אור ברסלב
אמרי הצבי ג בבא קמא פרק הגוזל עצים › דף קג.

אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר

בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף קג.

דף קב:

[צד]

דף ק"ג ע"א תוד"ה כגון דאודעינהו לדידי' וז"ל תימא א"כ אמאי צריך לדחוק את ר"ג שיכתוב לו שטר יכתבו לו עדים כיון שיידעין שהיא קינה לעצמי עכ"ל. ילע"ד אילי משכחת לה שנעשו העדים אח"כ הרובים ע"י נישואין להלוקח או להמוכר וא"כ אינם יכולים לכתוב עתה שטר אחר ומש"ה רוצה שהר"ג יכתוב לו שטר ולכאורה י"ל נימא דעשו העדים שליחותן בכתיבת השטר שהרי המוכר ציה להם רק שטר אחר לכתוב והאיך רשאין העדים לכתוב עוד שטר שלא מדעת המוכר ואולי נחשב זה לא עשו שליחותן כיון דשטר זה שכתבו על שם ר"ג אינו מועיל לו ללוקח שיהי' בידו לראי' יעיין בשמ"ק ב"ב (דף ע"ז ע"א) בד"ה זכו באה"ד מ"ש שם בזה וי"ל עוד בזה:

[צה]

שם בגמ' ר"כ יהיב זוזי אכיתנא לסוף אייקר כיתנא זבני' כו' כמאן כבני מערבא דאמרי מי הודיעו כו' כל הסוגי'. ועיין בתו"ח שכ' משמע דרב עביד עובדא כבני מערבא דאי לית לי' הא דבני מערבא אלא אפילו לא הודיעו קנה בעל המעות א"כ אפילו לא אמרו דהאי כיתנא דכהנא הוא לא מיחזי כרבית כדפי' וכיון דרב עביד עובדא כבני מערבא וליכא מאן דפליג עלייהו דהא דפריך לעיל א"ה אפילו חיטין וחיטין נמי אהא דמוקי לה לברייתא אפילו בלא הודיעו פריך כמ"ש התוס' אבל אהך סברא דבני מערבא דאמרי דל"ק בעל המעות אא"כ הודיעו לבטל חיטין לא אשכחן מאן דפליג וא"כ נראה דהלכתא כבני מערבא ולא ידענא אמאי כ' הרא"ש ז"ל דליתא להא דבני מערבא ודחה דבריהם בסברא בעלמא וגם מדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל נמי משמע דליתא להא דבני מערבא מיהו מדברי הרי"ו שהביא הב"י (סי' קפ"ג) משמע דס"ל כבני מערבא עכ"ל התו"ח. והנה לע"ד י"ל במ"ש אבל אהך סברא דבני מערבא לא אשכחן מאן דפליג הלא ר' יוחנן לא סבר לה להא דבני מערבא וגם לפי הפי' הפשוט לעיל בסוגיין דבני מערבא גם ר' אבא לא ס"ל כבמ"ע וכמו שנראה הפי' מדברי הרמב"ן שהשיב לבעה"ת מובא בטוב"י ח"מ (סי' צ"ו) וכבר הארכתי לעיל [אופ"ו] בסוגיין בזה, ועיין בפ"י שכתב דלמסקנת הש"ס כאן אמרי התם אמנה הואי ולא משני' ר"כ לכיתנא ורב לטעמי' עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים תו ל"ל לומר דרב ס"ל כבמ"ט כו' דהא אי הוי בעי למיהדר לגמרי הוי מצי למיהדר וא"כ כי נמי לא חזרו בהם ונותנים דמי הכיתנא לר"כ מיחזי כרבית אבל כי אמרו מעיקרא האי כיתנא דכהנא הוא הרי זיכו לי מעיקרא גוף הכיתנא ונעשו שלוחו של ר"כ למכור הכיתנא שזיכו א"כ תו לא הוי כרבית וכתבתי כן כדי ליישב מה שהקשה בתו"ח אפסק הלכה דידן דקיי"ל דליתא לכמ"ע והא רב קיי"ל כוותייהו ולפמ"ש א"ש כו' עש"ה בפ"י:

ולע"ד איני מבין פי' דבריו במ"ש כי אמרו דהאי כיתנא דכהנא הוא הרי זיכו לי מעיקרא גוף הכיתנא כו' דסוף סוף במה זכה ר"כ להאי כותנא וכי אמירת המוכרים דהאי כיתנא דר"כ הוא משווי' לי' זכי' לר"כ בהאי כיתנא הלא סוף סוף ר"כ לא עשה עדיין שום קנין גמור בהאי כיתנא וגם לאחר שאמרו המוכרים הללו האי כיתנא דכהנא היא הכי אינן יכולין לחזור בהם וי"ל הרבה בזה:

ולע"ד לא אבין מדוע לא נפרש בהש"ס הסוגי' דהא דפריך הש"ס על האי דינא דרב כמאן כבח"ע דאמרי מי הודיעו לבעל חיטין כו' ופירש"י בתמי' כלומר דאמרינן מי הודיעו ללוקחין שיקנו מעותיהן לר"כ לפיכך לא זכה בהן עכ"ל וא"כ אם נימא דרב סובר כבמ"ע הוה מובן שפיר מה דאמר רב לר"כ דאם אמרי המוכרים להלוקחים האי כיתנא דכהנא הוא א"כ זכה ר"כ בהמעות דמי הכיתנא ומותר לו ליקח המעות שהרי הדמים הוא של ר"כ ואין להמוכרים זכות כלל בהמעות ולא הוי רבית אבל כי לא אמרו המוכרים להלוקחים דהאי כיתנא דר"כ הוא א"כ לא יכה ר"כ בהמעות והמעות הוא של המוכרים ואסור לו לר"כ ליקח המעות משום דהוי רבית דיהיב ר"כ להמוכרים ד' ישקול ח' ורק דהי' קשה להש"ס לומר דרב סובר כבמ"ע וע"ז קאמר הש"ס אטו מי יהיב ר"כ ד' ושקיל ח' כיתנא ממילא הוא דאייקר מינ"ל גזלוה ותנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה וה"פ דגם אם נימא דסובר רב כבמ"ע ג"כ קשה דהא ר"כ זכה בהכיתנא והרי אם לא היו הם מוכרים הכיתנא לאחרים הי' ר"כ לוקח הכיתנא וכל מקום שהכיתנא מינח הרי הוא של ר"כ דהא בהס"ד היי סוברים דר"כ עשה קנין משיכה בהכיתנא והרי קנה ר"כ להכיתנא וכ"כ התוס' בד"ה יהיב איי אכיתנא השתא ס"ד דאיירי דמשך נמי ופקדון בעלמא הוא דהוי גבייהו עכ"ל התוס' וא"כ המוכרים שמכרו הכיתנא לאחרים הרי הם גזלנים וצריכין לשלם כשעת הגזילה כמו שהי' שוה אז בשעה שמכרוהו ואז הי' שוה שמונה וכ"כ רש"י בד"ה אטי עש"ה:

ויש לבאר עוד יותר דהנה הא דפריך הש"ס כמאן כבמ"ע כו' דהוי הפי' דהלוקחין לא ידעו שיקנוהו המעות לר"כ וא"כ לא יכה ר"כ בהמעות כלל וכ"פ רש"י בד"ה כמאן ע"ש ולכאורה י"ל דהא סוף סוף גם המוכרין לא זכו בהמעות כלל כיין דהיל"ל דבטל המקח לגמרי דהא הכיתנא הי' של ר"כ לגמרי שהרי עשה משיכה והרי ר"כ לא נתייאש מן הכותנא וגם הא לא ידע כלל שגזלוהו ממנו שאין רצונם ליתן לו הכיתנא רק מכרוהו לאחרים ועיין ח"מ (סי' שנ"ו ס"ב) הגונב ומכר ולא נתייאשי הבעלים שצריך להחזיר החפץץ להבעלים והבעלים צריכים ליתן הדמים להלוקח משי תקנת השוק ע"ש וא"כ המוכרים הללו לא קני כלל להמעות והוא גזל בידם וי"ל בזה הרבה. ואולם י"ל דזה היא באמת כוונת הש"ס דקאמר אטי מי יהיב ר"כ כו' מיגזל גזלוהו כו' וא"כ המעות איני של המוכרים ור"כ שקיל המעות בעד הכיתנא וקצרתי בזה. וא"כ גם אם נימא דרב סובר כבמ"ע ג"כ קשה אפילו כי לא אחרי המוכרים האי כיתנא דכהנא הוא ג"כ יהי' מיתר לר"כ ליטול מהם המעות שלקחו בעד הכיתנא כיון דלגמרי הי' של ר"כ שזכה בהיתנא לגמרי במשיכה ומשני הש"ס אמרי התם אמנה הויא ולא משני' ר"כ להכיתנא ירב לטעמי' כו' וא"כ תליא שפיר בין אם אמרו האי כיתנא דכהנא הוא בשעה שמכרוהו לאחרים א"כ הם היו רק כשלוחו של ר"כ ואדעתי' דר"כ היא דהי' המכר ד"ל עוד הואיל דאמרו שהכיתנא הוא של ר"כ ובאמת ר"כ לא עשאן שלוחים למכרו והרי יכול ר"כ לבטל המכר לגמרי ויהי' היא זוה בהכיתנא וא"כ לא היו המעות כלל של המוכרים ומש"ה מיתר לר"כ לקבל המעות מהם דלא הוי רבית הבא מלוה למלוה אבל אם לא אמרו האי כיתנא דר"כ הוא א"כ חל המכר לגמרי והמעות הוא שלהם ואסור לר"כ למישקל מינייהו תמניא דהוה תו רבית וכדאמר רב עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים ועיין פירש"י בזה, וא"כ מיישב דברי לשיטתו בין אם נימא דסובר רב ככמ"ע ובין אם נימא דרב פליג על הא דבמ"ע כי לפי מסקנת הש"ס דאמנה הוה אין זה ענין כ"א להא דבמ"ע ור"י כי גם אם נימא דסובר רב כבמ"ע ג"כ תיקשי קושית הש"ס אטו מי יהיב ר"כ ד' ושקיל ח' כיתנא ממילא הוא דאייקר יכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה וכמו שפירשתי לעיל וא"כ אין ראי' כלל מסוגיא זו דרב סובר כבני מערבא:

ועיין בשמ"ק בד"ה אמרי לעולם אליבא דד"ה דהתם מעולם לא בא אותו פשתן לידי ר"כ ולא משכי' מידי ר"כ לכהנא דלא משך כלל ואמנה הוה כו' ע"ש מ"ש בשם גאון ז"ל הרי שכתב לפרש דלעולם רב אחא אליבא דד"ה בין אליבא דבני מערבא ובין אליבא דר' יוחנן וא"כ ל"ק כלל מה שהקשה התי"א ע"ד הרי"ף והרא"ש דלא פסקו כבני מערבא מסוגי' דכאן ומ"ש החי"ח לנוף דרק הרי"ו הוא דפוסק כבני מערבא עכ"ד. ולע"ד כבר כתבתי לעיל בסוגיין בש"ס [אומ"ח] דגם דעת הרמב"ן שהשיב להבעה"ח המובא בטוב"י ח"מ (צ"ז) הוא כשיטת הרי"ו ובארתי שם דברי הרי"ו דהם אמורים גם לר' יוחנן:

[צו]

(א) שם דף ק"ג ע"א במתני' הגוזל את חבירו ש"פ ונשבע לו יוליכנו אחריו למדי כו'. וכ' בשמ"ק בד"ה הגוזל וז"ל ומינה למי שלוה מעות מחבירו ונשבע לו שיפרענו לזמן פלוני שאינו צריך להוליכו אחריו למדי שלא נשבע לו אלא שיפרעו במקום שלוה ה אם הלך לו להמלוה למקום אחר אין לחזר אחריו כו' עכ"ל הרשב"א ז"ל והנה משמע דדוקא אם המלוה אינו בכאן הא אם המלוה הוא בכאן מחויב לשלם לו ולקיים שבועתו אף שלא תבעו המלוה. ועיין בש"כ חו"מ (סי' רל"ב סק"ב) כ' בשם הש"ג שהמלוה לחבירו ואינו תובע הלואתי אין הלוה חייב לשלם לו מאליו הואיל ואינו תובע במתנה ביקש ליתן לו ע"כ וצ"ע בזה עכ"ל הש"כ והנה סובר הש"ג דאפילו אם המלוה הוא בכאן כל שאינו תובעו אינו מחויב לשלם לי מעצמו. מיהא י"ל דע"כ לא שמעינן מדברי הרשב"א דדוקא אם אין המלוה בכאן כו' אבל אם המלוה בכאן מחויב לשלם לי מעצמו היא דוקא היכא שנשבע דאיכא חיובא עליו לקיים שבועתו ובזה הוא דלא בעינן דוקא שיתבענו המלוה ורק כל דאיתא להמלוה כאן מחויב בעצמו לשלם לו כדי לקיים שבועתו אבל היכא דלא נשבע אז אינו מחויב לשלם לו מעצמו עד שיתבענו דוקא ולא פליג הרשב"א על דינו של הש"ג הנ"ל:

אולם לכאורה טעמא בעי דמה חילוק יש בין אם נשבע או לא נשבע דהא הטעם שכתב הש"ג דמש"ה א"צ לשלם לו מעצמו כשלא תבעו משום דבמתנה ביקש ליתן לו וא"כ אף אם נשבע שישלם לו לזמן פלוני הלא אם המלוה מחל לו לגמרי החוב פטור מלשלם אף שנשבע והטעם הואיל דמחל לו א"כ פקע חיובו לגמרי וכדאיתא במתני' מחל לו על הקרן כו' וכמבואר בח"מ (סי' ע"ג ס"ז) ברמ"א מי שנשבע לחבירו לפרוע לו לזמן והגיע השמטה בינתיים או שמחל לו פטור משבועתו דכל שפטור מדין הפרעון אינו חייב לשלם מכח השבועה עכ"ל וא"כ גם כשנשבע נימא דהואיל ולא תבעו מחל לו וא"כ נפטר ג"כ מן השבועה. ולכאורה הי' אפשר לומר בטעם הדבר דבשלמא היכא דליכא אלא חיוב ממין אמרינן שפיר להאי סברא דמדלא תבעו מחל לו ואם יתבענו אח"כ ישלם לו אז ולא עבר איסורא. אבל היכא דנשבע הלא אם יתבענו אח"כ בודאי דיצטרך לשלם לו דהא חזינן דלא מחל לו ולא אמרינן דמחל לו ואח"כ חזר ממחילתו וא"כ איגלאי מלתא למפרע דעבר על שבועתו ומש"ה כי איתא להמלוה בעיר מחויב לקיים שבועתו ואם ליתא בעיר דא"צ לילך אחריו הוה הטעם משום דאמרינן דשבועתו לא הי' רק שישלם לו בכאן אבל כי איתא בעיר מחויב לקיים שבועתו אף כי לא תבעו כן הי' נראה לכאורה. ועיין בב"י (סי' ע"ג מחו' ה') הביא דברי הרשב"א בתשובה וז"ל כתב הרשב"א בתשובה הנשבע לפרוע לחבירו ליום נועד והגיע הזמן והמלוה אינו בעיר הדבר ברור שהוא פטור לגמרי עד שיבא מלוה ויטול את שלו כו' ע"ש והוא כמ"ש הרשב"א כאן בחידושיו הנ"ל ועיין עוד שם מ"ש עוד בשם הרשב"א שם. ועיין עוד שם בב"י בדינים אלו:

ב אולם הטור שם הביא תשובת הרא"ש וז"ל ראובן נתחייב לשמעון מנה לז"פ ונשבע לפרוע לו קודם שיעבור הזמן שקצב לו ולא תבעו בתוך הזמן עד שעבר יאמר ראובן אמת שאני חייב לך אבל לא מכח השבועה כי כבר בטלה כיון שלא תבעת אותי בזמני. תשובה יראה אע"פ שלא תבעו בתוך הזמן עדיין השבועה במקומה עומדת כי הזמן הוא נעשה לזרזו שימהר לפורעו ועיקר השבועה על הפרעון ונהי שלא עבר על השבועה כיון שלא תבעו שום אדם מ"מ עדיין מוזהר ועומד בשבועתו לפרוע כשיתבע לו מידי דהיה אמלוה לזמן אם לא פרע לו באותו הזמן חייב לפורעו אח"ז דלא נפטר בהעברת הזמן עכ"ל הרא"ש ז"ל ובש"ע שם (ס"ח) הביא דברי הרשב"א הנ"ל (ובס"ו) כתב הנשבע לחבירו לפרעו קודם שיעבור זמ"פ אעפ"י שלא תבעו בתו"ז עדיין השבועה במקומה עומדת וכ' הסמ"ע (בס"ק י"ט) הטור מסיק בטעמו כי הזמן נעשה לזרז ושימהר לפרעון כו' מ"מ עדיין מוזהר בשבועתו לפרוע לו כשיתבענו כר ונלמד מדבריו דאף שנשבע לפרוע לו למרפ התם אין חומר השבועה מחייבו לשלם מעצמו עד שיתבענו המלוה עכ"ל ועיין בש"כ (ס"ק י"ט) שכ' בשם הב"ח שכ' ג"כ כן והש"כ כ' שם דמלשון תשובת הרא"ש הנ"ל מבואר בהדיא כן דכל שלא תבעו המלוה לא עבר על השבועה במה שלא פרעו מעצמי ע"ש בש"כ והב"ח רצה לומר דמדברי הרשב"א שהביא הב"י (במחו' ז') דהנשבע לחבירו לפרעו לומן ידוע אפילו אין המלוה בעיר באותו זמן מסתברא דצריך שיהי' מעותיו בידו באותו יום דילמא השתא אתא או שלוחיו כו' אלמא דאי לאו האי חששא דהשתא אתא אינו עובר על השבועה כיון שאין תובעו דלא נשבע אלא אדעתא דהכי דכשיהא תובעו הוא אי שלוחו דחייב לפרעו והש"כ דחה זה דאי לאו הך חששא לא הי' עובר כיון דאינו בעיר עכ"ל הש"כ. ולע"ד עדיפא הי"ל להש"כ להוציא כן מדברי הרשב"א הנ"ל שהביא הב"י שם מקודם לזה וכן הוא בחידושיו כאן הבאתיו לעיל שכתב דכשאינו בעיר אין עובר עליו דמשמע הא איתא המלוה בעיר עובר עליו אף שלא תבעו דהא דכשאין המלוה בעיר הרי לא תבעו המלוה וא"כ פשיטא דאינו עובר עליו אלא משמע מינה דדוקא כי ליתי' להמלוה בעיר הוא דלא עבר על השבועה דמסתמא לא נשבע רק אדעתא שאם יהי' המלוה בעיר ישלם לי אבל כי איתי' להמלוה בעיר אף כי לא תבעו עובר עליו אם לא שילם לו לזמן שנשבע לו וחידוש בזה על הש"כ שלא הביא דברי הרשב"א הנ"ל:

ואולי י"ל דס"ל להש"כ דעדיף יותר אם אין המלוה בעיר מהיכא דאיתא בעיר דכי איתא להמלוה בעיר ולא תבעו איכא למימר האי סברא דמדלא תבעו מחל לו ומש"ה א"צ לשלם לו כשלא תבעו אבל כי ליתי' להמלוה בעיר דאיכא למימר אם הי' בכאן הי' תבעו ומש"ה כ' הרשב"א דצריך שיהי' המעות בידו באותו יום דילמא השתא אחא הוא או שלוחו ועל השבועה לא עבר משום דאמרינן דלא נשבע אדעתא דהכי שילך אחריו ורק כשיהי' בכאן יפרענו ומש"ה לא מדייק הש"כ מהרשב"א מהא דכ' דכי ליתי בעיר דלא עבר על השבועה דאם איתא להמלוה בעיר ולא תבעו דעובר עליו די"ל דגם כי איתא בעיר ולא תבעו ג"כ אינו עובר עליו ומשום דמחל לו ורק דמ"ש הב"ח להוכיח מן הרשב"א דסובר דצריך שיהי' מעותיו בידו דילמא יבא המלוה אלמא דאי לאו האי חששא דהשתא אתא אינו עובר על השבועה כיון שאינו תובעו ולזה כ' הש"כ דאין ראי' מזה דהא אי לאו האי חששא שמא יבא לא הי' צריך שיהי' מעותיו בידו ומשום דכי ליתי' בעיר א"כ פשיטא דאינו עובר כנלע"ד להסביר דברי הש"כ בזה:

וא"כ לפי האמור נוכל לומר דגם הרשב"א סובר דכל שלא תבעו המלוה אינו עובר על השבועה אף כי איתי' להמלוה בעיר ואין הכרע כ"כ אן דעת קדשו של הרשב"א ז"ל נוטה בזה אם המלוה בעיר אם בעינן דוקא שיתבענו אז עובר על השבועה או אפילו כי לא תבעו כל דאיתא להמלוה בעיר עבר על השבועה אף שלא תבעו וי"ל בזה. אבל הש"כ נראה דסובר להלכה דאפילו כי איתי' בעיר כל שלא תבעו אינו עובר על השבועה וכמו שנראה מדברי הרא"ש בתשובה הנ"ל. וא"כ לפ"ז השתא בנשבע אינו עובר כל שלא תבעו אף כי איתי' להמלוה בעיר א"כ היכא דלא נשבע בודאי דהיל"ל דאין הלוה מחויב לשלם לו מעצמו כל שלא תבעו והטעם בתרווייהו הוא משום דכשלא תבעו מחל לו והוא כשיטת הש"ג הנ"ל וא"כ איני מבין מדוע (בסי' רל"ב סק"ב) הניח הש"כ דברי הש"ג בצ"ע וכאן בנשבע פסק בבירור דלא עבר על השבועה כל שלא תבעו המלוה אף כי איתי' בעיר ולכאורה צע"ג בזה:

ואולי י"ל דהש"כ סובר דהא דאמרינן דאף דאיתא להמלוה בעיר דלא עבר על השבועה כל שלא תבעו לא הוה הטעם משים דמחל לו דא"כ היל"ל דחיישינן דילמא יתבענו אח"כ ונמצא שלא מחל לו הממון ונמצא דעבר על השבועה ורק דאמרינן דלא נשבע לו רק אדעת כן כשיתבענו ישלם לו בלי עיכוב ונמצא כשלא תבעו אינו עובר על השבועה כלל אבל גוף החוב בודאי די"ל דלא מחל לו כלל ואיכא עליו חיוב לשלם הממון וגם כי לא תבעו מחויב ג"כ לשלם הממון ומש"ה כ' שם (בסי' רל"ב) על דינו של הש"ג וצ"ע בזה והיינו כי לא החליט לדינא כדברי הש"ג משום דלא ברירא לי' האי סברא דמדלא תבעו מחל לו דאמרינן דילמא שכח שזה חייב לו ואינו תובעו ואכתי צע"ג בזה. ועיין לעיל (על דף נ"ח ע"א) [אוו"ג אק"ב] ע"ש בדברי הש"ג הנ"ל:

ג והנה במהדו"ק הארכתי בזה ואיני זוכר ורק אחר היגיעה נזכרתי מעט דהנה הט"ז (בסי' ע"ג) הקשה בזה על הא דאמרינן דאף כי איתי' להמלוה בעיר כל שלא תבעו אינו עובר על השבועה וז"ל ויש להקשות ע"ז משטר שזמנו בשבת דכ' בסמוך [בס"ז] דצריך ליתן משכון ביום השבת והך ודאי שאין המלוה תובעו בשבת ואם לא חל עליו חיוב פרעון ביום השבת משום שזה אינו תובעו כך אין עליו חיוב פרעון מצד השבועה עכ"ל הט"ז. ולע"ד י"ל קצת משום דהא עיקר הטעם דאמרינן דכשלא תבעו דאינו עובר עליו משום דמחל לו מדלא תבעו וזה דוקא בחול אבל בשבת י"ל הא דלא תובעו משום דהוא שבת ואינו יכול לפורעו במעות מש"ה אינו תובעו וא"כ תו איכא עליו חיוב השבועה וצריך ליתן לו משכון. וראיתי באו"ת (סק"ח) כ' לתרץ קושית הט"ז דהא דכתב דצריך ליתן לו משכון מיירי שתבעו קודם השבת שישלם לו דלא בעינן דוקא שיהי' התביעה באותו יום ומש"ה צריך ליתן לו משכון אבל כי לא תבעו כלל מעולם בכה"ג אינו עובר על השבועה ע"ש. ולע"ד י"ל דהכי קא קשיא לי' להט"ז דהא בודאי כי מחל לו על החוב מהני ולא עבר תו על השבועה וכמבואר ברמ"א (ס"ז) הבאתיו לעיל וא"כ אף דאינו רוצה למחול כל החוב וגם מן השבועה ג"כ אינו רוצה לפוטרו בכדי שלא ישמיטנו אח"כ מלשלם לו מ"מ ימחול לו על התביעה שתבעו דהיינו שיחזור בו מן התביעה שתבעו קודם שבת ובזה י"ל דיכול לחזור בו ונימא דהטעם דלא תבעו אינו עובר על השבועה משום דהשבועה הי' רק אם יתבענו ומש"ה יכול לחזור מתביעתו וא"כ שפיר מקשה הט"ז דבשלמא אם נימא דכי לא תבעו ג"כ עובר עליו א"כ א"ש ניהא דיחזור בו המלוה מן התביעה שתבעו מ"מ אכתי יהי' עובר על השבועה דהא גוף החוב אינו רוצה למחול וגם על השבועה אינו רוצה למחול לו ומש"ה צריך ליתן לו משכון אלא אם נימא דכי לא תבעו אינו עובר עליו אכל מ"מ הלא לא פקע השבועה דאכתי חל עליו השבועה לענין דכל אימת שיתבענו שישלם לו ולא ישלם לו עובר אז על השבועה וא"כ אם נימא דמיירי שתבעו כבר המלוה פעם אחת עוד קודם השבת ומש"ה צריך ליתן לו משכון בשבת הלא יכול למחול לו על תביעתו שתבעו קודם השבת אבל על גוף השבועה לא ימחול לו וא"כ הוה התביעה כמאן דליתא כלל וכאלו לא תבעו כלל וא"כ ימחול רק על התביעה שתבעו ויבטלה ואז לא יעבור תו בשבת כיון שלא תבעו והשבועה חלה עדיין שיצטרך לשלם לו תיכף כשיתבענו אחר השבת כנלע"ד בכוונת דברי הט"ז הנ"ל:

מיהא י"ל דאולי לא יכול לבטל התביעה בלבד אלא או שיבטל כל השבועה וימחול לו עלי' או על גוף החוב ג"כ וכעין זה איתא ביו"ד (סי' רכ"ח סל"ט) הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני יכול להתירו שלא עפ"י חכם שיאמר הריני כאלו התקבלתי אבל להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיני' אא"כ התנה שיוכל להאריכו עכ"ל וא"כ י"ל כמו שאינו יכול להאריכו כמו כן אינו יכול לבטל את התביעה שתבעו קודם השבת וצדקו דברי האו"ת בתירוצו הנ"ל. מיהא אכתי י"ל דלא דמי להא דהתם דאתינן עלה מטעם נדר שהותר מקצתו הותר כולו ועיין שם בש"כ (ס"ק ק"א) ומש"ה אינו יכול להאריכו ולעמוד בחיובו אבל אם יבטל התביעה י"ל דלא נתבטלה השבועה דהתביעה הוא ענין אחר שאינו מן השבועה כלל ויש לצדד לכאן ולכאן:

אלא די"ל לפמ"ש הב"י שם ביו"ד (סי' רכ"ח) והובא בט"ז (ס"ק מ"ח) והש"כ (ס"ק ק') דיש לתקן דבר זה שיאמר לו הריני כאלו התקבלתי על מנת שתשבע לפרעני לזמן פלוני וא"כ ה"נ בהגיע זמן הפרעון בשבת איכא עצה זו שיאמר לו המלוה הריני כאלו התקבלתי ע"מ שתשבע לפרעני לזמן פלוני ולמה צרכינן לבא לעצה זו שיתן לו משכון. וע"כ צ"ל דאין המלוה רוצה לומר שמתיירא להמתין לו ולהרוויח לו הזמן עד אחר השבת או משום שמא יבואו בע"ח אחרים ויגבו ולא יהי' לו ממה לגבות אח"כ וכדומה וא"כ י"ל דמיירי תו בכה"ג שיתבענו המלוה בשבת כדי שיתן לו משכון ואשמעינן להלכה דיוצא בזה ידי שבועתו במה שיתן לו משכון או י"ל דהמלוה הוא עכו"ם ונשבע לו לפורעו לזמן פלוני ועיין מס' שבת (דף ק"נ ע"א) דקרא לעכו"ם חבירו. ועיין מס' מעילה (דף כ' ע"א) תוד"ה נתנו לבלן כן נראה לעניות דעתי ליישב קושית הט"ז הנ"ל:

[צז]

שם תוד"ה הגוזל מחבירו וז"ל כגון שנשבע מעצמו דאין ב"ד משביעין אלא בטענת שתי כסף והודאה ש"פ ואפילו בשבועת עצמו מיחייב חומש כו' א"נ מיירי בטענו שתי כסף והודה לו ש"פ ונכתב בגליון ונשבע על השתי כסף ואח"כ הודה על הפרוטה יתר על הפרוטה שהודה כבר א"נ איירי שטענו ב' כסף והודה הכל וכפר פרוטה אחד ונשבע אח"כ על הפרוטה שכפר העתק מחילופי גרסאות עכ"ל. ולע"ד י"ל במ"ש שטענו ב' כסף והודה הכל וכפר פרוטה אחד כו' דהא אין נשבעין אא"כ הי' הכפירה שתי כסף וכמבואר במס' שבועות (דף ל"ח ע"ב) ובגמ' שם ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' טוען ה"ג) שתי מעין ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב אין לך בידי אלא שתי פרוטות פטור מפני שכפר בפחות משתי מעין וכ"פ בחו"מ (סי' פ"ח ס"א) ע"ש וצע"ג. שוב ראיתי בפי' הרע"ב ז"ל במס' ב"מ (פ"ד מ"ז) וההודאה ש"פ וז"ל הרע"ב שטענו שווי שתי מעות כסף יש לי בידך וזה יודה לו מהם ש"פ ויכפור השאר או יודה לו הכל ויכפור פרוטה וההודאה ש"פ להיות הודאה במקצת ויתחייב שבועה עכ"ל. הרי שפי' הרע"ב ג"כ כדברי התו"י הנ"ל ועיין כאן בתוי"ט מ"ש בזה:

ובעיקר קושית התוס' הי' אפשר לומר דמיירי בשבועת ע"א שהעיד שגזל פרוטה וכפר בו דנשבע להכחיש העד דלא בעינן שתי כסף וכמבואר במס' שבועות (דף מ"ס). הטענה שתי כסף אמר שמואל ל"ש אלא טענת מלוה והודאת לוה אבל טענת מלוה והעדאת ע"א אפילו לא טענו אלא בפרוטה חייב וכ"פ הרמב"ם (בפ"ג מהל' טוען ה"ו) ובש"ע (סי' פ"ח ס"ד):

עוד י"ל בזה לפמ"ש הרמב"ם שם (בהל' טוען פ"ג) ולפי שזה שהצריכו להיות כפירת טענה שתי כסף הוא מדבריהם עשו אותה שתי כסף של ירושלים שהן שתי מעין ולא עשו אותה שתי סלעים בשקל הקודש כו' ועיין בה"ה שכ' שהוא נ"ע דהא משמע בגמ' דמקראי ילפינן לה ועיין בלח"מ (ה"ב) שכ' לתרץ עפי"ד רש"י בקידושין (דף י"א) עיי"ש. וא"כ אולי י"ל דבגזל לא בעינן הכפירה שתי כסף דדוקא בהלואה הוא שתיקנו כן אבל לא בגזל וגם לענין שבועת שומרים אי בעינן שתי כסף פסק בש"ע (סי' פ"ח ס"ה) שבועת השומרים נמי א"ל שתי כסף אלא אפילו הפקיד אצלו פרוטה או ש"פ וטען שאבדה נשבע והוא שיטת הרמב"ם (פ"ג מהלכות טוען ה"ו) והרמ"א הביא שיטת הרא"ש והר"ן וה"ה והטור דשבועת שומרים נמי בעינן ש"כ ועיין (מ"ס רצ"ה) עש"ה. וא"כ אם נימא דשבועת שומרים לא בעינן ש"כ ורק הלואה דוקא א"כ ה"ה גזל ג"כ לא בעינן ש"כ. הן י"ל דבש"ש להסוברים דלא בעינן ש"כ הוא דוקא בטענת אבד אבל לא בכפירה ועיין בטור שם (סי' פ"ח) וא"כ הכא בגזל ג"כ י"ל דבעינן שתי כסף. אלא די"ל לשיטת רש"י לקמן (בדף ק"ז) דבפקדון חייב גם בכופר הכל ומשום דלא עשה לו טובה י"ל דלא בעינן ג"כ ש"כ וא"כ בשומר חנם בודאי דלא בעינן ש"כ אפילו בכפר הכל וא"כ י"ל דבגזל ג"כ לא בעינן שתי כסף וי"ל עוד בזה ועיין לקמן (על דף ק"ה ע"א) [אוקכ"ה] חן מ"ש עוד בזה:

[צח]

(א) שם תוד"ה אבל נותן לשליח ב"ד פי' הקו' מפני תקנת השבים שלא נחייבנו להוציא מנה בהוצאת הדרך משמע מתוך פירושו דנתנו לשליח ב"ד והוא שומרה בידו עד שיבא הנגזל ואין נראה כו' ועוד אמאי קאמר בגמ' דלא מתוקמא מתני' כר"ט והא בפ' המפקיד (דף ל"ו) פריך אמלתא דר"ט ושקלי לי' כולהו ואזלי ומשני תני ויניח וע"כ ביד ב"ד קאמר כו'. ולכאורה י"ל דרש"י ז"ל פי' לקמן בסוגיין בד"ה עביד רבנן תקנתא וז"ל תקון רבנן דנתבי' לשליח ב"ד ויהא תחת ידם עד שיבא הנגזל ויטלנו עכ"ל. והנה מפרש רש"י דהא דקאמר לשליח ב"ד אבל שיהי' מונח ביד ב"ד ויכול למוסרו ליד שליח ב"ד ג"כ והשליח ימסרנו לב"ד אם אין הוא עצמו מוסרו לב"ד ועיין רש"י ב"מ (דף ל"ו ע"ב) ברש"י ד"ה אמר רב ספרא ויניח וז"ל ויניח גזילה בפניהם בב"ד ויאמר בררו של מי הוא ויטול ומסתלק מן הדין והגזילה יניח בידו עד שיבא אליהו עכ"ל. ועיין במהרש"א כאן מ"ש בזה ועיין בשמ"ק כאן האריכו הראשונים ז"ל בזה:

ועיין שמ"ק במתני' ד"ה אבל באה"ד בשם הרשב"א אבל נותן הוא לשליח ב"ד הא דקאמר לשליח ב"ד להקל על הגזלן נקטי' וכו' וקתני הכא שאם נותן לשליח ב"ד אם נאבד ביד שלית ב"ד קודם שהגיע ליד בעלים או אפילו לב"ד פטור כו' עכ"ל והנה סובר הרשב"א כשנאבד ביד שליח ב"ד קידם שהגיע ליד ב"ד ג"כ פטור ומשום דכל דנאבד ביד השליח ב"ד הי"ל כאלו כבר הגיע ליד ב"ד דשלוחו של ב"ד חשיב כב"ד ויתכן יותר עפ"ד השמ"ק לקמן בגמ' (דף ק"ד ע"א) בד"ה ליתני אבל ניתן הוא לשליח שעשאו בעדים כלומר ביותר שליח מצוי ונקל לעשות שלית בעדים שא"צ אלא שנים מב"ד שצריך ג' ועוד דהכל כשרין להעיד ואין הכל כשרין להעמיד ב"ד עכ"ל הרשב"א ז"ל ומבואר דהא דקתני שליח ב"ד לא הוי הפי' על סתם שליח ב"ד שהוא תמיד שליח של ב"ד רק שעתה הב"ד עושין אותו שליח לזה לקבל ואח"כ מוסרו לב"ד וא"כ מיושב קושית התוס' הנ"ל דבמתני' דידן מיירי שהב"ד עושין עתה במיוחד שליח ב"ד לקבל מידו ועיין בטור (סי' שס"ז) שכ' וכן אם עשאוהו ב"ד שליח ינתנו לו יצא וכ"כ בש"ע שם (ס"ב) עש"ה ועיין בפ"י מ"ש בזה:

ב ולכאורה י"ל דהואיל דכתיב בקרא בפירוש לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו וכמש"פ רש"י כאן דאין לו כפרה עד שיחזור לנגזל עצמו דכתיב לאשר הוא לו וגבי נשבע לשקר כתיב וכ"כ הרע"ב כאן ועיין ב"מ (דף נ"ה ע"א) ברש"י ד"ה יוליכנו אחריו אם הודה שנשבע לשקר דלא הי"ל כפרה עד שיחזירנו לידו ממש ולא לשלוחו כדכתיב ונתן לאשר אשם לו וכ"כ הרע"ב שם ועיין בתוי"ט כאן ושם העיר על מה שהביאו שם בב"מ מקרא אחר וי"ל בזה אבל חזינן דילפינן מקרא דבעינן דוקא שיחזיר הגזילה להנגזל עצמו ואז הוא דיכול להקריב קרבנו וא"כ האיך יכלו רבנן לתקן שיחזיר לשליח ב"ד והאיך יוכל להביא הקרבן בזה. יעיין לקמן (על דף ק"ד ע"א) [אוק"ו אק"ג]:

והנה הרמב"ם ז"ל (בפ"ז מהל' גזילה ה"ט) כשכתב דין זה אבל אם נשבע על ש"פ ומעלה חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם אפילו הם באיי הים מפני שכבר נתייאשו מאחר שנשבע ואינן באין עוד לתובעו עכ"ל הרי הוסיף טעם שחייבה תורה לרדוף אחר הבעלים ולא נזכר בגמ' כלל טעם זה ורק דילפינן מקרא דכתיב לאשר הוא לו או מקרא דינתן לאשר אשם לו וכמ"ש רש"י ז"ל והרי מפורש בקרא להדי' ולמה צרכינן להאי טעמא דכ' הרמב"ם ז"ל וגם הלא ר"ש הוא דדריש טעמא דקרא ואנן לא פסקינן בזה כר"ש ואולם כבר כתבו המחברים ז"ל דהיכא דאין נ"מ לדינא דרשינן טעמא דקרא ודרכו של רבינו הרמב"ם ז"ל לכתוב טעם לקרא ועיין מלא הרועים, ח"ב אות ט' מ"ש בשם הלח"מ והב"י בשיטת הרמב"ם דפוסק דדרשינן טעמא דקרא וכבר האריכו בענין זה המפרשים והארכתי בזה בעזה"י. שוב ראיתי בש"כ (שס"ז סק"ו) שהקשה על טעמי' של הרמב"ם הנ"ל דלמה המציא טעם חדש מלבו דהא בש"ס משמע להדיא דטעמא הוא כיון דנשבע ובעי כפרה לא סגי' עד דמטי לידי' כו' ע"ש בש"כ יעיין לקמן (על דף ק"ה ע"א) [אוקכ"ב אק"ה] מ"ש בדברי הרמב"ם הנ"ל:

והנה הפ"י בסוגיין בגמ' בד"ה אי ר"ע כ' וז"ל אבל בנשבע והודה מחייב לי' תנא דמתני' והיינו אי משום גזה"כ ששינה עליו הכתוב יאמר לאשר הוא לו יתננו משמע שעליו מוטל לטפל ולטרוח עד שיבא ליד הנגזל ואי משום קנסא דקנסינן לי' משום דאשתבע בשיקרא כו' ע"ש והנה אם נימא דהוא רק קנסא דמחויב להחזיר דוקא ליד בעלים א"כ א"ש הא דלעיל דעשו תקנה בשלהם ובזה הי' מובן דברי הרמב"ם ז"ל שכתב הטעם מפני שכבר נתייאשו מאחר שנשבע ואינן באין עוד לתובעו והיינו דמש"ה קנסוהו רבנן להשיב ליד בעליו דוקא ושיה' צריך לילך אחריו אפילו למדי. אולם לאחר העיון היטב דוחק לומר שהוא רק מדרבנן דהא קרא מפורש דהביא הש"ס וגם הכתוב שינה עליו ומשמע דלעכובא הוא וגם י"ל עוד הואיל דהוא לענין הבאת קרבן הקפידה התורה בזה וא"כ הי' סברא לומר דדוקא היכא דמייתי קרבן הוא דבעינן דוקא השבה לידו של הנגזל בכדי שיוכל להביא הקרבן אבל היכא דלא נין לענין חיוב קרבן וכגון בזה"ז אימא דלא לתחייב להשיבנו ליד הנגזל דוקא כתב לן רחמנא שני כתובים לגלות דאפילו בזה"ז ג"כ הדין כן דבחד קרא הו"א דוקא לפניך הבאת קרבן הדין כן אבל באם אין אנו דנין לענין קרבן לא מחויב להשיבנו לבעליו דוקא ולהכי כתבי' רחמנא שני כתובים ונתן לאשר אשם לו ולאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו ובזה הי' מיושב הא דהביאו רש"י והרע"ב שני כתובים וי"ל בזה, אלא דלפ"ז אינו מובן מ"ש לעיל דמאיזהו טעם הי' כח לחכז"ל לתקן התקנה שיהי' מוסרו ליד ב"ד וצע"ג לכאורה בזה ועיין תוס' סוד"ה ור"ע שכתבו דר"ע לית לי' כלל תקנתא זו וי"ל בזה:

ג ולהסביר קצת טעם וכח התקנה הי' נלע"ד דלכאורה הי' אפשר לומר דהוא מטעם הפקר ב"ד שחכז"ל הפקירו ממון הנגזל אלא דלפ"ז הול"ל דדינו כגזל הגר שאין לו יורשין ומת הגר דהוא לכהנים. והנה אם הנגזל שולח שליח להגזלן שיחזיר לו הגזילה ונתן לו להשליח בודאי דיצא ידי חובתו ואף אם נאבד מן השליח ומטעם דשלוחו כמותו והרי הוא כאלו נתנו להנגזל עצמו שהרי בגט דבעינן ונתן בידה ואפ"ה ילפינן מקרא דהאשה יכולה לעשות שלית לקבל גיטה וה"נ דכוותי' כשנותן הגזלן לשלוחו של הנגזל הוה כאלו נתנו לנגזל ממש. ואם הגזלן נותן הגזילה לאדם אחד ואו"ל זכה בגזילה זו לפלוני הנגזל לכאורה היל"ל דזכי' מטעם שליחות ומיחשב כשלוחו של הנגזל ממש שהרי במס' יבמות (דף קי"ח ע"ב) קמבעי' להש"ס המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו אי הוה זכות לה ומגורשת או דחוב הוא לה וקמה לה באיבעי' דלא איפשטא הרי דאם הי' זכות גמור הי' מגורשת והוה מיחשב זה כאלו בא הגט לידה ממש ועיין ביו"ד (בס"ס שכ"ח) דכ' הרמ"א משרתת שבבית יכולה ליטול חלה בלא רשותה כיון שרגילות היא לפעמים שבעה"ב נותנת לה רשות ומקורו מן תה"ד (סי' קפ"ח) באם העסה מתקלקלת דרשאי המשרתת להפריש חלה ודן התה"ד מטעם כיון דמתקלקלת העיסה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו וקיי"ל זכי' מטעם שליחות אתרבי ולענין תרומה רבינן שליחות מאתם כו' וה"נ המשרתת נעשה שלוחה אפילו שלא מדעתה מטעם דזכות הוא לה כו' ולענין גט נמי מרבינן שליחות לאשה ולאיש מושלחה כו' וביבמות בעי תלמודא המזכה גט לאשתו במקום יבם או במקום קטטה מהו ומוכח בהדיא התם דאי הוה זכות לה הי' מועיל משום דזכין לאדם וכו' אע"ג דבעינן ונתן בידה או ביד שלוחה היכא דזכות הוא לה נעשה המקבל שלוחה אף שלא מדעתה וה"ה לענין הפרשת חלה כו' עכ"ל החה"ד וא"כ ה"נ גבי גזל הגר י"ל דאם הגזלן אמר לאחד זכה בחפץ הגזילה בשביל הנגזל היל"ל דמהני כאלו עשה הנגזל שליח בפירוש והרי זכי' מדין שליחות הוא דמהני ויכול הגזלן להביא הקרבן אלא די"ל דבזה לא אמרינן זכי' מטעם שליחות הואיל דאיכא ג"כ צד חוב להנגזל לענין אם יאבד מיד הזוכה וא"כ תו לא שייך לומר בי' זכי' מדין שליחות דבשלמא אם עשאו שליח בפירוש הוא דמהני אבל לא מטעם זכי':

ומעתה י"ל דתקנת ב"ד הי' שיהיו הב"ד או השליח ב"ד הזוכה ויהי' זכי' מטעם שליחות ואף דאיכא צד חוב הלא ביד הב"ד להפקיר לגמרי ממונו של הנגזל וא"כ הפקירו לענין זה אם יאבד המעות מהם ואם תאמר דאי הוה מטעם הפקר א"כ הי"ל כמו גזל הגר דהיל"ל דהוא לכהנים מ"מ תו ניחא לי' להנגזל שיהיו הב"ד זוכים עבורו מטעם זכי' דאל"כ יפקירו לגמרי ויתן לכהנים וא"כ ניחא לי' לנגזל בזה שיהיו הב"ד זוכים בעבורו דעכ"פ אם לא יאבד יקחנו הוא כשיבא ממדה"י וניחא לי' שפיר בזה ואמדו ב"ד דעתן של הנגזלים דניחא להו בזה שיהיו הב"ד או שליח ב"ד שלוחם ליטת עבורם בכדי שלא יצטרכו להפקיר לגמרי דאז יהי' של הכהנים וא"כ שפיר מיקרי לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו כי מיחשב שפיר כאלו כבר בא ליד נגזל ממש ודו"ק:

ד אח"כ ראיתי בספרי פ' נשא (פיסקא ג') ונתן לאשר אשם לו למה נאמר לפי שהוא אומר לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו אין לי אלא לו ושלוחו מניין לרבות שליח ב"ד והיורש ת"ל ונתן לאשר אשם לו עכ"ל ומבואר מדברי הספרי דהוא דאורייתא הא דנותן לשליח ב"ד וע"כ הוה הפי' שלא עשאו הנגזל דאי בעשאו הנגזל א"כ הרי הוא בכלל שלוחו וא"כ אינו מובן הפי' דקאמר הש"ס דהוא מטעם תקנה דהתקינו שיהי' נותן לשליח ב"ד. ואולי נוכל לומר הפי' בזה דמקרא ילפינן בספרי דרשאי ליתן לשי"ן ב"ד ויוכל להקריב הקרבן אשם אולם אם נאבד אח"כ מיד השליח שיהי' נפטר הגזלן במסירתו ליד השליח ב"ד זה לא שמעינן מקרא ולזה התקינו התקנה שיהי' נפטר הגזלן לגמרי במסירתו ליד השליח ב"ד לזה הי' התקנה שהתקינו חכז"ל ונוכל לדקדק כן ממה דמשווה לה הספרי שליח ב"ד ליורש דהוא לענין הקרבת הקרבן דלענין פטור מאחריות ע"כ כשנותן ליורשים א"כ מי יתבענו עוד וי"ל בזה:

עוד אולי י"ל הכוונה שכתב הספרי והיורש דלכאורה הוה הפי' דוכל להקריב הקרבן אם מסרו ליורש דלא תימא דהקפידה התורה דיקא אם יבא ליד הנגזל הוא דיכול להביא הקרבן אבל כשמת הנגזל תו לא יכול להביא הקרבן וקמ"ל דגם כי מת הנגזל יכול להביא הקרבן אם משלם ליורש, אלא שלע"ד אולי י"ל עוד בזה דהפי' בספרי הוא דאפילו אם איכא הרבה יורשים מן הנגזל והוא נותן רק ליורש אחד יכול להביא הקרבן ונוכל לומר דאם נותן כל הגזילה להיורש אחד אף דאינו מגיע ליירש זה רק חלק מן הגזילה אפ"ה יכול להביא הקרבן על החלק הזה וי"ל בזה. ועיין לקמן כסמוך [אוצ"ט אק"א] מ"ש בזה:

[צט]

א שם במתני' ואם מת יחזיר ליורשיו כ' בשמ"ק בד"ה ואם מת יחזיר ליורשיו אתא לאשמועינן שאם יש לנגזל יורשים ואחד מיורשיו בעירו של גזלן או סמוך לו ושאר היורשים במקום רחוק ה"ז מחזיר הגזילה לזה שבעירו ונפטר מכולם הואיל ויש לזה חלק בה ויש חולקים בזו ומפרשים אם מת יחזיר ליורשיו להשמיענו שאם נשבע ואח"כ הודה ומת מחזיר קרן וחומש ליורשים הרב המאירי ז"ל עכ"ל. ולכאורה י"ל לדעה קמייתא דאם מחזיר ליורש אחר סגי והלא יש לכל היורשים חלק בגדלה זו וא"כ בודאי דיכולים שאר היורשים לתובעו אח"כ שיחזיר להם חלק ירושתם המגיע לחלקם וא"כ אמאי יצא בזה שנתן ליורש אחר ובשלמא אם יש עוד נכסים מלבד הגזילה זו אשר מחייב הגזלן להחזיר והיינו בכה"ג שאין חילוק בין הגזילה לשאר הנכסים כגון שגזל מעות ונשאר עוד מעות להם בירושה דאז יכול היורש הזה לומר אני אטול מעות זה המגיע לחלקי ואתם תעלו המעות האחרים שנשאר עוד בירושה אז י"ל דמיקרי זה השבה אבל אם לא נשאר עוד מעות בעין בירושה ורק שנשארו קרקעות ומטלטלין וכדומה או אם הגזלן מחזיר החפץ שגזל ולא נשאר עוד בהירושה חפצים כמו חפץ זה דאין היורש הזה יכול לחלוק שלא מדעת חבירו ועיין מסי דמאי (פ"ו מ"ט) ובחגיגה (דף כ"ה ע"ב) חבר וע"ה שירשו את אביהם מדה יכול לומר לו סול אתה חיטין שבמקום פלוני ואני חיטין שבמקום פלוני כו' אבל לא יאמר לו טול אתה לא ואני יבש טול אתה חיטין ואני שעורים ע"ש והטעם הואיל דהוא שני מינים וא"כ ה"נ דכוותי' וכן מפורש במס' כ"מ. (דף ס"ט ע"א) לענין חלוקת שותפים אם יכול אחר מהשותפים לחלוק שלא מדעת חבירו דבממון אמרינן זוזי כמאן דפליגי דמי אבל לא בסחורה דיש קפידא וכ"פ בחו"מ (סי' קע"ו סי"ח) ע"ש וא"כ הכא אין היורש אחד יכול ליטול הגזילה זו לחלקו ומכ"ש אם לא נשאר עוד כלל מלבד זה או שהגדלה הוא עולה יותר מכפי מה שמגיע לחלקו של היורש הזה א"כ האיך יצא ביה ידי השבה אם מחדר ליורש אחד הלא הוי כאלו לא שילם כל הקרן ולכאורה י"ל בזה:

ועיין בחו"מ (סי' ע"ז ס"ט) ברמ"א אבל מי שהפקיד ביד אחר ומת והי' לו ב' בנים ובא אחד מהן נותנין לו חלקו תשובת הרשב"א סי' אלף ק"כ (ועיין בסי' קע"ה ס"א) והרי דיקא חלקו נותנין לו אבל לא הכל ומשמע לכאורה אעפ"י שנשארו עוד נכסים ממש כיוצא בזה דיכול היורש האחד ליטול לעצמו זה כנגד חלקי המגיע לו משאר נכסים אפ"ה אין הנפקד רשאי ליתן לו מפקדון זה רק חלקו המגיע לו מפקדון זה וא"כ קשה האיך מיחשב הכא השבה מה שניתן הכל ליורש אחד. והנה לשיטה זו היל"ל דבגזל משני שותפים ונשבע ואח"כ הודה לאחד מן השותפין והחזיר לו הגרלה יהי' ויצא בזה ידי השבה ולכאורה למ"ד א"א לומר כן דהא לא הודה לכל הנגזלים דהא חצי' אינו שלו רק של שותפו וגם. לא החזיר להבעלים דהיינו הנגזל וה"נ דהחזיר ליורש דימה ממש לזה ולכאורה י"ל טובא בזה. וא"ל דלדעה זו ס"ל דהא דצריך לשלם הגזילה קידם שיביא הקרבן אבל אם לא שילם הגזילה דאינו יכול להביא הקרבן הוא דוקא אם לא קיים עדיין כלל מצות השבה בגזילה זו דהיינו שלא החזיר עדיין כלום מגזילה זו אבל אם החזיר מקצת הגזילה דכבר קיים מצות השבה ניהא דעדיין מוטל עליו מצות השבה על השאר מ"מ כשהחזיר מקצת הגדלה דכבר קיים עכ"פ מצות השבה תי יכול להביא הקרבן ויצא בזה ידי חיוב הקרבן ורק דמוטל עליו אח"כ לשלם יתר הגדילה יהא דקתני במתני' נתן לו את החומש ולא נתן לי את הקרן כו' מחל לו ע"ז וע"ז חוץ מש"פ בקרן צריך לילך אחריו הינו דלקיים מצות השבה על השאר ג"כ הוה הדין דצריך לילך אחריו אבל מ"מ יצא ידי קרבנו שהביא כששילם לו מקנת הקרן וא"כ כששילם להיורש אף שיש עדיין יורשים מ"מ אא יכול להביא הקרבן דגם אם החזיר לנגזל מקנת הקרן ג"כ יכול להקריב הקרבן ויצא בזה ידי קרבנו ורק שישלם אח"כ להנגזל המותר וא"כ ה"נ כששילם להיורש ניהא דלא יצא ידי השבה נגד שאר היורשים מ"מ בחלקו המגיע להיורש הזה יצא ידי חובתו ויכיל להביא הקרבן ויוצא בו ידי קרבנו ואם יבואו היורשים האחרים יתן להם היורש הזה חלקם. הנה מלבד אשר אכתי אינו מובן הא שכתבו ז"ל הלשון ונפטר מכולם דמשמע דלגמרי פטור ואף אם לא יתן היורש הזה לאחיו היורשים חלקם ג"כ פטור הגזלן דמדוע יפטור לגמרי. אלא שבעיקר דן זה י"ל אם שילם מקנת הקרן אם יכול להביא הקרבן וישלם אח"כ מותר הגדלה ועיין לקמן (דף ק"ה ע"א) אר"פ ל"ש אלא שאין גדלה קיימת כו' כל הסוגיא:

וכ' בשמ"ק בד"ה חיישינן באה"ד וז"ל לשמא תתייקר לא חיישינן לישנא משמע דלא חיישינן להכי הא אם תתייקר היה קרבן פסול למפרע ול"ג האיך יקריבו קרבן שיבא לידי פסיל אלא אגב דנקיט האי לישנא ללישנא קמא נקטינן נמי ללישנא בתרא והאי לישנא סובר דאפילו תתייקר נמי לאחר הקרבה כשר הקרבן כיון דבשעת ההקרבה לא הי' מחויב להשיב עכ"ל הרא"ש ז"ל. אבל הרשב"א ז"ל כ' דאם נתייקר אחר שהביא אשמו לא נתכפר וצריך להביא אשם אחר דכל שהקריב אשמו קודם שישלם גוילי לא יצא עכ"ל. והרי מבואר דהיכא דלא שילם רק מקצת הגזילה לא יוכל להביא הקרבן וגם אם עבר והביא הקרבן פסול וגם להרא"ש הוה הדין כן ודוחק לומר דדעה זו שהביא השמ"ק חילק בזה וס"ל דבשילם מקצת הקרן יכול להביא הקרבן וגם דאינו מובן הלשון ונפטר לגמרי ועיין לעיל בסמוך [אוצ"ח אק"ג] ח"ש על הספרי בזה:

ב ולהסביר לי קצת סברת הראשונים ז"ל הי' נלע"ד הכוונה דהואיל דגזה"כ הוא לאשר הוא לו או מקרא דונתן לאשר אשם לו ונוכל לומר דהואיל דיורש כרעא דאבוה הוא מיחשב לענין זה כאלו החזיר כבר לכולם דניהא דלענין פטור ממון לא נפטר בהשבה זו מן היורשים האחרים אם יתבעו איתו שישלם להם חלקם מ"מ מיקרי דקיים מצות השבה ויוכל להביא הקרבן וזה דוקא ביורש אבל בשותפים לא שייך סברא זו וא"כ בגזל משותפים לא מהני אם החזיר לשותף אחד כל הגדלה ולא יוכל להביא הקרבן וי"ל בזה. או אולי י"ל עוד דבהחזיר ליורש אחד אמרינן ממנ"פ אם זה הוה השבה לכולם א"כ פשיטא דיצא ויכול להביא הקרבן ואם לא מיחשב השבה לכולם וא"כ אמרינן דמוטל עליו חיוב השבה להחזיר לכולם לכל אחד חלקו המגיע לו א"כ מיחשב זה כאלו גזל מחמשה אנשים שהרי החמשה יורשים מגיע לכל אחד חלקו וא"כ יכול תו להביא קרבנו על זה שהחזיר להיורש היה חלקו ולעולם מחויב להחזיר לכל אד מהיורשים חלקו המגיע לו אם היורש היה לא יתן להם לכל אחד חלקו המגיע לו ולפ"ז גם בג"ל משותפים ונשבע והזיר אח"כ לאחד מהם ג"כ יוכל להביא הקרבן ואם לא יחזיר השותף הזה לחבירי אח"כ חלקו המגיע לו אז יהי' הוא מחויב לשלם להשותף השני חלקו ועיקר הכונה של דעה זו הוא רק לענין שינא שיכול להביא הקרבן ובקרבן זה נפטר לגמרי ולא יצטרך להביא עוד קרבן כשמשלם להיורש השני וכן הדין בשותפים ג"כ כן הי' נוכל לפרש הכוונה אבל הלשין רבינו הקדמין ז"ל איני מורה כן שהרי כתב הלשין מחזיר הגזילה ליה שבעירו ינפפר מכילם הואיל ויש לזה חלק בה הנה סוף הלשון הואיל ויש לזה חלק בה עולה שפיר לפי הסברא הנ"ל אלא דלשון ונפטר מכולם איני מובן כלל. וצרכינן לדחוק ולומר דדעה זו סוברת דנפטר מכולם וחילק על דינו של הרשב"א בתשובה המובא ברמ"א (סי' ע"ז ס"ט) הנ"ל אילם אינו מובן כלל הסברא לדין זה דאמאי יהי' באמת נפטר מכולם וצע"ג לע"ד:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה