אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר
בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף קח.
[קנט]
א דף ק"ח ע"א תוס' ד"ה ובאו עדים אקמייתא תימא דע"כ כשבאו עדים אקמייתא ואומרים באותה שעה ראינוהו ברשותו ונמצא שמכחישין גם שבועה שני' שנשבע שאבד וכשהודה אחר עדים אמאי משלם חומש כו' משמע דוקא הודה מעצמו אבל אחר עדים לא עכ"ל לכאורה י"ל אם נפרש דהא דקטעין כטעני' שני' אבד היינו על זמן אחר כגון שנשבע בניסן שנגנב בניסן ובאייר בא וטען שבאייר נאבד ממנו ומה שנשבע תחילה שנגנב בניסן הי' שקר ולא מיחשב זה הודאה על הגניבה שלא יתחייב בכפל ע"י ביאת העדים אח"כ כיון שלא התחייב א"ע בקרן כיון שטען שאבד ומש"ה כי באו עדים אח"כ חייב בכפל והעדים לא העידו רק על שעת הגניבה דהיינו על מה שנשבע בניסן שנגנב ממנו אבל יוכל להיות כדבריו שאח"כ נאבד וכי הודה אח"כ על השבועה שאבד שהי' בשקר אם חייב בחומש או לא ולא הי' קשה קושית התוס' בזה:
אולם לא נוכל לומר כן דא"כ כי הודה שזה שנשבע שנגנב הי' בשקר א"כ הרי קם לי' ברשותי' לענין חיוב אונסין ולא קא פטר נפשי' כלל בטענת אבד וכמ"ש התוס' לעיל (ק"ז ע"ב) בד"ה כגון אבל אין לפרש שאמר אחר שבועה אבד שא"כ לא ה"מ מיפטר נפשי' באבד כיון שהוא ברשותו בשעה שנשבע דאההיא שעה שנשבע לשקר מתחייב באונסין כו' עכ"ל. ורק דהפי' הוא דעל אותה שעה שנשבע תחילה שנגנב נשבע עתה שלא נגנב ורק נאבד אז באותה שעה ממש ולא חייב א"ט אז בקרן ולא מיקרי הודאה לענין כפל ומש"ה כי אתו עדים אח"כ שהוא עצמו גנבו וא"כ מתחייב בכפל ועל זה שפיר הקשו התוס' דא"כ כבר העידו העדים ג"כ על השביעה השני' שאבד שהוא שקר:
והנה לפמ"ש הראב"ד לפרש הובא בשמ"ק שהבאתי לעיל [אוקג"ח] דמפרש דמיירי בשני בתי דינים והיינו שתבעו לפני ב"ד וטען שנגנב ונשבע ובאו עדים שנשבע לשקר וחייבוהו לשלם כפל ורק שלא אמרו צא תן לו וברח ותבעי לפני ב"ד אחר וטען אבד ונשבע ואח"כ הודה ע"ש וא"כ ל"ק קושית התוס' הנ"ל. ויש לומר דזה הוא כוונת הראב"ד ז"ל שכ' על פירש"י ולא נהירא ופירש פירושו הנ"ל ולא מפורש מדוע לא נהירא להראב"ד ז"ל פירושו של רש"י אבל לפי האמור לא נהירא לי' מפני קושית התוס' הנ"ל וגם תירוצו של התוס' לא סמך עלי' הראב"ד ז"ל מפני דלא ס"ל כן כמו שיבואר לקמן דברי התו"ח ומש"ה פי' פירושו אשר לא קשה כלל קושית התוס' הנ"ל ועיין בתו"ח לקמן בסוגיין בד"ה טען טענת אבד ונשבע והודה שכ' ליישב קושית התוס' הנ"ל בסברא זו שכתבתי בשם הראב"ד וכוון לדברי הראב"ד ורק מהתוס' נראה דלא ס"ל כהראב"ד בזה ועיין במהרש"א שכ' ע"ד התוס' בקושייתם וז"ל היינו לפי פירושם דלעיל שכתבו דמיירי שאומר מה שנשבעתי שנגנב לא כי אלא באותה שעה אבד עכ"ל וכוונתו דנוכל לפרש פי' אחר אשר לא יקשה קושית התוס' הנ"ל והיינו כפירושו של הראב"ד הנ"ל והתוס' שהקשו קושייתם אזלי לשיטתם ודו"ק:
ב והנה התוס' תירצו לקושייתם הנ"ל וז"ל וי"ל דלעולם בטענת אבד הודה לאחר עדים נמי משלם חומש כדמשמע בסמוך דקאמר מכדי האי שבועה לא מחייבא לי' כפל תחייבי' חומש אלא ש"מ ממין המחייבו כפל פוטרו מן החומש משמע הא היכא דליכא כפל בהעדאת עדים כמו בטענת אבד דמתחייב חומש בהודה אחר עדים ולעיל לאו דוקא נקיט מעצמו אלא ה"ה אחר עדים כו' עכ"ל והנה דין זה הוא חידוש גדול שחידשו התוס' בזה ולא ראיתי עוד כעת בראשונים שיהי' כתוב כן ואולי לא ניחא לי' להראב"ד הנ"ל לחדש כן ומש"ה מכח קושי' התוס' הזו פירש פי' אחר בסוגי' אשר לא יהי' קשה קושית התוס' הנ"ל וכמ"ש לעיל:
וראיתי בתו"ח בסוגיין בד"ה כגון שכ' ובהודה לאחר עדים לא משלם חומש כדמשמע לעיל בברייתא דהיכן פקדוני ומ"ש התוס' דאיידי דתנא הודה מעצמו בטוטע"ג אני נמי ברישא נראה דוחק ולא הוצרכו לפרש כן דהקושי' מעיקרא ליתא דהשתא לא הוי הודאה לאחר עדים כמו שנפרש בסמוך עכ"ל וכוונתו על מה שכתב התו"ח שם בד"ה טען עייש"ה הבאתיו לעיל. והנה סובר התו"ח דבהודה לאחר עדים לא מתחייב בחומש ובמהדו"ק העירותי הרבה בדין זה ואיני זוכר וכעת עיינתי עוד בזה ונראה לכאורה להוכיח כשיטת התוס' מהא דלעיל בב"ק (דף ס"ה) תני ר"ח לסיועי' לרב כו' כל הסוגי' עייש"ה. והתוס' הוציאו כן מלשון הש"ס כאן דקאמר הלשון אלא ש"מ ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש דמשמע הא ליכא כפל בהעדאת עדים כמו בטענת אבד דמתחייב חומש בהודה אחר עדים והוא ג"כ כפירוש הנ"ל והיו יכולים להביא ראי' מסוגי' דלעיל (דף ס"ה) אלא שנקטו הסוגי' כאן במקומו:
שוב ראיתי בפ"י שהקשה דמאי מספקא להו לתוס' בזה דנראה פשוט דשייך חיוב חומש בכה"ג דהא תנן לעיל (דף ק"ו ודף ס"ה) דבעה"ב שטטע"ג בפקדון אם עד שלא באו עדים הודה חייב חומש אם משבאו עדים הודה משלם כפל וחומשו עולה לו בכפילו הרי לפניך דשייך חיוב חומש אפילו בהודה אחר עדים אלא שעולה בכפילו כו' ע"ש ונהניתי שכוונתי לדעתו הגדולה:
[קס]
א שם בעי רבינא חומש וכפילא בתרי גברי מתי היכי דמי כגון שמסר שורו לשני בנ"א וטענו בו טענת גנבי חד נשבע והודה וחד נשבע ובאו עדים מאי כו' תיקו. ולכאורה י"ל דלמה נקיט ששניהם טענו טע"ג הא הוה מצי למינקט שאחד טען אבד והשני טען טמ"ג ונשבעו ואף שכל אחד סותר את חבירו אפ"ה הוה הדין דשניהם נשבעין כל אחד נשבע על טענתו ובאו עדים והכחישו לזה שטען טע"ג וזה הודה שנשבע לשקר שאבד והוה שפיר האיבעי' דרבינא ולמה נקיט דוקא ששניהם טענו נגנב הואיל דזה שהודה אינו חייב בכפל והאיבעי' הוא דוקא דהשני חייב בכפל והאחד בחומש אי משלם חומש או לא:
ובפשיטות י"ל דניחא למינקט ששניהם טענו טענה אחת. אלא די"ל עוד בזה דהנה בטור ח"מ (סי' ע"ז) כ' אחד שהלוה לשנים יכול לגבות מאחד מהם הכל וכ' בעה"ע דוקא שאינו מוצא לגבות מהשני אבל אם מוצא לגבות משניהם גובה מכל אחד ואחד חלקו אבל הרמב"ם והרא"ש כתבו דיכול לגבות מכל אחד כל החוב עש"ה ובב"י שם הביא בשם המוהרי"ק דבנוסחת הרמב"ם שלפנינו ס"ל דאינו יכול לגבות מאחד הכל ורק חצי' מכל אחד ורק אם אין לאחד לשלם אז גובה מן האחד הכל והיינו משום דכל אחד נעשה ערב על חציו של חבירו ועיין בב"י שם דה"ה לאחד שהפקיד לשנים ג"כ תליא בשני דעות הללו ובש"ע שם פוסק דחציו חייב לשלם מדינא וחציו השני שחבירו צריך לשלם אם אין לו גובה מאחד הכל ומשום דעל חציו השני הוא ערב ואין גובין מהערב תחילה עייש"ה:
ומעתה י"ל דלא מצי למינקט האיבעי' דאחד מהשומרים טען אבד ואחד טוט"ג דבכה"ג אכתי צריכים לשלם להמפקיד כל הפקדון ולא פטרו את עצמן כלל בטענתן משום דזה שטוען אבד הוא מכחיש לטענת גנב שטען השני וא"כ הוא יודע שחבירו טען שקר והשני שטען נגנב לא ישלם כיון דאיהו נשבע שנגנב וחבירו הי' חייב לשלם חציו אם הי' מודה שטען שקר וכן להיפוך ג"כ וא"כ לפי טענת כל אחד מהם צריך השני לשלם חצי' ובאמת לא ישלם דהא כל אחד פוטר עצמו בטענתו וא"כ כל אחד מהם צריך לשלם חציו עבור השני מדין ערב הואיל דחבירו לא ישלם וכדאיתא שם בח"מ (סי' ע"ז ס"ה) ראובן תבע משנים שלוו ממנו כאחד וכפר אחד והודה אחד אין עדותו מחייב את חבירו שבועה כו' ובש"כ שם (ס"ק י"ב) לשון הטור זה שהודה נתחייב בכל כו' ונראה אפילו לדעת הרמב"ם והמחבר דלעיל (ס"א) דא"י לגבות כל החוב מאחד מהן אא"כ אין לשני לשלם כאן כיון שאי אפשר לגבות מהשני שהרי הוא כופר הי"ל כאין לו וגובה הכל מן זה שהודה כו' ע"ש שכ"כ ג"כ בשם בעה"ע וא"כ ה"נ דכוותי'. וא"כ אם אחד יטעון אבד והשני יטעון שנגנב הרי לפי טענת שניהם אכתי חייבין כל אחד לשלם חצי' ולא מיקרי כפירה כלל לענין להתחייב כפל ואף דאם לא יהי' באמת לאחד מהן לשלם אזי לא יהי' תשלומין להמפקיד רק החצי דהיינו אם לא יהי' באמת לשלם לזה שטען נאבד ואז לא יהי' יכול לגבות מן זה שטען נגנב רק החצי חצריך לשלם עבור חבירו אבל מה שהוא יהי' צריך לשלם החצי' שלו הרי פוטר א"ע בטענתו שנגנב מ"מ תו ליכא חיוב כפל ע"ז כיון דסוף סוף אם יהי' להם לשלם לא מפסיד המפקיד מידי בטענתם זה:
וגם לשיטת הטור דכל אחד חייב לשלם הכל משום דכל אחד נעשה שומר על כולו מ"מ י"ל ג"כ דבכה"ג בודאי כל אחד צריך לשלם חציו דניהא דסובר דכל אחד מתחייב על כולו מ"מ הלא סוף סוף החיוב הוא על שניהם ובודאי לא נפקע מיני' דין ערב ג"כ ובכה"ג היכא שהאחד יהי' נפטר עפ"י טענתו והשני יהי' מחויב עפ"י טענתו כגון אם השני יהי' פושע בדבר וכגון שלא היו יכולים כל אחד לשמרו לבדו ורק שניהם כאחד ופשע בו אחד דבודאי דמודה דמחויב עכ"פ מטעם ערבות לשלם בעד חבירו אם אין לחבירו לשלם וא"כ נוכל לומר כן גם לשיטת הטור כן:
ב ולכאורה יש להוכיח מסוגי' זו כשיטת הטור דכל שומר בפני עצמו נשתעבד בכולו ולא אתינן עלה מטעם ערב על חציו דהא הכא דקאמר הש"ס דהוי חד ממונא שיש עלווי' חומש וכפל ואי אמרינן דכל שומר מחויב רק בחציו אשר הוא שומר עליו ועל החציו השני הוא מחויב רק מדין ערב א"כ הלא כל אחד לא נתחייב רק בחציו וא"כ זה שמודה נתחייב בחומש על חציו אשר הוא נעשה עליו שומר והשני שבאו עליו עדים נתחייב בחציו שלו אשר הוא נעשה עליו שומר ומתחייב עליו כפל והוה כל אחד על ממון שלו וא"כ ליכא כלל על ממון אחד כפל וחומש אלא ע"כ דכל אחד נתחייב בכולו מטעם שומר וא"כ שפיר קאמר הש"ס או דילמא עילווי' חד ממונא קפיד רחמנא דלא נשלם עלה חומשא וכפילא וה"נ חד ממונא הוא דהא הוי הכל רק חד ממון:
וצרכינן לומר להסוברים דכל אחד מהשומרים נעשה שומר רק על חציו ועל חציו השני הוא מטעם ערב אי לית לי' להשני לשלם דהואיל דהוה ערב עפ"י הדין וכשטענו נגנב ונשבעו א"כ הרי כפר כל אחד בחצי' שלו אשר הוא שומר עליו וגם כפר על חצי' השני אשר הוא ערב עליו ומיקרי זה כפירה להיות חייב עליו קרבן שבועה וחומש אולם כ"ז נוכל לומר לענין חומש אבל לא לענין תשלומי כפל דבשלמא ע"ז שנעשה שומר שפיר מתחייב בכפל אבל ע"ז שלא נעשה שומר עליו ורק שמתחייב לשלם מדין ערב אם אין לו לחבירו לשלם ע"ז לא נוכל לחייבו כפל בטוט"ג:
וצרכינן לומר דזה פשיטא להש"ס דזה שבאו עליו עדים דמשלם כפל דבודאי לא משלם רק על החציו אשר הוא שומר עליו וגם זה שהודה פשיטא דמשלם חומש על החצי' שלו אשר הוא שומר עליו והאיבעי' דרבינא הוא רק על החצי' השני אשר נתחייב עליו מדין ערב והי' הדין דמשלם חומש כשכפר בדבר שנעשה בו ערב ורק הכא קמיבעי' לרבינא הואיל דעל החצי' הזו אשר הוא נעשה עליו ערב ובאנו לחייבו חומש על הודאתו על זה הממון משלם השני כפל וכפל וחומש אחד ממון ליכא ומיבעי' לי' הואיל דהוא שני בני אדם אם משלמים כפל וחומש על חד ממון ואם לא היו באים עדים על השני בודאי הי' הדין דזה שהודה משלם חומש טל כל הפקדון על חציו משלם מדין שומר ועל חציו השני הי' משלם מדין ערב דהואיל דמחויב לשלם מדין ערב וא"כ מיחשב כאלו כפר ממון והודה:
ג והנה י"ל עוד באופן אחר דאף לשיטת הבעה"ע הנ"ל דכל אחד מהשומרים הוא רק בע"ד על החציו מ"מ י"ל דהפי' בגמ' הוא דהאיבעי' הוא על הכל דהיינו אם משלם חומש על הכל ונוכל לומר בטעם הדבר דניהא דאם נאבד הפקדון בפשיעה דאין החיוב מוטל על כל אחד מהשומרים לשלם רק חציו מטעם בע"ד ועל החציו השני' מתחייב רק מדין ערב ודוקא אם אין לחבירו לשלם זה דוקא כשנאבד הפקדון ואנו דנין רק על התשלומין בזה אמרינן דאין החיוב לשלם על כל אחד רק החציו מטעם בע"ד אבל כל זמן שהפקדון הוא בעין בזה החיוב מוטל עליו לשמור הכל דהיינו על כל אחד מהם מוטל לשמור כל הפקדון הואיל דאין מבורר חלקו שעל זה בלבד נעשה שומר ולא על חציו השנית וא"כ חל החיוב השמירה של כל החפץ על כל אחד מהשומרים ובודאי אם אחד מהשומרים יפשע בשמירתו דחייב הוא לבדו לשלם הכל ועל כרחך דנעשה שומר על הכל דפושע לא מתחייב אא"כ נעשה שומר עליו אבל כי לא נעשה שומר עליו לא מתחייב בפשיעה ואם נימא דלא נעשה שומר רק על חציו א"כ כי פשע אחד מהם אמאי יתחייב בכולו נימא דעל חציו שנעשה שומר עליו מתחייב בפשיעתו ועל החציו השני' לא מתחייב כלל בפשיעתו דהרי הוא כאינש דעלמא עליו:
וא"כ לפ"ז נוכל לפרש שפיר איבעי' דרבינא הנ"ל דזה שהודה יתחייב בכל החומש אם לא באו עדים אח"כ על חבירו שהי' הפקדון אצלו וכן אם זה לא הודה ורק שבאו עדים על השני כן מתחייב השני כפל לבדו על כל הפקדון וכן אם אחד מהשומרים לבדו טען טע"ג על כל הפקדון והשומר השני אומר איני יודע ונשבע זה שטען טע"ג ובאו עדים דמשלם זה לבדו כל הכפל והטעם דהוה שומר על הכל אף דלענין אם נאבד וצריכין לשלם מחויב כל אחד מהשומרים לשלם רק חציו מטעם בע"ד וא"כ ה"נ איכא חיוב כפל על זה השומר שבאו עליו עדים והיינו לחייב כפל על כל הפקדון וקמיבעי' לרבינא היכא דהודה הראשון ובאו עדים על השני וא"כ איכא כאן חיוב חומש על כל הפקדון לזה שהודה ולזה שבאו עליו עדים איכא חיוב כפל על כל הפקדון ומיבעי' לרבינא מי אמרינן הואיל דהוא בתרי גברי משלם האי חומשא והיינו חומש על כל הפקדון מה שהוא שוה והאי כפילא והיינו כל הכפל על כל דמי שווי הפקדון או דילמא אחד ממונא קפיד רחמנא דלא לישלם כפילא וחומשא וה"נ לא משלם כפילא וחומשא הואיל דחד ממונא הוא אע"ג דהוא בתרי גברי כנלע"ד לפרש גם לשיטת הבעה"מ הנ"ל ודפסקינן להלכה בח"מ (ע"ז) כהבעה"ע:
ד ועפ"י האמור ארווח לי ליישב קושי' חמורה שהקשה הים התלמוד כאן מסוגי' זו לשיטת הרמ"א בתשובה הובא בש"ך (סי' ע"ז סק"א) דשנים שקבלו פקדון ביחד אין כל אחד נעשה ערב בעד חבירו והש"כ חולק עליו וסובר דכל אחד נעשה ערב בעד חבירו ואי כדברי הרמ"א ז"ל א"כ מאי קאמר הש"ס כאן או דילמא עילווי' חד ממונא כו' והכא חד ממונא הוא ואמאי הוה חד ממונא הא כשהשומר הראשון נשבע אינו נשבע רק על חלקו וכן השומר השני אינו נשבע רק על חלקו והאיך יכול השומר הראשון לפטור את השומר השני הא לא נשבע רק על חלקו והאיך הוה חד ממונא א"ו דכל אחד נעשה ערב בעד חבירו וא"כ שפיר קמיבעי' לי' דכיון שזה הודה שנשבע לשקר חייב א"ע בכל הממון כיון דהוא ערב בעד חבירו וא"כ ודאי דצריך לשלם חומש מכל הממון א"כ י"ל דאחד ממונא קפיד רחמנא וכדעת הש"כ ז"ל עכ"ד. ועיין לעיל (על דף יו"ד ע"א) [אול"ה אק"ב] (ולעיל על דף ק"ו ע"ב) [אוקמ"ז אק"א] מ"ש ליישב קושי' הנ"ל:
והנה לפי האמור נוכל ליישב שפיר דלא תקשה מסוגי' זו על הרמ"א בתשובה הנ"ל דאף אם נימא דאין השומר האחד מתחייב כלל בערבות על חלקו של השני מ"מ בודאי מודה הרמ"א דאם אחד פשע והשני לא קיבל עליו להיות הוא בלבד שומר עליו ונאבד הפקדון שלא בפשיעתו של השומר השני ששמרו דבודאי חייב זה שפשע לשלם כל הפקדון שהרי הרא"ש שם בפ"ק דב"ק (סי' ט') אשר הרמ"א הביא ראי' מדבריו כתב בפירוש וכגון שאחרים לא סלקו עצמן משמירת השור כשפשע האחד ולא רצה לשמור יותר וכיון שנשארו בשמירת השור ויכולין לשומרו בלא האחד הן חייבין והוא פטור שהרי מסר לכולן שורו לכל מי שיכול לשומרו ונתרצו לשומרו אפילו בלא חברים אבל אם אמרו לו אם אינך רוצה לשמור גם אנו מסלקים עצמינו משמירתו כולן חייבים כו' עכ"ל וא"כ כ"ז שלא סילק א"ע מהשמירה בודאי דהוא שומר על כל הפקדון ואם אחד מהשומרים טען נגנב ונשבע ובאו עדים בודאי דחייב לשלם כפל מכל הפקדון וכן אם אחד מהשומרים נשבע והודה בודאי דחייב בחומש מן שווי של כל הפקדון והאיבעי' דרבינא הוא כמו שפירשתי ורק לענין אם נאבד בפשיעה וחיוב התשלומין הוא על שניהם דבזה א"צ לשלם כל אחד רק החצי והנה אם לימא דאחד ערב בעד חבירו הוה הדין דחצי' משלם מתורת כמ"ד והחצי' השני' הוא רק מטעם ערב אם אין להשני לשלם וכמו שפירשתי לעיל דלא תקשה מסוגי' זו דמחשבינן לי' חד ממונא וכמו כן יתפרש ג"כ שפיר לשיטת הרמ"א בתשובה דסובר דאין השומר האחד מתחייב כלל בערבות על חלקו של השני וכמש"ל וא"ש ודו"ק היטב בזה ועיין לקמן בסוגיין [אוקס"א אק"ב] מ"ש שם:
[קסא]
א שם בעי רבינא כו' או דילמא עילוי' חד ממונא קפיד רחמנא דלא נשלם עלה חומשא וכפילא וה"נ חד ממונא הוא תיקו. והנה לעיל (בדף ק"ז ע"ב) דבעי רמב"ח ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש או דילמא שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש היכי דמי כגון שטען טע"ג ונשבע וחזר וטען טענת אבד ונשבע ובאו עדים אקמייתא והודה אבתרייתא מאי כו' וכתבו התוס' בד"ה כגון ואיפכא לא מצי למימר דא"כ לא מחייב כפל כדאמר לעיל שכבר יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה כו' וכ' התו"ח שם עלה בלא"ה נמי לא מצי למימר איפכא דאי טען טענת אבד ואח"כ טענת גנב והודה אקמייתא קודם שבאי עדים אבתרייתא פשיטא דחייב חומש דממון המשתלם בראש הוא כיון דבשעה שהממון מחייבתו חומשא אכתי לא הוה מחייבתו בכפילא וכח הדר מתחייב בכפילא חיובא דחומשא לא פקע מינ' עכ"ל ולעיל שם [אוקג"ח] כתבתי בטעמי של התוס' דלא כתבו כדברי התו"ח משום די"ל דזה לא מיקרי הודאה כלל לחייבו בחומש משום דזה שטען אבד ואח"כ אומר נגנב ניהא שהודה אשבועה קמייתא שנשבע שאבד שהוא בשקר מ"מ לא חייב א"ע בקרן דהא טוען עתה שנגנב ואכתי פטור הוא מלשלם הקרן וכל דלא מחייב א"ע בקרן לא מתחייב בחומש אבל אי לאו האי טעמא אולי י"ל דהתוס' מודים ג"כ לדברי התו"ח. והבאתיו ג"כ דברי הראב"ד המובא שם בשמ"ק בד"ה בעי רמב"ח בסה"ד והארכתי בבאור הדבר אם הראב"ד סובר כסברת החו"ח הנ"ל ע"ש לעיל היטב בזה. ומעתה י"ל מקודם לסברת התו"ח הנ"ל דאי טען אבד ואח"כ טע"ג והודה אקמייתא קודם שבאו עדים אבתרייתא דפשיטא דחייב ואף שנתחייב אח"כ בכפל לא פקע מיני' חיוב חומש ושפיר מתחייב בתרווייהו וא"כ השתא התם שהוא בחד גברא אפ"ה אמרינן אם נתחייב תחילה בחומש גם כי נתחייב אח"כ בכפל לא פקע מיני' חיובא דחומשא מכ"ש הכא באיבעי' דרבינא דהוא בשני גברי והודה תחילה שומר אחד דנתחייב בחומש ואח"כ באו עדים על השומר השני לחייבו כפל דהיל"ל דשניהם חייבין הראשין חייב בחומש והשני שבאו עליו עדים חייב בכפל ומה איכפת לן דהוא חד ממונא הלא כשטוען תחילה אבד ונשבע ואח"כ טען ספ"ג ונשבע והודה אקמייתא ואח"כ באו עדים אבתרייתא אמרינן דחייב בחומש על הודאה של שבועה הראשונה וכפל מתחייב על שבועה השני' שנגנב שבאו אח"כ עלי' העדים ומתחייב בתרווייהו כיון שנתחייב תחילה בחומש קודם שבאו העדים על השבועה השני' שטען שנגנב מכ"ש דאם הוא שני שומרים שנשבעו שנגנב והודה האחד דנתחייב בחומש וכשבאו עדים על השני שיתחייב בכפל וליחייבי שניהם זה חומש וזה כפל. וגם לשיטת הראב"ד הנ"ל י"ל לכאורה דהא כתב ג"כ דאי הוה כה"ג שטען אבד ואח"כ טען נגנב והודה על שבועה הראשונה שלשקר נשבע ואח"כ באו עדים אשבועה שני' שנגנב דהוה מחייב בחומש על שבועה הראשונה וכפל על שבועה שני' כיון שנתחייב תחילה כחומש ואח"כ נתחייב בכפל א"כ תיקשי ג"כ השתא היכא דהוא בחד גברא מתחייב בחומש ובכפל כל שנתחייב תחילה בחומש קודם שנתחייב בכפל מכ"ש היכא דהוא בתרי גברי דפשיטא דהי"ל לומר דמתחייבי בחומש ובכפל הואיל דהחיוב חומש בא תחילה מיהא להראב"ד ל"ק כ"כ די"ל דהראב"ד מיקי לה בתרי בתי דינים וגם המעיין היטב בראב"ד בתחילת דבריו דמפרש לאיבעי' דרמב"ח שטען טמ"ג ונשבע וטען אבר ונשבע ובאו עדים אקמייתא יהודה אבתרייתא מפרש הראב"ד שטטע"ג ובאו עדים מיד קודם שטען אבר והב"ד אמרו לו חייב אתה ליתן וברח ותבעו בב"ד אחר וטען אבד והודה ועיין לעיל [אוקנ"ט] שם מ"ש, מדוע לא פי' הראב"ד כפירש"י שבאו עדים אחר שני השבועות וא"כ גם קושית הראב"ד דלמה לא נקיט איפכא שטען אבד ואח"כ נגנב ג"כ יתפרש על אופן הזה שטען אבד ונשבע והודה ואח"כ תבעו בב"ד אחר יטען נגנב ונשבע ובאו עדים ועל זה שפיר תירץ הראב"ד משום דכבר נתחייב בחומש קודם שנתחייב בכפל והיינו קודם שהתחיל כלל החיוב כפל דהיינו קודם שטען כלל נגנב ואח"כ הוא דתבעו בב"ד אחר יטען נגנב וכן מורה סוף דבריו ז"ל שכתב אבל אפשר דממון דנתחייב עליו חומש עוד הוא מתחייב עליו כפל אם טענו בב"ד אחר יכפר וטען טע"ג ונשבע ובאו עדים כו' ע"ש וא"כ ל"ק הכא בסוגיין בבעי' דרבינא דהרי שני השומרים נשבעו כאחד שנגנב ואח"כ הודה אחר ועל השני באו עדים ובזה שפיר י"ל הואיל דשני השבועות היו כאחד שנגנב ורק שאח"כ הודה האחד קודם שבאו עדים על השני וא"כ הרי תחילת חיוב כפל הי' כבר גם ע"ז שהודה וגם דהוה בב"ד אחד בזה קמיבעי' לרבינא דדילמא אחד ממונא קפיד רחמנא ותו לא נוכל לחייבם שניהם כאחד חומש וכפל אע"ג דהוה בתרי גברי משא"כ בטען אבד ונשבע והודה ואח"כ טטע"ג ונשבע בב"ד אחר ובאו עדים בזה שפיר אמרינן דהואיל דנתחייב תחילה בחומש אע"ג דאח"כ נתחייב בכפל לא פקע מיני' חיוב חומש כן נוכל לתרץ לדברי הראב"ד דלא תיקשי מסוגיא זו אולם להתו"ח דלא נחית לחלק בהכי א"כ קשה מסוגי' דידן ולכאורה י"ל בזה טובא. ועיין לקמן בתו"ח בד"ה טען טענת אבד שכתב שם והשתא לעיל בבעיא דרמב"ח אין אנחנו צריכין לדחוק ולפרש דהא דקאמר וחזר וטען אבד שאומר מה שנשבעתי שנגנב לא כי אלא אבד כמ"ש התוס' דשפיר יש לפרש שאמר אחר שבועה אבד ובשני בתי דינין מיירי וכיון דבעי למיפטר נפשי' בטענתו לפניהם כופר ממון הוא ומחייב כו' ע"ש והנה נחית גם התו"ח לפרש כן בעי' דרמב"ח בשני בתי דינין וא"כ יש ליישב קצת דבעי' דרבינא מיירי בב"ד אחד וכמו שכתבתי לעיל בשיטת הראב"ד ז"ל אולם מתחילה לא נחית התו"ח לפירוש זה דמיירי בשני בתי דינין:
ב והנלע"ד ליישב זה ובהקדם יבואר קצת באם שני השומרים טענו שנגנב ונשבעו ואח"כ באו עדים והעידו שראו הפקדון ביד אחד מן השומרים אם זה צריך לשלם כפל על כל הפקדון ולכאורה תליא זה בפלוגתא שבין בעה"ע והרא"ש המובא בטוח"מ (סי' ע"ז) שהבאתים בסוגיין לעיל [אוק"ס] דלהרא"ש דסובר דכ"א מהשומרים נעשה שומר על כל הפקדון א"כ איכא חיוב כפל לכל אחד על כל הפקדון ואף דאם היו שניהם מתחייבין לא היו משלמים רק כפל אחד היינו משום דלא ישלמו לו שני פעמים כפל על גניבה אחת אבל אם החיוב הוא רק על אחד מהשומרים כגון שלא באו עדים רק על אחד מחויב השומר הזה לשלם כל הכפל ולהבעה"ע אינו מחויב לשלם רק חצי כפל דהיינו כפל על חצי הפקדון דהא לא נעשה שומר רק על החצי הפקדון ואף דלהבעה"ע הוא ערב על החציו השני היינו היכא דאין לו לחבירו לשלם אבל אם חבירו אינו מחויב לשלם כפל כגון הכא שלא באו העדים רק על האחד מהשומרים שראו אצלו הפקדון אין על חבירו השומר שום חיוב כפל כלל ומשלם השומר הזה רק החציו דהיינו כפל כדי שווי' של חצי הפקדון (ועיין לעיל דף ע"א ע"ב) דפסקינן חמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר ומכ"ש דמשלם חצי כפל כמבואר בשמ"ק שם בשם הר"ר יהונתן ז"ל דאפילו לפי ההו"א דחמשה בקר ולא חמשה חצאי בקר אבל חצי כפל משלם. ועוד י"ל דזה מיקרי כל הכפל דעל כל מה שנעשה שומר משלם עליו כפל והרי נעשה שומר רק על חצי הפקדון ומשלם על החצי הפקדון כפל שלם. והשומר השני שלא ראו העדים אצלו הפקדון פטור דהא יוכל להיות שהאמת אתו שנגנב ממנו ורק שהשותף שלו גנב ממנו והוא נשבע באמת שנגנב ממנו ולא ידע מי גנבו. מיהא י"ל דגם להבעה"ע מחויב השומר הזה שבאו עליו עדים לשלם כל הכפל דהיינו של כל שווי' של הפקדון דהואיל דלהבעה"ע נעשה עכ"פ ערב על השני ומנ"ל לומר דנעשה ערב על התשלומין נימא דנעשה ערב על גוף השמירה שאם האחד לא ישמור יפה ישמור השני הכל וא"כ תו אמרינן דזה השומר שבאו עליו עדים משלם כל הכפל של כל דמי הפקדון הואיל דנעשה שומר על כולו מטעם ערבות על גוף השמירה ואכתי י"ל בזה ועיין לעיל בסוגיין [אוק"ס אק"ג ור'] מ"ש בדברי בעה"ע הנ"ל ויהי' מובן כאן:
והנה הכא באיבעי' דרבינא שנשבעו שניהם שנגנב והודה אחד והשני באו עליו עדים אם זה השני מחויב לשלם כפל על כל הפקדון או רק על חציו דלפי האמור לעיל י"ל דאם משלם השומר השני כפל יש סברא לחייבו בכל הכפל של כל דמי שוי' הפקדון גם לשיטת הבעה"ע הנ"ל הואיל דנעשה ערב על גוף השמירה וכמש"ל:
ועפ"י האמור נוכל ליישב שלא תקשה מסוגי' זו על התורת חיים הנ"ל דניהא דהתם באם טען אבד ונשבע ואח"כ טען טע"ג ונשבע והודה אקמייתא אשבועת אבד ואח"כ באו עדים אבתרייתא אטענת גנב דפשיטא לי' מלתא להתו"ח דמשלם חומש וכפל משום דנתחייב בחומש קודם שנתחייב בכפל התם באו שני החיובים על שני טענות שחיוב חומש בא על טענת אבד וחיוב כפל בא על טע"ג משא"כ הכא ששני החיובים באים על טענה אחת ובזה הי"ל לומר דלא נוכל לחייבו שני החיובים על טענה אחת על טענת גנב בלבד ורק בעי' דרבינא הוא היכא דשני החיובים הללו הם בשני גברי ורק שהם על ממון אחד וא"ש בפשיטות דלא קשה מסוגי' זו על התו"ח הנ"ל:
ויש להוסיף ולומר דאיבעי' דרבינא הוא על כל הכפל אם צריך השומר השני לשלם דהיינו זה שבאו עליו עדים די"ל דא"צ לשלם כלל כפל גם בעד חלקו על החציו שקיבל עליו שמירה משום דכמו דיש סברא לחייבו בכפל על כל הפקדון משום דנעשה ערב בעיקר השמירה א"כ כמו כן נעשה ערב ג"כ זה השומר שהודה בעד השומר השני שבאו עליו עדים ואיכא חיוב תשלומין על כל הפקדון על כל אחד מהשומרים וא"כ זה השומר שהודה מתחייב בחומש על כל הפקדון וא"כ הוה איבעי' דרבינא אם השומר השני שבאו עליו עדים אם מחויב כלל בכפל גם על חציו שלו אשר נעשה עליו שומר מצד עצמו הואיל דחבירו השומר שהודה נעשה עליו שומר מדין ערב והרי זה שהודה משלם חומש על הממון הזה וכל דמשלם חומש ליכא תו כפילא וא"כ הוה האיבעי' אם משלם כפל גם על חלקו דהיינו על חציו הפקדון ג"כ אם משלם מה שהי' הוא שומר עליו דהיינו חציו של הפקדון עכ"פ או דלא משלם כלל כפל הואיל דהוא חד ממונא אשר חבירו משלם עליו חומש אע"ג דהוא תרי גברי:
ויש לומר ג"כ דהאיבעי' הוא על זה שמשלם חומש ג"כ אי משלם כל החומש דהיינו על כל שווין דמי הפקדון משום דחציו הוה שומר עליו והחציו השני הוה ערב עליו והיינו דהוה ג"כ ערב על עיקר השמירה ומשלם חומש על כל הפקדון או דמשלם עכ"פ חצי חומש על חלקו מה שהוא שומר עליו או דילמא דלא משלם כלל הואיל דאיכא גם חיוב כפל על ממון זה ושני התשלומין הללו על ממון אחד ליכא אע"ג דהוא בתרי גברי ומשום דכ"א יכול לפטור א"ע בזה שחבירו ישלם זה שהודה יכול לפטור א"ע מן החומש ושחבירו ישלם הכפל וזה שבאו עליו עדים יכול לפטור א"ע מן הכפל משום זה שמחויב לשלם החומש דתרי תשלומין הללו ליכא על ממון אחד אע"ג דהוא בתרי גברי או דילמא דהואיל דהוא בתרי גברי איכא שני התשלומין אע"ג דהוא על ממון אחד ודו"ק:
ג ועפ"י האמור מובן היטב דברי הרמב"ם ז"ל התמוהים לכאורה שכתב (בפ"ד מהל' גניבה ה"ז) מסר שורו לשנים וטענו טע"ג ונשבעו והודה אחד מהם והשני באו עליו עדים שניהם משלמין את הקרן ואם תפש בעל הפקדון את הכפל אין מוציאין מידו וזה שהודה משלם חומש כשאר הנשבעין שבועת הפקדון שהודו מעצמן עכ"ל והראב"ד ז"ל שתיק בזה ולא השיג עליו והה"מ כתב עלה דין הכפל בעיא דלא איפשטא שם ופסק רבינו ז"ל בה כדרכו בכל כיוצא בזה וכבר השיגו הר"א ז"ל בפ"ב דספק קנס אפילו תפס מוציאין מידו וכבר כתבתי שם בזה עכ"ל ה"ה ז"ל, והנה רימז ה"ה רק על הא דכ' הרמב"ם דמהני תפיסה בכפל הואיל דהוא איבעי' דלא איפשטא והראב"ד חולק בזה דלא מהני תפיסה בכפל היכא דהוא איבעי' דלא איפשטא אבל יותר אין בדברי הרמב"ם השגה כלל אולם הטור בח"מ (סי' שנ"ב) והובא ג"כ בכ"מ שם תמה מאוד על הרמב"ם ז"ל בז"ה וז"ל ואין נראה כן בגמ' אלא כפל פשיטא דמשלם אותו שבאו עליו עדים ובחומש מיבעי' עכ"ל הטור. והכ"מ האריך בבאור דברי הרמב"ם והטור דהרמב"ם הי' מפרש להאיבעי' דרבינא דקרן פשיטא לן דמשלמים בין תרווייהו וחומש נמי פשיטא לן דמשלם אותו שהודה ולא מיבעי' לן אלא אם זה שבאו עליו עדים משלם חומש [תיבת חומש הוא ט"ס וצ"ל כפל וכ"כ בב"י שם סי' שנ"ב] ועלה בתיקו ולפיכך פסק רבינו שאם תפס אין מוציאין ומ"ש הטור ואין נראה כן בגמ' הוא מדאיתא התם לעיל בעי רמב"ח ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש או דילמא שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש ומשמע דבעי' דרבינא הוה נמי בכה"ג דכפל פשיטא לן דמשלם אותו שבאו עליו העדים ולא מיבעי' לן אלא אם משלם חומש אותו שהודה משום דממון דאיכא כפל בהדי' אין מוסיף חומש או דילמא הנ"מ בחד גברא אבל בתרי גברי חד משלם כפל וחד משלם חומש שפיר דמי ורבינו אפשר דסובר דאע"ג דבעי' דרמב"ח בהאי גוונא הוא בעי' דרבינא הוה בגוונא אחרינא. אלא דאכתי קשה לי דכיון דבעי' דרמב"ח איפשטא דממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש א"כ בבעי' דרבינא האיך אפשר לומר דפשיטא לן דמשלם חומש ולא מספקא לן אלא אם משלם כפל דהא כפל מוציא מידי חומש שמענו בבעי' דרמב"ח אבל חומש מידי כפל לא שמענו וצ"ע עכ"ל הכ"מ:
אבל לפי האמור מובן שפיר דהעיקר האיבעי' הוא לענין אם השומר שבאו עליו עדים משלם כפל ונוכל לומר דהספק הוא אם משלם כפל על חלקו של השומר השני שהודה הואיל דכ"א הוה רק שומר על חציו של הפקדון וכמו שכתבתי לעיל ויהי' מתפרש דברי הרמב"ם שכתב דעל הכפל מהני תפיסה היינו על החציו של הכפל דחצי כפל על חלקו שהי' שומר עליו משלם ורק האיבעי' הוא על חציו השני ובזה סובר הרמב"ם דמהני תפיסה מיהא לשון הרמב"ם שכתב ואם תפס בעל הפקדון את הכפל אין מוציאין מידו דלשון זה משמע דקאי על כל הכפל וע"כ נכון יותר לפרש דקאי על הכפל של כל הפקדון והיינו כמו שכתבתי דהאיבעי' הוא על כל הכפל אם מחייב לשלם השומר שבאו עליו עדים הואיל דכמו שהוא ערב על חלקו של השומר שהודה ה"נ הוה השומר שהודה ערב על חלקו של זה השומר שבאו עליו עדים וא"כ י"ל דפטור זה השומר שבאו עליו עדים מלשלם כפל הואיל דעל ממון זה משלם השומר שהודה חומש הואיל דהוא הכל על טענה אחת ששניהם טענו שנגנב ונשבעו עליו ואע"ג דכפל מוציא מידי חומש שמענו אבל חומש מוציא מידי כפל לא שמענו יש לומר דזה הוא דוקא באדם אחד שיש עליו שני החיובים כשמשלם כפל פטור מן החומש ואמרינן דצריך לשלם כפל דהוא יותר מן החומש אבל בשני בני אדם אשר האחד מחויב בחומש והשני מחויב בכפל אשר כל אחד מהם יכול לומר שחבירו ישלם בכה"ג אין עדיפות להכפל יותר על החומש וכל אחד יכול לפטור א"ע בזה שחבירו ישלם ויפטור הוא מלשלם בכה"ג יש לומר דאין מעלה כלל להכפל יותר על החומש והוה האיבעי' דרבינא על החומש ג"כ דלא נוכל לחייב לזה שהודה שישלם החומש משום דהא יטעון שחבירו ישלם הכפל ויפטור הוא מלשלם החומש דשני התשלומין הללו לא הוי בחד ממון ובחד טענה וקמה, לה באיבעי' דלא איפשטא ופסק הרמב"ם דזה שהודה מחויב לשלם החומש הואיל דחומש הוא לכפרה אזלינן לחומרא וצריך לשלם וכמו דפסק (בפ"י מהל' נזקי ממון הל"ה) שור של שני שותפין שהרג כל אחד מהם משלם כופר שלם שהרי כל אחד מהם צריך כפרה גמורה וכ' ה"ה דבגמ' ב"ק (דף מ"ם) הוה איבעי' דלא איפשטא ודעת רבינו ז"ל בזה כיון דפשיטא לן שחייבין בכופר וכדקאמר כיצד משלמין כופר וקיי"ל דכופרא כפרה חייבין הן להביא כפרתן והולכין בה להחמיר ואין זה כשאר ספק ממון דלקולא לנתבע עכ"ל ה"ה וא"כ ה"נ גבי חומש על שבועה דהוא לכפרה אזלינן בספקו להחמיר וצריך הוא לשלם כל החומש ולענין כפל מהני תפיסה ודו"ק היטב:
ד וראיתי בפ"י כאן שכתב ליישב דברי הרמב"ם ודייק מלשון הגמ' לעיל (בדף ס"ה ע"א) בעה"ב שטען טע"ג בפקדון אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ומשמע להדי' דאפילו באו עדים אחר שהודה משלם חומש ולא כפל ואמאי הניחא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אלא למ"ד חייב מא"ל ואיפכא מיבעי' לי' דחייב בכפל וממילא דפטור מחומש דכפל מוציא מיד חומש ואמאי לא מותבינן תיובתא מהכא למ"ד חייב ועוד אפילו למ"ד פטור היינו דוקא כשהודה בפני ב"ד חחילה וא"כ קשה פסיק ותני דכשהודה עד שלא באו עדים חייב חומש ופטור מכפל דמשמע אפילו הודה שלא בפני ב"ד אלא ע"כ דבכל ענין חייב חומש ופטור מכפל בכה"ג כיון שההודאה היתה תחילה ממילא חל עליו חיוב חומש ומש"ה כשבאו עדים אח"כ פטור מכפל שהחומש מוציא מיד כפל עכ"ל הפ"י. והנה לעיל (בדף ס"ה ע"א) בהא דקתני בברייתא אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם פירש"י משלם קרן וחומש ואשם משום שבועה ואין כאן כפל דמודה בקנס פטור עכ"ל ומשמע דוקא משום דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור מש"ה פטור מכפל והיינו היכא שההודאה הי' בפני ב"ד הפוטרתו מן הכפל אבל למ"ד מידה בקנס ואח"כ באו עדים חייב הי' הדין דאם באו עדים אח"כ דלישלם כפל ולא חומש ימה שהקשה הפ"י דאמאי לא מותבינן תיובתא מינה למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב הנה גם לעיל שם הקשה הפ"י קושי' זאת ולעיל שם תירצתי בעזה"י קושי' זאת עיי"ש לעיל בפ' מריבה [אוי"ח] מיהא דברי הפ"י נכונים לתרץ דברי הרמב"ם כן וי"ל עוד בדבריו:
שוב ראיתי בשמ"ק לקמן בסוגיין באיבעי' דרב פפא בד"ה מאי תרי גווני קאמר רחמנא כו' מדקא מיבעי' לי' תרי כפילי בחד ממונא מכלל דפשיטא לי' דאינו משלם כפל במקום שיש חומש כגון אם הודה ונתחייב חומש ואח"כ באו עדים לא מחייב כפל אפילו למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב מידי דהוה אממון שאין משתלם בראש שאין מוסיף חומש וילפינן כפל מחומש ותימא לי מנ"ל הא דילפינן כפל מחומש וליכא למימר דשמיע לי' מברייתא דמרובה דתניא אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם ולא קתני כפל דהא ע"כ אי הוה סבר האי תנא דהיינו ר' יעקב מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב הו"א דמיחייב כפל אע"פ שכבר נתחייב עליו חומש דהא ר' יעקב ל"ל דרשא דממון המשתלם בראש וכו' אבל אשם מייתי הרא"ש ז"ל עכ"ל והנה רימז הרא"ש ז"ל לקושית הפ"י הנ"ל (ועיין לעיל על דף ס"ה מ"ש ביה) והנה חזינן דהרא"ש מפרש ג"כ דכמו דאינו משלם חומש במקום שמשלם כפל כיון דאינו משתלם בראש הה"נ דאינו משלם כפל במקום שמשלם חומש וע"ז הי' קשה להרא"ש דמנ"ל זה דאינו משלם כפל במקום שמשלם חומש דזה שאינו משלם חומש במקום שמשלם כפל הוא משום כיון דלא הוי ממון המשתלם בראש אבל דלא לשלם כפל במקום שמשלם חומש מנ"ל הא דמברייתא דלעיל (דף ס"ה) לא שמעינן זה והרי בפירוש שפירש הרא"ש דכשנתחייב תחילה בחומש תו לא מתחייב אח"כ בכפל הוא כסברת הפ"י הנ"ל אלא דהי' קשה להרא"ש מנ"ל זה וי"ל עוד בזה:
[קסב]
א שם בתוד"ה טען טענת אבד נראה דל"ג והודה דאם הודה מיד הוה ברשותו להתחייב באונסין כו' ומיהא תימא מה קמיבעי' לי' לר"פ הא מתני' הוא כו' השביע עליו ה' פעמים כו'. והנה הקדימו התוס' לכתוב דל"ג והודה ואח"כ הקשו לקושייתם דמאי קמיבעי' לר"פ הא מתני' הוא ומשום דאם היינו גורסים והודה לא הי' קשה דמאי קמיבעי' לר"פ כו' משום דנוכל לומר דממתני' דהשביע עליו חמשה פעמים לא נוכל למיפשט משום דהתם לא הודה אלא לאחר כל החמשה שבועות ומש"ה חייב על כל אחת ואחת אבל ר"פ קמיבעי' לי' בהודה אחר שבועה הראשונה ומש"ה הקדימו התוס' דל"ג והודה וא"כ שפיר הקשו לקושייתם ועיין בשמ"ק כאן בד"ה הא וז"ל תימא מאי קא מיבעי' לי' לר"פ דמתני' הוא השביע עליו חמשה פעמים כו' וי"ל דהתם מיירי כשהודה לבסוף דכי קא מודה עדיין משתלם בראש הוא ומוסיף חומש אבל הכא כיון שנשבע יהודה איחייב חד חומש אז הי"ל ממון שאין משתלם בראש כו' עייש"ה מיהא אכתי י"ל דהא שם במתני' הנ"ל אר"ש מה טעם הואיל דיכול לחזור ולהודות וא"כ עיקר הטעם דמחייבין לי' על שבועות האחרונות משום דיכול להודות אחר כל שבועה ושבועה מיחשב תו כפירה חדשה וא"כ אם הי' מודה על השבועה הראשונה שנשבע לשקר הי' צריך לשלם חומש ואשם וא"כ אכתי קשה קושית התוס' דלמה לא קפשיט ר"פ להאיבעי' מהא דמתני' הנ"ל דחייב בתרי חומשי והא ניהא דבמתני' מיירי שלא הודה בינתיים אלא אחר כל החמשה שבועות הודה שנשבע כולן לשקר מ"מ הואיל דעיקר טעמא דמתחייב חמשה פעמים הוא הואיל דיכול לחזור ולהודות ש"מ דגם אם הי' מודה אחר שבועה הראשונה מתחייב על השבועה השני' ג"כ דאם נימא דלא מתחייב על השבועה השני' כי הודה על השבועה הראשונה קודם שנשבע השני' א"כ פשיטא דגם כי לא הודה על השבועה הראשונה ג"כ לא מתחייב על השני' דלא יהי' עדיף הנסמך מן הסומך וגם לפ"ד התוס' דלא גרסי והודה דאם הודה לאחר שביעה הראשונה שוב לא יוכל להתחייב בשבועה שני' ג"כ קשה ממתני' הנ"ל דמשמע גם כי הודה אחר שבועה ראשונה חייב ג"ר על השבועה שני' וכמ"ש:
וראיתי בתו"ח שכ' על קושית התוס' הנ"ל זיל נראה דלק"מ דהתם לענין קרבן איירי כמ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מהל' שבועות) כפר ונשבע ד' או ה' פעמים הרי זה חייב קרבן אשם על כל שבועה ושבועה ואע"ג דר"ש קאמר לה דקתני התם אר"ש מ"ט הואיל יכול לחזור ולהודות וסתם ר"ש הוא רשב"י ורשב"י אית לי' בר"פ מרובה (דף ס"ה) דאין חומש ואשם משתלם במקום שיש כפל שאני התם משום דכפל בכלל תשלומין הוא שהרי למפקיד יהיב לי' וכיון דלא הוה ממון המשתלם בראש לא מחייב לא חומש ולא אשם אבל קרבן אשם דלאו בכלל תשלומין הוא דקרבן לד' הוא שנאמר ואת אשמו יביא לר' שפיר מחייב על כל שבועה ושבועה דממון המשתלם בראש הוא כיון דלא משלם לנפקד יותר מן הקרן אבל בתרי חומשי ותרי כפילי קמיבעי' לי' כו' עיש"ה. ולפי מ"ש לעיל א"כ י"ל ג"כ ע"ד התו"ח הנ"ל דניהא דפשטא דמתני' הוא רק לענין חייב קרבן בלבד וכמ"ש התו"ח מ"מ הלא טעמא דר"ש הוא משים דיכיל לחזור ולהודות ואם הי' מודה אחר שבועה הראשונה הי' מתחייב בחומש ואשם ואם הינו אומרים דלא מתחייב בתרי חומשי א"כ לא הי' מתחייב אח"כ על שבועה שני' אפי' אשם לבד הואיל דהוה תו ממון שאינו משתלם בראש כמו דאין חומש ואשם משתלם במקום שיש כפל וא"כ אם מתחייב חמשה קרבנות על החמשה שבועות משום הטעם דיכול לחזור ולהודות ע"כ שמעינן דמשלם תרי חומשי ג"כ היכא דהודה וחזר ונשבע והודה ואם נשבע חמשה פעמים והודה אחר כל שבועה וחזר ונשבע והודה חייב על כל שבועה חומש ואשם ואכתי קשה קושית התוס' הנ"ל ודו"ק:
וראיתי בים התלמוד שכ' לתרץ קושית התוס' הנ"ל דממתניתין ליכא למיפשט די"ל דהתם היינו טעמא כמו דקאמר ר"ש הואיל ויכול לחזור ולהודות והיינו כשהי' מודה בין כל שבועה ושבועה הי' מחרב א"ע בקרן מחדש וכל שבועה ושבעה הוה כמו קרן אחר וא"כ הוה חמשה חומשין על חמשה קרנות משא"כ הכא בטוען טענת אבד דהכא לא מצינו לחייבו חומש על כל שבועה ושבועה דאפילו אם הי' מודה הי' פטור על שבועה השני' דהוה כפירת דברים כיון דהודה כבר שנשבע לשקר כמ"ש בתוס' ונחשב קרן אחת ושפיר מיבעי' לי' לר"פ עכ"ל ולכאורה יש לפקפק בזה דהא משכחת לה שיודה גם בטענת אבד ולא שיודה שנשבע לשקר תחילה והי' מתחייב באונסין ולא מצי פטר נפשי' תו בטענת אבד רק שיודה לו הזה ישנו עתה תחת ידו ויוכל להיות שבאמת נשבע שאבד ורק שעתה מצאו ואח"כ יטעון שנאבד ממנו עוד הפעם ונשבע עוד הפעם שנאבד ממנו וא"כ גם בכה"ג שנשבע שנאבד ממנו שייך ג"כ שפיר טעמי' דר"ש דיכול לחזור ולהודות והיינו שיודה שישנו עתה הפקדון בידו ושמצאו אחר השבועה ושפיר חל השבועה השני' כיון שיכול לחזור ולהודות כן שישנו עתה הפקדון בידו וכשנשבע פעם שנית חייב קרבן שבועה גם על שבועה שני' וכן על כל שבועה ושבועה:
ב ולולא דמסתפינא הי' נלע"ד לומר בעיקר דברי התוס' ד"ל דשפיר גרסינן הודה אחר שבועה הראשונה ולא הוה הפירוש שהודה על כל המעשה דהיינו שנשבע לשקר רק שהודה שעתה ישנו להפקדון בידי ויוכל להיות שמצאו אחר השבועה או שיאמר כן בפירוש ועיין לקמן (דף ק"ח ע"ב) אתמר נגנבה באונס והוכר הגנב אמר אביי אם ש"ח הוא רצה עושה עמו דין רצה נשבע אם ש"ש היא עושה עמו דין ואינו נשבע רבא אשר אחד זה ואחר זה עושה עמו דין ואינו נשבע כו' עד רבה זוטי בעי לה הכי נגנבה באונס והחזיר גנב בבית שומר ומתה בפשיעה מהו מי אמרינן כיון דנגנבה באונס כליא לי' שמירתו או דילמא כיון דהדרה הדרה לשמירתו תיקו ופסק הרמב"ם (בפ"ח מהל' שאלה ופקדון ה"ו) דהוה איבעי' דלא איפשטא ופטור השומר מלשלם ואם תפס מועיל תפיסה ע"ש ועיין בשמ"ק שם שכ' בשם הרא"ש וז"ל ולית לי' הא דאמרינן לעיל דאביי ורבא דאמרי בש"ש עושה עמו דין באינו נשבע דא"כ השתא אם הוכר הגנב הי' צריך לחזור אחריו ולעשות עמו דין כשהוא ברשותו כ"ש שצריך לשמרה וסובר דבעי' הוא ומספקא לי' לאביי ורבא אי כלתה שמירתו כ"ש שלא יעשה עמו דין או דילמא כיון דהדרה לשמירתו לא וכתב עוד בשם הרמ"ה דל והאי בעי' דרבה זוטי לא אצטריך לא אליבא דאביי ולא אליבא דרבא אליבא דאביי לא דהא גבי ש"ש נמי קמיבעי לי' מדקמיבעי' לי' בנגנבה באונס ולא קמיבעי' לי' בנגנבה כדרכה כו' וכ"ש ודאי דלא משכחת לה אליבא דרבא דאמר אחד ש"ח ואחד ש"ש עושה עמו דין ואינו נשבע וכ"ש היכא דהדרא ממילא לרשותא דשומר דמחייב בנטורתי' עד דמטיא לידא דבעלים אבל הא דרבה זוטי דעת שלישית היא ומלתא דפשיטא להו לאביי ורבא ולא פליגי בה מיבעי לי' לרבה זוטי והאי בעי' לא סמכינן עלה לאוקומא למלתא בחיקו אלא אפלוגתא דאביי ורבא סמכינן במלתא דמודי בה תרוויהו עבדינן כוותייהו ומלתא דפליגי בה הדרינן לכללא אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם עכ"ל הרמ"ה ז"ל:
והנה סובר הרמ"ה להלכה דכשהדרה לרשותו דשומר תו נעשה שומר עליו וא"כ י"ל הכא דר"פ ס"ל להלכה דכשהדרה לרשותו דשומר תו נעשה שומר עליו כמו שהי' מקודם וכאביי ורבא לפי שיטת הרמ"ה וגם לפי שיטת הרא"ש מ"מ י"ל דר"פ לא ס"ל הא דרבה זוטי ורק כסתמא דהש"ס דדבר זה לא הוה כלל איבעי' לאביי ורבא ורק דס"ל כשנכנסה אח"כ לרשותו של השומר תו הוה שומר עליו כמו שהי' מקודם וא"כ צריך לישבע עוד הפעם שאבד כשהודה שעתה הוא ברשותו אחר השבועה ואח"כ אבד ועיין לקמן שם בסוגי' הנ"ל [אוקע"א] מ"ש שם די"ל דאיבעי דרבה זוטי הוא דוקא היכא דהמפקיד יודע דהדרה הגנב לרשותו דשומר ויכול ליקחה לביתו בזה הוא דקא מיבעי' לי' אבל אם הוא באופן אשר לא יוכל המפקיד ליקחה לביתו או שלא נודע כלל עוד להמפקיד שהחזירה הגנב להשומר או באופן אחר אשר לא יוכל לקחה לביתו אז בודאי דהוה על השומר הזה עכ"פ כדין שומר אבידה ואם שומר אבידה כש"ח ה"נ דינו כש"ח ואם דינו כש"ש ה"נ דינו כש"ש ע"ש לקמן בזה וא"כ י"ל דר"פ סובר דדין שומר אבידה כש"ח ויכול לפטור א"ע בטענת אבד וי"ל בזה:
וא"כ כשנשבע ע"ז שנאבד עתה פעם שנית ואח"כ הודה ובהודאה שני' הודה שנשבע שני פעמים לשקר וקמיבעי' לי' לר"פ אם מתחייב תרי חומשי בחד גברא והיינו שטען אבד ונשבע והודה שעתה ישנו להפקדון בידו ואח"כ נשבע עוד הפעם שאבר והורה אח"כ ששני השבועות הי' לשקר וא"כ בהודאתו הראשונה לפי דבריו לא נתחייב עוד באונסין ושפיר פוטר נפשי' בטענה שני' שטוען שנאבד שנית וי"ל בזה ועיין לקמן בסוגיין [אוקמ"ג אק"ב] מ"ש ביה על הא דקאמר הש"ס א"נ כגון שטען טע"ג ונשבע והודה וחזר וטען טע"נ:
ועפ"י האמור מיושב שפיר קושית התוס' לשיטתם דל"ג והודה דלמה לא פשיט לה ר"פ ממתני' דהשבים עליו חמשה פעמים כו' דתו נוכל לתרץ כתירוצו של התו"ח הנ"ל דהתם לענין קרבן איירי ואע"ג דר"ש סובר דאין חומש ואשם משתלם במקום שיש כפל שאני התם משום דכפל בכלל תשלומין הוא שהרי יהיב לי' למפקיד ולא הוי תו ממון המשתלם בראש ולא מתחייב תו בחומש ואשם אבל קרבן אשם שמתחייב זה לא הוה בכלל תשלומין ומיקרי עדין ממון המשתלם בראש וכמ"ש התו"ח ולא נוכל תו לדחות דהא טעמא דר"ש הוא משום דיכול לחזור ולהודות ואם הי' מודה אחר שבועה הראשונה הי' חייב בחומש ותו לא יתחייב על שבועה שני' גם קרבן אשם לבד הואיל דתו לא יהי' ממון המשתלם בראש וכמו שכתבתי לעיל דנוכל לומר דהפי' הוא דיכול לחזור ולהודות שמונח אצלו הפקדון ולא יודה כלל שנשבע לשקר והי' הפי' במתני' דהשביע עליו חמשה פעמים וכפר עליו היינו שטען שאבד ולשון וכפר היינו שאינו צריך להחזיר לו הפקדון וגם לא לשלם לו רק שאבד הפקדון וזה מיחשב ג"כ כפירה וא"כ יכול לחזור ולהודות סתם שעתה יש לו הפקדון ובאופן שיהי' הודאה ולא יתחייב חומש בהודאתו זאת וא"כ לא שמעינן תו ממתניתין אם מתחייב תרי חומשי בחד ממונא. ואף דבמתני' במס' שבועות (דף ל"ו ע"ב) ברישא קתני הלשון שבועה שאין לך בידי כו' השביע עליו חמשה פעמים כו' מ"מ י"ל דגם מ"ש שאון לך בידי הפ' שאין לך עוד בידי משום שאבד ודו"ק היטב בזה:
[קסג]
א שם בתוס' ד"ה וחזר וטען טע"ג ונשבע תימא האיך השביעוהו ב"ד כיון שנפטר בב"ד בשבועה ראשונה ואפילו חזר וטען שלאחר שבועה ראשונה נגנב מ"מ למה השביעוהו והלא משבועה ראשונה שנשבע לשקר חייב באונסים נמצא שלא כפר כלום במה שטען שנגנב אחר שבועה ראשונה וא"ל שבאו לפני ב"ד אחר שלא ידעו כו' ע"ש והנה בשמ"ק בד"ה בעי ר"פ כתב בשם הרא"ש ז"ל לתרץ קושית התוס' וז"ל וצ"ל דסבר כרחב"י דטוטע"ג בפקדון חייב אחר ששלח בו יד ואע"ג דאם יתברר ששלח בו יד לא מיפטר בטענת גנב אפ"ה גזה"כ היא דמחייב הה"נ נשבע ובאו עדים ולא שייך הכא למימר כבר יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה כדאמרינן לעיל דכיון דמעידים עדים שהפקדון בידו קודם שחזר וטען טע"ג הרי נתחייב עפ"י עדים ולא יצא עדיין ידי הבעלים עכ"ל ולא זכיתי להבין דהא דסובר רחב"י דטוט"ג בפקדון דאינו חייב אלא אם שלח בו יד מקודם הוא דוקא כשלא נודע לנו ששלח בו יד קודם שטען טע"ג דאז הוא פוטר א"ע בטענה זו שטוען נגנב ואף דנודע לנו אח"כ אחר שבאו העדים ששלח בו יד מקודם ואולי אף שנודע לנו ששלח בו יד אחר שנשבע קודם שבאו העדים מ"מ בשעה שנשבע הרי פטר א"ע בטענה זו ע"י השבועה ומש"ה מתחייב בכפל כשבאו העדים והעידו שנשבע לשקר רק שהוא עצמו גנבו ואף דכשנודע לנו אח"כ ששלח בו יד מקודם ונעשה עליו גזלן וחייב באונסין מ"מ כן גזרה התורה דמתחייב בטוט"ג רק בכה"ג דוקא. אבל אם נודע ששלח בו יד קודם שהשביעוהו הב"ד בודאי דאין הב"ד פוסקין לו כלל שבועה משום דלא קא פטר נפשי' כלל בטענה זו שנגנב הואיל דהוא ברשותו לענין חיוב אונסין וא"כ הכא גבי נשבע ובאו עדים האיך נוכל לומר דדומה לשלח בו יד מקודם הלא כשנשבע ובאו העדים שהוא עצמו גנבו וא"כ כבר קם לי' ברשותו לענין אונסין ג"כ וכי טען אח"כ עוד הפעם טע"ג הלא לא פטר נפשי' כלל בטענה זו שהרי לו יהי' כדבריו שנגנב הלא קם לי' ברשותו לענין אונסין וא"כ לא היו הב"ד יכולין כלל להשביעו פעם שנית שנגנב והרא"ש ז"ל כ' הסברא דבנשבע ובאו עדים לא שייך לומר כבר יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה וכדאמרינן לעיל דכיון דמעידים עדים שהפקדון בידו קודם שחזר וטען טע"ג הרי נתחייב עפ"י עדים ולא יצא עדיין ידי הבעלים ע"ש דניהא דבודאי לא יצא ידי הבעלים ואדרבה הרי נתוסף עליו חיוב אונסין וכפל ג"כ אבל הלא לא פטר כלל א"ע בטענת גנב שטוען בפעם שני'. ועיין עוד שם בשמ"ק שהביא ג"כ בשם הרשב"א שכתב ובטוט"ג ונשבע ואח"כ באו עדים דקמיבעי' לי' אי משלם חרי כפילי איכא למידק היכי משכחת לה דהא קיי"ל דמשבועה ראשונה יצא ידי בעלים ותו ליכא שבועה לחייבו עליו כפילא והא ליתא כיון דאתא עדים אקמייתא לא איפטר לי' מידי בעלים באותה שבועה עכ"ל והנה תירוץ זה של הרשב"א ז"ל עולה ג"כ רק על קושי' זו דמשבועה הראשונה יצא ידי בעלים אבל אכתי קשה דהא לא נתחייב כלל לישבע שבועה שני' על טענה השני' שטטע"ג דהא נתחייב באונסין וקם לי' ברשותו אחר שבאו העדים והעידו על השבועה הראשונה שנשבע לשקר ורק שהוא עצמו גנבו וכמ"ש:
והנה הרשב"א כ' עוד עלה אלא דאכתי איכא למידק בטענה שני' היכי מחייב כפל דהא לא מחייב אכפל אלא בשבועה שהשביעוהו ב"ד ובלא קפץ והאיך ישביעוהו ב"ד שהרי חשוד על השבועה מן השבועה הראשונה וכ' הראב"ד ז"ל דאיכא למימר דהוי ידעו בי' דעשה תשובה כדאי' בירושלמי כו' עכ"ל, ולא אדע מדוע לא הקשה כקושי' הנ"ל דכבר קם לי' ברשותו לענין אונסין ולא קא פטר עצמו בטע"ג שטען עוד הפעם ולא היו הב"ד יכולין להשביעו ובקפץ ונשבע ליכא כפל ובזה לא הי' שייך תירוצו של הראב"ד ז"ל:
וראיתי בתורי"ד כאן [אות נ"ח] בד"ה א"נ וז"ל פי' כדפרישית במהדורא תנינא שחזר וטענו בב"ד אחר ואע"ג דכבר נעשה עליו גזלן בשבועה ראשונה יש לנו לומר דבעיא זו היא באה אליבא דמ"ד דאע"ג דשלח בה יד והוא חייב באונסין משלם כפל וה"נ אע"ג דנעשה עליו גזלן כיון שעפ"י ב"ד הוא נשבע משלם כפל עכ"ל והנה כתב התורי"ד כתירוצו של הרא"ש אלא שהוסיף בה דברים דמיירי בב"ד אחר והיינו שלא יקשה כמו שהקשיתי דהא לא פטר כלל א"ע בזה שטוען עתה שנגנב דלא דמי זה לשלח בה יד מקודם משום דהתם לא ידעו הב"ד קודם שנשבע ששלח בה יד ורק אח"כ העידו העדים כן והי' השבועה כדין אבל כשכבר באו העדים שהוא עצמו גנבו וא"כ כבר נתחייב באונסין והרי הב"ד ידעו מזה ולא היו יכולין להשביעו כלל וע"ז הוסיף התורי"ד דמיירי בב"ד אחר וא"כ שפיר דומה לשלח בה יד מקודם דאע"ג דנתחייב כבר באונסין הואיל דהב"ד לא ידעו עוד מזה גזה"כ היא דחייב בכך כפל וה"ה כשתבעו אח"כ בב"ד אחר שלא ידעו כלל שכבר באו עליו עדים והשביעוהו הב"ד האחר שפיר יש לומר הסברא דחייב עוד הפעם בכפל אע"ג דכבר קם לי' ברשותו לענין חיוב אונסין וא"כ אולי י"ל דגם כוונת הרא"ש ז"ל בתירוצו הוא ג"כ כדברי התורי"ד ומיירי בב"ד אחר אלא דבדברי הרשב"א ז"ל לא נוכל לומר כן דא"כ לא קשה תו הקושי' השני' שם שהקשה דהאיך ישביעוהו הב"ד הלא הוא חשוד על השבועה ואי נימא דמיירי בב"ד אחר שלא ידעו כלל מן השבועה הראשונה א"כ לא ידעו כלל שהוא חשוד וכדין השביעוהו ולכאורה י"ל בזה:
ב ועיין במהרש"א מ"ש בתוס' אם הי' בגרסתם בגמ' כגון שטען טע"ג ונשבע ובאו עדים וחזר וטטע"ג ונשבע ובאו עדים או שלא הי' בגרסתם ובאו עדים אחר שבועה הראשונה כמו שכתבו התוס' לעיל בד"ה טען טענת אבד והודה וחזר וטען טענת אבד והודה דכתבו נראה דל"ג והודה דאם הודה מיד הוה ברשותו כו' עיי"ש במהרש"א מ"ש בזה:
ולולא דמסתפינא הי' נלע"ד דיש לתרץ קושית התוס' הנ"ל אפילו אם הי' הגירסא כגון שטען טע"ג ונשבע ובאו עדים וחזר וטטע"ג ונשבע ובאו עדים ורק דהאי ובאו עדים קמא לא הוה הפירוש שבאו עדים והעידו שבאותו זמן שנשבע אז הי' הפקדון אצלו והוא עצמו גנבו רק שבאו עדים והעידו שראו אצלו הפקדון אחר שנשבע כגון שנשבע בר"ח ניסן שנגנב ממנו הפקדון ובאו עדים והעידו שבר"ח אייר ראו אצלו הפקדון הזה ויותר לא העידו דהיינו שאינם יודעים אם הי' אצלו הפקדון בשעה שנשבע וא"כ תבעו המפקיד עתה שיחזיר לו הפקדון כיון שעתה העידו עדים שראו אצלו הפקדון בר"ח אייר והשיב הנפקד אמת הוא כדברי העדים שראו אצלי הפקדון בר"ח אייר רק שאחר שנגנב הפקדון ממני בר"ח ניסן ונשבעתי עליו באמת מצאתיו אח"כ או שהגנב החזיר לי הפקדון אלא שאח"כ נגנב ממני הפקדון הזה עוד הפעם ונשבע עליו והנה אם הי' האמת כן כמו שטוען עתה א"כ שפיר פוטר א"ע בטענה זו שטוען שנגנב דאם אמרינן דכשנגנב ממנו הפקדון ואח"כ בא לידו מן הגנב הוא עדיין שומר עליו כמו שהי' וכבר הארכתי לעיל בסוגיין על תוס' ד"ה טען טענת אבד [אוקס"ב אק"ב] דר"פ סובר כאביי ורבא לקמן (דף ק"ח ע"ב) דכשהחזירה הגנב לבית השומר עדיין הוא שומר עליו כמו שהי' קודם שנגנבה והבאתי דברי הרמ"ה בשמ"ק שם דפוסק כאביי ורבא בזה ודלא כרבה זוטי דקאי בתיקו וגם לפמ"ש לקמן בסוגיא שם דאם הוא בכה"ג דלא ידע המפקיד שהחזירה הגנב להשומר דפשיטא דמחויב השומר לשמור דלא גרע משומר אבידה דעלמא וא"כ הכא שהשומר אומר שהאמת הוא כדברי העדים שבר"ח אייר הי' הפקדון אצלו ורק שאחר שנשבע בר"ח ניסן החזירו הגנב ואח"כ נגנב ממנו וא"כ לא ידע מזה המפקיד בודאי דלא גרע משומר אבידה דעלמא ולעיל (דף ק"ו ע"ב) ארחב"א אר"י הטוט"ג באבידה משלם כפל ועתה פוטר עצמו שנית בשבועה שנגנב עוד הפעם ממנו אח"כ ונימא דר"פ סובר שומר אבידה כש"ח או דפוטר עתה א"ע בנגנב בליסטים מזויין כדלעיל (דנ"ז וס"ג) וא"כ כשטוען שכשנשבע נשבע באמת שנגנבה ואח"כ מצאו בר"ח אייר ואמת הוא כמו שאמרו העדים אלא שאח"כ נגנב ממנו עוד הפעם והרי פוטר שפיר א"ע בטענה זו שנגנב ממנו פעם שנית ונשבע ובאו עדים והיינו שהעדים שבאו אחר שבועה שני' העידו שראו אצלו הפקדון בשעה שנשבע בפעם ראשון וגם כשנשבע בפעם שני' ראו ג"כ אצלו הפקדון ובזה הוא דקמיבעי' לי' לר"פ אי משלם תרי כפילי אי הוה זה חד גוונא ומשלם תרי כפילי א דילמא דתרי ממונא אמר רחמנא דלא לישלמי עילוי חד ממונא וה"נ תרי ממונא נינהו ולפי פי' זה מיושב כל הקושי' הנ"ל ודו"ק:
[קסד]
שם בתוס' הנ"ל בסוה"ד וז"ל ונראה דמיירי דא"ל בעל הפקדון שוב לאחר שנמצא שקרן בשבועה ראשונה רצוני שתהא עליו ש"ח כבתחילה וחזר וטען לאחר שעשיתני ש"ח נגנב ופוטר עצמו שהרי לא נתחייב באונסין במה שעשאו בפירוש ש"ח אבל תימא דא"כ לא הוי חד ממונא דהשתא הפקידו אצלו פעם שני' כו' עכ"ל. והנה במה שרשום אצלי בכתב ממ"ש במהדו"ק על מ"ש התוס' דא"ל בעל הפקדון שוב לאחר שנמצא שקרן כשבועה ראשונה רצוני שתהא עליו ש"ח דלכאורה י"ל בזה לפמ"ש המרדכי סו"פ החובל והובא להלכה ברמ"א בח"מ (ס"ס ק"כ וסי' קע"ו ס"א) ראובן שהיה חייב לשמעון וכשהגיע זמן הפרעון א"ל שמעון שיתעסק בהם למחצית שכר ונאנסו אח"כ ביד הלוה חייב בכל האונסין כמו בתחילה מאחר שהי' תחילה באחריותו ולא נשתנה מכת דיבור בעלמא מרדכי פ' החובל עכ"ל א"כ ה"נ הלא כשבאו עדים שהוא עצמו גנבו ונתחייב בכפל וקם לי' תו ברשותו להתחייב באונסין וא"כ אף כי א"ל אח"כ שיהי' ש"ח עליו מ"מ לא נפקע ממנו החיוב אונסין בזה לשיטת המרדכי הנ"ל. ועיין קצה"ח (ס"ס ק"כ) שכתב דהיכא דא"ל בפירוש שיהי' פטור מאונסין גם להמרדכי פטור מאונסין עש"ה א"כ י"ל דהתוס' מיירי בכה"ג שאמר לי' רצוני שתהא עליו ש"ח כבתחילה וא"כ הרי פטר אותו מאונסין בפירוש שהרי א"ל שיהי' עליו ש"ח ובכה"ג גם להמרדכי פטור מאונסין ולא פליגי התוס' עם המרדכי בזה. ויש להוסיף עוד בזה עפ"י מ"ש בעזה"י לעיל בב"ק סו"פ החובל (על דף צ"ג ע"א) [אומ"ג] דהיכא דהי' בקנין סודר שיהי' נעשה מן המלוה פקדון בודאי גם להמרדכי הדין כן דנעשה מן המלוה פקדון שהרי גם שואל מיפטר אם הי' בקנין ועיין בח"מ (סי' שד"מ ס"א) וא"כ נוכל לומר דהכא מיירי התוס' שהי' בקנין סודר שיהי' עתה ש"ח עליו וא"כ מיפטר עי"ז מחיוב אונסין ושפיר פוטר א"ע בטענת גניבה ואבידה ויש להוסיף עוד ולהסביר דלכאורה במה נעשה זה עתה שומר עליו דהא כל שומרים בעינן דוקא שיעשה בו משיכה או שאר קנין המועיל בשומרים להתחייב עליו לשמור והכא הרי לא משך שהרי הוא כבר בידו ושמירה הראשונה שקיבל עליו כבר פסקה לה. וע"כ צרכינן לומר שהשומר קיבל עליו מחדש לשמור והי' זה בקנין סודר שמחייב א"ע לשמור וא"כ הואיל דהוה בקנין סודר שמקבל עליו להיות ש"ת עליו וא"כ ממילא הוא חל הקנין סודר לפוטרו מאיוב אונסין ובכה"ג לכ"ע יכול להיות נפטר מחיוב אונסין ע"כ כתוב בהעתק הנ"ל:
אולם נהירנא כי אז העירותי עוד בזה ועיינתי כעת ונראה דלפי מ"ש לעיל (על דף צ"ג ע"א) שם להשוות שיטת המרדכי עם הרדב"ז בתשובה ח"א סי' ת"ג שהבאתי שם דהיכא דהמעות הוא בעין ביד הלוה ורוצה להחזירם להמלוה והמלוה א"ל שיהי' בידו למחצית שכר אז גם המרדכי מודה דלא מחויב תו באונסין ומטעם דכל שהמעות הוא בעין ביד הלוה ליתנם הוה כאלו כבר נתנם להמלוה הואיל דרוצה ליתנם לו עייש"ה וא"כ ה"נ הרי באו עדים שעדיין בידו והוא רוצה להחזירם לו וא"כ הוה כאלו כבר נתנם לו ותו ליכא חיוב אונסין רק הוה תו פקדון והוא נעשה עליו ש"ח עתה מחדש:
מיהא אכתי י"ל בזה דהא הואיל דנשבע א"כ צריך למיעבד השבה לידי בעליו דוקא וא"כ י"ל אם נוכל לומר סברא זו דהוה כאלו החזירם לו ונעשה עמה פקדון מחדש. ועיין לעיל בב"ק (דף ק"ד ע"א) אלא אמר רבא שאני מתני' דכיון דידע למאן גזלי' ואודי לי' כיון דאפשר לאהדורי ממונא למרי' הו"ל כמאן דא"ל יהי' לי בידך כו' ומתבאר שם שיטת רש"י ותוס' דהי' בגרסתם כמאן דא"ל יהי' לי בידך פקדון ולשיטת רש"י ז"ל דוקא כי לא נשבע אבל בנשבע לא מיחשב זה השבה ולשיטת התוס' דכשהודה לו בפניו מיפטר אפילו בנשבע ג"כ ושם הארכתי בבאור השיטות עפי"ד הרדב"ז הנ"ל עיי"ש [אוק"ה] מ"ש בזה וא"כ לשיטת התוס' אפילו בנשבע ובאו עדים ג"כ כל שרוצה ליתנם לו הוה כאלו כבר נתנם לו ומיחשב שפיר כאלו חזר והפקידו אצלו וי"ל עוד בזה:
ובזה מובן היטב מה שהקשו כאן התוס' בעצמם ע"ז אבל תימא דא"כ לא הוי חד ממונא דהשתא הפקידו אצלו פעם שני' ומה לי לקחו בידו ונתן לו ומה לי שלא לקחו אלא א"ל בעודו בידו תהא עליו ש"ח עכ"ל והיינו דהואיל דעיקר מה שפסק ממני החיוב אונסין ונעשה רק ש"ח הוא משום דהואיל דמוכן בידו ליתן המפקיד הפקדון ורוצה להחזיר לו הפקדון הי"ל כאלו כבר החזירו להמפקיד א"כ תו הי"ל לומר דנחשב תו כממון אחר והוי תרי ממונא ודו"ק: