אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר
בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף קח:
[קסה]
א דף ק"ח ע"ב תבעו שומר והודה תבעוהו בעלים וכפר והביאו עדים מי נפטר הגנב בהודאת שומר כו' אמר רבא אם באמת נשבע כו' ובתוד"ה תבעו שומר ז"ל משמע דהודה לאחר שאין בעל דבר דלא הוי הודאה ותימא אמאי לא בעי לענין קרן גופי' בשלא באו עדים אי הוה הודאה או לאו ואמאי נקיט והביא עדים משמע דלא מיבעי' אלא לענין כפל כו' ע"ש. והנה כוונת התוס' דלא מיחשב הודאה כשהודה לאחר שלא בפני התובע משום דאכתי לא מיקרי זה הודאה ויכול לטעון שלא להשביע וכדומה הואיל דלא הוה בפני התובע דהיינו בפני הבעל דבר דהא השומר הזה לאחר שנשבע קמיבעי' להש"ס אם מיקרי עדיין בע"ד וע"ז הקשו התוס' דלינקוט האיבעי' לענין הודאת קרן ואם נימא דהשומר לא מיקרי בע"ד לא מיקרי תו הודאה כלל ואכתי יכול לטעון שלא להשביע הודיתי ולכאורה י"ל דהא איבעי' דהש"ס כאן לענין כפל ע"כ מיירי שהודה להשומר בפני ב"ד מומחין דאל"כ לא הוי כלל מודה בקנס וא"כ דהיה לפני ב"ד אפ"ה ס"ל להתוס' דאם הוא הודה שלא בפני בע"ד לא מיחשב הודאה כלל. מיהא י"ל דלעולם כשהודה לאחר בפני ב"ד מיקרי שפיר הודאה ורק כוונת התוס' בקושייתם הוא דלינקוט האיבעי' היכא דהודה להשומר בפני עדים שלא בפני ב"ד ואם מיחשב השומר בע"ד הוה זה הודאה גמורה ואם לא מיחשב השומר בע"ד לא מיחשב הודאה כלל:
ועיין בח"מ (סי' פ"א ס"ח) אמר בפני שנים הריני מודה בפניכם שיש לפלוני אצלי מנה ואמר כן דרך הודאה גמורה ולא דרך שיחה אעפ"י שלא אמר אתם עדי ואעפ"י שאין התובע עמו ה"ז עדות גמורה ומשלם על פיהם והש"כ שם (בסק"כ) כ' משמע דכ"ש אם אמר אתם עדי דמהני אפילו אין התובע עמו וא"י לטעון שום טענה דאין לאחר אתם עדי כלום ואף להרמב"ם והמחבר לקמן בתחילת (סי"ד) בהודה דרך הודאה גמורה דיכול לטעון שלא להשביע הודיתי כשהודה שלא בפני התובע מ"מ באת"ע א"י לטעון כלום כו'. אבל הטור (בס"ט) דאם שלא בפניו אמר הלוה לעדים אני חייב לפלוני מנה והוו עלי עדים לאו כלום הוא כיון שלא היתה ההודאה בפני המלוה ובש"כ האריך להביא דברי הראשונים המרדכי והגמי"י ועש"ה ובקצה"ח שם (סק"ו) העיר עמ"ש הש"כ שם דאת"ע מהני אעפ"י שאין התובע עמו וגם המרדכי והגמי"י ס"ל כן ומ"ש המרדכי בשם ר"י דלא מהני משמע דדברי המרדכי דלמטה הם דברי ר"י ולעיל מיני' שכ' דלא מהני הם בשם פוסק אחר. וכ"נ דכיון דגם הרא"ש והגמי"י סברי דמהני אף שלא בפניו א"כ מסתמא שניהם כ' דברי הר"י בעל התוס' וא"כ דברי המרדכי הראשונים נראה שהם פוסק אחר עכ"ד הש"כ. וכ' הקצה"ח דדברי הר"י שבמרדכי הם דברי התוס' בב"ק (דק"ח) והביא דברי התוס' דכאן וכ' עלה והרי מבואר בהדי' מדברי התוס' דאפילו הודה בפני ב"ד מומחין דכל הודאה ליפטר מכפל ודאי בעי סמוכין ואפ"ה ל"מ הודאה שלא בפני בע"ד להתחייב בקרן א"כ מכ"ש הודה לפני עדים אפילו אמר את"ע לא עדיף מב"ד מומתין וסמוכין וא"כ הא דכתב המרדכי בפרק ז"ב בשם ר"י דלא מהני הודאה שלא בפני התובע המה דברי הר"י בעל התוס' וכמ"ש כו' עייש"ה בקצה"ח:
ולפמ"ש בכוונת התוס' כאן דהקושית התוס' הי' דניהא דסוגית הש"ס לענין כפל ע"כ מיירי בהודה לפני ב"ד סמוכין מ"מ ל"ל כ"ז הלא נוכל לינקוט האיבעי' לענין קרן והיינו שהודה לשומר בפני עדים ולא אמר את"ע ואם מיחשב השומר בע"ד הוה הודאה ואי לא מיחשב השומר בע"ד לא הוה הודאה הואיל דהי' שלא בפני התובע רק שהי' לפני עדים ולא הי' בפני ב"ד ולא אמר אח"ע א"כ אין ראי' מכאן ודו"ק:
ב וכתבו התוס' לתרץ וז"ל וי"ל משום דאקרן לא הוי מצי למיפשט הא דפשיט אם בשקר נשבע לא נפטר הגנב וכו' עכ"ל. ופי' דבריהם נלע"ד דהואיל דעיקר הסברא דאם נימא דהשומר לא מיחשב בע"ד יכול לטעון שלא להשביע הודיתי וא"כ זה דוקא אם נודע כשעת ההודאה אם מיחשב בע"ד או לא ואם נימא דיש חילוק בין נשבע באמת לנשבע בשקר והלא זה לא נודע אז בשעת ההודאה רק אח"כ הוא דנודע שנשבע באמת או בשקר ונצטרך לפרש הסוגיא דאם נשבע באמת נפטר הגנב בהודאת שומר והיינו דלא מיחשב השומר בע"ד ועדיין יכיל לטעון שלא להשביע ואם בשקר נשבע לא נפטר הגנב והיינו כי אם נשבע בשקר מיחשב השומר בע"ד ומהני הודאתו לחייבו בקרן ויהי' הפירוש כלשון האחר שהביא רש"י דגרסינן אם באמת נשבע דלא פשע לא נפטר הגנב דכיון דבאמת נשבע איפטר לי' השומר ותו לא רמי' עלי' למיתבע להגנב ואם לשקר נשבע כגון דפשע ניפטר הגנב בהודאת שומר דאכתי עלי' רמי' לשלומי ע"ש ברש"י. הלא גם כי בשקר נשבע והלא בשעת הודאתי של השומר אכתי לא הי' נודע הדבר שנשבע בשקר דנימא דהשומר הוא בע"ד והוה הודאה בפני התובע רק אח"כ אמרינן איגלאי מלתא למפרע דהשומר הוא הבע"ד וא"כ אכתי יכול הגנב לטעון שלא להשביע הודיתי דהא עיקר הטעם דבפני התובע לא מצי למיטען שלא להשביע משים דאין מדרך להודות בפני התובע אם אינו חייב לו באמת וא"כ אכתי יכול הגנב לומר לא ידעתי שהשומר נשבע בשקר ושהוא התובע והוא הבע"ד שלי. ואין לומר דהואיל דיכול להיות שנשבע בשקר יהוה השומר הבע"ד בכה"ג אין מדרך הגנב להודות שלא להשביע משום דילמא השומר הוא הבע"ד והוה הודאתו הודאה גמורה כאלו היא בפני התובע ולא יכול לטעון תו שלא להשביע הודיתי א"כ גם כי נשבע באמת ואז תו לא הוה השומר הבע"ד כלל מ"מ למה יפטר הגנב בהודאה זו שהודה שלא בפני התובע הלא בהודאה זו לא שייך לומר דהודה שלא להשביע דהא אין הדרך להודות בזה שלא להשביע דדילמא השומר נשבע לשקר והוה השומר הבע"ד והוה תו בפני התובע וא"כ לא נוכל למינקט האיבעי' הזו לענין קרן משום דלא היה מצי פשיט לה כמו שפשט לה רבא כנלע"ד לפרש בכוונת התוס' ז"ל ודו"ק:
וראיתי במהרש"א שכתב לפרש כוונת התוס' דניהא דהוה מצי פשיט הצד הזה דאם באמת נשבע והיינו דהיינו אומרים דאם נשבע באמת אז הוה עדיין שומר עליו משום דניחא לי' להבעלים והוה בע"ד והיינו אומרים דאם נשבע באמת נתחייב הגנב בהודאת שומר דכיון דהוא בע"ד חשיב ההודאה בפני התובע ולא יכול לטעון שלא להשביע ורק האידך בבא דאם בשקר נשבע לא הי' יכול למיפשט כן דאם הי' אומר דאם בשקר נשבע דאז לא ניחא לבעלים דיהי' עדיין שומר עליו ולא מיחשב השומר בע"ד לא מתחייב הגנב בהודאת שומר לא נוכל לומר כן דהא אם נשבע בשקר איגלאי מלתא שהשומר חייב לשלם הקרן וא"כ תו מיחשב השומר בע"ד והוי בודאי ההודאה לפני התובע והיל"ל דמתחייב הגנב בהודאתו לשומר לשלם הקרן הואיל דהשומר הוא באמת הבע"ד דבשלמא לענין כפל שפיר מצי פשיט כן אבל לא לענין קרן עייש"ה במהרש"א ז"ל:
ולפי האמור אכתי י"ל דהמ"ל בנשבע לשקר דלא מיחשב השומר בע"ד הואיל דלא ניחא לי' לבעלים שיהי' עדיין שומר עליו ואי משום דאיגלאי מלתא דנשבע לשקר וחייב השומר לשלם הקרן וא"כ מיחשב השומר בע"ד הלא סוף סוף בשעת ההודאה של הגנב אכתי לא נודע שנשבע לשקר ושיהי' השומר הבע"ד חלו ואכתי יכול לטעון שלא להשביע הודיתי ואי דנימא הואיל דיכול להיות שנשבע לשקר ומיחשב תו בע"ד ואין יכול לטעון תו שלא להשביע הודיתי דאין הדרך להודית שלא להשביע בכזה ובודאי באמת הודה א"כ גם כי נשבע באמת הוה הודאתו הודאה ולא נצטרך לומר תי הטעם דנשבע באמת מתחייב הגנב בהודאתו לשומר משום דאכתי הוה שומר של הבעלים דניחא להבעלים בזה והוה הודאה בפני הבע"ד רק בפשיטות מיחשב הודאה אף שנימא דלא ניחא להי להבעלים שיהי' עדיין שימר עליו משום דירא להודות שלא להשביע משום דדילמא נשבע לשקר וע"כ דהודה הודאה גמורה ואין חילוק בהודאה גמורה בין אם היא בפני הבע"ד או לא. מיהא י"ל בכוונת המהרש"א דהש"ס לא הוה מצי לומר בנשבע לשקר דלא הוי הודאה משום דהגנב יודע דממנ"פ השומר הוא בע"ד דאם נשבע באמת א"כ הרי ניחא להו להבעלים ואם נשבע לשקר תו הוי בע"ד משום דהוא חייב לשלם להבעלים ודו"ק:
[קסו]
(א) שם מי נפטר הגנב בהודאת שומר כו' כל הסוגי'. והנה מבואר דהא דמודה בקנס פטור אפילו באו עדים אח"כ זהו דיקא כשהודה בפני הבעלים הא הודה לאחר שלא בפני הבעלים לא הוה זה הודאה כלל ואם באו עדים אח"כ מחויב לשלם כפל וכ"כ התוס' בד"ה תבעו וז"ל משמע דהודה לאחר שאין בע"ד דלא הוי הודאה כו' עייש"ה ומשמע לכאורה דאיירי הכל בהודה לפני הב"ד דהא בתבעוהו בעלים וכפר והביא עדים מיירי לפני ב"ד ובכה"ג מיירי ג"כ הא דהודה להשומר ג"כ שהודה לפני ב"ד ואפ"ה אם לא מיחשב השומר בע"ד לא מיחשב זה הודאה אף שהודה לפני הב"ד הואיל דבעינן הודאה בפני הבע"ד והב"ד דוקא ועיין בקצה"ח (סי' פ"א סק"י) מ"ש ולעיל בסוגיין בסמוך מ"ש בזה ועיין בתורי"ד כאן בסוגיין (אות ס"א) בד"ה מי נפטר שכ' ג"כ כן ועיין לעיל (על דף ע"א ע"ב) בתורי"ד שם (אות כ"א) מ"ש בזה ומה שכתבתי שם ואופ"ן בזה וקשה כאורה מהא דלעיל בב"ק (דף ע"ד ע"ב) גבי ר"ג שסימא את עין טבי עבדו משמע דלא בעינן ההודאה דוקא בפני הבע"ד רק כל שהודה לפני ב"ד אף שלא בפני הבע"ד מיחשב שפיר הודאה וכבר הקשה כן הקצה"ח (בסי' פ"א סק"י) ולעיל (על דף ע"א) שם העירותי ג"כ בזה:
ועיין בתשו' הרשב"א (ח"ג סי' ק"י) הובא בקצה"ח (סי' ש"נ סק"ד) וז"ל שאלת מי שגנב בעדים והשיב את הגניבה קידם שתבעוהו בב"ד אם משלם כפל אם לאו את"ל כו' אם גנב בעדים ואמר החזרתי מהו מי מהימנינן לי' או לא ואת"ל דמהימנינן לי' האיך גנב מתחייב כפל לעולם שהרי כל גנב מרשיע א"ע שהרי יכול לפטור א"ע ולומר החזרתי כו' תשובה כל שבאו עדים והעידו בב"ד שגנב אינו יכול לפטור מתשלומי כפל שכבר נמצאת הגניבה בעדים ומ"מ אפשר שיהי' נאמן לומר החזרתי וכדעת מקצת מרבותי נ"נ שאמרו שהגו"ל חבירו בעדים א"צ להחזיר בעדים כו' ומ"מ אין נאמנותו בחזרה פוטרתו מן הכפל שהכפל תלוי בהעדאת עדים וכחו שאינו נאמן לומד אחר שבאי עדים כבר הודיתי לו על הגניבה קודם שבאי עדים אלו לפטור עצמו מכפל כך א"נ בטענת החזרתי כו' וז"ב וכנ"ל עכ"ל הרשב"א ז"ל והקצה"ח מפלפל שם עייש"ה וכמדומה לי שכבר העירותי באיזהו ענין כזה ואיני זוכר כעת:
והנה אם נדקדק בלשון הרשב"א ז"ל באמצע התשובה שכ' הלשון וכמו שא"נ לומר אחר שבאו עדים כבר הודיתי לו על הגניבה קודם שבאו עדים אלו לפטור עצמו מכפל כו' ואם נימא דהודאה לבעלים לא פטר את הגנב מכפל אם לא הי' ההודאה בפני ב"ד דוקא ג"כ א"כ איך ס"ד לומר שהגנב יהי' נאמן לומר שכבר הודה לבעלים שגנב. הלא ההודאה זו אינה פוטרתו אא"כ הי' הודאה בפני הב"ד א"כ הלא הב"ד יודעים זה אם הודה הגנב לפניהם ויכול להתברר זה מן הב"ד ואף אם העדים שמעידים שגנב באו לפני ב"ד אחר מ"מ יכול להתברר מן אותו הב"ד שאומר הגנב שהודה בפניהם. ודוחק לומר שמתו הב"ד הראשון או שאינם זוכרים וכדומה ומוכח לכאורה מדברי הרשב"א דסובר דהודאה שהודה הגנב להבעלים אף שלא הי' בפני ב"ד פוטרתו מכפל דהיינו אם הבעלים מודים שהודה הגנב בפניהם שלא בב"ד או דאיכא עדים שהודה הגנב להבעלים בפניהם אף שלא הי' ההודאה בפני ב"ד ג"כ פוטרתו מכפל. יהא דקאמר הש"ס בב"ק (דף ע"ד) שאני ר"ג דשלא בב"ד אידי הייני משום דלא הי' ההודאה בפני הבעלים ולא בפני הב"ד ורק שהודה לפני אחרים וזה בודאי דלא נחשב הודאה כלל אבל כי אודה להבעלים אפילו שלא בפני הב"ד ג"כ מיחשב הודאה לפוטרו מכפל אפילו כי אתו עדים אח"כ:
ולפ"ז שפיר דן הרשב"א ז"ל דכמו שא"נ הגנב לומר אחר שבאו עדים כבר הודיתי לו על הגניבה כו' והיינו שהודה להבעלים בינו לבין עצמו דאם היו הבעלים מודים בזה או שהיו עדים ע"ז שהודה בפניהם להבעלים שלא בפני ב"ד הי' מיחשב שפיר הודאה לפוטרו מכפל אף כי אתו עדים אח"כ על הגניבה ורק שאין הגנב נאמן לטעון כן כמ"כ א"נ לטעון החזרתי כנלע"ד לכאורה בדברי הרשב"א ז"ל:
ב והנה במהדו"ק הארכתי בענין זה ואיני זוכר מ"ש אז ורק מעט מלאתי בכתב רק ראשי דברים וגם שלא כסדרן ואסדר כאן מעט בסדר והבאתי קושיא הנ"ל מהא דב"ק (דף ע"ד ע"ב) וכקושי' הקצה"ח שם. ונראה לכאורה די"ל דיש שני עניני הודאות יש הודאה שמודה לפני הב"ד אף שאין הבעלים שם וגם יש הודאה שמודה להבעלים ורק שלא בפני הב"ד והיכא דהודה לפני אחר שלא בב"ד בודאי דלא מיחשב זה הודאה כלל לפוטרו מקנס כי באו עדים אח"כ וכן מבואר ג"כ בב"ק (דף ע"ד) דקאמר הש"ס שאני ר"ג דלא בפני ב"ד אודי והא ר"י אב"ד הי' שלא בב"ד היי קאי אלמא דהודה לפני אדם אחר שלא בב"ד לא מיחשב הודאה כלל והיכא דהודה לפני ב"ד ורק שלא בפני הבע"ד שפיר מיחשב הודאה לפוטרו מקנס כי אתו עדים אח"כ וכן מוכח מהא דב"ק שם בברייתא שני' דתניא א"ל אין בדבריך כלום שכבר הודית ומסיק הש"ס דתנא דהאי ברייתא אומר דבב"ד הוה ומשמע דאף דהי' שלא בפני הבע"ד שהרי נראה מלשון הש"ס שטבי לא הי' שם באותו מעמד. והיכא דהודה בפני הבע"ד אף שלא בב"ד ג"כ מיחשב הודאה לפוטרו מכפל אף כי אתו עדים אח"כ. ויש להוכיח קצת כן דע"כ יהי' הפירוש בהא דקמיבע' להש"ס כאן בתבעו שומר והודה כו' דמיירי שלא תבעו השומר בב"ד ולא הודה לו בב"ד רק הודה לו לשומר כינו לבינו וקמיבעי' להש"ס אי מיחשב השומר בעלים מיחשב זה הודאה שהודה לשומר ומיפטר מכפל אף אם תבעוהו בעלים וכפר והביאו עדים ואי לא מיחשב השומר בעלים לא מיקרי הודאה כלל ולא הי' כלל בב"ד דאם הי' בב"ד מיפטר מטעם ההודאה שהי' לפני ב"ד שלא בפני הבעלים ואף כי לא נחשב השומר כבעלים מיפטר ג"כ כדמוכח מהא דלעיל (דף ע"ד) דקתני בברייתא שני' דא"ל ר"י לר"ג שכבר הודית ומשמע משם דטבי לא ה' שם באותו מעמד כמש"ל דאל"כ תיקשי קושי' הקצה"ח הנ"ל ואם נימא דהודאה בפני הבעלים אפילו שלא בפני ב"ד ג"כ מיחשב הודאה ואיבעי' דהש"ס בתבעו שומר והודה היינו שהודה לו בינו לבין עצמו שלא בפני ב"ד א"ש הכל ול"ק קושית הקצה"ח הנ"ל ודו"ק:
והנה התוס' בסוגיין בד"ה תבעו הקשו אמאי לא בעי לענין קרן גופי' בשלא באו עדים אי הוה הודאה או לאו ואמאי נקיט והביא עדים משמע דלא מיבעי' אלא לענין כפל עכ"ל ולכאורה י"ל דאם נימא דהסוגי' מיירי שהי' לפני ב"ד ההודאה שהודה לשומר וא"כ אפילו אם לא נחשב השומר בעלים ג"כ ליפטר מטעם הודאה זו שהודה בפני הב"ד ואולם י"ל דלענין לפוטרו מכפל לא מהני הודאה בפני ב"ד בלבד אם לא הי' ג"כ ההודאה אז בפני הבעלים "כ והנה זה ניחא לענין כפל אבל לענין שיתחייב הגנב בקרן ע"י הודאה שהודה בב"ד בודאי די"ל דמיקרי הודאה ולא יכול לטעון טענת שלא להשביע וכדומה וא"כ מה קשי' להתוס' דלינקוט האיבעי לענין קרן ולמה נקיט הש"ס האיבעי' שהביאו הבעלים עדים ולענין כפל דוקא ועיין קצה"ח (פ"א סק"י) שהעיר בזה על הש"כ דסובר דאח"ע מהני הודאה שלא בפני התובע מדברי התוס' הנ"ל שהקשו דלינקוט האיבעי' לענין קרן ומבואר דאפילו הודה לפני ב"ד מומחין ג"כ לא הוה הודאה אם לא הי' בפני התובע ג"כ דהא סוגי' דידן דמיירי לענין כפל מיירי ע"כ בב"ד ומומחין ע"ש בקצה"ח שהוכיח מזה דהשתא הודאה לפני ב"ד מימחין אמרינן דאם לא הי' ג"כ בפני התובע לא מיחשב הודאה ומכ"ש באחר את"ע דכודאי לא מיחשב הודאה אם לא הי' בפני התובע עיי"ש ועיין לעיל בסוגיין בסמוך מ"ש בזה:
ולפי האמור א"ש דגם התוס' סוברים כן דהודאה לפני ב"ד אפילו שלא בפני הבעלים מיחשב הודאה גמורה לפוטרו מכפל כי אתו עדים אח"כ והודאה בפני הבעלים אפילו שלא בפני הב"ד מיחשב ג"כ הודאה גמורה לפוטרו מכפל ואיבעי' דהש"ס בתבעו שומר והודה מיירי שהי' הכל שלא בפני ב"ד וקמיבעי' להש"ס דאם השומר מיחשב בעלים מיפטר בהודאה זו מכפל אף כי אתו עדים אח"כ:
ומעתה מובן שפיר דברי התוס' דמתחילה כתבו משמע דהודה לאחר שאין בע"ד דלא הוי הודאה והיינו שלא בפני ב"ד וע"ז הקשו דלינקוט האיבעי' לענין קרן אם הודה להשומר שלא בב"ד אם מיחשב הודאה לחייבו בקרן שלא יוכל לטעון שלא להשביע אבל אם הי' ההודאה בפני ב"ד אפילו שלא בפני התובע מיחשב שפיר הודאה. וכן יתפרש ג"כ דברי המרדכי שהביא ג"כ הקצה"ח הנ"ל וז"ל וכ"כ במרדכי ר"פ הגוזל קמא [הוא בסו"פ הגוזל קמא] וז"ל תבעו שומר והודה דקדק הרי"ף מדנקיט הודה לבעלים או לאחר שהוא במקום בעלים מכלל דאם הודה לאחר לא הוי הודאה וכ"כ ר"י בעל התוס' בב"ק עכ"ל והיינו ג"כ שלא בפני הב"ד אבל בפני הב"ד שפיר הוי הודאה אף שלא בפני הבעלים וא"כ לפ"ז אין קושי' מזה על הש"כ שכתב דבאמר אתם עדי מיחשב הודאה גמורה אפילו שלא בפני הבעלים:
ועיין בשמ"ק לעיל ב"ק (דף ע"ה ע"ב) בד"ה ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל הודה עפ"י עצמו ואח"כ באו עדים אם הודה בפני ב"ד ובמקום ב"ד פטור הודה בפני אחרים שאינם ב"ד או אף בפני ב"ד אלא שהי' שלא במקום ב"ד ואח"כ באו עדים חייב כו' ע"ש ולמה כתב הודה בפני אחרים שאינם ב"ד כו' דלא הוה הודאה עדיפא היל"ל הודה בפני בעלים שלא בפני ב"ד לא הוה הודאה ודוחק לומר דמיירי הכל דוקא בפני הבעלים ורק דבעינן ג"כ בפני ב"ד ובהודה לפני אחרים שאינם ב"ד לא הוי הודאה אף שהוא בפני הבעלים דוחק לומר כן וגם מדלא הזכיר המאירי ז"ל כלל שהי' ההודאה בפני הבעלים ונראה לכאורה דהכל מיירי שלא בפני הבעלים אבל בהודה לפני הבעלים אפילו שלא בפני ב"ד מיחשב שפיר הודאה והוא ג"כ כמ"ש וי"ל עוד בזה:
ג אולם התורי"ד כאן בסוגיין כתב בפירוש להיפוך שכ' הלשון מכאן מוכח שאעפ"י שהודה בפני ב"ד לאנשים אחרים אם לא יודה לבעליו אלא כפר בהם לא נפטר באותה הודאה עד שיודו לבעלים עצמן כו' ע"ש. וא"כ בהודאה לפני ב"ד ג"כ לא מיחשב הודאה כל שלא הי' בפני הבעלים א"כ תיקשי קושי' הנ"ל מהא דלעיל בב"ק (דף ע"ד) גבי מעשה דטבי דא"ל ר"י שכבר הודית אע"ג דטבי לא הי' עומד שם ולא הי' ההודאה בפניו וגם מהא דקאמר שם שאני ר"ג דלא בפני ב"ד אודי הא אפילו הי' בב"ד ג"כ לא הי' מיחשב הודאה כיון דהי' שלא בפני טבי:
ועיין עוד בתורי"ד לעיל בפרק מרובה (על דף ע"א ע"ב) [אות כ"א] בהא דבעא מיני' רבא מר"נ גנב שור של שני שותפים וטבחו וקדם והודה לאחד מהן מהו כ' וז"ל א"נ יש לפרש כגון שהודה לאחד בפני עדים שלא בפני ב"ד דלא הוי הודאה לפוטרו מן הקנס אלא בפני ב"ד כדלקמן בפרקין כו' עייש"ה. וא"כ מבואר דס"ל להתורי"ד ז"ל דהודה לבעלים שלא בפני ב"ד לא מיחשב הודאה וא"כ לשיטתו ע"כ הוה הפי' כאן בסוגיין דהודה לשומר בפני הב"ד ואי לא הוה השומר בעלים לא מיחשב זה הודאה עדיין אף שהי' בפני ב"ד ועיין לעיל (על דף מ"א ע"ב) [אופ"ז] מ"ש שם בזה:
מיהא בהא שכתב שם התורי"ד לעיל (על דף ע"א) א"נ יש לפרש כגון שהודה לאחד בפני עדים שלא בפני ב"ד כו' הי' נוכל לומר דמיירי שלא הודה להבעלים ממש רק הודה בפני עדים שחייב לאחד מן השותפים ופרעו ומ"ש הלשון לאחד לא היה דוקא הפירוש שההודאה הי' לנוכח רק הודה בפני עדים בשביל אחד דהיינו שחייב לאחד מהם ומ"ש אח"כ התורי"ד ע"ז ואין לפרש כגון שהודה לאחד ופרעו בינו לבין עצמו דא"כ מאן מוכח והאיך יכול להיפטר מיד חבירו משום טענת חמשה חצאי בקר כו' ע"ש כוונתו דע"כ צרכינן לומר דמיירי שהי' ההודאה לאחד בפני עדים אבל מ"מ י"ל דהפי' הוא דהודה בפני עדים לאחד דהיינו שחייב לאחד מן השותפים ולא הי' ההודאה בפני זה שהודה לי וכל דלא הוי בפני בעלים ולא בפני ב"ד רק לפני עדים פשיטא דלא מיחשב הודאה אבל בהודה בפני הבעלים או בפני הב"ד הי' נוכל לדחוק ולומר דמיחשב הודאה כדי שלא תיקשי מהאי סוגי' דב"ק (דף ע"ד) מיהא בסוגיין דכאן כתב התורי"ד בפירוש דהודאה לפני הב"ד שלא בפני הבעלים לא מיחשב הודאה כלל וא"כ קשה הנ"ל:
ואולי י"ל לפי סברת התורי"ד הנ"ל דיש חילוק בין אם מודה תחילה ואח"כ כשבאו עדים כפר לבין אם עומד בהודאתו מתחילה ועד סוף דאם מתחילה הודה לפני הב"ד ואח"כ כפר בזה אמרינן דאם הי' ההודאה שלא בפני הבעלים דלא מיחשב עדיין הודאה גמורה כשהודה לפני הב"ד שלא בפני הבעלים משום דיכול לחזור בו מהודאתו ולטעון שלא להשביע וכדומה אף שהי' ההודאה לפני הב"ד וכסברת הקצה"ח הנ"ל שהבין כן מדברי התוס' ד"ה תבעו דאף שהודה בפני הב"ד כל דלא הי' ההודאה לפני הבעלים לא מיחשב הודאה כיון שיכול לחזור בו אח"כ מהודאתו אבל כל שהודה לפני הבעלים תו אינו יכול לחזור בו מהודאתו עייש"ה וא"כ הודאה זאת שהודה שלא בפני הבעלים ורק שהי' ההודאה בפני הב"ד מתלא תלוי וקאי דאם חוזר בו אח"כ מהודאתו לא מיחשב הודאה מה שהודה תחילה שלא בפני הבעלים ואם לא חזר בו אח"כ מהודאתו רק שעומד בהודאתו כבראשונה וכשבאו אח"כ עדים לא כפר שפיר הוה הודאתו הראשונה שהודה הודאה גמורה אבל אם אח"כ כפר בו אז אסתלקא לגמרי הודאה הראשונה שהודה שלא בפני הבעלים:
והנה כאן בסוגיין דמיירי שתבעו שומר והודה תבעוהו בעלים וכפר והביאו עדים ומיבעי' להש"ס אי מיחשב השומר בעלים והרי הודה בפני הבעלים וגם בפני הב"ד שהרי מיירי שהי' הכל לפני הב"ד וא"כ הוה הודאה גמורה שהי' בב"ד ובפני הבעלים ואף כי כפר אח"כ ובאו עדים ג"כ איפטר לי' לגמרי מן הכפל ע"י היראה שהודה לפני הב"ד ובפני הבעלים ואם אין השומר מיחשב כבעלים וא"כ הרי לא הי' ההודאה בפני הבעלים ורק בפני הב"ד לחודי' והרי יכול לחזור בו אח"כ מהודאה הראשונה והרי תבעוהו בעלים וכפר ואסתלק לי' לגמרי הודאה הראשונה שהודה בפני הב"ד כשתבעו השומר. ומה מאוד מדוקדק לשון הש"ס דנקיט תבעוהו בעלים וכפר והביאו עדים אשר לכאורה הוא מיותר לגמרי דהא הוה מצי למינקט האיבעי' תבעו שומר והודה והבעלים הביאו עדים דאם לא הוה השומר בעלים ולא מיחשב הודאתו הודאה א"כ נתחייב בכפל עפ"י העדים שהביאו הבעלים ולמה נקיט הש"ס תבעוהו בעלים וכפר אטו אם לא תבעו כלל תחילה קודם שהביאו עדים ורק שהביאו עדים והעידו לפני הב"ד בפני הגנב ובפני הבעלים שזה גנב מן הבעלים הלא ג"כ יפסקו הב"ד שחייב כפל אפילו אם לא יכחיש העדים רק יודה לדברי העדים ולא יתבע תחילה כלל להגנב לשמוע תשובתו ג"כ מתחייב בכפל עפ"י העדים וא"כ למה נקיט הש"ס תבעוהו בעלים וכפר:
אבל לפי האמור מדוקדק שפיר דהואיל דהודה לפני הב"ד כשתבעו השומר וא"כ אף אם לא הוה השומר כבעלים מ"מ כל שלא חזר בו מהודאתו שהודה לפני הב"ד תחילה ורק שבאו עדים והעידו עליו לא נתחייב בכפל עפ"י העדים הואיל דכבר הודה תחילה בפני ב"ד ולא חזר בו מהודאתו ומש"ה הוצרך הש"ס למינקט האיבעי' דתבעוהו בעלים וכפר והרי חזר בו מהודאתו שהודה תחילה בפני הב"ד כשתבעו השומר וא"כ אם מיחשב השומר כבעלים כבר נפטר הגנב מכפל בהודאה זו שהרי הודה לפני הבעלים ובפני הב"ד ואם לא נחשב השומר כבעלים אף שהודה להשומר בפני הב"ד מ"מ הרי חזר בו מהודאתו כשתבעו הבעלים וכפר:
ומעתה מובן מ"ש התורי"ד כאן מכאן מוכח שאעפ"י שהודה בפני ב"ד לאנשים אחרים אם לא יודה לבעליו אלא כפר בהם לא נפטר באותה הודאה עד שיודה לבעלים עצמן דקדק לכתוב הלשון אם לא יודה לבעליו אלא כפר בהם והוא ממש כהאיבעי' דהש"ס והיינו דוקא כי כפר בהם כשתבעוהו הבעלים אח"כ אז לא הוה הודאתו הראשונה הודאה זה שהודה לאחרים בפני הב"ד אבל אם לא חזר אח"כ מהודאתו הראשונה שהי' לפני הב"ד אף שלא הי' בפני הבעלים כל שלא חזר בו מיחשב הודאה, וא"ש ג"כ הא שכתב התורי"ד לעיל (בדף ע"א ע"ב) שהבאתי לעיל משום דהתם מיירי ג"כ שחזר בו מהודאתו הראשונה שהודה לשותף אחד שהרי כשתבעו השותף השני כפר בו:
ולפי האמור ל"ק כלל מהא דלעיל (דף ע"ד) דהרי ר"ג בודאי לא יחזור בו מהודאתו שהודה שסימא את עין טבי עבדו ולא יכפור בו וא"כ אף אם טבי לא יתבענו כלל ורק יביא עדים ויעידו ג"כ מהני הודאתו שהודה תחילה לפני ר"י דבודאי לא ירצה ר"ג לשקר ח"ו אף שעי"ז יהי' נעשה רצונו שיצא טבי לחירות וזה שאמר לו ר"י אין בדבריך כלום שכבר הודית. וא"ש ג"כ לפי הברייתא קמייתא דא"ל ר"י לר"ג שכבר אין לך עדים וקאמר הש"ס שאני ר"ג דלא בפני ב"ד אודי דאם הי' מודה בפני הב"ד הי' מיחשב שפיר הודאה אף שלא הי' ההודאה בפני טבי משום דבודאי לא יכפור ר"ג אח"כ ח"ו וכמש"ל והבן:
ד ועוד נלע"ד ליישב הקושיא הנ"ל מהא דטבי עבדו של ר"ג דהנה מודה בקנס דפטור הוא דוקא היכא דבהודאה זו אם הי' ההודאה לענין ממון הי' מיחשב הודאה גמורה והי' חייב לשלם ולא הי' יכול תו לפטור א"ע מתשלומין בשום טענה שבעולם מיחשב זה הודאה לענין קנס שיהי' פטור אפילו אתו עדים אח"כ אבל אם הודאה זו לא הי' מיחשב הודאה לענין ממון שיתחייב ע"י הודאה זו דהיינו שהי' יכול לפטור א"ע באיזהו טענה שיהי' מועיל לבטל את ההודאה א"כ גם לענין קנס לא מיחשב הודאה דלא מיקרי תו מרשיע א"ע וזה הוא הטעם דאמרינן דמודה בקנס דחייב אם לא הודה בפני הבעלים משום דאכתי לא מיחשב הודאה לענין ממון שיתחייב ע"י הודאה זו דהא יכול לפטור א"ע בטענת שלא להשביע וכדומה וממילא דלא נקרא זה מרשיע א"ע והנה זה דוקא היכא דבהודאתו מחייב א"ע ליתן ממון וא"כ יכול אח"כ לפטור א"ע בטענת שלא להשביע וה"ה בתשלומי כפל ג"כ דכוותי' דע"י הודאתו אם הי' הדין דמודה בקנס חייב הי' מחויב ליתן הקנס ע"י הודאתו. אולם אם הי' ההודאה שלא בפני הבעלים הי' יכול לפטור א"ע וממילא דלא מיקרי תו מרשיע א"ע ומש"ה בעינן דוקא שיודה בקנס לפני התובע. אבל במקום שגם זה שמודה אין ההודאה שיתן ממון מביתו אז תו לא יכול לחזור בו אח"כ בטענת שלא להשביע א"כ מיחשב שפיר הודאתו הודאה גם אם הי' ההודאה שלא בפני התובע:
והקצה"ח (סי' פ"א סק"י) כתב כעין סברא זו וכתב דבמודה לחבירו קבלתי ממך כך וכך וכן אם יש לו ביד זה שהודה לו א"צ אתם עדי ומהני הודאתו אפילו שלא בפני התובע ועבד הוי תפוס בעצמו ולא בעי את"ע ומהני הודאתו של ר"ג אפילו שלא בפני טבי אלא שהקשה להפוסקים דבחיוב מהני אפילו בלא תביעה מבע"ד וא"כ ע"כ תבעו שומר דלא מיפטר הגנב בהודאתו לשומר צ"ל דבקנס הוא דלא מהני הודאה ליפטור אלא דוקא הודאה ע"י תביעת בע"ד הדרא קושי' לדוכתי' ע"ש בקצה"ח:
ולעד"נ להסביר תירוצו של הקצה"ח עפ"י הסברא הנ"ל שכתבתי דהואיל דבעבד נוגע גם לענין מלתא דאיסורא שהרי אם הי' הדין דמודה בקנס חייב והי' האדון מודה שהפיל שינו והודה כן שלא בפני העבד דבודאי לא הי' יכול לחזור בו אח"כ מהודאתו ולטעון שלא להשביע וכדומה דהא אם אמת כן שהפיל שינו הרי אסור בשפחה ולא הי' יכול תו לכופו לדור עם שפחה ולהוליד בנים ממנה וגם דהעבד יודע בעצמו שהאמת כן שהפיל שינו ואם הי' הדין דבקנס לא בעינן דוקא עפ"י עדים אז מיד שהפיל שינו הרי הוא משוחרר וניהא דאם לא הי' האדון מודה בדבר תחילה אף שהעבד הי' טוען לא הי' מהימן בדבר מ"מ עכשיו שכבר הודה האדון כן בודאי לא יוכל האדון לחזור בו מהודאתו לענין זה עכ"פ במה דהוה מלתא דאיסורא וא"כ תו י"ל דלא נאמן האדון כלל לחזור בו מהודאתו גם לענין דבר הנוגע לממון לחוד דהואיל דבהודאתו זה נמשך ממנה היזק להאדון אין מדרך העולם לומר דבר שלא להשביע בדבר שיבא לו פסידא ע"י דיבור זה ותו לא מהימן האדון כלל לחזור בו מהודאה הראשונה ולטעון שלא להשביע הודיתי וכדומה וא"כ מיחשב שפיר הודאה אף אם הוא שלא בפני העבד וא"כ דהלכה הוא דמודה בקנס פטור א"כ תו מיקרי הודאה לפוטרו גם אם הוא שלא בפני העבד ול"ק תו מהא דלעיל (דף ע"ד) גבי טבי עבדו של ר"ג. ועיין לעיל (על דף ע"א ע"ב) [אופ"ז אק"ה] (על דף פ"ט ע"א) [אוכ"ג] מ"ש שם בזה. ואולי י"ל עוד דלענין לשחרר העבד הוה הב"ד במקום הבעלים דהיינו העבד הואיל דהוא מלתא דאיסורא ג"כ וכדרך שכתבתי:
[קסז]
שם תוד"ה ולא הניחיהו בסוה"ד וז"ל ולאו מלתא הוא דמשום דלא הניחוהו לישבע לא מחל לו ולא מיפטר שומר בהכי וכן פוסק בה"ג דאעפ"י שמחל לו השבועה לנתבע בשביל כך לא מחל לו ממון לגמרי וכ"ש היכא דלא מחל לו שבועה אלא שלא הניחו לישבע באותה שעה עכ"ל. ובגליון הש"ס של חותני הגאון בעל פתחי שערים נ"ב עיין תוס' יבמות (דף צ"ה ע"א) ד"ה אילימא עכ"ל והוא דשם ביבמות (דף צ"ה) כתבו התוס' ותימא לר"י דמנלן כשאומר איני ריצה להשקותה דשוב איני יכול להשקותה ואור"י שיש להוכיח קצת דכי אמר איני חשקה קתני במתני' בסוטה (דף כ"ג) בהדי הנהו דמנחותיהן נשרפות שאין ראיות עוד לשתות עכ"ל וא"כ האיך כתבו התוס' כאן דבזה שלא הניחוהו לישבע לא מחל לו השבועה עדיין ומשמע דאם ירצה יכול אח"כ להשביעו ואלו שם ביבמות משמע דכשאמר הבעל שאינו רוצה להשקותה שוב אינו יכול לחזור ולהשביעה דהא מנחותיהן נשרפות כנ"ל כוונתו של חותני הגאון ז"ל:
מיהא י"ל דאין ראי' מהתם דהא איכא הרבה דברים המונעים מלשתותה וכגון שבעלה בא עלי' בדרך אי שאין האיש מנוקה מעון וא"כ כשאמר שאין רצונו להשקותה י"ל דהוי כאלו אמר שאינו מנוקה מעון ואולי באמת כן הוא ומש"ה אמר שאין רצונו להשקותה ומש"ה אינו יכול לחזור בו אח"כ ולהשקותה אבל הכא שלא הניחוהו לישבע שפיר י"ל דלא מחל לו גם השבועה וי"ל בזה:
בעלים לשומר ושילם והוכר
[קסח]
(א) שם תבעוהו הגנב תבעוהו בעלים והודה תבעו שומר וכפר והביא עדים נפטר גנב בהודאת בעלים או לא מי אמרינן מצי א"ל שומר לבעלים כו' תיקו. והנה הפי' הפשיט דאם הי' הגנב כופר לבעלים והביאו עדים יחייבוהו ב"ד כפל בודאי דהכפל הוא להשומר ורק כיון דהבעלים יש להם לעשות ג"כ טובה להשומר כמו שהשומר שילם להם אף שהי' יכול לפטור א"ע בשבועה וא"כ יש להבעלים שייכות בזה לחזור בתר הגנב ולתבעו לשלם והיה כעין בעלים ואף שבזה גורמים היזק להשומר דהא עי"ז שתבעו להגנב והודה להם ומיפטר הגנב בהודאה זו מ"מ הבעלים אומרים עלינו הי' מוטל לעשות כן מצד היושר. והא דקאמר הלשון שקלנא אנן דידן ושקול את דידך ה"פ אנן כבר שקלינן דידן שאתה השומר שלמת לנו דמי הפקדון שקול את דידך רצונינו להשתדל שלא יהי' לך היזק בזה ורק שתשקול דידך המגיע לך מן הגנב:
וראיתי בשמ"ק כאן בד"ה תבעוהו כתב פי' חדש בשם הרמ"ה ז"ל מי אמרינן בעלמא היכא דשילם שומר ולא רצה לישבע והדר טרחי בעלים בתר גנבא ותבעוהו בדינא ולא אודי ואתו סהדי ואסהידו בי' כפילא דשומר הוה דמצי א"ל לבעלים אתון ממונא הי' לכו הכא וסליקנא לכו לגמרי בין מקרן בין מכפל כו' והילכך גבי בעיין באודה גנב לבעלים לאו הודאה או דלמא בעלמא היכא דתבעוהו בעלים לגנב ואיחייב כפל כפילא דבעלים הוי דמצי אמרו לשומר כי היכא דעבדת לן את נייח נפשא לשלומי לן אנן נמי עבדינן לך מלתא ואדחינן [ט"ס וצ"ל ורדפינן] בתר גנבא ואפיקנא לי' לממונך מיני' ואדעתא דלכולי האי לא אקנינא לך כפילא שקול את ממונא דידך דיהבת לן ואנן שקלינן כפל דהוא ממונא דידן וכיון דבעלמא כי תבעוהו בעלים ונתחייב כפל כפילא דבעלים הוי ה"נ גבי בעיין היכא דאודי להו לבעלים הודאה מעלייתא הוא יפטור מכפילא והדין בעיא בעיא דנפיק מגו בעי' אחרינא הוא כדברי רבא [הני שתי תיבות כדברי רבא לא ידעתי פירושן ואולי ט"ס יש בזה] ותרווייהו קיימי בתיקו הרמ"ה ז"ל בפריטיו עכ"ל. והנה לשיטת הרמ"ה הוה ג"כ איבעי' כששילם השומר והבעלים נודע להם מי הוא הגנב ותבעוהו הבעלים וכפר והביאו עדים וחייבוהו הב"ד כפל דהוה ספק אם לא זכו הבעלים בהכפל דאדעתא דהכי שהם יתבעו להגנב ויזכו בדין שיהי' הגנב מחויב לשלם כפל לא אקני' להשומר הפקדון ולא הובא כלל דין זה בפוסקים דיהי' עכ"פ ספק ובכל דוכתי אמרינן דכששילם השומר זכה בהכפל ולא נזכר כלל שיה' דוקא כשתבעו השומר להגנב והביא עדים אז קנה השומר הכפל אבל כשהבעלים תבעוהו להגנב והביאו עדים וחייבוהו הב"ד להגנב לשלם כפל דהוה ספק אם קנה השומר להכפל או דהבעלים קנו להכפל ולא השומר וא"כ י"ל דהגנב יכול לדחות לכל אחד מהם הן להשומר הן להבעלים אם לא שיבואו בהרשאה והוא דבר חדש פי' הרמ"ה ז"ל:
ב והנה הרמב"ם (בפ"ח מהל' שאלה ה"א) כ' המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או אבדו אמר הריני משלם ואינו נשבע ונמצא הגנב משלם תשלומי כפל כו' למי משלם למי שה' הפקדון אצלו שהרי אמר אשלם חזרה הבהמה עצמה חוזרת לבעלים היא וגיזותי' וילדיי' שאין זה השומר קונה השבח הבא מגופה אלא שבח הבא מאליו כו' והה"מ כ' שם מדוע תהי' הבהמה עצמה חוזרת לבעלי' וגם הגיזות והולדות שבאו אחר הגניבה הלא לל"ק שם בב"מ ר"פ המפקיד קנה לה משעת פקדון ולל"ב קנה לה סמיך לגניבותיה אבל עכ"פ משעת גניבה בודאי קנה לה וע"ש מ"ש בזה והכ"מ כ' לתרץ בשם תלמידי הרשב"א דיצא לו לרבינו הרמב"ם דין זה מהאי סוגיא דב"ק (דף ק"ח ע"ב) או דלמא דמצי א"ל בעליה לשומר כי היכא דאת מכרת לן מלתא אנן נמי עבדינן לך טרחינן בתר גנבא שקלנא אנן דידן ושקול את דידך מדקאמר שקלינן אנן דידן ש"מ דהכי דינא דכל היכא שהבהמה חוזרת הכי דינא עכ"ל והב"י (בסי' רצ"ה) הביא ג"כ תלמידי הרשב"א הנ"ל ובש"ע (רצ"ה ס"ב) בהג"ה שילם ולא רצה לישבע ואח"כ הוכר הגנב קנה כל שבח דאתי מעלמא אבל לא שבח דמגופא וכ' הש"כ (בס"ק י"א) לשון הרמב"ם (פ"ח מהל' שאלה) חזרה הבהמה עצמה חוזרת היא וגיזותיה וולדותי' ובב"י הביא תלמידי הרשב"א שהביאו ראי' לזה מפרק הגוזל גבי תבעי' בעלים לגנב כו' שהבהמה עצמה חוזרת ואין ראייתם מוכרח עכ"ל. ולכאורה ראיית תלמידי הרשב"א היא ראי' גדולה אולם לפמ"ש דהפי' הפשוט הוא שקלנא אנן דידן היינו שכבר שלמת לנו דמי הפקדון שקול את דידך היינו שאנחנו רצינו להשתדל בזה שתוכל לגבות מן הגנב א"כ אין ראי' כלל משם ואולי זה הוא ג"כ כוונת הש"כ ז"ל:
גם לפי שיטת הרמ"ה הנ"ל שמפרש האיבעי' דהבעלים זוכים ג"כ בכפל אף שכבר שילם להם השומר דמי הפקדון כל שהם תבעוהו להגנב והם הביאו העדים ומשום דאדעתא דהכי לא אקני' להשומר הפקדון וא"כ מש"ה גם גוף הגניבה חוזרת לבעלים אבל במקום שהשומר הביא עדים דאז הכפל של השומר שפיר י"ל דגם גוף הגניבה הוא של השומר אלא שהרמב"ם לא הביא כלל דין זה שכתב הרמ"ה לחלק בין אם השומר הביא עדים לבין אם הבעלים הביאו עדים ורק כתב סתמא דכששילם הוה הכפל להשומר ומשמע דלעולם הוה לשומר וא"כ לא יוכל לפרש בגמ' האיבעי' כמו שפי' הרמ"ה וא"כ שפיר י"ל דיש ראי' מכאן לדבריו ז"ל וכמ"ש תלמידי הרשב"א ז"ל:
והנה הש"כ כתב שם גם בשיטת הרמב"ם דהשומר קנה גם לגוף הבהמה כששילם והוכר הגנב ורק דהרמב"ם מיירי בלא שילם עדיין ורק שאמר הריני משלם וא"כ אין ג"מ להשומר בין אם ישלם לו דמי הבהמה או שמחזיר לו גוף הבהמה הואיל דצריך לשלם לו דמי הגיזות והולדות וכתב דלשון חוזרת היא עם גיזותי' וולדותי' ע"ש ולפ"ז אם באמת אין השומר רוצה להחזיר הבהמה עצמה רק לשלם דמי' הדין עם השומר וא"כ לדידן כששילם השומר דמי הפקדון ואח"כ נמצא הפקדון אין השומר צריך להחזיר גוף הפקדון ומכ"ש אם נתייקר דקנה השבת דבודאי יכול להחזיק לעצמו כל הפקדון ואפילו בלא שילם רק שאמר הריני משלם ג"כ הדין כן וגם לשי' הרמ"ה הנ"ל אם השומר מצא הפקדון או שהשומר הכיר הגנב פשיטא דהדין כן ורק כשהבעלים הכירו להגנב והגנב החזיר להם הגניבה בזה הוה איבעי' דלא איפשטא וכמו שבארתי לעיל דבריו וא"כ אם הבעלים מוחזקים בהחפץ אין השומר יכול להוציא מהם גוף החפץ אפילו בשכבר שילם אלא רשות ביד הבעלים להחזיר לו המעות. וגם לפי פי' הפשוט בהרמב"ם וכמו שפירשו ג"כ תלמידי הרשב"א והביאו ראי' מכאן א"כ אפילו כשגבה השומר מן הגנב ג"כ הדין כן דחוזרת גוף הגניבה להבעלים והבעלים מחזירים הדמים להשומר וא"כ בכה"ג שהבעלים מוחזקים פשיטא דיכול להחזיק בגוף הבהמה דבין להרמ"ה ובין להרמב"ם ותלמידי הרשב"א הדין כן ורק כשהבהמה הוא ביד השומר דבזה דעת הש"כ נוטה דג"כ א"צ השומר להחזיר להבעלים גוף הגניבה וכ' שכן מוכח מתוס' ר"פ המפקיד ע"ש ובזה גם דעת הרמ"ה מסכמת כן להלכה:
ג והנה במהדו"ק העירותי ע"ד תלמידי הרשב"א הנ"ל דמאי ראי' מכאן הלא באמת הוה איבעי' דלא איפשטא אם הבעלים יכולים לומר כן ואם נימא דלא יכולים לומר כן והיינו דלא מיחשבו הם בעלים א"כ גם זה אינם יכולים לומר כלל שקלנא אנן דידן ושקול את דידך. ועוד דהא זה הוא איבעי' דהש"ס אם הבעלים נחשבו עדיין בעלים על הפקדון ומה שהודה להם הגנב יפטור בהודאה זו מכפל ואם נימא דחוזרת הבהמה עצמה להבעלים דהיינו להמפקיד א"כ פשיטא דהיל"ל דהמפקיד נחשב בעלים ממש וההודאה שהודה הגנב להמפקיד יפטור אותו מקנס:
ואולי י"ל פי' אחר בהסוגי' והוא דמה דקא מיבעי' להש"ס היינו דמיבעי' לענין כפל אם הכפל הוא של הבעלים כשאבעוהו בעלים והביאו עדים שגנב והב"ד חייבוהו בכפל אם הבעלים זוכים בהכפל והוא כפי' הרמ"ה ז"ל בשמ"ק דהאיבעי' הוא לענין כפל אם הוא של הבעלים ומיקרי הם בעלים והודאה שהודה הגנב לבעלים פוטרתו מכפל או דלא הוי של הבעלים הכפל וא"כ אין הודאה שהודה לו הגנב מיחשב הודאה לפוטרו מן הכפל עיי"ש בשמ"ק מ"ש בשם הרמ"ה ז"ל בפריטיו אבל לענין קרן לא מיבעי' לי' להש"ס כלל ופשיטא מלתא דחזר לבעלים וזה דקאמר הש"ס דא"ל בעלים שקלנא אנן דידן והיינו דהבהמה חוזרת לבעלי' וכ"ת א"כ ליהוי תו הודאה גמורה וליפטור הגנב מכפל י"ל דלא מיקרי בעלים לענין שאם יודה לו הגנב יפטור מהקנס אלא דוקא אם לא יהי' פטור אז יצטרך ליתן לו הקנס אז הוא דמיקרי בעלים אבל מה שהוא בעלים על הקרן בלחוד ולא על הכפל לא מיקרי בעלים ולא שייך לומר בזה מודה בקנס פטור וא"כ שפיר מובן הראי' שכתבו תלמידי הרשב"א ז"ל מסוגיא זו והוא דלא כמ"ש ובאות קטן ב'] ועיין לקמן בסוגיין על הא דנגנבה באונס [אוקס"ט אק"ג] מ"ש עוד בזה:
וכעת עיינתי עוד בזה ויש לעיין לפי פי' הנ"ל דהא הש"ס קאמר הלשון או דלמא מצי אמרי לי' כי היכי דאת עבדת לן מלתא אנן נמי עבדינן לך טרחינן בתר גנבא שקלנא אנן דידן ושקול את דידך והלא בפשיטות יכולין הבעלים לומר שעשו כן להוציא את הבהמה שלו מן הגנב ולהחזיר המעות להשומר. וא"ל דטעם זה הוא שייך אפילו בשאין הגניבה קיימת ורק שהגנב ישלם מעות כפל כדי דמי שווי' הבהמה. א"כ תו אין ראי' כלל מלשון זה דהבהמה עצמה חוזרת לבעלי'. ואולי הוה מצי הש"ס לומר כן משום האי טעמא ג"כ אלא דנקיט טעם זה כי היכא דאת עבדת לן מלתא משום דאף אם השומר הי' מחזיר אחר הגנב והי' מוציא ממנו הגניבה בעיני' ג"כ הי' חוזר לבעלים ואכתי י"ל בזה:
ד ועוד נלע"ד לומר בכוונת תלמידי הרשב"א שהביאו הראי' מכאן דקאמר סקלנא אנן דידן כו' והיינו דאם הי' הדין כן דהבהמה חוזרת לבעלי' א"כ מיחשב עדיין המפקיד בעלים וההודאה שהודה להם הגנב פוטרתו מכפל ולא איפשטא האיבעי' וא"כ יש להבהמה חזקת מרא קמא והיא של הבעלים ואף שהשומר לקח הגניבה מן הגנב צריך להחזיר גוף הגניבה להבעלים ורק שהכפל הוא של השומר וא"כ מובן שפיר הראי' של תלמידי הרשב"א דמסוגי' זו עולה לפי מה דמסקינן דהוה איבעי' דלא איפשטא א"כ הדרה הבהמה עצמה לבעלים הראשונים ועיין נתה"מ (ס"ס רצ"ה) מ"ש ליישב ג"כ דברי הרמב"ם הנ"ל ודו"ק:
[קסט]
(א) שם איתמר נגנבה באונס והוכר הגנב אמר אביי אם ש"ח הוא כו' רבא אמר אחד זה ואחד זה עושה עמו דין ואינו נשבע כו' כל הסוגי' ופסקו הראשונים ז"ל כרבא והיכא שקדם ונשבע או אם ש"ח הוא רצה עומד בשבועתו רצה עושה עמו דין עיי"ש ברי"ף ורא"ש ורמב"ם (סופ"ח מהל' שאלה ובש"ע סי' רצ"ד) והנה רש"י ז"ל פי' כאן רצה נשבע והבעלים יפרעו מן הגנב עושה עמו דין משלם לבעלים והוא יפרע מן הגנב ע"ש והנה לא נתבאר אם השומר דעושה עמו דין והיינו שמשלם לבעלים והוא יפרע מן הגנב אם השומר זוכה בכפל כמו בשילם קידם שהוכר הגנב או דאין השומר זוכה בכפל ורק דהכפל הוא של המפקיד ורק הא דאמרינן דהוא יפרע מן הגנב היינו רק על הקרן ששילם להמפקיד ולכאורה י"ל בזה:
והנה בשמ"ק כאן בד"ה אמר אביי אם ש"ח הוא רצה עושה עמו דין רצה נשבע י"מ עמו דין השומר עם הבעלים שמתפשר עמו והוא ילך עם הגנב וישלם לו הכפל רצה נשבע ויפטר ממנו והבעלים ילכו אחר הגנב אבל ש"ש דין הוא כיון שהוכר הגנב ואין לו פסידא ישלמו לו או יתפשרו עמו והוא יטרח אחר הגנב כו' הראב"ד ז"ל עכ"ל. והנה הזכיר הראב"ד ז"ל מענין כפל ומפרש דלשון עושה עמו דין לא הוה הפי' כפירש"י דעושה דין עם הגנב רק הפי' הוא שעושה דין עם הבעלים וכתב שמתפשר עמו כו' ומה לנו לפשר הזה ממנ"פ אם הדין הוא שהשומר זוכה בהכפל א"כ היל"ל הלשון שמשלם לבעלים דמי הפקדון ואם הדין הוא דאין השומר זוכה בהכפל היל"ל הלשון שמשלם לו להמפקיד דמי הפקדון וכשיגבה מן הגנב הקרן עם הכפל יתן הכפל להמפקיד ולשין שמתפשר עמו אין פירוש. וכן מ"ש בסוף אם ש"ש דין הוא כיון שהוכר הגנב ואין לו פסידא ישלמו לו או יתפשרו עמו כו' נקיט שני לשונות ישלמו לו או יתפשרו עמו ולכאורה אינו מובן כלל פי' הדברים בזה:
ונראה לכאורה מדברי הראב"ד ז"ל דסובר דכששילם לאחר שהוכר הגנב אין השומר זוכה בהכפל ונקיט בש"ח הלשון רצה עושה השומר דין עם הבעלים שמתפשר עמו כו' והיינו דהואיל דהברירה ביד הש"ת שלא לעשות דין עם הגנב רק ישבע ויפטור וא"כ בודאי לא ירצה הש"ח לדון עם הגנב לפני הב"ד ולהביא עדים כי ל"ל כל הטרחה הלזו אם לא אשר יהי' לו ריווח מזה מן הכפל לזה כתב הראב"ד הלשון שמתפשר עמו כמה יתן לו בעד הקרן וגם בעד הכפל והוא ילך עם הגנב וישלם לו הכפל [ונראה דבודאי לא יוכל הגנב לומר לאו בע"ד דידי את אלא דדינו כמו הבעלים וברצונו של הש"ח לדון עם הגנב מיחשב הש"ח כבעלים ג"כ לענין זה הואיל דנגנב מרשותו וי"ל בזה] וגבי ש"ש דמחויב הש"ש לעשות עמו דין סובר הראב"ד דצריך הש"ש לשלם לו הקרן הואיל דאין לו פסידא להש"ש דהא הוכר הגנב והקרן בודאי ישלם הגנב אף כי יודה והכפל יהי' להמפקיד וע"ז כתב או יתפשרו עמו והיינו שיתפשרו על הכפל שישלם לו ג"כ עבור הכפל ולא צריך לשלם לו מיד בעד הכפל כיון דלא קיבל שמירה רק על הקרן ורק שאם יתן לו ג"כ איזהו סכום עבור הכפל לא כדי כל הכפל רק שהש"ש ירוויח ג"כ מזה ואין זה נחשב כמוכר קנסיו וי"ל בזה:
אבל מ"מ מבואר בדברי הראב"ד דאין השומר זוכה בהכפל כששילם לאחר שהוכר הגנב. ובש"ע מ"מ (סי' רצ"ד ס"ו) נגנב הפקדון באונס ואח"כ הוכר הגנב אחד ש"ש ואחד ש"ח עושה דין עם הגנב ואינו נשבע קדם ונשבע ואח"כ הוכר הגנב אם ש"ח הוא רצה עומד בשבועתו רצה עושה דין עם הגנב ואם ש"ש הוא עושה עמו דין עכ"ל והוא כרבא וכמו שפסקו הראשונים וכתב בסמ"ע (סק"ו) כן הוא ג"כ לשון הגמ' והרמב"ם וגם הטור כ"כ וביותר באור ז"ל נגנבה באונס כגון בליסטים מזויין ועפ"ר שישבתי למה נקיט בש"ח דנגנב באונס דלסטים מזויין הא ש"ח פטור בכל גניבה כשלא פשע בה ושבעינן דוקא שיהי' ניכר הגנב ודוחק לומר דמשום ש"ש נקיט כיון דכאן מיירי בהלכות ש"ח והי"ל למיכתב סתם נגנבה והוכר הגנב ויפרש ענין הגניבה בכל חד כענינו וכתבתי דמש"ה נקיט באונס גם בש"ח משום דבאונס ליכא כפל להוציא מיד הלסטים מזויין ואז שייך לומר דהשומר צריך לטרוח להעמיד הגנב בדין בשביל המפקיד משא"כ בגניבה בלא אונס דניחא לי' לנפקד לטרוח להעמיד הגנב בדין כדי שיוציא לנפשו ממנו הכפל כי אינו מן הסברא לומר הנפקד יטרח עם הגנב ליתן גם הכפל להמפקיד עכ"ל הסמ"ע והש"כ שם (בסק"ז) האריך לתמוה על הסמ"ע בזה דהא מפורש בב"ק (דף נ"ז) דלסטים מזויין גנב הוא וחייב כפל כו' גם מ"ש בגניבה בלא אונס שהכפל לשומר בשביל טרחתו לא נהירא כלל והכי מוכח בש"ס פרק הכונס שם דמוקי למתני' דאמר הריני משלם ואיני נשבע ואח"כ הוכר הגנב משלם תשלומי כפל לשוכר דשוכר כש"ש ומיירי בלסטים מזויין דגנב הוא אלמא דאם לא אמר הריני משלם הכפל לבעלים אע"ג דש"ש אפילו לאביי מחויב לעשות דין ודוחק לומר דאשמעינן כשאמר הריני משלם הכפל לשוכר ודו"ק עכ"ל הש"כ והרי פליגי בזה הסמ"ע והש"כ ז"ל:
(ב) והנה במהדו"ק כתבתי דמסוגיא דידן נוכל להוכיח דין זה דהנה הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן בד"ה רבא אמר אחד זה כו' פירש"י ז"ל עושה עמו דין משלם לבעלים והוא יפרע מן הגנב ואינו מחוור בעיני חדא דלא היל"ל עושה עמו דין אלא ישלם ואינו נשבע היל"ל ועוד דאם איתא בין ש"ש בין ש"ח בין נשבע באמת בין נשבע בשקר בעלים חשבינן לי' דהא חייב לשלם מביתו ויעשה דין עם הגנב וא"כ יקשה לי' למאי דאמר רבה לעיל בכל הספרים כתוב לעיל רבא וגם בכל הראשונים המפרשים] כתוב לעיל שם רבא וגירסת הרשב"א ז"ל לעיל רבה וכן מוכרח קצת מדקאמר שם בעי רבא עמד לישבע בשקר ולא הניחוהו כו' משמע דמעיקרא הי' כתוב רבה והרשב"א לעיל שם בד"ה ה"ג ר"ח ז"ל כתב שם ורש"י ז"ל דחה גירסא זו מדבעי רבה עמד לישבע בשקר כו' ואולי זה הוא ט"ס שם וצ"ל מדבעי רבא ודו"ק] בהודה גנב לשומר וחילוק בין נשבע באמת לנשבע בשקר וא"ת דדלמא דרבה פליגא אדרבא א"כ היל"ל הכי כדאמר לי' פליגא דר"ה בר אבין ועוד האיך אפשר לומר שיהי' ש"ח משלם מביתו כל שלא פשע בה דבשלמא ש"ש אפשר לומר דלהני יהבי' לי אגרי' אבל לטרוח ולדון עם הגנב אפשר לומר דחייב אפילו ש"ת דסופו כתחילתו כו' אלא מסתברא דעושה דין עם הגנב קאמר כלומר שחייבין לטרוח ולדון עם הגנב קאמר משום דליסטים מזויין אלים וקשה ואין הבעלים רוצים לטרוח ולדין עמהם עכ"ל הרשב"א ז"ל והובא ג"כ בשמ"ק כאן אלא שכשמ"ק שלפני יש איזהו ס"ס:
והנה לרש"י ז"ל דמפרש עושה עמו דין משלם לבעלים והוא יפרע מן הגנב וכ"כ עוד ראשונים ז"ל הובאו בשמ"ק כאן. א"כ קשה מאוד קושיית הרשב"א ז"ל דאמאי לעיל בנשבע לשקר לא נחשה השומר כבעלים הלא השתא בלא נשבע כלל סובר רבא דאחד ש"ח ואחד כ"ש עושה דין עם הגנב והיינו דמשלם תחילה להמפקיד ואח"כ עיבה דין עם הגנב וא"כ מכ"ש בנשבע לשקר דבודאי היל"ל דמשל להבעלים ועושה דין עם הגנב וא"כ מכ"ש דנחשב כבעלים לענין אם הודה לו הגנב שיפטור בהודאתו מכפל. והנה לגירסא אחרת שהביא שם רש"י ז"ל דגרסינן איפכא אם באמת נשבע לא נפטר הגנב בהודאתו לשומר דכיון שכבר נשבע אסתלק לי' השומר לגמרי ובאם נשבע לשקר עדיין מיחשב השומר כבעלים ויהי' מובן שפיר הטעם דבנשבע לשקר הואיל דהוא צריך לשלם להמפקיד מיחשב תו השומר כבעלים דהא בלא נשבע כלל הוה הדין דמשלם להמפקיד ועושה דין הם הגנב ומכ"ש בנשבע לשקר אבל בנשבע באמת אסתלק לו השופר לגמרי ונימא דמיירי הסוגיא דלעיל בש"ח דפפיר מגניבה כי בגפ' שם איתא סתם תבעוהו בעלים לשומר. ורק רש"י ז"ל פי' לעיל שם אם באמת נשבע השומר שטען נגנבה כאינס ונמצא כן עכ"ל. היינו דרש"י רצה לפרש הסוגיא בין בש"ח בין בש"ש אבל בגמ' איתא סתם שומר. ילאות דגרסי שהביא רש"י ז"ל שם נוכל לפרש דמיירי בש"ח וא"כ אם נשבע באמת איפטר לי' לגמרי וה"נ סובר רבא כן בש"ח כשכבר נשבע אינו מחרב לעשות דין עם הגנב. הגם כסקאמר הש"ס כאן כסוגיין לימא פליגא אדר"ה בר אבין אכתי לא ידע הש"ס דרבא מודה בש"ח שכבר נשבע דאינו מחויב לעשות דין וא"כ הי' יכול הש"ס לומר ג"כ לימא פליגא אדרבה לעיל אש הרשב"א הנ"ל. י"ל דניחא להש"ס לומר לימא פליגא אדר"ה ב"א הואיל דר"ה ב"א אמר בהדיא כאביי ולמסקנא דמודה רבא בש"ח כשכבר נשבע א"ש גם הא דלעיל דבנשבע באמת תו לא מיחשר השומר כבעלים כיון שכבר נשבע ואיפטר לי' ואסתלק לגמרי מלהיות שומר ומיירי ההם בש"ח וכמ"ש:
אולם לפי גירסת רש"י ז"ל וכן הוא הגירסא שלפנינו דאם באמת נשבע נפטר הגנב בהודאתו להשומר דהשומר מיחשב כבעלים ובנשבע לשקר לא נפטר הגנב בהודאתו לשומר א"כ קשה מאוד קושית הרשב"א ז"ל הנ"ל:
ועוד י"ל דלפי גירסת רש"י דלעיל דאם באמת נשבע נפטר הגנב בהודאת שומר והייט דהשומר מיחשב בעלים, וכתב רש"י הטעם דכיון לי' למרה דתיהוי בידי' דהיאך דנאמן הוא אנן סהדי דאי הוה משתכחא בהמה ניחא הלכך על שוחר זה לחזור אחרי' הבישפו הביפה והודאת גנב הודאה עכ"ל. והלא לפי מה שפירש"י שם דמיירי שנגנבה באונס ומיירי בש"ש ובש"ש הוה הדין דאפילו נשבע כבר עושה עמו דין והיינו שישלם לכפלים והוא יגבה מן הגנב והי"ל השומר כבעלים והוה ממילא הודאתו לשומר הידאה ולמה הוצרך רש"י ז"ל לותר הטעם דנשבע באמת והוא איש מהימן ניחא לי' לבעלים שיהי' עדיין שימר עליו ולכאורה י"ל בזה:
מיהא י"ל דרש"י ז"ל נקיט האי טעמא דאיש מהימן הוא כ הואיל דמפרש לסוגיא דלעיל דקאמר מתם תבעוהו בעלים לשומר דמיירי בין בש"ח ובין בש"ש ופירש"י דנגנבה באינם נקוט זה על ש"ש והא דכתב רש"י להאי טעמא דהואיל דהוא איש מהימן על ש"ח דמש"ה מיחשב השומר כבעלים הואיל דהוא איש מהימן וניחא להו לבעלים שיהי' ומר עליו דהא כבר נשבע וש"ח כשכבר נשבע אינו חתויב לעשות דין והו"א דלא מיקרי בעלים ולהכי כתב רש"י האי טעמא דאיש מהימן הוא וכו' ואכתי הוה שומר עליו. אולם מהא דנשבע לשקר קשה קושית הרשב"א ז"ל הנ"ל:
נ) ולתרץ כ"ז נלע"ד לומר בסוטת רש"י ז"ל דהא דאמרינן מודה בקנם פטיר הוא דוקא אם מודה לזה שמגיע לו הקנס ואם לא הי' מודה רק שבאו עדים או שהי' הדין דמודה בקנס חייב הי' זה שהודה לו נוטל הקנס לעצמו השתא דאמרינן מודה בקנס פטור הוא פטור אבל דוקא אם מודה לזה ששייך הקנס לו אבל אם אין הקנס שייך לו ורק הקרן בלבד הוא דשייך לו והכפל הוא לאחר לא מיקרי זה שהקרן שלו בעלים והמודה לו לא מיפטר מהקנס ועיין לעיל בסוגיין ואוקס"ח אק"נן שכתבתי ג"כ בשיטת תלמידי הרשב"א כן ומש"ה בסוגיא דלעיל בתבעוהו בעלים לשומר ונשבע והוכר הגנב ותבעו שומר והודה כו' בנשבע לשקר לא מיחשב השימר בעלים דאע"ג דצריך לשלם הקרן להבעלים והוא יגבה מן הגנב מ"מ לא מיקרי בעלים בזה כיון דלא יגבה לעצמו א הגנב רק הקרן אבל הכפל יהי' של המפקיד ובנשבע באמת ג"כ לא הי' מיקרי השומר בעלים כיון דלא שילם קודם שהוכר הגנב ולא קני השומר הכפל אף שמשלם אח"כ הקרן דהא אף שכבר נשבע אם ש"ש הוא עושה עמו דין והיינו שמשלם להבעלים הקרן מ"מ אינו זוכה בהכפל ומכ"ש בש"ת דכבר נשבע באמת דא"צ לשלם כלל להבעלים אם כן פשיטא דלא הי' מיקרי השומר בעלים ומש"ה צרכינן לומר הטעם דהואיל דנשבע באמת ניחא להו להבעלים והוה השומר במקום הבעלים וכמו שליח וכשהודה להשליח דהיינו להשומר הוה כאלו הודה להבעלים ממש וכאן בסוגיין דנגנבה באונס והוכר הגנב דסובר רבא דאחד ש"ח ואחד ש"ש עושה דין והיינו שמשלם להבעלים הקרן אבל מ"מ לא נעשה השומר בעלים מה הואיל דמשלם משום דאין לו זכות בהכפל רק בהקרן שיגבה מן הגנב אבל הכפל שיגבה הוא להבעלים וא"כ מש"ה לעיל בנשבע לשקר ניהא דמחויב לשלם הקרן להבעלים דהיינו להמפקיד והוא ידון עם הגנב מ"מ לא נעשה השומר בזה כבעלים שאם יודה לו הגנב יפטור מטעם מודה בקנס הואיל דאין הקנס כן להשומר רק הוא להמפקיד שהוא הבעלים ומיושב שפיר קושית הרשביו ז"ל על רש"י ז"ל. ואתאן לשיטת הש"כ הנ"ל דסובר דאף שהשומר משלם דמי הפקדון להמפקיד כשהוכר הגנב מ"מ אין להשומר שום זכות בהכפל ודו"ק היטב:
וכשיטת הסמ"ע י"ל בישוב קושית הרשב"א על רש"י דניהא דסובר הסמ"ע דאם כבר שילם השומר אחר שנשבע והוכר הגנב דזכה השומר בכפל הוא דוקא כשכבר שילם אח"כ והמפקיד קיבל תשלומין אבל אם עריין לא שילם אף שנתחייב לשלם מ"מ זה שנתחייב לשלם לא מיקרי עדיין בעלים בשביל זה הואיל דאף שנתחייב לשלם מ"מ לא זכה עדיין בהכפל דאף דאה אמר קודם שנשבע הריני משלם דזכה בכפל אבל כשכבר נשבע לא זכה בכפל ער שמשלם ומש"ה לעיל בסוגיין בנשבע לשקר אף שנתחייב לשלם הקרן מ"מ בודאי דלא זכה בכפל ולא מיקרי עדיין בעלים ובנשבע באמת אף דהדין הוא דעושה עמו דין אם ש"ש הוא וצריך לשלם להמפקיד הקרן מ"מ עדיין לא הי' מיחשב כבעלים בשביל זה אם לא האי טעמא דכתב רש"י ז"ל הואיל דנשבע באמת ניחא לי' להבעלים שיהי' עדיין שומר עליו וכחש"ל:
ארא והנה הש"כ שם הקשה עוד על הסמ"ע וז"ל גם מ"ש בגניבה בלא אונס שהכפל להשומר בשביל טרחתו לא נהירא כלל והכי מוכח בש"ס פרק הכונס שם (דף נ"ז ע"ב) כו' וכמו שהבאתיו לעיל באות קטן א']. והנה לכאורה י"ל בפשיטות דהא התם מיירי שעדיין לא שילם וא"כ פשיטא דבשביל זה שחובה עליו לעשות דין עדיין לא קנה הכפל דניהא דהמפקיד יכול לכופו שיעשה היא דין עם הגנב והוא צריך לשלם להמפקוד מ"מ כל שלא שילם לו עדיין לא זכה בכפל והרי כשנשבע ואח"כ שילם דקנה להכפל אבל באמירתו שרוצה לשלם ל"ק השומר להכפל כשכבר נשבע ורק כשלא נשבע עדיין אז כשאמר הריני משלם ג"כ קונה להכפל וא"כ מכ"ש היכא דלא אמר שרוצה לשלם אף שלא נשבע עדיין ג"כ לא קנה להכפל והסמ"ע לא כתב רק אם כשהוכר הגנב שילם השומר להבעלים אז קנה השומר ג"כ להכסל ואולי זה הוא כוונת הש"כ במ"ש ודוחק לומר דאשמעינן כשאמר הריני משלם הכפל מיד לשוכר והיינו אף שלא שילם עדיין והש"כ מחשב זה לדוחק ולע"ד לשיטת הסמ"ע צא נחשב זה לדוחק:
ועוד לע"ד לומר דאף דהדין הוא רש"ש עושה דין עה הגנב אפילו לאחר שבועה לכ"ע והיינו דהשומר משלם להמפקיד תוכף כשהוכר הגנב והכפל הוא של השומר מ"מ זהו דוקא כשהמפקור רוצה בזה אבל אם המפקיר אומר און רצוני שההערב כלל בענין זה איני רוצה בתשלומין דידך ולא שתעשה דין עם הגנב ואין רלו שתקנה ר הכפל דבודאי הברירה ביד המפקיד. ואולי י"ל עוד יותר דהא הרבה ראשונים מפרשים דהא דקתני עושה דין היינו שמחויב השומר לדון עם הגנב ואם אינו יכול להוציא מן הגנב אין השומר צריך לשלם להמפקיד כיון שכבר נשבע וגם בפרט דנודע עתה שבאמת נשבע שהרי הוכר הגנב וכן הוא שיטת הרשב"א שהבאתי לעיל ועיין היטב בשמ"ק כאן ורק דרש"י מפרש עושה דין היינו שהשומר צריך לשלם להמפקיד תיכף כשהוכר הגנב ועיין בשמ"ק ג"כ בזה. וכדי דלא נשווי' פלוגתא רחוקה בין הראשונים ז"ל נלע"ד דנוכל לומר דלשיטת רש"י דסובר דיכול המפקיד לומר דרוצה שהשומר ישלם לו דמי הגניבה כיון שהוכר הגנב וא"כ בכה"ג דשילם לו אז קונה השומר הכפל וכשיטת הסמ"ע אבל מ"מ הברירה ביד המפקיד לומר שרוצה רק שידון השומר עם הגנב אבל אין רצונו שהשומר ישלם לו ואז מחויב השומר לדון עם הגנב אבל כשמשלם הגנב אז בודאי דאין השומר זוכה בהכפל:
ובזה א"ש הא דהקשה הש"כ על הסמ"ע מהא דב"ק (דף נ"ז) דהתם דוקא כשאמר השוכר הריני משלם ועוד לא הוכר הגנב אז קונה השוכר הכפל אבל אם לא אמר הריני משלם קודם שהוכר הגנב אז כשהוכר הגנב הברירה ביד המשכיר אם רצונו שהשוכר ישלם לו מיד הקרן אז זוכה השוכר בהכפל כששילם להמשכיר ואם המשכיר רוצה שרק ידון עם הגנב ולא שהוא ישלם לו אף שהשוכר רוצה לשלם לו אז הברירה ביד המשכיר לומר שאין רצונו בזה:
ולפי האמור נוכל ליישב ג"כ קושית הרשב"א הנ"ל מהאי סוגיא דלעיל בתבעוהו בעלים לשומר ונשבע תבעו שומר והודה תבעוהו בעלים וכפר והביאו עדים כו' דמש"ה בנשבע לשקר לא מיחשב השומר הבע"ד שיהי' הגנב פטור מטעם מודה בקנס דאף דהשומר מחויב לדון עם הגנב וגם דהוא מחויב לשלם להבעלים הקרן משום דכל זמן שלא שילם אין השומר קונה הכפל וגם הברירה ביד המפקיד לומר אינו רוצה בתשלומין דידך כלל ורק שתדון עם הגנב וא"כ כשאין להשומר קנין כלל בגוף הגניבה ג"כ וגם לא בהכפל פשיטא דלא נחשב השומר כהבעלים שהגנב שהודה לו יפטור מטעם מודה בקנס ובנשבע באמת צרכינן שפיר לטעמא הואיל דאיש מהימן הוא כו' וכמ"ש רש"י ז"ל ודו"ק בזה:
[קע]
א איתמר נגנבה באונס כו' כל הסוגיא. כתב בשמ"ק בשם גאון ז"ל איתמר נגנבה באונס שטוען שנגנבה באונס והוכר הגנב דיש עדים שאינה ברשותו ולא שלח בה יד שהרי גנב עומד בעינינו ועדיין ש"ח צריך לישבע שלא פשע בה ושלח בה יד דשמא לא עשה לה שימור כראוי וקודם שנגנבה שלח בה יד שאם היתה פרה וחרש בה הוי שליחות יד וחייב באחריות ועוד צריך לישבע שאינה ברשותו [לע"ד יש בזה טעות הדפוס דמוכח וכוונתו שרק שבועה שאינו ברשותו אין צריך לישבע שהרי הוא ביד הגנב ורק שני שבועות האחרות צריך לישבע שלא פשע בה ושלא שלח בה יד] אמר אביי כו' רבא אמר אחד זה ואחד זה וכו' דאפילו ש"ח נמי עושה עמו דין ואינו נשבע משום דש"ח ג' שבועות משביעין אותו והכא ליכא ג' שבועות כולן שהרי שבועה שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו א"צ לישבע שהרי יש כאן עדים שנגנבה באונס ועדיין צריך לישבע שלא פשע בה לע"ד לא זכיתי להבין גם כאן במ"ש שהרי שבועה שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו א"צ לישבע דלמה לא יהי' צריך לישבע שלא שלח בה יד דדילמא שלח בה יד קודם שנגנבה ומאי אולמא דשבועה שלא פשע בה דצריך לישבע משבועה שלא שלח בה יד דא"צ לישבע כשהוכר הגנב וגם בתחילת דבריו ז"ל כתב הלשון שנראה סותר קצת הרישא לסיפא וכתב ג"כ הלשון ועדיין ש"ח צריך לישבע שלא פשע בה ושלח בה יד וע"כ לעד"נ דגם כאן יש טעות הדפוס וצ"ל שהרי שטעה שאינה ברשותו א"צ לישבע שהרי יש כאן עדים שנגנבה באונס ועדיין צריך לישבע שלא פשע בה ושלא שלח בה יד ואין לי כעת רק שמ"ק מדפוס לעמבערג משנת תרל"א וצריך לעיין בדפוסים אחרים] והואיל ואין כאן ג' שבועות אין משביעין אותו כלל שהרי ג' שבועות התקינו לו לש"ח ולא שתים ולא אחת ומתוך שאינו יכול לישבע שהרי אין משביעין אותו פחות מג' שבועות הלכך משלם עכ"ל הטהור:
ולכאורה לא זכיתי להבין דניהא דתיקנו רבנן ג' שבועות היינו דבסתם שומר הנשבע איכא ג' שבועות אבל נוכל לומר דהיכא דליכא אלא שתי שבועות או שאינו רוצה להשביעו אלא שני שבועות או אפילו רק שבועה אחת דנשבע אותה שבועה שצריך לישבע ולכאורה י"ל בזה:
ועיין עוד בשמ"ק בסוגיין שכתב בשם הר"מ ז"ל מסרקסטה נגנב הפקדון באונס והוכר הגנב כו' ואי ש"ש הוא אפסיד הנפקד כיון שהוכר הגנב קודם שנשבע הנפקד שנגנב באונס ואי ש"ח לית לן לאפסודי מידי כיון דאונס כו' ע"ש. והוא כשיטת הגאון ז"ל ורש"י ז"ל שכתב ג"כ עושה עמו דין היינו שהשומר משלם להמפקיד אינו מפורש אם הוא באופן אשר ידוע שלא יוכל השומר לגבות אח"כ מהגנב שהוא עני וכדומה אם מחויב השומר לשלם ויפסיד מביתו. אולם מלשון רש"י ז"ל בד"ה עושה עמו דין ישלם דמצוה עליו לחזור אחר האבידה נראה דהוא רק מטעם השבת אבידה וא"כ אם הגנב אלם או עני אשר השומר יפסיד מעותיו עי"ז אינו מחויב לשלם מביתו דהא גם באבידה אינו מחויב בכה"ג. ועיין בטוח"מ (ס"ס רצ"ד) נגנב באונס כגון בלסטים מזויין ונמצא אחד ש"ח ואחד ש"ש צריך לשלם לבעלים ויעמוד הוא עם הגנב לדין ליפרע ממנו כיון שאינו מפסיד כלום אלא שטורח להוציא מידו כו' ומשמע הא היכא דיהי' לו פסידא להשומר א"צ לשלם מביתו ועיין בב"י שם מ"ש בשם המ"מ וע"ש בסמ"ע (סק"ז) הביא דברי הה"מ שמפרש בדברי הרמב"ם דהשומרים חייבים לטרוח כו' אבל אם אין יכולין להוציא מיד הגנב השומרים פטורים מלשלם אבל רש"י פירש כיון שנמצא הגנב הרי השומרים מחוייבים לשלם להמפקיד עכ"פ והן יחזירו להוציא הגניבה מיד הגנב וכ"כ הטור בהדיא כו' ע"ש. ולע"ד הרי רש"י ז"ל כתב בהדיא דהוא מטעם השבת אבידה ועיין ברש"י שאצל הרי"ף בד"ה ואם ש"ש הוא אעפ"י שפטור בליסטים מזויין הכא הואיל והוכר הגנב לא יפסיד כלום עליו לטרוח אחריו ולכך ישלם לבעלים ויחזור ויפרע מן הגנב ועושה דין עם הגנב עכ"ל. והרי שכתב דוקא הטעם שלא יפסיד כו' עש"ה ועיי"ש בש"ך (סק"ח) מ"ש בזה:
מיהא הגאון ז"ל והר"מ מסרקסטה כתבו בהדיא כן דכל דנמצא הגנב והרי תו א"צ לישבע שאינה ברשותו ושני שבועות האחרות לבדן אינו נשבע וצריך לשלם להבעלים וא"כ גם כי לא יוכל לגבות מהגנב ג"כ חובה עליו לשלם להבעלים. ולכאורה ר"ל בטעם הדבר דסוברים ז"ל דחיובא דשומר הוא משעת הפקדון ורק דאם נשבע אלו שבועות אז נפטר מחיובו וא"כ סוברים דכל דאינו מחויב לישבע שאינה ברשותו תו אינו יכול לישבע את השני שבועות האחרות ולא פקע החיוב שנתחייב בשעת פקדון והיינו כלישנא קמא דר"פ במסכת כתובות (דל"ד ע"ב) וכבר האריכו בזה הראשונים והאחרונים והוא שיטה חדשה וי"ל בזה:
אולם מה שלא זכיתי להבין דברי הגאון ז"ל מהא דב"מ (דפ"ג ע"א) דתניא איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת ד' תהי' בין שניהם הא יש רואה יביא ראי' ויפטר והיינו שיביא ראי' שהי' אונס ואע"ג דאיכא עוד שני שבועות שלא שלח בה יד ושלא פשע בה ולכאורה י"ל בזה. ועיין בח"מ (סימן רצ"ד) בסמ"ע (ס"ק ג') יביא ראי' בעדים כו' ואעפ"י שי"ל ששלח בה יד אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן לאשבועי ע"ז בלחוד אם לא ע"י גילגול שבועה שנאנסה או נגנבה מידך ואותה שבועה דנאנסה או נגנבה דמשבעינן עליו משום דיש רגלים לדבר לחשדו אם אין עדים ע"ז מאחר שברור לו שהפקיד פקדון בידו והוא מודה לו בזה כו' ע"ש הרי סובר הסמ"ע דכל דליכא שבועה שאינה ברשותו ליכא כלל אינך שני שבועות וי"ל עוד בזה:
ב והנה הרי"ף פוסק כרבא וז"ל ורבא אמר אחד זה ואחד זה עושה עמו דין ואינו נשבע ואם קדם ונשבע ואח"כ וכר הגנב אם ש"ח הוא רצה עומד בשבועתו רצה עושה עמו דין ואם ש"ש הוא עושה עמו דין וכן הלכתא וכ"כ הרא"ש ג"כ לשון זה ואם קדם ונשבע ואח"כ הוכר הגנב כו' עיי"ש וברמב"ם (פ"ח מהל' שאלה ה"ו) כתב. ג"כ לשון קדם ונשבע ואח"כ הוכר הגנב ומשמע דאם הוכר הגנב קודם שנשבע גם ש"ח הוה הדין דעושה עמו דין ואינו נשבע ובנשבע ואח"כ הוכר הגנב יש חילוק בין ש"ח לש"ש דש"ח רצה עושה עמו דין רצה עומד בשבועתו וש"ש לעולם עושה דין עם הגנב ועיין בש"מ בסוגיין בד"ה הב"ע כגון שקדם ונשבע י"מ דכל שקדם ונשבע קודם שיוכר הגנב אין לו לשלם כלום אף בש"ש ולא נאמר כן אלא בקדם ונשבע אחר שהוכר הגנב כו' המאירי ז"ל. וז"ל הר"ר יהונתן ז"ל ואם קדם ונשבע אחר שהוכר הגנב נשבע שנגנבה מביתו ע"י ליסטים מזויין רצה עומד בשבועתו כו' ואפילו רבא דאמר נמי משלם הכא מודה כיון דנשבע תחילה אבל אם ש"ש הוא משלם אע"ג דנשבע תחילה וצ"ע לגירסת הרי"ף דל דגרס ואם קדם ונשבע ואח"כ הוכר הגנב אם ש"ח הוא וכו' אמאי ישלם ש"ש כיון דנשבע באמת בשעה שלא הוכר הגנב אלא ודאי בשנשבע אחר שהוכר הגנב וקמ"ל דאע"ג דרבא סובר שאף על הש"ח לשלם ושלא כדין עשה שנשבע אפ"ה אם רצה עומד בשבועתו כיון שלא באה לו שום הנאה בעולם בשביל שמירה זו וקדם ונשבע ולא משלם אבל בש"ש כיון שנהנה בדבר ושלא כדין עשה שנשבע כיון שהוכר הגנב אינו עומד בשבועתו וחייב לחזור אחר הגנב ולגבות ממנו מה שישלם הוא לבעל הפקדון עכ"ל:
ולעד"נ לומר בשיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דהם ז"ל מפרשים כדברי הרשב"א ז"ל בחידישיו כאן דהא דבש"ש עושה עמי דין הוא רק לענין שצריך לטרוח את עצמו ולדון עם הגנב אבל א"צ הש"ש לשלם להמפקיד ומש"ה גם כי קדם ונשבע ואח"כ הוכר הגנב ג"כ מחויב לעשות עמו דין וגם בנשבע אחר שכבר הוכר הגנב ג"כ הדין כן דעושה עמו דין ואינו משלם ורק נקיט ואם קדם ונשבע ואח"כ הוכר הגנב לרבותא דגם בכה"ג מחויב הש"ש לעשות דין עם הגנב והיינו לדון עמו אבל א"צ לשלם להבעלים רק מה שיוציא מן הגנב היא של הבעלים ומיושב קושיות הר"ר יהונתן ז"ל הנ"ל וכן הוא שיטת הרא"ש והרמב"ם ועיין בה"ה שם שכתב ג"כ בשיטת הרמב"ם דסובר כרשב"א דהא דקאמר עושה עמו דין הוא רק לענין לדון עמו אבל לא לענין תשלומין ע"ש ובש"ע (סי' רצ"ד פ"ו) נקיט המחבר לשון הרמב"ם סתמא עושה עמו דין ונראה דמפרש ג"כ דהוא רק לענין להטריח את עצמו ולדון עם הגנב אבל א"צ לשלם וכן נראה ג"כ קצת מדברי הרמ"א שהביא שם דינו של התה"ד יעו"ש דהוא רק לענין הטרחה וי"ל עוד בזה:
[קעא]
שם רבה זוקי בעי לה הכי נגנבה באונס והחזיר גנב בבית שומר ומתה בפשיעה מהו מי אמרינן כיון דנגנבה באונס כליא לי' שמירתו או דילמא כיון דהדרה הדרה לשמירתי' תיקו. ולכאורה י"ל מכאן על הא דאיתא בחו"מ (סי' שמ"ח ס"ז) ראובן שראה שמעון שנכנס לבית לוי וגנב חפץ אחד ובא אותו חפץ ליד ראובן והחזירו לשמעון אין לו יכול להציל ממנו בדין וכתב הרמ"א עלה ודוקא ששמעון יש לו שום טענה נגד לוי אבל אם אין לו טענה עליהם רק גנבה וזה יודע ראובן אם החזירה לשמעון הגנב חייב לשלם ללוי דהי"ל להשיב האבידה לבעלים מרדכי פ' הספינה עכ"ל. ועיין ביו"ד (סי' שמ"ט ס"ג) בהג"ה בשם המרדכי וא"כ חזינן ראם בא ליד אדם חפץ של חבירו נעשה עליו כשומר אבידה וחייב בפשיעה בודאי וא"כ ה"נ כשהחזירה הגנב לבית השומר אפילו אם נימא דל שמירה הראשונה לגמרי מ"מ הי"ל כשומר אבידה ומתחייב כי מתה בפשיעה ברשותו ולכאורה י"ל. ואף די"ל דשומר אבידה צריך דוקא לעשות משיכה ואי לא משך לאו שם שימר עליו לא מיבעי' לשיטת הרמב"ם דכל השומרים בעי משיכה פשיטא דהדין כן אלא אף לדעת הרא"ש ותוס' דשומרים לא בעי משיכה אלא מכי נסתלקו הבעלים משמירתן נתחייב השומר מ"מ זה דוקא בשאר שומר אבל בשומר אבידה י"ל דלכ"ע בעי משיכה משום דכתיב ואספתו אל תוך ביתך ועיין בקצה"ח (סי' רצ"א סק"ד) ועיין לעיל (על דף נ"ו ע"ב) [או"ג אוק"ג] הבאתיו והכא לא הי' משיכה. מ"מ הלא כתבתי שם דה"ה אם בא מעצמו לחצרו ג"כ נעשה עליו שומר אבידה דכל שהיא בחצרו הוה כאלו עשה משיכה וא"כ ה"נ שהחדר הגנב בבית שומר א"כ יהי' עליו שימר אבידה ולחייב על פשיעה:
ונלע"ד דאיבעי' דרבה זוטי הוא בכה"ג היכא שהבעלים יודעים שהתירה הגנב לבית השומר והיו יכולים ליקחו משם ולא לקחוהו דבכה"ג בודאי דלא הוה כלל בכלל שומר אבידה ורק אם אמרינן כיון דהדרה הדרה לשמירתו א"כ עדיין הוא שומר עליו יזה הוא איבי' אי כליא לי' שמירתו או לא:
והנה השמ"ק הביא בשם הרא"ש והרמ"ה דהאיבעי' דר"ז אידחי לה לפי מה דפסקינן כרבא ועיין לעיל בפרקין [אוקס"ב אק"ב] הבאתי דבריהם בארוכה וכתב עוד שם בשם הראב"ד ז"ל דסובר האיבעי' דרבה זוטי לא תליא כלל בהאי פלוגתא דאביי ורבא לעיל דאע"ג דהש"ש מחויב לעשות דין עם הגנב שהוכר הגנב אפ"ה לענין חיוב שמירה כיון שנודע שנגנבה באונס הרי יצא שומר מידי בעלים ופטור או דילמא כיון דהדרה הדרה לשמירתו עד דמטי לי' לידי בעלים מדלא אהדרי' שומר מיד לבעלים או דלא א"ל טול את שלך תיקו עכ"ד הראב"ד ז"ל וא"כ לשיטת הראב"ד גם לדידן דפסקינן כרבא לעיל אפ"ה שפיר שייך להאי איבעי' דרבה זוטי וכ"נ דעת הרמב"ם נוטה כהראב"ד שהרי (בפ"ח מהל' שאלה ה"ו) פוסק כרבא נגנב הפקדון באונס ואח"כ הוכר הגנב אחר ש"ח ואחד ש"ש עושה דין עם הגנב ואינו נשבע קדם ונשבע ואח"כ הוכר הגנב אם ש"ח הוא רצה עומד בשבועתו רצה עושה דין עם הגנב ואם ש"ש הוא עושה עמו דין והנה פוסק כרבא ועיין בה"ה שם ומיד אחיו כתב להאי איבעי' דרבה זוטי נגנב הפקדון באונס והחזירו הגנב לבית השומר והרי היא בהמה ומתה שם בפשיעה יש בדבר ספק אם כלתה שמירתו ונפטר או עדיין לא כלתה שמירתו לפיכך השומר פטור מלשלם ואם תפסו הבעלים אין מוציאין מידם עכ"ל וע"כ דס"ל להרמב"ם כשיטת הראב"ד הנ"ל והנה גם הרמב"ם כתב סתמא כלשון הש"ס ולא פירש אם מיירי שהבעלים יודעים שהחזירו הגנב לבית השומר דאם אינן יודעים הבעלים מזה א"כ יש סברא לחייבו בפשיעה ומטעם דהוה כשומר אבידה וכמש"ל. מיהא דרכו של רבינו הרמב"ם להעתיק לשון הגמ' וכדרך שיתפרש בגמ' ה"נ יתפרשו דבריו ז"ל ובש"ע (סי' רצ"ד וש"ה) לא הביאו המחבר והרמ"א כלל דין זה האיבעי' דרבה זוטי דהלא קמה לה באיבעי' דלא איפשטא והי"ל ספק לדינא וחידוש שלא הביאו להלכה כלל שהרי הרמב"ם הביאה:
[קעב]
שם במתני' היכן פקדוני א"ל נגנב משנינן אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שגנבו משלם תשלומי כפל כו'. ראיתי בקונטרס אחרון להספר מקו"ח הל' פסח (סי' תמ"א) אשר חיבר כבוד אהובי מחותני הגאון המנות מו"ה אברהם בנימין ביינוש ז"ל שהי' אבד"ק וויערושוב כתב ז"ל בזה"ל שמעתי ממו"ר ש"ב הגאון קדוש עליון מו"ה אברהם זי"ע הרב מטשעכנאווי להעיר ע"ד רש"י קידושין דף יי"ן] דגם כן חורין איתקוש לקרקע ממתני' דר"פ שבועות הפקדון גנבת שורי והוא אומר לא גנבתי משביעך אני ואמר אמן חייב הא כאן הדרא לדוכתי' קושית התוס' בכל שבועת הפקדון למ"ד שעבודא דאורייתא הא הוי שע"ק ותירוצם בדל"ל קרקע לי למימר כאן דהא כאן כתיב ונמכר בגנבתו ולא משכחת לה דלית לי' קרקע וקשיא גם למ"ד שעבודא לאו דאורייתא ע"כ הקושיא והגאון בעל קו"א כתב שם ליישב הקושי' עייש"ה:
ולעד"נ ג"כ ליישב הקושי' והוא כי לעד"נ לומר דהא דכתיב ונמכר בגניבתו הוא דוקא בגנב ממש אכל לא בטוען טענת גנב וקרא כי כתיב רק בגנב ממש כתיב וכן מוכח קצת מלשון הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהל' עבדים ה"א) שכ' כיצד גנב ואין לו לשלם את הקרן ב"ד מוכרין אותו כמו שנתבאר בהל' גניבה ועיי"ש (בפ"ג הי"א) דין הגנב לשלם הקרן והכפל או תשלומי דו"ה מן המטלטלין שלו אם לא נמצא לו מטלטלין ב"ד יורדין לנכסיו וגובין הכל מן היפה כו' ב"ד מוכרין אותו ונותנין דמיו לניזק שנאמר ואם אין לו ונמכר בגניבתו הרי שנקיט דוקא בגנב ממש וא"כ י"ל דבטוען טע"ג אינו נמכר בגניבתו ואם הוא שומר אפילו אם גנבו ממש לשיטת הראב"ד ז"ל דגם בכה"ג צריך שבועה דוקא י"ל ג"כ דלא עדיף מאלו טען מע"ג ואינו נמכר בגניבתו ומכ"ש דא"ש לשיטת הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהל' גניבה ה"י) דסובר דבכה"ג א"צ שבועה כלל ומשלם כפל בלא שבועה יעוש"ה:
ועוד ג"ל לומר בזה דהתביעה לא הוה כלל על שע"ק משום דנלע"ד לומר בזה דכל זמן שהגניבה בעין הוא טוען רק שיחזיר לו החפץ וליכא שום שעבוד כלל על הגנב ורק דאם אח"כ נאבד החפץ אז נעשה עליו שעבוד הגוף וא"כ בשעת השבועה אכתי ליכא כלל שעבוד הגוף וא"כ שפיר איכא שבועה בשעת תביעה וכן י"ל בגזלן ג"כ ליכא אכתי שעבוד הגוף רק התביעה הוא על גוף החפץ ורק דאם נאבד החפץ אז הוא דחל השעבוד הגוף ונוכל לומר דחל השעבוד למפרע אבל כל זמן שהחפץ הוא בעין ליכא שעבוד הגוף כלל וי"ל בסברא זו:
[אחז"ר כתבתי בק"א (על דף ס"ט ע"א) [אומ"ח אק"א] לבאר דסברא זו תליא בפלוגתת שבין המהר"מ מסרקסטה והרמב"ן ז"ל וקצרתי כאן:
אולם י"ל ע"ז מדברי התוס' במס' שבועות (דף ל"ז ע"ב) ד"ה ואין תימא והא ר' יוחנן גופי' אית לי' בב"ב (דף קע"ה) דשעבודא דאורייתא וא"כ אפילו בע"פ היכי משכחת לה לשבועת העדות ולשבועת הפקדון כו'. ולכאורה י"ל דשבועת הפקדון כל זמן שהחפץ הוא בעין ליכא שעבוד הגוף עדיין וגם שעבוד קרקע ליכא עדיין אם נימא כסברא זו שכתבתי. אולם לאחר העיון נ"ל דאכתי א"ש דבפקדון הי' קבלת השמירה ושפיר איכא שעבוד הגוף ובגנב וגזלן לא הי' קבלת חיוב כלל וליכא עדיין שעבוד וגבי טוען טע"ג דהי' ג"כ קבלת החיוב לשמור יש לומר בזה דעל קבלת החיוב לשמור ליכא חיוב כפל וגם אינו נמכר בשביל מה שנאבד החפץ ורק כשטוען שנגנב אז גילתה התורה דחייב כפל ואם נימא דהדין הו דנמכר ג"כ בטוט"ג מ"מ זה לא התחיל בשעת קבלת השמירה ורק כשטוען שנגנב אח"כ אז חל עליו החיוב הזה שיהי' נמכר וא"כ בשעת השבועה לא הי' עדיין שעבוד הגוף על זה ודו"ק היטב בזה. ועיין לעיל בפרקין (על דף ק"ה ע"א) [אוקכ"ב אק"ב] מ"ש בזה:
והנה ב"ג חביבי המאה"ג כי' מו"ה אפרים שרגא הלוי שיחי' הגאבד"ק אוניאווע השיב ע"ד במה שעולה לפי תירוצי השני דשבועת השומר בטוט"ג הוא דוקא אם עדיין איתא בעיני' דלא חל עדיין עליו השעבוד הגוף אבל כשליתא אז בעיני' דאיכא תו שעבוד הגוף על השומר תו ליכא חיוב שבועה על השומר משום דאין נשבעין על כפירת שע"ק יקשה לפ"ז מהא דאיתא לעיל (דף ק"ו ע"ב) היכן שורי נגנב משביעך אני ואמר אמן ועדים מעידים אותו שאכלו משלם תשלומי כפל והרי חזינן דאיכא שבועת ב"ד אפילו דליתא בעיני' כו'. ולכאורה איני רואה בזה שום דחי' לתירוצי הנ"ל דנוכל לומר דמיירי דעדים מעידים שאכלו אחר השבועה וא"כ בשעת השבועה הי' עדיין איתא בעיני' ולא הי' עדיין שעבוד קרקע בשעת השבועה כן הי' נראה לע"ד:
אולם בנו הרב החריף ובקי מו"ה יצחק זעליג ישכר נ"י וכעת אבד"ק סקולסק אמר דאכתי יש מקום לדברי אביו הרה"ג מוה"ר אפרים שרגא שיחי' הנ"ל עפ"י מה שכתב בשמ"ק שם (בדף ק"ו) בשם הרא"ש ז"ל שהבאתיו לעיל (בדף ק"ו) [אוקמ"ד אק"א] וז"ל דהוה מצי לשנויי כגון שמעידין אותו שאכלו קודם שטען טע"ג ע"ש ולפירושו של הרא"ש ז"ל ע"כ עולה דגם כי ליתא כבר בעיני' ג"כ איכא עליו חיוב שבועה והא אז איכא תו שעבוד קרקעות וא"כ נשאר הקושיא הנ"ל. אמנם נ"ג הרב אבד"ק סקולסק הנ"ל מותיב לה ומפרק לה דהא ע"כ מיירי שהב"ד לא ידעו עדיין כלל מהעדאת העדים שאכלו דאם ידעו הב"ד מפי העדים שאכלו תו ליכא כלל חיוב שבועה ורק הב"ד היו פוסקים הדין שישלם וא"כ כל שהב"ד משביעין אותו על טענתו שטוט"ג ואז לא הי' ידוע להב"ד שאיכא שעבוד הגוף אף שאח"כ נודע להב"ד שבשעת השבועה כבר אכלו וליתא תי בעיני' וא"כ הי' עליו שעבוד הגוף מ"מ כל שנשבע עפ"י ב"ד והב"ד השביעוהו כדין או איכא חיוב כפל ואף לשיטת התוס' בר"פ מרובה בד"ה יצאו קרקעות דבקפץ ונשבע ליכא חיוב בטוט"ג התם דוקא כשנשבע מעצמי שלא עפ"י ב"ד אבל כשנשבע עפ"י ב"ד אף דאם הי' נודע להב"ד שכבר אכלו לא היו מחייבין איתו שבועה רק שישלם מ"מ כל שנשבע עפ"י ב"ד מיחשב שנשבע עפ"י ב"ד ומחויב בכפל ע"י השבועה:
אולם יש לפקפק בזה לפי מה שכתבתי לעיל (על דף ק"ז ע"ב) [אוקנ"ד] והבאתי דברי רש"י ותוס' שם דכשאינו מחויב שבועה באמת אע"ג דהב"ד השביעוהו בטעות לא מתחייב בכפל עיי"ש א"כ ה"נ כיון שבאמת לא הי' צריך לישבע דהא כבר אכלו והוי שע"ק אע"ג דהב"ד השביעוהו שלא ידעו שאכלו וכנ"ל מ"מ מאי מתחייב התם בכפל ואזדא לה תירוץ זה:
[קעג]
א שם מתני' הגוזל את אביו ונשבע לי ומת הרי זה משלם קרן וחומש ואשם לבניו או לאחיו כו' ופירש"י ואח"כ מת אביו ואחר מיתת האב הודה עכ"ל ותמה המהרש"א דהא להני אוקימתי דמוקמינן מתני' כר"ע ס"ל דאפילו הודה בחיי הגר לא הוה אצלו כמלוה ולא מחיל לנפשי' וא"כ בהודה בחיי אביו נמי לא מחיל לנפשי' ורב ששח נמי דמוקי מתני' כריה"ג משמע דלא מחיל לנפשי' אפילו לריה"ג בהודה בחיי הגר כדקאמר אלא אמאי זכה הלה במה שבידו משום דזקפן עליו במלוה אבל משום דשדה בחיי הגר בלחוד לא מהני לי'. ואולי אין זה מפירש"י אבל איזהו תלמוד טועה הגיהו כן בפירושו עכ"ל המהרש"א ז"ל. והפ"י האריך מאוד ליישב פירש"י ותורף דבריו ז"ל דקתני במתני' משלם קרן וחומש לבניו דאמאי משלם החומש לבניו דבשלמא קרן דמשלם ואין הוא יורש הקרן משים דהפקיעה התורה ירושת החפץ הגזול מהגזלן והחמירה עליו דלא הי"ל כפרה עד שיוציא גוף הגזילה מתח"י ולענין זה אמרינן דחזינן לדידי' כמאן דליתי' כלל ליורש אביו בזה והרי זה הקרן מעכב הכפרה אבל בחומש דלא מעכב הכפרה ולא שייך גזה"כ דוהשיב לענין החומש ואמאי יהי' הגזלן צריך לשלם דוקא החומש לבניו או לאחיו אם נימא דמיירי שהודה הגזלן בחיי אביו דנתחייב בחומש מיד שהודה וא"כ יהי' הגזלן היורש בהחומש וע"כ הוכרח רש"י ז"ל לפרש ואחר מיתת האב הודה וא"כ לא נתחייב החומש בחיי אביו ורק הקרן נתחייב לאביו וכשמת אביו הרי אין הגזלן נעשה יורש על הקרן משום דהקפידה התורה והשיב דיוציא הגזילה מידו וא"כ הרי בניו ואחיו יורשים הקרן וכשהודה להם זו הם לגמרי בהחומש עייש"ה בפ"י ודפח"ח: