אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר
בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף קו:
[קמד]
א דף ק"ו ע"ב ארחב"א אר"י הטוען טע"ג בפקדון משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי דו"ה כו' כל הסוגי'. והנה לכאורה יש להסתפק בטוען טע"ג מאימתי נתחייב לשלם אם משעה שכפר לו או משעה שנשבע בב"ד ונ"מ להא דא"ר לעיל (דף ס"ה ע"א) קרן כעין שגנב תשלומי כפל דו"ה כשעת העמדה בדין ואם בשעה שכפר לו הי' שוה ד' ובשעה שנשבע הי' שוה זוזא אי משלם בעד הקרן ד' או זוזא:
ולכאורה יש לפשוט זה מהאי סוגיא דידן דקאמר הש"ס לקמן איתיב' רחב"א לר"י היכן שורי נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם תשלומי כפל והא הכא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וקתני משלם תשלומי כפל תשלומי כפל אין תשלומי דו"ה לא הב"ע כגון שאכלו נבילה כו' וכ' בשמ"ק בשם הרא"ש בד"ה כגון שאכלו נבילה הוה מצי לשנויי כגון שמעידין אותו שאכלו קודם שטען טע"ג דאז לא משלם דו"ה והוי כגנב שטבח בבית בעלים קודם גניבה דלא משלם דו"ה דלא מיחייב אלא כשגנב ונתחייב כפל משעת גניבה וכי הדר טבח משלם דו"ה אלא כדאמרינן במסקנא דתרי מתלתא טעמי נקט עכ"ל. ולכאורה י"ל בזה דהא אם אכלו קודם שטען טע"ג א"כ אמאי חל שם גניבה הלא אז כבר ליתא בעולם כלל דבשלמא בגנב ממש חל אז שם גניבה בשעה שגנבה מרשות הבעלים וכי אתו עדים מתחייב כפל על הגניבה דהיינו על אותה השעה שגנב דאז הי' הגניבה בעולם ואמרינן דקרן משלם כעין שגנב ותשלומי כפל דו"ה כשעת העמדה בדין אבל בטוטע"ג אם אז אין הגניבה בעולם על איזה דבר חל עלה שם גניבה דבשלמא אם בשעה שטוען טע"ג אי עדיין הגניבה בעולם הוה אז כאלו גנבו ממש מרשות הבעלים ונוכל להסביר הדבר משום דהפקדון כל היכא דאיתי' ברשותא דמרי' איתא ונוכל לומר משום דביתו של הנפקד מיקני להמפקיד וכמ"ש הרשב"ם ב"ב (דף פ"ה) וכ"כ במוהרי"ט ועיין בט"ז חו"מ (ס' קפ"ט) ובקצה"ח שם וכבר האריכו בזה וא"כ כשכפר בהפקדון וטוטע"ג הוה כאלו הוציאו או מרשות הבעלים ואז הוא דהוה גנב ואז החפץ הוא בעולם ושייך לומר עלה שם גנב משא"כ היכא דהחפץ ליתא בעולם האיך נוכל לומר עלה שם גנב הרי אם אכלו קודם שכפר בו ונשבע עליו היאך היה גנב עלה והיל"ל דבשעה שאכלו נעשה עלה גזלן ואף כשתבעו אח"כ טוען טע"ג ג"כ לאו שם גנב עלה כלל וליכא כלל תשלומי כפל ולכאורה הסברא היא נכונה בזה:
ובאמת הי' מצי הרא"ש ז"ל לומר דהוה מצי לתרץ כגון ששחטו קודם שטען טע"ג וטען טע"ג בעוד שהי' הגניבה בעין דהינו שור שחוט מונח לפניו וא"כ תשלומי דו"ה לא משלם ורק כפל משלם והי' א"ש הכל. אולם הרא"ש ז"ל נקיט הלשון דהמ"ל כגון שמעידין אותו שאכלו קודם שטטע"ג כו' הרי דקדק הרא"ש ז"ל לכתוב הלשון שאכלו קודם שטטע"ג ומשמע דס"ל דגם בכה"ג נעשה גנב ומחויב לשלם כפל אבל לא תשלומי דו"ה:
ב אולם ראיתי בתורי"ד הנדפס מחדש כאן בסוגיין (אות מ"ז) בד"ה הב"ע שאכלו נבלה אי קשי' למה לא תי' לו כגון שהעדים מעידים שכבר אכלו קודם שנשבע עליו ונעשה עליו גנב ור"י כי קאמר כגון ששחטו לאחר שנשבע ונעשה עליו גנב לאו מלתא היא דא"כ כפל אמאי משלם והא קודם שנעשה עליו גנב אכלו אלא מאי אמרת כיון דטען טע"ג ונשבע ובאו עדים אגלאי מלתא כששחט בגניבה שחט עכ"ל, וכוונתו דא"כ הואיל דאמרינן דנעשה גנב למפרע משעת השחיטה א"כ נימא דמיחייב אז ג"כ דו"ה דגניבה וטביחה באין כאחד כנ"ל בפי' דברי התורי"ד:
וצרכינן לומר בטעמו של הרא"ש דלא ס"ל כתורי"ד הנ"ל משום דסברת הרא"ש הוא דאף דנימא דנעשה למפרע גנב וכששחט בגניבה שחט מ"מ לא נוכל לחייבו בדו"ה ג"כ משום דע"כ לא חייבה התורה דו"ה אלא אם הי' מעיקרא גנב ואח"כ טבת ומכר הוא דמתחייב בדו"ה אבל שיהי' חל החיוב כפל עם החיוב דו"ה במעשה אחד זה לא אמרינן ולא נוכל לחייבו בדו"ה ורק כפל הוא דמחייב וא"כ שפיר נוכל לתרץ שאכלו קודם שנשבע עליו ונעשה עליו גנב והיינו כיון דטטע"ג ונשבע ובאו עדים אגלאי מלתא כששחט בגניבה שחיט ורק כפל הוא דמחויב למפרע אבל דו"ה לא מתחייב על מעשה השחיטה הזאת למפרע משום דעתה בשעת השחיטה הוא דנעשה גנב לענין חיוב כפל אבל לא נופל לחייבו ג"כ דו"ה במעשה השחיטה הלזו כיון דבמעשה השחיטה הלזו הוא דנעשה גנב והתורי"ד סובר דשפיר נוכל לחייבו כפל ודו"ה על מעשה השחיטה הלזו ושני החיובים חלים כאחד:
ג והנה אם הגנב לא משך עדיין הגניבה מרשות הבעלים ומכרו לאחר בחזקה שהוא שלו והלוקח נתן לו את המעות ומשכו להשור הזה דבגניבה אמרינן אשלד"ע מ"מ הכא שזה הי' שוגג הוה אמרינן דישלד"ע והוה כאלו הגנב משכו וא"כ י"ל דנתחייב הגנב בדו"ה ששני החיובים באים כאחד דאז חל שם גניבה משום דבשעה שמשכו הלוקח אז הוא דהוה גנב והרי אז חל ג"כ המכירה ובאו שני החיובים כאחד החיוב כפל עם החיוב דו"ה וזה תליא בשני השיטות הנ"ל דלשיטת הרא"ש לא חלו שני החיובים כאחד ולהתורי"ד חלו שני החיובים כאחד החיוב כפל דאז בשעת משיכתו של הלוקח נעשה זה גנב ואז חל המכירה ג"כ וחייב ג"כ בדו"ה. הן לכאורה י"ל דבכה"ג לא נעשה גנב כלל כיון שהלוקח לא נתכוון שהמשיכה שלו יהי' לקנין בשביל המוכר כיון שהי' סבור שהוא של המוכר וא"כ לא נעשה המשיכה כלל בשביל המוכר ובמה יהי' נחשב המוכר לגנב כיון שלא משך כלל. מיהא באמת אכתי א"ש דהא לעיל (דף ע"ט ע"א) במתני' נתנו לבכורות בנו או לבע"ח לש"ח ולשואל כו' הגביה או שהוציא מרשות הבעלים ומת חייב ופי' רש"י בלשון הא' נתנו בעליו לבכורות בנו או לכהן בה' סלעים של פדה"ב לישנא אחרינא נתנו גנב לבכורות בנו ונתנו לו שם במקום שגנבו לש"ח ולשואל וע"ש ברש"י בד"ה פטור ל"א עיקר האי חייב אגנב קאי דמיחייב גנב בקנין שלוחיו כו' ע"ש ובתוס' ד"ה נתנו הסכימו התוס' ללשון אחר שפ"ה דקאי על הגנב שנתנו לבכורות בנו דמתחייב הגנב במשיכת הני והקשו דאמאי חייב במשיכה והא אשלד"ע וי"ל דהנהו לא ידעו דאתי לידי' באיסורא אלא סבורין שהי' שלו עכ"ל. והנה מסכימים התוס' ללישנא בתרא שכ' רש"י והפלוגתא שבין שני לשונות של רש"י ז"ל נוכל לומר דפליגי בהאי סברא דלישנא קמא סובר דהואיל דהכהן כשמשכו נתכון רק לעצמו ולא נתכוון כלל שהמשיכה הזו יהי' בשביל הגנב לא נעשה זה גנב כלל במשיכת הכהן ולישנא בתרא של רש"י סובר דנעשה זה גנב במשיכת הכהן אף דלא נתכוון הכהן למשוך בשביל הגנב שהרי ידע הכהן שאיני של הגנב ולעיל (על דף ע"ט ע"א) [אוקט"ז] העירותי בכעין זה וא"כ ללשון השני של רש"י ושכן הוא ג"כ שיטת התוס' א"כ א"ש מ"ש דאם הלוקח הי' סבור שהשור הזה הוא של המוכר וכשמשכו הלוקח נעשה המוכר גנב עליו ונתחייב בכפל ואם נתחייב ג"כ בדו"ה תליא בשני השיטות הללו דלדעת הרא"ש לא נתחייב רק בכפל ולא בדו"ה ולהתורי"ד נתחייב גם בדו"ה וכמ"ש לעיל:
אולם גם ללשון ראשון של רש"י ז"ל דס"ל דכל שלא נתכוין הלוקח במשיכה זו בשביל הגנב לא נעשה גנב כלל וכן נראה מדברי הר"ר יינתן מובא שם בשמ"ק (על דף ע"ט) בהוד"ה אבל גנב תניא בתוספתא גנב וטבח כו' ואם משך ולא הגבי' וטבח ומכר ברה"ר אעפ"י שהגבי' הלוקח אין הגנב חייב אלא קרן כדקיי"ל בעלמא משיכה ברה"ר לא קניא והה"נ מרשות בעלים לרשות הרבים ל"ק דחד טעמא הוא והלוקח נמי לא מחייב שהרי לא גנבו מבית האיש דהיינו בעלים ועוד שהרי לא הי' יודע דמגניבה הוה הר"ר יונתן י"ל עכ"ל. והרי מבואר ג"כ דס"ל דהגבהתו של הלוקח שלא ידע שהוא גניבה לא מיחשב כאלו המוכר שהוא הגנב הגביהו והוא כלשון ראשון של רש"י ז"ל וי"ל עוד בזה. מ"מ אשכחנא פיתרי ג"כ היכא דהגנב אמר ללוקח שיתכוון במשיכה זו גם עבורו דהיינו שהגנב יאמר שהוא קנה השור הזה מאחר ונתן מעות ולא משכו עדיין וה"ה מוכרו לו יצריך הלוקח שיתכוין במשיכה זו גם בשביל הגנב וממילא חל ג"כ המשיכה היו להלוקח. וי"ל בדין זה לענין קנין דעלמא אם מהני בכה"ג. ולכאורה נראה דמהני דמשיכה זו עולה לשניהם כאחד וא"כ משכחת לה בכה"ג הנ"מ בענין אם נתחייב הגנב בדו"ה במשיכת הלוקח דלהרא"ש נתחייב רק בכפל ולא בדו"ה ולהתורי"ד נתחייב ג"כ בדו"ה וכמו שכתבתי לעיל ודו"ק:
והנה הארכתי קצת בענין אחר ונחזור לענינו דעכ"פ שמעינן מכאן בין לשיטת הרא"ש ובין לשיטת התורי"ד דכשאכלו ואח"כ נשבע עליו נעשה גנב למפרע משעת האכילה. ונוכל לומר דה"ה בשלא אכלו רק כשכפר בו בחודש ניסן ובחודש אייר נשבע עליו נעשה גנב למפרע משעת הכפירה ומשלם הקרן כמו שהי' שוה אז בשעת הכפירה וי"ל עוד בזה:
אלא דאכתי לא מתיישב למה נקיט הרא"ש הלשון כגון שאכלו קידם שטען טע"ג עדיפא היל"ל כגון ששחטו קודם שכפר בו ובשעת כפירה לא אכלו עדיין דא"ש יותר וכמש"ל. והנה להתורי"ד גם בכה"ג אמרינן דנעשה גנב למפרע משעה ששחטו ונתחייב ג"כ בדו"ה ולהרא"ש דסובר דלענין דו"ה ל"ש לומר דנתחייב בדי"ה למפרע ורק כפל מתחייב וא"כ עדיפא היל"ל דשחטו קודם שכפר בו וכמש"ל ולכאורה י"ל בזה:
ד וכשאני לעצמי לולא שאיני כדאי הי' נלע"ד דבכה"ג ששחטו קודם הכפירה לאו שם גנב טלה כלל ורק שם גזלן טלה והוה זה כמו טבח ומכר ברשותם של הבעלים דלא הוי מחייב בדו"ה כדאיתא במתני' לעיל (דף ע"ט) ונוכל לומר הטעם הואיל דכשטבחו ברשות הבעלים ולא הגבי' מקודם לאו שם גנב עלה כלל רק שם גזלן ואפילו משכו אח"כ מרשות הבעלים לא נתחייב ג"כ בכפל משום דכבר נעשה גזלן עלה ולא נעשה תו אח"כ גנב כלל:
ובזה נוכל להבין דברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהל' גניבה הט"ז) שכ' הגונב ברשות הבעלים הואיל והגניבה עדיין הוא ברשותם פטור מן הכפל וכן אם טבח ומכר שם ברשותם פטור ואם הגבי' הגניבה מתחייב משום גונב אעפ"י שעדיין לא הוציאה מרשית הבעלים כו' עכ"ל ועל מ"ש הרמב"ם פטור מן הכפל נכתב שם בגליון משמע דבקרן נתחייב ולא ידעתי למה תוי"ט עכ"ל ולפי האמור נוכל לומר בכוונת הרמב"ם שנקיט הלשון פטור מן הכפל משום הסיפא דהיינו הדין השני שכתב וכן אם טבח ומכר שם ברשותם פטיר דבטבח ברשותם בודאי נתחייב בקרן מטעם גזלן ורק מכפל פטור וכונת הרמב"ם הוא דאפילו כי הוציאו אח"כ מבית הבעלים כשהוא שחוט ג"כ לא נתחייב בכפל משום דכבר נעשה עליו גזלן ולא נעשה אח"כ גנב עלה מחדש ופטור מן הכפל ומש"ה כתב הרמב"ם בדין הראשון הלשון פטור מן הכפל כן הי' נראה לכאורה. ולפ"ז הי' א"ש גם כאן דהא כששחטו קודם שטען טע"ג א"כ נעשה גזלן ואף כי טען אח"כ טע"ג לא נעשה תו גנב עלה וכמ"ש בדברי הרמב"ם:
אולם לאחר העיון יש לדחות כל זה דהא גם גזלן בעי משיכה וכל ששחטו ברשות הבעלים ולא הגבי' מקודם דאמרינן דלא נעשה עליו גנב כיון דלא הגבי' א"כ גם גזלן לא נעשה עליו דהא גזלן בעי ג"כ משיכה והוי רק כמזיק בעלמא דהדין היא דהבעלים מטפלים בנבלה והמזיק צריך לשלם הפחת וא"כ השור השחוט עדיין הוא ברשות הבעלים ישל הבעלים הוא וא"כ אם הוציאו אח"כ מרשות הבעלים נעשה אז גנב עליו יצריך לשלם כפל כמו שהי' שוה אז:
אלא דעדיין יש ליישב כאן דהנה בטוען טע"ג דחייב בכפל אם נשבע עליו אח"כ ואף דכל גנב בעי משיכה דוקא וזה לא עשה משיכה כלל וצרכינן לומר להסביר הדבר דהואיל שהפקדון היא ברשות מרי' וכתבתי להסביר כיון דביתו של הנפקד נקנה להמפקיד והוה כאלו מינח בחצירי של המפקיד וא"כ כשכפר בו הרי הוא כאלו הוציאו עתה מרשות הבעלים ומש"ה נעשה עליו גנב כשכפר בו וטוען טע"ג וגזה"כ היא דבעינן דוקא נשבע ואח"כ באו עדים וי"ל בזה:
ומעתה י"ל כששחטו הנפקד והרי היא חו"ר בו מהפקדון דהיינו שפסקה השמירה והיה כאלו הוציאו מרשותו של המפקיד דעד עתה הי' נחשב כאלו השור מונח בחצירו של המפקיד ועתה הוא שהוציאו מרשותו וא"כ נוכל לומר דבכה"ג שפיר חל שם גזלן עלי' דזה נחשב כאלו הוציאו מרשותו של הנגזל ושחטו דודאי שם גזלן עלה וזהו דוקא בגזלן דלא בעי שבועה משא"כ בטוטע"ג דבעי שבועה לא מצי לחול עליו שם גנב בזה ישוב לא חל עליו שם גנב ומש"ה לא נוכל לתרץ דמיירי ששחטו קודם שכפר בו משום דמיד ששחטו נעשה עליו גזלן ותו לא חל עליו שם גנב ולא נעשה עוד גנב עליו ואמאי יהי' חייב לשלם כפל:
ולכאורה י"ל בזה מהא דאיתא לקמן בסוגיין וארחב"א אר"י הטוען טע"ג באבידה משלם תשלומי כפל מ"ט דכתיב על כל אבידה אשר יאמר איתיבי' ראב"מ לרחב"א כי יתן איש אין נתינת קטן כלום ואין לי אלא שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מניין ת"ל עד האלקים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד ואם איתא תיהוי נמי כאבידה א"ל הב"ע כגון שאכלו כשהוא קטן אבל כשהוא גדול מאי ה"נ דמשלם א"ה אדתנא עד שתהא נתינה ותביעה שיין כאחד ליתני עד שתהא אכילה ותביעה שין כאחד כו' כל הסוגי'. ומשמע לכאורה דבאכלו כשהוא גדול אפילו אכלו קודם שנשבע שנגנב ג"כ הדין כן דמשלם כפל דומיא דאכלו כשהוא קטן דהוה הפי' שאכלו כשהוא קטן והתביעה הי' כשהיא גדול דהוה הדין דפטור מכפל ה"ה הא דקאמר אכלו כשהוא גדול ג"כ הוה הפי' דאכלו קודם שטטע"ג ונשבע וחייב לשלם כפל אע"ג דכשנשבע כבר ליתא בעולם ול"א דכשאכלו הוה עלי' גזלן ותו לא נעשה גנב עלי' כשנשבע אח"כ אלא אמרינן דאף שאכלו ואח"כ טען טע"ג ונשבע נעשה גנב למפרע ומשעת אכילה הוא דהיה גנב עלי' ע"י השבועה שנשבע לבסוף שנגנב והוא כסברת התורי"ד הנ"ל:
אלא דלפ"ז י"ל דא"כ לפ"ד התורי"ד נצטרך לפרש דבכה"ג שאכלו קודם שטטע"ג ונשבע דמשלם כפל ה"ה דגם דו"ה משלם כמ"ש התורי"ד שם והש"ס לא איירי כלל מ"ה אם משלם דו"ה, בזה והרי הברייתא קאי על הפסוק דכי יתן איש כסף או כלים לשמור דלא איירי הקרא כלל רק בתשלומי כפל דכתיב ישלם שנים לרעהו ולא איירי כאן בתשלומי דו"ה ולהרא"ש הנ"ל דסובר דבאכלו קודם שטטע"נ דלא משלם דו"ה ורק כפל היא דמשלם א"ש אולם להתורי"ד דסובר דמש"ה לא משני הש"ס לעיל דמיירי בכה"ג שאכלו קודם שטטע"ג ולא ליצטרך לשנויי בשאכלו נבילה משום דבכה"ג גם דו"ה משלם א"כ צ"ע לכאורה בהא דקאמר הש"ס לקמן דמיירי כשאכלו כשהוא קטן אבל בשאכלו כשהוא גדול ה"נ דמשלם א"כ גם דו"ה לישלם והש"ס שתיק מיני' ולא איירי כלל ב"ה:
וצרכינן לומר בזה בהא דקאמר הש"ס הב"ע כגון שאכלו כשהוא קטן לא מיירי שהפקיד אצלו שור ושה אלא שהפקיד דבר מאכל אחר וליכא כלל תשלומי דו"ה ולכאורה אכתי צ"ע קצת בזה:
אולם לאחר העיון היטב י"ל דאין מכאן קושיא על הא שכתבתי דנוכל לומר דהא דקאמר אבל כשהיא גדול מאי ה"נ דמשלם היינו שאכלו כשהוא גדול ולאחר שטטע"ג ונשבע עליו אז אכלו ובכה"ג חייב כפל אבל אם אכלו קודם שטטע"ג ונשבע אפילו בכל טוטע"ג כגון שהפקיד לו כשהוא גדול ג"כ פטור ומשום דכבר הי"ל גזלן כשאכלו ותו לא נעשה גנב עליו אח"כ כשנשבע עליו כן נוכל לפרש לכאורה:
אולם הא דקאמר הש"ס דברייתא איירי כשאכלו כשהוא קטן ופטור משום דבעינן נתינה ותביעה שוין כאחד וע"כ מיירי דהתביעה הי' כשהוא גדול ואכלו כשהוא קטן ואי לאו האי טעמא דבעינן שיהי' נתינה ותביעה שוים כאחד הי' לחייב והלא אכלו קודם שנשבע עליו שנגנב וא"כ הי' גזלן וע"כ שמעינן מזה דגם בכה"ג שאכלו קודם שטטע"נ ונשבע ג"כ חייב בכפל ודלא כסברא הנ"ל שכתבתי:
(וי"ו) ועוד נלע"ד לומר ביה ליישב עיקר קושית הרא"ש הנ"ל גזלן הואיל דלא עשה משיכה מ"מ מדק מיהא הוי על הפחת דאפילו אם נימא דכששחטו הנפקד דלא נעשה עליו שפחתתו השחיטה וא"כ אח"כ כשמשכו ונעשה עליו גנב לא הי"ל להתחייב בכפל אלא כפי שיוי השור השחוט ובברייתא קתני דמשלם כפל דמשמע על כל מה שהי' שוה השיר בחיים ומש"ה לא נוכל לתרץ דברייתא מיירי שאכלו קודם שטטע"ג. ובזה נוכל ליישב מה שיש להקשות לכאורה דאמאי לא משני הש"ס כגון ששחטו אחר שלא בשליחות הנפקד דחו אין הנפקד חייב בדו"ה. ולפי האמור א"ש דא"כ הי' צריך התנא לחלק בין אם שחטו האחר קודם שכפר בו הנפקד לבין שחטו אחר הכפירה דאם שחטו קודם הכפירה א"כ זה ששחטו הזיקו במה שפיחתתו השחיטה וא"כ אין הנפקד צריך לשלם כפל ממה שהי' שוה השיר החי רק כפל של שווי השור השחוט ומש"ה מתרץ הש"ס בפשיטות כגון שאכלו נבילה ודו"ק:
מיהא לפ"מ שהוכחתי לעיל [אוק"ה] דאף בשאכלו קודם הכפירה ג"כ כשטטע"ג אח"כ חייב כפל למפרע לא יתכן גם זה דאע"ג שפחתתו שחיטה קודם הכפירה מ"מ כיון שמתחייב כפל למפרע אף שכבר אינו בעולם ה"ה דמתחייב כפל על הפחת אע"ג שכבר נפחת קודם שחיטה:
זוי"ן והנה עיינתי עוד בזה וראיתי כי בסברא זו שנחלקו הרא"ש והתורי"ד הנ"ל נחלקו ג"כ בזה הרמב"ם והראב"ד ז"ל עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' גניבה ה"א) הטוען שנגנב מביתו הפקדון אם נשבע ואח"כ באו עדים ששקר טען ושהפקדון הזה אצלו ה"ז משלם תשלומי כפל שהרי הוא עצמו הגנב ואם טבח ומכר אחר שנשבע משלם תשלומי דו"ה כו' בד"א שנשבע קידם שישלח בפקדון יד אבל אם שלח בו יד וטען טע"ג ונשבע ובאו עדים פטור מן הכפל שכיון ששלח יד נתחייב בו וקנהו עכ"ל והראב"ד ז"ל בהשגות כ' נתחייב בו וקנהו כו' א"א הא מלתא דלא כהלכתא היא כר אלמא אע"ג דנעשה עליו גזלן וקנאה חייב באונסין כיון דהוא פטר נפשי' מינה בטענת גנב גנב הוא ומשלם כפל ואם טבח ומכר קודם שבועה ובאו עדים על הכל משלם דו"ה עכ"ל הראב"ד והה"מ כתב על הרמב"ם ומ"ש ונשבע לפי שאם טבח קודם שנשבע פטור הוא אפילו מכפל וכמו שיתבאר בסמוך ועל הפלוגתא שבין הרמב"ם והראב"ד כ' הה"מ דהר"ח כ' ג"כ כהראב"ד וכדאיתא בב"ק (דף ק"ו ע"ב) ודעת הרמב"ם דהא דלקמן (בדף ק"ז ע"ב) ל"פ האמוראים בזה דאע"ג דשליחות יד קודם השבועה פוטר הכל מכפל לאו משום שנעשה עליו גזלן הוא אלא משים דגזה"כ הוא וכדאמר התם מ"ט הכי אמר רחמנא ונקרב בעה"ב אל האלקים כו' אם לא שלח ידו הא שלח יד פטור וכיון שכן כשטען טענת אבד ונשבע לא שלח בו יד וחזר וטען טע"ג ונשבע אי לאו משום דיצא ידי בעלים בשבועה ראשונה הי' בדין שישלם כפל ולא הוה פטרינן לי' משום דנעשה עליו גזלן דכל שלא שלח בו יד אכתי איתי' ברשותא דמרי' כו' עייש"ה ועיין לקמן (על דף ק"ו ע"ב) [אוקג"ו] מ"ש בזה ועיין עוד שם ברמב"ם (ה"י) שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מעדר שהופקד אצלו וסלע מכיס שהופקד אצלו אם יש עליו עדים חייב בכפל כו' והראב"ד כ' עלה א"א זה אינו כלום וה"ה כתב בכוונת הראב"ד לומר שלא מצינו כפל בשומר אלא בטוטפ"ג ונשבע הלא"ה לא דאע"ג דאחר שנגנב (צ"ל שגנב) מרשות הבעלים משלם כפל וכמו שנתבאר הוא עצמו לא ישלם דאי לא ל"ל שבועה משעת כפירה לחייב בכפל ונ"ל שדעת רבינו ז"ל בשנשבע על כך וטען טע"ג וקמ"ל שאין זה שליחות יד הפוטרו מן הכפל לדעתו ז"ל למעלה אלא הרי הוא חייב בכפל לפי ששליחות וד הוא בשנשתמש במה שנפקד אצלו אלא שגם זה צ"ע סוף דבר איני יודע טענה לרבינו עכ"ל ה"ה:
והנה סברת ה"ה בדברי הרמב"ם ז"ל הוא דניהא כששלח בו יד אז לא מחייב בכפל הוא משום דנעשה עליו גזלן משעה ששלח בו יד וזש"כ רבינו ז"ל (בה"ב) בד"א שנשבע קודם ששלח בפקדון יד אבל אם שלח בו יד וטען טע"ג ונשבע ובאו עדים פטור מן הכפל כו' והיינו דכל שנעשה עליו גזלן הרי לא יוכל להעשות אח"כ עליו גנב וא"כ משעה ששלח בו יד תו לאו שם גנב עליו אח"כ כשנשבע ואף דכשנשבע אמרינן דנעשה עליו גנב למפרע משעת הכפירה מ"מ כל שהי' בו שליחות יד קודם השבועה אמרינן דנעשה עליו גזלן ולא גנב וכ"ז הוא דוקא בששלח בו יד והיינו שנשתמש בו אבל אם גנבו ממש דהיינו שלקח השור ממש נעשה עליו גנב אם נשבע עליו דלא נעשה עליו כלל גזלן ורק גנב כן הי' נראה בכוונת ה"ה ז"ל:
אלא די"ל במ"ש הה"מ (בה"א) על מ"ש הרמב"ם ואם טבח ומכר אחר שנשבע משלם תשלומי דו"ה כ' ה"ה ומ"ש ונשבע לפי שאם טבח קודם שנשבע פטור הוא אפילו מכפל וכמו שיתבאר בסמוך עכ"ל ה"ה והלא בטביחה לא נעשה עליו גזלן ואמאי לא יהי' עליו גנב אחר שנשבע ונימא דכשטבח ואח"כ נשבע יהי' חייב בדו"ה דהכא לא שייך לומר סברת ה"ה הנ"ל:
ובכ"מ כ' פ"ד ה"ה הנ"ל ול"נ שדעת רבינו דטוען טע"ג היינו כשמניח הפקדון במקומו וטוען שנגנב כולו והכא שאני שמכלל מה שהופקד אצלו לקח קצת בדרך גניבה עכ"ל הכ"מ והלח"מ שם תמה עליו וז"ל למה שתי' הכ"מ דטוטע"ג דפטור לדעת רבינו ז"ל היינו היכא שהניח הפקדון במקומו קשה דבתחילת פרק זה כ' ה"ה מדקדוק לשון רבינו דאם טבח קודם שנשבע פטור אפילו מכפל ואמאי הא לא הניח הפקדון במקומו כיון דטבחו או מכרו הרי לקחו דרך גנב וא"כ חייב הוא בכפל ובדו"ה לדעתו אלא בטוען טע"ג פטור מכפל ודו"ה קודם שבועה לעולם כדברי ה"ה עכ"ל הלח"מ ז"ל והנה קושית הלח"מ על הכ"מ הוא קשה גם על דברי ה"ה כמו שהקשיתי לעיל וי"ל בזה:
ועיין במגדל עוז שכ' ע"ד השגות הראב"ד ז"ל ואני אומר כמה דיו נשפך בין הראשונים נ"ע כו' בהלכה זו בב"מ פרק המפקיד וסוף ב"ק גבי הגונב טלה מן העדר כו' ואסקה ר"ז בגמ' בגונב מרשות עצמו כדפרישנא בסמוך ועמד הר"מ ז"ל בשיטת רבותיו ז"ל ובשיטת הגאונים נ"ע ורבותינו בעלי התוס' ז"ל וגם הרשב"א ז"ל כן הסכים בפי' ההלכה בשיטתו ובעיקרי הפסקים ובה תי' כל מה שהקשה הבעה"מ ז"ל כו' עכ"ל. והנה לע"ד לא הבנתי דהא כוונת המג"ע ז"ל הוא על הא דאמרינן שם בב"ק על הא דהגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר דברי ר"י רע"א צריך דעת בעלים כו' ומסיק ר"ז משמי' דרבא בשומר שגנב מרשות בעלים כ"ע לא פליגי כדר"ת והכא בשומר שגנב מרשותי' שיחזיר למקום שגנב קמפלגי ר"ע סבר כלתה לו שמירתו ור"י סבר לא כלתה לו שמירתו וא"כ כוונת המג"ע הוא דחזינן דשומר שגנב מרשותו חייב. והנה מפרש המג"ע דדינו כגנב ממש וא"כ ממילא גם לענין חיוב כפל ג"כ דינו כגנב ומתחייב כפל ולע"ד לא אדע היכן מפורש שם דדינו כגנב לענין כפל דילמא לעולם כ"ע סברי דלא מתחייב בכפל ורק הפלוגתא הוא אם החזרתי מהני לפוטרו מחיוב אונסין דר"י סבר דמהני חזרה זו לרשותו לפטור מאונסין שיהי' אח"כ ור"ע סבר דלא מהני חזרתו לפוטרו מאונסין רק עדיין הוא ברשותו לענין חיוב אונסין ובלא החזירו לרשותו למקום שגנב גם ר"י סובר דהוא ברשותו לענין חיוב אונסין אבל מנ"ל דלתחייב בכפל אם גנב מרשות עצמו וי"ל בזה והרי מבואר בהדיא בהראב"ד דסובר כשיטת התורי"ד הנ"ל דאם טבח ומכר קודם שנשבע חייב בדו"ה. ובשיטת הרמב"ם י"ל דסובר כשיטת הרא"ש הנ"ל דדוקא דו"ה פטור מלשלם משום דהיכא דהשני חיובים החיוב כפל והחיוב דו"ה באים כאחת פטור מדו"ה ורק כפל י"ל דשפיר חייב ויש לדקדק כן מדברי הרמב"ם שכתב ואם טבח ומכר אחר שנשבע משלם דו"ה והיינו דאם טבח ומכר קודם שנשבע פטור מדו"ה אבל כפל שפיר חייב וכסברת הרא"ש הנ"ל אולם בה"ה שהבאתי מבואר בהדיא דמפרש בדעת הרמב"ם דאם טבח ומכר קודם שנשבע פטור גם מכפל ובאמת י"ל דמנ"ל לה"ה זאת דנימא דשלשה פלוגתות יש בזה דלשיטת הרמב"ם פטור גם מכפל בטבח ומכר קודם שנשבע ולשיטת הרא"ש פטור רק מדו"ה אבל בכפל חייב ולשיטת התורי"ד והראב"ד חייב גם בדו"ה. רי שנימא דהרמב"ם והראב"ד מחולקים בפלוגתת הרא"ש והתורי"ד הנ"ל והבן:
חי"ת והנה במהדו"ק הארכתי בזה ואיני זוכר כעת ח"ש אז וכעת אחר העיון הרבה כמדומה שנזכרתי. מעט והוא די"ל בזה דהנה בטוטע"ג דחייבה התורה כפל ודו"ה כשנשבע והלא כל גנב בעינן שיעשה עכ"פ קצת מעשה וכבר העירותי בזה לעיל (בדף ס"ה ע"א) בתוס' ד"ה אין לי [אוי"ב אק"א] והבאתי שם דברי הקצה"ח (בסי שמ"ח סק ב) ע"ש ובטוטע"ג חייבה התורה כפל כשנשבע וגזה"כ הוא דחייב בכך כפל ונוכל לומר בטעם הדבר דהא לשיטת הרשב"ם בב"ב (דף פ"ה ע"א) דביתו של הנפקד נקנה להמפקיד וכבר האריכו בזה המפרשים וא"כ כשכפר בו הנפקד הרי חוזר בו מנתינת החצר והמקום שהי' בו הפקדון והוה כאלו הוציאו עתה מרשותו של המפקיד והי"ל כאלו עשה בו מעשה ומש"ה חייב כפל גם כי לא עשה בו שום מעשה אולם זה דיקא בשנשבע עליו דזה הוא עיקר החזרה שחזר בו הנפקד מנתינת הרשות שנתן להמפקיד המקום שמונח בו הפקדון ויש להאריך ולהסביר עוד הדבר הזה. וסובר הרמב"ם דכ"ז דוקא כשלא נעשה גזלן מעיקרא אבל אם נעשה גזלן עלה קודם שנשבע אז תו לאו שם גנב טלה ומש"ה כששלח בו יד שנשתמש בו ג"כ תו לאו שם גנב עליו ואפילו נשבע אח"כ ג"כ אינו משלם כפל ודו"ה וה"ה אם טבח קודם שנשבע עליו ג"כ הדין כן וכמש"ל (באות קט"ז ד'] בשיטת הרמב"ם כן:
אולם כ"ז הוא דוקא אם נפקע לגמרי שם פקדון מינה כגון שכפר בכל דהיינו בכל הפקדון דאז חזר בו מנתינת הרשות שנתן הנפקד להמפקיד בשעה שהפקיד אצלו דהוה אז בשעת הפקדון כאלו הקנה לו רשות זה שהפקדון מינח שם [ובמק"א הסברתי עוד הדבר הזה דבמה נקנה הרשות הזה להמפקיד וכתבתי בילדותי דהוא משום דכשמניח שם הפקדון ה"ה כאלו השתמש שם המפקיד וקנה הרשות הזה על משך הזמן שזה יהי' שומר שלו והוה כמו אכילת פירות ועדיף עוד יותר מאכילת פירות והארכתי בזה במק"א וקצרתי כאן] והרי כשכפר בו ונשבע חזר בי מנתינת הרשות ובעינן דוקא שנשבע לו וכמש"ל אבל אם עדיין הוא שומר שלו ורק שגנב מקצת מן הפקדון א"כ ה"ה ממש כגנב דעלמא דמה לי אם גנב דעלמא גנב או שהוא בעצמו גנבו ומה לי אם גנב ממש מביתו של המפקיד או שגנב מרשותו ורק שהרשות הזה הוא עתה קנוי להמפקיד כל כמה דלא פסקה שמירתו וא"כ כשטוען טט"ג הרי הדר בי' משמירתו ופקע הזכות שהי' לו להמפקיד בחצירו של הנפקד ומש"ה נשתנה דינו מגנב דעלמא ובעינן דוקא שנשבע עליו ואז הוא דחייב כפל ודו"ה וזהו דוקא אם טוען טע"ג על כל הפקדון אבל אם גנב רק מקצת הפקדון ועל השאר עדין הוא שומר עליו כמו שכ' הרמב"ם הלשון שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מעדר שהופקד אצלו והיינו שלא גנב כל העדר ורק טלה אחד מן הפקדון ועל כל העדר עדיין הוא שומר שלו וכן שגנב סלע מכים שהופקד אצלו אבל עדיין הוא שומר על כל הכיס אם יש עליו עדים חייב בכפל והטעם דזה הוא ממש כמו גנב ממש דעלמא שגנב טלה או סלע הואיל דלא נתבטל שם שומר ממנו וכמש"ל ומיושב שפיר השגות הראב"ד על הרמב"ם ונוכל לפרש דברי הרמב"ם דבכה"ג חייב כפל אף כי לא נשבע ג"כ ומשום דהוא ממש ככל גנב דעלמא ואולי נוכל לכוון סברא זו בדברי הכ"מ שדקדק וכ' הלשון והכא שאני שמכלל מה שהופקד אצלו לקח קצת בדרך גניבה וכוונתו דעדיין הוא שם שומר עליו וכמ"ש ול"ק כלל קושית הלח"מ על הכ"מ ודו"ק היטב בזה:
אחז"ר ראיתי בספר פתחי שערים ח"ב על מס' ב"מ (דף צ"ד ע"ב) דקאמר הש"ס קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה מכאן קשה אדעת הכ"מ בפי' הרמב"ם (פ"ד מהל' גניבה ה"י) דשומר שגנב מרשותו ס' א"כ משכחת לה בטוטע"ג כפילא בלא שבועה ועמ"ש הקצה"ח (סי' קפ"ט סק"א) בענין רשות הנפקד כו' עכ"ל ולפי האמור בדברי הכ"מ ל"ק כלל דבכה"ג לאו מדין שומר מתחייב כפל רק כגנב דעלמא ואולי מה שציין חותני הגאון ז"ל דברי הקצה"ח הנ"ל גם כן כוונתו ליישב הקושיא כן ודו"ק:
(טי"ת) אח"ז עיינתי עוד בענין זה ונלע"ד ליישב דברי הרמב"ם דהוציא לדינו מה דר"פ בכתובות (דף ל"ד ע"ב) וב"ק (דף קי"ב ע"א) היתה לו פרה שאולה וטבחו בשבת פטור שאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד וכ"ש הרמב"ם (בפ"ג מהל' גניבה ה"ד) ע"ש. והנה נקיט ר"פ דוקא בטבחה בשבת הוא דפטור הואיל דקלב"מ אבל אם טבחה בחול חייב דו"ה ואמאי מחויב דו"ה הלא כבר היתה הפרה ברשותו ובאחריותו של השואל וע"כ דהטעם הוא הואיל דבאמת גוף הפרה הוא של המשאיל וברשותא דמרה קאי וכשעשה מעשה הגניבה חייב כמו כל גנב דעלמא וכן דקדק הרמב"ם שם (בפ"ג מגניבה ה"ד) היתה פרה שאולה אצלו וטבחה בשבת דרך גניבה פטור אף מן הכפל כו' והוסיף הלשון דרך גניבה והיינו שעשה מעשה בגניבתו שמורה שהוא גנבה עתה ובדעתו לכפור לגמרי להמשאיל וחייב בכפל ודו"ה אם הוא בחול וא"כ מה לו שואל ומה לי שומר וכמו דשואל חייב בכפל ודו"ה אם עשה דרך גניבה ה"ה שומר ג"כ חייב בכפל ודו"ה על מעשה הגניבה והא דטוטפ"ג אינו חייב כפל אלא דוקא בנשבע התם מיירי בלא עשה מעשה גניבה רק דיבור בלחוד שטען שנגנב וזה שדקדק הרמב"ם בלשון וכ' (בפ"ד) שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מהעדר שהופקד אצלו כו' והיינו דב"ה מורה שעשה דרך גניבה שאם הי' לוקח כל העדר אז לא הי' ניכר מעשה הגניבה דדילמא כוונתו להעמיד העדר במקום אחר אבל ביה שלקח רק טלה א' מהעדר ניכר כוונתו שלגונבה נתכוון בזה וחייב כפל גם בלא נשבע וה"ה אם לקח כל העדר וניכר הכוונה שלגונבה הוא מתכוון דחייב כפל אפילו לא נשבע וגבי שואל שטבחה להפרה ניכר שהוא גונבו עתה מתחייב שפיר בכפל ודו"ה:
ויש להוסיף עוד ולומר דכוונת הרמב"ם הוא שמתחילה כפר השומר לגמרי ואומר שלא הפקיד אצלו כלל ואז חייב שפיר בכפל גם כי לא נשבע אם גנבו אח"כ וכן בהי' לו פרה שאולה נוכל לומר דמיירי בכה"ג משא"כ טוטע"ג לא כפר בגוף הפקדון ורק טוטע"ג צריך שבועה דוקא להתחייב בכפל וי"ל עוד בזה וקצרתי אבל לעולם נוכל לומר דמקורו של הרמב"ם ז"ל הוא מהא דר"פ הנ"ל וכמ"ש ודז"ק. ועיין לעיל בפרק מרובה (על דף ס"ב ע"ב) [או"ב] מ"ש שם בביאור דברי הרמב"ם והכ"מ הנ"ל. אחז"ר השגתי הספר מנחת חינוך וראיתי במצוה נ"ד שדרך ג"כ קצת בדרך הזה עייש"ה:
[קמה]
א הב"ע כגון שאכלו נבילה ולישני לי' כגון שאכלו טרפה כר"מ דאמר שחיטה שא"ר שמה שחיטה. וכ' התו"ח להכי דחיק לאוקמי כר"מ דסתם משנה ר"ח הוא כן כ' התוס' בפ' ארבעה שומרין עכ"ל וע"ש במס' שבועות (דף מ"ט ע"א) בתוד"ה והעדים שכ"כ. ולעד"נ דנוכל לומר בזה דהא כשאכלו נבילה בין אם מיירי שנתנבלה מאלי' ובין אם מיירי דניבלה בידים מ"מ עיקר החיוב של תשלומי כפל הוא אז על שעת אכילה דבנתנבלה מאלי' פשיטא דלא קעביד מידי ואפילו בניבלה בידים לא מתחייב בכפל על מעשה זו דהא הוא רק מזיק בעלמא וכמש"ל ורק מה שמתחייב כפל הוא על האכילה והיינו כשנשבע לבסוף שנגנבה ובאו עדים והעידו שאכלו מתתייב למפרע בכפל על שעת אכילה וכמ"ש התורי"ד דהחיוב הוא למפרע שכ"כ הלשון אלא מאי אמרת כיון דטען טע"ג ונשבע ובאו עדים איגלאי מלתא כששחיט בגניבה שחיט ופי' דבריו הוא דהחיוב הוא למפרע עיין לעיל [אות קמ"ד אק"ב] מ"ש בדבריו וא"כ כשאכלו נבילה צ"ל דהחיוב כפל הוא למפרע משעת אכילה דאז נעשה גנב וא"כ קשה דאמאי ליחייב בכפל הא בגונב חלבו של חבירו ואכלו קאמר הש"ס בכתובות (דף למ"ד ע"ב) דחייב לרנבה"ק משום שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא ליד איסור חלב משום דמעידנא דאגבי' קניא מתחייב כנפשו לא הוי עד דאכיל לי' ע"ש והנה זהו דוקא בגנב ממש משא"כ בשומר שטען טע"ג לא מצינן לחייבו על ההגבהה כדי לאוכלו שהרי הרמב"ם (בפ"ד מהל' גניבה ה"ב) כתב בד"א [היינו שטוטע"ג ונשבע ובאו עדים דמשלם כפל] שנשבע קודם שישלח בפקדון יד אבל אם שלח בו יד וטען עע"ג ונשבע ובאו עדים פטור מן הכפל שכיון ששלח בו יד נתחייב בו וקנהו ועיין בהשגות הראב"ד והמ"מ מיישב דברי הרמב"ם ע"ש ועיין בטוח"ה (סי' שנ"ה) הביא דברי הרמב"ם והרא"ש חולק עליו ועיין בב"י שם מ"ש בזה וא"כ לשיטת הרמב"ם דאם שלח בו יד נעשה גזלן ולא מתחייב תו בכפל אף שנשבע אח"כ ובאו עדים ולא מתחייב טוטע"ג בכפל אלא כשלא שלח בו יד מקודם. וא"כ קשה לכאורה הא דאמרינן כאן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם כפל. וע"כ צ"ל דהעדים מעידים אותו שאכלו אחר שנשבע:
מיהא י"ל עוד בזה דניהא דסובר הרמב"ם דכי שלח בו יד מקודם שנשבע דנעשה עליו גזלן ותו לא מיחייב בכפל הוא דוקא בשלח בו יד אבל באכלו כולו לא והטעם בזה דבשלח בו יד דדעתו הי' רק להשתמש בו ולא ללקחו כולו אז שייך לומר דנעשה עליו גזלן ולא גנב משא"כ באכלו כולו ה"ז הוא מעשה הגניבה וא"כ נעשה גנב עליו וכשנשבע אח"כ ובאו עדים שפיר הוה עליו גנב למפרע משעה שאכלו וי"ל בזה:
שוב ראיתי בשמ"ק לקמן על הא דארחב"א אר"י הטוען טט"ג באבידה משלם תשלומי כפל וז"ל שם בד"ה ולענין פסק כ' הרב המאירי ז"ל שומר שנמסר לו דבר לשמור כר ויש עוסקים שאם אכלו כשהוא גדול ותובעו כשהוא גדול אעפ"י שנתנו כשהוא קטן אם טען טט"ג חייב שבועה ואם נשבע ונמצא שהוא גנבה חייב בכפל ואעפ"י שאמרו בשלח בה יד ואח"כ גנבה שאין חייב בכפל ובו בשעת אכילה שלח בה יד אינו דומה שבזו בשעת אכילה גנבה ועל אותה אכילה הוא שמחייבין אותו אבל בשלח בה יד אין חיוב כפל כן מצד שליחות יד אלא מצד גניבה שאחרי' עכ"ל והרי מבואר סברא זו שכתבתי בעזה"י והרי גם מסוגיא הנ"ל שם תקשה על הרמב"ם ולפי תירוצו של המאירי ז"ל א"ש:
וכסברא ז כ' ג"כ הה"מ בדברי הרמב"ם (פ"ד מהל' גניבה ה"י) שכתב שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מעדר שהופקד אצלו וסלע מכיס שהופקד אצלו אם יש עליו עדים חייב בכפל כו' וכ' הראב"ד בהשגות עלה ז"ל א"א זה אינו כלום וכ' הה"מ כוונת הראב"ד לומר שלא מצינו כפל בשומר אלא בטוטע"ג ונשבע הלא"ה לא דאע"ג דאחר שגנב מרשות הבעלים משלם כפל וכמו שנתבאר היא עצמו ודאי לא ישלם דאי לא ל"ל שבועה משעת כפירה ליחייב בכפל וצ"ל שדעת רבינו ז"ל בשנשבע על כך וטען טע"ג וקמ"ל שאין זה שליחות יד הפוטרו מן הכפל לדעתו ז"ל למעלה אלא הרי הוא חייב בכפל לפי ששליחות יד הוא בשנשתמש במה שנפקד אצלו אלא שגם זה צ"ע סוף דבר איני יודע טענה לרבינו עכ"ל ה"ה ז"ל והרי גם ה"ה כ' לסברא זו בדברי הרמב"ם ז"ל ולכאורה מוכרח לומר כן דאל"כ יקשה על הרמב"ם מהאי סוגי' דטוען טמ"ג באבידה וכמ"ש המאירי ז"ל. וא"כ הכא תו לא נוכל לחייבו עלה מטעם ההגבהה כדי לאוכלו משום דבהגבהה כדי לאוכלו י"ל דתו הוה כמו שלח בו יד מקודם ונעשה גזלן ותו לא מתחייב בכפל וא"כ ע"כ צ"ל דמיירי דלא הגבי' כדי לאוכלו ירק דגחין ואכיל וכמו דקאמר הש"ס שם בכתובות דבכה"ג לא שייך לומר ויעירנא דאגב קניא כו' וא"כ י"ל הכא דקאמר הש"ס כשאכלו נבילה הלא כיון דעיקר החיוב בא על שעת האכילה ואז איכא חייב מלקות ונימא דאין לוקה ומשלם ואף דנוכל לומר דמיירי בלא אתרו בי' והכא קאי אליבא דר' יוחנן דר"י הוא דמשני לי' כן בשאכלו נבילה ור"י ס"ל דחייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין מ"מ הי"ל לפרושי בהדיא דמיירי כן בשאכלו נבילה בשוגג או בלא התרו בו ותנא דמהני קאמר סתמא והעדים מעידים אותו שאכלו ומוקמינן לה בשאכלו נבילה והיל"ל דמיירי בלא אתרו בי'. מיהא לר"מ דסובר במס' כתובות (דף ל"ד) דחייבי מלקות לא פטרי מתשלומין א"ש. וא"כ ע"כ צ"ל דאזלא אליבא דר"מ וזה דקאמר הש"ס ולישני לי' שאכלו טרפה כר"מ דאמר שחיטה שא"ר שחה שחוטה וה"פ דהאי תירוצא דמשני דאכלו נבילה אזלא אליבא דר"מ דחייבי מלקות חייבין בתשלומין וא"כ לא מצינן לאוקמה שאכלו טרפה דהא ע"כ לר"מ אילא ור"מ סובר דשחיטה שא"ר שמה שחיטה ודו"ק:
ב ועיין ברש"י בד"ה ולישני לי' כגון שאכלו טרפה דאיכא ר"ש דפטר בשוחט ונמצאת טרפה מתשלומי דו"ה (לעיל דף ע') ומשני ר"י כר"מ ס"ל דאמר שחיטה שא"ר לאכילה הואיל ונשחטה כהלכתא שמה שחיטה עכ"ל והרי דמפרש רש"י דר"י סובר כן ולמה לא פי' בפשיטות יותר דמתני' אתיא כר"מ דהוא סתם מתני' וכמ"ש התוס' שם במס' שבועות (דף מ"ט) ולכאורה י"ל בזה:
ואולי טעמו של רש"י ז"ל בזה משום דבאמת הגירסא שלפנינו שם במס' שבועות (דף מ"ט) היכן שורי וא"ל נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שגנבו וכן הוא גירסת רש"י שם ירק התוס' שם בד"ה והעדים כתבו דגרסינן והעדים מעידים אותו שאכלו מכח סוגי' דכאן דגרסינן שאכלו ע"ש ורש"י סובר דבמתני' גרסינן שגנבו וזה דגרסינן כאן בב"ק והעדים מעידים אותו שאכלו הוא ברייתא ולא משנה וא"כ לא שייך לומר דאתיא כר"מ דדוקא סתם משנה אתיא כר"מ אבל לא סתם ברייתא ומש"ה הוצרך רש"י לומר דר"י ס"ל כן להלכה כר"מ דשחיטה שא"ר שמה שחיטה:
או אולי י"ל משום דר"י סובר הלכה כסתם משנה כדאיתא לעיל (דף ס"ט) ומש"ה כתב רש"י ר"י כר"מ ס"ל והיינו הואיל דמתני' דשבועות שם הוא סתם משנה ואתיא כר"מ ור"מ ס"ל שחיטה שא"ר שמה שחוטה וסובר ר"י דהלכה כן וי"ל בזה:
והנה במה דפריך הש"ס עוד ולישני לי' בבן פקועה כר"מ דאמר בן פקועה טעון שחיטה. והנה לפמ"ש התוס' במס' שבועות שם דהואיל דסתם מתני' אתיא כר"מ א"כ א"ש גם זה. אולם לפירש"י לעיל בהא דטרפה דר"י סובר כר"מ דשחיטה שא"ר ש"ש וא"כ ה"נ נצטרך לומר דר"י סובר כר"מ דב"פ טעון שחיטה מה"ת וא"כ יהי' מכאן ראי' לשיטת רבינו אפרים מובא בב"י ביו"ד (סי' י"ג) דפוסק כר"מ דב"פ טעון שחיטה והב"י כ' עלה דחכמים פליגי על ר"מ ויחיד ורבים הלכה כרבים ומכאן הי' ראי' לשיטת הר"ר אפרים ז"ל הואיל דר"י סובר כן ועיין בנוב"י מהדו"ת חיו"ד (סי' ל"ו) שנדחק להביא ראי' לשיטת הרר"א מסוגיא דבכורות (דף וי"ו) ע"ש. אולם כל הראשונים לא ס"ל כן ופסקו כחכמים דפליגי על ר"מ וע"ש ביו"ד (סי' י"ג) ותקשי רה מסוגיא דכאן וצ"ל דמפרשי דר"י משני כן אליבא דר"מ לשיטתו דמתני' אתיא כר"מ ור"מ ס"ל דב"פ טעון שחיטה ומש"ה הוכרח לשנויי אליבי' בשאכלו נבילה ולא מצי לשנויי בבן פקועה כיון דס"ל לר"מ דב"פ טעון שחיטה ורש"י ז"ל פ' בזה בד"ה ולישני לי' בגונב ב"פ שנמצא במעי אמו כו' כר"מ בשחיטת חולין דתנן השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי כו' עכ"ל וכאן לא פי' רש"י דר"י סובר בזה כר"מ והיינו משים דלא ס"ל להלכה בזה כר"מ ורק משנה זו או ברייתא זו אתיא כר"מ ומש"ה משני לה בשאכלו נבילה ולא מוקי לה בבן פקועה:
[קמו]
שם ולישני לי' כגון שעמד בדין ואמרו לו צא תן לו כו' ופירש"י ולישני לי' כגון שעמד בדין קודם לכן ואמר נגנב ונשבע ובאו עדים שגנבו הוא עצמו וחייבוהו ב"ד ואמרו לא חן לו קרן וכפל ואח"כ שחטו ואכלו וחזר ונשבע עליו דמשלם כפל אשבועה קמייתא ופטור מטביחה כדרבא כו' עכ"ל ובגליון הש"ס נרשם דהרש"ל מוחק אלו השלשה תיבות וחזר ונשבע עליו עכ"ל והיינו דלגירסא שלפנינו ברש"י בעינן דוקא שנשבע עוד הפעם לאחר שחייבוהו הב"ד כפל וא"ל חייב אתה ליתן לו מדכ' רש"י ז"ל גבי צא תן לו דפטור דמיירי בחזר ונשבע עליו משמע דהא דבחייב אתה ליתן לו דחייב דו"ה היינו דוקא ג"כ בחזר ונשבע והרש"ל שמוחק זה משום דדו"ה מחויב על השבועה קמייתא שנשבע ואם טבח או מכר משלם דו"ה ומצד הסברא נראה כשיטת המהרש"ל הנ"ל דגם בלא נשבע שנית לאחר שחייבוהו ב"ד ואמרו חייב אתה ליתן כפל אפ"ה כי טבח ומכר משלם דו"ה הואי דשבועה הראשונה מחייבתו בדו"ה ג"כ. והרמב"ם (בפ"ב מהל' גניבה הט"ו) גנב ועמד בדין וא"ל הדיינין צא תן לו מה שגנבת ויצא ואח"כ טבח או מכר פטור מתשלומי דו"ה א"ל חייב אתה ליתן לו וטבח או מכר אח"כ ה"ז חייב בתשלומי דו"ה הואיל ולא חתכו הדין עליו ועדיין עומד הוא בגניבתו עכ"ל והרי לא הזכיר כלל הרמב"ם שנשבע עוד הפעם לאחר שא"ל הב"ד חייב אתה ליתן לו ואפ"ה חייב בדו"ה:
וראיתי בתורי"ד בסוגיין (אית מ"ז) בד"ה ולישני לי' וז"ל פי' שמתחילה טען עליו טע"ג ונשבע לו ובאו עדים שהוא גנבו וחייבוהו ב"ד כפל אח"כ תבעו תן לי הכפל שנתחייבת בב"ד וכפרו שלא נתחייבתי לך כלום והלך והעמיד עליו אותם העדים שנתחייב בפניהם ובאו והעידו כי בפנינו נתחייב לו בב"ד ועוד העידו שלאחר שנתחייב עליו בב"ד הלך וטבחו ואכלו אלו היו מעידין שב"ד א"ל חייב אתה ליתן לו הי' משלם על אותה הטביחה דו"ה ועכשיו שמעידין שא"ל צא תן לו היה גזלן ואינו משלם עליו דו"ה כך נ"ל ופתרון המורה נ"ל דחוק שהיא מצריך שבועה אחרת עכ"ל והנה הי' הגירסא ברש"י כמו שהוא לפנינו דמיירי שנשבע עוד הפעם קודם שטבח ומכר. ולכאורה י"ל בזה דל"ל השבועה השני' וכמ"ש התורי"ד והמהרש"ל. ואולי י"ל בכוונת רש"י ז"ל דרבותא נקיט לאשמעינן דאף דנשבע עוד הפעם והו"א דאמרינן סלק השבועה הראשונה ועדים הראשונים וגם הפסק של הב"ד והו"א דהואיל דנשבע עתה שנית הי"ל כאלו נעשה גנב מחדש דהינו שטען עתה מחדש טע"ג ונשבע וטבח ומכר דישלם דו"ה קמ"ל דאפ"ה לא משלם דו"ה הואיל דא"ל צא תן לו הי"ל כגזלן אבל בא"ל חייב אתה ליתן לו חייב בדו"ה אפילו כי לא נשבע עוד הפעם רק על השבועה קמייתא מתחייב דו"ה כי טבח ומכר וכן מורה לשון רש"י שכ' ואמרו צא תן לו קרן וכפל ואח"כ שחטו ואכלו וחזר ונשבע עליו דמשלם כפל אשבועה קמייתא והיינו בא"ל לא חן לי דלא משלם רק כפל אבל בא"ל חייב אתה ליתן לו משלם דו"ה גם כי לא נשבע עוד הפעם ולשון רש"י ז"ל מורה כן ולא זכיתי להבין דברי התורי"ד במה שהבין מרש"י דמצריך שבועה אחרת ע"ש:
[קמז]
(א) שם אמרי וליטעמיך לישני לי' בשותף שטבח שלא מדעת חבירו אלא חדא מתרי ותלתא נקיט. ועיין פירש"י בזה ולכאורה י"ל דהואיל דשנים, גנבו והיינו דהפקיד לשני שומרים כאחד ושניהם טענו טע"ג ואח"כ שחט האחד ואכלו ונשבעו והעדים העידו שאכלו וא"כ שניהם נתחייבו בכפל דאי מיירי שרק אחד מן השומרים טען טע"ג ונשבע א"כ הוא לבדו הוא הגנב וצריך לשלם גם דו"ה וע"כ דשני השומרים טענו טע"ג ונשבעו והאחד אכלו והיינו שהוא לבדו שחט שלא לדעת חבירו א"כ האיך שייך לומר הלשון משלם תשלומי כפל הלא החיוב של תשלומי כפל הוא על שני השותפים הללו דהיינו על שני השומרים והאיך שייך לומר לשין יחיד משלם תשלומי כפל וא"ל דהואיל דכל אחד קיבל שמירה א"כ כל אחד מהשומרים נעשה שומר על כולו וא"כ הוה תו כאלו היא לבדו השומר וחל חיוב התשלומי כפל על כל אחד מהם דא"כ גם דו"ה לישלם וע"כ דלא מצינן לומר כן והוא דבאמת פליגי בזה הרמ"א והש"כ בח"מ (סי' ע"ז סק"א) דעת הרמ"א בתשובה דשנים שקבלו פקדון ביחד אין כ"א נעשה ערב בעד חבירו וכ"א צריך לשלם רק חלקו ודעת הש"כ שם דכל אחד נעשה ערב ג"כ בעד חבירו וא"כ י"ל לשיטת הש"כ דשייך שפיר הלשון דמחויב לשלם כפל והיינו דעל החיוב כפל ג"כ נתחייב בעד חבירו מטעם ערב אבל תשלומי דו"ה לא נתחייב כלל כיון דחבירו לא נתחייב כלל בתשלומי דו"ה וא"כ שפיר קאמר הש"ס כאן ולישני לי' בשותף שטבח שלא לדעת חבירו דתשלומי דו"ה ליכא אבל כפל משלם זה חציו מטעם גנב וחציו מדין ערב. אילם לשיטת הרמ"א דלא נתחייב מדין ערב א"כ ליכא כאן רק תשלומי חצי כפל דהא כ"א מהשומרים צריך לשלם רק בעד חלקי ולא בעד חלק חבירו וצ"ל דיהי' הפי' באמת דמשלם תשלומי כפל היינו רק בעד חלקי וכ"א מהשומרים משלם חצי קרן וחצי כפל:
ועיין לקמן (דף ק"ח ע"א) בעי רבינא חומש וכפילא בתרי גברי מאי ה"ד כגון שמסר שירו לשני בנ"א כו'. יעיין ביה"ח שהקשה לשיטת הרמ"א משם ולעיל (על דף יו"ד ע"א) [אול"ה אק"ב] הארכתי שם בזה וכתבתי שם דהיכא דא"א לו לאחד לבדו לשמור בודאי גם הרמ"א מודה דכ"א קיבל על עצמו לשמור ואם פשע אחד מהם בודאי דחייב היא בכולו ע"ש ועיין לקמן (על דף ק"ח) [אוק"ס אק"ד] מ"ש בזה. והנה באם טענו טע"ג י"ל אולי בכה"ג כ"א נתחייב בכולו לשלם ומשלם כפל גם לשיטת הרמ"א וחבירו צריך לשלם להשומר הזה חלקו וא"כ הי' שייך שפיר הלשון משלם תשלומי כפל ותשלומי דו"ה לא מתחייב לשלם כיין דסוף סוף לאו הוא לבדו הגנב וא"כ הרי שחט שלא לדעת חבירו וי"ל בזה לכאורה. מיהא י"ל דניהא שכתבתי לעיל שם דבכה"ג גם הרמ"א מודה דמשלם הכל מ"מ י"ל דזהו דוקא לענין תשלומי הקרן אבל לא לענין תשלומי הכפל. ולכאורה טעם נכון יש לחלק בזה בין תשלומי הקרן לתשלומי הכפל וא"כ צ"ל ע"כ דהא דקאמר התנא דמתני' משלם תשלומי כפל אם נוקי לה בשותף שטבח שלא לדעת חבירו יהי' הפירוש דמשלם תשלומי כפל על חלקו לבד וי"ל עוד בזה:
ולכאורה י"ל מסוגיא זו לשיטת הטור בח"מ (ע"ז) דהאחר שהפקיד לשנים כל אחד מהשומרים נתחייב בכולו והיינו דיכול לגבות מן כל אחד כולו אף שיש לחבירו לשלם וא"כ בטוטע"ג אם שני השומרים טענו טע"ג דיכול לגבות מן כל אחד כולו וא"כ ה"ה לענין חיוב כפל ג"כ כל אחד נתחייב בכפל וא"כ באם אחד מהשומרים טבחו משלם דו"ה וא"כ קשה מאי קאמר ולישני בשותף שטבח שלא לדעת חבירו וצע"ג בזה:
ב ולכאורה י"ל דאמאי לא קאמר הש"ס דמתני' מיירי בשנים ששחטו דשחיטה כשרה ועיין ביו"ד (סי' ב' סי"א) היו ישראל ופסול אוחזין בסכין ושוחטין פסולה ואצ"ל אם כל אחד סכינו בידו ועיין בש"כ (ס"ק ל') דרוב הפוסקים חולקים על דין זה ופסקו דכשר וס"ל דל"ד לח"ש (בסי' ה') בשנים שאחזו בסכין ואחד שוחט לשם דבר פסול שפסול דהתם מחשבת השוחט פסלה אבל הכא דלא אסר אלא משום דלאו בני שחיטה נינהו וא"כ כשיש אחד בר שחיטה זולתו די וכשר כו' עש"ה ועיין בתבו"ש (שם ס"ק נ"ב) דמסיק להלכה דפסולה השחיטה והאריך בזה בפלפול עצום וכ' דאע"ג דמשמע בגמ' שבת שם דשנים שעשאוהו האי כולה קעביד והאי כולא קעביד מדאצטריך קרא לפטור שנים שעשאו ולא מפיק לי' מבעשותה העושה כולה ולא העושה מקצתה ש"מ דאמרינן האי כולה קעביד והאי כולה קעביד ואע"ג דבזבחים (דף ק"ח) משמע איפכא דאצטריך קרא לשנים שהעלו דחייבין כו' ש"מ דאי לאו קרא הו"א דכ"ע לאו כולה קעביד י"ל התם אי לאו קרא הוה ילפינן משבת לפטורא כו' ולעולם אי לאו קרא כל חד כולה עביד מ"מ אין ראי' להקל כאן דמאי חזית דאזלת בתר שחיטת הכשר אימא לחומרא ואזלינן בתר שחיטת הפסול. עוד י"ל דלעולם דכל חד לאו כולה עביד ושבת שאני דהא דחייב אפילו אין כל המלאכה נעשית על ידו משום דאשכחן במשכן כה"ג כמ"ש התוס' במס' שבת (דף ג' ע"א) ד"ה בעשותה ועיי"ש שהאריך בבקיאות עצום וגם אנכי העירותי בעזה"י בזה בכמ"ד. וא"כ י"ל הכא בגנב ששחט ואדם אחר סייעו בשחיטה כגון ששנים אחזו בסכין ושחטו לא מיבעי' אם נימא דכל חד לאו כולה עביד וא"כ פשיטא דאין הגנב חייב בדו"ה וא"כ משכחת לה הכא שאכלו ותשלומי כפל איכא ותשלומי דו"ה ליכא ובכה"ג שהגנב עם אדם אחר אחזי בסכין אחד ושחטו אלא אפילו אם נימא דכל חד כולה קעביד ג"כ י"ל אם חייב הגנב בכה"ג בתשלומי דו"ה משום דמאי חזית דאזלת בתר שחיטת הגנב זיל בתר שחיטת האחר וכמ"ש התבו"ש וא"כ לית לן לחייבי' להגנב בתשלומי דו"ה ומשכחת לה שפיר שאכלו ואפ"ה ליכא תשלומי ח"ה כלל:
והנה לעיל (על דף יו"ד ע"א) [אול"ו] העירותי שם בדברי הרשב"א והובא שם ג"כ בשמ"ק דאף לרבנן דפליגי על ריב"ב וסוברים דהכהו עשרה בנ"א בעשר מקלות בין בב"א בין בזא"ז ומת דכולן פטורין משום דכתיב כי יכה כל נפש מ"מ אם שנים אחזו כאחד ברימח ידקרוהו או במקל אחד והנהו עד שמת שניהם חייבין ומתרץ ב"ה קושית התוס' שם (בדף נ"ג ע"ב) בד"ה לענין כופר וסיים שם בצ"ע דין זה עייש"ה והנה לפי"ז באם הגנב ואדם אחר אחיו בסכין אחד ושחטו י"ל דחייב הגנב בתשלומי דו"ה וא"כ לא מצי הש"ס לתרץ דמיירי הכא בכה"ג דסוף סוף חייב השומר בטוטע"ג בתשלומי דו"ה. ואולם הראשונים חולקים בזה וגם הרשב"א בעצמו הניח בצ"ע דין זה ומכאן ראי' לכאורה לדין זה מדלא משני הש"ס כן. וכן י"ל לפמ"ש המקו"ח בהגהות על או"ח (סי' רפ"ב) דדוקא לענין כרת הוא דממעטינן שנים שעשאוהו מהאי קרא אבל לענין לאוין לא ממעטינן מהאי קרא כגון שנים שבישלו בב"ח אי חרשי בשביעית חייבין ע"ש בדבריו ולעיל (על דף נ"ג) [ואל"ג אק"א] העירותי בזה אם בעינן שיעור לכל אחד ואחד וי"ל בזה. וא"כ הכא אם נימא דלא בעינן שיעור לכל אחד ואחד א"כ י"ל דאם הגנב ואחר אחזו בסכין ישחטו דחייב הגנב בדו"ה ולכאורה קצת ראי' מסוגיא דידן מדלא משני הש"ס כן:
והנה לכאורה י"ל דהכא באם אחר מסייעו להגנב לשחוט אם הגנב הוא מרוצה לזה י"ל דהאחר הוה כשלוחו ובטביחה ומכירה אמרינן ישלד"ע וא"כ מחויב הגנב לשלם דו"ה ומש"ה לא מצי הש"ס לתרץ כן. מיהא אכתי משכחת לה כגון דהאחר אחז בסכין שלא בצווי של הגנב ושחטו שניהם ואף דדוחק לומר כן מ"מ זה דמשני הש"ס בשאכלו נבילה ג"כ דוחק לומר כן וכמ"ש התוס' בד"ה ולישני לי' ובכה"ג י"ל דפטור הגנב מדו"ה והשחיטה כשרה. ולכאורה י"ל דהש"ס הוה מצי לתרץ כן אלא מדנקיט הש"ס אלא חדא מתרי ותלתא נקיט דהיינו התי' הא' שאכלו נבילה והתי' הב' כגון שעמד בדין וא"ל צא תן לו והתי' הג' שותף שטבח שלא מדעת חבירו משמע דרק הני תלתא תירוצים איתנהו כאן. מיהא לפמ"ש השמ"ק בשם הרא"ש דהוה מצי הש"ס לתרץ כגון שמעידים שאכלו קודם שטען טט"ג וא"כ ה"ה דמצינן לומר דהוה מצי לתרץ ג"כ ששנים אחיו בסכין ושחטו וכמש"ל. מיהא התורי"ד דחי זה דלא נוכל לתרץ כן הבאתיו לעיל [אוקמ"ד] בסוגיין וא"כ סובר דהא דקאמר הש"ס הוא דוקא. וא"כ צ"ל דהתורי"ד סובר דבכה"ג ששנים אחזו בסכין ושחטו חייב הגנב בדו"ה וכאחד מן הסברות שכתבתי לעיל ובמהדו"ק העירותי עוד בזה אולם איני זוכר כעת מ"ש עוד בזה:
[קמח]
א שם וארב"חא אר"י הטוען סמ"ג באבידה משלם תשלומי כפל כו' איתיבי' ראב"מ לרחב"א כי יתן איש אין נתינת קטן כלום כו' כל הסוגי' ופירש"י בד"ה אין נתינת קטן כלום דכתיב איש פרט לקטן דאין נשבעין על טענת נתינתו ואין באין לידי כפל ע"י דהכא כפל כתיב עכ"ל. והנה מבואר דאין שום שבועה כלל על טענת נתינתו של הקטן ואפילו שבועת שומרים ליכא על נתינת הקטן והרמב"ם (בפ"ב מהל' שכירות ה"ז) כ' קטן שהפקיד ביד גדול או השאילו ה"ז הגדול נשבע שבועת השומרים לקטן הורו רבותי שאין זה נשבע בטענת הקטן כדי שנאמר אין נשבעין על טענת קטן שכל השומרים שבועתן שמא הוא והראב"ד בהשגות כ' עלה א"א ורבותי הורו ואני מסכים עמהם שאינו נשבע כלל ואפילו היסת שאין נתינת קטן כלום ואם פקדון אין כאן שבועה אין כאן ואפילו כאבידה אינו דאבידה אתיא מכח בן דעת ותמה על עצמך וכולה פרשתא עיקר בשבועת השומרים ועלה קאמר איש פרט לקטן כו' עכ"ל הראב"ד ועיין בה"ה שם מה שתי' דסובר כשיטת הר"י מג"ש בשבועות (דף ל"ח) משום דעירוב פרשיות כתיב כאן והקרא דכי יתן דממעטינן ולא קטן קאי רק אמלוה ולא אפקדון ועיין ברמב"ם (פ"ה מטוען ה"ט) ובה"ה ולח"מ שם ובטוח"מ (סי' צ"ו) מ"ש בזה. ועיין בר"ן מס' שבועות פ' שבועת הדיינין שהקשה מסוגיא דידן על הרמב"ם ז"ל דרב אשי משני אבידה קא אתיא מכח בן דעת משמע מהא דמדין שומרים מעטי' רחמנא לקטן בין לענין שבועה בין לענין כפל עיי"ש בר"ן. והנה לפ"ד הר"י מג"ש הנ"ל ל"ק כלל מסוגיא דידן דהכא אזלא השקלא וטריא דהש"ס אליבא דר' יוחנן ור"י סובר דלא אמרינן עירוב פרשיות כתיב כדאיתא בסוגיין וא"כ הקרא דכי יתן מיירי בפקדון ושפיר ממעטינן קטן מדין שומרים אבל הרמב"ם דפוסק דעירוב פרשיות כתיב שפיר פוסק דלא אימעוט קטן משבועת שומרים וכן ראיתי בפ"י כאן שרצה ג"כ לתרץ כן דברי הרמב"ם וכ' אח"כ אמנם אחר העיון בדברי הרמב"ם ליתא להאי פירושא שהרי (בפ"ד מהל' גניבה ה"ט) כ' הטוען טע"ג בפקדון של קטן אעפ"י שנתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול ונשבע ואח"כ באו עדים ה"ז פטור מן הכפל שנאמר כי יתן איש ואין נתינת קט כלום וצריך שתהי' נתינה ותביעה שוין בגדול עכ"ל ואם כדכתיב הי' לו לחייבו בכפל דהאי קרא דכי יתן איש לא מוקמינן לה אלא במלוה לדעתו לענין שבועה וכפל ושבועה חדא מלתא הוא ובאמת זה תימא גדול בדברי הרמב"ם. והנלע"ד דהרמב"ם סובר דאע"ג דלענין שבועה עקרינן למיעוטא דכי יתן מפקדון ומוקמינן לי בשבועה היינו משום דשבועה לא כתיב בהאי קרא גופי' אבל כפל דכתיב בהאי קרא גופי' דכי יתן איש לא שייך לעוקרו לגמרי כיון דלא משכחת לה כפל אלא בפקדון וא"כ מהאי מלתא ע"כ ממעטינן תביעת קטן ואף שגם זה דוחק מ"מ יש להביא קצת ראי' לדברי הרמב"ם מסוגיא דשמעתין ויתבאר בסמוך עכ"ל הפ"י:
והנה במהדו"ק הארכתי בזה ואיני זוכר מ"ש אז בזה וכעת נלע"ד ליישב והוא דהנה לעיל (על דף ס"ט ע"ב) [אומ"ט] הבאתי מ"ש הקצה"ח (בסי' שמ"ט סק"א) הירושלמי דמס' שבועות פ' ארבעה שומרים תני וגונב מבית האיש לא מראש גגו א"ר ליעזר הדא דתימר בגג שאינו מבוצר אבל בגג מבוצר כבית הוא כו' ומפרש דהירושלמי סובר דלא מתחייב הגנב בכפל אלא בגונב מן חצר המשתמרת של הבעלים והקצה"ח שם תמה בזה וכ' דמהש"ס דילן מורה להיפוך ע"ש ואני הוספתי להקשות מש"ס דילן בב"ק (דף ע"ט ע"ב) א"ר אלעזר ראוהו שהטמין בחורשין וטבח ומכר משלם דו"ה כו' הרי מבואר דאפילו כי לא גנבו מרשות הבעלים רק מחורשין שהוא כמו אגם שאינו של שניהם שיש רשות לכל אדם לרעות בחורשין ובודאי אינו משתמר ואפ"ה חייב דו"ה והרי ר' ליעזר בירושלמי הוא ר' אלעזר בש"ס דילן וא"כ קשה אהדדי והוספתי להקשות עוד כי הלא מפורש כן בהדי' במתני' בב"ק שם (דף ע"ט ע"א) או שגנב חוץ מרשותם וטבח ומכר ברשותם או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותם משלם דו"ה הרי מפורש בהדיא דאפילו כי גנב חוץ מרשותם של הבעלים ג"כ משלם כפל ופירשתי שם פי' אחר בירושלמי אשר גם הירושלמי סובר כן דאפילו כי גנבו מרה"ר ג"כ חייב הגנב כפל ע"ש ועיין עוד מ"ש לעיל (על דף ע"ט ע"א) [אוקט"ג] פלפלתי שם בדברי הר"ר יונתן המובא בשמ"ק בד"ה אבל בסה"ד שם דסובר כהירושלמי הנ"ל דבעינן דוקא שגנבו מרשות הבעלים ממש וא"כ קשה מכל הני דוכתי לשיטת הר"ר יונתן ז"ל וכתבתי ליישב דניהא דאמרינן דהגנב צריך לעשות בו קנין המועיל בשאר דוכתי לקנות אבל כי לא עשה בו קנין המועיל בשאר דוכתי לאו שם גנב עלה ולא נתחייב באונסין אבל מ"מ לענין זה שיהי' נקרא יצא מרשות הבעלים בודאי דכבר מיקר אינו ברשותו של הבעלים דניהא דאם בהמתו עומדת מעצמה ברה"ר והבעלים יודעים ממנה שעומדת ברה"ר ומכ"ש אם הבעלים העמידוה שם דודאי עדיין מיקרי ברשותן של הבעלים ויכולין למוכרה ולהקדישה אבל אם הגנב והגזלן כבר גנבו או גזלוה הן שהוציאו מרשות הבעלים דהיינו שהי' הבהמה עומדת בחצר והם הוציאוה משם או שהיתה עומדת ברה"ר והם גנבוהו או גזלוהו מרה"ר ורק שלא עשו עדיין קנין המועיל במכירה ומתנה דעדיין אין הבהמה באחריותו של הגנב ואינו מחויב בכפל ודו"ה מ"מ כבר יצאה הבהמה מרשות הבעלים הראשונים כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' והארכתי שם בביאור הדבר לפרש דברי הר"ר יונתן ז"ל ע"ש:
וכעת נלע"ד להסביר טעם הדבר דחייב הגנב בכפל אף שלא גנבו מן ביתו של הבעלים ממש אע"ג דכתיב הלשון וגונב מבית האיש הוא משום דהואיל דהחפץ הוא של הבעלים. ואם הוא בבית השומר נוכל לומר דזה מיקרי ג"כ ביתו של הבעלים הואיל דחצר המופקד נקנה להמפקיד וא"כ אכתי קרינן בי' ביתו ומיקרי שפיר מבית האיש ועיין לעיל (דף ע' ע"א) בתוד"ה ל"כ אורכתי' אמטלטלי דוקא אמטלטלי דגזלה אבל אמטלטלי דפקדון כתבינן כו' ועוד דלעיל אמר אין הגונב אחר הגנב משלם כפל משום דאין בעלים יכולין להקדיש וגונב מבית הנפקד משלם כפל לבעלים כדתניא בהמפקיד (דף ל"ג) ועיקר קרא בגונב מבית שומר כתיב עכ"ל והטעם דגונב מבית שומר דחייב נוכל לומר דהוא משום האי טעמא הואיל דביתו של הנפקד נקנה להמפקיד א"כ מיקרי שפיר ביתו וגונב מבית האיש קרינן בי' וכתבתי עוד שם די"ל בטעם הדבר דחייב גם כי גנבה מרה"ר הוא משום דכל שבהמתו עומדת שם הוה קצת כמו רשותו ויש להסביר הדבר יותר שהרי ברה"ר יש לכ"א חלק בו ויוכל כ"א להשתמש בו והי"ל כחצר השותפין דכ' הר"ן בנדרים ר"פ השותפין דבשעה שכ"א משתמש בו הרי הוא שלו וא"כ ה"נ י"ל כן דבשעה שמונח הכלי שלו ברה"ר או הוא כאלו המקום הזה הוא של בעל הכלי וא"כ תו קרינן בי' וגונב מבית האיש. ואע"ג דלענין שיקנה אם הוציאו לרה"ר לא אמרינן האי סברא התם, הוא משום דכמו דנימא דיהי' מיקרי רשותו של הקונה ה"נ י"ל להיפוך ג"כ דמיקרי ג"כ רשותו של המוכר וא"כ תו לא מהני המשיכה הלז כלל אבל לענין שיתחייב הגנב בכפל אם גנבו מרה"ר שפיר נוכל לומר להאי סברא דהואיל דהחפץ הזה מונח ברה"ר והרי גם להבעלים יש רשות להשתמש באותו מקום א"כ הי"ל כאלו מונח ברשותו ושפיר קרינן בי' וגונב מבית האיש ודו"ק:
ומעתה נלע"ד לומר דבאמת אין לקטן זכי' ורק דמשכחת שיהי' להקטן זכות בהחפץ כגון שירש מאביו או שהקנה לו אחר והיכא דדעת אחרת מקנה אית לי' להקטן זכי' בהחפץ ועיין תוס' סנהדרין ר"פ בן סורר, ונלע"ד לומר דניהא דיש להקטן זכות בגוף החפץ והרי הוא שלו מ"מ לא מיקרי שהוא ברשותו דוגמא לדבר גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו אלמא אע"ג דגוף החפץ הוא של הבעלים מ"מ אינו ברשותו ה"ה די"ל גם הכא כן דאף דגוף החפץ הוא של הקטן שהרי הוא שלו ומי יוכל להפקיע ממנו מ"מ לא נוכל לומר דהוי ברשותו כיון דאינו יכול לקנות א"כ מיקרי שאין לו רשות והרי אינו ברשותו של הקטן ואף דלא דמי להא דגזל ולא נתייאשו הבעלים מ"מ י"ל כן דאין לו רשות לקטן ולע"ד היא סברא נכונה ועדיין צריך ראי' לזה:
והנה אחז"ר עיינתי עוד בזה והעירני בני האברך מו"ה ישכר שיחי' שיש להעיר בזה מהא דמס' נדה (דף מ"ו ע"א) א"ר הונא הקדיש ואכל לוקה כו' ומסיק הש"ס הקדיש הוא ואכלו אחרים כו' כל הסוגיא והרי מבואר דקטן מצי להקדיש את שלו ולפי האמור אמאי יכול להקדיש והא הוי אינו ברשותו והרי גזל ולא נתייאשו הבעלים גם הנגזל אין יכול להקדישו אף דהוא שלו לפי שאינו ברשותו ואמאי יחול הקדשו של הקטן עכ"ד:
ולע"ד י"ל בזה דלא מיבעי' למ"ד שם בנדה מופלא הסמוך לאיש דרבנן א"כ אין קושיא מהתם על סברתי הנ"ל שהיא רק על דין דאורייתא אלא אפילו למ"ד התם מופלא הסמוך לאיש דאורייתא הכי נימא דמופלא הסמוך לאיש יהי' קנינו ונתינת מתנתו חל מה"ת כי לא מצינו זה בשום מקום ורק דאמרינן לענין הקדשו גילתה רחמנא דמהני הקדשו מגזה"כ ואמרינן דנתנה לו התורה הרשות שיכול להקדיש כמו גדול וממילא לענין זה יש לקטן מופלא הסמוך לאיש רשות להקדיש אבל לענין שאר דברים שפיר נוכל לומר סברתי הנ"ל דאין לו רשות ומכ"ש כשלא הגיע עדיין למופלא הסמוך לאיש:
ועוד י"ל בזה דדוקא בגזל ולא נתייאשו הבעלים הוא דאין הנגזל יכול להקדישו כיון שהוא ברשות הגזלן אבל חפץ של הקטן ניהא דנימא דאין לקטן רשות מ"מ כיון דאין הרשות ביד אחרים אולי י"ל דלא דמי לגזילה ושפיר יכול מופלא הסמוך לאיש להקדיש אע"ג דאין לו רשות. ובזה יש להעיר באבידה כל זמן שלא מצאה אחר ומונחת במקום שאינו משתמר שכתב הנתה"מ (סי' רנ"ט סק"א) דהוי אינו ברשותו עיי"ש ולפי סברא זו י"ל דאע"ג דאבידה הוא אינו ברשותו להנתה"מ ז"ל מ"מ נימא דיהי' יכול להקדישה כיון שאינה ברשות אחר. וקצת דוגמא לזה במס' נדרים (דף ל"ד ע"ב) גבי ככר של הפקר דיכול להקדישה עיי"ש אע"ג דלא דמי כ"כ דהתם כתבו הראשונים ז"ל הטעם משום דבידו לזכות בו אבל הוא קצת דוגמא לזה. ועיין מ"ש לעיל (על דף ס"ו ע"א) [אוכ"ח אק"ב] (ועל דף ס"ט ע"א) [אומ"ז אק"ב] הבאתי דברי הנוב"י מהדו"ת חאהמ"ז (סי' ע"ז) שכ' דאבידה הוי ברשותו ויכול להקדישה ועיין מ"ש בק"א (על דף ס"ו ע"א) [אוכ"ח אק"ב] בזה:
ולפ"ז יש לומר דאם גנב חפץ של קטן אינו מחויב לשלם כפל דאף דהחפץ הוא קנוי להקטן ויש לו קנין בו מ"מ לא מיקרי שהוא ברשותו וכי גנב הגנב לא גנב מרשותו והתורה אמרה וגונב מבית האיש והיינו שיגנוב מרשותו ולכאורה הוא דבר חדש ולא מצאתי עוד מבואר דין זה בשים מקום. ומעתה גם בשומר של הקטן שטען טע"ג ג"כ לא נוכל לחייבו כפל אף דהדין הוא דנשבעין שבועת השומרים על טענת קטן הוא משום דגוף החפץ הוא באמת של הקטן מ"מ הלא הא דשומר חייב כפל בטוטפ"ג הוא משים דהוי כאלו גנבו מרשותו של המפקיד וכמש"ל ומשים דביתו של הנפקד נקנה להמפקיד והטעם דבזה שמניח שם הפקדון הוה כאלו עשה בו קנין ומכ"ש לשיטת הרמב"ם דאכילת פירות הוה קנין והעירותי בזה במק"א וקטן אין לו זכות בזה כי אין קנינו קנין וכן לפי הסברא שכתבתי משום דהוא ברשותו כל היכא דאיתא ובטוטע"ג אם נשבע הוה כאלו גנבו ממש בידים אבל עכ"פ בעינן דוקא אם יש להבעלים רשות אבל בטוטע"ג על פקדון של קטן ניהא דעל עיקר הפקדון צריך לישבע משום דגוף הפקדון הוא של הקטן ויש לו זכות בו וכגון שירשו מאביו או שהקנה לו אחר וכמש"ל מ"מ כפל אינו מחויב השומר אם טטע"ג על פקדון של קטן. כן הי' נלע"ד ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל:
אמנם לפ"ז צריך באור ליישב סוגיית הגמ' דארחב"א אר"י הטוטע"ג באבידה משלם תשלומי כפל כו' איתיבי' ראב"מ לרחב"א כי יתן איש אין נתינת קטן כלום ואין לי אלא שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מניין ח"ל עד וגו' יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שיין כאחד ואם איתא תיהוי נמי כאבידה א"ל הב"ע כגון שאכלו כשהוא קטן אבל כשהוא גדול מאי ה"נ דמשלם כו' תני עד שתהא אכילה ותביעה שוין כאחד כו'. והנה לכאורה יקשה לפי סברתי הנ"ל דטעמו דפטור מלשלם כפל בטוטע"ג על חפץ של קטן משום דקטן אין לו רשות א"כ מה פריך ראב"מ לרחב"א והלא יש חילוק בין אבידה לפקדון של קטן לפ"ד הנוב"י ז"ל מהדו"ת חאהע"ז (סי' פ"ז) הנ"ל דאבידה מיקרי ברשותו של הבעלים קודם שמצאה אחר א"כ כשמצא אבידה ולקחה מיחשב שנטלה מרשותו של הבעלים ומש"ה כשטטע"ג חייב כפל אבל בפקדון של קטן אפילו בנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול שפיר קתני בברייתא דפטור משום דבעי שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד והכא בשעת הנתינה של הקטן להשומר לא היתה ברשותו של הקטן וכיון דבעי שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד מש"ה פטור אם נימא כסברתי הנ"ל אבל באבידה משעה שמצאה הוה כלקחה מרשות הבעלים לפי שיטת הנוב"י הנ"ל:
והנה לסברת הנתה"מ (סי' רנ"ט סק"א) הנ"ל דאבידה כשמונחת במקום שאינו משתמר הו"ל אינו ברשותו של הבעלים כמו גזילה יעו"ש ואפ"ה סובר רחב"א אר"י דחייב כפל הרי דלא בעי שיקחנה מרשות הבעלים שפיר ראב"מ מטוטע"ג בפקדון של קטן שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול גם לסברתי הנ"ל דקטן אין לו רשות דהא חזינן באבידה דחייב כפל בטוטע"ג אף שלא לקחו מרשות הבעלים:
אמנם לפ"ז לא יהי' מובן מה דמשני רחב"א הב"ע כגון שאכלו כשהוא קטן דאכתי תיקשי גם באבידה דלשיטת הנתה"מ כשהמוצא הגבי' ונוטלה על דעת לגונבה ג"כ לא לקחה מרשות הבעלים ואפ"ה חייב בכפל ואמאי הא בעי שיגנוב מרשות בעלים וא"כ ע"כ גם לפ"ד הנתה"מ א"א לומר כסברתי הנ"ל משום דקטן אין לו רשות דהא חזינן באבידה דחייב בכפל. ולסברת הנוב"י דאבידה מיחשב ברשותו של הבעלים ג"כ יקשה על סברתי הנ"ל. וע"כ צ"ל דסוגי' הש"ס לא אזלא בסברא זו שכתבתי דבעינן שיגנוב מרשות הבעלים:
אולם מה דמשני רב אשי לא דמי אבידה קא אתיא מכח בן דעת והא לא אתיא מכח בן דעת בזה יש מקום להעמיס סברא הנ"ל דרב אשי הוא דחידש זה לתרץ קושית ראב"מ וכשיטת הנוב"י דאבידה מיחשב ברשותו של הבעלים והמוצא האבידה מיחשב כאלו לקחה מרשות הבעלים ממש אבל פקדון של קטן לא אתיא מכח בן דעת והכוונה כיון דקטן אין לי דעת אין לו רשות וניהא דהוי שלו אבל לא מיקרי שהוא ברשותו ולתירוצו של רב אשי מצינן לומר דאפילו אכלו כשהוא גדול ג"כ פטור מכפל וכדקס"ד מעיקרא ולרב אשי הוי הטעם משום דבעי שיקחנה מרשות הבעלים ואע"ג דכשאכלו כשהוא גדול והרי אז יש לו זכות הרשות כיון שבשעת לקיחתו של השומר לא לקח מרשות בעלים פטור מכפל דבעי שתהי' נתינה ותביעה שוין כאחד אבל באבידה חייב בכפל כיין דאתיא מכח בן דעת והוה ברשות הבעלים:
והנה הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהל' גניבה ה"ד) פוסק בטוטע"ג באבידה כו' חייב בכפל (ובה"ט) כתב ז"ל הטוטע"ג בפקדון של קטן אעפ"י שנתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדיל ונשבע ואח"כ באו עדים ה"ז פטור מן הכפל שנאמר כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום וצריך שתהא נתינה ותביעה שוין בגדול עכ"ל ומשמע דפוסק כתירוצו דרב אשי מדלא חילק בין אכלו כשהוא קטן בין אכלו כשהוא גדול והרי לתירוצא דרחב"א עולה דיש חילוק בין אכלו כשהוא קטן לבין אכלו כשהוא גדול ולא בעי שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד רק שתהא אכילה ותביעה שיין כאחד והרמב"ם דקדק וכתב עד שתהא נתינה ותביעה שוין בגדול א"כ נראה שפוסק כתירוצא דרב אשי וגם בנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול ג"כ פטור משום דבעי שתהא נתינה ותביעה כאחד. ועולה שפיר כמ"ש לעיל דהטעם דפטור בפקדון של קטן משום דאין רשות לקטן ובאבידה דפוסק דחייב בכפל משום דאבידה מיקרי ברשותו וכשיטת הנוב"י הנ"ל:
ב ובמהדו"ק העירותי הרבה בזה ואיני זוכר רק מה שרשום קצת והוא דהנה לעיל (בדף ק"ו ע"א) דלענין חיוב כפל לא מתחייב השומר בקפץ ונשבע אפילו אם השבועה הי' בפני ב"ד ולענין אם מיפטר בשבועה זו שקפץ ונשבע איכא פלוגתא בין הראשונים ז"ל בשמ"ק שם. ולכאורה יש להסתפק אם נשבע שלא בפני בע"ד אם יצא ידי שבועה אפילו כי נשבע בב"ד ולכאורה נראה דיצא ידי השבועה ולענין להתחייב כפל י"ל דלא מתחייב כפל וא"כ י"ל דניהא דנשבעין שבועת שומרים לקטן מ"מ הלא הוי כמו נשבע שלא בפני בע"ד וא"כ לא מתחייב בכפל השומר שטטמ"ג ונשבע לקטן מיהא זה דוקא בתבעו כשהוא קטן ונשבע לו אבל בתבעו כשהוא גדול אז הוה תו בפניו. אולם הואיל דכתיב כי יתן איש וצריך שתהי' נתינה ותביעה שוין בגדול וא"כ מש"ה פטור גם בתבעו כשהוא גדול. ויתיישב בזה דברי הרמב"ם ז"ל שיש חילוק בין כפל לשבועה. ויש לפרש גם הסוגי' בזה מה דפריך על טוסע"ג באבידה מהאי בריתא ומה דמשני וקצרתי:
ג ובעיקר דברי הרמב"ם ז"ל לא זכיתי להבין כלל שכ' דבתובעו כשהוא גדול על הפקדון שהפקיד כשהי' קטן ונשבע ואח"כ באו עדים דפטור מן הכפל שנאמר כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום וצריך שתהי' נתינה ותביעה שוין בגדול והנה בגמ' יליף לה מקרא דעד האלקים יבא דבר שניהם וראיתי בהגמי"י שכ' עלה כן דורש בירושלמי ובפ' הגוזל דורשו מדבר שניהם עכ"ל יעיין הגמי"י (פ"ב משכירות אות ד') אמנם בירושלמי דריש כי יתן איש אל רעהו עד שתהי' תביעה ונתינה שוין בגדול עכ"ל ובירושלמי בפרקין לא ראיתיו ובירושלמי דמס' שבועות פרק הדיינין איתא אין נשבעין על טענת חש"ו כתיב כי יתן איש אל רעהו פרס לקטן עד כדין בשנתן לו קטן ותבעו קטן נתן לו קטן ותבעי גדול ת"ל רעהו עד שיהא נתינתו ותביעתו שוין א"ר בא בר ממל לית הדא פשיטא על דר' יוחנן דאמר הטוען לחבירו טענת גנב באבידה חייב עכ"ל הירושלמי וצריך לעיין בפירושים מש"פ בזה ואינם תח"י לעיין בהם כי אין לי כעת רק ירושלמי בלי פירוש אבל חזינן דיליף לה בירושלמי מקרא דרעהו והרמב"ם לא הביא כלל קרא דרעהו (ועיין ברמב"ם בפ"ב מהל' שכירות הל"ה) הפקיד הקדש ואח"כ פדהו והרי הוא חולין בעת שנטלו מיד השור או שהשאילו חולין ואח"כ הקדיש והוא ביד השואל וכן עכו"ם שהפקיד ואח"כ נתגייר כל אלו אין בהם כל דיני השומרין עד שתהי' תחילתן וסופן נכסי הדיוט ונכסי ישראל וכ' הה"מ במכלתא בפ' משפטים וכי יתן איש אל רעהו וכתיב ישלם שנים לרעהו לרעהו ולא להקדש ולא לאחרים םי' בעינן לרעהו בשעת נתינה ובשעת תשלומין עכ"ל וכ"פ בש"ע חו"מ (סי' ש"א ס"ט) עיי"ש וא"כ דרשינן לה לקרא דרעהו על הקדש ועכו"ם וי"ל בזה:
[קמט]
שם כי יתן איש אין נתינת קטן כלום כו' ובשמ"ק סוד"ה ולענין פסק כ' שם בשם הרמ"ה ז"ל וה"מ היכא דטעין לי' מנה הלויתיך והפקדתי אצלך א"נ מנה הלויך אבא והלה טוען להד"ם דשבועה דבעיא טענה הוא אבל א"ל תן לי פקדון שהפקיד אבא בידך ואודי לי' אידך דאפקיד גבי' מיהא קטעין דאגניב אי אומנם מחייב שבועה דכי יתן איש קרינן בי' ומעיקר כי מסרי' אבוה דהאי קטן ניהלי' לנטורי' איחייב לנטורי' והשתא כי תבע לי' בנו קטן מני' מיחייב בשבועת השומרים דהא לאו שבועה דתליא בטענה הוא כי היכא דלימא טענת קטן ולאו כלום הוא וכי לימא עד האלקים יבוא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחת דאלמא נתינה ותביעה תרווייהו בגדול בעינן שאני התם דכיון דהויא נתינה בקטן לי' דינא דשומר מהכא הלכך אע"ג דהוי תביעה בגדול נמי ולא כלום הוא אבל היכא דאיכא נתינה מכח גדול דאשכח דאתיא לידי' מעיקרא בתורת שמירה ואיחייב לי' בנטורתא ממילא חיילא עליו דינא דשומר בע"כ כו' עכ"ל ולכאורה שמעינן מינה דמפקיד שמת לא נפקע חיוב השמירה מן השומר עדיין ועיין במח"א הל' שומרים (סי' כ') וז"ל ראובן שהי' לו פקדון ביד שמעון והקנהו ללוי בקנין סודר נ"ל דאין שמעון נעשה שומר של לוי עד שיקבל עליו לשומרו ללוי הקונה אותו וכ"נ מפי' הרשב"ם בפ' הספינה גבי ההוא דברשות המופקדים אצלו עד שיקבל עליו יע"ש עכ"ל המח"א וא"כ י"ל דלפ"ז ה"ה הכא שמת המפקיד נימא ג"כ דפקעה לה החיוב שמירה ולא הוי עוד שומר כלל והרי הרמ"ה כ' להיפוך. מיהא י"ל דמדברי הרמ"ה אין ראי' להיפוך דנוכל לומר שהשומר טוען דאיתנס עוד בחיי המפקיד:
אלא דבמס' ב"מ (דף ל"ד ע"ב) שילם לבנים מאי ופירש"י שילם לבנים מתו הבעלים ונגנבה ואמר השומר לבנים הריני משלם או שילם מהו עכ"ל ודקדק רש"י ז"ל לכתוב מתו הבעלים ונגנבה והלא היינו יכולין לפרש בפשיטות והיינו אפילו נגנבה ואח"כ מתו הבעלים והשומר שילם לבנים ומורה דברי רש"י ז"ל דגם בכה"ג שמת המפקיד לא פקע החיוב שמירה עדיין והרי השומר מחויב עדיין בשמירה כ"ז קבלת השמירה ובמק"א כבר העירותי מרש"י זו ע"ד המח"א הנ"ל. ואולי י"ל דשאני בין יורשים לבין היכא דהמפקיד מכרו לאחר בק"ס דיורש שאני הואיל דכרעא דאבוה הוי וגם הרמ"ה כ' לדינו הוא ג"כ ביורש אבל היכא דמכרו המפקיד לאחר בק"ס שפיר י"ל דפקעה לה כל החיוב שמירה לגמרי בזה:
והנה בגוף הדין של המח"א מ"ש להביא הראי' מרשב"ם הוא בב"ב (דף פ"ה ע"א) דקאמר הש"ס ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או עד שישכור את מקומו ופירשב"ם המופקדים אצלו שהפקיד שם מוכר פירותיו ומסתמא הקנה לו נפקד למפקיד את רשותו לצורך פירותיו למכור ולמדוד פירותיו בביתו כדרך כל הנפקדים ועל הא דקאמר עד שיקבל עליו פירשב"ם שיקבל עליו נפקד במצות מפקיד לייחד לו רשות ללוקח לקנות הפירות באשר הוא שם או שישכור והה"נ גבי רשות מוכר שייך קבלה ושכירות כו' עכ"ל אלמא דלא מיחשב רשותו של הלוקח עד שישכור מקומו או שיקבל עליו הנפקד כו' ולא אמרינן דהואיל דהמפקיד קנה לרשותו של הנפקד בזה שהפקיד אצלו ה"נ כשהקנהו להלוקח קנה הלוקח ג"כ לאותו מקום שמונח שם הפקדון זה הוא כוונת המח"א בזה:
ולעד"נ די"ל בזה דהואיל דהלוקח לא עשה קנין אחר ורק דאנו רוצים לומר שעי"ז יקנה בזה שיהי' נחשב כחצירו הואיל דמקום הפקדון הוא להמפקיד וכשמקנה להלוקח הפקדון זוכה ג"כ בחצירו דהיינו באותו מקום שמונח שם הפקדון הלא אם נימא דלא קנה להפקדון הרי ל"ק ג"כ להמקום הזה ומש"ה בעינן דוקא עד שיקבל עליו או עד שישכור את מקומו אבל אם הקנה לו בקנין סודר שפיר י"ל דעדיין לא פקע השמירה ועדיין הוא שומר על החפץ המופקד אף שהקנהו המפקיד לאחר ונעשה זה שומר להלוקח ועיין בקצה"ח (סי' ר' סק"ה) שכ' ונסתפקתי בראובן שנתן שטר מתנה לשמעון על ביתו ונתן השטר תוך ביתו וא"ל הנני נותן לך הבית עם השטר מתנה שבתוכו מי נימא כה"ג חצירו ומתנתו באין כאחד דכה"ג אמרו ר"פ הזורק כו' ולאחר העיון נראה פשיט דכה"ג אינו זוכה דכיון דהחצר והשטר עדיין לא יצאו מרשותו איך יזכה בו המקבל ומאין יהי' לו למקבל זכי' בביתו ובשטרו כו' ע"ש וה"נ דכוותי':
ועוד י"ל בזה דהיכא הפקיד אצלו סתם ולא קבע זמן בזה י"ל דכל שמכרו לאחר פקע חיוב השמירה אבל בקיבל לזמן לשמור ובאמצע הזמן מכרו לאחר שפיר י"ל דאכתי לא שקע חיוב השמירה ממנו אף שמכרו לאחר ובב"ב מיירי בכה"ג שלא קבע לזמן השמירה ודו"ק כי קצרתי: