אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר
בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף קה.
[קכב]
א דף ק"ה ע"א אי בשעמד בדין אפילו חומש נמי משלם אר"ה כרדר"י לפי שאין משלמין חומש על כפירת שעבוד קרקעות ופירש"י בד"ה לפי דחומש אמה קאתי אשבועתא לאו שבועה היא דקיי"ל אין נשבעין על הקרקעות והאי כן כי אשתבע כפר לה שעבוד קרקעות כו' עכ"ל. והנה בשמ"ק הקשה הרא"ש תמי' רבתא א"כ ל"ל קרא בהודה אביו ולא הודה בנו דמשלם חומש כדאמרינן לעיל כאן שהודה אביו כו' ואם לא הודה אביו והודה בנו בההוא פטור בלא קרא דאשר גזל משום דאין משלמין חומש בלא שבועה ושבועתו לאי שבועה היא דקיי"ל דאין נשבעין על הקרקעות ובפ' שבועת הפקדון מפיק לה מכלל ופרט וכ"ת קרא אסמכתא הוא א"כ מה מקשה לי' במרובה (דף ס"ז ע"א) לר"י דדריש מהאי קרא דשינוי קונה הא מיבעי' למעוטי שאינו מוסיף חומש על גזל אביו הא צריך [לע"ד טעות הדפוס יש וצ"ל הא לא צריך] קרא דאסמכתא בעלמא הוא כו' עד לבסוף שכתב ליישב קושיא זו וסוגיא דלעיל דפ' מרובה דפריך ואימא למעוטי גזל אביו אליבא דרבא פריך אבל ר"ה ברדר"י צ"ל דאסמכתא בעלמא הוא בלא טעמא דאין נשבעין על הקרקעות משום דמה"ת לא כפרי' ממונא לרב ושמואל דאמרי בג"פ ובמ"ש דשעבודא לאו דאורייתא וממלחייהו פריך הכא הרא"ש ז"ל עכ"ל:
ולעד"נ דנוכל ליישב קושית הרא"ש הנ"ל בהקדם מה שי"ל דהא ניהא דאין נשבעין על הקרקעות מ"מ אם משביעו על מטלטלין ג"כ אז נשבע גם על קרקעות ע"י גלגול וכדתנן בקידושין (דף כ"ז) נכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהן וא"כ הכא שהנגזל תובע את בנו של הגזלן שיחזיר לו הגזילה והוא נשבע שלא גזל וא"כ הרי התביעה הוא על המטלטלין ואם אין המטלטלין בעין תובעו שישלם לו מן ירושתו מן הקרקעות וא"כ הרי איכא כאן השבועה כדין שהרי עיקר השבועה הוא על מטלטלין דהיינו על גוף הגזילה שהרי הנגזל תובעו על גוף הגזילה וא"כ כשנשבע על גוף הגזילה וזוקק גם הקרקעות לישבע עליהן וא"כ היכי הוי שעבוד קרקעות ואף דבאמת אין הגזילה קיימת מ"מ הלא הנגזל אינו יידע מזה שאין הגזילה קיימת ומה משני ר"ה ברדר"י לפי שאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ודוחק לומר דמיירי דוקא שהנגזל יודע שאין הגדלה קיימת ואינו תובעו לגוף הגזילה רק שישלם לו מן הקרקעות שנשארו דהי"ל לגמ' לפרש כן הב"ע שהנגזל יודע שאין הגזילה בעין והי"ל כפירת שע"ק. וצ"ל דהא דחייבה התורה חומש הוא על ההודאה והרי כשהודה הבן שגזל אביו ורק שאין הגזילה קיימת והיינו שבשעת השבועה של הבן ג"כ לא הי' הגזילה קיימת ורק שבהודאתו מחייב א"ע לשלם מן הקרקעות שנשארו מאביו וא"כ הואיל דהודאתו הוא רק על שע"ק לבדם ליכא תוספת חומש אף דהשבועה הי' גם על מטלטלין דעיקר תליא בהודאתו במה שהוא מידה ולפ"ז אם תבעו מטלטלין וקרקעות ונשבע עליהם ואח"כ הודה בקרקעית לבד אינו מוסיף חומש:
וכן מדוקדק קצת לשון הרמב"ם ז"ל (בפ"ח מהל' גזילה הי"ד) שכ' העבדים והשטרות והקרקעות אין בהם תוספת חומש שנאמר וכיחש בעמיתו בפקדון כל האמור בענין מטלטלין הוא וגופן ממון יצאו קרקעות ועבדים שהוקשו לקרקעות ויצאו שטרות שאין גופן ממון. ובמ"מ כ' אלו שהזכיר ז"ל אין נשבעין עליהם כו' וכיון שכן אין בהן חומש אפילו נשבע דחומש לא אתי אלא במלתא דשייך בה חיוב שבועה ובפירוש אמרינן בהגוזל לפי שאין משלמין חומש על כפירת שע"ק וכן פי' שם רש"י ור"א ז"ל כו' עכ"ל. והנה סובר הה"מ דהטעם הוא לפי שלא הי' צריך לישבע עליהם וא"כ לפ"ז אם הי' נשבע על מטלטלין וקרקעות כאחד והודה בקרקעות הי' מחויב חומש שהרי הי' השבועה עליהם כדין. אולם הרמב"ם ז"ל דקדק בלשונו הטהור העבדים והשטרות והקרקעות אין בהם תוספת חומש כו' משמע דאפילו הי' עליהם השבועה כדין דהיינו שנשבע עליהם ע"י גלגול ג"כ אינו מוסיף חומש עליהם והטעם דהתורה מיעטתן מחומש אף כי הי' השבועה כדין דאל"כ הי"ל להרמב"ם לכתוב בקיצור העבדים והשטרות והקרקע' שאין נשבעין עליהם ממילא ליכא בהו הוספת חומש ומדהאריך הרמב"ם בענין וכ' הטעם משום דכתיב וכיחש בעמיתו בפקדון כל האמור בענין מטלטלין הוא ומשמע דאפילו אם השבועה הי' כדין ג"כ אינו מוסיף חומש עליהם. וכעין זה כ' התוס' בריש פ' מרובה בהא דקאמר הש"ס בענין תשלומי כפל דת"ר על כל דבר פשע כלל על שור על חמור על שה על שלמה פרט על כל אבידה חזר וכלל כו' יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות כו' ובתוד"ה יצאו קרקעות וא"ת כיון דאמעטי משבועה כדאמרינן בפ' היהב (דף כ"ז) ת"ל דאין בהם כפל בטוען טענת גנב דלא משלם אלא בשבועה ול"ל דאצטריך לקופץ ונשבע דבהגוזל קמא (דף ק"ו) מוכח דלא משלם אא"כ ב"ד משביעין איתו וי"ל דאצטריך להיכא דנשבע ע"י גלגול כדתנן כו' עכ"ל וא"כ ה"נ דכוותי' להיכא דנשבע על הקרקעות ע"י גלגול והורה על הקרקעות דהי' מן הסברא שישלם חומש על הקרקעות שהרי השבועה הי' כדין ואפ"ה אמרינן דלא משלם כאן חומש:
הן אמת דלכאורה י"ל במ"ש הרמב"ם הטעם הואיל דכל האמור בענין מטלטלין הוא כו' דמנ"ל להרמב"ם דרש זה ובגמ' לא מצאתי דרש זה אלא דלקמן בב"ק (דף קי"ז ע"ב) דסברי רבנן דקרקע אינה נגזלת קאמר הש"ס דילפי חכופו"כ דכתיב וכיחש כלל בפקדון פרט או מכל חזר וכלל כו' מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון כו' יצאו קרקעות שאינן מטלטלין כו' ונראה מדברי הרמב"ם שסובר שכופו"כ הזה דשמעינן דמיירי במטלטלי דוקא קאי על כל הענינים גם לענין תשלומי חומש, ואולי יצא לו לרבינו הרמב"ם ז"ל מגמ' או מירושלמי שמפורש כן או שמדעתו הגדולה מפרש כן:
ב) והנה בהא דרבא לא משני כשינויא דר"ה ברדר"י הוא משום די"ל דניהא דבתבעו מטלטלין וקרקע ונשבע על שניהם אח"כ הודה דלא משלם חומש על הקרקע ומשום דהודאת קרקע לא מחייבו בחומש מ"מ הכא שהנגזל תובעו שיחזיר לו הגזילה עצמה והבן נשבע שלא גזל אביו כלל הוה עיקר השבועה על המטלטלי ואף דממילא הוה השבועה גם על הקרקע אם אין הגזילה קיימת דא"צ לשלם כשנשבע שלא גזל אביו ואין הנגזל גובה מהקרקעות של הגזלן ואם הי' מידה הבן שאביו גזל הי' גובה הנגזל מן הקרקעות של הגזלן מ"מ לא מיקרי זה שע"ק הואיל דעיקר התביעה הוא רק על המטלטלין דהיינו על גוף הגזילה שתובעו הנגזל שיחזיר לו הבן החפץ הגזול ומש"ה לא תירץ רבא כתירוץ של ר"ה ברדר"י:
ובב"מ (דף ד' ע"ב) בפלוגתא דהילך אם פטור או חייב קאמר הש"ס. מיתיבי ט' עד אלא לעולם שתים פטור והילך חייב ושאני הכא דקא מסייע לי' שטרא א"נ משום דהי"ל שטר שע"ק ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ונוכל לומר דתירוצא קמא דהש"ס ס"ל כסברת רבא כאן הואיל דעיקר התביעה הוא על הממון שישלם לו אף דממילא אתא לידי השעבוד קרקעות אם לא ישלם לו ממין אתא למיטרף מן הקרקע והיינו שיגבה חובו מן הקרקע אפ"ה לא מיקרי שעבוד קרקעות. ותירוצא בתרא דהתם סובר כסברת ר"ה ברדר"י הכא דסובר הואיל דזה הבן נשבע שלא גזלו אביו כלל ולא יוכל הנגזל לגבות כלל מן הקרקעות אף שהנגזל עיקר תביעתו הי' על גוף הגזילה שהוא מטלטלין אפ"ה מיקרי שע"ק והא דפריך רבא לרמב"ח בכתובות (דפ"ז ע"ב) שתי חשובות בדבר חדא כו' יעיד דאין נשבעין על כפשע"ק כו' התם גבי כתובה שאני דאינה נגבית אלא מן הקרקע מדינא דגמ' ואפילו מני' ועיין בטוש"ע אהע"ז (סי' קי"ף) וא"כ עיקר התביעה הוא רק קרקע שפיר היה שעבוד קרקעות. ועיין לקמן בפרקן (על דף ק"ח ע"ב) [אוקע"ב], מ"ש בזה:
ועפ"י האמור נוכל להבין דברי הרמב"ם ז"ל (בפט"ז מהל' אישות הכ"ה) היא אומרת בתולה נשאתי ועיקר כתובתי מאתים והבעל או יורשיו אומר בעולה נשאה ואין לה אלא מאה כו' ואם הי' הבעל קיים יש לה להשביעו שבועת התורה שהרי הודה במקצת הטענה והראב"ד כ' עלה א"א שבועת התורה אין כאן שהרי כפירת שעבוד קרקעות הוא עכ"ל והה"מ כ' עלה והכוונה [היינו כוונת הראב"ד ז"ל] לפי שאין הכתובה נגבית ממטלטלין כמו שנתבאר למעלה ואני אומר שאין זה קושיא שכיון שהגאונים תיקנו שתגבה הכתובה ממטלטלין חזרה כתובה שאינה כפירת שעבוד קרקעות בלבד ומ"מ קשה לן שהרי דברי רבינו בכאן הם במקום שאין כותבין כתובה וכמ"ש ובמקומות ההם אינו נאמן לומר פרעתי בעיקר כתובה אא"כ הביא ראי' וכיון שכן האיך נקרא זה מודה במקצת וכבר נתבאר פ"ד מהל' טוען שאין מב"מ חייב שבועת התורה אלא בדבר שאפשר לכפור בו אבל ודאי במקום שכותבין כתובה ונאבדה כיין שיכול לטעון פרעתי כשהוא מודה שלא פרע רק שטוען אלמנה נשאתיך והיא אומרת בתולה נשאתי יש כאן שבועת התורה עכ"ד. והלח"מ שם תמה ע"ד הה"מ שכתב וכיון שגובה מן המטלטלין לתקנת הגאונים דלא הוי כפירת שעבוד קרקעות בלבד דהא בב"מ גבי שטר שכתב בו סלעים דינרין כו' קאמר הש"ס א"נ משום דהוי שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות והא התם בחוב איירי והחוב מדינא דגמ' גובה מן המטלטלין וא"כ לא הוי כפירת שעבוד קרקעות בלבד ולפי דעת ה"ה ז"ל אין ראוי לפוטרו משבועה וקושיא גדולה היא זו אם לא נחלק בדוחק דשאני התם דהוי שטר ועיקר שטר לשעבוד קרקעות היא עשוי' אעפ"י שגובה ג"כ מן המטלטלין אבל הכא אין כאן שטר אלא הוי במקום שאין כותבין כחובה וכיון שגובה גם מן המטלטלין לא הוי כפירת שעבוד קרקעות בלבד עכ"ל הלח"מ ועיין (בפ"ד מהל' טוען ה"ד) אין מודה במקצת חייב שבועה עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור בי כיצד מי שטען חבירו ק' דינרין יש לי אצלך חמשים שבשטר זה וחמשים בלא שטר איך לך בידי אלא חמשים שבשטר אין זה מודה במקצת שהשטר לא תועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדים בו ואפילו כשר בו הי' חייב לשלם לפיכך נשבע היסת על החמשים וכ' החלמ"ל שם מ"ש רבינו והרי כל נכסיו משועבדים בו אעפ"י שאין זה מעלה ומוריד לענין שאין יכול לכפור בו שכתב נראה שכוון [צ"ל לדברי הה"מ] בפי"ו מהל' אישות דאע"ג דאין נשבעין על טענת כפירת שעבוד קרקעות דוקא כשאינו גובה אלא ממקרקעי אבל כשגובה ויש בשעבודו מטלטלי ומקרקעי לא מיפטר משום כפירת שע"ק ויחס סברא זו לרבינו יעו"ש ולכך כ' רבינו כאן שכיון שכל נכסיו משועבדין בין קרקע בין מטלטלין ע"כ לא מיפטר אלא מטעם שאין יכול לכפור ולא מטעם שעבוד קרקעות וזה נאה בפי' דברי רבינו ודו"ק עכ"ל המלמ"ל. ולכאורה קושיא הלח"מ (בפי"ו מהל' אישית) הנ"ל היא קושיא גדולה וכמ"ש הלח"מ בעצמו והתי' הוא דחוק קצת וגם כי לפ"ד המלמ"ל (בפ"ד מהל' טוען) מוכרח כן כדברי הרמב"ם ז"ל וא"כ קשה מהא דב"מ (דף ד') דמתרץ הש"ס משום דהי"ל שטר שע"ק ואין נשבעין על כפירת שע"ק וכקושית הלח"מ הנ"ל:
אולם לפי האמור מובן שפיר דהרמב"ם סובר כרבא בסוגיא דידן והש"ס כאן נקיט לתירוצא דרבא באחרונה דמשני בברייתא דת"כ מיירי שנמצאת דסקיא של אביו מופקדת ביד אחרים כו' ולא תירץ משום דהי"ל שע"ק וסובר הרמב"ם דהטעם הא דלא מתרץ רבא כמו שמתרץ ר"ה ברדר"י הוא משום דעיקר התביעה הוא על גוף החפץ הגזול אף שאם אין נוף החפץ בעין יהי' צריך לשלם מקרקעות מ"מ לא מיחשב תו כפירת שע"ק דדוקא היכא דעיקר התביעה הוא על קרקע הוא דאמרינן דאין נשבעין עליהן אבל היכא דעיקר התביעה הוא על מטלטלין ואם אין לו מטלטלין אז ישלם קרקע לא מיחשב בכה"ג כפירת שע"ק והאי תירוצא דמשני בב"מ א"נ משום דהי"ל שטר שע"ק הוא אויל כשיטת ר"ה ברדר"י כאן דבכה"ג מיקרי כפירת שע"ק ורבא סובר כתירוצא קמא שם בב"מ דשאני הכא משום דקא מסייע לי' שטרא וא"כ זה הפלוגתא של ר"ה ברדר"י ובין רבא כאן הוא ממש כסברת הרמב"ם ודברי הה"מ (בפי"ו מהלכות אישות) והמלמ"ל (בפ"ד מהל' טוען) הנ"ל דהוא כסברת רבא. והרמב"ם איירי לאחר תקנת הגאונים דכתובה נגבית ממטלטלי וא"כ הוי כתובה כשאר חוב בעלמא ועיקר התביעה הוא רק על ממון ואף דאם לא יהי' לו ממון תגבה ממקרקע לא הוי תו כפירת שע"ק:
והנה עפ"י האמור מיושב שפיר קושית הרא"ש שהביא השמ"ק הנ"ל דלמה צרכינן למילף מקראי דאשר גזל ואשר עשק דאין בנו מוסיף חומש והיינו דאין הגזילה בעין הלא הי"ל כפירת שע"ק וליכא שבועה כלל מה"ת. אבל לפי האמור שפיר צרכינן לזה לפוטרו להבן מחומש משום דהא באמת הי' השבועה על גוף הגזילה שיחזיר לו ורק דאם אינו מחזיר לו גוף הגזילה ממילא בא הדבר לידי כפירת שע"ק והו"א דזה לא מיחשב שע"ק אבל עתה דילפינן מקראי דאין הבן מוסיף חומש על גזילת אביו וע"כ מיירי דאין הגזילה קיימת והטעם משום דהודאת הבן היי בהודאת שע"ק ובכה"ג ג"כ אמרינן דלא מיחשב הודאה לחייבו חומש וא"כ שפיר ילפינן זה מקראי דאשר גזל אבל אי לאו קרא הו"א דמחויב הבן חומש גם בכה"ג וא"כ שפיר פריך הש"ס בב"ק לעיל (דף ס"ז) דהאיך ילפינן מינה לענין שינוי הא צרכינן קרא לענין שאין הבן מוסיף חומש על גזל אביו וכמ"ש והרבה י"ל עוד בזה:
וי"ל עוד בפשיטות דהו"א ניהא דאין הב"ד מחייבין שבועה על כפירת שע"ק מ"מ לענין תשלומי חומש דמשלם גם בקפץ ונשבע מעצמו וא"כ כי נשבע מעצמו אף שהי' על כפירת שע"ק הו"א דמשלם חומש קמ"ל כאן דאין הבן מוסיף חומש והטעם דכל שהוא כפירת שע"ק אין מוסיף חומש וגזה"כ הוא או דמטעם הואיל דההודאה הוה בענין שעבוד קרקעות, ועיין לעיל בפרקין [אוקכ"א אק"א] מ"ש שם בזה:
ג אולם מה שאיני מבין כעת בהא שהקשו התוס' בב"מ (דף ד' ע"ב) בד"ה אין נשבעין על כפירת שע"ק וא"ת למ"ד בפ' גט פשוט (דף קע"ה) שעבודא דאורייתא מודה מקצת הטענה למה נשבע הא כופר שע"ק וי"ל שמחל לו השעבוד או שאין לו כלל קרקעות אפילו משעבדי כו' ע"ש. וא"כ בגזל ונשבע עליו האיך מתחייב הגזלן בנשבע והודה הלא הוה כפירת שע"ק דמה לי גזל מה לי מלוה. וצרכינן לומר דמיירי ג"כ שמחל לו השעבוד וכמ"ש התוס' על כל מב"מ ורק מדוע לא הקשו התוס' רק על מודה במקצת הי"ל להקשות גם על נשבע והודה דמשלם חומש דהא הוי כפירת שעבוד קרקעות ואין נשבעין עליהן ולא מתחייב בחומש אם הודה לר"ה ברי' דר"י. מיהא י"ל דא"כ גם על כל שבועות שומרים ג"כ יקשה קושית התוס' הנ"ל וע"כ דס"ל להתוס' דשאני בשבועות שומרים הואיל דהמפקיד תובעו שיחזיר לי גוף החפץ ואינו תובעו כלל דמי החפץ וא"כ לא מיחשב כפירת שע"ק אבל בתובעו מלוה בשטר מיחשב יותר ענין כפירת שע"ק וא"כ בנשבע על גזילו ג"כ לא מיקרי כפירת שע"ק דעיקר התביעה של הנגזל הוא שיחזיר לו גוף הגזילה ולא מיקרי כפירת שע"ק אבל באם הנגזל יודע שאין הגזילה קיימת וא"כ הוא תובעו דמי הגזילה א"כ בכה"ג צ"ל כתירוץ התוס' דמיירי שמחל לו השעבוד קרקע וא"כ לא הקשו התוס' על נשבע על הגזילה משום דסתם נשבע על גזילה תובעו הנגזל שיחזיר לו גוף הגזילה אבל באמת אם ידע הנגזל שאין הגזילה קיימת א' נ"ל דוקא שמחל לו שעבוד קרקע דאל"כ הי"ל כפירת שע"ק לר"ה ברי' דר"י וא"כ גם בפקדון בכה"ג שהמפקיד יידע שאין הפקדון בעין רק שטוען שישלם לו הנפקד ג"כ צ"ל דמחל לו המפקיד שע"ק דאל"כ אינו מחייב בשבועה מה"ת ואיני זוכר אם לא העירו בזה המפרשים ואין לי ספרים לעיין בזה. שוב ראיתי בפ"י ב"מ שם (דף ד') העיר בזה בשבועת הגזלן דמיירי ע"כ שאין לו קרקע אי שמחל השעבוד ע"ש [ובגוף דבר זה שבארתי בפלוגתא שבין ר"ה ברדר"י ורבא אולי י"ל דתליא בפלוגתא שבין הרמב"ם והראב"ד בתבעו למלאות החפירות המבואר בח"מ (ס"ס צ"ה) עייש"ה]:
ד והנה בשמ"ק בשם הרא"ש ז"ל שם כתב להקשות גם לרבא דמוקי [להת"כ דאתא הקרא לנשבע הבן והודה דאינו מוסיף חומש ומוקי לה] כגון שהיתה דיסקא של אביו מופקדת ביד אחרים כי' דל"ל קרא למיפטר מחומש פשיטא דחומש אשבועה קאתי ושבועתו אינה שבועה כדדרשינן האדם בשבועה פרט לאנוס כו' עכ"ל ולעד"נ לתרץ דניהא דהיכא דהוא אנוס גמור פטור מן קרבן שבועה מ"מ הכא שלא ידע הבן אם אביו גזל או לא גזל והרי זה הנגזל תובעו וטוען שגזלו והרי הי' יכול לישבע שאינו יודע אם אביו גזלו אי לא וג"כ הי' מיפטר מלשלם אם הי' הבן טוען שאינו יודע וא"כ בכה"ג הו"א דלא מיקרי אנוס וגם דהא איכא אחר האומר שאביו גזלו ואף דהוא נוגע מ"מ לענין איסור חומר שבועה הי"ל להיות זהיר בדבר ולא לישבע בברי שלא גזלו אביו ואשמועינן קראי דאשר גזל ואשר עשק דבכה"ג ג"כ פטור הבן מלשלם חומש אם הודה אח"כ:
והנה בשמ"ק כתב לתרץ הקושיא השני' שהקשה דלרבא ל"ל קרא כו' וז"ל י"ל דהא דממעט לי' בשבועה מהאדם פרט לאנוס הנ"מ מקרבן אבל חומש הו"א דלישלם אי לאו אשר גזל וסבר כחכמים דפליגי עלי' דר' שמעון במרובה (דף ס"ה ע"ב) דאמר את אפסקי' לקרא ויש אשם אעפ"י שאין חומש וכמו כן יש חומש אעפ"י שאין אשם אי לאו קרא דאשר גזל וסוגי' דלעיל דפ' מרובה (דף ס"ז ע"א) דפריך ואימא למעוטי גזל אביו אליבא דרבא פריך כו' עכ"ל הרא"ש ז"ל המובא בשמ"ק. והנה פי' דבריו כי לעיל במרובה (דף ס"ה) דפליגי רבנן ור"ש בהא דבעה"ב שטען טע"ג בפקדון ונשבע יהודה ובאו עדים כו' עד אמר מר וחכ"א בראשו וחמישיתו ממון המשתלם בראש מוסיף חומש ממון שאין משתלם בראש אין מוסיף חומש אבל אשם מייתי מ"ש חומש דלא משלם דכתיב בראשו וחמישיתו אשם נמי לא משלם דהא כתיב בראשו וחמישיתו ואת אשמו אמרי לך רבנן את פסקי' קרא ורשב"י ואת ערבי' קרא כו' וא"כ סוברים רבנן דמביא אשם אף שאינו מביא החומש וסובר הרא"ש ז"ל הואיל דלרבנן אמרינן דחומש יאשם לא מעכבי אהדדי ולא תליין כלל זה בזה כי אף שאינו מחויב חומש אפ"ה מביא אשם ה"ה ג"כ דאף דאינו מביא אשם אפ"ה מחייב בחומש וא"כ אי לאו דגלי קרא אשר גזל ואשר עשק הו"א דבכה"ג שנשבע הבן על גזילת אביו והודה ניהא דפטור מקרבן אשם הואיל דהבן לא ידע מהדסקיא של אביו שהיתה מופקדת ביד אחרים אבל בחומש ליחייב דהא יש חומש בלא אשם קמ"ל קרא דאשר גזל ואשר עשק דהבן פטור גם מחומש כיון דהוא לא גזל:
ולע"ד י"ל בזה דהא הרא"ש במתני' (סי' כ"ד) כ' וז"ל והאידנא אע"ג דאין חומש ואשם לענין הקרן נוהג דין זה דכי נשבע צריך לילך אחריו אפילו למדי לקיים מצות השבה אבל אם לא נשבע יודיע הגזלן לנגזל כך וכך ממון גזלתי ממך שלא וקחנו מאתי כמדתרץ רבא למתני' עכ"ל. והנה סובר הרא"ש דבזה"ז דליכא אשם ליכא גם חיוב חומש ואף דרבנן דרשב"י סברי דאיכא אשם בלא חומש והלכה כרבנן מ"מ דוקא אשם בלא חומש אבל חומש בלא אשם ליכא ומש"ה בזה"ז דליכא אשם ליכא גם חומש וא"כ דברי הרא"ש סותרים אהדדי אם לא שנימא דהרא"ש המובא בשמ"ק לאו היינו רבינו אשר"י רק הוא הרא"ש אחר או רבינו אשר מפליזא או רבינו אשר מלוניל ועיין ש"כ (ביו"ד סי' ק"ה סק"ב) שכתב שם כה"ג דכוונת הגמי"י על הרא"ש מפליזא או מלוניל שדרך הגמי"י והמרדכי להביאם ומיישב בזה שלא יקשה דברי הרא"ש אהדרי וה"נ נ"ל שהרא"ש המובא בשמ"ק לאו היינו רבינו אשר"י אביו של הטור ז"ל:
ולכאורה הי' אפשר לומר דלא יסתרו דברי הרא"ש אהדדי כי י"ל דגם אם נימא דמחויב בחומש אף שאינו מחויב באשם מ"מ בזה"ז לא משכחת לה חיוב חומש כלל משום דסובר כשיטת רש"י דבעינן דוקא נשבע בב"ד ועיין ברש"י (דק"ה ריש ע"א) וז"ל יעוד דקמשני כשעמד בדין מכלל דעד השתא בשלא עמד בדין והא נשבע הוא ואביו קתני מכלל דבב"ד הוה עכ"ל וא"כ י"ל דבעינן תו דיקא ב"ד סמוכין והאידנא אין לנו סמוכין וכעין קצת ראי' יש לזה דהרא"ש סובר בזה כרש"י כי בשמ"ק בסוגי' (סוף דף ק"ד) בד"ה לא צריכא הביא דברי רש"י ז"ל דמטעם שלשה קושיות לא גרסינן האי גירסא וכי איכא אחריות נכסים וקושי' שלישית הוא הא שהבאתי דקמשני כשעמד בדין מכלל דעד השתא בשלא עמד בדין והא נשבע הוא ואביו קתני וכ' בשמ"ק בשם תוס' שאנץ ליישב כל השלשה קושי' הנ"ל ומיישב הגירסא שלפנינו וכ' עוד שם בשם הרא"ש שכ' בשם הר"ת ליישב השני קושיות הראשונות וקושיא השלישית לא הביא כלל ואם נימא דמש"ה לא הביא הקושיא השלישית משים דאינה מיושב בתירוצי' ונשאר הקושי' א"כ הי' נראה לכאורה דסובר כרש"י דבעינן דוקא נשבע בפני ב"ד וא"כ נוכל לומר דסובר ג"כ דבעינן סמוכין ועתה אין לנו סמוכין. אלא דמלבו אש ר גם הרא"ש שהביא השמ"ק שם ג"כ לא נודע לנו על איזהו הרא"ש כוון אם הוא רבינו אשר"י אביו של הטור או על הרא"ש אחר אלא אף אם נימא דהוא רבינו אשר"י הנ"ל מ"מ י"ל דאדרבה מש"ה לא הביא להקושיא השלישית משום דלא חש לה דסובר באמת דלא בעי שישבע בב"ד דוקא. ועוד דאף אם נימא דהרא"ש סובר כרש"י דבעי דוקא שישבע בפני ב"ד מ"מ מנ"ל להוסיף עוד ע"ד רש"י דבעינן דוקא סמוכין דנהא דלדעת רש"י בעינן דוקא נשבע בפני ב"ד אבל לעולם דסגי בשלשה הדיוטות הכשרים לדון דיני ממונות:
ואולי י"ל הואיל דדעת הנ"י מובא להלכה ברמ"א בח"מ (סי' א' ס"ג) וי"א דוקא גזילות דשכיחי כגון כופר בפקדון וכדומה אבל גזילה ממש לא שכיחא ואין דנין אא"כ הגזילה קיימת מחייבין להחזירה עכ"ל והיינו דלא עבדינן שליחותייהו בגזילות ממש וא"כ אין הב"ד נזקקין לדין זה וליכא שבועה בב"ד. מיהא הא זה דוקא באין הגזילה קיימת אבל בגזילה קיימת עבדינן שליחותייהו ודנין ב"ד בזה"ז וא"כ משכחת לה חומש בזה"ז:
או אולי י"ל דניהא דאמרינן דגם אם נשבע שלא בפני ב"ד ג"כ מחויב לשלם קרן וחומש ואשם מ"מ הודאה בעינן דוקא שיהי' בפני ב"ד וא"כ בעינן תו שיהיו סמוכין וא"כ ליכא חומש בזה"ז:
מיהא לא אדע היכן מרומז דין זה שהודאה תהי' דוקא בפני ב"ד ושיהיו סמוכין כי לכאורה משמע מלשון הגמ' לעיל (דף ק"ד ע"א) דלא בעינן כלל הודאה בפני ב"ד ורק כי אודי להנגזל סגי דאיתא שם אלא אמר רבא שאני מתני' דכיון דידע למאן מזלי' ואודי לי' כו' ופירש"י אבל הכא במתני' דידע למאן גזל ומודי לי' משעת הודאה דמיומן הוא להשיב הוי גבי' כפקדון כו' והרי סגי במודה לי' לנגזל ולא בעינן הודאה בב"ד כלל ועיין בתוס' שם ד"ה אמר רבא שכתבו אלא ודאי מיירי כשהודה שלא בפניו אלא בפני עדים כו' ע"ש ועיין לעיל (על דף ק"ד ע"ב) [אוקי"ו וכ"א] מ"ש בזה אבל לא בעינן כלל הודאה בפני ב"ד וא"כ צ"ע לכאורה מדוע לא מחייב חומש בזה"ז דהוא ממונא וניהא דאין הב"ד יורדין לנכסיו הואיל דהוא יותר מן הקרן ועיין ש"ע חו"מ (סי' א' ס"א) מ"מ חיוב יהי' עליו לשלם אם נשבע והודה אח"כ שנשבע לשקר וצ"ע כעת:
ה ועיין מלמ"ל (פ"ג מגזילה ה"ה) בהא דלקמן דבעי רבא נשבע לו על חמץ שעבר עליו הפסח מהו מי אמרינן כיון דאי מיגנב בעי שלומי לי' ממון כפר לי' או דילמא השתא מיהא הא מנא וקאמר מלתא דמיבעי' לי' לרבא פשיטא לי' לרבה כו' וכ' הרא"ש שם הלכך לא מיכפר לי' עד דמשלם לי' דמי חמץ מעלי' ותמה המלמ"ל על הרי"ף למה השמיט איבעי' זו דרבא הא דנשבע על החמץ שעעה"פ ומה דפשיט לי' מהא דרבה דנ"מ לענין שצריך לשלם לו דמי החמץ מעלי' ורצה לתרץ עפ"ד הרמב"ן במלחמות במה שהשמיט הרי"ף הא דטוען טע"ג בפקדון הוא לפי שאין חייב עד שישביעוהו ב"ד ואין דייני ח"ל דיינין לפי שאינם סמוכים והמלמ"ל דחה זה וז"ל הא ליתא דע"כ לא אמרה הרמב"ן כי אם בטוטע"ג בפקדון דבעינן שישבע בב"ד ומש"ה כתב דאם אינם סמוכים הי"ל כנשבע חוץ לב"ד דקיי"ל דפטור אבל הכא בשבועת הפקדון אפילו נשבע חוץ לב"ד חייב וכדאי' פ' הגוזל (דף ק"ו) וא"כ אין הדבר תלוי בסמוכין וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' אמאי השמיט הרי"ף דין זה עכ"ל המלמ"ל והרי שגם המלמ"ל העיר בזה וכתב דחייב בקרן וחומש ואשם גם בנשבע שלא בפני ב"ד וגם הודאה ע"כ לא בעינן בפני ב"ד וא"כ הרא"ש דסובר הכא דמחויב להוליך למדי גם בזה"ז וכן לקמן שם בנשבע על חמץ שעעה"פ פוסק ג"כ דצריך לשלם לו דמי חמץ מעלי' ואזיל לשיטתו בשני הדינים הללו דגם בזה"ז חלה השבועה לגמרי וא"כ צ"ע מדוע לא יתחייב בחומש וצ"ל ע"כ לשיטת הרא"ש דסובר דכמו דאין אשם בלא חומש ה"נ אין חומש בלא אשם וכמש"ל וצ"ע עדיין בזה. וגם י"ל לפמ"ש הרמ"א או"ח (בסי' של"ד סכ"ו) דבזה"ז צריך ליתן במקום חיוב חטאת מעות לצדקה דמי הקרבן וא"כ ה"נ לענין שיהי' צריך ליתן לצדקה דמי אשם שהי' מחויב אם הי' הבהמ"ק קיים ומכ"ש חומש דיכול לקיים גם עכשיו ליתן להנגזל. אם לא דנימא דליכא כלל חיוב חומש אם אינו מקריב האשם ממש:
והנה המלמ"ל כ' שם בשיטת הרי"ף דסובר בנשבע על חמץ שעעה"פ דיכול להחזיר לו החמץ בעיני' גם כי נשבע עליו ומש"ה לא הביא הרי"ף לדין זה דנפשוט איבעי' דרבא משום דאין נ"מ לדידן כלל. ולכאורה י"ל הא איכא נ"מ לענין חומש וצ"ל דסובר ג"כ הרי"ף דליכא חומש כל דאינו מקריב האשם וכשיטת הרא"ש במתני' אלא דמדוע לא הביא הרי"ף לענין דצריך להוליך למדי וכמ"ש הרא"ש במתני'. ואף די"ל דהרי"ף שהביא המתני' דגוזל ונשבע צריך להוליך למדי א"כ י"ל דגם לדידן בזה"ז הדין כן מ"מ הואיל דאין הדין פשוט כ"כ לדידן הי"ל להרי"ף להביאו בפירוש דגם לדידן הדין כן:
ואולי י"ל דסובר הרי"ף דגם לענין זה דיהי' צריך להוליך למדי הוא ג"כ דוקא היכא דמחויב בקרבן וחומש דהא זה דצריך להוליך למדי ילפינן לה או מקרא דאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו או מקרא דונתן לאשר אשם לו וכמבואר לעיל (על דף ק"ג ע"א) [אוצ"ח] וא"כ אמרינן דדוקא היכא דאיכא קרבן אבל היכא דליכא קרבן דהיינו גם בזה"ז שאינו יכול להקריב הקרבן אז אינו מחויב להוליכו למדי:
ויש להוכיח כן דהא ע"כ הרי"ף סובר דבנשבע על חמץ שעעה"פ דיכול לומר לו הש"ל והרי אם הוא אסור בהנאה לא שייך לומר עליו שם נתינה כדאיתא במס' גיטין (דף כ') וא"כ האיך מקיים בזה ונתן אלא ע"כ צ"ל דסובר הרי"ף ז"ל דדוקא היכא דמביא אשם היא דאמרה תורה לאשר הוא לו יתננו או ונתן לאשר אשם אבל בזה"ז דאינו מביא אשמו מהני כל דהשיב לו הגזילה אף דלא נוכל לומר בי' ונתן וא"כ ה"ה דא"צ להוליכו אחריו ג"כ ואכתי צ"ע בזה:
ועיין בח"מ (שס"ז ס"א) דפוסק המחבר דבנשבע צריך להוליך אחריו וי"ל בזה דברי הרמב"ם (בפ"ז מהל' גזילה) שהוסיף בה טעם מפני שכבר נתייאשו הבעלים מאחר שנשבע ואינם באים עוד לתובעו עש"ה ולכאורה הוא תמוה דלמה הוסיף הרמב"ם טעם זה והא גם בלאו האי טעמא ג"כ הדין כן הואיל דילפינן לה מקרא ועיין בסמ"ע שם וכבר כתבתי בזה לעיל (על דף ק"ג ע"א) [אוצ"ח אק"ב] ולפי האמור י"ל דכוונת הרמב"ם בזה הטעם הוא דאפילו בזה"ז דליכא קרבן אשם וא"כ י"ל דגם להוליכו למדי א"צ וכמש"ל והוסיף הרמב"ם טעם זה לומר דאפילו אם נימא דמה"ת א"צ להוליך אחריו למדי בזה"ז הואיל דליכא קרבן אפ"ה מכח טעם זה חייב גם בזה"ז ויהי' החיוב עכ"פ מדרבנן. ואולי גם טעמו של הרא"ש שכ' במתני' דחייב להוליכו אחריו למדי גם בזה"ז נוכל לומר דהוא משום האי טעמא ג"כ שכתב הרמב"ם וי"ל בזה. וא"כ י"ל דזה שכ' המחבר (בסי' שס"ז) הדין דבנשבע דצריך להוליך אחריו למדי וכתב ג"כ לשון הרמב"ם עם הטעם שכבר נתייאשו הבעלים והיינו דמשום האי טעמא צריך להוליך אחריו גם בזה"ז דליכא קרבן אשם. ודוק היטב בכ"ז כי עוד יש לפלפל בזה וקצרתי מעט ועיין לקמן (על דף ק"ה ע"ב) [אוקל"ד] מ"ש עוד בדברי הרא"ש שם:
ועיין ברש"י ר"פ מרובה (דף ס"ג ע"ב) בד"ה הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם דכתיב או מכל אשר ישבע עליו לשקר וזהו אשם גזילות ואינו בא אלא על הודאת פיו דאעפ"י דלא כתיב בההוא פרשה הודאה כתב רחמנא באשם גזל הגר והתוודו את חטאתם וחומש נמי אינו בלא אשם עכ"ל ומשמע מדקדוק לשון רש"י ז"ל דכל שאינו מביא אשם אף שמחויב אש ורק שאינו יכול להביאו ג"כ הדין כן דפטור מחומש דכל שאינו מביא אשם אינו נותן חומש ויש לפלפל בזה. ונהירנא כי במהדו"ת הארכתי בזה והבאתי דברי המחברים בזה וכעת איני זוכר ואין לי ספרים לחפש בהם:
וי"ו והנה בהג"א בסוגיין כ' הגוזל את חבירו ונשבע לו והודה ומת יורשין משלמין קרן וחומש מת האב ולא הודה ובנו הודה אחריו משלמים קרן ולא חומש ואם גזילה קיימת ביד בנו ונשבע והודה חייב בקרן ובחומש ואם אין הגזילה קיימת והניח אביו אחריות נכסים ונשבע הבן חייב בקרן ופטור מחומש ומתניתי' וברייתא דשמעינן מינה דחומשא ממונא הוא ויורשין משלמין לי אוקמא כשנשבע האב שעמד בדין ונתחייב והודה הבן מא"ז עכ"ל והנה במ"ש ואם גזילה קיימת ביד בנו ונשבע והודה חייב בקרן ובחומש ולא אדע מדוע לא כתב ג"כ שחייב באשם הואיל דגזילה קיימת הי"ל היורש כגזלן ונשבע והודה דחייב גם באשם ואם נימא שבכוונה השמיט תיבת ואשם והיינו דלא מחייב באשם רק בקרן וחומש א"כ שמעינן דאיכא דמתחייב בחומש ולא באשם והיינו דסובר כשיטת הרא"ש המובא בשמ"ק שהבאתי לעיל מיהא לא אדע האיך משכחת לה חיוב חומש ולא אשם אם לא בזה"ז דליכא קרבן אבל חומש מחייב והוא דלא כשיטת הרא"ש במתני' הנ"ל:
ומ"ש הג"א ואם אין הגזילה קיימת והניח אביו אחריות נכסים ונשבע הבן חייב בקרן ופטור מחומש הוא כטעמי' דר"ה כרדר"י משום דאין נשבעין על כפירת שע"ק ומ"ש ומתניתי' וברייתא כו' אוקמא שנשבע האב שעמד בדין ונתחייב והודה הבן עכ"ל לא אדע כלל הפי' בזה דבש"ס קאמר דהא דקתני דיורשין משלמין חומש היינו כשנשבע האב והודה האב אבל הודאת הבן לא מחייבי' לי' בחומש על שבועת אביו ולע"ד טעות הדפוס יש בזה וצ"ל אוקמא כשנשבע האב והודה האב דנתחייב האב בחומש והיינו שעמד בדין והכוונה שנתחייב האב בב"ד לשלם קרן וחומש על הודאתו דאז יש לו קול וגובה ממשעבדי ומש"ה גובה גם מן היורשים וי"ל בזה:
אחז"ר בקיץ תרס"ג הראני ידידי הרה"ג המפורסם מו"ה מאיר דן נ"י אבד"ק "דוואהרט" יצ"ו בספר ישועות ישראל (סי' א' סק"ג) ובמנ"ח (מצוה קכ"ט) שהביאו דברי המהרש"ל ביש"ש בפרקין (סי' ל"ה) שכתב בפשיטות דחומש אינו נוהג בזה"ז דאשם קרי' רחמנא וכיון דליכא אשם ליכא חומש יעו"ש ובישועות ישראל ז"ל ובמנ"ח ז"ל מפלפלים בזה ובישועות ישראל הביא דברי הגהות אשר"י הנ"ל ומדקדק ג"כ מדלא נקיט רק קרן וחומש ושייר אשם ש"מ דקאי בזה"ז דליכא אשם ואפ"ה חייב בחומש ובעת לימודי לא היו לי הספרים הנ"ל. ועיין לקמן (על דף ק"ה ע"ב) [אוקל"ד אק"א] שהבאתי דברי היש"ש ז"ל בפרקין (סי' מ"ה) ומבואר ג"כ בדברי היש"ש שם דהאידנא בזה"ז ליכא חומש:
[קכג]
א שם חוץ מפחות ש"פ בקרן:
אר"פ ל"ש אלא שאין גזילה קיימת אבל גזילה קיימת צריך לילך אחריו חיישינן שמא תייקר איכא דאמרי אר"פ ל"ש גזילה קיימת ול"ש שאין גזילה קיימת א"צ לילך אחריו לשמא תייקר לא חיישינן ופסק הרמב"ם והש"ע כלישנא בתרא דר"פ דלא חיישינן לשמא תייקר עיין (בסי' שס"ז) בטוח"מ החזיר לו כל הגזילה או שמחל לו עלי' חוץ מפחות ש"פ א"צ לילך אחריו אפילו שהגזילה קיימת ולא חיישינן שמא תתייקר ותשוה פרוטה ור"י פירש אפילו אם תתייקר א"צ להחזירה לו כיון שפעם אחר לא היתה ש"פ והרמ"ה כתב שצריך להחזירה לו כו' וכ' הב"י ופשטא דלישנא משמע שאין חוששין שמא תתייקר אבל אם נתייקרה צריך להוליכה אחריו כו' ובשם הרמ"ה כתב לפרש כפשטא דלישנא וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק הנזכר עכ"ל וכ"כ בש"ע שם (ס"ג) כלשון הטור החזיר לו כל הגזילה או שמחל לו עליו חוץ מפחות ש"פ א"צ להוליך אחריו אלא יבוא הנגזל ויטול השאר ואעפ"י שהגזילה עצמה קיימת אין חוששין שמא תתייקר ונמצא הנשאר ש"פ ועיין בסמ"ע (סק"ח) הביא שבטור הביא שיטת הר"י ושיטת הרמ"ה לענין אם נתייקר:
והנה לעיל (על דף ק"ד ע"ב) [אוקט"ז] העירותי בזה דהא גזל פחות מש"פ אינו בתורת השבה ומחל לו וא"כ היל"ל דא"צ להחזיר לו כלל ואמאי כתב הרמב"ם (בפ"ז מהל' גזילה) בדין זה ולכשיבא הנגזל יטול את השאר וכתבתי לעיל שם לדקדק בלשון המשנה דקאמר נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש מחל לו על הקרן ולא מחל לו על החומש מחל לו ע"ז וע"ז חוץ מפחות ש"פ בקרן ולא נקיט התנא דין זה דנשאר פחות מש"פ בקרן אלא גבי מחל לו ולא נקיט הדין זה גבי נתן לו הקרן חוץ מפחות ש"פ בקרן דהיינו ששילם לו הקרן ונשאר חייב עוד חצי פרוטה וכן הרמב"ם נקיט ג"כ ממש כלשון המשנה וכתבתי די"ל דדוקא בכה"ג שמחל לו על הקרן חוץ מפחות ש"פ בקרן א"כ לא נוכל לומר תו דפחות מש"פ לאו בר השבה הוא ומחיל לי' דהא אמר בפירוש דלא מחל לו על הח"פ אבל בשילם לו הקרן חוץ מפחות מש"פ בזה שפיר י"ל דסובר הרמב"ם דמחל לו על הח"פ הנשאר וא"צ לשלם לו אפילו אם יבוא הנגזל עיין לעיל שם וא"כ בנתייקר ג"כ לא יהי' צריך להחזיר לו כיון דמחל לו וא"כ י"ל הא דאמרינן כאן דלל"ק דר"פ חיישינן לשמא תתייקר ולל"ב לא חיישינן לשמא תתייקר והלא ת"ל דמחל לו:
מיהא באמת א"ש דהא דר"פ איתמר על המשנה דקאמר מחל לו על הקרן חוץ מפחות מש"פ בקרן וא"כ אמר בפירוש שאינו מוחל לו על הח"פ זו אבל בשילם לו הקרן חוץ מפחות מש"פ בזה שפיר י"ל דא"צ לשלם לו כלל כיון דבודאי מחל לו על הח"פ:
אולם רבינו הטור שכ' הלשון החזיר לו כל הגזילה או שמחל לו עליו חוץ מפחות ש"פ א"צ לילך אחריו אפילו שהגזילה קיימת ולא חיישינן שמא תתייקר ותשוה פרוטה כו' וכלשון הזה כ' המחבר והיינו שמפרשים דהא דקאמר במתני' או שמחל לו על הקרן חוץ מפחות מש"פ בקרן קאי גם על נתן לו את הקרן וא"כ י"ל למה יהי' צריך לשלם לו כשיבא הנגזל לימא דמחל לו וצ"ל כמש"ל שם הואיל דהגזילה הי' מתחילה ש"פ ושילם לו עד שלא נשאר רק ח"פ בזה חייב לשלם ולא שייך לומר דמחל לו רק באם תחילת הגזילה לא הי' רק ח"פ וי"ל בזה:
ובשמ"ק כאן בד"ה חיישינן שמא תתייקר ויהי' צריך להשיב ונמצא שבשעת הקרבת הקרבן לא קיים מצות השבה א"כ אפילו קיים אח"כ מ"מ הקרבן נקרב בפסול כו' לשמא אתייקר לא חיישינן לישנא משמע דלא חיישינן להכי הא אם תתייקר הוי קרבן פסול למפרע ול"נ האיך יקריבו קרבן שיבא לידי פסול אלא אגב דנקיט האי לישנא לל"ק נקטינן נמי לל"ב והאי לישנא סבר דאפילו תתייקר נמי לאחר הקרבה כשר הקרבן כיון דבשעת הקרבה לא הי' מחויב להשיב הרא"ש ז"ל אבל הרשב"א ז"ל כתב דאם נתייקר לאחר שהביא אשמו לא נתכפר וצריך להביא אשם אחר דכל שהקריב אשמו קודם שישלם גזילו לא יצא עכ"ל. והנה לשיטת הרא"ש דכ' הלשון כיון דבשעת הקרבה לא הי' מחויב להשיב ולכאורה הי' אפשר לפרש הכוונה הואיל דהוה ח"פ ולא ניתן להשבון ויהי' הפלוגתא בין ל"ק לבין ל"ב דלל"ק מחויב לשלם הח"פ וא"כ כי נתייקר חייב להביא קרבן אחר וגם מעיקרא אסור לו להביא הקרבן דדילמא יתייקר ולל"ב א"צ לשלם לו כלל הח"פ משום דהוה מחילה וזש"א כיון דבשעת הקרבה לא הי' מחויב להשיב. ואף דבמחל לו על הקרן חוץ מפחות ש"פ בקרן א"כ הרי אמר בפירוש שאינו מוחל לו מ"מ הוי ממילא מחילה או די"ל דקאי ר"פ סתם והיינו אף היכא דשילם לו הקרן חוץ מפחות מש"פ דבכה"ג שייך שפיר לומר דמחל לו על הח"פ וכמש"ל. והרשב"א סובר דאם נתייקר לאחר שהביא אשמו לא נתכפר כו' הוא משום דסובר דבכה"ג דמחל לו על הקרן חוץ מפחות מש"פ בקרן א"כ הרי אמר בפירוש שאינו מוחל לו על הח"פ כן הי' נראה לכאורה:
אולם המעיין היטב בלשון הרא"ש הנ"ל נראה דמחילה בודאי לא הוי בכה"ג היכא דמחל לו על הקרן חוץ מפחות מש"פ משום דאמר בפירוש דלא מחל לו ורק דהקרבן כשר אם נתייקר אח"כ כיון דבשעת הקרבת הקרבן לא הי' ש"פ אבל לעולם דאם יבוא הנגזל מחויב לשלם לו ורק דא"צ להוליך אחריו וי"ל בזה:
אולם במ"ש הטור בשם הר"י דאפילו אם נתייקר א"צ להחזירה לו כיון שפעם אחת לא היתה ש"פ והב"י כ' עלה דלשון לשמא תתייקר לא חיישינן משמע שלא חיישינן לה אבל אם נתייקר צריך להוליכה אחריו ולפ"ד הרא"ש הנ"ל שכתב דאגב דנקיט האי לישנא לל"ק נקיט לה ג"כ לל"ב כו' א"כ י"ל דלפ"ז אמרינן דל"ב סובר דלגמרי א"צ להחזיר משום דהואיל דליכא רק ח"פ ממילא הוי מחילה ואולי לא כ' הר"י כן אלא דוקא על אם שילם לו הקרן חוץ מש"פ דאז ממילא הוי מחילה על הח"פ הנ"ל אבל לא במחל לו על הקרן חוץ מח"פ משום דבכה"ג הרי לא מחל לו על הח"פ זו ואף שהטור הביא דברי הר"י בסתם והיינו בין אם שילם לו הקרן חוץ מח"פ ובין על מחל לו על הקרן חוץ מח"פ ואפ"ה סובר הר"י דא"צ להחזיר לו וצרכינן לומר דלהר"י גם בכה"ג היכא דמחל לו על הקרן חוץ מח"פ ג"כ סובר ל"ב דהוי ממילא מחילה דכל שהוא פחות מפרוטה א"צ להחזיר לו והוי ממילא מחילה ועדיין י"ל בזה. ושיטת הר"י שהביא הטור לא אדע אי' הובא דברי הר"י הנ"ל בראשונים. ועיין בהג"א כאן וז"ל ואם אחר שנתייקרה נשבע נראה להרשב"א דחייב מא"ז עכ"ל והנה שיטה זו מסכמת כשיטת הרא"ש המובא בשמ"ק דהיינו דצריך להחזיר לו כשיבא הנגזל ורק דא"צ להוליך אחריו וא"כ החפץ הגזול הזה אף דאינו ש"פ מ"מ הוא של הנגזל ומש"ה אם נתייקר ונשבע חייב ולענין אם יצא ידי קרבן שהביא קודם שנתייקר מזה לא איירי הרשב"א הנ"ל ויוכל להיות דסובר דבכה"ג לא יצא ידי קרבן וכשיטת הרשב"א בשמ"ק ואולי הוא הרשב"א הנ"ל ויהי' הפי' חייב שמחייב בקרן וחומש ואשם על השבועה השני' ג"כ וי"ל בזה וקצרתי:
(ב) שוב ראיתי בס' מחנה אפרים (הל' גזילה ס"א) חקר בזה שכתבו רבותינו הראשונים ז"ל דאסור לגזול כ"ש ד"ה ומ"מ אינו מחויב להשיבו ולכאורה הי' נראה הטעם משום דפחות מש"פ מחלי בתר הכי כדאי' בסנהדרין (דף נ"ז) כו' ולפ"ז מספקא לן בגנב ח"פ ולא נודע לבעלים שגנב מהם מי נימא דחייב להחזיר כיון דלא ידע דמחיל ואע"ג דכי ידע מחיל מ"מ הוי כמו יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש והביא הסוגי' דכאן במחל לו חוץ מפחות ש"פ בקרן דא"צ להוליכו אחריו ופירש"י אלא יניחנו שם ויבואו הבעלים ויטלו את שלו וכ"כ הרמב"ם (בפ"ז מהל' גזילה) משמע מהכא דאפילו פחות מש"פ כל שלא מחלו הבעלים הרי הוא של הבעלים במקום שהוא והטור (בסי' שס"ז) כתב דאם נתייקר אח"כ צריך להחזיר לו ובודאי דהיינו טעמא דכיון דהוי של הבעלים כי נתייקר אח"כ דידי' אייקר ומ"ש בשם הר"י דא"צ להחזירה אפילו נתייקר לאו למימרא דגזלן זכה בם אלא דא"צ להחזיר אחריו קאמר והאריך שם בזה ובהג"ה שם כ' וכ"ז הוא בגזל הרבה אלא דאח"כ מחלו הבעלים חוץ מח"פ דהרמ"ה ס"ל דכל שנתייקר חייב להחזירה כיון דמעיקרא כשבא לידו תורת גזל הוי עלי' אבל אם מתחילה לא הי' אלא ח"פ אעפ"י שהוקרה אח"כ אינו בתורת השבה ואעפ"י שלא מחלו הבעלים משום דפחות מש"פ מעיקרא לא הוי ממון ע"ש:
והנה לעיל (על דף ק"ד שם) כוונתי ג"כ לסברא זו. וכעת נלע"ד לומר בזה דהנה באמת אף דאמרינן דכל שהוא פחות מפרוטה מחל לה מ"מ זהו דוקא בממון אבל בחפץ כל זמן שהוא בעין אף שאינו ש"פ מ"מ במה זכה הגזלן בה והרי כל כמה דחפץ הוא בעין הרי הוא של הנגזל והרי הרמ"א בחו"מ (סי' רמ"א ס"ב) כתב בשם תשובת הרא"ש והמוהרי"ק ולשין מחילה לא שייך אלא במעות שחייב לו אבל אם הי' לו חפץ ביד חבירו וא"ל מחול לך אינו כלום והסמ"ע שם הקשה על הרמ"א דמחלק בין מעות לחפץ והי"ל לחלק במעות גופן בין הם ביד המקבל בחוב דמהני לשון מחילה ובין הם בידו בתורת פקדון דלא מהני לשון מחילה כיון שהם בעין ביד המקבל ומסיק שם דכל דבר שהוא בעין נקרא חפץ אפילו מעות ע"ש והנה זה דיקא במעות פקדון שאין הנפקד רוצה לזכות בהם א"כ הרי המעות היא ברשות בעלים ולא מהני בי' לשון מחילה כיון דלשון מחילה הוא שייך דוקא בדבר שאינו בעין ויש לו שעבוד על האדם שזה חייב לזה לשלם וא"כ בהלואה אף שהמעות עדיין בעין הואיל דניתן להוצאה שפיר שייך בי' לשון מחילה וא"כ בגזל מעות דהגזלן רוצה להוציאן תו אינו ברשות הנגזל ומהני בי' שפיר לשון מחילה אף שעדיין המעות הם בעין ביד הגזלן וז"נ בסברא ובטעמא:
וא"כ אם נ"ל ח"פ ממון בודאי דשייך לשין מחילה דהא בממון מהני מחילה א"כ אמרינן דעל ח"פ מחל לי ואין בו חיוב השבה אבל באם יש חפץ ששוה פחות מפרוטה כ"ז שהחפץ היא בעין לא שייך בי' מחילה כלל ואף דלשון מתנה הי' שייך בי' מ"מ הלא לא נתן לו במתנה וא"כ במה זכה הגזלן בהחפץ היה שיהי' שלו וא"כ אמרינן דעדיין הוא של הנגזל וא"כ יש חילוק בין גזל מעות לגזל חפצים דאף דבגזל ח"פ מעות ואפילו אם הגדלה הי' יותר מפרוטה ורק ששילם לו הקרן חוץ מח"פ שפיר אמרינן דהוה כאלו מחל לו בפירוש הואיל דעל ח"פ מחלי אינשי ולאו בר השבה הוא אבל בחפצים שנשאר רק שוה ח"פ מ"מ לא זכה בו הגזלן עדיין נשאר חייב לו מעות ח"פ או שעדיין נשאר מן הגזילה חפץ ששוה ח"פ:
(ג) וראיתי שם במח"א הג"ה מבנו הגאון מו"ה יהודה ז"ל [הוא בעהמ"ח קרית מלך רב] שכ' ע"ד אביו הגאון ז"ל דסובר דכל שגזל פחות מש"פ אף שלא ידעו הבעלים או שידעו ולא מחלו מ"מ אינו חייב להחזיר דלא חייבו רחמנא להשיב אלא דבר דמיקרי ממון ופמש"פ לאו ממון מיקרי וכ' דכן מורה לשון הרמב"ם שכתב דהגוזל פמש"פ אעפ"י שעבר אינו בתורת השבה ואם איתא דאינו חייב להשיב מטעם דמסתמא ישראל מחל תינח בגזל מישראל גזל מעכו"ם מא"ל כו' ועיין כתובות (דף למ"ד) מ"ש התוס' בד"ה לא צריכא ודו"ק עכ"ל. ולע"ד ציון זה שמציין הגאון ז"ל לע"ש בכתובות אין לו שייכות כלל לכאן כי התם כתבו התוס' על הא דמשני הש"ס ל"צ דיכול לאהדורה ע"י הדחק הקשו התוס' והא אמרינן בפ' בהמה המקשה גבי טימאה בלועה דלא מטמאה לאו משום דלא חזיא דנהי דבפניו לא חזיא שלא בפניו מיחזא חזיא א"כ אי הוה מהדר לה הוה חזיא וי"ל כגון דמעיקרא לא הוי בה כי אם ש"פ או מעט יותר ועתה שנתקלקלה קצת אינה ש"פ ואפילו אי זה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כיון דשוין כל שהוא אז מחייב בכל כדאמרינן התם בב"ק (דף כ') משום דא"ל את גרמת לי היקפא יתירתא מיחייב בכל הנאה או משום שחרורתא דאשיתא מיחייב לכ"ע בכל עכ"ל. והנה הי' כוונת הרב ז"ל להקשות דהא הואיל דלא הוי עתה שוה פרוטה א"כ לא מיקרי ממון כלל ומחיל לי'. אולם לע"ד התם שאני הואיל דע"י החצי פרוטה זו יוכל להוציא פרוטה א"כ תו לא מחיל לי' דדוקא היכא דלא יהי' יכול לגבות רק ח"פ אמרינן שפיר דלא הוי ממון כלל וממילא הוה מחילה אבל הכא דמכח החצי פרוטה מגלגלין עליו לשלם כל הפרוטה שפיר מיקרי ממין כיין דע"י ח"פ זו יתחייב לשלם כל הפרוטה ממילא ח"פ זו חשיבא כמו פרוטה דהוי ממון כנלע"ד ליישב דברי המח"א:
(ד) והנה לפי האמור יש לדון בערבה גזולה דפסולה כדאיתא בסוכה (דף ל"ג ע"ב) ובש"ע או"ח (תרמ"ט) יש לעיין אם הערבה אינה ש"פ לשיטת המח"א דאינו בתורת השבה כלל ואף כי לא ידעו הבעלים ג"כ היה מחילה א"כ הי' כשר בקצץ בעצמו הישראל ערבה מאילן של כותי דהא בודאי ערבה אינה ש"פ בעצם מיהא י"ל דמ"מ לא מיקרי לכם וכשיטת היראים המובא במג"א (סי' תרל"ז סק"ג) וא"כ ביו"ט שני הי' יוצא בו דהא יוצא בשאול ורק בגזול פסול כל שבעה מטעם מהב"ע ואולי באם אין בו ש"פ לא מיקרי תו מהב"ע וי"ל בזה. מיהא לפמ"ש דכל שהחפץ הגזול הוא בעין בודאי דלא זכה בו הגזלן עדיין ולא שייך לומר בי' מחילה א"כ פשיטא דביו"ט ראשון אינו יוצא בו דהא לא הוי לכם וא"כ אולי גם ביו"ט שני אינו יוצא בו דהא חזינן דאם נתייקר ברשות הנגזל הוא אתייקר א"כ אכתי שם גזל עליו ואכתי צ"ע בזה:
ועיין בפרמ"ג (תרמ"ט במשב"ז סק"ג) שכתב אותן שלוקחים הדסים מאריס שלא בידיעת בעל הגן י"ל דידע ומחיל ע"ש. ולכאורה האיך שייך לומר דמחל בחפץ שהוא בעין. וגם הלא לכאורה תליא זה ביאוש שלא מדעת דהא סוף סוף אין הבעל הגן יודע רק שחושב שבודאי האריס מוכר מן הגן שלא בידיעתו וראיתי בשערי תשובה הביאו וכ' עליו דא"צ לזה כי אם כשישראל קוצצו בעצמו וראיתי בביכורי יעקב (סי' תרמ"ט) חולק על הפרמ"ג בזה דהדבר ידוע שאין בעל הגן מוחל דלולבין והדסים הם חשובים במדינתינו וכיון שכן אף שלא ידע שגזל ממנו והוה יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש ע"ש ונהנתי שכוונתי לדבריו:
והנה לפמש"ל (בדף ק"ד שם) דהא דכ' הרמב"ם (בפ"ז מהל' גזילה) ולכשיבא הנגזל יטלנו ולא אמרינן בזה דמחיל לי' די"ל הואיל דנשבע ומחויב מה"ת להחזיר דוקא לידו ואף דאם מחל לו בפירוש מהני כדקתני במתני' מחל לו על הקרן הוה הטעם משום דהוה כאלו אמר הריני כאלו התקבלתי ומיחשב כאלו בא לידו ממש אבל אם לא מחל לו בפירוש רק דאנו דנין לומר דהוי כאלו מחל לו לא מהני בזה ולעיל קצרתי בזה ורק כתבתי ברמז דהואיל דנשבע שאני. וכעת נלע"ד להסביר הדבר דהנה חזינן דבגזל הגר שאין לו יורשים דלא מצי לזכות בו לעצמו ומחויב להוציאו מידו וליתנו לכהנים אלמא דהקפידה תורה בזה שיוציא הגזילה מרשותו או ליתן להנגזל או לכהנים ורק דמחיל לו הנגזל בפירוש מהני אבל אם לא מחל לו בפירוש ורק דהוה מחילה ממילא זה לא מהני בנשבע וא"כ מובן שפיר הא דאמרינן דאם נתייקר הוא של הנגזל ור"פ קאי על המשנה דמיירי בנשבע וא"כ זה דוקא בנשבע והודה אבל בלא נשבע שפיר י"ל דהוה כאלו נוחל לו וא"כ ה"ה באם החפץ עדיין בעין אם אינו ש"פ הדין כן וא"כ אולי י"ל בערבה גזולה דיוצא בה ביו"ט שני וי"ל בזה:
[קכד]
א שם חיישינן שמא חתייקר כו' כ' בשמ"ק בד"ה חיישינן וז"ל ויהי' צריך להשיב ונמצא שבשעת הקרבת הקרבן לא קיים מצות השבה כו' ואע"ג דאמרינן לקמן גבי גזל ג' אגודות בג' פרוטות דחייב להחזיר האחד ואע"ג דאינה ש"פ משום דמעיקרא הוי ש"פ הלא"ה לא היינו משום דנתכוין לגוזלה ולקנותה אחר שהוזלה וגם כל אגודה הוי גזל בפ"ע אבל הכא שהיתה הכל גזילה אחת והחזיר לו עד פחות מש"פ נתן לימחול וכיון שמחלה לו ברשות גזלן נתייקר ושלו הוא ושמא על דעת שמתייקר אינו מוחל הרא"ש ז"ל עכ"ל. ונהירנא כי הארכתי בזה וכעת עיינתי עוד הפעם ולא זכיתי להבין דברי קדשו כי קושיית הרא"ש ז"ל הי' דאמאי בגזל ג' אגודות בג' פרוטות שחייב להחזיר גם האגודה השלישית ואף דעתה אינה ש"פ משום דמעיקרא הי' ש"פ אבל אם מתחילת הגזילה לא הי' האגודה ש"פ אז א"צ להחזיר וכוונתו נוכל לומר בשני אופנים או כשיטת התוס' בד"ה אמר רבא שכתבו ומדנקיט והוזלו משמע דפשיטא לי' דאם גזל ג' אגודות שוות שתי פרוטות והחזיר לו ב' מהן דלא מחייב להחזיר לי שלישית כיון דמעיקרא בשעת גזילה לא הוי ממונא ולשמא תייקר לא חיישינן עכ"ל והי' קשה לי להרא"ש לל"ק דר"פ דחיישינן לשמא תייקר א"כ ה"נ ניחוש שמא תייקר והאיך יהי' רשאי להביא הקרבן ובודאי לישנא קמא דר"פ לא יחלוק על הא דרבא ומ"ט בזה דלא חיישינן בזה שמא תייקר. או י"ל דבכה"ג דג"ל ג' אגודות ששוה שתי תרועות והחזיר שנים בכה"ג הואיל דבא מן גדלה גדולה אשר הי' שוה הגדלה יותר מפרוטה בזה י"ל דצריך להחזיר גם השלישית ורק דבזה דאם מתחילת הגזילה ג"כ לא הי' ש"פ בודאי אינו מחייב כלל בהשבה וא"כ נימא דניחוש לשמא תתייקר ואף די"ל הטעם משום דכל שהוא פחות מפרוטה לאו שם גזילה עלה משום דמחל לה מ"מ י"ל דזה דוקא בגזל חצי פרוטה מעות אבל בגזל חפץ אף שאיני ש"פ ג"כ לא מחיל לה ולא זכה בה עדיין הגזלן וכמו שהארכתי לעיל בסוגיין [אוקכ"ג אק"ב] וכן משמע ג"כ מדברי השמ"ק כאן שהביא בשם תוס' שאנץ וז"ל חיישינן שמא תתייקר וכי אמרינן פחות מש"פ למחילה ניתנה במידי דמצי לאקורי לא מחיל כיון שיכול להוקיר ולעמוד על ש"פ עכ"ל. וא"כ נוכל לפרש ג"כ קושית הרא"ש כן דמשמע מדברי רבא דדוקא בגזל ג' אגודות שיות ג' פרוטות והוזלו על שתים והחזיר שתים הוא דצריך להחזיר השלישית אבל אם גזל אגודה אחת שאינה ש"פ א"צ להחזיר ואמאי ניחוש לשמא תתייקר:
אולם באמת בדברי התוס' שאנץ י"ל טובא דנהי דאמרינן האי סברא כל שהחפץ הוא בעין כמו שגזלה אף דלא הי' ש"פ מעולם אפ"ה לא אמרינן בי' דניתן למחילה מ"מ זה דוקא דלא קני לה הגזלן להחפץ הגזול אבל אם נשבע על חפץ הזה קודם שנתייקר בודאי דאינו חייב חומש ואשם ונראה דדברי התוס' שאנץ הם נאמרים לענין השבת הגזילה בלבד אבל לא לענין חיוב חומש ואשם:
וגם יש לומר עוד בזה דדברי התוס' שאנץ נאמרים על היכא דהגזילה הי' מרובה ועתה לא נשאר רק פחות מש"פ דסובר ר"פ דאם הגזילה קיימת חיישינן שמא תתייקר והי' קשה לכאורה נימא דמחיל לי הואיל דליכא רק פחות מש"פ וע"ז כ' התוס' שאנץ דבמידי דמצי לאקורי לא מחיל כיון שיכול להוקיר. ואף די"ל בפשיטות דלא מחיל לי' הואיל דאתא מגזילה מרובה וכבר נתחייב בהשבה ובפרט להיכא דמחיל לו על הקרן חוץ מפחות מש"פ דאמר בפירוש דלא מחיל לי' על החפץ הזה ששוה ח"פ וכמש"ל שם. מ"מ י"ל דהתוס' שאנץ רצה לומר זה לענין היכא דשילם לו הקרן חוץ מפחות מש"פ וסובר דבזה אף שאתא מגזילה מרובה וכבר נתחייב בהשבה אפ"ה כל דלא הוי רק ח"פ הוי מחילה דבודאי מחיל לי' ולזה הוצרכו לומר הטעם דבחפץ שהוא בעין לא מחיל לי':
ולסברת התוס' שאנץ י"ל דזה תליא בשני לשונות של ר"פ דלל"ק דר"פ דחיישינן לשמא תתייקר והיינו דסתמא דאינשי חוששין שיתייקר וממילא לא מחיל לי' הואיל דהחפץ עדיין בעין ויכול להיות שתתייקר ול"ב דר"פ דסובר דלא חיישינן לשמא תתייקר וא"כ ממילא מחיל לי' כל דלא הוי ש"פ אף אם החפץ הוא בעין עדיין וי"ל בזה. אבל עכ"פ לענין חיוב חומש ואשם אם נשבע קודם שנתייקר בודאי דאינו מחויב אף שנתייקר אח"כ וכ"כ בהג"א בשם הרשב"א דאם נתייקר ונשבע חייב בחומש ואשם הבאתיו לעיל שם אבל שיתחייב חומש ואשם על השבועה שנשבע קודם שנתייקר בודאי דא"א לומר כלל דחייב אף שנתייקר אח"כ והרבה י"ל עוד בזה. וא"כ לא נוכל לפרש קושית הרא"ש כמ"ש באופן השני על אם גזל אגודה השוה ח"פ ורק הקושיא הוא כמ"ש באופן הראשון. והמעיין היטב בלשון הרא"ש יראה שקושייתו הוא על גזל ג' אגודות ששוות ג' פרוטות והוזלו על שתים והחזיר שתים דחייב להחזיר השלישית משום דמעיקרא הי' ש"פ אבל אי לאו האי טעמא לא הי' מחויב להחזיר השלישית ולמה לא ניחוש לשמא תתייקר והוי עיקר קושית הרא"ש רק על הטעם דקאמר משום דמעיקרא הי' ש"פ והוא מתפרש ג"כ כמ"ש באופן הראשון דאם השלשה אגודות היו שוות שתי פרוטות והחזיר שתים דא"צ להחזיר השלישית וניחוש לשמא תתייקר:
ב אולם תירוצו של הרא"ש ז"ל צריך ביאור רחב כי מ"ש הרא"ש לחלק ולומר דמש"ה בגזל ג' אגודות כו' לא חיישינן לשמא תתייקר הוא משום דנתכוין לגוזלה ולקנותה אחר שהוזלה וגם כל אגודה הוי גזל בפ"ע כו'. ולכאורה נראה ח"ו דאזיל בתר איפכא כי רצה רבינו הרא"ש ז"ל להסביר הטעם בגזל שלשה אגודות כו' דלא חיישינן לשמא תתייקר משום דנתכוין עתה לקנותה אחר שהוזלה והוי כאלו גזלה עתה והרי עתה אינו ש"פ. והסביר עוד הטעם משום דכל אגודה הוי גזל בפ"ע דא"כ אדרבא היל"ל דחייב להחזיר גם האגודה השלישית דהואיל דהוי אגודה זו כגזל בפ"ע א"כ הרי עדיין לא קיים כלל מצות השבה בגזילת האגודה הלזו וגם מה מהני שנתכוין לגוזלה עתה מחדש ולקנותה עתה הרי נתחייב בהשבה על שעת הגזילה הראשונה ואדרבא זה שכבר קיים בגזילה זו מצות השבה דהיינו אם היינו אומרים דכל השלשה אגודות נחשבים כגזילה אחת עדיף יותר משום שכבר קיים עכ"פ מצות השבה בגזילה זו:
וגם מ"ש רבינו הרא"ש ז"ל להסביר הא דר"פ דחייש לשמא תתייקר כתב אבל הכא שהיתה הכל גזילה אחת והחזיר לו עד פמש"פ ניתן למחול וכיון שמחלה לו ברשות גזלן נתייקר ושלו הוא כו' הנה גם בזה כ' רבינו הרא"ש ז"ל הטעם משום שהי' הכל גזילה אחת כו' א"כ היל"ל דקיים כבר מצות השבה בגזילה זו הואיל דהכל היא גזילה אחת וזה קיל יותר וגם מ"ש רבינו ז"ל ניתן למחול וכיון שמחלה לו ברשות גזלן נתייקר ושלו הוא כו' דא"כ אדרבא הרי כ' בפירוש דמחלה לו וברשות גזלן נתייקר וא"כ האיך כתב להסביר זה על ר"פ דסובר דחיישינן לשמא תתייקר והנה רבינו ז"ל סיים ושמא על דעת שיתייקר אינו מוחל הנה זה כתב כלאחר יד כמסתפק בדבר והרי ר"פ סובר דחיישינן לשמא תתייקר ולכאורה אינו מובן כלל פירוש הדברים כפשוטן:
ולהכין קצת דברי רבינו הרא"ש ז"ל עיינתי היטב הרבה פעמים ונלע"ד כי הסברא הראשונה להסביר הנד הזה במה שבהא דגזל ג' אגודות שוות ג"פ והוזלו ועמדו על שתים והחזיר שתים דאמרינן הטעם דצריך להחזיר גם השלישית משום דמעיקרא הויא ש"פ הלא"ה לא הוא משום דהואיל אי לאו האי טעמא משום דמעיקרא הי' ש"פ ובעי שלומי הו"א דא"צ להחזיר השלישית הוא משום דהואיל דכל אגודה ואגודה קיימי באנפי נפשה ויכול לגזול כל האגודה בלא צירוף חבירתה א"כ חל שם גזילה על כל אגודה ואגודה באנפי נפשה ולא הוי צירוף חדא אגודה לחבירתה ואם כל השלשה אגודות היו שוות רק שני פרוטות אז היינו אומרים דלא מצרפינן כלל כל השלשה אגודות למיחשבם לחדא גזילה רק היינו אומרים דמיחשב לשלשה גזילות וא"כ האגודה הזאת שלא החזיר מיחשב כאלו גזל לאותה אגודה בפ"ע והרי גם בשעת הגזילה לא הי' האגודה הזאת ש"פ וא"כ לא חל עלה כלל חיוב השבה ובזה לא חיישינן לשמא תתייקר וכן הי' נוכל לפרש כוונת החוס' בד"ה אמר רבא בסה"ד וז"ל ומדנקיט והוזלו משמע דפשיטא לי' דאם גזל ג' אגודות שוות שתי פרוטות והחזיר לו ב' מהן דלא מיחייב להחזיר לו השלישית כיון דמעיקרא בשעת גזילה לא הוה ממונא ולשמא תייקר לא חיישינן עכ"ל. ולכאורה מפרשינן דלא חיישינן לשמא תתייקר היינו דרבא סובר כלישנא בתרא דר"פ דלא חיישינן לשמא תתייקר אלא דלכאורה ק' מה אשמעינן תוס' בזה פשיטא דרבא לא אתיא אלא כל"ב דר"פ. אבל לפ"ד הרא"ש הנ"ל נוכל לומר דכוונתם ז"ל דגם לל"ק דר"פ א"ש דינא דרבא והיינו דהכא הואיל דהוא שלשה דברים נפרדים דכל אגודה עומדת בפ"ע ואין לה צירוף לחבירתה כלל וא"כ הרי האגודה הזאת השלישית עומדת בפ"ע והוי כאלו גזל רק לאגודה זו שאין בה ש"פ וא"כ לא חל עלה חיוב השבה כלל ולא חיישינן בזה לשמא תתייקר והטעם דאפילו נתייקרה ג"כ ברשותו של הגזלן נתייקר ושלו הוא הואיל דלא הי' בה ש"פ בשעה שגזלה:
(ג) הן אמת דלכאורה יקשה דאם נימא לסברא זו דכל אגודה מיחשב גזילה בפ"ע ואין האגודה השלישית ש"פ בשעת הגזילה א"כ גם כי לא החזיר כלל ג"כ נימא כן הואיל דכל אגודה בפ"ע אין בה ש"פ והוה לי' כאלו גזל שלשה אגודות בשלשה ימים וכ"א אין בה ש"פ דאמרינן דהוה מחילה על כל גזילה בפ"ע. אלא שי"ל בזה דכבר איפלגי בזה המהרש"ל והמהרש"א במס' קידושין (דף מ"ו ע"ב) בהא דקאמר הש"ס והרי מלוה הוא והקשה המהרש"ל דמשמע אי אמרינן המקדש במלוה מקודשת הוה שפיר ואמאי בעינן ש"פ בקמייתא אף הח"פ ליצטרף וכתב לתרץ משום דאי הוה פחות מש"פ לא הוה מיצטרפי מאחר שאכלה קודם גמר דבריו ואין שייך לצרף כולם והמהרש"א השיג שם והפ"י שם כתב כדברי המהרש"ל וכתב דאף למאי דמסקינן דמעות בעלמא חוזרין והי"ל גזל דהיינו מלוה מ"מ נ"ל דאפילו אי תימא המקדש במלוה מקודשת אפ"ה א"ש דבאוכלת ראשונה ראשונה אין מצטרפים לש"פ אפילו אי מעות חוזרים דלא הוי גזל כיון דאוכלת ראשונה ראשונה וכל חד מינייהו לא הוי ש"פ אין כאן גזל דפחות מש"פ לא ניתן להשבון ואפשר דאפילו גזל עכשיו פחות מש"פ וחזר וגזל פמש"פ נמי לא ניתן להשבון דקמא קמא אכיל לה כיון שאין עליו שם ממון בשעה שגזלה ועיין עוד בפ"י שם על תוד"ה וש"מ שר"ל דזה תליא בהפלוגתא שבין המהרש"ל והמהרש"א והמעיין היטב יראה דנוכל לומר דגם המהרש"א סובר בזה כהמהרש"ל ובילדותי הארכתי בזה ולעיל בסוגיין (על דף ק"ד ע"ב) [אוקמ"ז העירותי ג"כ בזה וא"כ אם נימא כן דאין מצטרפין הגזילות להדדי אם בכל אחת מן הגזילות ליכא רק ח"פ א"כ הכא הואיל דאמרינן דכל אגודה בפ"ע מיחשב בגזילה בפ"ע א"כ הי"ל כאלו גזל ג' אגודות בג' ימים ובכל אחת אין בה ש"פ דלא מצטרפי להדדי וא"כ היל"ל דאם גזל ג' אגודות שוות שתי פרוטות דא"צ להחזיר כלל לשיטת הרא"ש הנ"ל ולכאורה י"ל טובא בזה. אולם י"ל בזה דניהא דאמרינן דכל אגודה ואגודה מיחשב כגזילה בפ"ע מ"מ הלא סוף סוף גזל כולם כאחד ובשלמא לענין אם דנין על גוף הגזילה מיחשב כאלו גזל כל אחת בפ"ע מ"מ לענין שיוי הגזילה הרי גזל שווי שתי פרוטות כאחת ומש"ה דוקא בהחזיר שתים א"ל להחזיר השלישית משום דבשעת הגזילה לא הי' שוה פרוטה אגודה זו אבל בלא החזיר כלל הרי חובה עליו לשלם שתי פרוטות דמי שווי הגזילה אבל בהחזיר שנים א"כ ממנ"פ אם ניזיל בתר גוף הגזילה א"כ הי' כל אגודה גזילה בפ"ע והרי לא הי' האגודה הזאת שוה פרוטה בשעת הגזילה ואם ניזיל בתר דמי שווי הגזילה א"כ הרי החזיר כבר שתים ולא נשאר חייב לו ש"פ וי"ל עוד בזה. אלא מ"ש הרא"ש ז"ל בתחילת דבריו הטעם משום דנתכוין לגוזלה ולקנותה אחר שהוזלה כו' בזה י"ל טובא דמה מהני זה שרוצה עתה לגוזלה מחדש סוף סוף נעשה גזלן מעיקרא קודם שהוזלה שהרי בשעת גזילה ממש אז הי' ש"פ והרי הי' מוטל עליו חיוב השבה וניהא דכי מחזירה עתה כמות שהיא אף שהוזלה יצא ידי חיוב ואף שאין ש"פ עתה הואיל דמחזירה בעיני' ויכול לומר הש"ל אבל כי נאבדה ואפילו נאנס מתחייב לשלם על גזילה הראשונה דהיינו על שעת הגזילה כמו שהי' שוה אז וא"כ עדיין לא יצא ידי השבה כיון שאם אינו מחזיר הגזילה בעיני' א"כ מחויב לשלם דמי' כמו שהי' שוה בשעת הגזילה:
אולם לאחר העיון נלע"ד כוונת הרא"ש הוא כמו שכתבתי לעיל דמש"ה הוצרך הש"ס לומר הטעם כיון דמעיקרא ממונא הוא והיינו הואיל דבשעת הגזילה הי' ש"פ אבל אם בשעת הגזילה לא הי' האגודה זו ש"פ רק ששלשה האגודות היו שוות שתי פרוטות וכשהחזיר שתים א"כ ממנ"פ אם דנין לפי שווי הממון א"כ הרי לא נשאר בו ש"פ ולא שייך ג"כ לומר שמא תתייקר ואם דנין לפי גוף הגזילה א"כ הרי האגודה הזאת לא הי' ש"פ בשעה שגזלה וכל אגודה ואגודה נחשב כגזילה בפני עצמה כנלע"ד לפרש דברי הרא"ש ז"ל בזה:
ד והנה בהצד השני שכתב הרא"ש ז"ל להסביר דינו של ר"פ דחיישינן שמא תתייקר משום דהי' הכל גזילה אחת והחזיר לו פחות מש"פ ניתן למחול וכיון שמחלה לו ברשות גזלן אתייקר ושלו הוא כו'. דברים הללו אין להם פתרון כלל הן התחיל לומר דמיירי הא דר"פ שהי' הכל גזילה אחת ולא הי' כמו אגודות שהיו דברים נפרדים אשר על כל אגודה ואגודה בפ"ע נוכל לומר עלה שם גזילה בפ"ע ורק שגזל חפץ אחד ששוה עשרה פרוטות והחזיר כל החפץ רק מקצת מן החפץ חתך שלא החזיר אותה חתיכה ונשאר חייב לו עדיין חצי פרוטה או דמיירי בגוזל כור חיטים דלא נוכל לומר שם גזילה על כל חטה וחטה והחזיר כל הכור פחות מעט אשר זה המעט אינו ש"פ ומיקרי זה גזילה אחת וא"כ היל"ל דאף אם נתייקר ברשות הגזלן אתייקר וא"כ האיך חייש ר"פ בגזילה קיימת לשמא תתייקר. ולולא דמסתפינא הי' נלע"ד דטעות הדפוס יש בזה ונ"ל לא ניתן לימחל וא"כ כשנתייקר ברשות הנגזל נתייקר והטעם משום דהכל הי' גזילה אחת ועדיין לא יצא ידי השבה ולא מחל לו הנגזל על הדבר שנשאר עדיין מן הגדלה קיימת אולם קשה להגי' הספרים וגם כי נצטרך להגי' כל דבריו בזה:
ונלע"ד הכוונה בזה כי נוכל לומר שתי סברות בזה או דיש לומר הואיל דלא נשאר מן הגדלה כדי שוה פרוטה בודאי מחיל לי' הנגזל כמו על כל פחות מפרוטה דמחיל לי' הנגזל ואף שהחפץ עדיין הוא בעין ג"כ מחיל לי' ואולם י"ל להיפוך דכל שהחפץ הוא בעין לא מחיל לי' דדוקא על מעות חצי פרוטה מחיל לי' אבל כ"ז שהחפץ הוא בעין אינו מוחל לו והטעם דלא מחיל לי' משום דעיקר הטעם דמחל לו על ח"פ י"ל משום דאינו יכול להוציאו בדיינין דהא און הב"ד נזקקין על פחות מש"פ ומש"ה מחל לו וא"כ שנתי רר יהי' ש"פ ואם לא ימחול לו ויתייקר א"כ יהי' יכול להוציאו בדיינין וי"ל דמש"ה לא מחל לו כל זמן שהחפץ הוא בעין עדיין משום דחושב בדעתו דלמא יתייקר. ולפ"ז נוכל לומר דבזה פליגי הני חרי לישני דר"פ דל"ק דסובר דהנגזל אינו מוחל משום שמא יתייקר וא"כ לא הוי השבה עדיין ול"ב דסובר דמחיל לי' דאינו חושב לשמא יתייקר וא"כ אף אם באמת נתייקר אח"כ אמרינן דברשותו של הגזלן נתייקר משום דכבר מחל לו הנגזל אבל אם קודם שהחזיר לו הגזילה נתייקרה ואז גם המעט הזה שלא החזיר לו הרי הוא ש"פ בכה"ג לל"ב, אמרינן דהרי הוא של הנגזל כיון דעתה אינו מוחל לו בודאי וי"ל בזה:
ומעתה יתפרש לשון הרא"ש ז"ל שכתב לשתי הסברות הנ"ל והיינו דסובר דגם ל"ק דר"פ דחיישינן לשמא יתייקר והיינו דיש לספק ולומר דלא מחיל לי' הנגזל משום דחושש שמא יתייקר ואולם אין זה בבירור דלא מחיל לי' ורק דספק יש בדבר דילמא לא מחיל לי' ול"ב סובר דאין ספק בדבר דודאי מחיל לי' וכתב הרא"ש דלל"ק דר"פ דחיישינן לשמא תתייקר היינו די"ל דמחיל לי' וזש"כ אבל הכא שהיתה הכל גזילה אחת והחזיר לו עד פחות מש"פ ניתן לימחל וכיון שמחלה לו ברשות גזלן נתייקר ושלו הוא ושמא על דעת שמתייקר אינו מוחל עכ"ל. והיינו דלל"ק דר"פ היי ספק אם מוחל לו הנגזל והוי הגזילה תו של הגזלן לגמרי אי דאינו מוחל לו וברשות הנגזל אתייקר וא"כ לענין תשלומין י"ל דפטור משום דהגזלן יכול לומר בודאי מחלת לי. מיהא י"ל הואיל דהחפץ הי' בחזקת הנגזל והגזלן אינו טוען ברי א"כ חייב בתשלומין דהנגזל טוען ברי שלא מחל לו וברי ושמא ברי עדיף. מיהא י"ל דהוי ברי גרוע מ"מ אף דלענין לחייב הגזלן בתשלומין ע"ז החפץ שנתייקר ששוה עתה פרוטה או להחזיר גוף החפץ לא נוכל לחייבו להגזלן מ"מ הקרבן בודאי אינו רשאי להקריב משום דדילמא לא מחל לו וגם שהי' בחזקת הנגזל ואינו רשאי להקריב הקרבן ואף דאם הקריב הקרבן אפשר דהקרבן כשר מ"מ לכתחילה לא יקריבנו ועיין בשמ"ק שם מ"ש בשם הרא"ש עוד מה שמחולק עם הרשב"א לענין אם נתייקר אח"כ והבאתיו לעיל בסוגיין [אוקכ"ג אק"א] ויש עוד לעיין בזה ורק כי כבר הארכתי בזה כאן בבאור דברי הרא"ש ז"ל לא אוכל להאריך עוד כעת. ודוק היטב בכל הנ"ל כי יש בזה שכתבתי איזהו סברות נכונות:
[קכה]
שם לשמא אייקר לא חיישינן כו' כל הסוגיא והנה כבר הארכתי בסוגיין בענינים אלו עייש"ה. וכעת יש לספק היכא דגזל ממנו עשרה מחטים ששוים חמשה פרוטות ונשבע עליהן והודה והחזיר לו תשעה מחטים אם יכול להביא הקרבן לל"ב דר"פ דלא חיישינן לשמא תתייקר מי אמרינן הואיל דבמודה במקצת דבעינן הטענה שתי כסף ופרוטה ואפ"ה בתבעו שני מחטים בפרוטה והודה אחת וכפר אחת דנשבע שבועת התורה על המחט וכמבואר בח"מ (סי' פ"ח ס"ג) וא"כ י"ל דלא יוכל להביא הקרבן דמיקרי שלא החזיר עדיין כל הגזילה. ולכאורה י"ל בזה דהנה לעיל במתני' בתוד"ה הגוזל כתבו כגון שנשבע מעצמו דאין ב"ד משביעין אלא בטענת שתי כסף והודאה ש"פ כו' ואמאי לא כתבו התוס' דמיירי שגזל כלי שהוא ש"פ דאז נשבעין עליו כמו שהי' הטענה על שתי כסף ופרוטה. אולם י"ל דלא ניחא להתוס' לפרש כן משום סיפא דמתני' דקתני מחל לו ע"ז וע"ז חוץ מפחות ש"פ בקרן א"צ לילך אחריו ואם נימא דמיירי שגזל כלים והודה אח"כ על הכלים והחזירם חוץ מכלי אחר שאינו ש"פ דבזה הוה הדין דצריך לילך אחריו דכלי אף שאינו ש"פ מיחשב כמו ממון פרוטה ולא הוי השבה עדיין כיון שלא החזיר הכל והא דאר"פ ל"ש אלא בשאין גזילה קיימת אבל בגזילה קיימת לא משום דחיישינן שמא תתייקר ולישנא בתרא דר"פ סובר דלא חיישינן לשמא תתייקר הוצרכו לטעמא דשמא תתייקר לענין פירות שהם בעיני' ומ"מ אין נחשבין כמו כלים לענין מודה במקצת וא"כ גם כאן אינן נחשבים כמו שלא החזיר הגזילה אם אינו ש"פ אבל בכלים ממש אף שאינו ש"פ ג"כ לא מיקרי השבה עדיין ואינו יכול להביא הקרבן ודו"ק יעיין לעיל (על דף ק"ג ע"א) [אוצ"ז] מ"ש בדברי התוס' הנ"ל:
אולם אכתי י"ל בזה דהא מה דאמרינן דתבעו בשני מחטין והודה לו באחת מהן דחייב שבועה דאורייתא הן לפי המבואר בירושלמי בעינן דוקא שיהי' עכ"פ המחט שהודה ש"פ ואנן פסקינן דאפילו אם שני המחטין שוים רק פרוטה והודה באחת וכפר אחת חייב לישבע מה"ת ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' טוען ה"ה) ועיקר הטעם דנשתנו כלים מכסף הוא כדקאמר רב ענן אמר שמואל במס' שבועות (דף מ"ם ע"ב) טענו שתי מחטין והודה לו באחת מהן חייב לפיכך יצאו כלים למה שהן ופירש"י לפיכך יצאו כלים ליכתב בפירוש למה שהן להתחייב עליהם בכל שהן דהי"ל למיכתב כי יתן איש אל רעהו כספים לשמור ואנא אמינא מה כספים שנים ודבר חשוב אף כל שנים ודבר חשוב אלא כ' כלים לומר דהוי דבר חשוב ולא בעינן שווייהן שתי כסף עכ"ל וא"כ יש סברא לומר דניהא דלענין שבועת מודה במקצת הוי כלי חשיב ואף שאינה ש"פ ג"כ נשבעין עליו זהו דוקא משום דגלי קרא דיצאו כלים למה שהן אבל מ"מ מנ"ל דלכל מילי יש חשיבות לכלי שאף שאין בו ש"פ שיהי' נחשב כמו אלו הי' ש"פ וא"כ לענין גזילה אם החזיר כל הגזילה חוץ מכלי שאינו ש"פ שפיר יש סברא לומר דמיחשב השבה. ואם נימא כן הי' מיושב שפיר קושית התוס' במתני' הנ"ל דמיירי שפיר שנשבע על פרוטה עפ"י ב"ד כגון שתבעו כלים והודה בפרוטה דצריך להוליך אחריו למדי ומשלם קרן וחומש ואשם. וגם סיפא דמתני' יתפרש שפיר נתן לו הקרן חוץ מפחות מש"פ בקרן א"צ להוליך אחריו דאף שהח"פ שלא החזיר לו עדיין הוא כלי אפ"ה א"צ להוליך אחריו ויכול להביא שפיר הקרבן ומיושב שפיר קושית התוס' הנ"ל. אולם מדלא תירצו התוס' כן נראה לכאורה דס"ל דאם נשאר מן הגזילה כלי ששוה ח"פ והוא עדיין ביד הגזלן הוי כאלו יש בידו עדיין שוה פרוטה ואינו יכול להביא עדיין הקרבן וצריך להוליך אחריו מדי:
וגם יש להוכיח קצת מדסובר הרמב"ם דאף דאין הב"ד נזקקין לפחות מש"פ כמו שפסק (בפ"כ מהל' סנהדרין) מ"מ כ' (בפ"ג מטוען ה"ה) ואפילו הן עשר מחטין בפרוטה וטענו שתי מחטין הודה באחת וכפר באחת חייב שנאמר כסף או כלים כו' הרי דנזקקין הב"ד לפחות מפרוטה אם הוא כלי דאל"כ האיך חייבוהו ב"ד לישבע עליהן וע"כ הטעם משום דחשיבות הכלי משוי לי' כאלו הוא ש"פ וא"כ ה"ה הכא גבי גזילה ג"כ הדין כן:
אלא שאכתי י"ל דשאני התם דכמו דגלי קרא דכלים יצאו כלים למה שהן לענין שבועת מודה במקצת א"כ ממילא דגם זה בכלל הוא דהב"ד נזקקין לדון לכלים שהם פחות מפרוטה אבל אכתי לא שמעינן מינה דחשיבות הכלי יהי' משוי לה כאלו הוא ש"פ ועוד דהשמ"ק ב"מ (דף נ"ה ע"ב) בשם הריטב"א הובא בתומים שהביאו הפ"ת חו"מ (סי' ו' סק"א) דבתבעו דבר שהוא בעין אפילו על פחות מש"פ נזקקין ומשמע אפילו פירות ומעות כשתובעו דבר בעין עייש"ה. והבאתי דברי הריטב"א לקמן [אוקכ"ז] וא"כ א"צ לטעם חשיבות דכלי כזה:
ולאחר העיון היטב בדבר נראה דשאלתי הוא שאילת הראשונים ז"ל כי הרשב"א ז"ל במס' שבועות שם (על דף מ"ם ע"ב) הביא דברי הרמב"ן ז"ל דסובר דבעינן דוקא ששני המחטין שוים שתי פרוטות ומודה באחת וכפר באחת והוא כהירושלמי שכתב אף כלי דבר חשוב לאפוקי כלי שאין בו ש"פ דאעפ"י דיצאו כלים למה שהן היינו דלא בעינן שיהיו חשובין ב' מעין אבל להיות חשובין ב' פרוטות בעינן וכן הוא בירושלמי כו' וחיזק הרב טענה זו שאם אי אתה אומר כן נמצאת לעתיד ישיבת הדיינין בפחות מש"פ כשטענו ב' מחטין ואלו בפ' הזהב אמרו שאין ישיבת הדיינין בפחות מש"פ וכן אשה מתקדשת בכלי שאין בו ש"פ וכן מצאתי למקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו כן דכלי ש"פ דוקא אמרו ומחטין דשמואל בש"פ בשוין שני פרוטות הן ורבינו האי ושאר הגאונים ז"ל אין דעתם כן אלא בפי' אמרו כמחטין אעפ"י שאין שוין פרוטה דלכך יצאו כלים למה שהן ומה שאמר הרב ז"ל שא"כ מצאנו ישיבת הדיינין בפחות מש"פ אין ראי' זו מכרעת דאפשר לומר דכל כלי כיון שהוא ראוי למלאכתו חשוב הוא כפרוטה ויחר מפרוטה ויושבין עליו הדיינין ואפשר דאפילו לענין קידושין כן וכמו שקונין בכלי אעפ"י שאין בו ש"פ ואפשר דקנין משום כסף הוא ואת"ל דקנין לאו משום כסף הוא וכן שאין אשה מתקדשת בכלי שאין בו ש"פ הכא שאני שהוציאן הכתוב למה שהן ושמואל סתמא קאמר טענו ב' מחטין ולכך יצאו כלים למה שהן דאלמא בכל ב' מחטין קאמר כו' עכ"ל הטהור. והרי המעיין היטב בדברי הרשב"א ז"ל ימצא כל הספיקות שנסתפקתי בזה וא"כ הכא דין זה אם נשאר עדיין אצל הגזלן כלי שאין שוה פרוטה אם דינו כמו אם הוא ש"פ או לא עדיין בספיקא הוא אם צריך להוליך אחריו ואם יכול להביא הקרבן:
ועיין קצה"ח (סי' פ"ח סק"ג) ונתה"מ (סק"א) מ"ש בדברי הרשב"א הנ"ל ובילדותי בסוגי' דקנינים כתבתי ליישב קושית הקצה"ח מעל הרשב"א הנ"ל בהא שהקשה (בסי' פ"ח) מהא דקידושין (דף ג') קאמר הש"ס מנינא דרישא למעוטי מאי וקאמר למעוטי חליפין כו' ואימא ה"נ חליפין איתנהו בפמש"פ ואשה בפמש"פ לא מקני' נפשה והרי חליפין לא שייכא אלא בכלי וא"א דבכלי מהני אפילו שאינו ש"פ מאי קאמר חליפין איתנהו בפמש"פ הא באשה נמי מהני ע"ש בקצה"ח:
ולענ"ד אין מזה כלל קושיא על הרשב"א ז"ל דהנה התוס' הקשו שם דא"כ בכל הקנינים שהשדה נקנית בהם תהי' האשה נקנית בהם הואיל דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון ותי' שם דלא מקשי אלא על קנין חליפין הואיל דהוה כמו כסף וע"ז תי' דחליפין לא הוה משום כסף דחליפין איתנהו בפמש"פ לי' ע"ש. והרשב"א ז"ל בחידושיו דחה זה ע"ש ותורף פירושו הוא דהכי פריך הש"ס ואימא ה"נ דאשה מקני' בחליפין כמו שדה וה"ה בכל הקנינים ומשני חליפין איתנהו בפמש"פ ואשה בפמש"פ לא מקני' נפשה. וע"כ לא היקשו אשה לשדה אלא לענין כסף בלבד ע"ש. וכ' עוד שם וז"ל וא"ת תתקדש בחליפין שהם שוים פרוטה דאז לא הוה גנאי לה ותי' כיין דעיקר חליפין הם אפילו בפמש"פ א"כ אפילו כי מקדשה בפרוטה נמי גנאי לה ועוד כיון דחליפין לא קא יהיב במתנה לגמרי אלא במתנה ע"מ להחזיר א"כ אין חילוק בין פרוטה לפחות מפרוטה דהא אפילו כי יהיב לה פרוטה נמי תחזור לו ומש"ה אין מקודשת בתורת חליפין אפילו כי קידשה בפרוטה ע"ש ברשב"א. א"כ א"ש נמי קושית הקצה"ח על הרשב"א ז"ל דמש"ה מסופק הרשב"א ז"ל באם מקדשה בכלי שאינו ש"פ אי מהני אע"ג דחליפין לא הוה אלא בכלי ואפ"ה קאמר הש"ס דאשה בפמש"פ לא מקניא אע"ג דחליפין לא הוה אלא בכלי אפ"ה אינה מקודשת הואיל דהוה בקנין חליפין דהוה ע"מ להחזיר ובאשה אינה מקודשת בע"מ להחזיר. אבל לעולם אם מקדשה סתם בכלי שאינה ש"פ יוכל להיות דמהני הואיל דהוה כלי:
וא"ש נמי מה שהקשה שם מהא דאיתא בקידושין (דף י"ג) תני כשם שאין אשה נקנית בפמש"פ כך אין קרקע נקנית בפמש"פ ופריך והא תניא אעפ"י שאין אשה נקנית בפמש"פ קרקע נקנה בפמש"פ א"ל כי תניא ההיא לענין חליפין ע"ש. אבל לפ"ז א"ש דדוקא בתורת חליפין לא מהני אבל שלא בתורת חליפין יכיל להיות דמהני בכלי אעפ"י שאינה ש"פ ועל יתר דברי הקצה"ח שם הארכתי שם בזה ודו"ק:
[קכו]
שם אמר רבא גזל שלש אגודות בשלש פרוטות והוזלו ועמדו על שתים אם החזיר לו שתים חייב להחזיר לו אחרת ותנא חינא גזל חמץ כו' ובתוד"ה אמר רבא וז"ל וה"ה באחת שגזלה והוזלה שמחזיר לו אגודה או דמי' אלא רבותא נקיט דאפילו בשלשה דקיים מצות השבה בתרתי אפ"ה חייב להחזיר לו אחת אע"ג דמהאי ותנא תונא דמייתי לא משמע מינה אלא היכא דגזל אחת והוזלה דההיא דמיא לגזל חמץ ועעה"פ ההיא רבותא דג' קאמר רבא מסברא עכ"ל. ולכאורה אינו מובן כלל דכיון דדינא דרבא בשלש אגודות היכא דקיים כבר בגזילה זו מצות השבה שהחזיר שתים דחייב להחזיר השלישי זה לא שמעינן כלל ממתני' דגזל חמץ ורק רבא מסברא קאמר לה כן וא"כ מה קאמר הש"ס ותנא הונא מהא דגזל חמץ הלא לאו ראי' הוא כלל מהא דהתם
ולעד"נ דנוכל לומר בזה עפי"ד התוס' לעיל בב"ק (דף ס"ה ע"א) בד"ה גופא באה"ד וז"ל וא"ת בהגוזל קמא (דף ק"ה) דאמר רבא גזל שלש אגודות בשלש פרוטות והוזלו ועמדו על ב' והחזיר לו ב' חייב להחזיר לו אחת ותנא חונא גזל חמץ וטעה"פ אמאי לא מייתי ראי' ממתני' דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה כיון דלענין יוקרא וזולא נמי איירי וי"ל דממתני' דכל הגזלנים לא מצי מייתי דהתם אם איתא לגזילה בעין הויא בת השבה ולהכי כי ליתא נמי בעין משלם כשעת הגזילה אבל גבי אגודה דאם איתא בעין לא הויא בת השבה דהשתא לא שייא פריסה הי"א דכי ליתא נמי לא משלם אבל מההוא דחמץ ומעה"פ מייתי שפיר דאלו הוה בעין לא שוי מידי ואפ"ה היכא ליתא בעין משלם כדמעיקרא עכ"ל:
ומעתה י"ל דמשני מתני' הללו דהיינו ממתני' דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה וממתני' דגזל חמץ שמעינן שפיר דינא דרבת דאף דכבר קיים מצות השבה בגזילה זו שהחזיר כבר השני אגורית אפ"ה חייב להחזיר השלישית אף כי אינה ש"פ עתה דהא באמת ממתני' דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ל"ק דאזלינן בתר שעת הגזילה וכקושית התוס' (בדף ס"ה) הנ"ל אל די"ל דהתם שאני הואיל דאי איתא בעיני' הויא בת השבה ולהכי גם כי ליתא בעיני' משלם כשעת הגזילה משא"כ הכא דהאגודה הלז אינה ש"פ ולאו בת השבה מיקרי הו"א דלא ניזיל בתר שעת הגזילה וכמו שתי' התוס' שם וא"כ קאמר הש"ס דזה שמעינן לה ממתני' דגזל חמץ דאף דעתה לא שוה מידי אפ"ה כי ליתא בעיני' משלם כשעת הגזילה ואזלינן עיקר בתר שעת הגזילה אע"ג דהשתא אינה ממון וא"כ תו אמרינן דנם כי קיים כבר מצית השבה בגזילה זו שהחזיר כבר שני אגודות אפ"ה חייב להחזיר השלישית משום דשמעינן לה ממתני' דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה דכללא הוא ואפילו לענין ייקרא וזולא והיינו שאם הי' שוה שלשה פרוטות בשעת הגזילה והוזלה ועמדה על שתים דאם משלם ממון דצריך לשלם שלשה ואף דמשלם שנים כמו ששוה עתה וקיים מצות השבה אפ"ה חייב לשלם גם הפרוטה השלישית וא"כ שמעינן שפיר דינא דרבא ורק הואיל דלא מפורש כן במתני' דמכל מתני' בפ"ע לא נוכל ללמוד דין זה דממתני' דכל הגזלנים לא נוכל ללמוד כסברת התוס' בב"ק (דף ס"ה) משום דאם הי' איתא בעיני' הויא בת השבה ולהכי גם כי ליתא בעיני' משלם כשעת הגזילה אבל אגודה דגם כי איתא בעיני' אינה ש"פ ולאו בת השבה היא וממתני' דגזל חמץ ג"כ ליכא ללמד דין זה משום דהתם גבי חמץ לא קיים כלל מצות השבה בגזילה זו ורק משני המשניות הללו שמעינן דין זה ולהכי אשמעינן רבא דין זה והש"ס דקאמר ותנא תונא כו' הכוונה גם ממתני' דכל הגזלנים וכמ"ש ואולי נוכל להעמיס זה בכוונת התוס' שכתבו ההוא רבותא דג' קאמר רבא מסברא קצרתי מעט בזה:
[קכז]
שם אמר רבא גזל ג' אגודות בג' פרוטות והוזלו ועמדו על שתים אם החזיר לו שתים חייב להחזיר לו אחרת כו' וברא"ש (סי' כ"ה) הביא להאי דינא דרבא וכתב הפלפולא חריפתא (אות ס"ח) חייב להחזיר לו אחת פירוש אם ישנה בעין מחזיר אותה ואם לאו משלם לי' ש"פ כמו שהיתה שוה בשעת הגזילה כ"כ התוס' וכמ"ש בהג"ה ופשוט הוא דאם שילם שתי פרוטות דיו כדאמרינן בפ' מרובה מעיקרא שויא זוזא והדר ארבעה איתבר ממילא משלם זוזא וה"נ דייק לישנא והחזיר דמשמע דגזילה גופא החזיר ומש"ה לא סגי לי' דהא איכא עוד שלישית ואע"ג דלא שויא פרוטה השתא אזלינן בתר מעיקרא וכי אינה בעין משלם פרוטה אבל כשאין כל השלשה בעין סגי לי' לשלם לכתחילה שני פרוטות עכ"ל:
ונפלאתי מאוד בזה דניהא דאמרינן דבאם מעיקרא שויא זוזא והדר שויא ארבעה איתבר ממילא משלם זוזא הוא משום דמעיקרא בשעת הגזילה לא הי' שוה אלא זוזא אבל כי הוזלה ניהא דאם מחזירו בעיני' א"ל הש"ל אבל כי ליתא בעיני' שיוכל להחזירו ורק שמשלם דמים פשיטא דמשלם כשעת הגזילה כפי שהיה שוה אז בשעה שגזלה: