אור ברסלב
אמרי הצבי ג בבא קמא פרק הגוזל עצים › דף קד:

אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר

בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף קד:

דף קד.

[קיב]

(א) דף מ"ד ע"ב אר"י אמר שמואל אין משלחין מעות דוקני ואפילו עדים חתומים עלי' ור"י אמר אם יש עדים חתומים עלי' משלחין כו' כל הסוגי' והראשונים ז"ל האריכו בזה והרי"ף פוסק בהאי פלוגתא דשליח שעשאו בעדים כר"ח דהוי שליח דהא ר"י ור"א ס"ל כר"ח ורק בממציא לו שליח אז ל"ה שליח והוה עדיין באחריות הנפקד ובפי' שליח בעדים נראה דסובר כשיטה הראשונה שבתוס' דאם א"ל לשליח אמור להנפקד שישלח לי מעותי על ידך גם רבה מודה דהוה שליח ואם א"ל לשליח כשתה' במקום הנפקד לך והתראה אליו אולי ישלח על ידך זה מיקרי ממציא לו שליח וגם ר"ח ור"י ור"א סברי דל"ה שליח כי פליגי ר"ח ורבה כשא"ל המפקיד להשליח מנה יש לי ביד פלוני כשתה' שם אמור לו שדעתך לבא לכאן ואם יתנום לך הביאום לי וא"ל כן בפני עדים סובר ר"ח דהוי שליא ואם נאבדו ביד שליח זה פטור הנפקד ולרבה עדיין הוא באחריותו של הנפקד ופסקינן להלכה כר"ח וכן מבואר בש"ע ח"מ (סי' קכ"א ס"ב) עייש"ה. ובהא דאר"י א"ש אין משלחין מעות בדיוקני ואפילו עדים חתומים עלי' פוסק הרי"ף כשמואל ולא כר' יוחנן. וכפי' מה הוא דיוקני רבו הפירושים בראשונים ועיין בבעה"מ שכ' וז"ל ומה שפסק הרי"ף ז"ל בשליח שעשאו בעדים ובמשלחין מעות בדיוקני יותר נ"ל ממה שכ' בו רב האי גאון ז"ל וטעמא דשמואל דאמר אין משלחין לאו משום דלא הוי שליח אלא דחייש למיתה כרבא דאמר דילמא אדאתית שכיב ר' אבא והתקבלתי דידי' לאו כלים הוא ונ"ל שאם יש ב"ד באותו מקום עושה ב"ד שליח משום תקנה כמו שעושה בנגזל וגזלן ותוב ליכא למיחש ולא מידי ולית לי' לנפקד או ללוה לאשתמוטי עכ"ל. והנה לפירושו של הבעה"מ ז"ל בשם הרב האי גאון ז"ל אין חילוק כלל בין שליח שעשאו בעדים לבין הא דאין משלחין בדיוקני דבשניהם הברירה ביד הנפקד שלא לשלוח משום דחייש למיתה אבל אם הנפקד שלח ע"י הדיוקני תו לא הוי באחריותו של הנפקד כן נראה מדברי הרמב"ן במלחמות ממה שהקשה על הבעה"מ שכן הרמב"ן מפרש דברי הבעה"מ עיין היטב ברמב"ן שם בזה:

ולעד"נ לכאורה שגם דעת הרמב"ם ז"ל הוא כן שהרי כתב (בפ"ז מהל' גזילה ה"י) ולא יתן לא לבנו של הנגזל ולא לשלוחו אא"כ עשה הנגזל השליח בעדים עכ"ל הרי שפוסק כר"ח דשליח שעשאו בעדים הוי שליח ולא הוי תו באחריותו של הגזלן תיכף משמסרו ליד השליח של הנגזל שעשאו בעדים וע"ש בהה"מ (ובפ"א מהל' שלוחין ה"ח) כ' ראובן ששלח כתב לשמעון ואמר לו מנה שיש לי בידך שלחהו לי ביד לוי אם רצה לשלחו איני חייב באחריותן בין שהי' מלוה בין שהי' פקדון והוא שיכיר שהוא כת"י ואם טען המלוה ואמר לא כתבתי ולא שלחתי לך ישבע הלוה היסת שכתב ידו בא אליו ולפיכך שלח ויפטר וכזה הורו רבותי אבל אם לא הי' הכתב כתב ידו או שאין הלוה יודע שהוא כת"י או אפילו היו כתובין בו סימנין ואותיות שביניהן ביחוד אם טען ראובן ואמר לא שלחתי כתב ואחרים רמו בו שמעון חייב באחריות ומשלם לו ראובן [לע"ד ט"ס יש כאן וצ"ל ומשלם לראובן] אחר שיחרים על מי ששלח כתב זה מדעתו ולא יודה ויש מי שהורה שישבע ראובן ואח"כ יטול כדין כל הנשבעין ונוטלין עכ"ל ובכ"מ כתב דהא דכ' הרמב"ם אפילו היו כתובין בו סימנין ואותיות שביניהן כו' זה הוא דיוקני דפליגי שמואל ור"י ופסק הרי"ף כשמואל עכ"ד הכ"מ וכ"כ בהגמי"י אות חי"ת ע"ש והנה עולה מדברי הרמב"ם דאם ראובן מודה ששלח הדיוקני ע"י השליח הזה פטור שמעון הנפקד אם נאבד מן השליח והחילוק שבין כתב יד המפקיד לבין דיוקני הוא דבכתב יד המפקיד הרי הוא כתוב בפירוש שישלח לו הפקדון ע"י לוי ויודע הנפקד בבירור שכן צוה המפקיד והרי כשמסרו ללוי נפטר הנפקד מן האחריות ומש"ה כופר המפקיד וויימי שלא מסר כלל כתב ביד השליח והכתב נאבד מן הנפקד אז ישבע הנפקד או הלוה היסת שכן כתב לו המפקיד או המלוה כדין כופר הכל דעלמא אבל אם אין הנפקד מכיר כת"י המפקיד והמפקיד כופר שלא שלח כלל כתב כזה או אפילו כתובין בו סימנין ואותיות שביניהן ביחוד אשר גם בזה י"ל שאין הנפקד יכול לטעון טענת ברי עליהם שהמפקיד שלחם דהנה לכאורה יש לעיין בלשון הרמב"ם שהתחיל לכתוב משני דברים מענין כת"י שאין הלוה מכיר ויודע שהוא כת"י המלוה וגם מענין הדיוקני שכ' אפילו היו כתובין בו סימנין ואותיות שביניהן ביחוד וסיים רק בחדא אם טען ראובן ואמר לא שלחתי כתב ואחרים רמו בו והשמיט טענת המלוה מה הוא טוען על הסימנין ואותיות שביניהן וכשכתב הפסק ע"ז דמשלם לראובן אחר שיחרים על מי ששלח כתב זה מדעתו ולא יודה ויש מי שהורה שישבע ראובן כו' לא הזכיר כלל הפסק על הדיוקני דהיינו על האותיות וסימנין שביניהן אם צריך לשבע המפקיד או שיחרים עליו ולכאורה י"ל בזה כי לא כתב להלכה מה הדין על אם שלח ע"י הדיוקני. וצרכינן לומר בפי' דברי הרמב"ם דגם על דיוקני קאי פסקו של הרמב"ם בזה כי גם על הדיוקני אין הלוה והנפקד טוען ברי שהמלוה או המפקיד ציה לו ליתן כי יוכל להיות שזה מצא הדיוקני שלו או אפילו אם המלוה מסר הדיוקני הלז להשליח אבל מנא לי' להלוה שצוהו המלוה להשליח שישלח לו המעות דדילמא מסר לו הדיוקני לסימן לצורך ד"א שיאמינהו וא"כ לעולם הלוה א"י בבירור שהמלוה צוהו לשלוח המעות ע"י הדיוקני זו וא"כ פסקו של הרמב"ם שמחויב הלוה לשלם ורק יחרים על המלוה אם לא שלח כתב או לדעה שני שהמלוה נשבע ונוטל הוא ג"כ על אם שלח לו ע"י הדיוקני כנלע"ד בפי' דברי הרמב"ם ולכאורה מוכרח לפרש כן דברי הרמב"ם ז"ל:

ולפי הסברא זו דאף דנימא דהמלוה מסר הדיוקני להשליח ג"כ איכא חשש זה דדילמא מסרו להדיוקני הלז להשליח לצורך ד"א ולא לשלוח המעות א"כ אפילו עדים חתומים על הדיוקני ג"כ איכא ספק זה ומש"ה סובר שמואל דאין משלחין מעות בדיוקני ואפילו עדים חתומים עלי' ור"י סובר דאם עדים חתומים משלחין והיינו דר"י סובר דאין לחוש בדיוקני רק לדילמא לא מסר לו המלוה או המפקיד הדיוקני לשליח ורק שהשליח מצאו וכדומה אבל אם עדים מעידים שהמלוה מסר הדיוקני להשליח תו לא חיישינן לדילמא מסרו לו לצורך ד"א והרמב"ם לא ביאר בפי' לפסק הלכה אי כשמואל דאפילו עדים חתומים עלי' ג"כ לא או כר"י ולכאורה נראה קצת דהרמב"ם פוסק כר' יוחנן בזה ואין הכרע כל כך אבל עכ"פ זה שכתב הכ"מ דהא דכ' הרמב"ם אפילו היו כתובין בו סימנין ואותיות שביניהן ביחוד דהוא דיוקני האמור בש"ס זה מוכרח דאל"כ למה השמיט הרמב"ם לגמרי להאי דינא דדיוקנא וי"ל בזה:

ב והנה לפי האמור מובן שפיר דברי הרמ"א בח"מ (סי' קכ"א ס"ג) שכ' המחבר לדינא דדיוקני וז"ל לא עשאו שליח בעדים אלא מסר לו חותמו לסימן שהוא שליחו ומסרו לו לאמר לך והבא לי מעותי יהוא בא אצל הלוה לומר פלוני שלחני אליך שתשלח לו מעותיו והילך חותמו לסימן יעדים מעידים שהוא חותמו אבל אינם מעידים שעשאו שליח ושלחם לו ונאבדו לא נפטר הלוה וכ' הרמ"א עלה ויחרים תחילה מי ששלח שליח זה ולא יודה [טור ס"ו בשם הרמב"ם] וי"א שצריך לשבע תחילה כשאר נשבעין וניטלין [טור בשם י"א] עכ"ל ובסמ"ע (סק"ט) וז"ל ומיירי דאין הכחשה בין המלוה ולוה והשליח ע"ז כי לא בא ללמדנו בדין זה אלא שמסירת החותם הניכר לכל בידו וא"ל הביאם לי לא הוה טוב כמו א"ל בעדים הביאם לי ומש"ה לא כתב המחבר כאן שים חרם או שבועה על המלוה ומור"ם שכתב כאן די"א דיחרים וי"א דישבע הוא תמוה כי לא כתב הרמב"ם והטור כן אהאי דינא אלא אדינא שכ' הטור בס"ו והמחבר בס"ד והיינו כשמכחיש המלוה הכתב שטוען הלוה שבא לידו כתב המלוה לשלוח לו ועד"ר עכ"ל. ולע"ד לפי האמור כוונת מור"ם הוא שהרי להרמב"ם צרכינן לומר דגם בדיוקני הדין כן או דיחרים או דישבע ויטול דאל"כ אינו מובן כלל דברי הרמב"ם שהתחיל לבאר דין דיוקני ולא מסיק הדין להלכה וע"כ צ"ל דזה שכתב הרמב"ם להלכה או דיחרים על המלוה או דהמלוה ישבע ויטול זה קאי על שניהם הן אם אין הלוה יודע בבירור שזה כתב ידו של המלוה והן על דיוקני וכמש"ל בפי' דברי הרמב"ם וזה שכ' הרמ"א על דין דדיוקני הני ב' שיטות או דיחרים או דישבע ויטול. ואף שהמחבר (בס"ד) כתב ממש לשון הרמב"ם ז"ל באם אין הלוה יודע שהוא כת"י המלוה או אפילו היו כתובין בו אותיות וסימנין שביניהן ביחוד דיחרים הלוה על מי ששלח כתב זה מדעתו ולא יודה וי"א דישבע המלוה ונוטל וזה דסימנין ואותיות שביניהן הוא דין דיוקני האמור בש"ס וכמ"ש בכ"מ ולמה כתב המחבר לדין דדיוקני (בס"ג) י"ל דכ' המחבר לדין דדיוקני בפ"ע לבאר הדין דעדיין הוא באחריותו של הלוה והרמ"א הוסיף לבאר הדין לענין אם שלח ונאבדו דחייב הלוה לשלם כתב בזה ב' דעות אם יחרים על המלוה או דנשבע המלוה ונוטל כנלע"ד בכוונת הרמ"א ודו"ק:

והנה לפי האמור אם מודה המלוה שמסר הדיוקני להשליח שיביא לו מעותיו והלוה מסרו בידו עפ"י הדיוקני הלזו ונאבד ביד השליח שפיר פטור הלוה וכן מבואר כלשון הרמב"ם שהרי כתב דיחרים הלוה על מי ששלח כת"י ואינו מודה או שישבע ויטול וזה קאי גם על אם שלח ע"י סימנין ואותיות שביניהן דהוא דייקני האמור בש"ס וכמ"ש הכ"מ אבל אם מודה המלוה שמסר לו הדיוקני להביא לו המעות שפיר נפטר הלוה במסירתו ליד השליח וא"כ מועיל דיוקני כמו שליח בעדים ורק על דיוקני אינו רשאי לסמוך ולשלוח על ידי הדיוקני אבל אם מודה המלוה שמסר הדיקני ביד השליח להביא לו המעות שפיר מהני וכ"כ הש"כ (בס"ק י"ז) באריכות שכן היא דעת הרבה ראשונים והוא חמש כשיטת הבעה"מ הנ"ל ודו"ק בזה. ועיין בנתה"מ (סק"ז) מ"ש בזה:

[קיג]

שם אר"י א"ש אין משלחין מעות בדיוקני כו' כל הסוג' וכ' הרא"ש (בסי' כ"ב) מה שכ' הרי"ף ז"ל דהלכה כשמואל תמיהא בעיני דבכולי גמרא קיי"ל דשמואל ור"י הלכה כר"י כדאיתא בריש מס' יו"ט (דף יו"ד) ושמא סבר רב אלפס מדקאמר גמ' אלא שמואל היכא משדר ושקיל וטרי גמרא לאשכוחי היכי משדר שמואל אלמא דהלכתא כשמואל כו' ע"ש ובגליון הרא"ש על הא שכ' הרא"ש דבכולי גמרא קיי"ל דשמואל ור"י הלכה כר"י נ"ב נ"א דרב [וכ"ה בביצה ובעירובין דף מ"ז אי' ושמואל ור"י] עכ"ל. והנה חפשתי במס' ביצה (דף יו"ד) ולא מצאתי שם כלל מזה ורק במס' ביצה (דף ד') איתא רב ור"י הלכה כר"י ירק (בדף וי"ו ע"א) איתא אפרוח שנולד ביו"ט רב אמר אסור ושמואל ואיתי ר"י אמר מותר כו' וכתב הרא"ש שם (בסי' וי"ו) וז"ל והרי"ף לא כתב הלכתא כמאן להך לישנא דאמר שמואל פליג אדרב הלכתא כרב באיסורי ולאידך לישנא דאמר ר' יוחנן הוא דפליג ארב הלכתא כר"י עכ"ל הרא"ש. וא"כ י"ל דכוונתו ז"ל הוא דכמו דרב ור"י הלכתא כר"י אף דפליגי לענין איסור והלכה כרב באיסורי אפ"ה נגד ר"י לא נאמר כלל זה ה"ה אם איפלגי ר"י ושמואל בדיני ג"כ הלכתא כר"י דאע"ג דהלכתא כשמואל בדיני מ"מ נגד ר"י לא נאמר כלל זה כך נלע"ד בכוונת הרא"ש ז"ל:

שוב נזדמן לידי בשאלה ספר יד מלאכי שם (באות שי"ן) האריך בזה והביא דברי הרא"ש דכאן וכ' דבמס' עירובין אית שמואל ור"י הלכה כר"י ע"ש והוא כגליון הרא"ש הנ"ל ולע"ד התם בעירובין מיירי לענין איסור לענין אם קונין שביתה דהוא מידי דאיסורא ואין ראי' משם דבמידי דממונא דהלכתא כשמואל בדיני דיהי' הלכה כר"י נגד שמואל. ועיין ביד מלאכי שם שכ' ג"כ לפרש הראי' ממס' ביצה דהוא (בדף ד') ושם איתא רב ור"י והכוונה דכיון דבאיסורי הלכה כר"י נגד רב ה"ה בממונא הלכה כר"י נגד שמואל והביא דברי היראים (הלכה ל"ז) ע"ש. עוד כ' שם הגאון בעל יד מלאכי ז"ל ע"ד הרא"ש דכאן שכ' מדשקיל וטרי תלמודא ושמואל היכי משדר אלמא הלכה כשמואל והקשה עליו מהא דאמרינן פ"ק דחולין ור"מ היכי אכיל בישרא ומאידך דאיתא בפרק גיד הנשה אל רב היכי אכיל בישרא כו' וכ' עלה ואף גם זאת לא זכיתי להולמה דמאי מקשה להרי"ף מהך דפ' גיד הנשה כו' והלא בהדיא פסק הרי"ף שם כרב וכ' הר"ן עלה אע"ג דאמרינן ורב היכי אכיל בישרא לאו למימרא דאנן לא ס"ל כוותי' כו' ע"ש וכבר קדמו בזה בפלפולא חריפתא כאן (אות ס"ה) ע"ש:

[קיד]

א אמרי לשמואל מאי תקנתא כו' זיל נקנינהו לך אגב ארעא כו' כל הסוגי'. ועיין בשמ"ק בד"ה לסוף בסוה"ד מ"ש בשם הרמ"ה ז"ל בפריטיו עייש"ה באריכות:

והנה תמצית דברי הרמ"ה ז"ל הוא דהיכא דאקני' המלוה המעות להשליח אג"ק זכה השליח וכדידי' דמי לגמרי וא"כ אפילו מת המלוה קודם דמסרו להשליח ג"כ נפטר הלוה במסירתו להשליח והנה נראה מדבריו ז"ל דאפילו אם נודע להלוה שמת המלוה קודם שמסרו להשליח ומשום דהוא של השליח לגמרי ואולי אם השליח רוצה יכול להחזיק לעצמו. המעות ועדיף זה מכח הרשאה דמסקינן דשליחא שווי'. והיכא דכתב לי' הרשאה וכתוב בה זיל דון וזכי ואפיק לנפשיך או שכתב לי' התקבלתי אם מת המלוה קודם שמסר הלוה המעות לשליח עדיין הוא באחריותו של הלוה ואם אין השליח מחזיר המעות ליורשי המלוה או שנאבד מן השליח באונס מחויב הלוה לשלם ליורשי המלוה וסובר הרמ"ה דגם בבא בהרשאה ג"כ הדין כן דאל"כ רק דוקא בהתקבלתי הדין כן אבל בבא בהרשאה נפטר הלוה לגמרי במסירתו לשליח א"כ בהא דא"ל רב ספרא לרבא אלא מאי תקנתי' א"ל ליקני לך אגב ארעא היל"ל לכתוב לך הרשאה ויהי' כתוב בה זיל דון וזכי ואפיק לנפשיך:

והנה שמעינן ג"כ מדברי הרמ"ה הנ"ל דגם בלא ידע הלוה שמת המלוה והלוה מסר המעות ליד שליח זה שבא בהרשאה ג"כ הדין כן מדכ' הרמ"ה דאם ביטל המלוה לשליחותי' דשליח או המורשה מקמי דמטי זוזי לידיהו ואידך לא ידע דבטלה מרא זוזי גופי' לשליחותי' ומסרוה לממונא ל"מ לי' באחריותו דמרא דזוזי אפסיד אנפשי' כו' אבל אם ידע הלוה דביטל המלוה לשליחות קודם דמסר הלוה להמעות בידא דשליח אז חייב הלוה באחריות המעות משום דלא איבעי' ללוה למסור המעות בידא דשליח וא"כ ע"כ כי מת המלוה דאמרינן דעדיין הוא באחריות הלוה ע"כ גם בלא ידע הלוה דמת המלוה קודם שמסר המעות ליד השליח הזה שבא בהרשאה ג"כ עדיין הוא באחריות של הלוה ואם אין השליח נותן המעות ליורשי המלוה או שנאנס ביד השליח מחויב הלוה לשלם ליורשי המלוה וכמ"ש הרמ"ה ז"ל:

ולכאורה י"ל הואיל דאם בא בהרשאה מחויב הלוה ליתן המעות ליד השליח ואי לא בעי ב"ד יורדין לנכסיו א"כ ה"ה אנוס ואיך נימא דאם מת המלוה קודם שמסר הלוה המעות להשליח אף שלא ידע הלוה שמת המלוה ג"כ חייב הלוה באחריות המעות הלא יוכל הלוה לטעון אנוס הייתי בנתינת המעות ליד השליח ועפ"י צווי של הב"ד נתן המעות דאלו אתא הלוה קמן למישאל אם יתן המעות אמרינן לי' שיתן המעות ואי לא בעי כייפינן לי' ולימא הלוה הלא יכול אני לבא לידי פסידא שמא מת המלוה ואף דאית לי' חזקת חי מ"מ אמאי יתחייב הלוה לשלם אח"כ אם מת המלוה קודם שנתן הלוה המעות ונאבדו המעות מן השליח, ולכאורה י"ל בזה. ועיין בטוח"מ (סי' קכ"ב) אעפ"י שלוה ששלח למלוה חובו בצווי ע"י שלוחו ונאבד פטור אם ירצה הלוה לא ישלחנו לו ע"י שלוחו אפילו אם יש עדים שעשאו שליח להביא לו עד שיבא בהרשאה וטעמא משום שיש לו לחוש שמא בטל המלוה את השליחות או מת שאלו מת או בטל השליחות קודם שיתן לשליח ונתן אח"כ לשליח ונאבד חייב באחריותו אעפ"י שלא ידע שמת המלוה או בטל השליחות ובעל העיטור כתב שאפילו ביטל השליחות קודם שהגיע המעות ליד השליח ונתנם לו אח"כ ונאבדו פטור הלוה שיאמר למלוה סמכתי עליך שהיית עומד בשליחותך שכשם שחזקה שליח עושה שליחותו כך חזקה שבעה"ב עומד בשליחותו ולא הי' לך להחזיר בך ואין לי להפסיד בשביל חזרתך והראב"ד כ' כסברא הראשונה וכ"כ הרא"ש ז"ל כו':

ועיין בב"י שכ' בדברי בעל העיטור נ"ל דלא פליג אלא בביטל שליחותו משום דאיהו דאפסיד אנפשי' אבל מת מודה שנתבטל שליחותו כדמשמע בעובדא דר' אבא שכתבתי בסמוך עכ"ל ולכאורה תיקשי דכמו דאמרינן דמש"ה הי' יכול הלוה לתת המעות משום חזקה דמשלח עומד בשליחותו וממילא פטור הלוה כשנתנום לשליח ה"ה אם מת המשלח ג"כ אז בשעה שמסר הלוה המעות לשליח הי' לו להמלוה חי והרי בגיטין (דף כ"ח) המביא גט והניחו זקן חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים:

עוד כ' הטור בשם הרא"ש דכיון שהרשה לשלוחו וכ' לו זיל דון ואפיק לנפשיך הוי כאלו נותנו לו במתנה ותו לא מצי מבטל לי' אע"ג דקיי"ל שליח שווי' כו' אבל הרמב"ם והרי"ף משם רב יהודאי גאון כתבו שיכול לבטל ואפילו לפי דבריהם כ' הרא"ש אם ביטל ההרשאה כו' וכן אם נתן לו הממון ונאנס פטור ובלבד שלא ידע שבטל השליחות אבל אם ידע שבטל ונתן לו ונאנס חייב שלא הי' לו ליתנו כיון שידע שביטל השליחות וכ"כ הרמב"ם ואם מת המרשה קודם שהגיע הממון ליד המורשה הי' נראה לפי סברת א"א הרא"ש שא"י לבטל השליחות בחייו ג"כ לא נתבטל במותו אבל הוא כתב בתשובה שנתבטל כשמת עכ"ל והנה לדינא סובר הרא"ש כשיטת הרמ"ה בפריטיו שהביא בשמ"ק הנ"ל והטור כ' עוד בשם הרמ"ה אע"ג דבשאר השליחות כשמת השליחות בטל שאני גבי הרשאה כיון דאוקמי' בדוכתי' כ"ז שאינו מבטלו במקומו עומד ואפילו מת התובע נפטר הנתבע והוא שלא ידע הנתבע במיתתו קודם שנתן הממון מתחת ידו אבל בשאר שליחות אפילו לא ידע חייב באחריותו עד שיבא ליד השליח בחיי התובע וכ"כ הראב"ד שאם מת המרשה קודם שהגיע הממון ליד המורשה לא נתבטלה ההרשאה אעפ"י שאלו הי' חי הי' יכול לבטלה עכ"ל ועיין בד"מ מ"ש בשם המרדכי והמהרי"ו. והנה סברת הרמ"ה שהביא הטור היא הפוכה מסברת הראשונים הנ"ל דבמת המלוה פטור הלוה אם לא ידע ממיתת המלוה וצ"ל דלא זה הוא הרמ"ה בפריטיו שהביא השמ"ק הנ"ל. ועיין בש"ע (ס"א) ובסמ"ע וש"כ (סק"ה) ובנתה"מ שם (סק"ג) מ"ש בזה:

והנה ראיתי בפלפולא חריפתא בפרקין (אות ס"ו) שכ' ואפילו יודע הנפקד שמת המשלח שלא נתבטל השליחות שאין כאן שליחות אלא זה זכה בקנין אגב ולא נפלו קמי יורשיו אבל בהרשאה דקיל דין כו' כי מת נפלו קמי יורשיו ונתבטל השליחות ואלו ידע הנפקד ונתן לו חייב באחריות כנ"ל לפרש דאי תימא דאפילו באגב ל"מ כשמת אם הנפקד יידע בכך א"כ בזיל דין אפילו כשאינו יודע נתבטל ומתחייב באחריות וזה דבר תימא שאנחנו נחייבוהו ונכוף לנפקד לתת לשליח אעפ"י שיוכל לבא לידי הפסד שמא כבר מת המשלח מתחייב היא באחריות אלא ודאי בזיל דון כי לא ידע הנפקד במת המפקיד פטור לכך מחייבין אותו לחת לשליח יהא דאמר רבא התקבלתי דר' אבא ל"מ וצריכי להקנות באגב היינו דילמא אדאתא שכיב ר' אבא ויהי' ידוע לאביו שהוא הנפקד שמת ר' אבא ומכי ידע לא יתן לך כו' עיי"ש. הרי שגם הפלפולא חריפתא עמד בזה יהי' קשה לו מה שהקשיתי ומש"ה כתב דגם בזיל דון כו' ג"כ הדין כן אם לא ידע הלוה שמת המשלח ונתן לו פטור הלוה וא"כ דברי הרמ"ה בפריטיו שכ' דגם בזיל דון כו' אפילו אם לא ידע הלוה שמת המלוה חייב הלוה באחריות המעות וא"כ קשה דהא אנוס הי' הלוה שהרי הי' מוכרח ליתן המעות להשליח שבא בהרשאה וכמש"ל:

ב וראיתי בשמ"ק שם שכ' הר"ר יהונתן ז"ל וצ"ע אמאי באורכתא העשויי' כתיקון חכמים דכתוב בה זיל דין וכו' האיך יכול להכריחו בזה ולהוציא ממונו מידו אמאי לא חיישינן דילמא שכיב המרשה אותו בבואו בדרך ונפלו נכסי קמי יתמי והרשאתו שהרשהו לאו כלום הוא י"ל נהי דיכול הנתבע למימר לי' לאחר שיצא מב"ד חייב לא אחזיר לך המעות דדילמא שכיב וכו' אבל קידם שיצא מב"ד ל"מ למימר לי' לא אדין עמך דדילמא שכיב דמצי ב"ד שבאותה העיר למימר לי' אמאי קא סמכת לאשתמוטי מיני' משום דדילמא שכיב ונפלו נכסי קמי יתמי אפ"ה יש לו לדון עמך דלא גרע מאפיטרופים שמינהו אבי יתומים שרשאי לדון ולזכות א"נ י"ל כיון דחשדך שמא תכפור בפקדון שלו שהרי כתב לו זיל דון וזכי כו' ניחא להו ליתומים שלא יהי' הממון תחת ידך עוד ואוציא גם הפקדון מידו ולא מצי למימר לי' דילמא תבעי לי יתמי דילי' דודאי ניחא להו מאי דעביד אביהן אבל בהתקבלתי דר' אבא לא הי' הנפקד נחשב בעיני ר' אבא אלא שהי' צריך לו הממון מש"ה יש לחוש דילמא ניחא להו ליתמי שיעמוד הממון ביד הנאמן שהפקיד אביהן ע"ז שהרי אינו צריך להם עכשיו אעפ"י שהי' צריך לאביהן עכ"ל:

והנה הקשה גם הר"ר יהונתן כן ובתי' הראשון סובר דבאמת ל"מ ההרשאה רק לדון עמו אבל א"צ ליתן המעות לשליח משים דדילמא שכיב המרשה ויצטרך הלוה לשלם עוד הפעם ליתמי המלוה אם יאבד ביד השליח ולתי' השני אם הוא באופן אשר המרשה רוצה ליקח הדבר מן הנתבע משום שאיני נאמן לו א"כ מסתמא גם היתומים ניחא להו בזה ואינם יכולים לטעון כן וא"כ לשיטה זו אם הי' היתומים אמרו בפי' לאחר מיתת אביהם תיכף שאינם רוצים בזה שנתן אביהם כח הרשאה לשליח זה א"כ לא ניחא ליתמי בזה יהי' הדין שיצטרך הלוה לשלם א"כ אכתי יכול הלוה לומר דילמא מיחו היתומים בפירוש וגילו דעתם תיכף לאחר מיתת אביהם שלא ניחא להו בזה שנתן אביהם כח ההרשאה לשליח זה והכא ל"ש לומר חזקה שהמשלח עומד בשליחותו דהא הם לא עשאו אותו שליח וצ"ל דכוונתי ז"ל הוא דאפילו אם אמרו בפירוש שאינם רוצים ב"ה שעשאו אביהם שליח ג"כ פטור הלוה אם נתנו לשליח זה הבא בהרשאה ונאבד ממנו בדרך וצ"ע לכאורה בזה:

ואולי י"ל דכוונתו ז"ל הואיל דאיכא שני ספיקות חדא שנותנין להמרשה חזקת חיים ואפילו אם ניחוש לשמא מת המרשה דילמא לא ביטלו היורשים השליחות שעשה אביהם לשליח זה ינתן לו כח הרשאה ואדרבה אמרינן דניחא להו ליורשים בשליח שעשה אביהם הואיל דהוא כפרן בעיני אביהם שהרי נתן לזה כת הרשאה להוציא את שלו מן הנפקד או הלוה ובכה"ג פטור זה משים דהוא חששא רחוקה לחוש לשמא ביטלו היורשים להרשאה שנתן אביהם לזה השליח ולפ"ז אם נודע לו שמח המרשה אינו רשאי ליתן להשליח זה דתו ליכא רק חדא ספיקא דנימא דניחא להו להיורשים בשליח שעשה אביהם וכעין זה כתב ביש"ש (סי' מ"ם) ובנתה"מ (סי' קכ"ב סק"ד) עייש"ה מ"ש שם ואכתי צ"ע בזה:

נ ולולא דמסתפינא הי' נלע"ד לומר בטעמא דהרמ"ה ז"ל בפריטיו הנ"ל מש"ה כי מח המלוה המרשה קודם שנתן הלוה המעות לשליח דחייב הלוה באחריות הוא משום דאע"ג דאנוס הוא משום דלוה חייב באונסין ואף שבא לו האונס ע"י המלוה שצוה ליתן לשליח זה שבא בהרשאה מ"מ לא בא בפשיעתו של המלוה ומש"ה חייב הלוה באחריות ומ"מ חייב הלוה ליתן לשליח הבא בהרשאה הואיל דעבד לוה לאיש מלוה ומחויב ליתן להשליח שהרי יש למלוה חזקת תו אבל אם חזר בו המלוה משליחותו א"כ בא זה מפשיעת המלוה ומיפטר הלוה מן האחריות כשמסרו לשליח שבא בהרשאה והמעיין היטב בלשון הרמ"ה ז"ל יראה כי נוכל לכוון כן בלשונו הטהור ושדקדק ג"כ וכ' הלשון הלוה והמלוה ונוכל לומר שדוקא בלוה הדין הואיל דחייב באונסין וכן בשואל דג"כ חייב באונסין אם הוא תוך ימי שאלה אבל אם כלתה ימי שאלה דלא מחויב באונסין וכמבואר בח"מ (סי' ש"מ) עיי"ש ומכ"ש בפקדון אם החזיר הנפקד לשליח הזה הבא בהרשאה וקודם שמסרו להשליח מת המפקיד או המשאיל בכה"ג מיפטר הנפקד והשואל לגמרי הואיל דאנוס הי' במה שמסרו לשליח הזה שהרי הי' מחויב עפ"י הדין להחזיר כיון שבא השליח בהרשאה כנלע"ד להסביר דברי הרמ"ה בפריטיי ז"ל ודו"ק:

שבתי וראיתי כי בשואל לא שייך לומר כן דאם הוא בתוך ימי שאלה א"צ להחזיר לו עדיין ואחר ימי השאלה אינו חייב באונסין. מיהא י"ל היכא דהשאילו סתם בלא זמן דמצי המשאיל לתובעו בכל עת שירצה כמבואר בחו"מ (סי' שמ"א ס"א) ואפ"ה עדיין חייב באונסין ועיין בנתה"מ שם (סק"א). וגם י"ל עוד אפילו בתוך ימי שאלה והשואל החזיר להשליח אף שלא הי' מחייב ודו"ק:

ד והנה מדברי הרמ"ה ז"ל בפריטיו הנ"ל שכ' דאם הקנה לו אג"ק אז נפטר אפילו אם מסר לו אחר שמת המלוה ולא נתבאר היטב אם מיירי גם כי ידע הלוה שמת המלוה קודם שמסר להשליח אי דוקא כי מסר לו הלוה להשליח ולא ידע הלוה אז שמח המלוה אבל כי ידע אפילו שהקנה לו אג"ק ג"כ אינו רשאי ליתנו להשליח. ובש"ע חו"מ (סי' קכ"ב ס"א) כ' הרמ"א מיהו אם ידוע שמת לא יתנו לשליח עכ"ל בשם תשו' הרא"ש וי"ל דאסור לו ליתנו לשליח אבל אם עבר ונתן אין לחייב להלוה באחריות ויש לומר הטעם הואיל דמספקא לי' אם היכא דהקנה אג"ק אם לגמרי הקנה שיהי' שלו ומש"ה אין לחייבו להלוה באחריות אם נאבד מן השליח ועיין בסמ"ע (סק"ד) וש"כ (סק"ו) מ"ש בזה. ולעד"נ דנוכל לפרש כוונת הרמ"א כמו שכתבתי וכן כ' הרמ"א לקמן (בסי' ש"מ ס"ח) ואם א"ל שלח ועד שלא הספיק לשלוח מת [פי' המשאיל] לא ישלח דהא נפל קמי יתמי ואם שלח ספק אם חייב באחריותו עכ"ל בשם המרדכי ר"פ השואל. ובש"כ (סק"ה) הקשה דברי הרמ"א אהדדי דבכאן משמע דנתבטל השליחות כשמת המשלח (ובסי' ש"מ) מספקא לי' אם נתבטל השליחות כשמת המשלח ולפי האמור י"ל דכאן ג"כ לא פסיקא לי' לחייבו להלוה באחריות אם עבר ושלח ורק שכ' דלכתחילה לא ישלח וי"ל בזה:

ועיין בנתה"מ כאן (סק"ג) שכ' לתרץ דברי הרמ"א דהתם (בסי' ש"ח) יש סברא לפוטרו משום דהמשאיל מחייב מדין ערב דודאי אם אומר תן מנה לפלוני ואתחייב לך דחייב אפילו ביטל שלא בפניו והוא לא ידע ונתן על פיו דחייב כו' וה"ה אם מת והוא לא ידע דחייב משים דהוה כמו נתחייב מעכשיו אם יוציא זה הממון על פיו משא"כ בשליח בעדים דלא הוי מטעם ערבות ורק מטעם שליחות וכשמת נתבטל השליחות כו' עייש"ה בדבריו. ולע"ד י"ל ב"ה חדא די"ל בדין זה אם ערב בעד חבירו ומת הערב קודם שנתן לו זה אם לא נתבטל הערבות דעיקר חיוב של הערבות בודאי הוא רק בשעה שנתן זה להלוה ולא מצאתי עדיין מפורש דין זה וגם מה שחילק בין הא דלקמן (בסי' ש"מ) דנוכל לומר דחייב מדין ערב משא"כ כאן בשליח בעדים דהוא רק מטעם שליחות ולא מדין ערב. ולע"ד לא אדע ההפרש בין זה לזה מדוע לא שייך גם בשליח בעדים מטעם ערבות ולעיל בסוגיין [אוק"ט אק"ד] העירותי בזה וגם הלא הרמ"א כ' לדינו על היכא דהקנה לו בקנין אג"ק והש"כ שכ' (בסק"ה) הרבה ראיות מפוסקים דאיירי בשליח בעדים אבל עיקר הדין של הרמ"א איירי בהקנה לי בקנין אגב קרקע וכבר כ' באו"ת על הש"כ כן עיין שם היטב והרבה יש לעיין עוד בזה:

[קטו]

בתוד"ה אגב אסיפא דביתי' ומה שכותבין הרשאה אפילו אותם שאין להם קרקע י"מ משום דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי כו' ועיין לעיל (על דף י"ב ע"א) בתוד"ה אנא [אומ"ח] מ"ש בזה ובב"מ (על דף מ"ו ע"א) תוס' ד"ה וניקנינהו מ"ש בזה:

והנה כבר האריכו המפרשים בזה בענין קנין אודייתא ונהירנא כי הארכתי אז בלמדי סוגיא זו העירותי בהרבה דברים ולא אזכור מ"ש בזה רק אחר היגיעה נזכרתי איזהו הערות שהעירותי אז והוא דלכאורה י"ל בקנין אודייתא מה זה הקנין שבו הלא כל הקנין צריך לעשות בו איזהו מעשה הקנין קנין כסף בנתינת הכסף הוה קנין ובמשיכה ובחצר וכדומה הוה הקנין אבל באודייתא במה חל הקנין והנה בקנין הכסף דאמרינן מעות אינן קונות אין להקשות דליהני מכח אודייתא שהוא מודה שהחפץ הוא של לוקח דיש לומר הואיל דהוא רק מכח הקנין כסף וכל שמעות אינן קונות איך נוכל לומר בזה מטעם אידייתא הא לא הודה כלל שהוא של הלוקח ואף דיכול הלוקח לעשות בו משיכה וכל שבידו לזכות מיחשב כשלו כדאיתא בנדרים (דף ל"ד) גבי הי' לפניו ככר של הפקר ובהרא"ש והר"ן שם עייש"ה מ"מ הלא כוונת הלוקח מכח הקנין כסף וכסף אינה קונה וי"ל הרבה בזה. אבל במה קנה זה החפץ אשר חבירו מודה לו שזה החפץ הוא שלו במה זכה בו ואף דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ונאמן אדם ע"ע במה שהוא לחובתו ועיין בחו"מ (סי' קי"ג ס"ב) אבל מ"מ במאי זכה זה בהחפץ הלז:

ואף אם נדחוק דהואיל דהוא הודה שזה החפץ הוא של חבירו מהני הודאת בע"ד ומעתה הוא ממילא של חבירו דהא מחויב ליתן לו הואיל דהודה שהוא של חבירו וכשבא חבירו מחויב ליתן לו עפ"י הודאתו וא"כ לענין איסור לא מהני קנין אודייתא ועיין ביו"ד (סי' קס"ח בט"ז ס"ק י"ד) וז"ל ומו"ח ז"ל כתב דאפשר ליישב דה"ק שיהי' זוכה בו בדרך שיזכה בו העכו"ם כגון באודייתא שמודה שהוא של עכו"ם כההוא דפ' מי שמת בעובדא דאיסור גיורא כו' ולא נהירא לי דההיא אודייתא דאיסור גיורא שהודה שהממון א"ש אינו ענין כלל לכאן דודאי לענין ממון אמרינן שאדם נאמן לחובתו והודאת בע"ד כמאה עדים דמי אעפ"י שאנו יודעים שהוא משקר וכמ"ש בחו"מ (סי' קי"ג ס"ב) אבל זה ודאי אינו שיועיל לאפקועי איסורא בשביל שקר שלו כי' עייש"ה ועיין קצה"ח (סי' קצ"ד סק"ד) ובמקו"ח (סי' תמ"ח סק"ה) מ"ש בזה:

ולעד"נ די"ל דהא דאודייתא הוי קנין היינו שיצא מרשות הבעלים בהודאה זו דהודה שהחפץ זה הוא של פלוני אבל עדיין לא זכה בו אותו פלוני דהא לא עשה בו קנין עדיין ולא מיקרי עדיין שלו דאל"כ בהא דר"ג וזקנים שבאו בספינה והשכיר ר"ג מקומו להם והלא הי' יכול להודות להם שהוא של ר"י ור"ע כן ויסף ואם היינו אומרים דקנין אודייתא בעי עדים וכסברת הקצה"ח (בסי' מ"ם) וכבר קדמו בזה המוהרש"א והמוהרמ"ל בגיטין (דף י"ג) והובא בפ"י שם היינו יכולין לומר שלא היו שם עדים כשרים להעיד בספינה כי ר"י ור"ע היו בעלי דברים ואף שבמשנה כ' מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אולי היו הזקנים קרובים לר"ג ור"י ור"ע הי' א"ש אך אינו מפורש שהיו הזקנים קרובים וא"כ הי' יכול להקנות בקנין אודייתא וגם הלא הרבה שיטות סוברים דלא בעי עדים דוקא וא"כ מדוע לא הקנה ר"ג בקנין אודייתא ולפי המבואר בתוס' קידושין (דף כ"ו ע"ב) ד"ה מעשה דהי' שנת הביעור א"כ בודאי הי' יכול להקנות בקנין אודייתא אם נימא דמהני אודייתא לענין איסור ועוד י"ל מכמ"ד בזה אולם לפי האמור דקנין אודייתא מהני רק לענין שאינו תו של הבעלים הראשונים אבל מ"מ עדיין לא זכה בו זה א"כ א"ש הא דהוצרך ר"ג להשכיר לר"י ור"ע המקום ובקנין אגב או חצר אבל צריך שכירות מקום דאף דיודה ר"ג מ"מ לא מהני קנין אודייתא רק לענין שיצא מרשותו אבל עדיין לא מיקרי שבא ליד ר"י שיהי' יכול להפריש ממנו תרומת מעשר כיון דעדיין לא הוי שלו והרבה י"ל בזה:

ובזה א"ש כל מה שדקדקתי לעיל על כל קנינים שאינם מועילים עפ"י הדין דליהני מכח אודייתא אבל לפי האמור א"ש דמ"מ עוד לא זכה בו זה הקונה וי"ל בזה. ולפ"ז א"ש דמהני קנין אודייתא לחמץ הואיל דבאמת אינו ברשותו ורק דהתורה אוקמי' ברשותי' וא"כ כשביטל חמצו ורק מדרבנן צריך ביעור וכל שהודה שהוא של הנכרי כבר יצא החמץ מרשותו לגמרי ואף דלא זכה בו עדיין הנכרי מ"מ תו לא מיקרי חמצו של ישראל וזה נלע"ד נכון בסברא ובטעמא. ואם אמרינן כן א"כ לא הי' קשה קושית התוס' בב"מ (דף מ"ו) גבי הי' עומד בגורן דליקנינהו באודייתא להמעות אבל בזה א"ש דניהא דהמעות יהי' יוצא מרשות הבעלים מ"מ עדיין לא הי' זכה בו זה שיהי' יכול לחלל בהמעות הזה דעדיין לא הוי שלו כיון דלא זכה בו זה ולא בא לידו עדיין והרבה העירותי בזה וכעת לא אוכל להאריך ואזכה ללמוד וללמד ולא ימוש התורה מפינו ומפי זרעינו ע"ע ונזכה לחדש חידושין דאורייתא לאמתה של תורה. היום יום ה' ערב חג השבועות תרמ"א לפק"ק דאברי:

[קטז]

א בתוד"ה חוץ מפחות ש"פ בקרן תימא אמאי אצטריך למיתני הא כיון דברישא תנן שוה פרוטה משמע אבל פחות לא עכ"ל ובתוי"ט תי' דאשמועינן דדוקא להוליך אחריו הוא דא"צ הא אם בא הנגזל מחויב ליתן לו משום דמ"מ גזל הוא בידו דהא אסור לגזול כל שהוא דבר תורה ודייק כן מלשון הרמב"ם (בפ"ז מהל' גזילה) שמסיים בדין דכאן אלא יבא הנגזל ויטול את השאר עכ"ד. הנה לע"ד לכאורה י"ל בזה דאמאי צריך לשלם כשיבא הנגזל דאף דח"ש אסור מה"ת לגזול מ"מ אם גזל ח"ש ליכא חיוב השבה דהא מחיל לי' והרמב"ם בפ"א מהל' גזילה) כשכתב הדין דאסור לגזול כל שהוא ד"ת וכן בש"ע (סי' שמ"ח ס"א וסי' שנ"ט ס"א) דכ' אסור לגזול כ"ש ד"ת אבל בהשבה פטור משום דמחיל לי' ועיין פ"י קידושין (על דף מ"ו ע"א) בהא דמחולקים המהרש"ל והמהרש"א שם בהא דקאמר שם הש"ס היתה אוכלת ראשונה ראשונה והא מלוה הוא והקשה המהרש"ל דמשמע אי אמרינן המקדש במלוה מקודשת הוי אתי שפיר ואמאי בעינן ש"פ בקמייתא אף הח"פ ליצטרף וכ' לתרץ משום דאם הי' שוה פחות מש"פ לא הוה מצטרפי מאחר שאכלה קודם גמר דבריו ואין שייך לצרף כולם והמהרש"א השיג שם וכ' הפ"י דנראה כדברי המהרש"ל דאף למאי דמסקינן דמעות בעלמא חוזרין והו"ל גזל דהיינו מלוה מ"מ נ"ל דאפילו אי תימא דמקדש במלוה מקודשת אפ"ה א"ש דאוכלת ראשונה ראשונה אין מצטרפין לש"פ אפילו אי מעות חוזרין דלא הוי גזל כיון דאוכלת ראשונה ראשונה וכל חד מנייהו לא הוי ש"פ אין כאן גזל דפחות מש"פ לא ניתן להשבון ואפשר דאפילו גזל פחות מש"פ עכשיו וחזר וגזל פחות מש"פ נמי לא ניתן להשבון דקמא קמא אכל לה כיון שאין עליו שם ממון בשעה שגזלה ועיין עוד שם בפ"י בתוס' ד"ה וש"מ שר"ל דזה תליא בפלוגתא שבין המהרש"ל והמהרש"א עייש"ה אבל עכ"פ חזינן דעל גזל ח"פ בודאי דליכא חיוב השבה כלל ובפלפולי מכבר עם הגאון מו"ה "יעקב יצחק" נ"י מלבוב בעהמ"ח ספר מקראי קודש הארכתי בזה ועיין לקמן (על דף ק"ה ע"א) [אוקכ"ד אק"ג]:

והנה הרמב"ם כ' בהדיא דכשיבא הנגזל ויטול את שלו והרי דלא אמרינן דמחיל לי' על הח"פ שגזל ממנו. מיהא י"ל דשאני הכא דנשבע וגם הרי אמר לי' בפירוש דמחל לו על השאר חוץ מפחות מש"פ והאיך שייך לומר דמחיל לי' הלא אומר בפי' שאינו מוחל לו וגם דהא באמת הי' הגזל פרוטה ויותר ורק שנשאר חצי פרוטה שלא מחל לו עלי' ועל השאר מחיל בכה"ג י"ל דלא מחיל עלה דדוקא בגוזל ח"פ אמרינן דמחיל אבל היכא דשילם לו הקרן חוץ מפחות מש"פ בקרן בזה שפיר י"ל דהוי מחילה על ח"פ מיהא צרכינן לומר הואיל דבאמת גזלו יותר מפרוטה ורק שנשתייר ח"פ שלא שילם לו עדיין בזה י"ל דלא הוי מחילה ממילא או משום דנשבע לשקר וחייבה התורה לשלם הקרן וחומש ורק דמהני מחילה בפי' אבל בסתם ל"מ מחילה כן נוכל לומר בדעת הרמב"ם ז"ל דסובר דכשיבא הנגזל יטול הח"פ ורק דא"צ לילך אחריו:

שוב דקדקתי בלשון המשנה והרמב"ם העתיק הלשון נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש מחל לו על הקרן ולא מחל לו על החומש מחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות מש"פ בקרן א"צ לילך אחריו זה הוא לשון המשנה וע"ז כ' הרמב"ם והוסיף לומר אלא יבא הנגזל ויטול את השאר הרי שכ' דוקא זה על מחל לו חוץ מפחות משוה פרוטה בקרן וא"כ נוכל לומר דדוקא בזה שמחל לו על הקרן חוץ מפחות מש"פ א"כ הרי אמר בפי' שאינו מוחל על הח"פ זו ומש"ה לא הוי מחילה אבל בשילם לו הקרן חוץ מפחות ש"פ בקרן בזה שפיר י"ל דא"צ לשלם לו כלל הח"פ כיון דמחל לו על הח"פ וממילא הוי מחילה ועיין בטוח"מ (סי' שס"ז) שני דעות ועיין בש"ע וי"ל עוד בזה ועיין לקמן (על דף ק"ה) [אוקכ"ג] מ"ש עוד בזה:

ובעיקר קושית התוס' הי' אפשר לומר דמש"ה הוצרך התנא לאשמיעינן דאם מחל לו על הקרן חוץ מפחות מש"פ דאינו חייב להוליך אחריו היינו אפילו אם הגזילה הי' יותר מפרוטה דהי' עליו חיוב השבה אפ"ה אם עתה היא רק חצי פרוטה א"ח להוליך אחריו דמרישא לא הוה שמעינן דפטור אלא דוקא היכא דגזל פחות מש"פ וכמו שכ' לעיל סברא זו:

ב וראיתי בשמ"ק כתב ליישב קושית התוס' כן ואולם י"ל בדברי' והוא כי במתני' בד"ה חוץ מש"פ בקרן וא"ת מרישא שמעינן לה מדקתני חוץ מפחית מש"פ א"צ הא ש"פ צריך וי"ל משום דמנינן למידק פחות מש"פ פשיטא דא"צ הא ש"פ מספקא לי' כדאמרינן פרק בתרא דע"ז תני ר"ח שפחסתו צלוחיתו כו' וא"ת מרישא שמעינן לה נמי הגוזל את חבירו ש"פ דמשמע הא פחות א"צ לילך אחריו וי"ל דסד"א הנ"מ דלא גזל מתחילה ש"פ אבל גזל מתחילה ש"פ אפילו לא נשאר בידו אלא פחות מש"פ צריך לילך אחריו קמ"ל עכ"ל הרא"ש ז"ל והנה מתרץ הרא"ש כן לקושית התוס' הנ"ל:

אלא שי"ל דבהקושיא הראשונה שהקשה הרא"ש הוא על סיפא דמתני' דקתני מחל לו על הקרן חוץ מש"פ בקרן דצריך להוליך אחריו דל"ל דהא שמעינן לה מן המציעתא דקתני חוץ מפחות ש"פ בקרן א"צ להוליך אחריו א"כ שמעינן הא על ש"פ מקרן צריך להוליך אחריו כן הוא קושית הרא"ש ז"ל דהא במתני' קתני בריש הגוזל את חבירו ש"פ ונשבע לו והודה צריך להוליך אחריו ואח"כ קתני מחל לו על הקרן חוץ מפחות מש"פ בקרן א"צ להוליך אחריו ז"ה הוא המציעתא והדר קתני מחל לו על הקרן חוץ מש"פ בקרן צריך להוליך אחריו וא"כ הי' קושית הרא"ש דסיפא ל"ל לתנא למיתני' הא שמעינן לה ממציעתא ומ"ש הרא"ש הלשון מרישא שמעינן לה כוונתו על מציעתא ורק דבדין השני של המתני' מתחיל הרא"ש וקרי לי' רישא אלא דאיני מבין מה זה שמתרץ הרא"ש דהו"א דפחות מש"פ פשיטא לי' דא"צ להוליך אחריו אבל ש"פ מספקא לי' הלא בהדיא קתני ברישא דמתני' הגוזל את חבירו ש"פ ונשבע לו יוליכנו אחריו למדי ובפשיטות יש להקשות דדין זה דקתני חוץ מש"פ בקרן צריך להוליך אחריו ל"ל הא מפורש ברישא דמתני' דהגוזל ש"פ ונשבע לו יוליכנו אחריו למדי ולכאורה צע"ג בזה ויש לדחוק ולומר דהתנא דמתני' נקיט ברישא הכלל דגוזל ש"פ ונשבע צריך להוליך ואח"כ מפרש הפרטים וקתני אם נשתייר פחות מש"פ בקרן א"צ להוליך אחריו ובנשתייר ש"פ צריך להוליך אחריו וזה שקורא הרא"ש לדין זה דמחל לו חוץ מפחות מש"פ רישא ובמחל לו חוץ מש"פ קורא לה סיפא וב"ה מובן קצת תירוצו של הרא"ש ז"ל בזה:

וליישב כל זה נלע"ד לומר בזה דהנה יש חילוק בין אם גוזל ח"פ או דגוזל הרבה רק ששילם לו ונשאר חייב לו עוד מן הגזילה וכן אם מחל לו ורק לא מחל לו הכל רק חוץ מפרוטה או חוץ מחצי פרוטה דמחילה נחשב ג"כ נפרעין כאלו קיים מצות השבה דמחילה הוה כאלו אומר לו הריני כאלו התקבלתי:

והנה בכל אחד משניהם יש מעלה יתירה ממה שיש באידך דבגוזל פחות מש"פ יש מעלה שלא הי' חל עליו כלל החייב השבה מעולם אלא שלא קיים ג"כ בזה הגזילה מצות השבה ובאידך היכא דגזל הרבה ושילם לו או מחל לו חוץ מפרוטה או ש"פ יש מעלה שכבר קיים בגזילה זו מצות השבה וכנגדו יש שהי' חל חיוב השבה על הכל וא"כ בזה שנשאר עדיין הי' עליו חיוב השבה ומעתה יתבאר שפיר דברישא דמתני' קתני הגוזל ש"פ ונשבע דצריך להוליכו אחריו וידעינן שפיר מינה הא גזל חצי פרוטה א"צ להוליך אחריו אלא דנוכל לטעות ולומר דדוקא בגזל ח"פ דלא הי' עליו מעולם חיוב השבה היא דא"צ להוליך אחריו אבל אם הגזילה הי' הרבה ושילם לו או מחל לו חוץ מפחות מש"פ דהי' עליו מכבר חיוב השבה גם ע"ז יהי' מחויב להוליך אחריו וקמ"ל מציעתא דגם בכה"ג א"צ להוליך אחריו ואלא דא"כ יש לטעות ולומר דאפילו אם נשתייר שוה פרוטה שלא שילם לו או שלא מחל לו ג"כ א"צ להוליך אחריו דאע"ג דקתני ברישא דגוזל ש"פ חייב להוליך אחריו התם משום דלא קיים כלל עדיין מצות השבה בגזילה זו אבל בסיפא דגזל הרבה ושילם או מחל לו חוץ מפרוטה דהרי קיים מצות השבה בגזילה זו דזה שמחל לו נחשב ג"כ כהשבה אימא דא"צ להוליך אחריו וקמ"ל התנא דגם בזה שכבר קיים מצות השבה בגזילה זו אפ"ה כל שנשאר חייב לו עדיין ש"פ מהגזילה חייב להוליכו אחריו:

[קיז]

שם בגמ' נתן לו את הקרן אלמא חומש ממונא הוא כו' כל הסוגי' עיי"ש ברש"י ותוס' מה שפירשו. והנה לכאורה י"ל דהא דע"י הודאה של הגזלן מתחייב לשלם חומש היכי ליהוי הודאה זו אם בפניו דוקא או אפילו שלא בפניו ג"כ הוה הודאה אם הודה לפני אחרים והנה בקנס דמודה בקנס פטור בעינן דוקא שיודה בפני ב"ד ובמקום ב"ד וכמבואר בב"ק לעיל (דף ע"ד ע"ב) ואם הודה לבעלים עצמן שגנב מהם אם מיפטר מכפל מטעם מודה בקנס מבואר לקמן בב"ק (דף ק"ח ע"ב) תבעוהו בעלים לשומר ונשבע והוכר הגנב תבעו שומר והודה תבעוהו בעלים וכפר והביאו עדים מי נפטר הגנב בהודאת שומר או לא נפטר הגנב בהודאת שומר ובתוס' שם ד"ה תבעו מ"ש בזה ועיין לקמן שם (על דף ק"ח ע"ב) [אוקס"ה וקס"ח] מ"ש בזה. וא"כ י"ל הכא לענין חיוב חומש דמתחייב חומש דוקא בשהודה אם בעינן דוקא הודה לנגזל או גם בהודה לפני אחרים ג"כ מתחייב ובזכרוני כי במהדו"ק העירותי בזה בארוכה והבאתי גם דברי המנחת חינוך בזה ואולם איני זוכר כעת וגם אין לי הספר הנ"ל לעיין בו:

ולכאורה י"ל דהא חזינן לענין מודה בקנס דאם הורה לאחרים לא מיחשב הודאה רק אם הודה לבעלים או בהודה לפני הב"ד ובמקום ב"ד דוקא וה"ה הכא לענין חיוב חומש ג"כ בעינן הודאה דוקא לבעלים ואולי גם בפני הב"ד מתחייב חומש אבל אם הודה בפני אחרים שלא בפני הבעלים ושלא בפני הב"ד לא מיקרי הודאה שיתחייב חומש על הודאה זו. ולעיל בסוגי' (ע"א) דקאמר הש"ס אלא אמר רבא שאני מתני' דכיון דידע למאן גזלי ואודי לי' כיון דאפשר לאהדורי ממונא למרה הי"ל כמאן דא"ל יהיו לי בידך כו' והרי נקיט הש"ס הלשון ואודי לי' משמע דבעינן דוקא שיודה לנגזל ועיין רש"י שם בד"ה אלא וז"ל אבל הכא במתני' דידע למאן גזל ומידי לי' משעת הודאה דמזומן הוא להשיב הוי גבי' כפקדון כו' והרי נקיט דוקא דאודי לי' לנגזל ובתוס' שם ד"ה אמר רבא כתבו ומיהו אין נראה דמיירי הכא בשהודה בפניו דא"כ אפילו נשבע נמי א"צ להוליך אחריו למדי כו' א"ו מיירי כשהודה שלא בפניו אלא בפני עדים כו' עכ"ל והמעיין היטב בתוס' יראה דס"ל דגם הודאה בפני העדים מחייבו בחומש שהרי לשיטת התוס' סובר רבא דמתני' מיירי בהודה בפני עדים ואפ"ה אם נשבע מחייב בחומש ואלמא דהודאה בפני עדים מחייבו בחומש וי"ל בזה מיהא אם הודה בפני עדים פסולים אולי גם התוס' מודים דלא מיחשב הודאה כיון דאין העדים הללו יכולים לחייבו ממון אם יכפור אח"כ:

הן אמת דלכאורה י"ל לשיטת התוס' דמה מהני הודאה בפני עדים כשרים ג"כ הלא יוכל לכפור אח"כ ולטעון שלא להשביע הודיתי מיהא י"ל דבאומר שגזל א"י לטעון שלא להשביע דא"כ היל"ל שהוא חייב לו ולמה לי' לומר שגזל וגם נשבע דעושה עצמו רשע ואף דיש לעיין דהאיך נאמן לעשות עצמו רשע ולהורות שגזל ונשבע לשקר מיהא התורה האמינתו בזה וגם הרי בא לעשות תשובה דסוברים הרבה פוסקים דנאמן וי"ל בזה אבל הכא למה לי' לומר שגזל ונשבע לשקר ולכן א"י לטעון אח"כ שלא להשביע הודיתי. והנה הודאתי מהני דוקא אם מודה בפני עדים כשרים אבל בהודה בפני עדים פסולים י"ל דלא מהני הודאתי כלל לחייבי חומש. ואף אם נימא דבהודה לפני עדים פסולים ג"כ מהני הודאתי מ"מ י"ל דאם הודה הגזלן בפני בנו של הגזלן הראוי ליורשו דזה בודאי לא מיחשב הודאה כלל שהרי הוה כהודה בפ"ע דלא מיחשב הודאה ואם באו עדים אח"כ לא מתחייב בחומש וי"ל הרבה בזה והא דפריך הש"ס אי לא הודה קרן נמי לא לישלם וה"פ הואיל דלא הודה לפני עדים כשרים מנא ידעינן כלל דהודה דיצטרך הבן לשלם וע"כ דמיירי בהודה לפני עדים כשרים ואם נימא דבעינן דוקא הודאה בפני הנגזל ג"כ וא"כ בכה"ג שמת הגזלן בעינן הודאה בפני הנגזל ובפני עדים ג"כ:

ועפ"י האמור הי' מובן דברי רש"י ז"ל בסוגיין ד"ה לא צריכא דאיכא אחריות נכסים ואמרינן לקמן דאם הניח אביהן אחריות נכסים קרקעות חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן עכ"ל. ולכאורה אינו מובן כלל דהא הואיל דלא הודה האב מיירי וא"כ לא מחויב כלל להחזיר מטעם כיבוד אביו כדקאמר בב"ק לעיל (דף צ"ד ע"ב) איקרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך כדאר"פ בשעשה תשובה ה"נ בשעשה תשובה אי עשה תשובה מאי בעי גבי' איבעי לי' לאהדורי שלא הספיק להחזיר עד שמת וא"כ הכא שלא הודה האב לא מחויב הבן כלל להחזיר גזילת אביו ועיין בים התלמוד שהניח דברי רש"י בצ"ע ולפי האמור מיושב שפיר דלשיטתו ז"ל דבעינן דוקא שהודה לנגזל עצמו ואז הוא מחויב בחומש וא"כ הכא מיירי שעשה חשיבה והודה לפני אחרים ולא הודה בפני הנגזל שלא הספיק להודות בפני הנגזל דמיקרי שפיר עשה תשובה אלא דעדיין לא מחויב חומש הואיל דלא הודה לנגזל וגם לשיטת התוס' נוכל לומר דהודה לפני בנו היורש הזה דמיקרי עשה תשובה ובחומש לא מחויב בהודאה זו וי"ל בזה. ועיין לקמן בסוגין [אוקכ"א אק"א] [אוקכ"ב אק"ד] מ"ש בזה:

וראיתי בירושלמי ב"ק פ' הגוזל עצים על מתני' דידן הגוזל את חבירו ש"פ כו' כיני מתניתא עד שיתמעט חומש האחרון פחות מש"פ א"ר יונתן בנתינת החומש נעשה חומש קרן לא אתיא אלא בשעת עדים ובשעת הקרבן עכ"ל הירושלמי ועיין במפרשים מה שפי' בזה. ולולא דמסתפינא אולי הי' אפשר לומר הפירוש בהירושלמי דהיינו לענין שומת הגזילה כמה הוא שוה הוא בשעת עדים דהיינו בשעה שהודה בפני עדים ובשעת הקרבן הוה כמו או בשעת הבאת הקרבן וא"כ נראה לכאורה דאם הודה לפני עדים ג"כ מתחייב בחומש ובקרבן וי"ל בזה:

[קיח]

ורמינהו עדיין אני אומר אימתי אינו משלם חומש על גזל אביו בזמן שלא נשבע לא הוא ולא אביו כו' ולכאורה אינו מובן כלל דבלא נשבע לא הוא ולא אביו פשיטא דאינו משלם חומש וראיתי אח"כ בפ"י שהביא בשם הקרבן אהרן שהעיר בזה וכ' ליישב דהו"א הואיל דמת הגזלן ולא ישלם עוד הגדלה הוה כאלו נשבע וישלם חומש והפ"י מפלפל בתירוצו ומתרץ תי' אחר עי"ש. ולע"ד הי' נראה בפשיטות דהא דנקיט בתחילה בזמן שלא נשבע לא הוא ולא אביו הוא אגב גררא דאינך בבי דנשבע היא ולא אביו אביי ולא הוא וכן ראיתי ג"כ בשמ"ק בשם הראב"ד ז"ל והא דאמרינן לא הוא ולא אביו אגב הנך אחריני נקיט להו דאי ליכא שבועה כלל ליכא חומש משום דכפרה הוא וממחל נמי לא מצי מחיל לי' הראב"ד ז"ל הני שמנה תיבות אחרונות אין להם שייכות כלל לכאן ולע"ד טעות הדפוס הוא ונשתרבבו לכאן מדברי הראב"ד ז"ל שהביא השמ"ק בסוגיין לעיל בד"ה ש"מ חומשא ממונא עש"ה:

ובחידושי הרשב"א כאן שהביא לדבריו דכאן ליתנהו הני שמנה תיבות שם] ויש ספרים גרסינן שלא נשבע הוא ואביו אלא אביו ולא הוא הוא ולא אביו וזהו יותר גירסא נכונה הרשב"א י"ל עכ"ל והרי כבר עמדו בזה הראשונים שלא הי' עדיין השמ"ק שכיח בימי הפ"י ומ"ש הפ"י להקשות על תירוצו של הק"א מסוגי' דידן דאס"ד שיש צד חיוב בגזל אביו יותר מבגזל עצמו א"כ כדמשני בסמוך כאן שלא הודה ומקשה א"כ קרן נמי לא משלם ומוקי בשינויא דחיקא ומאי קושיא דילמא איירי שנשבעו שניהם ולא הודי אלא שבאו עדים שנשבע לשקר וסד"א דאע"ג דבגזל עצמו לא מחויב בחומש ע"י עדים אפ"ה יש לחייבו על גזל אביו וקמ"ל דלא אע"כ דלא שייך בשום סברא להחמיר בגזל אביו מבגזל עצמו עכ"ל הפ"י והנה בשמ"ק הביא בשם הרשב"א ז"ל אי לא הודה אפילו קרן לא משלם ק"ל דילמא בדאיכא עדים ול"נ וכיון דמחויב חומש על גזל ובמאי דמחייב אב פטר הכתוב את הבן א"כ ע"כ בדליכא עדים דאי אתי עדים עד שלא הודה אפילו אביו פטור כו' עכ"ל. וא"כ לפ"ד הרשב"א נוכל ליישב קושי' הפ"י הנ"ל על הק"א וקצרתי:

[קיט]

(א) בתוד"ה יש תלמוד קאמינא תימא אמאי אצטריך קרא לקרן דאמאי לא ישלם קרן כיון דאיכא אחריות נכסים ועמד בדין דבהכי מוקמינן לה בסמוך עכ"ל והנה במהדי"ק הארכתי ואיני זוכר כעת רק מעט רשום בזכרוני כי העירותי מהא דלקמן (דף ק"ו ע"א) ועיינתי כעת עוד בזה. ולכאורה י"ל מהא דלקמן דאר"ה א"ר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ונשבע ואח"כ באו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו בעלים השבועה שוב א"מ ממון כו' איתיבי' רב אחא בר מניומי לר"נ היכן פקדוני א"ל אבד משביעך אני ואמר אמן ועדים מעידים אותו שאכלו משלם את הקרן הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם כו' ופירש"י בד"ה הודה מעצמו לאחר שבועה קתני מיהא רישא משלם קרן ע"י עדים וקשיא לרב דאמר כיון שנשבע לא ישלם אפילו באו עדים ומסיפא לא פריך דבהודה לא קאמר רב דהא כתיב והשיב את הגזילה ובנשבע והודה משתעי קרא עכ"ל וא"כ לכאורה י"ל קושית התוס' דאשמעינן קרא דמשלם את הקרן דהא בלא הודה יש לומר דשבועה קונה ופטור מן הקרן ואשמעינן קרא דמשלם את הקרן ואף דאנן לא פסקינן להלכה כרב בזה מ"מ יש לומר דהא רב יליף מקרא דולקח בעליו והש"ס מסיק דקרא ולקח בעליו אתא לאשמעינן דמי שעליו לשלם הוא נשבע וא"כ יש לומר דאי לאו דגלי קרא דמשלם את הקרן היינו דורשין קרא דולקח בעליו דשבועה קונה אבל השתא דילפינן מקרא דאשר גזל ואשר עשק דקרן משלם א"כ מוקמינן לקרא דולקח בעליו דמי שעליו לשלם הוא נשבע:

ועוד י"ל בזה דתו"כ דהוא ספרא דבי רב ורב חיברו וא"כ י"ל דרב לשיטתו דסובר שבועה קונה ואי לאו קרא דאשר גזל דאתא לגלויי דמשלם קרן הו"א דגם קרן לא משלמי הואיל דנשבע האב ולא הודה וקני לה לגזילה בשבועה וגלי קרא דכאן לא קני לה בשבועה וצריכין היורשים לשלם הקרן והא דלא ילפינן מינה דשבועה א"ק י"ל דלא מצינן למיליף מינה משום דנוכל לומר דנהי דקנה לה האב בשבועה מ"מ מחויב הבן לשלם מפני כבוד אביו וזהו דוקא לאחר דגלי קרא אבל אי לא גלי קרא הייתי אומר דגם הבן פטור דמשום כבוד אביו לא מתחייב הבן מה"ת לשלם והא דאמרינן דמשלם היורש משום כבוד אביו הוא דוקא היכא דהגזילה הוא בעין או דהניח אביו אחריות נכסים דבהניח אחריות נכסים אי לאו השבועה הי' מחויב מן הדין לשלם דשעבודא דאורייתא וא"כ בנשבע האב מחויב הבן לשלם מפני כבוד אביו אבל בלא הניח אחריות נכסים אשר גם בלא נשבע האב לא הי' הבן מחויב לשלם ה"ה בנשבע האב אינו מחויב לשלם מפני כבוד אביו כיון דלא הניח אביו אחריות נכסים א"כ שעבודא ל"ד ולא מחויב כלל הבן לשלם ומפני כבוד אביו לא מתחייב הבן לשלם משלו שהרי זכה בו הבן וזה דקאמר הש"ס אי בשאין הגזילה קיימת אפילו קרן נמי לא משלם ומשני לא צריכא דאיכא אחריות נכסים וא"כ בלא נשבע הי' הבן מחויב לשלם מן הדין וא"כ גם בנשבע האב מחויב עכ"פ הבן לשלם מפני כבוד אביו ויש להסביר הדבר דניהא דאמרינן לרב דשבועה קונה ופטור מלשלם היינו דאין הב"ד כופין אותו לשלם ואין יורדין לנכסיו אבל מ"מ איכא עליו חיובא לצי"ש לשלם ובזה נוכל להבין הא דלרב בהודה חייב לשלם קרן וחומש משום דאף דשבועה קונה מ"מ מחויב לשלם לצי"ש ובהודה מעצמו דבא לצי"ש מחייב לשלם מה"ת ונוכל להוסיף עוד ולומר דבהודה מעצמו נעשה תו חיוב לשלם גם עפ"י ב"ד ואם אינו רוצה לשלם אח"כ ב"ד יורדין לנכסיו כיון שהודה מעצמו נעשה עליו חיוב מה"ת (שלם עפ"י הדין וב"ד כופין אותו לשלם כמו שכופין אותו על כל חייבי עשה דמכין אותו עד שת"נ ועיין כתובות (דף פ"ו ע"א) ובתוס' שם ד"ה פריעת ב"ח מצוה מ"ש ביה. והא דאמרינן דגלי קרא דהב משלם הקרן שנשבע אביו עליו משום כבוד אביו היכא דאיכא אחריות נכסים יש לומר דהואיל דנשבע אביו לשקר איכא קלון מרובה וגלי קרא דאשר גזל כו' דלישלם הבן משום כבוד אביו ועיין בכתובות שם שכתבו כסברא זו לחלק בין כיבוד לקלון עיישיה וי"ל עוד בזה. ועיין ביו"ד (ס' ר"מ בט"ז ס"ק י"ז) מ"ש בזה:

ב ועפ"י האמור נוכל לתרץ קושית המהרש"א על רש"י ז"ל שפירש"י בד"ה ל"ל דאיכא אחריות נכסים ואמרינן לקמן דאם הניח אביהם אחריות נכסים קרקעות חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן עכ"ל והקשה המהרש"א עליו וז"ל יל"ע לפירושו דלא קאמר בריש הגוזל בתרא האי טעמא דכבוד אביהם אלא למאן דמפרש דבר שיש בו אחריות היינו פרה וחורש כו' יכל דבר המסויים אבל מאן דמפרש לה אחריות ממש שהניח להם אחריות נכסים קרקעות ליכא האי טעמא דכבוד אביהם אלא משום דאשתעביד נכסי דאביהם מחיים כמו שפירש"י גופי' התה כנראה מדברי התוס' גם בשמעתין עכ"ל. ולכאורה היא תמי' רבתי אם לא שנימא דרש"י נקיט לה לפירושו אליבא דכ"ע גם לברייתא דמתני לי' רבי לר"ש וכדס"ל לרמב"ח לקמן בר"פ הגוזל ומאכיל עייש"ה:

ולפי האמור נוכל לומר דכוונת רש"י ז"ל הוא דהי' קשה לרש"י קושית התוס' הנ"ל דל"ל קרא דמשלם הקרן היכא דאיכא אחריות נכסים הא בלא קרא ידעינן דצריך הבן לשלם הקרן וניחא לי' לרש"י לתרץ דרב לשיטתו דסובר שבועה קונה ואי לאו קרא הו"א דלא משלם הבן הקרן ג"כ משום דקני לי' אביו בשבועה הואיל דמיירי דלא הודה האב וגלי קרא דאשר נ"ל דהבן משלם הקרן וא"כ קשה דניליף מיני' ג"כ דשבועה ל"ק. וצרכינן לומר דשאני הכא משום כבוד אביו וכמו שכתבתי לעיל וזה שכתב רש"י ז"ל דמחויב הבן לשלם משום כבוד אביו ודו"ק היטב בזה. ועיין בפ"י שכ' ג"כ לתרץ קושית המהרש"א הנ"ל דגלי קרא דאשר גזל דמחויב הבן לשלם הקרן מפני כבוד אביו והיינו דהיכא דאיכא אחריות נכסים איכא ג"כ כבוד אביו עייש"ה:

ועפ"י האמור מיושב ג"כ קושית הים התלמוד שהבאתי לעיל [אוקי"ז] בסוגיין שהקשה על רש"י שכ' מפני כבוד אביהם הלא מיירי בלא הודה האב וא"כ ליכא מצות כיבוד הואיל דמיירי בלא הודה ולא עשה תשובה. ולפי האמור מיושב שפיר דהא דחייב הבן לשלם הוא רק מטעם כיבוד אביו דהואיל דנשבע האב ואיכא קלון מריבה שפיר מחויב מפני כיבוד אביו וכמש"ל ודו"ק:

ג וראיתי במפרשים (אות כ"ח) שכתבו לתרץ קושית היה"ח הנ"ל עפ"ד הכ"מ (פ"ז מהל' ממרים) שכ' לתרץ דברי הרמב"ם דסובר דחייב לכבד לאביו רשע אף שלא עשה תשובה והקשה הטור והגמי"י מהא דפריך הש"ס איקרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ומשני הש"ס בשעשה תשובה ול הספיק להחזיר עד שמת דמבואר בשלא עשה תשובה דאינו מחויב לכבדו וכ' הכ"מ לתרץ דברבית מדינא אינן חייבין להחזיר דלדידי' אזהר רחמנא לברי' לא אזהר רחמנא אלא משום כבוד אביהם מחויבין להחזיר ודוקא בשעשה חשובה דרצה להחזיר אלא דלא הספיק להחדר עד שמת וא"כ לא ירשו לה היורשים הואיל דרצה להחזיר והרי לא זכו בו היורשים ומחויבים להחזיר משים כבוד אביהם אבל כי לא עשה תשובה יורשים הבנים והרי הוא שלהם ואינם מחויבים להחזיר מפני כבוד אביהן דאינם חייבים לכבד בממונם דהא איפסקא הלכתא כמ"ד משל אב אבל בשאר כיבוד דלית בי' חסרין כיס שפיר מחויבים בכבודו אף שהוא רשע ולא עשה תשובה עכ"ד הכ"מ. וכתבו במפה"י דזהו דוקא ברבית אבל בגזל דרחמנא אזהר גם לברי' כמבואר בב"ק (דף קי"ב) ועיין ברשב"א שם מבואר להדיא מלתא בטעמא דבגזל חייבין להחזיר מדינא א"כ אף כשלא עשה תשובה נמי חייבין לכבדו כמ"ש הב"י כיון דמדינא הם חייבין להחזיר ושפיר פירש"י ז"ל כאן דחייבין להחזיר מפני כבוד אביהם ומכאן ידים מוכיחות לדברי רבינו ז"ל הנ"ל דאף אם אביו רשע חייב לכבדו עכ"ד. וחידוש בעיני למאוד מה ראו על ככה כי מתורץ ביה קושית היה"ת ז"ל והלא עיקר קושייתו הוא דלמה כתב רש"י דהוא מפני כבוד אביהם הלא כשלא הודה לא עשה תשובה ואינם חייבים לכבדו ואי משום הסברא הואיל דיש חילוק בין גזל לרבית דברבית כי לא עשה תשובה יורשים הבנים והוי שלהם ואינם מחויבים לכבדו בממונם ובגזל לא ירשו כלל הבנים ואף בלא עשה תשובה ג"כ לא ירשו הבנים ומחויבים להחזיר אפילו בלא עשה תשובה א"כ כ"ש שיקשה דלמה כתב רש"י הטעם משום כבוד אביהם והלא מדינא חייבים לשלם יזה הוא באמת קושית המהרש"א הנ"ל והגאונים בעלי מפה"י כתבו לתרץ קושית היה"ת ונתחזקה עי"ז קושית המהרש"א על רש"י:

ד והנה בעיקר דברי הכ"מ הנ"ל לא זכיתי להבין במ"ש דברבית דמדינא אין הבנים מחויבים להחזיר ודוקא בדעבד תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת דהי"ל ההוא פרה כאלו לא הורישה לבניו מאחר שהי' בדעתו להחזירה והוא דבר מסויים הלכך אעפ"י שעדיין לא הוציאה מרשותו חייבים להחזיר מפני כבוד אביהן כו' ולכאורה י"ל דהא סוף סוף כ"ז שלא החזיר הרבית להלוה עדיין הוא שלו ונפל ממילא בירושה ליורשיו יזכו בהם יורשים וא"כ אכתי הוי מעות שלהם ואינם מחויבים בכיבוד כממון שלהם ומה חילוק יש בין עשה תשובה ללא עשה תשובה:

ואולי נוכל לומר בזה עפי"ד הרדב"ז ח"ג הובא בפתחי שערים ח"ב מהדו"ב (על דף קי"ב) וז"ל ומסתברא לי דאם תבעו לדין וא"ל חמשין לית לך וחמשין אית לך הילך וקפץ והקדישם חל ההקדש על איתן החמשים דאמר הילך דכיון מש"ה חשבינן לי' לכופר הכל ואינו חייב שבועה מה"ת משים דחשבינן לי' כאלו הם גבויים כבר או פקדון אצלו והם שלי בכל מקום שהן וכ"כ רש"י ז"ל הילך לא הוצאתים והם שלו בכ"מ שהם כי' ע"ש הבאתיו לעיל בסוגיין [אוק"ה אק"א] ובכמ"ד ועיין ברמב"ן במלחמות ב"ק (דף ל"י ע"ב) מ"ש לחלק בין חפץ למעות ולעיל שם [אי"ד אק"א] הארכתי. וא"כ י"ל כיון דעשה תשובה ורוצה להחזיר להלוה הרבית שלקח ממנו ולקיים המצוה א"כ הי"ל כאלו כבר החזיר דהא מיירי בדבר מסויים והחפץ שלקח ממנו ברבית היא בעין א"כ הי"ל כאלו כבר החזיר לו, וא"כ לא ירשו לה הבנים וכ"ז בשעשה תשובה ורצה להחזיר אלא שלא הספיק להחזיר עד שמת אבל בלא עשה תשובה ירתי לה בניו תיכף בשעה שמת ואינם חייבין להחזיר כנלע"ד להסביר קצת דברי הכ"מ הנ"ל:

ועפ"י האמור נוכל ליישב קושית הט"ז ביו"ד (סי' ר"מ ס"ק י"ו) שהקשה על סברת הכ"מ הנ"ל וי"ל ותו ראי תלי' מלתא במה שחשב להחזיר למה חילקו בדבר מסויים דוקא הא אפילו באינו מסויים חייב כיון שחשב להחזיר עכ"ד, אבל לפי האמור א"ש שהרי גם הרדב"ז דמחשב זה שרוצה ליתנם לו החמשים כאלו כבר נתנום בידו של המלוה הוא דוקא היכא דהמעות יש לו בעין ורוצה ליתנם לו אלו המעות אז הוה כאלו כבר נתנם לו לידו של המלוה אבל אם אין המעות בעין לא שייך לומר דהוה כאלו כבר נתנם לו בידו והארכתי בזה בכמ"ר וא"כ מש"ה דוקא בדבר מסויים והיינו שהדבר הוא בעין אז כשרוצה להחזירם הוא דהוה כאלו כבר זכה בו המלוה ויתפרש לפ"ז דבר מסויים דהיינו חפץ והוא בעין אז חייבין להחזיר משום דמיד שעשה אביהם חשיבה ורוצה להחזירם ללוה הוה כאלו מסרם לידו אבל באם לא הוה דבר מסוים והיינו שלקח מעות ברבית דאינו מחזיר איתן המעות עצמן בזה ל"ש לומר דהוה כאלו כבר החזירם ליד הלוה. ויש להוסיף עוד ולהסביר דכשרוצה להחזירם לו דהוה כאלו כבר החזירם נוכל לצרף לזה הסברא דאורייתא וי"ל בזה והבן כי קצרתי מעט:

[קכ]

וניחייב בנו חומש אשביעה דידי' וכ' הפ"י וא"ל דגזה"כ הוא דפטור בכה"ג דהא לא כתיב בקרא בהדיא דפטור אלא מדיוק דאשר גזל ילפינן על גזלו שהוא מוסיף חומש ולא על גזל אביו וא"כ כשנשבע הבן יהודה ל"ש למעטו מהא דווקא דבכה"ג לאו גזל אביו מיקרי אלא אשר ג"ל קרינא בי' דהא בהאי שבועה ממונא כפר לי' ואי משים דמעיקרא בהיתרא אתא לידי' הא בגזל עצמו נמי זמנין דבהיתרא אתא לידי' כגון בפקדון אי בהלואה ואפ"ה חייב דעיקר החומש על השבועה שיש בה כפירת ממון עכ"ל והנה לע"ד גם לי הי' קשה כזאת וניחא לי בפשיטות דהא בקרא כתיב ג"כ או מצא אבידה וכיחש בה והרי אבידה בודאי בהיתרא אתא לידי' אם לקחה ע"ד להחזירה וקרא כתיב סתם אי מצא אבידה וכיחש בה דמשמע שאח"כ כיחש בה. ונוכל להסביר יותר עפ"י מ"ש בפי"מ סי' שמ"ח ס"ז) ראובן שראה לשמעון שנכנס לבית לוי וגנב חפץ אחד ובא אותו החפץ ליד ראובן והחזירו לשמעון אין לוי יכול להוציאו ממנו בדין ודוקא ששמעון יש לו שום טענה נגד לוי אבל אם אין לו טענה עליהם רק גנבם וזה יידע ראובן אם החזירה לשמעון חייב לשלם ללוי דהי"ל להשיב האבידה לבעלים מרדכי א' הספינה עכ"ל ועיין בסמ"ש שם וכ' דדינו ממש כדין שומר אבידה ע"ש (ועיין ביו"ד סי' שמ"ט ס"נ) וא"כ ה"נ דהא אביו שכפר ונשבע על הגזילה מ"מ עדיין הגזילה הוא של הנגזל והרי כשבא הגזילה ברשות היורש כשמת הגזלן הרי היורש כשומר אבידה ממש וכשכפר בה ה"ה כמו מצא אבידה וכיחש בה דחייב בחומש וזה דפריך הש"ס וניחיייב בנו חומש אשבועה דידי':

[קכא]

א אי בשאין גזילה קיימת אפילו קרן נמי לא משלם ל"צ דאיכא אחריות וכי איכא אחריות נכסים מאי הוי מלוה ע"פ היא ומע"פ אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות כו' כל הסוגי' יעיין ברש"י דלא גרס לה הא דפריך וכי איכא אחריות כו' והתוס' והרבה ראשונים בשמ"ק שפיר גרסי לה ומיישבים קושית רש"י ז"ל עיין היטב בזה:

והנה רש"י ז"ל כתב דלא גרסינן חדא דהא תני החם דמשום כבוד אביהם חייבין להחזיר כו' ועוד דקמשני כשעמד בדין מכלל דעד השתא בשלא עמד בדין והא נשבע היא ואביו קתני מכלל דבב"ד הוה כו' עכ"ל. והנה נראה לכאורה מדברי רש"י ז"ל דהא דמחייב חומש הוא דוקא כנשבע בב"ד אבל בנשבע מעצמו שלא בב"ד לא מחויב לשלם חומש כי אודה אח"כ והשמ"ק בד"ה ל"צ ובקו' ל"ג לי' חדא כו' ואומר ר"י דל"ק מידי כו' יהא דפריך דמשמע דמעיקרא איירי בלא עמד בדין והא נשבע קתני איכא למימר כגון שנשבע חוץ לב"ד כו' תוס' שאנץ. ולע"ד מצאתי חבר לרבינו רש"י ז"ל דלא מתחייב חומש על שבועת עצמו אם לא שנשבע בב"ד עיין בשמ"ק ב"ק לעיל (על דף ס"ה ע"ב) בד"ה כגון שנשבע וחזר ונשבע וז"ל הרב המאירי ז"ל זה שכתבנו בנשבע ד' פעמים פירושו בבתי דינים מיוחדים שאם בב"ד אחר כיון שהוחזק להם כפרן האיך מקבל שבועתם פעם אחרת ואם בנשבע והודה ולענין חומש אתה בא לומר כן מאחר שלא הוחזק כפרן בעדים מ"מ האיך מותרין (מוסרין) לו שבועה הואיל וראינהו מתקלקל אחר תשובתו אלא בבתי דינים אחרים עכ"ל ולמה לא כתב רבינו המאירי ז"ל דמיירי שנשבע מעצמו ה' פעמים שלא בפני ב"ד אלא משמע דנשבע מעצמו והודה לא משלם חומש וצ"ע בדין זה וברחבים לא מצאתי כעת דעתו הגדולה בזה וכמדומה כי במהדו"ק הארכתי בזה ואיני זוכר כעת ואין לי ספרים לחפש בספרן של צדיקים אם כ' מזה:

ב ולכאורה י"ל לפמ"ש הרשב"א כסוף מס' קידושין בד"ה כתבינן לעיל מדר' נתן באה"ד שם וז"ל וי"ל דודאי נ"מ להיכא דמית ונפלה קמי יתמי וכדאמרן והיכא דלא גבי ב"ח ממטלטלי דיתמי אינה תורה דמדינא גבי אלא משום דלאו עיקר אסמכתי' אמטלטלי והלכך כל שאינן ביד לוה ממש לא גבי מנייהו אלא דכל שהוא קיים וישנן תחת ידו גבי' מנייהו משום דשעבד נכסיו ואפילו שעבוד מטלטלי גורר אחר שעבוד גופו כר עייש"ה:

והנה לדברי הרשב"א הנ"ל דאף דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ולא גבי בע"ח מנייהו הוא רק מדרבנן אבל מדין תורה שפיר גבי בע"ח ממטלטלי דיתמי א"כ קשה לכאורה דמאי פריך הש"ס כאן וכי איכא אחריות נכסים מאי הוי מלוה ע"פ היא כו' הלא מן התורה גובה ב"ח ממטלטלי דיתמי והכא מיירי לענין דין תורה שהרי מקראי ילפינן לה ואשמעינן קרא דאשר גזל ואשר עשק דאינו משלם חומש אבל קרן משלם בנו של הגזלן ד"ת:

והנה י"ל דכשנדקדק בלשון הש"ס כאן קאמר ל"צ דאיכא אחריות ולא קאמר אחריות נכסים רק סתם אחריות וכי פריך הש"ס וכי איכא אחריות נכסים מאי הוי קאמר הש"ס הלשון אחריות נכסים ובתחילה כשמתרץ הש"ס ל"צ דאיכא אחריות לא קאמר חיבת נכסים ובפירש"י כתב ל"צ דאיכא אחריות נכסים אולם בגמ' שלפנינו לא כתיב תיבת נכסים. ואולי הי' אפשר לפרש בזה דהא דמשני ל"צ דאיכא אחריות לאו דוקא אחריות נכסים רק דנשארו עוד מטלטלין ורק דהגזילה עצמה ליתא בעין ומתרץ הש"ס לקושיא זו דפריך א"ה קרן נמי לא לישלם ומשני הש"ס דמיירי דנשארו עוד מטלטלין ויוכל הנגזל לגבות מהם ואף דמלוה ע"פ אינו גובה ממטלטלי דיתמי הלא זה הוא רק מדרבנן אבל מדין תורה גבי ממטלטלי דיתמי וא"כ שפיר דרשינן מקראי דאין הבן משלם חומש על גזל אביו אפילו כי נשבע הבן והודה הבן אלא דלפ"ז מאי פריך הש"ס וכי איכא אחריות נכסים מאי הוי מלוה ע"פ ומע"פ אינו גובה מיורשים כו' הלא מן התורה גבה מיתמי ג"כ לשיטת הרשב"א הנ"ל מיהא י"ל בזה דהרשב"א לא כתב לדין זה רק למ"ד שעבודא] דאורייתא אבל למ"ד שעבודא ל"ד לא גבי מה"ת ממטלטלי דיתמי וא"כ לפי פירושן של הראשונים והתוס' דהא דפריך וכי איכא אחריות נכסים מאי הוי מע"פ הוא וא"ג לא מן היורשים הוא קאי להסוברים של"ד ויהי' הקושיא דמה דמתרצינן לעיל ל"צ דאיכא אחריות והיינו שנשארו מטלטלי אחרים ומה"ת גבי מיתמי מ"מ זה דוקא למ"ד ש"ד אלא להסוברים של"ד א"כ לא מיבעי' דאם נשארו מטלטלין אחרים וקרקע לא נשאר מן הגזלן דפשיטא דאין הנגזל גובה מן יתמי הגזלן אלא אפילו אם נשאר אחריות נכסים מן הגזלן דהיינו קרקעות מ"מ אם אמרינן שעבודא לאו דאורייתא א"כ א"ג מן היורשים בנו של הגזלן והרי הרשב"א ז"ל בחידושיו והובא בשמ"ק כתב כן דהקושיא הוא למ"ד שעבורא ל"ר עש"ה. ויש להוסיף עוד בזה לפי מה שכתבתי לעיל [אוקי"ט אק"א] מן דהת"כ דהוא רב לשיטתו וא"כ הרי רב סובר של"ד ושפיר פריך הש"ס דהאיך נוכל לאוקמי להת"כ בהודה גנו ולא הודה האב דא"כ קרן נמי לא לישלם דאפי' אי איכא אחריות נכסים הא רב סובר של"ד וא"כ הלא הוי מע"פ וא"ג לא מן היורשים כו' ודו"ק:

ועיין בפ"י כאן שהקשה בהא דמשני ר"ה ברי' דר"י כאן לפי שאין נשבעין על כפירת שע"ק ופירש"י והאי בן כי אשתבע כפר לה שע"ק דאי לאו משום אחריות נכסים לאו עלי' רמי' לשלומי והקשה דא"כ דבכה"ג קרי כפירת שע"ק ואין נשבעין עליהם א"כ לא משכחת ביורש שום שבועת הדיינים ע"י חוב אביו דהא בשום דוכתא אין הבן חייב לפרוע חוב אביו מדינא דגמ' אלא כשהניח לו אביו אחריות נכסים דוקא דמטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי וא"כ תקשי הא דתניא במס' שבועות (דף מ"ט) דמוקמינן לקרא דשבועת ד' תהי' בין שניהם ולא בין היורשים ומוקמינן לה התם דיקא בדאמר היורש חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אבל באומר חמשין אית ליך וחמשין לית ליך חייב היורש שבועה דאורייתא דמה לי הוא ומה לי אבוה והאיך חייב שבועה דאורייתא הא ע"כ מיירי שנשאר מן הלוה קרקעות וא"כ הי"ל כפירת שע"ק והאריך בזה. ולפ"ד הרשב"א ז"ל הנ"ל דמה"ת גבי מיתמי גם מטלטלי א"כ נוכל לומר דהתם לענין דינא דאורייתא מתוקמא שפיר שנשאר רק מטלטלי ולא קרקעות ובכה"ג מחויב היורש לישבע בטוען חמשין אית ליך וחמשין לית ליך וראיתי בקצה"ח (סי' ל"ט סק"א) שהביא קושית הפ"י בשם קושית העולם ומתרץ לה עפי"ד הרשב"א הנ"ל דמה"ת גבה ממטלטלי דיתמי ונהניתי שכונתי לדעת הקצה"ח בזה:

אלא דלאחר העיון לע"ד י"ל בזה דא"כ מאי פריך הש"ס שם בשבועות מהאי ברייתא לרב ושמואל ע"ש הלא לרב ושמואל דסברי שעבודא לאו דאורייתא א"כ ע"כ גם מה"ת לא גבה מיתמי ממטלטלי וא"כ לא מצינן לאוקמינן כלל קרא דשבועת ד' תהי' בין שניהם ולא בין היורשים דהוא רק אם טוען היורש חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אבל בחמשין אית לך וחמשין לית לך גם היורש חייב שבועה מה"ת הלא לרב ושמואל ל"ש כלל שבועה ביורש דאי ליכא קרקעות רק מטלטלי א"כ לא גבה מן היורש כלל למ"ד של"ד ואי הניח קרקע א"כ הי"ל כפירת שעבוד קרקעות ואין נשבעין עליהם וכדרך הזה כתב הפ"י בעצמי לדחות התירוץ שכ' שם בשם אחד מן המשכילים עייש"ה והרבה י"ל עוד בזה. ובשעה"מ (פי"ט ממלוה) האריך ג"כ בדברי הרשב"א הנ"ל ואין בידי השעה"מ לעיין בו:

ג והנה בפ"י נדפס גליון מבנו ז"ל הגאון מוהר"נ שכתב ליישב קושית אביו הפ"י ז"ל הנ"ל דקרא איירי בתובע מיתומים פקדון שהפקיד אצל אביהם דבכה"ג לא שייך לומר דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ואשמעינן קרא דמ"מ פטורין משבועת מודה במקצת ובהכי איירי רישא דהך קרא גופא דהכי כתיב כי יתן איש אל רעהו כו' עכ"ד. ולכאורה בפקדון דמודה לי' בחמשין הי"ל הילך וליכא שבועה כלל. מיהא י"ל הכוונה בפקדון ואח"כ נאבד בפשיעה אצל הבן. אלא דא"א לומר כן דהא הבן אינו שימר ולא מתחייב בפשיעה. מיהא י"ל דהבן אובד להפקדון בידים דמחויב לשלם ולא הוי הילך. אלא דלפ"ז י"ל דאם איבד את כל הפקדון והוא טוען שני כלים הפקדתי לאביך והבן משיב שרק חדא כלי הפקיד והוא איבדו בידים להכלי הזה ומחויב לשלם וא"כ אכתי י"ל דהא מה טוען המפקיד אם טוען שהכלי שני נאבד אצל אביו בפשיעה א"כ אכתי קשה דאמאי ישבע הא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי ואם נשאר קרקע הא הי"ל כפירת שע"ק:

ולכאורה הי' אפשר לומר דהואיל דהבן טוען שיודע בבירור שלא הפקיד אלא חדא כלי א"כ טוען הבן בטענת ברי שלא נאבד הכלי בחיי אביו וא"כ מתחייב הבן לישבע שבועת מודה במקצת ואף שאין התובע יודע בבירור שלא נאבד הכלי בחיי אביו הנפקד ואכתי י"ל בזה. והנכון יותר לומר כגון שטוען שני כלים הפקדתי וזה הוא אחד מן הכלים שלי שהי' בפקדון אצל אביך והבן טוען זה הכלי שהוא בעין לפנינו זה לא הפקדת כלל ורק כלי אחר הפקדת ואני אבדתיו בידים דבכה"ג איכא שבועת התורה כנלע"ד לפרש התירוץ של הרב ז"ל:

ועיין בקצה"ח (סי' ט"ל סק"א) שם במ"ש בדברי התוס' פרק ג"פ שכתבו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אפילו שיעבדן בפירוש לא מהני וקשה היכא משכחת שבועת ד' תהי' כין שניהם ולא בין היורשים הא יורשים לא מחייבי כלל ואפשר דמיירי מפקדון והלואה דפקדון גרידא הי"ל הילך מיהא להראב"ד הלואה ופקדון ומודה לו באחת מהן פטור (ועיין סי' פ"ח) וכן תובעו חוב אביו וחוב עצמו ע"ש והאריך שס' בזה. ולכאורה י"ל האיך משכחת לה הלואה ופקדון והיינו דהפקדון נאבד ומודה בהלואה הלא לאו הודאה מיקרי דהא אינו מחויב כלל לשלם והרבה י"ל בזה וקצרתי. מיהא מדברי הרשב"א בסוף מסכת קידושין שהבאתי לעיל שכ' הלשון דאפילו בפקדון שיש לו של אחרים ג"כ אר"ע ינתן ליורשים כו' מלשון זה משמע דגם בפקדון זכו בי' יורשים וג"כ הם בכלל מטלטלי דיתמי וא"כ ל"ש לתרץ כן. אלא דלכאורה אינו מובן כלל דאם הפקדון הוא בעין האיך שייך לומר שיהי' נקרא מטלטלי דיתמי הלא לא נפל כלל לפני היתומים ולכאורה צע"ג בזה:

והנה כעת סידור הדברים העיר ב"א הרב הגדול החריף ובקי ר' דוד נ"י מדברי הרשב"א במס' שבועות (דף מ"ז ע"א) בד"ה ה"ד בסה"ד וז"ל וכן בטוענו מנה זה פקדון או גזילה קיימת דאי לא אפילו הי' לו ביד אביו מנה מלוה או מנה גזילה שאינה קיימת מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לדינא דגמרא אלא מקרקעי הוא דגבי וא"כ הו"ל כפירת שע"ק ואין נשבעין על כפירת שע"ק עכ"ל הרשב"א ז"ל. הרי דהרשב"א בעצמו לא ניחא לי' בסברא זו לומר דהואיל דמדאורייתא גובה ממטלטלי דיתמי וא"כ ל"ל לומר דמיירי דוקא דאית לי' קרקע. אולם באמת אינו מובן דברי הרשב"א ז"ל בקושייתו הנ"ל וצריך פירוש דהא מה"ת משתעבדי מטלטלי דיתמי ומשכחת שפיר דל"ל קרקע עכ"ד. ובאמת צע"ג בדברי הרשב"א ז"ל:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה