אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר
בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף קי.
[קפד]
א דף ק"י ע"א האי זקן או חולה היכי דמי אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תיהוי דידי' ואי דלא מצי עביד עבודה שליח היכי משוי כו'. עיין במח"א הלכות גירושין (פ"ג דין ט"ו) בהא דפליגי הראשונים אם בכתיבת הגט בעינן שליחות והעיר בהא דחולה יכול לצוות לסופר לכתוב גט לאשתו והלא אינו יכול לכתוב בעצמו והיכי מצי משוי שליח לכתוב הגט הא כל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח וכדאיתא במס' נזיר (דף י"ב) וכן קשה מכ"ש על בריא שאינו יכול לכתוב בעצמו והאיך יוכל לעשות שליח להסופר שיכתוב גט וכדאיתא במס' קידושין (דף כ"ג) הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו משום דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי משוי וכתב לחלק דהתם ישראל לאו בני קרבנות נינהו כלל משא"כ הכא דחולה בר כריתות הוא והכי מחלק בגמ' פ"ק דקידושין גבי עבד והקשה מהא דנזיר (דף י"ב) וכתב וז"ל וע"כ הי' נראה דס"ל להרמב"ם דאדם מצי משוי שליח אפילו למאי דאיהו לא מצי עביד וה"ט משום דבר הפרה הוא וכההוא דעבד כו' והאריך בזה וכתב אמנם עדיין קשה דבפרק הגוזל עצים (דף ק"י) דפריך האי זקן או חולה היכי דמי אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תיהוי דידי' ואי דלא מצי עביד עבודה שליח היכי משוי ומשני עבודה דכי עביד פי הדחק עבודה היא משוי שליח ומאי קושיא דהא כי אמרינן מי איכא מידי כו' היינו היכא דלאו בר עשוי הוא כלל כגון ישראלים דלאו בני קרבנות נינהו או היכא דהגריעותא הוא במעשה כגון דהוה דשלב"ל עכ"ל והניח בצ"ע:
ובמהדו"ק כתבתי ע"ד המח"א הנ"ל ואיני זוכר רק דבר אחר כמדומה שכתבתי אז כן ליישב הקושיא והוא דהא דאין כהן אחר שאינו מכהני משמר יכולים להקריב הוא משום דהתורה זכתה כל הקרבנות לכהני המשמר בלבד ורק דהתורה זכתה להכהן שיש לו קרבנו להקריב דיוכל להקריבו והבשר והעור ג"כ הם שלו וא"כ אמרינן דכמו שהוא בעצמו אם רוצה להקריבו הרשות בידו דהתורה זכתה לו ויכול ג"כ ליתן רשות לכהן אחר שאינו מבני המשמר להקריבו. אולם זה דוקא אם הבעלים יכולים להקריבו אבל אם אין הבעלים יכולים להקריבו בעצמו כגון שהוא טמא או חולה וזקן תו הוא חוזר הזכות הזה לכהני המשמר דבכה"ג נשאר הזכות לכהני משמר שהרי התורה זכתה להם וא"כ אין הבעלים יכולים ליתן לכהן אחר להקריבו ולהפקיע זכות המשמר ושפיר פריך הש"ס ואי דלא מצי עביד עבודה שליח היכי משוי וה"פ הואיל דהבעלים בעצמם אינם יכולין להקריב בעצמו וא"כ תו הרי מיחשב כישראל המביא קרבנו להקריב דהוא של כהני משמר וא"כ היכא מצי משוי שליח להפקיע זכות של כהני המשמר ול"ק כלל קושיית המח"א הנ"ל זה הוא רשום בזכרוני:
וכעת נזכרתי מדברי הנוב"י מהדו"ח חאהע"ז (סימן ס"ט) בסוף התשובה וז"ל ומה דקשיא לך על מה שכתבתי לך שאני בארתי במק"א לפרש מה שאמרו במס' נזיר (דף י"ב) כי משוי איניש שליח כמה דמצי עביד השתא היינו שהשליח מצי עביד השתא אבל המשלח לא בעינן מצי עביד רק שיהי' בתורת אותו דבר (כ"כ שם בנוב"י סי' ע' בסוף התשובה] והקשית מהא דאמרו במסכת ב"ק (דף ק"י) האי זקן כו' ואי דלא מצי עביד עבודה שליח היכי משוי. אהובי תלמידי סבור אתה שהכוונה ביה משום דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח ולדבריך אין כהן שהוא זקן או חולה יכול לשלוח קרבנו ודבר תימא הוא ואטו הוא גרע מישראל שמביא קרבנו לכהן וכהנים שלוחי דרחמנא נינהו וכמ"ש במס' קידושין (דף כ"ג ע"ב) ואמנם הכוונה שם בב"ק דכל זכות הקרבנות הוא לאנשי משמר ואמנם לכהן זיכתה התורה שיבא בכל עת ויקריב קרבנותיו אפילו במשמר שאינו שלו אבל שיהי' הברירה ביד כהן למסור קרבנותיו לכהן אחר שאינו מאותו משמר לא מצינו בתורה והי' מהראוי שאנשי משמר ההוא יעכבו עליו שלא יגרע זכותם ויתנם לכהן אחר אלא שאעפ"כ הכהן היכולת בידו למסור קרבנו לכהן אחר שהוא אומר לאנשי משמר מה הפסד יש לכם הלא אי בעינא מקריבנא אנא כו' אבל כשהוא זקן או חולה ואינו יכול לעבוד עבודה בעצמו ממילא זוכים בו בני המשמר ולא מצי משוי שליח להפקיע זכותם והרי זה דומה למ"ש הרא"ש במסכת גיטין (דף י"א ע"ב) גבי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דאפילו שווי' שליח לא מהני דלא מצי משוי שליח לחוב לאחרים עכ"ל הנוב"י. והנה סברת הנוב"י הוא כעין שכתבתי והקושיא היא נוטה לקושית המח"א וי"ל עוד בזה:
ב וכעת עיינתי עוד בזה והנה במס' יבמות (דף צ"ט ע"ב) במתניתין גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה דהגדילו התערובות ושיחררו זא"ז דכל חד הוה ספק כהן ונותנין עליהם חומרי כהנים וחומרי ישראלים קתני שם במתניתן ואינן חולקין על הגורן ומוכרין את התרומה והדמים שלהם ואינן חולקין בקדשי המקדש ואין נותנין להם קדשים ואינן מוציאין שלהם מידיהם ופטורים מן הזרוע ומן הלחיים ומן הקיבה ובכורו יהא רועה עד שיסתאב כו' ופירש"י ה"ג ואין חולקין בקדשי המקדש כגון עורות קדשים ואין נותנים להם קדשים להקריב. ואין מוציאין שלהם מידם אם היו חייבין חטאת או אשם או עולה אין כופין אותם לתתן לאנשי משמר להיות עבודתם ועורם לאנשי משמר וכל חד אי אנא כהן ותניא בב"ק דק"ט) מנין שבא ומקריב קרבנותיו בכל שעה שירצה כו' ומנין שעבודתם ועורם שלו ת"ל ואיש את קדשיו לו יהיו ותערובות הללו הואיל ואחד מהם כהן און כ"ד יכולין להוציא מידן בעל כרחם ולחהם לאנשי משמר אלא יקריבו קרבנותיהם ויחזרי להן הבשר והעור ויאנים לכל מי שירצו להקריב את קרבנם או ישהו את קרבנם מד שיתרצו הם לתתן לאנשי משמר זעוד הביא רש"י לשון אחר ואין נותן להם קדשים בבכור וחרמים קאמר כו' וללשון ראשון קשה לי דאמרינן בהגוזל (דף ק"י) דהיכא דלא מצי עביד עבודה שליח נמי לא מצי משוי עכ"ל רש"י והתוס' בד"ה ואין מוציאין כתבו לתרץ זה בשם הר"י דשאני הכא אם יבא אליהו ויאמר שהוא כהן הי' ראוי לעבוד עבודה כמו חולה וזקן שנותן לאיזהו משמר שירצה הואיל וע"י הדחק ראוי לעבודה וכן מצא הרר"א בהדיא בירושלמי דקאמר הי' זקן אי חולה נותנה לכל משמר שירצה הי' טמא ובע"מ נותנה לאותו משמר ומסיק דהתערובות עבדינן להו כחולה וזקן דתנינן אין מוציאין שלהם מידיהם כו' עכ"ל. והנה לכאורה תירוצו של הר"י י"ל אינו מובן במ"ש הואיל דאם יבא אליהו הואיל דסוף סוף אינו יכול עתה להקריב והאיך יכול למשוי שליח להקריב והנה לסברת הר"י אם הי' הכהן ספק טמא יהי' יכול ליתנו לכל מי שירצה הואיל דאם יבא אליהו ויאמר שהוא טהור יהי' יכול להקריב בעצמו ולכאורה י"ל בזה:
וי"ל עוד בזה ע"פ מ"ש לעיל דעיקר הזכות הוא לכהני המשמר להקריב כל הקרבנות אשר הם להקריב בשבוע זו ורק דהתורה זיכתה להם לכהנים אשר כל כהן שיש לו קרבן להקריב דאינו מחויב ליתן לכהני המשמר רק הוא בעצמו יכול להקריבו וכמו כן יכול ליתנו לכל כהן שירצה הואיל דבידו להקריב בעצמו ואם אינו יכול להקריבו בעצמו אז תו הוא בכלל הזכות שזיכתה התורה לכהני המשמר וא"כ בכאן שהוא ספק כהן פשיטא דהי"ל לומר דהזכות הוא לכהני המשמר כיון דהזכות שלהם הוא ברור ורק דאם הוא יכול להקריב בעצמו נתנה התורה לו הזכות להקריב וזה דוקא אם יכול להקריב שהוא ודאי כהן אבל לא בספק כהן וי"ל בזה:
והנה מדברי התוס' הנ"ל שמעינן דזכות ההקרבה והבשר והעור הוא כמו דין ממון דבספיקו אמרינן המע"ה וה"נ הואיל דהספק הזה הוא מוחזק בו. וגבי טמא ובע"מ דבודאי אינו ראוי לעבוד אז זכו בו כהני המשמר אבל בספק אם יכול להקריב אמרינן בי' דיד המוחזק על העליונה והמע"ה. ונוכל שפיר לומר הסברא שכתבתי לעיל בישוב קושיית המח"א הנ"ל דעיקר הזכות הוא לכהני המשמר ורק כשיכול להקריב בעצמו נתנה לו התורה הזכות הזה וכשאינו יכול להקריב בודאי אז נשאר הזכות לכהני המשמר ואין לו שום זכות כלל להקריב קרבנו ואינו יכול ליתנו לכהן אחר להקריב רק הוא של כהני המשמר ומ"מ כשהוא ספק אם יכול להקריב אף דעפ"י הדין אינו יכול להקריב מטעם ספק תו דיינינן בי' הממע"ה כנלע"ד להסביר דברי התוס':
ולולא דמסתפינא מרבותינו בעלי התוספות ז"ל ושהביאו ראי' ג"כ מהירושלמי הי' נוכל לפרש דהא דקתני במתניתין ואין מוציאין שלהם מידיהם היינו אם הי' לאביו קרבנות להקריב שהרי הי' כהן והי' יכול להקריבם בעצמו בכל עת שירצה כגון תודה ושלמים ומת הכהן דאלו הספיקות זכו בהם ואין כהני המשמר זוכים בהם הואיל דהי' לכהן הזכות הזה להקריב בעצמו קרבנות אלו וכשמת נשאר הזכות הזה ליורשיו אף שאינם יכולים להקריבם בעצמם וכגון שבנו היורש הוא חלל או בן בתו היורשו או שבנו הוא טמא ואינו יכול להקריבו בעצמו מ"מ זכו היורשים בקרבן הזה של אביו כיון שאביו הי' יכול להקריבו בעצמו וכגון שכבר הפרישו והי' ברצונו להקריבו ומת דבכה"ג י"ל דזכו בו יורשיו והנה בסוגיא דידן בב"ק נזכר רק בע"מ וטמא נזכר בקרבן ציבור ולא נזכר כהן טמא בקרבן שלו והי' נוכל לומר דכהן טמא בקרבנו הרי קודם שנטמא הי' יכול להקריבו בעצמו וזכה הוא בזכות הזה ואין לכהני המשמר זכות בו כלל ואף שנטמא לא פקע זכותו ויכול ליתנו לכל כהן שירצה ולכאורה י"ל כן. אולם הירושלמי שהובא בתוס' יבמות שם דקאמר הי' טמא ובע"מ כו' משמע דאין לכהן טמא זכות הזה ליתנו לכהן שירצה אלא הוא של בני המשמר:
מיהא י"ל דיש חילוק בין אם כבר הי' ראוי להקרבה קודם שנטמא בכה"ג י"ל דכבר זכה בו בעליו והופקע הזכות מן כהני המשמר ואז אף שנטמא אח"כ מ"מ הואיל דכבר זכה בזכות הזה ויכול ליתנו לכל כהן שירצה. והירושלמי מיירי שהי' טמא בשעה שראוי להקריב אז אין לו שום זכות בו והרי זכו בו כהני משמר וי"ל בזה. אבל מ"מ באם מת הכהן וכבר הי' מופרש הקרבן וראוי להקריב בזה י"ל דיורשיו יורשים זכותו ואף אם היורשים אינם יכולים להקריב ג"כ הזכות הזה היא שלהם ויכולים ליתנו להקריב לכל כהן שירצה. וא"כ הי' נוכל לפרש כן לשון המתניתין ואין מוציאין שלהם מידיהם היינו הקרבן שירשו מן הכהן מורישם שהי' רצה להקריב קרבן שלו ומת דבכה"ג הוי הזכות הזה שלהם ליתנו לכל כהן שירצה כנ"ל לכאורה:
אולם הירושלמי שהביאו התוס' וגם רש"י ותוס' לא נחתו לזה. שוב ראיתי בערל"נ יבמות שם שכתב לפרש הא דקתני שם במתניתין ובכורו יהא רועה דמיירי בכה"ג שיירשו הבכור מאביו הכהן וכתב דלעיל בלשון ואין מוציאין שלהם מידיהם לא נוכל לפרש כן הואיל דהתם קתני לשון רבים אבל הכא קתני ובכורו לשון יחיד ע"ש בדבריו:
[קפה]
א שם א"ר ששת אם הי' כהן טמא בקרבן ציבור נותנה לכל מי שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר היכי דמי אי דאיכא טהורים טמאים מי מצי עבדי ואי דליכא טהורים עבודתה ועורה לאנשי משמר הא טמאים נינהו ולא מצי אכלי אמר רבא אימא לבע"מ טהורין שבאותו משמר ופירש"י אי דאיכא טהורים בהאי משמר עכ"ל משמע מזה דגם לרב ששת דסובר טומאה דחוי' בציבור ומהדרינן אטהורים דוקא על טהורים שבאותו משמר אבל אם כל המשמר טמאים אף שבמשמר אחר איכא כהנים טהורים מותרים להקריב בטומאה ועיין במהרש"א שעמד בזה על רש"י ע"ש שכתב לפמ"ש התוס' דלרב ששת פריך דאמר טומאה דחוי' בציבור בדליכא נמי טהורים בההוא משמר ואיכא באחריני לא מצי עבדי טמאים אלא שהכריחו לפרש הכא בדאיכא טהורים בההוא משמר דאל"כ תיקשי לי' נמי עבודתם ועורם לאנשי משמר הא טמאים נינהו ולא מצי אכלי עכ"ל והנה סובר המהרש"א דלרב ששת דטומאה דחוי' בציבור מהדרינן אכהנים טהורים אפילו ממשמר אחר וכשיטת המהרש"א מפורש בהרמב"ם (בפ"ד מהלכות ביאת מקדש הי"ד) היו מקצת בית אב טמאים ומקצתן טהורים אעפ"י שרובן טמאי מת לא יקריבו אלא הטהורים הי' כל בית אב טמאי מת יביאו בית אב אחר היתה כל המשמרה טמאי מת מחזירין על המשמרה אחרת אם היו רוב הכהנים נכנסים שם בירושלים בזמן הקבוע טמאים יעשו בטומאה עכ"ל הרמב"ם. והנה על הא דכתב הרמב"ם בראשונה דאם כל המשמרה טמאי מת מחזירין על המשמרה אחרת כתב הכ"מ עלה פלוגתא דר"נ ור"ש במס' יומא (דף וי"ו) ופוסק כרב ששת באיסורי ואף שבש"ס נזכר רק אם כל הבית אב טמאים מחזירין על בית אב אחר לאו דוקא על בית אב אחר אלא ה"ה אם כל המשמר טמאה מחזירין על משמר אחר ע"ש ועל מ"ש הרמב"ם בסוף אם היו רוב הכהנים נכנסים שם בירושלים כו' הביא הכ"מ דברי הרמב"ם ולא כתב עליהם כלום ולא הביא המקור לזה ולפי הנראה יש חסרון בדפוס בכ"מ:
ונלע"ד דנוכל לומר דהרמב"ם ז"ל הוציא לדינו הנ"ל מהסוגיא דידן דהנה לכאורה קשה מה דקאמר הש"ס כאן ואי דליכא טהורים עבודתה ועורה לאנשי משמר הא טמאים נינהו ולא מצי אכלי דמשמע מינה דהם לא מצי אכלי אבל הקדשים הם טהורים ונאכלין תיפוק לי' דקרבן ציבור אף שבא בטומאה מ"מ אינו נאכל בטומאה כדאיתא במס' פסחים (דף ע"ו) חמשה דברים באים בטומאה ואינם נאכלין בטומאה וכ"פ הרמב"ם שם (בפ"ד מהלכות ביאת מקדש הי"א) ורש"י כאן הביא משנה זו בד"ה נותנו לכל כהן שירצה דהא קרבן ציבור דוחה את הטומאה שליח נמי מצי משוי קרבן ציבור בא בטומאה ואינו נאכל בטומאה בכ"צ (דף ע"ו) ע"ש ולכאורה י"ל בזה. ועוד קשה לכאורה מאי משני רבא כאן אימא לבע"מ טהורים שבאותו משמר והלא אם נקרב בטומאה מ"מ אינו נאכל בטומאה:
ונוכל לומר דלהרמב"ם הי' קשה אלו הקושיות וע"כ צ"ל דאף לרב ששת דטומאה דחוי' בציבור ומהדרינן אטהורים ואפילו ממשמר אחר מ"מ אם רוב הכהנים שבירושלים טמאים יעשו בטומאה אף דנוכל למצוא מיעוט כהנים טהורים בירושלים ממשמר אחר וא"כ משכחת לה שיהי' מותר להקריב הקרבן ציבור בטומאה אף דאיכא ג"כ כהן טהור בירושלים ושפיר קאמר הש"ס כאן אי דאיכא טהורים טמאים מי מצי עבדי והיינו אי איכא טהורים בהאי משמר או אפילו אם כל המשמר טמאים ורק דשכיחי כהנים טהורים של משמרות אחרות והיינו שרוב הכהנים שבירושלים טהורים מי מצי עבדי טמאים בכה"ג דהא בכה"ג לא נדחה הטומאה כלל וא"כ פשיטא דאין זכות לכהני המשמר בהקרבת הקרבן הואיל דטמאים הם ואמאי יהי' רשות להכהן הטמא מאותו משמר ליתן להקריב לכל כהן שירצה הלא בכה"ג שרוב כהנים שבירושלים טהורים וכהני משמר כולם טמאים אין שום זכות לכהני המשמר בהקרבת הקרבן וגם אמאי עבודתה ועורה לכהני משמר הא טמאים נינהו ולא מצי אכלי וה"פ ואי דליכא טהורים והיינו דכל כהני המשמר טמאים ושאר כהנים שבירושלים של משמרות אחרים רובם טמאים ורק מיעוטה טהורים וא"כ יכולים הטמאים להקריב ובאמת הקרבו הטהורים דהיינו כהן טהור ממשמר אחר וא"כ איכא סברא לומר הואיל דהכהנים של המשמר אף שהם טמאים יכולים להקריב וא"כ זכו כהני המשמר בעבודתה ועורה דהא קרבן זה נאכל שפיר הואיל דבאמת נקרב בטהרה דהא כהן טהור הקריבו:
ועיין במס' זבחים (דף צ"ט ע"א) דבעי רב אושעיא טמא בקרבנות ציבור מהו שיחלקו לו מי אמרינן המחטא אמר רחמנא והאי נמי מחטא הוא או דילמא ראוי לאכילה חולק שאין ראוי לאכילה אינו חולק ופירש"י בד"ה מהו שיחלקו לו מקרבן ציבור לאכול לערב ובקרבן ציבור שהקריבוהו טהורים קא מיבעי' לי' אי פלגי' מיני' להאי טמא הואיל וראוי לחיטוי דקרבן ציבור דוחה הטומאה עכ"ל ע"ש. וע"כ מיירי שהיו כל כהני המשמר טמאים שהי' מותר להקריבו בטומאה ורק שהקריבוהו טהורים ואזלא שם הסוגיא גם אליבא דרב ששת דדחוי' היא בציבור ומהדרינן אטהורים אפילו אם אין בבית אב או אפילו בכל המשמר טהורין ומ"מ משכחת לה שיהי' מותר להקריבו בטומאה ורק שנקרב בטהרה וי"ל בזה:
ועיין ברמב"ם (פ"י מהלכות מעשה הקרבנות הלכה כ"ג) קרבן ציבור הבא בטומאה אעפ"י שהטמאים מקריבין אותו אין חולקין עם הטהורין לאכול מפני שאין ראויין לאכילה ובכ"מ הביא גמ' דזבחים (דף צ"ט) בעי' דרב אושעי' וכפשיטות דרבינא שם והביא פירש"י הנ"ל והקשה על הרמב"ם במ"ש דאין חולקים עם הטמאים לאכול דמשמע דהטהורים יכולין לאכול והלא קרבן ציבור הבא בטומאה אינו נאכל בטומאה וכתב בשם הר"י קורקס ז"ל לפרש דברי רבינו כך קרבן ציבור שיכולין להביאו בטומאה כשהי' צורך לכך וז"ש הבא בטומאה ולא אמר שבא בטומאה אעפ"י שהטמאים מקריבין אותו כלומר שיכולים להקריבו כשהשעה צריכה לכך ולכך לא כתב שהטמאים הקריבוהו אלא מקריבים דהיינו שיכולים להקריב ואעפ"כ אינם חולקים עם טהורים שהקריבוהו כו' ולעולם בהקריבוהו טהורים עכ"ל ע"ש בכ"מ מ"ש עוד בזה:
וא"כ ה"נ מיירי בכה"ג שהיו יכולים בני המשמר להקריב אף שהם טמאים ורק שהקריבוהו טהורים ואיכא סברא לומר שכהני המשמר יזכו בעבודתה ועורה ויאכלו הבשר בלילה לאחר טבילתם קודם הלילה ואחר שיהי' הערב שמש יהיו מותרים לאכול וכגון שהי' ביום השביעי לטומאת מת ועל זה פריך הש"ס והא טמאים נינהו ולא מצי אכלי והיינו הואיל דלא יוכלו לאכול בשעת הקרבה א"כ לא זכו הכהנים בני המשמר בהבשר והעור ומשני רבא אימא לבע"מ טהורים שבאותו משמר והיינו שכהני המשמר זכו בהעור והבשר אף שהם טמאים הואיל דמן הדין היו יכולים להקריב דהא רוב כהנים שבירושלים היו טמאים ומש"ה זכו כהני המשמר בהבשר והעור ואף שהם לא מצי אכלי להקרבן ביום הקרבה הואיל דהם טמאים מ"מ זכו בני המשמר דהיינו שיאכלו הכהנים בע"מ טהורין שבמשמר כנלע"ד בזה:
וראיתי בים התלמוד כאן שהקשה להרמב"ם דסובר דטומאה דחוי' אף אם כל כהני משמר טמאים ג"כ מהדרינן אטהורים שבמשמר אחר א"כ הא דקאמר הש"ס ואי דליכא טהורים היינו שכל כהנים טמאים והקריבו להקרבן בטומאה א"כ אינו נאכל כלל והניח בצע"ג ולית נגר ובר נגר דיפריקוני' ע"ש. ולפי האמור א"ש דמיירי שפיר שהקריבוהו בטהרה והיינו שרוב הכהנים שבירושלים היו טמאים דהי' מותר להקריבו בטומאה והקריבוהו כהן טהור דמותר באכילה ושפיר פריך הש"ס הא טמאים נינהו ולא מצי אכלי וכמ"ש ודו"ק היטב:
ובהיותי בזה י"ל מה שכתב הרמב"ם אם רוב הכהנים נכנסים שם בירושלים כו' אם הכוונה דרוב כהנים הטמאים הם עם בני המשמר הלז אשר כולם טמאים או דרוב טמאים הם מן שאר הכהנים לבד בני משמר הלז ולשון נכנסים שם בירושלים משמע לכאורה לבד בני המשמר ולא ראיתי במפרשי הרמב"ם בזה דבר:
ב ועוד נלע"ד לומר בזה דהנה לכאורה י"ל בקרבנות ציבור הבאים בטומאה דאין נאכלין בטומאה דקחשיב התנא במתניתין פסחים (דף ט"ו) העומר ושתי הלחם ולתה"פ וזבחי שלמי ציבור ושעירי ר"ח הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחילתו אלא לאכילה ע"ש. והנה בעומר ושתי הלחם ולחה"פ אם באין בטומאה בין שהן עצמן היו טמאין או שהכהנים היו טמאין ונטמאו הן מנגיעתן של הכהנים שפיר קאמר דאין נאכלין בטומאה אלא זבחי שלמי ציבור ושעירי ר"ח דבאין בטומאה ואין נאכלין בטומאה הא נוכל לעשות באופן שלא יהי' נטמא הבשר דאף אם הכהנים טמאים מ"מ הא שחיטה כשרה בזר ויוכל זר לשחוט ובמס' יומא (דף כ"ו ע"ב) תנא הפשיטן וניתותן שוין בזר וכ"פ הרמב"ם (בפ"ט מהלכות ביאת מקדש ה"ו) שחיטת הקדשים כשרה בזרים אפילו קדשי קדשים בין קדשי יחיד בין קדשי ציבור שנאמר ושחט את בן הבקר לפני ד' והקריבו בני אהרן וגו' מקבלה ואילך מצות כהונה וכן ההפשט והניתוח כו' ע"ש. וא"כ גם בקרבן ציבור הבא בטומאה דהיינו אם הכהנים טמאים מ"מ נוכל לשמור שיהי' הבשר בטהרה שישחט זר והכהן יקבל הדם במזרק ואף שנטמא הדם מ"מ הבשר עדיין נשאר בטהרה ויזרוק הכהן הדם בטומאה וזר יפשוט וינתח דכשר בזר ויוציא האימורים ויקטירם הכהן וישאר הבשר בטהרה וא"כ מה קאמר התנא דמתניתין בפסחים (דף ע"ו) שם דקרבן ציבור נקרב בטומאה ואינו נאכל בטומאה הלא נוכל לשמור שלא יטמא הבשר ושפיר יהי' נאכל בטהרה או לכהני המשמר אם יהיו יכולים לאכול בלילה כגון טמאי מת בשביעי שלהן או לכהנים אחרים שאינם מבני המשמר הלז לשיטת רש"י הנ"ל דנראה לכאורה דסובר רב ששת דאם כל המשמר טמאים לא מהדרינן אכהנים טהורים של משמרות אחרים ודלא כהמהרש"א הנ"ל או לכהנים הטהורים המיעוטים מהכהנים הנכנסים לירושלים לשיטת הרמב"ם שהבאתי לעיל. או לכהנים בע"מ טהורים שבאותו משמר ושבמשמורות אחרים וכן גבי פסח הבא בטומאה ונאכל בטומאה הלא נוכל לעשות באופן הנ"ל שיהי' עכ"פ נאכל בטהרה אם הציבור טהורים ורק הכהנים טמאים. ועיין פסחים (דף ע"ט ע"א) בתוס' ד"ה בטומאת הגוף וז"ל וא"ת ישחוט בסכין ארוכה ולא יצטרך לכנוס לעזרה א"נ יאחז הסכין בפשוטי כלי עץ וישחוט ואומר ר"י דאין פנאי לכל הפסחים לשחוט באופן כזה ואף להביא סכינים אחרים אין פנאי עכ"ל. וא"כ נוכל לומר גם בזה דמש"ה לא מהדרינן בפסח הבא בטומאה שנעשה באופן כזה שישאר הבשר בטהרה שהשחיטה וההפשט וניתוח יהיו בזר משום דאי אפשר ליזהר כלל שלא יגע הכהן בהבשר דהא היו הרבה פסחים והי' צריך לעשות הכל בזריזות יתירה וי"ל בזה:
והנה זה ניחא גבי פסח אבל בקרבן ציבור הבא בטומאה כגון זבחי שלמי ציבור ושעירי ר"ח דבקרבן אחד בודאי יוכלו ליזהר שלא יגעו הכהנים טמאים בבשר וא"כ מדוע לא יעשו כן שישאר הבשר בטהרה ולכאורה י"ל בזה וחפשתי במפרשים ולא מצאתי שיעוררו בזה [ויש לפלפל עפ"ד השעה"מ בפ"ו מביאת מקדש ה"י שהעלה דזר ששחט בשבת חייב משום שבת והארכתי בזה במק"א וא"כ ה"ה ביו"ט אסור לזר לשחוט וא"כ זר אסור לשחוט שלמי ציבור וי"ל דמתני' דקתני שעירי ר"ח מיירי בשבת ודוחק]
ולולא דמסתפינא מרבותי הי' נלע"ד לומר דאולי באמת היו עושים כן בקרבנות ציבור הבאים בטומאה לשמור הבשר שלא יטמא והי' השחיטה וההפשט והניתוח בזר טהור ולא נטמא הבשר כלל והא דבמשנה דפסחים (דף ע"ו) דקחשיב התנא חמשה דברים באים בטומאה ואינן נאכלין בטומאה וקחשיב זבחי שלמי ציבור ושעירי ר"ח היינו דאם לא נזהרו היטב לעשות שלא יטמא הבשר אף שבאין בטומאה אינן נאכלין בטומאה אבל לעולם דהיו עושין כן לשמור הבשר שלא יטמא ויהי' נאכל הבשר בטהרה אף שנזרק הדם ונקטר החלב בטומאה והוא דבר חדש אצלי שלא ראיתי בשום ספר כתוב מזה:
ולפ"ז זכינו לדון דמשכחת לה קרבן ציבור הבא בטומאה ונאכל הבשר בטהרה ועיין במס' זבחים (דף צ"ט ע"א) בעי רב אושעיא טמא בקרבנות ציבור מהו שיחלקו לו מי אמרינן המחטא אמר רחמנא כו' הבאתי לעיל כל הענין דפירש"י דמיירי בקרבן ציבור שהקריבוהו טהורים קמיבעי' לי' ע"ש ולפמ"ש הי' נוכל לפרש בפשיטות דמיירי שפיר שהקריבוהו בני המשמר הכהנים טמאים אלא ששמרו שלא יטמא הבשר ונשאר הבשר בטהרתו ומיבעי' לי' לרב אושעיא אם יש להטמא חלק בהקרבנות אלו שהקריבוהו בטומאה ולא נטמא הבשר:
ומה מאוד מדוקדק לשון הגמרא דקאמר הלשון מי אמרינן המחטא אמר רחמנא והאי נמי מחטא הוא דלשון מחטא הוא מורה שזורק הדם ואף דהש"ס קאמר לעיל שם דרק ראוי לחיטוי קאמר מ"מ יותר שייך לשון מחטא על הזורק הדם ממש כן הי' נוכל לפרש ע"ד:
אולם רש"י ז"ל לא פירש כן רק דמיירי שכהן טהור הקריב את הקרבן וי"ל בזה:
והרמב"ם (בפ"י מהלכות מעשה הקרבנות הלכה כ"ג) כתב קרבן ציבור הבא בטומאה אעפ"י שהטמאים מקריבן אותו אין חולקין עם הטהורים לאכול לערב מפני שאינן ראויין לאכילה והכ"מ הביא הגמרא ופירש"י הנ"ל דמיירי שהקריבו טהורים כו' וא"כ קשה על הרמב"ם האיך כתב כאן דקרבן ציבור הבא בטומאה כו' אין חולקים עם הטהורים לאכול לערב דמשמע דטהורים אוכלים אותו ע"ש הבאתיו לעיל. והכ"מ כתב שם לפרש דברי הרמב"ם שמיירי בקרבן פסח וכגון שהיו הקהל מחצה טהורים ומחצה טמאים שכולם עושים בראשון והטהורים עושים לעצמן בטהרה והטמאים עושים לעצמן בטומאה ואוכלין אותו בטומאה וקאמר הרמב"ם שאעפ"י שיכולים הטמאים להקריב פסחיהם אינם יכולין למנות עם הטהורים אעפ"י שלערב יהיו טהורים ויהיו ראוים לאכול עם הטהורים עכ"ד. וכל העובר בזה יראה כמה מן הדוחק לפרש כן כוונת הרמב"ם חדא דאין כלל שייכות לדין זה בהלכות מעה"ק ובהלכות ק"פ איבעי לי' להרמב"ם להביא דין זה. ועוד דלשון אין חולקים עם הטהורים אינו משמע כן והיל"ל הלשון און נמנין עם הטהורים ועוד י"ל בזה:
אולם לפי מ"ש נוכל לפרש היטב כוונת הרמב"ם דה"ק קרבן ציבור הבא בטומאה אעפ"י שהטמאים מקריבין אותו כו' והיינו שהטמאים הקריבוהו אלא שלא נטמא הבשר וא"כ הרי הבשר ראוי לאכילה אפ"ה הוי הדין דאין חולקים עם הטהורים לאכול לערב מפני שאינן ראויין לאכילה בשעת הקרבה ורק הבע"מ חולקין שהם יכולין לאכול אז בשעת הקרבה:
ג ובזה נוכל להבין ג"כ דברי הרמב"ם (בפ"ד מהלכות כלי המקדש הלכה ט') הי' טמא בקרבנות ציבור וכל הכהנים טמאים נותנו לבע"מ טהורים שבאותו משמר ועורו ועבודתו לאנשי משמר הטמאים עכ"ל וכתב הראב"ד עלה נותנו לבע"מ טהורין א"א כל זה שיבוש אלא נותנו לכל כהן שירצה לעבדה ועורה ואכילתה לבע"מ טהורין שבאותו משמר עכ"ל ובכ"מ שם תמה ע"ד הרמב"ם שכתב נותנו לבע"מ טהורין שבאותו משמר דמשמע שנותנו לבע"מ טהורין שהקריבוהו והא בע"מ לאו בני הקרבה נינהו. ועוד שכתב שעורו ועבודתו לאנשי משמר הטמאים והרי בגמ' הקשו והא טמאים נינהו ולא מצי אכלי ומשני רבא אימא לבע"מ טהורים שבאותו משמר והאיך כתב רבינו בהיפוך ונראה דמש"ה כתב הראב"ד כל זה שיבוש אלא נותנו לכל כהן שירצה לעבדה ועורה ועבודתה לבע"מ טהורים שבאותו משמר וגם על דבריו אני תמה למה כתב שעורה לבע"מ ולמה לא יהי' לאנשי משמר וליישב דברי רבינו נראה שיש למחוק מדבריו תיבת ועבודתו ומ"ש נותנו לבע"מ טהורין שבאותו משמר לא לענין הקרבת הקרבן קאמר דפשיטא שאחד מהכהנים הטמאים מקריבו ולא בע"מ אלא לבשר הקרבן קאמר שנותנו לבע"מ טהורין שבאותו משמר שיאכלוהו יעורו לכהני המשמר הטמאים דכי אמר רבא אימא לבע"מ טהורין שבאותו משמר לא קאי אלא לעבודתה דהיינו אכילת בשר הקרבן שא"א לטמאים לאכלו אבל עורו לטמאים דבאותו משמר כו' יעוש"ה בכ"מ:
והנה דברי הכ"מ הנ"ל אינם מובנים כלל דהא היכא שהקריבוהו הטמאים בטומאה אין הקרבן נאכל כלל והאיך קאמר דהבע"מ אוכלין קרבן הזה והרי הכ"מ (בפ"י מהלכות מעה"ק הכ"ג) הקשה שם על הרמב"ם קושיא זו ועד שמכח קושי' זו תירץ המוהרי"ק דמיירי שפיר שהכהנים טהורים הקריבוהו והכ"מ נדחק לתרץ דקאי לענין קרבן פסח הבאתים לעיל ולמה ניחא לי' להכ"מ כאן שלא קשה קושיא זו כאן ולכאורה צע"ג בדברי הכ"מ בזה:
הן אמת שגם בסוגיא דגמרא בב"ק כאן אשר זה הוא המקור לדינו של הרמב"ם הנ"ל ג"כ קשה קושיא זו דמיירי דליכא כהנים טהורים ורק דכהנים טמאים הקריבוהו וא"כ האיך נאכל הקרבן לכהנים בע"מ טהורין שבאותו משמר הלא אף דקרבן ציבור בא בטומאה אבל אינו נאכל בטומאה וכמו שהבאתי לעיל הקושיא בשם היה"ת הנ"ל:
ולפי האמור יתיישב שפיר דגם כוונת הש"ס בכאן הוא בכה"ג שהכהנים טמאים הקריבוהו ורק שלא נטמא הבשר והרי הבשר ראוי לאכילה ורק דהכהנים של המשמר שהם טמאים אינם יכולים לאכול אז בשעת הקרבה הואיל דטמאים הם ומש"ה עבודתה ועורה לאנשי המשמר דקאמר רב ששת היינו לבע"מ טהורים שבאותו משמר שהם יכולין אז בשעת הקרבה לאכול וזה הוא ממש דברי הרמב"ם שכתב הי' טמא בקרבנות הציבור וכל הכהנים טמאים נותנו לבע"מ טהורים שבאותו משמר כו' וכוונתו שכהנים טמאים הקריבו הקרבן ובאופן שלא נטמא הבשר נותנו להבשר להבע"מ טהורים שבאותו משמר ועורו ועבודתו לאנשי משמר הטמאים והיינו דבע"מ טהורים אוכלים בשר הקרבן והעור הוא לכל הכהנים בני המשמר אף שהם טמאים ודו"ק היטב בזה:
ד והנה במ"ש הראב"ד ועורה ועבודתה לבע"מ טהורין שבאותו משמר והכ"מ תמה עליו למה לא יהי' העור לאנשי משמר יעו"ש והנה בתוס' כאן ד"ה לבע"מ הקשו ג"כ תימא ועורה אמאי הוי לבע"מ ע"ש וסוברים התוס' כשיטת הראב"ד דהדין הוא דהעור הוא ג"כ לבע"מ אלא שהקשו למה יהי' הדין כן והכ"מ הביא דברי תוס' הנ"ל כו' וכתב דהרמב"ם לא סובר כן רק דהעור הוא לכל בני המשמר ע"ש:
ומצאתי בשמ"ק כאן בד"ה ואם הי' זקן בסוד"ה וז"ל וכיון דאיהו יכול להקריבו ע"י הדחק מצי שווי' שליח ועבודתה לאנשי משמר דהא לא יכול למיכול אלא ע"י הדחק ולא שמה אכילה אבל עורה ודאי דילי' בעי למיהוי חדא דגבי עורה לא שייכא אכילה ואכתי ואיש את קדשיו לו יהיו קרינא בי' ועוד מדרישא קתני עורה ועבודתה וסיפא לא קתני אלא עבודתה ש"מ דוקא קתני עכ"ל הרמ"ה ז"ל בפרטיו. והנה גירסתינו בש"ס הוא אם הי' הכהן זקן או חולה שא"י לאכול דעבודתה ועורה לאנשי משמר והרמ"ה הי' לו הגירסא בהש"ס רק ועבודתה לאנשי משמר והנה לגירסת הרמ"ה הנ"ל דלא חלי' העור בעבודתה דהיינו באכילת הבשר דאף דאכילת הבשר הקרבן הוא לאנשי משמר אפ"ה העור הוא להבעלים דהיינו להכהן זקן או חולה בעל הקרבן ואלו לגירסת הרמ"ה גם גבי כהן טמא המקריב בקרבן ציבור דהעבודה היינו אכילת בשר הקרבן הוא לבע"מ טהורין שבמשמר ואפ"ה העור הוא לכל כהני המשמר אף שהם טמאים ואינם יכולים לאכול ודומה ממש זה להא דהי' הכהן זקן או חולה הואיל דיכול לעבוד העבודה ע"י הדחק מיקרי שפיר הכהן המקריב והעור הוא שלו אף דאינו יכול לאכול והבשר היא לכהני המשמר אלמא דלא חלי' העור באכילת הבשר ורק שייך העור להקרבת הקרבן ופשטא דקרא ג"כ הכי משמע דעור העולה אשר הקריב הכהן לו יהי' והה"נ לכהן טמא המקריב בקרבן ציבור דאף דהבשר הוא לבע"מ טהורים שבאותו משמר אפ"ה העור הוא לכל כהני המשמר ומשום דהם הקריבו להקרבן ואולי לפי גירסת הרמ"ה הנ"ל יתפרש הא דאמר רב ששת אם הי' כהן טמא בקרבן ציבור כו' עבודתה ועורה לאנשי משמר וכפי שמתרץ רבא לבע"מ טהורין שבאותו משמר הוה הפירוש דהבשר הוא לבע"מ טהורין שבאותו משמר אבל העור הוא לכל כהני המשמר אף שהם טמאים אלא דהרמב"ם סובר בהא דאם הי' הכהן זקן או חולה שיכול לעבוד ע"י הדחק נותן קרבנו לכל כהן שירצה והעור והבשר לאנשי משמר אלמא דסובר הרמב"ם דהעור הוא שייכא לאכילת הבשר דמי שזוכה באכילת בשר הקרבן הוא זוכה ג"כ בהעור ולא למי שיש לו זכות להקריב וא"כ גם באם הי' הכהן טמא בקרבן ציבור דהבשר הוא לבע"מ טהורין שבמשמר א"כ הי"ל לומר דהבע"מ זוכין ג"כ בהעור ולכאורה י"ל בזה:
אולם לע"ד מובן שפיר סברת הרמב"ם ז"ל לפי האמור דהא מה שבע"מ טהורין אוכלין הבשר הוא ג"כ מכח זכות שיש לכהני המשמר בהקרבן אלא שהכהנים טמאים אינם יכולים לאכול בשעת הקרבת הקרבן אין להם זכות בהבשר ליטול חלקם אף שבלילה יהיו טהורים ויהיו יכולין לאכול מ"מ הואיל דבשעת הקרבה אינם יכולים לאכלו אין להם זכות בהבשר ורק הבע"מ טהורין שבאותו משמר יש להם זכות בהבשר אבל מ"מ הזכות שלהם הוא ג"כ מכח שהם מאותו המשמר דוקא וא"כ הרי המשמר הזה זוכים בכל הקרבן הן בהקרבה שהרי הקריבוהו כהני המשמר אף שהם טמאים ובאכילת הבשר ג"כ זוכים כהני המשמר רק שהתמימים אינם יכולים לאכול אז בשעת הקרבה וזוכים בו רק הבע"מ שבאותו משמר שהם טהורים ולא ממשמר אחר וא"כ בעור זוכים בו שפיר בני המשמר כולם ואף שהתמימים שהם טמאים ואינם יכולים לאכול הבשר אז בשעת הקרבת הקרבן ואין להם זכי' בהבשר אבל מ"מ הם זוכין בהעור אבל בהדין הקודם אם הי' הכהן זקן או חולה דיש לו זכות בהקרבה הואיל דיכול לעבוד ע"י הדחק ויכול ליתן להקריב לכל כהן שירצה אבל באכילת הבשר דאינו יכול לאכול אלא ע"י הדחק ולא שמה אכילה אין לו זכות בו ליתנו לכהן אחר ורק זוכים בו כהני המשמר ומש"ה זוכים ג"כ בהעור דהעור שייך לאכילת הבשר כנלע"ד להסביר שיטת הרמב"ם ז"ל בזה:
ה ועיין בכ"מ שם שכתב ואכתי קשיא דהתם כתב שהעור הקרבן הוא לאותו הכהן שנתן לו להקריב בלבד וכאן כתב שהוא לאנשי משמר וי"ל דרבינו ה"ק א"א לאכלו לא הוא ולא שאר אנשי המשמר התמימים מפני שכולם טמאים אבל עורו לאנשי משמר הטמאים שאם הוא הקריבו הרי הוא לו ואם נתנו לאחר להקריבו הרי הוא של המקריב עכ"ל הכ"מ ודבריו הקדושים ז"ל אינם מובנים כלל כי נראה מדברי הכ"מ דהכהן מבני המשמר המקריב הוא לבדו זוכה בהעור ולא שייך העור לכל בני המשמר והיכן מצינו זה וסתמא משמע בכל דוכתא דהוא לכל כהני המשמר ואח"כ חולקים הכל בכל העורות חלק כחלק ואין לכהן המקריב יותר זכות בהעור מן כל כהני המשמר:
ועיין במס' פסחים (דף נ"ז) ת"ר בראשונה היו מניחין עורות קדשים בלישכת בית הפרוה ולערב היו מחלקין אותן לאנשי בית אב והיו בעלי זרועות נוטלין אותן בזרוע התקינו שיהיו מחלקין אותן מע"ש לע"ש דאתיין כולהו משמורות ושקלן בהדדי כו' ופירש"י בד"ה ולערב שכל יום היו מחלקין אותן לאנשי בית אב שעבדו היום כו' ע"ש והרי מבואר בהדיא דניהא שכהן שזכה בפייס להקריב הקרבן מ"מ לא הי' הוא לבדו נוטל העור של הקרבן אלא כל הבית אב היו שותפין בו ואח"כ היו כל המשמרה שותפין בו וחולקין אח"כ ביניהם ועיין בתורי"ד כאן בסוגיין (אות ס"ח) ועיין ג"כ שם (באות ע"ב) בד"ה אם הי' כהן טמא בקרבן ציבור נ"ל, לפרש כגון שזכה בו ע"י פיוס דמה זכות יש לו בקרבנות הציבור כ"א ע"י פייס ואע"ג שזכה בפייס לזרוק דמו אין כל העבודה והעור שלו אלא כל בית אב חולקין עמו ואין לו [אלא] חלקו המגיע כדכתיב גבי מתנה לכהן המקריב אותה לו תהי' ותניא בספרא יכול לו לבדו ת"ל לכל בני אהרן תהי' אי לכל בני אהרן תהי' יכול לכל ת"ל לכהן המקריב אותה הא כיצד לזה בית אב המקריבין אותה אלמא אעפ"י שאחד הקריבה כל בני בית אב חולקין אותה ולא מיירינן הכא בעבודתה ועורה אלא בחלקו המגיע [לו] ולא יותר עכ"ל, התורי"ד והרי מפורש בש"ס דפסחים (דף נ"ז) ובספרא דלא כהכ"מ הנ"ל:
וגם מ"ש הכ"מ דאם נתנו לאחר להקריב הרי הוא של המקריבו י"ל בזה הכי אם כהן אחד מבני המשמר שנותן קרבן לכהן אחר שאינו ממשמר זה להקריב קרבן יזכה המקריב בהעור והיכן מצינו זה ואדרבא ניהא דהי' יכול ליתן לו להקריב אבל לא זכה בהעור רק העור הוא של כל בני המשמר דהא לא הי' לו להכהן הנותן זכות בכל העור רק חלק בהעור והחלק שלו אולי הוא בכלל הנתינה להקריב אבל כל העור האיך יכול ליתן לכהן המקריב דהאיך יכול ליתן מה שאינו שלו. מיהא הכ"מ לשיטתו דדעתו ז"ל דכהן מבני המשמר שמקריב הקרבן שעלה הפייס שלו להקריבו זוכה הוא בכל העור מיהא כבר כתבתי לעיל דמש"ס דפסחים (דף נ"ז) ומספרא הנ"ל לא משמע כן והרבה י"ל בזה:
וי"ו אולם בעיקר הקושיא של הכ"מ הנ"ל לא אוכל להבין לע"ד כי בדין דלעיל שכתב הרמב"ם (בהלכה זיי"ן) על כהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת שירצה אפילו במשמר אחר דאם רצה ליתן את קרבנו לכל כהן שירצה נותן ועור הקרבן ועבודתו לאותו הכהן בלבד שנתן לו ע"ש התם שאני משום דאם הי' הכהן בעל הקרבן מקריב הי' הוא זוכה בהבשר והעור שהרי הוא קרבן יחיד של כהן ואין לכהני המשמר שום חלק בו א"כ הרי יכול ליתן זכותו לכהן אחר ג"כ אבל אין לכהני המשמר שום צד זכי' בו משא"כ בדין המוזכר (בה"ט) בכהן טמא המקריב בקרבן ציבור הרי יש לכהני המשמר זכי' בהקרבן ציבור הלז והרי העבודה ועורה לכל כהני המשמר ומה דמיון יש לקרבן ציבור שהוא של כהני המשמר לקרבן יחיד של כהן שיכול להקריב קרבנותיו בכל עת שירצה שיוכל ליתנו ג"כ זכות זה לכהן אחר ואין לכהני המשמר שום צד זכי' בהקרבן הלז וצ"ע בזה להבין דברי הכ"מ הנ"ל:
[קפו]
א שם אמר רב ששת אם הי' כהן טמא בקרבן צבור כו'. כתב בתורי"ד (אות ע"ב) נ"ל לפרש כגון שזכה בו ע"י פייס דמה זכות יש לו בקרבנות הציבור כ"א ע"י פייס כו' ע"ש. והנה בקרבן יחיד של ישראל דהוא שייך לכהני המשמר וכהני המשמר מקריבין אותו אם הי' ג"כ ע"י פייס כמו קרבנות ציבור שהיו ע"י פייס כדאיתא במס' יומא (דף פ"ב) כל דיני פייסות שהיו ארבעה פייסות בכל יום בתמיד של שחר ועיין מס' יומא (דף כ"ו ע"א) א"ר יוחנן אין מפייסין על תמיד של בין הערבים אלא כהן שזכה בו בשחרית זוכה בו ערבית מיתיבי כשם שמפייסין שחרית כך מפייסין בין הערבים כו' אר"ש בר"י הכא בשבת עסקינן הואיל ומשמרות מתחדשות ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא נפישי להו פייסות [ופירש"י ולמאי דסליק אדעתין שהיו מפייסין בין הערבים נפישי להו פייסות עכ"ל והיינו דמתניתין קתני ארבעה פייסות היו שם] מייתי כולהו מצפרא אתו דזכי בי' שחרית זכי דזכי בערבים זכי ופירש"י כולהו מצפרא ושם מפיסין מי יזכה לשל שחרית ומי לשל בין הערבים ע"ש ואם נימא דגם לקרבן יחיד הי' פייס א"כ נפישי להו פייסות. מיהא י"ל דקרבן יחיד לא הוי ודאי שיהי' דדלמא לא יתרמי שיקריב יחיד קרבנו ולא קא חשיב לה אבל התנא דמתניתין דקתני ארבעה פייסות והיינו דארבעה ודאי היו שהרי היו מקריבין בכל יום שני תמידין ושפיר קאמר הש"ס נפישי להו פייסות היינו שאי אפשר להיות שלא יהי' יותר מארבעה שהרי היו מקריבין בכל יום שני תמידין:
וי"ל עוד דבקרבן ציבור הי' דוקא ע"י פייס ואף אם היו כל בני המשמר מסכימין על כהנים מיוחדין שהם יקריבוהו ג"כ הי' צריך דיקא פייס כיון שכן הי' התקנה אבל קרבן יחיד אפשר שאם היו יכולין לפשר עצמן בני המשמר הי' יכול להיות ג"כ שלא ע"י פייס ואם לא היו יכולין לפשר את עצמן וכגון שהיו מועטין קרבנות יחיד וכל בני המשמר רצו לזכות בעבודה הי' ג"כ פייס ביניהם:
ועיין יומא (דף כ"ו ע"ב) במתניתין איל קרב באחד עשר הבשר בחמשה כ' בד"א בקרבנות ציבור אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב ופירש"י בד"א דבעינן כל הני כהנים לכל בהמה ובעינן פייס ובד"ה אם רצה להקריב כהן יחיד את הכל ובלא פיוס מנ"ל ולפירש"י תליא ברצון הכהן המקריב. ולכאורה מדוע לא יוכלו חביריו כהני המשמר לעכב ולומר שגם הם רוצים לזכות בו בהקרבת הקרבן:
ועיין ברמב"ם (פ"ו מהל' מעה"ק הי"ט) ולמה לא יחלקו האבר הגדול של שור לחלקים שנאמר ונתח אותה לנתחי' ולא נתחי' לנתחים בד"א בעולות הציבור אבל בעולות היחיד אם רצו להוליך נתחי' בפחות מאלו או ביותר מוליכין עכ"ל, והנה פירש רבינו הרמב"ם למתניתין דתליא ברצונם שכן כתוב הלשון אם רצו דמשמע דקאי על כל כהני המשמר וגם דוקא בעינן לפחות או להוסיף כהנים בהולכתה אבל לא קאי על עיקר הקרבת הקרבן וא"כ י"ל דגם קרבן יחיד אולי הי' ע"י פייס דוקא אם לא נתפשרו הכהני המשמר מי דכולם היו יכולים לומר שרוצים לזכות בעבודתו. ומיהא לשון רצה דקתני התנא דמתניתין דמשמע דתלי' בכהן העובד נוטה פירש"י:
ב ועיין מלמ"ל (פ"ו ממעה"ק הי"ט) שם ומ"ש רבינו אבל עולות היחיד בירושלמי ספ"ב דיומא אמרו וערכו שנים בני אהרן שנים הכהנים שנים מכאן לפרו של יחיד שיהא קרב בששה ונראה דרבינו דחה הירושלמי הזה משום דבש"ס דילן למדו מפסוק זה דטלה טעון ששה כו' ודע דרבינו בשרשיו (שורש ג') תמה על בה"ג שמנה קצח מצות שאינן נוהגין לדורות והרמב"ן הליץ בעד בה"ג וכתב דמה שמנה הבה"ג פר חינוך מזבח בודאי חינוך המזבח היא מצוה לדורות והביא ראי' לדבריו ממה שעשה שלמה חנוכה כו' והמליצים בעד רבינו כתבו דהקרבנות שהקריב בימי שלמה על חנוכת הבית דרך נדבה הי' ע"כ ולדידי יש להביא ראי' להרמב"ן מההיא דאמרינן במדרש איכה העיר רבתי עם מבקש את לידע כמה אוכלסין היו כו' הה"ד ויזבח שלמה את זבח השלמים בקר כ"ב אלף וצאן ק"כ אלף ותנינן פר קרב בכ"ד ואיל בי"א ע"כ ויש לתמוה על המדרש הזה מההוא דיומא (דף כ"ו ע"ב) בד"א בקרבנות הציבור אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב ופירש"י אם רצה להקריב כהן יחידי את הכל וכן פסק רבינו וא"כ יש לתמוה מה זו סמיכה שהביאו במדרש מההוא דתנינן פר קרב בכ"ד ובשלמא לדעת הרמב"ן דהיא מצוה הנוהגת לדורות א"כ הי"ל קרבן ציבור אבל להמליצים בעד רבינו דמה שהקריבו בימי שלמה נדבה הי' הדבר תימא מה שהביאו מההוא דפר קרב בכ"ד דההוא לא מיירי כי אם בקרבן ציבור עכ"ל המלמ"ל:
ולע"ד י"ל דהא עוד יש להקשות על ראיית המדרש דהא מנ"ל שהיו כל כך כהנים עד שלכל פר היו כהנים אחרים דלמא שנו ושלשו ויותר וכל כ"ד כהנים הקריבו הרבה פרים וכל כת כהנים של י"א כהנים הקריבו הרבה אילים. אולם לעד"נ כוונת המדרש דהא חזינן דבקרבן ציבור פר קרב בכ"ד ואיל בי"א כהנים וע"כ דקשה להקריב בפחות מזה ואף שאם ירצה כהן אחד יהי' יכול להקריב פר ביחיד אבל יהי' צריך לשהות זמן רב בהקרבתו ורק בכ"ד כהנים הוי ההקרבה בנקל וא"כ ראיית המדרש הוא שהיו שם הרבה כהנים מדהיו יכולים להקריב קרבנות הרבה כאלו הכל ביום אחד ואף ששנו ושלשו מ"מ היו הרבה כהנים וא"כ אף שנימא דהיו הכל קרבנות יחיד ולא הי' צריך כ"ד כהנים לפר וי"א כהנים לאיל א"כ שהי' פחות מזה לכל פר ולכל איל היו שוהים זמן ארוך יותר בקרבן אחד וא"כ סוף סוף שמעינן מינה שהיו הרבה כהנים שם. וכ"כ שם ביפ"ע אות א' ע"ש:
והנה אם נימא דהי' שם ג"כ פייס א"כ הי' צריך לזה ג"כ זמן ואם נימא דהי' כל כך כהנים לכל פר כ"ד כהנים אחרים א"כ הי' יכול להיות הפייס לכל כת וכת בפני עצמה. אבל אם נימא דכת כ"ד כהנים היו מקריבין איזהו פרים ולכל פר הי' צריך להיות פייס בפני עצמו א"כ הי' צריך זמן מרובה לכל פייס בפני עצמו מיהא י"ל דהי' די בפייס אחד על איזה פעמים כמו דאמרינן דכהנים שזכו בתמיד של שחרית הם עצמן זכו גם בתמיד של בין הערבים וכדאיתא במס' יומא (דף כ"ו ע"א). ולשיטת רש"י שם (ע"ב) במתניתין דבקרבן יחיד לא הי' פייס י"ל דקרבנות של שלמה היו קרבנות יחיד ולא היו צריכין כלל פייס:
אולם מהרמב"ם משמע לכאורה דהי' פייס גם בקרבן יחיד שהרי כתוב הלשון בד"א בעולות ציבור אבל בעולות יחיד אם רצו להוליך נתחי' בפחות מאלו או ביותר מוליכין ומקורו ממתניתין דיומא (דף כ"ו ע"ב) הנ"ל ומשמע דרק החילוק הזה הוא בין קרבנות יחיד לקרבן ציבור אבל לענין פייס זה וזה שוים וי"ל עוד בזה:
ג שוב ראיתי במלמ"ל (פ"ד מהלכות תמידין הלכה ט') נסתפקתי בדין הפייסות שתיקנו חכמים ארבע פייסות בכל יום לקרבן התמיד ביום שהי' בו קרבן יחיד מי הי' זוכה בו ואפשר לומר דהכהן שזכה בעבודה מעבודת התמיד הי' זוכה ג"כ בקרבן יחיד כו' שוב ראיתי שזה אינו שהרי כתב רבינו (בפ"ו ממעה"ק הלכה י"ט) אבל עולות היחיד אם רצו להוליך נתחי' בפחות מאלו או ביותר מוליכין עכ"ל ולפ"ז עדיין לא ידענו מי יזכה בהקרבת קרבן יחיד והביא דברי רש"י במס' יומא (דף כ"ו ע"ב) הנ"ל עלה דמתניתין דקתני אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב שכתב אם רצה להקריב כהן יחידי את הכל ובלא פייס ע"כ הרי דס"ל דלא הי' פייס לקרבן יחיד אך לא ידעתי אם הדבר תלוי בדעת בעלים דלמי שירצו הבעלים יתנו אותו להקריב או דלמא כל הקודם זכה ומפשטן של דברים נראה דכל הקודם זכה ולא ידעתי למה לא חששו חכמים לדלמא אתי לאנצויי בקרבן יחיד כו' שוב ראיתי להתויו"ט שגם הוא הקשה כן עכ"ל המלמ"ל וראיתי בתוס' חדשים שכתב לתרץ דהבעלים היו בוררים באיזהו כהן שירצו ולא שייך דאתי לאצנויי דאדם רשאי לעשות בשלו מה שירצה משא"כ בקרבן ציבור. וכ"פ הרע"ב ורש"י (בפ"ז דתמורה משנה ג') דרשאי ליטול דבר מועט כדי שיתן עולה זו לבן בתו כהן כדי שיטול העור ואע"ג דהתוס' שם (דף ל"א ע"ב) השיגו על רש"י דלא מצינו לשון זה רק גבי בכור מ"מ לא כתבו שלא יהיו הבעלים בידם ליתן למי שירצו עכ"ל מוהרש"ח ז"ל והנה לשיטת רש"י בתמורה שם א"כ פשיטא דלא שייך פייס כלל דהא אין זכות לכהני המשמר בו ורק דהתורה אמרה שאין רשאי ליתן לכהן אחר שאינו מן אותו משמר ורק שהוא לכהני המשמר זה אבל הבעלים יכולים ליתן לכהן מאנשי המשמר למי שירצו ואין לכל כהני המשמר חלק בו הן בהקרבה הן בבשר ועור וא"כ יש לדקדק קצת מ"ש רש"י ביומא (דף כ"ו) דבקרבן יחיד ליכא פייס דמשמע דרק פייס ליכא הלא אין לכולם חלק בו רק למי שנתן לו הבעלים להקריב הוא שלו. ואולי נוכל לפרש גם כוונת רש"י ז"ל כן או די"ל דהיכא דהבעלים מסרוהו בסתמא לכהני המשמר אז הוא לכל כהני המשמר ואפ"ה אין בו פייס וי"ל בזה:
ועיין חולין (דף ק"ל ע"ב) ת"ש ריבב"א משפט מלמד שהמתנות דין יכול אפילו חזה ושוק דין ת"ל זה למאי אילימא לחולקו בדיינין אטו חזה ושוק לאו בדיינין מיחלקו אלא לאו להוציא בדיינין הב"ע דאתו לידי' אי דאתו לידי' מאי למימרא דאתו לידי' בטבלייהו וקסבר האי תנא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. והנה לכאורה י"ל על הא דפריך הש"ס אטו חזה ושוק לאו בדיינין מיחלקו והלא חזה ושוק היו מן תודה ואיל נזיר הנקרב ע"ג המזבח וא"כ הרי הוא לכהני המשמר ומשמע לכאורה דיש להבעלים זכות בו לתת לכל כהן שירצה להקריבו אף לכהן שאינו מבני המשמר. וא"כ ממילא י"ל דהכהן המקריב לא זכה בו ג"כ בחזה ושוק ורק יש רשות להבעליו להתנות עמו שישאר לו הכח וזכות הזה שיוכל ליתן החזה והשוק לכהן אחר למי שירצה. אולם רש"י ז"ל פירש שם בתירוץ דהש"ס בד"ה כמי שהורמו דמיין וזכה בהן כו' אבל חזה ושוק אינו אלא לאותו בית אב ולא מהני עכ"ל. והנה הגם שאינו מפורש בגמ' ונוכל לפרש התירוץ של הגמ' בפשיטות וי"ל בזה. אבל מפורש ברש"י בהדיא שקרבנות יחיד שייך לכהני המשמר לגמרי וא"כ ממילא י"ל דהי' ג"כ פייס וי"ל בזה. ואולי י"ל עוד דמ"ש רש"י בתמורה דרשאי ליטול דבר מועט כו' י"ל בשביל החלק של העור שיהי' בו לבן בתו כהן אבל לעולם דהוא לכל כהני המשמר דהיינו לכל בית אב של אותו יום:
ד ועיין יומא (דף ב' ע"ב) ואימא כפרה דקרבנות [ופירש"י כגון קרבנות יחיד דכתיב בהן בכמה מקומות וכיפר עליו הכהן] מי ידעינן הי כהן מתרמי דבעי' לי' פרישה ופירש"י והלא ע"י פייס היו עובדין כדאמרינן לקמן (דף כ"ב) עכ"ל. ולכאורה אינו מובן כלל דהא (בדף כ"ב) דקתני פייס הוא בקרבן ציבור אבל בקרבן יחיד כתב רש"י לקמן (בדף כ"ו) דלא בעי פייס ולכאורה י"ל טובא בזה:
ולפי האמור דתליא בבעלים ליתן לאיזהו כהן שירצה מן המשמר דהיינו מן הבית אב הי' נוכל לפרש הא דקאמר הש"ס מי ידעינן הי כהן מתרמי דבעי לי' פרישה היינו דלא ידעינן לאיזהו כהן ירצה הבעל הקרבן ליתנו לו. אולם רש"י ז"ל לא פירש כן מיהא לפי מ"ש לחלק בין היכא דהבעלים יהבי לכהן מיוחד להקריבו דהוא של אותו כהן בלבד דבזה לא שייך פייס כלל והיכא דהבעלים נותנים בסתמא דאז הוא שייך לכל הבית אב ובכה"ג בעי פייס נוכל ליישב דלא יסתרו דברי רש"י ז"ל אהדדי דהא מתרמי שנותן סתם להבית אב ובכה"ג בעי פייס ושפיר קאמר מי ידעינן הי כהן מתרמי והלא ע"י פייס היו עובדין. גם לפי מ"ש בראשינה דקרבן ציבור אף אם הכהנים של הבית אב יכולין להשוות את עצמן ורוצים ליתן לכהן מיוחד להקריב לא מהני רק ע"י פייס דוקא משום דכן הי' התקנה ובקרבן יחיד מהני בכה"ג ורק אם אינם יכולים להשוות את עצמן אז הי' פייס ג"כ נוכל ליישב דלא יסתרו דברי רש"י אהדדי דכוונת רש"י (בדף ב') הוא היכא דלא יוכלו להשוות את עצמן ובעי פייס:
שוב ראיתי בספר תפארת ישראל על משניות מס' תמיד (פ"ה מ"ג) וז"ל מיהו נ"ל דאם שוב אירע קרבן יחיד ביום חוזרין ומפייסין בעבודתו דאע"ג דבקרבן יחיד ליכא פייס כרש"י יומא (דף כ"ו ע"ב) נ"ל דהיינו שלא הפיסו על כל נתח ועכ"פ הפיסו מי יזכה בעבודת כולו דלא ליתי לאנצויי תדע דאל"כ סתרו דברי רש"י הנ"ל אהדדי עם מ"ש רש"י עצמו יומא (דף ב' ע"ב) עכ"ל. והנה כבר העיר בדברי רש"י ז"ל ותירוצו דחוק דהא רש"י ז"ל (בדף כ"ו) כתב הלשון אם רצה להקריב כהן יחידי ובלא פייס דלמה הוסיף רש"י הני תרי מילי ובלא פייס הי' סגי במ"ש אם רצה כהן יחידי להקריב וזה הוא לשון המשנה ומה הוסיף רש"י בזה אם לומר דלא בעי כ"ד בפר בלשון זה אם רצה להקריב יחידי די ומשמע הלשון ובלא פייס דלא בעי פייס כלל גם על גוף הקרבה מי יקריבנו ועיין ריטב"א יומא (דכ"ו) בד"ה בד"א בקרבנות עולות ציבור אבל קרבנות יחיד דהיינו עולות יחיד אם רצו להקריב אברים בפחות מיכן או ביותר מיכן מקריבין כו' עכ"ל ודברי הריטב"א ז"ל נוטין כדברי התפארת ישראל הנ"ל:
שוב ראיתי בשמ"ק לקמן בסוגיא בד"ה בעי רבא אין בו למשמרת יהויריב וז"ל מיהו שמעינן דגזל הגר מתחלק לכל בני משמר ואפילו הנך דלא זכו בפייס דאי לא תאמר הכי מה לי ליהויריב מה לי לידעי' הא ודאי אי להנך דזכו בפייס בלחוד הוא הכא והכא כי הדדי נינהו עכ"ל הרמ"ה ז"ל בפרטיו. מבואר מזה דגם קרבן יחיד הי' ע"י פייס וי"ל בזה. אחז"ר ראיתי בש"ס דפוס ווילנא והוראדנא כתוב שם בריש מס' יומא גליון מהגאון בעל נוב"י שם (על דף כ"ו ע"ב) ברש"י ד"ה אם רצה להקריב וז"ל עיין לעיל (דף ב' ע"ב) ברש"י ד"ה ומי ידעינן ועיין בתויו"ט כאן ובמלמ"ל (פ"ד מהלכות תמידין ה"ט) עפ"ז יש ליישב סתירת רש"י דכאן מיירי דבעל הקרבן הי' בוחר לעצמו איזהו כהן מבית האב אבל אם לא פרט מי שיקריב בודאי הי' פייס דלא אתי לאנצויי אבל לעיל שפיר משני מי ידעינן הי כהן מתרמי דלא ידעינן איזהו כהן יבחר או שלא יבחר ויהא צריך לפייס עכ"ל הגליון הנ"ל והוא כעין דברי שכתבתי ורק קצת חילוק יש בזה כנראה למעיין היטב בזה:
ועיין מס' סוכה (דף נ"ב ע"ב) אמרו על בנה של מרתא ב"ב כו' וברש"י ולא הניחו כו' להוליך שני אברים אלא כמנין המפורש בסדר יומא (דף כ"ו) פר קרב בכ"ד כו' עכ"ל. ונראה דגם בקרבן יחיד בעי כ"ד לפר דאל"כ הי' יכול לעשות כן בקרבן יחיד וגם הלשון שור הגדול כו' משמע שהי' קרבן יחיד אולם אינו מפורש אם הי' ע"י פייס דוקא:
ה ראיתי בספר אומץ יוסף להגאון המנוח מו"ה יוסף יהודא ליב זצ"ל ראבוק"ק ברעסלא על או"ח (סימן קל"ו) במה שהביא המג"א שם מחלוקת מהרי"ק ומהר"ל טריוש שבמקום שנוהגין שחתן בראשית עולה במקום כהן אם יכול למכור זכותו עיי"ש וכתב הגאון הנ"ל ול"נ ראי' מגמרא ב"ק (דף קי ע"א) דמשמע שם דוקא בקרבן שלו הוא דיכול לעשות שלית לעבודה אבל כהן שבאנשי משמר שזכו בעבודה אינו יכול לעשות שליח לאחר שאינו מן המשמר וכ"כ רש"י גבי כה"ג אונן שהביא קרבן שלו ולא כתב סתמא שכה"ג מקריב חלק בראש ורצה ליתן לאחר אלא ודאי דלא וכ"כ הרמב"ם עיי"ש וש"מ דהזכי' שזכתה תורה אינו יכול ליתן לאחר ומה לי הזכי' שזיכו לו הקהל שיהי' יכול למחול וליתן לאחר עכ"ל. ולע"ד הלא מבואר בהדיא בסוגיין א"ר ששת אם הי' כהן טמא בקרבן ציבור נותנה לכל מי שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר ועיין ברש"י אם הי' הכהן של המשמר טמא ויש לו קרבן ציבור להקריב נותנו לכל כהן שירצה דהואיל דהוא יכול להקריבו דהא קרבן ציבור דוחה את הטומאה כו' ועיין בתוס' ד"ה אי דאיכא והנה מבואר דהכהן טמא זכה בי' ע"י פייס דאל"כ האיך יש לו הזכות ליתנו לכהן אחר שאינו מן המשמר הלא חבירו שבאותו משמר ג"כ יש לו הזכות הזה והרי יכול חבירו להקריבו בטומאה דהא קרבן ציבור היא אלמא דכל שזכה בי' הכהן בקרבן ציבור ע"י פייס יש לו רשות ליתנו ג"כ לכהן אחר שאינו מאותו משמר דכיון דזכה בי' בפייס הרי הוא שלו לגמרי ודינו כמו קרבן שלו ממש:
אולם מה שדקדק הרב ז"ל מהא דכה"ג דקאמר רב אשי אם הי' כה"ג אינן נותנה לכל כהן שירצה כו' דפירש רש"י ויש לו קרבן עצמו להקריב וכ"כ הרמב"ם (בפ"ד מהלכות כלי המקדש הלכה י') הי' קרבן של כה"ג והי' אונן נותנו לכל כהן שירצה, כו' הרי דנקטו רק בקרבן שלו, אף שיכול להקריב גם קרבנות ציבור בכל עת שירצה וה"ה כשהוא אונן ג"כ יכול להקריב קרבנות ציבור והי' יכול למינקט הדין הזה בכה"ג אינן בקרבן ציבור דיכול ליתנו לכל כהן שירצה להקריבו אלמא דכה"ג בקרבן ציבור ניהא דרשאי להקריבו אבל אינו יכול ליתנו לכהן אחר גם כשאינו אונן והוא דקדוק עצום וראי' נכונה לדבריו. אלא דיש לדקדק דמה נשתנה כהן מן המשמר שלו שזכה בפייס דיכול ליתנו לכהן אחר שאינו מן המשמר ג"כ ומ"ש כה"ג דאינו יכיל לצוות לאחר להקריב אף שלו יש רשות והכת להקריב הקרבן ציבור בכל עת שירצה ולכאורה י"ל טובא בזה
ואולי נוכל לומר הטעם לחלק בין הא דאם זכה בה הכהן ע"י פייס לבין הא דכה"ג. דניהא דיש רשות לכה"ג להקריב אבל אין בו זכי' רק בשעת הקרבה משא"כ אם זכה בה הכהן בפייס גם קודם הקרבה הוי הזכות שלו כיון דהתורה נתנה זכות ההקרבה לכהני המשמר וכיון שזכה בה אחד בפייס כבר אסתלוקי מינה אחיו בני המשמר דהיינו אותו בית אב ומש"ה יכול ליתנה לכהן אחר גם למי שאינו מאותו המשמר כלל משא"כ כה"ג כל זמן שלא הקריב לא זכה בה ויש להאריך עוד ולהסביר החילוק בזה:
ולפי האמור יש לדון על הראי' שהביא הגאון ז"ל מכאן להא דבמקום שנוהגים שחתן בראשית עולה במקום כהן אם יכול למכור זכותו די"ל דזה דומה להא דאם זכה הכהן מן המשמר ע"י פייס דיכול ליתנה להקריב לכל מי שירצה והוא די"ל דהחתן בראשית יש לו יותר זכות בעליות הכהן מהא דכה"ג דכיון שכבר זכה בחתן בראשית הוי תו עליות הכהן שלו כי בודאי הי' המנהג שהי' לו זכות בעליות הכהן בשבת שלאחריו:
ועיין במג"א שציין לעיין (בסימן קנ"ג סי"ב) ושם כתב המחבר מי שיש לי תנאי עם הקהל שלא יוכל לבנות ב"ה כי אם הוא וזרעו אינו יכול למכור זכיתו לאחר עכ"ל יעיין בט"ז (ס"ק י"א) ז"ל נ"ל מזה דזהו דוקא בזמן שהקהל כבדו לאחד בדבר זה דומיא דההוא דכה"ג שממנין איתו בחנם אבל אם קנה אחד מן הקהל זכות זה קנאו לכל זכות שבו ככל קנין דעלמא ומ"מ ברור הוא שלא ימכור אפילו בזה אלא למי שהגון כמוהו דאדעתא דהכי הקנו לו זכות זה עכ"ל הט"ז והרי קצת ראי' משם למה שכתבתי ודו"ק:
והנה מדברי הט"ז שכתב שלא ימכור אלא למי שהגון כמוהו כו'. נלע"ד אולי י"ל דכה"ג שיש לו רשות להקריב כל קרבן ציבור שירצה אבל ליתנו לאחר אינו יכול משום דכולם אינם הגונים כמוהו ורק לו לבדו ניתן הזכות הזה משום יקרא דכה"ג אבל בכהני משמר אם זכה בפייס יכול ליתנו לכהן אחר דכולם ראוי' כמותו ורק כה"ג אונן יכול ליתן קרבן שלו להקריב דבזה לא שייך כ"כ טעם זה משום יקרא דידי' ירק הטעם משום דהוא קרבן שלו וגם יכול להקריבו בעצמו ולא גרע מכהן אחר דיכול ליתנו לכהן אחר. ומעתה י"ל גם בחתן בראשית יכול ליתנו לעליות כהן לאחר אם הגין כמוהו וי"ל עוד בזה:
[קפז]
שם אמר רבא אימא לבע"מ טהורין שבאותו משמר ובתוד"ה לבע"מ תימא ועורה אמאי הוי לבע"מ עכ"ל. וכתב התו"ח עלה דבריהם תמוהין דמאי קושיא והא משנה מפורשת היא ר"פ טבול יום דכל שאין לו בבשר אין לו בעורה. ועוד לעיל גבי זקן או חולה דקאמר נמי עבודתה ועורה לאנשי משמר הי"ל לאקשויי עורה אמאי הוי לאנשי משמר עכ"ל התו"ח:
ולעד"נ ליישב דברי התוס' ותחילה יתיישב מדוע לא הקשה תוס' לקושייתם על הא דלעיל אם הי' כהן זקן או חולה והוא דהתם אם הי' הכהן בעל הקרבן זקן או חולה דאם לא הי' יכול להקריב ע"י הדחק ג"כ הי' אז לכהני המשמר הכל אבל היכא דהוא יכול להקריב ע"י הדחק יש לו רשות ג"כ ליתן לכהן אחר להקריב אבל על מה שאין לו רשות וזכיי' כי בודאי דאין יכול למסור הזכות הזה לאחר ג"כ וא"כ הואיל דהוא חילה או זקן ואינו יכול לאכול אין לו שום זכות בזה וממילא נשאר הזכות הזה לכהני המשמר כמו שיש לכהני המשמר זכית על הקרבנות שמביאין הישראלים דכל הזכות הוא לכהני המשמר הן ההקרבה והן העבודה דהיינו האכילת הכשר והעור ירק אם בעל הקרבן הוא כהן והוא זקן או חולה דיכול להקריב ע"י הדחק יש לו זכות רק הקרבה לבר יכול ליתן ג"כ הזכות ה"ה לכהן אחר להקריב וא"כ לא מצי התוס' לה דאמאי העור היא לכהני המשמר דשאני התם, משים דאין להכהן בעל הקרבן זכות רק להקריב בלבד ולא יותר ואם כן נשאר הזכות הזה של הבשר והעור לכהני המשמר כמו בכל הקרבנות:
ונוכל לומר עוד הטעם דהעבודה היינו אכילת הבשר והעיר חדא מלתא היא ותליא זה בזה. אבל הכא בכהן טמא בקרבן ציבור דהרי אם הי' מקריב הכהן הזה הי' העור לכל כהני המשמר ורק דיכול ליתן זכית ההקרבה לכהן אחר והי' הכהן אחר טהור ורק שאינו מכהני המשמר זה וכשיטת רש"י ז"ל כאן בסוגיין בד"ה אי דאיכא טהורים בהאי משמר עכ"ל. דמשמע מדבריו דאף שבמשמר אחר איכא כהנים טהורים אפ"ה מותר לכהני המשמר הטמאים להקריב כל דליכא כהנים טהורים בהאי משמר ולשיטת הרמב"ם דכל דאיכא כהנים טהורים במשמר אחר אין יכולין הטמאין להקריב וכמ"ש הרמב"ם (בפ"ד מהלכות ביאת מקדש הלכה י"ד) וכן נוטה דברי המהרש"א בסוגיין על רש"י הנ"ל ועיין לעיל בסוגיין [אוקפ"ה אק"א] מ"ש בזה מ"מ גם לשיטת הרמב"ם באם רוב כהנים שבירושלים הם טמאים והכהן המקריב הוא טהור או שגם הכהן המקריב הוא ג"כ טמא ורק שהי' נזהר שלא יטמא את הבשר ונשאר הבשר בטהרה וכמ"ש לעיל שם והרי אין כהוי המשמר יכולין לאכול אז בשעת ההקרבה. אף שיכולין לאכול אח"כ בלילה מ"מ בשעת הקרבה אינו יכול לאכול ומש"ה אינן חולקין הכהני המשמר שהיו טמאין בשעת הקרבה ורק דהבשר הוא לבע"מ טהורין שבאותו משמר שהם יכולין לאכול בשעת ההקרבה וקאמר רב ששת דעבודתה ועורה לאנשי המשמר וקאמר רבא אימא לבע"מ טהורין שבאותו המשמר והיינו דגם העור הוא לבע"מ האוכלין הבשר וע"ז שפיר הקשו התוס' דאמאי יהי' העור להבע"מ היל"ל דהוא לכהני המשמר דהיינו לכל כהני המשמר שיחלקו בהעור הואיל דגם הבע"מ האוכלין להבשר הם ג"כ באין מכח הזכות שיש לכהני המשמר שהרי הבשר ניתן להבע"מ שבאותו משמר ולא לכהנים טהורים של משמר אחר אלמא דהם זוכין בהבשר מכח הזכות שהם מאותו המשמר ובאמת דעת הרמב"ם בזה הוא דהעור הוא לכהני המשמר כולם ולא לבע"מ דוקא והוא משום האי טעמא וכמ"ש לעיל והתוס' סוברים דהא דאמר ר' ששת ועבודתה ועורה לאנשי המשמר דמפרש רבא שהוא לבע"מ טהורין שבאותו משמר והיינו דגם העור הוא להבע"מ ואין לכהני המשמר זכות בהעור כלל ושפיר הקשו התוס' דאמאי יהי' העור להבע"מ וכוונתם כמ"ש ודו"ק:
וליישב קושיית התוס' נוכל לומר דהטעם הוא דזכות בהעור תליא עיקר באכילת הבשר וכל שבשעת הקרבה אין לו זכות בהבשר שאינו יכול לאכול גם בהעור אין לו שום זכות עוד ממילא גם העור הוא רק להבע"מ טהורין שבאותו משמר וי"ל בזה:
ובקושיא הראשונה של התו"ח מהא דר"פ טבול יום לכאורה היא קושיא חמורה. אולם לאחר העיון היטב א"ש והוא דשם ר"פ טבול יום במשנה איתא בע"מ בין בע"מ עוברין בין בע"מ קבועין חולקין ואוכלין אבל לא מקריבין כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר וכל שאין לו בבשר אין לו בעורות אפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים אינו חולק בבשר שנאמר המקריב את דם השלמים כו' עיין שם ועיין בגמרא שם. והנה בעל מום דאינו ראוי לעבודה וחולק הוא משום דרחמנא רבי' דכתיב כל זכר בכהנים לרבות בעל מום וכדקאמר הש"ס שם והא דקתני במשנה כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר היינו בכהן שאינו בע"מ ורק דאינו ראוי לעבודה כגון שהוא טמא אז אינו חולק בבשר וממילא אין לו בעורות ג"כ אבל כהן טמא בקרבן ציבור ובאופן שרשאי לעבוד וכגון שכל המשמר או כל הכהנים טמאים דאז בודאי דמיקרי ראוי לעבודה ומכ"ש אם באמת הקריב בודאי דמיקרי ראוי לעבודה וא"כ היל"ל דחולק בבשר לאכול. ורק הא דאינו חולק בבשר קאמר שם הש"ס הטעם דבעינן דוקא שיהי' ראוי לאכילה והיינו שבשעת הקרבה יהי' ראוי לאכילה אבל מ"מ ראוי לעבודה מיקרי וניהא דאינו חולק בבשר מ"מ בעירות שפיר יש לו חלק וא"כ שפיר הקשו התוס' דעורה אמאי הוי לבע"מ. וראי' לזה שהרי דעת הרמב"ם (בפ"ד מהלכות כלי מקדש הלכה ט') דכהן טמא בקרבן ציבור וכל הכהנים טמאים דנותנו לבע"מ טהורים שבאותו משמר ועורו ועבודתו לאנשי משמר והיינו דהבע"מ אוכלין הבשר והעור הוא לאנשי משמר ויקשה ממשנה זו דר"פ טבול יום דכל שאין לו בבשר אין לו בעורה וע"כ צ"ל דהואיל דהכהן מבני המשמר הוא מקריב אף שהוא טמא הואיל דהוא בקרבן ציבור מיקרי ראוי לעבודה והא דנותנו לבע"מ טהורים הוא משום דהכהן טמא אינו ראוי לאכילה בשעת הקרבה אבל מ"מ יש לו חלק בהעורות ומש"ה הוי העור לכהני המשמר וזה נכון לע"ד:
[קפח]
שם ת"ר אשם זה קרן המושב זה חומש או אינו אלא אשם זה איל ולמאי נ"מ לאפוקי מדרבא כו' לא זכיתי להבין דהא אם נימא דאשם זה איל והמושב זה קרן כמו שפירש"י ומושב זה קרן וא"כ לא הוה ידעינן מינה דצריך ליתן גם החומש לכהנים וא"כ הו"א דרק הקרן נותן לכהנים והחומש מעכב לעצמו ומאי הוצרך הש"ס לומר ולמאי נ"מ לאפוקי מדרבא הא בפשיטות איכא נ"מ גדולה לענין החומש. והנה רש"י ז"ל בד"ה ולמאי נ"מ דהא ממנ"פ תרווייהו קאמר קרא תיפוק לי' מינה לאפוקי מדרבא כו' והנראה דרש"י ז"ל רימז בזה ואולם לא אדע מנ"ל לומר מקרא דהמושב לבד היינו הקרן והחומש. דבשלמא אם אמרינן דהאשם זה קרן שפיר דרשינן המושב זה חומש אבל כיון דנימא דהאשם זה אשם ממש דהיינו הקרבן והמושב זה קרן א"כ לא הוה ידעינן חומש והו"א דא"צ ליתן החומש לכהנים. ואולי כוונת רש"י דמלשון המושב הוה אמרינן דקאי על שניהם על הקרן ועל החומש כמו דבהודה לנגזל דצריך לשלם לו קרן וחומש וה"ה בגזל הגר ג"כ ונכלל זה בכלל המושב. וא"כ מ"ש רש"י בראשונה בד"ה או אינו אלא אשם זה איל אשם ומושב זה קרן עכ"ל דהכוונה הוא המושב הוא תשלומי ממון הקרן והחומש ואכתי י"ל בזה:
[קפט]
שם תניא אידך אשם זה קרן המושב זה חומש או קפ אינו אלא אשם זה חומש למאי נ"מ לאפוקי ממתניתין דתנן נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש אין החומש מעכב אדרבה חומש מעכב כו'. ובתוס' ד"ה למאי נ"מ תימא אמאי לא קאמר לאפוקי מדרבא כדקאמר לעיל עכ"ל וכתב בתו"ח עלה נראה דל"ק מידי דשאני לעיל דבעי למימר אשם זה איל ולא קריי' רחמנא אשם לא לקרן ולא לחומש א"כ שפיר ליתא לדרבא דהא טעמא דרבא משום דאשם קריי' רחמנא אבל הכא בעי למימר דאשם זה חומש לא מצי למימר לאפוקי מדרבא דכיון דחומש קריי' רחמנא אשם על כרחך איתא למלתא דרבא לענין חומש שאם נתנו בלילה או לחצאין לא יצא וא"כ קרן שהחזירו בלילה או לחצאין נמי לא יצא כדרבא אע"ג דלא איקרי אשם דהא קרן חמיר טפי מחומש שהרי קרן מעכב ואין החומש מעכב וכיון דהחמיר הכתוב אפילו בחומש דקיל דבלילה ולחצאין לא יצא כ"ש בקרן דחמיר לכך צריך לומר לאפוקי ממתניתין כו' עייש"ה. ולכאורה אינו מובן כלל תירוצו של התו"ח בזה דהא הוכחת התו"ח דהא קרן חמיר טפי מחומש שהרי קרן מעכב ואין החומש מעכב והא כל זה הוא אליבא דמסקנא אבל אם היינו אומרים דאשם היינו חומש וא"כ הי' הדין דחומש מעכב וקרן לא מעכב והוי חומש חמיר מקרן. ויהי' הטעם והסברא בזה דחומש הואיל דהוא יותר ממה שגזל והרי הוא לכפרה חמור יותר מקרן שהקרן אינו בא מחמת השבועה אלא שהוא חייב לשלם זה מצד הדין וא"כ ניהא דהדין הי' דאם לא החזיר החומש לא יצא אבל אם החזיר החומש ולא החדר הקרן יצא והי' הדין דאם החזיר החומש בלילה או לחצאין לא יצא אבל אם החזיר הקרן בלילה או לחצאין יצא דהא גם אם לא החזיר כלל הקרן עדיין ג"כ יצא ולכאורה צ"ע בזה:
ומיהא י"ל דכוונת התו"ח הוא דזה לא הי' ס"ד לומר דחומש יהי' חמור מהקרן ורק דנימא דחומש הוי כקרן. ומדיוק לשון הש"ס נוכל לומר כן דקאמר אדרבה חומש מעכב ולא קאמר ג"כ וקרן לא מעכב משמע דעיקר הקושיא היא דנימא דחומש מעכב ויהי' שוה חומש לקרן. וגם התו"ח כתב בסוף דבריו והא דקאמר אדרבה חומש מעכב לאו דחומש מעכב ולא קרן קאמר דהא ודאי דקרן חמיר מחומש אלא כלומר אדרבה איפכא ממאי דתני במתניתין דחומש אינו מעכב וקמ"ל דחומש מעכב עכ"ל והיינו דשניהם מעכבין וא"כ לא הוי מצי לומר לאפוקי מדרבא דהו"א דהא דאמר רבא גזל הנר שהחזירו בלילה והחזירו לחצאין לא יצא קאי על שניהם על הקרן ועל החומש ולהכי קאמר רק לאפוקי ממתניתין כנ"ל בכוונת התו"ח. מיהא לשון הת"ח שכתב ואין החומש מעכב כו' עדיין לא מיושב דהא בההו"א החומש מעכב:
וי"ל עוד דהפירוש בברייתא דקתני אשם זה קרן המושב זה חומש או אינו אלא אשם זה חומש והיינו דגם חומש בכלל אשם וגם קרן בכלל אשם ואין חילוק כלל בין קרן לחומש למאי נ"מ לאפוקי ממתניתין דקתני שיש חילוק בין קרן לחומש ולא הוה מצינן לומר לאפוקי מדרבא דהו"א דרבא קאי בין אקרן בין אחומש כן היינו מפרשים דאין חילוק כלל בין קרן לחומש. והיינו אי לא הוה קאמר הש"ס לאפוקי ממתניתין רק לאפוקי מדרבא היינו מפרשים כן בהברייתא דאין חילוק כלל כין קרן לחומש ולא הוה ידעינן מינה היפוך מדרבא ורק דהש"ס קאמר לאפוקי ממתניתין והיינו דבמתניתין קתני דיש חילוק בין קרן לחומש וקרן חמור מחומש ולא הי' סברא לומר דהברייתא יהי' סוברת דאין חילוק כלל בין קרן לחומש ורק דהברייתא פליגא וסוברת דחומש חמור מקרן והטעם הואיל דחומש בא מכח השבועה והוא לכפרה חמור יותר מגוף הקרן וממילא יהי' ג"כ שמעינן מהברייתא לאפוקי מדרבא אבל אי לא היינו אומרים לאפוקי ממתניתין היינו אומרים דהברייתא סוברת דקרן וחומש שוים הם ולא הוה תו איפכא מדרבא ודו"ק:
והנה בהא דהוה ס"ד דהש"ס דנימא דחומש חמור מקרן ויהי' הדין דנתן הקרן ולא החומש מעכב הכפרה ובנתן החומש ולא הקרן לא מעכב הכפרה י"ל לכאורה דהא בנתן הקרן נימא דהוא לאשלומי החומש ובשלמא בנתן החומש ולא הקרן לא מהני דהא הקרן הוא יותר מהחומש אבל בנתן הקרן ולא החומש נימא דהקרן עולה על החומש וג' חלקים הוא על הקרן ונשאר חייב לו עוד מן הקרן חלק רביע ובשלמא במחל לו על הקרן דלא נתן לו מעות א"ש אבל בנתן לו הקרן נימא דהתשלומין הם על החומש. ואם היינו מפרשים כדברי התו"ח לעיל דהס"ד הוא דשניהם הקרן והחומש מעכבים א"ש אבל אם נפרש דאדרבא החומש יהי' מעכב הכפרה ולא הקרן קשה לכאורה וצ"ל דעיקר תליא בשעת הנתינה כשפירש שנתן בתורת הקרן שוב אינו עולה על החומש. ואולי י"ל אף אם יתן לו על החומש יהי' יכול הנגזל לומר שמקבל זה על הקרן ולא יהי' עולה על החומש רק אם גם הנגזל יסכים לזה שמקבל על החומש ועיין בח"מ (סי' נ"ח ס"ד) לענין פרעון חוב:
[קצ]
א שם תניא אידך אשם זה קרן המושב זה חומש ובגזל הגר הכתוב מדבר או אינו אלא המושב זה כפל ובגניבת הגר הכתוב מדבר כשהוא אומר והשיב כו' ובתוד"ה או אינו תימא היכי מצי למימר זה כפל והלא אין מתחייב כאן אלא בהודאתו דכתוב והתודה וכפל לא מתחייב בהודאה עכ"ל. וכ' עלה הפ"י ודבריהם אינם מובנים לי דהא שפיר משכחת כפל בהודה ואח"כ באו עדים ואפילו למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור מ"מ משכחת לי' כשהודה חוץ לב"ד דכ"ע מודה דחייב עכ"ל:
ולעד"נ דנוכל לומר דלא ניחא להו להתוס' בזה דהא לעיל (בדף ק"ט ע"ב) קאמר הש"ס מכלל דריה"ג סבר אפילו לנפשי' נמי מצי מחיל אלא גזל הגר דקאמר רחמנא נתינה לכהנים היכי משכחת לה אמר רבא הכא במ"ע כשגזל את הגר ונשבע לו ומת הגר והודה לאחר מיחה דבעידנא דאודי קנאו השם ונתנו לכהנים ע"ש וא"כ לא משכחת לה דגזל הגר הוא לכהנים אלא בהודה לאחר מיתת הגר והראשונים נ"ע האריכו בזה אם דוקא לריה"ג הדין כן או דגם לר"ע הדין כן דלא הוי גזל הגר לכהנים אלא בהודה לאחר מיתת הגר אכל בהודה בחיי הגר לא הוי של הכהנים ואף דר"ע בברייתא שם אית לי' דאפילו זקפן עליו במלוה לא מהני היינו דצריך להוציאו מתח"י אבל לא ליתנו לכהן ועיין בה"ה (בפ"ח מהל' גזילה ה"ה) שכ"כ בדעת הרמב"ם דגם לר"ע היה הדין כן דהא דאמרה התורה דגזל הגר הוא לכהנים הוא דוקא כשהודה לאחר מיתת הגר וכ"ע להלכה וא"כ לא נוכל לומר דמיירי בהודה ואח"כ באו עדים דאם באו עדים לאחר מיתת הבעלים י"ל דלא מתחייב כלל בכפל דהא לכאורה היל"ל בכל דוכתא היכא שבאו עדים לאחר מיתת הבעלים על הגניבה שנגנב ממנו בחייו דלא מתחייב בכפל לשלם ליורשים דאין אדם מוריש קנס לבניו:
מיהא לפמ"ש התוס' בב"ק (דף ע"ב ע"א) בד"ה סיפא וז"ל וי"ל דרבא ור"נ דהכא לית להו סוגיא דהתם דס"ל דיכול להוריש בשאר קנסות אע"ג דלא עמד בדין דניהא דקנס של אונס ופיתוי אין יכול להוריש בשום ענין כדקתני במתני' דהתם היינו משום דאותו דבר שהקנס יוצא ממנו דהיינו הבת אינו יכול להורישו לבניו כו' אבל ממון דהכא שהכפל דו"ה יוצאין ממנו דהיינו בהמה הוא מוריש לבניו לפיכך זה הקנס מוריש לבניו עכ"ל וע"ש עוד מ"ש התוס' בזה וא"כ הוה עיקר הטעם הואיל דהוה כאלו יורש גוף הבהמה שגנבה הגנב והרי מיחשב כאלו גנבה הגנב מבית היורש דמתחייב בכפל. והנה בגזל הגר דדרשינן קנאו השם ונתנו לכהן ואם באו עדים אחר שהודה לאחר מיתת הגר מאי אמרת דהוה כאלו קנאו השם לגוף הבהמה והגנב גנבה מרשות גבוה ג"כ ליכא כפל דרעהו כתיב וא"כ ע"כ צ"ל דבאו עדים בחיי הגר והודאתו הי' לאחר מיתת הגר וא"כ שפיר הקשו התוס' דהיכא מצי למימר דמושב זה כפל והלא אין מתחייב כאן אלא בהודאתו דכתיב והתודה וכפל לא מתחייב בהודאה וכוונתם הואיל דהודאתו הי' לאחר מיתת הגר דאל"כ לא הוי של כהנים ובהודאתו לא מתחייב כפל ואי דבאו עדים אחר הודאתו בכה"ג לא מתחייב בכפל הואיל דכבר מת הגר וקנאו השם ונתנו לכהנים ואימת הוה של הכהנים כשבא לידם דהא הש"ס מסיק לקמן בסוגיא דכהנים מקבלי מתנות הוו ולית להו לכהנים זכי' בגווי' עד דאתי לרשותם וכ"ז שלא בא לידם הוה של גבוה וליכא כלל כפל בכה"ג וכמש"ל ודו"ק:
מיהא יש ליישב קצת באופן אחר והוא דמשכחת לה שבאו עדי גניבה בחיי הגר וחייבוהו ב"ד לשלם להגר כפל ובאו עדים אחרים והזימום לעדי גניבה ומת הגר והודה ואח"כ באו עדים והזימום להמזימים ובכה"ג יש סברא לומר דאף דנימא דכשהודה לאחר חיוב כפל לא מתחייב בחומש מ"מ הואיל דבשעת הודאתו לא הי' מתחייב כפל דהא כבר הוזמו או עדי גניבה ואף דאח"כ נודע דעדי גניבה כדין היו מחייבין אותו כפל מ"מ הואיל דעד זומם חידוש הוא ולא הי' החיוב עדיין ברור הייתי אומר דמתחייב בחומש וכפל ואף דנימא דלהלכה לא הוה כן מ"מ בהו"א אם היינו מפרשים דקרא מיירי בעדי גניבה הייתי אומר כן דבכה"ג משלם חומש וכפל ומיושב שפיר קושית התוס' הנ"ל. ועיין בשמ"ק מ"ש בשם הר"מ דמפרש ג"כ לענין חומש וכפל עייש"ה וקצרתי:
ב והנה הפ"י חי' עוד תי' אחר לקושית התוס' וכוונתיו בעזה"י דמשכחת לה שפיר כשבאו עדים ואח"כ הודה לפמש"ל בלשון התוס' (בדף ק"ח ע"א) בד"ה ובאו עדים דבטוען אבד ובאו עדים והכחישוהו ואח"כ הודה שנשבע לשקר דמחייב חומש על הודאתו אחר שבאו עדים ורק דבטוען טע"ג ונשבע ובאו עדים דחייב כפל אם הודה אח"כ לא מתחייב בחומש משום דחיוב חומש וכפל בהדדי לא משכחת לה והיינו מקרא דבראשו וחמישיתו והברייתא עדיין לא אסיק אדעתא האי דרשא ולבסוף מסיק לה ודחי באמת דלא איירי במקום חיוב כפל עכ"ד הפ"י. שוב ראיתי בשמ"ק בד"ה כשהוא באה"ד או אינו אלא מושב זה כפל ובגניבת הגר הכתוב מדבר תימא היכא מ"ל זה כפל וכו' כמ"ש בתוס' ותירץ ר"ח דאיכא לאוקמה כגון שבאו עדים מתחילה ונתחייב כפל על פיהם ושוב הודה ונתחייב על הודאתו חומש ואשם. וא"ת היכי מחייבתו חומש והא אמרינן לעיל ממון המחייבתו כפל פוטרו מן החומש וי"ל דהיינו למסקנא דהכא דמסקינן ושלם אותו בראשו הוי בממון המשתלם בראש הכתוב מדבר הרא"ש ז"ל עכ"ל. והרי מפורש כתירוץ של הפ"י הנ"ל:
ולע"ד יש להוסיף עוד ולומר במרווח יותר והוא דהא דקתני בברייתא או אינו אלא המושב זה כפל לא הוה הפי' כפל וחומש ג"כ דשפיר ידע התנא להאי דרשא דממון שאין משתלם בראש אינו מוסיף חומש ורק דנימא דמשלם כפל ומביא קרבן על הודאתו והקרן והכפל הוא לכהנים. ולעיל בב"ק (דף ס"ה) בעה"ב שטען עפ"ג בפקדון ונשבע והודה ובאו עדים כו' ואם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ואשם וחומשו עילה לו בכפילו דברי ר' יעקב וחכ"א בראשו וחמישיתו ממון המשתלם בראש מוסיף חומש ממון שאין משתלם בראש אין מוסיף חומש רשב"י אומר אין חומש ואשם משתלם במקום שיש כפל ע"ש כל הסוגיא. וא"כ נימא דברייתא זו אתיא כרבנן דרשב"י דס"ל דמשלם כפל ומביא אשם כמבואר בסוגיא שם וא"כ ה"נ נימא כן דהמושב זה כפל ושייך הקרן והכפל לכהנים ומייתי נמי קרבן ומיירי שבאו עדים ואח"כ הודה:
ונוכל להוסיף ולפרש שבאו עדים בחיי הגר והודה לאחר מיתת הגר דמשלם זה לכהנים הקרן והכפל ואף דיש להקשות דהאיך ס"ד לומר דמשלם הכפל להכהנים הלא לא נכבע על הכפל דהא מיירי שנשבע רק על הקרן ואח"כ באו עדים וחייבוהו כפל והודה אח"כ וא"כ למה ישלם הכפל לכהנים נימא דזכה בי' איהו כדין שאר נכסי הגר. נימא דגזה"כ הוא הואיל דהכפל בא מכח הקרן שנשבע עליו ישלם ג"כ הכפל לכהנים וע"ז אמרה הברייתא לא נוכל כלל לפרש כן דהמושב זה כפל משום וקרא זה קאי על פסוק דלעיל מיני' בהודה לחבירו דכתיב בי' והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו ומיירי בממון המשתלם בראש שהוא הקרן ומיירי ע"כ בגזילה ולא בגניבה ואמרינן ג"כ דקרא הסמוך לו ואם אין לאיש דמיירי ג"כ בגזילת הגר ולא בגניבת הגר וא"כ בגניבת הגר בכה"ג דבאו עדים בחיי הגר והודה לאחר מיתת הגר אין לומר כלל דמשלם הכפל להכהנים דהא לא נשבע כלל על הכפל ורק הקרן משלם ולא הכפל משום דהוא בעצמו זוכה בהכפל דדוקא הקרן חייבה התורה אותו לשלם לכהנים אבל לא הכפל ודו"ק בזה:
אלא דאכתי י"ל להלכה בדין זה בגניבת הגר בכה"ג מי נימא הואיל דהי' על הקרן הזה תשלומי כפל ותו ליכא תשלומי חומש ואע"ג דזכה בי' בהכפל לעצמו מ"מ תו לא משלם חומש:
מיהא לכאורה י"ל דהואיל דבשעת הודאתו שהודה לאחר מיתת הגר דאז ליכא תשלומי כפל תו איכא חומש. מיהא הקרן לכהנים והקרבן בודאי מחויב בכה"ג וכרבנן לעיל (דף ס"ה) דאע"ג דליכא חומש איכא קרבן על הודאתו ועוד י"ל בזה וקצרתי:
שוב ראיתי ברשב"א הובא ג"כ בשמ"ק וז"ל בממון המשתלם בראש הכתוב מדבר אבל בגניבה אם נשבע ובאו עדים והודה ומת הגר חומש משלם ולא כפל שלא זכה הכתוב כפל לכהנים אבל לגר עצמו כפל משלם ולא חומש שהרי משבאו עדים מיד נתחייב בכפל וכיון דאיכא כפל תו ליכא חומש דממון המשתלם בראש כו' ומיהו כפל אינו מוריש לכהנים וכיון דאסתלק לי' כפל מביא חומש דממון המשתלם בראש הוא עכ"ל הראב"ד ז"ל ובשמ"ק כ' עוד בשם המאירי ז"ל גנבת הגר אינה נדונית כגזלו אלא זכה הגנב במיתתו של גר הן בקרן הן בכפל כל המחזיק בנכסיו עכ"ל והנה מבואר דבר זה בראשונים אלא דלא זכיתי להבין דברי המאירי ז"ל שכתב דבגנבת הגר פטור גם מקרן דלמה לא ישלם וצ"ל דגזה"כ הוא דדוקא קרן וחומש הוא דמשלם אבל קרן בלא חומש אין לכהנים זכות בו כלל והכא חומש ליכא הואיל דכבר הי' על הממון חיוב כפל וכפל וחומש בהדדי ליכא וא"כ מש"ה גם קרן לא משלם להכהנים דאע"ג דלרבנן לעיל (דף ס"ה) דאע"ג דליכא חומש איכא קרבן מ"מ הכא גזה"כ הוא דהא דמשלם להכהנים הוא דוקא קרן וחומש וכל דליכא חומש לא זכו הכהנים גם בקרן. אולם כ"ז דוקא היכא דבאו עדים על הגניבה בחיי הגר אבל כל דלא באו עדים כלל והוא נשבע על הגניבה והודה אח"כ בודאי דאין חילוק כלל בין גזילת הגר לגניבת הגר דכל דלא הי' חיוב כפל מה לי גניבה ומה לי גזילה ובודאי דהוא לכהנים וגם המאירי ז"ל מודה לזה ודו"ק: