אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר
בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף קה:
[קלד]
(א) דף ק"ה ע"ב מלתא דאיבעי' לי' לרבא פשיטא לי' לרבה כו' כל הסוגי' וכתב הרא"ש בפרקין (סי' כ"ה) בעי רבא נשבע עליו מהו כו' ומסיק דאמרינן הואיל ואלו מיגנב בעי לשלומי ממונא מעליא קא כפר לי' ולא מיכפר לי' עד דמשלם לי' דמי חמץ מעליא עכ"ל. וביש"ש (סי' מ"ה) הביא דברי הרא"ש הנ"ל וכתב עליו וז"לוילפי"ז איכא נפקותא בהך בעי' אפילו האידנא דליכא חומש מ"מ אי נשבע לית לי' כפרה עד דמשלם לי' דמי חמץ מעליא ולא ידעתי ממה לקח דין זה ואפשר שסבר כל היכא דמחייב חומש בשבועה א"כ כ"ש דמשלם קרן ולא ישלם לו עפרא בעלמא דאי קרן אין כאן חומש אין כאן וכן יראה קצת מלשון הרמב"ם שכתב (בפ"ג מהל' גזילה ה"ה) בד"א כשהחזיר הגזילה אבל אם נשרפה הגדלה או אבדה אחר שנאסרה בהנאה חייב להחזיר לו דמי' כשעת הגזילה לפיכך אם כפר בו אחר שנאסרה בהנאה ונשבע חייב לשלם קרן וחומש ואשם עכ"ל ולשון משלם קרן משמע דמשלם דמי הקרן כשעת הגזילה ופי' המגיד משנה דאיירי בגזילה קיימת כהך בעי' דרבא דאיפשטא מרבה כי' וכן יראה להדי' מן ההשגות הראב"ד ומחלק בין קאי באגם כו' אלמא אפילו היכא דאיכא בעין משלם קרן ותמה אני עליו הלא לקמן בסוף פרקין (דף ק"י ע"ב) איבעי' לרבא גזל חמץ מן הגר ועבר עליו הפסח כו' אי צריך לשלומי דמים לכהנים אי אמרינן יורשין היו היינו האי דירתו מורית ואי אמרת מקבלי מתנות היי מתנה קאמר רחמנא דניתיב להו והא לא קא יהיב להו מידי דעפרא בעלמא היא משמע להדי' דלגר אי הוי אי אומר לו הש"ל גבי קרן אלמא דלא מיבעי לן הכא ולא פשטינן לי' מרבה אלא לענין חומש ואשם אבל לענין קרן משלם לו כמו שהוא בעין כי' והאריך בזה והניח בנ"ע ועיין במלמ"ל (פ"ג מהל' גזילה) האריך בזה והניחו ג"כ בצ"ע דברי הרא"ש הנ"ל מהא דלקמן (דף ק"י ע"ב) ומפלפל הרבה בזה והביא ג"כ בסוף דברי היש"ש הנ"ל עייש"ה:
ולענד"נ בישוב דברי הרא"ש ז"ל דהנה בגזל חמץ ועעה"פ דאו"ל הש"ל משום דלא נשתנה הגזילה ואף שנאסר בהנאה ומיהו בנשבע עליו לאחר הפסח אמרינן דפשטינן לה מהא דרבה דחייב בקרן וחומש ואשם וסובר הרא"ש דא"י לפטור א"ע מן הקרן במה שיחזיר לו החמץ בעין ולכאורה טעמא בעי בזה. ונלע"ד להסביר הדבר הואיל דכתוב בי' לשון נתינה או מקרא דונתן לאשר אשם לו אי מקרא דלאשר היא לו יתננו ביום אשמתו וכל דנאסר בהנאה לא קרינן בי' לשון נתינה ועיין גיטין (דף כ') ומעתה נוכל לומר דזהו דוקא במחזיר הגזילה לנגזל או ליורשיו משא"כ בגזל הגר דמצד הסברא הי' לנו לומר דזכה בו הגזלן דהא נעשה הפקר ול"ש בי' לומר דמחויב בהשבה לקיים והשיב דהא נעשה הפקר ורק הואיל דגלי קרא בהדיא דצריך להוציאו מרשותו וליתנו לכהנים כדכתיב ואם אין ל איש גואל האשם המושב לד' לכהן ובהאי קרא לא כתיב כלל נתינה וא"כ די שנתחייב להוציאו מרשותו ולא קנה לה מן ההפקר אבל לא כתיב בי' לשון נתינה וא"כ הי"ל לומר דיכול להחזיר החמץ הזאת הנאסר בהנאה ויתננה לכהנים אף שהוא אסור בהנאה. אולם כל זה אם אמרינן דהכהנים יורשין נינהו. אבל אם אמרינן דמקבלי מתנות נינהו אז בעינן דניתיב להו דבר הראוי להם וא"כ א"י לפטור את עצמו במה שיחזיר לכהנים החמץ האסור בהנאה כיון דלאו מידי קיהיב להו וזהו דקמיבעי' לי' לרבא כהנים בגזל הגר יורשים הוו או מקבלי מתנות הוו ונ"מ דגזל חמץ ועעה"פ ונשבע עליו מהו וה"פ דניהא דבגזל ונשבע א"י לומר הש"ל התם ה"ט משום דליכא למימר דזכה בי' מן ההפקר וחייב לקיים והשיב ודרשינן מקרא דונתן לאשר אשם או מקרא דיתננו ביום אשמתו דמחויב ליתן להנגזל וכל שנאסר בהנאה לא מיקרי נתינה אבל בגזל הגר לא כתיב בי' ונתן וא"כ אף דגלי קרא האשם המושב שהוא לכהן מ"מ יכול לפטור את עצמו באם יתן לכהנים גוף הגזילה אף שהוא אסור בהנאה וגרע גזל הגר מגזל דעלמא וכל זה אם אמרינן דכהנים יורשים הוו אבל אם אמרינן דכהנים מקבלי מתנות נינהו א"כ בעינן בהו ג"כ דבר דשייך בי' נתינה ודבר האסור בהנאה לא מיקרי נתינה ולא קשה כלל מסוגיא זו על הרא"ש ז"ל:
אלא דאכתי יש להקשות על זה דהא בש"ס לקמן (דף ק"י ע"א) ואמר רבא גזל הגר שאין בו ש"פ לכל כהן וכהן לא יצא ידי חובתו מ"ט דכתיב האשם המושב עד שיהי' השבה לכל כהן וכהן ומשמע לכאורה דבעינן דוקא השבה וא"כ הי"ל לומר ג"כ דלא יכול למיפטר נפשי' בהחזרת החמץ לכהנים הואיל דהוא אסור בהנאה ואין בו השבה כלל. מיהא י"ל בזה עפ"י מ"ש התוס' (בדף ק"י ע"ב) בד"ה למאי נ"מ לגזל חמץ וטעה"פ תימא אמאי לא פשיט לי' מדידי' דאמר לעיל גזל הגר שאין בו ש"פ לכאו"א לא יצא אלמא מקבלי מתנות הוו דאי יורשים הוו אמאי לא יצא מאי דשבק להון אביהון יהב להון ונראה דבחד מנהון גרסינן רבה עכ"ל. ונראה לומר דבהאי דינא דגזל הגר שא"ב ש"פ לכל כהן וכהן לא יצא י"ח שם גרסינן רבה ובהאיבעי' דכהנים בגזל הגר אי יורשין הוו או מקבלי מתנות הוו גרסינן רבא דרבא הוא דמיבעי' לי' כן וא"כ מיבעי' לי' לרבא זה אבל לרבה פשיטא לי' הדין דבעינן נתינה דוקא ויש להוסיף עוד ולומר דהאי איבעי' דרבא אי כהנים בגזל הגר יורשים הוו או מקבלי מתנות הוו הוא לפי מה דלא ידעינן עוד האי דינא דבעינן שיהי' הגזל הגר לכל כהן ש"פ והאי דינא דבעינן שיהי' בגזל הגר לכל כהן ש"פ הוא אליבא דמסקנא דמסקינן בש"ס דמקבלי מתנות הוו והאיבעי' הי' קודם דפשיטא לי' להש"ס האי דינא דבעינן שיהי' ש"פ לכל כהן וכן ראיתי בשמ"ק שם (בדף ק"י) בד"ה גזל הגר צריך שיהא בו ש"פ לכל כהן פירש"י ז"ל וצריך השלים משלו ונראה לפרש דאפילו השלים משלו אין זה השבה אלא מתנה בעלמא קא יהיב להו כו' ולקמן משמע קצת כפירש"י דמסקינן לקמן דמקבלי מתנות הוו ואעפ"י שהי' הגזלן יכול לפטור בחמץ שגזל לפני הפסח אפ"ה צריך ליתן לכהנים דמי מעליא ה"ה שחייבו הכתוב ליתן לכהנים שבאותו משמר פרוטה לכל אחד ואחד אעפ"י שלנגזל לא הי' חייב כ"כ הרא"ש ז"ל עכ"ל והנה לכאורה דברי הרא"ש בזה סותרים לדברי הרא"ש בפסקיו שהרי בכאן כתב הרא"ש דאעפ"י שהי' הגזלן יכול לפטור בחמץ שגזל לפני הפסח כו' והלא מיירי בנשבע וא"כ האיך יכול לפטור א"ע בהחזרת החמץ שהוא אסור בהנאה וצרכינן לומר ג"כ שהרא"ש שהובא בשמ"ק לא היינו רבינו אשר"י שבפסקיו וי"ל בזה אבל עכ"פ חזינן דמפרש דהאי דינא דגזל הגר שאין בו ש"פ לכל כהן לא יצא הוא אליבא דמסקנא דכהנים מקבלי מתנות הוו וא"כ לפ"ז מיושב שפיר הא שכתבתי לעיל לתרץ קושית היש"ש והמלמ"ל על הרא"ש משים דשאני גזל הגר דלא כתיב בי' נתינה מש"ה היינו אומרים וכשתחזיר לכהנים יכול להחזיר להם החמץ האסור בהנאה אי אמרינן יורשים הא אעפ"י שאם משלם להנגזל או ליורשיו צריך לשלם דמי חמץ מעליא וכמש"ל ודו"ק:
ב אולם כל האמור עולה שפיר רק ליישב דברי הרא"ש אבל הקושי' שהקשה המלמ"ל שם אינו מתיישב בזה שהרי הרמב"ם (בפ"ג מגזילה ה"ה) כתב הלשון משלם קרן וחומש ואשם ודקדק המלמ"ל מלשון משלם דצריך לשלם דמי חמץ מעליא ולא סגי אם יחזיר החמץ בעיני' הואיל דהוא אסור בהנאה ואלו (בפ"ח מהל' גזילה ה"ח) כתב הכהנים בגזל הגר כמקבלי מתנות הן לפיכך הגוזל חמץ מן הגר שאין לו יורשים יעבר עליו הפסח חייב ליתן לכהנים את דמיו כשעת הגזילה שאם יתנהו להן עכשיו אינה מתנה שהרי הוא אסור בהנאה ואלו הי' הגר קיים הי' או"ל הש"ל כמו שבארנו עכ"ל והרי כתב בהדיא דלגר עצמו הי' יכול להחזיר החמץ בעיני' והיכי דהגר קיים בודאי דמחויב לקיים בי' נתינה. וא"כ מבואר דגם לנגזל עצמו יכול לומר הש"ל אף שנשבע עליו והיש"ש כתב באמת מכח זה דהא דכ' הרמב"ם (בפ"ג מהל' גזילה) הלשין משלם קרן וחומש ואשם דלשון תשלומין על הקרן שפיר נוכל לומר על החזרת גוף החמץ בעיני' אף שהוא אסור בהנאה עתה עייש"ה:
ולולא דמסתפינא הי' אפשר לומר דהא דכתב הרמב"ם הלשון (בפ"ג מהל' גזילה ה"ה) חייב לשלם קרן וחומש ואשם אשר המלמ"ל מדייק מלשון זה דמשלם דמי החמץ ולא יכול לומר הש"ל היכא דנשבע עליו אולי הוה זה רק מדרבנן דקנסוהו שלא יהנה מן החמץ הואיל דנשבע עליו אבל מה"ת גם בנשבע יכול לומר הש"ל על החמץ והא דכתב (בפ"ח מהל' גזילה) שם שאם הי' הגר קיים הי' יכול לומר הש"ל התם קאי על דין תורה ומש"ה לא כתב הרמב"ם בפירוש כן (בפ"ג מהל' גזילה ה"ה) דמשלם דמי הקרן ורק כ' סתם כיון דזה דנימא דצריך לשלם דמי החמץ הוא רק מדרבנן. ואולי נוכל לפרש גם בדברי הרא"ש כן דכ' צריך לשלם דמי חמץ מעליא הוא רק מדרבנן ואכתי י"ל בזה וכמדומה שהארכתי בפעם הראשון בזה בדברי הנוב"י מהדו"ק סי' כ"ף ואיני זוכר כעת:
[קלה]
א תניא אמר בן עזאי שלש שבועות הן הכיר בה ולא במוצאה כו' עד ובפלוגתא דהני תנאי דתניא המשביע ע"א כו' הסוגיא. ועיין בשמ"ק בד"ה שמואל וז"ל נ"ל דהאי הכיר בה ולא במוצאה במוצאה ולא בה לאו דוקא בע"א אלא ה"ה בשני עדים הוי גורם לממון כו' בשם הרא"ש ז"ל והראב"ד ז"ל פירש בע"א וז"ל ג' שבועות הן שהעד שכפר בעדותו ואח"כ הודה שמביא עליו קרבן שבועה וזה המחלוקות בין האמוראין בע"א כדאיתא בסמוך מפני שהוא גורם לממון דאיכא למימר דילמא משתבע ומיפטר ומ"מ בשני עדים אם כפרו עדותם ואח"כ הודה חייבין קרבן שבועה ואפילו לא הודה אלא מקצת חייבין לפי שבאותו מקצת הי' מוציא זה אבידתו מיד מוצאה והענין כך הוא זה טען את חבירו וא"ל שורי מצאת והלה אומר מצאתי ואינו שלך הלך אצל העד א"ל משביע אני עליך שתבא ותעידני שיש לי שור אובד ביד פלוני אמר העד שבועה שאיני יודע לך כלום עדות חור והודה ואמר מכיר הייתי השור שהוא שלך אבל לא הייתי מכיר מי מוצאו הואיל שהמוצא מודה שמוצאו אלא שטוען שאין השור הזה שלי אם העיד עליו שהוא מכיר שזה השור שלו כבר הי' המוצא חייב להחזיר לו ונמצא זה העד מאבד ממון חבירו בכבישת עדותו ובשבועתו ואם היו שנים היו חייבין קרבן שבועה ובעד אחד מחלוקת כו' עד נמצא עכשיו דשמואל דהלכתא כוותי' בדיני קאי כר"א בר"ש בדבר הגול"מ דכממון דמי עכ"ל ועיין עוד שם בשם הרמ"ה ז"ל ג"כ מפרש לה בע"א עיי"ש והנה להראב"ד מיירי כל הני שלש שבועות רק בעד אחד ולהרא"ש דוקא אופן השלישי בה ובמוצאה מיירי רק בעד אחד אבל בה ולא במוצאה או במוצאה ולא בה מיירי בין בע"א בין בשני עדים כן משמע מהרא"ש וברש"י בסוד"ה הכיר כו' ובעד אחד קמיירי ע"ש וי"ל בזה:
ולכאורה י"ל דהא במס' ב"מ (דף כ"ח ע"א) אמר רבא את"ל סמנין דאורייתא כו' סמנין והמנין יניח סימנין ועדים ינתן לבעל העדים סמנין וסמנין וע"א ע"א כמאן דליתי' דמי ויניח וכ"פ בחו"מ (סי' רס"ז ס"י) ע"ש אלמא דע"א באבידה כמאן דליתא דמי ולא מהדרינן אבידה עפ"י ע"א וא"כ הכא דמיירי בע"א וכנ"ל הלא גם אם הי' מעיד ע"א בה ובמוצאה ג"כ לא מהדרינן אבידה וא"כ הרי לא הי' מועיל כלל העד בעדותו ואמאי ליחייב בשבועות העדות ולכאורה י"ל בזה:
והנה הר"ן ז"ל בחולין פ' גיד הנשה (על דף צ"ו ע"א) בהא דא"ר מריש הו"א סימנא עדיפא מטב"ע כ' וז"ל וזה שלא כדברי הר"ח ז"ל שכ' כאן והנ"מ לצורבא מרבנן דלא משקר השוה דין זה למציאה ולא מחוור דבמציאה ה"ט דילמא משקר אכל באיסורין אין לומר כן וה"ה דבמציאה נמי נאמן אדם לומר אלו כליו של פלוני כיין דלית לי' הנאה מיני' לא חיישינן דמשקר עכ"ל והרי מפורש בהר"ן דע"א נאמן באבידה ותיקשי לכאורה מהא דב"מ הנ"ל:
ב והנה כבר הארכתי בזה כ"פ וארשום כפי הרשום קצת בזכרוני והוא דלכאורה י"ל מהא דאיתא במס' סנהדרין (דף למ"ד) ופסקינן כן בש"ע חו"מ (סי' רנ"ה ס"ח) בא אחד יאמר ראיתי את אביך שהטמין מעות ואמר של פלוני הם או של הקדש הם אם הם טמונים במקום שהמגיד הי' יכול ליטלם נאמן ואם לאו אינו נאמן והרי התם אין זה מוחזק בהמעות שהרי לא ידע כלל מזה ואפ"ה כי הטמין בשדה דנאמן הוא משום דאית לי' מגו להמגיד שהי' יכול ליטלם אבל אי לאו דאית לי' מגו לא הי' נאמן ואף שאין זה מוחזק בהמעות אלמא דאין ע"א נאמן כלל לענין ממין ורק בא לשבועה וא"כ ה"ה לענין אבידה ג"כ היל"ל דאין ע"א נאמן:
אולם לאחר העיון א"ש זה דהתם הרי ממילא היא ברשותו דהא הוא יורש לאביו ואם אמרינן דא"נ א"כ הרי הוא היורש להמעות הזה והרי הוא בחזקתו ואין ע"א נאמן בממון לענין זה אף דלפי דברי העד לא הוי כלל המעות בחזקתו של היורש הזה ודומה קצת לדברי הגמי"י והגמ"ר דהיכא דהעד מברר המועט מן הרוב נאמן ועיין בפ"י קידושין (דף ס"ו) בקו"א ובנוב"י מהדו"ק חאה"ע (סי' ס"ט) מ"ש בזה מ"מ י"ל דסוף סוף אם לא נאמין לו להעד הרי הוא מוחזק ממילא מכח ירושה אבל גבי אבידה שהמוצא אינו בא להחזיק לעצמו והרי בודאי האבידה הוא של אחד מן כל העולם וזה הע"א מעיד שהוא של פלוני בזה שפיר אמרינן כדברי הר"ן ז"ל דנאמן הע"א וגם דהוי כמי מברר המועט מן הרוב וי"ל בזה:
והנה לתרץ שלא יקשה על הר"ן מהא דב"מ (דף כ"ח) נלע"ד דנוכל לומר דעיקר טעמו של הר"ן הוא הואיל דליכא כאן חזקת ממון המנגד לדברי העד כיון דאין האבידה של המוצאה ורק דהוא של אדם אחר שפיר נאמן ע"א דאע"ג דאין ע"א קם לממון אלא לשבועה התם הוא משום דהיא להוציא ממון מן המוחזק בזה אין ע"א נאמן והתם בב"מ היה הטעם משום דאיכא אחר שטוען שהוא שלו ואימר ג"כ סימנים בזה הוא דאמרינן דע"א כמאן דליתי' דמי ויניח אבל אי ליכא אדם אחר הטוען שהוא שלו ואומר סימנים בזה שפיר אמרינן דע"א המעיד על האבידה שהוא של פלוני דנאמן כיון דליכא כאן חזקת ממון כלל. ובזה מובן שפיר הא דקאמר בב"מ שם א"ר את"ל סמנין דאורייתא כו' והיינו דדוקא אם אמרינן סמנין דאורייתא אז הוה הדין דסמנין וסמנין וע"א יניח וע"א כמאן דליתי' דמי כיון דזה השני אומר סמנין והרי סמנין דאורייתא הוא דלא משגחינן על עדותו של ע"א המעיד שהוא של השני אבל אם היינו אומרים סמנין לאו דאורייתא אז היינו אומרים דמהני עדותו של הע"א המעיד שהוא של פלוני כיון דע"א באבידה מהימן וכמש"ל:
וראיתי בשמ"ק בב"מ שם בד"ה את"ל סמנין דאורייתא כ' וראית בחידושין לאו דיקא למ"ד דאירייתא דה"ה אי דרבנן דהכי דינא אלא לרבותא נקיט הכי דאפילו למ"ד ראירייתא עדים וסימן נותן לבעל עדים דעדים עדיפי טפי ולי נראה דמשים בבא מאניה וסמנים וע"א נקיט לה דדוקא למ"ד סמנין דאורייתא היא דאמרינן יניח דע"א לאו כלום הוא דכיון דכל חד מנייהו אמר סימנין שהן חשובין וראוין לסמוך עליהן בשל תורה אין כח בע"א להכריע אבל למ"ד המנין דרבנן אפשר דכיון דמשום תקנתא דרבנן הוא דה"נ תיקן רבנן שיכריע ע"א עכ"ל הריצב"ש ז"ל. והנה כ' הריצב"ש הנ"ל לפרש כן ונראה ג"כ דס"ל דע"א באבידה מהני היכא דליכא כנגדו דבר המתנגד. אלא שצ"ע קצת בלשון הריצב"ש שסיים הלשון דכיון דמשום תקנתא דרבנן הוא דה"נ תיקן רבנן שיכריע ע"א דמשמע דהוא רק מכח תקנה שיכריע ע"א והלא הי"ל לומר דע"א מהני בזה מה"ת דהא ע"א באבידה מהני מה"ת משום דליכא חזקת ממון המתנגד לדברי העד ובכה"ג היכא דאין העד אחד בא להוציא מחזקת ממין ע"א מהימן שפיר ומשמע קצת מדברי הריצב"ש ז"ל דאין ע"א באבידה מועיל מה"ת:
מיהא יש לפרש כוונת הריצב"ש ז"ל דלעולם ע"א באבידה מהני מה"ת כיון דאינו מעיד נגד חזקת ממין ורק דכמו דאם המנין ואורייתא הוה הדין דסמנין וסמנין יע"א יניח כיון דסמנין דאורייתא וחשובין הם וא"כ הע"א המעיד כנגד הסמנין לא מהימן א"כ יש סברא לומר דה"ה אם אמרינן סמנין דרבנן ג"כ הדין כן דלא יהי' מהימן ע"א כלל לענין זה ויהי' הדין דיניח והטעם נימא דהואיל דתיקנו רבנן דליהדר בסמנין שמי' לסמנין כעין דאורייתא ולא יהי' מהימן ע"א כלל נגד הסמנין אף שגם זה יש לו סמנין עם הע"א לזה כתב הריצב"ש הסברא דאם היינו אומרים סמנין דרבנן הי' מהימן שפיר ע"א דכן תיקנו רבנן דאף דמהדרינן בסמנין מ"מ ע"א מהימן יותר כנלע"ד בכוונת הריצב"ש ז"ל. אבל מ"מ שמעינן דסובר ג"כ דע"א מהני באבידה היכא דליכא סמנין כנגדם וכשיטת הר"ן וכן הוא שיטות הראשונים ז"ל בשמ"ק כאן בסוגיין שהבאתי ול"ק מהא דב"מ (דף כ"ח) על השיטות הנ"ל וכמ"ש:
וראיתי בש"ש (שמעתא וי"ו פל"ג) וז"ל ידבר שבערוה היכא דליכא חזקה נמי נלע"ד דאין ע"א מהימן בי' ומטעמא שכתבנו (בפ"ב) דכיון דילפינן דבר דבר מממון כל דין תורת ממין עלה וגבי ממון אפילו ליכא חזקה כלל נמי אין ע"א מהימן דהא אמרינן בפרק א"מ סמנין וסמנין וע"א יניח והתם ליכא מוחזק כלל ואפ"ה אין ע"א קם לעדות ממין כלל א"כ ה"ה לדבר שבערוה אינו קם ואפילו ליכא חזקה והאריך עוד שם בזה עייש"ה יהנה מפשט פשיטא לי' להגאון הקצה"ח דע"א באבידה דאינו מהימן והטעם דע"א אינו מהימן כלל לענין עדות ממון אפילו היכא דאין הע"א בא להוציא מן המוחזק ולע"ד הרי כל השיטות הנ"ל סוברים דע"א באבידה מהימן וכמו שבארתי לעיל וי"ל עוד בזה:
שוב נזכרתי כי בשו"ת ברית אברהם תחו"מ מסי' י"ג ואילך האריך בזה הענין עיי"ש ולעד"נ נכון כמ"ש. ובש"ע חו"מ (סי' רס"ז ס"י) הובא הדין דב"מ הנ"ל זה נתן סימנין וזה נתן סימנין וע"א יניח ולא הובא הדין היכא דאין שום אחד אומר סימנים ורק שע"א מעיד שהוא של פלוני אם מחזירין האבידה עפ"י הע"א ומדברי המחבר הנ"ל משמע דדוקא בסמנים וסמנים וע"א הוא דיניח אבל לא היכא דליכא כלל סמנים ורק ע"א מעיד שהיא של פלוני שפיר י"ל דמחזירין האבידה עפ"ד הע"א. ולפי האמור הרבה הראשונים סוברים כן ויש לפסוק להלכה כן:
והנה במ"ש הראב"ד ז"ל הלשון ואם היו שנים היו חייבין לי שבועה ובע"א מחלוקת עכ"ל ופי' דבריו הוא דמשביע בכה"ג תליא בפלוגתא דרבנן וראבר"ש כמו בכל משביע ע"א ותליא אי גורם לממון כממון דמי או לאו כממון דמי:
ג והנה במהדו"ק הארכתי עוד בזה ואיני זוכר כל מ"ש אז בזה יהוא דלכאורה י"ל באם יש באבידה סימן הלא יוכל לומר הסימן ואי ליכא סימן הרי מתייאשו הבעלים מן האבידה ורק אי יש בה סימן אז אין הבעלים מתייאשים ממנה וכמ"ש התוס' במס' ב"מ (דף כ"ו ע"א) בד"ה מה שמלה וז"ל וא"ת ואבידה גופא מנ"ל וי"ל דמהכא נפקא לן דמה שמלה מיוחדת שיש בה סימן ואין הבעלים מתייאשים אלא תובען שיחזירוהו להם בסמנין אפילו אי סמנין לאו דאורייתא ואין מחזירין אלא בעדים מ"מ ילפינן משמלה דדיקא דבר שיש בו סימן חייב להחזיר דע"י שיש בו סימן ימצא עדים שיאמר להם מכירים אתם השמלה שלי שהיו בה סמנין כך וכך כו' ע"ש וא"כ הכא שאין בה סימן הרי הבעלים מתייאשים ממנה וא"ל להחזירה כלל אפילו הביא עדים שהוא שלו וכדאיתא בחו"מ (סי' רנ"ט ס"ב). ולכאורה י"ל דמיירי שפיר דיש סימנין להאבידה והבעלים אומרים סמנים ורק דהמוצא מכחישם ואומר שיודע שאין האבידה שלו אעפ"י שאומר הסמנים שהרי הראב"ד ז"ל נקיט הלשון שהמוצא מידה שמצאו אלא שטוען שאין השור הזה שלו כו' וא"כ הואיל דהמוצא טוען ברי נגד הסמנים שנותן זה בהאבידה אין הסמנים מועילים כלל אבל עכ"פ אין הבעל אבידה מתייאש מן האבידה כיון שיש לו סמנים בהאבידה ולכאורה י"ל בדין זה אם המוצא אומר ברי שאין האבידה של זה שנותן בה סמנים ומודה שמצאה אם מועיל הסמנים שנותן זה בהאבידה וינתן לו או דלמא שאין המוצא צריך להחזירם לו עפ"י הסמנים בכה"ג. ולכאורה י"ל בזה מהא דמקשה הפ"י במס' כתובות (על דף י"ב) דהקשה דבכל אבידה למה צריך דוקא שיתן בה סמנים למ"ד ברי ושמא ברי עדיף וה"נ הרי טוען זה ברי ואין המוצא יודע אם אינו שלו ותו הא לית לי' להמוצא חזקת ממון כמ"ש התוס' סופ"ק דכתובות ולשיטת התוס' דמחלקין בין היכא שהברי טוב והשמא גרוע א"ש מיהא לשיטת הרמב"ם וסייעתו דלא מחלקו בכך קשה ע"ש ואם נימא דהיכא דהמוצא מכחישו בברי לזה שנותן הסמנים אפ"ה מהני אמירת הסמנים א"כ הי' אפשר ליישב קושית הפ"י הנ"ל דהוצרכה התורה לגלויי דמהני סמנים אף להיכא דהמוצא טוען ברי נגדו דאז מכח הברי שלו לא הי' מחויב המוצא להחזיר כיון דגם הוא טוען ברי אבל מכח הסמנים מחויב להחזיר ומדברי הפ"י נראה דס"ל בכה"ג לא מועיל אמירת הסמנין היכא דהמוצא טוען ברי מדלא מתרץ כן הפ"י לקושי' הנ"ל:
והנה מדברי הראב"ד הנ"ל נראה דלא מועיל אמירת הסמנים היכא שהמוצא טוען ברי דהא ע"כ מיירי הכא דאיכא סמנים דאי ליכא סמנים א"כ בודאי דהי"ל לומר דהבעלים נתייאשו ממנה וא"כ הואיל דאיכא סמנים וחזינן דצריכין להעד שיעיד שהאבידה הלזו הוא שלו וא"כ ע"כ מיירי דאמר הסמנים ולא מהדרינן לי' בסימנים שאומר משום דהמוצא טוען ברי שא"ש וזה הוא שמשביע להעד שיעיד לו עדותו שהוא שלו וא"כ שמעינן דבכה"ג שהמוצא טוען ברי לא מהדרינן לי' בסימנים שאומר והו כסברת הפ"י הנ"ל:
ד אך דאכתי י"ל בזה דאי נימא דמיירי דאית בי' סימנים ואומר הסימנים והמוצא מכחישו מה זה שכתב הראב"ד ז"ל דאי איכא עד אז צריך המוצא לישבע שבועת התורה כנגד העד להכחישו להעד והלא המוצא אינו רוצה לזכות בהאבידה ולהחזיקה לעצמו רק שטוען של אדם אחר הוא האבידה הלזו ורוצה שיהי' מונח אצלו או אצל הב"ד עד שיבא בעל האבידה וא"כ אין המוצא בעל דין כלל דהא אינו רוצה כלל להחזיקה לעצמו וא"כ אמאי ישבע המוצא להכחיש העד ואדרבא י"ל דכיון דהמוצא את האבידה אינו רוצה להחזיקה לעצמו שוב הוה כעד כשר להעיד דשל אחר והרי הוא מכחיש לזה העד שמעיד דשל פלוני הוא וכי איזהו צד נגיעה יש בזה להמוצא ושוב איקי עד בהדי עד והאיך שייך לומר דהמוצא יצטרך לישבע להכחיש העד:
ולכאורה שוב אפשר לומר להראב"ד דמיירי שאין להאבידה סימנים ורק שטוען זה שיש לו סימן במקום האבידה שהניח האבידה באיזהו מקום ולהמוצא הוא ספק הינוח דלא יטיל ואם נטל לא יחזיר ובזה פליגי הראשונים ז"ל דדעת הרמב"ם בספק הינוח אם עבר ונטל הוא של המוצא שכ"כ הרמב"ם (בפט"ו מהל' גזילה ואבידה ה"א) כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן ובין שאין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה שמא בעלי' הניחוה שם עד שיחזרו לה כו' ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם ואם הי' דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו וכ' עליו הראב"ד ז"ל בהשגות א"א דבר זה אינו מחוור אצלי שיזכה בו לעצמו אבל יעמוד בידו עד שיבא אליהו עכ"ל והמ"מ שם הביא עוד ראשונים שנוטים לדברי הראב"ד ז"ל ע"ש היטב וא"כ הכא בדברי הראב"ד ז"ל הנ"ל שהביא השטמ"ק אם נימא בשיטת הרמב"ם דס"ל דאם עבר ינטל ה"ז שלו אם הוא ספק הינוח ואין בו סמנים והנה משכחת לה שפיר שבעל אבידה טוען שהוא ודאי הניח והביא ע"א שמעיד שהוא כן ושזה החפץ הוא של זה והלה המוצאו מכחישו בברי וא"כ הרי הוא תובעו שיחזיר לו זה החפץ והלה המוצאו טוען בברי שאינו שלו ואין בו סמנים וא"כ הרי הוא שלו וא"צ להחזיר והעד אומר שהי' מונח במקום שראוי להניח בו והי' דרך הנחה דהיינו שהניחו שם מדעתו וצריך להחזירו לו והלה המוצא מכחישו בברי והרי הוא בעל דבר שלפי טענת המוצא הרי הוא שלו ואין צריך להחזירו יצריך לישבע נגד העד להכחישו. אילם לפי דעת הראב"ד בהשגות דיהי' מונח בידו עד שיבא אליהו כשעבר ונטלו וא"כ אין המוצא בע"ד כלל וא"כ יהי' המוצא כמו ע"א יהיה עד לגבי עד ואיזהו שבועה איכא להמוצא בזה הלא המוצא אימר שאינו של זה שהעד מסייע רק הוא של אדם אחר והרי הוא אומר ג"כ שיהי' מונח עד שיבא אליהו. וצרכינן לומר דהראב"ד המובא בשמ"ק לא זה הוא הראב"ד בעל ההשגות וס"ל כהרמב"ם דהדין הוא של המוצא וא"כ הרי המוצא הוא בעל דין וצריך לישבע להכחיש העד ע"כ ממה שהי' רשום ממה שאמרתי בשינוי קצת:
ועוד י"ל בזה דנוכל לומר שפיר דהראב"ד שבשמ"ק הנ"ל הוא הראב"ד בעל השגות או דס"ל כהראב"ד בעל השגות ירק דאפ"ה מיחשב כבעל דין כיון דהדין היא שיהי' מינח עד שיבא אליהו יסובר דא"צ להניחו בב"ד ורק מינח אצלו ועיין בראב"ד הובא בשמ"ק ב"מ (דף ל"ז ע"א) גבי פקדון דכשמונח עד שיבא אליהו הוא ביד הנפקד ועיין בש"ע חו"מ (סי' ש' ס"א ובסי' רס"ב ס"ד ואם אין בו סימן יהא בידו עד שיבא אליהו עכ"ל וי"ל ב"ה וא"כ י"ל דמיחשב תו כבעל דין הואיל דיכול להשתמש בהמעות כשימכור החפץ הזה דהיינו האבידה דהא לא תהי' מינח ממש דהא תתקלקל ורק ימכרנו ויהי' מותר לו להשתמש בהמעות וא"כ מיחשב תו כבעל דין וי"ל עוד בביאור הדבר הזה:
[קלו]
שם א"ר ששת הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין כו' מאי לאו לעונש ממון כו' יעיין בתוד"ה מאי לאו עונש דממון תימא בממון מאי שייך לומר לא ענש אא"כ הזהיר דבשלמא בעונש שבועה דהיינו קרבן שייך כו' ובגליון הש"ס מחותני הגאון בעל פ"ש ז"ל נ"ב עיין תוס' מכות (דף ד' ע"א) ד"ה לוקין עכ"ל ושם בתוס' מבואר דלממון לא בעי אזהרה עייש"ה. והנה בתו"ח כתב ליישב קושית התוס' הנ"ל דשאני הכא כיון דע"י עונש ממין זה דחייבי' קרא באונסין נעשה עליו גזלן ופסול לעדות כדאמר ר"ש נמצא דעונש פסול הגוף הוא ולא ענש הכתיב עונש הגוף אא"כ הזהיר עכ"ל והנה מבואר דכופר בפקדון נעשה פסול לעדות ג"כ ובגמ' לא נזכר כלל לענין פסול עדות ורק דנעשה עליו גזלן וחייב באונסין אלא מדקאמר הלשין נעשה עליו גזלן משמע דלכל מילי נעשה עליו גזלן והוי כגזלן ממש וממילא פסול לעדות וכן מדמחיב רמב"ח ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואם איתא בכפירה הוא דאיפסל לי' כו' אלמא דמיפסל ביה לשבועה ומכ"ש דמיפסל לעדות שהרי כ' התוס' בב"מ (דף ה' ע"ב) בד"ה דחשוד וז"ל וי"ל דגזלן לא פסול לשבועה אלא מדרבנן ולעדות הוא דפסול מדאורייתא משום אל תשת רשע עד עכ"ל וא"כ הואיל דסברת הש"ס בדר"ש דפסול לשבועה בכפירה בפקדון א"כ מכ"ש דפסול לעדות:
אלא דלע"ד י"ל לכאורה עפ"ד האו"ח (בסי' ל"ד סק"א) ז"ל נראה דכל לאוי שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דקיי"ל דאין לוקין עליו מ"מ נפסל דזהו אין לקלות האיסור רק מחמת חומר האיסור וכמ"כ לאו הניתק לעשה דאינו ניתן למלקות כי חייב עליו להוציא ולבטל האיסור ובאמת אי בטלו או לא קיימו כפי דעת ר"י ור"ל חייב מלקות וא"כ אין זה לקלות הענין ובזה נפסל ודאי לעדות לחומר איסורו אבל לשאב"מ דקיי"ל אין לוקין עליו והוא לקלות הענין הואיל ולא עביד מעשה פטרו התורה ממלקות כי לא עביד איסור בפועל בזו לא נפסל לדעת הרמב"ם מהתירה כי אין איסור כ"כ חמור כו' עכ"ד והנה במ"ש האו"ת דבלאו הנל"ע מיפסל לעדות י"ל אם הפי' הוא כשביטל העשה למ"ד ביטלו אז מיפסל לעדות או למ"ד קיימו ולא קיימו כשנתבטל ממילא ג"כ אבל כל שיש בידו לקיים העשה לא מיפסל עדיין לעדות או דאף שיש בידי עדיין לקיים העשה ג"כ מיפסל מיד לעדות ומלשון האו"ת משמע דאף שלא נתבטל העשה עדיין ג"כ פסול לעדות כל זמן שלא קיים העשה עדיין אף שבידו לקיים העשה. ולכאורה מוכח כן שהרי גזלן פסול לעדות אף שבידו לקיים העשה דוהשיב והרי היא ניתן לתשלומין ואפ"ה פסול לעדות. אלא די"ל דזהו דוקא בגזל ממש דעביד מעשה אבל בכופר בפקדון דלא עביד מעשה בכפירה זו ואמאי פסול לעדות שהרי לדברי האו"ת דבלאו שאב"מ לא מיפסל לעדות וא"כ אמאי יפסול לעדות הכופר בפקדון. מיהא י"ל דפסול לעדות מטעם דהוי רשע דחמס ובזה מיפסל לעדות אף דלא עשה מעשה כלל כופר בפקדון היכא דלא שייך אשתמוטי אי הוי רשע דחמס. יעיין בנתה"מ (סי' ל"ד סק"א) שכ' ג"כ דאף דעבר על לשאב"מ לא נפסל לעדות מ"מ אין בכלל זה עבירה שיש בה חימוד ממון דבזה נפסל אף שאין בו מלקות מטעם רשע דחמס ע"ש ושם ליכא מלקות אפילו בביטלו כמבואר במס' מכות דממילא משלם ולא לקי כ"כ המוהרי"ק שורש קכ"ו כו' עכ"ל. יהנה הראי' מהא דבג"ל ליכא מלקות אין ראי' כ"כ משום דהתם עכ"פ עשה מעשה וכמש"ל וי"ל עוד בזה:
[קלז]
שם א"ר ששת הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן יחייב באונסין כו' כל הסוגיא וכ' הרמב"ם (בפ"ג מהל' גזילה הי"ד) הכופר בפקדון בב"ד אם היא ברשותו בשעת שכפר נעשה עליו גזלן יחייב באונסו עכ"ל, והנה דקדק רבינו הרמב"ם ז"ל לכתוב דיקא בב"ד דאז נעשה עליו גזלן וחייב באונסין אבל אם הי' הכפירה שלא בב"ד לא נעשה גזלן ולא נתחייב באונסין וכ"כ בשמ"ק כאן בשם הרב המאירי ז"ל ע"ש. ולע"ד לא זכיתי להבין כלל דא"כ הא דקאמר הש"ס לקמן מתיב רמב"ח שכנגדו חשיד על השבועה כיצד אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו ש"ש ואם. איתא בכפירה איפסל לי' ופירש"י ואם איתא לדר"ש דמשעת כפירתו נעשה גזלן ל"ל למיתניי' גבי הנך דמשמע דלא איפסל עד שעת השבועה כי הנך הא משעת כפירה איפסל לי' משום דהוי גזלן עכ"ל והנה שבועת הפקדון דחייב בקרן וחומש ואשם הוא אפילו בנשבע שלא בב"ד דדוקא לענין טוטע"ג ונשבע דמשלם כפל הוא דבעינן דיקא שיחייבוהו ב"ד שביעה ונשבע בב"ד אבל שבועות הפקדון הוא אפילו נשבע שלא בב"ד וכדתנן במס' שבועות ר"פ ה' שבועת הפקדון נוהגת כו' בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד כו' ע"ש וכן איתא לקמן (בדף ק"ו ע"א) דקאמר הש"ס הב"ע בנשבע חוץ לב"ד כו' ע"ש והרי דלענין שבועות הפקדון לשלם קרן וחומש ואשם מחייב גם כי נשבע חוץ לב"ד יעיין מלמ"ל (פ"ג מהל' גזילה ה"ה) מ"ש ע"ד הרמב"ן שם. יהנה ז"פ ביראי דנעשה חשוד על השבועה כשנשבע שבועת הפקדון שלא בב"ד ואם נימא דהא דאר"ש הכופר כפקדון נעשה עליו גזלן כו' היא דוקא בב"ד אבל כפר שלא בב"ד לא נעשה גזלן א"כ מאי פריך הש"ס ואם איתא בכפירה איפסל לי' נימא דמיירי דהשבועה הי' שלא בב"ד וגם הכפירה הי' שלא בב"ד דלא איפסל כלל משעת כפירה ורק מכח השבועה הוא דנפסל. וגם נראה דמיירי המתני' שלא הי' השבועה בב"ד דדומיא דשבועת העדות דנוהגת בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד ודומיא דשבועת שיא דבודאי דנעשה חשוד אפילו נשבע שלא בב"ד וא"כ אם נימא דכופר בפקדון דנעשה גזלן הוא דוקא אם הכפירה הי' בב"ד א"כ אינו מובן לכאורה קושי' רמב"ח על ר"ש ממתני הנ"ל ולכאורה י"ל בזה:
והטור והש"ע בחו"מ (סי' רצ"ד) כשהביאו לדין זה דר"ש כ' סתמא הכופר בפקדון מיד נעשה עליו ג'זלן וחייב באונסין ופסול לעדות ולשבועה כו' והמחבר שנמשך תמיד אחר לשין הרמב"ם בכאן השמיט מלכתוב דכפר בב"ד ואיני הוא משים דמקושי' הש"ס על ר"ש מוכח דגם בכפר שלא בב"ד ג"כ סובר ר"ש כן מ"מ חידוש גדול אשר הב"י לא הזכיר כלל מ"ה לא ככ"מ ולא בב"י:
ולאחר העיון היטב נוכל לומר דרש"י י"ל רומז בפירושו לקושית הש"ס דאם איתא לדר"ש דמשעת כפירתו נעשה גזלן צ"ל למיתניי' גבי הנך כו' וכוונתי בזה דהקושי' היא דבשלמא בשבועת העדות וש"ש לא משכחת לה כלל שיהי' נפסל לשבועה אא"כ עבר על השבועה משא"כ בשבועת הפקדון אם איתא לדר"ש הרי משכחת לה דנפסל לשבועה אף שלא נשבע לשקר ירק שכפר בהפקדון ולהרמב"ם הרב המאירי ז"ל יתפרש דכפר בב"ד ומיפסל משעת הכפירה אף כי לא נשבע כלל שבועת הפקדון והאיך תני התנא דמתני' כל הני שלשה כאחד כנ"ל לפרש ליישב קושי' הנ"ל:
מיהא לא אדע מאיזהו מקים יצא לרבותינו הראשונים י"ל דהא דר"ש היא דיקא כשכפר בב"ד ולהלכה נראה לכאורה דהטור והש"ע לא הביאו כלל משמע דס"ל דגם בכפר שלא בב"ד ג"כ נעשה חשוד והיינו בשכפר בעדים דאל"כ עפ"י עצמו אינו נעשה חשוד ועפ"י המפקיד בלחוד בודאי דלא נעשה חשוד וי"ל עוד בזה:
[קלח]
שם מתיב רמב"ח ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחד שבועת העדות כו'. כ' בשמ"ק בד"ה אחד שבועת העדות שאלו רבותי בשבועת העדות האיך אנו יודעים וכי דנין איתו בחשוד ע"י הודאת פיו ופירשוה בשבאו עדים שהי' עמהם באותה מעשה ואינו מידה בזו אלא ע"י מה שהוא חודה אח"כ הואיל ואינו סבור לעשות עצמו חשיד בכך הרי הוא נעשה חשוד מאליו הרב המאירי ז"ל עכ"ל. והנה לע"ד י"ל בפירוש הדברים של המאירי ז"ל דהנה קושייתי הי' דהאיך נדע שהוא עבר על שבועת העדות דבשלמא בחיוב קרבן כשהודה מעצמו שנשבע לשקר גלי קרא אלא האיך נעשה חשוד עפ"י הודאתו שנשבע לשקר והלא א"א מע"ר וכדאיתא במס' סנהדרין (דף ט') וכ"פ בח"מ (סי' ל"ד סכ"ה) ובשלמא שבועת הפקדון נוכל לידע ע"י עדים שהעידו דההוא שעתא הי' הפקדון בידו אלא בשבועת העדות הלא הוא הכחיש תחילה ונשבע שאינו יודע והאיך נוכל לידע אח"כ שנשבע בשקר דדילמא באמת א"י העדות כלל ואף די"ל שהעדים אחרים העידו אח"כ שיודעים שהוא הי' יודע העדות והיינו שהם היו עמהם באותו מעמד מ"מ הלא הוא יכול לומר שאינו זוכר כלל וזה אין העדים אחרים יודעים דאולי באמת כבר נשכח ממני כל הדבר ובאמת נשבע כן צריכים לפרש הקושיא:
והנה על זה תי' דמשכחת לה בשבאו עדים שהי' עמהם באותה מעשה ואינו מידה בזו כו'. הנה הרכיב רבינו המאירי ז"ל לשני הסברות כאחד דהיינו שהעידו העדים אח"כ שהי' עמהם באותה מעשה כו' וגם מה שהוא מודה אח"כ הואיל ואינו סבור לעשות עצמו חשוד כו' דהא מ"מ עפ"י העדים לא נעשה חשוד בזה הואיל דיכול לומר שאינו זוכר כלל וזה אין העדים יודעים אם הוא זוכר ואולי באמת אינו זוכר. וא"כ ע"כ צ"ל משום דהוא מודה אח"כ והואיל ואינו סבור לעשות עצמו חשוד כו' א"כ הרי עיקר הוא מה שמודה אח"כ והלא לפ"ז עיקר מה שנעשה חשיד הוא עפ"י עצמו והרי א"א מע"ר והאיך נעשה חשוד. וגם דאם נימא שעיקר הסברא הוא הואיל ואינו סבור לעשות עצמו חשוד כו' א"כ למה הוצרך להקדים הסברא דמיירי ג"כ בשבאו עדים שהי' עמהם באותה מעשה כו' ולכאורה י"ל טובא בזה:
וצ"ל דכונת הרב המאירי ז"ל הוא לצרף שני הסברות הללו כאחד והוא דע"י העדאת העדים האחרים שהיו עמהם באותה מעשה מכח זה לא נעשה חשוד דנוכל לומר שאינו זוכר ונשכח באמת ממנו וע"י הסברא השני' דמודה אח"כ הואיל ואינו סבור לעשות עצמו חשוד בכך דהיינו כגון שהוא הי' מספר אח"כ המעשה לפני עדים או ב"ד ונודע מכח זה שהי' יידע העדות אז מכח זה ג"כ לא נעשה חשוד כיון דהוא רק ע"י עצמו ורק דכיון שסיפר אח"כ האיך הי' ענין זה ואינו סבור לעשות עצמו חשוד בכך א"כ הוה זה כאלו נודע לנו בבירור שהי' זוכר העדות ולא נשכח כלל ממנו וא"כ הרי תו נעשה חשוד למפרע ע"י העדאת העדים שהעידו שהי' עמהם באותה מעשה וזה שנודע לנו אח"כ מדבריו שסיפר לאיזהו צורך ענין אחר כי הי' זוכר העדות הוא רק כגילוי מלתא לנו שנדע שהי' זוכר אז העדות והוה כאלו העדים העידי בבירור שהי' יודע אי להעיד העדות ונפסל ע"י העדאת העדים כנלע"ד בפי' דבריו ז"ל:
וא"כ יצא לנו מדברי רבינו המאירי ז"ל דעפ"י העדאת עצמו לא נפסל כלל אף שלא הי' כוונת דבריו לפסול עצמו ורק שסיפר הדבר לאיזהו צורך אחר מ"מ לא נפסל לעדות ולשבועה ע"י דבריו שהרי הוכרח המאירי ז"ל לצרף זה שבאו עדים שהי' עמהם באותה מעשה:
ובאמת איכא פלוגתא בזה בין הגאונים האחרונים ז"ל כי המוהר"ם מלובלין בתשובה (סי' פ"א) הובא דבריו בפ"ת למו"מ (סי' ל"ד סק"מ) הביא בשם הגאון מו"ה פייבוש ז"ל מקראקא כ' דאפשר לחלק דהא דקיי"ל דאאמע"ר היינו דוקא היכא שבא להודית שהוא רשע ואף שרוצה לעשות תשובה י"ל דאיערומי קא מערים שהוא רוצה לפסול עדיותיו שהעיד כבר אבל היכא שאנו רואין שאדרבא הוא רוצה להתנצל עצמו ולומר שלא חטא רק שע"י דבריו הוא נתפס שאנו רואין שחטא נעשה חשוד עפ"י עצמו והגאון מוהרח"ל חולק עליו וכ' דלא מסתבר לחלק בהכי דהא דא"א נפסל עפ"י עצמו לא מסברא בעלמא אמרו כן אלא מדינא משום דאדם קרוב אצל עצמו וכיון דמה"ת הוא דאינו נפסל עפ"י עצמו מטעם קורבא אין לחלק בשום אופן עכ"ד ובפ"ת הביא הרבה תשובות בענין זה. והנה מדברי המאירי ז"ל שמעינן כשיטת המוהרמ"ל ז"ל דדוקא ע"י עדים נפסל ולא עפ"י עצמו וכמו שבארתי לעיל:
והנה לולא דמסתפינא הי' עולה בדעתי לפרש דברי המאירי ז"ל כי מתרץ שני תירוצים על קושייתו בזה והתי' הראשון הוא בשבאו עדים שהי' עמהם באותה מעשה והיינו דנהי דיכול לומר עדיין איני זוכר כלל וזה אינם יודעים העדים אם הוא זוכר להערות או לא י"ל שהעדים מעידים שלא הי' זמן ארוך משעת ראיית העדות עד שעת הכפירה וברור להם שבודאי לא נשכח ממנו העדות עדיין וכמו דאמרינן במס' כתובות (דף ל"ג ע"א) דעדים זוממין לא בעי התראה דנתרי בהו אימת ניתרי בהו מעיקרא אמרי אישתלין ניתרי בהו בשעת מעשה פרשי ולא מסהדי ופירש"י מעיקרא יום או שעה קודם שיעידו העדות ע"ש והרי חזינן דתליא בדעת בני אדם אם רגיל לשכוח במשך הזמן הזה ואם אינו רגיל לשכוח במשך הזמן הזה דהיינו שהי' סמוך מאוד אז לא יוכלו לומר ששכח ומיירי בכה"ג שהעדים העידו שזה שכפר ונשבע שאינו יודע העדות הי' סמוך לראיית המעשה ובודאי לא שכח ובכה"ג שפיר נפסל ע"י העדאת העדים:
שוב ראיתי בב"י חו"מ (סי' צ"ב מחו' ב') וז"ל וכ' הר"ן שהקשה הרשב"א שבועת העדות מאן מוכח דעבר עלי' במזיד דילמא אישתלי ולאו מזיד הוא ותי' הר"ן דכל שהי' עדות כ"כ קרוב דא"א לתלות בו שכחה לא אמרינן דילמא אישתלי עכ"ל והרי מפורש בהדיא כן:
ועוד כתב המאירי ז"ל לתרץ תי' שני דמיירי שאינו מודה בפירוש שנשבע בשקר ורק שאמר דברים לצורך דבר אחר וממילא נודע לנו שנשבע אז בשקר דבכה"ג דאין כוונתו לעשות עצמו רשע ורק שאנו יודעין מדבריו כן בכה"ג אדם נעשה רשע עפ"י דבריו כיון דאין כוונתו לעשות עצמו רשע וה"נ מיפסל עפ"י דבריו כן נוכל לפרש כוונת דברי המאירי ז"ל אלא שאין הלשון מכוון ממש ואולי יש ט"ס או חסרון בדפוס ואני כתבתי הלשון כפי הכתוב בשמ"ק בדפוס לעמברג שנדפס בשנת תרל"א. והנה לפי האמור הרי התי' הב' של רבינו המאירי ז"ל הוא ממש כדברי הגאון מו"ה פייבוש ז"ל:
ועיין חו"מ (סי' פ"ז סכ"ח) נשבע היסת ואח"כ הודה מעצמו במקצת אם דרך תשובה הודה שמתחרט על מה שנשבע לשקר נפטר מהשאר ואם הודה שלא על דרך תשובה אינו נפסל לשבועה עפ"י עצמו עכ"ל והוא מן הר"ש גאון וכ"כ הבעה"ת משמו בשערי' ורי"ו עש"ה. והנה חזינן דלא נפסל לשבועה עפ"י עצמו אפילו הודה שלא עפ"י דרך תשובה ולא נעשה חשוד כלל ולכאורה מבואר דס"ל לרבינו שרירא גאון דלא כדברי המאירי ז"ל. וגם נראה מזה כסברת הגאון מוהרמ"ל ודלא כהגאון מו"ה פייבוש ז"ל והרבה י"ל בזה וקצרתי. ואולי יש חילוק גם בלא עשה תשובה בין אם סיפר הדבר שעשה מכח איזהו צורך אחר או שסיפר סתם והתם (בסי' פ"ז) מיירי בסיפר סתם שלא לצורך איזהו דבר ואכתי י"ל בזה:
ולכאורה הי' אפשר לומר בישוב קושית המאירי ז"ל דמיירי דהודה לענין קרבן דגלי קרא דנאמן וא"כ מהימן נמי לענין שנעשה פסול. מיהא באמת א"א לומר כן משום דכל שהודה לענין קרבן א"כ הרי רוצה לעשות תשובה ולא מיפסל שהרי הרא"ש בסנהדרין (פ"ג סי' ט"ו) הביא הירושלמי מי שבא ואמר חשוד אני דחזר לכשרותו משום דהוה עשה תשובה וכ"כ בש"ע (סי' ל"ד סל"ג) מאימתי חזרת המועל בשבועה משיבא לב"ד שאין מכירין אותו ויאמר להם חשוד אני כו' ע"ש וא"כ ה"נ כשהודה מעצמי אף שהי' חשוד מעיקרא חוזר לכשרותו. מיהא י"ל דמשכחת לה כשהודה לענין שיביא קרבן דבזה התורה האמינתו ואח"כ אינו מביא הקרבן ואינו רוצה להביאו דאז חזינן דלא עשה התשובה כהוגן ואף דכשחזינן דהוא מתעצל מלהביא הרי הב"ד כופין אותו וגם ממשכנין אותו וכדאיתא במס' ר"ה (דף ו') מ"מ זה לא מיקרי עשה תשובה וכמו החזיר הגזילה ע"י כפיית ב"ד דלא מיקרי עשה תשובה ופסול לעדות ולשבועה וה"נ כל שהודה לענין הבאת הקרבן הרי התורה האמינתו וכשאינו רוצה להביא הקרבן אשם א"כ לא עשה תשובה והרי הוא פסול לעדות ולשבועה עד שיעשה תשובה כהוגן ואז יחזיר לכשרותו וז"נ לע"ד:
[קלט]
(א) שם תוד"ה אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון וא"ת אמאי לא חשיב שבועת מלוה וי"ל משום דשבועה במלוה לא כתיב אלא מפקדון אתיא עכ"ל. ובגליון הש"ס של חותני הגאון בעל פתחי שערים נ"ב עיין ב"מ (דף מ"ח ע"א) עכ"ל והיינו כי שם בב"מ אמר רבא קרא ומתניתא מסייע לר"ל קרא דכתיב וכיחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו תשומת יד א"ר חסדא כגון שיחד לו כלי להלואתו עשק א"ר חסדא כגון שיחד לו כלי לעשקו וכי אהדרי' קרא כתיב והי' כי יחטא ואשם והשיב את הגזילה כו' ואלו תשומת יד לא אהדרי' מ"ט לאו משום דמחסרא משיכה כו' כל הסוגיא שם. וכוונת התוס' הוא דבמלוה ג"כ שייך שפיר שבועה דהיינו לחייבו קרבן וחומש אם נשבע על המלוה והודה ורק הואיל דלא אהדרי' קרא לתשומת יד ורק שנכלל בכלל פקדון וא"כ כשתני התנא [שבועת הפקדון הרי גם שבועת מלוה הוא בכלל והתנא לא רצה להאריך וליתני שבועת הפקדון ושבועת מלוה דא"כ הי' צריך למיתני ג"כ שבועת עשק ושבועת אבידה ורק דקושית התוס' הי' למה נקיט התנא דוקא שבועת הפקדון לינקוט שבועת מלוה בלחודי' וע"ז תי' שפיר הואיל דעיקר שבועה בפקדון כתיבא נקיט יותר העיקר דהיינו שבועת הפקדון וממילא נכלל ג"כ בזה שבועת מלוה:
ולכאורה י"ל על התוס' שהקשו דלמה לא נקיט התנא שבועת מלוה הלא הש"ס בב"מ שם קאמר ר"ח דשבועת מלוה הוא דוקא כי יחד לו כלי להלואתו וא"כ הרי הוא בודאי בכלל פקדון וא"כ מאי הקשו התוס' דלינקוט התנא שבועת מלוה הלא במלוה בעינן דוקא יחד לו כלי להלואתו והי' צריך התנא להאריך ולפרש שבועת מלוה וכגון שיחד לו כלי להלואתו ואולי זה הוא כוונת הגאון בעל פ"ש שציין הגמ' דב"מ הנ"ל:
אולם י"ל דוה באמת תי' התוס' דשבועת מלוה לא כתיבא בהדיא רק דאתיא מפקדון וא"כ בעינן יחד לו כלי להלואתו וכדאמר ר"ח בב"מ שם וא"כ הרי הוא בכלל פקדון וניחא לי' להתנא למינקוט שבועת הפקדון ולדעתי זה הוא כוונת הגאון בעל פ"ש במה שציין הגמ' דב"מ על תירוצו של התוס' כאן:
ולענ"ד י"ל דהא רק ר"ח ס"ל כן דבעינן דוקא יחד לו כלי להלואתו אבל אנן לא פסקינן בזה כר"ח והרמב"ם כ' סתם (בפ"ז מהל' שבועות ה"א) התובע חבירו בממון שאם הודה בו יהי' חייב לשלם וכפר ונשבע כו' ה"ז הנתבע חייב בשבועת הפקדון כו' עכ"ל. וא"כ חזינן דלא מחלק הרמב"ם כלל בזה בין יחד לו כלי להלואתו או לא וע"כ דלא ס"ל להלכה כר"ח בזה:
ובעיקר הדבר נלע"ד דאין זה ענין כלל להא דב"מ כי שם קאי דוקא לענין לחייבו קרבן שבועה בזה בעינן דוקא יחד לו כלי לר"ח אבל לענין להיות חשוד על השבועה בזה שפיר נעשה חשוד אף כי לא יחד לו כלי להלואתו ודוקא לענין קרבן וחומש הוא דבעינן יחד לו כלי להלואתו וכוונת התוס' הוא הואיל דלענין חיוב קרבן וחומש הוי הלואה בכלל פקדון מש"ה נקיט התנא גם כאן שבועת הפקדון וז"פ לע"ד:
והנה רש"י ז"ל שם בב"מ (דף מ"ח) בר"ה תשומת יד הלואה ואר"ח כגון שיחד לו הלוה כלי עלי' דהוי דומיא דפקדון דאלו כפר בהלואה גרידתא לא מיחייב קרבן שבועה הואיל וניתנה להוצאה עכ"ל. ולכאורה י"ל דא"כ הא דאיתא כאן כסוגיא אר"א ב"א הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות והיינו בלא נשבע אבל בנשבע גם במלוה פסול לעדות ואם נימא דבעינן דוקא יחד לו כלי להלואתו א"כ מ"ל מלוה מ"ל פקדון הלא כשכפר במלוה שיחד לו כלי עלי' הרי הוא כאלו כופר בפקדון ולא שייך לומר בי' אשתמוטי הואיל דהכלי שיחד לי עלי' הרי הוא בעיני':
אולם לפי האמור א"ש דדוקא לענין להתחייב קרבן וחומש הוא דבעינן דוקא יחד לו כלי עלי' אבל להיות חשוד שפיר הוי חשוד על שבועת מלוה בלא יחד לו כלי עלי' הואיל דסוף סוף נשבע לשקר ולא גרע משבועת ביטוי דנעשה חשוד אם נשבע לשקר ובכפירה במלוה בלא שבועה לא נעשה חשוד ובכפירה בפקדון הוי חשוד גם כי לא נשבע וא"ש הכל:
ועוד י"ל בזה דנהי דיחד לו כלי מ"מ זה הוי רק כמי אפותיקי אבל לא הוי לגמרי שלו וא"כ שפיר שייך לומר בי' אשתמיטי דהא אינו של המלוה לגמרי עדיין ואפ"ה לענין שיתחייב קרבן שבועה וחומש מיקרי שכופר לו כלי וא"כ שפיר נוכל לומר דאפילו מיירי ביחד לי כלי להלואתו אם כפר במלוה ולא נשבע לא נעשה חשוד עליו ודוקא כופר בפקדון הוא דנעשה חשוד משום דבמלוה שייך לומר אשתמוטי ועיין בתוס' מס' כתובות (דף מ"ב ע"ב) ד"ה מאי לאו שכתבו דיחוד כלי דקאמר מיירי שנתנו בתורת משכון עייש"ה והוא כסברא הנ"ל ועיין קצה"ח (סי' ע"ב סק"ב) שנידר לומר דהר"י הלוי ז"ל סובר דיחוד כלי דקאמר היינו שמקנהו לגמרי עיי"ש. וא"כ גם זה מיקרי פקדון וכדקאמר הש"ס (ב"מ מ"ח) תרי גווני פקדון א"כ הכופר במלוה דכשר לעדות צ"ל דמיירי דוקא בלא יחד לו כלי ואפ"ה הוי חשוד בנשבע וכמש"ל:
ובש"ע חו"מ (סי' צ"ב ס"ד) דכופר במלוה כשר לעדות ולא נזכר אם יחד לו כלי אי הוי כמלוה או כפקדון להיות נעשה חשוד. מיהא לפ"ד הקצה"ח (בסי' צ"ב סק"ד) שכתב דהטעם דכופר במלוה כשר לעדות מטעם מלוה ישנה א"כ י"ל דגם ביחד לו כלי ג"כ לא נפסל וי"ל בזה:
ב והנה בשערי רב אלפס בשערי שבועות שער עשרים חלק רביעי דקחשיב שכנגדו חשוד על השבועה שיהי' התובע נשבע ונוטל שכתב ושנים הן החשודין שאין נאמנים בשבועתן האחד הוא שיתברר עליו שעשה שביעת שקר באחת מד' שבועות המיוחדות השבועה הא' שהי' זרע לחבירו עדות ונשבע ואמר שא"י בעדותו כו' השבועה הב' הוא שכפר בפקדון ונשבע ואח"כ נתברר שלשקר נשבע כו' ומכאן תשובה למורים שזה הנאמר בתלמוד הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות בכפירה בלא שבועה נאמר אבל במקום שבועה זה וזה פסולין וא"כ הוא כדברי המורים ליתני נמי במשנתינו אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון ואחת שבועת מלוה מ"ש דתני פקדון ולא תני מלוה ש"מ שהכופר במלוה כשר לעדות ואפילו בשבועה כו' עכ"ל. והנה מבואר בשערים להיפוך משיטת התוס' כאן שהרי התוס' כתבו הטעם דלא חשיב התנא דמתני' שבועת מלוה משום דשבועה במלוה לא כתיב אלא מפקדון אתיא והרי דס"ל להתוס' דגם בכופר במלוה ונשבע ג"כ נעשה חשוד ופסול לשבועה ועיין במרדכי שבועות פ' כל הנשבעין בשניות הביא דברי השערים וכ' שחולק בזה עם התוס' הנ"ל ובש"ע (סי' צ"ב ס"ד) מבואר להלכה דכופר במלוה ונשבע נפסל לעדות ולשבועה וכן הוא דעת כל הראשונים לבד דעת השערים יעיין בב"י (בסי' צ"ב) הביא דברי השערים בקיצור:
והנה במהדו"ק הארכתי בענין זה שקשה מסוגי' דידן על השערים ועיין ביש"ש בפרקין (סי' מ"ו) העיר ג"כ בזה מן הסוגי' דידן על הרי"ף בשערים ע"ש. אילם לא אוכל לזכור מה שכתבתי אז בזה לתרץ דברי השערים וכעת עיינתי עוד הרבה בזה והנה הקצה"ח (בסי' צ"ב סק"ד) הביא שמוהר"ש הלוי ז"ל תמה ע"ד השערים מהא שכ' הטור בשם הרי"ף ז"ל בתשובה על כופר הכל שנשבע היסת ואח"כ הודה במקצת הי"ל חשוד ופרע מה דאודי ושכנגדו נשבע על השאר ונוטל ולפי דברי הרי"ף בשערי שבועות דאפילו נשבע במלוה כשר מטעם דאשתמיטי ואמאי הי"ל חשוד ועוד הקשה מסוגיא דידן דמשני הש"ס דמתני' דקתני שבועת הפקדון ובכפירה לחודי' לא מיפסל מיירי דקיימא באגם ור"ש דסובר דמיפסל בכפירה לחודי' מיירי דנקיט לי' בידי' וא"כ הואיל דבקיימא באגם שייך אשתמוטי גם בפקדון ואפ"ה בנשבע עליו נפסל וא"כ ה"ה בכופר במלוה ונשבע ג"כ נפסל:
והקצה"ח כ' לתרץ דעיקר הטעם הוא דבמלוה לא נפסל משום דחייזינן למלוה ישנה והרי נשבע על דעתו ואף דלא נפטר מתשלומין בזה אפ"ה גם פסול לא נעשה אבל בשופר בפקדון שיש עליו עדים אע"ג דטוען בפירוש מלוה ישנה יש לי עליו א"נ כל שאין לו מגו ובחזקת פסול לעדות הוא כיון דצריך להחזיר והיא בחזקת גזלן וגזלן פסול לעדות כו' ומש"ה דוקא בכופר בפקדון לא חיישינן למלוה ישנה כיין דא"נ וגזלן פסול לעדות אבל בכופר במלוה דלא מיפסל בכפירתו דאפשר לומר דאשתמוטי לא מיפסל משום השבועה דאולי בקושטא משתבע דיש לו כנגדו מלוה ישנה כו' עש"ה. והנה הרכיב כאן שני סברות כאחד דאם באמת נשבע דמלוה ישנה יש לו עליו א"כ ליכא טעמא דאשתמוטי ואם אמרינן אשתמוטי א"כ דעתו לפרוע לו אח"כ א"כ בודאי דאין לו עליו מלוה ישנה וצ"ע בזה:
ובמ"ש הקצה"ח בתחילת דבריו עפי"ד הב"י (בסי' ל"ז) להסביר דברי הריב"א שהביא שם דאם נשבע ואח"כ בא עד להכחישו מצטרף עם העד לפוסלו בשבועת הפקדון אבל לא בשבועת מלוה וכתב הב"י להסביר החילוק משום דשבועת מלוה נשבע סתם אם חייב לו ושמא היא חייב לו ממק"א ונשבע באמת אבל גבי פקדון דרך להשביע אם הפקיד אצלו וכיון שאלו מעידים שהפקיד אצלו הרי מעידים שנשבע לשקר עכ"ל ועיין בקצה"ח מ"ש ליישב בזה דברי השערים הנ"ל אשר דברי הריב"א נוטים ג"כ כדברי השערים ואח"כ דחה זה עייש"ה. ולכאורה י"ל מדוע לא הזכיר דברי הג"א פ"ק דב"מ (על דף ה' ע"ב ס' יו"ד) בנתבע שטוען סתם שאינו חייב לי אם הנתבע צריך לברר ולפרש היטב מדוע אינו חייב לי אם לא ליה ממנו כלל או פרע או יש לו בידו כנגדו והשיב הר"ת ז"ל שיש על שמעון לפרש כיצד פרעו יבמה פרעו מדאמר הכא כגון דאסהידו סהדי דההוא שעתא דכפירה איתי' לפקדון בביתי' אם איתא שנשבע בסתם שאין חייב לו כלום אמאי פסול לעדות דילמא מלוה ישנה יש לו עליו אלא ודאי דצריך לבאר דבריו שלא הפקיד בידו כלים או שהחזיר לו פקדונו הלכך כשיבואו עדים מכחישין איתו הי"ל כפרן ופסול לשבועה ורבינו שלמה סובר שא"צ לפרש אלא נשבע בסתם שאין לו משלו כלום וכ"כ רבינו יהודא סו"פ הדיינין וכן הורה הלכה למעשה רבינו אבי"ה ולפי' זה צ"ל הכופר בפקדון פסול לעדות כגון שנשבע שלא הפקידו אצלו ובאו עדים והעידו שהפקידו אצלו אבל אם הי' נשבע בסתם ה"נ דכשר לעדות מ"מ לענין הלכה למעשה נראה שא"צ לפרש אלא נשבע בסתם דפטור כו' עכ"ל הג"א. אבל עכ"פ לכל השיטות שבהג"א באם נשבע סתם בפקדון לא נפסל לעדות והוא דלא כדברי הקצה"ח הנ"ל שכ' ליישב דברי השערים בתי' הב'. וגם מ"ש הב"י לפרש דברי הריב"א דבפקדון דרך לישבע אם הפקיד אצלו משא"כ במלוה כו' והלא מן הראשונים הנ"ל נראה קצת דס"ל דאין חילוק בין מלוה לפקדון בזה:
ועל הקושיא הראשונה שהקשה המוהר"ש הלוי ז"ל מהרי"ף בתשובה שהביאו הטור (בסי' פ"ז) כמבואר לעיל נלע"ד ליישב דהתם שאני הואיל דכבר נשבע בראשונה שאינו חייב לו כלל ואח"כ כשהודה בחמשים הרי הודה בעצמו שנשבע לשקר וא"כ אם נימא דלא נפסל לשבועה לישבע עוד הפעם לאחר ששילם לו החמשים שהודה שאינו חייב לי עתה כלום ממנ"פ אם נימא שלא נפסל הלא כבר נשבע מתחילה ואף שהודה שמתחילה נשבע לשקר א"כ נימא מה שהודה הודה ומה שלא הודה בודאי אמת הוא כן והרי כבר נשבע מתחילה ואף אם נימא דהואיל דהודה שנשבע לשקר א"כ בטלה לה לגמרי השבועה הראשונה מ"מ י"ל דלא נוכל להשביעו שנית אחר התשלומין של החמשים שאינו חייב לו עוד יותר די"ל דבודאי לא יפרוש מלישבע בכדי לחזק השבועה הראשונה וגם דנעשה חשוד עכ"פ לאותו ממון ומש"ה הוה הדין דכשנגדו נשבע ונוטל אבל לעולם דלממון אחר לא הוי חשוד וכדברי השערים ז"ל כנלע"ד ליישב קושיא זו אבל הקושיא השני' מסוגיא דידן היא תמוה עצומה ואולי יזכני ד' בזמ"א ליישב זה:
[קמ]
א שם בגמ' אמרי הב"ע דקאי באגם דלאו כפירה הוא כו' ופירש"י וכי אר"ש כגון דאמרי סהדי דכי כפר לה בידו נקיט לי' דהיכא דאיכא למימר לאשתמוטי איכוון עד דמייתי לי' לא מיפסל לי' בלא שבועה עכ"ל. ונלע"ד דנוכל לומר בכוונת רש"י שדקדק לכתוב הלשון וכי אר"ש כגון דאמרי סהדי דני כפר לה בידי' נקיט לי' כוונתו דלכאורה קשה הלא גזלן בעי משיכה דהיינו שיקח החפץ בידו מרשותו של חבירו ואי הוא דהוה גזלן וזהו דיקא היכי דעושה מעשה בגזילה זו אבל היכא דאינו עושה מעשה כלל בגזילתו במה נעשה גזלן עלה. וליה דקדק רש"י ז"ל לכתוב דנקיט לי' בידי' וא"כ אז הוא דנעשה גזלן שהרי עושה מעשה מיקרי דהא ידי הוה קנין וא"כ בזה דנקיט לי' בידי' עשה מעשה בגזילה זו אבל אם הי' מונח באגם והוא יידע ממנו ובאופן דלא שייך לומר אשתמוטי אפ"ה לא נעשה גזלן עליו בכפירתו בלבד דלא הוי גזלן אלא היכא דעושה מעשה בגזילה זו והיכא דמונח בחצירו של הנפקד וכפר בי' י"ל אי מיקרי ג"כ דעשה מעשה בגזילה הואיל דחצירו הוה כידו:
ולכאורה י"ל בזה לפמש"ל (על דף ס"ה ע"א) [אוי"ב אק"א] דמדברי התוס' שם מוכח דבעינן דוקא שיעשה הגנב קצת מעשה אבל כי לא עשה מעשה כלל ורק שנכנסה הגניבה מעצמה לחצירו והוא אמר בפירוש שרוצה לגונבה לא מתחייב בכפל וכן הוא דעת רש"י בב"מ (דף יו"ד ע"ב) בד"ה גגו והבאתי שם דברי רשב"א בכתובות (דף ל"ד) המובא בשמ"ק דלא בעינן דוקא שיעשה מעשה והארכתי שם בזה ע"ש. וא"כ י"ל דה"נ לא נעשה גזלן בכפירתו בלבד הואיל דלא עשה שום מעשה ודוקא היכא דנקיט לי' או בידי' אבל כי מונח בחצירו ג"כ לא נעשה גזלן בזה. וכן גבי שליחות יד בעינן ג"כ דוקא שיגבי' כדי ליקח ממנו רביעית אפילו למ"ד שליחות יד א"צ חסרון אבל מ"מ בעינן שיגבי' כדי לחסרו וכמבואר בב"מ סו"פ המפקיד וכ"פ בש"ע חו"מ (סי' רצ"ב ס"א) אין הנפקד רשאי לשלוח יד בפקדון ואם שלח בו יד אפילו אינו מכוון לגזלו אלא להשתמש בו קם לי' ברשותו וחייב באונסין אעפ"י שעדיין לא נשתמש בו דש"י א"צ חסרון רק שיגביהה כדי להשתמש בה בתשמיש המחסרו אז חייב כאלו חסרו כו' ע"ש והרי מבואר דבעינן דוקא הגבהה אבל בלא הגבהה לא מתחייב כלל ואפילו כי נטל ממנה רביעית לא מתחייב בכולו כיון שלא הגבי' ע"ש (בס"ב) וא"כ הה"נ דכי כפר בפקדון והפקדון הי' מונח בחצירו י"ל דג"כ לא נעשה גזלן עלה כיון דלא עשה שום מעשה בגדולתו זו:
אולם דלפי"ז י"ל בהא דמשני הש"ס כאן אמרי הב"ע דקאי באגם דלאו כפירה הוא דסבר אשתמיטנא לי' עד דאילנא ומייתינא לי' דל"ל להש"ס להוסיף בטעמא משום דסבר אשתמיטנא וכו' הלא כל דלא עשה מעשה בגזילה זו לאו שם גזלן עלה כלל וא"כ אפילו כי קאי הפקדון בחצירו ממש והוא ידע בי' ג"כ לא הוה גזלן בכפירתו כיון דאינו עושה מעשה כלל בכפירתו ומן סוגיא דידן שמעינן דנעשה גזלן בכפירתו אף כי לא עשה שום מעשה בגזילה זו ותיקשי לכאורה על שיטת רש"י בב"מ (דף יו"ד) ותוס' לעיל (דף ס"ה) הנ"ל דסוברים דבגניבה בעינן דוקא שיעשה עכ"פ קצת מעשה ויהי' ראי' מכאן לשיטת הרשב"א בשמ"ק כתובות (דף ל"ד) דסובר דלא בעינן שום מעשה כלל ע"ש ולכאורה י"ל בזה:
מיהא י"ל דלענין שיתחייב בגניבה כפל בזה שפיר כתבו התוס' ורש"י דבעינן דוקא שיעשה קצת מעשה אבל כי לא עביד שום מעשה כלל לאו שם גנב עליו להתחייב כפל אבל לענין שיתחייב בקרן בזה שפיר י"ל דאם נכנסה לחצירו והלה רוצה לגונבה אף כי לא עשה שום מעשה בגניבה זו חייב באונסין על הקרן והכא מיירי לענין להתחייב על הקרן מטעם גזלן בזה מתחייב שפיר על הקרן באונסין כי קאי הפקדון בחצירו והוא כופר בו. והא דבשולח יד בפקדון לא חייב עד דמגבי צ"ל דשאני התם דאין רצונו לגזלו לגמרי ועיין במס' ב"מ (דף מ"א) ובשמ"ק האריכו שם הראשונים בזה והרשב"א שם כ' דלפי פירש"י יש ג' חילוקי דינים בדבר גזלן ושואל שלא מדעת ושולח יד בפקדון וגזלן הוא שדעתו לגזול לגמרי ואין דעתו לשלם וזה א"צ חסרון דמכיון דגזל קם לי' ברשותי' ושולח יד בפקדון בין שדעתו ליטול ממנו קצת כגון נוטל רביעית מן החבית ידעתו לשלם בין שמשתמש שלא מדעת הבעלים בבע"ח שהופקדו אצלו כו' ואיכא מ"ד א"צ חסרון כלומר דכיון שדעתו לחסרו אעפ"י שנאנס קודם שחסרו חייב דקם לי' ברשותי' ואיכא מ"ד צריך חסרון לומר שאינו עומד ברשותו עד שיחסרהו כו' עכ"ל. וא"כ י"ל דמש"ה בשליחות יד בעינן דוקא שיגביהה אבל אי לא מגבי' לה לא הוי עדיין ברשותו לענין אונסין כיון דלא נתכוין לגזול ורק דממילא נעשה גזלן ומש"ה בעינן דוקא שיגבי' אבל אם נתכוין לגוזלה כגון הכא דכופר בפקדון שפיר נעשה גזלן עלה אף כי לא עביד שים מעשה ג"כ שם גזלן עליו להתחייב באונסין:
ב ועפ"ז נוכל להבין דברי השמ"ק בשם הרא"ש וז"ל בד"ה הב"ע דקאי באגם פירש"י ז"ל וכי אר"ש כגון דאמרי סהדי דכי כפר לה בידי' היה נקוט לי' יקשה לפירושו מאי חידוש הוא זה כיון דנקיט לי' בידי' והיא כופר אין לך גזלן גדול מזה ומאי צ"ל למעלה ותנא תונא בלא קרא ידעינן לה שפיר כו'. וי"ל אע"ג דנקיט לי' בידי' אצטריך קרא לשווי' גזלן בכפירתו דל"ה לן דלא חשיב לי' גזלן עד ששלח בו יד ויחסרנו ואפילו למ"ד ש"י א"צ חסרון שאני הכא כיון דבהתירא אתא לידי' הו"א דלא חשיב גזלן במה שרוצה לעכבו עד ששלח בו יד ויחסרנו עכ"ל. ולכאורה אינו מובן כלל פי' הדברים דהא השולח יד בפקדון בודאי דהוה בהתירא אתא לידי' ואם א"צ חסרון ואפ"ה הוי גזלן וא"כ גם הכא נימא כן דהא גם הכא הוא פקדון דאתא לידי' בהתירא ומה חילוק יש בין כופר בפקדון דקא קרי לי' בהתירא אתא לידי' ושילח יד לא יהי' מיקרי בהתירא אתא לידי' הלא שניהם פקדון הם ובהתירא אתו לידי' ולכאורה י"ל בזה:
ועפ"י האמור נוכל לפרש הכוונה בזה דבשליחות יד אפילו למ"ד א"צ חסרון מ"מ הגבהה בעי בדוקא וא"כ מיחשב הגבהה זו לחייבו באונסין כמו גזלן ממש דחייב בהגבהה ואף שאין כוונתו לגזול לגמרי מ"מ חייב באונסין בזה אבל מ"מ הגבהה הי' והי"ל לענין זה כאלו הוא גזלן עתה לענין חיוב אונסין ועכ"פ עשה מעשה אבל בכופר בפקדון הרי לא עשה מעשה עתה וא"כ הרי יש לנו לומר דלא מתחייב באונסין כיון דלא עשה מעשה גזילה כלל וזה דקרי לי' דבהתירא אתא לידי' הו"א דלא חשיב גזלן במה שרוצה לעכבו עד ששלח בו יד ויחסרנו והיינו דאז הוא דהיה גזלן שהרי עשה מעשה הגזילה אבל בלא עשה מעשה הגזילה לא מתחייב כלל באונסין וזה אשמעינן ר"ש והש"ס רצה להביא ראי' וקאמר ותנא תונא דמפרש כן בתו"כ וזה שדקדק להקשות כן דוקא לפירש"י דכי א"ר ששת כגון דאמרי סהדי דכי כפר לה בידי' הוה נקיט לי' וע"ז הקשה השמ"ק דמאי חידוש הוא זה כו' ולמה הקשה דוקא לפירש"י. אילם לפי האמור א"ש דבלא פירש"י לא הי' קשה כ"כ דנוכל לומר דזה אשמעינן ר"ש דמתחייב הכופר בפקדון אף דלא עשה שום מעשה הגזילה וזו הוא רבותא גדולה אבל לפי מה שפירש"י דהא דאר"ש דוקא דנקיט לי' בידי' א"כ זה מיחשב כמעשה ואם כן מה רבותא דר"ש בזה וגם מה זה דקאמר הש"ס ותנא תינא כו' וע"ז מתרץ דגם בכה"ג איכא רבותא דאע"ג דנקיט לי' בידי' אפ"ה הלא לא עשה מעשה בפועל וא"כ הי"ל לומר דלא נתחחייב באונסין אף דנקיט לי' בידי' דסוף סוף לא עשה מעשה כלל בפועל וגם לא הגבי' את הפקדון ואשמעינן ר"ש דגם בכה"ג חייב באונסין ונעשה עליו גזלן וא"כ י"ל דגם כי לא עשה שום מעשה כלל ודלא נקיט לי' בידי' ג"כ ורק שהי' מונח בחצירו וכדומה ובאופן דלא נוכל לומר אשתמוטי ג"כ מתחייב באונסין כשכפר ונעשה עליו גזלן וכמש"ל:
ועיין בנ"י כ' שם ג"כ כדברים הללו בקיצור וז"ל ואצטריך ר"ש לאשמעינן דאע"ג דלא שלח בה יד דבהתירא אתא לידי' חשיב גזלן כיון שרוצה לעכבו דליכא למימר דילמא משתמיט אלא באגם דלא ידע אי נאבדה כלומר ושמא נאבדה וירא להודות עכ"ל. ולשון זה היא מובן בפשיטות עפ"י הכוונה הנ"ל דאע"ג דלא עשה בו מעשה בגזילה זו וזהו קירא אותו דלא שלח בה יד דבהתירא אתא לידי' שהוא פקדון בידו ולא עשה מעשה בזה אפ"ה הוי גזלן דבכפירה נעשה גזלן ואע"ג דלא עשה מעשה אפ"ה נתחייב באונסין עלה ודו"ק היטב: