אור ברסלב
אמרי הצבי ג בבא קמא פרק הגוזל עצים › דף קב:

אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר

בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף קב:

דף קב.

[פה]

דף ק"ב ע"ב אר"י ל"ק הא ר"מ והא ר"י הא ר"מ דאמר שינוי קינה ופירש"י הא ר"מ קמייתא ר"מ דאמר שינוי קונה בתרייתא ר"י דאמר שינוי אינו קינה ומיהו אם פחתו פחתו לו דלאו לעווחי' שדרי' וכו' כל הסוגי' ולכאורה י"ל בהא דמשני ר"י דברייתא קמייתא דקתני אם פחתי פחתו לו ואם הותירו הותירו לו אתיא כר"מ דאמר שינוי קונה והלא במתני' לעיל לצבוע לו אדום וצבעו שחור כו' ר"מ אומר נותן לו דמי צמרו והטעם דקני בשינוי הלא לא לגמרי קני הצבע בשינוי זו דהא לא נתכוין לקנות ולא נעשה גזלן עלה ורק לענין זה אמרינן דקני לה בשינוי אם אין הבעלים רוצים לשלם לו כל שכרו שקצבו לו שיצבענו אדום ורוצים ליתן לו או ההוצאה אי השבח אם ההוצאה יתירה עליו ועיין רש"י שם במתני' לצבוע לו אדים קני בשינוי לר"מ ולא יהיב לי' אלא דמי צמרו אבל לא דמי שבחו או זה יתן שכרו משלם ויקח הצמר עכ"ל דמשמע דאם הבעלים רוצים ליתן להאומן שכרו משלם כמו שקצבו לו לצבעי אדים אז הדין עם הבעלים ואין הצבע יכול להחזיק לעצמו להצמר הצבוע ולשלם להבעלים בעד הצמר הלבן. וא"כ ה"נ אמאי אם הותירו הותירו לו יהי' ג"כ הברירה ביד הנותן לומר שהוא מרוצה על זה שקנה השעירים דכמו דאם נתן לי לצבעו אדום וצבעו שחור דהברירה ביד הבעלים ומשמע דאפילו אם אמרינן יש שבח סמנים עג"צ אפ"ה זכו הבעלים בהשבח של הצבע השחור וא"כ ה"נ כי איכא ריוח בהשעורים יהי' יכול הנותן לומר שהוא מרוצה ע"ז שקנה השעורים ויהי' הדין גם לר"מ דהותירו לאמצע ודוחק לומר דהא דקתני הותירו לו הוא אם כבר אמר הנותן תחילה שאינו מרוצה ע"ז שקנה השעורים חדא דדוחק לומר כן ועוד דא"כ הוה מצינן לומר הא והא ר"מ והא דקתני הותירו לו מיירי שאמר הנותן שאינו מרוצה על השעורים שקנה והא דקתני הותירו לאמצע מיירי שלא אמר הניתן שאינו מרוצה על השעורים שקנה אלא ע"כ דלא תליא כלל ב"ה וא"כ קשה לכאורה מה שהקשיתי:

ולאחר העיון נראה דא"ש דניהא דסובר ר"מ גבי לצבוע לו אדום יצבעו שחור דהברירה ביד הבעלים הוא משום דהגוף הצמר הי' תחילה של הבעלים ורק שהאומן עשה להשבח ואפילו אם נימא דיש שבח סמנים עג"צ והוה כאלו הוא בעיני' מ"מ לא עדיף הבעין של השבח מן גוף הצמר ומש"ה אף דסובר ר"מ דהאומן קני לה בשינוי הוא דיקא לענין זה אם אין הבעלים רוצים לשלם לו כל שכרו שקצבו לו מתחלה לצבעו אדום ולא אמרינן דיהי' הברירה ביד האומן לשלם להבעלים בעד הצמר הלבן כיון דגוף הצמר הוא של הבעלים משא"כ בנתן לו מעות לקנות חטים יקנה שעורים דהרי השעורים לא היו של הנותן מעולם והיא דבר חדש שקנה השליח ב"ה אמרינן דלר"מ דסובר דשינוי קונה אף שלא נתכוון לגזול ולענין זה שלא אמרינן דיד הצבע על התחתונה א"כ הכא בנתן מעות לשלוחו לקנות חטים וקנה שעורים דלגמרי הם של השליח ואם הותירו ג"כ הותירו לו ואין להנותן שום זכות בהשעורים שקנה הואיל דהשעורים הם דבר חדש שקנה השליח ולא היו מעולם של הנותן רק המעות הי' של הנותן והרי שינה מדעת הנותן וזכה השליח לגמרי בהשעורים הואיל דשינוי כזה שלא נתכוין לגזול ג"כ יש בו קצת קנין לר"מ אבל לר"י דסובר דיד הצבע על התחתונה ומשום דשינוי כזה שלא נתכוין לגזול אין בה שום צד קנין וא"כ ה"ה בשליח ששינה ג"כ הדין כן דידו על התחתונה ומש"ה אם פחתו פחתו לו ואם היתירו היתירו לאמצע דהא מיירי שנתן לו למחצית שכר כמי שפי' רש"י ז"ל כנלע"ד לכאורה. ועיין לעיל (על דף ק' ע"ב) [או"ע אק"א] מ"ש בזה:

ועפ"י הדברים האלו מובן דברי השמ"ק בד"ה כאן לאכילה כלומר שצוהו בעל המעות ליקח בהן חטים לאכילה וזה ששינה שליחותי' שינוי גדול מתקרי שאין דרך העשירים והגדולים לאכול שעורים ומש"ה לגמרי נקרא גזלן א"נ שצוהו לקנות שעורים לאכילת בני ביתו כדי שלא יוסיפו בהוצאת הלחם ולא נתכוון אלא לצמצם ממונו וכל המשנה אין ריח בעה"ב נוחה הימנו כלל ונקרא גזלן גמור אליבא דר"מ והכל בין הפסד בין ריוח לשליח הוי כו' עכ"ל הר"ר יהונתן י"ל ולכאורה אינו מובן מה זה שדקדק הר"י פעמים לכתוב גזלן גמור ולפי האמור א"ש דניהא דבמתני' בלצבוע לו אד יצבעו שחור דלר"מ קני בשינוי מ"מ לא הי' דינו כגזלן גמור דליקני' לגמרי בשינוי דהא אם בעה"ב רוצה לשלם להאומן כל שכרו כמו שקצב עמו אין האומן יכול להחזיק הצמר ולשלם להבעלים דמי צמרי מ"מ הכא ששינה מדעת הניתן שצוהו ליקח חטים וקנה שעורים מיחשב גזלן גמור על המעות לר"מ ואם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו:

ובזה ארווח ליישב קושית הפ"י בסוגי' לקמן בהא דהקשו בני מערבא לר"י וכי מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל המעות ופירש"י דממאן קבעי למיקני והקשה הפ"י דא"כ תקשה להו דבני מערבא אגופא דמלתא דר' יהודה בנותן צמר לצבע לצבוע אדום וצבעו שחור דקאמר אם יש בו שבת נוטלו הבעל הצמר ובמאי קנאו לשבח אי אמרינן דיש שבח סמנים עג"צ בשלמא אי לא שינה קנאו בשכירתו שנעשה שלוחו וכדאמרינן בעלמא דלמ"ד אומן קינה בש"כ הרי היא כחוזר ומוכרו לו אבל כיון ששינה במה קינה אע"כ שקונה מן הצבע בתקנת חכמים שאמרו כל המשנה ידו עה"ח כו' א"כ ה"נ דבעל המעות אינו קונה מן המוכר מ"מ הריי קנאו השליח וחוזר בעה"ב וקונה מתק"ח כו' ע"ש. ולפי האמור י"ל דעד כאן לא קשיא להו לבני מערבא אלא דוקא היכא דהשליח קונה דבר חדש בהמעות הי' קשה לבני מערבא דבמה קנה הבעל המעות וכי מי הודיעו משא"כ הכא דניהא דיש שבח סמנים עג"צ מ"מ בפני עצמו לא הוה כדבר מיוחד ובכה"ג ממילא קונה הבעה"ב השבח וי"ל עוד בזה. ועיין לקמן בסוגיין על תוד"ה מי הודיעו [אופ"ז] מ"ש ב"ה:

[פו]

א שם מחכו עלה במערבא לר' יוחנן אליבא דר"י וכי מי הודיעו לבעל חיטין שיקנה חטים לבעל מעות כו' כל הסוגי'. יכתב הרא"ש בסוגיין (בסי' י"ח) וז"ל וליתא לחוכא דבני מערבא דאע"ג דשני השליח מ"מ אין מתכוין קנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואעפ"י שבעל החטים מזכה לשליח החטין ידו כיד בעה"ב שהיא מתכוין לזכות ולא בעינן שידע בעל החטים שהוא זוכה לבעל המעות ואע"ג דר' אבא משני הך משנה דערכין אליבא דבני מערבא דאי לאו דכל המקדיש נכס' אין דעתו על כסות אשתי ובניו היה אמרינן מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה שאני התם דכיון שהצבע מזכה לבעל האשה אפילו אם ירצה הבעל לזכות לאשתו בגד הצבוע אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו ע"י אחר הלכך צריך ר' אבא לתרץ כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו אבל הכא השליח זוכה לבעל המעות כר עכ"ל הרא"ש ז"ל. ודברי הרא"ש ז"ל אינם מובנים כלל וכאשר כבר תמה בזה היש"ש בסוגיין (בסי' כ"ט) וז"ל ולא אדע איך בא ר' אבא לבני מערבא שרצה הרא"ש לדקדק הימנו שסבר כוותי' דאפילו את"ל דבני מערבא קושטא קאמרי מ"מ לא צריך ר' אבא לאוקמי מתני' דערכין בכה"ג הא מודים בני מערבא היכא דלא שינה דאמרינן שליחא קעביד וא"כ ל"ק מידי מצבע שצבעו לשמן ואדרבא נדקדק כפי משמעות הסוגי' דבני מערבא היו סוברים מי הודיעו לבעל חטים כו' כלומר היכא דשינה ומש"ה הי' מחכו לר"י ופריך להו אי הכי אפילו לא שינה נמי תאמר מי הודיעו כו' אל ש"מ דלא בעינן ידיעת המוכר ותי' ר' אבא [צ"ל ר' אבהו] לעולם בעינן ידיעת המוכר היכא דשינה ומ"מ היכא דלא שינה אמרינן שליחותי' קעביד כהאי מתני' דערכין ובני מערבא שפיר קא חכו ודחי ר"א לעולם אין חילוק בין היכא ששינה ללא שינה ואי הוה בעינן הודעה היכא דשינה ה"ה דבעינן היכא דלא שינה ושאני הכא דכל המקדיש נכסיו כו' אלמא דר"א בעי לתרוצי כדי שלא יהא תשובה לבני מערבא כך היא פשוט מתוך הסוגי' וא"כ בחנם שקיל וטרי הרא"ש מדברי ר' אבא כי בודאי ליתא לבני מערבא לפי דברי ר' אבא ואגב חורפי' לא עיין היטב כו' עכ"ל היש"ש. והנה באמת לכאורה דברי הרא"ש ז"ל אינם מובנים כלל שהוא היפוך הסוגי' ובמהדי"ק הארכתי בזה ואיני זוכר כל מ"ש אז בזה ורק עיינתי היטב וב"ה כי נזכרתי מעט לפרש שלא יקשה מן הסוגי' במקומה ע"ד הרא"ש ז"ל ובהקדם י"ל דהא דקאמר הש"ס על הראי' לר' אבהו דשאני חטין וחטין דשליחותא קעביד וכי בעה"ב דמי ממתני' דערכין דתנן אחד המקדיש נכסיו כי' ולא בצבע שצבע לשמן ואמאי לימא ה"נ מי הודיעו לצבע שיקנה צבעו לאשה אלא לאי משום דאמרינן דשליחותא קעביד וכיד אשרו דמי ה"נ שליחותא קעביד וכיד בעה"ב דמי כו' או שבע תיבות דשליחותא קא עביד וכיד אשתו דמי ה"נ] נכתבים בשני תנאי לבנה בגמ' ונראה שהם הוספה ולכאורה הם מיותרין לגמרי והיל"ל בקיצור אלא לאו משים דאמרינן שליחותא קעביד וכיד בעה"ב דמי וי"ל בזה:

ב וליישב זה נלע"ד בהקדם מה שיש להקשות לכאורה על קושית דבני מערבא על ר"י דמי הודיעו כי' והיינו דהיכא זכה בעל המעות בהחיטין ואמאי היתירו לאמצע דאמאי לא נימא דהשליח זכה בהחיטים בשביל הנותן מטעם זכי' הואיל דכשפחתו פחתו לי וכשהותירו הותירו לאמצע א"כ הוה זכי' גמורה דלית בה שום צד חוב יליהני מטעם זכי' דהא המוכר רוצה להקנות החיטים להלוקח שהוא השליח וכשמשך השליח להחיטים הוא מושכם לזכות בהם להנותן דהוא המשלח בשלמא אם הי' הדין דגם פחתו לאמצע תו לא נוכל לבוא בה מטעם זכי' הואיל דלא הוי זכי' גמורה דהא אית בה ג"כ צד חוב ולא נוכל לבוא עלה אלא מדין מכר אז הי' שייך קושית דבני מערבא וכי מי הודיעו כו' משא"כ דהדין הוא אם פחתו לו דהיינו להשליח הקונה ואם היתירו היתירו לאמצע אז הוי הו זכי' גמורה ונימא דזכה בה השליח בעבור הנותן והיכא דהוי זכי' בלי שים צד חוב מהני זכי' ולכאורה י"ל בזה:

ונלע"ד דבזה יתפרש הסוגי' בהקדם מ"ש השמ"ק בסוגיין בד"ה א"ה חיטים וחיטים נמי דס"ד דרב שמואל בר הסרטי דלאו משום דעביד שליחותי' אלא ס"ל דבכל שעה דעת המוכר להקנות המקח לכל מי שהמעות שלו ור"א השיב דשאני חיטים וחיטים כו' תדע דאין הטעם משום דדעתו להקנות לכל מי שהמעות שלו דתנן אחד המקדיש וכו' הכא מי הודיע לצבע שיקנה צבעו לאשה אא"ב דקנתה מטעם דהוי שלו הוה ניחא אע"ג דלא עבידתי' שליח יכין לאדם שלא בפניו אא"א דעתו להקנות לכל אותם שהמעות שלי הרי המעות של הבעל הן א"כ קנה הוא הצבע אמאי אינו קדיש הרא"ש ז"ל עכ"ל והנה רב שמואל בר ססרטי דאקשי על הבני מערבא ובא לתרץ קושייתם על ר' יוחנן וסובר רב שמואל ב"ס דכוונת המוכר היא להקנות לכל מי שהמעות שלו ואף שאין המוכר יודע כלל אם השליח קונה לעצמו או שקונה בשביל אחר דעת המוכר היא להקנות לבעל המעות יהי' מי שיה' ומש"ה שפיר היתירו לאמצע יזכה הניתן המעות בהחיטים אעפ"י שצוהו לקנות שעורים משום דדעת המוכר הוא להקנות החיטים למי שהמעות הוא שלו דאל"כ רק דבעינן דוקא שידע המוכר מי היא בעל המעות ואז הוא מכוין המוכר להקנות לו א"כ חיטים וחיטים נמי ונימא דאפילו ניהו לקנות חיטים והשליח עשה שליחותו ירק שלא גילה השליח להמוכר שהוא קונה החיטים בשביל משלחו ג"כ נימא דלא קנה ובאמת היה הדין לכ"ע קנה המשלח כשעשה השליח שליחותו וע"כ דהטעם הוא משים דדעת המוכר להקנות לבעל המעות יהי' מי שיהי' ומש"ה בחיטים וחיטים קנה המשלח א"כ ה"ה כששינה השליח מדעת משלחו נמי נימא דקנה המשלח ול"ק קושית הבני מערבא על ר' יוחנן וע"ז השיב ר"א ע"ד ר"ש בר"ם דשפיר אקשי בני מערבא על ר' יוחנן מי הודיעו יהא דבחיטים וחיטים קנה הוא משום דשליחותי' קא עביד וכי בעה"ב דמי והיינו משום דאמרינן שליחו של אדם כמותו יהוי כאלו המשלח בעצמו קני אבל לעולם דאין דעת המוכר להקנות לבעל המעות יהי' מי שיהי' כסברת ר"ש ב"ס והביא ר"א ראי' מהא דערכין דאין לו בכסות אשתו ולא בצבע שצבע לשמן ונימא מי הודיע לצבע והתם לא שייך לומר דדעת המוכר להקנות לבעל המעות יהי' מי שיהי' דהא אין האשה בעלת המעות כלל רק הבעל ששילם ממעות שלו להצבע ואמרינן דזכה בשביל האשה דזכין לאדם שלא בפניו אבל אם נימא דהטעם הוא משום דדעת המוכר להקנות לכל מי שהמעות שלו אמאי זכתה האשה בהצבע שצבע לשמן וע"כ דבעינן שידע המוכר למי להקנות דהיינו מי הוא הבעל המעות ובחיטים יחיטים דקנה המשלח אע"ג דלא ידע המוכר שהוא שליח הוא משים דשלוחו של אדם כמוהו והרי השליח הוא כמו המשלח והוה כאלו המשלח בעצמו קנה ממנו ומש"ה קנה המשלח וכ"ז הוא כשעשה שליחותו אבל כשלא עשה שליחותו היל"ל דלא קני המשלח דלא שייך תו לומר שלוחו של אדם כמותו ושפיר אקשי בני מערבא וכי מי הודיעו לבעל החיטים שיקנה החיטים לבעל המעות ואמאי הותירו לאמצע:

וזה הוא הפי' בגמ' אר"א שאני חיטים וחיטים דשליחותי' קעביד וכי בעה"ב דמי תדע דתנן אחד המקדיש נכסיו כו' ולא בצבע שצבע לשמן ואמאי לימא ה"נ מי הודיעו לצבע שיקנה נבעו לאשה אלא לאו משום דאמרינן שליחותי' קעביד וכיד אשתו דמי והיינו דאע"ג דהאשה לא הויא בעלת המעות ורק הבעל ניתן המעות וע"כ הטעם היא משום זכי' שהבעל זכה בעבורה בשעת נתינת המעות להצבע אבל לא הוה הטעם משום דדעת המוכר הוא להקנות לבעל המעות יהי' מי שיהי' כסברת ר"ש ב"ם וא"כ בחיטים וחיטים הוי הטעם משים דשליחותי' קעביד ושלוחו של אדם כמותו וא"כ הרי מקנה המוכר לבעל המעות וכ"ז הוא בעשה השליח שליחותי' אבל בלא עשה שליחותי' דלא שייך לומר שלוחו של אדם כמותו א"כ אמאי אמרינן דהותירו לאמצע וכי מי הודיעו כו' ושפיר הקשו בני מערבא על ר' יוחנן:

וע"ז קאמר הש"ס הכא נמי שליחותי' קעביד וכיד בעה"ב דמי וה"פ דהש"ס פריך על ר"א דכמו דהתם במתניתין דערכין דאין לו בכסות אשתו ולא בצבע שצבע לשמן דקאמר ר"א דהטעם הוא משום דשליחותי' קעביד וכיד אשתו דמי ואתינן עלה מטעם זכי' ומכח האי סברא מתרץ לקושית ר"ש ב"ס וקמה לה קושית הבני מערבא על ר"י וכדפי' לעיל ופריך הש"ס ה"נ נימא שליחותי' קעביד וכיד בעה"ב דמי והיינו דכמו דהתם במתני' דערכין אתינן עלה מדין זכי' דהוי כשליחות ה"נ אפילו כי שינה השליח נמי נימא דאתינן עלה מדין זכי' יזכה הנותן בהחיטים משום דזה הוה זכי' גמורה הואיל דכי פחתו פחתו לשליח ורק אם הותירו הוא לאמצע נימא ג"כ דהוא מטעם זכי' וכהקושיא שהקשיתי לעיל וא"כ מה הי' קשה לבני מערבא על ר"י מי הודיעו כו' הלא נימא דאתינן עלה מדין זכי' והשתא אינו מיותר תו לשון הגמ' ולא הוי כפל הלשון:

וע"ז א"ר אבא לא כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו וה"פ דר"א דמתני' דערכין דאין לו בכסות אשתו ולא בצבע שצבע לשמן לא הוה הטעם משום זכי' דהתם לא שייך לומר מטעם זכי' כיון שהבעל לא עשה עדיין קנין בהצביעה וא"כ האיך זכתה האשה בהצבע אלא התם הוי הטעם משום דאין דעתו על כסות אשתו ובניו או כדמסיק הש"ס בתירוצא דר' אבא נעשה כמי שהקנה להן כסית אשתו ובניו מעיקרא ומש"ה אין לו בכסות אשתו ובניו ולא בצבע שצבע לשמן וא"כ הואיל דלא אתינן עלה מטעם זכי' א"כ אין ראי' ג"כ מהא דמתני' דערכין. ורק החילוק שמחלק ר' אבהו בין חיטים וחיטים לבין חיטים ושעורים שפיר נוכל לחלק כן דבחיטים וחיטים היא מטעם שליחות והרי מקנה המוכר החיטים לבעל המעות משום דשליחות הוא ושלוחו של אדם כמותו אבל בחיטים ושעורים לא נוכל לומר בזה ששא"כ א"כ לא הוי הוא בעל המעות ולא זכה הנותן בהחיטין כלל ושפיר קשה קושית הבני מערבא על ר"י וכי מי הודיעו כו' והא דלא נימא דהשליח זיכה בהחיטים בעבור המשלח מטעם זכי' וכמו שבארתי לעיל י"ל דהטעם משום דאם המשלח לא קנה מכח המעות ומשום דלא ידע המוכר למי להקנות א"כ בטל המקח לגמרי וכמ"ש התוס' שם בסוד"ה מי הודיעו אליבא דבני מערבא דאם אמרינן מי הודיעו נתבטל המקח לגמרי כיין דהשליח לא נתכוין לקנות לעצמו רק עבור הנותן המעות והרי הנותן לא קנה משום דאין המוכר יודע למי להקנות וכמש"ל:

ג שוב ראיתי בשמ"ק בסוגיין בד"ה א"ר אבהו התם לאו משום זכי' השליח אלא יד בעה"ב ממש הוא ובעה"ב זוכה לעצמו דיד שליח שעשה שליחיהו יד בעה"ב הוא אבל הכא הרי שינה שינוי גמור ולא יד בעה"ב הוא וא"כ מי הקנה לו בהן ריוח אלא א"ר אבא כל המקדיש נכסיו קידם שיקדיש זוכה לעצמו ובניו את כסותם והצבע שצבע לשמן כדי שלא יחול הקדש עליהם כי משום הצבע זיכה להו במחשבתו וכוונתו ואעפ"י שהצבע אינו מקנה צבעו לאשה אלא לבעל היא עצמו בשעה שמקדיש נכסיו לומר [צ"ל גומר] בדעתו להקנות לאשה משא"כ בשליח שאינו מקנה מדעתו לבעל המעות כלום ואפילו חיטים וחיטים אלא בסתם שליחות היא הולך יסבור הוא שקנה בעל המעות ולא קני אא"כ הודיעו וכיון שבחיטים וחיטים ליכא פלוגתא דאיכא רווחא לבעל המעות אע"ג דלאו ידו הוא אלמא לא בעינן שיודיעו לבעל חיטים ומסתמא קנה ור' אבא לא אתי למידחי אלא סייעתא דר' אבהו בלחוד דקא מסייע למלתא ממתני' דשאני חיטים בחיטים לבין חיטים ושעורים וקאמר לי' איהו מהא לא מסתייע למלתך דאי בעינן שיודיעו בכולהו בעי ומתני' דערכין טעם אחרינא הוא כדאמרן אלא ודאי מדמתני' לא איירי אלא בחיטים ושעורים מכלל דחיטים וחיטים לכ"ע הותירו לאמצע דלא בעינן שיודיעו הראב"ד ז"ל עכ"ל והרי מפרש הראב"ד ז"ל ג"כ כמ"ש דר' אבא דחי רק הראי' ממתני' דערכין שהביא ר' אבהו אבל סובר כר' אבהו וקמה לה קושית דבני מערבא על ר"י מי הודיעו כו' ונוכל לומר דהראב"ד ז"ל הי' מפרש בהסוגי' ג"כ כמו שפירשתי ועכ"פ מצינו חבר להרא"ש שהרי הראב"ד סובר ג"כ דר' אבא סובר ג"כ כשיטת הבני מערבא שהקשו לר' יוחנן:

ומעתה נוכל לומר דזה הוא כוונת הרא"ש ז"ל במ"ש וליתא לחוכא דבני מערבא דאע"ג דשני השליח מ"מ אינו מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואעפ"י שבעל החיטים מזכה לשליח החיטים ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות ולא בעינן שידע בעל החיטין שהוא זיכה לבעל המעות והיינו דסובר הרא"ש דלא קיי"ל כבני מערבא בזה ולא בעינן שידע המוכר למי הוא מוכר והטעם נוכל לומר משום דאין נ"מ כלל להמוכר בשביל מי הוא קונה אם לעצמו או בשביל אחר כל שהוא מקבל המעות אין לו קפידא להמוכר כלל ויש לעשות קצת סמוכין מהא דב"ב (דף נ"ד ע"ב) בתוד"ה וישראל ושמ"ק שם עייש"ה וקצרתי בזה:

ד וכתב עוד הרא"ש ז"ל ואע"ג דר' אבא משני הך משנה דערכין כו' שאני התם דכיון שהצבע מזכה לבעל האשה אפילו אם ירצה הבעל לזכות לאשתו בגד הצבוע אין אדם זכה בשלו לאחר אם לא יזכה לי ע"י אחר הלכך צריך ר' אבא לתרץ כל המקדיש אין דעתו על כסות אשתו ובניו וכוונתו הוא דלפי הפי' שפירשתי הוה תירוצא דר' אבא לתרץ מלתא דבני מערבא משמע לכאורה דס"ל כבני מערבא ולזה כ' הרא"ש דר' אבא הוצרך לפרש הטעם דמתני' דערכין כן גם אפילו אי ליתא דבני מערבא רק דלא בעינן שידע המוכר מי הוא הבעל המעות אפ"ה צרכינן להאי טעמא דכל המקדיש אין דעתו על כסות אשתו ובניו והיינו טעמא משום דאף דאמרי' דלא בעינן ידיעת המוכר מי הוא בעל המעות הוא דוקא היכא שקונה חפץ ועושה בו קנין או קנין מעות היכא דמהני או קנין משיכה אז אמרינן דהשליח קנה זה בשביל המשלח דהא איכא קנין והוה כאלו המשלח עשה הקנין הזה אף שאין המוכר יודע מי הוא הקונה באמת משא"כ גבי צבע והבעל אולם לו בעד מלאכתו הרי אז לא נעשה שום קנין והיינו אם שילם לו שכרו קידם הצביעה וכשצבעו זכה הבעל בהשבח הזה וא"כ היכא קנתה האשה להשבח הזה הלא אז בשעת הצביעה אין הבעל עושה ים קנין דנימא דהקנין הזה חל בשביל האשה וגם המעות לא הי' של האשה וא"כ סובר ר"א דע"כ הטעם דמתני' דערכין הוא משום דאין דעתו על כסות אשתו והש"ס דמסדר להא דר' אבא כאן הוא משום דבזה מתורץ קושית הש"ס דמקשה ה"נ שליחותא קא עביד וכיד בעה"ב דמי וכמו שפירשתי לעיל. וממילא קם תירוצא של ר' אבהו דיש חילוק בין שעורים וחיטים לבין חיטים וחיטים וא"כ מיישב קושית ר"ש ב"ס וא"כ קם הקושיא של הבני מערבא על ר"י אבל אין ראי' מזה דפסק ר' אבא כבני מערבא כנלע"ד ליישב קושית היש"ש דלא נשווי' ח"ו לרבינו הרא"ש ז"ל כטועה בהיני' דעסיק בה ומה גם כי מצאתי חבר להרא"ש ה"ה רבינו הראב"ד ז"ל בשמ"ק שהבאתי לעיל:

ועיין עוד בשמ"ק שם מ"ש בד"ה הא בשם הרמ"ה ז"ל וליתא לדר' אלעזר ודבני מערבא דאמרי כל היכא דשני שליח ב"ביני כי קני לנפשי' הוא דקני דמי הודיעי לבעל החיטים סי' חדא דהא קיי"ל בפ"ק דסנהדרין דכל היכא דאמרינן מחכו עלה במערבא ריב"ח ור"א תרווייהו תלמידי דר' יוחנן היו ואין הלכה כתלמיד במקום הרב הלכך הא דתנן אחד המקדיש נכסיו כו' משום האי טעמא הוא דכי צבעיני' וזבנינהו מעיקרא אדעתי' דידהו זבנינהו וכידם דמי מההוא שעתא זכו בהי ולא אמרינן מי הודיעו לצבע שהקנה צבע לאשה ל"ש שני שליח ל"ש לא שני שליח כי טעמי' דר' יוחנן ושינוי' דר' אבא ליתא וה"מ לענין דינא דשליח עם בעה"ב אבל לענין דינא דבעה"ב בהדי מוכר היכא דשני שליח כו' עש"ה. והרי כ' הרמ"ה דפסקינן כר"י ושינויא דר' אבא ליתא אלמא דמפרש ג"כ דשיני' דר' אבא הוא לתרץ הבני מערבא ודו"ק. עד כה כתבתי ליישב דברי הרא"ש ז"ל שלא יקשה עליו מן הסוגיא:

ה מיהא פשטות הסוגי' מורה דר' אבא בא לדחות דברי ר' אבהו ולהחזיק דברי ר"ש ב"ס והיינו דלית לן כלל האי סברא דמי הודיעו אלא דאין נ"מ להמוכר לשם מי הוא קינה אם הוא לעצמו או שקונה לאחרים ששלחוהו ועיקר תליא לשם מי מכוין השליח לקנות דכל שנתכוין לקנות עבור המשלח זכה בו המשלח דאל"כ קשה אפילו חיטין וחיטין נמי ואין סברא לחלק לבין שינה לבין לא שינה והראי' דאייתי ר' אבהו ממתני' דערכין אין ראי' כלל דשם במתני' דערכין דאין לו בכסות אשתו ולא בצבע שצבע לשמן הוא משים דאין דעתו על כסות אשתו ובמסקנא א"ר אבא נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא ור' אבא בא לתרץ קושית הבני מערבא על ר"י ואתיא שפיר כר' יוחנן דלא אמרינן להאי סברא דמי הודיעו ואף שלדברי הרא"ש והראב"ד בשמ"ק פירשתי דס"ל דר' אבא אתיא כבני מערבא מיהא פשטות הסוגי' מורה דר' אבא אתיא כר"י ודלא כבני מערבא וכן היש"ש כ' כן דר' אבא אתיא כר"י כמש"ל וכן הוא שיטת הרמב"ן ז"ל המובא בטוח"מ (סי' צ"ז) וז"ל וכ' הרמב"ן ז"ל הא דאין לבע"ח מכסות אשתו ובניו אע"ג שעדיין לא לבשום דוקא שקנאם להם קודם שלוה אבל קנאם אחר שלוה אפילו לבשים כבר בע"ח גובה מהם והוא שכתב לו דאקני' ושעבר לו מטלטלי אג"ק כו' ובב"י כ' כך כתב בס"ה בשער א' שהשיב לו הרמב"ן והביא ראי' מהגוזל קמא דלמאי דס"ד שליחותא דידה קא עביד אשה זו מידה של מוכר היא זוכה ולא הי' זכות להבעל בכסות וסנדלים הללו מעולם ולמאי דמוקי ר' אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להם כסות אשתו ובניו מעיקרא הבעל זכה בהם מיך המוכר והוא הקנה אותם לאשתו ובניו וכיון דהלכתא כר"י דאמר לא אמרינן מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חיטיו לבעל המעות וסוגי' דשמעתא דר' אבא לתירוצא דר' יוחנן איתמר שמעינן מינה דבעל זיכה מיד המוכר והם הזוכים מידו עכ"ל יהנה כ' הרמב"ן דסוגי' דשמעתא דר' אבא לתירוצא דר' יוחנן איתמר והיינו דמפרש ג"כ דר' אבא אתא לתרץ לקושית דבני מערבא על ר' יוחנן וסובר ר' אבא כר' יוחנן דלא אמרינן להאי סברא דמי הודיעו ודלא כפי' הרא"ש והראב"ד הנ"ל:

וראיתי בקצה"ח (סי' קפ"ג סק"ג) שהאריך בדברי הרא"ש ז"ל והביא אח"כ דברי הרמב"ן שבבעה"ח שהביא הב"י הנ"ל וכ' עליו וז"ל ונראין דבריו דברי תימא דאזיל בתר איפכא דהא לפי המבואר מסוגי' שם לבני מערבא דס"ל דצריך הודעה צריכין לתי' דר' אבא דנעשה כמי שהקנה לה והאשה זוכה מיד הבעל אבל לר' יוחנן דא"צ הודעה א"כ האשה זוכה מיד מוכר כיון דא"צ הודעה כו' ע"ש מ"ש בזה. והנה סובר הקצה"ח דהפי' הפשוט בהסוגיא הוא דר' אבא אתא לתרץ הא דבני מערבא ודלא כר' יוחנן והחזיק בדברי הרא"ש שכ"כ ומכח זה תמה ע"ד הרמב"ן אבל לפי המבואר הפי' הפשוט בהסוגי' נראה לכאורה כדברי הרמב"ן ורק שהרא"ש סובר דר' אבא אחא לתי' לבני מערבא והיש"ש תמה על הרא"ש בזה ותירצתי דלא יקשה על הרא"ש והבאתי שכן נראה שיטת הראב"ד בשמ"ק אבל מ"מ אין להקשות על הרמב"ן שמפרש בפשיטות דר' אבא סובר כר' יוחנן וכן מבואר ברשב"א לקמן בהסוגי' דהלוקח שדה בשם ריש גלותא ע"ש בד"ה ולענין והובא ג"כ בשמ"ק שם בד"ה כגון דאורעי' לבעל השדה בסוה"ד וז"ל ומסתברא דכי אמרינן הכא לימא פליגא דבני מערבא משמע דוקא לבני מערבא הא לר"י ור' אבא קנה בעל המעות ולא ריש גלותא כו' עיי"ש והרי סובר גם הרשב"א דר' אבא אתא לדחות דברי הבני מערבא ומתרץ דלא יקשה על ר"י וסובר ר' אבא כר' יוחנן והוא כפי' הרמב"ן הנ"ל ודו"ק. ועיין לקמן בפרקין (על דף ק"ג ע"א) [אוצ"ח] מ"ש בזה:

[פז]

(א) שם תוד"ה מי הודיעו אם נפרש דמה"ט אין קונה אותו המשלח אבל לוקח דהיינו השליח קנה להו איכא למיפרך נמי לר' אלעזר אמאי לא אוקי נמי הא והא כר' יהודה כאן לאכילה כאן לסחורה כו' ע"ש ולכאורה י"ל דהאיך י"ל דהשליח שהוא הלוקח קני הלא השליח ודאי דלא הוי בעל המעות וא"כ לפי, מה דאמרינן דבעינן שהמוכר החיטין יסון להקנות החיטים לבעל המעות מי הודיעו לבעל החיטין א"כ בודאי די"ל דגם השליח הלוקח לא קני הואיל דאינו בעל המעות. וצ"ל דהתוס' סברי בזה דאם נימא דהשליח שהוא הלוקח קני נימא כסברת הרשב"א בסוגיין בד"ה אחוכי והובא ג"כ בשמ"ק דכ' דאם צוהו לקנות חיטים והשליח קנה חיטים ורק שקודם שקנה אמר לפני עדים שחוזר בו משליחותו והוא קונה החיטים לעצמו לבד אעפ"י במעות של המשלח אפ"ה קנה השליח ואע"ג דדעת המוכר הוא להקנות רק לבעל המעות והשליח הזה אינו בעל המעות והטעם משום דדעת המוכר הוא להקנות או לבעל המעות או להלוקח גופי' אם קונה לעצמו ע"ש ברשב"א וזה הוא תמצית הדברים וא"כ שפיר כ' התוס' דיש סברא לומר כאן אעפ"י שקנה בשביל הנותן דהיינו המשלח הואיל דשינה ואם אמרינן האי סברא דמי הודיעו כו' ולא קנה המשלח מ"מ קנה השליח משום דדעת המוכר הוא להקנות או לבעל המעות או להקונה גופי' וא"כ כשהמשלח לא קנה אז קנה הלוקח גופי' והוא השליח וזש"כ התוס' ויש סברא לומר דהשליח קנה:

וכ' התוס' ח"ל ומיהו אין קושיא כ"כ לר"א כמו לר"י לא פריך אלא לר' יוחנן עכ"ל ולכאורה לא פירשו התוס' מדוע לא כ"כ לר"א כמו לר"י. ולכאורה איני מבין כלל קושיא זו דהא לר"א ל"ק כלל דהא לא מצי לאוקמה תרווייהו כר"י וכאן לאכילה וכאן לסחורה משום דלר"י אין חילוק בין לאכילה בין לסחורה דהא במתני' דלעיל (דף ק' ע"ב) לצבוע לו אדום וצבעו שחור משמע דנתן לצבוע בגד לעצמו דאיכא קפידא במלתא ודומה ממש לאכילה ואפ"ה סובר ר' יהודה דיד הצבע על התחתונה והרי הוא של הבעה"ב וא"כ לא נוכל לומר דברייתא דקתני אם הותירו הותירו לו מיירי לאכילה ואתיא כר' יהודה משום דגם בכה"ג היל"ל דהותירו לאמצע כמו במתני' דצמר לצבע לצבוע אדום וצבעו שחור וכן ראיתי בשמ"ק כאן בד"ה אלא במידי דחזי לגופי' וז"ל משום דסתם נותן צמר לצבע לצורך עצמו ולא לצורך סחורה מש"ה לא מצי לשנויי הא והא כר' יהודה כאן לסחורה כדמשני לר"מ משום דמתני' לאו לסחורה משמע ואפ"ה קאמר ר' יהודה דלא קני עכ"ל הרא"ש ז"ל וא"כ י"ל דכוונת התוס' שכ' ומיהו אין קושיא כ"כ כו' כוונתם ג"כ על הדרך זה. אלא דלשון התוס' שכ' אין קושיא כ"כ לר"א משמע דהקושיא הוא קושיא ורק דלא קשה כ"כ כמו לר' יוחנן ולפי האמור אין שום התחלה כלל להקושיא:

אולם נלע"ד כוונת התוס' בזה דבאמת יש לעיין קצת ע"ד הרא"ש המובא בשמ"ק הנ"ל דלר' יהודה דסובר בנותן צמר לצבוע לו אדום וצבעו שחור דיד הצבע על התחתונה אלמא דלא קני הצבע אע"ג דזה הוה קפידא לבעלים כמו בנותן לו מעות לקנות לו חטים לאכילה דאיכא קפידא וא"כ לר' יהודה היל"ל דגם היכא דנותן לו לקנות לאכילה ושינה ג"כ אם הותירו הותירו לאמצע די"ל דע"כ לא קאמר ר' יהודה אלא דוקא בצבע דבאמת גוף הצמר הוא של הבעלים ואף אם נימא דחזותא מלתא הוא ויש שבח סמנים עג"ל מ"מ לא עדיף השבח מגוף הצמר וא"כ בודאי דלא נוכל להפקיע גוף הצמר מן הבעלים ומש"ה סובר ר' יהודה דיד הצבע על התחתונה משא"כ הכא בנתן לו מעות לקנות חיטים לאכילה והוא קנה שעורים דקנה דבר חדש בזה י"ל דהוא של השליח הקונה ואם הותירו העירו לו וכבר כתבתי בסוגיין [אופ"ה] לעיל סברא זו ליישב קושית הפ"י:

ומעתה מובן דברי התוס' שכתבו הלשון אין קושיא כ"כ לר"א כמו לר"י והיינו דנוכל לתרץ הקושיא כמו שמתרץ הרא"ש המובא בשמ"ק הנ"ל אלא דמ"מ קשה משום דיש חילוק בין הא דנותן צמר לצבוע אדום וצבעו שחור דגוף הצמר הוא של הבעלים הוא דסובר ר"י דיד הצבע על התחתונה משא"כ הכא דקונה דבר חדש והבן בזה. שוב ראיתי במלמ"ל (פ"א מהל' שלוחין ה"ה) שכתב בכוונת התוס' דלר"י אלים הקושיא דבני מערבא משום דאין הדין אמתי להלכה משא"כ לר"א הדין כן להלכה עש"ה ולעד"נ כמ"ש בכוונת התוס':

ב ועוד כתבו התוס' וז"ל ואם נפרש מי הודיעו לבעל חיטים שיקנה חיטים לבעל המעות הרי בעל המעות ל"ק ושליח נמי ל"ק שלא נתכוין לקנות לעצמו וחוזר המקח כמו מקח טעות אז ליכא למיפרך לר' אלעזר דלא מצי לאוקמי תרווייהו כר"י כיון דשינוי ל"ק לר"י א"כ אמאי אם פחתו פחתו לו אפילו לאכילה כו' עכ"ל. ולכאורה אינו מובן כלל מה זו הסברא אשר התוס' מסתפקים בה להלכה אם השליח קונה או שגם השליח לא קנה:

ונלע"ד בזה עפ"י האמור דמה שכתבו התוס' בתחילת דבריהם דהמשלח ל"ק מטעם הסברא דמי הודיעו והשליח קנה הוא משום דנימא כסברת הרשב"א דאם השליח חזר בו משליחותו בפני עדים אעפ"י שקנה במעותיו של המשלח אפ"ה קנה השליח והטעם דדעת המוכר הוא להקנות או לבעל המעות או להקונה עצמו וא"כ נוכל לומר דסברא שני' של התוס' דגם השליח ל"ק הוא סברת הבעל מתיבות והרי"ף המובא ברשב"א וכן הוא דעת הרי"ו ג"כ והיינו דסוברים דאף שהשליח חזר משליחותו בפני עדים ואמר לעצמו הוא קונה וקנה במעות המשלח דזכה המשלח והטעם משום דדעת המוכר הוא להקנות רק לבעל המעות דוקא ואין דעת המוכר כלל להקנות להקונה גופי' ע"ש ברשב"א והנה היכא דשינה השליח ג"כ דהיינו שצוהו לקנות שעורים והלך השליח וקנה חיטים ואמר בפני עדים שקונה לנפשי' וחוזר לגמרי משליחותי' אעפ"י שקנה במעות המשלח דקנה השליח ועיין בסמ"ע (בסי' קפ"ג סק"ו) ובש"כ שם וכתבתי לעיל ואופ"ד אק"ו] בסוגיין הטעם דקנה לעצמו כששינה ג"כ הוא משום דהרי השליח הוא גזלן על המעות וקונה להמעות בש"ר שנותן המעות להמוכר ואח"כ הוי ג"כ יאוש והוי ש"ר ואח"כ יאוש וג"כ קונה השליח להמעות ומשום דשני הקנינים באים כאחד והרי הוי השליח בעל המעות ע"ש באריכות. וא"כ זה דוקא כשהשליח רוצה לקנות לעצמו אז הוי השליח בעל המעות משום דנעשה גזלן על המעות משא"כ כשקנה ע"ד המשלח ולא הדר בי' השליח משליחותו א"כ לא שייך לומר דקנה השליח להמעות ביאוש וש"ר ויהא השליח מיקרי בעל המעות משום דלא נתכוין כל השליח לגזול המעות ולקנות לעצמו וא"כ תו אמרינן דהמקח בטל וא"כ שני הסברות הללו שכתבו התוס' תליא בשני הסברות להלכה דאיפלגי הראשונים הרי"ף והבעל מתיבות והרמב"ם (בפ"ז מהל' מכירה הי"ב) ובה"ה שם והרי"ו בחדא שיטה קיימא והרשב"א בסוגיין והריטב"א בקידושין (על דף נ"ט ע"א) סובר ג"כ כשיטת הרשב"א ע"ש קיימי ג"כ בחדא שיטה והתוס' נראה דסוברים ג"כ בזה כשיטת הרי"ף ובעל מתיבות ז"ל מדכתבו לסברא שני' בסוף וגם דא"ש הסוגי' לפי הסברא זו דלא תיקשי לר' אלעזר ג"כ ובני מערבא לא הקשו אלא לר' יוחנן ולא לר"א ודו"ק:

והפי' בדברי התוס' שכתבו דאם נפרש דהמקח בטל לגמרי לא תיקשי לר"א משום דלא מצינן לאוקמי תרוייהו כר' יהודה וכאן לאכילה וכאן לסחורה משום דלר"י דשינוי זה ל"ק א"כ היל"ל דהמקח בטל לגמרי ואמאי אם פחתו לו והותירו לו בברייתא הראשונה היכא דהוא לאכילה וגם אם הוא לסחורה אמאי פחתו לו והתוס' מפרשי בדבריהם רק על הברייתא הראשונה וסמכו על המעיין דגם על ברייתא שני' דקתני פחתו לו הותירו לאמצע תיקשי ג"כ אמאי אם פחתו לו דבשלמא הותירו לאמצע יש ליישב הואיל דלא מיקרי שינוי כיון דאיכא רווחא והרי נתן לו לסחורה מ"מ אמאי אם פחתו פחתו לו לשליח הא המקח בטל לגמרי אבל כי מוקי לה ר"א הא והא ר"מ וברייתא ראשונה לאכילה והוי שינוי ור"מ סובר דשינוי קונה ואף כי לא מתכוין השליח לקנות לעצמו שהרי בלצבוע לו אדום וצבעו שחור ג"כ הדין כן דקנאו הצבע בהשנוי אף שלא נתכוין לקנות ומש"ה לא נתבטל המקח וכן ברייתא שני' דמוקי לה כר"מ ולסחורה דלא הוי קפידא ומש"ה אם הותירו לאמצע ופחתו הוי שינוי ומש"ה פחתו לו אבל לר' יהודה הול"ל דנתבטל המקח ומש"ה ל"ק לר"א ורק הקושיא דבני מערבא הוא לר' יוחנן דבשלמא ברייתא ראשונה דמוקי לה כר"מ א"ש דשינוי קונה אף שלא נתכוין לקנות לעצמו ומש"ה לא נתבטל המקח ומש"ה אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו אלא ברייתא שני' דאתיא כר' יהודה אמאי פחתו לו והותירו לאמצע הלא נתבטל המקח לגמרי משום דמי הודיעו לבעל החיטים שיקנה החיטים לבעל המעות וא"כ נתבטל המקח לגמרי ואף כי הותירו אמאי הוי לאמצע נימא דבטל המקח לגמרי כנלע"ד בכוונת התוס' ז"ל שוב ראיתי בפ"י כאן ע"ד התוס' מי הודיעו שמפרש ג"כ דברי התוס' כן:

ג והנה ראיתי בקצה"ח (סי' קפ"ג סק"א) שמפרש ג"כ דברי התוס' כעין זה והקשה דהא בסי' (קפ"ב ס"ב) עבר השליח ע"ד משלחו לא עשה כלום ודוקא שהודיע שהוא שליח של פלוני לפיכך אעפ"י שמשך או המשיך אם נמצא שעבר על דעת משלחו בטל המקח ומחזיר אבל אם לא הודיע שהוא שלוחו של פלוני נקנה המקח ויהי' הדין בינו ובין זה ששלחו והוא מדברי הרמב"ם (פ"ב מהל' שלוחין ה"ד) וא"כ אכתי תיקשי לר"א ג"כ דהוה מצי לאוקמה תרווייהו כר"י וברייתא קמייתא מיירי לאכילה ומש"ה אם פחתו פחתו לו והותירו לו וברייתא בתרייתא מיירי לסחורה והא דאם פחתו פחתו לו הוא משום דהא מיירי שלא ידע המוכר שהוא שליח ע"ש בקצה"ח שהניח בקושיא והנה גם במה דהקשו הבני מערבא על ר' יוחנן מי הודיעו כו' דפירשתי דהקושיא הוא על ברייתא שני' דקתני אם פחתו לו ואם הותירו לאמצע דהקושיא הוא על תרווייהו הן על אם פחתו הן על אם הותירו דהיל"ל דהמקח בטל לגמרי והלא מיירי שלא ידע המוכר שהוא שליח א"כ לא נתבטל המקח לגבי השליח ומש"ה אם פחתו פחתו לו ומה הקשו הבני מערבא ומיהא י"ל דעיקר קושית בני מערבא על ר' יוחנן הוא על הותירו לאמצע דאמאי הוי לאמצע הא אין להנותן זכות בו כיון דלא ידע המוכר לאקנויי החיטין להנותן שהוא בעל המעות דהא לא ידע המוכר שהוא שלוחו של הנותן אבל אם פחתו פחתו לו לא קשיא להו כלל לבני מערבא וכן פירש"י דקושית דבני מערבא על ר' יוחנן הוא מהא דהותירו לאמצע. אלא מה שכתבו התוס' דאם נימא דהמקח בטל וגם השליח ל"ק א"ש דלא הוקשו לבני מערבא על ר"א שהקשה הקצה"ח דהא מיירי בלא ידע המוכר שהוא שליח וא"כ אכתי קשה קושית בני מערבא גב לר"א מצי לאוקמי שני הברייתות כר' יהודה קשה לכאורה:

ולענד"נ דהנה עיקר הטעם באם לא הודיע השליח שהוא שלוחו של פלוני אינו קונה לעצמו דהוה הדין דנקנה המקח ויהי' הדין בינו ובין זה ששלחו הנה זה יצא לו לרבינו הרמב"ם מהא דב"ב (דקס"ט) באם השליח קנה הקרקע שלא באחריות דפסק ר"נ דהמוכר יכתוב להשליח שטר מקח שלא באחריות ואח"כ ימכרנה השליח להמשלח באחריות והי' קשה להרמב"ם נימא דבטל המקח לגמרי הואיל דעוות השליח ומתרץ הרמב"ם דההוא עובדא דב"ב מיירי שלא גילה להמוכר שהוא שליח ומזה יצא לרבינו הרמב"ם חילוק זה בין אם ידע המוכר שהוא שליח או בטל המקח לגמרי אבל כשלא ידע המוכר שהוא שליח אז חל המקח לגבי השליח ועיין (פ"א מהל' שלוחין ה"ג) ובהשגת הראב"ד והכ"מ שם שבארו כן שיטת הרמב"ם ולכאורה חילוק זה טעמא בעי דאמאי באם לא ידע המוכר שהוא שליח חל המקח הלא סוף סוף השליח ל"ק לעצמו רק בשביל המשלח הי' כוונתו לקנות. ונוכל לומר בטעם הדבר משום דהמוכר אומר להשליח איני מאמין לך שקנית בשביל המשלח דילמא לעצמך קנית וגם המעות הי' שלך ולא של המשלח וכעין זה כ' הטור בשם הרמ"ה שם (בסי' קפ"ב ובש"ע ס"ד) יש מי שאומר שכל זמן שלא יברר המשלח שעשאו שליח לקנות לו סתם יכול המוכר לומר שהתנה עמו בין לתקן בין לעוות והמע"ה ע"ש ועיין בסמ"ע שם (סק"ח) וא"כ ה"נ יכול המוכר לומר לשליח הואיל שלא אמרת לי שאתה שליח בדבר איני מאמין לך שאתה שליח והמע"ה והמוכר כבר היא מוחזק בהמעות אבל אם באמת המוכר מאמין לדברי הלוקח שאומר אח"כ שהי' שליח בדבר אז עפ"י הדין בטל המקח. והנה השליח אומר שהי' שליח בדבר והמקח בטל ורק שהמוכר שהוא מוחזק בהמעות אינו מאמין להשליח וא"כ אם הותירו אמאי הותירו לו לשליח נימא דהמקח בטל ואף שלדברי המוכר המקח קיים הלא דוקא באם פחתו המוכר רוצה בקיום המקח אבל לא באם הותירו והנה האי דינא דהמקח בטל אם שינה השליח הוא דוקא אליבא דידן דפסקינן כר' יהודה אבל לר"מ דסובר בלצבוע לו אדום וצבעו שחור דשינוי קונה א"כ קנה השליח לגמרי:

ולפ"ז נוכל להבין פי' דברי התוס' שכ' דאם נפרש דהמקח בטל לגמרי ל"ק קושית בני מערבא על ר"א דלא מצי לאוקמי תרווייהו כר' יהודה כיון דשינוי ל"ק לר"י א"כ אמאי אם פחתו פחתו לו אפילו לאכילה הא כיון דמקפיד כו' א"כ חוזר המקח וא"כ אמאי אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו דמשמע שקונה אותו השליח עכ"ל והיינו דלשון אם פחתו פחתו לו משמע דעפ"י הדין הוה כן דפחתו לו והלא עפ"י הדין היל"ל דהמקח בטל לגמרי ורק כיון דהמוכר מוחזק בהמעות ואומר שאינו מאמין לו שהי' שליח בדבר ולא הי' כוונתו לקנות לעצמו ואף אם נימא דלשון פחתו לו הוה לפי דברי המוכר שאינו מאמין לו שהי' שליח בדבר אבל אמאי אם הותירו לו נימא דבטל המקח לגמרי כיון דלפי דברי השליח עצמו אין לו זכות בהחפץ וא"כ לא מצי ר"א לאוקמי שני הברייתות כר"י דא"כ בטל המקח ואמאי פחתו לו ומכ"ש דקשה אמאי הותירו לו אבל כי מוקי לשני הברייתות כר"מ דקני לה השליח בשינוי א"ש אבל לר' יוחנן דמוקי ברייתא קמייתא כר"מ ובתרייתא כר' יהודה שפיר הוקשו לבני מערבא מי הודיעו ואמאי קתני בברייתא בתרייתא פחתו לו והותירו לאמצע דמשמע דעפ"י הדין הוא כן והלא עפ"י הדין המקח בטל ואפילו את"ל דהא דקתני פחתו לו היינו משום דאין המוכר מאמין לו שהי' שליח בדבר מכל מקום אמאי אם הותירו לאמצע נימא דהמקח בטל לגמרי ול"ק קושית הקצה"ח ודו"ק בזה:

ד ועוד נלע"ד דהנה הכא מיירי שנתן לו למחצית שכר והוי פלגא מלוה ופלגא פקדון ועל מחצית המקח הוה השליח בעל הממון וא"כ פלגא בודאי קנה השליח ורק על מחצית השנית הוה כל הדינים וברייתא קמייתא דקתני פחתו לו והותירו לו הוה על כל המקח גם על מחצית השני' וברייתא בתרייתא דקתני פחתו לו והותירו לאמצע והיינו דפחת הוה הכל לשליח והותירו לאמצע פלגא להנותן ופלגא להמקבל דהיינו השליח וע"ז הקשו בני מערבא וכי מי הודיעו וא"כ נימא דעל מחצית השנ' המקח בטל לגמרי הן על הפחת והן על הריוח ואף אם נימא דעל הפחת אין המוכר מאמין להלוקח שקנאו למחצית שכר וששינה מדעת הנותן מ"מ אמאי אם הותירו לאמצע ונוטל הנותן מחצית הריוח וכי מי הודיעו ונימא דבטל המקח על המחצה השני' והקושי' הוא דוקא על ר' יוחנן אבל על ר"א ל"ק ועל הדרך שכתבתי לעיל והבן בזה:

וראיתי בשמ"ק סוד"ה הא כ' הרמ"ה ז"ל בפריטיו כו' וכ"ת א"ה אפילו נתן לו לסחורה בתורת שותפות והותירו הכל יהא לבעל המעות מידי דהוה אאומן דשני לטעמי' דר' יהודה דאע"ג דכי לא שני בעי מיתב לי' אגרי' כי שני לית לי' אלא הוצאה שיעור השבח ה"נ אע"ג דפסק בהדי' למיתב לי' לשליח פלגא רווחא כי שני מיהת לא ליתב לי' ולא מידי דהא ליכא הוצאה כלל אמרי ה"מ היכא דזכה לי' בעה"ב מעיקרא בהאי ממונא גופי' דסליק בי' שבחא דכי קא שבח ברשותי' דמרי' קא שבח אבל הכא גבי הנותן מעות לשלוחו כי סליק שבחא לאו במעות דבעה"ב קא סליק אלא בחיטי ושערי הוא דסליק והני חיטי ושערי לא זכה בהו בעה"ב אלא מאחתי' דהאי שליח כי' הלכך אם הותירו הותירו לאמצע וכן הלכה עכ"ל. ולע"ד לא זכיתי להבין דהא בפשיטות י"ל כמו שכתבתי דעל הפלגא מלוה לא שייך לומר דשינה שהרי רשות בידו לקנות כל מה שירצה וא"כ פשיטא דחצי הריוח דהיינו מה שעולה על חלק חצי הסחורה בודאי דהוא שלו:

מיהא י"ל ב"ה עפ"י מ"ש הרי"ף סו"פ המקבל הובא ג"כ ברשב"א בסוגיין סוד"ה אחיכו וז"ל היכא דשקיל אינש עיסקא מחברי' לאיפסוקי בי' ואזיל לי' לדוכתי אחריתי ובעי' למיפלגי ההוא עיסקא או לזוזי דעיסקא קמי בי דינא אדעתא למישקל איהו פלגא דבתורת מלוה לאיעסוקי' בי' לנפשי' כי היכא דלא למיתן רווחא למרי' דעיסקא שמעינן משמעתי' דרבא דאמר להכי קרו לי' עיסקא רא"ל לאיעסוקי בי' יהבית לך ולא למשתי בה שכרא דלית לי' למיפלגי לממונא למישקל פלגא לאיעסוקי בי' לנפשי' דלאו אדעתא דהכי יהבי ניהלי' הלכך אי אתני הדין תנאה לפני הב"ד שבעולם לא מהני תנאו כלום כו' עש"ה וא"כ ה"נ כי שינה השליח בעלה לה לגמרי כל נתינת העסק דיהיב לי' למחצית שכר. וא"כ יש סברא לומר דגם החצי הריוח שעולה על חלקו ג"כ לא יטול המקבל עיסקא ולהכי הוצרך הרמ"ה ז"ל לומר האי סברא דהואיל דהריוח הוא ממה שקנה הסחורה ולא מהמעות עצמן שנתן לי הנותן מש"ה פלגא דרווחא אית לי' להמקבל העסק וי"ל בזה. אבל עכ"פ הדין הוא ברור דמגיע לו חצי ריוח מן הסחורה אע"ג דשינה וכסברת הרמ"ה ז"ל וי"ל עוד בזה:

[פח]

שם בגמ' תדע דתנן אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך א"ת אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן ואמאי לימא ה"נ מי הודיעו לצבע שיקנה צבעו לאשה כו' ולכאורה י"ל מדוע לא דייק הש"ס מהא ולא בסנדלים חרשים שלקחן לשמן אלמא דהאשה קנאה להסנדלים ואף דהא ולא בצבע שצבע לשמן כתיב קידם ודייק מן צבע אבל ה"ה דהוה מצי הש"ס לדייק כן מן הסיפא דקתני ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן. אלא די"ל במ"ש התוס' בד"ה מי הודיעו נצבע תימא מאי פריך תינח אם יש שבח סמנים עג"צ אבל אם אין שבח סמנים עג"צ מה לנו לחוש ואם הי' הצמר מקנה צבעו לאשה עכ"ל ומה קשה הלא גם למ"ד אין שבח סמנים עג"ל אכתי נוכל להביא הראי' מהא דקתני ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן דמי הודיעו להמוכר שזה קנה הסנדלים בשביל אשתו ובניו וע"כ דהטעם הוא משום דשליחות' קעביד וכדקאמר הש"ס על צבע ואולי עיקר קושית התוס' הוא דאמאי דייק ר' אבהו מן הרישא מן הא דצבע ולא דייק מן הסיפא ולא בסנדלים חדשים ואי משום דניחא לי' למידק מן הרישא מהא דצבע תינח אם יש שבת סמנים עג"צ כו' וא"כ עדיפא למידק מן הסיפא מהא דילא בסנדלים דמוכח מינה לכ"ע ותירצו התוס' דגם מהא דצבע מוכח לכ"ט גם למ"ד אין שבח סמנים עג"צ וא"כ תו עדיפא למידק מן הרישא מהא דצבע:

ועיין בב"י (סי' קפ"ג מחו' ג') כ' רי"ו ואם הקנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו אפילו אם אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותי אא"כ הודיעו למוכר בפ"ט קמ"א עכ"ל ינ"ל דהיינו מדפרכינן על ר יוחנן וכי מי הודיעו לבעל חיטים שיקנה חיטים לבעל המעות וק"ל שהרי כ' שם הרא"ש דליתא לההוא פירכא דאע"ג דשני השליח מ"מ אין מתכוין לקנות ידעתו לזכות לצורך בעל המעות ואעפ"י שמזכה לשליח החיטים ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות לו ולא בעינן שידע הבעל חיטים שהוא זוכה לבעל המעות עכ"ל ואעפ"י שיש לחלק בין היכא שהמעות של משלח להיכא שאינם של משלח מ"מ מלשון רי"ו משמע שכן מפורש בפ"ט דב"ק יזה לא מצאתי עכ"ל הב"י. ולעד"נ דכוונת הרי"ו הוא בפשיטות דמבואר בש"ס כן דהא במתני' דערכין דקתני ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שקנאם לשמן והרי במה קנאה האשה ולא חל ההקדש עליהם וקאמר ר' אבא משום דכל המקדיש אין דעתו על כסות אשתו ובניו או כדמסיק הש"ס לעשה כמי שהקנה להם כסות אשתו ובניו מעיקרא הלא"ה הי' חל ההקדש עליהם ואעפ"י שהבעל קנה הסנדלים במעותיו ודעתו הי' בשביל אשתו ובניו אפ"ה לא זכו בהם מדינא רק מטעם תקנה דנעשה והרי מבואר בהדי' דינו של הרי"ו דאם קנה במעותיו חפץ בשביל חבירו לא זכה חבירו אם לא ידע המוכר שהוא קונה זה בשביל חבירו והוסיף הרי"ו דאפילו אם אמר כן בפני עדים ג"כ לא מהני דהא באמת האמירה לפני עדים לא מעלה ולא מוריד בעיקר הדין ורק היכא דאין אנו מאמינים לו כמו אם קנה במעותיו של חבירו ואומר שלעצמו קנה דאין אנו מאמינים לו שכוונתו הי' לקנות לעצמו וכשאמר כן בפני עדים מהני וכמ"ש הרי"ו הובא שם בב"י וכן דעת הרשב"א בחידושיו כאן והובא ג"כ בד"מ כאן ובש"ע ע"ש אבל בעיקר הדין אין נ"מ כלל בין איכא עדים לבין ליכא עדים ומש"ה כ' הרי"ו דאפילו אמר כן בפני עדים לא קנה חבירו:

ולעד"נ דגם דעת הרמב"ן והבעה"ת הובאו בב"י (סי' צ"ז) הוא ג"כ כהרי"ו שהרי הרמב"ן כתב דהא דאין בע"ח גובה מכסות אשתו הוא דוקא כשקנאם קודם שלוה אבל אם קנאם לאחר שלוה וכתב דאקני ושעבד מטלטלי אג"ק בע"ח גובה מהם וכמ"ש הטור שם בשם הרמב"ן והביא הב"י דברי הבעה"ח שהרמב"ן השיב לו כן והביא ראי' מפ' הגוזל קמא דלמאי דס"ד דשליחות קעביד אשה זו מידו של מוכר היא זוכה ולא הי' זכות להבעל בכסות אשתו וסנדלים הללו מעולם ולמאי דמוקי ר' אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להם כסות אשתו ובניו מעיקרא הבעל זוכה בהם מיד המוכר והוא הקנה אותם לאשתו ובניו וכיון דהלכתא כר' יוחנן דאמר לא אמרינן מי הודיעו וסוגי' דשמעתין דר"א להרוני לר"י איתמר שמעינן מינה דהבעל זוכה מיד המוכר והם זוכים מידו עכ"ל והרי חזינן דלמסקנת הש"ס אמרינן דהבעל קנה אותם מיד המוכר ואח"כ הוא מקנה אותם לאשתו ובניו ולמה לא נימא דבשעה שקנה אותם קנה בשבילם והרי האשה ובניו זוכים מיד המוכר להם אלא ע"כ דאפילו אם קונה אותם בשבילם לא זכו בהם כלל ורק אח"כ הם זוכים מיד הבעל והרי הוא ממש כדברי הרי"ו. והא דאמרינן דאם הותירו הותירו לאמצע צ"ל כמ"ש הב"י משום דקנה במעות הנותן ועיין בש"כ (סק"ב) שהוכיח דינו של הרי"ו מן הרא"ש ודרכו של הרי"ו לכתוב כשמפורש בהרא"ש דמפורש שם בגמ' עייש"ה ולע"ד נוכל לומר דמפורש כן בגמ' וכמ"ש:

[פט]

(א) שם אלא א"ר אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להם כסות אשתו ובניו מעיקרא כ' בשמ"ק בשם הרשב"א ז"ל הא דא"ר אבא כו' מדקאמר נעשה כמי שהקנה ולא קאמר כל המקדיש נכסיו מקנה כסות אשתו ובניו משמע דלב ב"ד מתנה על דבר זה קאמר ולא הוא דאי משום תקנת חכמים במקדיש נכסיו קאמר ולא לגבי שאר מילי א"כ האיך מייתי ראי' בשילהי נערה שנתפתתה (דף נ"ד ע"א) דאלמנה אין שמין מה שעלי' מדתנן המקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו וכו' דבמקדיש עבדו רבנן תקנתא ולא בשאר מילי אלא מהתם שמעינן דדינא קתני משום דאנן סהדי דדעתי' לאקנויי להו כלים שלקח להם ואעפ"י שלא הקנה להם בפי' ומשום דאמדינן לי' לדעתי' אמרו נעשה כמי שהקנה וכמוהו בר"פ המפקיד כו' ומ"מ איכא למידק דלדברי ר' אבא לא הקנה להם בשעת קני' דנימא דשליחותי' קא עביד לזכות להם מיד המוכר אלא לאחר שקנאם הקנה אותם להם מדקאמר כל המקדיש ועוד דר' אבא הוא דנאדי מההוא טעמא דר' אבהו דמוקי חתני' בטעמי' דשליחותי' קעביד וא"כ קשה לי האיך קנו ומי זכה להם וי"ל דכל שדעתו קרובה להן הרבה גמר בדעתו בהקנאה וזכי' לקנות ואפילו להפקיע מיד הקדש דאורייתא ודכוותי' איכא בר"פ השוכר את הפועל כו' עי"ל דתנא לאו משום הקנאה אלא משום דס"ל דאין אדם נותן דעתו על מה שכבר לקח לצורך אשתו ובניו כו' עכ"ל הרשב"א ז"ל:

והנה החילוק שבין הטעם הראשון של הרשב"א לבין הטעם השני דלטעם הראשון קנו אשתו ובניו תיכף משעת הקנין שקנה להם הכלים ולגמרי הוא שלהם ולטעם השני הוה הטעם משום דאין דעתו עליהם בשעת ההקדש אלא דקשה לכאורה דבאמר ערכי עלי דלא תליא בדעתו אמאי אין לו בכסות אשתו ובניו דמה מהני שאין דעתו עליהן ואדרבא הש"ס קאמר במסקנא נעשה כמי שהקנה להם כסות אשתו ובניו מעיקרא משמע קנין גמור יש להן בו. ועיין בתוד"ה אין דעתו של אדם על כסות אשתו הלכך אין דעתו להקדיש אותן מעות שנתן לצבע שלא יחזור ויתבע מן האשה ולפי האי טעמא הי"ל למפרך תינח הקדש דתלוי בדעתו וכיון שאין רוצה להקדיש לא הוי הקדש אלא ערכין כיון שהעריך עצמו מה מועיל שאין דעתו עליהן מ"מ בע"כ נערך מכל מה שיש לו אלא משום דאית לי' פירכא אחריתא לא חש למפרך עכ"ל. והנה למסקנא דמסיק ר' אבא נעשה כמי שהקנה להן מעיקרא א"ש זה דל"ק תו מערכין, ולפי פי' השני של הרשב"א הנ"ל אכתי קשה מערכין וצ"ע לכאורה להבין דברי הרשב"א ז"ל. והנה אם ב"ח גובה מכסות אשתו ובניו לכאורה י"ל דתליא בשני פירושים של הרשב"א הנ"ל דלפי' הראשון אין ב"ח גובה מהם ולפי' השני ב"ח גובה מהם:

ב והנה בהג"א כתב בזה וכדמסיק נעשה כמו שהקנה לאשתו ולבניו כסותו מכאן נ"ל שאין אדם יכול למכור בגדי אשתו שקנה לה ואפילו לא באו לידה ק"ו מהקדש כו' מא"ז. ומוהרי"ח אומר דהא דמסיק דכל המקדיש נכסיו נעשה כמו שהקנה כו' דמשמע דוקא מקדיש ומעריך איכא למימר הכי אבל גבי ב"ח לא ונראה דדיחויא בעלמא הוא אלא ה"ה דב"ח נמי לא גבה מכסות אשתו ומבניו ומכל הנך דחשיב במתני' וטעמו משום דבלקיחתו לשמן זכו בהו דשליחותי' קא עביד כדמשני מעיקרא וה"ה מוכר נכסיו לא מכר כסותו כו' עכ"ל. ולכאורה י"ל מה נשתנה ב"ח ממעריך בשלמא מקדיש י"ל אין דעתו להקדיש זה אלא מעריך דהחיוב הוא ממילא א"כ י"ל דההקדש גובה מכסית אשתו וכסברת התוס' בד"ה אין ואם נימא דמעריך לא גבה ההקדש מכסות אשתו א"כ גם בב"ח היל"ל כן ולמה כ' המוהרי"ח בתחילת דבריו דמקדיש ומעריך אינו גובה מכסות אשתו וב"ח יגבה מכסות אשתו:

ואולי י"ל דסברת המוהרי"ח ז"ל הוא דהא דבערכין לא גבה ההקדש מכסות אשתו הוא רק מתקנת חכמים ולא תיקנו רק לגבי הקדש ומהני תק"ח לענין הקדש דאורייתא ג"כ ונימא הסברא דעשו שאינו זוכה כזוכה וזה דוקא בהקדש אמרו כן משא"כ לענין ב"ח שלא יגבה מהם לא עשו שאינו זוכה כזוכה וחמור בזה כח הדיוט מכח הקדש וחשו רבנן יותר על פסידא דב"ח מפסידא דהקדש ואכתי צ"ע בזה. ולפי מסקנת המוהרי"ח אין ב"ח גובה מכסות אשתו והטעם משום דשליחותי' קעביד כו'. ולכאורה קשה דהא למסקנת ר' אבא לא אמרינן בזה שליחותי' קא עביד דר' אבהו הוא דאמר הטעם דשליחותי' קא עביד ומש"ה ניחא לי' בחיטי וחיטין דשליחותי' קעביד ומייתי ראי' ממתני' דערכין דהטעם הוא משום דשליחותי' קעביד ודחי ר' אבא דהתם במתני' דערכין הוה הטעם משום כל המקדיש כו' ולא הוה הטעם משום דשלחותי' קעביד ולכאורה י"ל בזה:

ג וראיתי בקצה"ח (סי' צ"ז ס"ק י"ג) האריך בדברי המוהרי"ק הנ"ל. ולע"ד יש לפלפל בדברי הקצה"ח ואבא על סדר דבריו בזה ראשית דן דר' אבא סובר כבני מערבא דאמרינן מי הודיעו ע"ש והנה לעיל בסוגי' [אופ"ו אק"ה] הבאתי דבריו מ"ש (בסי' קפ"ג) שם ג"כ כמ"ש כאן (בסי' צ"ז) וכבר העירותי שם דהפי' הפשוט בהסוגי' משמע דר' אבא פליג על בני מערבא והארכתי שם בזה לבאר דעת הראשונים ז"ל בזה עיי"ש. עוד כ' הקצה"ח וז"ל והנה בדברי המוהרי"ח שכ' דוקא מקדיש ומעריך אבל בע"ח לא נראה דאם מוכר כסותו פשיטא שהלוקח זכה בכסות אשתו ובניו כיון דמוכר בפי' כסות אשתו ומכ"ש דבע"ח גובה ממנו כיון דנעשה אינו אלא למקדיש ומעריך וקשה לכאורה הא דאמרינן סו"פ נערה (דף נ"ד) אלמנה רב אמר שמין מה שעלי' ושמואל אמר אין שמין מה שעלי' ואמרינן שם אע"ג דמתני' כוותי' דשמואל מסתברא דתנן המקדיש ומעריך אין לו בכסות אשתו ובניו כו' והלכתא כוותי' דרב ופריך עלה דרב ממתני' ומשני כי אקני לה מעיקרא אדעתא למיקום קמי' אבל למשקל ולאפוקי לא ע"ש ואי נימא דוקא מקדיש ומעריך אבל בע"ח לא וה"ה מוכר כסות אשתו מצי מכור א"כ ודאי ה"ה הורישן לבניו דזוכין בניו בכסות אשתו וא"כ מאי פריך לרב ממתני' כיון דאינו אלא למקדיש ומעריך כו' עכ"ל:

ולעד"נ דנוכל לומר דקושית הש"ס שם בכתובות לרב ממתני' דערכין הוא דהש"ס דאייתי מינה ראי' לשמואל סובר דאין חילוק כלל בין מקדיש ומעריך לבין בע"ח והיינו דבע"ח ג"כ אינו גובה מכסות אשתו ובניו והטעם משום דמיד שקנה הבעל הבגדים קנאם לצורך אשתו ובניו וא"כ אין לו להבעל שום זכי' בהם ורק מיד קנאתו אשתו להבגדים שלקח לשמן ואף שלא ידע המוכר שקנאם לשם אשתו ולית לי' האי סברא דבני מערבא מי הודיעו כו' וא"כ פשיטא דב"ת אינו גובה מהם ופשיטא ג"כ דאלמנה אין שמין מה שעלי' וקאמר הש"ס דא"כ קשה ממתני' דערכין לרב ומתרץ הש"ס כי אקני לה מעיקרא אדעתי' למיקום קמי' אבל למשקל ולאפוקי לא והיינו דרב סובר דלא קנתה האשה כלל להבגד שקנה הבעל עבורה כיון דלא הודיעו להמוכר וכסברת בני מערבא ורק דאח"כ הבעל הקנה לה והאשה מן הבעל היא דקא זוכה וכמסקנת ר' אבא נעשה כמי שהקנה לה כסות אשתו מעיקרא ואף דלא חל הקנין להאשה מה שהבעל קנה עבורה מ"מ אמרינן בזה נעשה ויהי' הפי' כמ"ש הרא"ש והראשונים שהבאתי לעיל [אופ"ו] דר' אבא סובר כבני מערבא וכן הקצה"ח בעצמו מפרש כן וכמבואר לעיל שם וא"כ סובר ר"נ בכתובות דטעמא דרב דאלמנה שמין מה שעלי' הוא משום דהאשה לא קנתה הבגדים שקנה הבעל בשבילה ורק הם של הבעל והא מתני' דערכין דאין לי בכסות אשתו הוא משום דנעשה ומש"ה אמרינן דהא דהוה כאלו הקנה לה הוא רק כל ימי חייו ואדעתא למיקום קמי' אבל למשקל ולאפוקי לא ומש"ה ממילא חוזרין הבגדים להיורשים וא"כ לפ"ז אמרינן ג"כ דבע"ח גובה מכסות אשתו אבל לפום ההו"א דאייתי סייעתא ממתני' לשמואל ומקשי לרב הוה אמרינן דהאשה קנתה לגמרי להבגדים ומשום דבשעה שקנה הבעל הבגדים קנה עבורה וזכתה האשה בהם לגמרי ומש"ה אין שמין מה שעלי' הי' הדין דאין בע"ח גובה מכסות אשתו והבן בזה. אולם בעיקר הקושיא של הקצה"ח מהא דכתובות שם היא כתובה בקיצור בדברי הרשב"א שהביא השמ"ק הנ"ל וכבר בארתי קצת דברי הרשב"א ז"ל לעיל. ומ"ש עוד הקצה"ח דלגבי דידי' לא אמרינן דנעשה כמי שהקנה ומותר למכור כסות אשתו ועיי"ש הנה מדברי הרשב"א שהבאתי לעיל בפי' הראשין משמע לכאורה להיפוך:

ועוד כ' הקצה"ח וכ"נ לפענ"ד מתוך מה שאמרו בפ' נערה (דף נ"ד) וכי אקני לי' אדעתא למיקום קמי' אבל למשקל ולמיפק לא דקיי"ל כר' אבא דאי נימא טעמא דמקדיש ומעריך משום שליחותי' קעביד א"כ כיון שכבר זכה בהן לצורך אשתו ובניו ולא זכה בהן הבעל מעולם א"כ איך יזכה בהן אח"כ אחר מותו ואי משום דבשעת משיכה שמשך בהן הבעל לצורך אשתו ובניו לא משך בהן לצורך אשתו אלא כ"ז דתיקום קמי' ואח"כ יהי' שלו א"כ כבר כלתה משיכה קמי' והרי זה דומה למשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר למ"ד יום אלא משמע דהקנין בא לה מיד הבעל ומעיקרא זכה בהן הבעל ואח"כ חוזר ומקנה לאשתו ולא הקנה לאשתו אלא אדעתי' למיקום קמי' כו' עש"ה. ולע"ד די"ל בזה דהבעל קנה לעצמו לקנין הגוף ולאשתו הקנין פירות כל זמן שתהיה אצל בעלה תהי' היא משמשת בהכסות כל ימי חיי' וחיי בעלה ואם תמות היא בחייו הרי הוא יורשה וממילא דפסק זכותה מהכסות ואם ימות הוא בחיי' שוב פסק הקנין פירות שלה והש"ס דקאמר אין לו בכסות אשתו הוא רק בחיי' ובחיי בעלה ואם כן תו אין ראי' מהא דכתובות שם:

[צ]

א שם אמר מר הלוקח שדה בשם ר"ג אין כופין אותו ר"ג למכור מכלל דמקנא קני' לי' לימא פליגא דבני מערבא כו' כל הסוגי'. והנה הפי' הפשוט בהסוגי' בהא דקאמר מכלל דמקנא קני' לי' היינו דהלוקח קני' לי' אף שקנה ראובן בשם שמעון אפ"ה קנה ראובן וכן מפורש בשמ"ק בד"ה הלוקח שכ' בשם הגאון ז"ל מכלל דמקנא קני' לה היאך לוקח דהוי קנוי' בלא שטר מכירה לימא פליגא אדברי מערבא כו' ועיין עוד שם בד"ה לימא וכ"כ הרמ"ה ז"ל בשמ"ק ד"ה כגון יעוש"ה בזה אולם הט"ז בחו"מ (סי' קפ"ד) ובש"כ (סי' קפ"ג סק"ב) מפרשים דהא דקאמר הש"ס כאן מכלל דמקנא קני' לי' היינו דר"ג קני' לי' הואיל דהוא קנה השדה בשם הר"ג ויהי' הפי' לימא פליגא דבני מערבא והיינו דלבני מערבא היל"ל דלא קני לה הר"ג הואיל דהמעות אינו של הר"ג והיל"ל דלא חל כלל המכירה דהלוקח לא קנה הואיל דקנאה בשם הר"ג והר"ג לא קנאה הואיל דאין המעות שלו והוא כסברת התוס' בפי' השני לעיל בסוגיין בד"ה מי הודיעו לבעל חיטין ע"ש וגם לפי הפירוש שפירשו הראשונים בשמ"ק דהא דקאמר הש"ס מכלל דמקנא קני' לי' היינו דהלוקח קני לה וקאמר הש"ס לימא פליגא דבני מערבא כו' יהי' ג"כ הפירוש דנימא דבטל המקח לגמרי יעיין היטב בשמ"ק בד"ה הלוקח מ"ש בשם הגאון ז"ל:

ולכאורה י"ל מדוע פירשו הט"ז והש"כ דהא דקאמר הש"ס מכלל דמקנא קני' לי' קאי על הר"ג ולא פירשו כפשוטו כמש"פ הראשונים ז"ל שהבאתי דקאי על הלוקח נלע"ד בזה דהנה הרשב"א בחידושיו כאן הובא ג"כ בשמ"ק בד"ה לימא ז"ל איכא למידק אפילו לר' יוחנן דלא בעי שיודיעו האיך קנה דשאני הכא דקנה בשם ר"ג וכיון שכן לר"ג הוא מתכוין להקנות ולא לזה וי"ל דלר"י ל"ש הכי יל"ש הכי לעולם דעת המוכר למכור למי שהמעות שלו אי למי שדעת בע"ה לקנות לו שהרי כל שהלוקח לוקח התם הרי הוא אצל המוכר כלוקח בפירוש לעצמו ואפ"ה לדעת ר"י היי לבעל המעות יכין שכן מה בין לוקח בשמו והמעות לאחר ובין ליקח בשם ר"ג המעות שלו לעולם דעת המוכר למי שהמעות שלו אבל לבני מערבא דבעי שיודיע לבעל החטים האיך קנה זה עכ"ל הרשב"א ז"ל וכ"כ עוד בשם הרא"ש בתוספותיו דבשלמא א"א שדעת המוכר להקנות המקח לבעל המעות לכל מי שיהי' ה"נ בשמפרש שלוקח לצורך ר"ג אפ"ה דעת המוכר להקנות לבעל המעות אפילו אינו ר"ג אבל לבני מערבא דאמרי וכי מי הודיעו יס"ל דבלא ידיעת המוכר ל"ק בעל המעות והכא סובר המוכר להקנות לר"ג והוא אינו קונה האיך קינה הלוקח עכ"ל הרא"ש ז"ל. ולכאורה תירוצם ז"ל אינו מובן כלל דהאיך שייך לומר דדעת המוכר להקנות לבעל המעות דוקא הלא מנא סלקא אדעתא דמוכר דהמעות אינו של הר"ג הלא מסתמא השליח קינה במעות משלחו ולכאורה י"ל טובא בזה ועוד י"ל בזה דאפילו אם המעות הוא של השליח כל שקונה בשביל המשלח נימא דתו הוה המעות של המשלח משום דכשבא המעות ליד המוכר הוא זוכה בהמעות בשביל המשלח וממילא הוה תו המשלח בעל המעות ושני הקנינים באים כאחד וכמש"ל בזה [אופ"ד אק"ו] עפי"ד ה"ה (בפ"ה מהל' אישות) שכ' בטעמו של הרמב"ם דהמקדש בגזל אם נתייאשו הבעלים מקודשת משום דיש כאן יאוש וש"ר דכיון דקנאתו היא אף הוא קונה איתה יעיין קצה"ח (סי' שנ"ג סק"א) מ"ש בזה עש"ה. וכבר העירותי כמה פעמים בזה. וא"כ ה"נ לימא דמהני אפילו אם המעות הוא של השליח כל שקונה בשביל המשלח דשני הקנינים חלים כאחד:

מיהא י"ל דזה שייך דוקא אם המוכר יודע שהמעות הוא של השליח אי שייך לומר דשני הקנינים חלים כאחד משא"כ אם המוכר אינו יודע שהמעות הוא של השליח רק שסובר דהמעות הוא של המשלח או לא נתכוין המוכר לקנות המעות עבור המשלח א"כ תו שייך לומר דדעת המוכר הוא להקנות רק לבעל המעות וא"כ לא קנה הר"ג להקרקע שקנה הלוקח בשמו של הר"ג. אלא דאכתי יש לפקפק קצת דממנ"פ י"ל דקנה הר"ג דאם לא ידע המוכר שהמעות אינן של הר"ג רק שהוא של הלוקח א"כ הלא דעתו להקנות להר"ג ואף שאינו בעל המעות ואם הוא יודע שהמעות הוא של הלוקח ורק שקונה במעותיו בשביל הר"ג א"כ הרי דעת הלוקח כן לקנות בשביל הר"ג וא"כ נימא דהמוכר זוכה בהמעות בשביל הר"ג ושני הקנינים באים כאחד וי"ל עוד בזה:

אולם לפי מה שפירשו הט"ז והש"כ דהא דקאמר הש"ס אלמא דמקנא קני' לי' היינו דר"ג קני' לי' לימא פליגא אדבני מערבא היינו דלבני מערבא דאמרינן מי הודיעו א"כ חזינן דלא קני המשלח ומשום דלא ידע המוכר למי להקצות אף שקנה במעות המשלח א"כ ה"ה דהיל"ל דל"ק הר"ג אף שקנה בשבילו כיון דהמעות לא הי' של הר"ג אבל לר"י א"ש דהא קנה בפי' בשביל הר"ג וא"כ זכה הר"ג אבל לבני מערבא היל"ל דל"ק הר"ג ג"כ כיון דאין המעות שלו והיל"ל דדעת המוכר הוא להקנות רק לבעל המעות והרי לא ידע המוכר שהמעות הוא של הלוקח ונתכוון להקנות רק לבעל המעות יבעל המעות ב' לא קנה כיין דאמר בפירוש שקונה בשביל הר"נ והול"ל דהמכר בטל לגמרי וי"ל עוד בזה:

וזה שהקשה הש"כ (בסי' קפ"ג סק"כ) ע"ד הרי"ו שכ' ואם קנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו ל"ק חבירו אפילו אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותי אא"כ הודיעו למוכר בפ"ט דקמא עכ"ל הרי"ו והש"כ כתב דכוונתו ע"ד הרא"ש (דפ"ט) דב"ק ע"ש והקשה הש"כ ע"ד הרא"ש והרי"ו דא"כ היכי קאמר בש"ס התם גבי לוקח שדה בשם ר"ג נימא פליגא אבני מערבא דהא אפילו למאן דפליג על בני מערבא בעינן שיהא בעל המעות והא התם הר"ג לא נתן המעות וא"כ דמי לצבע שצבע לשמן דאין אדם זוכה בשלו לאחר כו' ע"ש בש"כ והיינו דלדידן י"ל דלר"י ל"ק הואיל דקנה בפירוש בשביל הר"ג וזכה ר"ג אבל להרי"ו והרא"ש דס"ל להלכה דלא קנה חבירו בכה"ג א"כ קשה דגם לר"י קשה כמו לבני מערבא:

ועיין קצה"ח (בסי' קפ"ג סק"ה) הביא דברי הש"כ הנ"ל וכ' עליו דהפי' בהסוגי' הוא מכלל דמקנא קני' לי' היינו דהלוקח קני לי' וכ"כ עוד שם (בסי' קפ"ד סק"א) ע"ש ובנתה"מ (קפ"ג סק"ב) כ' ע"ד הש"כ שהקשה על הרא"ש מהא דר"ג נראה שהבין קושית הש"ס אלמא מקנא קני' לי' דקאי אר"ג וכן משמע בתשו' הרא"ש (כלל צ"י סי' ג') ולזה מקשה הש"כ על הרא"ש אכן לפ"ד כל המפרשים קאי הקושיא על הלוקח והלוקח ודאי דיכול לזכות לעצמו ועיין באס"ז ב"ק ובקצה"ח והוא פשוט עכ"ל. והנה כפי מה שהביא הנתה"מ בשם הרא"ש בתשו' א"כ יסתרו דברי הרא"ש שבתשו' לדברי הרא"ש המובא בשמ"ק שהבאתי שמפרש דהפי' הוא מכלל דמקנא קני' לי' שהלוקח קנה וי"ל בזה. ואולי כוונת השמ"ק בשם הרא"ש לא זה הוא הרא"ש בתשובה:

ב ולעד"נ להביא ראי' לפירושם של הש"כ והט"ז הנ"ל מהא שכ' הרשב"א הובא ג"כ בשמ"ק בד"ה כגון וז"ל ומסתברא דכי אמרינן הכא לימא פליגא דבני מערבא דמשמע דוקא לבני מערבא הא לר' יוחנן ור' אבא קנה בעל המעות ולא ר"ג אע"ג דלא אודעי' לא למוכר ולא לעדים היינו דוקא כל שהוא מצד המוכר דלא אמרינן שלא קנה הלוקח שקנאו בשם ר"ג וכדסברו בני מערבא אלא קנה הלוקח שהוא בעל המעות כל שידע ר"ג שהלוקח קנה לעצמו ומשום יקרא דידי' הוא דעבד א"נ לפנוחי הלא"ה אלו בא חבירו ששטר המכר בשמו לומר שהוא שלו זכה בו ויכול הוא לומר כן וזכה בו עכ"ל הרשב"א ז"ל. וכ"כ שם בשם הרמ"ה ז"ל והאי דמוקי לה באודעינהו לעדים קמי' דמוכר לטעמא דבני מערבא הוא אבל לר"י ל"צ לאוקמי' הכי דלא אמרינן מי הודיעו לבעל חיטים שהקנה חיטין לבעל המעות אלא מיהו כי לא בעי ר' יוחנן לאודעינהו לעדים קמי' דמוכר הנ"מ היכא דר"ג שתיק ולא מערער אבל אי איהו מערער ודאי בעי לאודעינהו לעדים דאלא"ה קנה לה ר"ג לארעא דקיי"ל זכין לאדם שלא בפניו כו' ע"ש וכ"כ ג"כ בשמ"ק בשם הרא"ש ז"ל בד"ה ואודעינהו לסהדי בלא"ה נמי צ"ל דאודעינהו לסהדי דאל"כ מנא להו לסהדי דלא לר"ג נינהו אדרבא דר"ג נינהו כמו הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין ערב כדאיתא פ"ק דקידושין הרא"ש ז"ל וכ"כ תלמיד הר"ף ז"ל דעיקר התירוץ הוי במה שאמר דאודעינהו לדידי' ואגב גרמא מפרש לה כולה עכ"ל וא"כ חזינן דאם הר"ג רוצה לזכות בשדה דזכה בו וא"כ ע"כ יתפרש הא דאחר הש"ס מכלל דמקנא קני' לי' קאי על ר"ג ג"כ ונימא פליגא אדבני מערבא דלבני מערבא היל"ל דגם ר"ג לא זכה להשדה אע"ג שקנה בשמו של הר"ג הואיל דהמעות לא הי' לר"ג ודעת המוכר להקנות לבעל המעות ואע"ג דלעיל בסוגיין ר"י הוא דסובר הכי דדעת המוכר להקנות לבעל המעות ובני מערבא פליגי עליו בזה היינו היכא דהמעות הוא של האחר והלוקח קונה בשביל בעל המעות ורק דהמוכר סבר שהלוקח לוקח לעצמו בזה הוא דסובר ר"י דקנה לה בעל המעות ובני מערבא סוברים דל"ק בעל המעות כיון דהמוכר לא ידע למי להקנות אבל היכא דקונה בשביל הר"ג במעות שלו והמוכר לא ידע דהמעות שלו סוברים בני מערבא דל"ק הר"ג כיון דבעינן ידיעת המוכר למי להקנות וגם דעת המוכר להקנות לבעל המעות ובעינן תרווייהו שידע המוכר למי להקנות ושיהי' המעות של הקונה ולר"י אין שום קפידא להמוכר כל שזה נותן לו מעותיו דעת המוכר להקנות למי שירצה הלוקח וכמ"ש הרשב"א והרא"ש הובא בשמ"ק בד"ה לימא פליגא דבני מערבא הבאתים לעיל וא"כ הוה הדין דאם הר"ג רוצה לזכות בו זכה בו ואם אין הר"ג רוצה לזכות בו זכה בו הלוקח ופריך הש"ס מכלל דמקנא קני' לי' לימא פליגא אדבני מערב והיינו דלבני מערבא היל"ל דשניהם לא זכי בו הר"ג לא זכה בו דהא אין המעות שלו והלוקח ג"כ לא זכה בו הואיל דדעת המוכר הי' להקנות להר"ג ולא להלוקח ומשני הש"ס כגון דאורעי' כו' וא"כ א"ש דלא יסתרו וברי הרשב"א והרא"ש עצמן שהרי הרשב"א והרא"ש פירשו מכלל דמקנא קני' לי' להלוקח וגם כתבו לדינם דאם הר"ג רוצה לזכות בו זכה בו ונראה דהפי' מכלל דמקנא קני' לי' קאי על הר"ג אבל לפי מה שפירשתי א"ש דהפי' בש"ם מכלל דמקנא קני' לי' קאי על הר"ג אם ריצה לזכות בי וגם קאי על הלוקח אם אין הר"ג רינה לזכות בי. ולפ"ז פירושם של הש"כ והט"ז דהר"ג קני' לי' לאו פירכא היא דע"כ צ"ל כן דאם הר"ג רוצה לזכות בי דזכה בו וכמ"ש הראשונים הנ"ל וא"ש דברי הרא"ש בתשובה (כלל צ"ו סי' ג') דהביאו הנתה"מ דמשמע דמפרש כפי' הש"כ ולפי האמור א"ש הכל ודו"ק:

ומה שהקשה הש"כ (בסי' קפ"ג סק"ב) על הרא"ש דא"כ האיך קאמר הש"ס נימא פליגא ארבני מערבא דהא אפילו מאן דפליג על בני מערבא בעינן שיהי' בעל המעות והא התם הר"ג לא נתן מעות וא"כ דמי לצבע שצבען לשמן דאין אדם זיכה בשלו לאחר כ"ל. ולפי המבואר כבר עמדו הראשונים הרא"ש והרשב"א ז"ל קושיא בשמ"ק בד"ה לימא שהקשו דאפילו לר"י דלא בעי שיודיעו האיך קנה דשאני הכא דקנה בשם הר"ג וכיון שכן לר"ג הוא מתכוין להקנות ולא לזה ותירצו דלר"י ל"ש הכי ול"ש הכי לעולם דעת המוכר למכור למי שהמעות שלו אי למי שדעת בעל המעות לקנות לי ט' הבאתיו לעיל וא"כ מיישב ג"כ קושיא זו דלר' יוחנן הכל א"ש ורק הקושיא הוא לבני מערבא ואי דקשיא להרי"ו והרא"ש דלשיטתם הול"ל דל"ק ר"ג וכקושית הש"כ ע"ז י"ל דבשלמא בדינא דהרי"ו לא אמר בפירוש הלוקח בפני המוכר שקנה בשביל חבירו מש"ה ל"ק חבירו משא"כ הכא דהלוקח אמר בפירוש שקונה בשביל ר"ג שפיר קונה ר"ג והבן. מיהא כ"ז הוא היכא דאין המוכר יודע שקונה במעות שלו ורק שסבור שהוא של הר"ג אבל אם המוכר יודע שקונה במעות שלו בשביל הר"ג שפיר י"ל דקנה הר"ג בודאי אף לבני מערבא כיון דדעת המוכר להקנות לו להר"ג הוא קינה להמעות בשביל הר"ג ושני הקנינים באים כאחד וכמש"ל שם ע"ש היטב:

[צא]

א שם אי משום הא ל"ק כגון דאודעי' לבעל שדה ואורעינהו לסהדי כו'. וכ' הרשב"א והובא בשמ"ק בד"ה כגון בסה"ד ז"ל ומסתברא דכי אמרינן הכא לימא פליגא אדבני מערבא דמשמע דוקא לבני מערבא הא לר' יוחנן ולר' אבא קנה בעל המעות ולא ר"ג אע"ג דלא אודעי' לא למוכר ולא לעדים היינו דוקא כל שהיא מצד המוכר דלא אמרינן שלא קנה הלוקח שקנאו בשם ר"ג וכדסברי בני מערבא אלא קנה הלוקח שהוא בעל המעות כל שידע ר"ג שהלוקח קנה לעצמי ומשים יקרא דידי' היא דעבד הלא"ה אלו בא חבירו ששטר המכר בשמו לומר שהוא שלו זכה בו ויכול הוא לומר כן וזכה בו כנ"ל עכ"ל הרשב"א ז"ל וכ"כ שם הרמ"ה ז"ל בפריטיו ע"ש והנה מבואר מזה דאם הר"ג רוצה לזכות בהשדה זכה בו והטעם הואיל דהוא קנה השדה עבור הר"ג ואף שהלוקח נתן מעות שלו מ"מ הי"ל כאומר הילך מנה ויהי' שדך מכור לפלוני כיון שקיבל זה ממנו נקנה השדה לאותו פלוני וכן מבואר בח"מ (סי' ק"צ ס"ד) י"א שה"ה לאומר לחבירי הילך מנה ויהי' שדך מכיר לפלוני כיון שקיבל זה ממנו נקנה השדה לאותו פליגי וכ' הרמ"א עלה והוא שאותו פלוני חפץ בזה כגון שעשאו שליח אי שאמר שדך קנוי לי במה שנתן לך פלוני עכ"ל וא"כ ה"נ י"ל דהר"ג צריך לומר להמוכר שדך קנוי לי במה שנתן לך פלוני יעיין בקצה"ח (סי' ק"צ סק"ב) שהאריך בזה דלמה צרכינן להאמירה של הקינה הלא נימא דקנה לה מדין זכי' ועיי"ש שמשויה פלוגתא ב"ה בין המחבר והרמ"א דלהמחבר לא בעינן אמירת הקונה ולהרמ"א בעינן שיאמר הקונה שדך קנוי לי יעיין בקצה"ח (סי' קצ"ה סק"ג) ובנתה"מ (סר ק"ל סק"ג) העיר בדברי הקצה"ח שם ומסיק דגם להמחבר בעינן אמירת הקינה עיי"ש. וא"כ י"ל דהכא בקונה שדה בשם ר"ג אם הר"ג רוצה לזכות בהשדה דודאי צריך שיאמר להמוכר שדך קנוי לי בהמעות שנתן לך פלוני הלוקח לדברי הנתה"מ ולדברי הקצה"ח תליא זה במה שמחולקים המחבר והרמ"א (בסי' ק"צ) שם:

והנה לפי האמור י"ל דהר"ג צריך להחדר המעות שנתן הלוקח להמוכר. דהנה לכאורה י"ל דאמאי מהני כלל הקנין מעות בשביל הר"ג שיזכה הר"ג בהשדה דהא הלוקח אימר שכוונתו הי' באמת ולקנות לעצמו ומה שאמר בשם הר"ג הי' רק כדי להטיל אימה שלא יערערו על השדה. והטעם דזכה הר"ג בהשדה הוא משום דדברים שבלבו הסותרים לאמירה בפה לא הוי דברים ועיין (סי' רס"ט ס"א) ובקצה"ח ובנתה"מ מ"ש בזה וא"כ זה דוקא על גוף השדה אבל לענין שיהי' הר"ג צריך להחזיר המעות ללוקח דבזה לא הי' האמירה בפירוש שזה המעות היא של הר"ג א"כ מהימנינן לי' ללוקח שלא רלה ליתן הדעות במתנה להר"ג וצריך הר"ג להחדר המעות להלוקח אם רוצה הר"ג לזכות בהשדה כנלע"ד נכון בזה:

ב ובזה יהי' מיושב קושית האו"ת (בסי' סמ"ך) בהא שכ' המחבר שם (ס"ט) ראובן הלוה מנה ללוי ובשעת הלואה אמר ללוי שיכתוב שטר ע"ש שמעון אף שיתנו השטר ליד ראובן וכשתבע ראובן מלוי בזמנו טען לאו בע"ד דידי את הדין עם ראובן ואם תבע ראובן לשמעון שיעשה לי שטר מכר מהשטר זה שנכתב על שמו אין כופין איתו כו' עכ"ל והטור הוסיף וז"ל אם עשה ענינו בסתם ישמעון מערער ואמר אעפ"י שלא הי' הממון שלי מ"מ זכיתי בו מאחר שצוית לעדים לכתוב השטר על שמי אין ממש בדבריו הואיל ואמר לעדים שיתנו השטר לידו כו' והקשה בתומים (ס"ק י"ז) דהא דין זה נובע מהא דב"ק (דק"ב) גבי הלוקח שדה בשם ר"ג המבואר (בסי' קפ"ד) ובדין זה דקנה שדה בשם חבירי מבואר בתשו' הריב"ש (סי' ר"ן) ובתשו' הרא"ש (סי' צ"ו) ובחי' הרשב"א בב"ק ובשמ"ק שם מבואר דאם חבירו מערער ואומר שזכה בו ואומר שקנה בשמו וכתב השטר על שמי שהוא של המערער וא"כ קשה מ"ש הך דהכא דא"י לומר כך כיון שהאי דינא נלמד מהא דהתם ותי' בתומים דשאני התם במקח שקונה בשטר דמיירי בשטר קנין וכשמצוה לכתוב שטר קנין בשם ליי הרי היא כמזכה לו בשדה משא"כ בשטר הלואה שהוא רק שטר ראי' ואיני קינה בשטר עכ"ד והנתה"מ שם (בס"ק י"ט) תמה על תירוצו דאי מיירי בשטר קנין דהיינו שקונה בשטר הא בעינן דלימטי השטר ליד הקינה וכשאמר תנו לידי לא קנה שום אחד מהם דלוי לא קנה שלא הביא השטר לידו והמוכר לא אמר לו זכה בשטר בשביל פלוני וראובן לא קנה שלא נכתב השטר על שמו דבשטר קנין בעינן שיהא נכתב שם הלוקח ושיגיע השטר לידו וע"כ צ"ל דמיירי התם שקנה בכסף והשטר הוא שטר ראי' והנתה"מ כ' ליישב שם הקושיא בטוב טעם עייש"ה. ולע"ד י"ל דכוונת התומים הוא בשטר קנין ואף דבעינן דיהי' מטי השטר ליד הקונה מ"מ י"ל דזכה ראובן הלוקח בשטר בשביל לוי הנכתב השטר על שמי דאע"ג דהמוכר לא א"ל זכה בהשטר בשביל לוי מ"מ הואיל דנכתב על שם לוי והלוקח קנה השדה על שם לוי הי"ל כאומר לו זכה דמי וגם די"ל דלעולם דהי' ג"כ קנין כסף רק דמיירי באתרא דכתבי שטרא דכסף בלחוד לא הוי קנין והשטר הוא גמר הקנין וזיכה שפיר הלוקח בהשטר בשביל לוי אבל שטר הלואה הוא רק שטר ראי' וי"ל בזה:

אולם לפי האמור לע"ד אין התחלה כלל להקושי' של התומים דהא גבי קונה שדה בשם ר"ג דאמרינן דאם הר"ג רוצה לזכות בהשדה דזיכה בה היא רק דוקא בגוף השרה אבל צריך להחזיר דמי המקח שנתן הלוקח בעד השדה וא"כ גבי שטר הלואה אין שום נ"מ בזה דהא סוף סוף יהי' צריך להחזיר דמי ההלואה להמלוה וא"כ מה מהני לי' שיזכה הוא בהשטר שנכתב על שמו אלא די"ל דבשלמא בקינה שדה על שם ריג וצריך להחזיר הר"ג הדמים הוא משים די"ל דרצה לקנות השדה בשביל הר"ג אבל לא נתן לו הדמים במתנה ומש"ה צריך הר"ג להחזיר עכ"פ הדמים אבל באליה שרצה לכתוב השטר על שם אחר בזה י"ל דודאי רצה ליתן במתנה לחבירו זה שצוה לכתוב השטר על שמי דאל"כ לענין מה כתב השטר על שמי ומה נתן לי בזה איזהו זכות דבקונה שדה על שם הר"ג נתן לו זכות זה שיוכל הר"ג לזכות בהשדה אם ירצה ירק יחזיר לי הדמים אבל בהלואה לא שייך שים זכות בזה וא"כ י"ל דרצה ליתן לו גוף המעות במתנה לזה שצוה לכתוב השטר על שמי לזה כ' העור הטעם דהואיל יאמר לעדים שיתנו השטר לידו כי א"כ זה ראי' שלא רצה ליתן לו גוף המעות עצמן במתנה וא"כ לפ"ז אין בזה שום זכית לזה שנכתב השטר הלואה על שמו ומש"ה אין זה שנכתב השטר על שמו יכול לטעון שהוא זכה בהשטר דהא גם בקונה שדה בשם הר"ג דזכה הר"ג בהשדה אבל הדמים שנתן הלוקח צריך להחזיר לי וה"נ בשטר הלואה כשיחזיר לו המעות שהלוהו יתן לו באמת השטר ומיושב שפיר דברי הטור. ולפי האמור י"ל דאם ראובן הלוה לשמעון על שם לוי למחצית שכר והי' ריוח דיכול לוי לומר כיון שנכתב השטר על שמו זכה הוא בהריוח שעלה על חלקו אלא שראובן יכול לומר לו החזר לי מעותי שנתתי לשמעון כיון שאתה לוקח הריוח ואתה זוכה בהעסק שעשיתי עם שמעון א"כ הוה המעות שלי הלואה אצלך וי"ל בזה:

ג והנה הנתה"מ שם תי' לקושית האו"ת הנ"ל דשאני התם בלוקח שדה בשם חבירו כיון דאימר הילך מנה והשדה יהי' קנוי' לשמעון קונה שמעון השדה באותו כסף שנותן ראובן כמבואר (בסי' ק"צ) כו' משא"כ בהלואה דאפילו אם אמר בפירוש הריני נותן מעותי במתנה לראובן והריני מלוה לך המעות שאני נותן במתנה בשמו וכתבו השטר בשם שמעין יתנו השטר לידו אין ראובן זוכה בהמעות דאין אדם יכול לזכות בשלו לאחר אם לא בזיכה לו ע"י אחר ואמר זכה ובחן איכא פלוגתא אי הוה כזכה וכאן שלא אמר רק הריני מלוה מעותי בשם ראובן שאני נותן לו במתנה ודאי דלא הוי כזכי ובמה שאמר כתבו השטר בשם ראובן ודאי דלא זכה כיון שאמר תנו לידי עכ"ד. והנה יש טעות הדפוס בנתה"מ במ"ש וכתבו השטר בשם שמעון וצ"ל בשם ראובן ומ"ש ותנו השטר נידו צ"ל לידי כנראה למעיין, והנה לפ"ד הנתה"מ גם בנתן לו בעיסקא וכתב השטר על שם לוי ג"כ לא זכה לוי במחצית הריוח דאין לו ללוי שום זכות עדיין בהמעות. אלא דלכאורה י"ל בדברי הנתה"מ הן אמת שסברתו נכונה מאוד אולם בדברי רבינו הטור ז"ל לא נוכל להלום טעם זה כי הטור כ' הלשון ובשעת הלואה אמר ללוי שיחייב עצמו בקנין ובשטר על שם שמעון אך שיתנו העדים השטר ליד ראובן כו' אין ממש בדבריו הואיל ואמר ראובן שיתנו השטר לידו ולא לשמעון הרי גילה בדעתו שאינו לא לשון זכי' ולא לשון הודאה שיהי' של שמעון שהרי לא הוציא בשפתיו אלא שיעשה השטר ע"ש שמעון מדרך אמנה שסומך עליו ולא זיכה לו כלום כו' עכ"ל הטור והנה חזינן שכ' הטור ובשעת הלואה אמר ללוי שיחייב עצמו בקנין ובשטר ע"ש שמעון כו' וא"כ נימא כי נתחייב בקנין ע"ש שמעון דנתחייב לוי לשמעון וזה דומה כמו שקנה קרקע ע"ש שמעון. ועוד חזינן שדקדק הטור לכתוב הטעם דלא זכה שמעון כיון שצוה שיתנו השטר לידי דהיינו לידו של ראובן המלוה המעות הלא"ה הי' זכה שמעון בהחוב ולדברי הנתה"מ אף כי לא צוה ראובן שיתנו השטר לידו רק שלא אמר כלל מ"מ במה זכה שמעון בהמעות ואפילו אם הי' מצווה ליתן השטר ליד שמעון אכתי קשה במה זכה שמעון בהחוב הזה:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה