אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר
הגוזל ומאכיל פרק עשירי · דף קיב:
[ז]
דף קי"ב ע"ב מי דמי התם הוא דמפקינן מיני' דלא קיימא לי' אחזקה דאבוה אבל היכא דאית לי' חזקה דאבוה לא ובתוס' ד"ה אבל משמע דהיינו אפילו הי' ר' ירמי' בתוך הבית מדלא מפליג התם בעל השדה מוחזק בשדה הכא ר' ירמי' לא הי' מוחזק משמע דלא תלי בהכי מידי אלא במאי דאית לי' חזקה מאבות אפילו הי' ר"י מוחזק בבית עכ"ל והנה סוברים התוס' דאפילו אם לא הי' הקטן טרק גלא בפני ר' ירמי' ורק שר' ירמי' הי' עדיין משתמש בו אם הי' הקטן מביא עדים שהי' של אבותיו ור' ירמי' הי' יכול להביא עדים שקנאה מחמיו לא היו מקבלין העדים של ר' ירמי' כיון דהוה כשלא בפני בע"ד והעדים שהביא הקטן שהי' של אבותיו היו מקבלין והיו הב"ד אומרים דהקטן יהי' מוחזק בהבית עד שיגדיל ואז יביא ר' ירמי' עדים שקנאה מחמיו והביאו ראי' מדלא מחלק הש"ס בין הא דר' ירמי' להא דהתם דר' אושעי' בתינוק שתקף בעבדיו כו' דהתם מוציאין מיד הקטן כיון שבעל השדה מוחזק בהשדה והתינוק בא להוציאו מן השדה בכה"ג מקבלין עדים אבל בהא דר' ירמי' לא הי' ר' ירמי' מוחזק אלא ע"כ דהכא ג"כ מיירי אפילו הי' ר' ירמי' בתוך הבית ועיין בסמ"ע (בסי' ק"י ס"ק י"ד) האריך בזה ועיי"ש בש"ך (ס"ק ט"ו) ובפ"י כאן מ"ש בזה ועיין בהג"א כאן שכתב בשם הרשב"א כדברי התוס' הנ"ל דאפילו הי' ר' ירמי' בתוך הבית דומיא דההוא דתינוק שבעל השדה עומד בשדה וכ'. בשם הר"ת ור' ירמי' לא הי' מוחזק אז בבית שאם הי' מוחזק לאו כל כמיני' לאפוקי ובהכי יתכן ההיא דחה"ב (דף ל"ג) גבי האי דרבא בר שרשום דמשמע דאם הוה טוען לקוח הי' מהימן אעפ"י שהי' צריך להביא עדים על כך ואמאי הא אין מקבלין עדים שלא בפניו והתם קטנים היו מדקאמר לגבי גדולים [ט"ס יש בזה וכצ"ל וכי גדלי יתמי כו'] אלא ודאי אחרי שרבא בר שרשום הי' מוחזק בקרקע באותה שעה מקבלין עדים להחזיקה בידו ומיהו לפי' רשב"א אתי שפיר מהרי"ח עכ"ל. ולכאורה איני מבין במ"ש דלהרשב"א א"ש הלא אדרבא להרשב"א דסובר דאפילו אם הי' ר' ירמי' מוחזק בהבית ג"כ לא היו מקבלין עדותו של ר' ירמי' על הקטן א"כ תיקשי הא דרבא בר שרשום דמשמע שם דאם הי' טוען לקוח הי' מהני אעפ"י שהי' צריך להביא עדים והלא אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד ומינה מייתי הר"ת ראי' לשיטתו להיפוך משיטת הרשב"א וכפי הנראה מסגנון הדברים שט"ס יש בזה וכצ"ל ומיהו לפי' רשב"א לא א"ש דמסוגי' דב"ב שם מורה כשיטת הר"ת הנ"ל וליישב שלא תקשה לשיטת הרשב"א והתוס' הנ"ל כבר כתב הרא"ש בב"ב שם (פ"ג סי' י"ח) לתרץ קושי' זו ע"ש:
אולם לשיטת הר"ת הנ"ל יקשה לכאורה דאמאי לא משני הש"ס כאן בב"ק דהתם בהא דריב"ח א"ר אושעי' הבעל השדה מוחזק בהשדה אבל ר' ירמי' לא הי' מוחזק בהשדה וכהוכחת התוס' הנ"ל ועיין ברמב"ם (בפי"ב מהל' מלוה ה"ז) שמבואר דסובר ג"ק כשיטת הר"ת הנ"ל ועיין בלח"מ שם שהקשה עליו קושי' הנ"ל שהקשיתי על הר"ת:
והנלפע"ד לתרץ הקושי' הנ"ל דהנה בהא דר' אושעיא דתינוק שתקף בעבדיו כו' דמיירי ג"כ שכבר תקף ורק שידעינן שתקף השדה מהמוחזק בו אבל עתה הרי התינוק מוחזק בו כשבאין לדון והוה ממש כמו הכא שבר חמוה דר' ירמי' הוא עתה מוחזק בהשדה שהרי טרק גלא באפי' דר"י ומיקרי כבר חמוה מוחזק אע"ג דידעינן שמעיקרא הי' ר' ירמי' דר בהבית וא"כ שניהם שוים ומש"ה הוכרח הש"ס לחלק דהתם בהא דר' אושעי' בתינוק שתקף כר לית לי' להתינוק חזקת אבהתי' אבל הכא הי' לבר חמוה דר' ירמי' חזקת אבהתי' וא"כ עתה שכבר טרק גלא והבר חמוה החזיק בו הרי מיקרי תו הבר חמוה מוחזק ואין מקבלין עדים של ר"י אבל אם לא הי' טרק גלא ורק שר"י הי' עדיין משתמש בהבית ומיקרי ר"י מוחזק בכה"ג שפיר נוכל לומר כשיטת הר"ת והרמב"ם הנ"ל לשיטת ה"ה שם דבכה"ג מקבלין שפיר העדים של ר' ירמי' ולא קשה כלל קושי' הנ"ל. ולכאורה י"ל על ראיית התוס' דהא לכאורה לאחר שכבר תפס התינוק השדה של חבירו א"כ הרי מיחשב מוחזק כמו הבר חמוה דר"י וי"ל בזה. שוב ראיתי באו"ת (סי' ק"י סק"ז) האריך בבאור הסוגיא והביא הרבה פוסקים הראשונים הסוברים ג"כ כשיטת הר"ת והרמב"ם הנ"ל ומפרש דמיירי דר"י לא החזיק מעולם בבית זה ורק אחר מיתת חמיו רצה להחזיק בו עייש"ה:
[ח]
שם אמר רבא הלכתא מקיימין את השטר שלא בפני בע"ד ואפילו עומד וצווח ועיין בתוס' ד"ה מקיימין הטעם משום דקיום שטרות דרבנן דעדים החתומים עה"ש כמי שנחקרה עדותן בב"ד כו' עיי"ש וכ"פ להלכה בח"מ (סי' מ"ו ס"ה). ובטוח"מ (סי' ק"י) שאלה לא"א הרא"ש ששאלת יורש שנתן נכסי מוריש לקטן ויצא שט"ח על המוריש מי נחתינן לנכסי קטן או לא תשובה אם השטר מקויים מורידין הבע"ח לנכסים ואם אינו מקויים אין מורידין שאין מקיימין שלא בפני בע"ד עכ"ל. ותמהו בזה דהא בהדי' מבואר להלכה דאמר רבא מקיימין השטר שלא בפני בע"ד והב"י הביא גדולי המחברים תמהו כן ותירצו ע"ש ובש"ע (סי' ק"י ס"ו) פסק המחבר לדינו של הרא"ש דמורידים בע"ח לנכסיו ולא חילק כלל בין השטר מקויים או לא ומשמע דלעולם מורידין ואף אם עדיין לא נתקיים השטר יכולין עתה לקיימו ועיין סמ"ע (ס"ק י"א) וש"כ (ס"ק י"ב) האריכו ג"כ ליישב דברי הרא"ש הנ"ל והט"ז כתב עלה ליישב דברי הרא"ש וז"ל ונ"ל בדרך זה דהטעם דמקיימין השטר שלא בפני בע"ד משום דמה"ת א"צ קיום כלל דשנים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי אלא דרבנן הצריכו קיום הלכך מקיימין אפילו שלא בפני בע"ד כמ"ש התוס' שם וכאן מיירי בקטן אם היו שנים החתומים אומרים בע"פ אותן הדברים לא היינו מקבלין דבריהם ולמה יועיל יותר מפי כתבם מש"ה און מקיימין שטר זה וע"ש מ"ש עוד בזה:
ולענד"נ טעם שמיאנו שאר הגאונים לתרץ כן משום דאם הי' שטר מקויים בחיי מורישם הי' גובה מן היורשים ורק הואיל דלא נתקיים השטר סובר ר' יוחנן דאין מקיימין שלא בפני בע"ד כמו דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד דאע"ג דקיום שטרות הוא רק מדרבנן אין חילוק בין דרבנן לדאורייתא ואנן פסקינן דניהא דקבלת עדות שהוא מדאורייתא בעינן והועד בבעליו דוקא אבל קיום שטרות אשר מדאורייתא הוה כאילו נחקרה עדותן בב"ד והיינו תיכף בשעת חתימתן על השטר הוי כאילו נחקרה אז בב"ד ורק מדרבנן צרכינן קיום ומש"ה מקיימין שלא בפני הבע"ד וא"כ גם בקטן נמי אמרינן הכי הואיל דהוי כאלו כבר נתקיים אז בב"ד בשעת חתימתן ואז הי' עוד בחיי המוריש ולא הי' עדיין של הקטן וא"כ כמו דאם הי' שטר מקויים הי' גובה מן הקטן וזה הוי מה"ת כמו מקויים בחיי האב וא"כ שפיר י"ל דגם בקטן מקיימין את השטר דלא עדיף קטן משלא בפניו והט"ז נראה דהבין דהא דאמרינן כאילו נחקרה בב"ד היינו דהוה כאילו עתה בשעה שבא השטר לפני הב"ד לגבות בו כאילו העידו עתה לפני הב"ד ומש"ה כתב דבקטן דאף אם העידו עתה ממש לפני הב"ד ג"כ לא הי' מועיל הואיל דהוה כשלא בפניו. ולעד"נ דזה הוא טעם הגאונים ז"ל שלא תירצו כן להקושי' על הרא"ש ז"ל:
שוב ראיתי כתוב בתורי"ד כאן בסוגיין (אות ט"ו) באה"ד ז"ל מה דאמרינן לקמן דלבתר תשעין יומין כתבינן אדרכתא אנכסיו דוקא בשיש שטר ביד המלוה שהוערה העדות משעה שחתמו בשטר כדאמרינן העדים החתומין בשטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אבל לעולם במלוה ע"פ אין מקבלין העדים בלא הנתבע אעפ"י שמורד לבא לב"ד כו' עכ"ל והרי כתב בפירוש דהא ואמרינן דעדים החתומין עה"ש נמי שנחקרה עדותן בב"ד היינו תיכף משעת חתימתן הוי כאילו נחקרה עדותן בב"ד. ועיין לעיל בב"ק (דף צ"ח ע"ב) בתוס' ד"ה ניכתוב ז"ל לא שייך הכא מפיהם ולא מפי כתבם ולא בההיא דגט פשוט (דקס"ח) מי שנמחק שט"ח דהעדים החתומים עה"ש כמי שנחקרה עדותן בב"ד והוי כאילו אמרו הני עדים ראינו שנחקרה עדותן בב"ד עכ"ל דמורה ג"כ דהוי כאילו נחקרה העדות בב"ד בשעת חתימתן ועיין בשמ"ק שם בד"ה אית דגרסי וי"ל בזה:
ובגוף התירוץ של הט"ז ז"ל לא אדע החילוק שיש לפי דבריו בין אם מקיימין השטר שלא בפני הבע"ד והבע"ד הוא גדול או לקטן הסברא שכתב על קטן שייכא ג"כ על שלא בפניו דאילו העידו בע"פ ממש שלא בפניו ג"כ לא הי' מועיל ההגדת עדות הלז ולא זכיתי להבין סברת הט"ז ז"ל בזה:
ועיין באו"ת (סי' ק"י סק"ו) שכתב לתרץ דברי הרא"ש הנ"ל דהרא"ש סובר כמ"ש הרשב"א בחידושיו לב"ק בסוגיין דלכך מקיימין שטר שלא בפני בע"ד משום דעל כת"י עדים מעידים וא"כ מה לו לבעל השטר להיות עומד שם ע"ש ברשב"א וזהו אם עדים אחרים מעידים אבל אם עדי השטר בעצמם מעידים קיי"ל כחכמים דעל מנה שבשטר מעידים ולכ"ע צריכין העדים לזכור גוף הלואה והעדות כמש"ל (סי' מ"ו) וא"כ אזיל לה סברת הרשב"א וצריכין לקיים בפני בע"ד דהא הוא עדות גמור וברור עד שצריכין לזכור העדות וזה נכון אפשר לדינא ואף שדחוק קצת לומר בדברי הרא"ש שכך הי' המעשה מה שסתם את דבריו מ"מ יותר טוב משנתחדש דינים אשר אין להם שורש וענף בדברי חז"ל עכ"ל. יהנה מצאתי תנא דמסייע לי' למר הגאון בעל או"ת ז"ל בשמ"ק בסוגיין כתב בשם הרמ"ה ז"ל מקיימין את השטר שלא בפני בע"ד ואפילו עומד וצוח כו' ומסתברא דדוקא היכא דאפשר לקיימה שלא מפי עדים החתומים דכה"ג ודאי על כת"י של עדים הם מעידים ולאו על מנה שבשטר ואמטו להכי מקיימין שלא בפני בע"ד דליכא למיחש ולא מידי אבל היכא דלא אפשר לקיותי' אלא מפי עדיו כמאן דמסהדי השתא על פה דמי דהא קיי"ל על מנה שבשטר הם מעידים ואפשר דאי הוה הנתבע התם הוי' מכספי מיני' לאסהודי בשיקרא ופרשי דלא הוי מקיימי לי' לשטרא הלכך הי"ל דיני' לענין קבלת עדות שלא בפני בע"ד כעדות על פה דאין מקבלין אלא בפני בע"ד עכ"ל הרמ"ה ז"ל בפריטיו והרי מפורש בהדיא כדברי האו"ת הנ"ל:
[ט]
שם אמר רבא הלכתא מקיימין אח השטר שלא בפני בע"ד ואפילו עומד וצווח כו'. ועיין בשמ"ק האריך בזה בסוגי' וכ' ז"ל מיהא שמעינן דאפילו בקבלת עדות בעלמא דלא פסקי לי' השתא לדינא אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד כו' ואי עביד וקיבל ולא כלום הוא דהי"ל כמי שטעה בדבר משנה וחוזרין כו' תדע נמי דבהדי' אסיקנא בפרק האשה שנתאלמנה אין מזימין את העדים אלא בפניהם ומכחישין את העדים שלא בפניהם דהזמה שלא בפניהם ניהא דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי מ"ש הכחשה ומ"ש הזמה משום דהזמה לחיובינהו לסהדי נמי קא אתי' ואין מקבלין עדים אלא בפני בע"ד ואלו הכחשה לא אתיא אלא לבטולי' לסהדותייהו ולאפסודי' לבע"ד דאסהידו לי' סהדי קמאי קא אתיא ולית בה חיובא לסהדי כל עיקר ואמטו להכי מקבלין ומדקאמרינן דהזמה שלא בפניהם לא הוי הזמה לחיובינהו לסהדי מינה דב"ד שקבלו עדים שלא בפני בע"ד לא מהניא ההיא קבלה לחיובי' לההוא בע"ד כלל עכ"ל הרמ"ה ז"ל בפריטיו, ועיין במרדכי כאן בפרקין (סי' קמ"ז) שכתב ג"כ בשם הריב"א דאם קבלו עדים שלא בפני בע"ד דלא הוי עדות לדון על פיהם וראייתי מפ"ב כתובות דאמרינן מכחישין העדים שלא בפניהם, ואין מזימין העדים אלא בפניהם כו' [כמ"ש הרמ"ה הנ"ל] אלמא אפילו בדיעבד לא מהני ויש שדוחין דכל עניני הזמה חידוש הוא ולא גמרינן מינה עכ"ל המרדכי. ועיין ברא"ש בפרקין (סי' ג') הביא ג"כ דברי הריב"א הנ"ל ולכאורה י"ל במ"ש דכל עניני הזמה חידוש הוא כו' דהא לעיל (בדף ע"ב ע"ב) דפליגי אביי ורבא בעד זומם דאביי סובר למפרע הוא נפסל ורבא סובר מכאן ולהבא היא נפסל דטעמא דרבא דעד זומם חידוש הוא דהא תרי ותרי נינהי הלכך אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך ומשמע דרק רבא סובר דחידוש הוא אבל אביי דסובר למפרע הוא נפסל לית לי' האי סברא דחידוש הוא כלל ורק עפ"י הדין ומן הסברא הוא הא דעדים הראשונים נפסלים וכבר ביאר הטוח"מ (בסי' ל"ח) דהטעם דהעדים ראשונים נפסלים משום דהוה כאילו העדים האחרונים העידו על העדים הראשונים שחיללו שבת וכדומה עיי"ש וא"כ לדידן דפסקינן כאביי א"כ לא הוי חידוש כלל ועיין לעיל (על דף ע"ב ע"ב) [אוצ"ה אק"א] הארכתי בענין זה והבאתי הרבה הראשונים דס"ל דגם לאביי אמרינן האי סברא דחידוש הוא וא"כ א"ש אולם להראשונים הסוברים דהא דאמרינן דעדים זוממין הוא חידוש הוא רק לרבא אבל לא לאביי ואנן פסקינן כאביי א"כ הו"ל לומר דהדין הוא דאם גבו ב"ד עדות שלא בפני הבע"ד דאין יכולין לדון על פיהם וכדמוכח מהא דכתובות דהזמה שלא בפניהם לא הוי הזמה כלל וי"ל בזה:
ועיין בטוש"ע (סי' כ"ח סט"ו) אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ואם קבלו אין דנין על פי' וכ' הרמ"א עלה וחוזרין ומגידין בפניו ואם שנו בעדותן בפעם שני ממה שהגידו בראשונה הולכין אחר העדות השני שהגידו בפניו אעפ"י שהגידו בראשונה עפ"י החרם דכל שלא בפניו כחוץ לב"ד דמי וחוזרין ומגידין ב"י בשם ר' מנחם וי"ח ואומרים דאם נתקבל העדות שלא בפניו כשר בדיעבד ר"י נ"ב ח"ב ומרדכי פ' הגוזל בתרא כו' עכ"ל. והש"כ הביא בשם מוהרש"ל דאפילו בדיעבד פסול כשקיבלו העדות שלא בפני הבע"ד וכבר האריכו בזה המפרשים ז"ל. ולע"ד לולא דמסתפינא הי' נ"ל ליישב שיטות הסוברים דאם קבלו הב"ד עדות שלא בפני הבע"ד דדנין על פי' דלא תיקשי מהא דכתובות דקאמר ניהא דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי והלא יכולין הב"ד ג"כ לדון דין הזמה דהנה הרשב"א בחידושיו כאן והובא ג"כ בשמ"ק וז"ל וק"ל אשמעתין דהא אמרינן טעמא דאין מקבלין עדים שלא בפני הבע"ד משום דאמר קרא והועד בבעליו וא"כ כי הוה הוא חולה או עדיו וכו' האיך מקבלין והתורה אמרה והועד בבעליו וי"ל דעיקר קרא גבי שור שהוא בדיני נפשות כתיב ובדיני ממונות אסמכתא בעלמא ומדרבנן כמ"ש למעלה כו' עכ"ל הרשב"א ז"ל וא"כ לפי"ד הרשב"א ז"ל יש ליישב קצת דנוכל לומר דהא דקאמר הש"ס בכתובות דהזמה שלא בפניהם לא הוי הזמה אלא הכחשה היינו בדיני נפשות אבל בדיני ממונות שפיר יכולין לדון ג"כ דין הזמה אף שהי' שלא בפניהם כן הי' נראה לכאורה אולם לפי הנראה מסוגי' הש"ס דכתובות שם נראה דהוא בדיני ממונות:
ולכן נלע"ד די"ל דיש חילוק בין אם אנו דנין על הגוף העדים או על ממון דבעדים זוממין אנו דנין על גוף העדים לחייב אותם כאשר זממו לחייב הנידון הן ד"נ הן ד"מ בזה שפיר אמרינן דהואיל דכתיב והועד בבעליו דהתם דנין על גוף השור לחייבו להשור מיתה ואמרה התורה דבעינן דוקא בפני הבעלים וא"כ בכ"ד דאנו דנין על גוף הנידון בעינן דוקא שיהי' בפני הבעלים ובעדים זוממין לדיני ממונות הוה ג"כ הדין על גופן של העדים לפוסלן ולעשותן זוממין וחל עליי' החיוב לשלם כאשר זממו לעשות ובזה בעינן דוקא שיהי' בפני העדים ואם לא הי' בפני העדים לא נוכל לעשותן זוממין ולמיעבד בהו דין הזמה אבל הכחשה מיהא הוי אבל היכא דהעדות הוא רק על ממון בלחוד דהיינו אם חייב ממון או לא אשר עיקר הדין הוא רק על הממון בלבד אם נכסיו נשתעבדו או לא נשתעבדו ניהא דאם נכסיו נשתעבדו גם הגוף נשתעבד דשיעבוד נכסים בלא שעבוד הגוף ליכא כלל מ"מ עיקר השעבוד הוא רק על הממון בכה"ג שפיר פסקו הפוסקים דאם גבו עדים שלא בפני הבע"ד דדנין עפ"י וכמו שפסק הרמ"א ול"ק הא דכתובות דדוקא הזמה אין דנין אם הוא שלא בפניהם:
ויתכן יותר עפי"ד הטור הנ"ל דאסברה לה דהזמה הוה כאילו העידו שחיללו שבת וכדומה והבע"ת פי' הטעם דבהזמה דהיינו עמנו הייתם דמזימין נאמנים דאין באים להכחיש גוף המעשה רק באים להעיד על העדים שאותו יום שאומרים שהי' המעשה היו עמנו במקום פלוני רחוק ע"ש והובא ברביד הזהב פ' שופטים ע"פ עד שקר עייש"ה וא"כ מובן שפיר דכל דאינו בכלל הזמה דאינן מעידים על גופן של העדים רק על ממון שפיר נוכל לדון גם על קבלת עדות שלא בפני הבע"ד:
ועיין ש"כ (ס"ס ל"ח) הביא בשם הריב"ש דהזמה שלא בפניהם דלא הוי הזמה מ"מ מיפסלי הניזומין לעדות והרביד הזהב שם הביא בשם הרלב"ח דחולק וסובר דגם לא מיפסלי ומוהרי"ט דעתו כהריב"ש ע"ש. והנה למוהרלב"ח הטעם משום דתו הוה על גופן של העדים ולא חל כלל העדות שלא בפניהם ודעת הריב"ש הוה הטעם משום דאין נ"מ כלל להעדים אם מיפסלי לעדות ולא מיקרי זה שהעידו על גופן של העדים ועיין בש"כ (ס"ס ל"ח) שכתב דלפסול לעדות לחוד אין לו שום צד חוב א"צ בפניו ועיין ברביד הזהב בפ' משפטים ע"פ והועד בבעליו הביא הש"כ הנ"ל וכ' עלה אבל יש"ש קידושין (פ"ג סי' כ"א) כתב דאפ"ה בעי בפניו גם נראה דהוי הפסד ממון כגון לילך לראות העדות דמותר ליטול שכר גם לחתום בשטרות עכ"ל ולע"ד י"ל דזה הוי רק מניעת הריוח וי"ל בזה והנה לכאורה דומה פלוגתא דהש"כ והיש"ש הללו לפלוגתא דהריב"ש והרלב"ח לענין הזמה שלא בפניהם אם מיפסלי לעדות הניזומים וחידוש על הרביד הזהב שלא העיר בזה וי"ל בזה:
והנה לדברי המוהרלב"ח הנ"ל דס"ל דניזומין שלא בפניהם לא נפסלו לעדות כלל א"כ א"ש דברי הנ"ל אלא להריב"ש דסובר דנפסלו לעדות עכ"פ א"כ הוה ג"כ על גופן של העדים ואמאי מהני עדות שלא בפניו ואם נימא דמהני לענין לפסול גופן של העדים א"כ גם לענין הזמה ליהני ואם נימא דהריב"ש ס"ל כסברת הש"כ הנ"ל דלפסול לעדות מהני עדות שלא בפניו א"ש כמ"ש לעיל אלא אם נימא דלא מהני א"כ מדוע גבי הזמה שלא בפניהם נפסלו לעדות. ונלע"ד די"ל בזה דהא באמת איפלגי ר"ה ור"ח גבי שתי כיתי עדים המכחישים זה את זה אם הללו באין כפני עצמן ומעידין או דסהדי שקרי נינהו ואנן פסקינן דהללו באין בפני עצמן ומעידין כו' והטעם בזה הואיל דאיכא חזקת כשרות לכל כת וי"ל בזה ונוכל לומר דבהזמה שלא בפניהם דהוה כאילו העידו שחיללו שבת וכדומה וניהא דלא עבדינן בהו דין הזמה מ"מ בודאי דאתרע חזקת כשרות דידהו ופסולים לעדות ויש להאריך עוד בזה וקצרתי ודו"ק היטב בזה:
[יו"ד]
שם ואי אמר נקיט לי זימנא עד דמייתינא סהדי ומורענא לי' לשטרא נקטינן לי' כו' כל הסוגי' וכתב הרא"ש בפרקין (סי' ה') כתב בעל העיטור ז"ל דהנ"מ דמשהינן לי' תשעים יום למיגבי מב"ח אבל ממשעבדי בשלשים יום סגי וכ"כ רב האי ז"ל בתשובה במקח וממכר ודברים הללו מרפסין איגרא כיון דלמיגבא מיני' חיישינן לפסידא דידי' כ"ש שיש לנו לחוש לפסידא דלקוחות עכ"ל הרא"ש ז"ל ובפלפולא חריפתא נדחק ליישב קושית הרא"ש וז"ל וכדי להעמיד דברי הקדמונים ז"ל דדבריהם אמורים באפותיקי דבפ"ק דב"מ גבי ראובן שמכר כו' דראובן אזיל ומשתעי דינא בהדי' כתב רבינו דנ"מ אם עשה אפותיקי דראובן מצי לסלוקי בזוזי ושמעון לא מצי לסלוקי ומיירי באפותיקי מפורש כדמפורש בח"מ (סי' קט"ו וקי"ז) עכ"ל והנה מלבד שהוא דוחק לאוקמי דברי בעה"ע דוקא באפותיקי מפורש שהרי סתמא קאמר אלא דעוד תיקשי דאמאי ממתינין ללוקח שלשים יום הא לא מצי הלוקח לסלק כלל בזוזי הואיל דהוא אפותיקי מפורש ואי דנימא הואיל דהלוה המוכר יכול לסלק בזוזי א"כ למה הי' הדין דממתינין רק שלשים נימא דממתינין ג"כ תשעים הואיל דאנו דנין לענין הלוה שהוא יסלק להב"ח בזוזי וע"כ דברי הפלפולא חריפתא צ"ע:
ולולא דמסתפינא הי' נלע"ד דהבעה"ע והרב האי ז"ל אזלי כשיטת הרמב"ם ז"ל (בפכ"ב ממלוה ולוה) שכתב שם בסדר גביית החוב אמר הלוה הריני משלם קבעו לי זמן כדי שאלוה מאחר או אמשכן או אמכור ואביא המעות קובעין לו זמן שלשים יום כו' שלמו השלשים ולא הביא ב"ד כותבין אדרכתא וכן אם אמר בתחילה כשתבעו איני משלם כותבין אדרכתא על נכסיו מיד ואין קובעין לו זמן כו' טען ואמר שטר זה שנתקיים בפניכם מזויף הוא אני אביא ראי' ואבטלנו והעד במקום פלוני והם פלוני ופלוני אם נראה לדיינין שיש ממש בדבריו קובעין לו זמן להביא עדיו ואם נראה להם שאינו בא אלא בעלילות דברים ובטענות של דופי אומרים לו שלם ואח"כ אם יש לו ראי' יחזור כו' קבעו לו זמן להביא ראי' ולבטל השטר והגיע הזמן ולא בא ממתינין לו בה"ב לא בא כותבין עליו פיתחה ומשמתין אותו וממתינין לו והוא בנידויו תשעים יום שלשים ראשונים שמא טורח ללוות אמצעים שמא הוא טורח למכור אחרונים שמא הלוקח ממנו טורח להביא המעות שלמו צ' יום ולא בא ב"ד כותבין לו אדרכתא על נכסיו ומתירין לו נדויו עכ"ל הרמב"ם ז"ל. והנה סובר הרמב"ם דהא דקאמר הש"ס דממתינין תשעין יום הוא דוקא אם הלוה אומר שיביא ראי' שהשטר מזוייף וכן הי' גירסת הרמב"ם ז"ל בגמ' ועיין בב"י (סי' צ"ח) ובסמ"ע שם (ס"ק י"א) על הא דכ' המחבר שם דממתינין תשעים יום כתב ועפ"ר ושם כתבתי דמה"ט לחוד לא הוה ממתינין לו צ' יום שהרי (בסי' ק' ס"ג) יתבאר דהמבקש זמן כדי לטרוח ולפרוע אין נותנין לו זמן יותר מלח"ד יום ואם לא בא כותבין אדרכתא על נכסיו מיד ושאני הכא דטוען ואומר שאינו חייב ושיש לו עדים ששטר זה מזוייף הוא וכ"כ ב"י ה"ט ואף שאין אנו מאמינים לו וחנדינן לי' מ"מ מועיל טענתי' להאי דאין יורדין לנכסיו עד בתר צ' יום כו' עכ"ל הסמ"ע ועיין בה"ה שם (ה"א) עמ"ש הרמב"ם דלוה שהודה שחייב ומבקש שיקבעו לו זמן דקובעין לו שלשים יום כ' דעת רבינו כדעת הרי"ף ז"ל בתשובה שכל זמן שאין ללוה מעות או מטלטלין ויש לב"ד להגבות מן הקרקע נותנין לו זמן ב"ד שהוא שלשים יום ט' אבל רבינו חננאל ז"ל סובר שאין נותנין שום זמן ללוה שהגיע זמנו ואפילו לגבות ממקרקע אלא כיון שהודה לאלתר מתחילין בסדר גבייתו וכ"כ בעיטור ויש לזה קצת ראיות ודעת אחרת יש שנותנין זמן אפילו לגביית מטלטלין והלכה כדברי המכריעין הרי"ף ורבינו ז"ל עכ"ל הה"מ והרי סובר הבעה"ע דאין נותנין שום זמן ללוה שהודה רק מיד מתחילין בסדר הגבי' וא"כ הא דקאמר בש"ס דממתינין תשעים יום ע"כ דהוה דוקא היכא דטוען הלוה שיביא עדים שהשטר מזוייף וכשיטת הרמב"ם בזה וי"ל בזה:
ומעתה י"ל דסובר הבעה"ע דהא דנותנים תשעים יום ללוה שטוען שיביא ראי' שהשטר מזוייף הוא דוקא ללוה שטוען כן אבל המלוה שבא לגבות מן הלקוחות דאין הלקוחות טוענים כן שיביא ראי' שהשטר מזוייף וגם מנא יודעים שהשטר מזוייף בכה"ג אין ממתינין להם כלל תשעים דהמתנת תשעים מה עבידתי' גבי לקוחות הלא הם אינם יודעים כלל לטעון שמזוייף הוא השטר והב"ד בודאי לא טוענין להו כן וגם שהוא מקויים ורק שהלוה יכול לטעון טענה זו שיביא עדים להראות שהוא מזייף וא"כ לשיטת הרמב"ם דסובר דלוה שרוצה שיקבעו לו זמן דקובעין לו שלשים יום א"כ ה"ה ללוקח קובעין הזמן שלשים יום אבל לא תשעים וא"כ שיטת רבינו האי ז"ל מובן שפיר מה דסובר דבלקוחות אין נותנין רק שלשים יום והיינו דסובר כשיטת הרמב"ם דנותנין זמן ללוה שלשים יום כשתובע ליתן לו זמן לפרעון וא"כ ה"ה ללקוחות נותנין הזמן הזה ונוכל לומר דללקוחות הב"ד מעצמן נותנין זמן שלשים יום אלא להבמה"ע הנ"ל דסובר דאין נותנין כלל זמן ללוה אם איכא קרקע למיגבי א"כ יקשה לכאורה מדוע גבי לקוחות נותנין להם שלשים יום נוכל לומר דלהבעה"ע עדיפי בזה לקוחות מן הלוה עצמו דללקוחות נותנין להם הזמן שלשים יום. ויש להוסיף ולהסביר דאפילו אם הלוה עומד וצווח שיביא עדים שהשטר מזויף דנותנין לו תשעים יום זהו דוקא אם בא לגבות מן הלוה אבל בבא לגבות מן הלקוחות לא יהבינן רק שלשים יום ואף דהלוה טוען שיביא עדים שהשטר מזןייף מ"מ הלקוחות אינם יודעים מזה ויכול המלוה לטרוף מהם ורק שהב"ד הקילו עליהם ונותנים להם זמן שלשים יום. ויש להסביר מדוע נותנים להם השלשים יום דבשלמא הלוה שהי' יודע מתי יגיע הזמן פרעון הי"ל להכין המעות לשלם ומש"ה כי איכא קרקע לגבות הב"ד גובין מהם מיד אבל הלקוחות לא ידעו כלל שהבע"ח יטרוף מהם דהם היו סבורין שהלוה ישלם להבע"ח והרי אם הלקוחות ירצו לשלם החוב במעות אין הבע"ח יכול לטרוף מהם הקרקע תו יהבינן להו זמן שלשים יום ועיין בח"מ (סי' קי"ד ס"ב) כשימצא המלוה ללוקח כופין אותו לדון עמו וא"י לומר לו לך אצל הלוה וכשיתחייב לך בדין ויכתבו לך טירפא על הלקוחות אז אפרע לך אלא ילך הוא אצל הלוה כו' ואם מבקש הלוקח זמן לחזור אחריו נותנים לו עד שלשים יום ובלבד להוציא הדין לאמתו ושלא לבוא עליו בעקיפין עכ"ל והוא מתשו' הרא"ש והסמ"ע (סק"ג) ז"ל הרא"ש דכל זמן ב"ד אינו מן הדין אלא מדת רחמים נהגו דברי חכמים על בע"ד שלא לדחוק אותם יותר מדאי ע"ש וא"כ י"ל דהא דכ' הבעה"ע דנותנים ללקוחות זמן ב"ד הוא שילך הלוקח אצל הלוה וי"ל עוד בזה כנלע"ד ליישב דברי הגאונים הקדמונים ז"ל ודו"ק:
ועוד נלע"ד ליישב קושית הרא"ש הנ"ל דהא מה דבעינן תשעים יום הוא משום דבשלשים הראשונים אמרינן קא טרח אזוזי ושניים דילמא רוצה למכור קרקע בכדי לשלם להמלוה ובשלישים דילמא הלוקח טרח בחר זוזי ולכאורה תיקשי דלא הי"ל להמתין רק שלשים דנימא דטרח בתר זוזי אבל השלשים השניים דאמרינן דרוצה למכור אחת מקרקעותיו ולשלם להמלוה הלא יוכל ליתן להם הקרקע זו בחובם והרי יכול להודות בפני הב"ד ויגבו הב"ד הקרקע להבע"ח. אולם י"ל בזה דהב"ד יגבו ממנו מבינונית והוא רוצה למכור זיבורית ומש"ה אינו רוצה שהב"ד יגבוהו להבע"ח רק הוא ימכור מנכסיו זיבורית לשלם להבע"ח מעות ומש"ה ממתינין תשעים יום:
אמנם י"ל עוד בזה כי הלוה רוצה לשלם במעות כיון שלקח ממנו מעות בהלואה ולא ניחא לי' להלוה שהב"ד יגבוהו קרקע בחובו ולכאורה טעם זה עדיף יותר דהא אם אין לו להלוה רק זיבורית דלא שייך תו הטעם הראשון וא"כ היל"ל דלא ממתינין לו רק שלשים יום אולם לפי טעם השני דנוח לו יותר להלוה למכור ולשלם להמלוה מעות בעין כמו שלקח ממנו דטעם זה עולה שפיר אפילו אם אין לו להלוה רק זיבורית:
ולפי האמור נוכל ליישב קושית הרא"ש הנ"ל דטעם זה שרוצה לשלם לו במעות בעין דוקא זה שייך דוקא גבי הלוה עצמו הואיל דהמלוה עשה לו טובה שהלוהו ולכן גם הוא אינו רוצה להיות כפוי טובה ומדחי לי' תחלה להמלוה וקא מהדר לשלם לו במעות בעין ומש"ה תלתין יומן קמאי אמרינן מהדר אזוזי ותלתין אמצעית אמרינן מהדר למכור הקרקעות כדי לשלם מעות וחלתין אחרנין הוא שהלוקח מהדר אזוזי אבל הלוקח מן הלוה שהוא לא קיבל שום טובה מן המלוה ניהא דתלתין קמאי ממתינין לי' דליהדר בתר זוזי ולשלם להמלוה בכדי שלא יצטרך ליתן הקרקע דעדיף לי' הקרקע מן המעות או דמהדר בהו אחר הלוה וכמ"ש הרא"ש הובא בש"ע חו"מ (סי' קי"ד ס"ב) הבאתיו לעיל אבל יותר משלשים למה נמתין ואי דהלוקח ימכור הקרקע לאחרים הלא יכול ליתנה להמלוה בשומת ב"ד דהא מה לו אם ימכרנה לאחרים או יתנה להמלוה בשימת ב"ד והוא לא קיבל שום טובה מהמלוה דנימא דרוצה לשלם מעות בעין להמלוה ומש"ה שפיר כתבו הקדמונים דללוקח אין ממתינין רק שלשים יום והבן בזה: