אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר
בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף קי:
[קצא]
א דף ק"י ע"ב בעי רבא אין בו למשמרת יהויריב ויש בו למשמרת ידעי' מהו ה"ד כו' מי אמרינן כיון דלאו משמרתו הוא ולא כלום הוא או דילמא כיון דלא חזי לי' מעיקרא לידעי' קאי תיקו. ובתוד"ה או דילמא ויכול להביא אשם מיד וליתבי' לפני יהויריב להתכפר אעפ"י שהכסף נתן לידעי' כדקתני בפרקין נתן את הכסף ליהויריב והאשם לידעי' יצא עכ"ל וכתב המהרש"א עלה הכי משמע להו לישנא כיון דלא חזי ליהויריב לידעי' קאי ואף במשמרת יהויריב להקריב האשם ומיקרי שפיר הביא גזילו עד שלא הביא אשמו דיצא בין דלידעי' קאי אף במשמרתם הי"ל כאלו קיבלו הם גם הכסף אבל להמתין ולהקריב האשם במשמרת ידעי' לא קא מיבעי' לי' דאם הביא כבר אשם ליהויריב היינו פלוגתייהו דר"י וחכמים לקמן כו' ע"ש. ולכאורה הי' נראה מדברי המהרש"א ז"ל דמה שנותן הכסף לידעי' א"צ ליתן להם מיד הכסף ורק כשיגיע המשמר של ידעי' אז יתן להם הכסף ומשום דהואיל דלידעי' קאי הוה כאלו כבר נתן להם הכסף אף שלא נתן להם עדיין ויכולין בני יהויריב להקריב מיד האשם וכן מורה קצת לשון המהרש"א שהרי כתב הלשון ומיקרי שפיר הביא גזילו עד שלא הביא אשמו דיצא כיון דלידעי' קאי אף במשמרתם כו' והי' קשה לי הלא אף אם נתן הכסף לבני יהויריב שהם הקריבו האשם ונותן להם אח"כ הכסף דלא יצא דבעינן נתינת הכסף קודם הקרבת האשם וילפינן לה בגמרא מקרא וא"כ הלא לא עדיף משמרת ידעי' ממשמרת יהויריב אשר הם הקריבו האשם. וגם מדקדוק לשון הש"ס דיהבי' לידעי' במשמרתו דיהויריב כו' דלשון זה הוה הפירוש דיהיב לידעי' במשמרתו דיהויריב קודם הקרבת האשם. ורק דכוונת התוס' הוא במ"ש ויכול להביא אשם מיד כו' היינו דלא אמרינן דימתין ג"כ עם הקרבת האשם עד שיגיע משמרת ידעי' ויתן להם אז הכסף ואח"כ יקריבו בני ידעי' את האשם ורק דבני יהויריב יכולים עתה להקריב האשם מיד אם כבר נתן מקודם הכסף לבני ידעי' וקמ"ל דלא בעינן שיהיו הכסף והאשם למשמר אחד. דדוקא אם הי' הכסף מספיק לבני המשמר יהויריב לכל אחד פרוטה אז צריך דוקא ליתן הכסף והאשם לאותו משמר אבל בכה"ג שאין הכסף מספיק לבני יהויריב שיהי' פרוטה לכל כהן מהם אז מהני בכה"ג:
ובזה מובן שפיר הא שכתבו התוס' בסוף דבריהם כדקתני בפרקין נתן את הכסף ליהויריב והאשם לידעי' יצא ולכאורה אינו מובן כלל פירוש הדברים דמאי ראי' משם אבל לפי האמור הוה הראי' דלא מעכב אם לא נתן הכסף והאשם למשמר אחד ורק דבעינן שיתן הכסף קודם הקרבת הקרבן ולכתחילה בעינן שיהי' הכל במשמר אחד הואיל דמחויב עתה להקריב אין לו להמתין עם הקרבת הקרבן וא"כ צריך ליתן להם תחילה הכסף ואם עבר ונתן הכסף לידעי' והקרבן ליהויריב והוא עתה המשמר של יהויריב הוא פלוגתא דר"י ורבנן בברייתא לקמן (דף קי"א ע"א) אבל לכתחילה אסור לעשות כן לכ"ע. ורק היכא דאין בו כדי פרוטה לכל כהן למשמרתו דיהויריב ובמשמר דידעי' יש בו כדי חלוקה בכה"ג קמיבעי' לי' לרבא אי אמרינן כיון דלא חזי לי' מעיקרא לידעי' קאי אבל עכ"פ בודאי בעינן דוקא שנתן הכסף לידעי' קודם שהקריבו בני יהויריב הקרבן ואולי גם כוונת המהרש"א כן:
ב ולכאורה י"ל בזה בהא דפירש"י לעיל בסוגיין בהא דאמר רבא גזל הגר שאין בו ש"פ לכל כהן וכהן לא יצא יד"ח ופירש"י ומוסיף משלו עוד להשלים ומשמע דכשמוסיף יוצא שפיר מצות השבה וא"כ ה"נ מאי מספקא לי' לרבא היכא דאין כדי חלוקה במשמרתו של יהויריב ויש בו במשמרתו של ידעי' דהא עפ"י הדין זכו משמרת יהויריב בהכסף ולמה נפקיע הכסף מיהויריב וניתנה לידעי' נימא דיוסיף וישלים עד שיהי' בו כדי משמרת יהויריב בשלמא אם נימא דלא מהני השלמה מדידי' ואמרינן דלא קיים מצות השבה כתיקונה א"כ שפיר קמיבעי' לרבא בכה"ג אי יכול ליתנה לידעי' כדי לקיים המצוה כתיקונה אבל אם מהני השלמה מדידי' למה יפסידו משמרת יהויריב ומשמע לכאורה דלא מהני השלמה מדידי':
אולם ראיתי בשמ"ק שם לעיל דכתב פירש"י ז"ל וצריך להשלים משלו ונראה לפרש דאפילו השלים אין זה השבה אלא מתנה בעלמא קיהיב להו וקצת משמע לקמן כדפירש"י דאמר דיהיב לידעי' במשמרתו דיהויריב מאי מי אמרינן כיון דלאו משמרתו הוא לא עביד ולא כלום אלמא דחזי ליהויריב ע"י שיוסיף משלו עד שיהא לכל אחד שוה פרוטה ומיהא י"ל כו' ע"ש בשם הרא"ש ז"ל. והנה דייק הרא"ש ז"ל מצד הראשון של האיבעי' כשיטת רש"י דמהני השלמה מדידי' וא"כ הצד השני של האיבעי' הוא דיכול ליתן הכסף לידעי' הוה הטעם דא"צ להוסיף משלו אם מוצא תקנה באופן של יצטרך להוסיף מדידי' וכגון דיהי' כדי חלוקה למשמרתו של ידעי' ולולא דמסתפינא אולי הי' אפשר לפרש הטעמים של שני צדדי האיבעי' דזה הדין אם מהני השלמה נכנס ג"כ בכלל האיבעי' דרבא דצד הראשון של האיבעי' סובר דמהני השלמה וא"כ למה יפקיע זכות של הכסף ממשמרתו דיהויריב וצד השני הוא דילמא לא מהני השלמה וכשיתן הכסף ליהויריב לא מקיים המצוה כתיקונה ועדיף דיתנה לידעי' ויהי' מקיים המצוה כהוגן:
ג ועוד כתב בשמ"ק בד"ה בעי רבא וכתב הרב המאירי ז"ל היו בני משמרה זו מרובין ונתנה למשמרה אחרת שאין זמנה עכשיו ואוכלוסי' מועטין ופרוטה מגעת לכל אחד מהן ה"ז ספק אם זכתה משמרה זו בהן אם לאו ומ"מ יראה לי מסוגיית הגמרא דדוקא במשמרה הבאה ראשונה אחר זה שתהא להם השבה ראוי' בגזל זה שבזו י"ל לזו היתה השבה זו עומדת אבל משמרה אחרת לא זכה עכ"ל ולא זכיתי להבין דמה לי משמר ידעי' או משמר אחר שאחר ידעי' והש"ס דנקיט משמרת ידעי' הוא משום דמשמר ידעי' הוא אחר יהויריב אבל לעולם דאי לא מספיק גם למשמר ידעי' ומספיק למשמר אחר יכול ליתן שפיר למשמר אחר. ואולי כוונת המאירי ז"ל דהיכא דמספיק למשמר ידעי' אין לו ליתן למשמר אחר. אלא דגם בכה"ג י"ל. דלמה לא יוכל ליתן תו למשמר שרוצה דהא הואיל דאין זכות למשמר יהויריב בהכסף הואיל דאין בו כדי חלוקה לכל בני המשמר א"כ נימא דיכול תו ליתן לאיזהו משמר שירצה ובלבד שיהי' מספיק להם כדי פרוטה לכל כהן ומהש"ס אין ראי' כ"כ דלא הוי רשות לו ליתן לאיזהו משמר שירצה בכה"ג וי"ל בזה. והנה גזל הגר מתחלק לכל בני המשמר לא לבית אב לחודי' וכ"כ בהדיא בתורי"ד בפרקין (אות ס"ח) ונראה דגם בע"מ דחולקין כמו בכל הקדשים שחולקין ועיין זבחים ר"פ טבול יום וא"כ נראה דבעינן ג"כ שיהי' עולה פרוטה גם לכל הן בע"מ ולא מצאתי כעת מפורש זה:
[קצב]
א שם בעי רבא כהנים בגזל הגר יורשין הוי או מקבלי מתנות הוי למאי נ"מ כגון שגזל חמץ שעבר עה"פ א"א יורשין הוי היינו האי דירתי מורית וא"א מקבלי מחנות הוי מתנה קאמר רחמנא דניתיב להו כו' ובתוס' ד"ה למאי נ"מ תימה אמאי לא פשיט לי' מדידי' דאמר לעיל גזל הגר שאין בו שוה פרוטה לכל אחד ואחד לא יצא אלמא מקבלי מתנות הוי דאי יורשין הוי אמאי לא יצא מאי דשביק להון אבוהין יהיב להון ונראה דבחד מנהון גרסינן רבה עכ"ל ובשמ"ק בד"ה למאי וז"ל ותירץ ר"מ דליכא למיפשט מההיא דאפילו את"ל דיורשים הוי לא יצא משום דכל אחד ואחד הוי יורש ובמקום הגר קאי והי"ל כמו שגזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהן דאמרינן לעיל (דף ק"ה ע"א) מצות השבה אין כאן כיון דלא החזיר לו ש"פ ה"נ כיון דלא מטי שוה פרוטה לכל חד וחד לממונא דאיכא אכתי בידי' דגזלן לא יצא דאין כאן השבה דהא ממון גמור הוא אפילו בשעת השבה והוא אינו משיב ש"פ ולהכי אין כאן השבה אבל גזל חמץ ועבר עה"פ אי דיורשים הוי נפיק כיון דליכא השתא ממונא גבי' דהא לא שוה מידי מאי אמרת לקיים מצות השבה ממנ"פ מקיים מצות השבה כיון דאיכא ש"פ לכל חד וחד אי אזלת בתר מעיקרא הי"ל כגזל חמץ לקי עה"פ דא"ל הש"ל הרא"ש ז"ל עכ"ל:
ולא זכיתי להבין במ"ש בריש דבריו ז"ל דאפילו את"ל דיורשים הוי לא יצא משום דכל אחד ואחד הוי יורש ובמקום גר קאי ס' והלא אם גזל פרוטה ומת הנגזל והניח שני בנים הכי נימא דלא יצא ידי השבה אלא עד שיתן פרוטה לכל אחד ואחד מן היורשים בודאי דלא אמרינן כן אלא מחזיר לכל היורשים הגזילה אם הוא בעין או דמיו וא"כ ה"נ גבי גזל הגר אם נימא דיורשים הוי והיינו שכל אחד מהכהנים הוי כיורש של הגר מ"מ הלא כל כהני המשמר הם היורשים ולא הוי כל כהן בפני עצמו יורש על כל הגזילה דהא א"צ לשלם לכל כהן כדי כל הגזילה ורק משלם לכל כהני המשמר דמי גזילה וא"כ א"צ לשלם יותר ממה שגזל והרי אם גזל שתי אגודות בפרוטה ומחזיר לשני היורשים שני האגודות הללו ביחד או שנותן שתיהם לאחד מן היורשים בשביל כל היורשים בודאי דיצא ידי השבה אף שאינו מגיע פרוטה לכל אחד מן היורשים וה"נ בגזל הגר אם נימא דיורשים הוי ג"כ הדין כן וא"כ איני יודע ליישב דברי הר"מ ז"ל בתירוצו על קושיית התוס' הנ"ל:
וראיתי בהפ"י שכתב לתרץ קושית התוספות לולא פירש"י דלעיל שכתב שצריך להוסיף משלו עד שיהי' שוה פרוטה לכל אחד הי' אפשר לומר שא"צ להוסיף משלו כלום אלא שימתין עד שיהא משמר אחר הממועט באנשים ואז יהי' שוה פרוטה לכל אחד ואם לאו א"צ להביא אשם אבל הכא לעניין חמץ דלא הוי ממון כלל מיבעי' לי' שפיר אלא דלפירש"י לא שייך לומר כן ואפ"ה יש ליישב עכ"ל. ולעד"נ דהא רבא דמיבעי' לי' לעיל אין בו למשמרת יהויריב ויש בו למשמרת ידעי' ולכאורה למה לא פשיט לי' מדידי' דאמר לעיל מינה גזל הגר שאין בו ש"פ לכל כהן וכהן לא יצא יד"ח א"כ שמעינן מינה דאם אין בו למשמרת יהויריב אף שיש בו למשמרת ידעי' ג"כ אין לו תקנה דאל"כ איך קאמר לעיל דאם אין בו ש"פ לכל כהן לא יצא יד"ח הלא יכול ליתנו למשמר אחר אשר אנשי' מועטים. וע"כ צרכינן לומר דדינא דרבא שאם אין בו ש"פ לכל כהן לא יצא יד"ח מיירי שהגזילה מועטת אשר אפילו בהמשמר היותר קטן אשר הכהנים מיעטים ג"כ אינו מגיע פרוטה לכל כהן או דדינא דרבא הנ"ל הוא אם כבר נתני לכהני משמר ואינו מגיע ש"פ לכל כהן לא יצא יד"ח וא"כ אין מקום לתירוצו של הפ"י הנ"ל דשפיר הקשו התוס' דאמאי לא פשיט לי' מדידי' דגזל הגר שאין בו ש"פ לכל אחד ואחד לא יצא אלמא מקבלי מתנות הוי כו' ולא שייך לומר דיכול להמתין עם הגזל הגר הזה עד שיהי' משמר שכהני' מועטים ויהי' מגיע לכל כהן פרוטה הלא משכחת לה בגזל הגר שהוא פרוטה דאפילו במשמר היותר קטן מגיע לכל כהן פחות מפרוטה ועלה קאמר רבא דאינו יוצא ידי השבה בזה וא"כ אין לו עצה להמתין וליתנו למשמר אחר או אם כבר נתנו להמשמר ולא הגיע פרוטה לכל כהן דלא יצא דאז תו ליכא עצה להמתין על משמר אחר דהא כבר נתנו להמשמר וא"כ נוכל ליפשט מינה דמקבלי מתנות הוי ועוד י"ל בזה:
ב וכתב עוד בשמ"ק בד"ה או מקבלי מתנות הוי מן הבורא ית' וחמץ שעבר עה"פ אחר שמת הגר או אחר שנשבע לו אע"ג שהי' יכול לפטור עצמו מן הבורא ית' כזה אינו נפטר מן הכהנים בו שאין זה מתנה הראב"ד ז"ל עכ"ל. ולכאורה אינו מובן פירוש הדברים כפשוטן ונלע"ד הכוונה דאם הי' הגזה"כ דיתן הגזילה לגבוה א"כ הי' יכול לפטור א"ע אף שהוא עתה אסור בהנאה דלגבוה אין חילוק בזה ורק דהוא גזה"כ והרי קיים המצוה גם בזה שטהחדר הגזילה אף שהוא אסור בהנאה. אלא דהא התורה נתנה זה במתנה לכהני המשמר והוא בכדי שיהנו ממנו כהני המשמר וכל שאסור בהנאה לכהנים לא הוי כלל מתנה לגבייהו דהא אינם יכולים כלל ליהנות ממנו:
ועיין רש"י ז"ל דקדק וכתב יורשין הגר הם אי מקבלי מתנות גבוה הן עוד שם ברש"י על הא דקאמר הש"ס ואי אמרת מקבלי מתנות הוי מתנה קאמר רחמנא דניתיב להו והא לא קא יהיב להו מידי דעפרא בעלמא היא. רב זעירא בעי הכי אפילו את"ל מקבלי מתנה הוי הא לא איבעי' לן דההוא מתנה אמר רחמנא דניתיב להו אלא כי קמיבעי' ס' פירש"י בד"ה רב זעירא הא לא מיבעי' לן דהא מתנה יהיב להו רחמנא והרי הן לפניהן עכ"ל ומבואר מלשון רש"י דהא דאמרינן מקבלי מתנות הוי היינו דרחמנא יהיב להי זה במתנה וכן משמע לעיל (בדף ק"ט ע"ב) בלשון הברייתא לד' לכהן קנאו השם ונתנו לכהן דאי אמרינן מקבלי מתנות היינו מתנות גבוה דהשם נתן להו לכהנים מתנה זו אולם לשון הש"ס כאן מורה קצת דהוא מפנה מן הגזלן דרחמנא אמר שהגזלן יתן לכהני המשמר זה הגזל במתנה שהרי קאמר הש"ס הלשון מתנה קאמר רחמנא דניתיב להו וכן בהא דנקיט רב זעירא הלשון דההוא מתנה אמר רחמנא דניפיב להו דלשון זה מורה דהגזלן נותן להם זה במתנה בצווי רחמנא. וצרכינן לומר לפ"ז הלשון קנאו השם ונתנו לכהן דמבואר דהוה מתנת גבוה ולא מתנת הגזלן בצווי גבוה דהוא ג"כ נקרא מתנת הגזלן והוא דהוא מתנת גבוה והוא ג"כ צווי התורה שהגזלן יתן להם זה כדין כל מתנות כהונה ומיקרי זה ג"כ מתנת הגזלן שהרי הי"ל לומר דהגזלן זכה להגזילה מן ההפקר אלא דהתורה חייבתו ליתנה במתנה לכהני המשמר:
ואולי נוכל לכוון זה בכוונת הראב"ד שכתב אינו נפטר מן הכהנים בו שאין זה מתנה והיינו הואיל דאסור לו לגזלן ליהנות ממנו וגם דאסור לכהנים ליהנות ממנו ולאו שם מתנה עלה ועפ"י האמור הי' אפשר לומר בזה דמה שהעלה הנב"י מהדו"ק לק או"ח (סי' כ') דגזל חמץ ועבר עה"פ דאומר לו הש"ל דלהנגזל מיתר בהבאה כיון דלא עבר על ב"י הואיל דלא הי' בידו לבערו והקשה לנפשי' מכמה סוגיות בב"ק מהא (דדף ס"ו ומדף ל"ח ומדף ק"ה) וגם מסוגיא זו דכאן ומתרץ לה שפיר ולפי האמור נוכל ליישב דלא תקשה מכאן הואיל דאמרינן דבעינן דהגזלן יתן לכהנים במתנה וא"כ אף אם נימא דלכהנים יהי' מותר בהנאה הואיל דהם לא עברו על החמץ בב"י ח"מ לאו שם מתנה עלה הואיל דמתנה מיקרי אם הי' של הנותן ושהי' מותר לו בהנאה אכל אם אסור לו להנותן בהנאה האיך נוכל לומר עלה שם מתנה ומש"ה שפיר קא בעי לה הש"ס דאי מקבלי מתנה הוי הא לא קא יהיב להו אלא עפרא בעלמא:
ובזה הי' מובן גם מ"ש רש"י ז"ל כאן בסוגיין בד"ה היינו האי דירתי ירושה זאת נפלה להן והרי הוא לפניהם שאלו הי' הגר קיים הי' זה אומר לו הש"ל עכ"ל ובמלמ"ל (פ"ג מהלכות גזילה הלכה ה') הביא דברי רש"י הנ"ל וכתב עלה הרי לך מבואר דאף בנשבע מצי א"ל הרי שלך לפניך דהא דין זה דגזל הגר הוא לכהנים הוא דוקא כשנשבע. ולפ"ז יש לתמוה על הסוברים דכל היכא דנשבע לא מצי אמר הש"ל איך יתיישב להם סוגיא זו. והנה שיטת הרמב"ם שם שכתב בד"א כשהחזיר הגזילה אבל אם נשרפה הגזילה או אבדה אחר שנאסרה בהנאה חייב להחזיר לו דמי' כשעת הגזילה לפיכך אם כפר בו אחר שנאסרה בהנאה ונשבע חייב לשלם קרן וחומש ואשם עכ"ל והרי הוא שיטת הרמב"ם כן והמלמ"ל האריך מאוד בפלפול עצום ולהקשות דברי הרמב"ם הללו עם מ"ש (בפ"ח מהלכות גזילה הלכה ח') עייש"ה:
ולפי האחור יש לומר דיש חילוק בין חמץ ועעה"פ לשאר איסורי הנאה דלעולם אם נאסר בהנאה כגון שור ויוצא ליסקול וכדומה בזה שפיר אמרינן דכשנשבע אי"ל באיסור הנאה הש"ל אבל בחמץ ועבר עה"פ דמותר באמת להנגזל בהנאה ורק שלהגזלן אסור בהנאה בזה שפיר יכול לומר הש"ל וזה דוקא כשמחזיר להנגזל או ליורשיו אבל בגזל הגר אם נימא דמקבלי מתנות הם א"כ בעינן דהגזלן יתן להם דבר המותר לו בהנאה ולא מצי תו מיפטר נפשי' בנתינת החמץ הזה להכהנים אף דיהי' מותר בהנאה להכהנים:
ויש ליישב בזה דברי הרמב"ם שלא יסתרו אהדדי ומדוייק שפיר לשון הרמב"ם שם (בפ"ח מהל' גזילה ה"ח) הנ"ל ולא הארכתי בזה יען כי ראיתי להתייר הגדול המוהרי"ט אלגזי ז"ל בפ"ה דמס' בכורות (אות מ"ד) כתב ממש מדילי' כדינו של הנוב"י הנ"ל ומפלפל מאוד בבקיאות ופלפול עצום וממש הדברים הכתובים בנוב"י כתובים שם בתוספת מרובה וכתב שם בפשיטות דאם אמרינן דכהנים מקבלי מתנות הם בעינן דניתב להו הגזלן דבר המותר לו בהנאה ולהגזלן הרי אסור בהנאה אבל אם מחזיר להגר עצמו יכול שפיר לומר הש"ל הואיל דהחמץ מותר להגר הנגזל שלא עבר עלה בב"י ומפלפל הרבה כמעט על כל דברי המלמ"ל (בפ"ג מהל' גזילה ה"ה) ומיישב בזה דברי הרמב"ם (דפ"ח) שם ומדוקדק מאוד לשון הרמב"ם שם עייש"ה בנעימות פלפולו וחידוש בעיני שכתב זה לסברא פשיטה בלי ראי' דאם אמרינן מקבלי מתנות הם בעינן דניתב להו הגזלן דבר המותר לו הרי שמפרש בפשיטות דמקבלי מתנות מן הגזלן הם. ולכאורה י"ל בזה דהא הש"ס קאמר קנאו השם ונתנו לכהן וגם מדברי רש"י ז"ל נראה דהא דקאמר הש"ס מקבלי מתנות הם היינו מקבלי מתנות משלחן גבוה וא"כ לא בעינן כלל דיהי' מותר להגזלן בהנאה ולפי מה שכתבתי לעיל נוכל להסביר כן דמיקרי ג"כ שהגזלן נותן להם זה המתנה בצווי גבוה וי"ל בזה מ"מ שמחתי מאוד כי מצאתי חבר להנוב"י ז"ל בדין זה ולאו תנא יחידאה הוא עיין לעיל (על דף ס"ט ע"א) [ אומ"ח אק"ג] מ"ש ע"ד הנוב"י הנ"ל:
[קצג]
א שם נתן את הכסף לאנשי המשמר כו' אמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר הוה אמינא מהדר ליורשין מ"ט אדעתא דהכי לא יהיב לי' כו'. ולכאורה לא זכיתי להבין דהא במתני' דקתני נתן את הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשין יכולין להוציא מידם שנאמר ואיש אשר יתן לכהן לו יהי' וא"כ הואיל דילפינן מקרא א"כ מנ"ל לאביי דכסף מכפר מחצה דלמא לעולם דלא מכפר כלל והטעם דאין היורשין יכולין להוציא מידם הוא משום דגלי קרא כדקאמר הש"ס על חטאת שמתו בעלי' משום דגלי הלכתא מש"ה לא אמרינן בי' אדעתא דהכי לא אפרשא מכ"ש דהכא דגלי קרא בודאי דאין היורשין יכולין להוציא מידם אבל לעולם דכסף אינו מכפר כלל. ויש להוסיף ולהקשות דאדרבה שמעינן מינה דלא מכפר כלל דאי אמרינן מכפר מחצה, א"כ ל"ל קרא דמשמע אי לאו קרא הו"א דהיורשים יכולים להוציא מיד כהני המשמר ואמאי הא הגזלן נתכפר לו מחצה בזה שנתן הכסף בחייו, והאיך שייך לומר אדעתא דהכי לא נתנו הגזלן אדרבא דיש סברא לומר אף אם הי' יודע שימות קודם הקרבת הקרבן ג"כ הי' נותן הכסף כדי שיהי' עכ"פ מכפר מחצה ומדצרכינן קרא לזה דהא ליכא דרשא אחרת מהאי קרא בשום דוכתא ורק במס' ברכות (דף ס"ג) דרשינן מסיפא דקרא דכתיב לו יהי' לו יהי' ממין הרבה וגם בספרי פרשת נשא (פיסקא ד') נתן את הכסף לאנשי משמר ומת אין מוציאין היורשים מיד כהן וקורא אני עליו איש אשר יתן לכהן לו יהי' והכהן אומר ליורש הבא אשם ויקרב והוא אומר אשר יכפר בו עליו את שצריך כפרה יצא מת שכיפרו לו נפשו עכ"ל הספרי כפי ההגהות של הגר"א ז"ל וא"כ הואיל דילפינן זה מקרא ולא מצינן דרשא אחרת מהאי קרא וא"כ ע"כ שמעינן מיני' דכסף לא מכפר כלל דאל"כ קרא למאי אתא הלא מצד הסברא היינו אומרין דאין היורשים יכולין להוציא המעות מיד הכהנים דבודאי אביהם ניחא לי' בזה כי היכי דתיהוי לי' עכ"פ מחצה כפרה ואדעתא דהכי יהיב גם אם הי' יודע דלא יספיק בידו עוד להביא הקרבן בחייו ולכאורה י"ל טובא בזה:
ב עיין בשו"ת חת"ס (תחו"מ סי' קמ"ז) הביא שני הדעות בחו"מ (סי' רנ"ג ס"ט) ובש"כ שם (סקכ"א) הביא לשון הגהמי"י המובא ביש"ש בפרקין (סי' ס"ו) באדם שנתנו לו אחרים לסיועת בתו ע"מ להשיאה ונמנע ולא השיאה וק"ו אם מתה שחייב להחזיר המעות לנותני' שלא נתנו לה אלא ע"ד להשיאה ודייק לה ההנמי"י מסוגיין דאמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאלא"ה כיון שלא נתקיימה מחשבתו להתכפר ליהדר ליורשיו וה"נ כיון שלא נתקיימה מחשבתם הדר המעות לנותנים. והביא שם הח"ס בבאור השיטות החולקים על ההגמי"י וס"ל דאין המעות חוזרים ובמרדכי פ' אעפ"י (סי' קע"ז) באחד שנדר להשיא יתומה ומתה ופסק ר"ח כהן שפטור דלא כ' לה אלא ע"מ לכונסה וראב"י פליג וכ' דהוה נדר לעני ומותר המת ליורשיו ע"ש וקשה על השיטות הללו מסוגיין דאי לאו דכסף מכפר מחצה הי' חוזר המעות ליורשיו ויעו"ש בח"ס מ"ש ליישב הקושי' ובשו"ת ח"ס (חיו"ד סי' רל"ח):
ולעד"נ ליישב עיקר הקושי' דיש חילוק בין נודר לעניים לצדקה לבין הא דגזל הגר דבגזל הגר ליכא שום מצוה ליתן להכהן שום מתנה והרי הכהן הוא ככל. איש ישראל אי לאו עני הוא ורק שהתורה זיכתה לו מתנות כהונה ושפיר קאמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאלת"ה כיון שלא נתקיימה מחשבתו להתכפר ליהדר ליורשיו והיינו הואיל דליכא מצוה כלל הנתינה מצד עצמה ורק שהתורה חייבה אותו ליתן הגזל הגר בכדי להתכפר ואי לא מתכפר מחצה ליהדר ליורשיו אבל באחר שגדר להשיא יתומה דהוא מצוה ובזה יש סברא לומר דזכה בי' העני מיד. וגם נוכל להוסיף ולומר דבעניים דעתי' דהנודר שיחול תיכף ורוצה ליתן לצדקה וזה הוא דעת הראב"י דהוה נדר לעני ומותר המת ליורשיו והר"ח פליג וסובר דלא הי' דעתו רק לכונסה וכשמתה היתומה פטור ולא זכו בהן היורשים אבל בהא דגזל הגר בודאי לכ"ע אין דעת הגזלן ליתן רק כדי שיתכפר בו ושפיר קאמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה ותי' זה הוא כעין תי' החת"ס שם רק באופן אחר קצת וקצרתי:
מכפר מחצה מכאן נראה דכהן אין
[קצד]
בתוד"ה כסף מכפר מחצה יכול למחול כיון דהוי כפרה עכ"ל. וכתב הפ"י עלה וק"ק דהא בגזלן דאינש דעלמא קיי"ל בפשיטות לעיל דיכול למחול אע"ג דהקרן מעכב כפרה וע"כ צ"ל דכיון שמוחל לו הי"ל כאילו נטלו ממנו וחזר ונתנו לו והי"ל כפרה בזה וא"כ בכהן נמי נימא הכי ויש ליישב דבשלמא שהחפץ הי' שלו כבר אמרינן שפיר דהי"ל כאלו נותנו לו עכשיו במתנה אבל הכא שהכהן לא זכה בו כלל א"כ אינו יכול ליתן לו במתנה כל שלא זכה בו עדיין וא"כ כ"ש דבמחילה גרידא לא הי"ל כפרה עכ"ל. ונראה כוונת הפ"י דאע"ג דדבר שהוא לכפרה לא מהני מחילה מ"מ זה דוקא היכא דלא הי' עוד מעולם של המוחל כגון בגזל הגר שלא הי' עוד לכהנים שום זכי' בו אע"ג שאם לא הי' לכפרה הי' מהני מחילה מ"מ כיון שהוא לכפרה לא מהני מחילה שיהי' לו כפרה עי"ז אבל בשכבר הי' החפץ שלו כגון בגזלן דאינש דעלמא שכבר הי' הממון או החפץ של הנגזל א"כ במחילתו הוי כאילו נותנו לו עכשיו במתנה זה מועיל אף לענין כפרה:
ולעד"נ דא"א כלל לומר כן דהא במס' תרומות (פ"ז מ"ד) זה הכלל כל המשלם קרן וחומש התשלומין תרומה אם רלה הכהן למחול אינו מוחל ועיין תוס' כתובות (דף למ"ד ע"ב) בד"ה זר באה"ד שם וז"ל וי"ל דשאני שוגג דתרומה משום דתשלומין דידי' כפרה ולאו ממונא כדאמרינן במס' תרומות דאם רצה כהן למחול אינו יכול למחול משום דלא הוי ממון אלא כפרה ואפילו אוכל תרומת עצמו דלא גזל מידי משלם כפרה לעצמו וחומש לכהן ולכך לא שייך קלב"מ לפוטרו מכפרה אבל קרן וחומש של הקדש אינו משום כפרה אלא משלם ממון שגזל הקדש כו' עכ"ל והרי באכל בשוגג דלא מהני מחילה הוא משום דהוי התשלומין כפרה והרי פשטא דמתני' סתמא קתני דמיירי באכל תרומה שכבר אתי ליד כהן ואעפ"כ א"י הכהן למחול ומבואר דאע"ג שכבר הי' של הכהן מ"מ כיון שהוא לכפרה לא מהני מחילה. וגם באוכל תרומת עצמו כגון שנפלה לו תרומה מאבי אמו כהן דג"כ משלם מטעם כפרה ורק דמחזיק לעצמו התשלומין הואיל דדידי' הוא והחומש משלם לכהן אבל עכ"פ צריך להפריש התשלומין הואיל דהוא כפרה ועיין יבמות (דף צ"ט ע"ב) בתוס' ד"ה ואם אכלו אין משלמין קרן וחומש נהי דאין משלמין מ"מ צריכין להפריש משום כפרה עכ"ל. ועיין יבמות (דף צ' ע"א) בד"ה אכל ועוד אר"י דתשלומין דתרומה לכפרה קאתי ולא שייך קלב"מ כדאמר במס' תרומות שאפילו אם רצה הכהן למחול אי למחול ואפילו אכל תרומה משל עצמו מפריש קרן הראוי להיות קודש לעצמו עכ"ל וברמב"ם (פ"י מהל' תרומות הכ"ב) וכן אם נפלה לו תרומה מאבי אמו ואכלה ובעל חוב שגבה תרומה בחובו והאשה בכתובתה ואכלוה משלמין קרן וחומש לכהן חבר והחבר נותן להם דמים שהיו מוכרין בה אותה התרומה כמו שאכלו עכ"ל ואמאי לא נימא שימחול לנפשי' אף שהוא ישראל מ"מ התרומה הוא שלו וכבר זכה בה מקודם ולדברי הפ"י יוכל למחול כיון שהי' שלו מקודם וכעין דאמרינן במס' ב"ק (דף ק"ט ע"א) נמחלי' לנפשי' כו' יעוש"ה וע"כ נשמע דאף שכבר זכה בו מקודם מ"מ כיון שהוא לכפרה לא מהני מחילה בשום ענין וא"כ צ"ע סברת הפ"י דהא מתשלומי תרומה מבואר דל"מ מחילה אע"ג שכבר זכה בו' בהתרומה מקודם:
ומה שהקשה הפ"י דהא בגזלן דאינש דעלמא קיי"ל דיכול למחול אע"ג דהקרן מעכב כפרה לע"ד לא קשה דניהא דהקרן מעכב כפרה מ"מ לא הוה התשלומי הקרן מגוף הכפרה כלל ורק דגוף הגזילה צריך לשלם מן הדין ומש"ה מעכב הכפרה דאם הביא הקרבן ולא החזיר עדיין הגזילה לא יצא ומש"ה מהני מחילה שפיר אבל בגזל הגר אשר עפ"י הדין הי"ל לומר דזכה בה הגזלן דהא הוה הפקר ורק דגזה"כ הוא דצריך הגזלן להחזיר הגזילה לכהני המשמר ואם אמרינן דהכסף מכפר מחצה לא מהני בה מחילה אבל אם היינו אומרים דאין הכסף מכפר כלל היינו אומרים שפיר דמהני בי' ג"כ מחילת כהני המשמר:
אחז"ר עיינתי שנית בענין זה וראיתי דאכתי תיקשי מחומש דמבואר במתני' (דף ק"ג ע"א) דיכול הנגזל למחול את החומש והרי החומש נראה לכאורה דהוי כפרה. דאף דהקרן י"ל כמ"ש דהוי ממון ולא כפרה אבל החומש דמשלם יותר ממה שגזל נראה דהוי כפרה ואמאי מצי הנגזל למחול החומש. וגם על תירוצו של הפ"י ז"ל הנ"ל דמתרץ משום שהגזילה הי' כבר שלו מצי מחיל אף שהוא כפרה ג"כ תיקשי אכתי האיך מצי למחול החומש דהחומש שמשלם יתר ממה שגזל זה לא הי' שלו עוד מעולם:
אמנם באמת גם החומש לא הוי כפרה וכן מבואר בש"ס בב"ק דף ק"ד ע"ב) דחומשא ממונא והטעם דלא עדיף החומש מהקרן והיכא דאין הקרן כפרה גם החומש לא הוי כפרה ומש"ה אם אינו גזל הגר דאין הקרן כפרה גם החומש לא הוי כפרה. וכמו דמצינו גבי הקדש שכתבו התוס' כתובות הנ"ל דאין הקרן והחומש משום כפרה יעוש"ה וי"ל דהוי ג"כ משום הך טעמא הואיל דאין הקרן דהקדש כפרה לא הוי גם החומש כפרה. והה"נ הכא היכא שאינו גזל הגר דלא הוי הקרן כפרה לא הוי החומש כפרה ומש"ה מצי למחול שפיר:
וראיתי בספר מנ"ח (מצוה קכ"ט) שהעיר בקצרה דאע"ג שכתבו התוס' הכא בגזל הגר דל"מ מחילה משום דהוי כפרה מ"מ גבי בעלים דמבואר במתני' דיכולים למחול מבואר דאינו מחמת כפרה ועיין עוד שם במנ"ח במ"ש ע"ד המהרש"ל בענין חומש בזה"ז כתב ג"כ לצדד דהחומש שמשלם להנגזל לא הוי כפרה יעוש"ה. ולפמ"ש מבואר היטב הטעם כיון דהקרן לא הוי כפרה לא עדיף החומש מהקרן וג"כ לא הוי כפרה. אולם מירושלמי הובא בר"ש (פ"ז דתרומות מ"א) דקאמר דהקרן דתרומה קנס והחומש כפרה יעוש"ה א"כ מבואר דאף שאין הקרן כפרה מ"מ החומש הוי כפרה. וח"מ יש לומר הכא בחומש שמשלם להנגזל דאינו כפרה וכמ"ש המנ"ח ז"ל וכדמשמע בש"ס ב"ק (דף ק"ד ע"ב) הנ"ל:
ומצאתי בר"ש (פ"ו דתרומות מ"א וז"ל אינו מוחל דכיון דגזה"כ הוא שחייב לשלם דבר הראוי להיות קדש ואין יכול לפטור עליו בדמים אין הדבר תלוי בבעלים אבל אין לומר משום דהוי עון כקרבן כיון דמיחייב חומש דהרי גזל חבירו ונשבע והודה דמוסיף חומש ותניא בהגוזל קמא (דף ק"ג) דיכול למחול עכ"ל הר"ש ז"ל והרי מבואר קושית הפ"י בהר"ש דהר"ש הוכיח דאין לומר הטעם דל"מ מחילה בתרומה משום דהוי כפרה דא"כ תיקשי למה מצי הנגזל למחול דכיון דמוסיף חומש הו"ל כפרה. ונראה קצת מדברי הר"ש ז"ל דבין הקרן ובין החומש הוי כפרה והקשה הר"ש למה יכול למחול ודייק דאע"ג שהוא לכפרה ג"כ מצי למחול. ומיהו נראה דהתוס' דס"ל דטעם דל"מ מחילה בתשלומי תרומה משום כפרה אזלו לשיטתם שכתבו שם בכתובות דבהקדש בין הקרן ובין החומש לא הוי כפרה. א"כ הה"נ בחומש דנגזל י"ל דלא הוי כפרה וכמש"ל והר"ש לשיטתי' שכתב (בפ"ז דמס' תרומות מ"א) הנ"ל לחלוק על סברת התוס' וכתב דכמו דתשלומי תרומה הקרן והחומש כפרה הה"נ בקרן וחומש דהקדש דאין חילוק בין קו"ח דתרומה לקו"ח דהקדש ע"ש. א"כ הה"נ בקרח דנגזל ג"כ הוי כפרה ושפיר הקשה הר"ש לשיטתו אבל התוס' לשיטתי' י"ל כמ"ש אמנם יש לעיין ע"ד הר"ש מדברי הש"ס בב"ק (דף ק"ד ע"ב). דחומשא ממונא וי"ל בזה:
[קצה]
שם אלא מעתה אשם שמתו בעלי' ליפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשי' אשם נמי הלכתא גמירי לה כל שבחטאת מתה באשם רועה. ולכאורה י"ל מכאן לשיטת הר"ת במס' בכורות (דף ט"ז ע"א) בד"ה כל שבחטאת מתה באשם רועה אומר ר"ת דרעיי' מדרבנן היא ולפי שתקנו חכמים רעי' נקט בכל דוכתא באשם רועה אבל הלכתא הכי אתיי' מדאורייתא דכל שבחטאת מתה באשם קרב עולה כדאמר בפסחים (בדף ע"ג) אשם שניתק לרעיי' ושחטו כשר לעולה עכ"ל וא"כ הואיל דמדאורייתא, קרב עולה מאי פריך הש"ס ליפוק לחולין הלא ניחא לי' שפיר דלקרבי' עולה דדורן הוא. דבשלמא אם אין מקריבין לגוף הקרבן רק דרועה עד שתפול בו מום וימכר ויפלו דמיהן לנדבה שפיר י"ל דאדעתא דהכי לא אקדשה אבל אם מקריבין גוף הקרבן לעולה אף שמקריבין אותו לאחר מיתתו ג"כ י"ל דניחא לי' שפיר בזה ושפיר אקדשי' אדעת כן. ודוחק לומר דהקושיא היא הואיל דמדרבנן רועה דנימא דע"ד כן לא אקדשי'. מיהא י"ל דכל שאינו עולה לו בחייו לשם הקרבן שהפרישו י"ל דע"ד כן לא אקדשי' דהי' סובר שיקריבוהו בחייו אם הי' יודע שלא יקריבוהו בחייו לא הי' מקדישו:
אלא דאכתי י"ל דלשון הש"ס משמע לכאורה דלא כר"ת דקאמר אשם נמי הלכתא גמירי לה כל שבחטאת מתה באשם רועה משמע לכאורה דכל זה הוא מהלכתא דכמו דבחטאת הוה הלכה דמתה הוה ההלכה באשם דרועה:
ונ"ל בהקדם מה שיש לדקדק על לשון הש"ס אשם נמי הלכתא גמירי לה כל שבחטאת כו' ואמאי לא קאמר הש"ס בקיצור אשם נמי הלכתא גמירי לה דרועה ולכן לפירות ר"ת א"ש דלא קאמר כן משום דלא הוה כן הלכה באשם ורק דהלכה היא דאשם קרב עולה ורק מדרבנן הוה הדין דרועה ומש"ה קאמר סתם אשם נמי הלכתא גמירי לה והיינו דקרב עולה והדר קאמר הש"ס כל שבחטאת חתה באשם רועה היינו דמדרבנן הדין כן דרועה ולשון הש"ס כאן מורה כהר"ח:
[קצו]
(א) שם אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה התם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו כדר"ל דאמר ר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו ובתוס' ד"ה דאדעתי' דהכי לא קדשה נפשה נראה דבנפלה מן האירוסין איירי דאי מן הנישואין ודאי מקדשה נפשה כדי שתהא נשואה לבעלה דמשום אחר מיתת בעלה לא מסקא אנפשה מלהיות נשואה אלא מן האירוסין איירי דמקום אין לה שום טיבה עכ"ל והנה מלשון התוס' משמע דמש"ה מן הנישואין לא תיקשי משום דלא מסקה אנפשה מלהיות נשואה אלא גמרה בלבה לינשא גם אדעת כן ואינה חשה כלל דלמא ימית הוא בחיי' בלא בנים ותהי' זקוקה ליבם מוכה שחין משום חיבת נישואין גמרה ומקניי' נפשה גם באופן הזה הואיל דמנישואין אית לה טובה אבל מן האירוסין לית לה טובה. ומשמע הא אם היינו אומרים דגם בנישואין אין רצונה ע"ד כן שתפול לפני מוכה שחין שפיר הי"ל לומר דלא חלין באמת הקידושין כשנפלה אח"כ לפנ מוכה שחין משום דאדעתא דהכי לא קידשה ואע"ג דא"כ הוו כל הבעילות בעילות זנות ואף דיש לומר דהיא לא חששה לזה מ"מ הי"ל לומר דהבעל לא מתרצה בזה לעשות כל בעילותיו בעילות זנות. לא אמרינן כן אלא דגם הבעל אינו מקפיד על זה ומש"ה הוצרך התוס' לכתוב הטעם משום דהיא עצמה מתרצית בנישואין אף אם תפול אח"כ לפני מוכה שחין. ויש להוסיף עוד על הטעם של חיבת נישואין משום דאם יהיו חלין הנישואין אז יש לה כתובה ותוספת כתובה וי"ל עוד בזה:
וכתבו עוד התוס' וא"ת אדם שקנה מחבירו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה וי"ל דהתם לאו בלוקח לחודא תלי' מלתא אלא כמו כן בדעת מוכר ומוכר אקני לי' אדעתא דהכי אבל הכא דקידושין בדידה קיימא והוא אינו חושש האיך דעתה להתקדש וכן מקדיש נמי בדידי' קאי וכן נותן הגזל בדידי' קאי עכ"ל התוס'. ולכאורה נראה מלשון זה שכתבו אבל הכא דקידושין בדידה קיימא והוא אינו חושש האיך דעתה להתקדש כו' דמשמע לכאורה דדוקא בקידושין הוא דאמרינן דהבעל אינו חושש לזה שיתבטלו הקידושין הואיל דלא מרע לי' כלל אבל בנישואין דיש לומר דהוא לא הי' מתרצה שיתבטלו הקידושין כדי שלא יהיו בעילותיו בעילות זנות:
אולם י"ל דכוונת התוס' בזה שדקדקו לכתוב דקידושין בדידה קיימא והוא אינו חושש דלעולם דהוא אינו חושש כלל גם על הנישואין אף שיהיו בעילותיו של זנות משום דהואיל דבשעת הבעילה לא הוי לשם זנות לא איכפת לי' מה שיהי' אח"כ נודע שבעילותיו היו כמו זנות ורק כוונת התוס' הוא דהבעל אינו חושש כלל לעולם על מה שיהיו בטילין למפרע הקידושין והנישואין ורק שהוכרחו לכתוב כן משום דבנישואין הלא כתבו בתחילת דבריהם דדעתה ומרוצית גם אם תפול אח"כ לפני יבם מוכה שחין משום דמכח שתהי' לה חיבת נשואה גמרה ומקדשה נפשה על כל אופן שתהי' מש"ה הוכרחו לומר דוקא בקידושין וי"ל בזה:
אולם בשמ"ק כתב בד"ה אלא מעתה וא"ת א"כ אם קנה אדם בהמה ומתה יחזור המקח דאדעתא דהכי לא זבין י"ל דלא פריך הכא אלא מתנאי שיוכל להתנות ולא יעכב אדם על ידו כמו מחטאת ואשם וכן מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין מן האירוסין דאם היתה רוצית להתנות בשעת אירוסין כו' לא הי' הבעל מעכב על ידה הלכך חשבינן כאילו התנית אבל מן הנישואין ודאי לא הי' הבעל שומע לה לעשות בעילותיו בעילות זנות וכן כל מקח שאדם קונה אם היו הלוקח בא להתנות שאם יתקלקל מקחו שיחזיר המקח לא הי' המוכר שומע לו הלכך לא הי"ל כאילו התנה הרא"ש ז"ל עכ"ל. הרי דכתב עיקר הטעם דבנישואין הבעל לא יתרצה שיתבטלו הקידושין והנישואין ויהיו בעילות זנות וא"כ לא מהני מה שנימא דהיא לא קידשה ולא נישאת אדעתא דהכי. ועיין במס' כתובות (דף מ"ז ע"ב) בתוס' ד"ה שלא מה שהאריכו בזה וע"ש בשמ"ק בד"ה שלא מ"ש בשם הרא"ש ז"ל ומשם אין הכרח אם גם בנישואין שייך לומר דלא איכפת לי' לבעלה במה שיהי' אחרי מותו שיתבטלו הנישואין והקידושין למפרע עייש"ה:
ב ועיין במלמ"ל (פ"ו מהל' זכי' הלכה א') האריכו בזה בתשובה הראשונה הרב מוהר"י הלוי ז"ל ובתשובה שניי' מהרב מוהר"ש הלוי ז"ל ואח"כ השיב המוהר"י הלוי ז"ל עוד הפעם וגם הרב מוהר"ש הלוי חזר והניף ידו הגדולה ואח"כ בא הכתוב השלישי המלמ"ל עייש"ה בכל התשובות פלפולים עמוקים וכולם יסודתם בקודש ע"ד התוס' בסוגיין ובכתובות שם דלא אזלינן בתר אומדנא אלא דוקא היכא דהדבר תלוי בדעת הנותן לחודי' ולא תליא כלל בדעתו של הצד השני ג"כ אבל היכא דתלי' ג"כ בדעתו של צד השני דיש לומר שלא הי' מתרצה באופן הזה בכה"ג לא שייך לומר אומדנא וכתב שם המלמ"ל בתשובתו עלה הן אמת שראיתי במרדכי בפרק החולץ שהביאו תשובה א' למוהר"ם שכתב שיש להביא ראי' לסברת הגאונים דאית להו דיבמה שנפלה לפני מומר דאינה זקוקה כלל מדאמרינן פרק הגוזל אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה ומשני טב למיתב טן דו ולגבי מומר דליכא למימר הכי דאנן סהדי דלא ניחא לה להתייבם כי יעבירנה על הדת כו' והרב דאנן תה"ד (סימן רנ"ג) הביא בשם אחד מהגדולים מדברי התוס' שכתבו שם בפרק הגוזל דהא דפריך התם תיפוק בלא חליצה היינו דוקא כשנפלה מן האירוסין אבל מן הנישואין לא שייכא אומדנא דמשום חיבת נשואין וביאה גמרה ומקניי' נפשה לגמרי בלא תנאי ע"כ. ולפ"מ שכתבנו דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אומדנא למה לא הקשו למוהר"ם דאף דנימא לגבי דידה איכא אומדנא אף מן הנישואין ואדעתא דתפול גבי מומר לא היתה נשאת מ"מ איכא דעת אחרת דהיינו הבעל דבשלמא מן האירוסין לא איכפת לי' לבעל אם תפול לגבי יבם מומר שיתבטלו הקידושין למפרע אך מן הנישואין שאם יתבטלו הקידושין למפרע נמצא בעילותיו בעילות זנות פשיטא דאיכא קפידא דבעל וכמ"ש מרן הרב בעל פ"מ וא"כ הוי דומיא דלוקח בהמה ונטרפה כו'. אך ראיתי בהגהות מרדכי פרק החולץ שכתבו וז"ל וראי' שהביא מוהר"ם לדברי הגאונים מפרק הגוזל לא הוי ראי' לגבי יבמה מן הנישואין והביאו ראי' מדברי התוס' שם וכתבו כל דברי התוס' ומה שסיימו דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אדעתא דהכי יעו"ש. ונראה דתרתי קשיא להו עלי' דמוהר"ם חדא מתחילת דברי התוס' דמן הנישואין לא שייכא אומדנא דמשום חיבת נשואין מקניי' נפשה בלתי שום תנאי ועוד קשיא עלי' דמוהר"ם מסיום דברי התוס' דכל דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אדעתא דהכי וא"כ מן הנישואין איכא קפידא דבעל אי אמרינן אדעתא דהכי לא קידשה נפשה. ואפשר שאותו גדול שהביא בעל תה"ד תרתי קשיא לי' מדברי התוס' והביא תחילת דברי התוס' והה"נ דקשיא לי' מסיום דברי התוס' דמן הנישואין דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אדעתא דהכי ומ"מ נראה דמוהר"ם חולק על זה וס"ל אף היכא דאיכא דעת אחרת אמרינן אומדנא כו' עכ"ל המלמ"ל:
והנה לפי מה שכתבתי לעיל בכוונת דברי התוס' דהטעם דלא שייך לומר בנישואין אדעתא דהכי משום דמכח חיבת נשואין גמרה ומקניי' נפשה אפילו אם תפול לפני יבם מוכה שחין ולא אסקא כלל אדעתה זה וגם בכדי להרויח כתובה וכמש"ל אבל אם היינו אומרים דגם בנישואין לא קידשה נפשה אדעת כן שפיר הי' סברא לומר גם בנישואין דתצא בלא חליצה אי לאו משום דטב למיתב טן דו כדמשני הש"ס ואע"ג דסברא זו היכא דתלי' בדעת אחרת לא שייך לומר אומדנא היא סברא טובה וברורה מ"מ היינו אומרים דבזה אין קפידא כלל לגבי הבעל אם אחר מוחו יופקעו הקידושין והנישואין למפרע והיו כל הבעילות בעילות זנות זה לא איכפת לי' לבעל משום דבשעת הבעילה הי' בדרך אישות ע"י קידושין וחופה ומש"ה הביא התה"ד בשם הגדול דמדברי התוס' הנ"ל דמן הנישואין לא שייך לומר אדעתא דהכי כו' דמשום חיבת נשואין וביאה גמרה ומקניי' נפשה לגמרי בלא תנאי ולא הקשה רק מכח שהיא גמרה ומקניי' נפשה ולא הקשה ג"כ משום דאיכא דעת אחרת משום דדוקא היכא דאיכא קפידא בזה להצד השני בזה הוא דלא אמרינן אומדנא כי האי אבל בזה שאחר מותו יופקעו הקידושין והחופה למפרע לא איכפת לי' בזה כלל וכמש"ל:
ג והנה בעיקר הקושיא על המוהר"ם מהא שכתבו התוס' דבנישואין לא אמרינן אומדנא זו כפי מה שכתוב במלמ"ל ולעד"נ דלפי האמור דסברת התוס' הוא דוקא משום דבנישואין איכא חיבת ביאה ולא הוה הסברא משום דבנישואין איכא ג"כ קפידא להבעל ומשום דגם בנישואין ליכא קפידא לבעל וכמש"ל הי' נוכל ליישב גם קושיא זו על מוהר"ם ולומר דהתוס' מודים לדינו של המוהר"ם הנ"ל משום די"ל דהמוהר"ם סובר דגם המקשן הוה ידע ג"כ להאי סברא דטב למיתב טן דו ורק דהי' סובר דזה לא הוי סברא אלימתא כ"כ אשר בשביל זה נימא דבקדושין סברה וקיבלה בשביל זה אף אם תפול קמי' מוכה שחין הואיל דעדיין לא הי' לה שום הנאה אבל בנישואין בשביל הנאה דחיבת חופה וגם הכתובה גמרה ומקניי' נפשה אף אם תפול קמי' מוכה שחין ומש"ה כתבו התוס' דעיקר קושיית הש"ס הי' רק בנפלה מן האירוסין ומשני הש"ס דסברא זו דטב למיתב טן דו היא סברא אלימתא ואף בקידושין גמר' ומקניי' נפשה. ונוכל להוסיף באור לזה דבנפלה מן הנישואין לא קשה דהיינו אומרים דהואיל דטב למיתב טן דו א"כ היא רוצית לינשא עכשיו לבעלה ולמיתב טן דו מיד ואינה חוששת למה שתפול אח"כ לפני יבם מוכה שחין אבל בקידושין שאינה יושבת עוד טן דו בקידושין נימא אדעתא דהכי לא קידשה נפשה ומשני הש"ס הואיל דטב למיתב טן דו וכו' והיינו הואיל דגם כשתפול לפני יבם מוכה שחין עכ"פ תיתיב טן דו עם היבם ואף שהוא מוכה שחין ג"כ ניחא לה בזה. וא"כ נוכל לומר לפי מסקנת הש"ס דטב למיתב טן דו היינו מה שסיתיב טן דו עם היבם א"כ י"ל דאין חילוק כלל בין מן הנישואין לבין מן האירוסין דזה שיושבת תחת בעלה אין מעלה לזה שנאמר דבשביל זה תקבל עלי' להקנות נפשה לגמרי אף דיש לה אומדנא דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה בשביל הנאה שהי' לה תחת בעלה דהרי הנאה זו כבר עברה ואי משים דבשעת נישואין הי' הנאה קיימת אז וגמרה ומקניי' נפשה מ"מ הלא היתה יכולה לינשא לאחר אשר אין לו אח מוכה שחין או שיש לו הרבה אחין וא"כ אכתי יש סברא לומר אח"כ אומדנא זו. ורק דלמסקנת הש"ס דטב למיתב טן דו וא"כ גם זה שתיחיב אח"כ עם המוכה שחין חשיב אצלה הנאה ורצונה גם בזה וא"כ אזלא לה לגמרי האומדנא זו ולא קשה תו דנימא אדעתא דהכי לא קידשה. והתוס' כתבו לסברתם רק בהו"א קודם דמשני הש"ס דטב למיתב טן דו כתבו לסברתם דיש חילוק בין קידושין לנישואין דבנישואין גמרה ומקניי' נפשה לגמרי כיון דיש לה הנאה אבל לא בקידושין כיון דאין לה הנאה עדיין אבל למסקנת הש"ס דטב למיתב טן דו וא"כ גם אם היבם הוא מוכה שחין ג"כ ניחא לה וגמרה ומקניי' נפשה וי"ל בזה. וסובר המוהר"ם ז"ל דזה שייך דוקא ביבם מיכה שחין אבל במומר דליכא כלל למיתב עמו טן דו שפיר אמרינן דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה ואפילו במן הנישואין ג"כ הדין כן דתיפוק בלא חליצה כיון דאדעתא דהכי לא קידשה ול נישאת:
שבתי וראיתי די"ל שיטת מוהר"ם גם אם נפרש כוונת התוס' כמ"ש המלמ"ל דמן הנשואין לא נוכל לומר אדעתא דהכי לא קידשה כיון דהמקדש לא יתרצה בזה דלא יתרצה שיהיו בעילותיו בעילות זנות ואם האשה הזאת לא תתרצה לקדש אליו אלא על תנאי כזה לא יקדש אותה כלל ויקח לו אשה אחרת אשר תתרצה לינשא לו בלא שום תנאי כלל דומיא דמכר אשר כתבו התוס' דלא אזלינן בתר אומדנא דהלוקח משום דהמוכר לא יתרצה למכור באופן הזה אשר אם תמות הבהמה או תיעשה טרפה אח"כ שיתבטל המקח דע"ד כן לא הי' המוכר מתרצה כלל למכור והי' מחזיק הבהמה לעצמו לשחטה או שהי' מוכר בפירוש בלי שום אומדנא דהיינו שהי' מוכרה לאחר והי' מתנה בפירוש כן שאם תמות וכיוצא בזה שלא יתבטל המקח מכח זה וסוברים התוס' דגם בהו"א דמקשה הש"ס דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין נימא אדעתא דהכי לא קידשה נפשה דהוא דוקא על קידושין אשר גם המקדש לא איכפת לי' בזה ומתרצה בזה אבל מן הנישואין בודאי לא יתרצה הבעל בזה לעשות בעילותיו בעילות זנות ואם היתה האשה מתנה בפירוש כן לא הי' הבעל רוצה כלל לישאנה ורק יחפש לו האשה אשר תתרצה לינשא לו אף אם תפול אח"כ לפני יבם מוכה שחין וידע שפיר הש"ס להאי סברא דשייך לומר טב למיתב טן דו ותמצא אשה אשר לא איכפת לה כ"כ זה שהיבם מוכה שחין ותתייבם לו ורק דמ"מ יש אומדנא להאשה דלא היתה מתרצה בכך להתייבם למוכה שחין ומש"ה אקשי הש"ס רק על יבמה ארוסה דלא איכפת לי' כ"כ להבעל שיתבטלו הקידושין ומשני הש"ס הואיל דאיכא סברא דטב למיתב טן דו א"כ כל אשה מתרצה בזה ולא איכפת לה כ"כ ותו נתבטל לגמרי האומדנא של האשה ולא נתבטלו הקידושין. ואולם כ"ז הוא היכא דאיכא האי סברא דטב למיתב טן דו כגון ביבם מוכה שחין משא"כ ביבם מומר אשר לא משכחת שום אשה בעולם אשר תתרצה בזה א"כ בע"כ הבעל מתרצה ג"כ על אופן הזה שיהי' הנישואין על התנאי דאל"כ לא יוכל לישא שום אשה ואף דלא ניחא לי' להבעל לעשות כל בעילותיו בעילות זנות מ"מ מה אית לי' למיעבד ובע"כ יתרצה בזה וא"כ שפיר כתב המוהר"ם דהאומדנא של האשה הי"ל כאלו התנתה בפירוש וגם הבעל התרצה בזה:
ובזה מובן היטב הא דבא"ע (סימן קנ"ז ס"ד) הביא לדין זה דוקא אם הי' מומר בשעה שנשאה זה דאז שייך לומר אומדנא זו ושגם הבעל מוכרח להתרצות בזה דהא שום אשה לא תתרצה באופן אחר אבל אם נעשה אח"כ מומר לא שייך זה דניהא דאשה זו תאמר דהיא היתה מקפדת והי' עולה בדעתה אולי ימיר אחיו מ"מ הלא רוב נשים לא הי' זה על דעתן והי' יכול למצוא אשה אחרת שלא חששה לזה והי' מתקדשת בלי שום תנאי וכלי שים אומדנא ודו"ק:
ולפי האמור נוכל לומר דגם המוהר"ם מודה לסברת התוס' לענין הלוקח מקח מחבירו ונתקלקל דלא יוכל הלוקח לבטל המקח נוכח אומדנא זו דלא הי' קונה אם הי' יודע שיתקלקל משים דתליא ג"כ בדעת אחרת דהיינו בדעת המוכר שלא הי' מתרצה למכור ע"ד כן ורק טעמו של המוהר"ם הוא דוקא בנידון דידי' ומשום דשום אשה לא תתרצה להתקדש ולינשא לו ובעל כרחו יתרצה בזה האופן וכמו שכתבתי וגם דבודאי לא יסבור המוהר"ם דבלוקח מקח מחבירו ויתקלקל אח"כ שיתבטל המקח מטעם אומדנא של הלוקח דהא בהדי' מבואר במס' כתובות (דף ע"ו ע"ב) גבי מחט שנמצאת בעובי ביה"כ כו' הוגלד פי המכה בידוע ששלשה ימים קודם שחיטה לא הוגלד פי המכה הממע"ה כו' כל הסוגיא דמבואר שם דאם נטרפה אח"כ ברשות הלוקח המקח קיים ולא יוכל הלוקח לבטל המקח משום האי אומדנא דאדעתא דהכי לא קנה וכ"פ להלכה בח"מ (סימן רכ"ד ס"ב) עייש"ה:
וראיתי בפ"י על ב"ק כאן שכתב על קושית התוס' דהלוקח מקח ונתקלקל כו' וכתב הפ"י עלה דמאי קושיא דאימא ה"נ כל היכא דאיכא אומדנא דמוכח לגמרי דאדעתי' דהכי לא זבין דבטל המקח כו' ע"ש שנדחק לתרץ בזה. ולע"ד הלא כוונת התוס' הוא על סוגיא זו דכתובות (דף ע"ו ע"ב) דמבואר בהדיא דאם ידעינן שנתקלקל ביד הלוקח דלא נתבטל המקח מכח אומדנא זו:
ד והנה המלמ"ל שם בתשובה שלו הנ"ל שכתב דהמוהר"ם חילק ע"ד התוס' וס"ל דאף היכא דאיכא דעת אחרת אמרינן אומדנא וכתב וכ"נ קצח מדברי הרא"ש בתשובה במי שנדר לנישואי בתו סך מה ונתקלקלו חיבותיו שאם אין לו לפרוע כי אם מבית דירתו וכלי תשמישו דאדעתא דהכי לא נדר עכ"ל והרי התם דאיכא דעת המשדך דאפשר דלא הי' מתרצה לשדך בלתי אם יקיים את נדרו ואף אם יוצרך למכור את ביתו ואת כלי תשמישו. ולכאורה נראה דהרא"ש בשיטת רבו מוהר"ם אזיל דאית לי' דאף דאיכא דעת אחרת אמרינן אומדנא אך כד מעיינין שפיר נראה דאין מדברי הרא"ש אלו ראי' שחולק על התוס' דשאני נידון דהרא"ש דלא הי' שום חיוב בדבר כ"א מכח שבועה וכיון שכן שהם דברים שבינו ובין קונו שייך לומר אדעתא דהכי לא נשבע והכי דייקא דבריו דלא הי' שם כ"א חיוב שבועה ומש"ה אף דאיכא דעת אחרת אמרינן אדעתא דהכי לא נשבע אבל היכא דאיכא חיוב כגון בלוקח מקח מחבירו וכן באיתה דמוהר"ם דהיינו לאפקיעו קידושין בזה יודה הרא"ש דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אדעתא דהכי והביא שם שהרב בעל פ"מ כתב ג"כ האי חילוקא ולבסוף לא ניחא לי' בי' וכתב תירוץ אחר ליישב דברי הרא"ש ומחלק בין האומדנות ע"ש. ולפמ"ש השמ"ק בשם הרא"ש הבאתי לעיל דכתב בהדיא דהיכא דתלי' ג"כ בדעת אחרת לא שייך לומר אומדנא משום דהאחר לא הי' מתרצה בזה האופן וכדי שלא תקשה בדברי הרא"ש בתשובה ע"ד הרא"ש שהביא בשמ"ק ע"כ צ"ל כדברי המלמ"ל הנ"ל אם לא שנימא דהרא"ש שהביא בשמ"ק הנ"ל לאו היינו הרא"ש בתשובה וי"ל בזה:
ה ועיין בנתה"מ (סימן ר"ל סק"א) הביא המלמ"ל הנ"ל מ"ש לפרש דברי התוס' והעיר הנתה"מ דא"כ בלוקח בית ואח"ז גזר המלך שלא ידור הלוקח בעיר זה נימא דאדעתא דהכי לא קנה כיון דבית יהיב ובית שקיל וכתב הנתה"מ דקושיית התוס' לא הי' היכא דכבר נשתמש הלוקח בהחפץ ונהנה ממנו דבכה"ג בודאי לא שייך לבטל המקח מכח האומדנא דא"כ אפילו אחר כמה שנים אם יארע אונס שמתה הפרה וכדומה יתבטל המקח ורק היכא דעדיין לא נשתמש הלוקח ולא נהנה עדיין מהחפץ בזה הוא דהקשה התוס' לקושייתם הנ"ל וגם לאו דוקא היכא דנהנה הלוקח מן החפץ אלא כל שראוי הי' לו ליהנות ג"כ לא שייך לומר אומדנא כ"ו והביא ראי' מנכנסה לחופה ולא נבעלה דחייב בתוספת כתיבה אעפ"י שעדיין לא נהנה ועיקר קושיית התוס' הי' רק על קונה חפץ ונתקלקל מיד או שהתנה המוכר שעדיין ישתמש בהחפץ ב' או ג' ימים ונתקלקל אז באופן שלא הי' הלוקח יכול להשתמש בו עייש"ה:
והנה לע"ד הלא גם להתוס' דס"ל דבנישואין לא תוכל לומר אדעת כן לא נתקדשה ולא נישאת הרי כתב בשמ"ק כאן בשם הרא"ש דהטעם הוא משום דלא יתרצה הבעל שיהיו בעילותיו בעילות זנות ותיפוק לי' שכבר הי' לה הנאה וא"כ ה"ה גם בנכנסה לחופה ולא נבעלה דג"כ היתה יכולה ליהנות וא"כ לא שייך תו לומר האומדנא לדברי הנתה"מ הנ"ל ולפ"ד הרא"ש בשמ"ק משום דהוא לא יתרצה לעשות בעילותיו בעילות זנות הי' אפשר לומר דבנכנסה לחופה ולא נבעלה כיון דליכא חשש בע"ז עדיין ג"כ יהי' קושיית הש"ס דתיפוק בלא חליצה כיון שגם הבעל מתרצה בזה. ואולם י"ל דהואיל דדעתו הי' ליבעול א"כ כשנשאה הי' רק שתהי' נשואה גמורה בלי שום תנאי וא"כ היו נישואין גמורים ודוקא בארוסה שייך לומר כן דהקידושין היו ג"כ ע"ד כן שאם האשה תתרצה אח"כ לבטל הקידושין מכח אומדנא זו לא איכפת לי' וי"ל בזה. אבל עכ"פ חזינן דלדברי הרא"ש בשמ"ק הנ"ל הוה הטעם דבנשואה לא שייך לומר אומדנא זו משום דהבעל לא יתרצה לעשות בעילותיו בעילות זנות אבל לא הוה הטעם משום דנהנית או שהיתה יכולה ליהנות [והראי' שהביא הנתה"מ מהא דנכנסה לחופה ולא נבעלה דיש לה תוספת כתובה הוא משום דהואיל דאיכא חיבת חופה. וגם י"ל דהואיל דאשה לא היתה מתרצית באופן אחר לינשא לו דבנישואין יש קפידא לאשה יותר מקידושין וגם י"ל דלא אסיק אדעתי' כלל שתיכנס לחופה ולא תיבעל והוא ימות קודם הבעילה וי"ל בזה]:
עוד כתב שם הנתה"מ ליישב קושיית התוס' הנ"ל דבלוקח פרה לא שייך כלל לומר אומדנא דבלוקח יש לומר נסתחפה שדך ומזלך גרם וא"כ מה שייך לומר אדעתא דהכי לא קנה כיון דבמזלו ובגרמתו נהרגה או נטרפה ודאי דההיזק חל עליו ודוקא גבי שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וכן ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין שהבעל מת שאינו בעל השדה של האשה ולא שייך לומר נסתחפה שדך אמרינן אומדנא משא"כ בזה כו' ע"ש והנה סברא זו דלא נקרא הבעל שדה של האשה הוא סברת התוס' בריש מס' כתובות (דף ב' ע"ב) בד"ה מציא (ובדף ע"ז ע"א) ד"ה אבל ע"ש ולכאורה י"ל דהא גבי קטלנית דאיפלגי ביבמות (דף ס"ד ע"ב) אי מעין גורם או מזל גורם ואיפסק הלכה כרב אשי דמזל גורם והרי חזינן לכאורה דגם באם מת הבעל דאמרינן מזל גורם והלא אין הבעל שדה של האשה. וצרכינן לומר דדוקא בחיי הבעל כגון שנעשה הבעל מוכה שחין וכדומה לא שייך לומר נסתחפה שדה של האשה הואיל דאין להאשה קנין בהבעל ורק להיפוך שהבעל יש לו קנין בהאשה אבל כשמת הבעל אז שייך שפיר לומר דהוא מזל של האשה שהרי אין דנין על הבעל בחייו ורק לאחר מיתתו של הבעל וי"ל בזה:
ומעתה י"ל במ"ש הנתה"מ דביבמה שנפלה לפני מוכה שחין לא שייך לומר מזל של האשה גרם דהא דוקא אם דנין בדבר שהוא נוגע להבעל ג"כ וגם שהוא עדיין בחיים בזה הוא דלא שייך לומר נסתחפה שדה של האשה אבל כאן דמיירי לאחר מיתת הבעל וגם דאין לו תו שום קפידא להבעל בזה בודאי דשייך לומר ג"כ דמזל של האשה גורם וא"כ ג"כ י"ל דנסתחפה שדה של האשה:
ועוד י"ל דאפילו לפי סברת הנתה"מ הנ"ל איני מבין מ"ש דגבי שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה לא שייך לומר נסתחפה שדה של האשה משום דהבעל לא מיחשב שדה של האשה דלע"ד י"ל בזה דהא אנו דנין על האומדנא של הבעל שהוא לטובתו של הבעל ואם נימא נסתחפה שדהו ולא נזיל בתר האומדנא יהי' הפסד להבעל ובזה שייך שפיר לומר על הבעל נסתחפה שדהו:
וי"ו והנה עוד היו לי איזהו דברים בסוגיא זו ורק שבעו"ה היו לי ביטולים הרבה באמצע הענין ולא יכולתי לכותבם כהוגן וגם ראיתי אח"כ שהרבה דברים כוונתי לדברי גיסי הרב הגאון מו"ה מיכאל דוב אבד"ק "לויבטש" בספרו אגודת אזוב המדברי בחאהע"ז (סימן ט"ו) שהאריך בזו הסוגיא וכשעיינתי בזה נלע"ד לפלפל קצת בדבריו היקרים אלי ואבא על סדר דבריו:
[א] במה שהקשה לשיטת המוהר"ם ז"ל דסובר דביבם מומר אמרינן שפיר אדעתא דהכי לא קידשה דלא שייך תו תירוץ הגמ' דטב למיתב טן דו והקשה דהא במס' כתובות (דף ע"ז) דאסורה לדור עם מוכה שחין וע"כ צ"ל דהא דאמרינן במוכה שחין טב למיתב טן דו היינו דיכולה לדור עמו בסהדי וכדקאמר שם הש"ס בכתובות (דף ע"ז) והקשה דהא ביבמות (דף קי"ח ע"ב) בטעמא דטב למיתב טן דו כו' אביי אמר דשומשמנא גברא כורסי' בי חרתא רמו לה ר"פ אמר דנפצא גברא תיקרי בסיפי בבא ותיתיב כו' תנא וכולן מזנות ותולות בבעליהן והלא מוכה שחין דוקא כי דיירי בסהדי ולא בא עלי'. וניחא לי' דהא דקאמר ותנא עלה לא קאי אדר"ל אלא דוקא אכל הני דבעליהן הן בזוים אבל הא דר"ל דאמר דטב למיתב טן דו הוה משום דדרים עם בעליהן אעפ"י דלא שייך האי טעמא דתולות בבעליהן וכגון באופן דליכא כלל תשמיש כגון מוכה שחין וכדומה עכ"ד. והנה בודאי דכן הוא אולם לדעתי אין התחלה כלל לקושייתו דניהא דצריך דוקא שידורו בסהדי מ"מ ג"כ תוכל לתלות בבעליהן שתאמר ששימש עמה וגם באמת יכול להיות כן שהרי אף דדיירי בסהדי מ"מ הא הביא הבאה"ט באהע"ז (סימן קנ"ד ס"ו) נעשה האיש מוכה שחין כופין אותו להוציא כו' ואעפ"י שהיא רוצה לישב עמו אין שומעין לה אלא מפרישין אותם בע"כ מפני שהיא ממיקתו ואם אמרה אשב עמו בעדים כדי שלא יבא עלי שומעין לה וכתב הבאה"ט (בסק"ה) ולא צריכין שיהיו העדים יושבין ושומרין כל הלילה אלא כדרך כל הישנים בבית אחד סגי הראנ"ח ח"א סימן ז' עכ"ל וגם ע"כ הא דקאמר דמוכה שחין דאסור בתשה"מ מפני שממיקתו לא הוי בביאה אחת וכמבואר בחכ"צ (סימן א') הובא ג"כ שם בדברי גיסי המנות הרב הגאון מו"ה חיים משה ז"ל שהי' אבדק"ק פראשקי ושכ"כ ג"כ הראשונים ז"ל וא"כ בודאי די"ל ג"כ עלה דתולות בבעליהן:
[כ] עוד העיר גיסי הגאון [ז"ל] בספרו שם ע"ד הפ"י מ"ש על קושיית התוס' דלוקח מקח ונתקלקל ג"כ יתבטל המקח מכח אומדנא כזו וכתב הפ"י דאימא ה"נ וכתב ליישב דבאמת לא מקשה התוס' מכסף הכהנים משום דהתם הוה האומדנא דאסיק אדעתי' דבודאי אמרינן אומדנא אבל בדבר דלא אסיק אדעתי' שיתהוה כן לא שייך לומר אומדנא וא"כ לא הי' קשה בלוקח מקח ונתקלקל דנימא אומדנא כזו ורק הואיל דהש"ס פריך עלה אלא מעתה יבמה שנפלה כו' ואע"ג דשם עיקר הקידושין לא נעשה כדי שתזקק לחליצה ולא אסקא אז כלל אדעתה שתפול לפני יבם אלמא דסובר הש"ס דאין חילוק כלל בין אומדנא דאסיק אדעתי' או לא אסיק אדעתי' א"כ גם בלוקח מקח ונתקלקל ג"כ נימא אומדנא אע"ג דלא אסיק אדעתי' ובתו"ח מחלק להיפוך דבדבר דלא שכיח כלל ולא אסיק אדעתי' ולא איבעי לי' לאתנויי אמרינן שפיר אומדנא אבל בקונה מחבירו דבר ונתקלקל דמלתא דשכיחא הוא הלכך אפילו אם נתקלקל במידי דלא שכיח מ"מ הי"ל לאתנויי על כל קלקול שיהי' שיתבטל המקח ומדלא אתני לא אמרינן אומדנא עייש"ה בתו"ח. ולע"ד יש לפרש כן דברי התוס' במס' כתובות (דף מ"ז ע"ב) בד"ה שלא שכתבו ליישב קושיא הנ"ל וז"ל וי"ל דהתם אנן סהדי שבאותו ספק הי' רוצה ליכנס ואפילו אם אומר לו אם תטרף יש לך לקבל הפסד הי' לוקחה כו' ע"ש ונוכל לומר הפירוש הואיל דשכיח איבעי לי' ללוקח להתנות ומדלא אתני הי"ל כאלו קיבל בפירוש ודו"ק וי"ל בזה] וכתב עוד הפ"י אלא דלפ"ז קשה באמת על סוגיית הגמרא מאי מקשה מיבמה כיון דלא דמי לכסף הכהנים דאין לך אומדנא גדולה מזו שעיקר הענין לא נתן הכסף אלא לכפרה משא"כ ביבמה. ועוד דאפילו ביבמה גופא כתבו כמה גאונים דהיכא דנפלה לפני יבם מומר פטורה מחליצה כיון דהוי אומדנא טובא אע"ג דלא קיי"ל כוותי' ומכ"ש בכסף הכהנים דהוי אומדנא טפי כדכתיבנא א"כ איך מדמה לה הש"ס ליבמה ויש ליישב דהמקשה סובר דכסף הכהנים נמי לא הוה האומדנא כ"כ דניהא דאינו מכפר כלום היינו עון דשבועת שקר אבל מאיסור גזל מיהא משמע דכ"ע מודו שנתכפר כיון שהוציאו מתח"י ומה לו לעשות עוד כו' וא"כ י"ל דאתכוון ג"כ ליתנו לכהנים לכפר עון גזל אף שלא יביא האשם ושפיר מדמה לה הש"ס ליבמה עכ"ד הפ"י:
והנה ניסי הגאון נ"י כתב שדברי הפ"י צ"ע דאין לומר כלל שהכסף ניתן לכהנים לכפר מאיסור גזל בלא כפרת השבועה דא"כ הגוזל הגר אפילו לא נשבע יתחייב ליתן הכסף לכהנים וקושטא דמילתא נראה לכאורה בלאו השבועה א"צ ליתן הכסף לכהנים שזוכה בו מן ההפקר כו' ויש לדחות דהיכא דנשבע רמיא עליו התורה השבת הכסף לכפרת הגזילה ג"כ ואע"ג שלא נתכפר לו עבירת השבועה אהני לי' הכסף לכפרת הגזילה כו' כן צ"ל ע"ד הפ"י עכ"ד, והנה באמת המעיין בלשון הפ"י שכתב כן רק בסברת המקשן דסובר כן ולא הוה אומדנא כ"כ ובאמת הוא שיטת הטור כן להלכה (בס"ס שס"ז) הגוזל הגר ונשבע לו ומת אפילו זקפה עליו במלוה דהשתא הי"ל נכסי הגר וזכה במה שבידו אפ"ה צריך להוציא הגזילה מידו ליתנה לצדקה והב"י כתב עלה ומדנקיט ונשבע משמע הא לא נשבע זכה מן ההפקר וא"צ להוציאו מידו ואפשר דה"ה ללא נשבע ונשבע דקתני להודיעך כחו דריה"ג וכתב עלה הד"מ ואני אומר דאם הגמ' נקיט נשבע להודיעך כחו דריה"ג א"כ הפוסקים שלא הביאו דריה"ג כלל למה נקטו נשבע אלא ודאי נשבע דוקא כו' ע"ש ובש"ע שם (ס"ו) פוסק כשיטת הטור הנ"ל הגוזל הגר ונשבע לו כו' אעפ"י שזכה בגזילה חייב להוציאה מתח"י וכתב הסמ"ע (בס"ק י"ח) חייב להוציאה מתח"י פירוש ליתנו לצדקה שבזמן הבית הי' צריך ליתנו לכהנים כו' ובזה"ז שאין קרבן אשם שעוסקים בו הכהנים ואין שייך שלחן גבוה מש"ה נותנו לארנקי של צדקה וחולקים ממנו לכל עניים בשוה עכ"ל והנה חזינן דצריך עכ"פ להוציא הגזילה מידו בזה"ז. ולכאורה י"ל דהאיך מדייק אביי מזה דכסף מכפר מחצה דילמא שאני הכא משום דצריך עכ"פ להוציא הגדלה מתח"י כשנשבע וי"ל דזה הוא באמת נפיק לן מהא דאמר אביי דכסף מכפר מחצה והפירוש הוא דעכ"פ מכפר על איסור גזל בזה שהחזיר הגזילה. אלא די"ל בהא דא"כ הואיל דאיכא חיוב עליו ולא אמרינן דזכה מן ההפקר ואיכא חיוב עליו להוציא הגזילה מתח"י גם בזה"ז דליכא קרבן א"כ נימא תו דגם היורשים חייבין לשלם עכ"פ גוף הגזילה אם מת הגזלן קודם שנתן הגזילה. ולכאורה י"ל דהא שמחויב בזה"ז הוא רק מדרבנן ונוכל לכוון ג"כ כן בדברי הסמ"ע שכתב דצריך ליתן להעניים לכל אחד בשוה דומיא דגזל הגר המתחלק לכהנים והיינו דרבנן תיקנו דומיא דאורייתא. אולם מהא דאמר אביי כסף מכפר מחצה משמע דהוא מה"ת כן וא"כ מדוע לא יתחייבו היורשים להוציא הגזילה מתח"י וי"ל בזה:
מיהא י"ל דדוקא כשמביא אשם אז כסף מכפר מחצה ואם לא הספיק להביא אשם עד שמת אז אמרינן דמה שכבר נתן הכסף והי' בדעתו להביא האשם מתכפר מחצה אבל בזה"ז דליכא אשם כלל פטור מה"ת ליתן הגזילה לעניים ורק מדרבנן מתחייב ומש"ה גם היורשים פטורים לגמרי. ועוד י"ל דלעולם בזה"ז ג"כ איכא עליו חיוב להוציא הגזילה מתח"י מה"ת והטעם הואיל דכסף מכפר מחצה והא דהיורשים פטורים הוא משום דאמרינן שפיר דהחיוב שהי' עליו לשלם הגזילה כבר פקע במיתת הגר ואין עליו עוד שעבוד נכסי כלל רק דהתורה רמיא עליו חיוב להוציא הגזילה מתח"י ואמרינן דהכסף מכפר מחצה וא"כ כשמת היורשים פטורים לגמרי וא"כ ה"ה בזה"ז איכא עליו חיובא לשלם מה"ת ומשום דכסף מכפר מחצה. ולכאורה מוכח מסוגיא זו דדוקא בנשבע הוא דאיכא עליו חיובא לשלם בכדי לכפר מחצה אבל בלא נשבע ליכא חיוב כלל אלא זכה בה הגזלן כשאר זוכה מנכסי הגר ודלא כהב"י וי"ל עוד בזה. אבל עכ"פ מבואר דכן הוא להלכה דנתכפר בהכסף עכ"פ האיסור גזל וזה הוא הפירוש דכסף מכפר מחצה דאם נימא דלא מתכפר כלל בהכסף לחוד א"כ הי"ל לומר דיחזירו הכסף להיורשים דאדעתא דהכי לא יהיב:
והנה יש להוסיף עוד עפ"י מ"ש הרמב"ם (פ"ח מהלכות גזילה הי"א) נתן הגזלן הכסף לאנשי משמר ומת קודם כפרה אין יורשי הגזלן יכולין להוציא מיד הכהנים שנאמר איש אשר יתן לכהן לו יהי' ואפילו הי' הגזלן קטן שאין מתנתו מתנה אין יורשים מוציא מיד הכהנים וה"ה ציין על הא דואפילו הי' הגזלן קטן כו' ולא כתב עלה כלום ולפי הנראה יש חסרון בדפוס שנשמט המקור שהביא ה"ה ובעניי לא אדע לו המקור שיצא לרבינו ז"ל דין זה והנה ע"כ איירי שנשבע מעצמו דהא הב"ד לא חייבו שבועה לקטן ועיין ברמב"ם (פי"א מהל' שכירות ה"ו) ובמלמ"ל שם ועיי"ש בהלכה ז' אבל אם הי' הגר קטן אי אתה צריך לחזור עליו אלא חזקתו שאין לו יורשים וכתב בהגהות מיימוני (אות ב') עלה וצ"ל שקפץ ונשבע דאל"כ אין נשבעין על טענת קטן עכ"ל וה"נ איירי שנשבע מעצמו. ולכאורה י"ל דהא קטן אינו בבל יחל כדאיתא במס' נדה (דף מ"ו) עיי"ש היטב בסוגיא ודוחק לומר דמיירי במופלא הסמוך לאיש דמרבינן לי' שם לנדרים דהא סתם קטן קאמר וא"כ השבועה כמאן דליתא הואיל דלא חייב עלה קרבן. ולכאורה הי' אפשר לומר דמכאן ראי' לשיטת הב"י דנשבע לאו דוקא וי"ל בזה. אולם י"ל דאין מכאן ראי' ללא נשבה די"ל דהקפידא הוא דוקא על השבועה ואף דקטן אינו חייב על השבועה מלקות ולא קרבן מ"מ לענין גזל הגר הואיל דנשבע אף שאינו מחויב על השבועה לא קרבן ולא מלקות מ"מ חייב להחזיר גדלו שגזל להגר ולא קנה לה במיתת הגר והרבה י"ל בזה. ואין לי ספרי המפרשים על הרמב"ם לעיין בהם אבל אכתי י"ל דהלא הקטן אינו מחויב לקיים המ"ע דהשבה בשלמא בשאר גזילה אם גזל קטן אז לא זכה בה עוד הקטן אבל כאן בגזל הגר דהי"ל לומר דזכה מן ההפקר ואינו מחויב לקיים עשה זו דהשבה לכהנים וא"כ הי"ל לומר דהיורשים יכולים להוציא מן הכהנים הואיל דאין נתינת קטן כלום וגם הלא אינו בר כפרה כלל ומשמע לכאורה דלא זכה כלל הגזלן בגזילה זו שגזל מן הגר ואפילו באם הגזלן גדול ג"כ לא זכה בהגזילה:
אולם לאחר העיון א"ש דלעולם דגזלן גדול זכה בה מן הפקר ורק דאיכא עליו חיוב השבה לקיים המצוה והא דאם הי' הגזלן קטן ונתן הגזילה לכהנים דזכו בו ולא אמרינן דקטן לאו בר השבה הוא הוא משום דהרי גם הגזלן הקטן לא זכה בו דאין זכי' לקטן ומש"ה אין היורשים יכולים להוציא מן הכהנים משום דלא זכה בו כלל הגזלן מן ההפקר והיכא דאין דעת אחרת מקנה איתו בודאי דאין זכי' לקטן כלל:
אלא דאכתי י"ל דהא תינח באם החזיר לגוף הגזילה אבל בהחזיר דמי הגזילה ולא החזיר גוף הגזילה הי"ל לומר דהא זה הממון הוא של הקטן וכגון שירש זה מאביו היל"ל דהיורשים יכולין להוציא הממון מן הכהנים ולשון הרמב"ם שאין מתנתו מתנה משמע לכאורה כמ"ש משים דאינו מחויב בהשבה כמו גדול אלא דאינו מובן מדוע זכו הכהנים בממון והרבה י"ל עוד בזה:
[ג] ובעיקר החקירה שחקר גיסי הרב [ז"ל] בספרו הנ"ל שם דבנפל למים שאל"ס דנימא אדעתא דהכי שתיאסר עולמית לא קידשה נפשה וע"ז בנה כל הפלפול אי הא דמשני הש"ס כאן טב למיתב טן דו אי הוה הפירוש כפירש רש"י בזה שיושבת עם הבעל א"כ א"ש גם זה אולם לשיטת המוהר"ם דביבמה שנפלה לפני מומר דאמרינן אדעתי' דהכי לא קידשה נפשה כיון דלא תוכל כלל לדור עם היבם וגרע ממוכה שחין דעכ"פ איכא טב למיתב טן דו וא"כ גם בנפל למים שאל"ס דומה ממש ליבם מומר והאריך בזה ולע"ד לפי מה שבארתי ג"כ שיטת הרא"ש המובא בשמ"ק כאן דבנפלה מן הנישואין לא שייך לומר אדעתא דהכי לא קידשה כיון דהבעל לא יתרצה באופן הזה שיהיו בעילותיו בעילות זנות א"כ לא קשה כלל. אלא דאכתי תיקשי דבנתקדשה ונפל לחים שאל"ס נימא כן גם להרא"ש. ולסברת מוהר"ם דבנפלה לפני יבם מומר אמרינן אדעתא דהכי לא קידשה וע"כ דס"ל דאין הבעל מקפיד על מה שיהי' נמצא למפרע בעילותיו בעילות זנות ובזה הוא דהקשה לקושיא הנ"ל. אילם באמת לא קשה כלל כי גם לשיטת המהר"ם הוה הטעם דכל מה שיהי' אחר מותו לא איכפת לי' אבל בודאי דגם מוהר"ם מודה לתירוץ התוס' דבלוקח מקח ונתקלקל לא שייך לומר דהלוקח יטעון אדעתי' דהכי לא קניתי כיון שהמוכר לא הי' מתרצה למכור באופן כזה דא"כ הי"ל להלוקח לאתנויי. והטעם כיון דהמוכר מקפיד בזה. ומש"ה באם נעשה הבעל בע"מ אחר הנישואין לא תוכל האשה לומר אדעתא דהכי גם לשיטת המוהר"ם וכבר כתבתי לעיל די"ל דגם התוס' דב"ק כאן מודים לשיטת המוהר"ם ז"ל וא"כ בנפל למים שאל"ס שפיר אמרינן דהבעל הי' מקפיד בזה דדילמא עדיין הוא בחיים ולא מתרצה שיופקעו הקידושין וא"כ אם היתה מתנה עמו בשעת הקידושין והנישואין שאם יפול למים שאל"ס שיתבטלו הקידושין בודאי לא הי' מתרצה שהוא יעלה מן המים והקידושין יתבטלו והרי עיקר הספק בנפל למים שאל"ס הוא דילמא חי הוא וזה פשוט:
וראיתי בספר הנ"ל שצידד בזה והבליע בנעימת הלשון במ"ש והשתא מחלקים לשיטת הגאונים ז"ל דדוקא מה שניגע לאחר מותו לא מקפיד ולא איכפת לו במה שאינה מתקדשת ע"ד שתפול לפני יבם מומר אבל לענין בעל מומר שהוא ענין שנתהוה לגבי הבעל ובחיי עצמו מיקפד קפיד ואין לומר דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה וכן מבואר בתוס' כתובות (דף מ"ז) ולפ"ז א"ש דלגבי בעל שנפל למים שאל"ס אין לומר דאדעתא דהכי לא קידשה ונתיישב בזה דקדוק לשון המשנה דנקיט אשתו אסורה לשלול יבמתו דיבם שנפל למים שאל"ס יבמתו מותרת די"ל דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה דעל התנאים שנוגעים נגד היבם אין הבעל חושש להקפיד והאריך בזה. והנה כוונתו לתרץ כמ"ש אלא שקיצר מעט והנה מ"ש דיבם שנפל למים שאל"ס אמרינן דאדעתא דהכי לא קידשה ולבעל אין קפידא בזה דא"כ גם בהלך יבם למדה"י ולא נודע מקומו ג"כ נימא כן אם לא בא לזמן מרובה וגם הכי יהי' חילוק בין אשתהי היבם זמן מרובה שלא נודע אי' או לא אשתהי. מיהא י"ל בזה דאם היבם הוא במדה"י ויוכל להיות שיבא בזה שייך לומר דטב למיתב טן דו וניחא לה בזה להמתין על ביאתו לביתו. ובעיקר הדין אם נפל היבם למים שאל"ס אולי י"ל דהא באמת מים שאל"ס רובן למיתה ורק דבא"א מחמירין בזה משום חומרא דא"א והוא איסור מיתה אבל יבמה לשוק דהוא בלאו אולי לא אחמירו רבנן בזה ואזלו בתר רובא וזה רק הערה ע"ר פלפול אכל לא לשום סניף משנה ח"ו:
[ד] והנה ראיתי עוד שם מ"ש בשם גיסי הרב המאה"ג מו"ה חיים משה ז"ל הנ"ל שדן בזה עפ"י מ"ש הגאון בעל טיב גיטין ז"ל על מס' גיטין (דף ל"ג) על הא דבטלו מבוטל דרשב"ג סובר בטלו אינו מבוטל משום מה כח ב"ד יפה וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיני' והקשו בתוס' דא"כ יחפה על בת אחותו שישלח לה גט ויבטלנו וכתב מורינו הגאון ז"ל ליישב קושית התוס' עפי"ד המרדכי בפרק האומר במס' קידושין דכל ענין אפקעינהו הוא רק כמו תנאי בשעת הקידושין דהא אומר כדת משה וישראל וכשחכמים רוצים להפקיע הקידושין הרשות בידם כיון דקידש על דעתם ובמקדש חייבי לאוין ושניות לעריות לא הפקיעו הקידושין שהרי הקידושין הי' באיסור ולא קידש כלל ע"ד שיתרצו רבנן בקידושין אלו וא"כ נראה דלבתר דתיקנו חכמז"ל שלא לבטל להגט והרי הקידושין תלוים בדעתם גם אם עבר וביטל להגט לא נתעקרו הקידושין למפרע וחייבת מיתה על הזנות עפי"ד המלמ"ל (פ"ג מזכי' ה"ו) ובחכ"צ (סי' מ"ה) דאם נתן לחבירו שדה על תנאי שאם ימכרנה לאחר תתבטל המתנה ועבר ומכרו דהמכר בטל מכת התנאי והמתנה קיימת ואעפ"י שעבר על התנאי מ"מ כיון שע"י התנאי נתבטל המכר א"כ הי"ל כאילו לא עבר על התנאי והמתנה בתוקפה והרי חזינן דאעפ"י שעשה מעשה נגד התנאי ולא נתבטל המכר רק מכח התנאי מבטלינן להמכר ומקיימינן להמתנה ודיינינן שלא עבר כלל על התנאי לגבי עצמו שתתקיים לו המחנה וא"כ ה"נ לענין שיועיל הביטול שיתבטל באמת הגט הועיל התנאי הראשון שבשעת קידושין שאם יועיל הביטול שיתבטלו הקידושין אבל כיון שמצד התנאי הזה א"א לו שיועיל הביטול א"כ הרי לא עבר ע"ד חכז"ל כיון שאין מעשיו קיימין וא"כ למה יופקעו הקידושין כיון שאין כאן נגד רצונם אחר שלא הונח הביטול עכ"ד הט"ג. וכתב גיסי הרב המנוח ז"ל הנ"ל דה"נ יש לומר כן שזה שיטת המוהר"ם דמהני אף מהנישואין לבטל הקידושין משום אומדנא דהוי כאלו הותנו בשעת נישואין שאם תפול לפני יבם מוכה שחין לפי הס"ד של הגמ' שלא תתייבם לו ולא תהי' זקוקה לחליצה ואי נימא דתתייבם לו או תהי' זקוקה לו אינן חלין הקידושין כלל ונעקרין למפרע ומש"ה א"צ חליצה ואינה זקוקה ליבום אחרי מותו משום תנאם הראשון ונעקרו הקידושין למפרע לגבי היבם מוכה שחין וממילא כאשר אמרינן דאינה זקוקה ליבום וחליצה מהני הקידושין לגבי הבעל שלא תהי' למפרע בעילתו בעילת זנות והבעל והיבם אינם שוים בדינם ומשני הגמ' כדר"ל ולא תנאי כלל דלא הוי אומדנא ברורה משום דטב למיתב טן דו ודן מוהר"ם ז"ל דהא תינח ביבם מוכה שחין אבל ביבם מומר בודאי הוי תנאי ואומדנא דמוכח וקידושיו קידושין לגבי עצמו וכנ"ל והא תינח ביבם מוכה שחין או מומר אבל לגבי מומר עצמו או בנפל למים שאל"ס דא"א לתפוס החבל בשני ראשין לגבי עצמו שיהי' קידושיו קידושין ולא יהיו בעילותיו בעילות זנות ולומר דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה ויהי' קידושיו נעקרו למפרע שא"א לומר כן בודאי אינו מסכים לתנאה משום שאין רצונו שיהיו בעילותיו בעילות זנות ואף גם המוהר"ם מודה. מיהו התוס' בב"ק והשמ"ק לא ס"ל סברא זו וגם הט"ג חוכך הרבה בסברא זו לכן חילקו בין נישואין לאירוסין עכ"ד ודבר חכמה היא:
אולם לאחר העיון היטב נלע"ד דלא נוכל לומר כן והוא דניהא דהט"ג משתמש בסברא זו הוא דוקא לענין דברים אשר תלי' ברצון האדם ומה שהם חלין עפ"י תנאם שהותנו או ע"י דיבורם ומעשיהם כמו בנידון של המלמ"ל והח"צ בנותן לחבירו מתנה על תנאי שלא ימכור המתנה לאחר או בנידון של הט"ג לענין ביטול הגט שהוא ע"י דיבורו שמבטלו וכדומה בזה נוכל להשתמש בסברא זו וגם בזה אם כי היא סברא מושכלת אבל לאחר העיון היטב יש לפקפק בה טובא וכאשר גם הגאון בעל ט"ג ז"ל בעצמו שדא בה נרגא. אבל הכא בנידון דידן תקשה ביותר דהאיך נוכל לחלק הקידושין דלענין מה שהוא נוגע להבעל חלין הקידושין ולא הוי בעילותיו בעילות זנות ולגבי יבם נפקעו הקידושין זה א"א להיות כלל דאטו אמרינן דנפקעו ממיתת הבעל ואילך זה א"א להיות שיופקעו הקידושין ממיתת הבעל ואילך ועד מיתת הבעל יהיו חלין ורק אם נעקרו הקידושין נעקרו למפרע ונודע שלא הי' שום חלות להקידושין כלל וכמו שכתב הרב ז"ל בעצמו לענין אם נעשה הבעל מומר דלא נוכל להפקיע הקידושין מאותה שעה ואילך ושיהיו חלין עד אותה שעה וה"נ דכוותי' לענין הבעל והיבם וזה ברור לע"ד
ולפי מה שהביא חותני הגאון ז"ל בפתחי שערים על מס' ב"מ (דף ק"א ע"ב) בד"ה כתב לה כו' דברי השמ"ק כתובות (דף ג') דבאפקעינהו אין הקידושין נעקרין רק מכאן ולהבא משעת הביטול ואילך לא שיהיו נעקרין למפרע עייש"ה א"כ לכאורה יש מקום לדברי גיסי הרב ז"ל ביבם מוכה שחין י"ל דפירכת הש"ס הוה מטעם אפקעינהו מכאן ולהבא היינו משמת מיתת הבעל. אך לפ"ז תו אינו מיושב הקושיא בנפל למים שאל"ס דג"כ נימא אדעתא דהכי לא קידשה וג"כ מטעם אפקעינהו דהא לשיטת השמ"ק גם לגבי בעל עצמו יש לומר אפקעינהו משעה שנפל למים שאל"ס וכמו שמתרץ השמ"ק שם קושית התוס' הנ"ל שיחפה על בת אחותו וקצרתי:
ובגוף הקושיא דנימא בנפל למים שאל"ס אדעתא דהכי לא קידשה יותר נכון מ"ש השמ"ק כתובות רפ"ק שם הובא בספר אגודת אזוב שם שהקשה השמ"ק קושיא זו ומתרץ וז"ל י"ל בכדי לא מפקא להו רבנן לקידושין אלא היכא דאיכא גטא בידה כו' עייש"ה:
[קצז]
שם תוד"ה דאדעתי' באה"ד וז"ל וי"ל דהתם לאו בלוקח לחודי' תליא מילתא אלא כמו כן בדעת מוכר ומוכר אקנה לי' אדעתי' דהכי כו' וראיתי בגליון הש"ס לחותני הגאון בעל פ"ש נ"ב עיין ב"ב (דף ס"ד ע"ב) וברשב"ם ד"ה ממאי וד"ה ורבנן ותוס' ב"ב (דף ע"א ע"ב) ד"ה לימא לי' עכ"ל והנה עיינתי היטב בזה וראיתי כי רימז בכאן קושיא חמורה דשם (בדף ס"ד) במתני' לא את הבור ולא את הדות כו' וצריך ליקח לו דרך דר"ע וחכ"א א"צ ליקח לו דרך כו' וקאמר בגמ' עלה ואלא מסיפא מכרן לאחר רע"א א"צ ליקח לו דרך וחכ"א צריך דילמא בהאי פליגי דר"ע סבר בתר דעתא דלוקח אזלינן ורבנן סברי בתר דעתא דמוכר אזלינן כו' ע"ש וא"כ חזינן דפליגי בהאי סברא ר"ע ורבנן אי אזלינן בתר דעתא דמוכר וא"כ האיך כתבו התוס' כאן דתלי' ג"כ בדעת מוכר והרשב"ם כתב שם ממאי דילמא דכ"ע התם בעין יפה מוכר ויש לו קרקע א"נ בעין רעה ואין לו והכא בהא פליגי דר"ע סבר אין לוקח רוצה שיתן דמים למוכר וידרוס ע"ג ביתו לילך לבורו ולדותו ומוכר נמי יודע הוא שלדעת כן קונה הלוקח שלא ידרום מוכר ע"ג ביתו והי' לו למוכר לשייר דרך לעצמו בפירוש והילכך צריך ליקח לו דרך כו' ע"ש. והנה פירשב"ם הללו נוטים לסברת התוס' כאן, ואולם פירשב"ם בזה הוא קודם דקאמר הש"ס שם דפליגי אי אזלינן בתר דעתא דמוכר וכן מ"ש עוד הרשב"ם בד"ה ורבנן סברי לדריסה לא חייש לוקח דאין כאן חסרון ממון אבל מוכר יש לו טענה דאינו רוצה שיקבל דמי ביתו מן הלוקח ע"מ שיצטרך לפרוח באויר אל בורו ודותו שמעכב לעצמו והילכך ודאי לא מכר דרך בורו ולא הוצרך לפרש שהוא מעכב גם את הדרך של בורו דמה הנאה יש לו בהבור בלא דרך ויד בעהש"ט על התחתונה כו' ע"ש אלמא דמהני אומדנא דהמוכר נוכל לומר דזה הוא ג"כ רק קודם דקאמר הש"ס דפליגי בזה אי אזלינן בתר דעתא דמוכר וכמש"ל, ועוד י"ל דאומדנא דמוכר עדיף יותר דאיכא חזקת מרי' קמא וי"ל עוד בזה:
ומה שציין לעיין בתוס' ב"ב (דף ע"א) ד"ה לימא לי' עקור אילנך שקול וזיל פ"ה עקור אילנך לכשייבש ותימא דמה כח הוא זה דמנ"ל שאינו רוצה לעולם להסתלק מן הקרקע כו' ע"כ נראה לר"י לפרש דאי לאו דלא שייר כלל קרקע לימא לי' עקור אילנך לאלתר ולכך זקוק הוא לשייר הקרקע ליניקת האילן ומגו דנחית לשיורא משייר נמי קרקע לזרוע סביב אילן וליטע אחר במקומו לכשייבש כדמסיק אבל גבי לוקח לא שייך לומר הכי מגו דזבין קרקע ליניקת האילן זבין נמי לזרוע סביב וליטע אחר במקומה שהמוכר מה שהוא רוצה מוכר ומה שרוצה משייר אבל הלוקח אינו קונה מה שרוצה אלא מה שהמוכר רוצה למכור לו עכ"ל התוס':
והנה נראה מדברי התוס' דהסוגיא סובר דעיקר תליא בתר דעתא דמוכר והוא כרבנן לעיל שם (דף ס"ד ע"ב) והוא כסברת התוס' כאן וי"ל בזה. מיהא קושיא הנ"ל קשה דהא הש"ס ב"ב (דף ס"ד) קאמר דתליא בפלוגתא דרבנן סברי דאזלינן בתר דעתא דמוכר ור"ע סבר דאזלינן בתר דעתא דלוקח:
והנלע"ד לתרץ די"ל דניהא דפליגי התם ר"ע ורבנן בזה י"ל דזה דוקא היכא דאנו דנין על דבר אחר אם הוא נכלל ג"כ בתוך הדבר שמכר לו בזה שפיר י"ל דרבנן סברי דאזלינן בתר דעתא דמוכר וזה לא נכלל בתוך המכירה ור"ע סבר דאזלינן בתר דעתא דלוקח אבל היכא דאנו דנין על אותו דבר שמכר לו ורק אם מכר לו על תנאי זה דהיינו עפ"י אומדנא זו בכה"ג שפיר י"ל דגם רבנן סברי דאזלינן בתר דעתא דלוקח הואיל דבודאי מכר לו דבר זה ורק שאין אנו יודעים על איזהו אופן הי' כמו הכא באם נתקלקל החפץ וכדומה וקצת יש לפרש כן דברי התוס' במסכת ב"ב (דף ע"א ע"ב) בד"ה לימא שהובא לעיל דדוקא בכה"ג היכא שדנין אם זה הוא בכלל המכירה הוא דאמרינן כן וכן בדברי הרשב"ם (דף ס"ד) הנ"ל ג"כ י"ל כן:
וכן נמי י"ל לאידך גיסא דאף ר"ע דסובר התם דאזלינן בתר דעת הלוקח הוא דוקא התם דבודאי חלה המכירה על איזהו דבר רק שאנו דנין עוד על דבר אחד אם נכלל בו המכירה ואמרינן דאזלינן בתר דעת הלוקח דלא רצה לקנות רק ע"ד כן שיהי' הדרך ג"כ נכלל בהמכירה והרי המוכר רצה למכור אבל הכא בלוקח פרה ונטרפה וכדומה אשר אם נאמר דתליא בדעת הלוקח תתבטל המכירה לגמרי בכה"ג תו אמרינן שפיר דתליא בדעת המוכר ואכתי צ"ע בזה: