אור ברסלב
אמרי הצבי ג בבא קמא פרק הגוזל עצים › דף קט:

אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר

בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף קט:

דף קט.

[קפ]

(א) דף ק"ט ע"ב בעי רבינא גזל הגיורת מהו איש אמר רחמנא ולא אשה או דלמא אורחי' דקרא הוא א"ל ר"א לרבינא ת"ש דתניא איש אין לי אלא איש אשה מניין כו' א"כ מה ת"ל איש איש אתה צריך לחזור אחריו אם יש לו גואלין אם לאו קטן אי אתה צריך לחזור אחריו בידוע שאין לו גואלין ולכאורה י"ל דהרמב"ם ז"ל לא הביא דין זה דגם בגזל הגיורת הדין כן שכתב (בפ"ח מהלכות גזילה ה"ו) מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה ואם אין לאיש גואל בגר שמת ואין לו יורשים הכתוב מדבר כו' ולא כתב כלל דגם בגיורת הדין כן מיהא י"ל שהרי (בה"ז) כתב שם הרמב"ם ולמה נאמר בגזל הגר איש שהאיש אתה צריך לחזור ולחקור עליו אם יש לו יורשים או אם אין לו אבל אם הי' הגר קטן אי אתה צריך לחזור עליו אלא חזקתו שאין לו יורשים עכ"ל וחזינן דהביא האי דרשא מקרא דאיש וא"כ ממילא ידעינן דפוסק דגם בגיורת הדין כן דאל"כ מנ"ל למידרש זה דאיש צרך לחזר כו' אבל לא קטן דלמא לעולם גם בקטן צריך לחזר עליו דקטן ג"כ מוליד וקרא דאיש אתא למעט גיורת וע"כ דפוסק כהאי ברייתא וממילא ידעינן דגם גיורת דינה כגר:

ב ועיין סנהדרין (דף ס"ח ע"ב) אר"ח קטן שהוליד אין בנו נעשה בן סו"מ כו' ופליגא דרבה דאמר רבה קטן אינו מוליד שנאמר אם אין לאיש גואל וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל אלא בגזל הגר הכתוב מדבר ואמר רחמנא איש איש אתה צריך לחזור עליו אם יש לו גואלין ואם לאו קטן אי אתה צריך לחזור עליו בידוע שאין לו גואלין וכתבו התוס' בד"ה קטן וא"ת ומנ"ל לקטן ממונא כו' והאריכו לתרץ וכתבו ועוד משכחת לה שיש לו ממון לקטן כגון שירש את אביו קודם שנתגייר כדאמרינן בפ"ק דקידושין (דף י"ח) דישמעאל יורש את אביו ד"ת א"נ במעשה ידיו דמלאכתו כו' וא"ת והאיך נתגייר כי אמרינן נמי דקטן אית לי' זכיי' מדאורייתא הנ"מ ישראל כו' ע"ש. והנה במ"ש דמשכחת לה שיש לו ממון לקטן כגון שירש את אביו קודם שנתגייר לכאורה קשה דהא עכו"ם קטן אינו יכול להתגייר אלא על דעת אביו כדאיתא במס' כתובות (דף י"א ע"א) אר"ה גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד ופירש"י אם אין לו אב ואמו הביאתו להתגייר אבל אביו המביאו להתגייר שפיר חל הגירות וכ"כ התוס' כאן בב"ק בסוגיין ובקטן שנתגייר עם אביו מיירי דלכ"ע מטבילין אותו כו' ואם נימא דמיירי שאביו מת קודם שנתגייר א"כ לא הוה גר ונוכל לומר דזה הוא כוונת התוס' בקושייתם וא"ת האיך נתגייר וכוונתם הוא כן דהיינו יכולין למצוא גר קטן שגיירו אביו ורק דהי' קשה מנ"ל ממין לקטן ותירצו שירש את אביו ישמעאל וא"כ שפיר הקשו דא"כ היכא הוה גר כלל אלא שהפסיקו בקושייתם דהאיך יתחייב אדם אשם על גזילו הא אין נשבעין על טענת חש"ו ואח"כ הקשו קושיא זו וכוונתם כן:

ועיין תוס' כתובות (דף מ"ד ע"א) בד"ה הגיורת שנתגיירה בתה עמה הא דלא נקיט הגיורת שנתגיירה סתמא משום דאיירי בפחותה מבת ג' דאין דרכה להתגייר אלא עם אמה ועוד דאין סברא שיטבילוה ע"ד ב"ד שאין מטבילין גר קטן ע"ד ב"ד אא"כ הוא תובע להתגייר וזאת פחותה מבת ג' אין בה דעת לתבוע להכי נקט שנתגיירה בתה עמה והטבילוה ע"ד אמה ועוד משום דבעי למתני סיפא כו' עכ"ל. והנה לפי תירוץ הראשון והתירוץ הג' של התוס' משמע דיכולה קטנה מעצמה להתגייר ורק לתירוץ הב' אינה יכולה מעצמה להתגייר אם לא בהסכמת אמה ועיין היטב בתוס' כתובות (דף י"א) מ"ש בזה ועיין בשמ"ק כתובות (על דף מ"ד) מביא בשם הריטב"א משמע ג"כ דיכולה קטנה להתגייר גם בלא אמה ועיין בשמ"ק שם (על דף י"א) הביא הרבה ראשונים דס"ל דקטן יכול להתגייר והביא ראי' מהא דנשי מדין עיי"ש ועיין שו"ת ח"ס חיו"ד האריך בזה (בסימן רנ"ג) דדעת הבה"ג והרי"ף והרמב"ם ג"כ כן עיי"ש וא"כ שפיר משכחת לה שמת אביו בעודו קטן וירשו ואח"כ בא להתגייר מיהא התוס' בעצמם בסנהדרין שם בסוף דבריהם ז"ל נראה דס"ל ג"כ דיכול קטן להתגייר ורק תחילת דבריהם אזלו דלא יכול קטן להתגייר וע"ז סובב והולך קושייתם והרבה י"ל עוד בזה:

אלא שלע"ד לא זכיתי להבין הא נוכל לומר שירש את אמו ואח"כ נתגייר ע"ד אביו שנתגייר עמו דהא ודאי דישמעאל יורש את אמי ואין הבעל יורש אשתו וגם משכחת לה שאביו גירש אשתו כגון שפרע ראשה בשוק וכדאיתא בסנהדרין (דף נ"א ע"ב) ומתה דהבן יורשה ונתגייר אח"כ עם אביו בעודו קטן:

ועיין בשמ"ק כאן בשם הרשב"א כתב לתרץ קושיית התוס' הנ"ל וי"ל כגון שהיתה הורתו ולידתו בקדושה וירש את אביו עכ"ל וכ"כ גם היש"ש כאן בפרקין (בסימן ס"ב) ועיין בתוס' שם בסנהדרין שתירצו דמשכחת לה דנכרית מעוברת נתגיירה ואפשר השתא דאחרי כן יורש את אמו עכ"ל. והנה לע"ד לא הבנתי דמהיכי תיתי לא יירש את אמו וצרכינן לומר דהוא משום דיש סברא לומר דהוה כקטן שנולד ואף דהי' לידתו בקדושה הואיל דהורתו הי' שלא בקדושה ובשמ"ק בד"ה קטן באה"ד כתב איכא לאוקמי בגוזל מעוברת שנתגיירה ונשבע לה והודה וילדתה ומתה ואח"כ מת הוא בקטנותו בידוע שאין לו גואלים ע"ש בשם הרא"ש ז"ל והנה לפי הנראה מדברי הרא"ש דאם מעוברת נתגיירה בנה יורשה וא"כ למה הוצרך לומר שנשבע לה עדיפא הי"ל לומר שבנה ירש אותה וזה גזל ממנו בעודו קטן ונשבע דאז הוי ממש גזל הגר דאיירי בי' קרא שא"צ לחזור אם יש לו יורשים מדנימא דאיירי שנשבע לאמו וכפי הנראה הי' כוונת הרא"ש לתרץ ג"כ הקושיא דלעיל מינה דהא אין נשבעין על טענת קטן ומש"ה מוקמי לה בכה"ג שמעוברת נתגיירה ונשבע לה על טענתה ולא נצטרך לאוקמי בקפץ ונשבע אלא דלפ"ז נצטרך לומר דמיירי שמתה סמוך ללידתה באופן דליכא למיחש שמא נתעברה אח"כ וילדה ולד אחר שהוא ישראל גמור וגם הוא יורש שלה וי"ל בזה:

ג והנה לכאורה י"ל בהא דקאמר הש"ס שם בסנהדרין על ר"ח ופליגא אדרבה כו' והלא מימרא דרבה שם מפורש כאן בברייתא א"כ מה ת"ל איש איש אתה צריך לחזור אחריו כו' ומה אשמעינן רבה וגם הלא תיקשי על ר"ח מברייתא דשמעינן מינה דקטן אינו מוליד. והנה במהדו"ק הארכתי בסוגיא זו ומעט יש לי העתק ממ"ש אז בזה והוא על קושיא זו דתיקשי לר"ח מברייתא הנ"ל. ונראה לע"ד די"ל דפלוגתא דרבה ורב חסדא הוא דר"ח סובר דניהא דאמרינן דקטן אינו מוליד היינו דעפ"י הרוב אינו מוליד אבל יוכל להיות מיעוט אתרמי דמוליד ושפיר אמר ר"ח דקטן שהוליד אין בנו נעשה בן סו"מ והיינו אי אתרמי כן ויליף לה מקרא דכי יהי' לאיש בן ולא לבן כן ולא תיקשי על ר"ח מהברייתא הנ"ל דהא דקתני קטן אי אתה צריך לחזור אחריו אם יש לו גואלין היינו משום דעפ"י הרוב אינו מוליד ואזלינן בתר רובא והא דנקיט הברייתא הלשון בידוע שאין לי גואלין האי בידוע היינו עפ"י הרוב דאזלינן בתר רובא ושייך לומר לשון ידוע ורבה סובר דקטן א"א בשום אופן להוליד ונוכל לומר דידע שפיר להברייתא ודייק לה מלשון בידוע שאין לו גואלין דלשון זה מורה דא"א להיות בשום אופן שקטן יוליד וזה שדקדק רבה בלשון ואמר קטן אינו מוליד ומביא ע"ז הדרש מקרא דאם אין לאיש גואל והיינו דדקדק מלשון בידוע:

ועוד י"ל בזה דרבה סובר דע"כ אמרינן דקטן אינו מוליד ולא יתרמי בשים אופן אשר הקטן יוליד דאל"כ אלא דעפ"י הרוב הוא כן א"כ למה א"צ לחזור אחר גואלין דדילמא הוליד דהא איכא עליו חיוב השבה ליד בעלים דוקא ודילמא אית לי' יורשים וחובה עליו לקיים מצות השבה ליורשים וע"כ דקטן אינו מוליד כלל ורב חסדא סובר דלעולם דמיעוט מוליד והא דא"צ לחקור אחר גואלין דהא איכא עליו חיוב השבה משום דאיכא ג"כ חזקה דמעיקרא שלא הוליד עדיין דאע"ג דבגדול לא הוי זה חזקה מעליותא וצריך לחזור אם יש לו גואלין משום דגבי גדול לא מיחשב זה חזקה כ"כ וכמ"ש התוס' במס' יבמות (דף קי"ט ע"א) בד"ה רבי מאיר הוא שכתבו א"נ אינו חשיב תלוי במעשה אלא ממילא הוא בא שאדם נזקק לאשתו עכ"ל ואף דהתם מיירי בהלך בעלה וצרתה למדה"י דידוע שיש לו אשה אבל בהלך בעלה למדה"י ולא הי' לו עוד אשה אחרת דבזה י"ל דלא חיישינן שמא נשא שם עוד אשה אחרת ועיין בשו"ת נוב"י מהדו"ת (ס"ס קמ"ג) בחלק אהע"ז בד"ה ונתתי לבי דאדרבה בבני זנונים יש להקל יותר דמאן יימר שאביו הי' לו אשה כלל אולי לא נשא אשה ולא הוליד יותר מהבן הזה ותדע שכן הוא דהרי בריש האשה שהלך מבואר שאם הלך בעלה וצרתה למדה"י לא תנשא ולא תחייבם וע"כ לא שנינו אלא הלך בעלה וצרתה כיון שיש לו אשה רוב נשים מתעברות ויולדות אבל אם הלך בעלה לחוד למדה"י הרי זו תתייבם ואמאי ניחוש דילמא נשא אשה ואם נשא אשה שוב אמרינן רוב נשים מתעברות ויולדות אלא ודאי דלהא לא חיישינן כו' וכ"כ בריב"ש דדוקא היכא דיצא קיל שבעלה נשא אשה במדה"י והוליד הוא דאסורה ליבום אבל בלי קול אף שהלך בעלה למדה"י לא חיישינן וע"ש בנוב"י שהאריך עוד בזה:

ולכאורה י"ל דא"כ אמאי בגדול צריך לחזור אחריו אם יא לו יורשים דהא הי' לו חזקה דלא הי' לו בנים וגם מנ"ל דנשא אשה כלל ואף די"ל דהא דקאמרינן דבגדול אתה צריך לחזור עליו אם יש לו גואלים הוא דוקא היכא דידוע שנשא אשה דדוחק לומר כן:

מיהא י"ל דבגדול שפיר צרכינן לחזור עליו אם יש לו גואלין הואיל דדרך הוא לישא אשה ותו איכא רוב נשים מתעברות הילדות והתם ביבמות הרי יש לו אשה כאן ולמיחוש דילמא נשא עוד אשה אחרת במדה"י לזה לא חיישינן דדוקא היכא דלא הי' לו אשה בזה י"ל דדרך הוא לישא אשה ולהוליד בנים ומש"ה צריך לחזור בגר גדול אם יש לו גואלים וי"ל בזה. מיהא כ"ז בגדול אבל בקטן דרוב קטנים אין מולידין וגם אין נושאין נשים ורק דליחוש למיעוטא שוב סמכינן אחזקה. כי האי דעדיין לא הוליד וי"ל עוד בזה:

ובזה נוכל להבין דברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ח מהלכות גזילה ה"ז) ולמה נאמר בגזל הגר איש שהאיש אתה צריך לחקור ולחזור עליו אם יש לו יורשים כו' אבל אם הי' הגר קטן אי אתה צריך לחזור עליו אלא חזקתו שאין לו יורשים עכ"ל ומה זה שכתב הרמב"ם הלשין הזה חזקתו שאין לו יורשים וה"ה כתב דכמאן דאינו מוליד משוינן לי' עכ"ל ולפי האמור מובן שפיר דלכאורה לא מצאתי מבואר ברמב"ם אם פוסק כר"ח דקטן מוליד או כרבה דקטן אינו מוליד עיין היטב ברמב"ם בזה:

ולפי האמור נלפע"ד דהרמב"ם סובר כרב חסדא דקטן מוליד ורק דהוא מיעוט דמתרמי לפעמים שמוליד והא דאינו מחויב לחזור עליו אם יש לו גואלים אף דיש עליו חיוב השבה הוא משום חזקה דמעיקרא שלא הי' לו בן וזש"כ הרמב"ם הלשין חזקתו שאין לו יורשים ומובן ג"כ דברי ה"ה הנ"ל דכוונתו אף דלר"ח קטן מוליד מ"מ כמאן דאינו מוליד משוינן לי' והיינו מטעם הרוב והחזקה ויש להוסיף עוד ולומר דהוה כמו מיעוטי דמיעוטי דלא שכיח שישא קטן אשה וגם הוה רק מיעוט שמולידין ולכן הוה כידוע דאין לו גואלים ודו"ק היטב:

ד וכעת עיינתי בספרי פ' נשא (פיסקא ד') אשר הברייתא בסוגיא דידן מקורה משם וז"ל ר' נתן אומר ואם אין לאיש גואל אין לי אלא איש אשה מניין ח"ל להשיב האשם אליו עכ"ל הספרי ובהגהות הגר"א ז"ל הוסיף בה א"כ למה נאמר איש איש אתה צריך לחזור עליו אם יש לו גואל אם לאו קטן אי אתה צריך לחזור עליו בידוע שאין לו גואל עכ"ל. והנה הגה"ה הנ"ל הוא עפ"י סוגיא דידן כאן בב"ק. אולם לפי הנראה מהגירסא הישנה שבספרי לא הי' כתוב זה בברייתא ורק הוא תוספות מן הש"ס וכן מורה ג"כ הא דאמר רבה כן בסנהדרין שם דמשמע דהוא מימרא דרבה ולא הי' כתוב כן בברייתא דאל"כ מה הוא אשר אשמעינן רבה בזה הלא מפורש כן בברייתא וצרכינן לומר דלא הי' כתוב כן בברייתא דספרי ורק הוא מימרא דרבה והש"ס כאן בב"ק אסמיך לה אברייתא וקתני לה בהדדי עם הברייתא וא"כ ל"ק מברייתא על רב חסדא דבברייתא אינו מפורש כלל דקטן איני מוליד ורק רבה סובר כן אבל ר"ח סובר דקטן מוליד וי"ל בזה בשיטת הרמב"ם ולפרש דהרמב"ם פוסק כרבה דקטן אינו מוליד הואיל דסוגיא דגמרא כאן בב"ק נקיט כן בסתמא משמע דהלכה כן וי"ל בזה. מיהא לשון הרמב"ם וה"ה הנ"ל נראה דסובר כרב חסדא וכמש"ל והבן:

אח"ז ראיתי בספר רביד הזהב פ' נשא על פסוק ואם אין לאיש גואל הביא הש"ס והרמב"ם וה"ה הנ"ל וכתב עלה ולכאורה דבריו תמוהין דמהסוגיא משמע דלרבה ודאי קטן אינו מוליד ונראה שה"ה מפרש אליבא דהרמב"ם דתופס לשון הגמרא איש אתה צריך לחזיר אחריו כו' משמע דאית מציאות דקטן יוליד אך שא"צ לחזור כ"כ שהוא מיעוט דלא שכיח וכו' ואפ"ה קאמר הגמרא דר"ח פליג אדרבה לפי שר"ח אמר בפשיטות דקטן מוליד ורבה כספק משוי לי' וכן נראה להדיא מדברי ריט"ץ (סימן כ"ג) כו' עיי"ש והוא כעין מה שכתבתי ולעד"נ יותר נכון כמ"ש ודו"ק:

[קפא]

א שם ת"ר לר' לכהן קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר כו' כל הסוגיא יכתב בשמ"ק תימא לר"י למאי קאמר קנאו אי למימר דהוי ממון גבוה ולא מצי מקדש בו את האשה תיפוק לי' מדקרי' רחמנא אשם כדאמרינן לקמן דאין חולקין אשם כנגד אשם מר' תוספת שאנץ עכ"ל. ולכאורה י"ל בפשיטות דאי לאו דאמרינן קנאו השם אז הוה הדין דהוה כשאר מתנות כהונה דהוא לכהנים אבל לא הוי דוקא לכהני המשמר וזה שדקדק התנא לומר קנאו השם ונתנו לכהן לכהן משמר ערכין (דף כ"ח) ארחב"א החרים מטלטלין נותנן לכל כהן שירצה שנאמר על חרם בישראל לך יהי' החרים נותנן לכהן שבאותו משמר שנאמר כשדה החרם לכהן תהי' אחזתו וגמר לכהן לכהן מגזל הגר והתם מנ"ל דתניא לד' לכהן קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר כו' ע"ש והרי דלרחב"א יש חילוק בין מטלטלין לקרקע דמטלטלין הוי רק כמו תרומה וחלה דיכול ליתנם לכל כהן שירצה וקרקע לכהני המשמר ומשום דילפינן מגז"ש דלכהן מגזל הגר וגזל הגר משום דגלי קרא לר' לכהן קנאו השם ונתנו לכהן הא לאו הכי הו"א דיכול ליתנו לכל כהן שירצה ח"פ לע"ד. אולם לאחר העיון בלשון השמ"ק אכתי אינו עולה תירוץ זה דהא הקושי' הוא דאשם קריא רחמנא וא"כ כמו באשם שהו לכהני המשמר ה"ה גם הממון לכהני המשמר:

ולעד"נ דאולי נוכל ליישב זה דהנה במס' נדרים (דף ל"ה ע"ב) ומקריב עליו קיני זבין וקיני זבות קיני יולדות וחטאות ואשמות והיינו היכא דישראל אסר ע"ע שלא יהנה מן הכהן ע"ש ואם הכהן אסר ליהנות מן הישראל בודאי דשרי להקריב לו הקרבנות שמחויב הישראל להקריב ולא מיקרי זה הנאה במה שמקיים המצוה דהא מצות לאו ליהנות נתנו ואם מותר לו לכהן לאכול מן החטאת של הישראל הזה בודאי דשרי דהא כהנים משלחן גבוה קא זכי ואולם בנדרים (דף פ"ג ע"ב) קונם כהנים לוים נהנים לי יטלו על כרחו כהנים אלו ולוים אלו נהנים לי יטלו אחרים הוא משום דבתרומה לא אמרינן בי' משלחן גבוה קא זכי דדוקא בדבר הקרב ע"ג מזבח אמרינן בי' משלחן גבוה קא זכי ובמק"א בארתי קצת יותר בזה. וא"כ י"ל ניהא דקרי רחמנא לגזל הגר אשם מ"מ הו"א דסוף סוף לא הוה הדבר הקרב ע"ג המזבח והו"א דהוי כמו תרומה שהתורה זכתה זה להכהנים אבל מ"מ לא אמרינן בי' משלחן גבוה קזכי אבל השתא דכתיב לה' לכהן דדרשינן מינה קנאו השם ונתנו לכהן וא"כ אמרינן בי' משלחן גבוה קזכי:

והנה כהנים דזכו בגזל הגר דאמרינן בי' משולחן גבוה זכו ולא מצי מקדש בו את האשה לכאורה י"ל דא"כ היל"ל דאינו יכול בו שום דבר ג"כ דמה לי קידושי אשה או קנין חפץ וא"כ זכות יש לו להכהן בהמעות הזה ומה יוכל לעשות בו ואם נימא דיכול לקנות בו חפץ מדוע לא יהי' יכול לקדש בו אשה בשלמא המקדש בחלקו בין ק"ק ובין קדשים קלים אז גוף הבשר הוא קודש ורק לאכול יש לו בו זכות אבל במעות האיך שייך לומר דאינו שלו ורק משלחן גבוה זכי ומה יהי' הסוף מן אותן המעות:

ב ובאמת גוף דברי השמ"ק הנ"ל לא זכיתי להבין דכתב אי למימר דהוה ממון גבוה ולא מצי מקדש בו את האשה ת"ל מדקרי רחמנא אשם דמשמע דהדין הוא כן דאינו יכול לקדש בו האשה ורק דהקשה דהא מצינן למילף מדקרי רחמנא אשם והוא במס' מנחות (בדף ע"ג ע"א) אשר ישיבו זה גזל הגר לך היא ולבניך שלך הוא ולבניך אפילו לקדש בו את האשה ורש"י ז"ל פירש לקדש בו כדאמר המקדש בחלקו בקדשי קדשים מקודשת עכ"ל והנה סובר רש"י דתנא דברייתא סובר כן והוא כמתניתין שם אבל למסקנת הש"ס בקידושין (דף נ"ג) פסקינן דאינה מקודשת אם בחלקו הואיל דמשולחן גבוה זכו וכ"פ הרמב"ם (בפ"ה מהל' אישות ה"ה) ועיין בכ"מ שם והתוס' במנחות שם בד"ה ואפילו לקדש בו את האשה הא דדרשינן (בסוף הגוזל דק"ט ובמס' ערכין דכ"ח) גבי גזל הגר האשם המושב לד לכהן קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר ע"כ אית לן למימר דלאו משלחן גבוה קא זכו דאל"כ האיך מקדשין בו את האשה הא אמרינן בהאיש מקדש (דף נ"ב) המקדש בחלקו בין בק"ק בין בקק"ל אינה מקודשת דמשלחן גבוה קא זכו אלא לענין קאמר דאין יכול ליתנו לכל כהן שירצה כו' וא"ת והאיך מקדשין בו את האשה הא לאו ממון כהן הוא כדמשמע בסוף (דף ק"י) דהחזירה בלילה והחזירה חצאין לא יצא דאשם קרי' רחמנא כו' וי"ל דהנ"מ קודם חלוקה אבל לאחר שיגיע לכל אחד חלקו נעשה ממון כהן עכ"ל התוס' שם ועיין כאן בשמ"ק (על דף ק"י ע"ב) בד"ה בעי רבא מהו שיחלקו כו' או דילמא כי קר' רחמנא אשם מקמי דנחטי לידי' דכהן אבל בהר דמטי לידי' לא הוי אלא חולין כדדרשינן במנחות אשר ישיבו לך זה גזל הגר לך יהי' אפילו לקדש בו אשה הואיל ואחר חלוקה הוי חולין אית לן למימר דבשעת חלוקה נמי לא יהא דינו כאשם ויחלקו גזל הגר [כנגד גזל הגר כצ"ל] ומסיק דאין חולקין אע"ג דבתר חלוקה ממונא דכהן הוי בשעת חלוקה מיהא דינו כאשם הרא"ש ז"ל עכ"ל והוא כדברי התוס' הנ"ל והנה חזינן מבואר בגמ' דמנחות שם דגזל הגר ממון כהן הוא אפילו לקדש בו אח האשה לאחר חלוקה וא"כ קשה על דברי התוס' שאנ"ץ שהביא השמ"ק כאן דמשמע לכאורה מדבריו דלעולם אין מקדשין בו אשה. וא"ל דגם דברי התוס' שאנ"ץ אזלו דוקא על קודם חלוקה אבל לאחר חלוקה פשיטא דמקדשין בו אשה וכסברת התוס' והרא"ש הנ"ל דא"כ י"ל לכאורה דמה קשי' להו דלמאי קאמר דקנאו השם ונתנו לכהן אי דהוה ממון גבוה ולא מצי מקדש בו אשה והיינו קודם חלוקה תיפוק לי' מדקרי' אשם והלא נוכל לומר דצרכינן קרא דלד' לכהן דאפילו לאחר חלוקה ג"כ לא הוה ממין שלו לקדש בו אשה מיהא זה י"ל דהואיל דאם אמרינן דמקרא דאשם קרי' רחמנא הוי ממון שלו לאחר חלוקה ויכול לקדש בו אשה ואע"ג דאשם לאחר חלוקה אינו יכול לקדש בו אשה דהא פסקינן המקדש בחלקו בין בק"ק בין בקק"ל אינה מקודשת מ"מ גזל הגר ניהא דקרי' רחמנא אשם אפ"ה יכול לקדש בו האשה דכל שהוא לאחר הוי תו כממון הדיוט הה"נ אם ניליף מקרא דלד' לכהן ג"כ אמרינן כן דניהא דקנאו השם ונתנו לכהן והוה ממון גבוה מ"מ כל שכבר חלקו נעשה תו ממון הדיוט ושאני ממון של גזל הגר מאשם ממש הואיל דאין בו קדושת הגוף כן הי' נוכל ליישב דברי התוס' שאנ"ץ דהכוונה הוא על קודם חלוקה דאז הוי עדיין ממון גבוה ואינו יכול לקדש בו אשה:

אלא דלכאורה י"ל דאם נימא דקאי על קודם חלוקה ולא הוי עדיין שלו תיפוק לי' דעדיין אינו שלו כי לא זכה בו עדיין והאיך יהי' ס"ד לומר דיהי' יכול לקדש בו אשה ולכאורה הי' אפשר לומר דתליא בהאיבעי' דלקמן (דף ק"י ע"ב) כהנים בגזל הגר אי יורשין הוו או מקבלי מתנות הוו דאי יורשין הוו הרי יש לו חלק בו וכמו דאם יש ג' יורשים ויורש אחד מקדש אשה בשליש החפץ והאשה נוטלת את כל החפץ דודאי חלין הקידושין שהרי שליש החפץ הוא בודאי של היורש והרי אין צריך היורש לעשות קנין שיזכה חלקו ורק ממילא הוא שלו ואם נימא מקבלי מתנות הוו אין יכול לקדש בו אשה קודם חלוקה כל זמן שלא עשה בו קנין המועיל ואף אם לקחו בידו הכהן ונתנו לו י"ל דזה לא מיקרי שעשה בו קנין כיון שלא בא לידו בתורת חלוקה. מיהא יש קצת סברא לומר דגם אי מקבלי מתנות הוו מ"מ מיד שנתנם הגזלן לאחד מכהני המשמר זכה בו בשביל כל כהני המשמר והרי יש לכל כהן חלק בו והי' יכול לקדש בו אשה אי לאו האי טעמא הואיל דהוה ממון גבוה קודם חלוקה וי"ל בזה:

ולולא דמסתפינא הי' נראה לע"ד דנוכל לומר בזה שהרי רש"י שם במנחות כתב על הא דקאמר הברייתא אשר ישיבו לך אפילו לקדש בו אשה כדאמרינן בקידושין המקדש בחלקו בין בק"ק בין בקק"ל מקודשת וכתבתי לעיל דרש"י מפרש דהבריתא סוברת דהמקדש בחלקו מקודשת ולכאורה קשה דא"כ ל"ל קרא דאשר ישיבו לך שיכול לקדש בו את האשה הלא גם במקדש בחטאת ואשם בחלקו ג"כ מקודשת ולכאורה צ"ע בזה ואולי י"ל דשמעינן מקרא דאע"ג דהוא עדיין קודם חלוקה ג"כ יכול לקדש בו האשה דאלו התם במקדש בחלקו דמקודשת מיירי שכבר חלקו ועלה זה בחלקו אבל בגזל הגר הרי הוא שלו אפילו שלא חלקי עדיין וי"ל בזה:

וראיתי בברה"ז שם במנחות על תוס' ד"ה מן האש בסה"ד כתב ואע"ג דלכאורה משמע מדברי רש"י שבכאן דתני לוי ס"ל דהמקדש בקדשים מקודשת עיין בד"ה לקדש כו' מ"מ נ"ל דלא דק וכך פירש"י בפ' ב"ש (דף מ"ה) וכ"כ התוס' שם (דף מ"ג ע"ב) ע"ש עכ"ל. והנה שם בזבחים (דף מ"ד ע"ב) דאיתא שם האי ברייתא דתני לוי ופירש"י שם לך היא. ולבניך שיהו כנכסים של חולין שאין בו שום קדושה דממון בעלים הוא ואגזל לחודי' קאי האי לך הוא והאי דכתיב בתרי' בקדש הקדשים תאכלנו אשארא קאי דהוי מידי דאכילה עכ"ל. והנה נראין דברי רש"י כסותרים אהדדי וכקושית הברה"ז הנ"ל והתוס' שם בסוד"ה ואפילו כתבו ע"ד רש"י דבגזל הגר משלחן גבוה זכו ואי אפשר לומר כן דהא אמרינן הכא לך הוא ולבניך אפילו לקדש בו אשה. ובקידושין (דף נ"ב) אמר המקדש בחלקו בין בק"ק בין בקק"ל אינה מקודשת משום דמשלחן גבוה זכי ונ"ל דשאני הכא דגלי קרא לך ולבניך ויש תימא לך לד' בגזל הגר ל"ל דלגבי מאי נ"מ דקנאו השם למימר דמשלחן גבוה זכי עכ"ל התוס' ולכאורה י"ל דנ"מ לענין מודר הנאה וכמ"ש לעיל וי"ל בזה:

והנה התוס' סוברים דברייתא דתני לוי אתיא גם לדידן דפסקינן להלכה דהמקדש בחלקו אינה מקודשת וכן נראה נוטים דברי רש"י שם בזבחים. מיהא רש"י במנחות סובר דברייתא דתני לוי הוא דלא כהלכתא ורק דאתיא כמ"ד המקדש בחלקו כו' מקודשת עייש"ה. וא"כ י"ל דגם התוס' שאנ"ץ שהביא בשמ"ק הנ"ל סובר ג"כ כרש"י במנחות דברייתא דתני לוי הוא אתיא כמ"ד המקדש בחלקו כו' מקודשת אבל לדידן להלכה דהמקדש בחלקו כו' אינה מקודשת ה"ה למקדש בגזל הגר נמי אינה מקודשת הואיל דמשלחן גבוה קא זכי כנ"ל ליישב קצת דברי התוס' שאנ"ץ:

אלא דאכתי י"ל מ"ש לעיל דאלא מאי יעשה הכהן בממון של גזל הגר ואולי דוקא לקדש אשה אינו יכול לקדש בו הואיל דאין לו עיקר קנין עצמיי בהממון אבל שפיר יכול לקנות בו חפץ וכדומה ואכתי י"ל בזה:

[קפב]

א שם ת"ר הרי שהי' גוזל כהן מניין שלא יאמר הואיל ויוצא לכהנים והרי הוא תחת ידי יהא שלי כו' כל הסוגי':

ולכאורה י"ל דהא הואיל דהברייתא רוצה למילף מכח הק"ו דיהי' הכהן הגזלן זוכה בהגזל ודחה להק"ו דלאו ק"ו הוא דפריכא הוא וא"כ הי"ל לומר דלא ידעינן בבירור האיך הדין הוא ולית לן ילפותא להיפוך וא"כ מה זה דמסיים התנא דברייתא אלא גזילו יוצא מתחת ידו ומתחלק לכל אחיו הכהנים דדילמא יכול לומר הואיל דהוא מוחזק בו יחזיקנו לעצמו בשלמא למסקנת הש"ס דילפינן מגז"ש דלכהן לכהן משדה אחוזה א"ש אבל בלא הגז"ש מנ"ל דגזילה יוצא מתחת ידו ומתחלק לכל אחיו הכהנים. ובתוס' ד"ה מניין שלא יאמר תימא דנקיט האי לישנא כיון דלא מקרא מייתי לה אלא מדינא עכ"ל והנה כתבו התוס' דאתא מדינא שלא יוכל להחזיקנו לעצמו ולא זכיתי להבין כלל דהא מק"ו היינו אומרים דיוכל להחזיקו לעצמי ורק דהברייתא דחה להק"ו אבל מ"מ להיפוך לא ידעינן מהק"ו:

וראיתי בספרי בפ' נשא (פיסקא ד') הרי שהגוזל כהן יזכה בו והדין נותן אם זכה בשל אחרים לא יזכה בשל עצמו הי' ר' נתן אומר בלשון אחרת אם דבר שלא זכיתי בו עד שלא בא לתוך ידי משבא לתוך ידי דין הוא שלא יהא אחר זוכה ומוציאו מתחת ידי אמרו לו לא אם אמרת בזה שאין לאחרים בו חלק תאמר בזה שיש בו לאחרים חלק הואיל ויש בו לאחרים חלק דין הוא שיצא מתחת ידו ויתחלק לאנשי משמר ועיין בהגהות הגר"א שכתב נוסחא אחרת וג"כ מסיים בה כלשון הזה הואיל ויש לאחרים חלק דין הוא שיצא מתח"י ומתחלק לכל אנשי משמר ע"ש ובלשון הברייתא בהש"ס נכתב כך סתם אלא גזילו יוצא מתח"י ומתחלק לכל אחיו הכהנים והנה לפי גירסת הספרי א"ש דה"פ דהא דקאמרינן תאמר בזה שיש בו לאחרים חלק והיינו שאם בא ליד כהן אחד מאנשי המשמר לא יוכל הכהן הזה להחזיק בו לעצמו אלא הוא של כל כהני המשמר וה"נ הגזלן הכהן הזה שהוא בידו הי"ל כאלו נתן לו הישראל גזל הגר וא"כ מצד הסברא אמרינן דיש לכל כהני המשמר חלק בו אם לא שהי' לנו גילוי מקרא או מכח הק"ו דהכהן הגזלן זוכה בו לעצמו וכיון שאין לנו גילוי דזוכה בו לעצמו ממילא שוב אמרינן מצד הסברא דהוא לכל כהני המשמר דגם הגזלן הכהן הזה הוא אחד מכהני המשמר והי"ל כאלו בא עתה לידו גזל הגר וזה דמסיים הספרי הואיל ויש בו לאחרים חלק דין הוא שיצא מתח"י ויתחלק לאנשי משמר והיינו שיהיו כולם שוים בו ונוכל לכוון בלשון הש"ס ג"כ כן. וא"כ מובן שפיר הא דאחר דמיפרך הק"ו אמרינן דגזילו יוצא מתח"י ומתחלק לכל אחיו הכהנים. ועפ"ז נוכל להבין ג"כ דברי התוס' הנ"ל שהקשו על הלשון מנין הואיל דלא ילפינן לה מקרא כן ורק דאמרינן מצד הסברא כן דהי"ל כאלו ישראל מסר לו גזל הגר דזכו בו כל כהני המשמר ורק דמלשון מדינא שכתבו התוס' אינו מובן עדיין ואולי קרי לה התוס' מדינא והכוונה הוא הואיל דמצד הסברא הוא כן אבל לא הוה הכוונה במ"ש הלשון מדינא מכח ק"ו דהא הק"ו הוא להיפוך וגם דמיפרך הק"ו וכמש"ל:

ב והנה לפי האמור דמתחלק לכל כהני המשמר אבל גם הכהן הגזלן נוטל חלקו כמו שאר אחיו הכהנים ומכ"ש לפי מה דקאמר בברייתא בתחילה ודין הוא אי בשל אחרים הוא זוכה בשל עצמו לא כ"ש דעל זה לא דחי בברייתא וכתבו התוס' בד"ה לא אם אמרת ללשון ראשון נמי דקאמר והדין הוא בשל אחרים אני זוכה יכול להקשות דיו לבוא מן הדין להיות כנידון שלא יזכה בשל עצמו אלא כפי חלקו כמו בשל אחרים עכ"ל וא"כ יש לו לגזלן הכהן ג"כ חלק בו ולבסוף דמסיק הש"ס דילפינן בגז"ש לכהן לכהן משדה אחוזה והנה התם בשדה אחוזה אם גאלה אחד מן הכהנים בודאי כשיוצאה לכהנים ביובל בודאי דגם הכהן הזה יש לו חלק בה כמו שאר אחיו הכהנים של אותו משמר אם גם הוא מבני המשמר שפגע בו יובל דלמה יגרע הוא חלקו הלא לא עשה שום איסור. דבגזל יש סברא לומר הואיל דעביד איסורא שנשבע לשקר אינו נוטל חלק בה אבל בשדה אחוזה בודאי דנוטל עכ"פ חלק בה וא"כ אם ילפינן מגז"ש דלכהן לכהן אמרינן תו דאין גז"ש למחצה ונוטל גם הוא חלק בה כשאר אחיו הכהנים בני המשמר שלו וברמב"ם (פ"ח מהל' גזילה) כתב כלשון הגמרא ממש וא"כ בודאי סובר ג"כ דנוטל חלק בה:

וראיתי בתו"ח כאן בד"ה אחוזתו שכתב דגם בשדה אחוזה אין הכהן הזה שיוצאה מידו ביובל נוטל חלק כלל ורק מתחלק לשאר אחיו הכהנים וכן בגזל הגר ג"כ הדין כן שמתחלק לשאר אחיו הכהנים והוא אין לו חלק בה כלל ואע"ג דמק"ו ראשון מצינו שפיר למילף שיטול מיהא חלקו מ"מ תנא דברייתא אשדה אחוזה סמיך ואגז"ש דלכהן לכהן כדמסיק כו' עיי"ש. ולע"ד לא אדע מנין יצא לו להגאון ז"ל לומר כן בשדה אחוזה דאף דבגזל הגר יש סברא לומר כן הואיל דנשבע לשקר מ"מ בשדה אחוזה בודאי דהיל"ל דלא נגרע חלקו משאר אחיו הכהנים וא"כ גם בגזל הגר כן הואיל דאין גז"ש למחצה ולכאורה צ"ע בזה:

ואולי י"ל בשיטת התו"ח דבשדה אחוזה הוה הטעם דחוזר לכהני המשמר והוא אינו נוטל חלק כלל בהשדה משום דהתורה אמרה והי' השדה בצאתו ביובל וגילה לן קרא דהשדה שגאלה הכהן מן הגזבר ג"כ חוזר לכהני המשמר ביובל וא"כ אם הכהן הזה יטול חלקו מן השדה הזה א"כ הרי החלק השדה הזה לא נתקיים בו מצות התורה:

ולפ"ז י"ל דהא דכתב התו"ח דכל השדה חוזרת לכהנים והכהן הזה אינו נוטל חלקו ממנה מ"מ לא הפסיד חלקו לגמרי ונוטל בשדה אחוזה אחרת שנפלה לכהנים כנגד מה שהי' ראוי לו בשדה זו שיוצאה ממנו או שנוטל דמים מן הכהנים אחרים של המשמר כנגד מה שהי' עולה בחלקו מן השדה זו כמה הי' שוה:

אולם י"ל מהא דסוף מס' ערכין (דף ל"ד) ת"ר כשדה החרם לכהן תהי' אחוזתו מה ת"ל מנין לכהן שהקדיש שדה חרמו שלא יאמר הואיל ויוצא לכהנים כו' כל הענין הק"ו והפירכא כמו כאן והדר קאמר הש"ס אמר מר בשל אחרים אני זוכה מי דמי התם זוכה בעלמא הכא קא שקיל לי'. ולכאורה לא הבנתי הפירוש ורש"י ז"ל לא פירש כלל בזה ונלע"ד הפירוש הפשוט דהתם זוכה בעלמא והיינו שאינו מחזיק כולו רק שנוטל חלק ממנו בין שאר אחיו הכהנים כל בני המשמר הכא קא שקיל לי' והיינו דרוצה לזכות בכולו והוא כמו דהיל"ל דיו ועיין כאן בב"ק תוס' ד"ה לא מ"ש בזה. ועוד יש לפרש התם דנוטל חלק הוא זוכה משלחן גבוה שהרי כבר בא לרשות כל המשמר והוא זוכה מהם חלקו כמו שאר אחיו הכהנים הכא שקיל לי' לטלי' שלא בא מעולם כלל לרשות המשמר ומשני רמב"ח איצטריך הד"א הואיל וכתיב ואיש את קדשיו הא נמי כי קדשיו דמיא כו' כל הסוגיא ואם נימא כהתו"ח דבשדה אחוזה היוצא מיד הכהן אינו נוטל גם חלקו וא"כ גם בשדה החרם הדין כן והא ילפינן לה משדה אחוזה א"כ מה פריך הש"ס הא הק"ו הי' שיטול עכ"פ חלקו ודחה להק"ו וא"כ הוה הדין דאפילו חלקו אינו נוטל בו וצע"ג לכאורה על התו"ח הנ"ל וקצרתי:

ועיין בשמ"ק בסוגיא ד"ה ר"נ אומר בסה"ד תאמר בגזל הגר שבא במשמרתו שכשם שיש לו חלק בו מכח משמרתו כן יש חלק בו לכל בני המשמרה כמוהו הלכך אפילו במה שבידו לא זכה אלא יוציא מתח"י ולא שנא הגזל ול"ש האשם הכל מוציא מידו הראב"ד ז"ל עכ"ל. והנה מלשון זה נראה דאין הכהן הגזלן נוטל שים חלק בו והוא כשיטת התו"ח הנ"ל:

מיהא י"ל דהראב"ד לא כ"כ אלא בפשט הגמרא לפום מסקנת הברייתא קודם דידעינן מהגז"ש. אבל למסקנת הש"ס מהגז"ש דלכהן לכהן משדה אחוזה י"ל דכמו בשדה אחוזה גם זה הכהן נוטל חלקו הה"נ גבי גזל הגר הואיל דאין גז"ש למחצה:

ועיין בתורי"ד כאן (אות עיי"ן) בד"ה יליף משדה אחוזה נ"ל דדוקא גבי כסף דגזילה אמרינן דיוציא מידו שניתן קרן וחומש לכהנים אבל האשם הוא מקריבו ועבודתו ועורו שלו כיון דלכפר חטאי' קאתי מ"ש מכל קרבנותיו וכהן נמי לא כתיב אלא גבי קרן וחומש האשם המושב לד' לכהן עכ"ל. והנה מדבריו ז"ל אין הכרע לכאן די"ל דכוונתו דהקרן והחומש הוא לכהנים אבל לעולם דהוא ג"כ נוטל חלקו ורק הקרבן הוא בעצמו מקריבו ואין לאחיו הכהנים בני המשמר זכות בהקרבתו וי"ל בזה:

אולם מה שלא זכיתי להבין דברי התורי"ד מהא דפריך הש"ס עלה והכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו ופירש"י והכתיב ואיש את קדשיו ונפקא לן לקמן מיני' שכהן מקריב קרבנותיו בכל עת שירצה ובשרה ועורה שלו וה"נ האי איל אשם קרבנות דכהן הוא וזכו בי' גזל נמי דידי' הוא כדאמרינן מלבד איל הכפורים למי שזה ניתן זה ניתן עכ"ל ולדברי התורי"ד מאי פריך הש"ס והכתיב ואיש את קדשיו דהתם הוא רק על הקרבן אבל לא על הקרן והחומש וע"כ דסברת הש"ס הוא דלמי שזה ניתן זה ניתן וא"כ הואיל דהאיל האשם יהי' שלו גם הקרן והחומש יהיו שלו. וא"כ גם למסקנת הש"ס דילפינן מגז"ש משדה אחוזה דהקרן והחומש היא לכהני המשמר א"כ גם איל האשם הוא לכהני המשמר דאם איל האשם היא שלו להקרבה גם הקרן והחומש יהיו שלו ועיין לעיל (על דף ק"ח ע"ב) במתני' [אוקע"ג אק"כ] מ"ש שם:

[קפג]

שם ת"ר מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה ת"ל ובא בכל אות נפשו ושרת ומנין שעבודתה ועורה שלו ת"ל ואיש את קדשיו לו יהיו הא כיצד אם הי' בע"מ נותנה לכהן שבאותה משמר ועבודתה ועורה שלו ואם הי' זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר כו' ופירש"י בד"ה אם הי' בע"מ ראוי לאכול ואין ראוי להקריב אין יכול לעשות שליח להקרבה מי שירצה אלא נותנה לבני המשמר והואיל והוא ראוי לאכילה קרינן בי' ואיש את קדשיו לפיכך עבודה ועורה שלו לשון אחר גרסינן עבודה ועורה לאנשי משמר כיון דהם הקריבוהו עכ"ל. והנה לכאורה אינו מובן לשין הברייתא דקאמר הא כיצד [ובברייתא דלעיל מינה נקיט נמי האי לשון הא כיצד יוצאה מתח"י ומתחלקת לכל אחיו הכהנים]:

ועיין בשמ"ק כאן בד"ה הא כיצד וז"ל דאלת"ה למאי איצטריך ואיש את קדשיו לו יהיו דכיון דכתיב ושרת לומר שיש לו רשות להקריב קרבנותיו בכל עת שירצה ממילא ידעינן דעבודתה ועורה שלו כדכתיב לכהן המקריב לו תהי' אלא למידרש דאי הוה בע"ס אע"ג דלא קרינן ב' ושרת עבודתה ועורה שלו דקרינן בי' ואיש את קדשיו לו יהיו הרא"ש ז"ל עכ"ל. וכוונתי ב"ה לדברי התו"ח שכתב ג"כ כדברי הרא"ש הנ"ל דמה שהכהן נוטל בשרה ועורה הוא בשביל עבודתו שטרח והקריב וא"כ הא בהא תליא דאם אין הכהן מקריב הקרבן פשיטא שאינו נוטל עבודתה ועורה וכן אם אינו נוטל עבודתה ועורה פשיטא שאינו מקריב שאלו הי' מקריב אמאי אינו נוטל והיינו דקאמר הא כיצד כלומר תרי קראי ל"ל לא לכתוב אלא ובא בכל אות לומר שבא ומקריב קרבנותיו בכל שעה וממילא שמעינן דעבודתה ועורה שלו כיון דהא בהא תלי' א"נ לא לכתוב אלא ואיש את קדשיו למילף מיני' דעבודתה ועורה שלו וממילא שמעינן דבא ומקריב קרבנותיו בכל שעה שירצה ומשני דאיש את קדשיו אצטריך לבע"מ שיהא עבודתה ועורה שלו דבע"מ ליכא כי' ושרת והו"א דגם בשרה ועורה אינו שלו וקרא דושרת אצטריך לזקן וחולה דנותנה לכל כהן שירצה דליכא למילף אלו מאיש את קדשיו כיון שאינו ראוי לאכול והו"א דלא מצי משוי שליח להקרבה. כתב רחמנא ושרת ומובן שפיר הלשון הא כיצד וסיים התו"ח ולפ"ז גירסא שני' שכתב רש"י ז"ל ליתא והיינו דלגירסא שני' של רש"י דבע"מ הוה עבודתה ועורה לאנשי משמר א"כ אינו מובן ג"כ הלשון כיצד דקתני בברייתא:

ולעד"נ בזה דהנה הרמב"ם (בפ"ד מהלכות כלי המקדש ה"ז) כתב וכן כהן שהי' לו קרבן ה"ז בא למקדש ומקריבו בכל יום שירצה שנאמר ובא בכל אות נפשו ושרת ואפילו חטאתו ואשמו הוא מקריב ומכפר ע"י עצמו והעור של קרבנו ואכילתו שלו ואם רצה ליתן את קרבנו לכל כהן שירצה להקריבו נותן ועור הקרבן ועבודתו לאותו הכהן בלבד שנתן לו וכתב הראב"ד ז"ל עלה א"א לא כי אלא אכילתו ועורו של בעליו עכ"ל. והכ"מ כתב דסוגיית הגמ' מורה כהראב"ד דקאמר אם הי' זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר ופריך האי זקן או חולה ה"ד אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תיהוי דידי' משמע תיהוי דידי' דבעל הקרבן קאמר הרי דכי משוי שליח עבודתה ועורה של בעל הקרבן אבל רבינו מפרש דכי קאמר תיהוי דידי' לאו אבעליו קאי אלא אכל כהן שירצה דקתני קאי דהיינו שליח עכ"ל הכ"מ ולכאורה י"ל דלשון נמי תיהוי דידי' דקאמר הלשון נמי משמע לי' להרמב"ם דקאי על הכהן המקריב דכמו שהוא יש לו עתה זכות ההקרבה שהבעלים נתנו לו הקרבן להקריב כמו כן יהי' ג"כ בכלל זכות הבשר והעור ומדוייק לשון נמי ולהראב"ד יתפרש דקאי על הבעלים דכמו שהי' לו להבעלים הזכות ההקרבה שהרי בידו הי' ליתנו לכהן אחר שאינו מבני המשמר להקריבו פריך הש"ס דגם הבשר והעור ג"כ יהיו שלו דהיינו של הבעלים. ולכאורה י"ל דלהרמב"ם ע"כ צ"ל דהי' לו הגירסא השני' שהביא רש"י ז"ל דאם הי' בע"מ נותנה לכהן שבאותו משמר ועבודתה ועורה לאנשי משמר משום דהשתא היכא דהבעלים יכולים להקריב אם נתנם לכהן אחר זכה הכהן המקריב בהבשר והעור מכ"ש היכא דהבעלים הם בע"מ שלא יוכל להקריב בעצמן ובע"כ מוכרח ליתנם לכהני המשמר להקריב דבודאי זכו כהני המשמר בהבשר והעור:

ולע"ד אולי י"ל דלהרמב"ם אף שהי' לו הגירסא שלנו דאם הי' בע"מ נותנה לכהן שבאותו משמר ועבודתו ועורו שלו הי' מפרש דהוא של הכהן המקריב ונקיט לשון יחיד מלת לו משום דהפירוש הוא על הכהן המקריב דאיירי בי' שהרי קתני נותנו לכהן שבאותה משמר והעבודה והעור הוא שלו והיינו דזכה בי' בשביל כל כהני המשמר דכולם שותפים בו בזכות ההקרבה ובזכות הבשר והעור והכהן מבני המשמר שהקריב הוה כשליח של כל כהני המשמר דכן הי' התנאי שכל מי שיזכה להקריב יזכה בהבשר והעור לכל אחיו של כהני המשמר והטעם משום דהרמב"ם סובר דאם נתנו לכהן אחר להקריב זכה המקריב בהבשר והעור וכמש"ל:

ונלע"ד דהפירוש בהברייתא דקאמר הא כיצד כו' הוא דהואיל דקרא ואיש את קדשיו כתיב קודם קרא דושרת ומקרא דואיש את קדשיו ידעינן דהכהן שיש לו קרבנות הם שלו וא"כ ממילא ידעינן דהרשות בידו להקריב ג"כ אף במשמר שאינו שלו דאם נימא דהקרבה הוא לבני המשמר א"כ האיך שייך לומר ואיש את קדשיו לו יהיו דמשמע דלגמרי הם שלו וע"כ שמעינן מקרא דואיש וגו' דהכל הוא שלו גם זכות הקרבה וגם אי כתיב ושרת ממילא הוה ידעינן דגם בשרה ועורה הוא שלו ול"ל קרא דואיש את קדשיו וקאמר הברייתא הא כיצד אם הי' בע"מ נותנה לכהן שבאותה משמר כו' והיינו דכל שאינו ראוי להקריב לית לי' זכות בהבשר והעור ורק הבשר והעור הוא לכהן המקריב ובע"מ דאינו ראוי להקריב והרי הוא של כהני המשמר וממילא גם הבשר והעור הוא שלהם דהיינו שהכהן המקריב זכה בו בשביל כל כהני המשמר והכהן בע"מ שהוא הבעלים אין לו שום זכות בהקרבן והרי הוא כישראל שמביא קרבנו דהכל הוא לכהני המשמר וי"ל דאתא קרא ושרת לגלויי על קרא דואיש את קדשיו דדוקא היכא דראוי לשירות אז הוא דואיש את קדשיו לו יהיו והיינו כגירסא השני' של רש"י. ואולם משכחת ג"כ זכות הקרבה בלבד ולא בבשר ועור כגון שהי' זקן או חולה שראוי להקריב ואינו ראוי לאכול דקרא דושרת אתא לאורויי זכות הקרבה דמקרא דואיש את קדשיו לא הוה ידעינן זה הואיל דהתורה לא זיכתה לו קדשיו אלא דוקא היכא דיכול לאוכלה. ולגירסא הראשונה של רש"י דעבודתה ועורה הוא של הכהן הבע"מ מתפרש כפשטא דקרא דואיש את קדשיו אתא לגלויי לבע"מ דאף דאינו ראוי לשרת אפ"ה עבודה ועורה שלו וקרא דושרת אתא לגלוי להיכא דאינו ראוי לאכילה כגון שהוא זקן וחולה מ"מ כל שיכול להקריב יכול ליתן זכות ההקרבה לכל כהן שירצה דלא תליא זב"ז ולהכי אתי הני תרי קראי ושפיר מתפרש מלת כיצד ודו"ק:

ולכאורה י"ל דהא שכתב הרמב"ם דאם הכהן נתן קרבנו לכהן אחר להקריבו דהעור הקרבן והבשר לאותו הכהן המקריב הוא דוקא היכא דנתן לו סתמא להקריב דאז אמרינן דהכל בכלל גם הבשר והעור אבל אם יאמר לו בפירוש שנותן לו רק זכות ההקרבה ולא הבשר והעור דשפיר מהני התנאי בכה"ג ולפ"ז הי' מובן ג"כ הא דקאמר הש"ס כאן בסוגיא האי זקן או חולה ה"ד אי דמצי עביד עבודה עבודתו ועורו נמי תיהוי דידי' היינו דעיקר תליא בהבעלים דיכול ליתן להכהן רק ההקרבה בלבד והעור והבשר יהיו של הבעלים או ליתן הכל גם הבשר והעור ובסתם הוה ג"כ הכל בכלל וי"ל בכ"ז:

והנה הרשב"ם בפ' שופטים, (י"ח פסוק ח') לבד ממכריו על האבות וז"ל לפי הפשט כמו איש מאת מכרו אם יש לו שום קרוב מאבותיו שיתן לו קרבנו לעשותו הוא יש לו רשות להקריבו עפ"י שאינו ממשמרה זו עכ"ל ובאהע"ז שם וז"ל יש אומרים שהוא כמו מאת מכריהם כו' ע"ש והוא כפי' רשב"ם הנ"ל והאע"ז לא ניחא לי' בפי' זה. וצ"ע שהוא נגד הדרשות שבגמ' דילן דמבואר דדוקא כהן שאינו ממשמר זה דיכול להקריב בעצמו הוא דיכול ליתנו לכל כהן שירצה אבל אם הוא זקן או חולה שאינו יכול לעבוד אינו יכול ליתן קרבנו לכהן שירצה והוא לכהני המשמר ומכ"ש ישראל שיש לו קרבן להקריב דאינו יכול ליתן רק לכהני המשמר והרבה י"ל בזה שלא יקשה מגמרא דידן ע"ד הרשב"ם ז"ל:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה