אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר
בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף קיא.
[קצח]
א דף קי"א ע"א תניא אמר רבי לדברי ר' יהודה אם קדמו בני יהויריב והקריבו את האשם יחזור ויביא אשם אחר ויקריבוהו בני ידעי' וזכו הללו במה שבידן אמרי למאי חזי אשם פסול הוא אמר רבא לעורו ובתוס' ד"ה אמר רבא תימא דהכא משמע אפילו בפסול קודם זריקה וגם כשהעור מחובר עדיין בבשר ונעשה בו פסול קודם שחיטה שהביא קודם הכסף שרי בהנאה ובזבחים (דף ק"ד) אמר רבי דם מרצה על העור בפ"ע פירוש כשהוא מופשט ואירע פסול בבשר הדם מרצה על העור וכשהוא עם הבשר ונולד בו פסול בין קודם זריקה כו' ולראב"ש כשהוא עם הבשר ונולד בו פסול קודם זריקה הרי הוא כיוצא בו אחר זריקה הורצה הבשר שעה אחת יפשיטנו ועורו לכהנים אלמא כשהוא עם הבשר ונפסל קודם זריקה יוצא לשריפה והכא אירע בו פסול קודם שחיטה שהובא קודם הכסף ואמאי לא יצא העור לשריפה עכ"ל והנה מ"ש התוס' והכא אירע בו פסול קודם שחיטה שהובא קודם הכסף נלע"ד דכוונת התוס' הוא דבתחילת השחיטה מתחיל הפסול דאם הביא הקרבן ומסרו לבני המשמר וקודם השחיטה נתן להם המעות דבודאי הקרבן כשר וכן מורה לשון התוס' בזבחים שם בד"ה ומודה עייש"ה והמהרש"א כאן הניח דברי התוס' בצ"ע בזה ולעד"נ כוונת התוס' כמ"ש שוב ראיתי בפ"י כתב לתרץ כן. וכן מצאתי אח"כ בבה"ז על מס' זבחים שם שכ"כ ע"ד המהרש"א דכאן ע"ש:
והנה השמ"ק כאן בד"ה אמר רבא כתב בשם הרא"ש ז"ל לתרץ דמיירי שהופשט קודם זריקתו שלא הי' העור עם הבשר בשעה שאירע הפסול וקודם זריקה הוא יכול להביא גזילתו כדכתיב אשר יכפר בו עליו בכפרה תלה רחמנא וזריקה מכפרה וכיון שהופשט קודם שנפסל אז הדם מרצה על העור בפ"ע כיון דההוא זריקה מהניא להכשיר הקרבן לענין אם עלו לא ירדו דלא גרע ממחוסר זמן מהני נמי לרצות על העור ואע"ג דאין רגילות שיהא הפשט קודם זריקה כדמוכח בפרק ט"י כו' אבל יכול להיות לפעמים אבל אם לא הי' יכול להביא לאחר שחיטה אז נפסל הזבח קודם הפשט ויצא לבית השריפה עם הבשר הכי איתא בפרק טבול יום עכ"ל הרא"ש ז"ל:
והנה התוס' במס' זבחים שם תירצו ג"כ כן בקיצור ע"ש. אלא שהקשו עלה וז"ל ומיהו קשה כיון דאיכא הפסול בידם מה לי קודם זריקה מה לי לאחר זריקה וי"ל מידי דהוי כמו שנמצא טרפה בבני מעים לר"ח סגן הכהנים הואיל ולא הוכר פסולו קודם הפשט לרבי וקודם זריקה לר"א מרצה על העור [ונ"ב ור"ל כיון דיכול להביא הכסף קודם זריקה הוי לא הוכר פסולו] וקשה דתניא בתוספתא דפסחים הביא את אשמו קודם גזילו לא יהא אחר ממרס בדמו עד שיביא גזילו אלא תעובר צורתו ותצא לביה"ש אלמא אין תקנה להביא הגזל קודם שנשחט [הנה מלשון שנשחט מורה דאם הביא האשם קודם שהביא הגזילה אף שאחר הבאת הקרבן קודם ששחטו הביא הגזילה לא יצא והוא כמו שמפרש המהרש"א כאן בדברי התוס' הבאתיו לעיל. אולם בגליון התוס' נ"ב ס"א שנזרק והיינו דקודם שחיטה שפיר יכול להביא הגזילה אף שכבר הביא האשם וכשר הקרבן וי"ל בזה] וא"ל היינו מדרבנן הא תניא בסיפא גבי מצורע לעיל הקדים חטאתו לאשמו לא יהא אחר ממרס בדמו אלא תעובר צורתו ותצא לביה"ש ומהכא מוכח במנחות (דף ה') יש מחוסר זמן לבו ביום ואע"ג דמה"ת פסול צריך עיבור צורה כו' עכ"ל:
וראיתי בים התלמוד כאן שכתב ליישב קושיית התוס' די"ל דבאמת שפיר קרינן בי' מלבד איל הכיפורים אפילו אם הביא הגזילה לאחר שנשחט ועדיין לא נזרק דמו כמ"ש התוס' והא דקאמר שם דאין לו תקנה להביא הגזילה לאחר שחיטה היינו דלא יהא אחר ממרס בדמו שלא יהא מעוכב הדם. ומטעם שלא יהי' הקרבן נדחה תיכף אחר השחיטה ואעפ"י שהביא אח"כ הגזילה לא מהני דהא קיי"ל הואיל ונדחה ידחה ובשחוטין לכ"ע אמרינן הואיל ונדחין ידחו כמבואר שם (בדף י"ב) דכל היכא דהקרבן מחוסר מעשה לתקן הוה עדיין דיחוי ומש"ה קתני שם דלא יהא אחר ממרס בדמו משא"כ הכא שפיר משני לעורו דמ"מ לא הי' פסול דכיון דמביא תיכף לאחר השחיטה הגזילה ואינו משהה אפילו רגע אחת לדחות הקרבן שפיר קרינן בי' מלבד איל הכיפורים אשר יכפר בו וכשר הקרבן כן נ"ל עכ"ד:
והנה מלבד אשר תירוצו דחוק דא"כ ניתן הדבר לשיעורין מתי הביא הגזילה אם מיד לאחר שחיטה או שצריך להמתין עד שהוצרך אחד למרס בדמו שלא יקרוש. ועוד דא"כ אף הבשר יכשר בכה"ג ואמאי קאמר הש"ס דאשם פסול הוא והיינו משום דמיירי שהקריבוהו בני יהויריב ועוד לא נתן להם הקרן א"כ גם העור פסול. ואולם י"ל דכוונתו הוא לתרץ הקושיא מהא דתוספתא. דעיקר הקושיא של התוס' דהא העור נמי פסול מתורץ כתירוצו של התוס' הואיל דיכול להביא הגזילה מיד לאחר שחיטה לא חשיב פסול דקודם זריקה וא"כ העור כשר והבשר פסול ורק שמתרץ להקושיא מן התוספתא דהתם מיירי היכא דצריך להמתין עד שיביא הגזילה שהרי צריך למרס שלא יקרוש הדם הוי דיחוי ולענין שלא יהי' מיקרי פסול קודם זריקה לזה אמרינן הואיל דיכול הי' ליתן מיד הגזילה תיכף לאחר שחיטה ודוחק. ומיהא מלבד זה הדוחק אכתי קשה דהא עיקר הסברא שכתב הואיל דהוי דיחוי בשחוטין בזה תליא תו במה שבידו ליתן תיכף הגזילה קודם זריקה וכל שבידו לא הוי דיחוי אפילו בשחוטין ועיין זבחים (דף ל"ד ע"ב) והתוס' במס' סוכה (דף ל"ג) הביאו דבכמ"ד מוכח דאפילו בשחוטין לא הוי דיחוי כל שבידו ובכמ"ד משמע להיפוך וסיימו וצריך לחלק בדברים עיי"ש והרבה י"ל בזה:
ב ולעד"נ לתרץ קושיית התוס' ע"ד פלפול קצת בהקדם מ"ש הפמ"ג יו"ד (סימן ק"ט במשב"ז סק"א) שחקר אם נתערב איסור של ראובן ברוב של שמעון יבש ביבש דבטל אם האיסור הי' של אה"נ אי מחייב לי' שמעון לשלומי דמים בעד ההיא חתיכה דודאי הגוזל אה"נ לאו מידי חסרי' עיין בב"ק (צ"ח וח"מ סימן שס"ג) ואפקורי מפקיר לי'. ונראה דאם התערובות בבית שמעון י"ל דזכתה לו חצירו כה"ג כו' ע"ש והנה אם הי' התערובות ברה"ר יש לומר דבודאי הוי הפקר חתיכה אחת אלא שאינו ניכר איזהו היא ואם בא אחר והגבי' השלשה חתיכות דזכה בהחתיכה ההיא ואמרינן דזה צריך לשלם להזוכה בעד חתיכה אחת דמי שווי' או ליתן לו חתיכה אחת ולעיל (על דף ק"ט ע"א) [אוקע"ה אק"ב] הבאתי ג"כ דברי הפרמ"ג הנ"ל והבאתי כי הרבה ראשונים סוברים דאה"נ יש להם בעלים וכעת ראיתי ג"כ בפתחי שערים ח"ב (על ב"מ דף קי"ט) העיר ג"כ בזה על הפרמ"ג הנ"ל ע"ד. וכבר כתבתי לעיל לחלק בין אם נעשה ממילא איסור הנאה לא פקע שם בעלים מינה ורק אם אסרם על עצמו בהנאה דמשאם כהפקר בזה אמרינן דלגמרי פקע שם הבעלים מהם ואין להבעלים עוד שום זכות בהם וא"כ י"ל דאם הוא אה"נ אשר יש לו בעלים בזה אמרינן דכשנתבטל הרי הוא של הבעלים הראשונים ואף שמונח בחצר חבירו אשר הרוב התערובות הוא שלו אפ"ה הרי הוא של הבעלים הראשונים וי"ל בזה:
והנה בפלוגתא דר"י ורבנן אי מב"מ בטיל או לא בטיל דכתבו התוס' בזבחים (דף ע"ג) ובכמ"ד דר"ת סובר דהא דסובר ר"י דמב"מ לא בטיל הוא רק בלח בלח אבל יבש ביבש גם ר"י מודה דבטיל והתוס' כתבו בשם הרי"ט מפלנצי דהקשה לר"ת מכמה סוגיות בש"ס וכתבו שהר"ת חזר בו דאין חילוק בין לח ליבש והתוס' מפלפלים הרבה בזה ובכמ"ד כתבו בפשיטות דלר"י יבש ביבש מב"מ בטיל עייש"ה בכל הסוגיא. ולכאורה י"ל כדי למעט במחלוקות דאם היא יבש ביבש ואינו מידי דבר אכילה לכ"ע אמרינן דר"י מודה דבטל בכה"ג ואולי ראיתי סברא זו כתוב בספר ואיני זוכר כעת וגם אין לי ספרים לחפש אם כתב כן מ"מ הסברא מצד עצמותה נכונה היא דהא עיקר טעמא דר"י משום דיליף לה מדם הפר ודם השעיר והתם הוא לח בלח והי"ל לומר דביבש ביבש בטיל ברוב מה"ת וא"כ אף דנימא דגם ביבש ביבש הדין כן לר"י הוא דוקא במידי דראוי לאכילה דדומה במקצת עכ"פ לדם הפר ודם השעיר [או אולי סובר ר"י דמדרבנן לא בטיל ביבש ביבש וי"ל בזה] ובדבר דלאו בר אכילה והוא לח בלח ג"כ לא בטיל לר"י וכדאיתא במס' זבחים (דף ע"ט ע"ב) בהא דחרסן דזב וזבה וי"ל בזה אבל ביבש ביבש דחיוי דאינו ראוי לאכילה כלל דהיינו דהוא לאו בר אכילה י"ל דלכ"ע אמרינן כן דמודה ר"י דמב"מ בטיל בזה:
והנה עפ"י הוצעה זו יש ליישב קושיית התוס' דנ"ל דכוונת הש"ס הוא דזכו הללו במה שבידן והיינו אם נתערב העור הזה בשני עורות אחרות דאתבטל שפיר דיבש ביבש חד בתרי בטיל וא"כ העור הזה האסור בהנאה שנתבטל בהעזרה דהותר העור הזה דהא העזרה היא רה"ר ואינה כרשות של הכהנים כלל אפילו כהני משמר שעובדים עתה בבהמ"ק ג"כ לא הוי כרשותם לענין שהרשות יהי' קונה להם וא"כ הי"ל לומר דהעור הזה הוא הפקר וכל הקודם בו זכה בו ואשמעינן התנא דזכו בני המשמר בהעור הזה ושלהם הוא וזה דאמר רבא דזכו לעורו היינו דלא אמרינן דהוה כמו הפקר שאין לו בעלים כלל וכשהותר העור הזה בהנאה ע"י ביטול ברוב יהי' הדין דכל הקודם בו זכה בו דלא הי' כלל מעולם של כהני המשמר ומשום דמיד בשעת שחיטתו הוה בפסול הואיל דלא נתן עדיין הכסף לא אמרינן כן אלא דכהני המשמר הם הבעלים חכו בעורו דשלהם הוא אלא שאסור בהנאה ויש לה בעלים וכשנתבטל חד בתרי הרי העור הזה הוא של כהני המשמר. ואולם זה דוקא בהעור דהוא מידי דלאו בר אכילה כלל שפיר נתבטל חד בתרי אפילו לר"י דסובר מב"מ לא בטיל מ"מ העור דהוא לאו בר אכילה כלל והוא יבש ביבש שפיר נתבטל חד בתרי אבל בבשר דמידי דאכילה הוא שפיר לא בטיל לר"י אע"ג דהוא יבש ביבש ומש"ה פריך הש"ס על הא דקאמר וזכו הללו במה שבידן אמרי למאי חזי אשם פסול הוא והיינו דאף אם נימא לענין אם נתערב חד בתרי הלא לרבי יהודה קיימינן דאית לי' מב"מ לא בטיל לעולם יהי' אסור בהנאה דהא אף דהוא יבש ביבש הלא גם ביבש ביבש מב"מ לא בטיל ומש"ה משני לעורו דהוא לאו בר אכילה שפיר נתבטל יבש ביבש אף לר' יהודה ודו"ק. וראיתי בפתחי שערים ח"כ סוף מהדו"ב לענין טבעת של ע"ז שנתערב דמב"מ לא בטיל עיי"ש ולע"ד י"ל דבכה"ג יבש ביבש ולאו בר אכילה הוא כלל לכ"ע מודה ר"י דבטיל:
(ג) ועוד נלע"ד לומר בזה דהנה לפי מה דקאמר הש"ס לקמן בסוגיין דהקדים להקריב האשם קודם הכסף דפסול דכתיב האשם המושב לד' לכהן מלבד איל הכיפורים אשר יכפר בו מכלל דכסף ברישא וא"ל ההוא מרבנן לרבא אלא מעתה מלבד עולת הבוקר ה"נ מכלל דמוספין ברישא כו' ומסיק הש"ס א"ל אנא מאשר יכפר בו נפקא לי' ועדיין לא כיפר. ולכאורה י"ל דהא בקדשים בעי' שינה עליו הכתוב לעכב כדאיתא במס' זבחים (דף ז' ע"ב) כל הסוגיא שם ובכמ"ד וא"כ מנ"ל דאם הקריב האשם קודם נתינת הכסף לכהנים דפסול אומא דהוא למצוה אבל לא לעכב כדאמרינן במס' מנחות (דף מ"ט) דאם הקריב קודם לתמיד של שחר דהקרבן כשר משום דהאי קרא דהעולה עולה הראשונה הוא רק למצוה אבל לא לעכב ועיין בריש מס' עירובין (דף ב') בתוס' בד"ה שלמים ששחטו קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין וא"ת תיפוק לי' דשחטו קודם תמיד של שחר ואמרינן העולה עולה ראשונה ותמיד של שחר נמי בעי פתיחת דלתות ההיכל כו' וי"ל דקרא דהעולה דוקא בהקטרה איירי ולא בשחיטה א"נ למצוה ולא לעכב כדאמר בהדיא בהתכלת (דף מ"ט) והא דתניא בתוספתא כל הזבחים שהקדימן קודם לתמיד של שחר או עיכבן אחר תמיד של בין הערבים פסולין היינו מדרבנן עכ"ל התוס':
והנה לכאורה י"ל דהא שכתבו התוס' בזבחים (דף ק"ג ע"ב) ובשמ"ק כאן לתרץ קושיית התוס' הנ"ל הואיל דאחר שחיטה הי' ראוי עדיין להביא הכסף קודם זריקה והיינו דסובר דבשחיטה לא מעכב הכסף הוא כעין תירוץ הראשון של התוס' בעירובין שם וי"ל בזה והנה לפי תירוץ השני של התוס' שם דהוא רק למצוה אבל לא לעכב א"כ ה"נ נימא כן דהוא רק למצוה אבל לא לעכב והרי לכאורה רצה הש"ס לדמות דין זה דאשם קודם הכסף להא דעולה עולה ראשונה וא"כ מנ"ל הכא דאם הקריב האשם קודם הכסף דיהי' פסול אימא דהוא רק למצוה אבל לא לעכב וגם דבקדשים בעינן שינה עליו הכתוב לעכב וא"כ מנ"ל דהקרבן פסול מה"ת:
אולם י"ל דמדרבנן עכ"פ פסול והוא כעין סברת התוס' בזבחים שכתבו דאם שחטו קודם הבאת הכסף דאם הביא הכסף קודם זריקה דפסול מדרבנן והקשו עלה דמתוספתא מוכח דפסול מה"ת ע"ש אבל סברת התוס' הוא דבהביא הכסף לאחר שחיטה קודם זריקה יש סברא לומר דהוא רק פסול מדרבנן. ולע"ד י"ל מדוע לא נימא דאף אם הקריב האשם ואח"כ הביא הכסף דמה"ת יצא ידי הקרבה ורק מדרבנן פסול ולכאורה י"ל בזה. ואם נימא כן דהוא רק פסול מדרבנן י"ל דלא פסלו רק גוף הקרבן אבל לא אסרו להעור ואכתי צ"ע בזה:
וחידוש בעיני אשר הרמב"ם לא הביא כלל דין זה דהאשם פסול כי בפ"ח מהל' גזילה (הי"ג) כתב אין מקריבין את האשם עד שיחזיר הגזלן הקרן לבעלים או לכהנים אם הי' גזל הגר שאין לו יורשים נתן את הקרן והקריב אשמו נתכפר לו ואין החומש מעכב כו' עכ"ל ולמה השמיט הדין זה דאם הקריב האשם קודם נתינת הכסף דהקרבן פסול וצ"ע לכאורה. גם עוד דינים השמיט הרמב"ם מסוגיא זו ועיין בהלכה י"ב בה"ה שם מ"ש ודין אחר אמרו בגמ' בזה לא הזכירו הרב ז"ל וי"ל בזה הרבה:
[קצט]
שם תניא אידך אמר רבי לדברי ר' יהודה אם קיים אשם יחזור כסף אצל אשם פשיטא הכי אית לי' הב"ע כגון דנפיק משמרתם דהני ודהני ולא תבעו מהו דתימא אחולי גבי הדדי קמ"ל דאמרינן כיון דלא תבעו להדרו ברישא ע"כ. והנה לשון זה משמע דלהדרו ברישא שהכסף ינתן לבני יהויריב ויקריבו במשמרתם שיבא אחר זמן שיקריבו כל המשמרות במשמרתם אבל אינן יכולין בני יהויריב להקריב את האשם הזה במשמר אחר אע"ג דהם זכו בו כבר. ואולם י"ל דלעולם דיכולין בני יהויריב להקריב במשמר אחר כיון שהם זכו בו הרי הוא כקרבן שלהם דיכולין להקריב בכל משמר שרוצים והא דקאמר הלשון להדרו ברישא קאי רק על הכסף שחוזר לבני יהויריב דר' יהודה ס"ל יחזיר כסף אצל אשם מיהא רש"י ז"ל בד"ה קמ"ל דכיון דבני ידעי' נמי לא תבעו לאשם במשמרתן יחזיר כסף אצל אשם ויקריבוהו בני יהויריב כשיחזיר שבת משמרתם עכ"ל מבואר דאין יכולין בני יהויריב להקריבו במשמר אחר וכ"כ בשמ"ק סוף ד"ה אילימא וז"ל עוד כתב להלן וז"ל תניא א"ר לדברי ר"י אם קיים אשם וחלף משמרה דיהויריב ולא תבעי' לידעי' כו' א"ד מלתא אחריתא באנפי נפשה א"נ לדברי ר"י יחזיר כסף אצל אשם ואוקימנא דחליף משמרה דתרווייהו ולא תבעו אהדדי מ"ד אחילי גבי הדדי וזה זכה בשלו וזה זכה בשלו קמ"ל דכיון דלא תבעו אהדדי תרווייהו שקלי וכל חד מנייהו לא פקעה זכותי' ואמרינן להו הדור מרישא כלומר לשנה הבאה לכשתגיע משמרת יהויריב יחזיר כסף אצל אשם דכמאן דלא חליף משמרתי' דיהוריב דמי ושמע מינה לרבנן בכה"ג יחזיר אשם אצל כסף ויקריבו בני ידעי' במשמרתם לשנה הבאה וקיי"ל כרבנן עכ"ל והנה מבואר ג"כ בפירוש בין לר' יהודה דסובר יחזיר כסף אצל אשם ולרבנן יחזיר אשם אצל כסף אבל אין רשות ביד משמר יהויריב לר' יהודה להקריב האשם במשמר אחרת רק צריך להמתין עד שיגיע משמר שלו וכן לרבנן אין בני משמר ידעי' יכולין להקריב האשם בזמן משמר אחר רק צריך להמתין עד שיגיע משמר שלו אחר שתחזור חלילה:
וראיתי במלמ"ל (בפ"ח מהל' גזילה הלכה י"ב) האריך בפירוש הסוגיא והביא דברי רש"י הנ"ל וכתב עלה ומ"מ הדין עצמו שכתב רש"י לא ידעתי מנ"ל דכל כהן שזכה באיזה קרבן דאף שעברה שבת משמרתו [נלע"ד דחסר כאן וצ"ל דהוה לן לומר] שיכול להקריב באיזהו משמר שירצה דהא קיי"ל דכל כהן שיש לו איזה קרבן להקריב דמקריבו בכל זמן שירצה ועבודתה ועורה שלו וא"כ ה"נ כיון דזכה זה בשלו אף שלא הקריבו במשמרתו אמאי לא יקריבנו באיזה משמר שירצה עכ"ל:
ולעד"נ דמופי' דקרא שמעינן לי' דהא מקרא דובא בכל אוות נפשו ושרת ילפינן דכהן בא ומקריב קרבנותיו בכל שעה שירצה וקאמר הש"ס לעיל (דף ק"ט ע"ב) ומניין שעבודתה ועורה שלו ת"ל ואיש את קדשיו לו יהיו וסיפא דהאי קרא איש אשר יתן לכהן לו יהי' דילפי' מינה במתניתין נתן הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשין יכולין להוציא מידם שנאמר איש אשר יתן לכהן לו יהי' א"כ חזינן דזה לא הוה בכלל קדשיו אף שכבר בא הקרבן ליד בני המשמר דקדשיו מיקרין מה שמביא משלו וא"כ אין לנו גילוי בקרא דהקרבנות שנתנו לכהן במשמרתו שיהי' יכול להקריבן במשמר שאינו שלו וניהא דנימא דזכה בהם שאין הבעלים יכולין להוציאם ממנו וליתנם לכהן אחר מ"מ אין הכהן יכול להקריבן במשמר שאינו שלו שלא ברצון הני המשמר:
וסעד לדברי מצאתי בספרי פרשת נשא ס"פ ד' לפי שנאמר איש אשר יתן לכהן לו יהי' מכאן אתה אומר נתן הכסף ליהויריב והאשם לידעי' יצא וקורא אני עליו איש אשר יתן לכהן לו יהי' או אפילו נתן את האשם ליהויריב והכסף לירעי' יצא וקורא אני עליו איש אשר יתן לכהן לו יהי' ת"ל מלבד איל הכיפורים אשר יכפר בו עליו אלא אם קיים אשם יקריבו בני ידעי' ואם לאו יחזיר ויקריב אשם אחר ויתנו לידעי' עכ"ל הספרי פפי הגהות הגר"א ז"ל בדפוס ווילנא ובסוף הספר בהקונטרס החכם הספרדי כתב עלה חסר הלשון וכצ"ל יחזיר ויביא הכסף אחר האשם ר' יהודה אומר יחזיר ויביא אשם אחר וכו' עכ"ל. והנה חזינן דגם זה דאמרינן נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעי' יצא כו' כל זה נלמד מקרא דאיש את אשר יתן לכהן לו יהי' ע"ש וא"כ אין זה בכלל קדשיו אשר יהי' לו הזכות להקריבן בכל שעה שירצה ורק דזכה בו שא"צ ליתנם לכהן שממשמר אחר להקריבן וזכה בהן כהן זה לענין שיכול להשהותן עד שיבא זמן משמרתו ואז יקריבנו. ועיין עוד בספרי שם פיסקא וי"ו וי"ל עוד בזה:
מיהא לכאורה י"ל למ"ד דברגל אחד עובר בבל תאחר אם יהי' עובר הבעל הקרבן על בל תאחר ובמס' ר"ה (דף וי"ו) דבאפריש ולא אקריב ג"כ עובר על בל תאחר אם מסרו לכהן והכהן לא הקריבו ומשהא אצלו הקרבן עד שיבא זמן משמרתו דבעל הקרבן אנוס הוא י"ל דלא עבר על בל תאחר ולא עיינתי עוד בדין זה ועכ"פ בעשה עובר לכ"ע מיהא י"ל דהעשה דוהבאתם קיים בזה שנתנו לכהני המשמר ואם נימא דעובר על בל תאחר או אפילו בעשה היל"ל דאדעתא דהכי לא יהיב להו והרי אביי יליף דכסף מכפר מחצה דאל"כ בנתן הכסף ומת לימא היורשים אדעתא דהכי לא יהיב כדאיתא בסוגיין (דף ק"י ע"ב) וי"ל בזה. ועיין מס' מעילה (דף י"ט ע"א) מן הקודש לקודש פלוגתא דר"ש ור' יהודה ועיין תוס' חולין (דף כ"ב ע"ב) בד"ה תחלת הציהוב ובמלמ"ל (פי"ד מהל' מעה"ק ה"ה) בענין אם נתן קרבנו לכהן אם כבר יצא בזה ידי נדרו ועיין בספר טהרת הקודש על מס' זבחים רפ"ק באריכות בענין זה: