אור ברסלב
אמרי הצבי ג בבא קמא פרק הגוזל עצים › דף קב.

אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר

בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף קב.

דף קא:

[פד]

א' דף ק"ב ע"א ת"ר הנותן מעות לשלוחו ליקח לי חטים ולקח מהם שעירים כו' ותני חדא אם פחתו פחתו לו ואם היתירו הותירו לאמצע כו' כל הסוגי'. ובתוד"ה הנותן וז"ל נראה דמיירי שנותן למחצית שכר כו' מכאן יש להביא ראי' אם אדם נותן מעות לחבירו למחצית שכר ואמר ע"מ שלא תלוום אלא על משכונות של כסף וזהב ותשמרם בקרקע ואם תשנה יהא ברשותך לחייב בכל דבר ואם פחתו פחתו לך שאין זה רבית דהא הכא אם שינה מדעתו כו' אפ"ה אם הותירו לאמצע ולא הוי רבית כו' עכ"ל וכ"כ הרא"ש בפרקין ובטוי"ד (סי' קע"ז) פסק כן יעיין בתשו' הר"ן (סי' ע"ב) הובא בב"י שם שכ' ע"ד התוס' וז"ל וזו הראי' איני רואה אותה מכרעת לפי פי' המפרשים ז"ל דפתחו דקתני בברייתא בתרייתא אינו כפחתו דברייתא קמייתא דפתחו דברייתא קמייתא כיון דלאוקימתא דר' יוחנן מתוקמא כר"מ וקני להו בשינוי א"כ אפילו תפחו באונס פחתו לו דברשותי' אתנומו ופחתו דברייתא בתרייתא דאוקימנא כר' יהודה דל"ק להו בהאי שינוי הי"ל האי שינוי כשינוי דצבע דאם פתחו באונס לא פחתו לו ואין מטילין עליו אלא דידו על התחתונה וכן הדין לאוקימתא דר"א דמוקי להו תרווייהו כר"מ דאלו לאכילה איי שינוי גמור וקני להו אבל לסחורה לא הוי שינוי גמור ולא מפסיד אלא שידי על התחתונה ומעתה לפ"ז אין כאן ראי' למי שמקבל עליו אחריות כל הקרן שיהי' מותר לתת מן הריוח למפקיד כלום אלא שהוא ז"ל נקיט ברייתא כפשטא דאם פחתו פחתו לו לגמרי משים טעמא לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וחייב לגמרי באחריות הקרן ולפ"ז יפה דן עכ"ל הר"ן ז"ל ולעד"נ סברת התוס' הוא פשיטא דהנה אם שמעון לקח מעות ראובן שלא מדעתי וקנה בהם חטים בשביל ראובן ולא הי' בדעת שמעון לקנות החטים לעצמו כלל רק בשביל ראובן בודאי דלא זכה שמעון בהחטים ואם נתייקרו החטים לא הוי הריוח של שמעון ואם נאנסו החטים ואם הי' באופן אשר אם הי' המעות בעין ברשותו של ראובן כאשר הי' מקודם לא הי' בא האונס אז בודאי דחייב גם באונסין ואם הי' באופן שאם הי' המעות מינח עדיין ברשות ראובן ג"כ בא האונס י"ל אם חייב שמעון באונסין הואיל דקנה החטים במעותיו של ראובן שלא מדעתי וקם לי' לגמרי ברשות שמעון גם לענין אונסין או דבכה"ג פטור שמעון מאונסין משום דגם אם הי' המעות מונח בעין ברשות ראובן ג"כ הי' בא האונס וי"ל בזה:

ומעתה י"ל הכא דנתן לי מאה זהובים למחצית שכר דפלגא ליה ופלגא פקדון ואם ליהו לקנות חטים ושינה מדעת בעה"ב וקנה שעורים הי"ל ממש כאלו לקח חמשים זוז של ראובן דהיינו הפלגא פקדון ולקחם שלא מדעתו וקנה שעורים דשמעון לא נתכוין לזכות בהשעורים לעצמו וא"כ הרי הריוח הוא של ראובן ואם פחתו פחתו לשמעון השליח שהרי קנה השעורים שלא מדעת ראובן והוה ממש כאלו לקח מעצמו מעות ראובן וקנה בהם שעורים ולענין חיוב אונסין אם הי' קונה חטים או שהי' המעות מונח בעין לא הי' בא האונס בודאי דחייב שמעון באונסין וה"ה בנתן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור ובא ההפסד ע"י שצבעו שחור דהוא לענין הפסד ברשות בעל הצבע וי"ל בזה. ורק אם הי' קונה חטים אי שהי' המעות מונח בעין ג"כ בא ההפסד והאונס בזה י"ל ברשות מי הוי לענין אונסין וכמש"ל. וכעת לא מצאתי גילוי ל"ה ובגמ' קאמר סתמא אם פחתו פחתו לו י"ל דוקא אם נפחת מן השער דבזה אם הי' קינה חטים לא הי' הפסד או די"ל גם אם הי' קינה חטים ג"כ הי' הפסד אפ"ה פחתו לו משום דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכן לענין אם נאנס ג"כ י"ל דאם הי' קונה חטים או שהי' המעות מונח בעין לא הי' אונס בודאי דחייב גם באונסין ואם גם שהי' קונה חטים או שהי' המעות בעין ג"כ הי' בא האונס יש ספק אם חייב באונסין בכה"ג או לא וי"ל בזה:

ומעתה שפיר הוכיחו התוס' לדינם בנותן מעות למחצית שכר והתנה עם המקבל שלא להלות רק על כסף ויטמינם בקרקע והלוה על משכונות אחרים אם פחתו פחתו לו שהרי שינה מדעת הנותן יהוה כאלו לקח מעות ראובן שלא מדעתו והלוום לאחרים ברבית ולענין חיוב אונסין בכה"ג שצוהו הנותן לעשות לא הי' בא האונס בודאי דחייב שמעון המקבל אלא אם באופן שהי' עושה כמו שצוהו ראובן ג"כ הי' בא האונס יש להסתפק אם חייב יבתש"ל ורק אם הלוה לא שילם כלל החוב דבזה אם הי' עושה כמי שצוהו הנותן להלות רק על משכונות של כסף הי' בטוח במעותיו בודאי דחייב שמעון המקבל לשלם ואם איכא רווחא הוא של ראובן הנותן ומשים דשמעון לא נתכוין כלל לזכות בו לעצמו וא"כ רשאי ראובן לקבל הריוח ואין בזה איסור רבית. כנלע"ד בכוונת התוס' יל"ק כלל קושית הר"ן ז"ל ודו"ק ביה:

ב אח"ז ראיתי במלמ"ל (בפ"א מהל' שלוחין ה"ב) במ"ש הב"י (סי' ס"א) בשם רי"ו שליח ששינה חייב באונסין אף שלא הי' השינוי סיבת האונס ואף דגבי שומר קיי"ל דתחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור מ"מ שליח שאני כ"כ הרב ל"ר ועיין בתשו' החבי"ס (סי' קע"ט) שנראה שחולק בזה וכ"כ הש"כ (סי' קפ"ג סק"ט) ועיין עוד במלמ"ל (פ"ד מהל' שלוחין ה"ר) מ"ש בזה. ועיין בש"כ (סי' קפ"ג סק"ט) מ"ש בשם המבי"ט וקצה"ח (סק"ה) ונתה"מ (סק"ז). והנה עיינתי קצת בזה והנה דעת הרשב"א בחידושיו והוא בשמ"ק ג"כ בד"ה אר"י באה"ד ז"ל כר' יהודה דלא קני להו בהאי שינוי דלאו שינוי גמור היא לדידי' אלא כשינוי דצבע אם פחתו באונס לא פחתי לו ואין מטילין עליו אלא פחת דידי על התחתונה כי' עכ"ל וסובר הרשב"א דאם לא בא האונס מחמת השינוי בודאי דלא מחייב באונסין ועיין בנ"י בשמעתין ז"ל שמעינן מיני' שמותר להלות ע"מ שלא ילוה אלא על כספים ואם שינה ומלוה ע"י אחרים אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע ואעפ"י שעתה קרוב לשכר ורחוק להפסד שכל האחריות עליו לא חשיב רבית עכ"ל, ולכאורה משמע מדברי הנ"י דגם לכל אונסין היא ברשותו מיהא י"ל דהנ"י איירי ג"כ דיקא באינם שבא מחמת השינוי וכן מורה משמעות דבריו שהרי בהתנה עמו שלא להלות אלא ע"ג משכונות כסף א"כ הרי הוא בטוח מכל אונסין אם יטחנם בקרקע וא"כ כששינה כל אונס שבא הרי הוא בא מחמת השינוי. וא"כ י"ל דלא פליגי הרשב"א והנ"י בזה:

ובשו"ת מבי"ט ח"ר (סי' קע"ט) שם אם הי' קונה הסחורה שלוהו המשלח ג"כ הי' בא האונס שהרי בחצי המעות לקח הסחורה שצוהו ורק בחצי המעות השני שינה וכשנאנס נאבד הכל באונס שהרי שללו הספינה ואין האונס בא מחמת השינוי ובזה שפיר דן המבי"ט לפוטרו מן האונס עש"ה והש"כ (בסק"ט) מביאו להלכה ועיין קצה"ח (סק"ה) הביא דברי הנ"י הנ"ל ולפמ"ש גם הנ"י מודה לנידון דהמבי"ט דפטור מאונסין הואיל דלא בא האונס מחמת השינוי והקצה"ח הביא עוד דברי הרי"ו כתבו הגאונים המפקיד אצל חבירי סחורה להוליכה למקום פלוני ושינה והוליכה למק"א חייב באחריות הסחורה ונעשית מלוה והב"ד יורדין לנכסיו לפרוע לו כו' ומדכ' ונעשית מלוה א"כ ודאי חייב בכל האונסין כדין מלוה עכ"ל. ולע"ד י"ל דבנידון של הרי"ו מיירי שבא האונס מחמת השינוי שהרי הוליכה למק"א ורק הלשון דנעשית מלוה י"ל דלאחר שנתחייב באונסין תו נעשה מלוה והב"ד יורדין לנכסיו וכ"ז הוא אם הוא חייב באונסין אבל אם אין האונס בא מכח השינוי אולי י"ל דגם הרי"ו מודה דפטור. אולם המלמ"ל הביא בשם הב"י בחשי' כ"י דחולק על המבי"ט והוא בתשו' אבקת רוכל להב"י ונהירנא שאז עיינתי באבקת רוכל וכעת אינו בידי לעיין בו. ועל עיקר קושיא הקצה"ח והנתה"מ שם דכיון ששינה אינו שלוחו כלל והוי מעות הלואה אצלו וראוי להתחייב בכל אונסין נלע"ד די"ל בזה דעיקר הטעם דלוה חייב באונסין הוא כיון דקיבל עליו בהלואה וכן בשואל דכל הנאה שלו והלואה דומה ממש לשאלה אבל הכא דאם הותירו לאמצע א"כ מה הנאה יש לו להשליח בזה וא"כ י"ל דבכה"ג ליכא חיוב אונסין אם לא בא מכח השינוי:

ג והב"י הביא בקצרה סיום דברי הר"ן בתשו' הנ"ל ועיינתי בהר"ן ודבריו צריכין פי' ולעד"נ לפרש דבריו ואעתיק לשון הר"ן ז"ל ועם כל זה מה שאמרת יש לנו לומר דמסתמא שינה דכיון דהאי יזיף ברבית וקיבל עליו אחריות יש לנו לומר שדעתו לשנות מתנאי הלואה ולא שביק היתרא ואכל איסורא כדאמרינן בחולין כו' בזה אני משיב לך דאדרבא אלו הי' דעתו לשנות או ששינה עביד איסורא דמדאורייתא אסור לו לשנות ולעבור מדעת בעה"ב ומפקיד כבר התנה עם הנפקד דאין לשנות ור"י ז"ל לא אחר שיהי' רשאי לשנות שלא מדעת בעה"ב הרי הדין שלו ז"ל אפילו באומר מפקיד לנפקד דאם תשנה יהי' ברשותך להתחייב עליהם בכל דבר הוא שאין בו משום רבית אעפ"י שהשינוי ההוא נעשה מדעתו של בעה"ב כיון דאם לא הי' משנה מדעתו לא הי' הפחת ברשותו מעתה אין לך לומר וללמוד מדבריו שיהי' רשאי לשנות ולפיכך אין לנו לומר ששינה כדי שיהי' הרבית מותר אדרבא השינוי הוא אסור מדאורייתא והרבית כזה אינו אלא מדבריהם ואדרבה יש לנו לומר שלא שינה ולא עבר ע"ד של בעה"ב ונמצא משתכר שהרבית שלו ואין כאן איסור כו' עכ"ל ולכאורה לא הבנתי הכוונה בזה ונלע"ד כי השאלה הי' כי לא נודע אם המקבל שינה מדעת בעה"ב שצוהו להלות רק על משכונות של כסף וע"ז דן הרב השואל שמסתמא שינה המקבל ולא עשה כדעת הנותן כדי שלא לעבור על איסור רבית וע"ז כ' הר"ן דאדרבה דיש לומר שלא שינה מדעת בעה"ב כי אם לא שינה אז אף שהי' נותן להנותן חלקו הריוח לא הי' רק איסור דרבנן ואם ישנה מדעת בעה"ב יעבור על איסור דאורייתא וא"כ אמרינן דמסתמא לא שינה ולא עבר על איסור דאורייתא דנוח לו לעבור על איסור דרבנן משיעבור על איסור דאורייתא ואמרינן חזקה שלא עבר על איסור דאורייתא ועוד דאם לא יתן לו חלק הריוח לא יעבור גם על איסור דרבנן ג"כ דליכא גבי' דהמקבל איסור דלא תשימון וכמבואר עוד בר"ן שם וא"כ אמרינן דמסתמא לא שינה המקבל מדעת הנותן ובאחת לא יתן לו חלק הריוח כנלע"ד בפי' דברי הר"ן ז"ל אלא שי"ל במ"ש דבשינה איכא איסור דאורייתא איזהו איסור דאורייתא יש דלא נוכל לומר איסור גזל דהא לא נתכוין לגזול וי"ל בזה:

והנה סובר הר"ן ז"ל דאיכא איסור דאורייתא לשנות שלא מדעת בעה"ב ואף דלא מיקרי גזלן כיון דלא נתכוין כלל לקנות לעצמו ושואל שלא מדעת דהוי גזלן משום דעכ"פ משתמש בו ועל אותה שעה הוי גזלן משא"כ הכא דלא נתכוין כלל לטובת עצמו בזה רק לטובת הנותן לאו שם גזלן עלה כלל ורק איסור דאורייתא יש ביה הואיל דלא הזכיר הנותן כלל אם תשנה יהי' באחריותך אבל אם הזכיר הנותן אם תשנה יהי' באחריותך אז לא עשה איסור דאורייתא ג"כ כיין שלא הקפיד הנותן על גוף השינוי רק לענין האחריות ומש"ה כ' הר"י בתוס' הלשון ואם תשנה יהי' באחריותך כמבואר בהדיא בתשובת הר"ן שהבאתי לשונו כאן. ועיין ברא"ש בפרקין (סי' י"ח) שכ' הרא"ש לדינא של התוס' הנ"ל ולא כ' שהנותן א"ל ואם תשנה רק כתב הדין ואם הוא משנה ומלוה על דברים אחרים ופחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע ולא חשיב בכך כרבית אעפ"י שעתה קרוב לשכר ורחוק להפסד שכל האחריות עליו לפי שאם הי' עושה מה שא"ל הי' קריב לשכר ולהפסד כו' עכ"ל וכ' הפלפולא חריפתא (אות נ"ו) ואם היא משנה כו' אעפ"י שלא א"ל בפירוש ואם תשנה כו' ודלא כמ"ש בתוס' ואם תשנה כו' ידקדק הב"י עוי"ד (סי' קע"ז) דדיקא אינו נעשה גזלן כשבעה"ב א"ל שאם ישנה כו' ואלא"ה איסורא דאוריתא עביד אלו הי' משנה ע"כ וכדברי רבינו יש לדקדק מהברייתא דנותן לו למחצה ולא חשבינן לי' כגזלן והלא בעה"ב לא א"ל כלום שאם ישנה כי' עכ"ל. והנה מ"ש בשם הב"י הנה הב"י הביא כן בשם הר"ן בתשובה הנ"ל. ימ"ש וכדברי רבינו יש לדקדק מהברייתא דנותן לי למחנה ולא חשבינן לי' כגזלן כו' לעד"נ דאין ראי' כלל דהא גם התוס' דכ' הר"י הלשין ואם תשנה דהיינו שהנותן א"ל בפירוש כן מ"מ מידה הר"י ג"כ דאף אם לא א"ל בפירוש כן מ"מ ניטל הני הריוח שהרי בברייתא דנתן לי לקנות חיטים יקנה שעירים דאם הותירו הותירו לאמצע ולא חשיב כגזלן במה ששינה כיון דלא הי' כוונתו לקנות לעצמו רק עיקר כוונתו הי' לטובת הניתן וכמש"ל ואף דאיכא איסור דאורייתא אם שינה לסברת הר"ן הנ"ל מ"מ בודאי דלא קנה הגזלן ירק אם הרויח הריוח לאמצע אם לא שכוונתי הי' לקנות לעצמו וגם אינו נאמן שכן הי' כוונתו אם לא שיאמר בפירוש כן לפני עדים וכמ"ש הרשב"א בתשו' הובא בבדה"ב להב"י ביו"ד שם (בסי' קע"ז) אם הפקיד מעות בידו סתם אינו רשאי הנפקד ליגע בהם אם שלח בהם יד והוציאם ה"ז נעשה גזלן עליהם ואם הותירו הותירו לגזלן ואם פיחתו פיחתו לו ואם הרויח בהם לדעת להרויח לבעל המעות ולא לגזלן אם הרויח הריוח לבעל המעות ואם הפסיד הפסיד לעצמו ונפקד זה מעשיו מוכיחין שלצורך בעל המעות מתעסק בהם כו' אא"כ אמר לפני עדים לעצמי אני מתעסק כו' ובנידון שלפנינו אם אמר בפני עדים הי"ל גזלן ואם הרויח הריוח לעצמו ומ"מ נראה שאם רצה ליתן מה שהרויח כלו או מקצתו אין כאן משום רבית דאין כאן אגר נטר כו' עכ"ל ועיין בש"ע יו"ד שם (פי"ט) אם הפקיד מעות אצל חבירו הנפקד הלווה לעכו"ם הנפקד חייב באונסין ואין למפקיד בריווח כלל אם הנפקד רוצה לחת דבר מעצמו למפקיד אין בו משום רבית עכ"ל והב"י כ"כ בשם המרדכי (סו"פ המפקיד) ועיין בח"מ (סי' רצ"ב ס"ז) בהג"ה ואם הרויח במעות בין הי' לו רשות להשתמש בהן או לא א"ו לי מן הריוח לבטל הפקדון כו' והוא מהמרדכי (פ' הגוזל קמא וסו"פ המפקיד) וכ' אח"כ הרמ"א דינו של הרשב"א בתשובה הנ"ל ואם נתעסק בהן לצורך בעל הפקדון הריוח שלו ואם גילה דעתו שעסק לצרכו או במקום שאסור להשתמש שמסתמא עסק בהן לצורך בעל הפקדון א"נ לומר לעצמי עסקתי עד שיאמר פני עדים תשובת הרשב"א עכ"ל ועיין סמ"ע (סק"כ) ובאה"ג (אוק"ה) מ"ש להשוות דברי המרדכי עם דברי הרשב"א דלא יפלגו בזה דהמרדכי מיירי שגילה בדעתו לפני עדים שקונה לעצמו והרשב"א מודה לזה ע"ש ועיין מלמ"ל (פי"ב מהל' גזילה ה"ח) בזה ועיין לקמן (על דף קט"ז ע"ב) [או"ט] מ"ש בזה וא"כ ה"נ ניהא דאיכא איסור דאוריתא לשנות מדעת בעה"ב מ"מ לא הוי גזלן וכל שלא נתכוין לקנות לעצמו רק לקנות בשביל הנותן הוה הדין דאם הותירו הותירו לאמצע. וכן מורה לשון הרא"ש בסוף הדברים וז"ל וגם לא חשיב גזלן מה שהוא משנה ממה שאמר דהא אכתי חשיב בשמעתין שלוחו דהא קתני אם הותירו הותירו לאמצע עכ"ל והכוונה הואיל דלא נתכוין לקנות לעצמו רק בשביל הניתן הוא דקנה השעורים. ובפלפולא חריפתא שם (אות נ"ח) כ' דהא קתני אם הותירו הותירו לאמצע ואלו מיקרי גזלן הא קנה אי משום תקנת השבים או משום דנתכוין לקנות דאין לנו לחלק בין גזלן לגזלן עכ"ל והרי כתב הפלפ"ח בעצמו לסברא זו בכוונת הרא"ש ז"ל הואיל דלא נתכוין המקבל לקנות לעצמו והרא"ש סובר להאי סברא דכל שלא נתכון לקנות לעצמו לאו שם גזלן גמור עלה וכן מוכרח מהא דקתני אם הותירו הותירו לאמצע ואם כן גם הר"י בתוס' ס"ל כן דלא הוי גזלן הואיל דלא נתכוין להנות לעצמי:

ועיין בד"מ (אית ד') ובמררכי פ' הגוזל בתרא והג"א ה' א"נ מיהו המקבל איני נחשב גזלן במה שמשנה איתה לדבר אחר ממה שצוה הניתן מאחר שאינו מכוין לגזול רק להנאת חבירו כדי שירוויחו הרבה עכ"ל וכ"כ הב"י בשם הר"ן דמותר למקבל לשנות עכ"ל דלא כמישרים (ח"ג) שכתב דאסור לשנות עוד שם דאם אמר בפירוש המשנה לעצמי אני עושה קונה הכל לעצמו דקנינהו בשינוי כגזלן עכ"ל הד"מ י"ל ועיין ב"ח כתב ג"כ וטעמא דמלתא מאחר שאין מתכוין לגזול אלא מתכוין לטובת הבעלים כדי שישתכרו בדבר וכ"כ סמ"ג (עשין פ"ב) עכ"ל. והנה מ"ש הד"מ וכ"כ הב"י בשם הר"ן דמותר למקבל לשנות דלא כמישרים כו' לע"ד י"ל בזה כי מ"ש הר"ן דמותר לשנות היא דיקא כשאמר לי בפירוש אה תשנה יהי' על אחריותך אבל בלא א"ל הניתן כלים הלשין אם תשנה כי' רק נתנם לי לקנות חיטים והמקבל שינה יקנה שעירים עשה איסור במה ששינה יעשה איסור דאורייתא וכמבואר בהדי' בר"ן הבאתיו לעיל וא"כ נוכל לומר דלא פליג הר"ז עם הרי"ו במישרים ירק המישרים שכתב דאסור לשנות היינו באם הניתן לא א"ל כלום אם תשנה ואין לי הספר לעיין בו:

ד והנה במ"ש הד"מ בסיף בשם המישרים וז"ל עוד שם דאם אמר בפירי המשנה לעצמי אני עושה קינה הכל לעצמו דקנינהו בשינוי כגזלן עכ"ל. ולכאורה אינו מובן כלל פי' הדברים כפשוטן דעל מה היי הכוונה דקנינהו בשינוי אם על השעורים שקנה הלא השעורים לא היו מעולם של הנגזל וע"כ דקאי על המעות של הנותן דקנאם המקבל שנעשה גזלן עליהם קנאם בשינוי. אילם לא אדע מה שינוי יש בהמעות דשינוי שקונה הגזלן בה הוא אם עשה שינוי בהחפץ הגזול כמו גיל ענים ועשאן כלים אבל הכא לא נעשה שים שינוי מעשה בהמעות וע"כ צ"ל דהכוונה היא בשינוי רשות שהרי מסר המעות ליד המוכר השעירים ולכאורה י"ל טובא גם בזה דבשלמא אם הייני דנין על המעות שיקנם המוכר שקיבל המעות שייך לומר הסברא דאיכא ש"ר משא"כ הכא דאני דנין על שיקנה המקבל להשעורים ולמה צרכינן לבא עלה מטעם שקונה המוכר השעורים להמעות יעיד יש לדין בזה דהא דמהני ש"ר הוא דוקא כי איכא ג"כ יאוש בהדי' ואיכא פלוגתא בין הראשונים דעת הרמב"ם דש"ר ואח"כ יאוש ג"כ קינה ידעת הרא"ש דדוקא בעינן יאוש ואח"כ ש"ר ועיין בח"מ (שנ"ג ס"ג ושנ"י ס"ג) אבל בלא יאוש ליכא למ"ד הש"ר בלבד יהי' קנין להלוקח ומכ"ש דלא שייך כלל לומר שהגזלן קינה בש"ר ולכאורה ל"ע בכוונת דברי הרי"ו במישרים הנ"ל:

והנלע"ד בזה וצריך אני להאריך קצת דהנה לקמן בסוגיין בהא דאחוכי במערבא לר' יוחנן אליבא דר"י וכי מי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חיטים לבעל המעות ואתקיף עלה רב שמואל בר מסרטי א"ה אפילו חיטים וחיטים נמי לא א"ר אבהו שאני חיטים וחיטים דשליחותי' קא עביד וכי בעה"ב דמי כי' כל הסוגי' ובראשונים וברשב"א בד"ה הא והובא ג"כ בשמ"ק באה"ד וז"ל ואם נפשך לומר עוד אפילו שלח יד בעסק לקנות לעלמי היכי עושה סחורה במעותיו של זה והא"ר בפ' א"נ הני בי תרי תלתא דיהבי ש"י לחד למיזבן להי מידי יבן לחד זבן לכילהי ולא אמרן אלא דלא ציירי וחתימי אינש אינש לאידי' אבל ציירי וחתימי אינש אינש לחירי' למאן דזבן זבן אלמא אע"ג דכשמשך זה תהא זה לא נתכוין לקנות אלא לחד מינייהו אפ"ה אמרינן לאי כל כמני' לעשות סחורה לאחד יצא לזכות לו במעות שאינו שלו י"ל דשאני אחר דבכל כי הא לא אמרינן מי הידיעו לבעל חיטין לפי שדעת המוכר איני אלא למי שקונה ממנו אי לבעל המעות אבל לא לה ולא לזה אלא לאחר דלאו בעל המעות יצא קינה ממנו לא [קצת חסרון בדפוס והפי' היא דאם קינה לעצמי אעפ"י שהיא במעותיו. של חבירו זוכה הקונה משים דדעת המוכר להקנות להקונה אי לבעל המעות אבל התם דהשליח קנה בשביל ראובן דראובן לא קנה ממנו בעצמו וגם המעות לא הי' של ראובן לבדו לכן אמרינן דדעת המוכר להקוית לבעל המעות] וא"ת והרי שנינו בתוספתא דכ"ה (פ"ד) הנותן מעות לחבירו ליקח לי פירות לש שכר בריה א"ל לא לקחתי אין לי עליו אלא תרעומות ואם יש עדים שלקח ומכר מוניאין מידו בע"כ אלמא אפילו בלוקח בעצמו לא קנה שא"א לו לעשות סחורה לעצמו במה שנתן לו בעל המעות לקנות לו אלמא כל שידוע שקנה במעות שנתן לו חבירו ליקח לו כל מה שלקח באותן מעות הרי הוא לבעל המעות וי"ל דשאני התם דכיון שקנה סתם ושכירו הוא ידו כידו של בעל המעות דעד שיחזור בו בפירוש מסתמא לבעל המעות הוא קונה כחש"ל אלא שאין אני רואה כן דעת הרב בעל מתיבות שהוא ז"ל כ' בהא דאמרינן בקידושין בר"פ האומר ברבה בב"ח דיהיב זוזי לרב למיזבן לי' האי ארעא אזיל וזבין לנפשי' ואמרינן דהנ"מ בשלקחה רב במעות של עצמו אבל אם ידוע שלקחה באותן מעות שנתן לו רבב"ח קנאה רבב"ח והביא ראי' מן התוספתא זו שכתבתי ואע"ג דהתם רב בפירוש קנאה בשם עצמו וכן נראה מדברי הרי"ף שכ' בפ' המקבל כו' וע"ש היטב ברשב"א ז"ל ותמצית הפלוגתא הוא שדעת הרי"ף ובעל המתובות דכל שקנאה במעות המשלח אעפ"י שאמר בפירוש בפני עדים דקנאה לעצמו אמרינן דקנה המשלח כיון שקנה במעותיו של המשלח ודעת הרשב"א דכל שאמר בפני עדים שקונה לעצמו אעפ"י שקנאה במעותיו של המשלח אפ"ה קנה השליח ושמעינן נמי מדברי הרשב"א דאם השליח ל"ק בעצמו ורק שעשה שליח לקנות לו במעותיו של המשלח ל"ק השליח ג"כ משום דדעת המוכר הוא להקנות או להקונה גופי' שקונה לעצמו אעפ"י שאין המעות שלו או לבעל המעות שהרי הרשב"א כ' הטעם דהני בי תרי ותלתא דיהבי זוזי לחד למיזבן להו ולא הי' המעות של כל אחד מהם צרור וחתום בפ"ע והשליח זבן לחד מינייהו דלא קנה זה משום דהשליח ל"ק לעצמו רק בשביל אחר שאינו בעל המעות ל"ק זה שקנה בשבילו כן נראה לכאורה. ואולי י"ל דלהרשב"א גם כי השליח ל"ק בעצמו ורק עשה שליח לקנות לו במעותיו של אחר ג"כ קנה ושאני התם גבי בי חרי ותלתא דיהבי זוזי לחד כו' משום דזה שקנה בשבילו לא עשאו שליח שיקנה לו במעות של אחר אבל זה ששווי' שליח בפירוש לקנות לו במעות של אחר אולי י"ל דקנה שפיר וי"ל בזה:

וה) ועיין בח"מ (סי' קפ"ג ס"ג) הובא שני הדעות ברמ"א וז"ל מיהו אם אמר השליח לפני עדים שחוזר בשליחותו "א דקנה לעצמו המגיד פ"ז דמכירה ומרדכי פ' הגוזל קמא] והוא שיטת הרשב"א הנ"ל. וי"א דבכל ענין הוא של המשלח [רי"ו נכ"ז ח"א וב"י סי' קע"ו שתי הדעות] עכ"ל הרמ"א ובסמ"ע (סק"ו) שחוזר בשליחותו כו' דאין לך שליחות יד גדול מזה והחולקים ס"ל דגם בשולח יד ל"ק לנפשו כי אם כששינה דא"ל המשלח לקנות לו חיטים והוא קנה לנפשו שעורים דאז קנאו בהשינוי ועד"ר וד"מ עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"כ שם (סק"ה) מ"ש בשם היש"ש ולכאורה י"ל בזה שהרי שיטת הרי"ו הוא כשיטת בעל המתיבות והרי"ף כי אן בז המוכר בעל החיטים להקנות רק דוקא לבעל המעות דמש"ה אפילו כי אמר בפני עדים שקונה לעצמו כל שקנאם במעות המשלח הרי הוא של המשלח והשליח לא זכה כלל א"כ אמאי אם שינה מדעת בעל המעות אמרינן דקנה השליח הלא המעות אינם שלו ודעת המוכר להקנות רק לבעל המעות וא"כ השליח הזה שקנה לעצמו דאינו בעל המעות במה קנה השליח להשעורים שקנה הלא המעות אינם שלו כלל דהא הם החולקים על שיטת הרשב"א דדעת המוכר להקנות להקונה גופי' או לבעל המעות והחולקים ס"ל דדעת המוכר להקנות רק לבעלי המעות דוקא ולא להקונה גופי' וא"כ היל"ל דלא זכה השליח כלל כיון שאינו בעל המעות ועיין בסוגיין בחור"ה מי הודיעו דלפי' הראשון דניהא דאין המשלח קונה אבל השליח קונה ולפי' הב' דגם השליח ל"ק ג"כ עש"ה. ונ"ל דלפי' הראשון הוא כסברת הרשב"א דדעת הבעל חיטים להקנות או להקונה גופי' או לבעל המעות. ולפי' השני הוא כסברת הבעל מתיבות והרי"ף דדעת המוכר להקנות רק לבעל המעות לבדו ולא להקונה גופי' כן הי' נראה לכאורה לע"ד. והרי כתבו התוס' לפי פי' הב' גם כי שינה השליח מהצווי של המשלח אפ"ה ל"ק השליח כיון שאין דעת בעל החיטים להקנות רק לבעל המעות דוקא ולא להקונה גופי':

מיהא לאחר העיון י"ל בזה דהתוס' מודו לדינו של הרי"ו וכפי פירושו של הסמ"ע הנ"ל ורק דהתוס' כתבו להיכא דהשליח שינה מדעת משלחו אבל עכ"פ קנה בשביל המשלח ולא הי' דעת השליח לקנות לעצמו ובזה כתבו לפי פי' השני דגם השליח ל"ק אבל אם השליח חזר משליחותו וקונה לעצמו בזה י"ל דגם התוס' סוברים דקנה השליח וכמ"ש הסמ"ע בשיטת הרי"ו:

ארא דאכתי אינו מובן טעם הדבר דבמה קנה השליח אף שאמר בפני עדים שחוזר משליחותו ושינה בדבר שקנה מין אחר לעצמו במה קנה הלא דעת המוכר להקנות רק לבעל המעות והלא אין השליח הזה בעל המעות שהרי אין המעות שלו דהא לדעת הרי"ו שהוא כסברת הבעל מתיבות והרי"ף עיקר כוונת המוכר להקנות רק לבעל המעות ומש"ה כשלא שינה השליח וקנה לעצמו המין הזה שצוהו המשלח ל"ק השליח ורק המשלח קונה א"כ גם בשינה השליח וקנה מין אחר לעצמו נימא ג"כ דלא קנה השליח ואי משום דאין בעל המעות רוצה לקנות השעורים שהרי צוהו לקנות חיטים ואז קונה השליח ונימא דדעת המוכר הוא שאם אין ברצון בעל המעות לקנות אז הוא מקנה להקונה גופי' אעפ"י שאינו בעל המעות ומש"ה כי לא שינה מדעת המשלח אעפ"י שאומר בפני עדיה כי חוזר משליחותו וקונה לעצמו מ"מ כיון שבעל המעות רוצה לקנות הרי דעת המוכר להקנות רק לבעל המעות ולא להקונה גופי' משא"כ כששינה השליח וקונה לעצמו מין אחר אשר לא צוהו המשלח כלל אף שקנהו במעות המשלח כיון שאין בעל המעות רוצה לקנות זה דעת המוכר להקנות להקונה. ויש להוסיף עור ולהסביר הדבר שדעת המוכר להקנות לבעל המעות ואם לא ירצה בעל המעות לקנות יקנה אותו הקונה גופי' וכששינה השליח וקנה שעורים לא הי' דעת בעל המעות לקנות ומש"ה קונה השליח כן הי' נוכל לומר בזה:

ארא דאכתי י"ל אם גזל מעות וקונה חפץ במעות גזל נימא דלא קנה הלוקח כיון שהוא אינו בעל המעות ודעת המוכר להקנות לבעל המעות ולפי האמור א"ש כיון שאין בעל המעות רוצה לקנות אז דעת המוכר להקנות להקונה וכמש"ל. אולם אכתי י"ל בגוף הסברא דהא סוף סוף אין הלוקח בעל המעות ונימא באמת שאין דעת המוכר להקנות רק לבעל המעות דוקא ולא להקונה אף שאין בעל המעות רוצה לקנות וא"כ נימא דגזל מעות וקנה בהם ולא יקנה הלוקח כיון שדעת בעל המוכר להקנות לבעל המעות והלוקח אינו בעל המעות והרי בדינו של הרי"ו שהוא כדעת בעל מתיבות והרי"ף דאם השליח אומר בפני עדים שחוזר משליחותו וקונה לעצמו הרי הוא גזלן על המעות וסוברים דל"ק השליח ורק המשלח קנה מפני שהוא בעל המעות וא"כ נימא בגזל מעות וקנה חפץ דל"ק הלוקח כיון שאינו בעל המעות ואף דלפי הסברא לחלק שכתבתי א"ש דהכא דעת המשלח ורצונו לקנות מ"מ אכתי י"ל בגוף הסברא הנ"ל:

וי"ו ולולא דמסתפינא הי' נלע"ד להסביר הדבר עפי"ד ה"ה (בפ"ה מהל' אישות) המקדש את האשה בגזל או בגניבה כו' אם נתייאשו הבעלים ה"ז מקודשת וכ' ה"ה והטעם דמקודשת אע"ג דבעלמא יאוש כדי אינו קונה הכא שהוא ביד האשה הרי יש כאן יאוש וש"ר כשהוא בידה וכיון דקנאתו היא אף הוא קונה אותה עכ"ל ועיין בקצה"ח (סי' שנ"ג סק"א) כתב עלה וז"ל ונלע"ד דודאי בקידושי אשה בעינן נתן הוא מכספו וכיון דיאוש אינו קונה אלא מחמת שדר דידה הרי לא נתן הוא והאיך כ' ה"ה דמקודשת מה"ט אלא דטעמא דה"ה כיון דהיא קנאה גם הוא קונה אותה וכמ"ש הרשב"א בפ' מרובה בהא דאמרינן הקדישו הקדש מעיקרא חולין והשתא הקדש שאסבר לה דהקדישו וקנייתו באין כאחד כו' מיהא נראה דהיינו דוקא בשינוי השם שייך לומר הקדישו וקנייתו באין כאחד אבל ביאוש וש"ר דאין קנין אלא משוה דלידו דהלוקח אתא בהיתרא לידי' וכמ"ש הרמב"ן במלחמות בפ' מרובה כו'. וא"כ לא שייך לומר דכשהיא קנאתו אף הוא קינה אותה כיון דבעינן כסף קידושין משלו וזה אינו שלו ובבת אחת לא שייך לומר הכא דקידושין והקנין באין כאחד דלדידי' לא מהני הש"ר אלא לדידה דאתא לידה בהיתרא אבל לדידי' מיקרי באיסורא אתא לידי' וע"ז שפיר כתבו הרא"ש והטור דקידושין אינו אלא מספקא דיאוש לחודי' קונה לחומרא. אמנה הרמב"ם לטעמי' דה"ל דאפילו ש"ר ואח"כ יאוש נמי קונה ואע"ג דבאיסורא אתא לידי' א"כ בקידושין נמי שייך לומר כיון דהיא קנאתו הי"ל קידושין וקנין שלו באין כאחת דגזלן נמי קונה ע"י ש"ר וצ"ל דש"ר נמי הוי כמו שינוי קצת דאע"ג דאתא לידי' דגזלן באיסורא עש"ה בקצה"ח וא"כ חזינן דשיטת הרמב"ם הוא דש"ר של הלוקח מועיל לקנין גם להגזלן שהרי חלין הקידושין מטעם דהקידושין והקנין חלין כאחד דהא בעינן שיהי' הכסף משל המקדש ודעת הרא"ש והטור הוא דהש"ר של הלוקח לא מהני כלל להגזלן ועיין לעיל (על דף ס"ו ע"א) [אוכ"ו אק"ו ז'] מה שהעירותי ע"ד הקצה"ח הנ"ל ועיין לעיל (על דף צ"ז ע"א) [אוכ"ט אק"ו] מ"ש בזה:

והנה במס' קידושין (דף מ"ח ע"ב) במתני' ר"ש אומר אם הטעה לשבח ה"ז מקודשת ובגמ' ולית לי' לר"ש יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין שניהם יכולין לחזור בהם אלמא איכא דניחא לי' בחלא ואיכא דניחא לי' בחמרא ה"נ איכא ניחא לי' בכספא ולא ניחא לי' בדהבא א"ר שימי בר אשי אשכחתי' לאביי דיתיב וקמסבר לי' לברי' הב"ע כגון שאמר לשלוחו הלויני דינר של כסף ולך וקדש לי אשה פלונית והלך והלוה של זהב מר סבר קפידא ומ"ס מראה מקום הוא לו כו' ובפירש"י שם. והנה אם לא שינה השליח רק אמר לו שילוה לו כסף ויקדש בו אשה וכן עשה מקודשת ולכאורה י"ל במה חלו הקידושין הלא בעינן שהכסף יהי' משל המקדש וכאן לא זכה המשלח בהמעות שיהי' המעות שלו וא"כ במה חלין הקידושין. והנה בקידושין (דף ז' ע"א) הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני עבד כנעני לאו אע"ג דלא קא חסר ולא מידי קא קני נפשי' האי גברא נמי אע"ג דלא קא חסר ולא מידי קא קני לה להאי איתתא וא"כ חזינן דחלו הקידושין בכה"ג דלא נתן המקדש ממון כלל. ולפי האמור י"ל דבקנה חפץ במעות גזל אם הי' לאחר יאוש בודאי די"ל דלשיטת הרמב"ם שפיר חל הקנין מהאי טעמא דכשבא המעות ליד המוכר קנה המוכר המעות וא"כ קנה הלוקח ג"כ המעות דשני הקנינים חלים כאחד ותו הוי הלוקח ג"כ בעל המעות:

אלא דאכתי י"ל לשיטת הרא"ש והטור וגם דעת הרי"ו הוא כן כדאיתא באהע"ז (סי' כ"ח ס"א) קידשה בגזל אחר יאוש לבד מקודשת מדרבנן רי"ו עכ"ל וסובר כשיטת הרא"ש והטור ואע"ג די"ל קידושין וקנין באין כאחד אפ"ה לא מהני הש"ר שיקנה הגזלן להגזילה משום דבאיסורא אתא לידי' וא"כ קשה דאם קונה במעות גזל לא יקנה הלוקח משום דאינו בעל המעות. אולם לע"ד י"ל דגם להרא"ש והטור והרי"ו ג"כ קנה הלוקח להחפץ דאע"ג דנימא דדעת המוכר שיקנה הבעל המעות זהו דוקא כי איכא בעל המעות משא"כ היכא דליכא בעל המעות בודאי דקונה הלוקח וכשקנה במעות גזולים הרי כשבא המעות ליד המוכר דאיכא ש"ר אז קנה המוכר להמעות ביאוש וש"ר וא"כ לא הוה הנגזל תו בעל המעות ושפיר קונה הלוקח להחפץ:

אלא דאכתי י"ל דזהו דוקא באם נתייאשו כבר הבעלים מן המעות אבל אם עדיין לא נתייאשו הבעלים מהמעות וליכא רק ש"ר לבד וגם כי נתייאשו אחר שבא המעות ליד המוכר דהוי ש"ר ואח"כ יאוש דלא קנה המוכר להמעות ואכתי המעות הוא של הנגזל והיל"ל דלא קנה הלוקח להחפץ דדעת המוכר להקנות לבעל המעות דוקא:

זיי"ן מיהא להרא"ש ל"ק די"ל דס"ל כשיטת הרשב"א כאן דאפילו קנה השליח חיטים כאשר צוהו המשלח כל שאמר בפני עדים דקונהו לעצמו וחוזר בו משליחותו קנה השליח והטעם משום דדעת המוכר להקנות או לבעל המעות או להלוקח גופי' ולבעל המתיבות והרי"ף דלא ס"ל כשיטת הרשב"א הנ"ל י"ל דס"ל כשיטת הרמב"ם דש"ר ואח"כ יאוש ג"כ קנה והמקדש בגזל מקודשת ומשום דהקידושין והקנין חלין כאחד וכסברת ה"ה וכמ"ש הקצה"ח הנ"ל אלא להרי"ו דסובר כשיטת הבעל מתיבות והרי"ף דדעת המוכר הוא רק להקנות לבעל המעות וסובר דקידשה בגזל מקודשת מדרבנן וע"כ דסובר הטעם הואיל דבאיסורא אחא ליד הגזלן לא שייך לומר בי' דהקידושין והקנין באין כאחד וא"כ תו לא אמרינן ג"כ דשני הקנינים חלין כאחד וא"כ קשה לכאורה. ואף לשיטת הטור יקשה ג"כ שהרי בח"מ (סי' קפ"ג) כתב דינו של הרמב"ם שאם קנה לעצמו במעות חבירו אחר שזקפם עליו במלוה דהורי מקצת המורים דקנה לעצמו ומקבלין ממנו כשאמר יקשתו עלי במלוה והרמב"ם חולק עליהם וסובר דהמקח הוא של המשלח ובב"י שם כתב דדעת המחבר [כוונתו על הטור] כדעת בעל מתיבות וקרוב לזה דעת ההלכות בעסק בהמקבל עכ"ל הב"י יעיין בר"מ ובש"ע וא"כ הואיל דדעת הטור נוטה לדעת הבעל מתיבות והרי"ף ורמב"ם א"כ קשה בקונה במעות גיל נימא דל"ק הלוקח החפץ משים דדעת המוכר להקנות רק לבעל המעות:

אלא די"ל לפמ"ש הח"מ שם (בסי' כ"ח סק"ד) דרי"ו איני חולק על המ"מ והרי"ו מיירי בקידשה בגזל דידה אחר יאוש דליכא ש"ר וכמ"ש הטור בשם הרמ"ה עכ"ל וא"כ גם הרי"ו סובר לסברת ה"ה דבקידשה בגזל דאחרים אחר יאוש דמקודשת משום דאיכא ג"כ ש"ר והקידושין והקנין חלין שניהם כאחד. וא"כ סובר הרי"ו ג"כ דמהני הש"ר לקנין של הגזלן דקונה להחפץ הגזול שמקדש בו וא"כ י"ל דתו מיקרי הלוקח בעל המעות ג"כ דכשקונה המוכר המעות מטעם יאוש וש"ר הרי קנה ג"כ הגזלן להמעות דשני הקנינים באים כאחד. אלא דאכתי יש לפקפק קצת דהתינח אם נתייאשו הבעלים ואף אם הי' ש"ר ואח"כ יאוש ג"כ מהני לסברא זו אלא אם לא נתייאשו הבעלים כלל במה יקנה המוכר להמעות וא"כ היל"ל דהלוקח ל"ק להחפץ ג"כ משום דלא היי הלוקח בעל המעות ולכאורה י"ל להבעל מתיבות והרי"ף והרי"ו בזה:

חי"ת והנלע"ד די"ל בזה בגזל מעות ניהא דלא נתייאשו הבעלים עדיין והיינו שמקויים שעוד יגבו המעות מן הגזלן מ"מ הלא לא יגבו אותן המעות עצמן דבשלמא גבי חפץ וכלי דלא מתייאש מגוף הכלי שהגזלן יהי' מחויב להחזיר לי גוף הכלי הגזול אבל במעות דאין קפידא דוקא על אותן המעות עצמן שגזל ממנו והרי יוכל להחזיר לי מעות אחרים וא"כ נתייאשו הבעלים מן אותן המעות עצמן ולעולם הוי יאוש וכן בגניבה דמיד שנודע לו שנגנב המעות ניהא דלא מתייאש שלא יהי' יכול לגבות מ"מ מן אותן המעות עצמן מתייאש שהרי הגנב יוכל לשלם לו מעות אחרים וא"כ לעולם איכא יאוש וגם ש"ר לגבי המוכר וא"כ ממילא קונה הלוקח ג"כ המעות ושני הקנינים באים כאחד דהמוכר קונה להמעות וגם הלוקח קונה אז להמעות וא"כ תו הוי הלוקח בעל המעות שיב נזכרתי כי באמת הוא פלוגתת הפוסקים ב"ה דעת הב"ש (בסי' ל"ה סקכ"א) נראה דכל שאין קפידא בין מטבע זו למטבע אחרת רשאי להחליף ויכול להשתמש בה שלא מדעת הבעלים ועיין עוד שם בב"ש (סקט"ו) ועיין במקנה בק"א שם כתב ע"ד הב"ש ואין משמעות כל הפוסקים כן לא כאן ולא בח"מ (סי' קפ"ג) ועיי"ש ס"ב וס"ג כו' אבל כשנותן לו מעות לקנות בכ"מ שהוא היא של בעה"ב כו' ער"ש ועיין בקצה"ח (סי' רס"א סק"א) מ"ש בשם תשובת הב"ח ועיין פ"ת חו"מ (סי' שנ"ט סק"ג) וכתבתי בענין זה בסוגי' דמעות קינות. ועיין נתה"מ (קפ"ג) ולשיטת הב"ש עולה שפיר מה שכתבתי בזה ומכ"ש די"ל דנתייאשו הבעלים מן המעות עצמן. אולם זה דוקא כשכבר נודע להבעלים שנגנב ממנו המעות דאז איכא יאוש לגבי גוף המעות עצמן אבל אם לא נודע כלל שנגנב א"כ לא שייך לומר כלל דנתייאשו הבעלים מגוף המעות עצמן והרבה י"ל עור בזה. אולם לקמן (בדף קי"ב ע"א) בתוד"ה אעפ"י מבואר דבגזל מעות מחויב להחזיר אותן המעות עצמן ועיין לקמן שם [או"ד] מ"ש בזה. מיהא עדיין י"ל לסברתי הנ"ל דעכ"פ נתייאשו הבעלים מגוף המעות וכמש"ל ורק אם יאוש בלחוד' לא קני צריך להחזיר גוף המעות מיהו מהרשב"א שהבאתי שם משמע דאם ניכרין המעות אינם מתייאשים וקצרתי בזה ודו"ק:

טי"ת ומעתה נכא לנ"ד להראשונים הסוברים דאם ח"ר בו השליח משליחותו ואמר לפני עדים כן וקנה במעות המשלח החיטים כמו שצוהו המשלח אף שאמר השליח בפירוש שקונה לעצמו אפ"ה קני המשלח והטעם הואיל דהוא בעל המעות ודעת המוכר להקנות לבעל המעות דוקא ואף שהשליח נעשה גזלן על המעות מ"מ הואיל דהמשלח לא נתייאש כלל מהמעות ג"כ שהרי סובר שהשליח יקנה החיטים עבורו כמו שצוהו וא"כ לא יכה השליח כלל בהחיטים משום דדעת המוכר להקנות לבעל המעות ואף שנודע להמשלח אח"כ שהשליח קנה לעצמו לא מתייאש כלל מן הגוף המעות עצמן שהרי הוא אומר הלא אני אקח החיטים ומרוצה הוא על נתינת המעות הללו להמוכר ואין כאן יאוש כלל. הן אמת די"ל דאם השליח אמר להמשלח עצמו שחוזר בו משליחותו ולוקח המעות לעצמו והמשלח אינו מרוצה כ"ה והשליח הוה גזלן על המעות י"ל דשפיר נתייאש המשלח כמו בגזלן ממש שנתייאשו בודאי מגוף המעות עצמן וא"כ י"ל דמודו הגאונים ז"ל דשפיר קנה השליח להחטים ומשום דהוי יאוש וש"ר על המעות דכשקנה המוכר המעות בש"ר א' גם הלוקח קנה המעות והרי שני הקנינים באו כאחד. ואולי י"ל דבכה"ג לא מתיאש המשלח מן המעות עצמן שאומר בלבו יקנה השליח החטים שנייתיי ואח"כ ראי אקח החטים מן המוכר וא"כ ליכא יאוש כלל גם על המעות עצמן וי"ל בזה:

אבל זה ברור לע"ד דאם אין המשלח יודע כלל מזה שאמר השליח בבני עדים שחוזר בי משליחותו בודאי דלא מתייאש כלל המשלח גם מגיה המעות עצמן וכשנודע לו אח"כ שכבר קנה השליח החטים מן המוכר אז בודאי לא מתייאש כי השליח עשה כאשר ניהי לקנות החטים ואומר אתבענו בב"ד שאני אקח החטים והדין עמי באמת לפי שיטת הגאונים כי זכה המשלח בהחטים כיין שדעת המוכר להקנות רק לבעל המעות וכ"ז הוא דיקא כשלא שינה השליח משליחותו אבל אם שינה השליח משליחיתו כשנודע להמשלח מיד מתייאש הן גוף המעות עצמן וכבר זכה המוכר בהמעות בש"ר ויאוש ואע"ג דהי' יאוש אחר ש"ר וא"כ זכה ממילא השליח הלוקח ג"כ בהמעות והיה השליח הלוקח הבעל המעות ומעתה מובן שפיר החילוק בין אם שינה השליח משליחותו לבין לא שינה משליחותו. וב"ה מובן שפיר דברי הרי"ו במישרים שהביא הד"מ (בסי' קע"י סק"ד) שהבאתי לעיל דאם אמר בפירוש המשנה לעצמי אני עושה קונה הכל לעצמו דקנינהו בשינוי כגזלן עכ"ל וכוונתו דקנינהו בש"ד והיינו הואיל דהמוכר קנה להמעות בש"ר א"כ גם הלוקח קנה בש"ר ושני הקנינים באים כאחד ודו"ק:

יו"ד והנה לפי האמור מהני הש"ר לקנות למפרע משים דאם הי' היאוש אחר הש"ר ג"כ מהני משים דכשנתייאש המשלח אחר שנודע לי קינה המוכר להמעות למפרע לשיטת הרמב"ם דמהני בכה"ג ש"ר ואח"כ יאוש י"ל דזוכה למפרע הקונה מן הגנב

קודם יאוש דאל"כ במה חל הקנין של הלוקח הואיל דבשעת הקנין הי' עדיין קודם יאוש וע"כ דסובר הרמב"ם דקונה למפרע כן הי' נראה לכאורה וא"כ גבי קידושי אשה הול"ל דאם קידשה בגזל קידם יאוש ואח"כ נתייאשו הבעלים ג"כ יהיו חלין הקידושין. אולם ל שמעינן מדברי הב"ש (בסי' כ"ח סק"ד) י"ל ש"ר ואח"כ נתייאש אם מהני ונראה אם לא הי' יאוש בעת הקידושין לא מהני היאוש אח"כ לכ"ע כיון בעת הקידושין נתן לה דבר שאינו שלו ואפילו אם אמר תתקדש אחר היאוש י"ל דלא דמי לאומר תתקדש לאחר שלשים יום כיון בעת הנתינה לאו שלו היא עכ"ל הב"ש אולם י"ל דשאני קידושין דבעינן שיהי' ידוע בשעת קידושין שחלין הקידושין וכ"כ המחבר שם ובסי' כ"ח ס"א) המקדש את האשה בגזל או בגניבה אם נתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותי דבר ביאוש כו' ולשין ונודע משמע שכבר ידוע להם מן היאוש יעיין בח"מ (סק"א) שדקדק מלשון ונודע שקנה איתו כלומר שיש עדים שנתייאשו הבעלים מן הגזילה והגזלן קנה ביאוש אבל אם בשעת קידושין לא נודע עדיין אם נתייאשו אף שאח"כ נודע שכבר הי' יאוש קידם הקדושין הוי היאוש שלא מדעת עכ"ל ותמהו בזה דמה לשון יאוש שלא מדעת בזה ובנוב"י מהדו"ת חאהע"ז (סי' ע"ז) האריך בזה ותורף הדברים שהיא כמקדש בלא עדים הואיל דלא נודע להעדים שנתייאש שיהיו חלין הקידושין בבירור ועוש"ה בדבריי וא"כ י"ל גם בקידשה לפני יאוש ואח"כ נתייאשו הבעלים לא חלין הקידושין אבל במידי דלא בעינן עדים דוקא אי שפיר י"ל דאם נתייאשו הבעלים אחר הש"ר נגמר הקנין למפרע משעת הש"ר וא"כ ה"נ י"ל דאם שינה השליח וקנה שעורים ואמר בפירוש לפני עדים שקונה לעצמו דכשנודע להמשלח מתייאש ה' מגוף המעות וא"כ הוי ש"ר ואח"כ יאוש ג"כ קונה המוכר ונגמר הקנין למפרע מיד בשעה שבא המעות ליד המוכר וגם הלוקח קנה א' המעות ישני הקנינים הקנין של המוכר והקנין של השליח הלוקח חלין שניהם כאחד וא"כ היה השליח הלוקח בעל המעות והבן בזה:

יא אולם ראיתי אח"כ בשמ"ק בסוגיין סוד"ה הא שכ' שם בשם הרמ"ה בסוף דבריו וז"ל וה"מ לענין דינא דהשליח בהדי בעה"ב אבל לענין דינא דבע"ה בהדי מוכר היכא דשני שליח בשליחותי' במידי דקיי"ל מעביר ע"ד הוי אי אית ברירות מלתא בסהדי או בהודאת מוכר דבע"ה שדרי' להא שליח למיזבן לי' ארעא אי הני מטלטלי ממונא דבע"ה סתמא דלא אתני עלי' בין לתקוני בין לעוותי כי' עד וכיון דשני הי"ל כגזלן עלייהו ואמאי הדרי זביני כי מעיינית בה שפיר דא ודא אחת היא דלא מיבעי' למאן דלית לי' כל המעביר ע"ד בעה"ב נקרא גזלן למקניי' למטלטלי דשליחותי' בהכי אלא אפילו לר"מ דס"ל דהוי גזלן נהי דאר"ח למיקניי' בשינוי מעשה אלא הכא במה קני להו האי שליח או האי מוכר להני זוזי דבע"ה אי בשינוי ליכא שינוי או ביאוש וש"ר ליכא יאוש דהא אסיקנא בקידושין לית דחש לה לדר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים וכ"ש גבי שליח דאיכא תלת לגריעותא חדא דלא איכוון למיגזל ועוד מסתמא לא הוי גזלן וא"נ הוי מיכוון למגזיי לא הוה ידע בעה"ב בי' דנייאש ובהא אפילו ר"ש מודה וא"נ הוה ידע בי' בעה"ב דגזלי' הא לא ה"ל כר"ש הלכך אפילו לר"מ הי"ל כגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רמ"ג רמ"ג ואי לא איתברר דבעה"ב שיוי' שליח למזבן לי' האי מידי סתמא מצי מוכר למימר דילמא כי עביד שליחותי' דבעה"ב עביד א"נ רשותי' יהיב לי' אפילו לעוותי עכ"ל הרמ"ה ז"ל ועיין בטוש"ע (סי' קפ"ג) וי"ל בזה. אבל עכ"פ סובר הרמ"ה דלא נוכל לבא עלה מדין יאוש יש"ר שיקנה המוכר להמעות ולכאורה הסברא שכתבתי נכונה מאוד דעל מעות ליכא קפידא אי מחזיר לי דיקא אותן המעות עצמן או מעות אחרים ויש חילוק בין מעות להחפץ וכמש"ל. וי"ל דהרמ"ה סובר דש"ר קודם יאוש לא מהני וא"כ כל זמן דלא נודע לו בבירור קודם שקנה השליח לא חל היאוש לקנות הואיל דהוי ש"ר ואח"כ יאוש ולא מהני לקנות וי"ל בזה אבל להסוברים דש"ר ואח"כ יאוש ג"כ קונה שפיר י"ל כמ"ש:

יב ולפי האמור יש לי מקום עיון (שבסי' קע"ז) ביו"ד הביא הד"מ דברי הרי"ו דקנה השליח כששינה ואמר לעצמו היא קונה דקנינהו בשינוי כגזלן ובח"מ (סי' קפ"ג ס"ג) הביא הרמ"א דעה שני' דבלא שינה כשאמר בפני עדים שחוזר בו משליחותו דג"כ זכה המשלח וכ' הסמ"ע אבל אם שינה קנה השליח והוא דעת הרי"ו ולפי המבואר לעיל הטעם הואיל דכששינה קנה השליח משום דהוא נעשה כגזלן וקנה בשינוי וכתבתי הפי' משום דהוה שינוי רשות ומועיל הש"ר של המעות שהוא עתה אצל המוכר ושיקנה המוכר המעות מועיל הש"ר היה שגם הלוקח שהוא כגזלן על המעות ג"כ קנה ושני הקנינים באים כאחד ובאמת כן הוא דעת הב"י והד"מ חולק עליו בזה וסובר דש"ר אינו מועיל כלל שיקנה הגזלן עיין בב"י (סי' שס"ג) בהא שכתב הטור שם בשם הרמ"ה דגזלן שעשה מלאכה בהגדלה דא"צ לשלם ואומר הש"ל וכ' הנ"מ שעשה בה מלאכה הוא בעצמו אבל השכירו לאחר אפילו שנכנס בתורת גזלנות כיון דקיימא לאגרא השוכר מן הגזלן צריך ליתן השכירות לבעלים שעדיין לא קנאה הגזלן קנין גמור אלא להתחייב באונסין נמצא כשנוטל הגזלן השכר מן השוכר ממון הנגזל הוא נוטל וצריך להחזירו לו עכ"ל והרמ"א פוסק כן שם (בס"ד) והב"י תמה ע"ד הרמ"ה דכיון דקיי"ל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה מה לי השכירה לאחר ואדרבה השכירה לאחר עדיף משום דאית בה ש"ר דשכירות ליומי' ממכר היא עכ"ל וכ' הד"מ על הקושיא השני' של הב"י וז"ל גם זו אינו כלום הא השוכר לא שכרה מתחילה אלא ליתן השכר ולכן השכר שנותן מגיע לבעלים יזכו בהם כאלו הם השכירוהו לו ושיקנה הגזלן בש"ר של הלוקח בזה לא שמענו וש"ר לא מהני אלא ללוקח ולא לגזלן עכ"ל הד"מ ולעיל (על דף צ"ז ע"א) שם הארכתי קצת לבאר הפלוגתא שבין הב"י והד"מ אם הש"ר מועיל להגזלן וכתבתי דתליא בפלוגתא שבין הרמב"ם והרא"ש אם ש"ר ואח"כ יאוש מהני ועפ"ד ה"ה והקצה"ח הנ"ל ע"ש והרי סובר הרמ"א בד"מ שם דש"ר מועיל רק לגבי הלוקח אבל לא לגבי הגזלן וביו"ד (סי' קע"ו) הביא דברי הרי"ו לפי מה שפירשתי דבריו סובר דש"ר מועיל לגבי הלוקח וכנראה פסקי בח"מ (סי' קפ"ג ס"ג) ברמ"א הדעה השני' שהוא שיטת הרי"ו וכפי שיטת הסמ"ע דבשינה קנה השליח הם דברי הרי"ו בעצמם שהביא הד"מ ביו"ד (קע"ז) וא"כ נראה לכאורה דברי הרמ"א כסותרים והרבה י"ל עוד בזה:

ולעיל (על דף נ"ז) שם כתבתי דאולי י"ל דמ"ש הב"י הלשון דהשכירה לאחר עדיף משום דאית בה ש"ר דלא אתא רבינו הב"י עלה מדין ש"ר ממש אלא דהיא לשון מושאל וכוונתו דכל שהיא ביד אחר עדיף יותר ע"ש וא"כ אולי נוכל לפרש גם כן כוונת הרי"ו ז"ל במ"ש דקנינהו בשינוי כגזלן דהפי' היא הואיל דשינה מצווי' שג המשלח עדיף יותר וא"כ הי' א"ש הא שהביאו הד"מ וכן פסקו (בסי' קפ"ג ס"ג) לפי דברי הסמ"ע דבשינה כ' מודים דזכה השליח לעצמו. אלא דלפ"ז מה הקשה הד"מ על הב"י (בסי' שס"ג) שהבאתי לעיל ואולי הי' הד"מ מפרש בדברי הרי"ו כמ"ש דלשון שינוי הוא לאו דוקא ובדברי הב"י לא הי' ניחא לי' לפרש כן וי"ל עוד בזה וקצרתי:

יג והנה עיינתי עוד בזה ונלע"ד להסביר שיטת רבינו הרי"ף והבעל מתיבות ז"ל דסברי דאפילו אמר לפני עדים שהוא קונה לעצמו במעות המשלח ל"ק משום דניהא דגזלן קם לי' ברשותי' מ"מ זה דוקא כי עביד משיכה שהוציאו מרשות הנגזל אז הוא דנעשה גזלן ושומר כי שלח בה יד נעשה גזלן אבל במחשבה בעלמא או אפילו באמירה בעלמא לא נעשה השומר גזלן עלה וכמבואר בסו"פ המפקיד וא"כ בזה שקונה השליח חטים כמו שצוהו המשלח אף שאמר לפני עדים שקונה לעצמו מ"מ בגוף המעשה לא שינה כלל והרי עשה כמו שצוהו המשלח ולא נעשה גזלן עלה ומש"ה זכה המשלח אם הוא שליח ואם היא למחצית שכר הוא בשותפות. וכל זה הוא בשלא שינה אבל כששינה אם אמר בפני עדים שקונה לעצמו הרי א' בשעה שמוציא המעות מרשותו ונותנה ליד המוכר אז נעשה גזלן ומש"ה גם אם הותירו הותירו לשליח ודו"ק וז"נ לע"ד:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה