אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר
הגוזל ומאכיל פרק עשירי · דף קיג:
[יד]
דף קי"ג ע"ב אלא אמר רבא לא קשיא כאן בגזילו וכאן בהפקעת הלואתו כו' רבא לטעמי' דאמר רבא עבד עברי גופו קנוי וכ' בשמ"ק בד"ה עבד עברי הקשה הר"ר מאיר והא אמרינן בהשולח (דף ל"ח) דעכו"ם לא קני לישראל לגופו אלא למעשה ידיו ותירץ דהנ"מ לענין דלא בעי מיני' גט שחרור דאפילו עבד עברי הנמכר לישראל אין גופו קנוי לו ממש למציאותיו ולולדותיו שילדה לו אשתו הישראלית ולא בעי גט שחרור והא דאמר גופו קנוי לענין דלא חשיב כאלו הוא משכון בידו בשביל מעותיו דלא ניבעי שטרא מיני' קודם שש ויובל אלא נימא לי' באפי תרי זיל מיהו לעולם לא קני' לו אלא למעשה ידיו הרא"ש ז"ל עכ"ל. ולא זכיתי להבין פי' הדברים דהא לפ"ז אין חילוק כלל בין עבד עברי הנמכר לישראל לבין נמכר לעכו"ם דהא כתב דגם ע"ע הנמכר לישראל אין בו להאדון קנין אלא למעשה ידיו וא"כ למה בעי דוקא גט שחרור והרבינו מאיר ז"ל רימז לתרץ זה דהא דאמר גופו קנוי לענין דלא נימא דהוה כאילו יש לו משכון עליו כו' ולא ביאר הסברא והטעם דנימא דהוה כאילו גופו קנוי לענין זה בלחוד דליבעי שחרור אבל מ"מ אין הגוף קנוי:
ועוד י"ל במה שכ' להוכיח דאפילו ע"ע הנמכר להישראל אין גופו קנוי לו ממש למציאותיו ולולדותיו שילדה לו אשתו הישראלית ולא בעי גט שחרור כו' איני מבין כלל דהא לרבא באמת בעי גט שחרור וכ"פ להלכה כרבא וגם הראי' שמוכיח מדלא זכה האדון בולדותיו שילדה לו אשתו הישראלית כו' אדרבה י"ל לאידך גיסא דהא רבו מוסר לו בע"כ שפחה כנענית והולדות הם של רבו וא"כ שמעינן מינה דיש לו קנין הגוף בי' והא דאין הולדות מהישראלית של האדון י"ל הטעם הואיל דאשתו הישראלית אינה משועבדת לאדון ואין להאדון בה שום זכות וי"ל טובא בזה להבין דבריו ז"ל. ועיין בריטב"א קידושין (על דף ט"ו) מ"ש ששני קנינים יש בעבד קנין ממון וקנין לענין איסור עייש"ה ועיין במח"א הל' עבדים (ס"א) הביא ג"כ דברי הריטב"א הנ"ל עייש"ה במח"א. ויש לפלפל בזה כאן:
ולולא דמסתפינא הי' נלע"ד לומר בזה ואולי נוכל לכוון כן בדברי הרא"ש המובא בשטמ"ק הנ"ל והוא דניהא דאין לעכו"ם קנין הגוף בע"ע אבל מ"מ יש לו בו קנין למעשה ידיו וישראל יש לו קנין הגוף בע"ע וכדאמר רבא בהדי' זאת אומרת ע"ע גופו קנוי ואפ"ה לא מיחשב זה כהפקעת הלואתו ורק דהוה כאילו העבד עברי שיעבד את גופו למעשה ידיו להעכו"ם וא"כ כל מה שיעשה איזהו מלאכה הרי יש להעכו"ם קנין הגוף בהמלאכה הזאת והרי היא של העכו"ם וא"כ אם לא יתן לו כל מה שירויח במעשה ידיו הרי הוא כגוזל ממנו בידים והפי' בש"ס כאן הוא דאביי הי' סובר דאין לו להישראל כלל קנין הגוף בע"ע וא"כ אין לו עליו רק חוב דמים ומכ"ש דעכו"ם אין לו על ע"ע רק שעבוד דמים וא"כ שפיר אקשי לי' דהא ע"ע הוה הפקעת הלואתו ומשני דרבא לטעמי' דע"ע גופו קני' וניהא דזה דוקא לישראל מ"מ גם לעכו"ם יש בו עכ"פ קנין למעשה ידיו וכדאיתא במס' גיטין (דף ל"ח) דעכו"ם לא קני לישראל אלא למעשה ידיו וא"כ דיש לו בו קנין למעשה ידיו א"כ כל מה שיעשה העבד מלאכה זכה בו העכו"ם ולא מיחשב תו הפקעת הלואתו. ויש להסביר הדבר עוד יותר דזה הוא לכ"ע דלא אלים כ"כ הקנין שיש להעכו"ם בישראל כמו שיש לישראל בע"ע שהרי יכול הישראל למסור לו ש"כ וא"כ אם נימא דאין לישראל קנין הגוף בע"ע ורק קנין למעשה ידיו א"כ גרע הקנין שיש להעכו"ם בו ואין לו בו אפילו קנין למעשה ידיו ורק שיש לו חוב עליו אבל לרבא דסובר דיש לישראל בו קנין הגוף א"כ יש לו להעכו"ם עכ"פ בו קנין למעשה ידיו ולא חוב לבד וא"כ לא מיחשב תו הפקעת הלואתו ודו"ק:
ועיין עוד בשמ"ק בד"ה שנאמר בסה"ד והרמ"ה ז"ל בפריטיו הא דתניא את זו דרש ר"ע כו' ליתא דקיי"ל כר"א דשרי בהפקעת הלואתו דומיא דמוכס וע"ע הפקעת הלואתו הוא דקיי"ל ע"ע אין גופו קנוי ורבא דאמר גופו קנוי הא איתותב בפ"ק דקידושין ועוד דהא רבב"ג ור"ה א"ר לית להו הא דר"ע דהא אינהו לא קאמרי אלא בזמן שאין מסורין בידך עכ"ל. ולא זכיתי להבין דהא לפי סוגי' הש"ס במס' קידושין (דף ט"ז ע"א ודף כ"ח ע"א) סוגי' הש"ס אזלא שם כרבא דע"ע גופו קנוי ועיין ברמב"ם (בפ"ב מהל' עבדים הי"א) דפוסק ג"כ כרבא ולא מצאתי עוד שום פוסק דלא כרבא בזה. ועוד דא"כ תיקשי דהאי קרא דוחשב מאי עביד לי' ואביי דאקשי הא ע"ע הפקעת הלואתו הוא והיינו דסובר דלא אמרינן ע"ע גופו קנוי הי' סובר דגם הפקעת הלואתו אסור ורק רבא משני לי' דע"ע גופו קנוי וא"כ אם נפסק כר"א דהפקעת הלואתו מותר וע"ע אין גופו קנוי א"כ מאי עביד לה בהאי קרא דוחשב עם קונהו. ומ"ש הראי' דהא רב ביבי ב"ג ור"ה א"ר דרשי לה מקרא דואכלת ולא קאסרי אלא בזמן שאין מסורין בידך. אולי י"ל בזה דקרא דוחשב נאמר גם בזמן שמסורין בידך. ויש ליישב דלא יקשה ל"ל תרי קראי כמו שכתב שם השמ"ק מקודם לזה בשם הרא"ש שמתרץ קושית הר"מ ז"ל. וי"ל עוד באופן אחר כי בא זה ללמד על זה אבל דברי הרמ"ה הנ"ל צריכין ביאור:
[טו]
א שם גופא אמר שמואל דדמ"ד כו' א"ל אי לא דינא דמלכותא דינא היכי מייאשי כו' ופירש"י היכי מייאשי כלומר מי הוי יאוש הא יאוש כדי הוי ואין כאן ש"ר שבר"ה הן ושינוי מעשה נמי ליכא דהשתא נמי גובא דדיקלא מיקרו ועיין בתוס' ד"ה היכי מייאשי מ"ש בזה:
והנה כתב רש"י ז"ל הטעם דלא מיחשב ש"ר הואיל דמונח בר"ה דש"ר לא הוי רק דשכבר מונח החפץ הגזול ברשותו של הלוקח או המקבל מתנה אבל כשמונח בר"ה לא הוי ש"ר אף אם מכר הגזלן להחפץ ע"י קנין מעות למ"ד מעות קונות ד"ת או בקנין חליפין ועיין בספר פתח הבית בדיני יאוש (ענף ט"ז) שחקר בשינוי רשות אם צריך דוקא שינתן ליד רשות האחר או קנין לחוד סגי ויראה בשינוי רשות ואח"כ יאוש ודאי לא מהני דהרי לא קנה כלל בשעת מעשה אולם ביאוש ואח"כ ש"ר יש לספק ע"ש היטב ועיין לקמן (על דף קט"ו ע"א) [אוכ"ח אק"ג] מ"ש שם בענין זה ומדברי רש"י ז"ל נראה דלא מיחשב ש"ר אלא דוקא אם בא כבר לרשות אחר או לרשות הלוקח או המקבל מתנה אבל אם לא בא ברשותו ממש לא מיחשב ש"ר. גם שמעינן מדברי רש"י ז"ל דלולא זאת אשר לא בא ברשות הקונה הי' מיחשב ש"ר ע"י ההפקר בלחוד שהרי הגשרים הוי הפקר לכל שכל אדם יוכל לילך עליהם. ולכאו' י"ל דזה תליא בפלוגתא שבין רש"י ותוס' במס' ב"מ (דף י"ב) דלשיטת רש"י ודעת רב יהודאי גאון הפקר מדעת חשיב דא"מ ושיטת התוס' דלא חשיב דא"מ ע"ש וא"כ י"ל דאם נימא דחשיב דא"מ חשיב ש"ר ואם נימא דלא חשיב דא"מ לא מיחשב ש"ר. ויש להוסיף עוד ולבאר דהנה בהא דאיפלגי רמב"ח ורבא בריש פרקין אי רשות יורש כרשות לוקח דמי ולכאורה טעמא בעי במאי פליגי ונוכל לומר דפליגי בזה אי שינוי רשות צריך להיות מכח הגזלן דאם נימא דצריך להיות מכח הגזלן שהוא יקנה הדבר הגזול לאחרים וא"כ ביורש דממילא הוא יורש לא מיחשב ש"ר ואם נימא דש"ר א"צ להיות מכח הגזלן מיחשב שפיר רשות יורש כרשות לוקח. וא"כ י"ל דה"ה גבי הפקר תליא בפלוגתא זו דלרמב"ח דסובר רשות יורש כרשות לוקח אף על גב דהוא ירושה דממילא אפילו הכי מיחשב כרשות לוקח א"כ הה"נ בהפקר אע"ג דלא הוה דא"מ אפ"ה מיחשב ש"ר אבל לרבא דסובר דש"ר צריך להיות שיבוא מכח הגזלן ליד הלוקח או המקבל מתנה א"כ אם נימא דהפקר לא מיחשב כדא"מ א"כ לא מיחשב ש"ר ג"כ. והנה רש"י לשיטתו דסובר דהפקר מדעת חשיב דא"מ א"כ מיחשב שפיר ש"ר גם לרבא דסובר רשות יורש לאו כרשות ליקח. והטעם בזה משים דהיורש שיירש מאביו לא מיחשב דא"מ ורק דממילא הוא יורש לא מיקרי ש"ר לרבא דסובר דש"ר לא הוי אלא א"כ בא מכח הגזלן ובהפקר מהני הואיל דחשיב דא"מ מיחשב שפיר ש"ר וא"כ אם הפקירו הגזלן ובא אחר וזכה בו י"ל דחשיב שפיר ש"ר. אבל לשיטת התוס' דהפקר לא חשיב דא"מ א"כ לרבא דסובר דרשות יורש לאו כרשות לוקח והטעם משום דלא בא מכח הגזלן א"כ גם בהפקירו הגזלן וזכה בו אחר לא מיחשב ש"ר משום דלא בא ליד הזוכה בו מידו של הלוקח וי"ל בזה ועיין לעיל (על דף ס"ח ע"א) [אול"ה אקב"ג] מ"ש שם לענין חיוב דו"ה אם הפקירו וזכה בו אחר עייש"ה:
ב אולם שיטת הרשב"א ז"ל הוא דגם בכה"ג שלא בא לרשות הזוכה ממש ג"כ מיחשב ש"ר שכ' בד"ה הא דדחי' שאני התם דאייאוש מרוותייהו מינייהו פי' הראב"ד ז"ל ואעפ"י שאין היאוש קונה ושינוי גמור נמי אין כאן דמחובר שיכול לתלוש לא שמי' שינוי הואיל ושמו עליו יאוש עם השינוי הזה מיהא נקנה ואינו מחוור בעיני אלא נראה דיאוש וש"ר איכא שהרי המלך מוסר הגשרים לרבים עכ"ל ועיין בשמ"ק כאן בד"ה ודילמא הביא דברי הרשב"א הנ"ל וכ' עוד ולענין פסק הלכה הרב המאירי ז"ל מאחר שבארנו שדין המלך דין גמור הוא מלך שחקק חק שכל שנשברו הגשרים יהיו בני העיר רשאין לקוץ דקלים או שאר אילנות לעשות מהן גשרים ועשו כן מותרין אנו ליהנות באותן גשרים ואילו לא הי' דינם אצלינו דין גמור הי' גזל ואעפ"י שנתייאשו הבעלים אין כאן ש"ר שהרי ברשות הבעלים הן ולא שינוי מעשה שהרי עדיין לא עשו מהן כלום ולא שינוי השם שהרי עדיין קורא להם גובי דדיקלא כו' עכ"ל. והנה סובר המאירי ז"ל כפירש"י דמפרש היכי מייאשי דלא מהני היאוש הזה כלל לקנות הואיל דהוי יאוש כדי דלא מיחשב ש"ר הואיל דמונח ברה"ר וא"כ סובר המאירי ז"ל כשיטת רש"י וכן נראה דעת הראב"ד ז"ל כן דלא מיחשב ש"ר בכה"ג ורק דעת הרשב"א ז"ל דמיחשב שפיר ש"ר בכה"ג וא"כ באם מכר הגזלן הגזילה בקנין חליפין והלוקח לא משך הגדלה וכן בקנין מעות ג"כ מיחשב שפיר ש"ר בכה"ג. וגם שמעינן עוד יותר דאם הפקירן הגזלן ג"כ מיחשב ש"ר ועוד יותר מזה דאפילו אם אינו זוכה בהפקר ורק בעודן הפקר ג"כ מיקרי ש"ר ורשאי כל אדם ליהנות ממנו בעודו הפקר ודעת הרשב"א ז"ל היא שיטה חדשה:
ועיין בש"ע ח"מ (סי' שס"ט ס"ב) גזל דקלים ועשה מהן גשר אסור לעבור עליו וכן כל כיוצא בזה וכ' הרמ"א עלה מיהא אם מסרו לרבים מותר ליהנות ממנו דהא הוי יאוש עם שינוי רשות המגיד פ"ה עכ"ל ועיין בסמ"ע (ס"ק ד') כאן שייכי הג"ה של מור"ם ז"ל הנדפס (בס"י) אחר זה ז"ל מיהו אם מסרו לרבים מותר כו' וכ"כ המ"מ כתבתי לשונו בפרישה דבכה"ג אף במקום דלית בי' דדמ"ד מותר וכן מצאתי בהגהות דכת"י מור"ם ז"ל הג"ה זו אדינא דגזל דקלים עכ"ל. והנה חפשתי שם בהה"מ (בפ"ה מהל' גזילה) ולא מצאתיו שם וגם בב"י וד"מ שם ולא מצאתיו ואין לי ספר הפרישה לעיין בו ולכאורה לא זכיתי להבין דברי הה"מ ז"ל דא"כ למה קאמר הש"ס הטעם משום דדמ"ד דהא בודאי המלך מסרן לרבים והאיך קאמר הש"ס עלה דש"מ דדמ"ד והלא גם בהדיוט הדין כן ולכאורה י"ל בזה טובא:
והנה כפי שהביא הרמ"א דברי הה"מ הוא כדברי הרשב"א הנ"ל דש"ר מהני גם בכה"ג שלא בא לרשותו ממש של הזוכה בו וגם לענין אם הפקירו מיקרי ג"כ ש"ר ופסק הרמ"א כן. ולכאורה י"ל דהא איכא דעת רש"י והראב"ד והמאירי ז"ל דלא ס"ל כן וא"כ לכאורה צ"ע להלכה:
מיהא שבתי וראיתי די"ל דהה"מ כתב ומסרן לרבים וא"כ הרי היא כאילו מונח ברשותו של הזוכה בו וא"כ בהפקר שהוא מונח ברה"ר וכל אדם יכול לזכות בו י"ל דג"כ מיקרי דמונח ברשות הזוכה ומיקרי שפיר ש"ר וכן הרשב"א ז"ל דקדק לומר הלשין שהרי המלך מוסר הגשרים לרבים וא"כ מיחשב כאילו מונח ברשות הזוכה ומיקרי ג"כ שפיר ש"ר גמור בכה"ג אבל אם הגזלן הקנה ללוקח בקנין חליפין באופן שלא בא ממש לרשות הזוכה שפיר י"ל דס"ל ג"כ דלא מיחשב ש"ר בכה"ג ואולם אכתי י"ל דהא גם בזה שמסרן לרבים ג"כ סוברים רש"י והראב"ד והמאירי ז"ל דלא מיחשב ש"ר וא"כ י"ל להלכה בדין זה שכ' הרמ"א בשם הה"מ הנ"ל. ואולי י"ל דאין ראי' מדברי רש"י והראב"ד והמאירי הנ"ל דאם הקנה בקנין מעות לבד דלא הוי ש"ר די"ל דדוקא התם שפיר סוברים דלא מיקרי ש"ר כיון דהדבר הגזול הוא ברה"ר א"כ גם להבעלים יש להם עדיין חלק ומש"ה לא הוי ש"ר משא"כ בהקנה בקנין מעות בלבד אולי נוכל לומר דמיקרי ש"ר וי"ל בזה:
[טז]
שם והא לא קעבדי כדאמר מלכא כו' ואינהו אפסיד אנפשייהו דאיבעי להו דאינקוט מכולי' באגי ומשקל דמי. ובשמ"ק כ' בשם הרמ"ה בד"ה איהו הוא דאפסיד מיהא שמעינן דכל כה"ג היכא דאמר מלכא למשקל מכלהו ושקיל שליח מחד מנייהו מצי היאך לאשתלומי מכלהו עכ"ל הרמ"ה ז"ל בפריטיו. וחידוש אשר הרי"ף והרמב"ם (בפ"ה מהל' גזילה) והש"ע (בסי' שס"ט ס"ב) השמיטו לגמרי זה דאיבעי להו דאינקוט מכולי' באגי ומשקל דמי והיינו דיכול זה שלקחו כל האילנות משלו לגבות מכל בני באגי שישלמו כולם חלקם חלק כחלק כפי המגיע לכ"א ליתן לזה ולכאורה י"ל בזה:
וי"ל עוד בהא דלקמן בסוגי' אמר רבא מאן דמשתכח בבי דרי פרע מנתא דמלכא כו' ופירש"י פרע מנתא דמלכא בשביל כולם ולכשיבואו חביריו אין יכולין לומר שלך הי' ולא שלנו כו' ועיין בשמ"ק בד"ה אבל וז"ל הרמ"ה ז"ל בפריטיו א"ר מאן דמשתכח בבי דרי פרע מנתא למלכא ואיהו אזיל ומשתלם מהנך לפום מטו מנתייהו כו' והא דרב שייכא בדרבא דאמר לעיל שלוחא דמלכא כמלכא ולא מצי טרח ה"נ לא מצי טרח לאהדורי אכולהו שותפי אלא מיפרע מההוא דמשתכח בבי דרי ואזיל היאך ותבע להו להנך ומיפרע מנייהו עכ"ל ועיין ברמב"ם שם (בפ"ה מהל' גזילה הי"ב) וכן מלך שמשים מס על בני העיר או על כל איש ואיש דבר קצוב משנה לשנה או על שדה ושדה דבר קצוב או שגזר שכל מי שיעבור על דבר זה ילקחו כל נכסיו לבית המלך או כל מי שימצא בשדה בשעת הגורן הוא יתן המס שעלי' בין שהי' הוא בעל השדה בין שאינו בעל השדה וכל כיוצא מדברים אלו אינו גזל וישראל שגבה אותן למלך אינו בחזקת גזלן והרי הוא כשר. והוא שלא יוסיף ולא ישנה ולא יקח לעצמו כלום עכ"ל. והנה מ"ש הרמב"ם הלשון בין שהי' הוא בעל השדה בין שאינו בעל השדה כו' תמוה דהא בהש"ס מבואר להיפוך ועיין בלח"מ הקשה כן וע"ש שנדחק לתרץ. אולם גם בכאן לא כתב הרמב"ם דהם צריכין לשלם לזה שלקח הממונה המלך ממנו עבור חלקם והמחבר העתיק שם (בס"ז) לשון הרמב"ם והסמ"ע (בס"ק י"א) כ' בשם הטור וזה שנטלו ממנו יגבה מכל בעלי השדות מכל אחד חלקו וכתבו מור"ם (בס"י) ז"ל וכן הוא חק המלך שכל מי שימצא בשדה יתן בעד כל בני הבקעה והוא יחזור ויגבה מהם או שיכול לגבות מס השנה מאחד טור עכ"ל] ונ"ל דהוא בכלל מ"ש המחבר כאן ודו"ק. בד"א בבעלי השדות אבל אריס אין להם למשכנו בשביל בעלי השדות עכ"ל והטעם מפורש בגמ' כיון דאין להאריס חלק בגוף הקרקע אין עליו לפרוע חלק בעה"ב ומזה יש ללמוד דמ"ש הרמב"ם והמחבר כאן בין שאינו בעל השדה דר"ל שאינו בעל השדה זו כ"א בעל שדה שבצדה אבל מ"מ יש לו חלק בגוף השדה מש"ה פורע בשביל אחרים מן דד"מ כו' עכ"ל. והנה הזכירו הטור והרמ"א כאן דהוא חוזר וגובה מהאחרים מה שהי' הם חייבים ליתן וא"כ לפ"ז י"ל דה"ה באם קצצו אילנות של אחד מהם ועשו גשר וכדומה דיכול זה לחזור ולגבות מכל בני באגי וממילא נשמע זה וגם זה חידוש שלא הזכירו הטור והרמ"א כלל אולם על הרי"ף והרמב"ם והמחבר יש חידוש גדול שהשמיטו זה הדין לגמרי:
ועיין ביש"ש כאן (סי' כ"א) שכתב דאם תפסי' להאריס בשביל המס שעל הקרקע אין בעל הקרקע צריך להחזיר להאריס מה שהי' מחויב לשלם כיון שאין לאריס בגוף הקרקע ואם עבר הממונה וגבה מהאריס אין זה מדינא דמלכותא ע"ש הטעם שכתב בזה. עוד בגמ' ואמר רבא בר מתא אבר מתא מיעבט והנ"מ דבורלא ארעא וכרגא דהאי שתא אבל שתא דחליף הואיל ואיפייס מלכא חליף ועיין ברמב"ם (פ"ח מהל' חובל ה"ו) ובח"מ (סי' קנ"ח ס"ב ושפ"ח ס"ו) והוא, המקור שממנו למדו הפוסקים דאין אדם נתפס על חבירו אם לא במסים וארנונות אשר זה הוא חק המלך ועיין בח"מ (סי' ער"ב סט"ו) שיירא שחנתה במדבר ועמד עליו גייס לטירפה ופסקו עם הגייס ממין מחשבין לפי ממונם ואין מחשבין לפי נפשות ואם שכרו תייר לפניהם להודיעם הדרך מחשבין לפי ממון ולפי נפשות כו' וכתב הסמ"ע דבזמנינו כשנוסעים יחד מעיר לעיר על היריד ובאין אנשים לשודדן ואין שם סכ"נ גובים הכל לפי ממון ואם יש מנהג קבוע בין החבורות הולכין אחריו והב"ח כתב אם עמד עליהם גייס לטרפם וטרף רק מקצתן כולם חייבין ליתן לזה כפי החשבון ושהכי נקטינן ע"ש שהביא ראי' לזה וצ"ע עכ"ד הבאה"ג שם שהביא דברי הב"ח ואין לי ספר הב"ח לעיין בו. והנה מסוגי' דכאן אין קושיא ע"ד הסמ"ע דהתם שאני הואיל דעתה הוא בא בשביל כולם ועל כל בני החבורה מוטל לפייסו וכולם הם שותפים בזה אלא להב"ח דסובר דאם טרף של אחד מהם כולם שותפים בההיזק והלא אין אדם נתפס על חבירו מיהא י"ל טעמו של הב"ח הואיל דכשטרף לאחד מהם ניצולו כולם בשביל זה שאם לא הי' תופס בגזילה הסחורה של אחד מהם הי' כולם בהכנה ולא הי' זו משם עד שהי' תופס לאחד מהם מש"ה צריכין ליתן לזה כפי החלק משא"כ אם האריס שילם דאם לא הי' גובה מהאריס לא הי' יכול לגבות אז מבעל הקרקע שהרי כבר לקח התבואה שלו לביתו ואי משום שלשנה הבאה הי' יכול לגבות מן הפירות והרי הצילו זה מן החוב שהי' חייב מ"מ שפיר שייכא בזה סברתו של היש"ש הואיל רפו הוי כהפקעת הלואתו ואכתי צ"ע בזה. ועיין בשו"ת חכ"צ (סי' קל"ב) פלפול ארוך בין הגדולים בזה והחכ"צ הביא דברי הב"ח והקשה עליו מסוגיא דידן והאריך בזה והרבה י"ל עוד בזה ועיין בפתחי שערים (ח"ב) על ב"מ (דף ק"ח ע"א) האריך בזה עייש"ה בדבריו שמצדד כדברי הב"ח ז"ל: