אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר
בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף קט.
[קעה]
א דף ק"ט ע"א האומר לבנו קונם אי אתה נהנה משלי אם מת יירשנו בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו ויחזיר לבניו או לאחיו ואם אין לו לוה וכע"ח באים ונפרעים. והאריכו הראשונים בשמ"ק כאן וגם הרשב"א האריך בזה וז"ל הרמב"ם (פ"ה מהל' נדרים ה"ו) האומר לבנו הרי את אסור בהנייתי או שנשבע שלא יהנה בו אם מת יירשנו שזה כאומר נכסי עליך אסורין אסר עליו הנייתו ופירש בין בחיי בין במותי אם מת לא יירשנו שזה כמי שאמר לי נכסים אלו אסורין עליך וכתב הכ"מ משנה בב"ק (דף ק"ח) וכתב הר"ן בנדרים (דף מ"ז ע"א) לאו למימרא דכיון דנכסים אסורים לו בהנאה לא יזכה בהם דהא קתני סיפא דההיא מתני' ויתן לבניו או לאחיו ואם אינו רוצה או שאין לו לוה וב"ח באים ונפרעים ואם לא זכה בגוף הנכסים האיך נותנם לבניו או לאחיו והאיך ב"ח באים ונפרעים אלא ודאי נכסים דידי' נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהם ואיידי דתנא רישא ירשנו כו' וכי תימא היכא קתני נותנו לבניו או לאחיו בשלמא לוה ובע"ח באים ונפרעים שפיר דב"ח לאו מדעתי' קא מיפרעי דליהוי פורע חובו מאיסורי הנאה דבכה"ג ודאי אסור כו' אבל מדעתו ודאי אסור דהוי מוציא מרשות לרשות ונמצא מועל אלא בע"כ מגבה להן ואע"ג דאיהו ממילא מתהני לא איכפת לן אבל נותן לבניו או לאחיו היכא שרי והא מתהני מטובת הנאה דידהו ואסור כו' וי"ל דלאו למימרא שיתנם להם ממש אלא שמראה להם מקום ואומר להם נכסים אלו אסר עלי אבא ואיני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמיכם ועשו מהם מה שתרצו וכה"ג לאו מתנה הוא אלא גוונא דהפקר וכ"כ הרמב"ם שצריך להודיעם אלו נכסי אבי שאסר עלי אבא עשאה הרמב"ם כההיא דתני לעיל מינה הגוזל אביו ומת כו' לוה וב"ח באים ונפרעים ואמרינן עלה בגמ' וצריך שיאמר זה גזל אבא עכ"ד הר"ן ז"ל. וכתב עלה הכ"מ ולעד"נ שאעפ"י שיתנה להם ממש מותר דלא דמי לתורם משלו על של חבירו דקא מתהני מטובת הנאה דשאני התם שהוא מהנה את חבירו מממונו המותר לו ומפני כך יש בו טובת הנאה אבל הכא שהוא מודיעם שממין זה אסור לו ומפני כך נתנו להם והם ג"כ בניו ואחז שיש להם שייכות בממון זה הלכך אין לו עליהם טובת הנאה ומש"ה שרי עכ"ל הכ"מ:
ועיין עוד ברמב"ם (ה"ח) זה הבן האסור בירושת אביו אם נתן ירושת אביו לאחיו או לבניו ה"ז מותר וכן אם פרעה בחובו או בכתובת אשתו וצריך להודיען שאלו נכסי אבי שאסרן עלי שהנשבע שלא יהנה בו חבירו מותר לו לפרוע את חיבו כמו שיתבאר עכ"ל ובלח"מ הביא שהטור יו"ד (בסי' רכ"ג) כתב ע"ד הרמב"ם ואיני מבין דבריו האיך יהי' מותר לו לפרוע חובו מנכסים האסורים עליו הרי הוא נהנה מהם וכו' וכתב הכ"מ דאישתמיטתי' מתניתין דב"ק (דף ק"ט) ואני אומר למה נשמי' טועה בדבר משנה וכר למה לא השיגו על רבינו ז"ל במ"ש דאם נתן לבנו מותר דמהיכן למד כן לכן נאמר דראה המשנה ומ"מ השיג עליו דמתני' לא קאמרה אלא באים בע"ח ונפרעים מהם וכתב הר"ן ז"ל דאע"ג דלפרוע מדעתו אסור מ"מ כאן באין ב"ד ומגבין אותם לבע"ח בע"כ אכל מ"ש שמותר לפרוע מדעתו חובותיו וכתובת אשתו השיג עליו שזה אינו שהרי הוא נהנה ויש לו נכסים אחרים וב"ד אין מגבין לבע"ח מאלו הנכסים אינו יכול הוא מדעתו לפרוע מאלו הנכסים כו' זה הנראה דעת הטור ז"ל כי היכא דלא נשווי' טועה עכ"ל הלח"מ ובשמ"ק כאן הובא דברי המאירי והרשב"א ושני השיטות של הרמב"ם והטור כתוב בדבריהם ז"ל עיי"ש:
והנה לע"ד יש לי איזהו הערות בזה בראשון מ"ש הר"ן בנדרים הנ"ל דאף דאסור לו להבן ליהנות מהנכסים שנפלו לו בירושה מ"מ נכסים דידי' הם דהא במס' נדרים (דף פ"ה ע"א) בר"ן שם וז"ל ומהא שמעינן שאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותן בע"כ ואינו יכול לעכב אעפ"י שיכול לישאל על נדרו כיון דהשתא מיהא הא לא איתשל מיהו היכא דאיתשל חייבין לשלם דכיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו כיון דאיתשל הויין להו הנך פירי כאלו לא איקסרו עלי' מעולם כו' כתב עלה הר"ן ואני מסתפק בזה לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר ואעפ"י שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל שאינו מוצא שאלה בהפקר ומש"ה יטלו ע"כ כו' עיש"ה והנה סובר ג"כ כהרשב"א ומוסיף עוד על דבריו וא"כ שמעינן דאיסור הנאה הרי הוא כהפקר ממש שאין לו בעלים וא"כ ה"נ כיון שאסר להבן הזה ליהנות מן הנכסים שנפלו בירושה הי"ל לומר דלא הוי לגמרי שלו ולא נעשו כלל נכסים של הבן דהא אם הי' לו נכסים ואסרום על עצמו בקונם אמרינן דיוכל כל אדם לזכות בהם ואין לו עוד שום קנין בהם דאיסור הנאה לית לי' בעלים כלל מכ"ש הכא דלא הי' של הבן מעולם בודאי דהי"ל לומר דלא הר כלל נכסים של הבן ולכאורה י"ל בזה:
אולם י"ל בזה דניהא דכתבו הרשב"א והר"ן דכל שאוסר ע"ע הנאת הפירות דיכולים אחרים ליטלם בפ"כ היינו משום דלא היו אסורי' בהנאה ורק שהוא אסרם על עצמו בה נאה והוי כאלו הפקירם לגמרי וממילא יצאו מרשותו לגמרי ואין להם בעלים מיקרי משא"כ באם נאסר מעצמו בהנאה כגון שנפל חלב לתוך קדירה בשר ואין בה ששים דנאסר בהנאה אבל הוא לא עשה זה בכוונה ובכה"ג י"ל דאף דאסור בהנאה מ"מ עדיין הוא שלו ויש לו בעלים מיקרי הואיל דהוא לא אסרם בהנאה ואם הוא בישל בב"ח בכוונה דהוא אסרם בהנאה בכוונה ג"כ י"ל דהוה כאלו הפקירם מדעת ותו מיקרי אין לו בעלים ורק היכא דלא אסרם בהנאה בכוונה ורק שע"י המעשה שלו שלא בכוונה נאסר בהנאה בכה"ג י"ל דעדיין מיקרי שהוא שלו ויש לו בו עוד קנין ומש"ה הכא בנדרים (דף מ"ז) דאביו אסרם על בנו בהנאה בחייו ובמותו והוא לא אסרם על עצמו דנימא דהוה כאלו הפקירם מדעת בכה"ג שפיר כתב הר"ן דאף דאסור לו להבן ליהנות מהנכסים שנפלו לו בירושה מ"מ נכסים דידי' הם דאיסור הנאה סה שממילא נאסרו עדיין הם שלו ויש לו בעלים מיקרי והבן בזה:
ב ובזה מרווח הא דמצינו שהראשונים כתבו דאיסור הנאה יש לו בעלים וגם מצינו שכתבו שאין להם בעלים וכבר הארכתי כ"פ בזה ואציין בקצרה כפי הרשום בזכרוני כפת עיין פרמ"ג יו"ד (סי' ק"ט במשב"ז סק"א) שאלה חתיכת איסור של ראובן שנתערב בב' של שמעון מהו ואי יש לחלק בין איסור אכילה או הנאה כו' חשובה הנה יבש ביבש מב"מ חד בתרי בטיל אפילו של שני בני אדם והכי מוכח בביצה (דף ל"ח) וראיתי להמהרש"א שם שכתב כל האסורין לית להו בעלים דמפקרי להו צ"ע חסו אסירי אכילה ומותר בהנאה אמאי לית להו בעלים וי"ל בדוחק דה"ק דפלוגתא ר"י ורבנן איכא לאוקמי באיסורי הנאה דודאי מפקרי להו משא"כ נבילה בשחוטה אף דר"ל דמיירי שהנבילה מאיסורי הנאה כמו אע"ז מ"מ דומיא דשחיטה שיש להם בעלים ה"ה נבילה ביש להן בעלים יע"ש ומיהו אי נתערב יבש ביבש מאיסורי הנאה דבטל שפיר ואף איסור כרת בטל חד בתרי יש לעיין אי מחייב לי' שמעון לשלומי דמי בעד חתיכה ההיא דודאי הגוזל איסורי הנאה לאו מידי חסרי' ואפקורי מפקר לי' ונראה דאם התערובות בבית שמעון י"ל דזכתה לו חצירו כה"ג ומיהו באסורי אכילה ודאי מחויב לשלם לי' דמי חתיכה מעליא כו' ע"ש והנה מבואר דאיסורי הנאה לית לי' בעלים כלל מיקרי ונהירנא כי בגליון הפרמ"ג של חותני הגאון בעל פ"ש ז"ל הי' כתוב עיין קצה"ח (סי' ת"ה סק"ב):
והנה הקצה"ח שם כתב דבאיסורי הנאה לא מהני הפקרו כלל וכדמוכח בפסחים (דף ה') בהא דאחרי וניבטלי' בשית משום דרב גידל דאמר המקדש משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין אלמא דאין לבעלים שום כח להפקיר אחר שנאסר בהנאה וכ"כ רש"י ב"ק (דף מ"ה) שור הנסקל משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש ופירש"י אינו מוקדש דלאו ברשותי' דמרי' קאי לאקדושי' וא"כ ה"ה לאפקורי' אינו ברשותו אלא דאסורי הנאה אע"ג דלאו ברשותי' קאי אבל בעלים מיהו אית לי' וכמ"ש הריב"ש (בסי' ת"א) דזכי' יש בו באיסורי הנאה מדאמרינן בע"ז מדאגבי' קניא וכ"כ הרשב"א בחידושיו בפרק לולב הגזול באתרוג של ערלה חשיב לכם ומשום דאית לי' בעלים אע"ג דאסור בהנאה ע"ש בקצה"ח שהאריך כזה. ולע"ד לפמ"ש לעיל א"ש דבאיסור הנאה אשר הבעלים אסרוהו בהנאה בכוונה אמרינן דלגמרי פקע שם בעלים מינה הואיל דהוה כאפקרי' לגמרי אבל לעולם באיסור הנאה יש לה בעלים בדבר הנאסר בהנאה שלא ע"י מעשה הבעלים בכוונה ודו"ק. ועיין לקמן (על דף קי"א ע"א) [אוקצ"ח אק"ב] מ"ש בזה:
ג והנה לכאורה י"ל בהא דמתני' בחייו ובמותו לא ירשנו מהא דב"ב (דף קכ"ו ע"ב) במתני' האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא ירש עם אחיו לא אמר כלום שהתנה ע"מ שכתוב בתורה ופירשב"ם שהרי מתנה לעקור דבר מן התורה ובעל כרחו של זה יירש עם האחין ואינו יכול לסלקו מירושה זו אלא על ידי שיתן בלשון מתנה כל נכסיו לשאר בניו או שיאמר שאר בני יירשו כל נכסיי ואליבא דר"י בן ברוקא ושם ב"ב (דף ק"ל) האומר איש פלוני ירשני במקום שיש בת בתי תרשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה ע"מ שכתוב בתורה ריב"ב אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ועל מי שאין ראוי ליורשו אין דבריו קיימין וכ"פ להלכה ברמב"ם (פ"ו מהל' נחלות ובח"מ רפ"א) ע"ש והנה להפקיע הירושה מבנו אם אינו על אופן הזה שיאמר פלוני בני ירש הכל לא מהני לכ"ע ובטלים דבריו לגמרי וא"כ הכא דאסר נכסיו על בנו בחייו ובמותו הרי הפקיע לגמרי חלק ירושתו והוה כאומר פלוני בני לא ירשני והיל"ל דלא חל כלל האיסור ובטלים דבריו לגמרי ולכאורה י"ל בזה טובא:
והנה לסברת הר"ן בנדרים (דף מ"ז) הנ"ל דאף דהוא אסור עליו בהנאה מ"מ גוף הירושה הוא של היורש ויש לו קנין בגוף הדבר א"כ יש ליישב קצת דלא הפקיע ממנו חלק ירושתו כי הוא נוטל חלקו המגיע לו אלא שאסור לו ליהנות ממנו:
אלא דאכתי י"ל לפמ"ש הטור שם בשם הרמ"ה אי נמי אמר פלוני בני לא יירש אלא כך וכך א"נ אמר ראובן בני ירש חלקו וחלק שמעון לא אמר כלום ע"ש ובמלמ"ל (פ"ו מהל' נחלות וא"כ ה"נ הואיל דחלקו המגיע לו אינו שוה לו כלום דהא אסור ליהנות ממנו הי"ל כאומר פלוני בני לא יטול אלא כך וכך:
ואולי י"ל הואיל דלא פיחת לו מחלקו ורק דאין חלקו שוה אליו מחמת שאסור לו בהנאה אבל לכ"ע שוה חלקו כמו חלק שאר אחיו אולי לא מיקרי זה שפיחת לו מחלקו ולא הוה מתנה עמש"ב ואכתי צ"ע בזה. מיהא אם נימא דלא כהר"ן הנ"ל רק דאיסור הנאה אין לו בעלים כלל ואין לו להבן הזה שום זכי' בחלקו המגיע אליו הואיל דאסור לו בהנאה שאסרו אביו עליו בקונם והרי הוא כאלו אמר פלוני בני לא יירשני דהוה מתנה עמש"ב ולא אמר כלום ואמאי חל האיסור קונם כלל:
ואולי י"ל דהואיל דקונם חל על דבר מצוה דהא אם אמר קונם ישיבת סוכה עלי חל האיסור ה"ה הכא ג"כ חל האיסור אף שהוא לעבור על דבר תורה. וגם דהא הוה כולל שאסר עליו בחייו ובמותו וחל האיסור. מיהא אכתי י"ל בזה דניהא דחל קונם על דבר מצוה היינו דוקא על גופו של הנודר אבל שיהי' חל האיסור על האחרים היכא דהוא עובר על המצוה בזה שהי' אסור לו להאחר ליהנות ממנו מנ"ל. דניהא דהאומר בית זה עליך קונם דאפילו מכרו לאחר ג"כ אסור דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו וכדאיתא בנדרים (דף מ"ו) מ"מ היכא דהוא לעבור על המצוה וכגון הכא מנ"ל שיהי' חל האיסור על בנו וחהי"ת יהי' אסור לבנו ליהנות מן החלק ירושה שלו:
ד ועוד י"ל בזה דאם יש לו ליורש זה עוד אחים דודאי מותר לו ליהנות מחלק אחיו ורק מחלקו אסור לו ליהנות וכן כתב הרשב"א בחידושים כאן והובא ג"כ בשמ"ק בד"ה א"ר יוסף ואפילו לארנקי של צדקה באה"ד וז"ל ושמא בחלק הראוי לו הוא שנאסר אבל בחלק שאר היורשים מותר והיינו דקתני אם מת לא יירשנו ולא קתני אם מת לא יהנה מנכסיו כו' ע"ש וא"כ הואיל דקיי"ל האחין שחלקו לקוחות הם הואיל דאין ברירה וא"כ גם בחלק אחיו יהי' אסור ליהנות דדילמא הוא חלקו שהי' ראוי להגיע לו וגם י"ל ג"כ להיפוך דגם הוא יהי' מותר לו ליהנות מחלקו הואיל דאין ברירה. וכדרך שכתב השג"א (בסי' פ"ט וסי' צ') בעכו"ם וישראל שהי' להם שותפות בחמץ ועבר עליו הפסח דהכל מותר בהנאה בין חלקו של העכו"ם ובין חלקו של הישראל דעל חלק העכו"ם אמרינן ברירה דהוא רק איסור דרבנן ועל חלק הישראל אמרינן אין ברירה והוה ספיקא דרבנן ולקולא יעויין מקו"ח (סי' תמ"ח) מ"ש שם בזה. ולפי סברת השאג"א הנ"ל גם חלקו יהי' מותר מה"ת הואיל דאין ברירה והוה ספק עכ"פ וגם דחלקו של אתיו ג"כ יהי' אסור לו ליהנות ממנו הואיל דאין ברירה ודילמא הוא חלק שלו דהיינו שזה הי' ראוי להיות בחלקו דהא קיי"ל אחין שחלקו לקוחות הן:
ועוד י"ל דאם היו שלשה אחין דהיינו מלבד זה שאסרו אביי עליו בקונם היו עוד שני אחין וא"כ הול"ל דחלקו נתבטל בשני החלקים של שני אחיו דהיינו כמו אם נתערב דבר האסור בהנאה בתוך שני דברים של היתר דחד בתרי בטיל ואף חלקו ממקרקע ג"כ הי"ל לומר דמה"ת נתבטל והיין בחוו"ד (סי' ק"י סק"ו) שכתב דקרקע בקרקע לא שייך ביטול עיי"ש אולם מקושי' הר"ש מקינון נראה דסובר דגם בקרקע שייך ביטול וכבר הארכתי בע"ה בענין זה במס' ב"מ (דף י"ח ע"א) בהא דשדה שאבד בה קבר במס' פסחים (דף יו"ד) וא"כ אם ניחא דגם קרקע בקרקע שייך ביטול הי"ל לומר ה"נ אם היו שלשה אחין דיהי' מותר לו ליהנות גם מחלקו הקרקע דהואיל דאין ברירה ונתבטל חלקו בשני החלקים של שני אחיו והנה לשיטת הפרמ"ג יו"ד (סי' ק"ט) שהבאתי לעיל דאם נתערב איסור הנאה של ראובן בשני היתרים של שמעון דזכה בה שמעון הואיל דאיסור הנאה אפקורי לה בעלים וזכתה לו חצירו של שמעון אם הי' בחצרו א"כ ה"נ י"ל כן מיהא הכא מיירי דלא הי' מונח בחצירם של אחיו דמיד שמת אביו אז יש לדין דאין ברירה ונתבטל חלקו והרבה י"ל בכ"ז. ומכ"ש דקשה לכאורה באם נשארו מטלטלין דודאי שייך לומר דנתבטל חלקו בחלק שאר האחין ברובא ויש לפלפל עפ"ד החוו"ד (סי' ק"א סק"ה) דאם הספק בכל אחד ואחד אם שייך ביטול עייש"ה וקצרתי במובן:
ה ומחמת כל הני דיקדוקים הנ"ל לולא דמסתפינא מרבותי הי' נלע"ד דאולי נוכל לומר דהא דאסר עליו בחייו ובמותו דאם מת לא יירשנו דהוא רק מדרבנן אבל מה"ת שפיר מותר לו ליטול חלקו והא דבמס' נדרים (דף מ"ז) דקפשיט הש"ס ממתני' זו דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו הוא דמדחזינן דרבנן אסרו בכה"ג ואם הי' הדין דאין יכול לאסור דבר שברשותו לכשיצא מרשותו מה"ת לא הי' רבנן אסרו להבן ליהנות ממנו אחר שנפל לו בירושה הואיל דאין יכול לאסור כלל מה"ת בשום מקום:
וכיוצא בזו כתב הרשב"א כאן בחידושיו והובא ג"כ בשמ"ק בד"ה אמר רב יוסף באה"ד וז"ל ולפי"ז האוסר נכסיו על חבירו לכשיצא מרשותו עדיפא מהא דהתם ודאי משמע דלעולם אסורין לו והכא אין אסורין לו אלא כל שבאו מן האב לבן בלא אמצעי ואעפ"י שלמדו שם בפרק השותפין ממשנתינו דין האוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו לא שיהא זה כזה ממש אלא דמ"מ למדנו ממשנתינו שפיר דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ויבא לרשות אחרים ואין לאיסורו הפסק ולפיכך אסור בהן לעולם שזה לא אמר שלא יהנה מנכסיו בחייו ובמותו אלא שלא יירשו כו' ע"ש ברשב"א ואף שאין ראי' גמורה דהא מדברי הרשב"א לא נוכל ללמוד דהוא רק אסור מדרבנן ורק בענין מה דפשיט שם בנדרים ממתני' דילן דלא הוי לגמרי שוין וי"ל בזה. ואם נימא דהוא רק מדרבנן נתיישבו כל הני דיקדוקים הנ"ל. ואם נאמר כן יהי' מובן דברי הרמב"ם במ"ש (בה"ו) דאסר עליו בחיו ובמותו אם מת לא יירשנו ונוכל לומר דהוא רק מדרבנן אסור וכן (בה"ח) דזה הבן האסור בירושת אביו אם נתן לבניו או לאחיו מותר והטעם דעיקר מה שאסור לו ליהנות הוא רק מדרבנן שאסרו לו ולא אסרו רק שהוא יהנה ממנו אבל בנתנו לבניו או לאחיו שפיר דמי והיינו הואיל דהם ג"כ יוכלו לבא בזה מצד ירושה וכ' עוד וכן אם פרעם בחובו או בכתובת אשתו והיינו דגם בעצמם מותר לפורעם הואיל דלא חל האיסור מה"ת ורק מדרבנן אסור ולא אסרו אלא שלא יהנה הוא בעצמו מהן וכן אם נתנם לאחר במתנה נ"כ מיקרי שנהנה בעצמו דמתנה כמכר ואינו מותר אלא בכה"ג ומיושב שפיר קושיית הטור על הרמב"ם ז"ל:
הן כאשר נדקדק בלשון הרמב"ם כתב הלשון הכל בעבר אם נתן הבן לבניו או לאחיו וכן כתב עוד וכן אם פרעם בחובו או בכתובת אשתו והכל הוא לשין דיעבד שאם כבר נתן וכבר פרע ואיני מבין דקדוקו של הטור על הרמב"ם בזה אם לא שגם בדיעבד לא יהי' חל ואין זה במשמעות לשין הטור כפי שהביא הלח"מ וי"ל בזה:
והנה בשמ"ק כאן הביא דברי הרב המאירי ז"ל ואם הזכיר בהדרתו זמן שאחר מיתו והוא שאמר קונם כו' בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו ר"ל לא יירשנו לענין שיהא מותר בהנאתה שאעפ"י שממילא אחר שלא חלקם על פיו לאחרים יורש הוא ומ"מ הרי הוא כיורש איסורי הנאה והרי הוא זוכה שירושה מן הדין אלא שנאסר בהנאה ואם רצה לצאת ידי חובה בנקיות גמור יפקיע עצמו מן הירושה ויניחנה לבניו של אביו שהם אתיו או אחי אביו אם אין לאביו בן אלא הוא ואם אינו רוצה בכך או שאין לו בכדי לוותר כ"כ במה שזכה מן הדין הקילו בה שיהי' לוה כנגד ירושתו ומחזיק במה שלוה ומלוה בא ונפרט מירושתו ע"כ ומ"מ רוב המפרשים מסכימים שאין הוא בעצמו פורעו מאותן הנכסים כו' והאריך בזה וכתב ומ"מ נ"ל שזה אינו יכול ליתנם שהמתנה טובת הנאה היא ולא אחרו יתן לבניו או לאחיו אלא שאין כאן מתנה של טובת הנאה אלא שמפקיע עצתו מן הירושה ונשארו הם יורשים מאליהם כו' עייש"ה:
ולכאורה גם מלשון המאירי ז"ל נראה קצת כמ"ש שהרי כתב הלשון רצה לצאת ידי חובה בנקיות גמור כו' דלשון זה משמע שהוא רק מטעם חומרא וגם מה זה אשר חכז"ל חפשו עצות שילוה כו' אטו בכל איסורי הנאה חפשו עצות שירויחו הבעלים ולא יהי' להם היזק הלא באוסר את נכסיו על עצמו דאסורים לו בהנאה והם נעשים הפקר ממילא והלא האיך נעשה הפקר הלא הי"ל לומר דאיכא עצה זו אשר ילוה והבע"ח יגבה מן הנכסים וא"כ נימא דתו לא נעשה הפקר ואף כי י"ל דהכא הואיל דאין האיסור הנאה בא בגרמתו ולכן הקילו וחפשו עלה ולכאורה י"ל טובא בזה. ולכן לפי האמור לעיל דהוא רק מדרבנן הא דאסור לו ליהנות מחלק ירושתו א"כ יהי' מובן שפיר הלשון המאירי ז"ל:
וי"ו אח"ז ראיתי בספר רביד הזהב בפ' פנחס ע"פ והעברתם את נחלתו לבתו באה"ד וז"ל ודע מדקרי רחמנא מעביר ש"מ מה שעשה עשוי ככתוב ר"פ תצא ביום הנחילו וכו' והבריא אשכחן לכתחילה שמעביר ירושת בנו כמו ששנינו בפ' הני' (דק"ט) קונם שאתה נהנה לי בחיי ובמותי ה"ז אינו יורשי ומבואר ביו"ד (סי' רט"ו וחו"מ סי' רפ"ד) דאדם יכול לאסור דבר שברשותו אחר שיצא חרשותו עכ"ל. יהנה לפי הנראה הי' קשה לי דאיך רשאי להעבירו מנחלה מה שאסרו עליו בקונם בחייו ובמותו מיקרי ג"כ העברה מנחלה וכמו שכתבתי לעיל וחתוך זה העלה דבבריא רשאי ולע"ד לא מצאתי עוד מפורש דבר זה שיהי' מותר לבריא להעביר מנחלה בן אחד מן הבנים ואדרבה הרי הרמב"ם (בפ"ו מהלכות נחלות ה"א) וכ"כ ג"כ בח"ח (סי' רפ"א ס"א) אין אדם יכול להוריש למי שאין ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש אעפ"י שזה ממון הוא לפי שנאמר בפרשת נחלות והיתה לבני ישראל ללוקת משפט לומר שחוקה זו לא נשתנה ואין התנאי מועיל בה בין שצוה והוא בריא בין שהי' שכ"מ בין ע"פ בין בכתב אינו מןעיל לפיכך האומר איש פלוני בני בכורי לא יטול פי שנים פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום כו'. עוד שם אמר פלוני בני ירש חצי נכסי ושאר בני החצי דבריו קיימין כו' ואם הי' בריא אינו יכול להוסיף ולא לגרוע לא לבכור ולא לאחד משאר היורשין ועיין בה"ה שם ואם הי' בריא שם בעי' וכתבו בהלכות דלא איפשטא כו' עייש"ה. וא"כ מבואר בהדיא דגם בבריא לא מהני ואדרבא מצינו שבריא גרע יותר משכ"מ לענין אם אמר פלוני בני ירש חצי כו' ע"ש היטב. וא"כ ה"נ כשאמר לבנו קונם כו' בחייו ובמותו דאם מת לא יירשנו והלא מפקיע חלק ירושה שלו והוה כאלו אמר בפירוש שלא יירשנו וכמו שהי' קשה ג"כ להרביד הזהב ואם נימא כמ"ש לעיל אתי שפיר:
שוב ראיתי בתורי"ד כאן (אות פ"ד) וז"ל בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו פירוש נ"ל שאין זה נדר גמור ומש"ה עבדי לי' רבנן תקנתא שמה כח יש לו לעשות נכסיו קונם לאחר מותו והא קיי"ל שאין אדם יכול למכור או ליתן או להקדיש לאחר מותו אם לא יאמר מהיום ה"נ בקונמות אין אדם יכול לאוסרן על חבירו לאחר מותו מ"מ שלא יקילו בנ"א בקונמות עשו חכמים תקנה זו אבל אי אמר נכסיי אלו יהיו עליך קונם בין בחיי בין במותי נדר גמור ואסור שיהנה מהם בין בחייו בין במותו ולא מהניא תקנתא הכא דתקנתא לאיסורא לא עבדינן עכ"ל הטהור ראיתי ושמחתי שזכיתי לכוון לגדול הראשונים ז"ל והנה שלא יקשה מהא דנדרים (דף מ"ז) דקפשיט מינה בעי' דרמב"ח וצרכינן לומר כמו שפירשתי לעיל והבן בזה:
ועפ"י האמור אולי י"ל עוד בשיטת הרמב"ם דהנה לכאורה י"ל בדברי הר"ן בנדרים (דף מ"ז) שהבאתי לעיל דאף דאסור לו בהנאה מ"מ יש לו קנין בגוף הדבר והלא הי"ל לומר דהואיל דאסור לו בהנאה אין לו שום קנין בגוף הדבר דאיסור הנאה אין לו בעלים כלל. אולם י"ל דהא לכאורה קשה דהיל"ל דלא חל כלל האיסור הואיל דהיא לעבור על דבר תורה להפקיע ממנו החלק ירושה לגמרי וצרכינן לומר דבאמת לא חל האיסור להפקיע לגמרי חלק ירושה ממנו וע"כ נשאר לו להבן הזה איזהו זכות בו אף שאסור לו ליהנות ממנו ומש"ה הוה הגוף שלו דאל"כ אלא דנימא דהאיסור הזה מפקיע מן הבן כל זכות עד שלא נשאר להבן שום זכות בו א"כ הי"ל לומר דלגמרי בטל האיסור הואיל דהוה לעבור על ד"ת כן נוכל להסביר סברת הר"ן ז"ל. ומעתה נוכל לומר דסובר הרמב"ם דאם אמרינן דגוף הנכסים הוא של הבן לאיזהו זכות הוא דאמרינן דעדיין הגוף הדבר הוא שלו וע"כ דהוא לענין שיוכל לפרוע ממנו חובו או כתובת אשתו והיינו דלענין זה לא הי' יכול האיסור לחול כלל להפקיע ממנו כל שום זכות שיש בהירושה הלז הואיל דהי' מתנה עמ"ש בתורה והאיסור חל לענין שאסור לו ליהנות מגוף הדבר ודו"ק היטב בזה:
(זיי"ן) והנה הרשב"א ז"ל האריך כאן בבאור הסוגיא וכתב בשם הראב"ד לפרש דהא דקתני ונותנן לבניו או לאחיו קאי על המדיר והקשה עליו ובסוף דבריו כתב וראיתי להרמב"ם ז"ל שפירשו בנידר וכתב צריך שיאמר להן אלו נכסים שאסר עלי אבא פירשה ז"ל בדרך מתניתין דהגוזל את אביו ומת דאמרינן עלה בגמרא וצריך שיאמר זה גזל אבא ונראה שהוקשה לו הענין כמו שכתבתי ומפני זה מצא לו הרב מענה לסמוך עליו ואמר שגם זה דוקא באומר אלו נכסים שאסר עלי אבא כלומר דכיון שאמר להן כן אין זה שנותן משלו אלא כמגבי' להן מציאה וכן בפרעון חובו כיון שגילה כן לבע"ח וקבלן הלה הרי זה כמלוה שאמר ללוה הגבה מציאה ותנה לי והפטר כנ"ל ליישב דברי הרב ז"ל עכ"ל הרשב"א. ולע"ד לא זכיתי להבין דיהי' מותר באיסור הנאה אחריני שיאמר המלוה ללוה הגבה לי איסורי הנאה זה והפטר דהי"ל לומר דנהנה הוא מאיסורי הנאה זו בהגבהה זו שמגבי' את איסורי הנאה והא במס' ע"ז (דף ס"ב) השוכר את הפועל לעשות עמו ביי"נ שכרו אסור וקאמר בגמרא מ"ט שכרו אסור אילימא הואיל ויי"ל אסור בהנאה שכרו נמי אסור הרי ערלה וכלאי הכרם דאסורין בהנאה ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת כו' ע"ש כל הסוגיא. והנה זה דוקא לענין דיעבד אבל לכתחילה גם בכל איסור הנאה אסור לעשות בהן המלאכה כדי שירויח בה ובכמ"ד מבואר כן וא"כ ה"נ האיך יהי' מותר לו להגבי' דבר האסור לי בהנאה כדי שיפטר בזה מן החוב הלא הוא נהנה בזה ולכאורה צ"ע בזה:
וראיתי עוד ברשב"א בד"ה א"ר יוסף אפילו לארנקו של צדקה והובא ג"כ בשמ"ק כתב הראב"ד שיש לפרשה על שניהם בין אגזל בין אמודר נותן לקופה של צדקה וחוזר ומתפרנס מן הקופה בתורת צדקה למדנו מדברי הרב ז"ל שהאומר בחיי ובמותי אינו כאומר נכסים אלו שאלו האומר נכסים אלו אפילו מוכרן או נותנן לאחר אסורין לו ואלו האומר בחייו ובמותו נותנן או מוכרן לאחר מותר והדבר תימא בעיני שהרי כשמת אינן של מדיר ושל יורשיו הן וא"כ למה לא יהנה מהן כאלו נותנן לאחר ואולי בחלק הראוי לו הוא שנאסר אבל בחלק שאר היורשים מותר והיינו דקתני אם מת לא יירשנו ולא קתני אם מת לא יהנה מנכסיו ולפ"ז האוסר נכסיו על חבירו לכשיצאו מרשותו עדיפא מהא דהתם ודאי משמע דלעולם אסורין לו והכא אין אסורין לו אלא כל שבאו מן האב לבן בלא אמצעי כו' ע"ש עכ"ל הרשב"א ז"ל והנה מבואר ברשב"א ז"ל דכשאמר בחייו ובמותו דלא יירשנו אבל לא נאסרו הנכסים על אותו בן המודר כמו אלו אמר בית זה עלי דאפילו מכרו לאחר אסור לו להמודר ליהנות ממנו לעולם ואפילו אפסקי' אחר ואלו הכא כי אפסקי' אחר שרי לו להבן המודר ליהנות מן הנכסים הללו וכמבואר ברשב"א ז"ל וא"כ נוכל לומר כוונת הרשב"א ז"ל לעיל שכתב בטעמו של הרמב"ם דמותר לו להבן הזה לפרוע חובו מן הנכסים הללו הוא משום דהוה כמלוה שאמר ללוה הגבה מליאה ותנה לי והפטר כוונתו ז"ל דלעולם בשאר איסורי הנאה אסור בכה"ג משום דנהנה מאיסורי הנאה וניהא דבדיעבד שכרו מותר אם הוא באיסורי הנאה שאינו תופס דמיו מ"מ לכתחילה בודאי דאסור וכמ"ש לעיל ורק הכא דאחר שבא ליד אחר מותר לו ליהנות ממנו וא"כ כשכבר פרעם למלוה שלו או לכתובת אשתו כשכבר באו ליד המלוה או ליד האשה אז מותר תו לו ליהנות מן הנכסים וא"כ כל זמן שלא באו ליד המלוה אז עדיין הנכסים אסורין עליו והוא לא נפטר עדיין מן החוב ואימת נפטר מן החוב כשבאו כבר ליד המלוה ואז הרי הותר לו להבן המודר ליהנות מן הנכסים ואז נפטר שפיר מן החוב בהיתר גמור כנלע"ד בפירוש דברי הרשב"א ז"ל:
ומיושב שפיר דברי הרמב"ם ז"ל ול"ק עליו קושיות הטור הנ"ל וזה הוא ג"כ כוונת הרשב"א בישוב דברי הרמב"ם ז"ל ומובן ג"כ הא דכ' הרמב"ם דמותר לו ליתן לבניו או לאחיו משום דאימת הוה מיקרי הנאה לו במה שנותן להם הוא כשבא לידם והם זוכים בו וא"כ אז הוא מותר לו ליהנות מן הנכסים הללו ונוכל לומר דלאו דוקא לבניו או לאחיו מותר לו ליתן במתנה הנכסים הללו ורק דה"ה לאחרים ג"כ מותר לו ליתנם משום האי טעמא. ואולם בשמ"ק כאן בד"ה האומר כ' בשם המאירי ז"ל די"ל דוקא לבניו או לאחיו מותר לו ליתנם משום דאין כאן טובת הנאה לו אלא שמפקיע עצמו מן הירושה ונשארו הם יורשים מאליהם כו' יעו"ש ולפ"מ שכתבתי י"ל דלהרמב"ם מיתר ליתנם גם לאחרים ג"כ ורק דבמשנה נקיט ונותן לבניו או לאחיו משום דדרך העולם הוא כן או אולי י"ל דליתנם לאחרים אסור לכתחילה וכשיטת המאירי ז"ל וי"ל בזה ודו"ק:
והנה במ"ש הרשב"א דכשבאו ליד אחר מותר לו להבן המודר ליהנות ממנו וקצת נראה מלשונו הטהור כמסתפק בזה ואלו במס' ב"ב (דף קל"ג ע"ב) ת"ר מעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגין כשורה עמד וכתב נכסיו ליונתן בן עוזיאל מה עשה יונתן ב"ע מכר שליש והקדיש שליש והחזיר לבניו שליש בא עליו שמאי במקלו ותרמילו א"ל שמאי אם אתה יכול להוציא את מה שמכרתי ומה שהקדשתי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי אם לאו אי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי כו' ובתוס' שם ד"ה בא עליו ז"ל נראה להרשב"א דההוא גברא דכתב נכסיו ליב"ע הדיר נכסיו מבנו בחייו ובמותו והי' סבור שמאי שנתן ליהונתן ע"מ שיתן לבניו והי' סבור שהחזיר הכל ועל כן בא עליו לומר שע"י מתנה זו לא הותרו בהן הבנים כמו מעשה דבית חורון שלא הותר האב ע"י מתנת הבן והשיב לו יהונתן אינו כמו שאתה סבור דהתם לא הי' מתנה גמורה אבל זו מתנה גמורה למכור ולהקדיש וכן משמע בירושלמי נדרים כו' והרי כתב הרשב"א בהדי' כן בפשיטות ואולי הוא הרשב"א ז"ל בחידושים וכן ראיתי כתוב בשיירי ש"מ על ב"ב שם שהאריך שם ובסוף כתב ומיהו לכל הפירושים קשה דלא דמי האי עובדא לעובדא דבית חורון ומתוך ירושלמי דנדרים נראה לפרש שאותו אדם הדיר בניו בחייו ובמותו דקיי"ל פרק הגוזל מת אינן יורשין אותו ולכך כתב כל נכסיו ליונתן וצ"ע וקאמר שמאי כיון שהחזיר לבניו נראה שהמתנה שנתן לי לא היתה אלא הערמה כו' תוספי הרא"ש ז"ל עכ"ל והרי מפורש בהדיא דין זה בכה"ג דאסר עליו בחייו ובמותו דלא יירשנו וכי אפסקי' שרי להבן המודר ליהנות ממנו שהרי נתן לו יהונתן בן עוזיאל שליש מהנכסים ואפילו אם הי' נותן לו כולם דלא הי' מותר התם משום דנתן ההוא גברא ליב"ע כל נכסיו ואיכא למיחש להערמה וכעובדא דבית חורון אבל אם יורשיו האחרים לקחו כל הנכסים גם חלקו של הבן המודר מותר לו להבן המודר להנות אח"כ מן הנכסים וכמ"ש הרשב"א כאן בחידושים וחידוש שלא הובא דין זה (בש"ע יו"ד בסי' רט"ז ורכ"ג), דלפי המבואר הרבה ראשונים סוברים כן להלכה וגם הרמב"ם נראה דסובר כן לפמ"ש לעיל:
ח הנה כתבתי מן הדברים הללו בסוגיא זו לאאמו"ר הרה"ג מוה"ר יוסף שיחי' והעיר על איזהו דברים שכתבתי בזה ולעד"נ שאוכל להצדיק דברי. ואבא כסדר הדברים הנאמרים במכתב האמו"ר הרב שיחי' א] על מה שכתבתי לפרש כוונת הרשב"א [באוק"ז] במ"ש כיון שאמר כן להבע"ח אלו נכסים שאסרם אבא עלי הי"ל כאומר הגבה לי מציאה והפטר והקשיתי דהא אכתי נהנה מאיסורי הנאה וניחא לי עפי"ד הרשב"א בסוגיין בד"ה אר"י ואפילו לארנקי של צדקה דבאפסקי' אחר מותר הכא כו' ועל זה כ' אאמו"ר לדחות דברי בזה"ל דהאיך נוכל לומר דזה הוה כאפסקי' אחר דהאיך רשאי ליתן לבע"ח לכתחילה דאפסקי' אחר הוי כגון שהמדיר נותן לבע"ח או לאיש אחר רשאי המודר ליהנות ממנו אבל לא כשהמודר נותן ומה שכתבת דה"ה דכשנותן לאחר נמי חלילה לטעות ולומר כן אדרבא מבואר בפי' כשהמודר נותן לאחר ה"ז מועיל בקונם וזה מפורש בכמ"ד וא"צ להביא ראי' ע"ז אך אביא ראי' ממס' ב"מ (דף פ"א) הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו וא"ל אם מקבלין אותן ממני אני נותן לך דמיהן ואם לאו אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהן ונאנסה בהליכה חייב בחזירה פטור מפני שהוא כנושא שכר אלמא אעפ"י שלא קיבלן נהנה במה שרוצה ליתן מתנה לארוסתו ומכ"ש קודם שקיבל וא"כ כאן אף שקודם קבלת הבע"ח הרי נהנה הלוה ואיך ידמה אפסקי' אחר ממדיר למודר ולדידי נראה אף אם עבר ונתן לאיש אסור המודר להנות מהמתנה עכ"ד אאמו"ר הרב שיחי':
והנה עיינתי היטב בזה ולע"ד רואה אנכי כי קצרתי בדברי הראשונים כי הלא הרשב"א כ' לסברתו על הא דר' יוסף דאפילו אם נותן לארנקי של צדקה כתב הראב"ד דמותר לו להבן המודר להנות ממנו אלמא אע"ג דהמודר בעצמו נותן לאחר רשאי לו להמודר בעצמו להנות ממנו כל דאפסקי' אחר ופירשתי בזה כוונת הרשב"א ז"ל בדבריו הקודמים שכתב לתרץ שיטת הרמב"ם משום דהי"ל כאומר הגבה מציאה והיפטר דהטעם והסברא הוא דכל זמן שלא קיבלם הב"ח עדיין לא נפטר הוא מהחוב ול"ל הנאה עדיין מזה כלל ורק אז כשקיבלם הבע"ח אז חטי לי' הנאה להבן המודר הזה שנפטר מהחוב והרי אז מותר לו תו ליהנות גם מגוף החפץ הזה ג"כ והא דאמרינן כשהמודר נותן לאחר דמעל דזה מיקרי הנאה שנותן לאחר מתנה התם שאני משום דלעולם אסור לו ליהנות מן החפץ הזה דמיירי שהחפץ הזה אסור לו לעולם גם כי יהי' ברשות אחר אבל הכא דאיסור הנאה זה קיל משאר איסורי הנאה שהרי הכא לא היה הירושה אסור עליו לעולם דהא כי מטי ליד אחר מותר לו תו להנות ממנו משא"כ בשאר איסורי הנאה דלא יהי' לו היתר לעולם. ומה דלא אמרינן דמה שפורע בזה להבע"ח מיחשב זה גופי' הנאה דהא סוף סוף נהנה מיד בשעה שנותן להבע"ח ועדיף זה מהא דהלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו דאפילו בחזרתן שלא קיבלו אותן בבית חמיו ג"כ מיחשב הנאה שהרי חייב בגניבה ואבידה
והנה כמדומה שבעת לימודי הרהרתי בזה להסביר הדבר והוא דהתם הוא נהנה מגוף החפץ בשעה שהוא בעין משום דרוצה שארוסתו תראה שרוצה ליתן לה ומש"ה בהליכתן חייב באונסין דהוה שואל עלייהו ובחזירתן פקע שם שואל מנייהו וחל עליו שם ש"ש דכל שואל כשפסקה זמן שאלה הוי ש"ש עליו כ"ז שלא החזירן לבית בעלים משום דהוה כאלו כבר קיבלו שכרן שהרי נהנה מהם בימי שאלה אבל הכא הרי אביו לא אסרן עליו בהנאה עולמית ורק שלא יהנה מירושה זו וסובר הרשב"א דזה דוקא כ"ז שלא בא ליד אחר אבל כי אפסקי' אחר מותר לו ליהנות וא"כ מש"ה מותר לו ליתנם לבע"ח משום דלא נהנה ממנו קודם שנפטר מן החוב וזה שנהנה מהם מפני שיכול לפרוע בהם חוב זה לא מיקרי הנאה מגוף החפץ והנאה כזו לא הי' בכלל הקונם שהרי לא אסרם עליו הנאה עולמית ורק שלא יירשנו ואסור לו ליקח גוף החפץ וליהנות מעט אבל זה שהוא רק כגרם הנאה זה לא הי' בכלל הקונם:
והנה לפי האמור הי' נוכל לומר דגם כי נתנם לאחר ג"כ לא מיקרי זה הנאה בשעת הנתינה ורק ההנאה הוא שכבר זכה בה המקבל אז הוא דמחזיק לו טובה להנותן והרי אז מותר לו להנותן ליהנות ממנו ממש ג"כ והטעם דשאני איסור הנאה זה מכל איסורי הנאה דעלמא שאסורין עליו עולמית ואם אסר על עצמו חפץ שלו אסור לו ליתנו במתנה לאחר משום דזה מיקרי הנאה שנותן לחבירו וכן בכל איסורי הנאה אסור לו ליתנם במתנה משום דזה מיקרי נהנה התם שאני משום דהא בעת שזכה בו האחר הוא נהנה ממנו אבל הכא ההנאה הוא אז בעת שזכה בו האחר ואז תו מותר לו לגמרי ליהנות מן גוף החפץ ג"כ והגם כי יש לפקפק בזה מ"מ יש לצדד ולומר כן והרבה י"ל בזה. אולם יען ראיתי כי אאמו"ר הרב שיחי' הרחיק זה לגמרי וגם כי כבר הבאתי לעיל דברי הרב המאירי המובא בשמ"ק דאסור בכה"ג הדרני בי מזה אבל מ"מ זה שכתבתי להסביר דברי הרשב"א לתרץ דברי הרמב"ם דמש"ה מותר לו לפרוע לבע"ח ממנו משום דלא מיקרי שנהנה הואיל דאימת נפטר מהחוב כשכבר זכה בו המלוה ואז מותר לו תו לגמרי ליהנות מהחפץ הזה הואיל דאפסקי' אחר מזה לא הדרני כי לעד"נ כי כוונתי בעזה"י הפי' בדברי הרשב"א ז"ל. כי אף שנימא דבנותן לאחר היי ההנאה עוד קודם הנתינה כמו גבי ארוסתו ומשום דחבירו רואה שרוצה ליתן לו מתנה אבל בבע"ח לא מיקרי נהנה בשעת הנתינה רק אז הוי ההנאה כשנפטר מהחוב:
והנה אאמו"ר הרב שיחי' כתב ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל דסובר דמותר לו להבן הזה לפרוע בעצמו להבע"ח מנכסים אלו דהיכא אמרינן דאסור ליהנות מאה"נ דוקא שא"א לו ליהנות באופן אחר מהם בדרך היתר דהיינו פיעל שעושה ביי"נ דע"י הפעולה שעושה ביי"נ הוא נוטל שכר אבל אי יכול להרויח בדרך היתר שלא ע"י אה"נ מותר ובכאן אם יראה להבע"ח נכסי אביו ויקחם הבע"ח בעצמו או ע"י הב"ד אין כאן איסור כלל כמו שמפורש במשנה והמפורשים פירשו שהבע"ח בעצמו יטול או ע"י ב"ד וא"כ אינו נהנה כלל מאה"נ והוא עושה מעשה קוף בעלמא ומה שהוצרך הרמב"ם לומר שאלו נכסים שאסרם עלי אבא עיין ביו"ד (רכ"ג בבאה"ג) הביא בשם הב"י שמפרש הטעם דצריך הבן לומר כן כדי שלא יהי' לו טוה"נ ומזה נמי מוכח שאסור ליהנות מזה דלא הוי כאפסקי' אחר ואינו מותר רק לפרוע חובו בשלמא אם נותן לבניו או לאחיו שהם בני הירושה רשאי אח"כ ליהנות ממנו אבל לא בנתן להבע"ח עכ"ד הנחמדים. והנה התירוץ על הרמב"ם דבכה"ג לא הוה הנאה הואיל דהבע"ח יגבה מעצמו ג"כ כו' עולה יפה לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל אולם מה שהחליט אאמו"ר דבנתנם לבע"ח בחובו אסור לו ליהנות אח"כ מהם והנה לפ"ז בנתנם הבן היורש הזה לאחר ג"כ אסור לו להבן הזה ליהנות מהם אח"כ ולע"ד הרי מפורש ברשב"א בשם הראב"ד דבנתנם הבן לארנקי של צדקה מותר לו לאותו הבן ליהנות מהם וכתבו הטעם משום דבנידון הזה כל דאפסקי' אחר מותר לו ליהנות ממנו א"כ גם בנתנם לאדם פרטי ג"כ מותר לו ליהנות ממנו אח"כ ומה לי אם בא לידי אדם אחר או שבא להבע"ח בפרעון חובו וי"ל עוד בזה:
ט ועל מה שהקשיתי [באק"א] דברי הר"ן אהדדי (מדף מ"ז על דף פ"ה) וכתבתי לחלק בין איה"נ שנאסר מעצמו לבין שהבעלים אסרם בהנאה וכ' ע"ז אאמו"ר הרב שיחי' ולכאורה יש להביא ראי' לזה מב"ק (דף צ"ח ע"ב) גזל חמץ ועעה"פ ובא אחר ושרפו במועד פטור משום דהכל מצווין עליו לבערו אבל אחר המועד תליא בפלוגתא דר"ש ורבנן כו' אלמא לר"ש חייב אע"ג דאסור בהנאה וגם רבנן היו מודים לזה אם היו סוברין דינא דגרמי ורק דלא דנין דד"ג אבל למאן דדאין דד"ג חייב [נראה הכוונה בזה דאם נימא דאה"נ ממילא ג"כ לית לי' בעלים מה מועיל שהחמץ הוא להגזלן גורם לממון הלא אינו בעל דבר כלל כיון דאין לי בעלים ואין להגזלן שים צד זכות בזה והוי כשורף דבר של הפקר ואמאי ישלם להגזלן]:
ונראה לתרץ ולחלק בין מודר מפי אחרים דהיינו קונם בני בחיי ובמותי לא הפקירו להנכסים כלל שעדיין הם ברשות אביו וכשמת הם ברשות יורשיו אבל כשנודר בעצמו בקונם הרי אוסר לנכסיו ע"ע וע"כ הם הפקר כדברי הרשב"א והר"ן ואין כאן סתירה כלל עכ"ד. ולע"ד איני מבין התירוץ על סתירת דברי הר"ן בזה הלא הקושי' הי' דהא כשמת אביו נאסרים על הבן בהנאה וממילא נעשים הפקר דכל איסור הנאה לית לי' בעלים כלל לשיטת הרשב"א והר"ן בנדרים (דף פ"ה) דהואיל דאסרם ע"ע בקונם נעשה הפקר וא"כ מה מהני שבשעת האמירה של האב עוד לא נעשו אז הפקר ולשיטת הר"ן בנדרים (בדף מ"ז) במסקנא דלא פקע רשות היורש מינה י"ל בזה וכמבואר לעיל:
יו"ד עוד כתב אאמו"ר הרב שיחי' על מה שהקשיתי [באוק"ג] האיך יחול הנדר הא הוי נשבע לבטל את המצוה דהוה כמתנה עמש"ב כו' לכן אכתוב לך ישוב נכון ובתחילה נחקור על מי המצוה דירושה אם על האב או על הבן או על הב"ד ולפי הנראה אין החיוב על האב כי הירושה חל לאחר מותו ולאו בר מצוה הוא הגם שי"ל שמצוה על האב לנחל את בניו היינו שישאר מהונו לבניו זה ודאי אינו דא"כ לא הי' רשאי האב ליתן במתנת שכ"מ או במתנת בריא קודם מותו ואדרבא אם אמר משום מתנה אפילו לבת בין הבנים או לאחר בין הבנים צוואתו קיימת ואם נאמר דאם אינו משייר עובר על מצות ירושה א"כ איך כתב כל נכסיו ליונתן בן עוזיאל בב"ב (דף קל"ג) אע"כ דרשאי ורק בתורת ירושה אינו רשאי דאינו בר ירושה וא"כ דאין המצוה על האב שפיר יכול להדיר אף דהמצוה מתבטלת לא מצינו כה"ג דהוה מתנה עמש"ב דוקא ע"מ שאין לך עלי אונאה או ע"מ שלא תשמטנה שביעית דהחיוב עליו אינו רשאי לעבור על ד"ת אבל אם אין המצוה עליו מיגו דיכול למכור או להפקיר כל נכסיו רשאי ג"כ להדיר אחד מבניו עכ"ד. ועיינתי בזה היטב ואני לא אבין לע"ד דהא מבואר בב"ב (דף קכ"ו ע"ב) דהאומר איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום משום שהתנה עמש"ב. וה"נ כשאסר האב על הבן בחייו ובמותו הרי הוא כאלו אמר פלוני בני לא ירש עם אחיו ולא יחול הקונם כלל כי מה לי אם אמר לא ירש עם אחיו או בכה"ג שאסר עליו בקונם והלא גם התם יכול ליתן להשאר הבנים במתנה חלקם וחלק של זה הבן שהעביר מהנחלה יתן במתנה ג"כ או לבניו האחרים או לאחר ואפ"ה קרי לה התנא מתנה עמש"ב וה"נ דכוותי'. ולאחר העיון היטב ראיתי כי י"ל בכוונתך אאמו"ר הרב כי עיקר הקפידא הוא אם מזכיר לשון ירושה שלא יירש בנו דבכה"ג הוא דמקרי מתנה עמש"ב אבל כל שלא הזכיר הלשון ירושה שלא יירש בנו בכה"ג לא מיקרי מתנה עמש"ב ועוד י"ל בזה:
יא ועל מה שהעירותי לפלפל [באוק"ד] בענין חלק האחין דיהי' ג"כ אסור לו להבן הזה ליהנות ממנו או דגם חלקו יהי' מותר לו ליהנות הואיל דאין ברירה והאחין שחלקו לקוחות הם ופלפלתי בדברי השאג"א כו' וכתב אאמו"ר הרב שיחי' לדחות דברי ועשאני כי ניים ושכיב בעת שפלפלתי בזה כי הלא נדרים הוה דשיל"מ ולא בטיל וא"ל דהוה מבשא"מ הלא בכל מין ומין יש לכולם חלק בו והוה מב"מ ואף דאין ביד המודר לישאל על הנדר רק ביד המדיר והלא הש"ס סתמא קאמר דנדר הוי דשיל"מ ומשמע דכל נדרים הוו דשיל"מ אף שאין ביד המודר לשאול על נדרו וקצת ראי' מיו"ד (סי' ק"ב ס"ב) דוקא ביצה ס"ט אבל בכה"ג הוי דשיל"מ דאל"כ הי"ל לאשמעינן כגון דהדירו חבירו עכ"ד ולע"ד אם כי נימא דגם אצל המודר הוה דשיל"מ אף שאין בידו למישאל על הנדר וכן מוכח מנדרים (דף נ"ט) דפריך והרי תרומה דאי בעי מיתשיל עלה ובטלי ברוב כו' ומשני בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי מיתשיל עלה ולמה לא מתרץ דמיירי לישראל אחר שהוא לא הפריש התרומה ויעיין בתוס' ע"ז (דף ע"ג) בד"ה שהקשו דלמה צרכינן בטבל דלא בטיל שני טעמים הטעם הא' דקאמר הש"ס דילן שם משום דכהיתרו כך איסורו ובנדרים (דף נ"ח) ובירושלמי הוה הטעם משום דהוה דשיל"מ וכתבו התוס' דצריכי לתרווייהו טעמי דטעם דש"ס דילן במס' ע"ז שם הוא דכהיתרו כך איסורו צרכינן אף היכא שאין הבעלים בעיר דאז לא שייך לומר שיש לו מתירין הואיל דאין הבעלים בעיר ואינן יכולין להפריש ולילך למקום שהבעלים שם צריך להוציא הוצאות ולא הוי דשיל"מ ומש"ה צרכינן לטעמא דכהיתרו כך איסורו כו' יעו"ש והנה מבואר בהדי' דכל שהבעלים בעיר מיקרי ישל"מ אף שאין התערובות שלו. וי"ל בזה:
אולם לע"ד לא אדע הדחוי לדברי ואני אומר אבי שים ימינך על ראשי להצדיקני בפשיטות דהלא מיירי שכבר מת המדיר ובודאי דאין לו עוד מתירין והרי התם בנדרים דמשני הש"ס בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי מיתשיל עלה אלמא דאזלינן בתר השתא דאין לו מתירין ולא אזלינן בתר מעיקרא שהי' לו מתירין והרי התוס' במס' ע"ז שם (דף ע"ג) דכתבו דאם אין הבעלים בעיר לא הוה דשיל"מ מכ"ש היכא דכבר מת המדיר וי"ל עוד לפמ"ש הפתחי תשובה יו"ד (סי' ע"ז סק"ב) בשם היש"ש יבמות פ' הערל (סי' ל"ד) דאם אין האיסור לכל העולם רק לאדם פרטי לא הוי דשיל"מ א"כ ה"נ לא מיקרי דשיל"מ. מיהא דברי היש"ש אינם מובנים כלל דהא בנודר מיקרי דשיל"מ משמע דגם בקונם פרטי וכבר תמה הפתחי תשובה שם ואין לי כעת היש"ש לעיין בו וצ"ל דיש חילוק בין קונם פרטי לקונם כללי. וי"ל עוד בזה:
שוב ראיתי בנוב"י מהדו"ת (חיו"ד נ"ג) מתרץ לקושי' זו על היש"ש דרב אשי ביבמות (דף פ"ב) דאמר חתיכה של חטאת שנתערבה בחתיכות של חולין מיקרי דשיל"מ ודאי דל"ל הך כללא דכייל רש"ל אבל כיון דמסיק שם בגמ' דהא דר"א בדותא הוא נתן רש"ל כלל זה והנה סוגי' דגמ' דנדרים שם הוא רק לתרץ הא דרב אמי דסובר גידולי היתר מבטלים עיקר של איסור והוצרך לומר דקונמות מיקרי דשיל"מ אבל ר' יוחנן ור' יונתן דסברי שם שאין גידולין מבטלים העיקר לדידהו אין הכרח לומר דקונמות מיקרי דשיל"מ ומעתה איכא למימר דרב אמי סובר כרב אשי אבל ר' יוחנן ור"י לית להו דרב אשי וכיון דמסקינן ביבמות דרב אשי בדותא הוא באמת נוכל לומר דנדחים הם דברי רב אמי ובהכי ניחא דל"ק על המהרש"ל מהא דשילהי ביצה דמים ומלח לא בטלי בעיסה משום דשיל"מ כו' עייש"ה ועיין בפרמ"ג (יו"ד ק"ב בשפ"ד סק"ב) כתב הכה"ג בהגהות הטור (אות ג') דבר שאין אסור לכל לא הוי דשיל"מ ובטיל הרא"ש מלוניל בתמים דעים ק"כ והפרמ"ג כתב עלה והרי נדרים חשיב דשיל"מ אף שמותר לכל העולם ולא ידענא לחלק עכ"ל הפרמ"ג ולפי מה שכתבתי די"ל דהא דנדרים הוי דשיל"מ הוא דוקא בקונם כללי אבל בקונם פרטי י"ל דלא מיקרי דשיל"מ א"ש ודו"ק:
יב וע"ד הקושיא בהא דקתני דאם הדירו רק בחייו אם מת יירשנו וקשה דמה פריך הש"ס יכיר ל"ל הא אי בעי למיתבא לי' במתנה מצי יהיב לי' והא משכחת לה בכה"ג וכ' אאמו"ר הרב נ"י דל"ק כלל כי יכול ליתן לו במתנה מהיום ולאחר מותו לא לקנות מהיום רק לאחר מותו כי גם קושית הגמ' שיכול להקנות לו במתנה ג"כ הוה הפי' מהיום ולאחר מותו כי בחייו לא ירצה להקנות שלא יזכה בו מהיום כי פן יצטרך זה לעצמו והוה הכוונה רק שיכול ליתן לו במתנה מהיום ולאחר מותו וא"כ גם אם הדירו בחייו יכול להקנות לו קודם מותו ערך שני חלקים עכ"ל. ולע"ד יש לדון בזה דהא כל דהוה הקנין מהיום ולאחר מותו עיקר הקנין הוא מחיים והרי מחיים אסור לו ליהנות ממנו ואף שמת אח"כ כל שעיקר הקנין הוא מחיים אסור בכה"ג. ואולי י"ל כיון דעיקר ההנאה יהי' אחר מותו מותר לו ליהנות ועדיין צ"ע בזה:
ובעיקר הדבר מה שכתבתי דמכח הדקדוקים שכתבתי נלע"ד דהא דהדירו בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו לא הוה מה"ת ורק מדרבנן ואחר שלחי המכתב מצאתי ברב קדמון הוא התורי"ד על ב"ק בסוגיין שכ' בפירוש כן דהוא רק מדרבנן וראיתי ושמחתי וממילא מובן דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל
[קעו]
שם ויחזיר לבניו או לאחיו ואם אין לו לוה ובע"ח באים ונפרעים. עיין ברשב"א בחידושים כאן בד"ה האומר לבנו כתב בשם הראב"ד לפרש דהכא אמדיר קאי כלומר שהאב המדיר יכול ליתן לבנו של הנידר וכן פורע לו חובו וזן את אשתו ובניו אעפ"י שחייב במזונתן וכדתניא נמי בברייתא בפרק השותפין האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובע"ח נפרעים ממנו כו' אלא שעדיין ק"ל דלא היל"ל נותן לבניו אלא זן את בניו דאי נותן לבניו פשיטא ועוד דאי אתא לאשמעינן שהמודר מחבירו יכול לזון את בניו או פורע לו חובו הא תנא לי' התם בפרק אין בין המודר עכ"ל הרשב"א והובא ג"כ בשמ"ק כאן ואולי י"ל בכוונת הראב"ד דהתם בפרק אין בין המודר דמיירי דהמודר עצמו אסר ע"ע שלא יהנה מן ראובן וראובן רוצה בתקנתו של שמעון הנודר ורשאי לעשות כן בכה"ג אבל הכא בב"ק אשמעינן מתניתין דהאב הדיר את בנו שלא יהנה ממנו והו"א דבכה"ג דהאב הדירו יהי' אסור בכה"ג וקמ"ל מתניתין דגם בכה"ג שרי. ויש להוסיף עוד ולומר דהכא בב"ק דהאב רוצה להנותו לבניו והרי יכול לשאול על נדרו והו"א דבכה"ג לא שרו לי' רבנן קמ"ל. ולכאורה י"ל מדוע באמת לא ישאל על נדרו מיהא י"ל שאינו רוצה באמת לישאל על הגדר לגמרי או שאין מוצא פתח וכדומה או דאולי מיירי בנדר עד"ר דאין לו התרה:
ובילדותי שמעתי להקשות כמדומה ששמעתי מידידי הרה"ג המנוח מו"ה זאב וואלף סאנדהויז ז"ל בהא דקתני במתניתין האומר לבנו קונם אי אתה נהנה משלי אם מת יירשנו דהא בב"ב (דף קכ"ז ע"ב) א"ל רנב"י לרבא בשלמא לר"י היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר ל"ל בצריך היכרא למאי הלכתא למיתבא לו פי שנים לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתבא לי' במתנה מי לא יהיב לי' לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן ולר"מ כו' ע"ש ולמה לא מוקי הש"ס דאיירי בכה"ג שאסר נכסיו על בנו בחייו דאינו יכול ליתן לו במתנה ובתורת בכור שפיר יכול לירש ע"כ שמעתי. ולכאורה אין מקום להקושיא הנ"ל דהא אית לי' מיגו דהי' שואל על נדרו דשלשה הדיוטות שכיחי וכדאיתא במסכת שבת (דף מ"ו ע"ב) אולם י"ל דמיירי בנדר עד"ר דלא מצי למישאל על נדרו:
ולעד"נ לתרץ דהא הוא בעצמו יודע שהוא אומר אמת שבנו זה הוא בכורו ורק דאי לאו קרא הו"א דאינו נאמן וא"כ יוכל ליתן לו במתנה זה שהוא עולה כמו החלק בכורה והוא יחשוב זה לחלק בכורה ולא בתורת מתנה וממנ"פ מותר בכה"ג לפי האמת דהא יכול לעבור על האיסור וליתן לו במתנה ורק שאין ברצונו לעבור על האיסור וא"כ הי"ל לומר דנאמן בזה שאומר שהוא בכור דהא אם הוא אינו בכור א"כ הוא עובר איסור וכשהוא אימר שהוא בכור בודאי דהאמת כן אלא יש לומר דהב"ד לא יניחוהו להבן לקבל הואיל דידעינן שאסר עליו נכסיו ובשביל זה אומר שהוא בכור ובזה י"ל דהואיל דהוא בעצמו יודע שהוא בכור ומותר לו ליתן זה החלק בכורה ואי משום דהב"ד ימחה בידו וביד הבן מליהנות א"כ ע"י זה נתבטל מצות הבכורה א"כ הרי יכול תו למישאל על נדרו לגמרי דאף דהי' הנדר עד"ר הלא תו הוה לדבר מצוה ויש לו התרה ולענין הנוגע לאיסור בודאי דנאמן הוא כחו שנאמן לומר שיש לו חרטה על הנדר ואכתי אית לי' מיגו שהי' שואל על נדרו לגמרי ודו"ק בזה ולעיל בסוגיין [אוקע"ה אקי"ב] הבאתי ג"כ קושיא זו ועיי"ש מ"ש בזה:
[קעז]
שם תוס' ד"ה ב"ח באין ונפרעין באה"ד, וא"ת והאיך נפרע ממנו והא תנן בפרק אין בין המודר (דף ל"ג) המודר הנאה מחבירו כו' וה"נ משתרשי לי' וי"ל דלא דמי דהתם כיון שמתחייב למי שפרע בעבורו אם יפרע בחנם בעבורו א"כ מהנהו ואסור אבל הכא מה שבאים ב"ח ונפרעין מן הנכסים אין זה נהנה מן הנכסים כו' עכ"ל ולכאורה אינו מובן כלל סברת התוס' בתירוצם הנ"ל:
ואולי י"ל בכוונתם דהתם דהמדיר פורע בעבורו א"כ המדיר מהנהו שע"י נפטר מן החוב אבל הכא שהב"ח גובה מן הנכסים הוא אינו נהנה מן הגוף הנכסים רק שהב"ח גובה אותן וממילא נפטר הוא מחובו ע"י הגרמתן של הנכסים וזה לא אסר עליו רק שלא יהנה מן גוף הנכסים עצמן ויש לומר עוד באופן אחר ע"פ מ"ש התוס' במס' ב"ב (דף קל"ג ע"ב) בד"ה בא עליו דכשאסר על בנו בחייו ובמותו דאסור לו ליהנות מן הנכסיו ואם מת לא יירשנו מ"מ כשזכה בהם יונתן בן עוזיאל תו הי' מותר להבן הזה ליהנות מהם ע"ש ועיין כאן בחידושי הרשב"א בד"ה א"ר יוסף מ"ש בזה ולעיל בסוגיין [אוקע"ה אק"ז] הארכתי בזה וא"כ ה"נ הלא קודם שגבה הבע"ח הנכסים אין הבן נהנה מהם כלל ואימת יהי' הנאה כשיהי' אחר הגביי' ואז הרי מותר לו להבן הזה ליהנות מהם לגמרי הואיל דכבר זכה בהם אחר וכל היכא דאפסקי' אחר שרי לי' לאתהנויי מהם ואז הוא דנפטר מהחוב ועדיף הוא דבחייו ובמותו מכל איסורי הנאה דעלמא וכמש"ל:
או אולי י"ל דהתוס' סוברים דכל איסורי הנאה אין להם בעלים וא"כ אין להבן הזה שום זכות בהם וכשגבאן הב"ח הוה כזכה מן ההפקר ובאמת אם הי' רוצה הבע"ח יכול לומר הנכסים הללו זכיתי בהם מן ההפקר והחוב נשאר כמו שהי' רק שהב"ח מוותר כנגדו כיון שבאמת כבר הגיע לו כדי חובו וי"ל עוד בזה:
[קעח]
שם בגמ' אמאי נמחל לנפשי' כו'. ע' ברשב"א כאן הובא בשמ"ק ג"כ דסובר דדוקא בגזילה הוא דלא מצי מחיל לנפשי' אבל בעלמא כגון גבי מלוה מצי מחיל לנפשי' והביא ראי' מכתובות (דף פ"ה ע"ב) גבי קריבת דרב נחמן זבינתה לכתובתה כו' דאר"נ ליכא דליסבה עצה דתיזל ותמחול לכתובתה לגבי דאבוה ותיהדר ותירתה מיני' כו' ועיין בש"פ חו"מ (סימן ס"ו סכ"ג) דהביא שני דעות בזה אי לנפשי' מצי מחיל ובגליון הש"ס של חותני הגאון מו"ה ישכר ז"ל בעל פתחי שערים נרשם לעיין בשמ"ק כתובות (דף פ"א ע"ב) ד"ה לא יאמר וכוונתו שם על הראשונים הסוברים דגם במלוה לא מצי מחיל לנפשי' והביאו ראי' מסוגיא דידן עייש"ה. ולכאורה יקשה לשיטתם מהא דכתובות (דף פ"ה ע"ב) הנ"ל שהביא מינה הרשב"א ראי' לדבריו דגם לנפשי' מצי מחיל וע"כ צ"ל דמיירי שאבי' ג"כ מת מדקאמר הלשון ותיהדר ותירתה מיני' כו' וצ"ל דכיון דעיקר החוב הוא על אבי' והיא מוחלת מקודם לאבי' לא מיקרי דמחלה לנפשה וכסברא זו כתב הקצה"ח (בסי' ס"ו סק"ל) לתרץ קושיית הפוסקים על הא דבאהע"ז (סי' ק"ה ס"ו) דאם מכרה כתובתה ומת הבעל ואח"כ מתה בנה יכול למחול עיי"ש ולא הביא המחבר השני דעות אם יכול למחול לעצמו כמו שהביא בחו"מ (סי' ס"ו). ולע"ד זה החילוק מוכרח מהראשונים הנ"ל שהבאתי:
[קעט]
שם א"ר יוחנן ל"ק הא ריה"ג הא ר"ע דתניא כו' יזקפו עליו במלוה ומת זכה הלה במה שבידו דברי ריה"ג רע"א אין לו תקנה עד שיוציא גזילו מתחת ידו כו' כל הסוגיא ולכאורה י"ל על לשין הברייתא וזקפו עליו במלוה דהא ע"כ מיירי שהודה ונקיט הלשון וזקפו עליו במלוה דמשמע דהודה לו וגם זקפו עליו במלוה ג"כ דהא לפי מה דאיתא לעיל בב"ק (דף ק"ד ע"א) אלא אמר רבא שאני מתניתין דכיון דידע למאן גזלי' ואודי לי' כיון דאפשר לאהדורי ממונא למרי' הוה לי' כמאן דא"ל יהיו לי בידך כו' ועיין ברש"י שכתב אבל הכא במתניתין דידע למאן גזל ומודי לי' משעת הודאה דמזומן הוא להשיב הוה גבי' כפקדון וע"ש בתוס' ד"ה אמר שכתבו דהגמ' שם מיירי שהודה שלא בפניו רק בפני עדים דאלו הודה בפניו גם כי נשבע א"צ להוליך אחריו ויכול להביא כפרה דכיון דהודה לו בפניו והניחו בידו והלך הרי הוא כהפקידו בידו ואמאי יהי' צריך להוליכו אחריו עייש"ה בתוס'. וא"כ חזינן דכשהודה בפניו בודאי דהוה תו כפקדון בידו כאלו א"ל בהדיא כן וא"כ למה נקיט הש"ס כאן הלשון וזקפו עליו במלוה דכיון דע"כ הודה היל"ל פשוט והודה לו:
ולולא דמסתפינא אולי הי' אפשר לפרש דהא דנקיט הלשון תקפו עליו במלוה קאי על החומש כי אם כי על הקרן לבד שייך לומר הסברא דכיון דאודי לי' ולא תבעו שיחזירני לו הי"ל כאלו אמר לו יהיו לי בידך פקדון דמי ונוכל להוסיף עוד ולומר כיון שהי' הכסף בידו דהא הי' מעלה כספי ואשמו לירושלים וכמ"ש רש"י לעיל (דף ק"ד ע"א) ומודי לי' משעת הודאה דמיומן הוא להשיב עש"ה והי"ל כמאן דא"ל יהיו לי פקדון בידך וזה דוקא על הקרן שגזלו ממנו שייך לומר כן אבל על החומש י"ל דלא שייך לומר דמשעת הודאה בלחוד יהי' כאלו אמר לו כן והטעם בזה דבשלמא הקרן שגזלו ממנו והודה לו יודע הנגזל שבודאי ישיב לו וגם שהרי הוא ממין הנגזל אבל החומש לא הי' הממון עדיין של הנגזל ורק בשעת הודאה היא מתחייב ליתן לו ולא היה כפקדון בידו ומש"ה לקיט זקפו עליו במלוה והיינו הכל הקרן עם החומש דאז תו יש סברא לומר דהוה האל כמלוה וסובר ריה"ג דזכה הלה במה שבידו וא"צ להחזיר גם הקרן וע"ז פליג ר"ע וסובר דאין לו תקנה עד שיוציא גזילו מתחת ידו והיינו דעל החומש מודה ר"ע דא"צ להחדר לו כיון דזכה בי' מן ההפקר דנעשה חיב בעלמא ורק גוף הגזילה צריך להחדר ומדוקדק שפיר הלשון עד שיוציא גזילו מתחת ידו רק הגזילה צריך להחזיר אבל לא החומש וסובר ר' יוחנן דלריה"ג וזקפו לאו דיקא והיינו דאפילו לא זקפו רק הודה בלבד ג"כ זכה הגזלן וא"צ לשלם ורק לרבותא דר"ע נקיט זקפו דאפ"ה צריך להחזיר הגזילה אבל החומש לר"ע א"ל לשלם כלל. ורבא משני הא והא ר"ע כי אמר ר"ע דלא מצי מחיל לנפשי' אבל לאחרים מצי מחיל וג"כ מפרש דהא דקתני בברייתא רע"א אין לו תקנה עד שיוציא גזילו מתחת ידו דהוא דוקא על הקרן אבל החומש זכה בו לעצמו ועיין רש"י בסוד"ה רבא ותוס' סוד"ה אלא אמר דסובר ר"ע דזקפו במלוה אינו מועיל כלום עייש"ה וא"כ סובר ר"ע דאפילו לא זקפו ורק הודה לבד ניהא דצריך לשלם הקרן גוף הגזילה אבל מהחומש פטור משים דזכה בו ופריך הש"ס קל דלריה"ג אפילו לנפשי' נמי מצי מחיל אלא גזל הגר דקאמר רחמנא נתינה לכהנים היכי משכחת לה וה"ה דקשה נמי לר"ע דהואיל דא"צ לשלם החומש א"כ שוב לא משכחת לה הקרא דהאשם המושב דכתיב גבי גזל הגר דדרשינן לקמן (בדף ק"י ע"א) אשם זה קרן המושב זה חומש עיי"ש ומשני הש"ס אמר רבא הב"ע בשגזל את הגר ונשבע לו ומת הגר והודה לאחר מיתה כו' וא"כ א"ש גם לר"ע משכחת לה גזל הגר לכהנים בשהודה לאחר מיתת הגר אבל בהודה בחיי הגר דלא משלם חומש א"כ ליכא אשם וניהא דהגזילה גופי' צריך להוציא מתחת דו מ"מ אין זה גזל הגר הכתוב בתורה וי"ל בזה:
ובזה מובנים היטב דברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ח מגזילה ה"ד) וכן הגוזל את הגר ונשבע לו וחזר והודה לו וזקף עליו הכל במלוה ואח"כ מת הגר אעפ"י שזכה בגזילה חייב להוציאה מתחת ידו דקדק הרמב"ם והוסיף תיבת הכל מה שלא נשנית בברייתא. ונלע"ד דכוונתו שזקף הקרן עם החומש במלוה אפ"ה צריך לשלם הקרן אבל החומש פטור וכתב עוד (בה"ה) בד"א כשהודה בינתיים אבל אם גזל את הגר שאין לו יורשים ונשבע לו ומת הגר ה"ז חייב לשלם הקרן והחומש לכהנים של אותו משמר ומביא אשמו ואח"כ יתכפר לו עכ"ל והיינו דלא משכחת לה גזל הגר לכהנים אלא בהודה לאחר מיתת הגר וכמש"ל והראב"ד השיג עליו וכתב א"א ואפילו לא הודה בינתיים אם לא זקפן עליו במלוה הכל לכהנים ולא איתמר בשמעתין הכי אלא לריה"ג אבל לר"ע כי לא זקפן לכהנים הוה עכ"ל והנה כל המפרשים המג"ע וה"ה והמלמ"ל כולם העתיקו כן לשון הראב"ר ולע"ד לא זכיתי להבין תחילת לשון הראב"ד ואפילו לא הודה בינתיים כו' והרבה יגעתי ולא זכיתי להבין פירוש המלות. ולע"ד הוא ט"ס וכצ"ל ואפילו הודה בינתיים והנה כוונת הראב"ד בההשגה הוא דהודה לבד לא מהני כלל לר"ע לענין שלא ישלם לכהנים רק דוקא היכא דזקפן במלוה ג"כ אז לא שייך לכהנים ומדוע כתב הרמב"ם בד"א כשהודה בינתיים דמשמע דהודאה בלחוד בחיי הגר סגי שלא יהי' לכהנים ועיין בה"ה מ"ש בזה באמת גם על הראב"ד קשה מנ"ל מהסוגיא דלר"ע גם כי זקפן במלוה דלא הוה לכהנים דהא הש"ס פריך לה רק על ריה"ג דגזל הגר לכהנים היכי משכחת נה ומשני דמשכחת לה בשהודה לאחר מיתת הגר אבל לר"ע לא מקשי כלל משים דר"ע סובר דלעולם היה לכהנים ועיין במלמ"ל שהקשה כל עיין בשמ"ק כאן בד"ה מכלל ובד"ה הב"ע מ"ש בשם הראב"ד ז"ל בזה ואולי הוא הראב"ד בעל השגות וי"ל בזה:
ולפי האמור נוכל לומר דהרמב"ם מפרש בהסוגיא דלתירוצא דרבא הא והא ר"ע אמרינן דלר"ע הודה בלבד ג"כ מיפטר מחומש וא"כ קושיית הש"ס דמקשה דלריה"ג גזל הגר לכהנים היכא משכחת להי הוא קשה גם אליבא דר"ע דהא גם לדידי' החומש מצי מחיל לנפשי' והאיך מקויים הקרא דהאשם המושב וצרכינן לבא לתירוצא דהש"ס כשהודה לאחר מיתת הגר וי"ל עוד בזה ואולי נוכל לכוון זה בדברי המג"ע ועיין ביש"ש כאן בפרקין (סימן נ"ט) מ"ש בזה. שוב ראיתי בפ"י שכתב לתרץ דברי הרמב"ם ג"כ מכח האי סברא דליכא חומש עיי"ש בדבריו ובדברי הנ"ל יש להסביר היטב דברי הפ"י הנ"ל ודו"ק. ועיין בתו"ח כאן בד"ה אין לו תקנה מ"ש בזה: