אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר
בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף ק:
[סז]
דף ק ע"ב אומר לו גדור כו' כ' בשמ"ק וז"ל והאי או"ל גדור דקאמרינן לבעל הכרם ולא לבעל הזרעים לא משום דהגפנים אסרו זרעים והזרעים לא אסרו גפנים דבודאי שניהם נאסרים כו' אלא לפי שאין גוף הגפנים עצמם נאסרים אלא הענבים היוצאים מהם כו' ופעמים הרבה יש בשנה שאין ענבים בגפן נמצא שהגפן מזקת אחרים ולא ניזוקית מש"ה על בעל הכרם לבנות הגדר כעת [נ"ל בעת] שאין שם ענבים כו' אבל אם יש שם ענבים שהביאו שליש על שניהם לבנות הגדר דשניהם מזיקים זא"ז כו' עכ"ל בשם הר"ר יונתן ז"ל וכ"כ עוד שם בשם הרמ"ה ז"ל בפריטיו ע"ש. והנה מפורש בדברי הראשונים ז"ל דהא דעל בעל הכרם לגדור הוא דוקא כשאין ענבים בכרם דלא נאסרו של בעל הכרם. וא"כ י"ל בהא שכתבו התוס' בסוגיין בד"ה חייב באחריותו וז"ל אבל אין לומר ה"נ הוי היזק שא"נ וקנסוהו כמו במטמא שלא יהא כ"א הולך ומטמא טהרותיו של חבירו דהכא ליכא למיחש כיון שבעל הכרם נמי מפסיד עכ"ל וכ"כ השמ"ק גם בשם תוס' שאנץ ע"ש. ולפ"ד הר"ר יונתן והרמ"ה ז"ל דהא דעל בעל הכרם לגדור היא כשאין בכרם ענבים שיהיו נאסרים א"כ הדרא קושי' התוס' לדוכתי' דנימא דהא דחייב בעל הכרם הוא רק מטעם קנם כמי במטמא טהרותיו של חבירו ומנ"ל להש"ס למידק מינה דר"מ דאין דד"ג. ואם נימא דכל דד"ג הוא רק מטעם קנס א"ש דאם מה שבעל הכרם יחייב לשלם אף שיהי' מטעם קנס במה שלא גדר הגדר שנפרץ ושמעינן מינה לכל דד"ג דחייב ויהי' מטעם קנס מ"מ חייב לשלם וכבר איפלגי הראשונים בזה ועיין בש"כ (בסי' שפ"ו סק"א) האריך בזה דלא כהרמב"ן דסובר דהוא מדינא דאורייתא למאן דדאין דד"ג ומדברי הרמ"ה והרר"י הנ"ל נראה ראי' דס"ל ג"כ דהוא רק מטעם קנסא. אילם מדברי התוס' דכתבו דלא נוכל לומר דהיא מטעם קנם כו' משמע דמפרשים דהחיוב הוא מדינא ולא מטעם קנסא והוא כשיטת הרמב"ן הנ"ל:
והנה בשמ"ק בד"ה ה"ז קידש כתוב בתוס' אבל אין לומר דה"נ הוי היזק שא"נ וקנסוהו כו' ועוד דאי מטעם קנם היכי מייתי ראי' מינה דדינינן דד"ג כו' עכ"ל משמע מזה דסובר דמאן דדאין דד"ג הוי מדינא ולא מטעם קנסא. אלא דאינו מובן כלל דבריי הקדישים דהלא ע"ז אנו דנין להקשות דמנ"ל להש"ש למידק מכאן דדיינינן דד"ג דלמא היא רק מטעם קנס וצ"ע לכאורה. והנה השמ"ק הוסיף לדחות דבריו וז"ל מיהו מזה אין לדקדק דאפשר לומר שאם לא הי' ההיזק הניכר חייב מן הדין לא היו קונסין אותו בשאינו ניכר עכ"ל וסברתי היא נכונה מאוד דהא דקנסו בהשא"נ היא דוקא היכא דאם הי' ניכר הי' חייב מן הדין אבל אם גם הי' היזק ניכר לא הי' מחויב מדינא רק מטעם קנסא לא היו חכמים מוסיפין לחייבו כלל בהשא"נ והוא כעין דאמרינן בכמ"ד בש"ס כמו גזירה לגזירה לא גזרינן ותה"ל שקיימתי לסברא זו של השמ"ק מדעתי לעיל (על דף צ"ח ע"א) [אוט"א] שדנתי שם בדברי הראב"ד המובא בשמ"ק וברשב"א שם מ"ש תמה אני בהנך תרתי שמעתי דרבה כו' עש"ה וכתבתי סברא זו ע"ד הראב"ד ז"ל אולם רבינו הראב"ד ז"ל לא ס"ל האי סברא כנראה למעיין שם אלא דאף אם בהיזק ניכר הוא רק חיובא מדרבנן ג"כ חייב גם בהשא"נ עש"ה וי"ל כזה:
עוד כ' בשמ"ק שם וז"ל אבל הא תימא הוא במזיד דוקא יתחייב תוס' שאנץ עכ"ל לשון זה אינו מובן כלל דאדרבה בזה מיושב שפיר הקושיא הראשונה דדלמא החיוב הוא מטעם קנס ומיושב שפיר בזה הקושיא דאי מטעם קנס הוא בחזיר דוקא יתחייב והואיל דחזינן דאפילו אי לאו מזיד הוא ג"כ מחויב ע"כ דמדינא הוא ולא מטעם קנס וכן מפורש ג"כ בתוס' שלנו בד"ה חייב בסה"ד שכ' ג"כ ליישב זה דלא נימא דהוא מטעם קנס כתבו וז"ל ועוד אי קנס הוא במזיד דוקא הי' לו להתחייב עכ"ל והיינו הואיל דחזינן דחייב אף כי אינו מדד ע"כ דמדינא מתחייב ולא מטעם קנס ונלע"ד כי ט"ס יש בשמ"ק וצ"ל ג"כ כמ"ש בתוס' ועוד אי קנס הוא כו' והוא תי' על הקושיא:
אלא דלא זכיתי להבין גוף דברי התוס' הנ"ל במ"ש אי קנס הוא במזיד דוקא הי' לו להתחייב הלא ע"כ הא דחייב לשלם הוא דוקא אם הוא מזיד דהא אם לא ידע כלל שנפרץ הגדר לא מתחייב כלל ואפילו אם יודע שנפרץ ג"כ אינו מתחייב לשלם אלא דוקא כי נתייאש מלגדור וכמ"ש התוס' בד"ה נתייאש דוקא נתיאש אכל אם לא נתייאש ועוסק כל שעה לגדור אעפ"י שהוסיף מאתים מותר כו' וטעמא י"ל משום דכתיב לא תזרע כרמך משמע דניחא לי' עכ"ל וא"כ לא משכחת לה לחיובא אלא דוקא כי נתייאש במזיד מלגדור ולכאורה הי' אפשר לומר בכוונת התוס' דמשכחת לה לחיובא אף שלא הוה מזיד גמור וכגון שנתייאש מלגדור מחמת שהוא טרוד בעסקיו ואין לו זמן לגדור דלא הוי מזיד גמור. אלא דלא אפשר לומר כן דבכה"ג י"ל דלא נאסר כלל דהא התוס' כתבו הטעם דלא נאסר אם לא נתייאש משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים משמע זריעה דניחא לי' וא"כ אם זה שאינו גודר הוא משום דאין לו זמן לזה א"כ בודאי דעכ"פ לא ניחא לי' הזריעה דכלאים והא לסברת התוס' הנ"ל לא מיתסר אלא דוקא אם ניחא לי' בהזריעה דכלאים:
שוב ראיתי במוהרמ"ל על מס' ב"ב (דף ב' ע"ב) בתוד"ה חייב באחריותו שכ' לפרש מ"ש התוס' ועוד אי קנס הוא במזיד דוקא הי' לו להתחייב ר"ל אם פרץ הוא בעצמו הגדר במזיד אבל כשנפרץ מאליו ל"ש לקונסו עכ"ל. ונראה כוונתו ז"ל דכל דלא עביד מעשה אף כי הי' מזיד במה שלא גדר לא להתחיב ואכתי צ"ע בזה. ובעזה"י במס' ב"ב (דף כ' ע"כב כתבתי בזה:
[סח]
א שם בתוד"ה אומר לו פי' לבעל הכרם דהוה המזיק דד' אמות שאמרו להרחיק הוא בשביל עבודת הכרם כו' ואפילו ר"י דאמר התם על הניזק להרחיק א"ע הא אר"א התם מודה ר"י בגירי דילי' והכא גירי דבעה"כ הן דחשדינן לי' שלא יבוא מחרישתו בשדה חבירו לפיכך צריך לעשות כותל או להרחיק ארבע אמות עכ"ל. ולכאורה אינו מובן כלל מה זה הטעם דחשדינן לי' כו' ולמה להתוס' זה האריכות. ונלע"ד הפי' דלכאורה קשה דמדוע יצטרך הבעה"כ לעשות הגדר וחשבינן לבעה"כ להמזיק נימא דבעל התבואה הוא המזיק שהרי הוא אוסר על בעל הכרם וגם דהכרם הוא עומד זמן מרובה ובעל התבואה זרע בשנה ההוא סמוך להגדר א"כ הרי הוא המזיק עתה וכשנפרץ הגדר הוא המזיק שהרי הוא האחרון ואף דנימא דהואיל כשזרע הי' הגדר מפסיק ולא הי' מזיק או בזריעתו ורק דאח"כ בא ההיזק במה שנפרץ הגדר מ"מ גם בעה"ר לא ליחשוב מזיק יותר מן בעל התבואה. ולכאורה הי' אפשר לומר דעל שניהם מוטל לעשות הגדר ומי שאינו רוצה לעשות וחבירו רוצה זה שאינו רוצה מיקרי המזיק ולשון או"ל גדור היינו לזה שאינו רוצה לסייע לגדור:
אולם לא כן פירשו הראשונים התוס' והשמ"ק רק דהחיוב לגדור היא על בעל הכרם והשמ"ק בשם הר"ר יונתן והרמ"ה ז"ל כתבו דגוף הכרם אינו נאסר רק הענבים וגם כי בשעה שגדל שליש התבואה ואז התבואה נאסרו והענבים לא הגיעו עדיין כפול הלבן ולא נאסרו ומש"ה מיקרי בעה"כ המזיק ע"ש ונראה דטעם של התוס' דמיקרי בעה"כ המזיק הוא משום דעל בעה"כ להרחיק ארבע אמות כדי עבודת הכרם שיביא שם מחרשתו ואסור ליטע גפן ממש סמוך למיצר חבירו משום דצריך להניח ר"א כדי עבודת הכרם אלא שאין חבירו יכול לעכב עליו וצריך להיות גדר שם ועל בעה"כ מוטל לעשות הגדר משום דחשדינן לי' שמא יביא מחרשחו לשדה חבירו ועל המזיק להרחיק א"ע ומש"ה מוטל על בעה"ב לעשות הגדר דלא הי"ל לסמוך הגפנים סמוך ממש למיצר חבירו. וזהו כוונת התוס' דחשדינן לי' שלא יביא כו' היינו כמו דחשדינן לי' שיביא מחרשתו ונקטו התוס' לשון שלא יביא היינו דיש לחוש שיביא ועושין תקנה שלא יביא והיינו שבעה"כ יעשה הגדר וא"כ כשנפרץ ממילא מיקרי הבעה"ב המזיק כיון דעליו מוטל לעשות הגדר כנ"ל בפי' התוס'. ועיין מוהרמ"ל בריש מס' ב"ב (דף ב' ע"א) על חיד"ה או"ל גדור הביא דברי התוס' דכאן מ"ש בזה ומפרש דבריהם עייש"ה:
ולפ"ז יש להסתפק בשני אחין שירשו מאביהם זה נטל הכרם וזה השרה הסמוכה ממש להכרם רק שהי' גדר בינתיים דהי' מותר באופן הזה ועתה נפרץ הגדר על מי מוטל לגדור כיון דבעה"כ לא פשע כלל במה שהוא סמוך למיצר חבירו וכן בלקח אחד כרם וחבירו לקח שדה הסמוכה וכבר הי' גדר בינתיים אצל המוכר על מי לעשות הגדר כשנפרץ ואולי בכה"ג י"ל דהחיוב על שניהם לעשות הגדר לסברת התוס' הנ"ל וי"ל בזה:
ב עוד שם בתוס' וז"ל והא דנקט או"ל גדור כו' ונפרצה פעם שלישית מספקא לר"י אם צריך להתרות בו בכל פעם או שמא בגי בתרי זימני עכ"ל ובגליון הגמ' של חותני הגאון בעל פ"ש נ"ב ב"ק (דף כ"ג ע"א) ואס"ז (דף קי"ב ע"ב) עכ"ל. והנה ט"ס יש וצ"ל (דף כ"ג ע"ב) והכוונה על הא דקאמר שם הני עוד דשוקא דמפסדי מתרינן במרייהו תרי ותלתא זימנין אי ציית ציית כו' הרי שכ' חרי ותלתא ועיין בח"מ (ס' שצ"ו ס"ב) כתב מתרים בבעלים שלשה פעמים וא"כ לפי הגי' בגמ' תרי ותלתא וא"כ משמע קצת דאם התרו בו שני פעמים ג"כ סגי ונקיט ב' וג' אורחא דמלתא ורק בש"ע נקיט ג"פ משמע דדוקא ג"פ הוה מותרה ובאס"ז שם ד"ה קובעין זמן שני וחמישי הביא שם פלוגתא דראשונים ז"ל אי סגי התראה שני פעמים ואם לא בא בפעם שלישית כותבין פתיתא עלווי' ע"ש ולהסוברים דסגי בשני פעמים התראה א"כ ה"נ י"ל דסגי בתרי זימני. אולם לפע"ד אין דומה הא דהכא כלל לדהתם דהא ספיקא של הר"י הוא אף ביותר מג"פ אם צריך להתרות בו מדנקיט הלשון להתרות בו בכל פעם ולא אמר סתם אם צריך ג"כ להתרות בו ומלשון זה שכ' הר"י להתרות בו בכל פעם משמע דהספק הוא אפילו של פעם רביעית וחמישית והיינו די"ל דדילמא לא ידע שהוא צריך לגדור בכל פעם ואף שכבר גדר שני פעמים מ"מ י"ל דלא ידע שצריך הוא לבדו לגדור אפילו כמה פעמים ומש"ה צריך להתרות בו בכל פעם ובודאי דאם לא ידע כלל שנפרץ הגדר בודאי דאין לחייבו כלל וגם י"ל דלא קידש כלל דהא לא קידש עד שנתייאש מלגדור אבל התם תליא עיקר אם סגי ההתראה בב"פ או בעינן דוקא ג"פ וי"ל עוד בזה:
ג וכתבו עוד התוס' והא דאמר בפ' בתרא דע"א (דף ע"ג) המערה יי"נ מחבית לבור אפילו כל היום כולו קמא קמא בטיל מפרש ר"ח בדפסוק פסוקי אבל אם מערה בלא הפסק אסור מידי דהוה אכלאים הנאסרים בתוספת מאתים לפי שגדל בלא הפסק כו' עכ"ל. וראיתי במרדכי בפרקין (ס"ס קי"ט) הקשה ג"כ קושיא זו ותי' הרשב"ם וראב"ן וריב"א דהיכא דנודע בינתיים ושוב איתוסף אמרינן קמא קמא בטיל ואי לא נודע בינתיים אמרינן מצא מין את מינו וניער כו' עכ"ל. ובחי' אנשי שם (אות ד') ז"ל פי' בדפסוק פסוקי ועיין בתוס' ד"ה או"ל גדור עכ"ל. והנה אין לשין המרדכי מורה כן דא"כ היל"ל כלשון ר"ת בתוס' בדפסוק פסוקי ולעד"נ דנוכל לומר הפירוש כפשוטו דהא מצינו חילוק זה בין נודע או לא נודע לענין ביטול איסור ועיין ביו"ד (סי' צ"ד ס"ב) אם תחב הכף בקדירה שני פעמים ולא נודע בינתיים צריך ב' פעמים פ' וי"א דסגי בפ"א ס' וכן נוהגים עכ"ל. והנה הדעה הראשונה המחלקים בין נודע ללא נודע הם הסמ"ק בשם הר"פ. ודעה שני' הם התה"ד והגהות ש"ד וארוך עיין בב"י שם וא"כ י"ל דהראשונים הנ"ל שהביא המרדכי מחלקים ג"כ בזה בין נודע לבין לא נודע דבנודע בינתיים שפיר נתבטל קמא קמא ונוכל לומר דאף דהאיסור ניתוסף בלי הפסק בינתיים כלל רק שבאמצע התערובות דהיינו בשעה שנתערב נודע לבעל היין שפיר נתבטל א' ולא אמרינן דחו"ר וניער ובהא דכלאים גבי המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף מאתים דאסור מיירי ג"כ שלא נודע בינתיים ובהא דמחיצת הכרם שנפרצה מיירי ג"כ שלא נודע בינתיים ואם נודע בינתיים ג"כ י"ל דהואיל דאינו רוצה לגדור א"כ הרי הוה כאלו עירב במזיד ולא שייך ביטול במזיד וכן י"ל בהא דהמעביר עציץ נקוב בכרם דאם הוא במזיד לא נתבטל כלל:
ויש להוסיף עוד ולומר דבכלאים לא נחבטל מדאורייתא אם הוא מזיד דכן אסרה התורה דלא ליבטול ורק אם גדר בינתיים ואח"כ נפרץ הגדר וניתוסף עד מאתים עם הגידולים הראשונים שגדלו קודם שגדר המחיצה לא מצטרף הואיל דכשגדר פקע לגמרי שם כלאים ממנו ולא שייך צירוף כלל כנלע"ד בפי' דברי המרדכי וגם לשון המרדכי מורה כן שכ' בסוף וז"ל דתנן (פ"ה דתרומות) סאה תרומה שנפלה לתוך מאה סאה של חולין ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת ה"ז אסורה ור"ש מתיר ומסיים בתוספתא בד"א בשלא ידע בה ואח"כ נפלה אבל ידע בה ואח"כ נפלה ה"ז מותרת ומלתי' דר"י דהמערה יי"נ לבור דידע והכיר בה שעירה יי"נ ואח"כ שכח ועירה פ"ש וכן עשה כל היום ודוקא שכח אבל לא שכח הי"ל מזיד כו' ע"ש והרי מבואר דעיקר תליא בין נודע ובין לא נודע וי"ל עוד בזה:
ד עוד בתוס' שם וכן בפ' הנודר מן הירק (דף נ"ז) גבי בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידולו על עיקרו מותר ולא אמרינן קמא קמא בטל לפי שגדל בלא הפסק עכ"ל, ולכאורה י"ל דהאיך שייך לומר בזה קמא קמא בטיל דבשלמא איסור הנתערב בהיתר ואנו דנין לומר דהאיסור נתבטל בהיתר שפיר שייך לומר בזה קמא קמא בטל ונעשה מהאיסור היתר משא"כ היתר הנתערב באיסור אפילו אם האיסור הוא הרבה אפ"ה לא נעשה מן ההיתר איסור ועיין במלמ"ל (פ"ז מהל' מעילה ה"ו) וז"ל והבאתי את השלישית מההוא דפרק ולד חטאת דתנן המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין ופירש"י משום דבכל מנה ומנה מצינן למימר זה הפריש לשלמים כו' וע"ז הקשה לאדון דנזיל בתר רובא ורוב המעות יש בהם מעילה ואף דאיכא דמי שלמים כיון דהוי מיעוטי ליבטלו ברובא אלא ודאי דמטבע חשוב ולא בטיל עכ"ד הרב מוהר"י אלפנדרי וכ' עלה המלמ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דמה ענין ביטול בכאן דביטול לא שמענו אלא לבטל האיסור להתירו לכתחילה באכילה אבל אם הרוב הוא איסור נהי דאיסורא איכא אבל לחייבו מלקות או כרת או קרבן זו לא שמענו ואף דאיכא מ"ד דהיתר מצטרף לאיסור לחייבו בעונשין היינו דוקא בתערובות לח בלח ומין בשא"מ משום דטעם האיסור נתפשט בהיתר ונעשה כולו איסור אבל ביבש אף שהאיסור הוא רוב מעילה לא שמענו שאם אכל אחד מן התערובות שיתחייב שום עונש אף שאסור מה"ת כו' עכ"ל והנה איפלגי בזה הגאונים ז"ל דהגאון מוהר"י אלפנדרי נראה דסובר דההיתר נהפך לאיסור לגמרי אם הרוב של התערובות היא איסור והגאון בעל מלמ"ל סובר דמן ההיתר לא נתהפך להא איסור אף כי נתערב ברוב איסור ועיין בפרמ"ג יו"ד בפתיחה להל' תערובות (ח"ג פ"ה) הביא בשם המ"כ וכתב הפרמ"ג דהוא פלוגתא בין רש"י ותוס' בזבחים (דף ע"ח) ולשיטת התוס' אין היתר נהפך לאיסור עייש"ה ומדברי התוס' דכאן מורה קצת דס"ל דההיתר נהפך להיות איסור שהרי הגידולין הם היתר והעיקר היא איסור והאיך שייך לומר בזה שהגידולין שם היתר יבטלו בהאיסור דהיינו בהעיקר ומוכח דס"ל כשיטת המוהר"י אלפנדרי ז"ל דנהפך ההיתר להיות איסור ומדלא בטלו הגידיוים בהעיקר שמעינן דהואיל דגדל בלי הפסק לא אמרינן בזה קמא קמא בטיל:
מיהא לשיטת המלמ"ל י"ל דכוונת התוס' היא דניהא דאין שייך לומר דיתבטל ההיתר בהאיסור ויהי' נעשה אסור מ"מ גם היתר לא מיקרי דהא נתערב בהאיסור והי"ל לומר דאף שנתרבה הגידולין מ"מ נתבטלו בהאיסור ולאו שם היתר עלה ואם נחרבו אח"כ הגידולין על העיקר ג"כ תו לא שייך לומר ביטול הואיל דקמא קמא דגידולין נתבטלו בהעיקר וניהא דלא נעשה איסור מ"מ גם שם היתר אינו עליהם אלא ש"מ דהואיל דנתרבו הגידולין בלי הפסק ל"ש לומר דנתבטלו הגידולין בהעיקר ומש"ה כי רבו הגידולין אח"כ על העיקר אמרינן דנתבטל העיקר בהגידולין. כנלע"ד בכוונת התוס' לפ"ד המלמ"ל:
ולפ"ז י"ל דאם נתערב כדת מצה בשני זיתים מצה של איסור ואכל לכל השלשה זיתים בשוגג לא יצא חיבת מצה דאף דלא נעשה איסור הכזית מצה דהיתר מ"מ גם שם היתר לא הוי עלה ומכ"ש לשיטת המוהר"י אלפנדרי ז"ל בודאי דלא יצא בזה יד"ח מצה וי"ל עוד בזה:
[סט]
א שם במתני' לצבוע לו אדום וצבעו שחור כו' רמ"א נותן לו דמי צמרו רי"א אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה אם היציאה יתר על השבח ניתן לו את השבח יעיין ברש"י משפ"י ובתוד"ה אם השבח הביאו הירושלמי בר נש דיהיב לחברי' ה' מנין צמר יה' מנין סמנין ועשרה מנין אגרא וא"ל זיל לבעי' סומקא ואזיל ונבעי' אוכם אי"ל אלי צבעתי' סומקא הוי שוה כ"ה מנין השתא דצבעתי' אוכם לית היא שוה אלא עשרים מנין את איבדת דידך ואנא לא אבדנא דידי עכ"ל הירושלמי. והאריכו הראשונים ז"ל בפי' דברי הירושלמי ותורף פי' התוס' הוא דחשבינן להריוח שהי' יכול בעל הצמר להרויח כאלו הוא קרן שלי יהוא קודם ליפרע מן ההוצאה שהוציא האומן בצביעתו כיין שהאומן שינה מדעת בעה"ב וכ"פ הרא"ש ג"כ דברי הירושלמי ובסמ"ק והג"א בסוגיין האריכו ג"כ בזה ובש"ע (סי' ש"ו ס"ג) האריך הסמ"ע לקיים להלכה דברי הירושלמי וכפי פי' הנ"ל שפי' כן התוס' והרא"ש. והש"כ שם האריך בזה ומפרש פי' אחר בירושלמי ותורף פירושי היא דזה הרויח שהי' מרויח בעל הצמר אם הי' צבעו אדים כמו שא"ל דאמרינן דנחשב כמו קרן יש חילוק בזה דהנה מה שהבטיח להצבע בשכרו עשרה זהובים הוא כיון דהצבע היא אימן קבלן ואלו הי' שכיר יום לא הי' ליקח עבור הוצאתי שהוציא בזה יעבור דמי פעולתו לכל יום כשאר פועל לא הי' עולה אלא ה' זהובים ורק הואיל דהוא קבלן ומרויח יותר עוד ה' זהבים וס"ה עשרה זהובים ואמרינן דה' זהובים של האומן שהי' נוטל עבור הוצאתי ישכר פעולתו כשאר פועל זה נחשב לקרן גמיר והוא קידם לגבות זה מן הריוח שהי' יכיל הבעל הצמר להרויח החמשה זהובים ירק לענין החמשה זהובים השניים שהי' נוטל האומן בשכרו כיון שהיא קבלן לענין זה קודמין הבעלים בהחמשה זהובים ריוח שלהם שהי' יכול להריוח אלו הי' צובעו אדים כמי שא"ל ואם יש עוד שבח כדי לשלם להאומן כל העשרה זהובים שלו משלם לו והביא הש"כ דברי הג"א שמפרש כן ומסיים הש"כ שגם דעת הרמב"ם ורש"י ועוד פוסקים ראשונים נוטים כן להלכה ע"ש בש"כ:
והנה נהירנא כי הארכתי בפעם הראשין בזה ואיני זוכר כל הענין רק שפלפלתי בדברי הנתה"מ והנה עיינתי היטב בדברי הנתה"מ יהוא מחזק פסקו של הסמ"ע וכפי' התוס' והרא"ש לדברי הירושלמי דהריוח שהי' יכיל בעל הצמר להרויח אלי הי' צבעו אדום כמי שא"ל זה נחשב לקרן גמור כמו הצמר והסמנין מהא דמס' ב"מ (דף ע"ג ע"ב) אר"ח האי מאן דיהיב זוזי לחברי' למיזבן לי' חמרא יפשע ולא יבין לי' משלם לי' כדקא אזיל אפריותא ד'ילשפט כו' כי קאמר ר"ת הנ"מ ביין סתם אבל ביין זה לא מי יימר דמזבני לי' ניהלי' רב אשי אמר אפילו יין סתם נמי לא מ"ט אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא ולר"א מ"ש מהא דתנן אם איביר ולא אעביד אשלם במיטבא התם בידי הכא לאו בידי ועיין רש"י ותוס' ובשמ"ק שם בד"ה האי מאן וז"ל ולכולהו פירושי קשה לי למה חייב לשלם לו כלום ומ"ש ממבטל כיסו של חבירו שהוא פטיר מפני שאין הזיקו אלא גרמא וכן אם היביר שדהו איני חייב לשלם לי אלא כשקיבל עליו כן בפירוש ותי' הר"י דה"נ כשהתנה כן בפירוש שאם לא יקח לי שישלם לי פסידא שלו כו' והריטב"א חי' דהכא אעפ"י שלא קיבל עליו תשלומין כלל כיין שנתן לו מעותיו לוקה לי סחורה אלמלא הוא הי' ליקח ע"י עצמו או ע"י אחרים אלא שזה הבטיחו לו שיקח לו וסמך עליו ינתן לו מעותיו ע"ד כן הרי היא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו דבההוא הנאה דסמיך עליו וניתן לו ממונו נשתעבד לי' מדין ערב וזה ענין שכירות פועלים דפרקין דלקמן שחייבין לשלם לבעה"ב מה שמפסיד כשחזרו בהן או שהבעה"ב חייב לשלם להן מה שמפסידין כו' והוסיף עוד בשם הראב"ד ז"ל שכתב ג"כ כן ומסיק ולית הלכתא כוותי' משום דקניית היין הוי אסמכתא אבל אם נתן לו יין להוליך ולא הוליכו נראה שחייב לשלם מה שהפסיד באותו יום השוק שאותו יום אין לו תשלומין ביום שוק אחר עכ"ל וכ' הנתה"מ וז"ל ולפ"ז נראה בשכירות פועלים דהדין דבדבר האבוד של ממון דמשלמין כשחזרו בהן כמבואר (בסי' של"ג ס"ו) בהג"ה ע"ש נראה דמחויבין לשלם בדבר האבוד כל מה שהי' יכול להרויח כמ"ש הראב"ד דפעולת פועל בידו היא וכל דבר שבידו לעשות ולא עשה מתחייב לשלם אף היזק הריוח שהי' יכול להרויח:
אמנם נראה דזה דוקא בהא דב"מ באפרוותא דזולשפט שהוא פסידא דלא הדר דהשער כבר עבר וכן אם הוביר השדה דהשנה כבר עברה והפסידה זריעה של שנה זו אבל פועלים שחזרו בהן ויש אפשרית לשכיר עוד פועלים אחרים יש לו דין אחר ששיכר עליהן רק כדי שכרן כמבואר (בסי' של"ג) ולפ"ז בהך דלצבוע לו אדום וצבעו שחור מחויב הפועל לשלם לו מה שהי' יכול להרויח כיון שהי' בידו וסמך עליו וכמ"ש הראב"ד דאם נתן לו יין להוליך ליום השוק ולא הוליך דחייב לשלם לו פסידא דשוקא ומכ"ש הכא בצבעי שחור דהוי פסידא דלא הדר השבח שהי' יכיל להדייא דהא כבר א"א לו לצבוע אדום ולהרויח אך לפ"ז הי' מחויב לשלם הפועל החמשה שהי' יכול להרויח אפילו מביתו אף דליכא עכשיו שום שבח בהצמר כשצבעו שחור וכמו (בסי' שכ"ו) לזורעה חטים זרעה שומשמין דאם עשתה פחות ממה שראוי לעשות שמשלם לו כפי מה שראוי לעשות ובש"ס ופוסקים משמע דאינן נוטלין החמשה שהי' יכול להרויח רק מהשבח של הצמר שחור וע"כ צ"ל דגם כאן משלם מביתו דכיון דא"צ להחזיר ההוצאה ג"כ כמי שמשלם מביתי חשיב רק משום דלא שכיח לא נקיט לה א"נ יש לחלק דבשלמא גבי פרוותא דזילשפט שקבע לו זמן וכן בהא (דסי' שכ"ו) שיש לו זמן קבוע ואלו הובירו בזמן ההוא הי' חייב לשלם ולכך כשזרעה מין אחר ג"כ חייב לשלם משא"כ הכא כשצבעו אדום שלא קבע לו זמן ואי לא הי' צובעו כלל בזמן ההוא לא הי' חייב לשלם מכיסו כיון דעדיין יכול ליקח צמר ולצבוע אדום ולהרויח בזה לכך גם בצבעו שחור צמר זה אינו משלם מביתו כיון דאפשר להשלים עוד הריוח ע"י צביעה נמר אחר מחדש ול"ד כל כך להא דאם איביר ומ"מ מנכה לו משכרו ואין הפועל ניטל שבח עד שנוטל מקודם הבעה"ב מה שהי' יכול להרויח בצביעת אדום כיון דמ"מ ל"ד לשאר יורד שלא ברשות דבשאר יורד שלא ברשות יש להבעה"ב שבת מש"ה צריך ליתן להפועל עכ"פ ההוצאה שיעור שבח משא"כ הכא דע"י השבח שהשביח הפועל הגמר בצביעת שחור לא השביח כלל להבעה"ב דהא אדרבה הפסידו דכשלא הי' צובעו שחור הי' יכול לצבוע אדום כו' ע"ש בכל דבריו:
והרבה י"ל בדבריו ז"ל ובראשון נבא על סוף דבריו והוא דאם נימא דאם ליכא שבח אין הפועל צריך לשלם מביתו והטעם הואיל דיכול ליתן לו צמר אחר לצבעו אדום ויהי' לו הריוח א"כ נימא תו דאף אם איכא שבח בהצמר שחור ג"כ לא יטיל הבעה"ב הריוח עד שיהי' להפועל שכרו עכ"פ כדין היורד שלא ברשות וישלם לו עכ"פ ההוצאה ואם אמרינן דאין להפועל ההוצאה מן השבח שהוא על גבי הצמר השחיר עד שיהי' להבעה"ב השבח שהי' ראוי להשביח וא"כ לא אמרינן האי סברא הואיל דיכול ליתן לו צמר אחר ויצבענו אדים א"כ יצטרך ג"כ לשלם לו מביתו כי ליכא שבח ע"ג הצמר כפי שהי' ראוי לו להרויח אם הי' צבעו אדום ואינו מובן כלל החילוק שבין אם השבח היא ע"ג הצמר השחור אי לא וי"ל בזה. ולומר דבאמת צריך הפועל לשלם מביתו אם אין בשבח שע"ג הגמר השחור כשיעור השבח שהי' יכול הבעה"ב להרויח אלו הי' צבעו אדום וכמ"ש הנתה"מ בתי' הראשין ג"כ י"ל דהא לא נוכר כלל בשים מקום כן ומ"ש הנתה"מ משום דלא שכיח כ"כ קשה לומר כן. וגם בעיקר הדבר שכתב עפ"י הראשונים הנ"ל ג"כ י"ל דהא בש"ע לא הובא דינו של הראב"ד להלכה דבאומר לי הילוך יין זה למקום פלוני ולא הוליכו דיהי' חייב לשלם ההפסד מה שהי' יכול למוכרו שם ביוקר וכבר העירותי בעזה"י על מס' ב"מ (דף ע"ח ע"א:
ב וכעת נלע"ד בהקדם מה שי"ל לכאורה לפ"ד הראשונים הנ"ל דהא גזלן דמשלם כשעת הגזילה אם הוא דבר שנתייקר אח"כ נימא ג"כ דיצטרך לשלם כיוקרא דלקמי' והא לעיל (בדף ס"ה) אמר רבה הא מאוזן דגזל חביתא דחמרא מחברי' מעיקרא שווי' זוזא ולבסוף שווי' ד' זוזי תברא או שתיא משלם ד' איתבר ממילא משלם זוזא ופירש"י ולבסוף שויא ד' בשעה שאבדה מן העולם אלמא דלא שיימינן לגזלן שישלם כפי מה שהי' ראוי להתייקר רק משלם כשעת הגזילה ודוחק לומר דגזלן דמשלם הגזילה הוא דוקא אם לא הי' ראוי להתייקר אבל אם הי' ראוי להתייקר משלם כיוקרא דלקמי' דהא סתמא קאמר כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה משמע דלעולם משלמין רק כשעת הגזילה אם לא היכא שנתייקר ואחר שנתייקר איבדה מן העולם או שתיא ומשום דנעשה אז כגזלן מחדש. ועוד י"ל בהא דאיתא במס' ב"מ (דף צ"ט ע"ב) אמר רבא אני שקולאי דתברו חביתא דחמרא לחנוואה ביומא דשוקא מיזדבנא בחמשא בשאר יומי מיזדבנא בארבע אהדרו לי' ביומא דשוקא והדרו לי' חביתא דאמרא בשאר יומי מהדרו לי' ה' וכו' ע"ש ויש בזה מחלוקת בין הראשונים ז"ל בחילוף גרסאות ע"ש ותמצית הענין הוא לפי המבואר מרש"י ותוס' שם הוה הפי' דהשבירה הי' בשאר יומי ולא ביומא דשוקא ואם מהדר לי' קודם שיבא יום השוק הראשון אז מהדר חביתא דחמרא ואם כבר עבר יום השוק הראשון ואהדר לי' בתר יומא דשוקא בזה יש חילוק בין אם הי' להחנווני עוד יין למכור ביום השוק וניתותר לו מן היין שהי' לו למכור בחנותו ולא מכרו א"כ לא גרמו לו הני שקולאי שום היזק כלל במה ששברו החבית יין מהדרי לי' חבית יין ואם לא הי' להחנווני יין למכור ביום השוק העבר ואם הי' לו החבית יין הי' יכול למוכרו משלמי לי' חמשא כפי וזה הוא דקאמר הש"ס שם ולא אמרן אלא דלא הי' לי' חמרא לזבוני אבל הי' לו חמרא לזבוני הא איבעי' לי' ושיטת הרמב"ם הוא לפרש הסוגיא דעיקר תליא על שעת החזרה ולא משגיחינן כלל על שעת השבירה ואם החזירו ביום השוק חייבים להחזיר חבית של יין או ישלם לו כמו ששוה אז ה' והוא שלא הי' לו יין למכור ביום השוק אבל אם הי' לו יין מחזירין לו ארבע ואם החזירו לו בשאר הימים מחזירין לו ארבע ודעת הרא"ש הוא דעיקר תליא על שעת השבירה שאם שיבר בשאר הימים משלם ד' ואם שיברו ביום השוק אם בא לפורעו בשאר הימים צריך ליתן לו ה' ואינו נפטר אם רוצה ליתן לו חבית אחר של שליין ואם בא לפורעו ביום השוק יכול ליתן לו חבית אחר של יין והוא שאין לו יין אחר למכור בשוק כו' וכן דעת הרבה פוסקים הראשונים ועיין בש"ע (סי' ר"ש ס"ג) הביא המחבר דעת הרמב"ם והרמ"א הביא דעת הרא"ש ע"ש והנה בין להרמב"ם ובין להרא"ש אם שיברו בשאר יומי ובא ל פורעו בשאר יומי רק שכבר עבר בינתיים יום השוק שוה חמשא והרי מבואר ד' זוזי כמו ששוה בשאר יומי ואף שביום השוק שוה חמשא והרי מבואר דא"צ לשלם כמו שיהי' שוה אח"כ רק שיימינן על שעת השבירה להרא"ש ולהרמב"ם על שעת התשלומין ורק לדעת רש"י ותוס' הוה הדין דשיימינן כמו שיהי' שוה אח"כ וצריך לשלם כשעת היוקר דלקמי' וא"כ ה"נ דכוותי'. מיהא י"ל דשאני התם שכבר עבר יום השוק והי' יכול למוכרו אז בחמשא הוא דצריך לשלם לו חמשה שהרי גרם לו היזק. ועיין בנתה"מ (סי' ד"ש ססק"ב) שהביא שם ג"כ דברי הראב"ד הנ"ל והביא ג"כ דעת הרמב"ם הנ"ל ומפרש דהרמב"ם מיירי שעדיין ל"ה יום השוק כלל בשעת הפרעון אבל אם כבר עבר יום השוק גם הרמב"ם מודה דצריך לשלם חמשא ע"ש וקשה לכוון כן בדברי הרמב"ם וי"ל בזה:
ג שוב ראיתי בקצה"ח שם (סי' ד"ש) האריך בזה והעיר בהא דלדעת רש"י ותוס' אם השבירה הי' בשאר יומי ועבר אח"כ יום השוק ומשלם לאחר שעבר היום השוק משלם חמשא ומשום דא"ל החנווני אלו הי' אצלי החבית יין הייתי יכול למוכרו בחמשה והלא כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה וכל השומרים כשעת פשיעה ואמאי צריכין הני שקולאי לשלם כיוקרא דלקמי' וכ' הקצה"ח הטעם משום דהי' ידוע שביום השוק יהי' שוה חמשא וא"כ מחויבים לשלם מטעם גרמי כיון דברי הזיקא ידוע שביום השוק יהי' שוה חמשת והא דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה מיירי דוקא שלא הי' נודע בשעת גזילה שיתייקר אח"כ אבל אם נודע שיתייקר אח"כ גם הגזלן משלם כיוקרא דלקמי' והביא הקצה"ח דברי הרמב"ן במלחמות במס' ב"מ שדעתו ג"כ כרש"י הנ"ל וז"ל והטעם הנכון כיון דלית ל' ככי ישיני לא הי' יכול להמתינו עד יומא דשוקא וכל מה שהאדם מוכר מקמי יומא דשוקא פחות מכדי דמיו מוכרו כדאמרינן התם האי מאן דגזל חביתא דחמרא כו' ביומא דשוקא שוה חמשא ובשאר יומי שוה ארבע כו' אף כאן אלו הי' יכול להמתינו עד יום השוק היה משלם לו כשער יום השוק וכיון שלא הי' יכול להמתין משלם כשער של עכשיו שהוא שער הזול כך פיר"ת ז"ל עכ"ל וכיון דדעת רש"י ותוס' והרמב"ן בחדא שיטה דאם ביום השוק שוה יותר צריך לשלם כשער יום השוק אם תפס החנווני נראה דלא מפקינן מיני' עד דמשלם חמשא וע"ש עוד מ"ש בזה:
והנה לע"ד הרבה י"ל בזה בראשון מ"ש בשם הרמב"ן ז"ל במלחמות עיינתי שם ברמב"ן שכתוב כן אולם לא אדע דעת קדושים היכן כתוב בש"ס דילן האי דינא דרבה דמעיקרא שוויא זוזא ולבסוף ד' דמשלם ד' לענין זה דיחייס מכח מה שיהי' שוה אח"כ דרבה דקאמר לדיני' הוא דוקא אם אז בשעה ששוה ארבע עדיין הוא בעיני' ואז אם תברא או שתיא משלם ארבע אבל איתבר ממילא משלם זוזא א"כ חזינן דלא מתחייב הגזלן על שעת הגזילה כיוקרא דלקמי' ורק כמו שהי' שוה אז בשעה שגזלו יעיין ב"ק (דף ס"ה) וב"מ דף (מ"ג) ובכמ"ד דהביא הש"ס דינא דרבה לא ראיתי כתוב שיהי' הגזלן צריך לשלם על שעת הגזילה כיוקרא דלקמי' וצרכינן לדחוק דכוונת הרמב"ן על סוגי' דהנהו שקולאי והלשון לאו דוקא והרבה צע"ג אצלי להבין זה:
ועיין לקמן (דף ק"ג ע"א) רב כהנא יהיב זוזי אכיתנא לסוף אייקר כיתנא זבני' מרוותי' דכיתנא אתא לקמי' דרב א"ל מה איעביד אזיל אישקיל זוזאי א"ל אי כי קא זבני אמרי האי כיתנא דכהנא הוא זיל שקול ואי לא לא תשקול כמאן כבני מערבא דאמרי מי הודיעו לבעל חיטין שיקנה חיטין לבעל מעות חשו מי יהיב הרוק כהנא ארבע ושקיל תמני כיתנא ממילא הוא דאייקר מיגזל גזל ותנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה כו' ופירש"י בד"ה אטו והלא פשתנו הי' נוטל וכל מקים שהי' שם הי' שלו ואלו שמכרוהו גזלוהו מיני' ומשלמי כל דמיו ביוקר ובשעת הגזילה כבר הוקר עכ"ל הרי שדקדק רש"י ז"ל לכתוב דבשעת הגזילה כבר הוקר אבל אם לא הוקר אז בשעת הגזילה לא היו משלמין אלא כמו שהי' שוה אז בשעת הגזילה אף דנתייקר אחר הגזילה. הן אמת די"ל למה הוצרך רש"י לכתוב הטעם דבשעת הגזילה כבר הוקר הלא אם נתייקר אחר הגזילה ביד הגזלן והגזלן מכרו אז בשעת היוקר ג"כ הי' צריך בודאי לשלם כשעת היוקר כמו תברא או שתיא דמשלם ארבע:
מיהא י"ל דכוונת רש"י ובשעת הגזילה היינו שעת המכירה דאז הוא דגזלוהו וי"ל בזה:
ועיין בנתה"מ שם האריך לחלוק על הקצה"ח דהאיך שייך לומר בגזלן דניזיל בתר יוקרא דלקמי' דא"כ גם גבי מזיק יהי' הדין כן וביומי ניסן יוקרי ארעתא וביומי תשרי זול ארעתא כמבואר בב"ק (דף ח') הכי נימא אם יקלקל ויחפור בורות בקרקע בתשרי יצטרך לשלם כמו שיהיו שוים בניסן בשעת הייקר והאריך בזה ומסיק עפ"י דבריו (בסי' ש"ו) דפועל משלם השבח שהי' ראוי להשביח וכמ"ש הראב"ד אם מסר לו יין להוליכו למקום פלוני ולמוכרו דצריך לשלם לו כמו שהי' יכול למוכרו שם והני שקולאי ג"כ דינם כפועל ומש"ה צריכים לשלם כיוקרא דלקמי' ע"ש בנתה"מ ועיין עוד בח"מ (סי' קע"ו סי"ד) אחד משותפין שבא לישן הפירות עד הזמן הידוע למכור אותן פירות אין חבירו מעכב עליו כו' אבל אם מכרה קודם זמנו הוי פשיעה וחייב לשלם לחבירו חלקו ב"י בשם הרי"ו עכ"ל ובקצה"ח הקשה בזה דהא כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה וכן כל השומרין משלמין כשעת הפשיעה ולא גרע מהזיק בידים דמשלם כשעת היזקו וכתב שם דרש"י לשיטתו גבי הני שקולאי דמשלמין כמו שהי' שוה ביום השיק אבל הרא"ש חולק בזה שם וסובר דעיקר תליא על שעת השבירה וא"כ גם בדין זה דשותף שמכר קודם זמנו ג"כ א"צ לשלם רק כמו שהי' שוה בשעה שמכר ע"ש ועיין בנתה"מ שם שכתב ליישב זה משום דהוי כקבלן וחייב לשלם גם מה שישבח אח"כ וציין דברי השמ"ק הנ"ל ע"ש. ועיין בנתה"מ (ריש סי' קפ"ג סק"א) מ"ש שם:
ד ולענר"נ בזה דהנה בגזלן ודאי דאינו משלם אלא כשעת הגזילה ואפילו בדבר שידוע שיתייקר אח"כ ג"כ א"צ לשלם אלא כשעת הגזילה ואם הגזילה עדיין בעין בזה אם תברא או שתיא משלם כמו שהי' שוה אז בשעת שבירה ובשעת שתי' ואם איתבר ממילא משלם רק בשעת הגזילה כמפורש בהדיא בגמ' בכמ"ד אבל אם תברא או שתיא קודם שנתייקר בודאי דא"צ לשלם יותר ממה שהי' שוה א' בשעת הגזילה אף שעתיד הי' שיתייקר והרי אם הגדלה בעין אף שהוזלה יכול לומר לו הש"ל והכי נימא שהנגזל יאמר לו אלו הי' הגזילה אצלי הייתי מוכרה והייתי לוקח הרבה יותר ממה שאוכל ליקח עתה כשאמכרנה בודאי דפטור הגזלן ואומר לו הש"ל וא"כ ה"ה אף אם ידוע שעתיד להתייקר ג"כ לא מחייבינן להגזלן לשלם רק כשעת הגזילה משום דאז הוא דגולה מיני' ויהא דאם הגדלה בעיני' ונתייקרה ותברא או שתיא משלם כדהשתא אבל כי איתבר ממילא משלם רק כשעת הגדלה משום דאז בא עיקר החיוב והרי הוא מיציאה אז מרשית הנגזל ואז אין הגזילה שוה יותר וגבי מזיק בידים בודאי דאינו חייב לשלם רק כמו שהי' שוה בשעת ההיזק ולא משגיחינן במה שהי' עתיד להתייקר ונוכל לומר הטעם בזה דהוי רק כעין גורם וגם לא הוי גורם להדק רק גורם למניעת הריוח ועיקר מה דחייבה התורה לשלם להמזיק הוא רק על מה ששוה אז בשעה שהזיק וכן מפורש בב"ק לעיל (דף נ"ט) אכלה סמדר ר' יהושע אומר רואין אותן כאלו הן ענבים עומדות ליבצר [ופירש"י סמדר ענבים דקין בהתחלתן לאחר שפרחו מיד] וחכ"א רואין כמה היתה יפה וכמה היא יפה ומסיק הש"ס דשיימינן בששים ובסוף הסוגי' האי מאן דקצץ כופרא מאי משלם א"ל משלם דמי כופרא והא הוו תמרי א"ל משלם דמי תמרי א"ל והא לאו תמרי שקיל מיני' א"ל אימא לן את א"ל בששים ופירש"י דמי כופרא אינו כלום למכור עכשיו. והא הוו תמרי לאחר זמן. בששים עם הקרקע דהכל בכלל שהקונה קרקע בפירותי' נותן עיניו קצת בשבת של אח"ז עכ"ל ולמה לא ישלם דמי תמרי שהרי היו גדילין בי' התמרים והיו שוים הרבה אלמא דמזיק לא משלם רק כמו שהי' שוה בשעה שהזיק. אולם יש לפקפק קצת דבשלמא היכא דעדיין הפרי צריך ליגדל אז הוא דאמרינן דשמין רק כמו שהי' שוה אז. משא"כ לענין יוקרא דהפרי הוא כמו שהוא עתה אולי שמין כיוקרא דלקמי':
אולם לאחר העיון היטב נראה פשוט דאין המזיק צריך לשלם רק כמו ששוה בשעת ההיזק ולא אזלינן בהר יוקרא דלקמי' אף כי ידעינן בבירור שסופו להתייקר. ומיהא לענין שומר דחייב בפשיעה והתורה חייבה אותו בפשיעה שפשע י"ל דמחויב לשלם גם מה שהי' יכול להיות שוה יותר דהא סוף סוף פשע בזה וגרם לו הזק וי"ל דפליגי בזה הראשונים דדעת רש"י ותוס' והרמב"ן בהני שקולאי דאם שיברו בשאר יומי ועבר יום השוק ולא הי' להחנוני יין למכור ואח"כ רוצה לשלם לו דמשלם לו כמו שהי' יכול למוכרו ביום השוק הוה הטעם משום דהני שקולאי היו שומרים ומחויבים בפשיעה שהרי הני שקולאי פשעו ומש"ה חייבים לשלם גם מה שהי' כ להתייקר והרי ביום השיק הי' יכול למוכרו בחמשה ולדעת הרמב"ם והרא"ש ושאר הראשונים דחולקים וס"ל דעיקר תליא או בשעת השבירה או בשעת הפרעון ס"ל דגם שומר לא נתחייב לשלם רק כמו שהי' שוה בשעת הפשיעה:
ויש להוסיף עוד ולומר דשומר שקיבל עליו לשמור על זמן מה ועתיד להתייקר בתוך הזמן השמירה בכה"ג י"ל דגם להרמב"ם והרא"ש הוה הדין כן ודוקא גבי הני שקולאי דהם לא קיבלו על עצמם לשמור עד יום השוק ורק ששכרם להוליך החבית למקום פלוני ואח"כ שנשאוהו למקום פלוני נסתלקו מן השמירה וגם עתה בשעה שנשאו להחבית לא קיבלו שמירה בפירוש רק שממילא נעשו שומרים ובזה הוא דסוברים הרמב"ם והרא"ש דלא מחייבי לשלם רק כמו שהי' שוה בשעת התשלומין להרמב"ם או בשעת השבירה להרא"ש אבל אם שיברו בשאר יומי ומשלמין בשאר יומי אף שעבר יומא דשוקא בין השבירה להתשלומין אפ"ה א"צ לשלם ארבע זוזי כמו ששוה בשאר יומי אבל היכא דקיבלו לשמור על זמן מרובה ובתוך משך זמן השמירה הדרך להתייקר וגם נתייקר בזה אפשר לומר דגם הרמב"ם והרא"ש ושאר פוסקים מודים דאם פשע קודם שנתייקר דצריך לשלם כמו שעת היוקר וי"ל עוד בזה. ולפ"ז הי' א"ש הא דשותף שמכר קודם הגיע הזמן למכור מחויב לשלם כפי מה שהי' שוה אז בשפת הזמן למכור משום דהוא לא נתכוין לגזול רק נתכוין למכור לטובת השותפות ולא נעשה גזלן עלה וכל השותפין הם ש"ש זל"ז והוי כאלו השותף הזה נשתעבד להיות שותף עד הגיע הזמן למכור והרי קיבל השמירה לשמור עד הגיע הזמן היוקר וכשמכר קודם הזמן בלא ידיעת חבירו הרי פשע בזה ומחויב לשלם כשעת יוקרא דלקמי'. ומיירי באופן דלא נוכל לפוטרו מטעם שמירה בבעלים וכמבואר בח"מ (סי' קע"ו ס"ח) עש"ה:
ה ומעתה נבא לנ"ד והוא די"ל ניהא דשומר שפשע מחויב לשלם כיוקרא דלקמי' והיינו בכה"ג שזמן קבלת השמירה הוא עד אחר זמן היוקר וכמ"ש ואף לשיטת הראב"ד המובא בשמ"ק (ב"מ דף ע"ג) שהביא הנתה"מ דבנותן לו יין למכור למקום פלוני ולא מכרו דמחייב לשלם לו כל ההפסד שהפסידו בזה מ"מ זה דוקא באם הדבר הזה הוא בעולם ורק שעתה עדיין לא נתייקר בזה יש סברא לומר דהואיל דהדבר כבר הוא בעולם ואף שעדיין לא נתייקר אפ"ה אם פשע צריך לשלם לו כיוקרא דלקמי' וכן בדינו של הראב"ד שנותן לו יין למכור במקום פלוני דהיין כבר הוא בעולם בזה שפיר סובר הראב"ד דצריך לשלם לו דמי היין כפי מה שהי' יכול למכור אז ומשום דהוי כקיבל על עצמו למוכרו בזמן פלוני ובמקום פלוני ואז הי' לוקח דמי היין ביוקר והרי היין כבר הוא בעולם ובאם איביר ולא אעביד אשלם במיטבא דמחויב לשלם כמה היא ראיי' לעשות משום דהשדה לפנינו ועומדת לזריעה. משא"כ בפועל שיכול לעשות המלאכה ולא עשה בזה לא נוכל לחייבו להפועל לשלם כפי מה שהי' שוה אם הי' עושה המלאכה וכגון בנתן לו צמר לצבוע אדום והי' מרוויח הבעה"ב ה' זהובים ועבר הצבע ולא צבעו כלל דבודאי לא נוכל לחייבו לשלם שהרי לא הי' השבח בעולה כלל וה"ה כי צבעו שחור סוף סוף לא צבעו אדום והוי כאלו לא צבעו כלל ומש"ה מיחשב על צביעת השחור כשאר יורד שלא ברשות ולא נוכל לחייבו לפועל לשלם בעד הריוח שהי' יכול להרויח אם אין השבח עדיין בעולם כלל ולא נעשה כלל השבח. ומעתה לפ"ז י"ל דכ"ע מודים בזה לדינו של הש"כ דבעבר ע"ד בעה"ב וצבעו שחור דינו כדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ולא מחשבינן לקרן השבח שהי' נשבח אם הי' צבעו אדום כמו שא"ל הבעה"ב שיצטרך הפועל לשלם לו מן השבח שנשבח הצמר שצבעו שחור ומכ"ש לענין לשלם לו מכיסו אם ליכא שבח על הצמר השחור:
וי"ל בשו"ת מוהר"מ בר"ב ז"ל הובא בקצה"ח (בסי' של"ג סק"ב) וז"ל דין הא דד"ג היינו במקום שמפסיד חבירו ע"י הגרמתו אבל מקום שהי' יכול להרויח וגורם לו בגרמתו שאינו מרויח פטור כדתנן השוכר את האומנין והטעו זא"ז אין עליהם אלא תרעומות לעיל בסי' תש"ל ירושלמי המבטל כיסו של חבירו פטור עכ"ל וכ' הקצה"ח ומבואר דס"ל למוהר"ם דגבי פועל אפילו מצאו אמש מקום להשתכר והיום לא מצאו פטור ומשום דאינו היזק אלא מניעת ריוח כו' ע"ש שהאריך בזה. ולכאורה י"ל בהא דהני שקולאי דחברו חביתא דחמרא כו'. מיהא לאחר העיון א"ש די"ל דאם הפועל הטעה להבעה"ב וגרם לו היזק שנתקלקל הסחורה שלו זה מיקרי מזיק ולא כמבטל כיסו וה"ה בהנהו שקולאי דביום השוק שוה החבית ין ה' זוזי ולא מיקרי כמבטל כיסו רק כמזיק ממש וי"ל בזה. ועיין בקצה"ח שם (סק"ג) מ"ש בזה וקצרתי:
ומ"ש הנתה"מ (ריש סי' קפ"ג סק"א) דנותן מעות לשלוחו לקנות לו חיטים ולא קנה דאין לו אלא תרעומות שהעיר שם הנתה"מ בזה מדברי השמ"ק דב"מ הנ"ל ומסיק להלכה דבשליח בשכר ולא נתן לו לזמן רק בקבלנות על עסק לקנות בתרעא דמשיך ולא קנה חייב לשלם לו מניעת הריוח כדרך שהרויחו שאר הסוחרים מטעם אם אוביר הנ"ל עכ"ל. ולע"ד י"ל בזה דהא לא קנה לו הסחורה כלל ודומה כמו שלא הי' הריוח בעולם עדיין וגם דדינו של הראב"ד לא הובא להלכה בש"ע כמש"ל וע"כ לע"ד י"ל בזה וצ"ע לדינא דברי הנתה"מ בזה ודו"ק. והעירותי מכבר בזה במס' ב"מ (על דף ע"ח ע"א) והבאתי שם דבמראה הפנים על הירושלמי ב"מ פ' איזהו נסך ה"ג ובפ' המקבל ה"ג הביא דברי השמ"ק הנ"ל שהביא הנתה"מ וכתב עלה דלא מצא חבר וגם לא איפסק להלכה ועיין בספר פתחי שערים על ב"מ (דף ע"ג ע"ב) שם בסוגיא והעיר ג"כ בזה דלא איפסק להלכה כן וחידוש על הנתה"מ בזה ועיין ג"כ בספר דברי חיים דיני שומרים (סי' י"ח) תמה ג"כ על הנתה"מ הנ"ל והאריך שם:
[ע]
(א) שם ברש"י ד"ה לצבוע לו אדום קני בשינוי לר"מ ולא יהיב לי' אלא דמי צמרו אבל לא דמי שבחו או זה יתן שכרו משלם ויקח הצמר עכ"ל. מלשון רש"י ז"ל משמע דלר"מ הוה הברירה ביד בעל הצמר שאם רוצה לשלם לו שכרו משלם אף שהאומן רוצה לשלם לו דמי צמרו ולהחזיק הצמר הדין עם בעל הצמר. ועיין רש"י ב"מ (בדף ע"ח ע"ב ובדף קי"ז ע"ב) ומשם אין הכרע כל כך יעוש"ה. אולם במס' ע"ז (דף זיי"ן ע"א) ברש"י ד"ה נותן לו הצבע דמי צמרו נותן לו צבע זה דמי למר לכן כבתחילה אם ירצה דס"ל לר"מ כל המשנה מדעת בעליו נקרא גזלן וקנאו בשינוי כדמפירש בב"ק בהגוזל עצים ונוטל הצמר לעצמו אעפ"י שמעולה עכשיו בדמים עכ"ל משמע דהברירה הוא ביד האומן ולא ביד בעה"ב. אילם לאחר העיון א"ש דהנה גם לר"מ דסובר כל המעביר ע"ד בעה"ב נקרא גזלן הלא סוף סוף גזלן בעי כוונה וזה לא נתכוין לגזול הכי נימא דאם שגג וסבור שחפץ זה הוא שלו ולקחו ובאמת אין החפץ זה שלו רק של חבירו הכי נימא דשם גזלן עליו והכא ששינה האומן ממה שא"ל הבעה"ב בשוגג הי' ורק משום דהוי כפשיעה שהי' לו לדקדק היטב ולא יטעה ומשום זה נקרא מעביר ע"ד בעה"ב וסובר ר"מ דהוי גזלן אבל מ"מ האיך שייך לומר דקונה בשינוי הלא שינוי בלבד לא הוי קנין בשום מקום רק גבי גזלן משום דלא הוי כעין שגזל וכל זה הוא בגזלן גמור שרצה להחזיק לעצמו אבל זה לא רצה להחזיק לעצמו החפץ וא"כ האיך שייך לומר שיקנה בשינוי:
והנלע"ד להסביר הדבר דהאומן בא עליו מכח ממנ"פ אם אתה רוצה לשלם לי כל שכרי הרי טוב ואם אין אתה רוצה לשלם לי כל שכרי רק ההוצאה או השבח בלבד אם השבח הוא פחות מן ההוצאה מכח זה שעברתי על דעתך ואולי אתה אומר שבכוונה עשיתי זאת ודיני כמו גזלן ולא כאומן א"כ הואיל דדיני כמו גזלן א"כ אשלם לך דמי הצמר שהי' שוה קודם הצביעה ואחזיק הצמר לעצמי אבל אם בעה"ב רוצה לשלם לו כל שכרו כמו שקצב לו בודאי דאין האומן יכול להחזיק הצמר לעצמו רק מוכרח להחזיר הצמר הצבוע לבעה"ב והוא כמו שפירש"י כאן בב"ק. ומה שפירש"י במס' ע"ז שם דס"ל לר"מ כל המשנה ע"ד בעליו נקרא גזלן וקנאו בשינוי ונוטל הצמר לעצמו אעפ"י שמעולה עכשיו בדמים היינו אם אין הבעה"ב רוצה לשלם להאומן כל שכרו שקצב לו דאז יכול האומן להחזיק בהצמר גופי' לעצמו ולשלם לו דמי צמר לכן ומשום דבא האומן עליו מכח ממנ"פ. ומ"ש רש"י שם בע"ז בתחילת דבריו נותן לו צבע זה דמי צמר לבן כבתחילה אם ירצה כו' והיינו אם האומן רוצה בזה אבל אם אין האומן רוצה בזה להחזיק הגמר לעצמו יהי' הדין דמשלם לו הבעה"ב כדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו השבח והלא לר"מ הוה הדין דמעביר ע"ד בעה"ב נקרא גזלן ואמאי יהי' הברירה להאומן וע"כ צ"ל כמ"ש ואף דנקרא גזלן מ"מ לאו גזלן ממש הוא ורק דבא עליו האומן מכח ממנ"פ והוא דוקא אם האומן רוצה בדוקא שישלם לו כל שכרו אז יש לו טענה הואיל דשם גזלן עלי א"כ קניתי בשינוי ואשלם לך דמי צמר לבן ואחזיק לעצמי הצמר הצבוע אבל אם האומן אין תובע דוקא כל שכרו הקצוב לו רק כיורד לשרה חבירו שלא כרשות הדין עם האומן ור"י סובר דאין הברירה ביד האומן להחזיק לעצמו הצמר הצבוע ולשלם לו דמי צמר לבן רק עולם הדין הוא דהוה כיורד לשדה חבירו שלא ברשות ואם השבח יותר על ההונאה נותן לו הוצאה ואם הוצאה יתירה על השבח נותן לו השבח ואף אם שוה הצמר הצבוע השחור כמו ששוה צמר צבוע אדום אפ"ה אינו נוטל אלא הוצאה אם השבח יותר על ההוצאה משום דקנסינן לי' להאומן ששינה מדעת בעה"ב וזה שפירש"י כאן בד"ה ר"י אומר דקניס לי' להאי דשינה להיות ידו על התחתונה ולא נתהני משבחא ואגרא נמי כולי' לא ישקול אלא יציאה כו' והכוונה אפילו שוה צמר צבוע שחור כמו שהי' שוה אלו הי' צבוע אדום. וא"כ אין בין ר"מ לר"י אלא אם הברירה ביד האומן להחזיק לעצמו הצמר הצבוע שחור ולשלם לו בעד הצמר הלבן דלר"מ הברירה ביד האומן ולר"י לעולם הדן כיורד לשדה חבירו שלא ברשות אבל אם האומן אינו רוצה להחזיק לעצמו הצמר הצבוע שחור לכ"ע דינו כיורד שלא ברשות. ועיין לקמן (על דף ק"ב ע"ב) [אופ"ה] מ"ש שם בענין זה:
והנה אם נפחת הצמר השחור ולא שוה כמו שהי' שוה כשהי' לבן קודם הצביעה בודאי דלכ"ע חייב הצבע לשלם ההפסד כמו מזיק דעלמא והוה הדין דהבעה"ב מחזיק הצמר לעצמו והאומן משלם לו הפחת כמו שאר מזיק דעלמא דהבעלים מטפלים בנבילה והמזיק משלם לו הפחת ורק די"ל דלר"מ דסובר דמעביר ע"ד בעה"ב הוה גזלן ואנן קיי"ל דאין שמין לגנב ולגזלן (לעיל דף י"א ע"א) ורק משלם לו כל דמי החפץ שגזל ושגנב וא"כ היל"ל לר"מ דהאומן מחזיק הצמר הצבוע לעצמו בע"כ ומשלם לו כל דמי הצמר הלבן כמו שהי' שוה קידם הצביעה. אולם לפמש"ל דאף לר"מ דהוה כגזלן מ"מ לא הוי גזלן ממש דהא לא נתכוין לגוזלו ירק לענין זה הוא דהוה כגזלן שהאומן יכול לבוא מכח ממנ"פ וכמש"ל ולא הוי לגמרי כדין יורד שלא ברשות שלא יכול לומר אני אחזיק הצמר ולר"מ דהוה כגזלן לענין זה שיכול האומן לומר לבעה"ב אם לא תרצה לשלם לי כל שכרי א"כ דיני כגזלן והרי אני אשלם לך בעד הצמר הלבן כמו שהי' שוה קודם הצביעה אבל לא הוי גזלן ממש וא"כ גם לענין זה לא הוי דינו כגזלן דיצטרך לשלם דמים בעד כל החפץ רק מחזיר לו הצמר ומשלם לו הפחת שנפחת משווי' ע"י שצבעו שחור. ואולי נוכל לכווין זה בדברי רש"י שם במס' ע"ז בתחילת דבריי שכתב נותן לו דמי הצמר לבן כבתחילה אם ירצה והיינו להיכא דנפחת הצמר שחור ממה שהי' שוה בתחילה קודם הצביעה דאז ג"כ הברירה ביד האומן אם רוצה משלם לו כל דמי הצמר ואם רוצה יכול האומן להחזיר לו הצמר ולשלם לו בדמים הפחת:
ב ולפי האמור נוכל להבין דברי הרמב"ם ז"ל (בפ"י מהל' שכירות ה"ד) וז"ל לצבעו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום נתן עלים לחרש לעשות מהן כסא נאה ועשה כסא רע או ספסל אם השבח יתר על ההוצאה נותן בעל הכלי את ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לי את השבח בלבד אמר בעל הכלי איני רוצה בתקנה זו אלא יתן לי דמי הצמר או דמי העצים אין שומעין לו וכן אם אמר האומן הא לך דמי צמרך או דמי עצך ולך אין שומעין לו שאין האומן קונה בשבח כלי שעשה. ובהשגות הראב"ד ז"ל נתן עצים לחרש כו' ואם ההוצאה יתירה כו' אמר בעל הכלי כו' עד אין שומעין לו א"א אין לזה טעם עכ"ל ובה"ה כ' עלה ואיני יודע למה כתב כן שהרי טעם נכון הוא שאחר שהדין הוא לחשוב איזהו מועט אם ההוצאה אם השבת ויתן המועט אם רצה צבע בזה אין בעל הצמר יכיל לעכב ודאי וכמדומה לי שכוונת הר"א ז"ל היתה לומר שדבר שא"צ לכותבו הוא אחר כן מצאתי לרש"י ז"ל שפירש שביד הבעה"ב לתת לו הצמר ופי' בדמיו וצ"ע כו' עכ"ל ה"ה. והנה לא מצאתי בפירש"י שיהי' כתוב כמו שהביא ה"ה בשמו ונאמן ה"ה שכן כתוב ברש"י ז"ל אלא אני לא מצאתי כעת ברש"י כתוב כן. אלא שי"ל דהאיך יהי' ביד בעה"ב לחת לו הצמר ודנימא שהאומן יצטרך לשלם לבעה"ב בעד הצמר ואפילו אם נחשוב להאומן למזיק גמור ג"כ הדין דבעלים מטפלים בנבילה ורק שאם נפחת ע"י הצביעה שחור ואינו שוה כמו שהי' שוה מתחילה כשהי' לבן צריך לשלם לי הפחת אבל גוף הצמר הוא של בעה"ב ואין ביד בעה"ב לומר טול צמרך הצבוע שחור ותשלם לי דמי הצמר הלבן. אם לא שנימא דפי' רש"י כן אליבא דר"מ דסובר דמעביר ע"ד בעה"ב נקרא גזלן ומיחשב כגזלן ממש והוה הדין כמי בגזלן דצריך לשלם בעד כל שווי החפץ שהי' שוה בשעה שגזלו ואין שמין לגנב ולגזלן. אולם כ"ז הוא דוקא אליבא דר"מ דסובר דמעביר ע"ד בעה"ב נקרא גזלן. אבל לדידן דלא פסקינן כר"מ בודאי דאין הדין כן וא"כ צ"ע מה זה דמייתי ה"ה דברי רש"י ע"ד הרמב"ם הלא להלכה בודאי גם לרש"י הדין כן דאינו יכול לומר טול הצמר ותן לי דמיו וצ"ע בזה:
ולפי האמור מובן שפיר דברי הרמב"ם ז"ל דסובר דהואיל דלא פסקינן כר"מ דנקרא גזלן א"כ בנפחת הצמר משווי' מה שהי' שוה מעיקרא אין בעה"ב יכול לומר לו תן לי דמי הצמר הלבן וקח לך הצמר משום דניהא דמיחשב מזיק הא בעלים מטפלים בנבילה ורק דהאומן משלם לו הפחת ואם יש שבח מחמת הצביעה שקודם הצביעה הי' שוה עשרה זוז ועתה לאחר הצביעה שוה י"ב א"כ בודאי דלא יכול בעה"ב לומר להאומן תן לי דמי הצמר הלבן וקח לך הצמר ורק דיש לעיין אם בעה"ב צריך לשלם לו השני זהובים ששוה השבח ואם הוה כיורד לשדה חבירו שלא ברשות א"כ בודאי דצריך לשלם לו השבח אם ההוצאה יתירה על השבח או אם השבח יתירה על הוצאה בודאי דצריך לשלם לו ההוצאה וסובר הרמב"ם דגם בכה"ג לא יכול הבעה"ב לומר להאומן טול לך הצמר ותן לי דמיו וע"ז השיג הראב"ד וכ' אין לזה טעם והיינו דאמאי יצטרך הבעל הצמר לשלם לו ממון בעין הלא יוכל לומר לו הצמר הוא שלנו בשותפות כי הצמר שלי הי' שוה קודם הצביעה עשרה זהובים ועתה לאחר הצביעה שוה י"ב וא"כ הרי יש לך כאן חלק ששית נחלוק הצמר לששה חלקים וטול לך חלק ששית בהצמר. ואולם י"ל דגם הרמב"ם מודה לזה דא"צ לסלק בדמים דוקא להאומן דבכל יורד שלא ברשות אם יכול לסלקו מגוף השבח בודאי דיכול לסלקו והרמב"ם כ' לדינו שאין בעל הצמר יכול לומר לו תן לי דמי הצמר וי"ל עוד בזה. שוב ראיתי בקצה"ח (סי' ש"ו סק"ו) ובנתה"מ (סק"ז) כתבו בזה כעין זה והרבה יש לפלפל עוד בזה:
(ג) והנה היש"ש מפרש דברי הרמב"ם והראב"ד דמיירי שנפחת הצמר ע"י צביעה ממה שהי' שוה מעיקרא קודם הצביעה וס"ל להרמב"ם דהואיל דהיל"ל דקנה האומן להצמר בהשינוי ורק דהתקנה הי' שלא יקנה האומן בהשינוי ונוטל הפחות שבשניהם דאם השבח יותר על הוצאה נוטל הוצאה ואם הוצאה יתירה על השבח נוטל השבח אם כן אמרינן דנתקנה התקנה גם לטובתו של האומן שאף אם נפחת הצמר משווי' ע"י הצביעה א"צ לשלם ואין הבעה"ב יכול לומר לו תן לי דמי צמרי וע"ז השיג הראב"ד וכ' אין לזה טעם וכ' שם (בסי' כ"ז) וז"ל והמגדל עוז רצה ליישבו בדברים כו' ראה מה שכתב בסוף דבריו שאם היינו שומעים שיתן לו דמי צמרו א"כ הוה הדין כר"מ ואנו קיי"ל כר"י כו' ע"כ ראה האיך הבין ועיין ר"מ פליג היכא דאיכא שבחא שאין נותן לו השבח ובהא קיי"ל כר"י אבל היכא דאיכא פחת דילמא אף ר"י מודה כו' ע"ש. והש"כ (בסי' ש"ו סק"ו) דחה דברי היש"ש דבודאי דינו של הרמב"ם הוא היכא דאיכא שבחא והביא דברי היש"ש מ"ש על המג"ע וכ' עליו ואני אומר שאף שכך דרכו כו' מ"מ בזה כו' מ"מ אין השגה עליו כי אולי כוון למ"ש דבע"כ הרמב"ם מיירי היכא דאיכא שבחא וכמ"ש א"כ אם היינו שומעין לו היינו עושין כר"מ דשינוי קונה גבי אומן ואנן קיי"ל כר"י דשינוי אינו קונה עכ"ל הש"כ. והנה המעיין היטב בלשון יראה כי היש"ש צעק הרבה על המג"ע בזה והש"כ שמתרץ דבריו ולעד"נ לפי פירושו של היש"ש בדברי הרמב"ם מובן היטב דברי המג"ע ז"ל והוא כי הרמב"ם מיירי שנפחת הצמר ע"י שצבעו שחור וסובר הרמב"ם דאין בעל הצמר יכול לומר טול צמרך ושלם לי דמי הצמר ורק שצריך לשלם לו בעד הפחת והראב"ד השיג עליו והבין המג"ע דהשגה הוא דצריך לשלם לו דמי צמרו והאומן יחזיק הצמר וע"ז כ' המג"ע דאם היינו שומעים שיתן לו דמי צמרו א"כ הוה הדין כר"מ וכו' וכוונתו דלר"מ דסובר דמעביר ע"ד בעה"ב נקרא גזלן הוה הדין כמו גזלן גמור דאין שמין לגנב ולגזלן וצריך לשלם לו דמיו אבל הואיל דאנן פסקינן כר"י דלא נקרא גזלן א"כ הוה רק מזיק בודאי דגוף הצמר הוא של הבעלים ורק שמשלם לו הפחת וזש"כ דאם היינו שומעים כו' א"כ הי' הפסק כר"מ דמיקרי גזלן ואנן פסקינן להלכה כר"י דמעביר ע"ד בעה"ב לא נקרא גזלן וצדקו דברי המג"ע ודו"ק:
ד ובגוף דברי הרמב"ם ז"ל נלע"ד די"ל בזה עפי"ד השמ"ק לקמן (בדף ק"א ע"א) בהא דקמיבעי' להש"ס אי שבח סמנים ע"ג צמר עיי"ש בד"ה ותרנהו כו' ולענין פסק כ' הרמ"ה ז"ל בפריטיו כו' וז"ל מיהו שמעינן מינה דשינוי מעשה דקיי"ל דקנה בגזלן אע"ג דאי בעי גזלן למיתיב לי' לנגזל דמים כשעת הגזילה הדין עמו ולא מצי נגזל למימר לי' גזילה דידי קא בעינא כדקיימא השתא היכא דשווי' השתא כדמי שעת הגזילה הדין עמו ולא מצי למימר לי' דלא שקילנא ממך אלא דמים דהא הכא דכיון דגזל מיני' סמנים שחייב [לע"ד צ"ל שרויים והכוונה אפילו היו שרויים] וצבע בהו אין לך שינוי גדול מזה ואפ"ה כי אייקר צמר בדמי מחמת סמנים בשיעור דמי סמנים פשיטא לן דמצי אמר לי' הא עמרך והא סמנך עכ"ל והרי דאף דקנה הגזלן בשינוי אפ"ה הברירה ביד הגזלן להחזיר לו אותו דבר עצמו אם הוא שוה כמו שהי' שוה בשעת הגזילה. וא"כ פשיטא היכא דשוה עתה כמו שהי' שוה בשעת הגזילה דינו של הרמב"ם דאין בעל הצמר יכול לומר להאומן טול הצמר ותן לי דמיו דאף אם הי' גזלן ג"כ הברירה ביד הגזלן ומכ"ש לדידן דלא מיקרי גזלן בודאי דהברירה ביד האומן להחזיר לו הצמר הצבוע וא"צ לשלם לבעה"ב דמי צמרו ועיין לקמן (בדף ק"א ע"א) [אזע"ה אק"ב] מ"ש בזה:
[עא]
שם במתני' ר"י אומר אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה כו' ופירש"י בד"ה ר"י וז"ל דקניס לי' להאי דשינה להיות ידו על התחתונה ולא נתהני משבחא ואגרא נמי כולי' לא ישקול אלא יציאה ואם יציאה יתירה על השבח יתן לו את השבח שהשביח את הצמר ואם ירצה לתת את שכרו כגון שהשבח יותר על השכר יתן שכרו עכ"ל ובמהרש"א כ' ע"ד רש"י וז"ל לא ידענא אהיכא קאי דכיון דשכרו משלם הוא טפי מן היציאה דאטו בשופטני עסקינן שיוציא טפי ממה שפסקו לו בשכרו וכדמשמע ממ"ש בהאי ענינא ואגרא נמי כולי' לא ישקול אלא יציאה כו' וכ"כ לעיל גבי צבעו כאור נותן לצבע את היציאה ולא שכר שלם כו' וא"כ אטו הכא בשופטני עסקינן שיתן לו שכרו משלם ואפשר ליישב דאפשר שיוציא טפי בצבעו שחור ממה שפסק לו בשכרו שיצבעו אדום שהוא סבור שיוסיף לו בשכרו בצבעו שחור ועיין בר"ן פירש"י בלשון אחר עכ"ל:
ולעד"נ ליישב קושית המהרש"א הנ"ל דכוונת רש"י ז"ל במ"ש ואם ירצה לתת את שכרו כו' לא הוה הפירוש שישלם לו כל שכרו שפסק עמו בקבלנות רק ישלם לו ההוצאה וגם כשכיר יום שזה ג"כ הוא בכלל ההוצאה ומ"ש רש"י לעיל במתני' נותן לו לצבע את היציאה ולא שכר שלם כו' ג"כ הוה הפי' כן שמשלם לו ג"כ שכר פעולתו כפועל שהוא שכיר יום וכפירש"י בהדיא במס' ב"מ (דף קי"ז ע"ב) בד"ה אם השבח שהשביח הצמר יתר על היציאה שהוציא צבע זה בסממנין ועצים ושכר טרחתו כשאר שכיר יום נותן לו את היציאה ולא מה שראוי בקבלנות דהוי טפי עכ"ל וא"כ שיטת רש"י ז"ל הוא דלר"י היכא דשינה האומן מדעת בעה"ב אף אם נשבח הרבה בזה ששינה וצבעו שחור אין לו שכירות כדין קבלן ששכרו מרובה מפועל שהוא שכיר יום והיינו שבקבלנות הי' שכרו עשרה זהובים ואם הי' עובד כפועל שכיר יום לא הי' שכרו עם ההוצאה שהוציא רק חמשה זהובים אין לו בכאן רק חמשה זהובים וכדין פועל והוי דינו כיורד שלא ברשות דאם השבח יתר על הוצאה אין לו רק היציאה ואם היציאה יתירה על השבח אין לו רק השבח ולשיטת רש"י גם שכירותו כפועל ולא כקבלן הוא בכלל הוצאה ומ"ש רש"י כאן ואם ירצה לתת את שכרו כגון שהשבח יותר על השכר יתן שכרו כוונתו לשלם ההוצאה שהוציא וגם מה שמגיע לו כפועל ולא כקבלן וכל יורד שלא ברשות דינו כפועל ולא כקבלן אפילו אם השבח יותר על ההוצאה כנלע"ד בפי' דברי רש"י ז"ל ול"ק קושית המהרש"א ז"ל. ועיין בש"כ (בסי' ש"ו סק"ה) מפרש ג"כ הפי' ברש"י כן ורק שהש"כ כתב שם דגם דעת רש"י הוא כשיטת הג"א וכמ"ש הש"כ לפרש דברי הירושלמי כן עייש"ה ועיין בהגמ"ר בפרקין וי"ל בזה: