אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר
בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף קד.
[קד]
א דף ק"ד ע"א אלא אמר רבא שאני מתני' דכיון דידע למאן נזלי' ואידי לי' כיון דאפשר לאהדורי ממונא למרי' הי"ל כמאן דא"ל יהיו לי בידך כו' ופירש"י אלא א"ר מתני' ר"ה היא ולא דמי' לא"י דהתם בין נשבע בין לא נשבע היא דפליגי ר"ט ור"ע לענין דינא דר"ט לא מחייב להחזיר ליד הנגזל ור"ע מחייב אע"ג דלא נשבע כו' ע"ש. ולכאורה אינו מובן כלל דברי רש"י ז"ל בזה דהא לפי דבריו סובר ר"ש דגם בנשבע הוה הדין דמניח גזילה ביניהם ומסתלק שכ"כ רש"י ז"ל הלשון דהתם בין נשבע בין לא נשבע פליגי ר"ט ור"ע וא"כ סובר ר"ט דגם בנשבע מניח גזילה ביניהם ומסתלק וא"כ תיקשי לכאורה דמתני' לא מצי אתיא כר"ט דהא במתני' קתני דבנשבע והודה ייליכנו אחריו למדי והשתא התם דידוע למאן גלי' יאודי לי' דהו"ל כמו דא"ל יהי' לי בידך ואפ"ה אמרינן דהואיל דנשבע יוליכני אחריו למדי מכ"ש בא"י למי גיל דלא מצינן לומר דהי"ל כי שאמר ל' יהיו בידך פקדון וכדקאמר רבא חילוק זה פשיטא דהי"ל לומר דמחויב לשלם גזילה לכל אחד הואיל דנשבע:
ונלע"ד דכונת רש"י י"ל דרבא לא הדר בי' מהא דקאמר הש"ס לעיל מינה ור"ט מכדי היכא דמשתבע לא סגי דלא הודה מאי איריא ונשבע אפילו בלא שבועה נמי כו' והיינו הואיל דהודה א"כ הרי הוא בא לצי"ש ולמה צרכינן דיקא נשבע וכמ"ש התוס' כל היכא דנשבע א"ש וכן פירש"י בד"ה לא סגי דלא הודה דכפרה והשבון דקרא אהודאה כתיב דכתיב בגזל הגר והתודו את חטאתם, ולכאורה הי' קשה על קושית הש"ס לא סגי דלא הודה נימא דניהא דבעינן הודה דוקא מ"מ הלא יש חילוק בין נשבע דחייב עפ"י הדין לעשות כן וב"ד כופין איתי לעשות כן אבל בלא נשבע ניהא דהודה ח"מ אין הב"ד ספין אותו לעשות כן להוליך למדי ורק דאיכא חובה עליו לצי"ש ומש"ה נקיט התנא דמתני' ונשבע דאז חייב עפ"י הדין לעשות כן להוליך למדי דהא זה דצריך להוליך למדי עם הא דמשלם הגדלה לכל אחד הם שוים לגמרי דצריך לשלם או להוציא הוצאות יותר ממה שגזל וכמ"ש הראשונים דמדמה לה הש"ס להדדי משום האי טעמא וכבר האריכו בזה בסוגי' לעיל. וצרכינן לומר דקושית הש"ס הוא הואיל דתנא דמתני' דקתני צריך להוליך למדי וע"כ מיירי דהודה ובא לצי"ש וכמו דכתיב והתודו את חטאתם שהודו מעצמם שבאו לעשות תשובה וא"כ בכה"ג מירי ג"כ התנא דמתני' דבא לעשות תשובה וא"כ גם בלא נשבע הדין כן דצריך להוליך למדי ולענין קרבן לא מיירי התנא כלל דבקרבן ודאי אינו מחויב אלא דוקא בנשבע ורק לענין השבה למדי וא"כ לא צרכינן כלל לכפית הב"ד דהא מעצמו בא לעשות חשובה וא"כ למה צרכינן נשבע וזה הוא ג"כ כוונת רש"י דכתב דכתיב והתודו את חטאתם וכמ"ש התוס' בהדיא דבודאי בא לצי"ש היכא דהודה ואכתי צ"ע קצת בזה:
ומעתה יתפרש דברי רש"י ז"ל הנ"ל דמפרש דבין נשבע ובין לא נשבע הוא דפליגי ר"ט ור"ע וסובר ר"ט דמניח הגדלה ביניהם ומסתלק והיינו בלא הודה ורק שבאו עדים והעידו שגזל לא' מאלו חמשה ואינם יודעים למי גזל דמניח הגדלה ביניהם ומכ"ש בלא נשבע הדין כן אבל הוא לא הודה כלל ולא בא כלל לצי"ש ואין הב"ד יכולים לחייבו שישלם לכאו"א אעפ"י שנשבע ור"ע סובר דבין נשבע ובין לא נשבע משלם גזילה לכל או"א ומשני רבא דמתני' אתיא בין כר"ט ובין כר"ע והיינו דכר"ט אתיא שפיר דמתני' איירי בהודה וא"כ כי לא נשבע לא ה' צריך להוליכו למדי משום דהי"ל כמאן דא"ל יהיו לי בידך אבל בנשבע גזה"כ הוא דמחויב להחזירו לידו ואע"ג דבהודה מעצמו מודה ר"ט דמשלם לכאו"א התם שאני משום דלא ידע למי יחזיר אבל בגזל לא' יודע למי להחזיר וכשהודה לו ולא תבעו שיחזור לו הי"ל כמו דא"ל יהיו פקדון בידך וכר"ע נמי אתיא דאע"ג דסובר ר"ע דמשלם לכאו"א אע"ג דלא נשבע מ"מ הכא בעינן דוקא נשבע משום דהכא עדיף דידע למאן גזל' וכשהודה ולא תבעו שיחזירנו לו תיכף הי"ל כמאן דא"ל יהיו לי בידך דמי והוי תו כפקדון ומש"ה דוקא בנשבע אז גזה"כ הוא דיוליך אחריו למדי כנלע"ד בפי' דברי רש"י ז"ל:
ב ולולא פירש"י ז"ל הי' נוכל לפרש דרבא סובר דפלוגתא דר"ט ור"ע הוא דוקא בלא נשבע אבל בנשבע גם ר"ט מידה דמשלם לכאו"א וא"כ אתיא מתני' שפיר כר"ט דמש"ה בעינן נשבע דוקא במתני' אז הוא דצריך להוליכו אחריו למדי אבל בלא נשבע א"ל להוליכו למדי והא דפריך הש"ס לעיל דאי נימא דאתיא כר"ט הלא בהודה מידה ר"ט לר"ע דמשלם לכאו"א ובמתני' מיירי בהודה ולמה לי נשבע דיקא לזה משני רבא דעדיף יותר כאן במתנ' הואיל דידע למאן גזלי' והרי הודה לי' ובידו לתובעו שיחזירנו לו ומדלא תבעי' הי"ל כמאן דא"ל יהיו פקדון בידך וזה ל"ש לומר כן באומר לשנים גזלתי לא' מכם דל"ש לומר דמדלא תבעי' הי"ל כאומר לו יהיו פקדון בידך דהא אינו רוצה ליתן לשניהם ועדיף הא דמתני' מהא דאמר לשנים אבל בנשבע היה גזה"כ דיוליכנו אחריו למדי וכר"ע נמי אתיא מתני' אע"ג דר"ע סובר דגם בלא נשבע משלם לכאו"א התם משים דלא ידע למאן גילי' ובעי למיעבד השבה וכל כמה דלא החזיר לכ"א לא יצא ידי השבה אבל הכא במתני' הי"ל כמאן דא"ל יהיו לי פקדון בידך אבל כי נשבע מחייב מטעם גזה"כ להשיבו ממש לידו ומש"ה יוליכנו אחריו למדי כן הי' נוכל לפרש בפשיטות:
ג והנה התוס' גרסי אמר רבא שאני מתני' כו' ובא רבא רק לתרץ מה דהי' מקשה הש"ס על הא דמוקי מתני' כר"ט ומודה ר"ט היכא דאשתבע והקשה הש"ס דהואיל דמתני' מיירי ע"כ בהודה למה לי דנשבע דהא בהודה מודה ר"ט דמשלם לכאו"א ושני רבא דמתני' כיון דידע למאן גזלי' ואודי לי' כיון דאפשר לאהדורי ממונא למרי' הי"ל כמאן דא"ל יהיו לי בידך פקדון כו' והקשה התוס' דהואיל דאודי לי' בפניו והי"ל תו כמאן דא"ל יהיו לי בידך פקדון א"כ נוכל לאוקמי מתני' כר"ע ואע"ג דקניס ר"ט אפילו היכא דלא נשבע הנ"מ היכא דלא הדר ממונא למרי' אבל במתני' היכא דלא נשבע והודה לו בפניו הדר ממונא למרי' דכיון דהודה לו בפניו מה לי תופס בידו ומה לי נתן ביד הב"ד הלכך לא יקנוס ר"ע תו ותי' דהסברא הוא דקניס ר"ע בכ"מ קניס כיון דעביד איסורא. ולבסוף דחו זה דא"ל דמיירי הכא בשהודה בפניו דא"כ אפילו נשבע נמי א"צ להוליכו אחריו למדי ויכול להביא כפרה כיון שהודה בפניו כו' אלא ודאי מיירי כשהודה שלא בפניו אלא בפני עדים והשתא א"ש דלא מתוקמא מתני' כר"ע דלא מהדר ממונא למרי' כיון שלא נתן ביד ב"ד כו' ע"ש. ולע"ד י"ל במ"ש התוס' דגם לענין הבאת קרבן מהני הודה בפניו הוא דבר חדש דהא הואיל דכתיב לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו היל"ל דלא מצי להביא קרבן עד שיתננו לבעליו והודאה בלחוד ל"מ אע"ג דמיחשב כפקדון דגזה"כ הוא דבעינן שיוציאנו מרשותו של הגזלן והא דתקנו הב"ד שימסרנו להב"ד דוקא או לשליח ב"ד הוה הטעם משום דהב"ד זוכין בהחפץ בשביל הנגזל והי"ל כמו בא לידו דהנגזל אבל על הודאה שהודה לו בלחוד לא מצי להביא קרבן עדיין אע"ג דמחל לו מהני התם הי"ל כאלו כבר בא לידו משא"כ בהודה לו אע"ג דהי"ל כמו פקדון בידו מ"מ השבה ל"ה עדיין:
ועפ"י האמור הי' אפשר ליישב הא דכתיבי שני כתובים לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו ובפ' נשא כתיב ונתן לאשר אשם לו ורש"י כאן במתני' הביא הקרא לאשר הוא לו הכתוב בפ' ויקרא וכן הרע"ב הביא כאן פסוק זה ואלו במס' ב"מ (דף נ"ה) הביאו רש"י והרע"ב הקרא דונתן לאשר אשם לו הכתוב בפ' נשא וכבר העיר בזה תוי"ט כאן הבאתיו לעיל [אוצ"ח אק"ב]. ולפי האמור א"ש דמקרא לאשר אשם לו אתא לגלות דוקא לידו ממש ולא מהני אף שהודה לו וכן מורה לשון רש"י ז"ל בב"מ שם וז"ל בד"ה יוליכנו אחריו אם הודה שנשבע לשקר דלא הי"ל כפרה עד שיחזירנו לידו ממש ולא לשלוחו כדכתיב ונתן לאשר אשם לו עכ"ל והכוונה דמעכב כפרה עד שיחזירנו לידו ממש וזה ילפינן מקרא דלאשר אשם לו ודו"ק:
ומ"ש התוס' עוד א"ו מיירי שהודה שלא בפניו אלא בפני עדים כו' ע"ש והנה סוברים התוס' דהודה בפני עדים לא מפטר לר"ע כיון שלא נתן ליד הב"ד הא אם יתנם ליד ב"ד מהני ולכאורה למה בעינן תו יוליכנו למדי הלא יכול ליתנו לב"ד וצ"ל דאה"נ אם יתנם לב"ד מהני שפיר גם לר"ע ואפילו בלא נשבע הדין כן ומתני' לא אתיא כר"ע לשיטת התוס' בזה דלר"ע למה לי נשבע דוקא ולכאורה י"ל דאכתי מצינן לאוקמי מתני' כר"ע ורק דבנשבע צריך להוליך למדי ובלא נשבע סגי שימסרנו לב"ד וצרכינן לומר דכוונת התוס' הוא הואיל דבמתני' קתני אבל נותן לשליח ב"ד והוא מכח התקנה וא"כ מה חילוק יש בין נשבע ללא נשבע לר"ע וי"ל בזה:
ד ועיין בבעה"מ כאן שגורס ג"כ אמר רבא היינו דרבא מוקי למתני' רק כר"ט וכמש"ל וז"ל הבעה"מ דלעולם לא מתוקמא מתני' כר"ע דלדידי' לעולם איכא לאקשויי מאי איריא ונשבע ליתני לא נשבע ובאו עדים שחייב להוליכו אחריו אפילו למדי ובכה"ג ודאי כיון דלא הודה לאו כמאן דא"ל יהיו לי בידך דמי אלא ודאי מתני' ר"ט הוא ומש"ה לא נ"ל פסק הרי"ף ז"ל שפסק כר"ע כיון דהתם מתני' כר"ט וכן מצאתי לרב האי גאון ז"ל בספר המקח עכ"ל ועיין במלחמות מ"ש בזה.
ולכאורה י"ל מ"ש הבעה"מ דלר"ע איכא לאקשויי מאי איריא ונשבע ליתני לא נשבע ובאו עדים שחייב להוליכו כו' דלמה הוצרך הבעה"מ ז"ל לדקדק ולומר שבאו עדים וחייבוהו הא המ"ל שהודה שלא בפני הנגזל רק הודה בפני עדים דלר"ע חייב להוליכו אחריו והתוס' שכתבו ג"כ כן כתבו רק שהודה שלא בפניו אלא בפני עדים וי"ל בזה. וצ"ל דסובר הבעה"מ דכל שהודה אפילו שלא בפני הנגזל ג"כ א"צ להוליכו אחריו ועיין לקמן [אוק"ה אק"א מ"ש בזה:
והרמב"ן במלחמות כ' ליישב קושית הבעה"מ הנ"ל דלר"ע ל"ל נשבע דיקא הלא גם באתו עדים ג"כ מחויב להוליך אחריו למדי וכ' ליישב דה"פ דהתנא רלה למינקט מתני' בין לר"ט ובין לר"ע ומש"ה נקיט נשבע דוקא אבל בהודאה לחוד ל"מ להוליך אחריו דכיון דידע למאן נזלי' ואודי לי' הי"ל כמאן דא"ל יהיו בידך פקדון דמי ורק בנשבע חייב להוליך אחריו בין לר"ט ובין לר"ע אבל לעולם דבאתי עדים תליא בפלוגתא דר"ט ור"ע דלר"ט א"צ להוליך אחריו ולר"ע צריך להוליך אחריו ורק התנא נקיט נשבע דאתיא בין כר"ט ובין כר"ע. כן נלע"ד בכוונת דברי הרמב"ן ז"ל במלחמות עייש"ה בדבריו בארוכה. כתבתי זה לפי שראיתי בש"כ (סי' שס"ה סק"ב) שהביא דברי הבעה"מ והרמב"ן דפליגי בגירסא אי גרסינן אלא אמר רבא וכ' ונ"ל כוונת בעה"מ שבכל הספרים לא גרסינן אלא אמר רבא ומאן דגרים אלא הוא משום דסבר דכר"ע נמי אתי מתני' וליתא אלא ס"ל להש"ס דלא מתוקם מתני' כר"ע דא"כ אפילו לא נשבע ובאו עדים נמי כך נ"ל כוונתו ולא שרצונו להקשות כן לר"ע ודו"ק עכ"ל הש"כ. ולע"ד גם הרמב"ן ז"ל הבין כך בפי' דברי הבעה"מ וכ' לתרץ דברי הרי"ף והוא דמתני' אתיא שפיר גם כר"ע והתנא דמתני' נקיט נשבע דאתיא בין כר"ט ובין כר"ע וכמו שפירשתי דברי הרמב"ן ז"ל ודו"ק בזה:
ה עוד כ' הרמב"ן ז"ל שם בסוף דבריו וז"ל לפיכך הוצרך רבינו הגאון ז"ל לומר שאם לקח ונשבע לאחד מהם צריך לשלם דמי מקח לכאו"א כו' עכ"ל. ולע"ד לא זכיתי להבין דבנשבע רק לא' מהם אמאי צריך לשלם לכאו"א הא הלא עיקר הטעם בלקח מאחד מה' וא"י ממי ונשבע דסובר ר"ע דצריך לשלם לכאו"א הוא משום דעשה איסור אבל בלא נשבע לא עשה איסורא לא מחייב לשלם לכאו"א וא"כ בנשבע לא' מהם נימא דלזה דנשבע ישלם ולארבעה הנשארים לא ישלם דלנגד הארבעה לא עשה איסורא ולכאורה י"ל דגם לזה האחד שנשבע לו ג"כ הי"ל לומר דהא הוה ספק אם לקח ממנו וא"כ הוה רק ספק איסורא והי"ל לומר דגם לו א"צ לשלם מיהא ספק איסור ג"כ מיקרי דעביד איסורא דלא גרע מאלו קידש בביאה דהוא רק איסור דרבנן ואפ"ה סובר ר"ע דנותן כתובה לכ"א ואחת ומכ"ש היכא דעשה ספק איסור דאורייתא ספק שבועה לשקר אבל אמאי ישלם לכאו"א:
ובש"ע חו"מ (רכ"ב ס"ג) לקח מא' מה' בנ"א וכפר בו ונשבע על שקר ועשה חשובה וה"ה רוצה לשלם וכ"א ואחד תובע אותו ואומר אני הוא שכפרת בי ונשבעת על שקר והוא אומר א"י חייב לשלם לכ"א ואחד מפני שעבר עבירה עכ"ל. הנה נקיט הלשון דמיירי ששכח למי מהם נשבע וכולם תובעים אותו וכ"א אומר שנשבע לו לשקר בכה"ג הוא דחייב לשלם לכאו"א אבל ביודע למי נשבע יש לומר דא"צ לשלם רק לזה שנשבע לו אבל נגד האחרים מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק ואולי י"ל דמצי למפטר א"ע במה ששילם לזה שנשבע לו. מיהא לאחר העיון נראה קצת דלא נפטר בזה דדוקא היכא דמניח דמי מקח אז נפטר משא"כ היכא דהוא נתן לא' מהם לידו ממש לא נפטר בזה אבל עכ"פ די אם לכל הארבע הנשארים יניח להם דמי המקח ויסתלק אבל א"צ לשלם לכ"א מהם מן הארבעה וז"ב לע"ד. ואולי גם כוונת הגאון ז"ל הוא בכה"ג ג"כ שא"י למי נשבע וכ"א טוען שלו נשבע לשקר:
[קה]
א שם אלא אמר רבא שאני מתניתין כיון דידע למאן גזלי' ואודי לי' כיון דאפשר לאהדורי ממונא למרי' הי"ל כמאן דא"ל יהיו לי בידך כו' ועיין רש"י ד"ה אלא א"ר בסוה"ד וז"ל אבל הכא במתני' דידע למאן גזל ומודי לי' משעת הודאה דמזומן הוא להשיב הוי גבי' כפקדון הלכך נשבע תחילה כו' ע"ש ועיין בתוס' ד"ה אמ בסוה"ד דכיון דהודה לו בפניו והניחו בידי והלך ה"ה כהפקידו בידו ואמאי יהי' צריך להוליכו אחריו א"ז מיירי כשהודה שלא בפניו אלא בפני עדים כו' עכ"ל. והנה בגמ' לא כתוב הגירסא דהי"ל כמאן דא"ל יהיו לי בידך פקדון ורק רש"י ותוס' כתבו דהי"ל כפקדון ולכאורה י"ל דהאיך נעשה כפקדיו:
ונוכל לומר עפי"ד הרדב"ז שהביא תיתני הגאון ז"ל בפתחי שערים ח"ב מהדו"ב (על דף קי"ב) וז"ל ומסתברא לי דאם תבעו לדין וא"ל חמשין לית לך וחמשין אית לך והילך וקפץ והקדישם חל ההקדש על אותן החמשים דא"ל הילך דכיון דמש"ה חשבינן לי' לכופר הכל ואינו חייב שבועה מה"ת משום דחשבינן לי' כאלו הם גבוים כבר או פקדון אצלו והם שלו בכ"מ שהן כו' וכן כתבו הגאונים דכל שהם בידו ומזומן לתת אותם לתובע כמי שנתנם לו כבר רמי עכ"ל הרדב"ז והגאון בעל פ"ש אסבר לה עפי"ד הר"א ממיץ שהביא הרא"ש במס' נדרים (דף ל"ד) דא"ר הי' לפניי ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאוכלה העל לפי כילה ופי' בשם הר"י שהיתה ככר של הפקר רחוקה ממני הרבה ואין אדם שמיך לה אלא הוא יאמר לכשאזכה בככר זו תהי' הקדש ע"ש וכבר הבאתי כ"פ דברי הרדב"ז הנ"ל לעיל בכמ"ד וא"כ י"ל דהכא נמי כשאמר הגזלן להנגזל שרולה להחזירם לו י"ה לא קיבלם הי"ל ממש כפקדון שהרי היה כאלו כבר החזירם לו לידו דאם הי' הנגזל רוצה להקדישם הי' יכיל וא"כ כבר קיים מצות השבה כן הי' נראה לכאורה.
אלא דלפ"ז גם בנשבע נימא ג"כ דפטור ב"ה שכונה ליתנם לו דהא מיחשב לי' כאלו כבר נתנים לי. והנה דעת התוס' הוא דכשהודה לו בפניו מיפטר אפילו בנשבע ג"כ ונוכל לומר דהוא ממש כסברת הרדב"ז הנ"ל אלא לשיטת רש"י הנ"ל דלא מיפטר בנשבע ורק בלא נשבע י"ל מדוע לא יפטור גם בנשבע כשהודה לו בפניו משים האי טעמא וסברא של הרדב"ז הנ"ל ינם לשיטת התוס' ג"כ י"ל דכתבו דמיירי שהודה שלא בפניו דהאיך נחשב תו כפקדון ואמאי בלא נשבע א"צ להוליך אחריו למדי וצ"ל לשיטת התוס' הטעם דכל דאודי שגזל לפלוני אפילו כי לא אודי בפני הנגזל אלא שהודה בפני עדים ניחא לי' להנגזל דלהוי בידי' דגזלן עד שיבא אצל הגזלן וישלם לו ולא מקפיד תי הנגזל ע"ז שלא נתן לו הגזלן עדיין הגזילה וכן יש ללמוד סברא זי מדברי הרמ"ה הובא בשטמ"ק וז"ל ומסקנא דשמעתא היכא דידע ממאן גזלי' ואודי לי' אי איתא בהדי' משלם לי' דילי' ואי ליתא בהדי' במתא כו' עד אבל היכא דלא ידע למאן גזלי' כגון גזל א' מה' כו' אין לו תקנה עד שישלם גזילה לכאו"א דכיון דלא ידע למאן גזל לא ניחא לי' למארי' דגזילה דתיקו גזילה בידי' דגזלן כו' עכ"ל והרי שכתב לסברא זו דבלא ידע למאן גזל לא ניחא לי' לנגזל דתיקו גזילה בידי' דגזלן אבל בידע למאן גזל שפיר נוכל לומר דניחא לי' לנגזל בזה דתיקו גזילה בידי' דהגזלן עד דאתא נגזל ושקיל דידי'. ונוכל לומר הטעם ב"ה דעדיף לי' להנגזל שישאר הגזילה ביד הגזלן ממה שיחננו לאחרים בשביל הנגזל כי האחרים שלקחו הגזילה מן הגזלן לא יתחייבו באונסין אכל הגזלן עצמו כשהגזילה עדיין בידו מתחייב באונסין ואף שהרמ"ה הנ"ל נראה דסובר כשיטת רש"י דדוקא היכא דאודי לי' לנגזל אז מיפטר מלהוליך למדי כנראה מדבריו מ"מ נוכל לומר גם לשיטת התוס' סברא יו דבלא ידע למאן גלי' לא ניחא להנגזל דתיקו הגזילה בידי' דהגזלן אבל בידע למאן גזלי' בודאי ניחא לי' להנגזל דתיקו הגזילה בידי' דהגזלן ומש"ה סוברים התוס' דהא דקאמר רבא כיון דידע למאן גזלי ואודי לי' היה הפי' דהודה שלא בפני הנגזל ורק בפני עדים אבל היכא דהודה בפני הנגזל גס כי נשבע א"צ להוליך אחריו למדי משום דהואיל דרצה להחזירו לו הגדלה הי"ל תו כמו פקדון ממש וכסברת הרדב"ז הנ"ל:
והנה רש"י ז"ל דקדק וכתב ומודי לי' משעת הודאה דמזומן הוא להשיב הוי גבי' כפקדון והוא ממש כסברת הרדב"ז הנ"ל הואיל דמזומן בידו להשיב לי היה כאלו כבר נתנים לי אלא די"ל דא"כ אפילו בנשבע לו ג"כ יפטור אם הודה לו ורוצה ליתנם לו והרי גם במחל לו מהני. וצרכינן לומר ד"ה שרוצה ליתנם לו גרע ממחל לו ושאני הכא דכתיבי תרי קראי דכתיב לאשר היא לי יתננו וכתיב לאשר אשם לו וגלי קרא דלאשר אשם לי דאינו יוצא אם נשבע עד שיחזרינו לידו ממש וכמ"ש לעיל [אוק"ו אר"נ] ועיין לקמן (על דף ק"ח ע"א) [ ] מ"ש שם ב"ה:
ב והנה נהירנא כי הארכתי כאן בענין זה ואיני זוכר רק רשום בזכרוני כי כתבתי בדברי המרדכי סו"פ החובל דסובר דאינו יכול לעשות מן מלוה פקדון ולעיל (על דף צ"ג ע"א) העירותי ב"ה בענין זה אם המרדכי חולק על תשו' הרדב"ז הנ"ל עיין לעיל שם [אומ"ג אק"ב] והנה מסוגית הש"ס דכאן מוכח דלא כהמרדכי דהא רבא משני כיון דידע למאן גזל ואודי לי' כיון דאפשר לאהדורי ממונא למרי' הי"ל כמאן דא"ל יהיו לי בידך אלמא דיכול להעשות מן מלוה פקדון וכבר העיר בזה הנתה"מ (סי' שד"מ) ע"ש בדבריו ולעיל (על דף צ"ג) שם הבאתי דבריו. וכעת נלע"ד לתרץ זה והוא דלולי פירש"י ותוס' שפירשו הלשון דהוה גבי' כפקדון הי' נוכל לפרש הפי' בגמ' דהי"ל כמאן דא"ל יהיו לי בידך היינו דהוה תי מלוה גבי' דעד האידנא הי גבי' בגדלה וכעת נעשה מן הגדלה מלוה דבשניהם החיובין שייך לענין אונסין בזה שפיר יכיל להשתנות מן גדלה להיות מלוה אבל מן מלוה לפקדון אינה משתנית ע"י אמירתו וכזה כתבתי לעיל (על דף ל"ג) שם ליישב קושית הנתה"מ על המרדכי מהא דב"ק לקמן (דף ק"ט ע"א) ע"ש וא"כ נוכל לומר דהמרדכי מפרש לסוגיא דידן כן דנעשה מלוה עי"ז שרצה להחזיר לו עתה הגזילה. אולם י"ל דזה דוקא בגזל מעות אבל בגזל חפץ לא שייך לומר כן דהא בודאי דבגזל חפץ אסור לו להשתמש בחפץ הזה ובמתני' קתני הגוזל שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו למדי וע"ז אמר רבא דהא דבעינן נשבע דוקא אבל בלא נשבע כיון דידע למאן גזל יאודי לי' כו' הי"ל כמאן דא"ל יהיו לי בידך דבזה בודאי די"ל דאסור לו להגזלן להשתמש בהחפץ וא"כ לא נוכל לומר דאיכא עליו חיוב דין שואל וע"כ הוה הפי' דא"ל יהיו לי בידך דהוה רק פקדון וזה שדקדקו רש"י ותוס' לומר הלשון דהוה גבי' פקדון וא"כ אכתי קשה על המרדכי קושיא הנ"ל. מיהא י"ל דאף דמיירי בגזל חפץ ומש"ה נקיט התנא דמתני' הגוזל שוה פרוטה מ"מ מיירי שפיר שאין החפץ בעין ורק שרוצה לשלם דמי החפץ וא"כ אכתי נוכל לומר דלא הוה כוונת הש"ס שנעשה פקדון דלא שייך כלל לומר גבי' פקדון ורק שנעשה מלוה ובכה"ג דאין חילוק בין החיובים שפיר יוכל להעשות מן גזל מלוה:
וי"ל עוד דע"כ גם רש"י ותוס' דנקטו הלשון דהי"ל פקדון גבי' ע"כ דלא הוה לגמרי דין פקדון עלה ויפטור מאונסין וגם הי"ל לומר דהוי רק ש"ח ויתחייב רק בפשיעה. והנה לשיטת התוס' דהא דמשני רבא כיון דאידי היינו ע"כ דלא הודה לנגזל עצמו בפניו דא"כ גם בנשבע פטור מלהוליך למדי ורק דמיירי שלא הודה בפני הנגזל רק בפני עדים ע"כ דלא נוכל לומר דעי"ז יפטור מאונסין מה שהודה שלא בפניו ודקדקתי היטב בדברי התוס' וראיתי כי מ"ש הלשון הרי הוא כהפקירו בידו כתבו זה על היכא דהודה בפניו דוקא ואולי סוברים התוס' דבכה"ג באמת פטור מאונסין אבל הא דאמר רבא דהו"ל כמאן דא"ל יהיו לי בידך וא"צ להוליכו אחריו בלא נשבע דוקא מפרשי לה התוס' דמיירי דלא הודה בפני הנגזל רק בפני עדים וא"כ בודאי דלא נפטר הגזלן מחיוב אונסין בזה ובודאי חרב באונסין ורק דנסתלק שם גזילה ממנו ונפשות שם מלוה עלה והרי צרכינן לומר דהתוס' מפרשים ג"כ כפי' שפירשתי בגמ' לשיטת המרדכי:
אלא דרש"י דמפרש דמיירי דהודה בפניו ובזה יש לעיין אם נפטר הגזלן מאונסין במה שהודה ורצה ליתנו להנגזל והנגזל לא לקחו ולכאורה י"ל דאם אין החפץ בעין ורק דמשלם לו ממון עבור החפץ א"כ אין הממון מבורר שאותו ממון הוא של הנגזל בה י"ל דבודאי חייב באונסין ועיין לעיל ב"ק (דל"ו) במלחמות כתב כסברא זו לחלק בין חפץ מבורר לבין מעות והארכתי שם [או"ר אק"ג] בביאור הדברים היטב ע"ש. והרדב"ז דסובר דיכול להקדישם אם א"ל הילך התם הרי בשעה שרוצה ליתן לו אלו המעות הרי יכול להקדיש אותן המעות עצמן שזה רוצה ליתן לו עתה דהממון הזה הוא מבורר אבל היכא דאין המעות מבורר בודאי דחייב באונסין ואפילו אם הר המעות מבורר בשעה דאודי לי' אפ"ה כל שלא לקחם ונשארו ביד הגזלן בודאי די"ל דחייב הגזלן באונסין וא"כ גם לרש"י צרכינן לומר דניהא דהוה כמו פקדון מ"מ מתחייב הגזלן עדיין באונסין ול"ק כלל להמרדכי. אלא אפילו כשרוצה להחזירו לו גוף החפץ הגזול והעול לא קבלו ונשאר ביד הגזלן ג"כ י"ל דעדיין נשאר על הגזלן חייב אונסין ורק דנסתלק שם גזילה ממנה והוה הדין כמו שואל ואכתי צריך ראי' לזה מיהא מצד הסברא י"ל כן. וא"כ גם לשיטת רש"י ז"ל אפילו היכא דהגזלן רוצה להחזיר לו הגזילה בעיני' והנגזל לא קיבלה ממנו ג"כ י"ל דחייב הגזלן באונסין עדיין וע"כ הא דכתב רש"י דהוה כפקדון לא הוי הכוונה דיהי' דיני' כפקדון ממש דליפטר מאונסין ורק דנסתלק שם גזילה מינה לענין דא"צ להוליכו למדי וא"כ הואיל דעדיין חייב הגזלן באונסין א"כ לא נשתנה כלל מחיוב לפטור ול"ק כלל על המרדכי מסוגיא דידן ודו"ק:
שוב ראיתי באבני מלואים (סי כ"ח ס"ק י"ד) הביא תשו' מהרי"ל לענין אם גזלה ממנו אם הוא יכול לקדשה בגזילה זו ע"ש באמצע תשו' וז"ל ועוד תקשה לך למ"ד מלוה לאו לחזרה ניתנה נימא נמי הכא שבדעתה להחזיר לו כדי שתתקדש אלא ודאי דמחשבה כי האי ל"מ כיון שבא לידה אינה יכולה לשנות באמירה כדמסיק סוף החובל הא דאתא לידי' בתורת שמירה דאין המעשה נשתנה באמירה כו' ע"ש וכ' הא"מ עלה לענ"ד לאו ראי' דהתם לא אמרו אלא לענין פטור אחריות דכל דאתי לידי' בתורת שמירה אע"ג שנראה מדבריו שפוטרו אעפ"כ אינו פוטרו באמת ואע"ג שאומר קרע כסותי רצונו הי' קרע ואשלם אבל כאן אין אנו פוטרין אותו מחיוב אחריות דודאי כ"ז שאינו משיב הגזילה לנגזל הרי הוא באחריותו אפילו לאונסין אלא כיון שרוצה להחזיר נפיק מתורת אינו ברשותו וחשיב כמו ברשותו והי"ל כמו פקדון ובן דעת בעה"מ פ' שור שנגח זולת דעת הרמב"ן דס"ל דל"מ להקדישו אפילו רוצה להחזיר וג"כ לאו משום דהאי דסו"פ החובל אלא משום דס"ל דכיון דכ"ז שאינו מחזיר הרי הוא באחריותו ותורת גזל איתי' עליו מיקרי דבר שא"ב למכירה ולהקדש עכ"ל הא"מ בזה. אבל עכ"פ סובר גם הא"מ לסברא זו שכתבתי דרק לענין פטור אחריות הוא דל"מ ואף שרולה להחזיר הגזילה הוא עדיין ברשות הגזלן לענין אונסין והוא כסברא שכתבתי ונהנתי שכוונתי לדעתו הגדולה ובעיקר דברי הא"מ הנ"ל י"ל עוד בדברי המרדכי שכ' לענין מחצית שכר דל"מ ואין הזמן מסכים כעת:
[קו]
(א) שם אלא אמר רבא שאני מתני' כיון דידע למאן גזלי' כו' הנה באות הקדום הארכתי בביאור שיטת רש"י ותוס' אי בהודה בפניו אם חייב להוליך אחריו למדי דלשיטת התוס' ל"צ להוליך אחריו והסברתי עפ"ד הרדב"ז ז"ל עייש"ה שהארכתי בזה. וכעת נלע"ד להוסיף עוד ולומר והוא דהתוס' אזלי לשיטתם שכתבו בב"מ (דף וי"ו ע"א) בד"ה הקדישה בלא תקפה וז"ל ומיירי נמי ששתק בשעה שהקדיש ולבסוף כששאלה הגזבר צווח ומיבעי' לי' כיון דאמירתו לגבוה כו' הוה הקדש כתקפה דכיון ששתק אודויי אודי לי' והוה הקדש ולא דמי לגזל ולא נתייאשו הבעלים דשניהם א"י להקדישו זה לפי שא"ש וזה לפי שא"ב דכיון דאודי לי' הוה כפקדון שיש לו ביד אחרים דיכול להקדיש כרמוכח בב"ב (דף פ"ח) כו' עכ"ל והרי כתבו התוס' בפי' דכיון דאודי לי' הי"ל כפקדון ממש שיכול להקדישו והטעם ע"כ צ"ל דהי"ל כאלו כבר החזירו לידו ממש וחזר הוא והפקירו אצלו והוא כסברת הרדב"ז הנ"ל שהבאתי לעיל שם:
ועיין במס' ב"ק (דף ל"ו ע"ב) בהא דאר"י אנן יד עניים אנן האריכו הראשונים ז"ל בביאור הסוגיא והבעה"מ והרמב"ן במלחמות האריכו ג"כ בזה ותורף דברי הבעה"מ הוא הא דאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים דשניהם א"י להקדישו זה דוקא באם אין הגזלן רוצה להחזיר הגזילה להנגזל אבל אם הגזלן רוצה להחזיר הגזילה להנגזל שפיר יכול הנגזל להקדישו עייש"ה והרמב"ן חולק וכ' דאפילו בגזל חפץ והגזלן מודה ורוצה להחזירו ג"כ אמרינן דהדעת נוטה דאין הנגזל יכול להקדישו ואפילו את"ל דבחפץ מבורר כל שהגזלן רוצה להחזירו מיקרי שהוא ברשותו של הנגזל ושפיר יכול הנגזל להקדישו מ"מ זה דוקא בגזל חפץ הואיל דהוא חפץ מבורר אבל אם חייב לו מעות אף שהלוה רוצה להחזיר לו המעות אפ"ה אין המלוה יכול להקדישו דאכתי מיקרי א"ב דהא אין המעות מבורר שמחויב ליתן לו זה המטבע עייש"ה כי זה הוא תמצית דבריהם הקדושים:
והנה לעיל (על דף ל"ו ע"ב) [או"ר אק"י] הארכתי בזה ובארתי דברי הבעה"מ עפ"י שיטת הרדב"ז הנ"ל והוא כסברת התוס' כאן ובב"מ (דף וי"ו) שהבאתי לעיל. והנה לדברי הרמב"ן ז"ל דסובר דאף דהגזלן רוצה להחזיר הגזלה להנגזל עדיין לא הוי כאלו הוא ביד הנגזל ולא מצינן לומר דהוי כפקדון בידו וא"כ מאי משני הכא רבא דכיון דידע למאן גלי' ואודי לי' כיון דאפשר לאהדורי ממונא למרי' כמאן דא"ל יהיו לי בידך הלא לשיטת הרמב"ן מאי מהני זה דאודי לי' ורוצה להחזיר לו לנגזל הלא סוף סוף אין הנגזל יכול להקדישו והיכא נוכל לומר דזה מיקרי השבה לבעלים ואם היינו אומרים כסברא זו שצידד הרמב"ן דבחפץ מבורר אם רצה הנגזל להחזיר הוה כאלו כבר החזיר לו א"כ שפיר נוכל לומר דבכה"ג הוה כאלו כבר החזיר לו וחזר והפקידו אצלו ורבא דמשני כן מוקי למתני' דמיירי בגזל חפץ ואודי לי' והרי כשרוצה להחזירו מיחשב כפקדון ולשון מתני' מורה כן דקתני הגוזל את חבירו שוה פרוטה דהיינו שגזל חפץ ומיירי שהחפץ הוא בעין עדיין ורוצה להחזיר לו גוף החפץ דבכה"ג דאודי לי' הי"ל תו כפקדון בידו:
ולפי האמור לכאורה י"ל דמאי קא קשיא לי' להש"ס על הא דמוקי למתני' כר"ט ור"ט מכדי היכא דמשתבע לא הניא דלא הודה מאי איריא ונשבע אפילו בלא שבועה נמי דתניא מודה ר"ט באומר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה וא"י לאיזה מכם נותן לזה מנה ולזה מנה שכבר הודה ומאי פריך הש"ס הלא באמר לשנים גזלתי לא' מכם מנה הרי לא גזל חפץ מבורר ורק גזל מעות ויכול להחזיר מעות אחרות וע"י הודאתו לא מיחשב כאלו כבר החזיר ומש"ה נותן לזה מנה ולזה מנה אבל בגזל חפץ והחפץ עדיין בעין והגזלן מודה לי' להנגזל וא"כ הי"ל כאלו כבר החדר הגדלה להנגזל והרי הוא כפקדון ביד הגזלן ומש"ה בעינן דוקא נשבע או הוא דמחויב להוליך אחריו למדי אבל בלא נשבע אע"ג דהודה א"צ להוליך אחריו ומתני' הא אוקימנא דמיירי בגזל חפץ מבורר שכן קתני הגוזל את חבירו ש"פ ונימא דמיירי דעדיין החפץ הוא בעין דהא לפי האמור גם תירוצא דרבא הוא כן דמוקי למתני' בגזל חפץ מבורר ועדיין החפץ הוא בעין ומודה בהחפץ ורוצה להחזירו להנגזל:
ולכאורה ה' אפשר לומר דנוכל לפרש כן בתי' דרבא דאמר שאני מתני' דכיון דידע למאן גזלי' כו' וה"פ דבשלמא בהא דמודה ר"ט באמר לשנים גזלתי לא' מכם מנה כיון דמיירי דגזל מעות וא"כ ל"מ הודאתו כלל ועוד יש טעם כיון דגזל לא' משנים וא"י ממי גזל לא הוה הודאתו כאלו החזירו כבר ליד הנגזל דנימא דהוה כאלו חור והפקידו אצלו אבל במתני' דידע למאן גזלי' וגם גזל חפץ מבורר והודה לי' הי"ל כמאן דאמר לי' יהיו לי פקדון בידך משום דהי"ל כהחזיר לו וחזר והפקידו אצלו. אולם לאחר העיון א"א לפרש כן דהא לא הזכיר הש"ס כלל להאי חילוקא בין גזל חפץ והחפץ עדיין בעין ורוצה להחזירו ובין גזל מעות ורוצה להחזירם לו וגם למה הוצרך רבא לדקדק ולומר שאני מתני' דכיון דידע למאן גזלי' דמשמע דרק משום זה דידע למאן גזלי' הוה הודאתו כאלו כבר החזיר לו וחזר והפקידו אצלו והא הוה מצי לומר בפשיטות שאני מתני' כיון דגזל חפץ מבורר ומיירי דעדיין החפץ הוא בעין ורוצה הגזלן להחזירו להנגזל הי"ל כאלו כבר החזירו להנגזל וחזר והפקידו אצלו ומש"ה כי לא נשבע והודה א"צ להוליכו אחריו ור"ע דמודה באומר לשנים גזלתי לא' מכם וא"י לאיזהו מהם דנותן לזה מנה ולזה מנה משום דגזל מעות ולא הוי הודאתו כאלו כבר החזיר לו וחזר והפקידו אצלו ומדלא משני רבא כן ע"כ דאין חילוק לענין זה בין גזל חפץ מבורר לבין גזל מעות או דמשום דמתני' קתני סתמא ומשמע דאפילו אין החפץ שגזל בעין רק דרוצה לשלם לו מעות עבור הגזילה כל שהודה לו ולא נשבע א"צ להוליכו אחריו ומש"ה הוצרך רבא לשנויי משום דידע למאן גזלי' כו' וא"כ תיקשי דמה מהני הודאתו של הגזלן להנגזל לשיטת הרמב"ן ז"ל הנ"ל:
ב והנה לעיל (על דף ל"ו ע"ב) [או"ר אק"ד] פלפלתי בדברי הבעה"מ וכתבתי דגם הבעה"מ סובר דכ"ז שלא עשה זה בו קנין המועיל אף שהלה רוצה ליתן לו אכתי לאו שלו מיקרי וגבי גזל ולא נתייאשו הבעלים דאם הגזלן רוצה להחזיר החפץ הגזול להנגזל דסובר הבעה"מ דיכול הנגזל להקדישו הוא דוקא בגזל חפץ ורוצה להחזיר לו החפץ ומשום דמעיקרא הי' החפץ של הנגזל אבל במעות שיכול להחזיר לו מעות אחר דמעולם לא הי' עדיין המעות הזה של הנגזל בזה מודה הבעה"מ דעדיין לא זכה בו הנגזל ירק לענין להקדישו אל ההקדש הואיל דבידו לזכות בי וכדאיתא בנדרים (דף ל"ד ע"ב) בהרא"ש שם ע"ש וסובר הבעה"מ דלענין זה שיהי' יכול להקדישו אף דלא מיקרי שלו מ"מ מיקרי ברשותי עיין לעיל מ"ש בזה. וא"כ לפ"ז גם לבעה"מ תיקשי דהא הואיל דלא מיקרי שלו א"כ ל"ה השבה עדיין. אלא דיש לומר דניהא דל"ה שלי מ"מ מיקרי השבה הואיל דכתבתי לבעה"מ דמיקרי ברשותו לענין זה ומשום דבידי לזכות בו א"כ ה"ה דהוה תי השבה, אלא דלפ"ז בעינן דוקא דאורי לי' בפניו ורוצה ליתן לו דמיקרי ברשותו משים דיכול לזכות בו וא"ש להבעה"מ. אלא להרמב"ן דסובר שם דגם בכה"ג דרוצה לשלם לו תיכף ג"כ א"י הנגזל להקדישו וכתבתי שם משום דבשביל זה דבידו לזכות בו לא מיקרי ברשותו עדיין וא"כ קשה הסוגיא דהכא דהאיך מהני ההודאה שמודה לי לענין זה דלא יהי' צריך להוליך אחריו אם לא נשבע הא לא נוכל לומר דהוה כפקדון בידו וכמ"ש לעיל ולכאורה י"ל טובא ב"ה:
ג וליישב דברי הרמב"ן ז"ל נלע"ד לומר ב"ה דסובר הרמב"ן דניהא דאמרינן דאם הגזלן ריצה להחזיר להנגזל עדיין לא היה כאלו החזירו כבר לידו מ"מ לא מיקרי תו שהיא ביד הגזלן בגזילה דגזלן מיקרי כל זמן שמחזיקו בידו בגזילה ירצינו להחזיק לעצמו ולא יחזירנו אבל אם רוצה להחזירו לנגזל תו לאו שם גזלן מיקרי וניהא דעדיין חייב הגזלן באחריותו גם באונסין היינו משום דנתחייב באונסין בשעת הגזילה ולא פקע תו החיוב אונסין עד שמחזירו לידו ממש אבל עתה תו אין שם גזלן עליו כיון שרוצה להחזירו להנגזל כן נוכל לומר בכוונת הרמב"ן ז"ל. ומעתה לפ"ז י"ל דהכא בסוגיין הוה הפירוש דכיון דידע למאן גזלי' ואודי לי' כו' והיינו דהואיל דהודה לי' ושרוצה להחזירו לו א"כ תו לאו שם גזלן עליו עתה ורק דעדיין היא באחריותו כל כמה דלא מסרי' נהלי' בידו והי"ל כמאן דא"ל יהיו לי בידך והיינו דהואיל דהי' עליו חיוב אונסין עדיין הוא באחריותו לענין אונסין ונוכל לומר עוד יותר דאפילו אם הי' אומר לו בפי' יהיו בידך לפקדון ג"כ עדיין הוא באחריותו לענין אונסין וכשיטת המרדכי סו"פ החובל דבדיבורא בעלמא לא משתנה חיובא וכמו דמעיקרא הי' מחויב הגזלן באונסין ה"ה נמי כשרוצה להחזירו לו ולא קבלו ממנו עדיין הוא מחויב באונסין ומכ"ש בסתם שלא א"ל הנגזל יהיו בידך לפקדון דבודאי חייב הגזלן עדיין באונסין וא"כ כשרוצה הגזלן להחזיר הגדלה להנגזל או לשלם דמיו תו לאו שם גזלן עליו עוד וא"כ י"ל דמש"ה אינו מחויב להוליכו למדי כיון דפסק שם גזלן ממנו מעתה כשהודה ואע"ג דמחויב לקיים מצות השבה לבעלים על גזילה הראשונה שגזל י"ל הואיל דאודי לי' בפניו ולא תבעו לי' שיחזירנה לו תו לא הוה חובה עליו להוליכו למדי ודו"ק. ולפ"ז בעינן שיודה לו בפניו ריקא דאז הוא דאינו מחויב תו להוליכו למדי כיון שלא תבעו שיחזירנה כי לידי ממש:
מיהא יש סברא לומר עוד יותר דכל שהודה מעצמו דפקע ממנו שם גזלן תו ליכא עליו חיוב השבה לבעלים ורק שמחויב באונסין כשואל אבל חיוב השבה ליכא עליו כמו על שאר ג"לן שלא הודה רק עדים מחיבים אותו להחזירו ויש להסביר הדבר עוד יותר משום דכל שעשה חשובה מעצמו והודה הרי היא עתה בחזקת כשרות וניחא לי' להבעלים שיהי' מונח החפץ בידי וכשיבואו הבעלים יטלו שלהם או החפץ עצמו או תשלומין והא דקאמר הש"ס כיון דאודי לי' הוא לאו דיקא דהודה דוקא בפניו רק כל שהודה בפני עדים סגי ייתנו לב"ד אם יש שם ב"ר ואם אין שם ב"ר יוכל להחזיק אצלו עד שיבא הנגזל ויטלנו וי"ל בזה. ועיין בשמ"ק, בד"ה אמר רבא דכ' הראב"ד וז"ל אבל כי ידע למאן גזלי' ואודי לי' בלא שבועה אפילו לאפוקי גדלה מידו ל"צ עד דאתא מרי' ושקיל לי' והוי כפקדון בידו כו' ע"ש אלא דהראב"ד כ' שם דרבא אתא לתירוצי דמתני' אתיא כר"ט ואליבא דר"ט כתב כן ע"ש ועיי"ש ח"ש בשם הרשב"א מ"ש ע"ד הראב"ד ז"ל עיי"ש וא"כ לפי האמור נוכל לומר דלא בעינן שיודה דוקא בפניו ויש לצדד לכאן ולכאן אבל עכ"פ מיושב הסוגיא דלא תיקשי מינה על הרמב"ן ז"ל:
ועיין (בסי' שס"ז ס"א) הגוזל את חבירו אעפ"י שכפר בי הואיל ולא נשבע אם חזר והודה אינו חייב לרדוף אחרי הבעלים אלא יהא בידו עד שיבואו ויטלו את שלהם והרמ"א הוסיף ויודיע אותם והוא לשין הטור ועיין בסמ"ע שם מ"ש בזה והש"כ כ' דגם הרמב"ם והמחבר מידו דצריך לשלוח להודיע לו ולא באו אלא לומר דאינו חייב לרדוף אחריו והביא ראי' מהאי סוגי' דידן דקאמר כיון דידע למאן גזלי' ואודי לי' כמאן דא"ל יהיו לי בידך דמי דאל"כ חייב לצי"ש לר"ט ולר"ע אף מדינא חייב עיי"ש ועיין קצה"ח (סק"א) כ' דאין ראי' משם דהפי' הוא כיון דרוצה להשיב הי"ל ג"כ כפקדון והוסיף עוד דאפילו לא הודה כלל לפני עדים ג"כ ורק כל שבדעתו להשיב תו איני מחייב להודיעו עיי"ש. ולפע"ד לפי הסברא הראשונה מחויב להודיעו עכ"פ כשלא הודה בפניו ולפי הסברא שני' שכתבתי י"ל כשיטת הקצה"ח דא"צ להודיעו וי"ל עוד ב"ה. וי"ל עוד לפ"ד הקצה"ח (סי' קצ"ח סק"ה) מה שמחלק בין גזל לפקדון עייש"ה:
[קז]
א איתמר שליח שעשאו בעדים ר"ח אמר הוי שליח רבה אמר לא הוי שליח כו' כל הסוגי' וכ' הרשב"א וז"ל ק"ל אשמעתין אפילו כי לא עשאו בעדים כיון דאינש מהימנא הוא לדידי' אמאי אין הנפקד שמסר לידו פטור והא קיי"ל שומר שמסר לשומר פטור כו' כל דשני מהימן לי' כדאיתא פ' המפקיד וי"ל דאה"נ כל שלא אירע בו דבר שהי' מתחייב בו השומר הא' והג' פטור אבל אם אירע בו דבר שהשומר הא' חייב בו והשני פטור לא נפטר הא' מחיובו כו' אבל אם נגנב ומסר ש"ש לש"ח אין אומרים שיהי' השומר הא' פטור והלכך לדעת ר"ח כל שעשאו שליח בעדים אוקמה ברשותי' ואפי' הי' הא' ש"ש ומסרו לי' ופשע בו ונגנבה אי שאבדה הא' פטור ולדעת רבה עדיין הא' בחיובו אלא שעדיין קשה לי דא"כ בש"ח פטור בין לרבה ובין לר"ח שהרי נכנס השני תחתיו דראשון כל שהוא נאמן לו שני לראשון ועוד צריכי לי תלמוד עכ"ל הרשב"א ז"ל:
ועיין לעיל (על דף י"א ע"ב) [אומ"ו] ולכאורה י"ל בקושית הרשב"א דא"כ בש"ח פטור גם לרבה הלא איכא נ"מ אם אין לו להשני לשלם דלר"ח נסתלק הראשון לגמרי ואין עליו שים חיוב כלל ולרבה לא נסתלק הראשין לגמרי וכשאין להשני לשלם מחויב הא' לשלם. ועיין בח"מ (סי' רצ"א סכ"ד) מכאן אתה למד שהשומר שמסר הפקדון לאשתו ובניו כו' שהם חייבים לשלם לבעל הפקדון ובעה"ב פטור כו' וברמ"א ואם אין להם לשלם י"א דבעה"ב חייב לשלם טור בשם הרא"ש (ובסי' ע"ב) בשם בעה"ת וי"א דפטור טור בשם הרמב"ם והמגיד פ"ד דשאלה ועיין בב"י שהביא בשם ה"ה שכן דעת הרמב"ן והרשב"א ועיין בב"י (רצ"א) בשם בעה"ת דשומר שמסר לשומר ברגיל להפקיד אצלו דינו שוה לשומר שמסר לאשתו ובניו ע"ש וא"כ להרשב"א דסובר דאם אין להשומר השני לשלם דהראשון פטור לגמרי וא"כ שפיר הקשה הרשב"א כאן דש"ח ששלח ע"י שליח בעדים אין נ"מ כלל בין ר"ח לרבה אבל להסוברים דשומר שמסר לאשתו ופשעה ואין לה לשלם דמחויב השומר לשלם א"כ שפיר איכא נ"מ בין ר"ח לרבה גם בש"ח:
ועיין בח"מ (סי' מ"ב ס"ל) בראובן שהי' לו משכון אצל שמעון יהלך שמעון ומשכנו ללוי או נתן לו במתנה מה שהי' לו עליו ונאנס מיד לוי כו' וכ' הרמ"א ואם פשע לוי ונאבד ואין לו לשלם חייב שמעון לשלם לראובן שהוא בעל דבר של ראובן אע"ג שראובן רגיל להפקיד אצל לוי טור ועיין לקמן (סי' רצ"א ובסמ"ע סקנ"ו) וכ"כ הטור בסמוך (סכ"ה) וגם הטור והמחבר לקמן (בסי' רצ"א) דאף דאמרינן כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד מ"מ אם נתן הנפקד פקדון ליד אשתו או בניו והם פשעו בו חייב הוא לשלם ונראה דאפילו לדעת הרמב"ם דס"ל דבנו או אשתו שפשעו הם חייבים ולא הבעל מודה בזה דמסרו ללוי דהוא איש אחר לגמרי ואע"ג דדרך ראובן להפקיד בידו מ"מ זה לא הי"ל לעשותו ומיקרי פשיעה לענין זה. ועיין בט"ז שציין על יעיין לקמן (סי' רנ"א) נ"ל דמתכוין למה שיש שם (בסכ"ד) פלוגתא אם פשעה אשת הנפקד ויש שם מאן דפוטר היינו דהמפקיד יודא דודאי שימסור על ידה משא"כ כאן שרגיל המפקיד להפקיד אצלו כ"ע מודו דחייב דמ"מ אינו דימה לאשתו עכ"ל ועיין בש"כ (ס"ק קל"ד) הביא בשם היש"ש פ"ק דב"ק (סי' ל"ב) והיכא שירד המפקיד עם השני לדין ואין לו מה לשלם פטור הראשין ואע"ג דגבי אשתו ובניו כשאין להם לשלם צריך הראשון לשלם היינו משום שלא ילך כ"א וימסור פקדון לאשתו ובניו והם יאכלו אותו כמש"פ שם הר"ת והרא"ש עכ"ד המהרש"ל והש"כ האריך בזה ומסיק דשוים הם מסר לשומר שרגיל להפקיד אצלו לדין זה דמסר לאשתו ובניו ומאן דמחייב להבעל לשלם כשפשעה אשתו ואין לה לשלם ה"ה הכא אם אין להשומר השני לשלם דחייב השומר הראשון לשלם להסוברים דהבעל פטור ה"ה דהשומר הראשין פטור ע"ש היטב בש"ך. ומדברי הרשב"א בב"ק כאן מוכח ע"כ כשיטת הש"כ דהא אזיל לשיטתו דסובר דהבעל פטור מלשלם כשפשעה אשתו ואין לה לשלם וע"כ דסובר דגם כאן דאם אין להשומר השני לשלם דהראשון פטור מלשלם דאל"כ מאי מקשה הרשב"א כאן דבש"ח אין חילוק בין ר"ח לרבה וכמש"ל ודו"ק:
אלא שאיני מבין מאי דקא קשיא לי' להרשב"א ז"ל אם הי' הנפקד ש"ח אין שום נ"מ בין ר"ח לרבה הלא באמת נוכל לומר דבכה"ג שהנפקד הי' ש"ח באמת אין נ"מ בין ר"ח לרבה ורק אם הנפקד הי' ש"ש דבזה איכא נ"מ בין ר"ח לרבה דלר"ח דסובר שליח בעדים הוה שליח נפטר הנפקד לגמרי ולרבה דסובר דלא הוי שליח עדיין הוא באחריותו של הנפקד לענין גניבה ואבידה וצ"ע לכאורה בזה:
ב ועיין בתוס' ר"ה ה"ק וז"ל תימא אמאי חייב הוא מן הדין באחריות אונס הדרך והא אין יכול לומר אין רצוני שיהי' פקדוני ביד אחר כיון דתפיס לי' באינש מהימנא עכ"ל ולכאורה משמע מדברי התוס' דס"ל דש"ש שמסר לש"ח שרגיל להפקיד אצלו ונגנב דפטור הראשון מלשלם וכשיטת הראשונים שהביא בשמ"ק לעיל בב"ק (על דף י"א ע"ב) ע"ש בשמ"ק בד"ה ולענין פסק הלכה והארכתי לעיל שם בביאור טעמם ז"ל:
והנה התוס' תירצו וז"ל וי"ל דנראה דאפילו הוא עצמו הביאו בדרך ונאנס חייב דפשיעה הוא עושה שמוליכו בדרך במקום פלוני שיש בו סכנה ובע"כ חייב לשמור עד שיחזירנו לו בישוב כו' עייש"ה, ולכאורה הי' נראה הפי' בדברי התוס' הנ"ל דס"ל דגם ברגיל להפקיד אצלו אפ"ה לא פקע החיוב כלל מן הראשון כל שגרעו לשמירתו וה"נ סתם מיירי בש"ש וזה השליח הוא רק ש"ח וחייב כן הי' נראה לכאורה. אולם לאחר העיון היטב בלשון הזהב של רבותינו ז"ל נראה דא"א להעמיס כן בכונתם. והנלע"ד דכוונתם ז"ל דניהא דאמרינן דברגיל להפקיד אצלו פטור הראשון זהו דוקא אם זה שמסר להשני לא הוי פשיעה אז אין חיוב על הראשון אבל אם זה שמסרו להשני אין משתמר כלל אצל השני דהיינו שיודע בבירור שלא יהי' משתמר אצל השני בודאי דזה עצמו שמוסרו להשני מיקרי פשיעה וחייב עלה מדין פשיעה וזה הוא כוונתם ז"ל דאפילו הוא עצמו הביאו בדרך ונאנס חייב דפשיעה הוא עושה שמוליכו בדרך וא"כ זה שמוסרו להשליח ויודע שיוליכנו בדרך א"כ הוה כאלו פשע בה במסירתו זאת ליד השליח ושפיר חייב על פשיעתו בזה דהיינו על זה שמסרו להשליח ולר"ח דהוה שליח א"כ הי"ל השליח כמותו של המשלח וא"כ ליד המפקיד בעצמו בודאי אם רוצה המפקיד לקבלו במדבר יכול ליתנו לו אבל לרבה דסובר דלא הוה שליח ורק דבאנו לפוטרו מכח דרגיל להפקיד אצלו בזה שפיר אמרינן דזה הוי פשיעה שמוסרו ליד השליח שיוליכנו בדרך והוה כאלו הוא הוליכו בדרך ומש"ה לרבה חייב השומר לשלם אם נאנס כנלע"ד נכון בכוונת התוס' וא"כ שמעינן מדברי התוס' דס"ל כשיטת הראשונים שהביא בשמ"ק לעיל (על דף י"א) ודו"ק. שוב ראיתי בפ"י כאן האריך בביאור דברי התוס' עיין היטב בדבריו ולעד"נ כמ"ש:
[קח]
א איתמר שליח שעשאו בעדים ר"ח אמר הוי שליח ורבה אמר לא הוי שליח כו' כל הסוגי' והרי"ף ז"ל וכל הראשונים ובש"ע פסקינן כר"ח וז"ל הרי"ף והיכא דאמר חד לחברי' שדר לי זוזאי בהדי פלניא ושדרי' בהדי' ההוא פלוני וא"ל ואיתנים פטור מלשלומי כדתנן בהשואל את הפרה כי' והיכא נמי דאתני בינייהו מעיקרא כל דמשדר כל חד לחברי' אית לי' רשות לשדורי לי' בהדי מאן דבעי תנאי ממון הוא וקיים ואית לי' רשותא לשדורי בהדי מאן דחזי ואי איתניס באורחא ברשותא דמרי' איתנים והיכא דשדר לי' לחברא כתבא וא"ל ההוא מידי דאית לי גבך שדרינהו נהלי בהדי פלניא ושדרינהו ניהלי' לא מחייב באחריותייהו דהכי נהגו האידנא תגרי וקיי"ל בכי הא דמנהגא מלתא הוא והכי סדרי ממתיבתא וכ' הרא"ש עלה ולא ידענא הוצרך לתלות דבר זה במנהגא אם יש עדים שהוא כתב ידו או אם מודה שהוא כתב ידו ואפילו רבה דאמר השליח שעשאו בעדים ל"ה שליח בכה"ג מודה עכ"ל הרא"ש והטור בח"מ (סי' קכ"א) יש לו נוסחא אחרת בהרי"ף ולא הי' לו הגירסא דשדר לי' לחברא כתבא וא"ל שדר לי מידי דאית לי גבך בהדי פלניא כו' רק סתמא דכתב לי' שדר לי מידי דאית לי גבך ולא פי' כלל בהדי מאן ישלח לו אם בהדי המביא הכתב או בהדי אדם אחר פרטי רק כתב לו סתם שישלח לו אותו חפץ שיש לו גבי' בפקדון בזה כתב. הרי"ף דמהני דהכי נהיגי תגרי ע"ש בטור. ולפ"ז ל"ק כלל קושית הרא"ש דזה לא מיחשב שליח גם לר"ח ירק דפטור הואיל דכן נהגי תגרי ועיין ביש"ש בפרקין (סי' ל"ו) האריך בזה ובש"ע (קכ"א ה"א ובסמ"ע סק"ב) ומ"ש בשם הע"ש ובש"כ (סק"ב) עייש"ה. ועיין באו"ת (סק"א) מ"ש בזה ועיין לעיל (על דף עי"ן ע"א) [אוג"ד אק"א] מ"ש בזה. והנה המחבר כתב אפילו לא ייחד לו אדם ידוע לומר שלח ע"י פלוני אלא כתב לו שלח לי ביד מי שתרצה ושלחם לו ונאבדו או כפר בהם השליח פטור והוא ששלח לו ביד אדם נאמן כו' ע"ש. יהנה זה הוא כדברי הרי"ף ולפי גירסת הטור דלא ייחד לו אדם ידוע רק כתב לו שישלח לו הפקדון שבידו והוא ממנהגא דנהגי תגרי. ולעד"נ דנוכל לומר בפי' המחבר דאם כתב לו שלח ע"י מי שתרצה דהוא ממנהגא דנהגי תגרי ואף שלא הזכיר המחבר דהוא ממנהגא וי"ל בזה בדברי הראב"ד שהביא היש"ש דהיכא דלא נהגו לא הוי הדין כן וי"ל בזה:
ובסמ"ע (סק"ד) כתב דדוקא כשכתב או א"ל שלח ביד מי שתרצה אבל אם אמר או כתב לו שלח לי ע"י פלוני לא על המשלח התלונה כ"א אשליח שלא הי' לו להוליכו בדרך המסוכן והש"כ (בסק"ה) כ' ע"ז ולכאורה נראה דכיון דטעמא הוא שע"ד כן לא הרשהו א"כ גם בא"ל שלח ע"י פלוני לא הרשהו אלא בדרך שבני אדם רגילים אבל לא במקום סכנת דרכים וכך נ"ל בזה כשעשה שליח לפלוני לאמר שלח ביד מי שתרצה אך מדברי התוס' שהבאתי לקמן (פ"ק י"א) [הוא דברי התוס' בסוגיין בד"ה הכי ע"ש] מוכח דלמ"ד שליח שעשאו בעדים הוי שליח אפילו שלח ע"י במקום סכנת דרכים פטור וא"כ כ"ש הכא דהוי שליח לכ"ע. מיהא י"ל דהתוס' ס"ל דאף בא"ל שלח ביד מי שתרצה אי היה שליח ושלח ע"י במקום סכנת דרכים דפטור וא"כ לבעה"ת והטור דס"ל דחייב ה"ה בא"ל שלח ע"י פלוני עכ"ל הש"כ. ולכאורה י"ל בזה דהא הואיל דצוהו לשלחו לו ע"י פלוני וכי בעינן מינוי השליחות דוקא בפניו של השליח הלא באומר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי דיכול השומע לכתוב אף דלא מינה אותו שליח בפירוש לאמר לו בפניו אני ממנה אותך שליח לכתוב גט ואפ"ה הוי שליח וה"ה הכא אם אומר להנפקד שישלח לו ע"י פלוני הרי מינהו שליח ושלוחו של אדם כמותו וה"ה כאלו המפקיד בעצמו קיבל הפקדון הכי יהי' הנפקד מחויב להשגיח על המפקיד שלא ילך בדרך המסוכן בשלמא אם לא ייחד לו אדם פרטי רק א"ל סתם לשלחו ע"י מי שתרצה י"ל דכוונתו הי' שהנפקד ישגיח עליו שלא ילך השליח בדרך המסוכן וכדומה ועדיין לא נפטר הנפקד לגמרי אלא צריך להשגיח על השליח שלא ילך בדרך המסוכן ושיהי' השליח אדם נאמן אבל בייחד לו אדם לשלחו ע"י הרי הוה השליח כמותו והיל"ל דנחשב כאלו מסרו להמפקיד ממש:
שוב עיינתי במהרשד"ם (סי' ל"ח) שציין הש"כ (בסק"א) בדין א' שנתן כתב לחבירו שהוא ערב בעדו על כל מי שילונו סך כן וכך שכתב דיש לדמות זה להא דבפ' המדיר ופרנס לאו שליחותי' קא עביד אר"ה באומר כל הזן אינו מפסיד ופריך וכי אמר הכי לאו שליחותי' קא עביד והתנן מי שהי' מושלך בבור יאמר כל השומע קולו כו' ומשני התם קאמר יכתוב הכא מי קאמר יון כל הזן קאמר וכ' הר"ן בפ' הנז' וז"ל כל הין אינו מפסיד כה"ג לאו שליחותי' קעביד ואינו חייב לפרוע לו ואפילו כשייחד לאדם פלוני ואמר אם חזון לא תפסיד אמת שכ' הרא"ש בפסקיו בשם הרשב"א אבל למימר ליחודא אם חזון לא תפסיד לא דמיחזי כשליחא מ"מ משמע בהדיא דאינו שליח וא"ח לפרוע לו אלא דאסור משום דמיחזי אעפ"י שכפי האמת אינו כן וא"כ בנידון שלנו נראה דהוי כמו שאמר כל הון כו' ואעפ"י שאפשר לחלק ולומר דדוקא התם דקאמר אינו מפסיד לבד אבל בנ"ד שכ' הנני נכנס ערב כו' א"כ אפשר דחייב לפרוע אמנם אינו ברור כ"כ כו' עייש"ה. והנה לכאורה הכא שצוה בכתב להנפקד לשלחו ע"י מי שתרצה אולי י"ל דלא מיחשב כשלוחו של המפקיד כיון דהוא אינו מצויה בפירוש שהשליח יעשה מעשה להביאו לו ול"ה כמו שאמר כל השומע קולי יכתוב ומיהא י"ל להיפוך דזה שצוהו לשלחו לו הי"ל כאילו אמר בפירוש שיביאנו לו הפקדון ונחשב שפיר כשלוחו והרבה י"ל עוד בזה וקצרתי כעת:
ב והנה לפי האמור דזה שכתב המחבר דאם כתב לו שלח לי ביד מי שתרצה דאח כפר השליח פטור הנפקד דזה היא דיני של הרי"ף דהיא ממנהגא דנהגו תגרי מיושב לי קושית הנתה"מ שם (בסק"ב) שהקשה מהא דכתב הרמ"א לקמן שם (בסי"א) מי ששלח שליחו למשכן לו משכון ומשכנו וא"י אצל מי היה פשיעה וחייב לשלם לו ואם אמר אצל פלוני והוא כופר חייב לשלם דהי"ל למשכוני בעדים אבל אם המשלח צוהו למשכנו אצל פלוני והוא כופר פטור עכ"ל וא"כ חזינן דאם לא פרט לו בפרטות אצל מי למשכנו וכפר המלוה חייב השליח א"כ ה"נ אם כתב לו שלח לי הפקדון ע"י מי שתרצה וכפר השליח ג"כ ליחייב דהי"ל לשלחו בעדים וכ' לתרץ דהכא ג"כ כשאומר שלח סתם ודאי דחייב רק כשאמר שלח ביד מי שתרצה א"כ י"ל דכשאומר ביד מי שתרצה הוי כאומר אצל פלוני וא"כ התם ג"כ דוקא כשאמר משכונו סתם אבל אם אמר משכונו ביד מי שתרצה פטור עכ"ד. ולע"ד מה דכ' הנתה"מ לפשיטות דבאומר שלח סתמא חייב ומחלק בין אמר לו שלח סתמא לבין א"ל שלח ביד מי שתרצה הנה המעיין היטב בטור שכ' הלשון הרי"ף נכתב סתם שא"ל שלח זה תליא במנהגא דנהגי תגרי ועיין ביש"ש בפרקין (סי' ל"ו) וא"כ גם בכותב לו סתם שלח לי פקדוני ג"כ פטור המשלח ממנהגא שנהגו תגרי הן אמת כי הסמ"ע (בסק"ב) כתב דדוקא אם מסרו למוביל הכתב זה הוא דוקא דפטור ממנהגא דנהגו תגרי וכ"כ ג"כ האו"ח (בסק"א) ע"ש והסמ"ע כתב דאם כתב לו שלח ביד מי שתרצה פטור מדינא ולא ממנהגא. אבל לפי האמור לעיל נלע"ד דגם זה שכותב שלח ביד מי שתרצה ג"כ הוא רק ממנהגא ולפ"ז י"ל דאין חילוק כלל בין אם כותב לו שלח ביד מי שתרצה או שכתב לו סתם שלח לי פקדוני ובשניהם פטור ממנהגא וי"ל בזה:
עוד כתב הנתה"מ לחלק בין חפץ לבין מעות דבאם הי' בידו מעות לפקדון וזה שלח לו שלח לי המעות שהוא בפקדון אצלך ביד מי שתרצה וכפר השליח פטור הנפקד אבל בחפץ מסוים חייב ע"ש מלתא בטעמא והמעיין היטב בלשון המחבר כאן יראה שכ' לדינו בפקדון וסתם פקדון הוא חפץ מסוים ואפ"ה כתב אם כפר בהם השליח פטור הנפקד המשלח:
אולם לפמ"ש דהא דפטור בכה"ג היכא דכתב לי' שלח לי ביד מי שתרצה דהוא רק ממנהגא וזהו דוקא באם המפקיד שלח להנפקד או המלוה להלוה שלח לי ביד מי שתרצה בזה נהגו תגרי כן אבל לא בשאר שליח דעלמא ומש"ה לקמן בשלח לו למשכן משכונו והמלוה כופר חייב משום דהי"ל למוסרו למלוה בעדים שלא יוכל לכפור אבל הכא נהגו תגרי כן יפטור אם כפר השליח אעפ"י שמסרו לשליח שלא בעדים כי כן נהגו תגרי. והנה לפמ"ש הרמ"א שם דאם א"ל לשליח שימשכנו אצל פלוני דפטור אעפ"י שהמלוה כופר וכ"פ המחבר ג"כ (בסי' קפ"ה ס"ט) הנותן כליו לסרסור למשכנם לו וא מר איני יודע היכן משכנתים פשיעתא הוא וחייב לשלם ואם א"ל משכנם ביד פלוני וכן עשה ואח"כ כפר בו אותו פלוני פטיר הסרסור ועיין בסמ"ע שם מ"ש בזה. א"כ י"ל על מה שכתב הש"כ כאן (בסק"ה) דאפילו אם א"ל למוסרו לפלוני והי' סכנת דרכים ג"כ חייב הנפקד הבאתיו לעיל א"כ ה"ה אם הותיק השליח הזה כפרן ג"כ חייב הנפקד ומדוע לקמן (בסי"א) בהאי דינא דהרמ"א והמחבר (בסי' קפ"ה) הנ"ל אם צוה לו למשכונם אצל פלוני דפטור השליח אף שלא מסרו לו בעדים ולא חילק כלל אם המלוה הוחזק כפרן. מיהא י"ל דשאני התם דלא הוחזק המלוה כפרן אבל אם המלוה הי' מוחזק בכפרן בכה"ג י"ל דהשליח חייב יעיין בש"כ (סק"ח) מ"ש שם וי"ל עוד בזה:
[קט]
א בתוס' ד"ה שליח שעשאו וז"ל לכאורה נראה דאיירי כגון דלא א"ל שלח לי ע"י גירסת הב"ח בגליון הש"ס כגון דלא א"ל אמור לפלוני ישלח לי על ידך רק עדים מעידים שעשאו שלית להביא לו אבל אם הי' אומר לו אמור לפלוני ישלח לי על ידך פשיטא דהוי שליח וכו'] רק עדים מעידים שעשאו שליח אבל אם הי' אומר שלח לי על ידו פשיטא דהוי שליח כו' ומיהא לקמן לא משמע הכי כו' לכך צ"ל דבכל ענין שלא בפניו ל"ה שלית עד שיאמר בפניו שלח לי ע"י כו' עכ"ל ובגליון הש"ס כתוב ובב"מ פרק השואל כתבו להיפוך עכ"ל ועיין בסוגיין לקמן בתוס' ד"ה אין ובד"ה ור"י מ"ש בזה ונראה מדבריהם וספיקי מספקא להו להתוס' אם כתב הוי כאמירה והנה במהדו"ק הארכתי בביאור דבריהם ז"ל ואיני זוכר כעת ירק רשים מעט בזכרוני כי הי' ק"ל על הא דקאמר הש"ס שליח שעשאו בעדים דלמה בעינן כלל עדים לזה והלא מינוי השליחות לא בעי עדים כלל ועיין ברמב"ם (פ"א מהל' שלוחין ה"א) ואין העושה שליח צריך קנין ולא עדים אלא באמירה בלבד בינו לבין חבירו ואין צריכין עדים אלא לגלות הדבר אם כפר אחד מהם כשאר כל הטענות וכ' הכ"מ מהא דקידושין (דף ס"ה) דאר"א לא איברו סהדי אלא לשקרי וא"כ לינקוט סתמא והיינו להאי פירושא דפלוגתא דר"ח ורבה היא בלא א"ל אמור פלוני שישלח לי על ידך רק עשאו שליח סתם בינו לבין עצמו שיביא לו הפקדון ושניהם מידים בדבר דלר"ח הוי שליח ופטור הנפקד ולרבה עדיין היא באחריות הנפקד בשלמא לפי' השני שכתבו התוס' דאפילו אמר לי אמור לפלוני שישלח לי על ידך ג"כ סובר רבה דלא הוי שליח ורק דוקא היכא דא"ל בפניו שלח לי ע"י פלוני אז הוה שליח והגם כי י"ל למה בעינן דיקא בפניו ורק שכן הוא סברת רבה לשיטת התוס' א"כ שפיר נקיט הש"ס לרבותא דאפילו שליח שעשאו בעדים והו"א דיהי' נחשב כאלו א"ל בפניו אפ"ה סובר רבה דל"ה שליח. אלא לפי פי' הראשין של התוס' דלא בעינן דוקא א"ל בפניו אלא אם א"ל אמור לפלוני שישלח לי על ידך ג"כ הוי שליח ופלוגתא דר"ח ורבה הוא באם א"ל סתם הביא לי הפקדון שביד פלוני א"כ מאי מעליותא הוא לבין א"ל כן בפני עדים או א"ל כן בינו לב"ע. ולכאורה י"ל דנקיט רבותא דעדים והוא משום דאם לא הי' השליח נעשה בפני עדים א"כ י"ל דלא הי' רשאי ליתן הפקדון הלז משום דדילמא הוא שקר שלא א"ל המפקיד כלל שיביא לו הפקדון והוי פשיעה במה שמסר לו הפקדון ואם נאבד אח"כ הוה תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אבל כי איכא עדים ע"ז ומעידים כן לפני הנפקד ולא פשע והו"א דפטור גם לרבה ומש"ה אשמעינן זה דלרבה אפילו כי עשאו שליח בעדים בכה"ג שא"ל סתם שיביא לו הפקדון ג"כ ל"ה שליח (ועיין בסי' קכ"א בש"כ סק"ז מ"ש):
אלא דלאחר העיון י"ל בזה דבכה"ג לא מיחשב תחילתו בפשיעה דבשלמא היכא דאפקיד מעות בצריפי דאורבני דהי' אז באמת פשיעה לגבי נורא ומש"ה אף כי נגנב אח"כ ג"כ חייב משא"כ הכא דבאמת לא הי' פשיעה דאם היו עדים מעידים לפניו שהמפקיד א"ל כן להשליח שיביא לו הפקדון לא הי' מיחשב פשיעה ורק הואיל דלא היו עדים א"י להאמין לשליח בזה והרי אם אח"כ המפקיד מודה בדבר שעשאו שליח לזה א"כ איגלאי מלתא למפרע שלא פשע הנפקד כלל בזה שמסרו לשליח זה וא"כ היכא נחשב זה לתחילתו בפשיעה וצ"ע לכאורה בזה:
וראיתי בסמ"ע (סי' קכ"א סק"י) שכ' הטעם דבלא א"ל אמור לנפקד שישלח על ידך רק א"ל אמור לו שדעתך לבא לכאן ואם יתנם לך הביאם לי דבזה דיקא כי אמר לו כן בפני עדיה משום דטרח וייחד עדים לזה להכי העמידו בעדים כדי שילא קיל ששלוחו הוא ויאמין לו הלוה ויתנהו לו נמצא שדעתו הי' שיהי' שליח גמור ומש"ה פטור הלוה אפילו לא הזכיר לשון שליחות כלל אבל אם לא א"ל כן בפני עדים אפילו אמר לשליח אמור לפלוני שישלח לי ואם יתנם לך הביאם לי מ"מ כיון דלא א"ל שלח ע"י אין כאן שליחות גמיר ע"ש ובש"כ (סק"ט וסק"י) ובנתה"מ (סק"ג וסק"ד) מ"ש בזה. והנה כפי הנראה הי' קשה להסמ"ע ג"כ זה דהא לא איברו בהדי אלא לשקרי ולמה בעינן דוקא עדים. אבל עדיין אינו מיישב כ"כ גם לסברת הסמ"ע הנ"ל והרבה י"ל בזה. והנה בהא דפריך הש"ס לר"ח ממתני' דידן דקתני לא יתן לא לבני י"א לשליחו האי שליחו ה"ד אי דלא עשאו בעדים מנא ידעינן אלא לאו דעשאו בעדים כו'. ולכאורה י"ל דמאי פריך הש"ס מנא ידעינן נימא דמיירי שהנגזל מודה אח"כ שעשאו לזה שליח ומשמע לכאורה דבעינן דוקא שימנהו לשליח בפני עדים דוקא ואז חל השליחות אבל כי עשאו לשליח בינו לב"ע לא חל כלל השליחות ולכאורה הי' אפשר לומר דמש"ה בעינן דוקא עדים שם לענין שיהי' הגזלן יוצא בה ידי השבה ויביא הקרבן אשם דבזה לא סמכינן על האמירה של השליח הואיל דהוא רק ע"א וגם כי יש לחוש שהשליח רוצה ליקח זה לעצמו ואומר שעשאו לשליח אבל באמת לא עשאו כלל שליח ובעינן דיקא עדים וא"כ שפיר מדייק הש"ס מינה דשליח בעדים ל"ה שליח. מיהא רש"י ז"ל כתב בד"ה מנא ידעינן דשליחי הוא דקרי לה מתני' שלוחו עכ"ל ונראה דזה הי' כוונת רש"י ז"ל דדילמא מיירי שמודה הנגזל אח"כ שעשאו שליח ולזה פי' דא"כ לא הי' קורא התנא שלוחו וי"ל עוד בזה:
שוב ראיתי בשמ"ק בד"ה אי וז"ל ק"ל דילמא במודה שהוא שלוחו ואפ"ה חייב השואל כיון שלא עשאו משאיל שלית בעדים דהא טעמא שעשאו בעדים משום דכל דטרח כי היכא דניקים ברשותי' וכל שלא עשאו בעדים גברא מהימנא הוא דקאמר ולאי דניקום ברשותי' וי"ל דשלחה ביד שלוחו שליח הידוע עכשיו שהוא שליחו קאמר ולא שימצא אח"כ בהודאת בעל הפרה קאמר ומש"ה קאמר שלוחו שהוא ידע עכשיו שהוא שלוחו מנא ידעינן אי לאו דעשאו בעדים כו' ואפילו מודה או שיש לו ע"א א"י לזה שהוא שליחו כו' עכ"ל הרשב"א והרי דנחית הרשב"א ג"כ לסברת הסמ"ע הנ"ל דשליח בעדים כיון דטרח בודאי הוא כי היכא דליקום ברשותי' ומפרש ג"כ כסברת רש"י דמשמע דידעינן עכשיו שהוא שלוחו והרבה י"ל עוד בכ"ז:
ב והנה במ"ש גליון התוס' כאן דבב"מ כתבו להיפוך הנה עיינתי שם בב"מ (דף צ"ח ע"ב) בתוס' ד"ה ואמר שם כתבו דבכותב מהני ע"ש. ולכאורה יש סברא לומר דבכותב בכתב ידו הי"ל כתיבתו כאמירה בפירוש פא"פ ועדיף מעדים וי"ל בזה. אולם התוס' כאן בסוגיין בד"ה אין משלחין כתבו ולפי מה שפירשנו לעיל אפילו כתב בכת"י וחתם בדיוקני אין מועיל כ"ז שלא א"ל בפניו עכ"ל. והראשונים ז"ל האריכו בזה ובש"ע חו"מ (סי' קכ"א ס"א) שלח לו חובו או פקדונו ע"י שליח אם א"ל המלוה לשלחו ע"י ונאבדו פטור אפילו לא א"ל פא"פ אלא ששלח לו בכתב שלח לי ע"י פלוני ושלחם ע"י ונאבדו פטור והוא שיכיר שהוא כת"י אפילו שהשליח עכו"ם או חש"ו אפילו לא ייחד להם אדם ידוע לומר שלח לי ע"י פלוני אלא כתב לו שלח לי ביד מי שתרצה ושלחם לו ונאבדו או כפר בהם השליח פטור עכ"ל. והנה בהא דאם שלח לו ע"י עכו"ם או חש"ו כתב הסמ"ע בסק"ג וא"צ שלח והפטר והטעם כתבתי בסי' שלפני זה עכ"ל (ובסי' ק"כ סק"א) כתב לחלק בין הא דהכא להא דלעיל באמר לו המלוה לוה זרוק לי חובי וזרקו ונאבדו חייב משום דכוונתו הי' זרקו ושמור אותו אבל בכתב לו שלח לי ע"י פלוני עכו"ם וחש"ו דל"ש לומר דכונתו הי' שהוא ילך ג"כ עמהם וישמרם ע"ש ובש"ך (סק"ד) כ' ע"ד הסמ"ע דהבעה"ח כ' בשם הרמב"ן דצ"ל שלח לי ע"י פלוני עכו"ם והפטר וראייתו מהא דלקמן (סי' ש"מ) דע"י עבדו הכנעני חייב והיינו אעפ"י שא"ל השואל שלח ע"ש והש"כ כ' עלה ואינו ראי' דהתם כיון דיד עבד כיד רבו עדיין ברשות השואל עכ"ל הש"כ והיינו דדוקא אם שלחה המשאיל ביד עבד כנעני שלו אבל אם הי' שלחה ע"י עבדו של אחר שפיר הי' ברשות השואל אם צוהו לשלחו ע"י עבד זה:
וראיתי בספר פ"ש ח"ב על ב"מ (דצ"ח ע"ב) וז"ל וראיתי לתשב"ץ טור הרביעי (סי' כ"א) בספר חוט המשולש דאפילו לאינו ישראל ברגיל להפקיד פטור אבל בתשו' חוט השני (סי' פ"א) דאפילו צוה למוסרו לא"י הוי כאומר לו שבור כדי אי לא א"ל ע"מ לפטור חייב וצ"ע דבתוס' המפקיד (דף ל"ו) משמע דוקא במסרו לחש"ו ולא צוהו חייב הא בנתן רשות למסור לחש"ו פטור ומסירה לחש"ו אבידה מדעת הוא כדאיתא בפ' הספינה ואפ"ה ל"ה כשבור כדי ובתוספתא ב"ק איתא מסרו לעבד פטור וסתם עבדים חשידי ופריצי כדאיתא בכ"מ ובא"ע (סי' י"ז) ואפ"ה פטור ברגיל להפקיד כו' ע"ש. והנה דעת התשב"ץ הוא דאפילו ברגיל להפקיד פטור וא"כ י"ל דכ"ש בשלח לו בפי' שלח לי ע"י פלוני עכו"ם דודאי פטור מיהא י"ל דרגיל להפקיד עדיף דהא חזינן דנאמן לו אבל בכותב לו עתה שלח לי ע"י פלוני עכו"ם י"ל דא"נ לו ובזה הי' אפשר לומר דהחוט השני לא פליג על התשב"ץ דכ' דבצוה למוסרו לעכו"ם הוה כאומר לו שבור כדי כו' משום דלא ידעינן עדיין אם נאמן לי אבל ברגיל להפקיד אצלו אולי מודה החוט השני להתשב"ץ בזה ואין לי התשובה הנ"ל לעיין בהם ולא אדע אם החוט השני ל"מ מדין זה דרגיל להפקיד אצלו. ומ"ש הפ"ש הראי' מתוס' ב"מ דל"ו) כוונתו על הא דאיתא שם דשומר שמסר לשומר חייב ואקשי הש"ס מהא דהמפקיד מעות אצל חבירו צררן והפשילן לאחוריו מסרן לבנו ובתו הקטנים ונעל בפניהם שלא כראוי חייב שלא שמר כדרך השומרין טעמא דקטנים הא גדולים פטור אמאי נימא לי' אין רצוני שיהי' פקדוני ביד אחר א"ר כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד אמרי נהרדעי דיקא נמי דקתני אי שמסרן לבנו ובתו הקטנים חייב הא לבנו ובתו הגדולים פטור מכלל דלאחרים ל"ש גדולים ול"ש קטנים דא"כ ליתני קטנים סתמא ש"מ ובתוס' ד"ה דא"כ וא"ת תיקשי לרב וי"ל דבניו נקיט לרבותא דסד"א דע"ד בניו הקטנים נמי מפקיד דרגילות היא שפעמים מוסר חפצו לבניו הקטנים קמ"ל עכ"ל. וא"כ שפיר יש ראי' מדברי התוס' הנ"ל דאם הי' דעתו גם לבניו הקטנים הי' פטור שהרי כתבו התוס' דקמ"ל דאין דעת המפקיד ע"ד למוסרן לבניו הקטנים לשומרן הא אם הי' אימר בפירוש שמסכים גם ע"ד למוסרן לבניו הקטנים פטור וא"כ ה"ה אם צוהו ליתן לקטנים מיפטר השואל במסירתו להקטן שצוה הנפקד למוסרו לו כנ"ל בכוונת הפ"ש:
ואולם לאחר העיון אין ראי' משם כלל. דבשלמא התם בשעת קבלת השמירה אם הי' דעתו גם על המסירה לבניו הקטנים ומכ"ש אם אמר כן בפי' הרי לא קיבל השמירה רק על אופן זה. אבל אם כבר הי' שומר או שואל י"ל דלא מיפטר אם מסרו לחש"ו אף שצוהו ליתן לו אם לא א"ל והפטר והטעם הואיל דכבר נתחייב בשמירה ובאחריותו לא נפטר בדיבורא בעלמא וכמ"ש המרדכי בסו"פ החובל הבאתי לעיל ג"כ בסו"פ החובל [אומ"ג]. ולעיל בסוגיא [אוק"ה אק"ב]. וחידוש שלא הביא בפ"ש דברי הש"כ הנ"ל:
וג) וראיתי בקצה"ח (סק"א) הביא ראי' מהא דב"מ (דף ע"א) ת"ר מלוה ישראל מעותיו של נכרי כו' כיצד ישראל שלוה מעות מעכו"ם ברבית וביקש להחזירם לו כו' ואם העמידו אצל עכו"ם מותר וכן עכו"ם שלוה מישראל ברבית וביקש להחזירO לו כו' ואם העמידו אצל ישראל אסור ופריך שם בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא כיון דאין שליחות לעכו"ם איהו ניהא דקא שקיל מיני' רבית ומשני כגון דא"ל הנח ע"ג קרקע והפטר ומזה מוכח כדעת הרמב"ן דהיכא דישראל אומר לעכו"ם תן לישראל זה לא נפטר מאחריותו כיון דאין שליחות לעכו"ם והי"ל כאלו הוי דעכו"ם וכן עכו"ם שאמר לישראל תן לישראל זה נמי היל"ל כאלו עדיין ביד ישראל ואעפ"י שצוה לו ליתנו ומשום דא"ש לעכו"ם לא יצא כלל מאחריות הלוה כו' ע"ש היטב. ולכאורה אין דבריו מובנים כלל להמעיין בסוגיא שם ואין מהצורך להאריך בזה. וראיתי בנתה"מ כ' עליו ז"ל ובקצה"ח מביא ראי' מדברי התוס' לע"ד ט"ס וצ"ל הש"ס] בב"מ לחייב בשליח עכו"ם ודבריו תמוהים להמעיין בסוגיא דב"מ שם עכ"ל:
אולם לאחר העיון היטב מובן לי דברי הקצה"ח דכוונתו ז"ל הוא דכמו דהתם הואיל דאין שליחות לעכו"ם אמרינן ברישא דברייתא דמה שהנכרי מצווה לישראל הלוה שיתנם לישראל אחר לא מיחשב כאלו הנכרי עצמו לקח המעות מן הישראל הלוה ונתנו להישראל הלוה השני ורק אמרינן דהישראל הראשון הוא נשאר הלוה של הנכרי והישראל השני נחשב לוה של הישראל הראשון וכן בסיפא דברייתא בנכרי שלוה מישראל והישראל מצווה להנכרי ליתן המעות לישראל אחר דאמרינן דהישראל השני הוא לוה של הנכרי והנכרי היא עדיין הלוה של הישראל ומשום דא"ש לעכו"ם ולא מיפטר הלוה מן האחריות בזה שעשה כדברי המלוה ליתנו לאדם אחר ה"ה הכא נמי בישראל שצוה להלוה שלו שיתן המעות לעכו"ם וחש"ו דלאו בני שליחות נינהו לא מיפטר הלוה בזה שעשה כדברי המלוה ומסרו לזה שצוהו המלוה ליתנו לו דבשלמא כשמצוהו ליתנו ליה שהוא בר שליחות אמרינן שלוחו של אדם כמותו יהוה כאלו בא ליד המלוה עצמו אבל אם מצוה ליתנו למי שאינו בר שליחות דלא נחשב כאלו בא ליד המלוה אז צריך דוקא שיאמר לו והפטר כנלע"ד בפי' דברי הקצה"ח והנה מסיק הקצה"ח להלכה כדברי הרמב"ן ז"ל דצ"ל דוקא והפטר. ומלשון הש"כ שכ' ע"ד הבעה"ת ואינו ראי' דהתם כיון דיד עבד כיד רבו עדיין ברשות השואל קאי משמע דלא דחה רק הראי' אבל להלכה לא הכריע בזה:
ד ובעיקר הדין הנ"ל לכאורה הי' אפשר לומר בזה דהנה בב"מ (דף צ"ח) דקתני במתני' א"ל השואל שלחה לי ביד בנך ועבדך ושלוחך ושלחה לו דחייב השואל דפריך הש"ס ביד עבדו חייב יד עבד כיד רבו אמר שמואל בעבד עברי דלא קני לי' גופי' רב אמר אפילו תימא בעבד כנעני נעשה כאומר לו הכישה במקל והיא תבא כו' כל הסוגי' ופירש"י בד"ה נעשה כא"ל וז"ל דשעביד נפשי' משתצא מרשותם והרי הכישה במקל עד אשר יצאתה מרשותי'. ועיין בשמ"ק שם שכ' בשם הריטב"א שהקשה דמה מהני זה כאומר לי' הכישה במקל והיא תבא דבמה זכה בו השואל והרי לא משך ולא באת לרשותו כלל ומתרץ עפי"ד רש"י הנ"ל ומפרש כוונת רש"י ז"ל הנ"ל דהכא לא מדין שאלה נתחייב בה אלא שכל שאומר לחבירו שיוציא ממונו על פיו למקום שאינו משתמר או שיזרקנה לים וכיוצא בו ויתחייב בו מיד שעשה כן על פיו נשתעבד לו בההיא הנאה כאלו קבלו ממש ממנו יאב לכולן ערב כו' אבל הכא אעפ"י שלא אמר לו ואתחייב אני לך אמר רב שהוא חייב דכיון דלהנאתו הוא אומר לו לשלחה מסתמא כאלו פירש ואתחייב אני לך דמי משא"כ באומר זריק מנה לים דכל היכא דלא א"ל ואתחייב אני לך לא מיחייב כיון שאין הזריקה לתועלתו של זה והשתא א"ש מאי דאמרינן דהאומר שלח לי ביד עבדך הכנעני דחייב השואל כיון דרוב עבדים רשעים ואין להם ממין לשלם ה"ז כאומר להכישה במקל לרה"ר או למקום איבוד ומאן דמותיב לה בסמוך [פי' דפריך הש"ס מברייתא דקתני בה ביד עבדו פטור ואמאי לא חייב מדין ערב] סבר כיון דעבד בן דעת ואימת רבו עליו מקום המשתמר הוא חשיב וכיון שלא א"ל ואתחייב אני לך פטור ואמרינן ל"ת נעשה כאומר כלומר דהתם ודאי פטיר דמקום המשתמר הוא אלא באומר לו בפי' אמור לעבדך שיכישנה ויבא עכ"ל. והנה תמצית דברי הריטב"א ז"ל הוא דאף דבזרוק מנה לים לא מחויב עד שיאמר לו ואתחייב אני לך מ"מ היכא דהוא לטובתו של המצווה לזרוק מתחייב באמירתו שיזרוק אף דלא א"ל ואתחייב אני לך. ועוד יש חילוק בין אם מצווה לו שימסור החפץ לעבד שהוא בן דעת ואימת רבו עליו דנחשב מקום המשתמר ולא מתחייב עד שא"ל ואתחייב אני לך. אבל באומר זרוק לים כל שהוא לטובתו מחויב מטעם ערב אף שלא א"ל ואתחייב אני לך וא"כ לדברי הריטב"א עדיף בזה זרוק מנה לים אם הוא לטובתו דחייב אף שלא א"ל ואתחייב אני לך בהיכא דא"ל תן מנה לפלוני שהוא בר דעת דלא מתחייב מטעם ערב עד שיאמר ואתחייב אני לך אעפ"י שהוא לטובתו והיא שיטה חדשה עיין היטב בזה:
ולפ"ד הריטב"א הנ"ל הי' נוכל לומר הכא בנידון דידן דבלוה המלוה להלוה שימסור המעות להעכו"ם וחש"ו דפטור הלוה אפילו אם לא א"ל והפטר משום דממנ"פ אם משומר הוא אצל עכו"ם וחש"ו א"כ הרי הי' מותר לו להלוה למסור לידם עפ"י ציוי המלוה ואם אינו משומר אצלם ומכ"ש לפ"ד הריטב"א הנ"ל דודאי לא הוה משומר א"כ מתחייב המלוה תו מדין ערב דהוה כאומר זריק מנה לים דמחויב בזה מדין ערב הואיל דהוה מצווה זה לטובתו שהרי הוא רוצה שימסור לידו המעות כדי שיביאנו אצלו ואפילו לא א"ל ואתחייב אני לך ג"כ מחויב מדין ערב כן הי' נראה לכאורה:
אולם לאחר העיון י"ל דהריטב"א לא כתב כן אלא אליבא דרב דסובר דהכישה במקל מתחייב אבל לדידן דפסקינן להלכה דבא"ל הכישה במקל ומתה דפטור השואל משים דלא נתחייב עדיין בשמירתה ולא נכנסה עדיין לרשות השואל יעיין בח"מ (סי' ש"מ ס"ח) וע"כ דלא נוכל לומר דמחויב מדין ערב וא"כ לדידן להלכה היל"ל דעדיין הוא באחריותו של הלוה אם מסרו להעכו"ם חש"ו עד שיאמר לו שלח על ידו והפטר:
אלא דעדיין י"ל ב"ה עפ"י מ"ש עוד שם בשמ"ק ב"מ שם וז"ל ולענין פסק הלכה הריא"ף לא הביאה משמע דס"ל דליתא וכו' וכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מהל' שאלה) דא"ל הכישה במקל פטור וכ"ת אמאי ליחייב מדין ערב כאינך דמתני' לא דמי דהני כיון דאזלי בהדי פרה סמכא דעתי' דעבד ושליח מנטרי לה ומחייב מדין ערב אבל א"ל הכישה במקל לא סמכא דעתי' ואע"ג דהתם בפ"ק דקידושין מוכח דהאומר לחבירו ירוק מנה לים וכו' ככתוב בנ"י הר"ן עכ"ל. והנה שמעינן מזה היכא דאיכא קצת נטירותא משתעבד מדין ערב אבל היכא דליכא נטירותא כלל לא סמכא דעתי' ולא משתעבד עצמו להתחייב מדין ערב עד דאמר ואתחייב אני לך ולפ"ז הא דאמרינן דאם א"ל הכישה במקל והיא תבא דפטור השואל הוא דוקא היכא דליכא עוד שום שמירה אבל היכא דאיכא קצת שמירה ג"כ אז שפיר משעביד נפשי' ומדין ערב מחויב השואל אף דלא אמר ואתחייב אני לך והטעם הואיל דהוא לטובתו וכסברת הריטב"א הנ"ל ואם אמר הכישה במקל ואתחייב אני לך אז מחויב שפיר מדין ערב אפילו דליכא כלל שום שמירה כנלע"ד לפרש דברי השמ"ק בשם הר"ן הנ"ל:
ולפ"ז הי' אפשר לומר בנידון דידן דהיכא דצוה המלוה ליתן המעות ליד עכו"ם וחש"ו דעכ"פ איכא קצת נטירותא תו סמכא דעתי' דהמלוה ומשעביד נפשי' מדין ערב וא"כ אפילו לא א"ל והפטר ג"כ פטור כיון שנתן הלוה להם עפ"י צווי של המלוה ומתחייב המלוה מדין ערב וממילא פטור הלוה אם נאבד מהם בדרך וכמו שכתבתי לעיל וי"ל עוד בזה:
אולם אכתי יש לפקפק בזה דאולי המסירה ליד הני ל"ח נטירותא כלל וא"כ לא נעשה ערב כלל ואכתי היא ברשות הלוה לענין אונסין ולא מיפטר הלוה עד דא"ל המלוה או המפקיד שלח והפטר. מיהא היכא דנוהו לשלחו ע"י הבי"ד ונאבד אם לא פשע המשלח בשליחות רק שלחה על הבי"ד כחוק שפיר י"ל דנפטר המשלח וי"ל בזה:
ועוד י"ל לפמ"ש הנ"י שם בב"מ (דף צ"ח) דמש"ה לא מחייב מטעם ערב. באומר הכישה במקל כמו בזרוק מנה לים משום דבזרוק מנה לים מיד שזרקו לים א"א לו להחזירו אבל בהכישה במקל יכול הוא להחזירה ע"ש א"כ י"ל במסרה הלוה לעכו"ם או לחש"ו אם זה מיקרי יכול להחזירה ואם אמרינן דמיקרי יכול להחזירה לא נוכל לחייבו מטעם ערב ואם נימא דזה מיקרי איי להחזירה מחייב מדין ערב וי"ל בזה:
ה ולולא דמסתפינא הי' נלע"ד לומר בזה עפ"י מ"ש שם בשמ"ק ב"מ ד"ה השואל באה"ד וז"ל הר"ן שלחה לי ביד בנך או ביד עבדך כו' וא"ת במה מתחייב דאפילו למ"ד שליח שעשאו בעדים הוי שליח הנ"מ בעדים כדקאמרי להכי טרח ואוקמי' בסהדי כי היכי דלוקמה ברשותי' והכא ליכא סהדי אלא דאמר למשאיל לשדורי לי' בידי' וכי תימא כיון דא"ל למשאיל כשליח שעשאו בעדים דמי תינח לר"ח דאמר הוי שליח אלא לרבה דאמר ל"ה שליח מא"ל י"ל דהכא לאו מדין שליחות הוא אלא מדין ערב שכון שא"ל להוציא פרתו מרשותו ולשלחו ביד עבדו נתחייב מדין ערב דכל מוציא ממון מרשותו עפ"י חבירו נתחייב לו חבירו כדין ערב והכי מוכח פ"ק דקידושין עכ"ל ולכאורה י"ל דהא מה דקאמר דהכי מוכח פ"ק דקידושין הכוונה הוא על הא דאיתא שם (בדף די"ן) א"ר תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב והא התם אמרה ואתקדש אני לך דהי"ל כאלו אמרה תן מנה לפלוני ואתחייב אני לך אבל הכא לא אמר השואל שלחה ביד פלוני ואתחייב אני לך וצ"ל דהכא הוי כאלו אמר ואתחייב אני לך ונוכל להסביר הדבר עפ"ד הריטב"א הנ"ל דכמו שכתב הריטב"א להסביר לרב דסובר באומר הכישה במקל והיא תבא דמתחייב מטעם ערב אע"ג דבזרוק מנה לים בעינן דוקא שיאמר ואתחייב אני לך ואפ"ה הואיל דהוא לטובתו מתחייב מדין ערב הה"נ לדידן דלא פסקינן בזה כרב ופסקינן דבזרוק מנה לים ואתחייב אני לך איכא בזה ב' דעות בהראשונים עיין בר"ן פ"ק דקידושין גבי תנם ע"ג סלע והובא ברמ"א בח"מ (הי' ש"פ מ"א) ע"ש מ"מ היכא דמצווה ליתן לבר דעת אז לכ"ע משתעבד מדין ערב היכא דא"ל ואני אשלם לך וכמבואר בר"ן קידושין שם וברטב"א ותורי"ד ורשב"א האריכו בזה. אבל בעינן שיאמר ואתחייב אני לך מ"מ זה דוקא בסתם אבל היכא דהוא לטובתו אז משתעבד מדין ערב אפילו כי לא א"ל ואתחייב אני לך ולע"ד נוכל לומר כן ובזה מובן שפיר דברי הר"ן הנ"ל שכתב דהא דמתחייב השואל כשא"ל שלח ביד בנך ועבדך ומשום ערב הוא דמשעבד נפשי' הואיל דהוא לטובתו מתחייב שפיר מדין ערב אפילו כי לא א"ל ואתחייב אני לך כנלע"ד להסביר דברי הר"ן ז"ל:
ולפי האמור י"ל בנידון דידן שצוה המלוה למסור המעות ליד עכו"ם או חש"ו ולא אמר והפטר י"ל דבצוה למסור לעכו"ם דהוא בר דעת י"ל דמתחייב המלוה עלה מדין ערב ואע"ג דלא אמר לי' והפטר כיון דהוא לטובתו מתחייב המלוה מדין ערב וא"כ ממנ"פ פטור הלוה ותו לא הוי באחריותו של הלוה משא"כ בצוה למוסרו לחש"ו דהוה כאומר זרוק מנה לים דלא נעשה ערב עלה כיון שלא אחר ואתחייב אני לך וה"נ לא מיפטר הלוה מן האחריות עד שיאמר המלוה והפטר כנלע"ד נכון בזה:
אולם מש"ס דמס' ב"ב (דף פ"ז ע"ב) במתני' דהשולח את בנו אצל חנוני לפי המבואר שם בסוגיא דאם אמרינן לשדורי שדרי' וכן מבואר בח"מ (סי' קפ"ח ס"ב) ואם פירש ואמר שלח לי עם הקטן ה"ז פטור אלמא כל דפירש לו שישלח לו ע"י הקטן תו לא הוי באחריותו של החנוני הגם כי יש לחלק דהתם לא נתחייב עדיין בשמירה כלל ולא הי' מעולם באחריותו של החנוני כיון דא"ל לשלחו ביד הקטן אבל היכא דהי' בידו מלוה או אפילו פקדון דכבר הי' באחריותו של הלוה והנפקד בזה יש סברא לומר דלא נפטר עדיין מהאחריות עד שיאמר לו שלח והפטר מ"מ פשטות הדברים נראין דפטור כיון דצוה לשלחם ע"י הקטן וא"כ ה"ה הכא נמי אם צוהו לשלוח ע"י חש"ו ג"כ פטור ונוכל לומר דזה הוה כאלו א"ל בפירוש והפטר ומטעם דהואיל דהלוה הוא מוחזק הי"ל כאלו פי' לו כן והפטר ודו"ק היטב בכ"ז. וראיתי בנתה"מ (בסק"ד) האריך שם בענין זה מטעם ערבות והביא דברי השמ"ק הנ"ל ולפי מה שכתבתי הרבה י"ל בזה וקצרתי:
[קי]
א רבה אמר ל"ה שליח הכי קאמר אינש מהימנא הוא כו'. כתב השמ"ק ולענין פסק כ' הר"מ ז"ל מסרקסטה שליח שעשאו בעדים הוי שליח וכיון שהחזיר לו הנפקד הפקדון א"ח באחריותו ואם המציא לו שליח ולא עשאו שליח בעדים והחזיר לו הנפקד פקדונו עדיין אחריותו עליו כו' מיהו נראה דלא מצי הדר שקיל לי' מיני' דשליחא כיון דבעל הפקדון המציאו אצלו רוצה הוא שיהי' פקדונו בידו או כלך לדרך זו כיון דאיהו לא מניי' שליחא אלא אודיעי' הוא דאודע לנפקד דהאי גברא ליזיל וליתי ואי בעי מצי שדורי אידי' מאי דבעי אי מהימן גבי' אבל האי מפקיד לא הימני' מידי ועל הימנותא דליהמני' ההוא נפקד קא סמיך הלכך מצי נפקד הדר בי' ומצי א"ל לא בעינא להימנך כו' וכן עיקר כל היכא דלא אתחזק האי נפקד בכפרן בפקדון ואי אתחזק נפקד קמא בכפרן לית לי' לנפקד בתרא לאהדורי לי' ההוא פקדון כיון דזכה לי' למפקיד ואי אהדרי נהלי' פושע הוא בהני ומחייב באחריותו עד דלימטי' לידי' עכ"ל. והנה לא נתבאר בדברי הר"מ ז"ל אם מסרו הנפקד למי שרגיל המפקיד להפקיד אצלו אם יכול הנפקד להוציא מן השליח הזה לשיטת הר"מ ז"ל או דוקא בממציא לו שליח הוא דיכול להוציאו מן השליח הזה אבל לא ברגיל להפקיד אצלו דאז א"י להוציאו מיד השליח: