אור ברסלב
אמרי הצבי ג בבא קמא פרק הגוזל עצים › דף קא:

אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר

בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף קא:

דף קא.

[פא]

דף ק"א ע"ב רבא רמי תנן בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אלמא חזותא מלתא הוא ורמינהו רביעית דם שנבלעה בבית הבית טמא כו' וכתבו התוס' בד"ה רבא תימא דהא רבא שני לעיל שאני ערלה דכתיב קראי ומהתם לא ילפינן וא"כ מה פריך מערלה אטומאה ונראה כספרים דגרס לעיל רבה ואי גרס רבא י"ל דדיחוי הוא עכ"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל. ולכאורה י"ל ברמב"ם ז"ל (בפ"ד מהל' טומאת מת הי"ג) שכתב רביעית דם שנבלעה בכסות אם מתכבסת ויצאה ממנה רביעית דם ה"ז הכסות מתטמא במגע ובמשא ובאהל ואם לאי אינה מטמאה באהל והרי היא ככסות שנגעה במת שכל הבלועה שאינו יכול לצאת טהור כיצד משערין אותה מכבסין אותה כו' ע"ש והרי לא כתב דוקא בדם תבוסה דרבנן רק כתב סתמא משמע אפילו בדם גמור שמטמא באוהל מדאורייתא הדין כן וגבי בגד שצבעו בקליפי ערלה פסק דידלק (עיין בפט"ז מהל' מאכלות אסורות ה"כ) וא"כ נשאר הקושיא דרמי רבא הני מתני' אהדדי ור"כ מתרץ בדם תבוסה ולהרמב"ם דכתב להדין סתמא משמע לכאורה אפילו בדם שמטמא באהל מה"ת קשה קושית הגמ' וכמדומה שראיתי שהעירו בזה ואין לי ספרים לחפש בספרן של צדיקים וי"ל דהא הרמב"ם פוסק (בפ"ג מהל' גזילה) דהיה איבעי' דלא איפשטא אי חזותא מלתא הוא וצ"ל דשאני גבי ערלה משום דהנאה הנראה לעינים אסרה תורה והיינו דגלי קרא וכדמשני הש"ס לעיל בסוגי' ול"ק כלל מהא דמתני' דערלה למתני' דרביעית דם משום דשאני גבי ערלה דגלי קרא לאסור אבל לעולם דחיותא לאו מלתא הוא אלא די"ל מדוע לא פסק הרמב"ם כרבא דהוא בתרא דסובר דבערלה דאסור היא הטעם משום דחזותא מלתא היא וי"ל ב"ה:

עוד י"ל בטעמי של הרמב"ם משום דבמס' נדה (דף ס"ב ע"ב) פליגי ר"י ור"ל בהא דתנן חרסין שנשתמש בהן יב שבלעו משקין ונפלו לאויר התנור והיסק התנור התנור טמא שסוף משקין לצאת אר"ל לא שנו אלא משקין קלין אבל משקין חמורין טמא אעפ"י שלא הוסק התנור ר"י אומר אחד משקין קלין ואחד משקין חמורין אם הוסק התנור אין אי לא לא כו' איתיבי' ר"י לר"ל רביעית דם שנבלע בבית כו' כל הסוגי' כמו בכאן עד אר"כ מקולי רביעיות שנו כאן שאני דם תבוסה דרבנן ובתוד"ה מקולי רביעיות תימא דבהגו"ל קמא פריך תנא בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אלמא חזותא מלתא הוא ורמינהו רביעית דם כו' ומשני מקולי רביעיות שנו כאן יהא הך שינויא לא הוה אלא לר"ל א"כ תקשה לר"י וי"ל דלר"י ל"ק מידי טומאה לערלה דגבי טומאה משום קפידא וכיון דאינו יכול לצאת אלא ע"י הדחק בטל דטומאה בלועה לא מטמא אבל גבי ערלה ניחא לי' בחזותא ולא מבטל לי' והתם משני שינוי' דמהני לר"ל כו' עכ"ל ועיין בתוס' בסוגיין בד"ה מקולי כתבו גם כאן כן וא"כ לר"י ל"צ תירוצא דדם אנוסה דרבנן והרמב"ם (בפי"ד מהל' כלים ה"ו) פוסק כר"י ע"ש ובכ"מ וא"כ סובר ג"כ להאי חילוקא שכתבו התוס' לר' יוחנן בין ערלה לטומאה ומש"ה סתם (בפ"ד מהל' טומאת מת הי"ג) ולא ביאר דמיירי בדם תבוסה דאפילו בדם גמור שטמא מה"ח ג"כ הדין כן:

[פב]

א שם בתוד"ה ולדמיהן ביעור כגון שלקט מתחילה לאכילה דיכול למוכרן ויש לשניהם ביעור להן ולדמיהן דפירי עצמי לעולם אסור כדנפ"ל מקודש תהי' לכם עכ"ל. וכ' המהרש"א ר"ל דאל"כ מאי ולדמיהן ביעור כיון דאסור למוכרן וברישא גבי ולדמיהן שביעית לא הוצרכו לפרש כן דאיכא למימר דהוא גופי' אשמעינן ויש לדמיהן שביעית דהיינו דאסור למוכרן ולעשות מהן סחורה ויש להן שביעית היינו דאסור לצבוע בהן כדפירש"י כו' עכ"ל. ולכאורה י"ל דמה דחקו להתוס' לפרש באופן ההיתר מכירה הלא משכחת לה אחר זמן הביעור דאסיר למוכרן ועבר ומכרן דיש לדמיהן ביעור. מיהא י"ל דהתוס' רצו לפרש באופן ההיתר שהי' רשאי למסר ולזה כתבו דמיירי שלקטן לאכילה דמותר למוכרן ומיירי קודם זמן הביעור דלאחר שהגיע זמן הביעור בודאי דאסור למוכרן אפילו בלקטן לאכילה קודם זמן הביעור. ולכאורה י"ל אם חל המכירה לאחר זמן הביעור דהא היל"ל דהא איכא איסור עשה למכור פירות שביעית מקרא דלאכלה ולא לסחורה ולאו הבא מכלל עשה עשה ולהסוברים דגם באיסור עשה אמרינן כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ א"כ היל"ל דלא חל המכירה כלל וקודם שהגיע זמן הביעור ג"כ היל"ל דלא חל המכירה בפירות שביעית משום דאיכא איסור עשה. אולם חזינן דשביעית תופסת דמיהן וחלה עלייהו קדושת שביעית אלמא דחל המכירה דאל"כ דלא חל המכירה נימא דעל המעות לא חל כלל קדושת שביעית משום דהמקח בטל לגמרי וע"כ צ"ל דמיירי באופן שהי' רשאי למכור וכגון שלקטן לאכילה דרשאי למכור אח"כ וצ"ע אצלי כעת ואין לי ספרים לחפש בזה וא"כ י"ל דכוונת התוס' הוא בזה דמיירי באופן שהי' רשאי למכור ומכרן קודם זמן הביעור דאז חל קדושת שביעית על המעות אבל אם לא הי' רשאי למכור אז בטל המקח וא"כ אין על המעות קדושת שביעית. ועיין במלמ"ל (בפ"ו מהל' שמיטה ה"א) כ' בשם הרמב"ן שמנאה במנין העשין דאין עושין סחורה בפירות שביעית משום דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ולא לסחורה ולאו הבא מכלל עשה עשה והעושה סחורה בטל עשה זה עכ"ל וא"כ י"ל מדוע יחול המכירה שמכר לפירות שביעית. ואולי י"ל דדוקא כשמחזיק המעות בתורת חולין אבל אם מחזיקו בתורת שביעית ליכא בזה איסור עשה. או י"ל דניהא דהמוכר עושה איסור אבל הלוקח אינו עושה איסור וכבר ידוע שיטת הפמ"א דבכה"ג לא אמרינן כ"מ דא"ר ל"ח אעל"מ משום דהלוקח או"ל מה איכפת לי באיסורא דידך וכבר הביאו האחרונים דברי הפמ"א ופלפלו בדבריו וצריך לעיין בשו"ת חסד לאברהם ואינו בידי כעת לעיין בו ועיין בספר שו"ת ברית אברהם חאמה"ז (סי' קכ"א אות ז'):

ב עוד כ' המהרש"א אך קשה כיין דשייך במין הצבועין ליקטן לאכילה מתחילה אימא דרישא יש להן שביעית נמי איירי בכה"ג ומה קא קשיא לי' מההיא דעלי קנים כו' ויש ליישב בדוחק עכ"ל ולע"ד אולי כוונתי ז"ל דנוכל לומר דמ"ש התוס' כגון שליקטן לאכילה לא הוי הכוונה שליקטן לאכילה ממש רק הכוונה הוא שלקטן לצביעה לצורך עצמו לצבוע בהן בגד שלו דמיתר וכמ"ש בסיפרי פ' בהר הובא בכ"מ (בפ"ה מהל' שמיטה ה"א) וכ"פ הרמב"ם ומותר למוכרן אח"כ הואיל דליקטן לצורך עצמו ונקטו התוס' כגון שליקטן לאכילה היינו כמו שליקטן לאכילה מותר למוכרן ה"ה בליקטן לצורך צביעה לעצמו כנלע"ד בכוונת המהרש"א ז"ל:

ועוד נוכל לומר כוונת המהרש"א ליישב הקושיא הנ"ל והוא דמין הצבעים ראוין לאכילה קצת ועיקרן לצביעה וכ"כ גם בשמ"ק בסוגיין בד"ה רבא רמי וי"ל דס"ד דהאי מקשה דהכא דמין הצבעים דקאמר שמה בעלמא קאמר והאי דראיית לצביעה לא מהני מידי לחיוב שביעית וה"ק אפילו מינים העומדים לצבוע סתם ואין ראוין לאכילה יותר מעלי קנים וגפנים יש בהם שביעית כיון דראוים לאכילה קצת ואפילו לקטן לצביעה אלמא ענים דחזו לאכילה ע"י הדחק כעין הני יש בהן שביעית כו' עכ"ל הרא"ש ז"ל ויתפרש ג"כ כוונת התוס' שלקטן לאכילה היינו הואיל דקצת הם ראוים לאכילה ומיתר למוכרם:

ג והנה רש"י י"ל בד"ה יש להן ולדמיהן שביעית שאין עושין מהן סחורה דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה ואסור לצבוע בהן דהיינו סחורה אבל מותרים הם להסיקן קודם זמן הביעור דהיינו דימית דלאכלה עכ"ל. ולא זכיתי להבין מ"ש רש"י יאסור לצבוע בהן הלא בהדי' מפורש בספרי פ' בהר הובא בכ"מ (בפ"ה מהל' שמיטה ה"א) דשביעית ניתנה לצביעה ולהדלקה אם לא שנימא דכוונת רש"י ז"ל היא לצבוע בהן לאחרים אסור וצ"ע בזה. והנה אח"כ זאת הגיעני ספר פ"י וראיתי שהקשה כן על רש"י יכתב ונראה ליישב משום דבלא"ה קשה האיך שייך לצבוע בגדים בפירות שביעית שהרי צריך להתבער קודם הביעור משא"כ בצביעה שהוא לימים רבים הלכך אפשר דהא דמרבינן צביעה היינו באותן ששנו חכמים בהדי' שאין להם ביעור כגון במין הנובעים שמתקיימים בארץ וכן הא דקתני הצבע נובע לעצמי דקאי התם אקליפי אגוזים ולא מניני שחייבים בביעור דלא קתני אלא שיש להם ולדמיהם שביעית אבל הכא קתני בהדי' שיש להן ולדמיהן ביעור לכך מפרש"י שאסור לנטע בהן והיינו מפני דאין מתבער בזמן הביעור כי' עכ"ל. והנה כ' הפ"י דבר חדש דגם אם צבע בגד בשעה שהי' מותר לו לצבוע מ"מ כשהגיע אח"כ זמן הביעור חלה חיבת הביעור על הבגד ולעיל (על דף ק"א ע"א) [או"פ] העירותי ב"ה מדעתי דנפשאי והבאתי שם דברי המאירי בשמ"ק וכעת עיינתי עוד בזה וראיתי כי בדברי המאירי הנ"ל שכתב בתחילת דבריו אלא שיש מין ממיני הצבעים שיש להן ביעור כמו שיתבאר וימן ביעורם בזמן ביעור שאר הפירות ומשהגיע זמן ביעורם אסור לצבוע בהם בגד ובגד שצבעו בקליפי אותם המינים ידלק כו' ומשמע מזה שאם צבע קודם זמן הביעור לא נאסר אח"כ כשמגיע זמן הביעור שהרי דקדק וכתב הלשון ומשהגיע זמן ביעורה אסור לצבוע בהן בגד ובגד שצבעו בקליפי אותם המינים ידלק היינו שצבע בהם אח"ז הביעור אבל אם צבעו קודם זמן הביעור לא נאסר אח"כ כשהגיע זמן הביעור. אלא שמ"ש המאירי ז"ל עוד הא אותם שאין להם ביעור מיתר לצבוע בהם כל השנה ובלבד לעצמו אבל לא בשכר עכ"ל לשון זה משמע לכאורה דאותם שיש להם ביעיר אסור לצבוע בהם כל השנה ולכאורה אמאי לא יהי' מותר לצבוע בהם עכ"פ ולהשתמש בהבגד כל השנה עד שהגיע זמן הביעור ומשמע לכאורה מסוף דבריי כשיטת הפ"י הנ"ל דהא דמותר לצבוע בהם בשביעית הוא דוקא בסמנין שאין להם ביעור אלא דלפ"ז נראה לכאורה דברי הרב המאירי ז"ל כסותרין רישא לסיפא כנראה למעיין היטב בדברי המאירי ז"ל:

ולאחר העיון נלע"ד דנוכל לומר בשיטת המאירי ז"ל כמ"ש דאם צבע בהם קודם זמן הביעור לא נאסר אח"כ כשהגיע זמן הביעור ורק לכתחילה אסור לצבוע קודם זמן הביעור בדבר שיש לו ביעור הואיל דלא יקיים אח"כ מצות ביעור ובדבר שאין לו ביעור בודאי מותר לצבוע בהן והבגד שצבעו בדבר שיש לו ביעור קודם זמן הביעור מותר גם לאחר שהגיע זמן הביעור והטעם ב"ה משום דלא חל חובת ביעור אלא על דבר שיש בו ממש אבל על דבר שאין בו ממש לא חל עליו חובת מצות ביעור והא דקתני בברייתא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק מיירי שצבע לאחר זמן הביעור וצבע באיסור אבל כשנבע לעצמו קודם זמן הביעור שאז הי' מותר לו מדינא אז אף שאח"כ הגיע זמן הביעור מיתר לו ליהנות מהבגד הצבוע ואין בו איסור וחובת ביעיר כלל. כנלע"ד בכוונת המאירי ז"ל ובזה יהי' מובן כל דקדוקי הלשון וכל דבריו ז"ל ודו"ק:

ועפ"י האמור יהי' מובן דברי הרא"ש בתשובה שהביא הקצה"ח (בסי' ס"ו סק"א) שאלת הנותן טבלא לאומן לצייר בה ניירין ששיחקין עליו באיסקונדרי' ואסרה על הבעלים אחר שציירה קודם שפרע לי שכרו אם יש כח בידי לאוסרו. השיבה כיון דקיי"ל אין אומן קונה בש"כ כי' ואפילו אם הי' האומן קינה בש"כ היינו היכא שיש ממשות בהשבח כגון שניתן לו עצים ותיקן כלי אבל הכא לא עשה אומן אלא ציירה בסמנין ואין בזה ממש דאיבעי' בפ' הגוזל (דף ק"א) אם יש שבח סמנים עג"צ או לא כו' ולא איפשטא האיבעי' ואינו חייב לשלם נמצא שלא קנה הצייר בצבע כלום כו' ע"ש שתמה עליו מוהר"ש הלוי דהא בב"ק (דף צ"ט) מבואר בהדי' דגם בצביעה אמרינן אומן קונה בש"כ והקצה"ח האריך שם ליישב דברי הרא"ש הנ"ל יעוש"ה ועיין נתה"מ שם מ"ש בזה ולעיל (על דף צ"ח ע"ב) [או"ג] הארכתי ג"כ בענין זה:

וכעת נלע"ד דנוכל לומר שהרי השאלה להרא"ש הי' ואסרה על הבעלים אחר שציירה משמע לכאורה דאם הי' חסר להסמנים בעידן קיימין קודם הצביעה ואח"כ צבע בהן שפיר הי' חל האיסור על הטבלא שהרי ציירה בסמנים של איסור ואף דהוה איבעי' דלא איפשטא אי חזיתא מלתא הוא ואזלינן לחומרא ומש"ה הי' אסור ועיקר הספק הי' הואיל דלאחר שציירה אסרה על הבעלים בקונם והרי הוי אין בו ממש שהרי הכא גבי שביעית דאמרינן בי' חזותא מלתא היא דהא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק ואפ"ה אם נבע לעצמו קודם שהגיע זמן הביעור מיתר הבגד גם לאחר שהגיע זמן הביעור והטעם הואיל דתי לא הוי רק חזותא בעלמא ולא יכול לחול עליו האיסור החדש שבא עתה בזמן הביעור וה"ה הכא לא מצי האיסור קונם לחול על החיותא בעלמא ורק אם הי' הדין בבירור דחזותא מלתא היא וא"כ קנה לשבח הכלי במה שצבע אז הי' יכול לאסור בקונם כיון דיש לו קנין בגוף הכלי הי' יכול לאסור בקונם גם לאחר שכבר ציירה אבל כיין דמספקא לן אי חזותא מלתא וא"כ אינו קונה בשבח הכלי ואין לו קנין בגוף הכלי דהא הוי איבעי' דלא איפשטא ומוקמינן להכלי ברשות בעלים הראשונים ואפילו אם הי' קונה בש"כ מ"מ הכא דלא הוי אלא חיותא בעלמא לא מצי איסור חדש לחול על החזותא והקצה"ח נחית ג"כ לפרש כן ולפי האמור א"ש היטב ודו"ק:

ד והנה במ"ש רש"י בסוף דבריו אבל מותרין הם להסיקן קודם זמן הביעור דהיינו דומיא דלאכלה עכ"ל ראיתי ביה"ת שהקשה דהא לקמן אמרינן דבזמן השביעית אינו רשאי ליהנות אלא במה שהנאתן וביעורן שוה דומיא דלאכלה אבל לא מה שהנאתן אחר ביעורן וקשה הא הוי הנאתן אחר ביעורן וא"ל כיון דאסור לצבוע בהן א"כ אינו יכול לעשות מהן רק הסקה והוה הסקה דומיא דלאכלה דזה אינו דהא באמת רשאי לצבוע בהן כמבואר בספר פ"י וא"כ כיון דרשאי לצבוע בהן אמאי יהי' רשאי להסיקן וצע"ג עכ"ל ודבריו נפלאו בעיני כיון דנחית לסברא זו הואיל דאסור בצביעה א"כ עומדין רק להסקה ומותר הלא רש"י ז"ל כ' באמת דאסור לצבוע בהן. ימה שקשה על רש"י דהא מבואר דניתנו לצביעה והדלקה וכמבואר ברמב"ם (פ"ה מהל' שמיטה ה"א) כבר תי' הפ"י דהא דמותר לצבוע הוא דוקא באיתן שנשאר השורש שלהן בארץ דהם אין להם ביעור אבל אם השורש מתקיים בארץ דיש להן ביעור אסור לצבוע בהן וא"כ ממילא י"ל כסברתי דרש"י כתב דאסור לצבוע בהן א"כ תו מותרין בהסקה הואיל דאינן עומדין לדבר אחר רק להסקה. אלא דגוף הסברא שלו אינו מובן דמנ"ל להאי סברא דהואיל דאסורין לדבר אחר מותרין בהסקה ולכאורה י"ל דסברתו כסברת הכ"מ (בפ"ה מהל' שמיטה ה"י) על מיני כיבוסין הואיל דאינן ראוין לאכילה לא אימעטי מקרא דלאכלה ומותרין אף שאין הנאתן וביעורן שוה. ובמפ"י כ' ע"ד היה"ת מכאן ראי' למ"ש הכ"מ שהביא דודינו הגאון ז"ל בעצמו דאינו ראוי לאכילה אינו ממעט מלאכלה וא"כ א"ש דמותר הכא בספיחת סוטים וקוצים משים דאינן ראוין לאכילה כלל לכך מותר אף בהנאתן אחר ביעורן עכ"ל אכתי י"ל לפי הנראה מדברי התוס' בד"ה ולדמיהן ביעור דמיני נבטים ראוין לאכילה ואינו מבואר ברש"י דסובר דמיני צבעים אינן ראוין כלל לאכילה והרבה י"ל עוד בזה:

אולם בגוף קושית היה"ת הנ"ל י"ל בזה דהא בהדי' מבואר במתני' (פ"ח דשביעית מ"ב) קל מהם שביעית שניתנה להדלקת הנר והיינו דילפינן לה מקרא דתהי' וכמבואר בפי' המשנה להרמב"ם ואמרו בספרי תהי' אף להדלקת הנר אף לצבוע בו צבע וכ"פ הרמב"ם (בפ"ה מהל' שמיטה ה"א) והנה מ"ש רש"י דאסור לצבוע בו או כמ"ש הפ"י דבדבר שנוהג בי ביעור אסור לצבוע משום דהצבע נשאר לאח"ז הביעור או כמו שכתבתי לפרש לצבוע בשכר לאחרים אבל הדלקה ודאי דמותר שהרי בשעה שמדליק נהנה ממנו וא"כ התירה התורה הדלקה ואף די"ל דמה שהתירה התורה הדלקה הוא דוקא הדלקת הנר שבשעת ביעורו נהנה אבל רש"י נקיט הלשין מותרין הם להסיקן קודם זמן הביעור והסקה לתנור אין הנאתן וביעורן שוה י"ל בזה דהואיל דהתורה התירה הדלקה תו אין חילוק בין הדלקה להסקה וזה שדקדק רש"י ז"ל בסוף דבריו דהיינו דומיה דלאכלה והיינו דהותר לגמרי כמו דמותר לאכלה הה"נ דהדלקה מותר:

ואין לדחות מהא דפריך הש"ס והא איכא ענים דמשתן אלמא דקושית הש"ס היא דתיחול עלייהו קדושת שביעית הואיל דהנאתן וביעורן שוה אלמא גם לענין הסקה אסיר. אולם באמת א"ש דהא תיקשי לפי"ז דמה פריך הש"ס והא איכא ענים דמשחן שמאירין כאבוקה ותיחול עלייהו שביעית הלא זה היא רק להדלקה להשתמש בהן להאיר וזה התורה התירה בפירוש דהא דרשינן מקרא דתהי' דמותר בהדלקה אלא פי' הסוגי' הוא דבודאי להדלקה מותר שהרי התורה התירה ורק עיקר השקלא וטריא דהש"ס אם יש בהעלים קדושת שביעית היינו אם מותר לעשות מהם שרשיפא וכדומה וקאמר הש"ס דאין בעצים קדושת שביעית הואיל דהנאתן אחר ביעורן וא"כ רשאי לעשות מהם שרשיפא וכסא ופריך והא איכא ענים דמשחן דהנאתן וביעורן שוה ויהי' נוהג בהם שביעית ויהי' אסור לעשות מהן כסא ושרשיפא וכדומה אבל להדלקה ודאי מיתר בהו שהרי התורה התירה בפירוש וכן פירש"י בד"ה והא איכא ענים דמשחן שמאירין כנר אבוקה לנושאן בידו והנאתן וביעורן שוה תיחול עלייהו שביעית עכ"ל והיינו לא לענין איסור הדלקה רק לשאר דברים שלא לעשות מהן כסא וכדומה ומשני רבא סתם עצים להסקה הן עומדין וכ"נ מדברי התוס' בד"ה והא איכא ובאה"ד מ"ש בשם הר"ת יעוש"ה בזה:

[פג]

שם בגמ' ומשני אמר קרא לאכלה במי שהנאתו וביעורו שוה יצאו עצים שהנאתן אחר ביעורן ופירש"י בד"ה יצאו ענים שלאחר ביעורם שנעשים גחלים הוא דהויא עיקר הנאתן אבל מיני צבעים בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע נמצאו הנאתן וביעורן שוה הלכך חיילא עלייהו שביעית ובתוד"ה שהנאתן וז"ל אבל צבע הנאתן וביעורן שוה דהנאתן כשלובשן ואז הוא כלה ומתבער הצבע מיום אל יום כו' ע"ש בתוס'. ונראה דהתוס' לא פי' כרש"י מלבד מה שהקשו על פירש"י אלא לפמ"ש התוס' (לעיל בדף ק' ע"א) בד"ה שאני התם וז"ל משום דאין הצמר משתנה מיד כשנותן בסממנים דאין קולט הצבע מיד עד ב' או ג' ימים כו' עכ"ל וא"כ הלא בפשיטות הוי אין הנאתן וביעורן שוה ואמאי מותר והוא דלא כפירש"י כאן דבשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע. ואולם כונת התוס' כאן הוא דלא פירשו כרש"י משום דס"ל דאין הצמר קולט עד ב' ימים או ג' וא"כ אין הנאתן וביעורן שוה והא דאמרינן גבי צביעה דמיקרי הנאתן וביעורן שוה הוא הואיל דגבי שביעית אמרינן חייתא מלתא היא א"כ הוה כאלו הצבע הוא עדיין בעין על הצמר ולא הוה עדיין כמבוער מן העולם ורק אז בשעת הלבישה מתבער מראה הצבע עם הנאת הלבישה ומיקרי הנאתן וביעורן שוה ו"ה שהקשו אח"כ על פירש"י דבשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע ואין נראה דהא אמרן דלענין שביעית חיותא מלתא היא ולא הוי ביעורו בקליטת הצבע עכ"ל וכוונתם הואיל דחזותא מלתא הוא לענין שביעית א"כ היי כאלו מראה הצבע הוא עדיין בעין ולא מיקרי ביעור רק בשעת לבישה שמתבער מראה הצבע עם הלבישה ומיקרי שפיר הנאתן וביעורן שוה:

ולעד"נ דניהא דאמרינן גבי שביעית חזותא מלתא הוא היינו אם כבר ניכר הצבע על הבגד משא"כ אם עדיין לא נקלט הצבע על הבגד האיך שייך לומר בזה חזיתא מלתא הוא הרי עדיין אין כאן שום מראה ולא שום חזותא וא"כ י"ל במ"ש התוס' דהנאתן וביעורן שוה הוא על שעת לבישה הלא כבר הי' ביעורן בשעה שנתן הסמנים לתוך המים ואז עדיין לא נקלט הצבע בהבגד ואולי י"ל דזה לא מיקרי ביעורן כיון שמיקרי עדיין כאלו הסמנים הם בעין וכל הכח של הסמנים הוא בהמים שבישל בהם הסמנים בהיורה ורק הצמר לא קולט הצבע עד לאחר ב' או ג' ימים:

ולכאורה י"ל אטו יפלגו במציאות מתי נקלט הצבע בהצמר אם מיד אי לאחר עבור ב' או ג' ימים. מיהא לפי האמור מובן שפיר די"ל דגם רש"י לא יחלוק על המציאות ורק רש"י כתב דבשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע היינו שהמים קולטין הצבע ויש להוסיף עוד ולומר דבאמת נקלט הצבע בהצמר תיכף ומיד ורק שאינו ניכר מיד המראה על הצמר ואם יקח הצמר מיד מן היורה ויניחנו במקום אחר אז אחר עבור ב' אי ג' ימים יהי' ניכר בעין מראה הצבע כשיתייבש היטב ונקרא הנאתן וביעורן שוה לשיטת רש"י ולהתוס' הוה הטעם דמיקרי הנאתן וביעורן שוה משום הלבישה דוקא משום דסוברים כל זמן שלא ניכר המראה בהבגד לא מיקרי עדיין הנאתן אף שתבא אח"כ המראה עלי' כשתתייבש ולשיטת רש"י זה מיקרי הנאה כשקלט הצבע אף שלא ניכר עדיין וי"ל בזה:

ועיין לקמן (בדף ק"ב ע"א) ברש"י ד"ה ולאו משרה וכבוסה שמשעה שמטילין פשתן או בגד ביין נתקלקל ונבער והנאתו אינו אלא עד ג' ימים וד' עד שיהא הפשתן שריי וכן הבגד ובמס' סיכה (דף מ"ם ע"א) פירש"י בד"ה ולא לכבוסה שמשעה ששורה הבגדים כו' נתבער ואבד לו והנאתו אינו עד שילבש הבגדים והתוס' שם הקשו על פירש"י שם דהא בהגי"ל (דף ק"א) קא חשיב מין הצבועין הנאתן וביעורן שוה ומה"ט הי"ל לאחשובי הנאתו אחר ביעורו שביעור בשעת צביעה ולבישה אח"כ ולמאי דבעי למימר התם יש שבח סמנין ע"ג הצמר ניחא דאין זה שייך גבי משרה וכבוסה כו' עכ"ל. ואולי נוכל לומר בכוונת דברי רש"י דבצביעה נשבח הבגד מיד בשעת הצביעה ונתייקר ומיקרי נהנה אז בשעת מעשה ואפילו אם נימא אין שבח סמנים ענ"ל מ"מ הרי נהנה ממנו שהרי נתייקר הבגד משא"כ במשרה וכבוסה לא הוה הנאה שאין מהדרך להתייקר בשביל הכביסה. ויש להוסיף עוד ולומר דבצביעה מיד שנתבער הרי קלט הבגד להצמר ואם יוציא הבגד מן היורה אח"כ ג"כ יקליט הצמר אבל בכביסה כששרה עוד לא נעשה פעולת הכביסה עד אחר זמן והרבה י"ל עוד בזה:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה