אור ברסלב
אמרי הצבי ג בבא קמא פרק הגוזל עצים › דף קז:

אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר

בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף קז:

דף קז.

[קנה]

דף ק"ז ע"ב אמר רבא מ"ט דרמב"ח כו' שואל וכי ישאל וי"ו מוסיף על ענין ראשון כו'. ולכאורה מדמפרש רבא לטעמא דרמב"ח נראה דס"ל לרבא להלכה כן וא"כ מדוע פסקו כל הראשונים כרתב"י. ונראה משום דבב"מ (דף צ"ח) דמוקי הש"ס רישא בתרתי וסיפא בחלת ואיכא עסק שבועה וכדרבא דא"ר מנה לי בידך חמשין אית לך וחמשין ל"ל משאיל"מ וקאמר שם הש"ס ולרמב"ח דאמר ד' שומרים צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת מוקי רישא בתלת וסיפא בארבע ומבואר שם ברש"י ובשמ"ק שם ביתר באור דברי רש"י ז"ל דהפלוגתא הוא דרבא סובר דההודאה מביאה לשבועת מב"ח וא"כ בתבעו שני פרות פקדון והנפקד מודה באחת והשני' טוען נגנבה או נאנסה חייב שבועת מב"מ וא"כ אם טוען על השני' א'. אמרינן ב' משאיל"מ ולרמב"ח הכפירה מביאה להשבועה והיינו ההודאה והכפירה וא"כ אם מודה באחת ועל השני' טוען נגנבה או נאנסה לא מחייב שבועת מב"מ דטענה זו שנגנבה או נאנסה לא מיחשב כפירה ועייש"ה ומ"ש שם בשם הרמב"ן ז"ל הבאתים לעיל בסוגיין [אוקנ"ג אק"ב] וא"כ לשיטת רש"י הנ"ל ע"כ דרבא פליג עם רמב"ח ולא ס"ל להא דרמב"ח ורק שמפרש לטעמי' דרמב"ח ולא ס"ל כן. וכן נראה קצת מהלשון מ"ט דרמב"ח ולא קאמר סתמא מ"ט משמע קצת דלא ס"ל כרמב"ח ומש"ה פסקו הראשונים ז"ל כרחב"י ולא כרמב"ח. ובזה א"ש דאף דר' יוחנן ג"כ פליג על רחב"י וכמעט כל הראשונים לבד שיטת התורי"ד שהבאתי לעיל בסוגיין [אוק"ג אק"ג] כולהו מפרשי דר"י סובר ג"כ כברייתא דרמב"ח והלכה כר"י מ"מ הואיל דרבא סובר כרחב"י פסקו הראשונים ז"ל כן ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' שאלה ופקדון ה"ד) ובהגהמי"י שם ז"ל כרבא לגבי רמב"ח וכן פר"ש דקיי"ל כמ"ד עירוב פרשיות כו' ע"ש. ועיין בבעה"מ והמלחמות בסוגיין שכ' כולהו שמעתא משמעתא דר"ח אר"י עד נגנבה באונס של כתבם הרי"ף ז"ל כו' עייש"ה וברי"ף שלפנינו הביא הא דרחב"א אר"י הטוען טע"ג בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת מ"ט דא"ק כי הוא זה ופליגא דרחב"י כו' וקיי"ל כרחב"י ושמעינן מינה דלית הלכתא כרמב"ח כו' עכ"ל והנה הא דהביא פלוגתא דרחב"י ורמב"ח הוא נ"מ לדידן לענין שבועת השומרים דלא בעינן כפירה והודאה במקצת בשומרים והא דרחב"א אר"י בטוטע"ג בפקדון שאין נ"מ לדידן י"ל דהביאה אגב פלוגתא דרחב"י ורמב"ח וי"ל בזה:

והנה בהא דקאמר ארבעה שומרים ושואל חדא מנייהו ורבא מפרש הטעם דכתיב וכי ישאל וי"ו מוסיף על ענין ראשין והיינו דגם שואל שנשבע הוא ג"כ אי איכא ג"כ כפירה והודאה בהדי' דהיינו בשלשה פרות ושואל דפטר נפשי' הוא במתה מחמת מלאכה וא"כ שמעינן מכאן דגם שואל דפטור במתה מחמת מלאכה פוטר א"ע בשבועה ולא בעי דוקא עדים ועיין ב"מ (דף צ"ז ע"א) ההוא גברא דשאיל דוולא מחברי' איתבר אתא לקמי' דר"פ א"ל אייתי סהדי דלא שניית בי' ואיפטר וכ' בשמ"ק שם ולפום פשטא הי' נראה דלהכי א"ל זיל אייתי ראי' משום דשואל כיון דחייב בכל אונסין ואינו נפטר אלא באונס שמחמת מלאכה דכל דטעין דמחמת מלאכה הוא א"נ בשבועה כשאר במה שכן נפטרים אלא צריך להביא ראי' אבל סברא דרבוותא דהא ליתא דלא גרע שואל משאר שומרין במה שהן פטורים שנאמנים בשבועה והא דא"ל זיל אייתי ראי' לא רצה לפתוח לו בשביעה א"נ דבמקום רואין הוה כאיסי בן יהודה כו' הריטב"א וכ"כ עוד בשם הראב"ד וכ"כ עוד בשם תוס' שאנ"ץ שדחה סברא זו דבשואל ליבעי עדים דוקא מהא דלעיל בפ' המפקיד (דף ל"ד) דשואל נקני לי' כפילא משים דאי בעי קטר נפשי' במתה מחמת מלאכה ועוד מוכח משם (דף ל"ו] גבי ההוא דפעמים ששניהם בחטאת כו' ע"ש והנה בכאן מבואר ג"כ בהדיא כן דגם שואל פטור בשבועה שמתה מחמת מלאכה ולא בעי עדים דוקא:

ועיין בתורי"ד על ב"מ שם (אות א') הביא שם כל הני ראיות שהביא בשמ"ק וגם הראי' מכאן וכ' עלה וי"ל דפליגי או י"ל דלאו דוקא שואל ואגב ריהטא מפרש לי' רבא ור' ירמי' דאמר נמי בפ' המפקיד דנשבע כגון שנשבע מאליו אבל ב"ד אין מחייבין אותו או י"ל לפי הדחק דהאי דקאמרינן הכא זיל אייתי סהדי כגון שהי' במקום שיש רואין עכ"ל. והנה במ"ש התורי"ד וי"ל דפליגי א"כ הי"ל ר"פ בתרא שם בב"מ דא"ל אייתי ראי' דסובר ראי' דוקא וא"כ היל"ל דהלכה כר"פ דשואל אינו פטור בשבועה דמתה מחמת מלאכה אלא דוקא ראי' בעדים וגם במ"ש בתי' השני דלאו דוקא שואל כו' א"כ כ"ע ס"ל כן כר"פ ע"ש ולהלכה פסקינן בח"מ (סי' שד"מ) דשואל פטור בשבועה דמתה מחמת מלאכה וי"ל בזה:

[קנו]

א שם וארחב"י הטוען טע"ג בפקדון אינו חייב עד שישלח בו יד כו' א"ל זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי דאר"א אר"י הטוען טענת אבד ונשבע וחזר וטען טע"ג ונשבע ובאו עדים פטור מ"ט לאו משום דקנה בשבועה ראשונה א"ל לא הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה כו' כל הסוגי'. והנה לפירש"י והראשונים שבשמ"ק עולה הסוגיא דרחב"י סובר דטוטפ"ג בפקדון אינו חייב כפל אלא דוקא כי שלח בו יד אבל אי לא שלח בו יד לא מתחייב בכפל ורחב"א אר"י בעומדת על אבוסה חייב כפל והיינו שלא שלח בו יד וקמיבעי' לר"ז לר"י דמחייב בעומדת על אבוסה ולא שלח בו יד אי דוקא בכה"ג הוא דחייב כפל אבל בשלח בו יד לא מתחייב כפל או דבשלח בו יד פשיטא דחייב כפל ורק דר"י מוסיף דאפילו בעומדת על אבוסה ג"כ מחייב כפל וקבעי רחב"א למיפשט זה מהא דאר"י הטוען טענת אבד ונשבע וחזר וטען טע"ג ונשבע פטור מ"ט לאו משום דקנה בשבועה הראשונה והיינו דקנה לה לענין חיוב אונסין ולא מתחייב הו עלה מדין גנב וא"כ ה"ה בשלח בו יד ג"כ קנה לה לענין חיוב אונסין וקמה לה ברשותי' דשומר לענין חיוב אונסין ותו לא מתחייב עלה כפל מדין גנב ודחה לה דהטעם הוא הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה וכבר נפטר לה משבועה השני' שנגנב הואיל דכבר נשבע שנאבד ושבועה שאין ב"ד מחייבין אותו שבועה עפ"י הדין אינו מחייבתו בכפל אבל לא הוה הטעם משום דקנה לה בשבועה הראשונה לענין חיוב אונסין דמשום זה לא הוה נפטר מחיוב כפל אם טען אח"כ נגנב וא"כ שפיר נוכל לומר דגם בשלח בו יד מקודם ג"כ מחייב ר"י כפל ור"ש אמר בהדיא דבשלח בו יד פטור ור"נ אקשי לר"ש עלה ומשמע לכאורה דר"נ סובר דבשלח בו יד חייב כפל אם טוספ"ג ונשבע ואם ר"נ סובר כרחב"י דרק בשלח בו יד אז חייב או דסובר דבשניהם חייב בין בשלח בו יד בין בעומדת על אבוסה לא נתפרש בזה ומלשון רש"י בד"ה אף שבועה שלא שלחתי בו יד כי משתכח שקרן נמי חייב כפל משום שבועה שאין ברשותו עכ"ל משמע דלר"נ בשניהם חייב כפל בין בשלח בו יד מקודם ובין בעומדת על אבוסה ור"ש מתרץ לקושי' דר"נ וס"ל דבשלח בו יד אינו חייב כפל אלא דוקא בעומדת על אבוסה:

ועיין ברשב"א והובא ג"כ בשמ"ק וז"ל א"ל ר"נ והלא ג' שבועות משביעין אותו מדאותבי' ר"נ שמעינן דלית הלכתא כר"ש דאמר דכל ששלח בו יד פטור ואפשר דלית הלכתא נמי כרחב"י דפליג אר"ש ואמר דאינו חייב עד שישלח בו יד מדא"ל רחב"א הכי אר"י בעומדת על אבוסה ומיהו כיון דרחב"א לא שמע מני' דר"י אי דוקא בעומדת על אבוסה אבל שלח בה יד קנה או דילמא אפי' בעומדת על אבוסה קאמר יסמך על כיוצא בזה ששמע ודחו לה ואמרינן לא הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה ואיתמר נמי משמי' דר"י הכי ש"מ דהלכתא כרחב"י וכ"פ הר"ח ז"ל עכ"ל. ולכאורה לא זכיתי להבין דבריו הקדושים כי מתחילה כתב דמדאותבי' ר"נ לר"ש ש"מ דלית הלכתא כר"ש דסובר דבשלח בו יד לא מחייב כפל אלא דבשלא בו יד חייב בכפל כי טען טט"ג ונשבע וחזר כתב דאפשר דלית הלכתא נמי כרחב"י דפליג אר"ש והיינו דרחב"י סובר דבלא שלח בו יד לא מתחייב כפל אפשר דלית הלכתא כרחב"י בזה ורק דבשניהם חייב כפל והביא ראי' ממסקנת הש"ס דהטעם דהטור בטוען אבד ונשבע וחזר וטטע"ג משום דיצא ידי בעלים בשבועה הראשונה ואיתמר נמי משמי' דר"י הכי דהטעם הוא משום דיצא ידי בעלים בשבועה הראשונה וא"כ לפ"ז הוה הדין דבשניהם חייב כפל ומסיים הרשב"א ש"ח דהלכתא כרחב"י וכ"פ הר"ח ז"ל הלא לפ"ז האיך פוסק ההלכה כרחב"י דהא רחב"י סובר דדוקא בשלח בו יד חייב כפל אבל בעומדת על אבוסה לא מתחייב כפל והלא לרחב"א אר"י הוה הדין דבעומדת על אבוסה מחייב כפל ולפי הטעם דיצא ידי בעלים בשבועה הראשונה נראה דמצדד הש"ס לומר דבשניהם חייב והאיך מסיים דהלכתא כרחב"י וצ"ע בזה:

והרא"ש בסוגיין (סי' כ"ט) כ' דלית הלכתא כוותי' דראב"י ולא כר"ש אלא כי הא דארחב"א אר"י בעומדת על אבוסה ואף בעומדת על אבוסה קאמר מדאר"י טען טענת אבד כו' שכבר יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה ומדלא קאמר שכבר קנאה בשבועה אלמא לא מהניא שבועה למיפטר ולא שליחת יד עכ"ל ועיין בתורי"ד בסוגיין וא"כ מכח הא דמסיק הש"ס דהטעם הוא משום שכבר יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה אמרינן דבשניהם חיוב כפל ולא פסקינן בזה כרחב"י וכ"כ היש"ש בפרקין (סי' נו"ן) וא"כ האיך מסיים הרשב"א דהלכתא כרחב"י:

ב והנה הרמב"ם (בפ"ד מהל' גניבה ה"א) כ' הטוען שנגנב מביתו הפקדון אם נשבע ואח"כ באו עדים ששקר טען ושהפקדון הזה אצלו ה"ז משלם תשלומי כפל שהרי הוא עצמו הגנב ואם טבח ומכר אחר שנשבע משלם תשלומי דו"ה כו' עכ"ל וכ' ה"ה עלה דואם טבח ומכר אחר שנשבע כו' מימרא שם ב"ק (דף ק"ז) דר"י ומ"ש ונשבע לפי שאם טבח קודם שנשבע פטור הוא אפילו מכפל וכמו שיתבאר בסמוך (ובה"ב) כ' הרמב"ם בד"א שנשבע קודם שישלח בפקדון יד אבל אם שלח בו יד וטען טע"ג ונשבע ובאו עדים פטור מן הכפל שכיון ששלח יד נתחייב בו וקנהו (ובה"ג) כ' עוד וכן הטוען טענת אבידה בפקדון ונשבע וחזר וטען טע"ג ונשבע ואח"כ באו עדים פטור מן הכפל שכבר יצא הפקדון מידי הבעלים משבועה הראשונה עכ"ל. והראב"ד בהשגות (על הל"ב) נתחייב בו וקנהו כו' א"א הא מלתא דלאו כהלכתא הי' דהא ר"י פליג עליו בהדי' דאאיר הטוען טענת אבד ונשבע והודה וחזר וטטע"ג ונשבע ובאו עדים פטור עליו מכפל משום דיצא ידי בעלים בשבועה ראשונה אבל לא משום דנעשה עליו גזלן וקנאה אלמא אע"ג דנעשה עליו גזלן וקנאה חייב באונסין כיון דהוא פטר נפשי' מינה בטענת גנב גנב הוא ומשלם כפל ואם טבח ומכר קודם שבועה ובאו עדים על הכל משלם דו"ה עכ"ל הראב"ד ז"ל:

ועוד הקשה הלח"מ במ"ש הרמב"ם (בה"ג) דבטוען אבד ונשבע וחזר וטטע"ג ונשבע ובאו עדים פטור מן הכפל וכתב הטעם שכבר יצא הפקדון מידי הבעלים משבועה ראשונה דלא הי' לו לרבינו ז"ל לומר זה הטעם אלא משום דקנה בשבועה הראשונה דהיינו סברת רחב"א אליבא דר"י דדוקא בעומדת על אבוסה אבל שלח בה יד קנה ושבועה לא מהניא לי' כלום והביא ראי' מהאי דינא דטען טענת אבד ונשבע וחזר וטען טע"ג דפטור מכפל משום דקנה בשבועה ראשונה להתחייב באונסין ור' זירא דדחי לה ואמר הטעם משום דיצא ידי בעלים בשבועה הראשונה ס"ל דשלח בו יד ואח"כ טטע"ג חייב בכפל וא"כ רבינו דהביא להטעם השני משום דינא ידי בעלים כו' היל"ל דשלח בה יד ואח"כ טטע"ג חייב בכפל והואיל דרבינו פסק דבשלח בו יד ואח"כ טטע"ג פטור מכפל ע"כ דס"ל כרחב"א דאמר הטעם משום דקנה לו בשבועה הראשונה וא"כ זה הטעם שכ' רבינו (בה"ג) משום שיצא ידי בעלים סותר לפסקו (בה"ב) דבשלח בו יד ואח"כ טטע"ג פטור מכפל והניח בצ"ע וה"ה נדחק לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל דסובר דלא תליא זה בזה דאע"ג דשליחת יד קודם שבועה פטור מכפל לאו הוה הטעם משום דנעשה עליו גזלן אלא הטעם משום דגזה"כ הוא וכדאמר התם מ"ט הכי אמר רחמנא ונקרב בעה"ב אל הא' אם לא שלח ידו הא שלח יד פטור וכיון שכן בשטען אבד ונשבע ולא שלח בו יד וחזר וטען טע"ג ונשבע או לאו משום דיצא ידי הבעלים בשבועה הראשונה הי' בדין שישלם כפל ולא הוה פטרינן לי' משום דנעשה עליו גזלן דכל שלא שלח ידו בו אכתי איתי' ברשותי' דמרי' ומש"ה צריכי התם לטעמי' דיצא ידי הבעלים בשבועה הראשונה ובגמ' אמר הכי אי משום הא לא תסייעי' כו' עייש"ה ובלח"מ מ"ש בזה:

והנה סברא זו שכ' ה"ה דהא דפטור כששלח יד מקודם שנשבע שנגנב דהוא מטעם דגזה"כ הוא הנה באמת גם התוס' כתבו לסברא זו בד"ה ושלא בו יד ודל ונראה דדוקא קאמר ושלח דגזה"כ הוא כדקאמר אם לא שלח הא שלח פטור אבל כופר בפקדון אע"ג דא"ר ששת לעיל הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן כפל מיהא מחייב דהא דקאמר נעשה עליו גזלן היינו להתחייב באונסין עכ"ל הנה כתבו התוס' כן אולם התוס' כתבו זה רק אליבא דר' ששת דיליף לה מקרא אבל לרחב"א אר"י דאמר בעומדת מל אבוסה וקמספקא להש"ס אי רוקא בעומדת על אבוסה או אפילו בעומדת על אבוסה וקא רצה למיפשט מדינא דר"י בטוען טענת אבד ונשבע וחזר וטטע"ג ונשבע דפטור מכפל ומתחלה רנה לומר הטעם משים דקנה בשבועה הראשונה וה"ה בשלח בו יד מקודם ואח"כ טטע"ג ונשבע ג"כ פטור מכפל לא הוה הטעם משום גזה"כ ולאידך טעמא דמסיק הש"ס משום דיצא ידי בעלים בשבועה ראשונה וחייב בכפל בשלח בו יד מקודם וא"כ האיך נוכל לומר כסברת ה"ה הנ"ל אם לא שנימא בכוונת ה"ה דרב ששת סובר כן דהטעם דשלח יד מקודם דפטור מכפל הוא מגזה"כ ומודה ג"כ לדינא דר' יוחנן דבטוען אבד ונשבע ומיר וטען טע"ג ונשבע פטור מכפל משום דיצא ידי בעלים כו' וא"כ הזה הטעם דשלח בו יד מקודם דפטור מכפל הוא משום דגזה"כ הוא ופוסק כר' ששת ואע"ג דר"נ אקשי לי' לרב ששת מהא דג' שבועות לאו הוה דחוי' דנוכל לומר דר"נ ג"כ סובר כרב ששת ורק דאקשי' לי' לידע התירוץ ושפיר קא מתרץ לי' רב ששת ור"נ אודה לי' בזה וקבולי קיבל מיני' להלכה כן. ובזה עולה שפיר פסקו של הרמב"ם ז"ל כן הי' נוכל לומר בכונת דברי ה"ה ז"ל רק שקשה לכוון כן בלשונו הטהור ועיין בלח"מ מה שהקשה על ה"ה ומ"ש בזה. ועיין לעיל (על דף ק"ו ע"א) [אוקמ"ד אק"ה] מ"ש בזה:

ולאחר העיון נלענ"ד ליישב דברי הרמב"ם ז"ל ובהקדם מה שיש לדקדק בלשון הרמב"ם (בה"ג) בטוען אבד ונשבע ואח"כ טוען נגנב ונשבע דפטור מן הכפל דכ' הרמב"ם הטעם לזה כמסקנת הש"ס אלא ששינה בלשון דהרמב"ם כתב הלשון שכבר יצא הפקדון מידי הבעלים משבועה ראשונה ובגמ' איתא הלשון הואיל דנא ידי הבעלים בשבועה ראשונה ולכאורה טעמא בעי למה שינה רבינו הלשון בזה ובכ"מ שומר הרמב"ם הלשון דקאמר הש"ס וגם כי מלבד ששינה הלשון שד נשתנה הפירוש כי לפי הלשון דקאמר הש"ס הוה הפי' שיצא השומר ידי הבעלים בשבועה הראשונה ולא הי' צריך לישבע עוד כלל שנגנב וא"כ לא הוי תו שבועת הב"ד כלל רק הזה כמו קפ,ץ ונשבע דאינו מתחייב כפל על שבועה כזו וכמ"ש רש"י ז"ל ושבועה אחרונה זו לא הוי שבועת הדיינים לחייבו כפל כו' וכ"כ התוס' בד"ה הואיל וכפי הלשון שכתב רבינו הרמב"ם ז"ל הוה הפי' שיצא הפקדון מידי הבעלים משבועה הראשונה ולא הוי הפקדון תו ברשות המפקיד כשטען השומר נגנב ולכאורה טעמא בעי מדוע לא נקוט הרמב"ם כלשון הש"ס:

וראיתי בת"ח כאן הואיל ויצא ידי בעלים פירש"י הואיל ויצא שומר זה ועוד נראה לפרש דאפקדון קאי הואיל ויצא הפקדון מידי הבעלים בשבועה ראשונה וכ"כ הרמב"ם ז"ל עכ"ל ולא ביאר הת"ח כלל למה פירש הרמב"ם כן:

ועוד יש לדקדק בהא דא"ר יוחנן הטוען טענת אבד ונשבע וחזר וטען טע"ג ונשבע כו' דלמה נקיט ונשבע על טענת אבד דהואיל דעיקר מה דלא משלם כפל הוא משום דכבר קנהו להתחייב באונסין קודם שטען טע"ג תו לא נעשה אח"כ כגנב להתחייב בכפל וקא בעי רחב"א למידק מינה דה"ה לשלח בו יד קודם שטען טע"ג דג"כ נתחייב באונסין כששלח בו יד וקנהו לענין אונסין תו לא נעשה אח"כ עלה כגנב להתחייב בכפל כשטטע"ג ונשבע וא"כ למה נקיט שנשבע על טענת אבד הלא גם בלא נשבע על טענת אבד ג"כ יפטור מכפל דהא כשטען אבד נעשה עליו גזלן ונתחייב באונסין וקנהו לענין חיוב אונסין ואף כי טעין אח"כ נגנב ונשבע פטור מכפל ובשלמא בכל טוען טע"ג ונשבע לא שייך לומר דמיד שטען נגנב קם לי' ברשותי' לענין אונסין ואמאי חייב כשנשבע אח"כ ובאו עדים לשלם כפל דהתם שאני דכך חייבה התורה ויש לומר בטעם הדבר דכשנשבע לבסוף נתחייב למפרע לשלם כפל משעה שטען נגנב אם באו עדים אח"כ אבל בטען אבד ואח"כ טען נגנב ונשבע נימא דמיד שטען אבד הרי קנהו לענין חייב אונסין ותו לא נתחייב אח"כ בכפל כשטען אח"כ נגנב ונשבע:

והתוס' בד"ה ושלח דכתבו אליבא דרב ששת דיליף לה מקרא דבשלח בו יד מקודם שטען נגנב ונשבע דלא מתחייב בכפל והוא מגזה"כ אבל כופר בפקדון אע"ג דא"ר ששת לעיל דנעשה עליו גזלן כפל מיהא מחייב דהא דקאמר נעשה עליו גזלן היינו להתחייב באונסין עכ"ל והנה התוס' כתבו זה רק לסברת רב ששת דיליף לה כן מקרא וגזה"כ הוא וא"כ שפיר כתבו דבכפירה לחודי' לא גלי קרא ומש"ה כי טען אח"כ נגנב ונשבע שפיר חייב כפל. אבל לפי מה דאזלא סוגי' הש"ס אליבא דר' יוחנן לא הוה מטעם גזה"כ ורק דהטעם היא משים דקנהו לה בשבועה הראשונה והיינו לענין חיוב אונסין וא"כ למה נקיט דוקא נשבע דבטענת אבד לחודי' ג"כ נתחייב באונסין:

וראיתי אח"כ בפ"י כאן שהעיר בזה דלמה נקיט ר' יוחנן שנשבע על טענת אבד דבודאי גם ר' יוחנן מידה לדינא דר"ש דכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין והלכה פסוקה הוא וכ' ליישב משום הא דאר"ש דכופר בפקדון כו' היינו דוקא בדאתי סהדי דהאי שעתא ברשותי' דאל"כ מצינן למימר אשתמוטי משתמיט ולכך נקיט ר"י מלתא דפסיקא דכשנשבע בכל ענין קאי ברשותי אפילו אי לא הוה קמן בשעת כפירה ע"ש וי"ל בזה.

ומעתה נוכל לומר דהרמב"ם ז"ל הי' מפרש פי' חדש בהסוגיא הנ"ל והוא דרחב"א דאמר כיוצא בה שמעתי יבעי למידק לה מהא דאר"י הטוען טענת אבד ונשבע ומ"ר וטען טע"ג ונשבע ובאו עדים פטור מ"ט לאו משים דקנה בשבועה ראשונה דה"פ דהואיל דנקיט ר"י דוקא דטען טענת אבד ונשבע ומשום דקנה בשבועה ראשונה הא לא נשבע על טענת אבד הי' מחייב כפל אח"כ כשטען טע"ג ונשבע אע"ג דכשטען אבד הרי מתחייב באונסין אפ"ה מתחייב בכפל כשטען טע"ג אח"כ וא"כ ה"ה דשילח יד ואח"כ טען טע"ג ג"כ מתחייב בכפל דמה שנתחייב באונסין מקודם שטען טע"ג לא מיפטר ביה מכפל אא"כ דוקא שנשבע על טענת אבד ודחי ר' זירא דטעמו של ר"י דבטוען אבד ונשבע ואח"כ טען טע"ג ונשבע דחייב בכפל הוא משום דיצא ידי הבעלים בשבועה הראשונה ומפרש הרמב"ם הואיל דיצא הפקדון מידי הבעלים הראשונים בשבועה הראשונה והיינו דהואיל דכשטען אבד ונשבע אז קם לי' ברשותו של השומר לענין חיוב אונסין ולא נעשה אא"כ גנב כשטען אח"כ טע"ג ונשבע וצרכינן לומר דהא דנקיט ר"י שטען טענת אבד ונשבע דמשמע דוקא נשבע נוכל לומר כתירוצו של הפ"י הנ"ל דכל שלא נשבע י"ל אשתמוטי אבל עיקר הטעם משום דכל שיצא מרשות הבעלים לענין אונסין דהיינו שהשומר נתחייב באונסין לא נחחייב אח"כ כפל על טע"ג שטען אח"כ וא"כ הה"נ בשולח יד מעיקרא ואח"כ טען טע"ג ונשבע ג"כ פטיר מכפל דכבר נתחייב באונסין וא"כ לפי פי' זה מסיק הש"ס דשלא יד מעיקרא לא נתחייב אח"כ בכפל ואולי הי' כן גירסת הרמב"ם כמו שכתוב הלשון:

ומעתה לפ"ז מסקנת הש"ס הוא לר' יוחנן דאמר בפירוש הטעם משום דיצא ידי בעלים בשבועה הראשונה אמרינן דדוקא בעומדת על אבוסה אבל בשלח בה יד מקודם דקם לי' ברשותי' לענין אונסין תו לא נעשה גנב אח"כ אף שטען אח"כ טע"ג ונשבע לא מתחייב בכפל וגם רב ששת סובר כן ואף דר"נ אקשי לרב ששת מ"מ הא ר"ש מתרץ לה שפיר ונוכל לומר דגם ר"נ דאקשי לר"ש לא הי' בדרך דחוי' לדינא דר"ש וגם קיבל לתירוצו דרב ששת וא"כ סובר גם ר"נ כרב ששת וכר' יוחנן דבשלח בה יד מעיקרא תו לא נתחייב בכפל בטוען אח"כ טע"ג וא"כ קשה לכאורה הא דארחב"א אר"י לעיל (בדף ק"ו ע"ב) הטוען שע"ג בפקדון משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי דו"ה והלא כשטבח הרי שלח בה יד ואף לפי מה שפירשתי בדברי הרמב"ם דהי' מפרש להסוג' דרחב"א דרצה למיפשט דשולח יר מעיקרא חייב בכפל אם טען אח"כ טע"ג ונשבע מ"מ תיקשי דלמה הוצרך רחב"א למיפשט מהאי דינא דא"ר אסי אר"י הטוען טענת אהבד ונשבע כו' הי"ל למיפשט מהאי דינא דלעיל (דף ק"ו) דרחב"א הוא דקאמר לה דטבח ומכר משלם דו"ה והלא כשטבח הרי שלח בה יד ונתחייב באונסין ואפ"ה חייב בדו"ה וא"כ ה"ה בשלח בה יד ואח"כ טטע"ג ונשבע ג"כ חייב בכפל וצרכינן לומר דמהתם לא קשה כלל ולא נוכל לדייק מהתם כלל דהתם הוה הפי' שטבח ומכר אחר שנשבע ואז חייב בדו"ה:

ומעתה מתורצים כל הקושיות הנ"ל על הרמב"ם דתחילה כתב הדין דטוען מע"ג משלם כפל ואם טבח ומכר אחר שנשבע משלם דו"ה והיינו דוקא אחר שנשבע דאם טבח קודם שנשבע הרי נעשה עליו גזלן דהא שלח בו יד וחייב באונסין ותו לא נעשה גנב אח"כ להתחייב כפל וכ' עוד (בה"ב) בד"א שנשבע קודם שישלח בפקדון יד כו' שכיון ששלח יד נתחייב בו וקנהו והיינו שקנהו לענין חיוב אונסין ותו לא נעשה גנב עליו אח"כ וכ' עוד דבטוען טענת אבד ונשבע וחזר וטען טמ"ג ונשבע כו' פטור מן הכפל שכבר יצא מידי הבעלים בשבועה הראשונה והיינו שיצא הפקדון מרשית הבעלים לענין אונסין ורק שהוא ברשות השומר לענין אונסין ותו לא נעשה אח"כ גנב לשלם כפל ונקיט הרמב"ם שנשבע על טענת אבד כלשון הגמ' והטעם דדוקא נשבע אז הוה גזלן וחייב באונסין אבל בלא נשבע עוד לא נעשה גזלן משום דנוכל לומר אשתמיטי וכתירוצו של הפ"י הנ"ל ודו"ק היטב בזה:

ג עוד נלע"ד לומר בזה עפ"י הדרך הנ"ל ונוכל לכוון קצת כן בדברי המגדל עוז אשר לכאורה אין דבריו מובנים כלל וז"ל ע"ד הראב"ד הנ"ל ואני אימר מחלוקות ישינה היא זו ההלכה ר"פ מרובה והסוגי' רבה גם פ' הגוזל עצים הדרינן בה סוף גמ' מתני' דהיכן פקדוני וא"ל אבד וכו' וכולן הלכות פסוקות הן כרחב"א וכר"י כאשר פסק ר"מ ז"ל אות באות אמנם מזה שהקשה הראב"ד ז"ל מדר"נ אמת הוא שר"נ חולק על רב ששת כדכתיב לקמן ועוד חלק על רב בזו שהרי א"ל רמב"ח לר"נ בשמעתין דהגוזל מכדי דרב לא סבירא לך משכוני נפשך אדרב למה לך וק"ל הלכה כר"נ בדיני וכן פסק הרי"ף ז"ל וגם הר"מ ז"ל אבל מה שדקדק על לשון הר"מ ז"ל באשר כתב שקנאו רש"י ור"ת ז"ל ושאר רבותינו הראשונים ז"ל והספרים חדשים גם ישנים נחלקו בו וחילי' דר"מ ז"ל דק"ל כר' ששת דאמר הכי בכל דוכתא כו' הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין כו' עיין היטב בדבריו ולקמן אכתוב אי"ה סוף דברי המגדל עוז ז"ל:

ולכאורה אינו מובן כלל דברי המג"ע ז"ל כי מ"ש מזה שהקשה הראב"ד ז"ל מדר"נ אמת הוא שר"נ חולק על ר"ש וא"כ הוא בא לחזק קושית הראב"ד על הרמב"ם ובהשגות שלפנינו לא כתוב מזה להקשות מר"נ דפליג על ר"ש בזה ובודאי הי' כתוב כן בהשגות וה"ה הביא ג"כ ויש דוחין את דבריו משום דאקשי ר"נ עלי' דר"ש אלמא דלא ס"ל כוותי' וזה דעת הרשב"א ע"ש בה"ה וכ' המג"ע אח"כ ועוד חלק על רב בזו שהרי א"ל רמב"ח לר"נ בשמעתין דהגוזל מכדי דרב לא ס"ל כו' והנה כוונתו בזה על הא דלעיל בדף (ק"ו ע"א) דאר"ה אמר רב מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ונשבע ובאו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו בעלים שבועה שוב אין משלם ממון כר ואקשי הש"ס שם על הא דרב ומתרץ לה ר"נ ועלה קאמר רמב"ח לר"נ מכדי דרב לא ס"ל משכוני נפשך אדרב למה לך א"ל לפרושה לדרב כו' עיי"ש כל הסוגי' ואינו מובן כלל מה כוונת המג"ע בסוגי' זו לכאן והוא ח"ו כחלום בלא פתרון:

ונוכל לומר לע"ד דהמג"ע הי' מפרש דהא דקאמר הש"ס כאן בסוגיין דארחב"א כיוצא בה שמעתי דאר"א אר"י הטוען טענת אבד ונשבע כו' מ"ט לאו משום דקנה בשבועה ראשונה דהפי' הוא דקנה לה בשבועה שנשבע וא"צ לשלם כלל וכרב דאמר הכי (בדף ק"י) דכיון שקיבלו בעלים השבועה שוב אינו משלם ממון ומדוקדק הא דנקיט ר' יוחנן דיקא שנשבע על טענת אבד דדוקא מכח זה שנשבע קנה לה לגמרי וא"צ לשלם כפל אח"כ כשחזר וטען טע"ג ואין להקשות דא"כ מדוע נקיט דוקא דאין משלם כפל הלא גם הקרן פטור מלשלם דהא לרב שבועה קונה וא"צ לשלם גם הקרן מיהא ר' יוחנן לא קאמר הלשון פטור מכפל ורק סתם אמר פטיר והי' נוכל לפרש דפטור לגמרי. ואע"ג דבטוען טענת גנב ונשבע מחייב כפל התם שאני דהתורה חייבה בכך וכדקאמרינן שם בסוגי' ועיין ברש"י שם ד"ה כאן בקפץ ובתוס' ד"ה איתיבי' שכ"כ בהדי' דשבועה דקא מחייבי' לי' כפילא לא מקנ' לי' קרנא ע"ס ומיהא זה שנשבע על טענת אבד זה פוטרתו מלשלם גם הקרן לרב דסובר שבועה קונה. מיהא לפי מה דמסיק שם רבא אליבא דרב דכל הודה לא אמר רב וטוטע"ג ובאו עדים ג"כ לא אמר רב ורק בטענת אבד ולא הודה ובאו עדים הוא דאמר רב שבועה קינה והכא כשנשבע על טענת אבד וחזר וטען טט"ג ונשבע הרי הוה כהודה שנשבע לשקר שאבד. מיהא י"ל דמ"מ הואיל דאמרינן דשבועה קונה היכא דבאו עדים וא"כ אלימא מלתא דשבועה א"כ גם בהודה מ"מ אלימא מלתא דשבועה דנימא דקנה לה בשבועה לענין שלא יתחייב כפל כשחזר וטען טע"ג ונשבע וי"ל עוד בזה כנלענ"ד לפרש קצת כוונת המג"ע בכדי שיהי' שייכות לסוגי' דלעיל לכאן:

אולם עדיין אין פירוש דבריו הקדושים ז"ל מבוארים ולפ"ז י"ל דרחב"א רצה לדייק דין זה דשלח בו יד מקודם מהא דאר"י בטוען טענת אבד ונשבע כי' מ"ט משום דקנה בשבועה הראשיוה וכרב דשבועה קונה והכא נמי ניהא דהודה אח"כ שנגנב מ"מ אלימא מלתא דשבועה ולא נתחייב תו בכפל וחזינן דוקא בנשבע אבל לא נשבע הי' שפיר מחויב בכפל כשחזר וטען טע"ג ונשבע וא"כ הה"נ בשלח בו יד מקודם ג"כ נתחייב בכפל כשטען אח"כ טע"ג ונשבע ודחי לה ר' זירא התם משום דיצא ידי בעלים כו' וכמ"ש הרמב"ם הלשון וכפי שפירשתי לעיל אבל לא הוה כלל הטעם משום דנשבע דוקא דהא לדידן דלא פסקינן כרב א"כ אין שום מעלה לומר דמשום שנשבע על טענת אבד פטור כשחזר וטען טע"ג ורק משום דיצא הפקדון מרשות הבעלים לענין אונסין וקם לי' לענין אונסין ברשות השומר וא"כ גם שולח יד קידם שטטע"ג ג"כ הואיל דנתחייב באונסין לא מתחייב תו בכפל וכמו שפירשתי לעיל:

ומעתה נוכל לומר דכוונת המג"ע לתרץ הקושי' דהא ר"נ פליג על רב ששת וקיי"ל הלכה כר"נ בדיני וע"ז כ' המג"ע דהן אמת שר"נ אקשי לרב ששת ומשמע לכאורה דפליג ר"נ על ר"ש אלא דיש להשיב ע"ז הלא מה דרצה רחב"א לפשוט מדינא דר' יוחנן גבי טוען אבד ונשבע כו' דדוקא בשבועה הוא דקונה ופטור מכפל כשטען אח"כ טע"ג אבל לא בלא שבועה וא"כ בשולח יד ואח"כ טטע"ג מחייב בכפל ונימא דר"נ ג"כ סובר כן. הלא הש"ס לעיל (דף ק"ו) דא"ל רמב"ח לר"נ מכדי דרב לא ס"ל כו' וא"כ חזינן דר"נ לית לי' האי סברא כלל דשבועה קונה וא"כ ע"כ סובר כדחי' דר' זירא דהתם הוה הטעם משום דיצא ידי בעלים וכפירושא של הרמב"ם הנ"ל וא"כ סובר ר"נ דשלח בו יד ואח"כ טטע"ג פטור מכפל וא"כ ע"כ צ"ל דהא דאקשי ר"נ לר"ש לא הוה בדרך דחי' רק דהי' קשה לו ורב ששת שפיר תירצי' וא"כ קיבלה מני' ר"נ וסובר כן להלכה דכששלח יד ואח"כ טטע"ג פטור מכפל כנלע"ד לפרש קצת כוונת המג"ע ולפ"ז מיושב שעיר דברי הרמב"ם ז"ל וכמ"ש לעיל. אלא שי"ל דהרי המג"ע כתב לתרץ דברי הרמב"ם באופן אחר לקמן בסוף דבריו ואולי כתב לתרץ באופן שני אבל עכ"פ הכוונה בזה במג"ע יש לו קצת מקום כי לכאורה אין לו שום שייכות לסוגי' דלעיל שם:

ד והנה עוד כ' המג"ע וחילי' דר"מ ז"ל דק"ל כרב ששת דאמר הני בכל דוכתא כו' ובשילהי ההוא שמעתא דהגוזל ארחב"י המוטע"ג בפקדון אינו חייב עד שישלח בו יד כו' כל הסוגי' א"ל לא הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה הראשונה איתמר נמי כו'. ופסקה הר"מ ז"ל אחר זאת הבבא מטעם זה וכלשון זה אות באות דהואיל ויצא זה מיד בעלים בשבועה ראשונה ולמדנו כי דין הטוסע"ג בפקדון כו' אינה אלא בשלא שלח בו יד אבל אם שלח בו יד קנאו ואע"ג דשייי' ר' זירא לר"ח וא"ל זו לא שמעתי מ"מ א"ל כיוצא בה שמעתי והי' סבור ר"ח לומר בשתיהם מטעם קני' ור' זירא כי דחהו מטעם קני' היינו דוקא מההוא דטענת אבד אבל בטוטע"ג גם הוא מודה שהוא מטעם קני' ועוד מדמייתי לה סתמא בההוא שמעתא ובכמ"ד מכלל דאי קיימא קמי' ושלח בו יד קני' הנה נתישב יפה לשון ר"מ ז"ל שכתב מקושי' ראשונה דלשון דקניי' שכתב ומה שהקשה עוד מפלוגתא דר"נ הוא דגרסינן בההוא שמעתא דהגוזל גופי' א"ר ששת כו' כל הסוגי' ופ"ה דהל' שאלה פסק ר"ח ז"ל כאותן ג' שבועות וחזינן דאהדר לי' ר"ש לר"נ ושתיק לי' מכלל דאודי לי' דפטור וכן פסק הרי"ף ז"ל ומצינו למידים שהלכה כר' ששת לגמרי ומכל ומטעם קנין וכדכתיב עכ"ל הטהור:

ולכאורה אינו מובן כלל כוונת תירוצו על הקושי' מהא דמסקינן דיצא ידי בעלים בשבועה הראשונה וכ' המג"ע דחזה למידים כי הדין דטוט"ג אינו אלא בשלא שלח בו יד אבל אם שלח בו יד קנאו ע"ש והלא עיקר קושי' הראב"ד הי' כי לפי מסקנת הש"ס דהטעם הוא משום דיצא ידי בעלים בשבועה ראשונה א"כ אמרינן דבשליחות יד מקודם ג"כ חייב טוט"ג ומה הי' התירוץ של המג"ע בזה ומ"ש המג"ע אח"כ ואע"ג דשיילי' ר' זירא לר"ח וא"ל זו לא שמעתי מ"מ א"ל כיוצא בה שמעתי והי' סבור ר"ח לומר בשתיהם מטעם קניי' כו' וגם זה אינו מובן לכאורה הכוונה בזה:

ונלע"ד להסביר קצת דכוונת המג"ע הוא דכמו דרצה רחב"א לדמות זה להא דר' יוחנן לטוען אבד ונשבע וחזר וטען נגנב והי' סובר דטעמי' דר' יוחנן בזה הוא משום דקנה לה בשבועה ראשונה והיינו לענין חיוב אונסין הרי הוא ברשות השומר ותו לא נעשה גנב עלה והה"נ לשולח יד בפקדון ג"כ הדין כן דלא נעשה אח"כ עלה גנב וסובר המג"ע דאף דר' דרא דחי להטעם הזה ואמר דהטעם דפוטר ר"י בטוען תחילה אבד ונשבע ואח"כ טען נגנב הוא משום דיצא ידי הבעלים בשבועה הראשונה ולא משום דקנה בשבועה הראשונה אבל מ"מ לא פליג ר' זירא על רחב"א ורק קיבלה מני' דאם שלח יד בפקדון ואח"כ טמע"ג דלא משלם כפל וזה שכ' המג"ע הלשון ור' זירא כי דחהו מטעם קניי' היינו דוקא מההוא דטענת אבד וכוונתו כמו שפירשתי דעיקר הדחי' דר' זירא הוא רק על הטעם על הדין דטען אבד ונשבע ואח"כ טען גנב אבל לא קאי הדחי' על הדין דשלח בו יד ואח"כ טטע"ג דבזה מודה לרחב"א דלא מתחייב בכפל. ומ"ש המג"ע עוד הלשון אבל בטוען טע"ג גם הוא מודה שהוא מטעם קניי' זה הלשון אינו מובן כלל. ונלע"ד דחסר איזהו תיבות וכוונתו על הא דשלח יד בפקדון ואח"כ טטע"ג גם הוא מודה שהוא מטעם קניי' והיינו דלא מתחייב בכפל דכיון ששלח בו יד מעיקרא א"כ קני' לי' לענין חיוב אונסין ותו לא מתחייב כפל אח"כ כי טען אח"כ מע"ג כנלענ"ד לפרש דכרי המג"ע ז"ל ואכתי י"ל בזה. והדר כתב עוד לתרץ הקושי' שהביא בשם הראב"ד ז"ל דלמה לא פסק כר"נ דהלכתא כוותי' בדיני ומתרץ דר"נ קיבלה מר' ששת ע"ש:

ועוד י"ל בכוונת המג"ע דדבריו הם ממש כדברי ה"ה כאן שכ' ליישב קושי' הראב"ד הנ"ל והבאתיו לעיל [באק"ב] ובאור דבריו דרחב"א דא"ל לר"ז כיוצא בה שמעתי ומדמה לה להא דאר"א אר"י הטוען טענת אבר ונשבע וחזר וטען טע"ג ונשבע ובאו עדים דפטור מכפל והי' סובר דהטעם הוא משום דקנה בשבועה הראשונה והיינו לענין חיוב אונסין ותו לא נעשה אח"כ גנב עלה ושמעינן מינה ג"כ לענין אם שלח בו יד דג"כ הוא ברשותו לענין חיוב אונסין ג"כ לא נעשה אח"כ גנב עלה להתחייב בכפל בטוען טע"ג אחר ששלח בו יד ודחה ר' זירא דטעמי' דר' יוחנן התם הוא משום דיצא ידי בעלים בשבועה הראשונה ולא הי' צריך לישבע השבועה השני' שנגנבה משום דכבר איפטר לה משבועה הראשונה וא"כ הי"ל השבועה האחרונה כקפץ ונשבע אבל לא שמעינן מינה להיכא דשלח בו יד דיהי' פטור בטוט"ג אחר ששלח בו יד ועדיין לא נוכל למיפשט מינה אי ר' יוחנן דוקא בעומדת על אבוסה או אפילו בעומדת על אבוסה קאמר וחזינן ורב ששת פליג על רחב"י וסובר דבשלח בו יד מקודם פטור בטוט"ג מכפל ור"נ לא פליג עלי' בהדיא נקטינן הלכה כר' ששת כן נוכל לפרש דברי ה"ה למעיין היטב בדבריו ונוכל לומר דזה הוא ג"כ הפי' בדברי המג"ע שכ' הלשון והי' סבור רחב"א לומר בשתיהם מטעם קניי' ור' זירא כי דחהו מטעם קני' היינו דוקא מטוען טענת אבד אבל בשלח בו יד ואח"כ ממפ"ג י"ל דפטור מטעם קניי' דכששלח יד נתחייב באונסין וקנהו ותו לא נעשה אח"כ גנב ופוסק כר' ששת ודו"ק:

ה והנה במהדו"ק הארכתי בזה ולא זכרתי מה שכתבתי אז בזה והנה מצאתי רשום בכתב רק דבר אחד בזה וראיתי כי שורש הדבר הוא כמו שכתבתי עתה בזה ורק סברא אחת אשר לא כתבתי עתה והוא דמדוע שינה הרמב"ם הלשון וכתב שיצא הפקדון מידי הבעלים משבועה ראשונה ונראה שבכוונה גדולה שינה הרמב"ם והורה בזה פי' חדש בהסוגי' והוא דמפרש דהא דא"ר יוחנן הטוען טענת אבר ונשבע וחזר וטטע"ג ונשבע דפטור מכפל לאו משום דקנה בשבועה ראשונה דה"פ ושמעינן מינה דוקא משום דכבר נשבע על טענת אבד וא"כ הרי רצה להחזיק בהפקדון לעצמו ונעשה עליו גזלן ומש"ה תו לא נעשה עליו אח"כ גנב כשנשבע אח"כ שנגנב וזה דוקא כשנשבע על טענת אבד אבל בשלח בו יד ניהא דדינו כגזלן להתחייב באונסין מ"מ אין כוונתו לגזול ורק להשתמש בו בלבד ועיין מס' ב"מ (דף מ"א) ובש"ע חו"מ (סי' רצ"ב ס"א) אין הנפקד רשאי לשלוח יד בפקדון ואם שלח בו יד אפילו אינו מכוין לגוזלו אלא להשתמש בו קם לי' ברשותי' וחייב באונסים אעפ"י שעדיין לא נשתמש בו דשליחות יד א"צ חסרון רק שיגביהה כדי להשתמש בה בתשמיש שמחסרו או חייב כאלו חסרו כו' ע"ש וא"כ י"ל דאכתי לא נעשה עליו גזלן ממש וא"כ כי טען אח"כ טע"ג ונשבע ובאי עדים חייב בכפל וא"כ שמעינן דסובר ר' יוחנן כר"ח בר יוסף דשלח בו יד וטען אח"כ טע"ג חייב בכפל ורק דר' יוחנן מוסיף דאפילו בעומדת על אבוסה ג"כ חייב כפל ודחה ר' זירא דהתם הוה הטעם הואיל דיצא הפקדון מידי הבעלים בשבועה הראשונה והרי הוא ברשותו של השומר לענין חיוב אונסין ותו לא נעשה גנב עלה אח"כ וא"כ ה"ה נמי לענין אם שלח בו יד דג"כ הרי קם ברשותו לענין חיוב אונסין ג"כ לא נעשה גנב עלה אח"כ כשטען אח"כ טע"ג ומיושב כל הקושי' על הרמב"ם:

[קנז]

שם דאר"א אר"י הטוען טענת אבד ונשבע וחזר וטען טע"ג ונשבע ובאו עדים פטור כו'. לכאורה י"ל דכשטען אח"כ שנגנבה מה השיב על מה שטען מעיקרא שנאבד ונשבע עליו והתוס' בד"ה הואיל כתבו דאע"ג שהודה שלשקר נשבע אין חייב מן הדין לישבע פעם שני' שנגנב כמו שחוזר וטוען אלא נאמן שלא בשבועה לומר שנגנב במיגו דאי בעי אמר באמת נשבעתי והי' פטור כו' ע"ש וא"כ מפרשי בפשיטות שהודה שלשקר נשבע תחילה מ"מ הואיל דאית לי' מנו לא הי' צריך לישבע שבועה שני' שנגנב וא"כ כשהודה ששבועה הראשונה נשבע לשקר וא"כ הי"ל לומר דמתחייב בחומש ואשם ג"כ ואפילו אם הי' הדין דמשלם כפל על שבועה השני' שנגנב וכפל וחומש בחד ממין לא משלמי מ"מ י"ל דזה דוקא אם לא נתחייב תחילה החומש אבל כשנתחייב תחילה החומש על השבועה הראשונה שהודה שמה שנשבע שאבד הי' לשקר ונתחייב אז לשלם החומש וכי נשבע אח"כ שנגנב אף אם הי' הדין דמשלם כפל על שבועה שני' מ"מ הי' צריך לשלם חומש על שבועה הראשונה ועיין לקמן בסוגיין דהא דבעי רמב"ח ע"ש היטב בתוס' ד"ה כגון שכתבו דלא מצי למימר איפכא דהיינו שטען תחילה אבד ואח"כ נגנב דא"כ לא מחייב כפל כדאמר לעיל שכבר יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה ע"ש ולא כתבו דמש"ה לא מצי לומר כן משום דבכה"ג פשיטא דהי' מחויב בחומש אלמא דס"ל לתוס' דגם בכה"ג לא פשיטא מלתא דמשלם חומש והוא נכלל ג"כ באיבעי' דרמב"ח וא"כ כדפשיט הש"ס לאיבעי' דרמב"ח הוה הדין דאינו משלם חומש:

אולם בשמ"ק הביא שם בד"ה בעי רמב"ח דהראב"ד הקשה ג"כ כן דלמה לא נקיט רמב"ח להאיבעי' שטען אבד ואח"כ טען נגנב ותי' באמת כן דבכה"ג פשיטא דמשלם חומש ע"ש ועיין נ"כ שם בתו"ח שתי' כן וא"כ לשיטת התוס' לא משלם חומש בכה"ג אלא לשיטת הראב"ד ותו"ח הנ"ל משלם חומש בכה"ג וגם לשיטת התוס' דלא משלם חומש בכה"ג מ"מ זה דוקא אם הדין הי' דמשלם כפל על שבועה שני' אבל אם נאמר דאין משלם כפל על שבועה שני' א"כ פשיטא דצריך לשלם חומש על שבועה הראשונה וצרכינן לומר גם לפי' התוס' הנ"ל דבאמת משלם חומש על שבועה הראשונה שאבד ומלתא דפשיטא הוא ורק דאשמעינן ר' יוחנן דפטור מכפל:

והנה הרמב"ם (בפ"ד מהל' גניבה ה"ג) שכתב להאי דינא וכן הטוען אבד בפקדון ונשבע וחזר וטען טע"ג ונשבע ואח"כ באו עדים פטור מן הכפל כו' עכ"ל ולא כתב כלל דחייב חומש על שבועה הראשונה שאבר ולכאורה י"ל בזה מדוע לא כתב בפירוש כן ודוחק לומר דסמיך על פשטות הדבר:

ונלע"ד דהפי' הוא בתוס' ששבועה שני' שנגנב הוא ממש על אותו הזמן שנשבע תחילה שאבד וע"כ צ"ל כן דאל"כ אלא שטוען שאח"כ נגנב א"כ הרי לא פטר עצמו כלל בשבועה שני' שנגנב דהא כבר נתחייב באונסין משעה שנשבע לשקר שאבד ופשיטא דליכא כפל וע"כ דהפי' הוא דטוען על אותו הזמן עצמו שנגנב וא"כ י"ל דבכה"ג ליכא כלל חיוב חומש הואיל דאינו מתחייב א"ע בהודאה זו ממון ורק שהוא מפטור לפטור והוי רק שבועת ביטוי וי"ל בזה ועיין לקמן [אוקנ"ח] מ"ש בזה לשיטת הראב"ד ז"ל:

אולם יש לפרש עוד דמיירי שאומר שבשעה שנשבע שאבד באמת נשבע ורק אח"כ מצאה שנגנבה ממנו וא"כ לא הודה שנשבע לשקר והא דקאמר הש"ס משום דקנה בשבועה הראשונה והיינו משום דבאמת נודע אח"כ שנשבע לשקר ואז בשעה שטען שאבד הי' בידו וא"כ הי' מחויב באונסין וכן למסקנת הש"ס דהטעם הוא משום דיצא ידי בעלים בשבועה הראשונה א"ש בפשיטות דהא אם לא הי' מודה כלל שנמצא אח"כ לא היו הב"ד יכולין לחייבו שבועה כלל הואיל דנאמן במיגו וכסברת התוס' הנ"ל. מיהא לפ"ז נצטרך לומר דמיירי שנודע אח"כ שנשבע לשקר על שבועה הראשונה דאל"כ לא הי' מצי הש"ס בתחילה לומר כלל הטעם משום דקנה בשבועה הראשונה ור' יוחנן לא פירש רק אשמעינן הדין דבאו עדים על שבועה שני' שנגנב ואפ"ה פטור מכפל אבל לעולם דמיירי ג"כ שבאו עדים אח"כ גם על שבועה הראשונה שהי' בשקר ורק שהי' הפקדון בידו:

או י"ל דמיירי שנשבע בטעות שהי' סבור שנאבד אבל אח"כ נודע לו שנגנב והא דקאמר הש"ס מתחילה הטעם משום דקנה בשבועה הראשונה ג"כ נצטרך לומר כן שאח"כ באו עדים דההוא שעתא שנשבע מתחילה הי' בידו וי"ל בזה ועיין לקמן בסוגיין בבעי' דרמב"ח ממון המחייבתו בכפל כו' בהראשונים ז"ל בזה:

[קנח]

שם בעי רמב"ח ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש או דילמא שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש היכי דמי כגון שטען טע"ג ונשבע וחזר וטען טענת אבד ונשבע ובאו עדים אקמייתא והודה אבתרייתא כו' כל הסוגיא. ולכאורה י"ל מדוע לא נקיט האיבעי' בגנב ממש שתבעוהו הבעלים שגנב מהם והגנב טען ששומר הי' עליו ונאבד ממנו ונשבע ואח"כ באו עדים שגנב והודה הוא אח"כ שנשבע לשקר מאי ממון המחייבתו כפל פוטרו מן החומש והא מיחייב לי' עילווי' כפילא או דילמא שבועה המחייבתו כפל כו' ולמה נקיט דוקא בשומר שטטע"ג:

והנה התוס' בד"ה כגון וז"ל ואיפכא לא מצי למימר דא"כ לא מחייב כפל כדאמר לעיל שכבר יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה כו' ע"ש וכ' התו"ח עלה דבלא"ה לא מצי למימר איפכא דאי טען אבד ואח"כ טע"ג והודה אקמייתא קודם שבאו עדים אבתרייתא פשיטא דחייב חומש כו' כיון דבשעה שהממון מחייבתו חומשא אכתי לא הוה מחייבתו בכפילא וכי הדר מתחייב בכפילא חיובא דחומשא לא פקע מיני' כו' עכ"ל. ונראה לכאורה מתוס' דגם בכה"ג יש סברא לומר דלא מתחייב בחומש רק בכפילא הואיל דסוף סוף הוא אותו ממון עצמו שמתחייב עלה כפילא ולא משלם עלה חומשא והוא בכלל האיבעי' דרמב"ח וא"כ הי' מצי רמב"ח למיבעי' כן ומש"ה כתבו התוס' דהטעם דלא מיבעי' הכי משום דבכה"ג היינו אומרים שכבר יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה וליכא כפל. ודעת הראב"ד נוטה לשיטת התו"ח שבשמ"ק בד"ה בעי רמב"ח בסוה"ד ואי קשיא לך ל"ל למימר הכי לימא שטען אבד ונשבע והודה וחזר וטען בב"ד אחר טע"ג ונשבע ובאו עדים שהחומש על השבועה ראשונה והכפל על שבועה אחרונה ור"ל דאי הוה כה"ג לא פטרי לי' רבנן מחומש שכבר נתחייב בחומש קודם שנתחייב בכפל והרי לא אמרו אלא ממון שאינו משתלם בראש אינו מתחייב עליו חומש אבל אפשר דממון דנתחייב עליו חומש עוד הוא מתחייב עליו כפל אם טענו בב"ד אחר וכפר וטען טע"ג ונשבע ובאו עדים כו' עכ"ל הראב"ד ז"ל. והנה אף דנקיט הראב"ד ז"ל הלשון אבל אפשר מ"ח נראה דנוטה דעתו הגדולה כן והוא כשיטת התו"ח הנ"ל:

והנה לכאורה י"ל על תירוצו של הראב"ד הנ"ל דהא מה דמחייב חומש הוא דוקא היכא דבהודאתו הודה שחייב לשלם קרו וא"כ מתחייב לשלם חומש ג"ר אבל אם בהודאתו זאת אינו מחייב א"ע בהקרן אף שמודה שהשבועה הי' בשקר אינו חייב לשלם חומש וא"כ אם נימא דתחילה טען אבד ונשבע ואח"כ טען שנגנב וטוען עתה שמה שנשבע תחילה שנאבד בר"ח ניסן נשבע לשקר ורק שבר"ח ניסן נגנב ממנו וא"כ אינו מחייב א"ע בהודאה זו כלל וא"כ לא נוכל לחייבו חומש על הודאה זו שהרי אינו מחייב א"ע קרן בהודאה זו ואמאי כתב הראב"ד דאם הי' טוען תחילה שאבד ונשבע ואח"כ טוען נגנב שהחומש על הכפירה הראשונה ומחייב בחומש הואיל דנתחייב בחומש קודם שנתחייב בכפל והלא ע"כ מיירי בכה"ג שאחר שנשבע שאבד טוען שבאותו זמן ממש נגנב וא"כ גם לפי טענתו השני' שנגנב ג"כ פטור מקרן וא"כ ליכא כלל חיוב חומש. והא רמב"ח דמיבעי' לי' ההוא איבעי' היינו שטען טע"ג ונשבע וחזר וטען טענת אבד ונשבע ובאו עדים אקמייתא והודה אבתרייתא והלא כשטען הטענה השני' שאבד ע"כ הודה שזה שנשבע תחילה שנגנב לשקר נשבע ולא נגנב כלל וא"כ הרי הודה בעצמו שטען טע"ג ונשבע לשקר והרי מודה בקנס וא"כ אף כי אתו אח"כ עדים והעידו שבשעה שנשבע תחילה שנגנב הי' אז אצלו ולחייבו כפל הלא כבר הודה ע"ז ומודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור וע"כ צרכינן לומר דהא דמודה בקנס פטור הוא דוקא היכא דמחייב א"ע בהודאתו זאת אבל היכא דלא מחייב א"ע כלל בהודאתו לא מיקרי מודה בקנס שיהי' פטור ע"י הודאתו זאת ועיין לעיל (דף ע"ה ע"א) וברמב"ם (פ"ג מהל' גניבה ה"ט) עיי"ש וה"נ כשטען הטענה השני' אבד והיינו שמה שטען בראשונה נגנב הי' שקר ורק שאו באותו שעה ממש נאבד והי' לו לישבע שאבד והוא נשבע שנגנב וא"כ בהודאתו זאת אינו מחייב א"ע כלל שהרי אומר שנאבד אז ועדיין פטור מלשלם וכל דלא מחייב א"ע בהודאתו לא מיחשב הודאה כלל לענין שיהי' מיחשב מודה בקנס וא"כ הה"נ לענין הודאתו לחייבו חומש ג"כ הי"ל לומר כן דלא מיחשב הודאה כלל ולא מתחייב בחומש ע"י זה ההודאה הואיל דבהודאה זו שנשבע לשקר לא מיחייב א"ע כלל בקרן דהא אם טען תחילה אבד ואח"כ טען נגנב והיינו שהודה ששבועה הראשונה הי' לשקר ורק שנגנב וא"צ לשלם עבור הפקדון הואיל דנגנב והוא ש"ח ופוטר א"ע בטענת גניבה ג"כ ואמאי כתב הראב"ד דבכה"ג בודאי דחייב בחומש ולכאורה י"ל בזה ועיין לעיל בסוגיין [אוקנ"ז] שכתבתי הטעם הזה בשיטת התוס' בד"ה הואיל וכן בשיטת הרמב"ם (בפ"ד מהל' גניבה ה"ג) דבכה"ג שטוען אבד ונשבע ואח"כ טוטע"ג וזה שנשבע שאבד הי' בשקר דלא מתחייב חומש על ההודאתו זאת שהודה שנשבע לשקר שאבד משום דבהודאתו זאת לא מחייב א"ע בקרן ולא מתחייב חומש וא"כ קשה לכאורה להראב"ד הנ"ל דהא הוה מפטור לפטור והיל"ל דלא מתחייב בחומש:

ולאחר העיון נראה דא"ש דהראב"ד כתב כן לפי פירושו דשם בשמ"ק בתחילת הדברים וז"ל כגון שטען טע"ג כו' ובאו עדים אקמייתא שאמרו כי בשעה שנשבע בתחילה שנגנבה בידו היתה והנה זה מתחייב בכפל על שבועה הראשונה וחזר והודה בקרן [והוא כפירש"י בסוגיין] ולא נהירא אלא שבאו עדים אקמייתא תיכף שנשבע וב"ד לא אמרו לו צא תן לו עד שנשמט מהם וברח לו וזה השיגו במקום שברח והעמידו בדין וטען טענת אבד ונשבע והודה הרי יש כאן כפל על שבועה ראשונה שחייבוהו בעדים וחומש על שבועה והודאה אחרונה שהרי לא יצא ידי בעלים משבועה ראשונה שהרי נתחייב בעדים ויש לו לתבעו בכל מקום וע"ז הקשה הראב"ד דלמה לי' למימר הכי לימא שטען טענת אבד ונשבע והודה וחזר וטען בב"ד אחר טע"ג ונשבע ובאו עדים שהחומש על שבועה ראשונה והכפל על שבועה אחרונה וכתב לתרץ דבכה"ג לא הוה פטרי לי' רבנן מחומש שכבר נתחייב בחומש קודם שנתחייב בכפל ס' ע"ש:

ומעתה הואיל דהראב"ד מפרש דאיירי בשני בתי דינים וטענה שני' שטען אבד הי' אחר שבאו העדים שהעידו שגנב ורק שלא אמרו הב"ד עדיין צא תן לו ורק שאמרו חייב אתה ליתן לו ברח והעמידו בדין לפני ב"ד אחר על הפקדון שתבעו ולא תבעו שכבר נתחייב כפל בב"ד ראשון ורק תבעו על הפקדון שהי' שומר עליו וטען שאבד ונשבע ואח"כ הודה שנשבע לשקר וא"כ בשעה שטען הטענה השני' שאבד אז לא אמר כלל שנשבע תחילה לשקר בשבועה הראשונה וגם כבר הוכחש מפי עדים בב"ד ראשון ולא הזכירו כלל בב"ד שני שכבר נשבע שנגנב בב"ד ראשון ושהכחישוהו עדים וחייבוהו הב"ד כפל ושפיר איכא חיוב כפל על שבועה הראשונה דהא חייבוהו הב"ד כפל עפ"י העדים שהעידו שנשבע לשקר שנגנב קודם שנשבע שבועה שני' שאבד וכשהקשה הראב"ד דנימא איפכא שתחילה טען אבד ונשבע והודה וחזר וטען בב"ד אחר עע"ג כו' וא"כ בשעה שהודה שנשבע לשקר שאבד אז לא טען תיכף שנגנב רק אח"כ בב"ד אחר טען אח"כ שנגנב וא"כ בשעה שהודה שנשבע לשקר שאבד הרי הודה שעדיין חייב לשלם הקרן וא"כ ממילא התחייב א"ע בקרן בהודאתו זאת נתחייב ממילא גם בחומש ושפיר כ' הראב"ד דבכה"ג פשיטא דחייב בחומש הואיל דהחיוב חומש הוא בא קודם שהתחיל כלל החיוב כפל אבל היכא דטען אבד ואח"כ טען נגנב ואח"כ באו עדים שהוא עצמו גנבו ואח"כ הודה הוא בעצמו שנשבע לשקר שאבד בכה"ג י"ל דגם הראב"ד סובר דלמסקנת הש"ס לא מתחייב בחומש דאף כשטען טענה שני' שנגנב הרי הודה שזה שטען אבד נשבע לשקר מ"מ י"ל דבכה"ג לא מיחשב הודאה הואיל דלא מתחייב א"ע בקרן בהודאתו זאת כיון שטוען טענה שני' שנגנב אז באותה שעה שטען עלי' שאבד והוה טענתו מפטור לפטור ולא מיחשב הודאה כלל ולא מתחייב בחומש וזו היא כעין הבעי' דרמב"ח לפי פירש"י ולמסקנא פטור מחומש בכה"ג דפסקינן דממון המחייבו כפל פוטרתו מן החומש:

ומעתה לפי האמור נוכל לומר שפיר דהראב"ד לא פליג על שיטת התוס' בזה דהתוס' פירשו ג"כ כפירש"י שהאיבעי' דרמב"ח הוא שטען נגנב ונשבע ואח"כ טען אבד ונשבע ואח"כ הוא דבאו עדים והעידו שהוא עצמו גנבו והעדים באו אחר שטען טענה שני' שנגנב ונשבע עליו והכל הי' בב"ד אחד ועל זה הי' קושייתם דלמה לא נקיט רמב"ח האיבעי' איפכא שתחילה טען אבד ואח"כ טען שנגנב ולא שייך לומר בזה דבכה"ג פשיטא דחייב בחומש משום דכשטען טענה שני' שנגנב הרי הודה דנשבע לשקר שאבד דבכה"ג ג"כ תליא שפיר בהאיבעי' דרמב"ח משום דזה לא מיחשב הודאה לחייבו בחומש הואיל דזה שטען עתה טענה שני' שנגנבה ומה שטען בראשונה שנאבד הי' בשקר מ"מ הרי טוען עכשיו שבאותה שעה ממש שטען עלי' שאבד אז נגנבה ועדיין פטור מתשלומין וא"כ לא מיחשב זה הודאה כלל לחייבו בחומש הואיל דהוה מפטור לפטור וע"כ צרכינן לומר כן דהא לפי מה דמיבעי' לי' לרמב"ח בטען נגנבה ואח"כ טען אבד ג"כ קשה דהא כשטוען טענה שני' שאבד והודה שזה שנשבע תחילה שנגנבה הי' בשקר והרי הודה בקנס ואמאי יתחייב בכפל אח"כ כשבאו עדים שהוא עצמו גנבו וע"כ צ"ל דזה לא מיחשב הודאה הואיל דגם בהודאתו ג"כ הוא טוען שפטור מלשלם הקרן וכמ"ש לעיל והוכרחו התוס' לתרץ דלא הי' יכול רמב"ח למינקט האיבעי' איפכא שטען אבד ונשבע ואח"כ טען נגנב ונשבע כו' משום דא"כ לא מחייב כפל כדאמר לעיל שכבר יצא ידי בעלים בשבועה הראשונה. וזש"כ התוס' אח"כ וה"פ וחזר וטען טענת אבד ואומר מה שנשבעתי שנגנב לא כי אלא אבד והי' לי לישבע שאבד והיינו שאומר שאז באותה שעה ממש שנשבע שנגנב אז אבד ולא נגנב:

ומעתה לפי האמור לדינא לא פליג הראב"ד על תוס' בזה וא"כ לדינא כי טען אבד ונשבע ואח"כ נשבע שנגנב או ולשקר נשבע אז שאבד ואח"כ באו עדים שהוא עצמו גנבו ואח"כ הודה שנשבע לשקר שאבד דלא מתחייב לשלם חומש כי על ההודאה הראשונה שנשבע לשקר שנאבד לא מתחייב חומש הואיל דלא התחייב א"ע בקרן בהודאה זו והוה מפטור לפטור ודלא כדברי התו"ח הנ"ל. ועיין בתורי"ד כאן (אות נ"ו) שנראה מדבריו שמפרש ג"כ כפירש"י הנ"ל ולא כהראב"ד ויש לפלפל בדברי התורי"ד:

ונהירנא כי במהדו"ק הארכתי ג"כ בזה ואיני זוכר ורק כי העירותי אז ג"כ ע"ד התו"ח הנ"ל וכתבתי ג"כ הסברא הנ"ל דהואיל דבטענה שני' פוטר א"ע ג"כ מן הקרן ולא מחייב בחומש דבמקום שאין קרן ליכא תשלומי חומש והבאתי כעין ראי' לזה מהא דפסחים (כ"ט ע"א) דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל מאן י"א רנבה"ק היא כו' ופירש"י בד"ה וי"א לא מעל כדמפרש דהואיל ונתחייב כרת משום אכילה פטור מן התשלומין כרנבה"ק ובמקום שאין קרן אין חומש ואין מעילה וכ"כ ג"כ התוס' בסוד"ה רבי נחוניא וז"ל ותירץ כיון דפטור מקרן וחומש פטור נמי מקרבן שאין אשם מעילות בא אלא כשיש קרן וחומש עכ"ל וא"כ נוכל לומר דגם בחומש ואשם של שבועת הפקדון הדין כן וקצרתי כאן כי כבר הארכתי בבאור הדבר:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה