אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר
בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף ק.
[סב]
דף ק' ע"א בתוד"ה לפנים משוה"ד והך ברייתא מייתי נמי באלו מציאות (דף למ"ד ע"ב) וריבר"י לפנים משוה"ד עבד כדתני כו' אבל בסיף פ' האומנין (דף פ"ג) גבי רבה בר"ה [צ"ל בב"ח] דשקלינהו לגלימייהו דהנהו שקולאי לא מייתי לה אלא למען תלך בדרך טובים כו' ע"ש בתוס' מ"ש לתרץ. ורש"י ז"ל שם בב"מ (דף פ"ג ע"א) ד"ה בדרך טובים לפנים משוה"ד עכ"ל וא"כ סובר רש"י דהא דאמר רב לרבב"ח שיחזיר להו גלימייהו הי' ג"כ מטעם לפנים משוה"ד והא דכתיב קרא למען תלך בדרך טובים הוא ג"כ הכוונה לפנים משוה"ד וכוונת הקרא הוא כן והא דא"ל רב מקרא זה למען תלך בדרך טובים ולא א"ל מקרא דאשר יעשון משום דהי' יודע רב שיצטרך לומר אח"כ שישלם להם שכרן ג"כ משום סיפא דקרא וארחות צדיקים תשמור לפיכך א"ל מהאי קרא דלמען תלך בדרך טובים כדי לסיים וארחות צדיקים תשמור וא"כ ל"ק כלל קושית התוס'. וכ' התוס' בשם הר"י מארליינש דלא שייך לפנים משוה"ד אלא בדבר שאחרים חייבין וזה פטור כמו ר"ח דהכא וריבר"י באלו מציאות אבל בההוא דרבה בר"ה אין חילוק בינו לבין אחרים ואין נראה דבפ' אלו מציאות (דף כ"ד ע"ב) אמר דעבד לפנים משוה"ד גבי הא דאבוה דשמואל אשכחינהו להנך חמרא במדברא כו' ובההוא פטרי כ"ע כו' ע"ש ובמס' ב"מ (דף כ"ד ע"ב) בד"ה לפנים כתבו לתרץ הקושי' התוס' הנ"ל באופן אחר וז"ל וי"ל דלא מייתי קרא דאשר יעשון אלא במקום שאחרים חייבין והוא פטור כו' והכא בשמעתין דהדרינהו בתר תריסר ירחי שתא כ"ע פטורים לכך לא מייתי קרא הכא ומ"מ משום לפנים משוה"ד בעי לי' לאהדורי כיון שאינו מתחסר ממילא אבל בסוף האומנין בהנהו שקולאי משום לפנים משוה"ד אין לו להפסיד לכך מייתי קרא למען תלך בדרך טובים עכ"ל. ודבריהם ז"ל נראין כסותרין בעצמם מרישא לסיפא וגם סותרין לדבריהם דכאן שהרי גבי אבוה דשמואל שם דכ"ע פטורין א"כ לא שייך תו לפנים משוה"ד. וצרכינן לפרש כוונתם דהואיל דליכא פסידא איכא לפנים משוה"ד ג"כ. ומ"מ יש חילוקים בין לפנים משוה"ד גופי' והיינו היכא דאחרים חייבין בכה"ג ובזה מייתי קרא דאשר יעשון. אולם יש עוד לפנים משוה"ד אשר אין חמור כ"כ וכגון היכא דכ"ע פטורין ג"כ אלא דאין לו פסידא ואז איכא לפנים משוה"ד אלא דמקרא דאשר יעשון לא שמעינן זה ורק מדרבנן איכא גם בכה"ג לפנים משוה"ד ומש"ה בב"מ (דף כ"ו) שם לא מייתי קרא דאשר יעשון ורק קאמר סתם לפנים משוה"ד והיינו כי ראוי לאדם לעשות גם בזה לפנים משוה"ד אבל בהנהו שקולאי שם (בדף פ"ג) דאיכא פסידא לא שייך בזה כלל לפנים משוה"ד ומש"ה אייתי קרא דלמען תלך בדרך טובים כנלע"ד בפי' דברי התוס':
והנה בהיותי בזה בענין זה נלע"ד במעשה שהי' ר"ל שריפה וברחה המשרתת של הבית בשעת השריפה לבית קרובי' להציל ולא הצילה כלל להבעה"ב שלה והיתה יכולה להציל הרבה חפצים דמחויבת לשלם ההיזק מן החפצים שהיתה יכולה להציל דזה הוי דבר האבוד ואינה יכולה לחזור בה שהרי היא מחויבת לעשות כל מה שצריך לעשות בהבית ולא שכר אותה בעה"ב לבשל לבד רק לעשות כל השתמשות שדרך לעשות ובודאי גם זה היא בכלל שאם יארע ח"ו נזק שתציל כל מה שביכולתה להציל. ובצום גדלי' אמר"ת לפ"ק שנה זו שהי' ר"ל שריפה בפ"ק דאברי' והמשרתת ברחה תיכף מן ביתי ועי"ז נשרף כל אשר הי' לי ספרים וכסף וזהב והי' שוה הרבה אלפים ולא הצלתי רק מעט ספרים ברוך ד' על כל מעשיו ואילו היתה בבית היתה יכולה להציל הרבה ובודאי דפשעה בזה והיא עני' מ"מ שכרה בודאי הפסידה. אולם שלמתי כל המגיע לה ולקיים למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור. הש"י ישמור מכל רע וישמרנו ויושיענו בכה"ע לטובה ולברכה. יעיין לקמן בב"ק (דף קט"ז ע"ב) רבא אמר הכא בפועלין עסקינן [אומ"א] מ"ש שם בזה:
[סג]
שם תוד"ה אחוי דינר לר"א וז"ל אכתי הי' צריך מיגמר דאי לא הוי צריך למיגמר לא הי' מחויב כדמשמע גבי ר"ח דעביד לפנים משוה"ד כו' ע"ש. ועיין בהג"א ובש"ג בסוגיין הביא הרבה דעות בזה יעיין מהרש"א כאן שכ' ע"ד התוס' ואין זה מוכרח אלא דר"א נמי לא הוה צריך למיגמר ומשום דא"ל חזי דעלך קסמכינא הי' חייב ור"ח דלא א"ל עלך הסמכינא הוה פטור וכ"כ בהג"א בשם מהרי"ח עכ"ל וביה"ת כתב ליישב עפ"י מ"ש הש"ג דהיכא דמראה דינר לשולחני וא"ל מעליא הוא ונמצא רע אין זה שנתן לו הדינר מחויב להחליף לו ולתת לו דינר אחר ול"ד לשאר מקח וממכר דהתם לא פטר המוכר את הלוקח ולא הלוקח את המוכר אבל הכא כשמראה דינר לשולחני הוא מראהו כדי לפטור את הנותן לו עפ"י דיבור השולחני ע"ש בש"ג וזהו דוקא כשמראה לשולחני דצריך למיגמר אז שפיר י"ל כיון דזה המראה הדינר הי' לו לחוש שמא לא יכיר השולחני וימיר רע בטוב ואעפי"כ לא חשש לזה שפיר אמרינן דעי"ז שמראה הדינר לשולחני נפטר הנותנו לו דהוה כאילו פוטרו אבל המראה דינר לשולחני דל"צ למיגמר א"כ לא הי' לו לחוש שמא יטעה והיה אנוס ומש"ה חייב הנותנן לו להחליפו וא"כ שפיר דייקו התוס' דע"כ הוה ר"א צריך למיגמר מדקאמר הלשון דאי משתכח בישא בעינא לאיחלופי לך משמע דהוא בעי לאיחלופי ולא זה שנותן לו הדינר ואם נימא דר"א לא הי' צריך למיגמר א"כ הי' ר"ל אנוס גמור ומחויב הנותנן לאיחלופי עכ"ד היה"ח ולכאור' דבר מושכל הוא אלא דלאחר העיון יש לפקפק דהא אכתי י"ל דר"א לא הי' צריך למיגמר והא דא"ל ר"א לר"ל כי משתכח בישא בעינא לאיחלופי לך היינו אם לא יהי' יכול לגבות מן הנותנן לו ומשום דא"ל ר"ל חזי דעלך קסמכינא מחויב ר"א לשלם לו אם לא יהי' יכול לגבות מן הנותנן לו אבל לעולם דלא הי' צריך למיגמר וכקושי' המהרש"א הנ"ל. ועוד הרי התוס' ע"כ לא ס"ל כשיטה הנ"ל רק דלעולם מחויב הנותנן להחליפן ורק הא דאמרינן דהשולחני משלם הוא דוקא כי לא יכול לגבות מן הנותנן לו כגון שהלך למדה"י וכדומה עיין לקמן בד"ה טיהר באה"ד שכ' כן דאם הנותנן לו כאן מחויב להחליפם ושפיר כ' המהרש"א ע"ד התוס' דאין זה מוכרח כו' וי"ל בזה:
אולם גוף דברי הש"ג (אות ב') הנ"ל אינו מובן כלל דהאיך שייך לומר דאם נודע אח"כ שהשולחני טעה דהמטבע אינה טיבה דלא יצטרך הלה להחזיר לו מטבע אחרת כגון אם לקחה בפרעון החוב או עבור סחורה למה לא יצטרך הלוקח אי הלוה להחליפה לו באחרת והראי' שכ' הש"ג ג"כ אינו מובן כלל ע"ש שכ' הילכך דודאי הנותן מטבע פטור כשהראהו לשולחני וה"נ אמר גבי מו"מ דכל ששהה כדי שיראה לתגר ולקרובו תו לא מצי למטען אונאה משום דכשהראהו ל"ש אם נפסלה הצורה ל"ש אם הוא רע שבמקום כסף הוא נחושת וכיוצא בזה לעולם פטור הניתן כשזה הראה לשולחני דאין למקבל דין עם השולחני נלע"ד דטעות הדפוס יש בזה וכצ"ל אלא עם השולחני] עכ"ל ולכאור' מה מדמה לה להא דכל ששהה בכדי שיראה לתגר ולקרובו דבשלמא התם כי לא הראהו לתגר ולקרובו אמרינן דמחיל בודאי משא"כ הכא הלא אם יראה לתגר ויאמר לו שאין בו אונאה ואח"כ נודע שטעה התגר או קריבו הכי לא יהי' בי אונאה וראיתי בש"כ (סי' ש"ו ס"ק י"ב) שתמה באמת על הש"ג בזה ע"ש שהאריך בזה ועיין נתה"מ (סי' רכ"ז סק"ג) הביא דברי הש"כ להלכה ע"ש. ולהבין קצת דברי הש"ג עיינתי ויגעתי הרבה ונלע"ד דהנה במחילה בטעות דפסקינן דלא הוי מחילה ועיין היטב ב"ב (דף מ"א וב"מ דף ס"ו ע"ב) ובתוס' שם ד"ה התם זביני במה שהקשו דר"נ אדר"נ ומ"ש לתרץ בשם הר"ת ועיין בהג"א ב"מ שם וז"ל לכך נ"ל דודאי גם ר"נ סבר דמחילה בטעות היי מחילה אע"ג דקנין טעות חוזר בדין שיכול לחזור בי כיין שהממון עדיין בידו יש כח בידו לחזור כיין דבטעות הקנהו כו' וכן ההיא דחזקת הבתים דהדר גודא בארעא דלאו דילי' דלא הוי מחילה ל"ד כלל דהא לא מחל ולא מירי ולא הפקיד [לע"ד טעות הדפוס יש וצ"ל הפקיר] מידי אלא דסבר שאין שלו ונמצא שלו א"כ אדם שיש לו ממון ומוכר אותו לחבירו ומוחל לי אע"פ שהוא בטעות יכה חבירו מידי דהוה אהפקירא בעלמא דחשיב הפקר א"כ שכנגדו קנאי ביאוש בעלים וכעין זה מחלק בסמוך דלא אונאה הויא כיין דלא ידע דאיתא אונאה דמחיל כ"ש גבי ההיא דהדר גודא דלא ידע דלאו דידי' הוא לא היה מחיל כו' עי"ש. והנה דברי הג"א צריכין פי' במ"ש דלא אונאה הייא כי' דכוונתו דלא הויא תיובתא מאונאה וכדקאמר הש"ס שם בב"מ ולא פי' במה דלא הייא תיובתי' מאונאה דלכאור' תיובתי' היא מאונאה וגם מ"ש ההג"א הלשין אדם שיש לו ממון ומוכר איתו לחבירו ומיחל לו כו' ג"כ אינו מובן פי' הדברים ועיין קצה"ח (סי' קמ"ב סק"א) הביאו דברי הג"א הנ"ל ומתרץ בדבריו קושית התוס' ע"ש והרי ההג"א ג"כ כתב לדבריו לתרץ קושי' התוס' כנראה למעיין היטב בדברי הג"א שם במקומו וחידוש על הקצה"ח שלא נחית שם לפרש דברי ההג"א שם:
ולע"ד י"ל תמצית דברי הג"א הנ"ל הם לומר דהיכא דיש לו ספק בדבר ומוחל אף דאם הי' יודע לא הי' מיחל דהיינו אח"כ נודע לי הדבר בשלימות הבירור ואם הי' יידע מתחילה הדבר כמו שהוא יידע עתה לא הי' מוחל אפ"ה אמרינן דהוי מחילה אעפ"י שהוא בטעות אמרינן דמחילה בטעות הוי ממילא מחילה דהוה כמו הפקר ומהני. משא"כ באונאה דלא נכנס כלל לספק שיש בו אונאה ול"ש לומר גבי' מחילה בטעות ובשהה כדי להראות לתגר ולקרובו הוה כמחילה בבירור ולא בטעות ובהראה לתגר יטעה התגר דיכול לחזור וכמ"ש הנתה"מ (סק"ג) הנ"ל ולא אמרינן דהוי כאילו מחל לו הואיל דהי' לו ספק בדבר הייני משים דמה הי' לו למיעבד הרי חזינן דאינו רוצה למחול. ולפ"ז יהי' הדין דוקא בהראה לתגר שהוא בקי אבל בהראה לאדם שאינו בקי כ"כ וטעה בזה שפיר יש סברא לומר דלא יכול לחזור משים דהוה כאילו מחל דהא חזינן דהי' לו ספק אם יש בו אונאה והי"ל להראות לתגר הבקי וכסברת היה"ת בדברי הש"ג הנ"ל גבי מראה דינר לשולחני שצריך למיגמר לפ"ז מובן היטב כל דברי ההג"א שם ודו"ק. וי"ל בהא דבח"ומ (סי' קס"ג ס"ג) בדברי המוהרי"ק שהביא שם הרמ"א בנידון יאוש בחוב ובהגהות הט"ז ובקצה"ח שם וקצרתי כאן:
ומעתה נוכל להסביר קצת דברי הש"ג הנ"ל ג"כ לפ"ד ההג"א הנ"ל דיה שלקח המטבע והראהו לשולחני הרי הי' לי ספק אם המטבע היא טיבה שהרי הראהו לשולחני וכשא"ל השולחני שהיא טובה הרי מחיל להלוקח אי להלוה שלו ונכנס בספק זה למחול לי ולסלקו להלוקח והלוה ממני שלא יהי' לו עוד תביעה עליו ואף דנודע אח"כ שהשולחני טעה ב"ה מ"מ מחילה בטעות הויא מחילה ומש"ה צריך השולחני לשלם לו הואיל דהשולחני גרם לו ההיזק הזה ודיקא במראה לשולחני הצריך למיגמר אבל במראה לשולחני דל"צ למיגמר חייב הניתן להחזיר לי אחרת וכמ"ש היה"ת הנ"ל כנלע"ד להסביר דברי הש"ג הנ"ל. ימה שדחקו להש"ג דבמראה דינר לשמן דנפטר הנותנו לי אילי י"ל בזה דהי' קשה להש"נ דאפילו למאן דדאין דד"ג אבל בגרמא פטור וא"כ התם במראה דינר דלא עסק מעשה ולא ברי הזיקא ג"כ דדילמא הניתנו לי יחליפנו אח"כ כשנמצא רע ואמאי יתחייב השולחני וגם לא מיחשב דנעשה ההיזק מיד עד שיהי' ידוע שלא יחליפנו הנותנו לו אלא ע"כ דהניחנו לי מיפטר מיד ומיחשב דההיזק נעשה מיד ומש"ה מאן דדאין דד"ג חייב ומזיק ממש לא מיקרי דלא עביד מעשה:
[סד]
(א) שם בתוד"ה טיהר וז"ל א"א ליישב טיהר את הטמא בשום ענין אלא כשעירבו עם פירותיו כדמפרש במסקנא כו' דתרווייהו ליכא לאוקמי בענין אחד דפשיטא דבמקום מה שעשה עשוי שהיא טהור לא שייך שישלם מביתו עכ"ל. וראיתי ביה"ת דאשכח פתרון דשייך מה שעשה עשוי בטיהר את הטמא וכגון שהיו שתי קדירות אחת של איסור ואחת של היתר ולפניהם ג"כ שתי קדירות א' של איסור וא' של היתר ונפלו אלו לתוך אלו דאמרינן בהו היתר לתוך היתר ואיסור לתוך איסור נפלו ואם שתי הקדירות היו של היתר שניהם אסורים כמבואר ביו"ד (קי"א) וא"כ איכא נ"מ כגון שבא לשאול שתי שאלות כאחד דהיינו על קדירה אחת אם אסורה או מותרת והקדירה הזאת עם עוד קדירה היתר נפלו לתוכן שני קדירות אחת איסור ואחת היתר וכיון שהורה החכם שהקדירה מותרת א"כ נאסרו שתי הקדירות הללו דלא שייך לומר היתר לתוך היתר נפלה ואיסור לתוך איסור כיין דלפי פסקו של החכם שניהם היו היתר וליכא למיתלי שהאיסור נפל לזו יותר ממה שנימא דנפל להקדירה האחרת ונאסרו שתיהם אבל אם הי' הורה החכם דקדירה זו אסורה שאז הי' הקדירה האחרת מותרת ולכך מה שעשה עשוי יישלם מביתו ע"ש. ולכאורה הוא דבר חכמה. ולע"ד י"ל עוד נ"מ עפ"י מה דאיתא במס' חגיגה (דף כ"ב ע"א) דרבא אמר שם דהטעם שלא יטבול כלי בתוך כלי לקודש משים גזירה שלא יטבול מחטין וצינורות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד כו' דקאמר הש"ס והנ"מ בכלי טהור אבל בכלי טמא מגו דסלקא טבילה לכולי' גופי' דמנא סלקא להו נמי לכלים דאית בי' כו' ע"ש ועיין ברמב"ם (פי"ב מהל' אבית הטומאה ה"א). וא"כ י"ל דמיירי בכה"ג שא"ל שהכלי הוא טהור וא"כ לא עלתה לו הטבילה ובאמת הוא טמא וא"כ עלתה לי הטבילה וכגון שבא לשאול אחר הטבילה על כלי אחד דאם הוא טמא הוה הדין דעלתה לה הטבילה לכלי זו וגם להכלי שהי' בתוכה בשעת הטבילה וכשהורה שהיא טהורה א"כ לא הי' צריך כלל טבילה וא"כ לא עלתה הטבילה להכלי שבתוכה. אולם לאחר העיון מעיקרא דדינא פירכא דכיון דלבסוף דנודע שטעה הדיין בהוראתו וטיהר את הטמא אבל לעולם דטמא הוא וא"כ תו לא נאסר הקדירה השני' כלל דתולין הקלקלה במקולקל ואכתי לא שייך מה שעשה עשוי בטוהר את הטמא וכמ"ש התוס' וכן בהא דטבילה כשנודע שהכלי הי' טמא וא"כ עלתה לה שפיר הטבילה ח"פ:
ונהירנא ששמעתי זה ומן רב מן אלופי הגאון המנוח בעל שו"ת חסל"א פתרון דמשכחת לה מה שעשה עשוי והיא דבנגע אם פרחה בכולו טהור וזהו דוקא אם פרח מתוך הסגר ועיין ברמב"ם (פ"ז מהל' טו"צ ה"ז) וא"כ כי טיהר הכהן לה ולא הסגירו ואח"כ פרחה בכולו לא נטהר ואם לא הי' מטהרו ורק הסגירו הי' נטהר ע"י מה שפרח בכולו כן רשים בזכרוני ואולי טעיתי בזה. ובאמת גם זה יש לדחות חדא דמיירי בדיין יצא בכהן וגם בל"ז י"ל בזה. וב"א הרב הגדול מו"ה דוד נ"י אמר בזה דאם נימא משכחת לה על ישלם מביתו לבד גם היכא דלא שייך מה שעשה עשוי וכמ"ש היה"ת הנ"ל א"כ י"ל עוד דמשכחת לה טיהר את הטמא עפ"י מה דאיתא במס' ב"ב (דף י"ט ע"ב) דדבר המקבל טימאה אינו חוצץ בפני הטומאה ובא לשאול להדיין אם הדבר הזה מקבל טומאה או לא וטיהרו דאינו מקבל טומאה והלך זה והניחו בארובה למעט מטפח ואח"כ נודע דהי' טמא א"כ לא הי' חוצץ בפני הטומאה ישוב נטמאו כל הכלים שבבית יצריך לשלם מביתו ויש לרמז זה גם בלשון טיהר את הטמא עכ"ד:
ב עוד כ' התוס' וז"ל וי"ל דלעולם ההיא סוגיא כר"מ ול"ד למראה דינר לשולחני דכיון שהראהו לשולחני שיב לא הי' לי להראותו לאחר אבל גבי פרה כשאסרה לו חכם זה לא הי' לי למהר להאכילה לכלבים או לערבם עם פירות והי' לו לשאול עדיין לחכם אחר עכ"ל. ולכאורה י"ל האיך הי' רשאי לשאול לחכם אחר כיון שכבר אסרו לו זה החכם ועיין במס' ע"ז (דף ע"א) ת"ר הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר לחכם יאסר לא ישאל לחכם ויתיר כו' ובתוס' שם ד"ה הנשאל וז"ל וא"ת וכי לא ישאל לכל החכמים וידונו זע"ז אולי ישיבוהו מדבריו וי"ל דאין אסור אלא לשאול אם לא יודיע לו כבר שאלתי לפלוני ואסר לי אבל אם א"ל כבר שאלתי לפלוני חכם מותר אבל ודאי החכם יזהר שלא יתיר כדאמרינן פ' כל היד כו' ע"ש וא"כ אף אם נימא דכוונת התוס' הכא הוא דהשואל יוכל לשאול לחכם אחר ויאמר לו כבר אסר פלוני החכם מ"מ מה מהני לי' זה הלא החכם השני לא יוכל להתיר אחר שכבר אסר החכם הראשון. מיהא התוס' שם סיימו בדבריהם אא"כ יוכל להחזירו כגון שטעה בדבר משנה או אפילו בשיקול הדעת וסוגי' כאידך דבהא אמרינן (בפ"ק דסנהדרין) דמה שעשה עשוי ויש לסמביחו אם נשא ונתן ביד עכ"ל וא"כ י"ל דכוונת התוס' כאן הוא ג"כ שהי' יכול לשאל לחכם אחר ויאמר לו שכבר אסרו החכם אולי יוכל החכם השני להחזירו עפ"י שיראה לו שטעה בדבר משנה או אפילו בשיקול הדעת טעה רק סוגיא דעלמא הוא להיפוך ועיין ביו"ד (סי' רמ"ב סל"א) ברמ"א ובש"כ שם ובסוף הסי' שם בקיצור הנהגת הוראת או"ה מהש"ך ס"א:
אלא דלפ"ז איני מבין הפשט במ"ש התוס' אח"כ וז"ל ועוד קשה דע"כ סוגיא דהכא ודבכורות דלא כר"ח דהא משמע דאליבא דר"מ ניחא לי' בלא נו"נ ביד אלא כר"ש וא"כ כיון דמה שעשה עשוי משים דאיירי דטעה בשיקול הדעת כדמוקי לה ר"ש בריש פ"ד דמס' סנהדרין (דף ל"ג) למה נתחייב הדיין לרבנן במה דנגע בי' שרץ הלא בלא"ה מה שעשה עשוי עכ"ל והלא יכול הבעה"ב לומר לו דילמא הייתי שואל לחכם אחר והי' מראה לך דטעית בדבר משנה או בשיקול הדעת ורק סוגיא דעלמא דלא כוותך וע"כ מיירי בהכי דאם נימא דאין לברר מסוגיא דעלמא להיפוך מהוראתו א"כ אמאי ליחייב כלל אף שנגע בי' שרץ דילמא באמת הדין כן כמו שהורה הוא וא"כ הואיל דמיירי ע"כ דיכול לברר לו הטעות א"כ יכול הבעה"ב לומר אם לא נגעת שרץ בהם הייתי שואל לחכם אחר והייתי אומר שכבר שאלתי לחכם ואסר והדיין השני הי' מברר הטעות או מדבר משנה או ממה דסוגיא דעלמא אזלא דלא כוותך. וכמ"כ י"ל במ"ש התוס' עוד וז"ל ועוד היכא דקם דינא למה לא יתחייב אפילו לרבנן דלא דייני דד"ג מ"ש מכהנים שפיגלו במקדש כו'. והלא אף אם נימא דקם דינא מ"מ יכול זה לשאל לחכם אחר ואולי יחזירו מהוראתו ועדיין לא ברי הזיקו אבל בכהנים שפיגלו במקדש ברי הזיקו אלא די"ל דאם נחשוב זה ללא ברי הזיקו דאולי יחזירו החכם האחר מהוראתו א"כ גם לר"מ נימא כן דהא ר"מ דדאין דד"ג הוא דוקא היכא דברי הזיקו וזה לא ברי הזיקו דדילמא יחזירו חכם אחר מהוראתו אלא ע"כ דהואיל דאם נימא דקם דינא לא מצי כלל לחזור בו וא"כ שפיר הקשו התוס' לרבנן מ"ש מכהנים שפיגלו וי"ל בזה:
וראיתי ביה"ת שכ' ליישב קושית התוס' הנ"ל והעיר ג"כ כעין דברי אולם הוא סובב והולך לפי שיטתו שמפרש דברי התוס' בד"ה טימא את הטהור דהא דחייב הדיין אף שהוא שוגג כדי שידקדק בדין יפה דהפי' הוא דוקא על נו"נ ביד. ולעד"נ כוונת התוס' הוא כפשוטו גם לפי ההו"א דאפילו לא נו"נ ביד ג"כ חייב משום זה שידקדק בדין יפה וכ"כ התוס' בסנהדרין מפורש יותר ע"ש (בדף ל"ג ע"ב) בסוד"ה שעירבן וז"ל וי"ל דמ"מ חשיב כמו מזיד שהי' לו להחכם לדקדק בהוראתו ולידע שבעה"ב יערב עכ"ל וא"כ אין מקום לתירוצו כלל ועוד י"ל בזה. אחז"ר ראיתי בקצה"ח (סי' כ"ה סק"ה) העיר בזה דחכם שהורה כבר אין רשאי לחכם אחר לסחור הוראת הראשון ועיי"ש מ"ש בזה:
[סה]
א שם התם קא עביד בידים אלא הא ר"מ דתנן המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ה"ז קידש וחייב התם נמי קא עביד בידים ובתוד"ה שאני החם תימא ודקארי לה מה קארי לה וי"ל משום דאין הצמר משתנה מיד כשנותן בסמנים דאין קולט הצבע מיד עד ב' או ג' ימים וגרמא בעלמא הוא ודומה למסכך גפנו שאין מזיק עד אח"ז. ובתרווייהו משני בידים קא עביד ומ"מ מסכך גפנו לא מזיק כ"כ בידים כמו בצמר לצבע ולפיכך הביאה אח"כ עכ"ל. והנה לכאורה י"ל בהא שכתבו דמסכך גפנו לא חשיב כ"כ מזיק בידים הלא ג"כ מזיק בידים במה שמסכך יאי משום דעדיין לא נאסר עד שגדל יותר ממאתים של איסור ו"ה בא אח"כ ממילא הלא גם בצבע הוא כן שלא נקלט הצבע מיד רק אחר איזהו ימים. אולם נלע"ד פי' דבריהם ז"ל דגבי מסכך גפנו אם קידם שגדל מאתים נתיישב בדעתו להעביר הסיכוך שלא יהיו כלאים ואף אם לא העביר עדיין רק שהי' כמו הא דתנן הרואה כלאים בכרם ואמר כשאגיע לשם קטנו דמותר אף כי הוסיף מאתים בינתיים כמבואר במס' כלאים והתוס' בסוגיין הביאו זה. וא"כ אף כי מעיקרא הוא בעצמו סיכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו מ"מ אם בדעתו אח"כ להעביר הסיכוך בכדי שלא יהיו כלאים בודאי דלא נאסר והוה כאלו נסכך מעצמו וא"כ הא דנאסר גם במסכך גפנו הוא רק משום מחשבתו שבדעתו להניחו שם להגפן ע"ג התבואה כאשר הוא עתה וא"כ הול"ל דזה לא מיקרי דקא עביד בידים אלא דאעפ"כ מיחשב כאלו עבד בידים הואיל דכל עיקר ההיזק מתחילתו בא ע"י מעשיו שסיכך להכרם ע"ג התבואה של חבירו וזש"כ התוס' דמסכך גפנו לא מזיק כ"כ בידים ומדוקדק שפיר כן בלשון הגמ' התם נמי קא עביד בידים והיינו דזה מיקרי ג"כ מעשה בידים הואיל דבא מתחילה על ידי מעשיו:
אלא דלא זכיתי להבין הפי' בדברי התוס' שהרי לפי מ"ש התוס' במס' ב"ב (דף כ"ב ע"ב) בד"ה ואת אומרת וכן כתב הרא"ש בב"ב וגם כאן בב"ק (דף צ"ח) להסביר החילוק שבין גרמי לגרמא כ' שני חילוקים וז"ל התוס' שם וחילק רבינו יצחק לשון א' דד"ג חייב היינו שעושה הוא עצמו היזק לממון חבירו ועוד חילק דד"ג דחייב היינו משעת מעשה שבא ההיזק עכ"ל והרא"ש ביאר בארוכה חילוק זה דד"ג דחייב הוא דוקא אם בשעת מעשה בא ההיזק אבל אם אין ההיזק בא בשעת מעשה לא מתחייב כי לא נקרא זה גרמי רק גרמא בעלמא והנה אם הוא עושה מעשה בידים ורק שאין ההיזק בא מיד אם הוה זה גרמי דלכאורה י"ל דאם עושה מעשה בידים וההיזק בא מיד א"כ האיך נחשב זה גרמי הלא זה הוה מזיק ממש בידים וכל מזיק הוא כן ולא מיקרי כלל רמי רק מיקרי מזיק גמור ובאמת כבר האריכו הראשונים בדד"ג עיין במרדכי וגוף החילוקים אינם מובנים כלל גם השני חילוקים שכ' התוס' והרא"ש הנ"ל אינם מובנים. ואולם ביאור הדבר הוא עפ"י מ"ש הרא"ש בסנהדרין פ' הנשרפין (סי' ג') בקיצור וז"ל וחילקו בין דד"ג לגרמא בניזקין כי הוא עצמו עושה ההיזק לממון חבירו שהוא מצמצם בהמתו וברי הזיקא כי ודאי תמות וההיזק מתחיל מיד והולך וחזק עכ"ל וכוונת הרא"ש הוא לכלול שני החילוקים כאחד וכן הבין הפלפולא חריפתא בפרק הגוזל ע"ד הרא"ש (בדף צ"ח אות תי"ו) ע"ש בקיצור לשונו. ומעתה יהיו דברי הרא"ש וסברתו כן דמזיק ממש בידים ובא ההיזק מיד זה הוא מזיק ממש שחייבה עליו התורה ורק היכא דמזיק מיד אולם לא בידים או אפילו מזיק בידים אלא שאין ההיזק בא מיד זה הוא גרמי דאיפלני בה ר"מ ורבנן אי דיינינן דד"ג או לא דיינינן דד"ג. והיכא דאינו מזיק בידים וגם אין ההיזק בא מיד אז לא הויי אלא גרמא וגם ר"מ מודה בזה דפטור ובזה מובן כל דברי הרא"ש והתוס' ועיין בפ"ת חו"מ (סי' שפ"ו סק"א) הביא דברי המשאת בנימין מ"ש בזה וי"ל בדבריו:
והנה במ"ש התוס' כאן דשאני הכא שלא נקלט הצבע רק אחר ב' או ג' ימים א"כ קשה דהא בכה"ג דאין ההיזק בא מיד לא לתחייב כלל דהא לא הוי אלא גרמא וכמ"ש התוס' והרא"ש דכל שאין ההיזק בא מיד בשעת מעשה לא מיחשב גרמי אלא גרמא בעלמא ואמאי ליחייב כלל דהא אפילו גרמי לא מיחשב כלל אלא גרמא בעלמא. ומה תי' הש"ס שאני התם דקא עביד בידים סוף סוף לא הוי אלא גרמא בעלמא וגם אפילו כר"מ דדאין דד"ג ג"כ תיקשי דהא לא הוי אלא גרמא בעלמא וכמ"כ תיקשי על המסכך גפנו דמשני ג"כ דקא עביד בידים סוף סוף לא הוי אלא גרמא בעלמא הואיל דאין ההיזק בא מיד. והנה הרא"ש ז"ל רימז בדבריו הקדושים לתרץ זה כי כשכתב החילוק השני שבין גרמי לגרמא וז"ל ועוד יש לחלק היכא דבשעת מעשה נעשה ההיזק נקרא דד"ג כגון שורף שטר כו' וכן נתייאש ולא גדרה בשעת היאוש נעשה מיד כלאים אלא אינו אסור עד שיוסיף מאתים עכ"ל וס"ל להרא"ש דזה מיחשב כאלו נעשה ההיזק בשעת מעשה. הן אמת כי אינו מובן כלל דמה מהני דאזלינן בחר שמא דמיקרי כלאים תיכף בשעת מעשה הלא סוף סוף לא נאסר עדיין והרבה י"ל בזה אלא דכבר כתב כן רבינו הרא"ש ז"ל לתרץ להא דכלאים אבל אכתי תיקשי להא דצמר לצבע דלא נעשה ההיזק רק אחר איזהו ימים ואמאי ליחייב כלל והא לא הוי אלא גרמא בעלמא. מיהא לפי מה שפירשתי ובארתי דברי הרא"ש הוא דבכה"ג היכא דעביד בידים ורק דלא בא ההיזק מיד בכה"ג נקרא גרמי וחייב למאן דדאין רד"ג א"כ א"ש דהא דחייב הוי ס"ד דהש"ס דהוא מטעם גרמי ור"מ לטעמי' דדאין דר"ג. וכן א"ש הא דהמסכך גפנו דהוי גרמי כיון דהוי בידים. אלא דלפ"ז אינו מובן כלל מה דמדחה הש"ס שאני התם דקעביד בידים הלא סוף סוף לא הוי אלא גרמי כיון דלא נעשה ההיזק מיד ולכאורה י"ל בזה:
ב ולולא דמסתפינא הי' נלע"ד לפרש דלעולם דהוי רק גרמי רק שיש שני עניני גרמי, אשר מאן דדאין דר"ג מחייב עליהם. האחד הוא היכא דההיזק בא מיד אלא דאינו עושה מעשה בידים. ואיכא עוד גרמי אשר עושה מעשה בידים אולם אין ההיזק בא מיד וכמו שבארתי לעיל. והנה יש סברא לומר דהיכא דההיזק בא מיד אעפ"י שלא בא ע"י מעשה ממש דידי' יתחייב יותר מטעם גרמי מן היכא דעושה מעשה ממש ורק שלא בא ההיזק מיד דעיקר מזיק הוא היכא דההיזק בא מיד. וי"ל סברא איפכא דהיכא דההיזק היא בא ע"י מעשה דידי' יתחייב יותר אעפ"י שאין ההיזק בא מיד מן היכא דההיזק בא מיד אלא שלא בא ע"י מעשה ממש דידי' ועיקר חיובא תליא אם הוא בא ע"י מעשה דידי' כללו של דבר לכל צד יש סברא יותר לחיוב ממה שיש לחבירו ובכל צד יש צד פטור וצד חיוב. ומעתה נוכל לומר דלעולם דאמרינן דזה דהמסכך גפנו וכן הא דצמר לצבע לא הוי רק גרמי ואף דקא עביד בידים מ"מ הואיל דאין ההיזק בא בשעת מעשה לא הוי אלא גרמי ורק דבהא דמראה דינר לא הוי ההיזק בידים אף דנימא דזה מיקרי ההיזק בא מיד. דמיד שאמר השולחני דהמשבע היא טובה אז נעשה ההיזק וכמ"ש הראשונים מ"מ הא לא איתעביד ההיזק בידים ולא הוי רק גרמי וא"ל ר"א לר"ל כמאן כר"מ דדאין דד"ג ור"ל א"ל כר"מ ופסקינן כוותי' דדר"ג חייב וקאמר הש"ס הי ר"ח ובעי הש"ס לומר ר"מ דצבע דשמעינן לי' דמחייב והתם הוי גרמי דהא לא נעשה ההיזק בשעת מעשה מיד והוי רק גרמי ואפ"ה חייב וה"ה היכא דבא ההיזק מיד כל שלא עשה מעשה בידים כגון מראה דינר לשולחני דהוי ג"כ גרמי וחייב ודחה הש"ס דילמא שאני התם דקא עביד בידים והיינו דמנ"ל לדייק משם דכי היכא דהתם חייב ה"ה מראה דינר לשולחני ג"כ חייב דילמא חמור גרמי דעביד מעשה בידים אעפ"י שאין ההיזק בא מיד מגרמי שלא עשה מעשה בידים אף שההיזק בא מיד ועיקר תליא אם ההיזק נעשה בידים. וקאמר הש"ס אלא הא דר"מ דהמסכך גפנו דהוי ג"כ רק גרמי והיינו דהא מיד בא ההיזק מיקרי כיון דשם כלאים עלה אף שלא נאסר עדיין עד שהוסיף מאתים מ"מ מיד שסיכך הגפן על גבי התבואה של חבירו מיקרי שם כלאים עלה וכמ"ש הרא"ש בב"ק שהבאתי לעיל ומזיק בידים לא מיקרי הואיל דעיקר תליא במחשבתו שדעתו שיהי' כן ולא יעביר הסיכוך עד שיוסיף מאתים דאם בדעתו להעביר הסיכוך קודם שהוסיף מאתים לא נאסר עדין וא"כ לא מיקרי זה מזיק בידים וכמ"ש התוס' וכמש"ל. וא"כ דומה ממש האי גרמי למראה דינר לשולחני דההיזק בא מיד ולא נעשה ההיזק בידים וחייב וע"ז דחה הש"ס התם נמי דקא עביד בידים והיינו דזה מיקרי עביד בידים הואיל דסיכך בידים להגפן ע"ג תבואת חבירו ועיקר אזלינן בתר המעשה. ואף דלא הוי מזיק בידים כמו הא דלצבוע לו אדום וצבעו שחור דהתם עיקר ההיזק הוא בידים משא"כ במסכך גפנו דתליא ג"כ במחשבתו דהא אם אחר הסיכוך בדעתו להעביר הסיכוך כשיגיע לשם לא אסר וכמש"ל. מ"מ לענין זה הוה כמזיק בידים ג"כ הואיל דעשה עכ"פ מעשה בידים וניהא דלא נחשבי' כמזיק ממש בידים דא"כ הי' מחויב בזה מדין גמור ולא מטעם גרמי דהא מזיק בידים הוא וגם ההיזק בא מיד דהא שם כלאים עלה מ"מ י"ל דלא מיקרי ממש מזיק בידים וא"כ לאו מזיק מיחשב רק שם גרמי עלה ואפ"ה אין ללמוד משם למראה דינר לשולחני משום דגבי מראה דינר ליכא שום מעשה כלל ואף שההיזק בא מיד מ"מ מנ"ל דחייב בכה"ג גם למאן דדאין דד"ג. והדר קאמר הש"ס אלא הא דמחילת הכרם שנפרצה דהתם אינו עושה שים מעשה כלל ורק דמיד נעשה ההיזק בשעה שנתייאש מלגדור וברייתא זו אתיא כר"מ וכמ"ש התוס' וחזינן דסובר ר"מ דגם בכה"ג דלא עביד מעשה כלל ואפ"ה חייב מדד"ג וה"ה למראה דינר לשולחני דג"כ חייב למאן דדאין דד"ג כנלע"ד בפי' הסוגי':
ג ועפ"י האמור מיושב שפיר דברי הרא"ש ז"ל במס' ב"ב (דף כ"ב ע"ב סי' י"ז) וז"ל ומיהו קיי"ל דד"ג חייב כר"מ דמחייב במסכך גפנו ע"ג תבואת חבירו ובנפרצה או"ל גדור כו' עכ"ל ולכאורה אינו מובן כלל דהא במסכך גפנו עביד מעשה בידים כדמסיק הש"ס כאן התם נמי קא עביד בידים וכבר עמד בזה היש"ש כאן (בסי' כ"ה) וז"ל ותימא הלא אפילו רבנן מודו היכא דעביד בידים וכ' שם היש"ש דהרא"ש מיירי להיכא דניסככה מאליו ע"ש ואולם לשון הרא"ש במסכך גפנו משמע דהוא מסכך בידים. אולם לפי האמור א"ש דגם כי סיכך בידים מ"מ לא הוי אלא גרמי הואיל דבאמת לא נאסר עדיין עד שיוסיף מאתים והרי בידו לחזור בו ולהעביר הסיכוך ורק משום דאין בדעתו להעביר הסיכוך לא מיקרי מזיק בידים ממש רק יותר מיקרי מזיק בידים ממראה דינר אבל עכ"פ לא הוי יותר מגרמי וכמש"ל ודו"ק:
ויש להוסיף עוד ולומר בפי' הסוגי' בהא דקאמר הש"ס אלא הא ר"מ דהמסכך גפנו כו' והיינו דבעי הש"ס לומר דמסכך גפנו מיקרי גרמי והיינו דלא מיקרי מזיק בידים הואיל דלא נאסר באמת מיד רק כשהוסיף מאחים ואם יהי' במחשבתו כשיבא לשם יגב' הגפן מן התבואה שלא יהי' מסיכך עליו לא נאסר עדיין בזה שסיכך ורק הא דמיחשב גרמי צ"ל דמיקרי לענין זה בא ההיזק מיד הואיל דשם כלאים עלה וכמ"ש הרא"ש שהבאתי ומש"ה מיחשב גרמי ודחה הש"ס שאני התם דקא מזיק בידים והיינו דהואיל דע"י מעשיו נאסרין מיקרי שפיר מזיק בידים וא"כ אם אמרינן דזה מיקרי דנאסר מיד הואיל דשם כלאים עלה א"כ הרי הוא מזיק גמור ולא אתינן עלה מטעם גרמי וא"כ ליכא למילף מינה לדד"ג דחייב ואם נימא דזה לא מיקרי דנאסר מיד מטעם דשם כלאים עלה הואיל דסוף סוף אינו נאסר עכשיו ותאמר דשם גרמי עלה הואיל דאין ההיזק בא בשעת מעשה מ"מ לא נוכל למילף מינה לחייב מראה דינר לשולחני משים דעדיף גרמי זה לחיובי' היכא דעשה מעשה בידים אף שאין ההיזק בא תיכף מן היכא דאינו עושה מעשה בידים אף שבא ההיזק מיד וא"כ לא נוכל למילף מיני' למראה דינר לשולחני דחייב אפילו למאן דדאין דד"ג. וע"ז הביא הש"ס הא דמחיצת הכרם והיינו דהתם אם נתייאש הימנה ולא גדרה ה"ז קידש ומשמע דקידש מיד כשנתייאש מלגרור ומיירי שכבר הוסיף מאתים וכ"נ מפירש"י בסוגיין בד"ה נתייאש וא"כ בא האיסור מיד אלא דלא עשה מעשה כלל ושפיר שמעינן מינה למראה דינר לשולחני דחייב למאן דדאין דד"ג וז"פ יותר בפי' הסוגי':
אלא להרא"ש לא מצינן לפרש כן שהרי הרא"ש כ' הלשון וכן נתייאש מיד בשעת יאוש נעשה כלאים אלא שאינו אוסר עד שיוסיף מאתים ומשמע דמפרש דאחר היאוש הוא דהוסיף מאתים וא"כ אמאי גבי מחיצת הכרם חייב באחריותו הא לא נאסר מיד וגם לא עשה מעשה וע"כ צ"ל כמ"ש הרא"ש משום דמיד שם כלאים עלה וא"כ במסכך גפנו ע"ג תבואת חבירו הוה לי' מזיק גמיר שהרי עושה בידים וההיזק בא מיד וצ"ל להרא"ש כמש"ל ומיישב ג"כ דברי הרא"ש הנ"ל שכ' דבמסכך גפנו קיי"ל כר"מ דדאין דד"ג וכמש"ל:
ואולי י"ל עוד בזה ליישב קושית היש"ש על הרא"ש דמס' ב"ב הנ"ל דמ"ש הרא"ש ומיהו קיי"ל דד"ג חייב כר"מ דמחייב במסכך גפנו ע"ג תבואת חבירו ובנפרצה אי"ל גדור ובדן את הדין כו' כוונתו דבמסכך קיי"ל כר"מ ולא כר"י ור"ש דאומרים אין אדם איסר דשא"ש ומ"ש כר"מ דמחייב במסכך גפנו היינו דיכול לאסור ב"ה דשא"ש ובנפרצה או"ל גדור ואם לא גדרה חייב באחריותו וברייתא זו אתיא כר"מ דאלו ר"י ור"ש אומרים דלא נאסר כלל ופסקינן בזה כר"מ גבי מחיצת הכרם שנפרצה כו' דחייב באחריותו דפסקינן דד"ג וחשיב הרא"ש שם כל הני דמחייב עליהם מטעם דד"ג אבל מסכך גפנו שפיר מחויב מדינא לכ"ע הואיל דעביד מעשה בידים ומיקרי ג"כ ההיזק בא מיד הואיל דשם כלאים עלה וכמ"ש הרא"ש והבן:
[סו]
א שם מחיצת הכרם שנפרצה או"ל גדור כו'. וכ' בשמ"ק וא"ת ר"י ור"ש דאמרי אא"א דשא"ש מ"ש משאר איסורין וכו' ואור"י דשאני כלאים שתלוין ברצון האדם וכו' כמ"ש הר"ש במס' כלאים (פ"ז) וצ"ל דכיון שאין התבואה נאסרת משום דאא"א דשא"ש גם הגפנים שאינם שלו לא יאסרו שאם שהיו נאסרים מה"ת גם התבואה תיאסר מק"ו כדאי' בפ' הקומץ זוטא וכמ"ש הר"ש שם וי"מ משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים דמשמע כרמך ולא של אחרים כו' ע"ש ולכאורה איני מבין כלל הפי' במ"ש דכיון שאין התבואה נאסרת כו' גם הגפנים שאינם שלו לא יאסרו הלא הגפנים הם שלו. ועוד מ"ש שאם שהיו נאסרים מה"ת גם התבואה תיאסר מק"ו כדאי' בפ' הקומץ זוטא הלא התם הוה הק"ו שלא תיאסר דהא איתא שם במנחות (דף ט"ו) ומי אמרינן ק"ו כה"ג והתניא מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו סמדר ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים ואמאי לימא ק"ו הוא ומה האוסר אינו נאסר הבא לאסור ולא אסר אינו דין שלא יתאסר הכי השתא התם קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן הוא דאסירי האי דעביד איסורא קנסוהו רבנן האי דלא עביד איסורא לא קנסוהו רבנן אבל הכא ליכא ק"ו ע"כ הסוגיא ועיין עוד שם איכא דמתני לה אכבשים ג"כ הסוגי' כן עייש"ה וברש"י ותוס'. והנה חזינן דהק"ו הוא שלא תיאסרו הזרעים והאיך כ' השמ"ק שאם שהיו נאסרים מה"ת גם התבואה תיאסר מק"ו וק"ו כזה לא מצינו שם במס' מנחות בסוגיא הנ"ל:
ואולי נוכל לומר בזה עפי"ד הר"ש (בפ"ז דמס' כלאים מ"ה) שהביא שם הירושלמי א"ר יוחנן הכל מודים בענבים שאסורות א"ל ר' אלעזר האוסר אינו נאסר ושאינו אוסר נאסר וכ' הר"ש שם לפרש וז"ל פי' האוסר היינו זרעים שאתה אומר אוסרים הגפנים אינו נאסר שאינם אוסרים דהיינו גפנים דאין אוסרים זרעים אינו דין שלא יאסרו ור"א לטעמי' דאית לי' ק"ו כה"ג בריש הקומץ זוטא (דף ט"ו) ותמי' דמשמע התם לר"א דקנסא הוא דעביד איסורא אפילו בשאר זרעים דרבנן כ"ש בתבואה דמדברי תורה ושמא הכא מדאורי' פליגי ר' יוחנן ור' אלעזר עייש"ה. והנה הק"ו שבגמ' מנחות עם הק"ו שבירושלמי הם שוים ממש רק דבגמ' מנחות שם הי' הגפן אינו שלו ונקרא הגפן האוסר כיון שהגפן אינו נאסר רק אוסר להזרעים ובירושלמי במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו דסוברים ר"י ור"ש דלא נאסרה התבואה כיון דאא"א דשא"ש והגפן יהי' נאסר מן התבואה נקראת התבואה אוסרת והגפן נקרא נאסר והנה אם נימא ק"ו זה כדאמר ר"א האי ק"ו כיוצא בזה על תודה שם א"כ היל"ל האי ק"ו גם בזרע כרמו של חבירו סמדר ג"כ דהואיל דאין הגפן נאסר בודאי הואיל דאינו של בעל הזרעים שזרע הזרעים בכרמו של חבירו ורק הזרעים אסורים מן הגפן וא"כ נקרא הגפן האוסר ונימא הק"ו ומה האוסר אינו נאסר דהיינו הגפן שהוא האוסר אינו נאסר א"כ היל"ל דהבא לאסור ולא אסר דהיינו הזרעים שבאו לאסור להגפן ולא אסרו להגפן אינו דין שגם הם עצמם דהיינו הזרעים לא יהיו נאסרים כלל ומשני הש"ס דהא דנאסרו הזרעים הוא רק מטעם קנסא וכן בירושלמי סובר ר' אליעזר האי ק"ו גופי' לענין אם סיכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו דסוברים ר"י ור"ש דאין התבואה נאסרת דכמו כן היל"ל דגם הגפן אינו נאסר מכח האי ק"ו עצמו ור"א אזיל לשיטתו בק"ו זה:
ונלע"ד בכונת השמ"ק הנ"ל דיש קצת ט"ס וכצ"ל דכיון שאין התבואה נאסרת משום דאא"א דשא"ש גם הגפנים שהם שלו לא יאסרו שאם שהיו נאסרים מה"ת גם התבואה תיאסר מק"ו כדאי' בפ' הקומץ וכמ"ש הר"ש שם. וכוונתו ז"ל דהא ר"א שם בירושלמי סובר במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו דגם הגפן שהוא שלו אינו נאסר דהק"ו שלו הוא כן ואם לא נימא כן רק דהגפנים שלו נאסרים א"כ נימא ג"כ תו דגם התבואה של חבירו יהי' אסורה דהא אם נימא דהתבואה מותרת א"כ בע"כ גם הגפנים אינם נאסרים מכח הק"ו הנ"ל ולא נוכל לבטל הק"ו ולומר דתבואה מותרת והגפנים אסורים כנלע"ד בכוונת השמ"ק אלא שהלשון אינו מכוון ואולי עוד טעות הדפוס יש בזה אבל הכוונה הוא כן:
ב והנה לע"ד י"ל באם עומד אילן שלו סמוך לאילן האסור כהנאה כגון של כה"כ שנאסר גוף האילן ג"כ עיין כתובות (דף פ') או סמיך לאשירה האסורה בהנאה אם הוא סמוך לו באופן שיונקים זה מזה אם הפירות הללו אסורים בהנאה הואיל דיונקים מאילן האסור בהנאה. ועיין בב"ק לעיל (דף צ"ב ע"א) שמואל אייתי לי' אריסי תמרי אכיל טעם בהו טעמא דחמרא א"ל מאי האי א"ל ביני גופני קיימי אמר מכחשי בחמרא כולי האי למחר אייתי לי מקורייהו ועיין פירש"י שם וחזינן דאילן אחד יונק מאילן אחר הסמוך לו. ועיין ב"ב (דף כ"ו ע"ב) כל הסוגי' כמה שיעור יניקת האילן בסביביו. מיהא התם מבואר רק דיינק מהקרקע שסביבו אבל אינו מבואר אם יונק מן האילנות הסמוכים לו ורק בב"ק שם מבואר דיונק גם מן האילן הסמוך לו. ואולם אכתי י"ל אם האילן האסור היא עם הפירות הגדילין עליו אם האילן היתר יונק גם מן הפירות אי דיינק רק מן האילן ולא מן הפירות, והא דהי' להאמרי טעם יין משים שהי' יונק מן הגפן עצמן ולא מן הענבים ועי"ז הי' מכחיש להענבים שלא הי' להם יניקה כ"כ מן הגפן משום שהאילן של תמרים הי' יינק ג"כ מן הגפן. והנה אם נימא דהפירות אסירים בהנאה א"כ י"ל בנ"ד אם נימא דהגפנים אסירים בהנאה ניהא דלענין שיהי' התבואה אסורה מחמת איסור כלאים דינקה מגפן לא נאסרה הואיל דאא"א דשא"ש וגבי כלאים לא שייך לומר דהא התבואה קיבלה טעם מן הגפן ותהי' נאסרת מכח כלאים כיין דבעינן דוקא דניחא לי' בזריעה זו וביניקתו יעיין במס' יבמות (דף פ"ג ע"ב) בתיר"ה אא"א דשא"ש ובר"ש (פ"ז דכלאים מ"ה וכמ"ש השמ"ק כאן דכתיב לא תזרע כרמך כלאים דמשמע כרמך ולא של אחרים מ"מ נימא דתהי' התבואה אסורה הואיל דינקה מן גפן האסור היינו דניהא דאין יניקת התבואה מרחוק כ"כ כמו אילן שיונק מרחיק מ"מ התבואה הסמיכה בתוך ג"ט להגפן תהי' אסורה. והנה אם העץ הגפן אינו אסור רק שענבים שעליו אסורים אז אולי י"ל דבכה"ג לא מיקרי יניקה מן האיסור הואיל דהוא יונק רק מן האילן עצמו ולא מן הפירות שעליו ואולי היה היניקה גם מן הפירות ג"כ וי"ל בזה:
ולכאורה יש להוכיח דאין האילן יונק מרחוק מן הפירות שגדילין על אילן אחר העומד בתוך ט"ז אמה דא"כ אם יהי' אילן ערלה עומד בין האילנות הזקנים יהיו פירות שגדילין על אילנות הזקנים אסורים משום שיונקים מפירות ערלה ולא מצאתי בשום מקום כן. ואם נימא דאינם יונקים מהפירות רק מן האילן בלבד הי' ניחא דתו לא גרע זה מילדה שסיבכה בזקינה דבעילה הילדה בזקינה וה"נ בטילה היניקה מן האילן ערלה בהזקנים אילם אם נימא דיונק מן פירי הערלה היל"ל דאסורים הפירות הגדילים על אילנות הזקנים הואיל דיונק מן האיסור. מיהא שבתי וראיתי די"ל שפיר דיינק גם מן הפירי והא דלא נאסרו הפירות של אילנות הקנים מחמת יניקתן מן פירי ערלה היא משים דהא במס' פסחים ודף כ"ד ע"ב) אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד ואלו מתותים תאנים ורמונים לא מ"ט לאי משום דלא קאכיל להו דרך הנאתן א"ל אביי שלמא אי אשמעינן פירא גופי' דלא קאכיל להו דרך הנאתו שפיר אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא ועיי"ש ברש"י ותור"ה אלא וא"כ י"ל דהיניקה דרך הקרקע לא מיחשב אפילו כזיעה בעלמא וגם יניקה מזיתים וענבים ג"כ לא הוי אפילו כזיעה בעלמא. וגם די"ל דהוה כמו שלא כדרך הנאתן ומש"ה לא אסרה היניקה גם מפירי ערלה. ולפ"ז י"ל דבכה"כ דאסור שלכדה"נ כמבואר שם בפסחים ועיין בלח"מ (פ"י מהל' מאכלות אסורות) מ"ש שם בזה וא"כ י"ל דגם הבליעה והיניקה אסורה וא"כ אם עומדין אילנות של היתר הב"ב האילן של כה"כ או של אשירה בתוך ט"ז אמה אולי י"ל דאסורין הפירות הגדילין על האילנות של היתר. ואולי י"ל דגם האילנות גופיי' של היתר יאסרו ג"כ מחמת יניקתן אם נתוספו יותר ממאתים וצ"ע בכ"ז כי לא ראיתי עוד בשים מקום שיהי' כתוב מזה ואם נימא דאסירה הבליעה היל"ל דהתבואה אסורה משים דינקה מגפן האסור אם נימא דבכה"ג הגפנים אסורות ואולי הי' אפשר לומר זה בטעמו של ר"א דמתיר גם להגפן שהוא שלו דאם נימא דהגפן אסור תו היל"ל דגם התבואה תהי' אסורה משום דינקה מגפן האסור בהנאה וי"ל ביה:
ולכוון זה בלשון השמ"ק שכ' שאם היו נאסרים מה"ת היני הגפנים א"כ גם התבואה תיאסר ורק מ"ש הלשון מק"ו כדאיתא בפ' הקומץ עדיין אינו מובן לפ"ז. וגם די"ל דלא שייך לומר דבשביל זה דתהי' התבואה אסורה ג"כ משום שינקה מהגפן בשביל זה גם הגפן אינו נאסר דהא סוף סוף יינק מן האיסור והנה ר' יוחנן סובר בירושלמי שם דהגפן אסור והתבואה מותרת וא"כ נראה דלא ס"ל להאי סברא דיהי' נאסרה התבואה מכא הבליעה מן הגפן דרך האילן. או אולי י"ל דשפיר מודה ר"י להאי סברא דיהי' נאסרה מכת הבליעה ורק דמיירי במקום שלא נאסר גוף הגפן וכגון שלא הוסיף גוף הגפן מאתים יעיין פסחים (דף כ"ה ע"א) תוד"ה עיקרן בסה"ד ובכתובות (דף פ' ע"א) תוד"ה אכלה ובמנחות בסוגיין בתוד"ה שזרע וי"ל בכ"ז:
ג והנה הר"ש ז"ל הביא כל דברי הירושלמי בזה דאחר שכ' לפלוגתא דר"י ור"א הנ"ל איתא שם מה פליגין במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו אבל המסכך גפנו של חבירו כ"ג תבואתו כ"ע מידו שהאוסר נאסר [ופי' הר"ש משום דעבד מעשה בגפן חבירו] ולכאורה י"ל בטעם הדבר בזה דאם אתינן עלה מכח הא דאמרינן בחולין (דף מ"א) דאע"ג דאא"א דשא"ש עשה בה מעשה אסרה וכדאמר עילא אר"י שם הא מבואר התם ברש"י ד"ה רביצה דהגבהה לבהמה לא מיחשב מעשה דהא אתינן עלה רק מכח קנין אבל מעשה לא מיקרי הואיל דלא עשה מעשה בגוף הדבר והתוס' שם שכתבו דהגבהה והרבנה הוה מעשה גדול י"ל כוונתם עם צירוף מעשה השחיטה ועיין תוס' שם (דמ"א) סוד"ה ת"ש ועיין בראש יוסף שם בד"ה אר"ה וז"ל אבל להדיוט לא מיתסר אלא במעשה בגופה עייש"ה וא"כ ה"נ גם כי סיכך גפן חבירו על תבואתו האיך מיקרי זה מעשה בגוף הגפן וא"כ אכתי היל"ל אא"א דשא"ש וצ"ע לכאורה:
עוד שם בירושלמי המסכך גפנו של חבירו ע"ג תבואתו של חבירו נשמע מן הדא א"ר יוסי מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ט וא"ל אא"א דשא"ש הרי אין הגפן שלו ואין התבואה שלו ואיתתבת עכ"ל הירושלמי וכ' הר"ש לפרש שזרע כרמו בשביעית שהכל הפקר ואינו חשיב כשלו ודיקא ענבים לא נאסרו אבל גפנים שהוסיפו מאתים אסורין שאין המזמורות הפקר והשתא קאמר דמשמע מן הדא דפליגי במסכך גפנו של חבירו על תבואתו של חבירו דתבואה וענבים בשנה שביעית הכל הפקר וקא מותיב מינה ר"י תיובתא לת"ק ש"מ דפליגי בה עכ"ל הר"ש. ולכאורה י"ל במ"ש הר"ש דאם הגפנים הוסיפו מאתים אסורין גם בשביעית דלא נאסרו הענבים והתבואה לכאורה זה לא אתיא אלא אליבא דר' יוחנן דסובר במסכך גפנו ע"ג תבואת חבירו דאף דאין התבואה נאסר אבל הענבים נאסרו אלא לר' אליעזר דסובר דגם הענבים לא נאסרו משים דאיכא ק"ו וא"כ מדוע אם הוסיף העץ מאתים יהי' אסור נימא ג"כ האי ק"ו להתיר גוף הגפן דהא גם אם אין ענבים בגפן ג"כ אוסר העץ משום כלאים להזרעים הסמוכין להגפן ועיין בשמ"ק כאן בסוגיין בד"ה אומרין לו גדור מ"ש בשה הר"ר יהונתן והרמ"ה ז"ל וא"כ הזרעים האוסרים להעץ אינם נאסרים שאינם אוסרים דהיינו הגפנים אינם אוסרים להזרעים בשביעית דהא אינם שלו אלא של הפקר אינו דין שלא יאסרו וצ"ל דהר"ש ז"ל כ' להאי דינא אליבא דר"י דל"ל להאי ק"ו ואף שאין התבואה נאסרת מפני שאא"א דשא"ש אבל הענבים נאסרים וא"כ בכה"ג בשביעית אם העץ הוסיף מאתים אמרינן דגוף הגפן אסור משים שאין הזמורות הפקר וכמ"ש הר"ש ז"ל:
ובהיותי בזה י"ל בדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהל' כלאים ה"ח) וז"ל וא"א מקדש דשא"ש לפיכך המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו קידש גפנו ולא נתקדשה התבואה סיכך גפן חבירו על תבואתו קידש תבואה ולא קידש גפן חבירו סיכך גפן חבירו על תבואת חבירו לא קידש אחד מהן ומפני זה הזורע כרמי בשביעית לא קידש עכ"ל יעיין בכ"מ שכ' דהרמב"ם פוסק כר"י ור"ש וציין דברי הירושלמי הנ"ל והנה לע"ד י"ל בזה דבדין הראשון בהא דמסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירי קידש גפנו ולא נתקדשה התבואה פוסק כר"י ולית לי' לר"י האי ק"ו הנ"ל ובדין השני סיכך גפן חבירו על תבואתו קידש תבואה ולא קידש גפן חבירו לע"ד צ"ע בזה דהא בירישלמי מבואר בהדי' דגם גפן חבירי קידש. וכתב הר"ש הטעם הואיל דעשה מעשה בגפן חבירו שסיכך איתו ע"ג תבואתו. ובדין השלישי סיכך גפן חבירו על תבואת חבירו כי' זה מבואר בהדי' בירישלמי ורק חידוש אשר לא כתב הדין של הגפנים עצמן אם הוסיפו מאתים אם אסורין וכמ"ש הר"ש ואולם אין דרכו של הרמב"ם להביא מה שאינו מבואר בהדיא בגמ' ובירושלמי:
ועיין משניות (כלאים פ"ז) בגליון תורע"ק (אות כ"ה) וז"ל ודוקא ענבים לא נאסרו אבל הגפנים נאסרו אם הוסיפו מאתים שאין הזמורות הפקר הר"ש [קאי ע"ד הר"ש הנ"ל] וראיתי להגאון ר"פ בספר כתיבה לכתובות (דף פ' ע"א) ד"ה אכלה ערלה כ' בפשיטות דאף העניים מותרים ובמחכת"ה אשתמיטתי' דברי הר"ש שכ' בהיפוך עכ"ל הגאון מוהרע"א ז"ל ובאמת חידוש על הגאון בעל הפלאה בזה והמעיין בהפלאה שם יראה דכ"כ משים שלא מבואר ברמב"ם להיפוך עייש"ה אבל עכ"פ בר"ש מבואר בהדיא דנאסרו הגפנים בשביעית אם הוסיפו מאתים. ובש"ע יו"ד (סי' רצ"ז ס"ד) העתיק לשין הרמב"ם ולא הובא כלל דעת הר"ש בש"ע וי"ל בזה:
וכתב עוד בשמ"ק לתרץ הקושיא בהא דסברי ר"י ור"ש אין אדם מקדש דשא"ש דמ"ש משאר איסורין וז"ל עוד תי' ר"י דבכלאים דאורייתא אוסר דשא"ש אבל הכא כלאים דרבנן דמשמע שהיו רחוקים שרשי הגפנים מן התבואה ד' אמות אלא שהיו מסוככים ע"ג התבואה הלכך האי דעביד איסורא קנסוהו רבנן ע"ש ולכאורה אינו מובן כלל דא"כ דבכלאים דאורייתא גם ר"י ור"ש סוברים דיכול לאסור דשא"ש א"כ מאי מייתי ר"י ראי' במתני' בהא דזרע כרמי בשביעית ואר"ע אא"א דשא"ש והלא התם מיירי בכלאים דאורייתא. ודוחק לומר דמיירי בכלאים דרבנן כגון שאר זרעים שאינן קנבוס ולוף וכדמוקי הש"ס שם בפ' הקומץ זוטא לברייתא דזרע כרמו של חבירו סמדר עיי"ש דא"כ למה אינו מפורש בשום מקים בש"ס לפרש כן דמיירי רק בכלאים דרבנן ולכאורה צ"ע בזה: