אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר
בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף קו.
[קמא]
א דף ק"ו ע"א א"ל יכילנא לשנויי לך רישא חוץ לב"ד וסיפא בב"ד מיהו שינויא דחיקא לא משנינן לך אידי ואידי בב"ד ולא קשיא כאן בקפץ כאן בשלא קפץ ופירש"י כאן בקפץ רישא דקתני משלם כשקפץ זה והשביעי קידם שחייבוהו ב"ד וכי קאמר רב בלא קפץ והדיינין השביעוהו וקניא באותה שבועה כו' עכ"ל. ובשמ"ק כ' בשם הרשב"א ח"ל כאן בקפץ וכ' ר"ח ז"ל ש"מ מאן דקפץ ונשבע אונה שבועה והא דגרסינן בגיטין (דף ל"ה ע"א) מודה רב בקופצת לאו שנחשבת כשבועה אלא רב דלא מגבי כתיבה לארמלתא בקופצת מודה שמשביעה ומגבי לה כתובה ע"כ. וי"ל דבעלמא שבועה היא וגובה כתובה באותה שבועה אלא כאן הוא לפוטרו מתשלומין כדרב ואי נמי לחייבו כפל אינה לא פוטרת תשלומין ולא מחייבת אלא שבועה אלימתא שהשביעי ב"ד בפניהם וכבר הארכתי בדבר זה במקומה במס' גיטין פ' השולח עכ"ל. והנה שם בגיטין הביא הרשב"א שהרמב"ן חילק על הר"ח והרשב"א בסוף דבריו נראה שמסכים לשיטת הר"ח דהא דקופצת ונשבעת מהני רק לענין זה שהב"ד משביעין אותה אח"כ וגובה כתובתה ע"ש. ועיין עוד בשמ"ק כאן שכ' בשם הרמ"ה ז"ל קפץ ונשבע מעצמו לא משלם כפל ואפילו נשבע בב"ד דלא חייב רחמנא כפל לטוטע"ג ונשבע אלא היכא דפטר נפשי' בההיא שבועה אבל היכא דלא פטר נפשי' בההיא שבועה לא מחייב כפל וש"מ דמאן דמשתבע לי' לחברי' חוץ לב"ד א"נ בב"ד ואשתבע לי' מקמי דליחייבי' ב"ד שבועה לא מיפטר בההיא שבועה אלא מחייב לאישתבועי לי' זימנא אחריתא אפומא דב"ד וכן הלכה עכ"ל והוא כשיטת הר"ח הנ"ל ועיין במס' גיטין (דל"ה ע"א) שם דפירש"י מודה רב בקופצת ונשבעת דהואיל וקופצת ונשבעה הרי נשבעה וגובה עכ"ל הרי דס"ל לרש"י ז"ל דא"צ לישבע עוד הפעם:
ובש"ע אהע"ז (סי' צ"ו סי"ט) כשמשביעין ב"ד או היורשים את האלמנה כשתבא לגבות כתובתה אין משביעין אלא חוץ לב"ד כו'. וכ' הב"ש (ס"ק ל"ה) אם קפצה ונשבעת נוטלת כתובתה וא"צ לישבע עוד רש"י והר"ן עכ"ל הב"ש. ובבאה"ט הביא דמוהרי"ט (ח"ב ס"א) לא כ"כ עכ"ל ואין לי כעת תשי' המוהרי"ט לעיין בו ונהירנא כי במהדו"ק הארכתי קצת בזה ואיני זוכר כעת וגם אין לי ספרים לחפש בספרן של צדיקים אלא די"ל מהא דאיתא בת"מ (סי' פ"ז סט"ז) שנים שנתעצמו בדין ונשבעו שלא יטענו אלא האמת ואח"כ נתחייב אחד מהם שבועה לחבירו י"א שאינו נפטר בשבועה הראשונה והרמ"א כ' וי"א דאם נשבעו תחילה בנק"ח וכדין שבועה א"צ לחזור ולישבע אלא מזכירין לו אותה שבועה מרדכי ר"פ הדיינים ועיין לקמן (סל"ד) עכ"ל והרי לדעת המרדכי נפטר בשבועה הראשונה אע"ג דלא הי' עפ"י ציוי הב"ד ואפילו לדעה הראשונה שהיא דעת הרשב"א דס"ל דלא נפטר בשבועה הראשונה הלא כתב הטעם משום דשבועה הראשונה לא חמירא לי' כולי האי שבשעה שנשבע לא יצא דבר שקר מפיו משא"כ בשביעה אחרונה ע"ש בב"י ועיין לקמן (בסל"ד) בסמ"ע וט"ז שם מ"ש בזה. אבל באם קפץ ונשבע אחר שטען שכן היא האמת כמו שטען נראה דס"ל דא"ל לישבע פעם שנית וי"ל בזה ולא מצאתי כעת מבואר יותר להלכה בקפץ ונשבע אם צריך לישבע פעם שנית או לא:
ודבר זה שכיח למאוד אשר בע"ד אחר נשבע שטענתו אמת ולשיטת הר"ח והרמ"ה הוה הדין דצריך לישבע שנית ומשמע מדבריהם דאפילו במקום שהוא נשבע ונפטר מלשלם כמו הכא שנשבע שנאבד או נגנב ופטור מלשלם אפ"ה צריך לישבע שנית ולשיטת רש"י והר"ן אפילו לגבות מהני קפץ ונשבע וא"צ לישבע שנית ולדידן י"ל דבנשבע ונפטר בודאי י"ל דא"צ לישבע שנית דיכול לומר קים לי כשיטת רש"י והר"ן דהוי שבועה ורק שיגבה באותה שבועה יש להסתפק קצת דדילמא הלכה כהר"ח והרמ"ה דלא חשיב שבועה בקפץ ונשבע. מיהא י"ל לפי סברת הרשב"א הנ"ל משים דשבועה הראשונה לא חמירא לי' כולי האי כו'. אילי י"ל דזה לא חמירא לי' כ"כ בקפץ ונשבע ולא הוה אצלי כמו שבועה ממש ואף דבנידון דידי' של הרשב"א ז"ל שנשבעו שניהם מדעת עצמן שיטענו האמת וצריך לומר הטעם משום שבשעה שנשבע לא יצאה לשקר שאני התם שנשבעו שניהם על דעת שבועה ממש משא"כ בקפץ ונשבע:
מיהא קשה לחלק חילוק זה דלא נזכר כלל בשום מקום. ואף לכאורה הרשב"א במס' גיטין שם נוטה לדעת הר"ח וא"כ יהי' מוכרח לכאורה חילוק זה דאל"כ יקשה דברי הרשב"א אהדדי דלמה בשנים שנשבעו הוצרך לומר הטעם דבשעה שנשבע לא יצא דבר שקר מפיו מ"מ אינו מוכרח כ"כ חילוק זה שהרי כאן בב"ק נראה דלא ס"ל כהר"ח ועכ"פ היכא דהוא נשבע ונפטר בודאי די"ל דפטור מלישבע שנית היכא דקפץ ונשבע משום דיכול לומר קים לי כהסוברים דקפץ ונשבע מיחשב שבועה ורק היכא דהוא להוציא ממון בשבועה זו דהיינו היכא דהוא נשבע ונוטל יש לספק קצת בזה מיהא מהא (דסי' פ"ז סט"ז) להרמ"א דפוסק כהמרדכי נראה דס"ל דמיחשב שבועה ואולי דהתם שאני דנשבע בתורת שבועה אבל בקפץ י"ל דלא מיחשב שבועה וצ"ע עוד בזה:
ב וראיתי ברביד הזהב עה"ת פ' משפטים על פסוק ולקח בעליו וז"ל לכאורה הי' נראה דמ"ש רב האי גאון בספר מ"ש בשער ה' דקפץ ונשבע אינו שבועה ואפילו לרב הכתוב לפנינו בסמוך [היינו הא דרב סובר שבועה קונה] מודה בזה מדוקדק כך מלשון התורה ולקח שיקבל שבועתו ולא שיקפוץ וישבע מעצמו וכ"כ רי"ו נתיב ג' שלהי חלק ג' אמנם מחמת שראיתי להרשב"א ח"ג סי' של"ב משמע מפורש דהוי שבועה ולא הזכיר סברת הגאון צריך לומר דמפרש דברי הגאון בנשבע מעצמו עד שלא חייבוהו ב"ד ולא דיבר הכתוב מזה דהא קיימינן בטוען בב"ד כו' עכ"ל הרביה"ז. והנה במהדו"ק העירותי בזה ואיני זוכר כעת מה שכתבתי אז בזה. והנה מ"ש בשם הרשב"א בתשו' דסובר דקפץ ונשבע הוי שבועה הנה כן מפורש ברשב"א בחידושיו בב"ק כאן דלא כהר"ח ע"ש. אלא דלכאורה י"ל לפ"ד הרביה"ז בדברי הרב האי גאון ז"ל שכ' דמכאן שמעינן דקפץ ונשבע לא הוי שבועה הואיל דכתיב ולקח בעליו הלא בסוגיין דא"ל רמב"ח לר"נ מכדי דרב ל"ס לך משכוני נפשך אדרב למה לך א"ל לפרושה לדרב דרב הכי מתרץ לה למתני' והא רב קרא קאמר אמרי קרא לכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין הוא דאתא ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע וא"כ חזינן דר"נ דמוקי לקרא דולקח בעליו לנשבעין ולא משלמין תו לא מצינן למידק מיני' דשבועה קונה וא"כ היכא מצינן תו למידק מיני' דקפץ ונשבע ל"מ דהא קרא לנשבעין ולא משלמין אתא:
מיהא י"ל דעיקר דרשא דרב דשבועה קונה הוא מקרא ולא ישלם דהיינו דהואיל דנשבע תו א"צ לשלם הואיל דשבועה קונה ומרישא דקרא דכתיב ולקח בעליו שמעינן דוקא בהשבעהו ב"ד הדין כן אבל לא בקפץ ונשבע ולר"נ דסובר דקרא ולא ישלם אתא לנשבעין ולא משלמין סובר רב האי ז"ל דמרישא דקרא דכתיב ולקח בעליו שמעינן דוקא השביעהו ב"ד הוא דולא ישלם והיינו שנפטר בשבועתו מלשלם כ"ז שלא נודע שנשבע בשקר אבל בקפץ ונשבע לא מיקרי עדיין שבועה ולא נפטר עדיין עד שישבע שנית כדין שישביעהו הב"ד:
והנה מ"ש הרביד הזהב ע"ד הרשב"א בתשו' הנ"ל דצריך לומר דמפרש דברי הגאון בנשבע מעצמו עד שלא חייבוהו הב"ד כו'. לכאורה דבריו סתומין ונראה דהרשב"א בתשו' מיירי היכא שכבר פסקו הב"ד הדין שחייב לישבע ורק שלא השביעהו הב"ד ורק קפץ ונשבע וזה הוא דסובר הרשב"א דהוי שבועה אבל הרב האי גאון מיירי שנשבע מעצמו קודם שפסקו הב"ד שצריך לישבע וסובר דל"ה שבועה ולא פליג הרשב"א על הרב האי גאון כן נוכל לומר כוונת הרביד הזהב וזש"כ הרביד הזהב ולא דיבר הכתוב מזה והיינו בדינו של הרשב"א לא דיבר הכתוב כי הכתוב מיירי למעט היכא שנשבע מעצמו קודם שפסקו הב"ד הדין שחייב לישבע וזה מודה גם הרשב"א דלא הוי שבועה והרשב"א דסובר דהוי שבועה היינו היכא דכבר פסקו הב"ד הדין דחייב שבועה ונשבע מעצמו והב"ד לא השביעהו כנ"ל בכוונת הרביה"ז:
והנה לפי דבריו ז"ל הי' מובן מ"ש הרשב"א בח"מ (סימן פ"ז סט"ז) דשנים שנתעצמו בדין ונשבעו שניהם שיטענו האמת ואח"כ נתחייב אחד מהם שבועה דצריך לישבע שנית הבאתיו לעיל והיינו הואיל דנשבע קודם שפסקו הב"ד השבועה. והנה אין לי תשו' הרשב"א לעיין ולראות במה מיירי הרשב"א. אולם לפי מ"ש הרשב"א בחידושיו כאן משמע דסובר דאפילו קפץ ונשבע קודם שפסקו הב"ד השבועה ג"כ יצא ידי שבועה שהרי שם בגיטין (דף ל"ה) דקפצה ונשבעה והתם לא פסקו הב"ד כלל השבועה ואפ"ה מפרש הרשב"א דהא דקאמר מודה רב בקופצת ונשבעה דיצאה ידי שבועה ונוטלת כתובתה ואינה צריכה לישבע עוד הפעם ומכ"ש היכא דהוא לפטור דפשיטא דיצא ידי שבועה בקפץ ונשבע אף אם נשבע קודם שפסקו הב"ד הדין דצריך לישבע:
[קמב]
א א"ל רמב"ח לר"נ מכדי דרב ל"ס לך כו' והא רב קרא קאמר אמרי קרא לכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין היא דאתא. והנה מסתמא שמיע לי' לרמב"ח דר"נ לא ס"ל להא דרב וכ"כ הנ"י והלכתא כר"נ בדיני וכ"פ הרי"ף והרא"ש והרמב"ם (בפ"ב מהל' טוען) דלא כרב אלא דשבועה אינו קונה וכתבו הרי"ף והרא"ש דאפילו נשבע שבועת ע"א ובתר הכי אתא חד סהדא אחרינא מצטרף בהדי' קמא ומחייב לשלומי עכ"ל ועיין בש"ע (סי' פ"ז סכ"ט וס"ל) ועיין במרדכי בפרקין (סי' קל"ג) ז"ל בספר החכמה כתב נשבע ואח"כ באו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם ואין הלכה כן אלא אם באו עדים אחר השבועה חייב לשלם וממורי הכהן קבלתי דאפילו אם לא באו עדים וזה תפס משלו שלא בפנינו ואומר איני רוצה לישבע שהדין עמו [לע"ד ט"ס יש וכצ"ל אני רוצה לישבע שהדין עמי] שהוא נשבע לשקר דיכול לעשות כן ובשערי שבועות האלפס סוף שער ראשון כתב שיקבל התובע השבועה במקום גביית הממון שנאמר ולקח בעליו וגו' משמע דלא כדברי מורי הכהן עכ"ל המרדכי ז"ל. והנה פי' הדברים הוא דספר החכמה פוסק כרב דשבועה קונה וע"ז כ' המרדכי דאין הלכה כן ורק דפסקינן כר"נ דלא ס"ל כרב בזה וכ' בשם מורי הכהן כו' והיינו דמורי הכהן פוסק כר"נ דאין שבועה קונה וא"כ אם באו אח"כ עדים שנשבע לשקר צריך לשלם והוסיף עוד דלאו דוקא כי באו עדים אלא אפילו אם לא באו עדים רק שתפס משלו אחר השבועה שלא בפנינו באופן דיש לו מיגי דלא תפסתי נאמן לומר דחבירו נשבע לשקר וכן פסקינן בש"ע ח"מ (סי' פ"ז ס"ל ע"ש). והביא בשם השערי שבועות שיקבל התובע השבועה במקום גביית הממון כו' ומשמע דשערי השבועות סובר כספר החכמה דהלכה כרב דשבועה קונה ואפילו אתו עדים אח"כ ג"כ פטור אולם מ"ש עלה משמע דלא כדברי מורי הכהן ומשמע דמפרש דהלכה כר"נ דשבועה אינו קונה ורק דפליג עם מורי הכהן לענין אם לא אתו עדים דמורי הכהן סובר דמהני תפיסה בלא עדים וע"ז חולק בשערי שבועות וסובר דלא מהני תפיסה בלא עדים אבל לענין אם אתו עדים אח"כ אמרינן דהלכה כר"נ דשבועה אינו קונה ומלשון השערי שבועות שהביא המרדכי משמע דפוסק כרב דשבועה קונה:
וראיתי בשערי שבועות סוף שער הראשון וז"ל ה"ה שאמרתי שבועות הנתבע שאין שבועה מן התורה אלא על הנתבע שישבע ולא ישלם וכן שנו חכמים ריש פ' כל הנשבעין במשנה כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואמרינן בגמ' מנ"ל אמר קרא ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע ה"ו שאמרתי שיקבל התובע לקיחת השבועה במקום גביית ממון כדכתיב קרא שבועת ד' תהי' בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ולקח בעליו ולא ישלם הרי לקיחת השבועה במקום התשלומין עכ"ל ומשמע מדבריו לכאורה דפוסק כרב דשבועה קונה שהרי הביא דרשא דרב מקרא דולקח בעליו ולא ישלם:
אלא די"ל לכאורה דהא בש"ס כאן קאמר והא רב קרא קאמר ומשני דקרא אתא לאשמעינן דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע וא"כ נראה לכאורה דמאן דאית לי' דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין וילפינן לה מקרא דולקח בעליו ולא ישלם תו לא נוכל לדרוש מקרא זה דשבועה קונה והרי בשערי שבועות הביא תחלה ה"ה שאמרתי שבועות הנתבע שאין שבועה מה"ת אלא על הנתבע שישבע ולא ישלם כו' ואמרינן בגמ' מנ"ל אמר קרא ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע וא"כ הוא כרב נחמן דקרא אתא להא דנשבעין ולא משלמין וא"כ היל"ל דשבועה אינו קונה והאיך כתב מיד אחר זה ה"ו שאמרתי שיקבל התובע לקיחת השבועה במקום גביית ממון כדכתיב קרא ולקח בעליו ולא ישלם הרי לקיחת השבועה במקום התשלומין והוא כרב דיליף מהאי קרא דשבועה קונה וצע"ג לכאורה בזה:
והנה לפי הנראה מדברי המרדכי הנ"ל דמפרש בדברי השערי שבועות דחולק על מורי הכהן לענין דאם תפס התובע אחר שבועת הנתבע דל"מ תפיסה אבל סובר כר"ג דשבועה אינו קונה וא"כ לפ"ז שפיר הביא השערי שבועות להני שני דברים דמתחילה הביא לדין זה דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ומקרא דולקח בעליו ולא ישלם ילפינן לה וכר"נ והדר הביא הדין השני שיקבל התובע השבועה במקום גביית ממון כדכתיב קרא ולקח בעליו ולא ישלם דלקיחת השבועה במקום התשלומין והיינו לענין זה דלא יכול לתפוס אח"כ שלא בעדים אבל אי אתו עדים ואסהידו דשבועתו הי' בשקר שפיר חייב לשלם דשבועה אינו קונה ורק היכא דלא אתו עדים לאסהידו דנשבע לשקר ואמרינן דהשבועה הי' באמת מהני שפיר השבועה לענין זה דלא מהני כלל תפיסתו אפילו היכא דתפס שלא בעדים ובזה חילק על מורי הכהן:
ומעתה יהיו שלשה שיטות בזה. דעת הספר החכמה דפסקינן לגמרי כרב דשבועה קונה לגמרי ואפילו אתו עדים אח"כ. ודעת מורי הכהן הוא כר"נ דשבועה אינו קונה וכי אתו עדים דנשבע לשקר מחויב להחזיר ואפילו כי לא אתו עדים ורק דהתובע תפס אח"כ שלא בעדים מהני תפיסתו ונאמן לומר דהשבועה הי' בשקר במגו דלא תפסתי. ודעת השערי שבועות הוא כמכריע בין הני שני שיטות דכי אתו עדים דנשבע לשקר צריך להחזיר דשבועה אינו קונה וכר"נ דס"ל כן ורק דסובר דל"מ תפיסה שלא בעדים משום דכל שנשבע מהני השבועה לענין זה כל כמה דלא אתו עדים שנשבע לשקר מיחשב כאלו כבר קיבל תשלומין וזה דאמרינן ולקח בעליו ולא ישלם כיון דלא נודע עפ"י עדים שנשבע לשקר אמרינן דבודאי הי' השבועה אמת וכיון שנשבע תו לא יוכל התובע לתפסו בלא עדים כנלע"ד בפי' דברי השערי שבועות לפי פירושו של המרדכי וזה הוא כוונת דברי המרדכי במ"ש ע"ד השערי שבועות משמע דלא כדברי מורי הכהן:
ב אלא דאכתי תקשה גם לפ"ד המרדכי הנ"ל דמנ"ל להשערי שבועות זה דהא הואיל דפסקינן כר"נ דשבועה אינו קונה והטעם דפליג ר"נ על רב הוא משום דסובר דקרא דולקח בעליו אתא לגלויי לן דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין וא"כ גם לענין זה דיהני השבועה לענין זה דלא ליהני תפיסתו שלא בעדים מכח שכבר נשבע זה ג"כ לא נוכל למיליף זה מקרא דולקח בעליו ולא ישלם וא"כ מצד הסברא היל"ל דמהני תפיסה שלא בעדים גם לאחר השבועה וכשיטת מורי הכהן ז"ל ולכאורה י"ל טובא בזה:
והנה הטור בחו"מ (סי' פ"ז מחו' מ"ה) פוסק דמהני תפיסה לאחר שנשבע אם תפס שלא בעדים ובב"י שם הביא בשם בעה"ת בשער עשירי שהסכימו בעלי הוראה דכיון דקיי"ל דשבועה אינו קונה ממון מהני' לי' תפיסתו וכ"כ הרא"ש בפ"ב דמציעא (על דף כ"ו ע"ב). וראיתי ברביד הזהב פ' משפטים על פסוק ולא ישלם הביא דברי הבעה"ת הנ"ל והביא דברי המהר"ם (סי' תשי"ב) דל"מ תפיסה וכ"כ תשר"ש (סי' תר"י) ע"ש ובש"ע (סי' פ"ז ס"ל) פוסק דמהני תפיסת התובע שלא בעדים לאחר שנשבע הנתבע וכתב הסמ"ע (בסק"צ) הדין עם התופס והא דכתב ולקח בעליו השבועה ולא ישלם היינו דאין הב"ד מוציאין לו מאז ממון ממנו אבל כשהוציא זה מעצמו בלא עדים ויש לו מגו או כשיביא אח"כ עדים ע"ז לא נאמר עכ"ל הסמ"ע. ולכאורה אינו מובן כלל דהא הואיל דפסקינן דשבועה אינו קונה וקרא דולקח בעליו ולא ישלם אחא לאשמעינן דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין וא"כ מה קא קשיא לי' להסמ"ע והא דכתב ולקח בעליו השבועה ולא ישלם דהא רק רב הוא דדריש כן לקרא אבל לדידן דפסקינן כר"נ דקרא אתא לנשבעין ולא משלמין א"כ ל"ק כלל ולכאורה בזה:
וביש"ש בפירקין (סי' מ"ז) האריך בדברי הטוח"מ (סי' ל"ד) בשם הרבינו יקר דגם הבע"ד מצטרף לפוסלו והביא דברי הרמב"ן בתשו' וז"ל ומה שיבא התובע לאחר מכאן להעיד עליו שנשבע לשקר ויפסלנו אינו נ"ל בין שיעידו עליו שנים שנשבע להם בין שיעיד עליו הוא ואחר משום דקשיא לן דאם איתא כל שנשבע עפ"י ע"א נעשה חשיד ופסול וכן כל שתבעוהו שנים וכפר בכל ונשבע או שהודה במקצת ונשבע על השאר וא"כ לא הנחת בן לאברהם אבינו כשר לעדות והתורה האמינתו ופטרתו בשבועה או בתשלומי שבועתו עד שאמר רב ולקח בעליו שבועתו ישיב לא ישלם אע"ג דלא מטביענין נפשין אדרב מ"מ לא נקים ונפסלי' וכי אמרה התורה והאמינתך בדיני ופסילתך לעדות אתמהה כו' עד ע"כ נ"ל שאם קדמה שבועת ראובן לשמעון ונפטר שיב לא יפסול בעדותו ולא בעדות של ראובן לעדות של שמעון לפי שבשעה שהביאהו לידי שבועה ונשבע התורה האמינתו ופטרתו וכמו שאמר רב בנשבע ואח"כ באו עדים שכיון שלקח בעלים שבועה שוב לא ישלם אף אט נאמר כן בשלא באו עדים בדבר אחר שכיון שנשבע ונפטר שוב לא יפסיל עפ"י שני עדים שכ"א מעיד על דבר בפ"ט כו' ע"ש היטב. וגם בזה י"ל דהא לדידן דפסקינן כר"נ דשבועה אינו קונה א"כ מוקי לקרא דולקח בעליו ולא ישלם דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין וא"כ מה זה שהביאו הראשונים ז"ל כאן הדרש דולקח בעליו ולא ישלם שכיון שנשבע ונפטר שיב לא יפסול עפ"י שני עדים שכ"א מעיד על דבר בפ"ע ושיטה זו נוטה להמרדכי וכמו שבארתי לעיל והרבה י"ל בזה עוד:
ג ולעד"נ דנוכל לומר בזה דהנה לכאורה י"ל לרב דסובר דשבועה קונה ויליף לה מקרא דולקח בעליו ולא ישלם הכי לית לי' לרב הא דתנן במתני' דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין וקאמר שם הש"ס במס' שבועות (דף מ"ה ע"א) כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין מנ"ל דאמר קרא ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם לו שבועה והרי משמע דעיקר מאי דאמרינן דנשבעין ולא משלמין הוא מהאי קרא ואי לאו האי קרא לא הוה ידעינן זה וא"כ לרב דסובר דשבועה קונה ויליף לה מהאי קרא דולקח בעליו ולא ישלם מנ"ל תו דנשבעין ולא משלמין ולכאורה י"ל בזה:
ולולא דמסתפינא הי' נלע"ד לומר בזה דרב דסובר דילפינן מהאי קרא דולקח בעליו ולא ישלם דשבועה קונה מודה ג"כ להא דקאמר הש"ס בשבועות שם דהא דנשבעין ולא משלמין ילפינן ג"כ מקרא דולקח בעליו ולא ישלם ורק דרב סובר דגם זה דשבועה קינה ילפינן ג"כ מהאי קרא ושני הדינים הללו נפקא לן מהאי קרא דולקח בעליו ולא ישלם ור"נ פליג על רב וסובר דשבועה אינו קונה ולא דריש לקרא דולקח בעליו והיינו דרב ור"נ פליגי בסברא זו אי שבועה קונה דרב סובר דמקרא דולקח נוכל לדרוש זה ג"כ דשבועה קינה ור"נ סובר דמסברא שבועה אינו קונה וקאמר הש"ס דלר"נ האי קרא דולקח בעליו מה דריש בי' וקאמר הש"ס דר"נ סובר דהאי קרא דולקח מוקמינן לה להא לחוד דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין וא"כ א"ש הא דספר החכמה דפוסק כרב והיינו דסובר דקרא דולקח אתא לאשמעינן הני תרתי חדא דשבועה קונה ושמעינן ג"כ מינה דנשבעין ולא משלמין:
וא"כ נוכל לומר דגם השערי שבועות סובר כן דהלכה כרב ומש"ה הביא הני שני הדינים כאחד חדא דנשבעין ולא משלמין ואידך הא דשבועה קונה. וא"כ י"ל ג"כ דניהא דר"ל סובר דשבועה אינו קונה וקרא דולקח מוקי לה לנשבעין ולא משלמין היינו דוקא לענין זה דכי אתו סהדי דנשבע בשקר צריך לשלם אבל כל שלא אתו עדים שפיר נוכל לומר דנפטר לגמרי וכי נשבע נגד העד שוב ל"מ כלל העדותו של העד ולא מיצטרף כלל העד הזה לפוסלו לזה וכשיטת הרמב"ן שהביא היש"ש הנ"ל וי"ל דהרי"ף דסובר דק אתא עוד חד סהדא מיצטרף לבהדי העד הראשון לאפוקי ממונא וכ"כ ג"כ הרא"ש וכ"פ להלכה בח"מ (סי' פ"ו) הבאתיו לעיל מ"מ לענין לפוסלו לשבועה אילי מודה הרי"ף והרא"ש לשיטת הרמב"ן הנ"ל דיש חילוק בין אם נוכל להוציא הממון בזה אמרינן דשבועה אינו קונה ולא נתבטלה עדותו של העד בשבועה שנשבע נגדו אבל לענין לפוסלו לעדות י"ל דנתבטל לגמרי העדותו של העד בשבועה זו שנשבע כנגדו. ויש להוסיף עוד ולהסביר הדבר דבאמת איכא למימר שמא מלוה ישנה יש לי עליו וכדומה ורק דלענין ממון כל דאיכא עוד חד סהדא לא משגיחינן בזה הסברא לומר שמא מלוה ישנה יש לו עליו משא"כ לענין לפוסלו לעדות ולשבועה לא נוכל לפוסלו דשמא נשבע באמת ומלוה ישנה יש לו עליו וכסברא זו כ' ג"כ הקצה"ח (בסי' צ"ב סק"ד) ליישב דברי השערי שביעית הא דסובר דכופר במלוה כשר לעדות גם כי נשבע עליו ע"ש היטב הבאתיו בסוגיין [אוקל"ט אק"ב] ואף בנשבע על הפקדון ג"כ שייך לומר כן דלא נפסל ע"י השבועה עפ"י סברת הקצה"ח שם י"ל עוד בזה יעיש"ה בקצה"ח מ"ש בזה וקצרתי מעט בזה:
ד והנה במהדו"ק הארכתי בענין זה ואיני זוכר מ"ש אי בזה רק רשום מעט בזכרוני כי העירותי אז מסוגי' דסנהדרין (דף ע"ב ע"א) גבי בא במחתרת דסובר רב בדמים קנינהו ורבא קאמר ג"כ עלה דמסתברא מלתא דרב בששיבר דליתנהו בעיני' והאלקים אמר רב אפילו באיתי' בעיני' ע"ש בפירש"י וברמב"ן במלחמות מ"ש בזה וכתבתי אז כי אפילו לרב דסובר שבועה קונה מ"מ י"ל דדוקא לענין זה דאין הב"ד יכולין להוציא ממנו בע"כ אבל מ"מ חיובא איכא עליו לצי"ש ומהני תפיסה כמו בקם לי' בדרבא מיני' דמהני תפיסה ועשיתי סמוכין לזה דלשון ישלם משמע בע"כ כדאיתא במס' חולין (דף ק"ל ע"ב) תנא תני ישלם ואת אמרת מדת חסידות וברש"י ותוס' שם ע"ש וא"כ הכא דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם היינו דאין הב"ד יורדין לנכסיו אבל מ"מ חובה איכא עליו לשלם ואולי יזכני ד' בזמ"א לברר הדברים עוד בזה:
[קמג]
אלא אמר רבא כל הודה לא שנא טוען טענת אבד כו' עד כי קאמר כגון שטוען טענת אבד ונשבע ולא הודה ובאו עדים וכ' בשמ"ק בשם הראב"ד וקשי' לי והא האי קרא ולקח בעליו ולא ישלם בפרשת ש"ש הוא וש"ש לא פטר נפשי' בטענת אבד יע"ש מה שתי' בזה ולע"ד אולי נוכל לומר בפשיטות כדאמרינן בב"מ (דף נ"ח ע"א) על מתני' דבני העיר ששלחו את שקליהן ונגנבו או שאבדו דאמר רבה עלה נגנבו בלסטין מזויין אבדו שטבעה ספינתו בים וא"כ ה"נ נוכל לומר דהא דקאמר הש"ס כי קאמר כגון שטוען טענת אבד היינו שטבעה ספינתו בים וכדומה דהוי אונס ופטר הש"ש נפשי' בההיא טענה: