אור ברסלב
אמרי הצבי ג הגוזל ומאכיל פרק עשירי › דף קיג.

אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר

הגוזל ומאכיל פרק עשירי · דף קיג.

דף קיב:

[יא]

דף קי"ג ע"א בתוד"ה אין פורטין לא מתיבת דאמרי סתם גזילה לא הוי יאוש בעלים א"ש ומ"מ קתני דנותן דינר ויחזור לו השאר הואיל ואין ידוע בבירור שהם של גזל כו' עכ"ל והנה נראה מדברי התוס' הטעם הואיל דהפרוטות שלקחם במכס הם עדין של הבעלים הראשונים אשר נתנום במכס כיון שהוא שלא כדין דהי' המכס שלא עפ"י המלך. ולכאורה י"ל דהא אינו יודע איזהו פרוטות הם של ראובן ואיזהו הם של שמעון דהא לקח מהרבה אנשים וא"כ ניהא דחייב להחזיר להם המעות שלקח מהם שלא כדין מ"מ א"צ להחזיר דוקא אותן הפרוטות עצמן דהא אינם ניכרים איזהו הם של ראובן ואיזהו הם של שמעון וא"כ הוי יאוש בעלים מגוף הפרוטות אפילו לרבנן דאמרי סתם גזילה לא הוי יאוש בעלים התם שאני דהוא ניכר הגזילה גופי' ולא נתערב אבל אם נתערב גוף הגזילה י"ל דגם לרבנן הוי יאוש בעלים בכה"ג. וע"כ צ"ל דסברת התוס' הוא דהואיל דכל המעות שבתיבת המוכסין הוא גזל וכל הנותנים הם שותפין בה ולרבנן דסברי דסתם גזילה לא הוי יאוש בעלים א"כ לא חל היאוש מכח מה שאינו ניכר המטבע של כל אחד מהם רק דכולם הם שותפין בהם ואכתי צ"ע להבין סברת התוס' בזה. ועיין ברשב"א כאן בסוגיין בד"ה אין פורטין והובא ג"כ בשמ"ק הביא דברי הראב"ד הבאתיו לעיל בפרקין [או"ר אק"א] ובמ"ש שם בזה:

[יב]

א שם איכא דמתני לה אהא לא ילבש אדם כלאים כו' כל הסוגיא. ועיין במשניות במס' כלאים (פ"ט מ"ב) איתא שם משנה זו ולא ילבש כלאים כו' וכתב הר"ש שם וסבר דשא"מ אסור כדמוכח בריש הגוזל בתרא (דקי"ג) ופליג אסתמא דאתמר דמוכרי כסות דסיפא [והוא שם במשנה ה'] ובמוכס שאין לו קצבה איירי או במוכס העומד מאליו כדמוכח התם דאי בסתם מוכס בלא כלאים אסור דדד"מ דינא כו' עיי"ש ועיין ברמב"ם (בפ"י מהל' כלאים) שפוסק כשתי המשניות הללו שכ' שם (בהט"ז) וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה שיציל להם הכלאים שעל כתיפן מן החמה כו' (ובהי"ח) כתב לא ילבש אדם כלאים עראי ואפילו על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום ואפילו לגנוב את המכס ואם לבש כן לוקה עכ"ל וא"כ קשה להבין לפי פירושו של הר"ש דכ' דהני שני משניות חולקים והאיך פסק הרמב"ם לשניהם ובכ"מ שם הביא דברי הר"ש והרא"ש הנ"ל והקשה כן דאמאי פסק הרמב"ם לשניהם וכ' לתרץ וז"ל ונראה שטעמו משום דס"ל דאפילו ר"ש מודה בהא דכיון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים ממש אלא מעלים עליהם אם אינו מתכוין [נלע"ד דחסר חיבת שרי]. ועפי"ז יתיישב מה שפסק לאסור לכרוך על ידו חבלים של כלאים שהם קשורים יחד דכריכה על ידו הוא כמלבוש ואע"ג דבב"ק (דף קי"ג) קאמר אהאי מתני' דלא ילבש אדם כלאים כו' בשלמא לענין כלאים בהא פליגי מ"ס דשא"מ מותר ומ"ס דשא"מ אסור אלא להבריח את המכס מי שרי יש לדחות ולומר דסבר רבינו דלא בעי גמ' לנחותי לחלק כמו שחילקתי בין דרך לבישה לשלא דרך לבישה ונקט דרך קצרה לומר דבשאינו מתכוין פליגי ואע"ג דלקושטא דמלתא לא בהכי פליגי לא חש מאחר דלא אתא אלא לאקשויי דלהבריח את המכס מי שרי ושפיר דמי לידחק בכך שלא להוציא סתם מתניתין מהלכה עכ"ל הכ"מ:

והנה מה מאוד נדחק רבינו הכ"מ בזה לומר שרבינו חילק בזה בין דרך לבישה לבין דרך העלאה אשר בהדיא מבואר ההיפוך בסוגיין שהרי על משנה דלא ילבש קאמר הש"ס דתליא אי דבר שאין מתכוין מותר והרי חזינן מפורש דלמ"ד דבר שאין מתכוין מותר אז גם לבישה מותר בדבר שאין מתכוין. וגם דבמס' יבמות (דף ד' ע"ב) דקאמר הש"ס ואיבעית אימא משום דמופנה מכדי כתיב ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך לא תלבש שעטנז למה לי ש"מ לאפנויי הני מצרך צריכי דאי כתב רחמנא לא יעלה עליך הוה אמינא כל דרך העלאה אסר רחמנא ואפילו מוכרי כסות כתב רחמנא לא תלבש שעטנז דומיא דלבישה דאית בי' הנאה ואי כתב רחמנא לא תלבש הו"א דוקא לבישה דנפיש הנייתה אבל העלאה לא כתב רחמנא לא יעלה עליך כו' ע"ש והרי דמדמה הש"ס ממש לבישה להעלאה וכמו דהעלאה מותר במוכרי כסות ה"ה גבי לבישה ג"כ מותר במוכרי כסות וי"ל עוד בזה. ועיין תוס' כאן בסוגי' ד"ה ומר סבר ושרי אפילו ללבוש והא נמי דתנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ומוקי בבמה מדליקין (דכ"ט) כר"ש דשרי דשא"מ התם נמי שרי אף ללבוש ולא שישאם דוקא על כתפיו עכ"ל הרי שכתבו בפי' להיפוך מסברת הכ"מ מיהא הכ"מ כ"כ בשיטת הרמב"ם ז"ל ועיין ביש"ש בפרקין (סי' י"ח) מ"ש בזה:

ועיין ביו"ד (סי' ש"א) בש"כ (סק"ח) הביא דברי הכ"מ הנ"ל וכ' עליו וק"ל מה בכך שלובש ממש מ"מ דשא"מ הוא אלא נ"ל שדעתו דשאני לעיל ס"ה) דכיון שלובשו בכוונה דרך מלבוש כדי שיפטר ע"י כך מהמכס לפי שאין נותנין מכס ממלבושין א"כ הוה דבר שמתכוין דעיקר כוונתו שיהי' דרך מלבוש אבל הכא אין כוונתו אלא שיראו הבריות ויקנו ומתניתין מתוקמא שפיר טפי לדעת הרמב"ם דדוחק לומר דתרי מתניתין בחד פרקא פליגי אהדדי כו' עייש"ה. וגם בדברי הש"כ ז"ל י"ל דהא סוף סוף אין הנאתו בלבישה זו כדי להתחמם בה וליהנות מן הלבישה ורק הלבישה מהניא לי' שנפטר מן המכס בגללה אבל אם הי' אפשר לו להיפטר מתשלומי המכס גם אם לא הי' לובשו לא הי' לובשו כלל וא"כ מה בין זה לגורר כסא וספסל אשר אין מתכוין לעשות חריץ וכן כל שאר דשא"מ וכן מוכרי כסות דשרי אם אינו מתכוין וה"נ דכוותי'. ועיין בט"ז שם (בסק"ז) הביא ג"כ דברי הכ"מ ותמה עליו ג"כ וז"ל ולא הבנתי החילוק הזה דהא מה"ת אסור אפילו במקצת לבישה דהיינו שכורך על ידו ולמה יהי' חמור בזה שיהי' לוקה ד"ת כשלובש לגנוב המכס כמ"ש הרמב"ם מהך דיש לבישה במקצת הגוף. ועוד קשה שהרי הטור כתב להיתר במוכרי כסות אפילו אם לובשים אותו כדי להראות מדתו והב"י כתב שהרמב"ם חולק ע"ז ויש לתמוה במאי קמפלגי בזה וע"ש בט"ז שכתב ג"כ לחלק דבמכס יש לו הנאה מן הלבישה דבלא הלבישה הי' חייב ליתן המכס נמצא דהלבישה היא לו הכרח והוי הנאה זאת כמו הנאת שאר לובש מלבוש כלאים שאסרה התורה ודומה למ"ש (בסי"ב) בביצה חמה דחשיב הנאה מה שניצול מן חמימות הביצה משא"כ במוכרי כסות שאין המכירה תלוי בזה אלא שהוא עושה כן להקל במשאו כשהיא עליו או להראות מדתו והי' אפשר להראות בדרך אחר ע"כ אין הלבישה הכרחית לו וכיון שאין מתכוין להנאתו מותר כנ"ל לדעת הרמב"ם עכ"ל הט"ז. והנה תירוצו ז"ל הוא כתי' הש"כ שהבאתיו לעיל ולכאורה י"ל בזה כמ"ש לעיל ע"ד הש"כ:

ויש להוסיף עוד דבשלמא בביצה חמה דחשיב הנאה מה שניצול מן החמימות כו' הוה הטעם משום דהתורה אסרה ללבוש כלאים באופן שהלבישה הוא להנאת הגוף הן לחממו ולהצילו מן הקור או להיפוך להגן על גופו שלא תשלוט בו החמימות דזה היא עיקר תכלית הבגד להגן על הגוף הן מן החום הן מן הקור ואסרה התורה הבגד שיש בו כלאים שילבישנו או יעלנו על גופו ואם הלבישה או ההעלאה על גופו לא הוה לצורך הנאת הגוף ממש זה לא אסרה התורה ומש"ה במוכרי כסות דאין הלבישה או ההעלאה על הגוף לצורך הנאת הגוף ממש רק ההנאה הוא מדבר שחוץ מגופו שמצילו מן תשלומי המכס או שיוכל למכור הבגד עי"ז וכדומה זה לא אסור כלל ואף שעי"ז איכא ג"כ הנאת הגוף שהרי בשעה שהבגד הוא על גופו או שמלובש בו אז יש לו ג"כ הנאת הגוף ממש שהרי הגוף נהנה ממש ממנו שמתחמם בו אפ"ה אין כוונת הלובש ליהנות הנאת הגוף מן המלבוש וכוונתו הוא בשביל דבר אחר וממילא מטי הנאת הגוף והוה דשא"מ ולא אסרה התורה רק ללבוש כלאים על דעת שהגוף יהנה ממנו. ועיי"ש בט"ז (סק"י) שכ' בשם הירושלמי שהאיסור הוא שלא יהי' הנאה לגוף עיי"ש מ"ש הט"ז בזה ותורף פירושו הוא דעיקר תליא אם הוא מלבוש לגוף אז יש בו איסור כלאים אבל אם אינו מלבוש לגוף כהנהו דמטפחות ידים כו' יש בהם איסור מצד שלפעמים יש בהם חימום לידים ע"ש היטב בדבריו. ולע"ד י"ל בזה כי ז"ל הירושלמי (רפ"ט דכלאים) כתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו הייתי אומר אינו אסור אלא מללבוש ת"ל לא יעלה עליך אי לא יעלה עליך הייתי אומר לך לע"ד צ"ל לא] יפשיל את הקופה לאחוריו ת"ל לא תלבש מה מלבוש מיוחד דבר שהוא מהנה את הגוף אף אין לי אלא דבר שהוא מהנה את הגוף לאיזה דבר נאמר לא יעלה עליך כו' ע"ש. ולעד"נ הפי' דבר שהוא מהנה את הגוף היינו שהבגד הוא עשוי להנות בו הגוף ועיקר עשיית המלבוש הוא עשוי שהגוף עצמו יהנה ממנו וזש"כ ת"ל לא תלבש מה מלבוש מיוחד דבר שהוא מהנה את הגוף כו' ומש"ה רשאי להפשיל את הקופה לאחוריו שאין הגוף נהנה ממנו וצריך לעיין בפירושים שעל הירושלמי כי אין לי רק ירושלמי בלא פירוש. וראיתי בספרי פ' תצא (סי' רל"ב) איתא שם ג"כ לא תלבש אין לי אלא שלא ילבש מניין שלא יתכסה ת"ל לא יעלה עליך יכול לא יפשילנו לקופה אחריו ת"ל לא תלבש לבישה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אלי' ולומר לך מה לבישה מיוחדת שהיא הנאת הגוף [נ"ב בגליון הספרי מהגר"א ז"ל] אף כל הנאת הגוף עכ"ל והוה הפי' ג"כ דוקא דבר שהגוף ממש נהנה מן הלבישה זו וי"ל בזה. וא"כ עיקר מה שאסרה התורה היא שהגוף לא יהנה מהנאת הלבישה לחממו או להגן על הגוף מן החמימות או מהגשמים אשר עיקר המלבוש עשוי לזה להנות את הגוף בלבישתו אכל הנאה אחרת הבא בגרם הלבישה מנ"ל דאסור וא"כ תירוצו של הט"ז בזה אינו מובן כלל:

ב והנלע"ד ליישב קושית הראשונים ז"ל במה שהקשו דשני המשניות סותרות להדדי עפ"י מ"ש התורי"ד כאן בסוגיין (אות י"ט) ומ"ס דשא"מ מותר פי' ואין זה פסיק רישא ולא ימות דהאי דאמר מותר בכה"ג קאמר כגון על עשרה בגדים שאינו מתחמם בו כלל וגם אנו צריכים לפרש שלא הי' מתכבד בכלאים כגון שהתחתון הי' מכובד מן הראשון ואינו מתכבד במלבוש כלאים שאם הי' דבר המתכבד בי אעפ"י שאינו נהנה בחימומו אסיר שהלבישה נעשית או לחמם או לכבד הילכך יש לפרש שלא הי' שם לא הנאת חימום ולא הנאת הכיבוד עיין בתשובות זו עכ"ל הטהור. והנה לא זכינו עדיין לתשובות הקדמון ז"ל אילם מדברים האלו למדתי דכוונתו היא ג"כ דלא אסרה התורה לבישת כלאים אלא במה שהגוף עצמו נהנה ממנו שהרי המלבוש עיקר תכליתו הוא להנאת הגוף ממש והוא כמו שכתבתי והוסיף עוד דבר חדש בזה שהנאת כיבוד מה שאדם מתכבד בלבישתו זה מיקרי ג"כ הנאת הגוף ממש והסברא ביה היא הואיל שעיקר עשיית המלביש הוא עשוי ללבישה ויש בלבישה שתי הנאות שנהנה בלבישתו יחם לו וכן מתכבד בה ג"כ ואסרה התורה ללבוש כלאים בין אם הגוף נהנה במה שחם לו או שמצילו מן החמה רו מן הגשמים וכיוצא בו ואף אם אין בו כל הנאות אלו אם יש בו הנאה זו מה שמתכבד בלבישתו ג"כ אסיר מה"ת. ולכאורה אינו מובן כלל דברי התןרי"ד דא"כ האיך קאמר הש"ס כאן דמתני' דלא ילבש כו' להבריח בו את המכס דלא כר"ע כו' דקאמר הש"ס בשלמא לענין כלאים בהא קמפלגי דמ"ם דשא"מ מותר דהיינו ר"ע סובר כן ומתני' סובר דשא"מ אסיר דילמא מיירי מתני' דכלאים בכה"ג שהבגד העליון היא נאה יותר מן התחתון ובכה"ג גם ר"ע מודה דאסור אף דסובר דשא"מ מותר לשיטת התורי"ד הנ"ל. וצ"ל לפי"ד התורי"ד דיהי' הפי' בגמ' כאן בשלמא לענין כלאים כו' דהגמ' קאמר מתני' דלא כר"ע והיינו דמתני' קתני לא ילבש כו' להבריח בו את המכס דקתני סתמא דמשמע דאפילו אם הבגד התחתון נאה כמו העליון או אפילו נאה יותר ג"כ אסור ור"ע קאמר ג"כ סתם דמותר להבריח בשלמא לענין כלאים והיינו אם נימא דפליגי לענין כלאים בהא קמפלגי בדשא"מ כו' אבל לעולם דבאמת י"ל דמתני' מצי אתיא ג"כ כר"ע אלא דמשמע מלשון דלא אתיא מתני' כר"ע ונימא דפליגי בדשא"מ אבל תיקשי על הא דשמואל דסובר דד"מ דינא אבל לעולם דגם לר"ע דסובר דמותר ללבוש כלאים משום דדשא"מ מותר מ"מ בעינן דוקא שלא יהי' הבגד עליון נאה יותר מן התחתון וכמ"ש התורי"ד אבל באמת י"ל דגם מתני' דכלאים דסברה דלא ילבש אפילו להבריח המכס הוה ג"כ הפי' דוקא אם העליון נאה יותר וא"כ שפיר מצי אתיא מתני' גם כר"ע כצ"ל לפי"ד התורי"ד הנ"ל:

ומעתה עפ"י האמור יש ליישב שפיר דלא יסתרו המשניות אהדדי דהא דקתני (במשנה ב') ולא ילבש כלאים אפילו ע"ג עשרה בגדים אפילו לגנוב את המכס היינו היכא דהמלבוש העליון הוא לכבוד יותר ממה שהתחתון הוא וא"כ הרי נהנה בזה אשר מתכבד במלבושו העליון אשר הוא נאה יותר מן התחתון וכמ"ש התירי"ד דסוגי' דכאן בב"ק דמיחשב לה דשא"מ אם לובש כלאים להבריח המכס דמיירי שהתחתון מכובד ממנו יותר דאז אין בו לו הנאת כיבוד כלל אבל אם הי' העליון נאה יותר הי' אסור והטעם הואיל דנהנה בו והתורה אסרה הנאת כיבוד שע"י לבישת כלאים ואין לומר דאכתי היה דשא"מ שהרי אינו מתכוין להנות מן המלבוש הנאת כיבוד זה אינו משום דהוא יכול ללבוש הבגד התחתון שאינו נאה כ"כ על בגד העליון ומדלא עשה כן הרי נהנה מן הבגד העליון של כלאים שהוא לבוש בו שהוא לכבוד ומש"ה שפיר אתיא משנה זו גם למ"ד דשא"מ מותר דהא דקתני לא ילבש ואפילו לגנוב את המכס היינו היכא שהבגד העליון היא לכבוד יותר מן הבגד התחתון והתנא דמתני' לא קתני דלוקה ורק ממילא שמעינן לה דהואיל דאסור וא"כ ממילא לוקה אבל אם הבגד העליון איני נאה יותר מן התחתון שפיר י"ל דמותר הואיל דהיה דשא"מ וכמו דסתם שם (במשנה ה') מוכרי כסות מוכרין, כדרכן כו' והטעם הואיל דהוה דשא"מ דלא נחשב כלל לכיבוד אצל המוכר וגם דמוכרח היא ללבשו על כל המלבושים כדי שיראוהו הקינה הריצה לקנותו והוה דשא"מ ומותר:

ובזה יהי' מיושב שפיר ג"כ דברי הרמב"ם במה שפסק שם (בפ"י הי"ח) לא ילבש אדם כלאים אפילו על עשרה בגדים אפילו לגנוב את המכס ואם לבש לוקה מיירי אם הבגד העליון היא נאה יותר מן התחתון שהוא נהנה בכיבודו וכמ"ש התורי"ד הנ"ל אבל בהא דמוכרי כסות שפיר מותר משום דאינו נהנה כלל בכיבודו כי ידוע שהוא רוצה למוכרם ואינו לו כלל לכבוד והרמב"ם שסתם וכתב סתם (בהי"ה) דאם לבש כלאים להעביר המכס לוקה סמך הרמב"ם דבודאי נפרש הכוונה בכה"ג שהיא נהנה בכיבודו וכגון שהעליון נאה יותר מן התחתון בכדי שלא יקשה מהא דמוכרו כסות ונקיט כלשון המשנה וכמו שנתרץ רלא יסתרו המשניות אהדדי כן נמי נפרש דברי הרמב"ם י"ל. ואף אם נימא דהמשניות מחולקים דמשנה קמייתא דקתני לא ילבש כי' אתיא כמ"ד דשא"מ אסיר ומשנה דמוכרי כסית אתיא כמ"ד דשא"מ מיתר וכן מוכח לכאורה סוגי' הש"ס כאן דמוקי למתני' דלא ילבש כו' דלא כר"ע ורק דסוברת מתני' דלא ילבש דשא"מ אסיר וכמו שכתבתי לעיל מ"מ דברי הרמב"ם נוכל לפרש כן דמיירי בכה"ג שהעליון נאה יותר מן התחתון ודרכו של הרמב"ם תמיד למינקיט לשון המתני' ולשון הגמ' אע"ג שע"כ צריכין להוסיף פי' בדבריו:

ועיינתי היטב בהרי"ף כי לא הי' כלל בגרסתם הא דמייתי בהש"ס דילן המתני' דמס' כלאים (פ"ט) לא ילבש אדם כי' רק הגירסא הי' תניא אסיר להבריח בהם מן המכס רש"א משום ר"ע מותר להבריח בהם מן המכס בשלמא לענין כלאים בהא קמפלגי מ"ס דשא"מ אסור ומ"ס מיתר אלא להבריח מן המכס מי שרי והאמר שמואל דדמ"ד כי' אלמא שלא הי' הרי"ף גורס כלל כאן להאי מתני' דמס' כלאים (פ"ט) והרא"ש כ' הלשין והיכא דמתני לה אהא לא ילבש אדם כלאים אפילו ע"ג עשרה לבושים להבריח בו את המכס רע"א מותר להבריח בו את המכס לפי שאין נותנין מכס מבגדים שלובש כו' ונראה שהי' גורס בת"ק דר"ע כמ"ש המשנה (דפ"ט דכלאים) עייש"ה. והנה אם לא הי' הגירסא כמו שהוא בגרסתינו א"כ שפיר י"ל כמו שתירצתי דמתני' (דפ"ט דכלאים) דקתני לא ילבש כו' היינו באם הבגד העליון נאה יותר מן התחתין דנהנה בזה שמתכבד בו וכסברת התורי"ד הנ"ל ות"ק דברייתא השנויי' כאן מיירי התם אפילו שאין העליון נאה יותר מן התחתון ואפ"ה אסור משים דסובר דשא"מ אסור וכדמוקי הש"ס כאן אבל המשנה דמס' כלאים נוכל לומר דמיירי שהעליון נאה יותר מן התחתון ולא סתר המשנה זו למתני' דמוכרי כסות וכמ"ש לעיל והרמב"ם הי' גורס ג"כ כגירסת הרי"ף הנ"ל וא"ש התירוץ שתירצתי ודו"ק היטב:

והנה במ"ש התורי"ד דאם הי' הבגד כלאים שהוא העליון מחממו או שנאה יותר מן התחתון הי' אסור אע"ג דהוי דשא"מ כיון דהוי פסיק רישא. ולכאורה הוא רק לענין איסור אבל שיהי' לוקה עליו לא שמעינן מדבריו ולפי שפירשתי דברי הרמב"ם לוקה ג"כ עליו ואכתי צ"ע בזה. ועיין בר"ן בחולין פרק ג"ה בסוגיא דריחא מילתא שכתב שם דלענין איסור הנאה אע"ג דהוי פ"ר שרי והביא ראי' מהא דמוכרי כסות ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה כו' והא התם ודאי מטי לי' הנאה אלא כיין דלא מכוין לה לא חשבינן לה מידי כו' עייש"ה והוא דלא כהאירי"ד כאן וגם מסוגי' דכאן מוכרח לכאורה בפשיטות כהר"ן מדקאמר הש"ס סתמא הוי דשא"מ ור"ע סובר דמותר מטעם דהוי דשא"מ וי"ל ב"ה:

ג עוד י"ל בזה הערה קטנה הנה כבר נודע קושית השא"ר (בסי' כ"ט) על הא דפסק הרמב"ם (סוף הל' כלאים) כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהיא כלאים ולא היתרו בו אלא בשעת עבודה שהי מ"ע כציצית והראב"ד חילק שם והשא"ר האריך ב"ה להקשות על הרמב"ם וא' מן הקושייא הוא מהא דמס' נזיר (דף כ"ט) תניא ריב"י אימר מניין לחטאת העוף הבא על הספק שאינה נאכלת ת"ל וה"ב את זיבו לזכר ולנקבה מקיש נקבה לזכר כי' אמרת לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה ששני איסורים ומפרש הגמ' מאי שני איסורים לאי איסור נבילה וחולין בעזרה כו' יע"ש בסוגי' ואם נימא דאיכא ג"כ איסור כלאים שלא בשעת העבודה א"כ איכא עוד איסור והי"ל להתנא לומר דאיכא שני איסורים ושלשה איסורים עייש"ה בשא"ר. והנה בילדותי דנתי ע"ד השא"ר הנ"ל דהא זה דומה כמו להעביר המכס דלא עבר על איסור כלאים וא"כ ה"נ הואיל דכוונתו לעבודה ובשביל זה הוא ליבש הבגד כהונה דהא א"א לעבוד העבודה ולהקריב חטאת העוף הבא על הספק אא"כ מלובש בבג"כ וא"כ היה דשא"מ דאינו מתכוין כלל לעבור על הל"ת דכלאים והארכתי בזה ומצאתי אח"כ בשו"ת ברית אברהם חאו"ח שהעיר כיוצא בזה על הא דאמרינן דע"ד ל"ת מכלאים בציצית הלא מצות לאו ליהנות ניתנו ולא עבר כלל על ל"ת דכלאים עייש"ה בחאו"ח (סי' נ') מ"ש בזה ועיין ג"כ בשו"ת ח"ס חיו"ד (סי' ס"ט) מ"ש בזה. וכעת נלע"ד דלפ"ד התורי"ד הנ"ל דכל שהוא לכבוד אסור אף אם איני נהנה מהלבישה לענין תמה וצינה ובענין להעביר המכס היא דוקא אם הבגד העליון שהוא כלאים אינו נאה יותר מן התחתון א"כ י"ל דבבג"כ דכתיב בהו ולכבוד ולתפארת וא"כ מותר ליהנות בשעת הלבישה לעבודה הכבוד הזה א"כ תו לא נוכל לומר בי' דהוה דשא"מ הואיל דהוא לכבוד וי"ל עוד בזה ודו"ק. ועיין ביה"ת כאן ובהגהות מפ"י מ"ש בזה ועיין ג"כ בתשובות שבסוף הספר בח"ש הגאון מוהר"מ בנעט ז"ל ע"ד השא"ר ימ"ש הגאונים בעל מפ"י ז"ל בזה וכבר האריכו המחברים הרבה בזה ואין לי הספרים לעיין בהם מ"ש בזה:

[יג]

א שם ואיכא דמתני אהא נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא של תרימה כו' עד רב אשי אמר במוכס עכו"ם דתניא כי' כל הסוגי'. והנה הפי' הפשוט הוא דאוקימתא דרב אשי קאי רק ליישב הא דמדרין ככו' ולמוכסין דלא תיקשי הא דשמואל דסובר דד"מ דינא וכן מיושב ג"כ קושי' הש"ס על הא דלא ילבש כלאים להעביר המכס דהא דד"מ דינא מתיישב ג"כ באוקימתא דרב אשי אבל ללשון הראשון של הש"ס דהקושי' הוא על מתני' דילן דקתני אין פורטין לא מתיבת המוכסין דהטעם הוא משום דהוא גזל דפריך הש"ס לשמואל דאמר דד"מ דינא ומתרץ הש"ס אי במוכס העומד מאליו או במוכס שאין לו קצבה לא מצי קאי תירוצא דרב אשי עלה דהא אף אם מותר להפקיעו אבל מ"מ לא הוי גזל אם לא הניח העכו"ם להפקועי אלא שגבה המכס המגיע לו וכ"כ בשמ"ק בד"ה במוכס העומד מאליו והך מתני' דנודר להרגין ולחרמין יכו' והך מתני' דכלאים נמי דאקשי עלייהו דד"מ דינא קס"ד דאפילו בישראל שקנה המכס כו' קאמר שמותר להבריח ואמאי הרי הוא גזילת ישראל ושני מה דשני ורב אשי אוקים להנך תרתי במוכס עכו"ם ומיתר להבריח כו' הראב"ד ז"ל. וכתב עוד אבל הרשב"א ז"ל כתב במוכס עכו"ם עסקינן כלומר שקנה המכס כו' כ' הראב"ד ירב אשי קאי אהנך תרתי דהיינו הך דכלאים והך דנודרין להרגין אבל מתני' דהכא ודאי בישראל מיירי וק"ל טובא דאי כו' ובמוכס שיש לו קצבה האיך התירו לידור ולהוציא בשפתיו יאסרו פירות שבעולם עליו ולבטל בלבו כו' שהרי דברים שבלב אינם דברים אלא שבמקום אונס התירו לו כו' אלא נראה ודאי דהא דרב אשי לא קאי אלא אהאי דכלאים וספרים מוגהין יש שהביא האי דכלאים באחרונה ועלה קאי ר"א והוא הנכון עכ"ל הרשב"א ז"ל והנה לפי' הראב"ד ז"ל קאי תירוצא דרב אשי על הא דכלאים ועל הא דנודרין להרגין ולהרשב"א לא קאי אלא על הא דכלאים בלחוד אבל על נודרין להרגין לא מצי קאי אבל לכ"ע לא קאי תירוצא דרב אשי על מתני' דידן לתרץ הקושי' שהקשה הש"ס מינה על הא דשמואל דד"מ דינא דלא מתורץ הקושי' זו באיקומתא דרב אשי הנ"ל. ומדברי הרי"ף ז"ל מוכח דסובר כשיטת הרשב"א שהרי סידר סוגי' הש"ס מתחילה הא דאין פורטין דפריך מינה על שמואל דסובר דד"מ דינא ארחב"כ אמר שמואל במוכס שאין לו קצבה דבי ר' ינאי אמרי במוכס העומד מאליו וכן הא דתנן נידרין להרגין ולחרמין ולמוכסין במוכס העומד מאליו או מוכס שאין לי קצבה תניא אסיר להבריח בהם מן המכס רש"א משים ר"ע מיתר להבריח בהם את המכס בשלמא לענין כלאים בהא קמיפלגי כו' אלא להבריח מן המכס מי שרי והאמר שמואל דד"מ דינא ארחב"ב במוכס שאין לו קצבה דבי ר' ינאי אמרי במוכס העומד מאליו רב אשי אמר הכא במוכס עכו"ם עסקינן כו' עכ"ל. הרי דהרי"ף ז"ל מהדר לתירוצא דרב אשי רק על הא דכלאים והביא הקושי' מהא דכלאים באחרונה ועלה הביא תירוצא דרב אשי משום דסובר הרי"ף דתירוצא דרב אשי לא קאי אלא על הא דכלאים אבל הא דנודרין להרגין לא מתורץ בתירוצא דרב אשי משום דאסיר לו לשבע להפקיע מה שמחויב בדינא דמלכותא וכשיטת הרשב"א הנ"ל:

ועיין בי"ד (סי' רל"ב סי"ד) הביא הא דנודרין להרגין ולמוכסין אם הוא מוכס העומד בלא ציוי המלך או שבא ליטול ממנו יותר מקצבתו ע"ש ולא הביא לתירוצא דרב אשי מבואר דתירוצא דרב אשי לא קאי אלא על הא דכלאים בלחוד וכפירושו של הרשב"א ועיין בשו"ת חכ"צ (סי' ע"ב) דאסור לשבע נגד מוכס שיש לו קצבה בדינא דמלכותא ויש כאן גזל ושבועת שקר אבל לאחר הברחה אם יש לחוש שיענישהו יותר מהסך הנוגע למוכס מטעם שעבר על המוכס מצדד לומר דכיון שהקנס הוא ג"כ דינא דמלכותא אסור ומצדד ביה עייש"ה בכל מ"ש שם ואולם בש"ע חו"מ וסי' שס"ט ס"ו) בהא דאין פורטין מתיבת המוכסין בד"א בזמן כו' שאין לו קצבה אבל מוכס שפסקו המלך ליטול דבר קצוב והעמיד מוכס ישראל לגבותו למלך ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שנזר המלך אינו בחזקת גזלן משום דדח"ד ולא עוד אלא שהמבריח ממכס זה עובר על לא תגזול כו' ע"ש הרי דמפרש דתירוצא דר"א קאי ג"כ על הא דמתניתין דאין פורטין והמחבר כ' שם כדברי הרמב"ם (בפ"ה מהל' גזילה הי"א) ע"ש והה"מ כתב שם עלה דעת הרב כשהמוכס עכו"ם אעפ"י כו' מסתמא הרי הוא כמוכס שאין לו קצבה שסתמו יותר מן הדין הוא נוטל ופירש רבינו אוקימתא וברייתא דרב אשי דאמר במוכס עכו"ם עסקינן אף אמתניתין ולא פליגי אשאר אוקימתי ולא כן פירשו שאר המפורשים עכ"ל הה"מ וא"כ י"ל לכאורה דנראה שני הדינים שבש"ע כסותרים זא"ז דהואיל דלענין הא דאין פורטין פוסק כתירוצא דרב אשי א"כ גם ביו"ד (בסי' רל"ב) בהא דנשבעין להורגים ולמוכסין הי"ל להביא ג"כ להלכה כתירוצא דרב אשי:

מיהא י"ל דאזלינן לחומרא לענין הא דאין פורטין אבל לקולא לענין דיהי' נודרין לא אזלינן לקולא כתירוצא דרב אשי ואמרינן דתירוצא דרב אשי הוא רק על הא דכלאים ומשום דהוי רק להפקיעו ולענין איסור כלאים הוי דשא"מ וכשיטת הרשב"א הנ"ל. מיהא להרמב"ם דפוסק להלכה דאסור בכלאים וכמבואר (בפ"י מהל' כלאים) וכ"פ בש"ע יו"ד (סי' ש"א ס"ה). וצ"ל דמפרשי דתירוצא דרב אשי קאי רק על הא דאין פורטין בלבד ולא קאי כלל על הא דכלאים יעל הא דנודרין להרגים ולמוכסין וי"ל עוד דקאי תירוצא דרב אשי גם על הא דכלאים ולתרץ אליבא דר"ע דסובר דמותר דלא תיקשי מיני' לשמואל דסובר דד"מ דינא וי"ל עוד בזה:

ב אלא דלא זכיתי להבין דניהא דבמוכס עכו"ם דאסור לו לפרוט מתיבתו דכ' הה"מ הטעם הואיל דמסתמא הוא נוטל יותר ממה שקצבו לו מ"מ הלא איכא בהתיבה מעורב מעות שלקח בהיתר ומעות שלקח באיסור דהיינו מה שנוטל יותר מהקצבה הוא איסור שהרי בגזל לקחו ואף אם נימא דמה שמוסיף על הקצבה הוה ההוספה יותר ממה שקצב דהיינו שהקצבה הוא ליקח שני פרוטות והוא לוקח ששה מ"מ הלא זה תליא בפלוגתא דרב ושמואל לקמן בב"ק (דף קי"ט ע"א) אתמר גזלן מאימת מותר לקנות [גירסת הרי"ף לגבות] הימנו רב אמר עד שתהא רוב משלו ושמואל אמר אפילו מיעוט שלו אורי לי' ר"י לאדא דיילא כדברי האומר אפילו מיעוט שלו ופירש"י רוב ממונו משלו בלא גזילה הולכין אחר הרוב ונהנין ממנו אפילו מיעוט משלו תלינן ואמרינן האי מידי דיהיב לי' מדידי' היא עכ"ל. וצרכינן לומר דרב אשי סובר כרב דבעינן שיהי' רוב משלו וא"כ הכא במוכס עכו"ם י"ל דמוסיף העכו"ם ליקח הרבה עד שהרוב הוא גזל. אולם הלא הרמב"ם פסק (בפ"ה מהל' גזילה ה"ח) כשמואל שכ"כ אסור ליהנות מן הגזלן ואם הי' מיעוט שלו אעפ"י שרוב ממונו גזול מותר ליהנות ממנו עד שידע בודאי שדבר זה גזול בידו וכ' הה"מ פסק כשמואל כו' עיי"ש וא"כ יקשה על הרמב"ם דמדוע אסור לו לפרוט מתיבת מוכס עכו"ם העומד מחמת המלך דהטעם הוא מפני שלוקח יותר על קצבתו מ"מ הרי מעורב בהתיבה מעות היתר ומעות איסור ואפילו אם נימא שהרוב הוא של איסור ג"כ יהי' מותר לפרוט ממנו ולכאורה י"ל טובא בזה:

ואולי י"ל דהואיל דלוקח יותר מן הקצוב לו מן המלך הוה הכל גזל גם זה שהוא קצוב לו וטעם הדבר י"ל בזה דהא המוכס הזה בא מכח המלך ומש"ה מותר לו לקחת זה הקצוב לו מן המלך אבל אם לוקח יותר מן הקצוב לו א"כ הוה כמוכס שאין לו קצבה דהוי הכל גזל דהא גם המלך קוצב דוקא דבר קצבה וי"ל עוד בזה וקצרתי. וא"כ שפיר פסקינן דאין פורטין מתיבת המוכסין אם המוכס הוא שלוקח יותר מן הקצוב לו ומשום דהכל הוא גזל:

אולם לא כן דעת הב"י והרמ"א שכתבו שם (בס"ו וי"א) דאפילו ידוע דהישראל לוקח יותר מן הקצבה מ"מ אסור להבריח ממנו דבר הקצוב דהוי כגוזל מן הגזלן דאסור ב"י עכ"ל ועיין בסמ"ע שם וא"כ אכתי תיקשי קושי' הנ"ל דמדוע לא יפרוט מחיבת מוכס עכו"ם אף אם לוקח יותר מן הקצוב לו מ"מ הרי מעורב מעות היתר ג"כ ואף אם הרוב הוא מעות שלקח שלא כדין ג"כ מותר יהי' לפרוט ממנו:

וראיתי בקצה"ח שם (בסי' שס"ט סק"א) הביא דברי הב"י הנ"ל וכ' אמנם לעד"נ דכה"ג רשאי להבריח והביא שם ראי' מדברי הטור ביו"ד (סי' רל"ב) ע"ש וכ' עוד מדברי הרא"ש בפירושו לנדרים שכתב ז"ל במוכס שאין לו קצבה והאי לאו דינא הוא כו' כיון שאין לו קצבה מרבה ליקח יותר ממה שהמלך חפץ הילכך כולו גזל עכ"ל הרא"ש והרי מבואר דכל שנוטל יותר ממה שהמלך חפץ הוי כולו גזל כיון דאין לו אלא בדד"מ וכיון דנוטל יותר אין המלך חפץ בזה כלל והי"ל כולו גזל ומש"ה כתב הטור שנוטל יותר מקצבתו וקמ"ל כדברי הרא"ש דכיון שנוטל יותר מדינא הי"ל כולו גזל וכאילו המוכס עמד מאליו כו' ע"ש בקצה"ח ולפי"ד הקצה"ח מיושב שפיר קושייתי על הרמב"ם הנ"ל וראי' מזה ג"כ להקצה"ח הנ"ל. וראיתי שם בהרא"ש על מס' נדרים (דף כ"ח) בד"ה במוכס שאין לו קצבה והאי לאו דינא הוא דדוקא בדבר שהוא שוה לכל בני המדינה כו' עכ"ל והוא דלא כדברי המהרי"ק הובא בב"י (סי' שס"ט) וכן הובא להלכה בש"ע שם ברמ"א (ס"ו) ואפילו צוה שישראל יתן יותר מעכו"ם מ"מ מיקרי דבר קצוב לכל איש מוהרי"ק (שורש קצ"ה) עכ"ל:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה