אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר
בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף קא.
[עב]
א דף ק"א ע"א איבעי' להו יש שבח סמנים על הצמר או אין שבח סמנים על הצמר כו' כל הסוגי'. והנה הפי' הפשוט לכאורה הוא כפי' הגאון ז"ל מובא בשמ"ק בד"ה ותרנהו וז"ל וקמבעי' להו הכי מי אמרינן יש שבח סמנים ע"ג הצמר וחייב לשלם לו דמים או דילמא אמרינן אין שבח סמנים ע"ג צמר וחזותא בעלמא הוא דאיכא ופטור ואי אין שבח סמנים עג"צ אמאי פטור הא קנינהו בשינוי דדקינהו ותרינהו ולישלם כשעת הגזילה עכ"ל וכן נראה מפירש"י ג"כ דכתב דהאיבעי' הוא אי חיותא מלתא או לאו מלתא ע"ש אלא דלפ"ז אינו מובן לכאורה מה קמיבעי' להש"ס או צריך לשלם בעבור הסמנים מאי מהני לן האי חילוקא אי קניא בשינוי או לא קניא בשינוי סוף סוף דמים צריך לשלם בעד הסמנים ועיין בתורת חיים כאן שכתב דכיון דקנאן חייב לשלם אפילו זרקן לים ותמה הפ"י עליו דגם אי לא קני בשינוי ג"כ חייב כשזרקן לים ומכח זה כתב הפ"י דהא דפריך הש"ס ת"ל דקני בשינוי קאי לפי המסקנא דהאיבעי' הוא אי מצי א"ל הש"ל בסמנים שע"ג הצמר וא"כ מקשה שפיר כיין דקני בשינוי א"כ אפילו יש שבח סמנים עג"צ נמי לא מצי מהדר לי' הסמנים שעג"צ אלא דמי מעליא בעי שלומי וע"ש בפ"י מ"ש עוד בזה ע"ד התוס' בד"ה דזל ציבעא והמעיין היטב בזה יראה שדוחק לפרש כדברי הפ"י וי"ל בזה:
והנה השמ"ק הביא בשם הר"ר יהונתן ז"ל פי' אחר וז"ל ומיבעי לן יש שבח סמנים עג"צ דחזותא מלתא הוא וחייב לשלם כל אותו עילוי' שנתעלה צמרו מפני סמניו תיפוק לי' דלא משלם אלא דמי סמנים לבדם דהא קנינהו בשינוי כשהדק אותם לעפר ושחקם עכ"ל. והנה לכאורה י"ל דמה קא מיבעי' אי השבח הוא לבעל הסמנים אם אמרינן יש שבח סמנים ע"ג הצמר והיינו דהסמנים היו שוים חמשה זהובים והצמר נשבח בעשרה זהובים ויהי' צריך לשלם לבעל הסמנים העשרה זהובים והלא גם הצמר סייעי' בהשבח אלא די"ל דיהי' נוטל בעל הסמנים בהשבח לפי החשבון דהיינו שהצמר הי' יפה ה' זהובים והסמנים ה' זהובים ועתה לאחר הנביעה שוה הצמר ט"ו זהובים יחלוקו ביניהם התמשה זהובים של השבח וזה דוקא אם אמרינן יש שבח סמנים עג"צ אבל אם אין שבח סמנים עג"צ אין בעל הסמנים נוטל כלום בהשבח ופריך הש"ס עלה דאם נפרש האיבעי' כן דמיירי דהי' שינוי פשיטא דאין בעל הסמנים נוטל כלום בהשבח ולפי פי' זה מובן היטב הפשט בגמ':
אלא דאינו מובן הא דקאמר הש"ס אח"כ ל"ל דגזל סמנים שרויין וצבע בהו מאי יש שבח סמנין עג"צ דא"ל הב לי סמנאי דשקלתינהו או דילמא אין שבח סמנין עג"צ דא"ל לא לך גבאי ולא מידי כו' והלא לפי' הרר"י ז"ל לענין דמי הסמנים לא קמבעי' להש"ס דפשיטא דמשלם ורק עיקר האיבעי' היא לענין השבח שנשבח הצמר ביותר מכדי דמי הסמנים א"כ מה קאמר דא"ל הב לי סמנאי ושקלתינהו וביותר קשה מה דקאמר הש"ס או דילמא אין שבח סמנים עג"צ דא"ל ליה לך גבאי ולא מידי הלא מיירי שרוצה לשלם לו דמי הסמנין ועוד י"ל בהסוגיא בזה:
ב ולולא דמסתפינא הי' נלע"ד לפרש הסוגי' ואולי גם כונת הרר"י ז"ל ג"כ כן והוא דהאיבעי' הי' על שניהם על הקרן ועל השבח דאי אמרינן יש שבח סמנים ע"ג הצמר א"כ נשבת מכח הסמנים שלי וצריך לשלם לו דמי הסמנים וגם השבח ואי אין שבח סמנים עג"צ א"צ לשלם לו לא השבח וגם הקרן דמי הסמנים א"צ לשלם לו והאיבעי' הי' סתם יש שבח סמנים עג"צ או אין שבח סימנים עג"צ ומפרש הש"ס להאיבעי' ה"ד אילימא דגזל סמנין ודקינהו ותרנהו וצבע בהן תיפוק לי' משום דקנינהו בשינוי וה"פ דבכה"ג היכי תיסק אדעתין לומר דיצטרך לשלם בעד השבח שהשביחו הסמנים להצמר הלא קודם שצבע בהן קני להו בשינוי ושלו הוא דאשבח. וקאמר הש"ס ל"צ דגזל סמנים שרויין וצבע בהי דלא עשה שינוי בהם קידם הצביעה ומפרש הש"ס להאיבעי' יש שבח סמנים עג"צ דא"ל הב לי סמנאי דשקלתינהו וה"ספכי היא רוצה אותם הסמנים עצמן שהם שלו והרי הסמנים הללו בעצם הם השביחו הצמר ורוצה לחלוק עמו השבח ויש להוסיף עוד ולומר דהא דהצמר הי' שוה ה' זהובים והסמנים ג"כ הי' זהובים ורוצה בעל הסמנים לחלוק עמו גם הצמר הצבוע עצמו שהרי הם כשותפים בהצמר הצבוע אי דילמא אין שבח סמנים מנ"ל דא"ל לית לך גבאי ולא מידי והיינו דגם על הקרן דמי שווי' של הסמנים א"ל כן וע"ז פריך הש"ס דעל דמי שיו' של הסמנים מי מצי א"ל לית לך גבאי נימא לי' הב לי סמנאי דאפסדתינהו והיינו דעכ"פ מדין מזיק מתחייב והיינו דניהא דעל אותו צר דיזכה בעל הסמנים גם בהשבח שפיר קמבעי' לי' אבל על אותו צד דלא יתחייב בקרן דמי הסמנים קשה דמה קמבעי' לי' פשיטא דמחויב לשלם עכ"פ דמי הסמנים דהא אזקינהו לסמנים:
ועפ"י פירוש זה לא הי' קשה קושית הפ"י בהא דקאמר הש"ס ל"צ דגזל סמנים שרויין והקשה דמ"מ הא קניא בשינוי מעשה הצביעה ואע"ג דאיכא לאוקמי ביכול להעבירו ע"י צפון דהי"ל שינוי החוזר היינו לענין הצמר אבל לענין הצבע גופא ודאי הוי שינוי גמור שינוי הגוף ושינוי השם והצביעה גופא אינה חוזרת לברייתה כלל כו' ע"ש מ"ש ויש לפלפל בדבריו. אולם לפי פי' זה א"ש דהא דקאמר הש"ס דגזל סמנים שרויים הוא לענין זה דלא נימא דקני לה להסמנים קודם הצביעה ושלא יהי' לבעל הסמנים חלק בהשבח אבל אם בשעת השינוי הי' השבח בזה י"ל דלא קנה הגזלן השבח ורק השבח הוא להנגזל וא"כ ל"ק קושית הפ"י הנ"ל אולם אכתי תקשה לפמ"ש הרא"ש בריש פרקין (סי' ג') דשינוי קונה למפרע משעת גזילה וכן הוא שיטת התוס' לעיל (בדף צ"ה ע"א) ד"ה משלם דמי פרה ע"ש ובמהרש"א מ"ש בזה ועיין לעיל (על דף צ"ג ע"ב) [או"א אק"א] ולעיל (על דף י"א ע"א) [אומיא אק"ר] בארתי קצת ענין זה א"כ אכתי תיקשי קושית הפ"י הנ"ל דגם בגזל סמנים שרויים איכא שינוי מה שצבעו וי"ל בזה:
ג והנה הפ"י האריך בקושיא הנ"ל וכתב דלאוקימתא דהש"ס דצבע בהי קיפא איכא למימר בדוחק דהתם לא נתכוין לקנותו מסתמא באותו שינוי כיון דאין השינוי אלא בשעת הצביעה ובההוא שעתא מקלקל הוא ואין כוונתו אלא להזיק אבל לאוקימתא דזל ציבעא יש לתמוה דאף אם יש שבח סמנים עג"צ מהיכי תיתי נאמר דסגי לי' באותו השבה כיון דקניא בשינוי בשעת הצביעה ודמי מעליא בעי שלומי וצ"ל דבכה"ג לא מיקרי שינוי ולא ידעתי למצוא טעם לזה וצ"ע עכ"ל הפ"י. והנה במ"ש הפ"י להאי אוקימתא דצבע קופא י"ל דלא נתכוין לקנותו מסתמא באותו שינוי כו' י"ל בזה דמנ"ל להגאון הפ"י ז"ל דצריך כוונה לקנות בהשינוי והרי בשינוי דממילא ג"כ קונה אף דאז בשעת השינוי אין הגזלן יודע כלל ואפ"ה קונה ועיקר הטעם דשינוי קונה הואיל ולא הוי כעין שגזל. מיהא לפמש"ל בפ"ק (על דף י"א ע"א) שם דשינוי המקלקל ל"ק וא"כ י"ל דבצבע קופא הוה שינוי המקלקל ול"ק וא"ש להאי אוקימתא דצבע בהו קופא וי"ל בזה. ולפ"ז אילי י"ל גם להאוקימתא דזל ציבעא והיינו דזל צמר צבוע א"כ אילי היה זה ג"כ כמו שינוי המקלקל דע"י השינוי זל הצמר והסמנים נתקלקלו לגמרי כן הי' נראה לכאורה:
אלא דיש לדחות זה דניהא דשינוי המקלקל ל"ק הוא דוקא היכא דמעשה השינוי מצד עצמותה הוא קלקול אבל הכא דשינוי זה דצבע בה להצמר לא הוי קלקול באמת ורק עתה דזל ציבעא הזה לריעותא ע"י הצביעה זה לא מיקרי שינוי המקלקל והיל"ל דקני בשינוי זו ועוד עפ"י מ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות בסוגיין דאוקימתא דזל ציבעא היינו דזל לאחר הצביעה דאל"כ ליחייב מדד"ג דהא הוא מזיק א"כ פשיטא דלא נוכל לומר דצביעה היי שינוי המקלקל מכח דהוזל אח"כ:
והנלע"ד בישוב קושית הפ"י הנ"ל עפי"ד הרא"ש בר"פ הגוזל עצים (סי' נ') שכ' שם דבגזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה דמשלם כשעת הגזילה ולא אמרינן דלישלם כמו שהי' שוה רגע אחת קודם הלידה והגיזה וכ' וז"ל וגם נראה אע"ג דקאמר דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל טעונה העומדת ליגזז דמשמע דשמין הפרה כמה הי' שוה רגע אחר קודם ללירתה והרחל סמיך לגיזותה והכי הוה מסתבר כו' ודמיא להא דא"ר האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחברי' מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' תברא או שתיא משלם ד' משום דברשות הנגזל אייקר מיהו אינו משלם אלא כמו שהי' שוה בשעת הגזילה דכל היכא דקנאה גוף הגזילה בשינוי ואינו מחייב לשלם אלא דמי חזרת השומא לשעת הגזילה והכי כייל בסיפא זה הכלל כל הגזלן משלמין כשעת הגזילה כו' טו ולא דמי לתברא או שתיא דהתם איבדה מן העולם דבאותה שעה נעשה גזלן אבל היכא דהגזילה בעולם אלא שנשתנית וקנאה באותה שינוי משלם כשעת הגזילה עכ"ל הרא"ש ז"ל. והנה לכאורה פירוש דברי הרא"ש היא דבשלמא כשהחפץ הוא בעולם אז שייך לומר דקונה להחפץ בהשינוי תי אמרינן דקונה למפרע משעת גזילה אבל אם החפץ שנשתנה ליתא בעולם ולא מצי או הקנין לחול תו לא אמרינן ג"כ דחל למפרע ובתברא או שתיא השינוי מעבירו ומאבדו מן העולם לא מצינן לומר דחל אז הקנין בזה שעשה השינוי דזה לא מיקרי שינוי רק איבוד מיקרי ולא שייך לומר ממילא דקונה למפרע משעת גזילה כן הי' נראה לכאורה הפי' בדברי הרא"ש ז"ל ועיין לעיל (על דף י"א ע"א) שם מ"ש בזה. וא"כ י"ל בצביעא ניהא דמשכיח להצמר מ"מ הסמנים נאבדים לגמרי והיה כאלו נאבדו מן העולם דהא הסמנים בעצמם אינם ראוים עוד לשים דבר ואפילו כי מעברי' ע"י צפון אעבורי' מעברי' וא"כ לא שייך לומר בזה שיקנה להסמנים בשינוי זה שצבע אותם על הצמר הלא לאחר הצביעה אינם שוים כלום ולא קנה לגוף הסמנים בזה שצבע בהם להצמר וי"ל בזה:
אלא לפמש"ל שם פי' אחר לדברי הרא"ש ותורף הדבר היא דכוונת הרא"ש הוא לחלק בין שינוי לטובה לשינוי המקלקל דשינוי המקלקל לא מיקרי שינוי עיי"ש (לעיל בדף י"א ע"א) א"כ י"ל הכא ג"כ דזה מיקרי שינוי המקלקל לגבי הסמנים עצמם ולא מיקרי שינוי לקנות ודוקא לעיל דדקינהו ותרנהו להסמנים הוה שינוי לקנות הסמנים דהא הוא שבח להסמנים אבל אם כבר היו שרויים וצבע בהם לא מיקרי שינוי לקנות. מיהו לאוקימתא דזל ציבעא אכתי יש לעיין בזה וכמש"ל:
ועוד נוכל לומר בפשיטות דזה לא מיקרי שינוי להסמנים במה שצבע בהן משום דלא עשה בהן שום מעשה בגופן וגם עדיין הם כמו שהיו בראשונה דהי' הצבע מונח בכלי ועתה הניחה על הצמר וזה לא מיקרי שינוי כלל אבל בדקינהו יתרנהו שפיר מיקרי שינוי וז"נ לע"ד:
[עג]
(א) שם אלא הב"ע כגון דגזל צמר וסמנין דחד וצבעי' לההוא צמר בהנך סמנין וקא מהדר לי' ניהלי' לצמר יש שבח סמנים עג"צ כו' לא צריכא דזל ציבעא. ופירש"י בד"ה דזל ציבעא צמר צבוע הוזל בעולם ואין מגיעין שבח לדמי סמנין כו'. משמע מפירש"י דהושבת הצמר ע"י הציבעא דהיינו מעיקרא הי' שוה הצמר ה' זהובים והסמנים ג"כ ה' זהובים ועכשיו שוה הצמר הצבוע שמונה זהובים ונשבח הצמר ירק שיש הפסד שלא מגיע כדי שווי הסמנים. אולם לרבינו הרמב"ם י"ל שיטה אחרת בזה שכ' (בפ"ג מהל' גזילה ואבידה ה"י) מי שהי' לו צמר וסמנים שרויין ובא אחד וצבע הצמר בסמנים שלא מדעת חבירו משלם לו דמי מה שהפסיד בצמר ואינו מחשב לו שבח סמנים שע"ג הצמר ואם תפיס הניזק דמי מה שחסרו מן הסמנים אין מוציאין מידו. ובהשגות הראב"ד ז"ל א"א על בבא ראשונה דמשלם לו דמי מה שהפסיד בצמר ר"ל וזה הצבע והשבח אין כל שוה אלא דמי הצמר עכ"ל ועל בבא השני' דאינו מחשב לו שבח סמנים שע"ג צמר כ' צ"ל שיש כאן שיבוש והכי איבעי' לי' למימר אינו משלם לו מה שהפסיד בסמנים ומחשב לו שבח סמנים שע"ג צמר ואם תפיס הניזק כו' עכ"ל הראב"ד ובה"ה כ' עלה וז"ל ויהי' פי' המאמר כך כגון שהצמר נגרע מערכו אשר הי' מתחילה והוא שלא חשב שבח הצמר עתה בכלום זהו שמשלם לו אבל אינו משלם לו דמי הסמנים כלל אעפ"י שחסרו מן הסמנים דאמרי' יש שבח סמנים עג"צ עכ"ל ה"ה ועיין בלח"מ שם מ"ש בזה. ובאמת אין מובן כלל דברי הרמב"ם ז"ל:
ולעד"נ לפרש דברי הרמב"ם ז"ל וכוונתו והוא דלכאורה י"ל אם גזל מאחד צמר וסמנים והצמר הי' שוה ה' זהובים והסמנים היו ג"כ שוים ה' זהובים ועכשיו לאחר הצביעה אין הכל היה אלא ה' זהובים דלשיטת הטור יכול לפטור א"ע במה שמחזיר לו הצמר הצבוע משום דדילמא יש שבח סמנים עג"צ והלא סוף סוף אינו שוה עתה הצמר והסמנים רק חמשה זהובים ומעיקרא הי' שוה עשרה זהובים וא"כ הרי הפסידו ממין ה' זהובים והאיך הי נחשב זה להשבה. ובשמ"ק בסוגיין בד"ה ולענין פסק כ' הרמ"ה ז"ל בפריטיו באה"ד וז"ל ואפילו מאן דדאין דד"ג ה"מ היכא דלא מהדר לי' דידי' אבל הכא אי סבירא דיש שבח סימנים עג"צ השבה מעלייתא קא עביד ופטור או דילמא אין שבח סמנים עג"צ ועמרי' יהיב לי' וסמנים לא יהיב לי' ומחויב לשלם דמי סמנים ולא איפשטא הלכך תימרא לתובע וקולא לנתבע עכ"ל הרי דכבר עמד בזה הרמ"ה ז"ל. יעיין עוד בשמ"ק בד"ה רבינא באה"ד וז"ל כל שפסקנו בהם שהדבר ספק כך היא לדעת גדולי הפוסקים ומ"מ חכמי הדורות שלפנינו פסקו ששאלות אלו לא נאמרו אלא לדעת מי שאינו דן דד"ג וכגון שלא הגבי' הסמנים אלא שדחה הצמר לתוכן שאם הגביהן ודאי חייב להחזיר דמי הסממנין ועכשיו שאנו דנין דד"ג חייב בכולן חוץ מן האחרונה שלא נעשית ע"י אדם הא באחרות חייב אעפ"י שלא הגבי' הסמנין עכ"ד הרב המאירי ז"ל. ועיין בבעה"מ ובמלחמות כ' היינו דקאמר רבינו הגדול ז"ל והוא דזל ציבעא פירוש דזל אחר שצבעו כו' ע"ש והרי מבואר בראשונים ז"ל שהעירו בזה:
אלא די"ל גם לשיטת הרמ"ה ז"ל דכ' הטעם לפטור גם לדידן דדיינינן דד"ג והטעם משום דמהדר לי' דידי' אכתי תקשה הא תינח לגבי הסמנים דאם יש שבח סמנים עג"צ מיקרי דמהדר לי' גוף הסמנים כמו שהם בעיני' אבל מדוע לא יחשב מזיק על הצמר גופי' דהואיל דצמר צבוע הוזל בעולם א"כ נימא דהצמר גופי' נתקלקל ע"י הצבע דהא מעיקרא הי' שוה ה' זהובים ועכשיו עם הצבע אינו שוה רק ה' זהובים והלא אם ילכלך בטיט או בדבר מאוס אחר להצמר לבן של חבירו ויתקלקל הצמר שלא יהי' חוזר לבן גם ע"י כיבוס הכי נימא דיפטור כשמחזיר לו הצמר המלוכלך כמו שהוא בודאי דמחויב לשלם מטעם מזיק גמור וה"נ דכוותי' וצ"ל בטעמו של הרמ"ה ז"ל דהואיל דהצמר בעצם לא נפחת משווי' דמעיקרא שהרי גם עכשיו לאחר הצביעה הוא שוה ה' זהובים כמו שהי' שוה מעיקרא לא נחשב היזק על גוף הצמר דהא לא ניכר כלל ההיזק דמעיקרא הי' שוה ה' זהובים ועכשיו שוה ה' זהובים ואף דעתה הוא עם הצבע שעליו הלא כי לא הי' הצבע עליו ג"כ הי' שוה ה' זהובים ומש"ה לא מיחשב היזק כלל לגבי הצמר ורק לגבי הסמנים ולזה כי יש שבח סמנים עג"צ א"כ מיהדר לי' גוף הסמנים מיקרי ופטור כנלע"ד בפי' דברי הרמ"ה ז"ל וזה הוא ג"כ שיטת הטור בחו"מ (סי' שס"ג) דכתב דאם הצמר הצבוע שוה עתה כמו שהי' שוה הצמר הלבן שפטור משום דדילמא יש שבת סמנים עג"צ והרי מהדר לי' הסמנים ע"ש:
ב אולם לרבינו הרמב"ם ז"ל שיטה אחרת בזה והוא דמפרש להסוגי' גם לדידן דדיינינן דד"ג ואפ"ה פטור מלשלם בעד הסמנים משום דמהדר לי' גוף הסמנים וכסברת הרמ"ה ז"ל ורק דמפרש דכל הפלפול בגמ' הוא רק על ההפסד של הסמנים הוא דיכול לומר לו הש"ל אי אמרינן יש שבח סמנים עג"צ הא מהדר לי' הסמנים בעיני' מיקרי אבל על ההפסד שהפסידו בהצמר מזה לא איירי כלל הסוגי' דהא פשיטא דעל ההפסד שבצמר בודאי מחויב לשלם לו כגון שהצמר הי' שוה ה' זהובים והסמנים ה' זהובים ואחר הצביעה אינו שוה ג"כ יותר רק ה' זהובים א"כ מחלקינן ההפסד בשוה חצי' על הצמר וחצי' על הסמנים וא"כ החצי' שהוא על הצמר בודאי משלם והחצי' שהוא על הסמנים הוה איבעי' דלא איפשטא דאי אמרינן יש שבח סמנים עג"צ הרי פטור דקמהדר לי' הסמנים מיקרי ומהני תפיסה. ומעתה יתיישב לשונו של הרמב"ם ז"ל מי שהי' לו כו' משלם לו דמי מה שהפסיד בצמר והיינו דההפסד של הצמר דהיינו החלק ההפסד המגיע להצמר זה ישלם וכ' ואינו מחשב לו שבח סמנים שע"ג צמר כוונתו בזה לשלול שיטת הרמ"ה ז"ל דלא נימא הואיל דסוף סוף שוה הצמר עתה ה' זהובים כמו שהי' שוה קודם הציבעא ולא מיקרי הפסד להצמר וכמו דסובר הרמ"ה אלא דזה משלם לו ההפסד שבצמר משום דמה ששוה עתה ה' זהובים הוא משום דאיכא ג"כ הסמנים על הצמר שהרי עם הצביעה הוא שוה עתה ה' זהובים וזה שדקדק רבינו ז"ל ואינו מחשב לו שבח סמנים שע"ג הצמר והכוונה דלא יוכל הגזלן לומר הרי הצמר שלך שוה עתה ה' זהובים כמו שהי' שוה מעיקרא ולא יוכל לחשב לו השבח הזה לקרן של גוף הצמר:
וכתב עוד ואם תפיס הניזק דמי מה שחסרו מן הסמנים אין מוציאין מידו ע"כ וכוונתו שעתה ששוה הצמר אחר הצביעה ה' זהובים כמו שהי' שוה קודם הצביעה דחשבינן חצי ההיזק על הצמר וחצי ההיזק על הסמנים ורק דההיזק שהוא על הצמר צריך לשלם לו אבל ההיזק שעל הסמנים לא נוכל להוציא מידו דדילמא יש שבח סמנים עג"צ ואם תפס הניזק דמי מה שחסרו מן הסמנים דהיינו שתפס חצי הנזק שהיינו מחלקים הנזק חצי' על הצמר וחצי' על הסמנים יהי' עולה ב' וחצי זהב על הצמר וב' וחצי זהב על הסמנים וב' וחצי זהב שעולה ההפסד על הצמר זה כבר שילם לו ותפס הניזק עוד ב' וחצי זהב שעולה ההיזק על הסמנים אין מוציאין מידו ומשום דהוה איבעי' דלא איפשטא מהני תפיסה. ונוכל לומר דמ"ש הראב"ד על בבא ראשונה דמשלם לו דמי מה שהפסיד בצמר ר"ל וזה הצבע והשבח אין כל שוה אלא דמי הצמר עכ"ל כוונתי ז"ל הוא ג"כ לפרש דברי הרמב"ם כמ"ש דעתה לאחר הצביעה הוא שוה כמו שהי' שוה קודם הצביעה וא"כ הוה ההפסד חצי' על הצמר וחצי' על הסמנין ודלא כפי' ה"ה בזה. ומ"ש עוד הראב"ד על בבא שני' שיש כאן שיבוש לפענ"ד לפמ"ש דברי הרמב"ם מתפרשין שפיר וא"צ לשבש הספרים:
ג אלא דיש לדקדק על לשין רבינו ז"ל מדוע שינה לשונו מסוגית הגמ' דבגמ' דמוקי לההוא אוקימתא דצמר וסמנין דחד נקיט הש"ס הלשון דגזל צמר וסמנים דחד והרמב"ם נקיט הלשון מי שהיו לו צמר וסמנים שרויים ובא אחד וצבע הצמר בסמנים שלא מדעת חבירו כו' ולמה לא נקיט רבינו הלשון שגזל ואף דכתב לההוא דינא בהל' גזילה ואבידה מ"מ הלא דרכו של רבינו הרמב"ם ז"ל לדקדק ולכתוב לשון הגמ' כידוע דרכו בקודש. ואולי נוכל לומר דלכוונה זו שינה הרמב"ם והשמיט לשון גזל והוא בהקדם מש"כ הקצה"ח (בסי' ד"ש סק"א) בהא דהני שקולאי דתברו חביתא דחמרא שוה ד' וביום השיק שוה ה' דמשלמים לחנוני ה' והלא כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה והשומרים כשעת פשיעה והעלה הקצה"ח דאם הי' ידוע שיתייקר הגזילה משלם באמת כיוקרא דלקמי' מטעם דד"ג שהרי גרם לו היזק בזה שגזלה ממנו ע"ש והנתה"מ שם חולק עליו עש"ה ולעיל (על דף קו"ף ע"ב) [אוס"ט] הארכתי קצת בזה:
וכעת עיינתי עוד בזה ונלע"ד בפשיטות דלא נוכל לחייבו לגזלן לשלם כיוקרא דלקמי' מדין גרמי והוא משום למסקנת הש"כ (בסי' שפ"ו סק"א) דד"ג דחייב הוא רק מדרבנן והרבה דינא דגרמי יש אשר פטור מלשלם ולא דיינינן לי' והטעם דכל מידי דשכיח קנסינן לי' וחייבוהו רבנן לשלם וכל דלא שכיח כ"כ לא קנסוהו רבנן וא"כ י"ל דבגזלן לא מחייבינן לי' מדד"ג אפילו אם הי' ידוע שיתייקר משום דלא שכיח שיגזול ויהי' ג"כ בו גרמי להזיק ומש"ה לא משלם כיוקרא דלקמי' והיכא דתברא או שתיא משלם כמו שהי' שוה אז בשעת שתי' ושבירה אבל באיתבר ממילא משלם זוזא כמו שהי' שוה בשעת הגזילה ולא מחייבינן לי' על שעת הגזילה לשלם כיוקרא דלקמי' ואם נתייקר אחר השתי' והשבירה לא מחייבינן לי' לשלם כיוקרא דלקמי' אפילו אם הי' עתיד להתייקר משום האי טעמא הואיל דלא שכיח לא חייבוהו רבנן ביה:
ויש להוסיף עוד ולומר אפילו להסוברים דד"ג מחויב מה"ת לשלם דדינא הוא ולא קנסא אפ"ה לא משלם כיוקרא דלקמי' משום דעל שעת הגזילה לא נוכל לחייבו יותר ממה שהי' שוה אז דאם באנו לחייבו כיוקרא דלקמי' הרי עדיין לא נתייקר ובידו להשיבו לבעליו ואם נשבר אח"כ אז לא גרס הוא ההיזק ורק על גזילה הראשונה לא נוכל לחייבו יותר ממה שהי' שוה אז בשעת הגזילה. אלא דבתברא או שתיא דמשלם כמו שהי' שוה אז ואם הי' עתיד להתייקר לישלם כיוקרא דלקמי'. והנלע"ד בזה משים דבשעת הגזילה אז כבר יצא החפץ מרשות הנגזל שהרי גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וא"כ משעת גזילה יצא הדבר מרשות הנגזל ובתברא או שתיא דמשלם ד' הוא מטעם מזיק ועיין בקצה"ח (סי' ל"ד סק"ג ובנתה"מ שם סק"ה) האריכו בזה. ומעתה י"ל דדוקא מזיק ממש חייב אבל היכא דלא הוי מזיק ממש רק מכח גרמי באין לחייבו אז היכא דכבר יצא הדבר מרשותו לא מחייב עלה ומש"ה בתברא או שתיא דמשלם ד' דוקא אם אז הי' שוהם ד' אבל אם אז לא שוה ד' רק שעתיד להתייקר ולהיות שוה ד' לא מתחייב עלה מדד"ג ויש להאריך עוד בזה ולהסביר הדבר יותר:
והנה כבר הבאתי לעיל דברי הרמ"ה דמש"ה לא מחייב מדד"ג הכא משום דמחזיר לו הדבר בעיני' וזה דוקא אם יש שבח סמנים עג"נ ע"ש בשמ"ק שהבאתי לעיל והקשיתי דעכ"פ ליחייב על מה שהזיק להצמר ולעיל כתבתי בזה. וכעת נלע"ד דנוכל ליישב זה דהואיל דכבר גזל מתחילה להסמנים ולהצמר בכה"ג לא מתחייב תו מטעם דד"ג וכמ"ש בטעם הדבר ויתכן יותר לפי הסברא שכתבתי דכל הא דמחייב מדד"ג הוא מטעם קנסא דרבנן והיכא דגזל מקודם לא מחייב תו מטעם דד"ג הואיל דלא שכיח וא"כ א"ש הא דלא מחייב לשלם בעד הצמר והסמנים דהא גזלם להצמר והסמנים וכשנעשה גזלן תו לא מחייב עלה מדד"ג כל דאיתנהו בעיני' ומהדר להו וע"כ צ"ל כן דאל"כ בגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאו"ל הש"ל והלא החמץ נאסר בהנאה וליתחייב לשלם מטעם דד"ג שהרי הפסידו בזה שגזל החמץ ולא החזירו קודם הפסח ואף דיש לדחות ולומר הואיל דבמה שלא החזירו לא עבד מעשה רק הוא בשוא"ת ולא מתחייב מדד"ג רק דוקא היכא דעביד מעשה מ"מ תיקשי דניחייבי' מדד"ג על הגזילה עצמה שהרי ע"י הגזילה עצמה בא ההיזק לבעלים אלא ע"כ דהיכא דמחזיר לו החמץ בעיני' לא מתחייב עלה מדד"ג והוא כסברת הרמ"ה ז"ל הנ"ל ורק דאי אמרינן אין שבח סמנים עג"צ לא מיקרי דמחזיר לו בעיני' ומתחייב עלה לשלם מטעם גזילה אבל אם יש שבח סמנים עג"צ מיקרי השבה לענין הגזילה וממילא דלא מתחייב ג"כ מדד"ג הואיל דהוא מחזיר לו בעיני' וליכא חיובא כלל לשלם מדד"ג דהא מחזיר לו הסמנים בעיני' מיקרי דמה לי אם היו הסמנים מונחים בכלי שלהם או שמונחים על הצמר וי"ל בזה אבל על הצמר לעולם לא מתחייב מטעם דד"ג דהא מחזיר לו הצמר בעיני' מיקרי ומקיים השבה דגזילה ולא נוכל לחייבו תו מטעם דד"ג שהרי הצמר אינו שוה עתה כמו שהי' שוה מקודם משום דכל שהוא גזלן תו לא מחייב עלה מדד"ג כלל וכמש"ל וזה ניחא בגזלן שגזל להצמר והסמנים משא"כ אם לא גזלן להצמר והסמנים רק שהי' מינח צמר וסמנים שרויין של ראובן ובא שמעון וצבע להצמר בהני סמנים דלא נתכוין לגזלם א"כ מתחייב לשלם בעד ההפסד שהפסידו בצמר מטעם דד"ג יעל הסמנים תליא אם יש שבח סמנים עג"צ מיקרי דמחזיר לי בעיני' ולא הפסידו כלל דמה לי אם היו הסמנים מונחים בכלי או שמונחים עג"צ אבל אם אין שבח סמנים עג"צ אז מחויב מטעם דד"ג ומש"ה נקיט הרמב"ם ז"ל לדיני דוקא כשלא גזלן מקודם הצביעה. ונ"ל לפי הנ"ל דהא דקאמר הש"ס ל"צ דגזל סמנים וצמר דחד לאו דוקא הוא דגזל אלא בלא גזל ורק שצבעו שלא מדעת בעה"ב. או אולי הי' בגירסת הרמב"ם כן דמיירי בלא גזל:
ד אלא שי"ל לכאורה במ"ש המאירי ז"ל הובא בשמ"ק וז"ל ומ"מ חכמי הדורות שלפנינו פסקו ששאלות אלו לא נאמרו אלא לדעת מי שאינו דן דד"ג וכגון שלא הגבי' הסמנים אלא שדחה הצמר לתוכן שאם הגביהן ודאי חייב להחזיר דמי הסמנין ועכשיו שאנו דנין דד"ג חייב בכולן חוץ מן האחרונה שלא נעשית ע"י אדם הא באחרות חייב אעפ"י שלא הגבי' הסמנין עכ"ל. והנה נראה דחולקים על סברת הרמ"ה ז"ל ורק היכא דהזיק בדד"ג אפילו שמחזיר גוף הדבר בעיני' ג"כ חייב מדד"ג וכן הוא שיטת הבעה"מ והרמב"ן במלחמות ע"ש וקשה לכאורה מהא דגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאו"ל הש"ל ליתחייב מדד"ג שהרי הפסידו במה שגזל ממנו החמץ. ואם היינו אומרים כשיטת הנוב"י דהחמץ מותר להנגזל לאחר הפסח א"כ לא הפסידו כלל אלא שכבר הבאתי לעיל על דף ס"ט ע"א) אומ"ח אק"ג] דעת הרמב"ן ז"ל דסובר דגם להנגזל אסור החמץ לאחה"פ א"כ קשה ליתחייב מדד"ג. ועוד תקשה ביותר מהא דבהמה יוצאה לסקול או"ל הש"ל ולתחייב מדד"ג וצ"ל בסברת הראשונים ז"ל משים דעל הגדלה גופי' לא נוכל לחייבו א' משום דלא נעשה אז ההיזק עדיין וא' בשעה שנעשה הנזק לא עביד מעשה וגרמי לא מתחייב רק אם בשעת מעשה אתעביד הנזק. וזה הוא כוונת הרמב"ן ז"ל במלחמות דהרי"ף הביא להאי איבעי' דיש שבח סמנים עג"צ והביא אוקימתא הראשונה דגזל צמר וסמנים שרויים לחד וצבעי' לההוא צמר בהנך סמנים וזל ציבעא ומביא ג"כ אוקימתא דרבינא דצמר דחד וסמנים דחד ואתא קוף צבעי' להאי צמר בהני סמנים ומיבעי' אי יש שבת סמנים. עג"צ ולא איפשטא וכ' הבעה"מ ולמאן דלא דאין דד"ג ודמיא לדרבה בזורק מטבע של חבירו לים הגדול כו' והשתא דקיי"ל דרד"ג ל"ש הכי ול"ש הכי מיחייב עכ"ל וכ' הרמב"ן הבו לי' אפרין לבעה"מ ז"ל דהיינו דכ' רבינו הגדול ז"ל בעי' דזל ציבעא פי' ר"ל לאחר שצבעו ולא כתב דצבע בהו קופא עכ"ל וכוונתו ז"ל הואיל דלא נעשה ההיזק בשעת מעשה דהא אז בשעת הצביעה לא הוזל עדיין וא"כ לא מיקרי היזק או ולאחר שהוזל אז לא עשה ההיזק בידים ולא נובל לחייבו מדד"ג כן הוא כוונת הרמב"ן ז"ל. ולכאורה קשה הא כבר נתחייב עלה מדין גזלן בשעה שגזל וא"כ אם נעשה ההיזק אח"כ אפילו ממילא ג"כ ליתחייב מדד"ג ואולי זה הוא כוונת בעה"מ בהקושיא שלו דלמאן דדד"ג היל"ל דמתחייב בכה"ג וגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאו"ל הש"ל ובהמה יוצאת ליסקל דאו"ל הש"ל הוא דוקא למאן דלא דדד"ג ולא אתיא כר"מ אף שהוא סתם משנה שהרי ברישא דמתני' בגזל עבדים והזקינו הוה פלוגתא דר"מ ורבנן וי"ל בזה ולהרמב"ן צ"ל כמש"ל דהואיל דבשעת גזילה לא הזיקו עדיין ואח"כ כשהגיע פסח ונאסר בהנאה אז הוה בשוא"ת ולא מתחייב מדד"ג. ועיין בש"כ (ס"ס שס"ג) הביא דברי הבעה"מ והרמב"ן הנ"ל ופי' ג"כ כן דהוא משום דאין ההיזק בשעת מעשה הצביעה כיון דזל אחר הציבעא:
ה ובעיקר דברי הקצה"ח שהעלה דהיכא שעתיד להתייקר אז גם גזלן משלם כיוקרא דלקמי' ומשמע מדבריו דאפילו איתבר ממילא כי הראי' שהביא מדברי הרמב"ן במלחמות בפ' המפקיד דשם איירי הרמב"ן ז"ל על היכא דמת השור דמשלם דמי בשר בזול ועלה כתב הרמב"ן דאם הי' יכול להמתין עד יום השוק הי' משלם כשער של יום השוק והביא הא דגזל חביתא דחמרא ע"ש וצ"ל הטעם משום דבשעת גזילה נתחייב עלה לשלם כיוקרא דלקמי' אע"ג דבידו להחזיר לו גוף החפץ הגזול קודם שיתייקר משום דכשמחזיר לו החפץ קודם שיתייקר יכול הנגזל להחזיק החפץ ולא ימכרנו עד שעת היוקר וגם דכשיחזיר אז לא יהי' גזלן עליו תו וא"כ י"ל בגזל חמץ ועעה"פ דאו"ל הש"ל והלא ידוע הוא כשיחזיר לו לאחה"פ לא יהי' שוה כלל וכי היכא דסובר הקצה"ח דמתחייב הגזלן לשלם כיוקרא דלקמי' מטעם דד"ג ה"נ ליתחייב על שעת גזילה לשלם על החמץ ולא יפטור אף שיחזיר לו החמץ משום דבזה גורם לו ההיזק בשעת הגזילה ואי משום דיכול להחזיר לו קודם הפסח הלא אז לא יהי' תו עליו שם גזלן כלל. והנה לסברת הרמ"ה בפריטיו הנ"ל דהיכא דמחזיר לו גוף הדבר בעיני' לא מתחייב מדד"ג א"כ א"ש דבחמץ מחזיר לו גוף החמץ בעיני' אלא להראשונים הנ"ל דכתבו דסוגיא זו אזלא אליבא דמאן דלא דדד"ג אבל לדידן דפסקינן דד"ג חייב ה"נ בסוגיין חייב לשלם אע"ג דלא איפשטא האיבעי' אי יש שבח סמנים אלמא אע"ג דמחזיר לו גוף הדבר בעיני' אפ"ה מחייב עלה מדד"ג דהא אי נימא דיש שבח סמנים עג"צ חשיב כמחזיר לו בעיני' אלמא דלא ס"ל האי חילוקא וא"כ בגזל חמץ דאו"ל הש"ל ולא מתחייב מדד"ג וע"כ צ"ל כמש"ל דגזלן לא מתחייב רק מכח גזלן ולא מדד"ג משום דאז בשעה שנאסר החמץ לא עביד מעשה ולא אזלינן בתר שעת הגזילה שעושה אז מעשה וא"כ גם בגזל דבר שעתיד להתייקר ואיתבר ממילא מדוע יתחייב לשלם כיוקרא דלקמי'. אם לא שנאמר דשאני היכא דעתיד להתייקר משום דחשיב עתה כאלו כבר נתייקר והרי הוא כמו ששוה עתה יותר משא"כ כשאנו באין לדון על מה שעתיד להיות נאסר בהנאה ולא יהי' שוה כלום בזה לא שייך לחייבו על הגזילה מדד"ג ולכאורה יש קצת סברא לחלק כן. אולם לאחר העיון היטב נראה דאין לחלק כן וא"כ דברי הקצה"ח אינם מובנים לי כלל ודו"ק:
[עד]
שם כגון דגזל צמר וסמנים דחד כו'. כ' הת"ח והא דלא מוקי לה כגון דגזל צמר וצבעו בצבע שלו ואי אמרינן יש שבח סמנים עג"צ צריך הנגזל לשלם לגזלן דמי הצבע כשמחזיר לו הגזילה דגזלן שהשביח קנה השבח כדאמרינן לעיל ואי אין שבח סמנים עג"צ מצי א"ל לית לך גבאי מידי משום דבעי לאוקמי אליבא דכ"ע אפילו למ"ד שינוי החוזר לברייתו כגון דגזל צמר וצבעו אע"ג דאפשר להעבירו ע"י צפון קניא וכיון דקני גזלן את הצמר א"צ להחזירו אלא משלם דמי הצמר כשעת הגזילה עכ"ל וכ' עליו הש"כ בחו"מ (ס"ס שס"ג ס"ק י"ד) ולפי דבריו לדידן דקיי"ל (לעיל סי' ש"ס) דלא הוי שינוי וכמ"ש (בס"ו) ה"מ למיבעי' הכי והי"ל ספיקא דדינא אבל אין דבריו נ"ל אלא נ"ל דאפילו למ"ד לא הוי שינוי ולא קני' לי' גזלן מ"מ פשיטא דבכה"ג צריך לשלם לגזלן כדין יורד שלא ברשות השבח או ההוצאה ואין נ"מ בין יש שבח סמנים או אין שבח סמנים בזה ועיין בתוס' שם (סוף דף ק') גבי מ"ש שם בירושלמי מ"ש מיורד ברשות [ט"ס לע"ד וצ"ל שלא ברשות] ובהרא"ש שם עכ"ל הש"כ ולע"ד כוונת הת"ח הוא לענין אם כל השבח יהי' של הגזלן דאם אמרינן יש שבח סמנים ענ"ל הרי כל השבח של הגזלן ואם אין שבח סמנים עג"צ ניהא דעכ"פ יצטרך לשלם לו דמי הצבע ושכרו כפועל כדין יורד שלא ברשות אבל לא קנה כל השבח דאף דגזלן קונה השבח היינו אי מיחשב זה לשבח משא"כ אם נימא דאין שבח סמנים עג"צ ומשום דחזותא לאו מלתא הוא לא שייך לומר בזה דהגזלן קנה להשבח דהא אין כאן שבח ע"ג גזילה אף דלענין יורד שלא ברשות משלם לו השבח או ההוצאה גם בצבע אבל גזלן ל"ק להשבח אי אין שבח סמנים עג"צ. ומ"ש הת"ח הלשון וא"א יש שבח סמנים עג"צ צריך הנגזל לשלם לגזלן דמי הצבע לא הוי הכוונה לשלם ההוצאה רק הכוונה דמי השבח שנשבח הצמר ואולי ט"ס יש אבל בודאי דכן הכוונה שהרי מסיים עלה דגזלן שהשביח קנה השבח כו' הרי דהכוונה הוא על כל השבח וצדקו דברי הת"ח וא"כ לדידן דשינוי החוזר לא הוי שינוי הוי ספיקא דדינא לענין השבח:
ועיין בשמ"ק כאן וז"ל וכ' הר"מ מסרקסטה ז"ל גזל צמר וסממנים שרויים דחד וצבעי' לצמר בהנהו סמנים ואייקר ציבעא מהדר לי' צמר במה [צ"ל כמה] שהוא צבוע אם שבח יקר מהסמנים דשבחא דממילא הוא מיהא אגר ציבעא שקיל כדין כל עושה מלאכת חבירו שלא מדעתו כיון שהי' דעת בעלים מתחילה לציבעא עכ"ל. והנה דבריו ז"ל צריכין פירוש. ונלע"ד דמיירי שצבעו שלא בקלא אילן דיכול להעבירו בצפון ולא מיחשב שינוי לקנות והשבח לא קני לי' הגזלן משום דסובר הר"מ דשבח דצבע הוה כמו שבחא דממילא ולכאורה צריך טעמא מדוע יהי' נחשב הציבעא כשבחא דממילא ואולי י"ל בטעם הדבר הואיל דכבר היו הסמנים שרויין ולא הי' צריך עוד מעשה אומן רק להניח הצמר בתוך הסמנים מיקרי שבחא דממילא והוא דבר חדש. מיהא דקדקתי עוד הפעם ונ"ל כוונתו דאשבח מכח דאייקר ולא משום שבח דצביעא ולעולם שבח ע"י צביעה לא מיקרי שבחא דממילא. וגם הוא מן הסוברים דשבחא דממילא לא קני לה הגזלן ועיין בח"מ (סי' שנ"ד ס"א) שני דעות להלכה ע"ש והוסיף לנו הרב ז"ל להשמיענו דבר חדש דלא הוי דינו כיורד שלא ברשות דלא שקיל אלא הוצאה אם השבח יותר על ההוצאה רק שקיל כל אגרא כדין שאר צובע ואולי גם כקבלן ולא כפועל דזה הוא בכלל ההוצאה וכמבואר לעיל (בדף ק' ע"ב) ורק שקיל כקבלן והטעם הואיל דדעת בעה"ב הי' לציבעא ובהוזל מחמת הציבעא הביא השמ"ק בשם הראשונים דאפילו אם הי' דעת בעה"ב לצבוע יכול לומר לא הייתי צובעו ואי אין שבח סמנים עג"צ מחויב לשלם לבעלים ההפסד ולכאורה נראה כחולקים עם הר"מ ז"ל מיהא י"ל דשאני הכא הואיל דאיכא רווחא מחויב לשלם לו כדין קבלן הואיל דבאמת הי' בדעתו של הבעלים לצובעו לא הוי דינו כיורד שלא ברשות כן הי' נלע"ד בפי' דברי המהר"ם מסרקסטה ז"ל. ושמעינן מדברי הר"מ ז"ל דדוקא אם השבח הוא משום דאייקר הסמנים הוא דסובר דאין להגזלן זכות בהשבח כולו ומשום דזה הוי שבחא דממילא וסובר דבשבחא דממילא לא קני הגזלן השבח אבל אם הי' השבח מכח מעשה הצביעה שפיר הי' קונה הגזלן כל השבח והוא כמ"ש בדברי התו"ח הנ"ל:
[עה]
(א) שם בתוד"ה דזל ציבעא ומ"מ איירי דגזל סמנים שרויין דאי דקינהו ושרנהו קננהו בשינוי עכ"ל וכ' המהרש"א נראה משום דלכאורה למאי דאוקמה לה בגזל צמר וסמנין דחד כו' שפיר איכא לאוקמי בפשיטות אף בגזל סמנים ודקינהו ושרנהו הוצרכו למימר למאי דמסיק לה דאיירי בזל ציבעא איירי ע"כ דוקא כדאוקמה מעיקרא בגזל סמנים שרויין דאי בדקינהו ושרנהו א"כ קננהו בשינוי וא"נ דיש שבח סמנים עג"צ ע"כ בהגוזל צריך לשלם כדמעיקרא [כמו] שהי' בשעת הגזילה בדליתנהו בעין כדאמרינן בשוין ד' ולבסוף שוה זוזא דמשלם ד' כמ"ש תוס' לעיל עכ"ל. ולא זכיתי להבין דברי קדשו במ"ש דאי מיירי שעשה שינוי בהסמנים אפילו אם אומרים יש שבח סמנים עג"צ צריך לשלם כדמעיקרא כמו בשוה ד' בשעת הגזילה ולבסוף שוה זוזא דמשלם ד' בליתנהו בעין הא אם נימא דיש שבח סמנים עג"צ א"כ מיחשב איתנהו בעין ובכה"ג יוכל לחזור לו אף כי עשה שינוי. והראי' שהביא המהרש"א מהא דבשעת גזילה שוה ד' ולבסוף שוה זוזא הא התם מיירי בדלנתנהו בעיני' ע"כ דבאיתנהו בעיני' יכול לומר הש"ל וגם המהרש"א בעצמו דקדק וכתב הלשון צריך לשלם כדמעיקרא שהי' בשעת הגזילה בדליתנהו בעין עכ"ל וא"כ מה חילוק יש בין אם הי' שינוי בהסמנין או לא הי' שינוי בהסמנין ממנ"פ אם זה דאמרינן יש שבח סמנין בצמר חשיב כאלו איתא בעיני' א"כ גם כי עשה שינוי בהסמנים ג"כ ליפטר מכח דא"ל הא מנח קמך דהא יש שבח סמנים בצמר ואם נימא דזה חשיב כליתא בעיני' א"כ גם כי לא עביד שינוי בהסמנים ג"כ ליחייב אם זל דהא כי ליתא בעיני' מחויב לשלם ד' אי מעיקרא שוה ד' ולבסוף שויא זוזא וע"כ דאי נימא יש שבח סמנים עג"צ חשיב כאלו איתא בעיני' א"כ גם כי עביד שינוי גמור בהסמנים ג"כ ליפטר ולכן לא אדע מה זה דתלה לה המהרש"א בהא דליתנהו בעין:
ולעד"נ בסברת התוס' בפשיטות דכתבו דמיירי דגזל סמנים שרויים דאי דקינהו ושרנהו קננהו בשינוי והיינו דהיכא דקנה בשינוי אף כי מחזיר הגזלן גוף החפץ יכול הנגזל לומר שאינו רוצה לקבל החפץ בפרעון רק שרוצה שישלם לו דמים דוקא כמו שהי' שוה בשעת הגזילה דדוקא כי לא אתעביד שינוי בהחפץ יכול לומר לו הש"ל אבל לא כי אתעביד שינוי מחויב לשלם לו דמים ועיין לעיל (דף י"א ע"א) בתוד"ה אין שמין לא לגנב ולא לגזלן פ"ה אין שמין כו' ואע"ג דקיי"ל ישיב לרבות שוה כסף ככסף ואפילו סובין גנב וגזלן שאני משום דכתיב אשר גזל כעין שגזל הלכך צריך להחזיר הגזילה או דמי' ולא סובין וכן משמע בירושלמי כו' ע"ש וכ"כ בתוס' ב"מ (דף צ"ו ע"ב) ד"ה זיל שלים ע"ש וא"כ ה"ה אם רוצה להחזיר גוף החפץ שגזל רק שנשתנה דקנאו הגזלן בשינוי תו לא מיקרי כעין שגזל והברירה ביד הנגזל שלא לקבלו בפרעון אלא שישלם לו דוקא כסף וא"כ שפיר כתבו התוס' כאן דאיירי דלא קנה להסמנים בשינוי דאי קנה להסמנים בשינוי אף אם נימא יש שבח סמנים עג"צ מ"מ הברירה ביד הנגזל שלא לקבלו בפרעון אלא שיתן לו כסף דוקא:
ב ועיין בשמ"ק כאן בד"ה ולענין פסק כ' הרמ"ה ז"ל בפריטיו כי תיבעי' לך אי דצמר וסמנים דחד ואי דקא שבח עמרא לענין דמי מחמת סמנים כשיעור דמי סמנים לא איבעי' לך דודאי מצי א"ל הא עמרך והא סמנך כי תיבעי' לך דזל ציבעא א"נ דצבע בהו קופא כו' ומיהו שמעינן מינה דשינוי מעשה דקיי"ל דקני בגזלן אע"ג דאי בעי גזלן למיתיב לי' לנגזל דמים כשעת הגזילה הדין עמו ולא מצי הנגזל למימר לי' גזילה דידי קא בעינא כדקיימא השתא אפ"ה אי בעי גזלן לאהדורי' ניהלי' כדקיימא השתא היכא דשווי' השתא כדמי שעת גזילה הדין עמו ולא מצי למימר לי' דלא שקילנא מינך אלא דמים דהא הכא כיון דגזל מיני' סמנים שחייב לע"ד צ"ל שרויים] וצבע בהו אין לך שינוי גדול מזה ואפ"ה כי אייקר צמר בדמי מחמת סמנים בשיעור דמי סמנים פשיטא לן דמצי א"ל הא עמרך והא סמנך עכ"ל והנה סובר הרמ"ה דהיכא דשוה הגזילה ממש כמו שהי' שוה מעיקרא בשעת הגזילה אע"ג דאיתעביד בה שינוי אפ"ה הברירה ביד הגזלן או לשלם לנגזל מעות או להחזיר לו גוף הגזילה ואין הנגזל יכול לומר לו שרוצה דוקא בדמים. אלא שדקדק לכתוב דוקא כי שוה הגזילה השתא לאחר השינוי כמו שהי' שוה בשעת גזילה אבל אם אינו שוה עתה לאחר השינוי כמו שהי' שוה בשעת גזילה רק פחות מזה אז אף אם רוצה לסלק השאר בדמים אינו יכול לסלקו בע"כ של הנגזל והטעם דגנב וגזלן אין שמין להם ורק משלמים בדמים והא דאם שוה עתה הגזילה לאחר השינוי כמו שהי' שוה בשעת הגזילה דהברירה ביד הגזלן ליתן לו החפץ צ"ל משום דהיכא דא"צ להוסיף לו בדמים מיקרי תו כעין שגזל כנלע"ד בפי' דברי הרמ"ה ז"ל וא"כ שיטת הרמ"ה הוא דלא כשיטת התוס' בזה. ואולי י"ל דגם התוס' כתבו דבריהם רק על זל ציבעא משא"כ אם לא זל ציבעא מודים להרמ"ה:
אלא שי"ל להרמ"ה ז"ל מנ"ל להוכיח זה מן סוגי' דידן דגם כי עביד הגזלן שינוי דהברירה ביד הגזלן דדילמא שאני הכא דליכא שינוי כלל בהסמנים דנימא דמיירי שהיו סמנין שרויים ולא עשה בהם שינוי כלל ומש"ה יכול הגזלן לומר הא עמרך והא סמנך אם שוה הצמר אחר השרי' כדמי צמר וסמנים אבל אם גזל סמנין ודקינהו ותרנהו וצבע בהן דאז קנה להסמנין בשינוי אז לא יכול לומר לו הא עמרך והא סמנך אשר דעת התוס' הוא כן כמש"ל בפי' דברי התוס':
אולם י"ל בכוונת דברי הרמ"ה דדייק לה שפיר אף אם נימא דגזל סמנים שרויין מ"מ הלא הוה שינוי בהצמר וא"כ אמאי יכול לומר לו הא עמרך והא סמנך הלא קנה להצמר בשינוי ושפיר דייק הרמ"ה דגם כי עשה שינוי מ"מ כל ששוה בדמים כמו שהי' שוה בשעת הגזילה הברירה ביד הגזלן לומר לו טול החפץ הגזול בפרעון דמי הגזילה ודוקא כי שוה הגזילה לאחר השינוי כמו שהי' שוה בשעת הגזילה אבל אם לאחר השינוי אינו שוה כ"כ כמו שהי' שוה בשעת הגזילה אינו יכול לומר טול החפץ הגזול ואשלם לך המותר. ולכאורה טעמא בעי. והנלע"ד דכשאינו שוה עתה הגזילה לאחר השינוי כמו שהי' שוה אז בשעת הגזילה ורוצה לשלם לו המותר בדמים א"כ הרי בא הגזלן לשלם בדמים א"כ הואיל דהוא בתורת תשלומין יכול הנגזל לומר שאין רוצה רק בכסף דוקא משא"כ אם החפץ שוה ממש כמו שהי' שוה בשעת הגזילה אף שנשתנה מ"מ הוא בתורת השבת הגזילה ולא הוה בתורת פרעון ואכתי צ"ע בזה. ולהתוס' דכתבו דמיירי הכא בגזל סמנים שרויין באופן דל"ק בשינוי אז הוא דיכול לומר הא עמרך והא סמנך והלא הוה עכ"פ שינוי להצמר וצ"ל דמיירי שלא צבעו בקלא אילן דיכול למעברי' בצפון והוה שינוי החוזר דלא קני אבל אם הי' הצבע בקלא אילן דלא יכול למיעברי' בצפון ואז הוי שינוי גמור לא יכול הגזלן להחזיר לו הצמר והסמנים ורק צריך לשלם לו דמים בעד הצמר אם רוצה הנגזל בדוקא שיתן לו כסף וא"כ ממילא דיצטרך לשלם לו בעד הסמנים או שיתן לו הצמר הצבוע עם הסמנים על החזרת הסמנים לבד ובעד הצמר ישלם לו כסף דוקא וי"ל בזה:
ועיין בח"מ (סי' שנ"ד ס"ה) וז"ל גנב כלי שברו או פחתו או נשבר או נפחת מאליו אין אומרים יתן לבעלים השברים וישלים עליהם אלא הוא יטול השברים ויתן לבעלים כלי שלם או דמיו ודוקא דאית לי' מעות אבל אי לית לי' לא גריעי שברים אלו משאר מטלטלין נ"י פ"ק דב"ק כו' עכ"ל. והנה מ"ש ויתן לבעלים כלי שלם או דמיו משמע דאם נותן לו כלי שלם ג"כ הוי השבה אף שהוא כלי אחר שהרי הכלי שגזל נשבר ולכאורה מדוע לא יוכל הנגזל לומר שאינו רוצה רק דמים ולשיטת הרמ"ה ז"ל הנ"ל יש ליישב קצת זה. אולם מדברי הרמ"ה הנ"ל משמע דוקא אותו הכלי שגזל ממנו אלא שעשה בו שינוי ורק ששוה לאחר השינוי כמו שהי' שוה בשעת הגזילה. מיהא י"ל דהואיל דעשה בו שינוי הוי תו כמו כלי אחר ויכול ליתן לו כלי שלם אם הוא שוה ממש כמו דמי הכלי שגזל ממנו. שוב ראיתי בט"ז על חו"מ (סי' שנ"ד) שכ' וז"ל דכיון דחזי' דתרתי דרשינן מאשר גזל חדא דקנינהו בשינוי וא"צ לתת לו הכלי ועוד דרשינן דלא יכול לכופו ליקח השברים כמ"ש תוס' (ב"ק דף י"א) וא"כ א"ת שלענין שאין הגנב רוצה הוי בשינוי דנשבר הכלי כמו שהוא בשינוי כשהוא שלם והרשות ביד הגנב להחזיק לעצמו ה"נ נימא לצד אחרינא כשהגנב רוצה לכוף הבעלים שיקחו הנשברים שהרשות בידו כו' אלא ע"כ דתרי דינים יש כאן דבשלם שנשתנה הוי הברירה ביד הגנב ובשינוי שע"י נשבר הברירה ביד הבעלים ואין לכלי נשבר שום דמיון לכלי שלם שנשתנה עכ"ל והרי מחלק בין כלי שנשבר לכלי שלם שנשתנה והוא כשיטת הרמ"ה ז"ל הנ"ל וי"ל עוד בזה וקצרתי במובן ועיי' לעיל בפירקין [או"ע אק"ד]:
[עו]
שם בתוד"ה דצבע בהו קופא פי' בקו' שגזל קוף וסממנים שרויים וצבע את הקוף ותימא דא"כ אפסדי' בידים וכה"ג היזק ניכר הוא ומחייב ונראה לפרש דצבע בהו קופא כלומר בגריעות ובכיעור כעין קוף שהוא מכוער עכ"ל ולכאורה לא זכיתי להבין בעיקר הקושי' דאפסדי' בידים והיזק ניכר הוא ומחייב מה זה אשר הוכרחו להתוס' לומר דהיזק ניכר הוא ואפילו אם לא הי' היזק ניכר ג"כ תיקשי דליחייב מטעם מזיק דהא הי' במזיד וגם דהוא גזלן ועיין מלמ"ל (פ"ג מגזילה ה"ו) דגזלן ושומר מיחייב בהיזק שא"נ אף בשוגג ואף אם נימא דהתוס' לא ס"ל כן ועיין במס' גיטין (דף נ"ג ע"ב) מ"מ הלא מזיד הי' ומחויב בודאי. וגם מה זה שתירצו דצבע בהו קופא כלומר בגריעות כו' ונראה לכאורה דסוברים דזה הוא היזק שא"נ ג"כ קשה דהא במזיד חייב גם בהיזק שא"נ וגם דלמה יחשב זה להיזק שא"נ הלא ניכר לכל שהוא צבוע בגריעות ובכיעור ולכאורה י"ל בזה. ואולי י"ל דכוונת התוס' הוא כסברת הרמ"ה ז"ל בפריטיו הובא בשמ"ק הבאתיו לעיל בסוגיין [אוע"ג אק"א] שכתב ואפילו מאן דדאין דד"ג הנ"מ היכא דלא מהדר לי' דידי' אבל הכא אי סבירא דיש שבח סמנים עג"צ השבה מעלייתא קא עביד ופטור או דילמא אין שבח סמנים עג"צ וממרי' יהיב לי' סמנין לא יהיב לי' ומחויב לשלם לי' דמי סמנים ולא איפשטא כו' עכ"ל וא"כ י"ל דזה הי' קושית התוס' על רש"י דהואיל דהיזק ניכר הוא ולא מיקרי דמהדר לי' בעיני' הסמנים הואיל דניכר לכל הקלקול וא"כ ליחייב לשלם מדד"ג ומכח זה פי' התוס' דמיירי דצבע בגריעות ובכיעור וא"כ לא מינכר הקלקול כל כך ותו מיקרי דמהדר לי' דידי' בעיני' ולא מתחייב תו מטעם דד"ג כנ"ל לכאורה לפרש בזה:
[עז]
(א) שם תוד"ה או דילמא אין שבח סמנים עג"צ תימא הרי נהנה שצמרו מעולה בדמים יותר וישלם מה שנהנה כמו אכלה מתוך הרחבה כו' ובפרק א"נ אמר תחב לו חבירו משקין של אחרים בבית הבליעה דמשלם מה שנהנה ותי' ע"ש. ולענ"ד אולי הי' אפשר לתרץ קושית התוס' ולומר דניהא דמשלם מה שנהנה הוא דוקא אם בשעה שנהנה הוה בעין ממון חבירו והוא נהנה ממנו בשעת מעשה שנכלה הממון כגון שהבהמה אוכלת מתוך הרחבה שאז נכלה התבואה וכן בירדה לגינה וכן בתחב לו חבירו משקין של אחרים בבית הבליעה דאז בשעה שנהנה אז נתכלה הדבר ובכה"ג חייב לשלם מה שנהנה משא"כ הכא אם אמרינן אין שבח סמנין עג"צ א"כ כבר אין להממון הזה בעולם כלל בשעה שנהנה דהא ההנאה הוא לאחר הצביעה ובכה"ג לא שייך לומר דישלם מה שנהנה ואם היינו אומרים יש שבח סמנים עג"צ אז הוה כאלו הוא בעין ומשלם לו מה שנהנה ממנו אבל אם נימא אין שבח סמנים עג"צ א"כ הוה כליתי' בעיני' ובכה"ג לא שייך לומר דישלם מה שנהנה ואכתי י"ל בזה:
ב וראיתי בשמ"ק כאן בד"ה רבינא בסה"ד וז"ל הר"מ ז"ל מסרקסטה גזל צמר לבן דחד וסמנים שרויים דחד ואתא קוף וצבע לההוא צמר וחזר הגזלן בתשובה והחזיר הצמר לבעליו לא מלי בעל סמנים למגבא סמנים דילי' לא מגזלן ולא מבעל הצמר אי לא מייתי ראי' דיש שבח סמנים על ההוא צמרא דהא משלם לי' דמי סמנים מרי' דצמרא ואי מייתי ראי' דאין שבח סמנים עג"ל שקול דמי סמנים מגולן ואי ליכא שבחא דהכי הוה שוה אי לא צבעי' לא יהיב לי' מידי מרי' דצמרא דהא לא מתהני מידי מיהו אי אשבח צמרא משום צבעא נראה דמצי היאך לאפוקי מיני' שבחא כדין הצובע צמרו של חבירו שלא מדעתו דשמין לו וידו על התחתונה וכן נמי דיינינן האי דינא היכא דלאו גזלן ונגזל נינהו ואי תפיס זכה ובעי' הוא ולא איפשטא ולקולא לנתבע כו' וכן נמי בהא קמייתא אי תפיס מגזלן וצ"ע כיון דעבד תשובה ולא מתהני מידי אי קנסינן לי' כיון דלא עבד מעשה בידים עכ"ל. ולא זכיתי להבין כלל ראשית הדברים דהגזלן א"צ לשלם דמי הסמנין לבעל הסמנים משום דדילמא יש שבח סמנים עג"צ ויכול הנגזל לגבות מן בעל הצמר דבמה נפטר הגזלן מלשלם בעד הסמנין הא גזל ולא נתייאשו הבעלים יבא אחר ואכלו רלה מה גובה ורצה מזה גובה וא"כ יכול לגבות מן הגזלן ג"כ אפילו אם נימא יש שבח סמנים עג"ל וא"כ ממנ"פ מחויב הגזלן לשלם בעד הסמנים דאי אין שבח סמנים עג"צ פשיטא דחייב הגזלן לשלם משום דהא לא יוכל בעל הסמנין לגבות כלל מן בעל הצמר אלא אפילו אם נימא יש שבח סמנים עג"צ יכול לגבות גם מבעל הצמר מ"מ מן הגזלן בודאי דיכול ג"כ לגבות ומכ"ש אם מיירי לאחר יאוש דאז השני פטיר מלשלם בודאי דיכול לגבות רק מן הגזלן ולא מן בעל הצמר ואפילו אם נימא דגם לאחר יאוש יכול לגבות מן בעל הצמר ג"כ דאי נימא יש שבח סמנים עג"צ חשיב כאיתא בעיני' ובכה"ג גובה מן בעל הצמר ועיין בתוס' ב"ק (דף קי"א ע"ב) בד"ה גזל מ"ש בזה מ"מ בודאי דעיקר הוא הגזלן שמחויב לשלם דהא צריך לקיים השבה וא"כ אפילו אי אמרינן יש שבח סמנים ענ"ל אם לא יכול לגבות מן בעל הצמר בודאי דהיל"ל דגובה מן הגזלן ואפילו אם יכול לגבות מן בעל הצמר אפ"ה אם רוצה גובה מן הגזלן ואין הגזלן יכול לדחותו לבעל הצמר ואפילו אם נימא דאם יש שבח סמנים עג"צ היה כאיתא בעיני' והיכא דאיתא בעיני' יהי' הגזלן יכול לדחותו אצל השני ועיין (בסי' שס"א ס"ה) מבואר דגם היכא דאיתא בעיני' אצל השני יכול הנגזל לגבות ממי שרוצה אלא אפילו אם נימא דהר"מ ז"ל סובר דבכה"ג דאיתא בעיני' אצל השני אינו יכול לגבות מן הראשון מ"מ זה דוקא כשיכול לגבות מן השני אבל כשאינו יכול לגבות מן השני כי הכא בודאי דגובה מן הגזלן ועוד דאין שום סברא כלל שיסבור הר"מ ז"ל דהיכא דאיתא בעיני' אצל השני שלא יהי' יכול לגבות מן הגזלן כי לא מצאתי בשום פוסק שיסבור כן וגם מצד הסברא א"א לומר כן וא"כ אינו מובן כלל דברי הר"מ ז"ל דהאיך יפטור הגזלן מלשלם להנגזל מכח שיאמר לו אייתי ראי' דאין שכח סמנים עג"צ ואשלם לך וצע"ג בזה:
וגם במ"ש בסוף דבריו וצ"ע כיון דעבד תשובה ולא מתהני מידי אי קנסינן לי' כיון דלא עבר מעשה בידים ע"כ ולא אבין כלל דברי קדשו דנראה מדבריו דגם לענין תפיסה דמהני אם תפס הבעל הסמנים מן הגזלן ע"ז מפקפק דלמה מהני התפיסה כיון דעבר תשובה כו' חדא דמה מהני התשובה כיון דלא החזיר לבעל הסמנים מידי ולא עשה תשובה על גזילת הסמנין. ועוד מ"ש דלא עבד מעשה בידים הלא עבד מעשה הגזילה בידים וצ"ע להבין פי' הדברים כפשוטן:
[עח]
א שם בגמ' ת"ש בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אלמא חזותא מלתא הוא אמר רבא הנאה הנראה לעינים אסרה תורה כו ובתוד"ה ולא אע"ג דאסר שאר הנאות אצטריך לרבויי צביעה והדלקה צביעה משום דחזותא בעלמא הוא והדלקה משום שכלה האיסור בשעת הדלקה עכ"ל. והנה נראה לכאורה דצביעה והדלקה שניהם שוים דאי לאו דרבי' קראי לא הוה ידעינן לאסור צביעה והדלקה ובכל אחד מהם יש מעלה להתיר דבצביעה יש מעלה להתיר הואיל דלא הוי אלא חיותא בעלמא ובהדלקה יש מעלה שכלה האיסור בשעת הדלקה וכן נראה מדברי התוס' במס' פסחים (דף כ"ב ע"ב) בד"ה מניין עש"ה ומדברי התורי"ד בסוגיין בד"ה מניין משמע קצת שיש יותר סברא לאסור הדלקה מצביעה ע"ש היטב:
ולכאורה י"ל דאמאי לא ניליף מקראי דערלה דחזותא מלתא ועיין בתוד"ה ולא באה"ד וז"ל וא"ת א"כ תיפשוט לאידך גיסא מדאיצטרך למיסר ש"מ דחזותא לאו מלתא היא וי"ל דאיכא למיליף מהכא דחשיב כאלו הוא בעין עכ"ל ולא אבין כוונת תירוצם דאדרבה הא גופי' קשיא ניליף באמת מהכא דחזותא מלתא הוא וחשיב כאלו הוא בעין. וי"ל בזה דרבא דקדק בלשון ומשני הנאה הנראה לעינים אסרה תורה. ולמה לא משני בפשיטות שאני התם דגלי קרא דחזותא מלתא הוא. אלא דלפ"ז הי' קשה ניליף מיני' דחזותא מלתא הוא ולהכי דקדק רבא לומר הנאה הנראה לעינים אסרה תורה וה"פ דלעולם חזותא לאו מלתא הוא ורק התם גבי ערלה אסרה תורה הנאה זו הנראה לעינים אע"ג דאין בה ממש כלל והקשו התוס' דתיפשוט לאידך גיסא מדאיצטריך למיסר ש"מ דחזותא לאו מלתא ותי' התוס' דאיכא למיליף מהכא דחשיב כאלו הוא בעין וה"פ דחזינן דהתורה אסרה חזותא גבי ערלה ולא ידעינן הטעם שאסרה תורה או משום דחזותא מלתא וא"כ הוה ילפינן מינה לכה"ת דחזותא מלתא או די"ל דלעולם לאו מלתא הוא ורק דהתורה אסרה גבי ערלה הנאה הנראה לעינים וא"כ לא נוכל למיליף מערלה לא לכאן ולא לכאן ואכתי לא איפשטא האיבעי' כנלע"ד בכוונת התוס':
והנה בהא דקאמר הש"ס עוד ת"ש בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק שאני התם דאמר קרא תהי' בהוויתה תהא ולכאורה י"ל דהא גם כאן קשה ניליף מינה לכה"ת דחזותא מלתא הוא ולכאורה רציתי לומר בזה דהוה שני כתובים הבאים כאחד ערלה ושביעית דחזותא מלתא הוא ואין מלמדין אלא די"ל דלפמ"ש התו"י במס' קידושין (דף ל"ה) דשני כתובים הבאים כאחד דאין מלמדין הוה כאלו כחוב לן קרא ללמוד מינה איפכא ועיין במהרש"א שם בקידושין מ"ש בזה וא"כ ניליף מינה דחזותא לאו מלתא הוא. מיהא לפי האמור א"ש דהואיל דלא ידעינן הטעם דאסור בערלה אי משום דחזותא מלתא הוא או דלעולם חזותא לאו מלתא ורק דהתורה אסרה בערלה הנאה הנראה לעינים א"כ תו לא נוכל למיליף גם משביעית דלא ידעינן תו אי הוה שני כתובים דחזותא מלתא הוא וניליף מינה לכל התורה דחזותא לאו מלתא הוא או דשאני גבי ערלה דהנאה הנראה לעינים אסרה תורה ותו ליכא שני כתובים הבאים כאחד ואולי גם בשביעית הטעם משום דהנאה הנראה לעינים אסרה תורה וא"כ תו לא נוכל למיליף מינייהו דחזותא מלחא וגם לא נוכל למילוף מינייהו דחזותא לאו מלחא וקמה לה באיבעי' דלא איפשטא כן הי' נראה לכאורה:
ב שוב ראיתי בנוב"י מהדו"ת חאו"ח (סי' ג') העיר בכעין זה עיי"ש שהאריך בדברי הר"ן בתשובה והשגתי בשאלה שו"ת הר"ן ועיינתי שם (בסי' ע') על השאלה שבתוך הצבע שמשאירין העורות מערבין בהצבע חומץ של סתם יינם והאריך הרבה בזה אי חזותא מלתא לגבי איסורא דע"ז דבערלה ושביעית אסור חזותא והש"ס קמה לה באיבעי' דלא איפשטא והביא הראשונים הסוברים דלקמן בסוגיין דרבא רמי מתני' דערלה אמתני' דרביעית דם דמשמע דרבא סובר דאיפשטא האיבעי' דחזותא מלתא הוא ועיין בתוד"ה רבא רמי וברשב"א כ"ק מ"ש בזה והדר דחי לה הר"ן ז"ל כיון דראשונים כתבו דאיבעי' דחזותא מלתא לא איפשטא וצידד שם אם גבי ע"ז אסור ג"כ חזותא ודן שם להתיר מטעם זוז"ג וכ' דכיון שהדברים נראין דאפילו את"ל דחזותא לאו מלתא הוא אפ"ה באיסורי הנאה שהווייתה שלהן אוסרת אמרינן דיש שבח סמנין בבגד יש להחמיר ולומר דכל כה"ג כאלו נתערב שם גוף האיסור הוא שאין להתירו מטעם זוז"ג ליתא דכי אמרינן יש שבח עצים בפת היינו לומר דכיון ששבח עצים ניכר בפת שבא ע"י גורם איסור לבדו אין להתיר הפת מטעם זוז"ג דגורם של איסור ניכר וגורם של היתר אינו ניכר אבל כאן שאיסור והיתר נצטרפו לאותו שבח הסמנים שניכר בהעור מסתברא דשרי דהא תלמוד שכשם ששבח עצים בפת כך שבח שאור בעיסה דטפי חשיב טעמא מחזותא דבחזותא שקלינן וטרינן אי מלתא הוא או לאו מלתא וטעמא ודאי מלתא הוא ואפ"ה אמרינן בשאור של חולין ותרומה שנפלו לתוך העיסה ולא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו דלמ"ד זוז"ג מותר שרי אלמא כל שאין ממש של איסור שם כשאור שנתבטל אלא שנשאר טעמו אעפ"י ששבחו ניכר בעיסה וכיון שאותו שבח בא עליו משני גורמים שרי ה"נ דכוותי' כו' ע"ש והנה סובר הר"ן ז"ל דאפילו אם חזותא מלתא הוא שרי זוז"ג וכן נמי גבי יש שבח עצים בפת אם הסיק התנור בעצים דאיסורא ועצים דהיתרא אפילו אבוקה כנגדו ג"כ מותר גם לרבי וכן מבואר ברמב"ם ז"ל (בפט"ז מהל' מ"א) שהרי שם (בהל' כ"ב) כ' תנור שהסיקו בקליפי ערלה ובכלאי הכרם בין חדש בין ישן יוצן ואח"כ יחם אותו בעצי היתר ואם בישל בו קודם שיוצן בין פת בין תבשיל ה"ז אסור בהנייה יש שבח עצי איסור בפת או בתבשיל כו' עכ"ל והיינו דפוסק כרבי דיש שבח עצים בפת (ו בהל' כ"ד) כ' קדירה שבישל אותה בקליפי ערלה או בכלאי הכרם ובעצי היתר הרי התבשיל אסור ואעפ"י שזה וזה גורם שבשעה שנתבשלה מחמת עצי איסור עדיין לא באו עצי ההיתר ונמצא מקצת הבישול בעצי היתר ומקצתו באיסור עכ"ל אבל אם עירב עצי איסור ועצי היתר ובישל בהם או אפה בהם ולא התחיל לאפות ולהתבשל תחילה בעצי איסור מותר מטעם זוז"ג אם לא הי' נתבשל בעצי איסור לבדם אלמא אע"ג דאמרינן יש שבח עצים בפת אפ"ה מותר מטעם זוז"ג והוא כשיטת הר"ן הנ"ל:
ג והנה בתורי"ד כאן כסוגיין כתב דעיקר האיבעי' אי יש שבח סמנים עג"צ לא קאי אליבא דרבי דסובר יש שבח עצים בפת דלרבי בודאי דיש שבח סמנים עג"לצוכ"ש הוא השתא התם דאין ניכר מראה העצים בפת שהרי נאפית בעת ביעור העצים ולא אחר ביעורן אמרינן דיש שבח עצים בפת כ"ש בצמר שמראה הסמנין ניכר שם דאמרינן יש שבח סמנין בצמר כי תיבעי' לך אליבא דרבנן דאמרי אין שבח עצים בפת כו' עיי"ש בתורי"ד והנה לפ"ד התורי"ד אינו מובן פסקו של הרמב"ם ז"ל דפוסק כרבי דיש שבח עצים בפת וא"כ הי"ל לפסוק דחזותא מלתא הוא והרי הרמב"ם פוסק דהוה ספק אי חזותא מלתא הוא או לא (עיין בפ"ג מהל' גזילה ה"י) וצ"ל דהרמב"ם סובר דלא תליא כלל הא דחזותא מלתא בהא דיש שבח עצים בפת דחזותא גרע מן שבח עצים בפת משום דאין הצבע פועל שום פעולה לגוף הבגד ורק שהוא ע"ג הבגד וליכא אלא חזותא בעלמא משא"כ העצים פועלים בגוף הפת שנאפית ע"י העצים. והר"ן כתשובה שם מדמי לה לגמרי להדדי דכי אמרינן יש שבח עצים כפת אמרינן ג"כ יש שבח סמנים עג"צ עייש"ה והו כדברי התורי"ד הנ"ל ודלא כהרמב"ם ורק דאח"כ דן להתיר מטעם זוז"ג וסובר בזה כהרמב"ם וגם כי אמרינן יש שבח עצים בפת מ"מ כי איכא עצים דהיתרא ודאיסורא ביחד מתחילת הדלקה מיתר מטעם זוז"ג וכמש"ל:
והפר"ח ביו"ד (סי' ק"ב) האריך בענין אי ליכא טעמא ואיכא חזותא אי מלתא הוא באיסורין וכ' הואיל דהוא איבעי' דלא איפשטא נקטינן דבכל מידי דלא אסור אלא מדרבנן הי"ל ספיקא במידי דרבנן ואזלינן לקולא והביא דברי הר"ן בתשובה הנ"ל וכ' עלה ושותא דמרן לא ידענא כיון דהאיבעי' לא איפשטא א"כ מספקא לן אי חזותא מלתא וגוף האיסור שם ואין כאן זוז"ג וכמ"ש הרב ז"ל שם דכי שרינן זוז"ג היינו כשאין שם גופו של איסור שאין האיסור אלא גורם בלבד אבל כל שנתערב שם גופו א"א להתירו מטעם זה לפיכך לענין דינא אין לסמוך על הרב ז"ל בזה אלא שיש להתיר במנעלים משום דסתם יינם מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא כו' ע"ש. ולע"ד לא אדע מה קא קשיא לי' להפר"ח על הר"ן ז"ל הלא לפי האמור הר"ן בעצמו ביאר הדבר בטוב טעם הואיל דגם אם נתערב גופי של איסור ג"כ מותר זוז"ג כל דגוף האיסור בטל והביא הראי' משאור של חולין ושל תרומה שחימצו לעיסה דכל דאיכא מאה בהיתר נגד השאור של תרומה דגוף האיסור בטל ורק דהיא דבר המחמיץ דלא בטל ואז כי איכא זוז"ג שפיר מיתר ושפיר דן הר"ן ז"ל לענין הדין שנשאל עליו ומשום דחזותא לא עדיף ממה דאמרינן יש שבח עצים בפת דאמרינן דכל דאיכא עצים דאיסור יעצים דהיתר מיד בתחילת ההסקה דמותר וה"נ רטוחי'. ובמהדו"ק הארכתי בזה ונשכח ממני בעוה"ר:
ויש להוסיף עוד בזה שהרי הר"ן במס' ע"ז (פ"ג) כתב הטעם דזוז"ג מותר הוא מטעם ביטול והרי הר"ן בתשובה דן להתיר זוז"ג בסתם יינם ואע"ג דאיכא חזותא אלמא דהיכא דאיכא ביטול שרי אף דאיכא חזותא וא"כ ה"ה בכל האיסורים דנתבטלו היל"ל דלא משגיחינן כלל על החזותא. מיהא י"ל דהר"ן בתשובה לא קאי במידי דאכילה רק בהנאה אבל במידי דאכילה אולי יש להחמיר היכא דאיכא חזותא אף דליכא טעמא כגון שנתבטל הטעם בששים ועיין במנח"י (כלל ע"ר סק"ה) האריך בענין זה שם ומסיק ג"כ להיתרא כל דליכא טעמא אף דאיכא חייתא דבמידי דרבנן חזותא לאו מלתא הואיל דהוה איבעי' דלא איפשטא אזלינן בספיקא דרבנן לקולא:
[עט]
א תוד"ה ולא יצבע באה"ד וא"ת ומ"ש דהכא מצריכין קרא להדלקה וגבי תרומה טמאה מצריכין קרא להתיר כו' ור"ת מפרש דאצטריך קרא הכא לאסור הצביעה והדלקה שלא כדרך הנאתו כגון צביעה דתאנים ורמונים ודברים דלאו אורחייהו והדלקה אצטריך לשמן שאינו עומד להדלקה כלל כו' עכ"ל. והנה כוונת הר"ת הוא לתרץ קושית התוס' הנ"ל דהא דמצריכינן קרא לאסור הדלקה הוא רק שלכדה"נ והיינו דקצת הוא דרך הנאתן דאי הוה לגמרי שלכדה"נ שרי לגמרי כדאיתא בפ' כל שעה (דף כ"ה) דרבינא שייף לבראי' בגוהרקי דערלה דשלכדה"נ הוה וכמ"ש התוס'. ולענ"ד לא זכיתי להבין מה דפריך הש"ס בפסחים (דף כ"ב ע"ב) בפלוגתא דחזק', יר"א והרי ערלה דרחמנא אמר ערלים לא יאכל אין לי אלא איסור אכילה מניין שלא יהנה ממנו שלא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר ת"ל וערלתם ערלתו ערלים לא יאכל לרבות את כולם טעמא דכתב רחמנא וערלתם ערלתו ערלים הלא"ה הו"א איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע כו'. ולשיטת הר"ת דהא דצרכינן קרא לאסור צביעה והדלקה הוא לשלכדה"נ ומקרא דלא יאכל ידעינן איסור הנאה רק כדרך הנאתן. וצ"ל דעיקר הקושיא הוא מהא דמרבינן לא יהנה מחד ערלים הא ידעינן זה מקרא דלא יאכל דהוה איסור הנאה בכלל אלא דאכתי קשה נימא וגם הא דמרבינן לא יהנה הוא ג"כ לשלכדה"נ כמו דמרבינן צביעה והדלקה לשלכדה"נ וצ"ל דקושית הש"ס הוא דלגמרי מיותר חד ערלים ודניחא דאתא לשלכדה"נ ג"כ קשה דהא שמעינן לה מדחזינן דאסר קרא להדלקה שלכדה"נ א"כ ממילא דשלכדה"נ אסור ומיותר לה חד ערלים דילפינן מילת שלא יהנה דע"כ הוה הפי' כדרך הנאתן ושמעינן לה מקרא דלא אלא דאכתי י"ל דיש לומר דלעולם חד ערלים דילפינן מינה שלא יהנה הוא לשלכדה"נ וצביעה והדלקה שלכדה"נ גרע משאר הנאה שלכדה"נ כמו לדידן דמפרשינן הכל לדרך הנאתן ואמרינן דצרכינן קראי לצביעה והדלקה דלא הוה ידעינן להו מן סתם הנאה משום דצביעה הוא רק לחזותא והדלקה משום שכלה האיסור בשעת הדלקה וכמ"ש התוס' א"כ גם להר"ת דמפרש דצביעה והדלקה הוא לשלכדה"נ נימא ג"כ דהא דילפינן שלא יהנה מחד קרא דערלים נימא דהוא לשלכדה"נ ולא הוה ידעינן מינה צביעה והדלקה משום דצביעה והדלקה גרע מסתם הנאה ואי הוה כתיב רק תרי ערלים הוה מוקמינן חד ערלים להנאה שלכדה"נ ואידך או לצביעה או להדלקה אבל תרווייהו צביעה והדלקה לא הוה ידעינן מחד קרא דערלים מפני שיש מעלה בזה מה שאין בזה:
והנה במס' קידושין (דף נ"ו ע"ב) בערלה מנלן דתניא ערלים לא יאכל אין לי אלא איסור אכילה הנאה מניין שלא יהנה ממנו כו' ופירש"י מניין שלא יהנה ממנו כגון שלא יצטבע בו בפירי הראוי ליצטבע בו כגון קליפי אגוזין ושומר לפירי אסור כפירי עכ"ל ולכאורה אינו מובן שפי' על שלא יהנה ממנו ענין צביעה הלא צביעה דאסור ילפינן מאידך קרא דערלים וכדאמר בברייתא בהדיא מניין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו כו' ונראה לכאורה דכוונת רש"י ז"ל הוא כשיטת ר"ת הנ"ל דהא דצרכינן קראי לצביעה והדלקה הוא רק לשלכדה"נ ולא יהנה דילפינן מקרא דערלים הוא על כדרך הנאתן וזה שדקדק רש"י וכתב שלא יהנה ממנו כגון שלא יצטבע בו בפירי הראוי ליצטבע בו כו' אבל צביעה שלכדה"נ ילפינן מאידך קרא דערלים וכן הדלקה שלכדה"נ ג"כ מקרא דערלים. אלא שי"ל במ"ש רש"י בפסחים (דף כ"ב) ולא יצבע בו כגון בקליפי אגוזים שהשומר אסור משום ערלה כפירי עצמו עכ"ל משמע דקרא דערלים תנינא דילפינן מיני' צביעה הוא על כדרך הנאתן וא"כ דברי רש"י ז"ל נראין קצת כסותרין:
ב והנה בתורי"ד על ב"ק כ' בזה דבר חדש וז"ל קשיא לי טובא ומאי משמע מהכא דבגד הצבוע אסור בהנאה בודאי לצבוע בו אסור דבשעה שצובע נהנה אבל מניין שהבגד הצבוע אסור בהנאה וידלק אע"ג דתניא לא יהנה ממנו דהיינו שלא ימכרם לעכו"ם אם עבר ומכרה הדמים מותרים כדתנן בפ"ק דקידושין המקדש בערלה אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אלמא אין ערלה וכה"כ תופסין דמיהן וחלופיהן כו' וה"נ דתני לא יצבע בהן זה הוא שלא יהנה מקליפי ערלה ויצבע בהן אבל אם עבר וצבע הבגד מותר בהנאה כמו שהדמים וחלופין מותרים ואעפ"י שעבר כשמוכרם ונהנה מהם שקיבל מהם דמים אפ"ה הם מותרים ה"נ נימא בצביעה אעפ"י שעבר וצבע בהן יהי' הבגד מותר בהנאה ומהיכן למד רבא מיכן דחזותא מלתא הוא ואסור ליהנות מן הבגד כמו שאסור ליהנות מן הקליפין עכ"ל. ולכאורה אינו מובן הקושיא על רבא דדייק מינה חזותא מלתא. הלא במתני' מפורש בהדי' בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק והי"ל לרבינו התורי"ד להקשות הקושיא על מתני' דערלה דקתני ידלק. ונלע"ד לפרש כוונתו דבמתני' היינו יכולין לפרש דידלק הוא רק מדרבנן דמה"ת לא אסור בהנאה הבגד כשכבר צבע בהן ואע"ג דבמכרן וקידש בדמיהן מקודשת משום דלא תפס דמיהן הייתי אומר משום דליכא כלל שום היכר מן הערלה אבל בצבע בהן דאיכא היכרא דערלה אחמרו רבנן ואסרו להבגד ומש"ה ידלק אבל תו לא נוכל לדייק מינה דחזותא מלתא הוא לענין ממונא ומש"ה הקשה התורי"ד לרבא דדייק מינה חזותא מלתא הוא כנלע"ד בכוונת התורי"ד ז"ל הנ"ל:
והנה התורי"ד כ' לתרץ הקושיא הנ"ל וז"ל וי"ל דתלתא קראי יתירי קא דריש וערלתם ערלתו ערלים דאי לא יצבע שלא יצבע הוא ואח"כ הבגד מותר בהנאה היינו לא יהנה דכל הנאה דעלמא משמע ואמאי איצטרכי תלתא קראי לרבות הנאה והדלקת הנר וצביעה יכללם כולם בכלל הנאה שבכל טצדקי דעלמא דקא עביד הנאה הוא א"ו הכי דריש לקראי חד קרא אתא לאסור הנאה שלא יהנה מגוף הפירות שלא ימכרם או שלא יסוך מן השמן של ערלה כו' אבל אם הדליק הנר בשומן של ערלה הייתי אומר מותר להשתמש לאורו שאעפ"י שאותו האור מכח השמן בא אינו נהנה מגופו של שומן ודמי קצת לחליפין ולדמים שהם מותרים אצטריך קרא יתירא לאסור כו' ועדיין אני אומר דוקא אור הנר אסור בהנאה מפני שבשעה שדולק שמן של ערלה קיים ומכחו הוא דולק אבל צבע הבגד שאין הקליפין קיימין ואין כאן אלא מראיהן בלבד יהי' הבגד מותר בהנאה כחליפין ודמים ת"ל קרא יתירא לאסור גם הצבע דחזותא מלתא הוא כו' עכ"ל:
ולכאורה י"ל בדברי התורי"ד דאכתי מנא ידעינן דאסור לצבוע דאי משום דהוי הנאה הלא באמת אין ההנאה בשעת הצביעה וא"כ ניהא דהנאה אסור דילמא דוקא כשנהנה ממנו בשעה שהוא עדיין בעין כמו שדקדק התורי"ד בעצמו בלשון חד קרא אתא לאסור הנאה שלא יהנה מגוף הפירות שלא ימכרם או שלא יסוך מן השמן כו' והנה בכל הני תלתא גווני הוא נהנה או בשעת מעשה מן גוף הדבר שהוא בעין עדיין דבמכירה בשעה שמוכר הוא נהנה שלוקח המעות בעד הערלה ואז גוף האיסור עדיין בעין וכן בסך שמן של ערלה או שהניח הרטי' ע"ג מכה הרי נהנה מן האיסור כשהוא עדיין בעין וזה אסור משא"כ שמצבע בקליפי ערלה הרי אז בשעת הצביעה אינו נהנה כלל ומנ"ל דאסור לצבוע וניהא דדרשינן מחד ערלים דאתא לצביעה ונימא דאסור לצבוע בקליפי ערלה ומשום דזה מיחשב ג"כ הנאה והרי נהנה או מן האיסור כשהוא בעין או דהתורה גלי דאסור לצבוע אף שמצד הסברא היינו אומרים דזה לא מיחשב הנאה בשעת הצביעה מ"מ התורה אסרה אבל מ"מ מנא ידעינן תו דאם כבר צבעו דהבגד אסור וכקושית התורי"ד הנ"ל ולכאורה י"ל טובא בזה:
ולולא דמסתפינא הי' נלע"ד, לומר בזה דבאמת יש לנו תלתא קראי מלבד איסור הכאה דידעינן מקרא דלא יאכל וא"כ אליבא דמסקנא דידעינן איסור הנאה מקרא דלא יאכל ויש לנו עוד ג' קראי דערלים ומוקמינן חד שלא יצבע והיינו לאיסור צביעה שאסור לצבוע וחד להדלקה ועוד יש לנו חד קרא ומוקמינן לי' לאסור הבגד שכבר נצבע בקליפי ערלה ואולי גם כוונת התורי"ד הוא כן וא"ש הכל:
ובזה יהי' מיושב קושית הר"י מקורבי"ל ז"ל בתוס' פסחים (דכ"ב ע"ב) ד"ה לכם שהקשה אמאי אצטריך ג' ערלים לכתוב תרי ערלים לצביעה והדלקה וע"כ אתיא לכם לנטוע לרבים דאי להיתר הדלקה אתא לא לכתוב לכם ולא חד מהנך ערלים ונאסור מלא יאכל הנאה ומחד ערלים צביעה ולהדלקה אין קרא לאסור כו' ע"ש ובמוהרש"ל ומהרש"א מ"ש בזה. ולפי האמור צרכינן שפיר תלתא ערלים אף שידעינן כבר איסור הנאה מקרא דלא יאכל וחד ערלים לאסור לצבוע וחד לאסור הדלקה וחד לאסור בגד הצבוע כבר בקליפי ערלה ויהי' א"ש ג"כ קושית המוהרש"ל שכ' בסוף דבריו ואם יש להקשות הכי קשה לא לכתוב אלא שני ערלים אליבא דחזקי' דהא כתיב הכא לא יאכל ומאחר שנוכל לאוקמי לכם לנטוע לרבים פשיטא שלא נטעה ונאמר שבא להתיר בהנאה שהרי שינה הכתוב כאן וכתב לא יאכל עכ"ל ועיין במהרש"א מ"ש בזה. ולפי האמור א"ש דצרכינן תלתא קראי דערלים אף שידעינן כבר איסור הנאה מקרא דלא יאכל וכמש"ל. והנה במהדו"ק הארכתי בענין זה ופלפלתי הרבה בדברי המוהרש"ל והמהרש"א ואיני זוכר מה שכתבתי בזה:
[פ]
בגמ' ת"ש בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק ש"ה דאמר קרא תהי' בהוויתה תהא. והנה בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק הוא משנה (בפ"ג דמס' ערלה ח"א) ופסקה הרמב"ם (בפט"ז מהל' מ"א ה"כ) ובש"ע יו"ד (סי' רצ"ד ס"א) כתב סתם הנוטע עץ מאכל מונה לו ג' שנים מעת, נטיעתו וכל הפירות שיהיו בו בתוך ג' שנים אסורין בהנאה לעולם בין עיקר הפרי בין הגרעינים בין הקליפות כגון קליפי אגוזים כו' כולם חייבים בערלה כו' עכ"ל והנה כ' המחבר דערלה אסור בהנאה וגם הקליפים הם בכלל איסור הנאה וא"כ ה"ה דאסור לצבוע בהם אבל לא כתב בפירוש דאסור לצבוע בהם ורק דהוא בכלל איסור הנאה ולא כתב המחבר הדין דאם צבע בקליפי ערלה ידלק הבגד. והא דבגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק אינה משנה ובודאי ברייתא הוא והרמב"ם לא הביאה כלל ואדרבה (בפ"ו מהל' שמיטה ה"ב) [אשר ציין העין משפט על ברייתא זו] כתב לא יהי' לוקח ירקות שדה ומוכר ולא יצבע מקליפי שביעית בשכר מפני שזה עושה סחורה בפירות שביעית עכ"ל ובפ"ה שם (ה"א) כ' הרמב"ם פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתי' ולסיכה ולהדלקת הנר ולצביעה מפי השמועה למדו תהי' אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע ובכ"מ שם כ' ומ"ש מפי השמועה כי בת"כ פ' בהר (ובה"ט) שם לצביעה כיצד דברים שדרכן לצבוע בהן אעפ"י שהן מאכלי אדם צובעין בהן לאדם כו' ע"ש וצ"ל דכל הא דכתב דניתנו לצביעה הוא לעצמו אבל לאחרים בשכר אסור לצבוע וכמ"ש בהדיא (בפ"ו ה"ב) דאסור לצבוע בשכר אבל אינו מיזכר כלל דאם צבעו שישרף הבגד ולכאורה משמע מדברי הרמב"ם במ"ש דאסור לצבוע בשכר דרק איסור הוא אבל לא שיהי' חל קדושת שביעית על הבגד. ואולי אפשר לומר דכוונת הרמב"ם הוא שאסור לצבוע בשכר הוא קודם זמן הביעור וג"כ אסור לצבוע בשכר אבל לאחר זמן הביעור גם לעצמו אסור לצבוע וכן מורה דברי הרמב"ם (בפ"ז מהל' שמיטה הי"ג וי"ד) ע"ש ובראב"ד וכ"מ באריכות ועיין כאן בשמ"ק בד"ה ת"ש וז"ל פירות שביעית מותר לצבוע בהן כדרך שמותר לאכלן אלא שיש מין ממיני הצבעים שיש להן ביעור כמו שיתבאר וזמן ביעורן בזמן ביעור שאר הפירות ומשהגיע זמן ביעורן אסור לצבוע בהן בגד ובגד שצבעו בקליפי אותן המינים ידלק הא אותם שאין להם ביעור מיתר לצבוע בהן כל השנה ובלבד לעצמו אבל לא בשכר עכ"ל המאירי ז"ל והוא כמ"ש בדעת הרמב"ם אלא דקשיא למה השמיט הרמב"ם הדין הזה דבגד שצבעו בקליפי שביעית לאחר הביעור ידלק וצע"ג בזה. ולכאו' י"ל אם צבע בגד לעצמו קודם זמן הביעור אם מותר לאחר זמן הביעור ולכאורה י"ל דמותר דתו לא חזר ונאסר והא דקתני בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק הוא כשצבעו לאחר זמן ביעור וי"ל בזה. ועיין לקמן בסוגיין [אופ"ב אק"ג] מ"ש עוד בזה: