אור ברסלב
אמרי הצבי ג בבא קמא פרק הגוזל עצים › דף צט:

אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר

בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף צט:

דף צט.

[נז]

א דף צ"ט ע"ב אלא הב"ע כגון שהוסיף לה נופך משלו ר"מ סבר מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה ורבנן סברי דעתה אמלוה. וכתב הרא"ש בפרקין (סימן י"ד) כתב רב אלפס ז"ל ומסיק רבא דכ"ט אין אומן קונה בש"כ ושמעינן מינה דאין אומן קונה בש"כ וליתא לדרב אסי אלא חייב לשלם דמי שידה וכן הלכתא ונ"ל דאין ראי' משם דה"נ אמר רבא דכ"ע ישנה לשכירות מתוע"ס וכתבו התוס' דאין ראי' משם לפסק הלכה משום דלא מצי רבא למימר בענין אחר דאי כולהו סברי אינה לשכירות אלא לבסוף הוה מקודשת לכ"ע וכן נמי אי כולהו סברי אומן קונה בש"כ הוי מקודשת לכ"ע ונ"ל להביא ראי' דאי פליגי באומן קונה בש"כ הלכה כחכמים דאמרי אינה מקודשת משום דאין אומן קונה בש"כ ואי לא פליגי באומן קונה בש"כ צריכי למיסבר תרווייהו דאין אומן קונה [וכתב הפלפולא חריפתא עלה וז"ל הלכך ממנ"פ הלכה דאין אומן קונה כו' וכן נמי ה"מ רבינו למימר לענין ישנה לשכירות כו' שכתבו התוס' דאין ראי' כו' דממנ"פ הלכה דישנה לשכירות כו' דאי פליגי הלכה כחכמים דסברי ישנה לשכירות כו' ואי לא פליגי צריכי למיסבר תרווייהו כו' אבל רבינו לא קאי אלא אפסק הרי"ף וה"ה לדברי התוס' עכ"ל הפלפ"א] וכתב עוד הרא"ש ומיהו לאו ראי' היא דאיכא למימר דפליגי בישנה לשכירות מתוע"ס עכ"ל. והנה אין דברי הרא"ש ז"ל מובנים כלל בזה שכתב בסוף דבריו דהא אם אמרינן דפליגי בישנה לשכירות דר"מ סובר אינה לשכירות אלא לבסוף ומש"ה מקודשת ורבנן סברי ישנה לשכירות מתוע"ס ומש"ה אינה מקודשת א"כ ע"כ צ"ל תו דכ"ע סברי אין אומן קונה בש"כ דאי נימא דכ"ע סברי אומן קונה בש"כ אמאי סברי רבנן דאינה מקודשת. וגם אין לומר דפליגי ר"מ ורבנן אי אומן קונה דא"כ למה צרכינן לומר דר"מ דסובר דמקודשת הוה הטעם משים דאינה לשכירות אלא לבסוף הלא אפילו אם ישנה לשכירות מתוע"ס ג"כ מקודשת הואיל דאומן קונה בש"כ וא"כ אכתי קמה בתוקפה ראיית הרא"ש דמגוף הברייתא שמעינן דהלכה דאין אומן קונה בש"כ. או דכ"ע בין ר"מ ובין רבנן סברי אין אומן קינה בש"כ ואף אם נימא דר"מ סובר אימן קונה בש"כ מ"מ הלא רבנן סברי דאין אימן קונה בש"כ והלכה כרבנן ובפרט לפי מה שכתבתי מוכח דגם ר"מ סובר אין אומן קונה בש"כ דאל"כ למה הוצרך לומר דטעמי' דר"מ משים דאינה לשכירות אלא לבסוף:

והנה ראיתי שם בפלפ"ח (אות מ"ם) שכתב לפרש כוונת הרא"ש בזה וז"ל דאיכא למימר דפליגי בישנה לשכירות כו' כלומר בהותנה עליו להיות שכיר ימים דלא שייך שיקנה בש"כ דשכר פעולתו לימים הוא ולא על הכלי עצמו ודאומן קונה לא שייך אלא באומן קבלן שקיבל עליו לגמור המלאכה בכך וכך לזמן וכן מפורש בפירש"י בפ"ב דקידושין (דף מ"ח) ובהכי מתקיימים ג"כ דברי התוס' דאין להוכיח דישנה לשכירות דאיכא למימר דפליגי באומן קבלן דוקא דאין לומר גבי' ישנה לשכירות כו' דכל מה שמשביחו אינו מלוה על הבעלים אלא בכלי זוכה כו' כדפירש"י התם כו' עכ"ל. והנה לכאורה י"ל טובא בדבריו ז"ל חדא במ"ש לפרש הברייתא דעשה לי שירים ונזמים יהי' מיירי בשכר יום שדוחק לפרש כן ועיין בש"כ (סי' ש"ו סק"ג) שדחה זה עייש"ה ועוד במ"ש בסוף דבריו דגם דברי התוס' מתקיימים בזה דאיכא למימר דפליגי באומן קבלן דוקא כו'. ונראה קצת מלשונו דאתא עלה לחלק דכל דשייך לומר דפליגי אי ישנה לשכירות מתוע"ס או לא הוא רק אם לא שייך לומר אומן קינה בש"כ אבל אי אמרינן אומן קינה בש"כ אז לא שייך לומר דפליגי אי ישנה לשכירות מתוע"ס ומנ"ל זה. ועיין במרדכי פרק איזהו נשך (סימן שי"ח) וז"ל מסקינן הכא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והיינו דוקא לענין דלא ישלם לו בעה"ב שכרו עד שיעשה הכל מיהו ישנה לשכירות מתוע"ס לענין דמיד שעשה השכיר קצת מן המלאכה ועולה שכרו עד כדי ש"פ יכול לקדש בו אשה עיין בתוס' פרק הגוזל קמא כו' עכ"ל והובא להלכה דברי המרדכי ברמ"א באהע"ז (ס' כ"ח סט"ו) וכמו שפי' הרמ"א שם ועיין בבית מאיר שם אבל ס"ל להמרדכי דיכול לקדש בו אשה אי אמרינן ישנה לשכירות מתוע"ס אע"ג דהמקדש במלוה אינה מקודשת וצרכינן לומר דטעמי' דהמרדכי הוא משום דאומן קונה בש"כ אלמא דגם אם אמרינן אומן קונה בש"כ אפ"ה אמרינן ישנה לשכירות מתוע"ס. מיהו דברי המרדכי בעצמם צריכין ביאור היטב ועיין לעיל בסוגיין [אוג"ב אק"ב] מ"ש שם בזה:

מיהו זה י"ל דגם כוונת הפל"ח כן דלענין קידושין אין שייך נ"מ בזה דאף דישנה לשכירות כו', אפ"ה מקודשת, דאו"ק בש"כ. ולכאורה נראה דכוונת הפלפ"ח הוא דזיל הכא קא מדחי וזיל הכא קא מדחי דאם נימא דיש להוכיח דאין אומן קונה בש"כ הואיל דממנ"פ אי פלוגתא דר"מ ורבנן הוא באומן קונה בש"כ א"כ הלכה כרבנן דאין אומן קונה בש"כ וכמ"ש הרא"ש הראי' בתחילה וע"ז נימא דלא נוכל להוכיח כן דנוכל לומר דפלוגתא דר"מ ורבנן הוא בישנה לשכירות מתוע"ס וכמ"ש הרא"ש והיינו דברייתא מיירי בשכר יום דלא קנה בש"כ ואי בעית להוכיח תו דישנה לשכירות מתוע"ס הואיל דפליגי בזה ר"מ ורבנן וע"כ רבנן סברי ישנה לשכירות מתוע"ס או דכ"ע בין ר"מ ובין רבנן ס"ל ישנה לשכירות מתוע"ס א"כ פשיטא דהלכה דישנה לשכירות מתוע"ס וכדרך שכתב הרא"ש להוכיח מתחילה דהלכה הוא דאין אומן קינה בש"כ ע"ז נאמר דלא נוכל לפשוט מברייתא דהלכה דישנה לשכירות מתוע"ס משום דנוכל לומר דפלוגתייהו דר"מ ורבנן הוא רק באומן קינה בש"כ ולא כלל בפלוגתא ש לשכירות ק' ומיירי הברייתא באומן קבלן כן הוא כוונת הפלפ"ת. אולם לע"ד גם בזה לא הונח לי דהא אכתי נוכל לפשוט להלכה דישנה לשכירות מתוע"ס ממנ"פ דאף אם נימא דפלוגתייהו דר"מ ורבנן הוא באומן קבלן וסברי רבנן דאין אומן קונה בש"כ ומש"ה אינה מקודשת מ"מ אם נימא דאינה לשכירות אלא לבסוף אכתי תהי' מקודשת לרבנן דהא חזינן בסוגי' דידן דקאמר הש"ס דכ"ע אין אומן קונה בש"כ והכא בישנה לשכירות מתיע"ס קא מיפלגי דר"מ סבר אינה לשכירות אלא לבסוף ומקודשת ורבנן סברי ישנה לשכירות מתוע"ס ואינה מקודשת אלמא דגם אם אמרינן אין אומן קונה בש"כ מ"מ אם אמרינן אינה לשכירות אלא לבסוף מקודשת וא"כ גם אם נימא דפלוגתא דר"מ ורבנן מיירי באומן קבלן ופליגי אם אומן קונה בש"כ מ"מ שמעינן ג"כ תו דרבנן סברי ישנה לשכירות מתוע"ס וגם אם פלוגתא דר"מ ורבנן הוא באומן קונה א"כ תו נוכל לומר דגם ר"מ סובר דישנה לשכירות מתוע"ס דהא הואיל דס"ל אומן קונה בש"כ א"כ נוכל לומר שפיר דס"ל ישנה לשכירות כו'. אלא די"ל דר"מ סובר אינה לשכירות וס"ל דמקודשת מכח שני טעמים חדא דאומן קונה בש"כ ועוד דאינה לשכירות אלא לבסוף אבל מ"מ שמעינן שפיר דרבנן ע"כ סברי ישנה לשכירות מתוע"ס מדסבר דאינה מקודשת וא"כ פסקינן כרבנן. כללא של דבר לא אוכל לכוון פי' של הפלפ"ח בזה:

ב ועיין ביש"ש בפרקין (סי' כ"א) אחר שהביא כל דברי הרא"ש הנ"ל כתב עלה וז"ל ואני אומר על הרא"ש דלא מרגיש איך מרי' סייעי' הלא ראייתו כחומה של ברזל דאפילו אם פליגי בישנה לשכירות ורבנן סברי ישנה לשכירות וכו' מ"מ לדייקא דממנ"פ ס"ל לרבנן דאין אומן קונה וא"כ הלכה כרבנן או תרווייהו ס"ל כך דאי אומן קונה למה אינה מקודשת לרבנן אפילו ישנה לשכירות כו' סוף סוף קידשה בשבחא דאית לי' בגויה ומש"ה נ"ל דיש ראי' אף מכאן דישנה לשכירות כו' דאי כ"ע סברי אינה לשכירות א"כ למה אינה מקודשת בנתן לה מידי אלא או רבנן פליגי בי' וסברי ישנה לשכירות כו' או תרווייהו ס"ל ישנה לשכירות כו' ונדחו דברי התוס' כו' עכ"ל היש"ש. והנה היש"ש לא ניחא לי' בדחיי' שדחה הרא"ש ז"ל לראייתו דנוכל לומר דפליגי בישנה לשכירות משים דהי' קשה להיש"ש דהא גם אם נימא דפלוגתייהו בישנה לשכירות סוף סוף שמעינן מינה דאין אומן קינה בש"כ מדסברי רבנן דאינה מקודשת דא"א אומן קינה אמאי לא מיקדשה בה ודוחק לי' לאוקמי ברייתא בשכיר יום כדפי' הפלפ"ח. וממילא החזיק היש"ש בהראי' דפסקינן ישנה לשכירות מתוע"ס ודלא כהתוס'. ומ"ש הפלפ"ח עלה דנוכל לומר דברייתא מיירי באומן קבלן ג"כ לא ניחא לי' להיש"ש וגם כי דברי הפלפ"ח אינם מובנים לי כלל וכמש"ל:

ולמען להבין דברי רבינו הרא"ש ז"ל אשר דחה בעצמו להראי' חזקה דילי' מסתמא לא אדחי לה בגילא דחיטתא. נלע"ד לפרש דבריו ז"ל ובהקדם דברי הרשב"א ז"ל במס' קידושין (דמ"ח) בד"ה האי ממין ה"ד וז"ל ונראה דלאו למימרא שלא חלו הקידושין כלל עד שעת נתינת הנזמים לידה דמשעת גמר הכלי מקודש למ"ד מקדש במלוה מקודשת שהרי אין זה מקדש בגוף הכלי אלא בשכר עשייתו שהוא חוזר מלוה עלי' וכיון שכן משעת גמרו של הכלי מקודשת כו' ועוד דלמ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף ובמלוה אינה מקודשת בשכר שאעשה עמך מקודשת בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת ואם איתא דאינה מקודשת עד שעת חזרת הכלי הא הי"ל שכירותו מלוה משעת גמר הכלי עד שעת נתינת הכלי לידה והי"ל כהתקדשי לי בשכר שעשיתי עמך אלא מסתברא דה"פ אילימא אותו ממון גמר הכלי דהיינו ממונו מכלל דת"ק סבר אפילו אותו ממון נמי לא כלומר אעפ"י שלא נגמר הכלי אלא במאי מיקדשה כנ"ל וכן נראה מדברי הראב"ד שפי' ישנה לשכירות מתוע"ס קדימה לי' מלוה לקידושין דקידושין לא חל עד שיוגמר הכלי דהכי אמרה לי' עשה לי שירים ונזמים וטבעת ואקדש אני לך לאחר שתעשה אותן ומלוה היא מכי עביד בהו בש"פ ומ"ס אינה לשכירות כו' ואימת הוה מלוה לכשיוגמר הכלי והאי שעתא חלו הקידושין עכ"ל הרשב"א ז"ל. והנה מבואר דהרשב"א והראב"ד סוברים דלמ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף חלו הקידושין משעת גמרו של הכלי אעפ"י שעדיין לא נתן הכלי לידה. ולעיל בסוגיין [אוג"ר אק"ג] פירשתי סברת הרשב"א והראב"ד הנ"ל דכמו דבקידשה בשט"ח דאחרים דמקודשת אעפ"י דבמלוה דידה אינה מקודשת הוא משום דניתן לה עתה שעבוד חדש ובהניח לה משכון עלי' אינה מקודשת משום דהוא לא הוציא מרשותו עדיין שום דבר להכניסו לרשותה עיין ברשב"א שם בקידושין (דמ"ז ע"ב) בד"ה לעולם שכ"כ וכתבתי דהא דמקדש במלוה אינה מקודשת משום ראינו נותן לה עתה שום דבר מחודש דהרי השעבוד כבר בידה הא אם משכחת לה שבאותו רגע שנכנס השעבוד לרשותה אז יוצא מרשותו ואז מקדשה בי שפיר חלין הקידושין וא"כ זה הוא הטעם של הראב"ד והרשב"א דסוברים דאם אינה לשכירות אלא לבסוף אז חלין הקידושין בשעת גמרו של הכלי אף כי לא מסר לה עדיין הכלי לידה ומשום דאז ברגע גמר הכלי אז נתחייבה היא לשלם לו שכר מלאכתו וברגע זו חלין הקידושין ולא הוי מקדש במלוה כלל עיי"ש לעיל מ"ש בביאור הדבר:

והנה עוד מצדד הרשב"א ז"ל לומר דגם כי אמרינן דאפילו אם נימא אינה לשכירות אלא לבסוף לא חלין הקידושין לגמרי מ"מ אמרינן דמתחילין הקידושין לחול תיכף משעת גמרו של הכלי ונגמרין בשעה שמוסר הכלי לידה ואם בא אחר וקידשה לאחר גמרו של הכלי חלין קידושי שני וכי מוסר האומן לה הכלי פקעי קידושי שני וגמרו קידושי ראשון והאריך בזה הרשב"א ז"ל. וכתב עוד הרשב"א וז"ל ובודאי למ"ד אומן קינה בש"כ בנתינת הכלי מקדשה דהא ס"ל ישנה לשכירות מתוע"ס והמקדש במלוה אינה מקודשת אלא מסבר סבר דקבלן קונה בש"כ והרי זה מקדשה בחלקו שיש לו באותו כלי עכ"ל. והנה מבואר ברשב"א ז"ל החילוק שבין למ"ד דאתא עלה מטעם אומן קונה בש"כ דאז לא חלין הקידושין עד שעה שמוסר הכלי לידה ואם אחר גמר הכלי קודם שמסר הכלי לידה פשטה ידה וקיבלה קידושין חלין קידושי שני לגמרי ואף כי מסר לה אח"כ האומן הכלי לידה לא פקעי קידושי השני אם סובר ישנה לשכירות מתוע"ס ולמ"ד דאתא עלה מטעם אינה לשכירות אלא לבסוף חלין קידושין משעת גמרו של הכלי להראב"ד חלין מיד משעת גמרו של הכלי לגמרי ולהרשב"א בפי' השני מתחילין הקידושין לחול משעת גמרו של הכלי ונגמרין בעת חזרת הכלי לידה ואי נגמרין למפרע משעת גמרו של הכלי וא"כ עדיף האי סברא דאינה לשכירות אלא לבסוף דחלין הקידושין משעת גמרו של הכלי אף כי לא נתן עדיין לידה ולסברא דאומן קונה בש"כ אין הקידושין מתחילין לחול כלל משעת גמרו של הכלי עד שמוסר לידה ואז חלין הקידושין:

ולפי האמור נוכל לפרש שפיר כוונת הרא"ש ז"ל דהא עיקר ראיית הרא"ש דהלכה הוא דאין אומן קונה בש"כ הוא מן גוף הברייתא דהא רבנן ממנ"פ ס"ל דאין אומן קונה בש"כ וע"ז כתב לדחות הראי' דאיכא למימר דפליגי בישנה לשכירות מתוע"ס והיינו דלעולם בין ר"מ ובין רבנן ס"ל אומן קונה בש"כ ואם מחזיר לה החפץ אז לכ"ע מקודשת ופלוגתא דר"מ ורבנן אם היא מקודשת בגמר מלאכה אף שלא החזיר לה עדיין דר"מ סובר דאינה לשכירות אלא לבסוף ואז בשעת גמר מלאכה חלין הקידושין והיינו או כהראב"ד וכפי' הראשון של הרשב"א דבשעת גמר מלאכה חלין הקידושין לגמרי או כפי' השני של הרשב"א דמתחילין הקידושין לחול בשעת גמר מלאכה וכשמחזיר לה החפץ אז נגמרין הקידושין למפרע ולרבנן דהברי דישנה לשכירות מהופ"ס אין הקידושין חלין כלל בשעת גמר מלאכה ואין שום התחלה לקידושין אז ואם קיבלה קידושין מאחר לאחר גמר מלאכה קודם החזרת החפץ לידה חלין קידושי שני לגמרי ולא פקעו תו אבל אם לא קיבלה קידושין מאחר ורק האומן החדר לה החפץ אז גם רבנן מודו דחלין אז הקידושין משום דאומן קונה בש"כ ורק עיקר פלוגתא דר"מ ורבנן הוא אם חלין הקידושין בשעת גמר מלאכה אף שעדיין לא נתן לידה החפץ דלר"מ דסובר אינה לשכירות אלא לבסוף חלין הקידושין משעת גמר מלאכה ולרבנן דסברי ישנה לשכירות כו' לא חלין הקידושין בשעת גמר מלאכה עד שמחזיר הכלי לידה חש"כ הרא"ש דאיכא למימר דפליגי אי ישנה לשכירות מתוע"ס ודו"ק:

ג והנה לא דן הרא"ש דל אלא לדחות ראייתו דלהלכה פסקינן אין אומן קונה בש"כ וכתב לדחות דנוכל לומר דפליגי בישנה לשכירות ודכ"ע סוברים אומן קונה בש"כ אבל אם נוכל להוכיח מזה דפסקינן להלכה ישנה לשכירות מתוע"ס מזה לא איירי הרא"ש כלל ורק שהביא התוס' דאין להוכיח מכאן דישנה לשכירות כו' משום דלא הי' מצי הש"ס לומר איפכא דכ"ע סוברים אינה לשכירות כו' וא"כ אין להוכיח ג"כ מכאן דפסקינן אין אומן קונה משום דהש"ס קאמר דכ"ע אין אומן קונה בש"כ משום דלא מני לומר איפכא וכדברי התוס' הנ"ל. אבל לפי שהוכיח הרא"ש דפסקינן אין אומן קונה בש"כ משום דמגוף הברייתא שמעינן דרבנן בודאי סוברים כן וא"כ נוכל להוכיח תו ג"כ דפסקינן להלכה דישנה לשכירות מתוע"ס דהא רבנן בודאי סוברים כן דאי אינה לשכירות כו' אמאי סברי רבנן דאינה מקודשת והרא"ש שדחה הראי' מהא דאין אומן קונה בש"כ משום דנוכל לומר דפליגי בישנה לשכירות אבל כ"ע סוברים אומן קונה בש"כ וכמו שפירשתי מ"מ לא נדחה הראי' דס"ל להלכה ישנה לשכירות מתוע"ס דהא רבנן בודאי סברי כן וכמש"ל והרא"ש לא איירי כלל מזה:

ד אולם יען כי הפלפ"ח סובר דחדא באידך מישך שייכא דאם נדחה הראי' של הרא"ש על אין אומן קונה בש"כ נדחה נמי הראי' על הא דישנה לשכירות כו' נלע"ד לילך בעקבות הגאון ז"ל ולומר דנוכל לכוון גם זה עפ"י הדברים שכתבתי והוא דנוכל לומר דכ"ע סוברים ג"כ אינה לשכירות אלא לבסוף ורק דפליגי בהאי סברא גופי' דאיפלגי הראשונים ז"ל כי כבר הבאתי לעיל בסוגיין [אונ"ג אק"א] הרבה הראשונים דסוברים דגם אם אמרינן אינה לשכירות אלא לבסוף מ"מ אין הקידושין מתחילין לחול כלל עד אותה שעה שמחזיר לה הכלי ולא אמרינן דבשעת גמר מלאכה חלין הקידושין הואיל דלא מטא לידה כלום ובמה יהיו חלין הקידושין ורק דעת הרשב"א והראב"ד דאם אמרינן אינה לשכירות אלא לבסוף אז חלין הקידושין בשעת גמר מלאכה וא"כ נוכל לומר דלא מצינן להוכיח מן הברייתא גופי' דישנה לשכירות מתוע"ס משום דרבנן דסברי דאינה מקודשת ט"כ דסוברים ישנה לשכירות כו' משום דנוכל לומר דלעולם אינה לשכירות ורק דפליגי ר"מ ורבנן בהאי דינא דאיפלגי הראשונים דר"מ סובר דאם אמרינן אינה לשכירות אלא לבסוף חלין הקידושין משעת גמר מלאכה אף כי לא החזיר עוד הכלי לידה וכשיטת הראב"ד והרשב"א ורבנן סברי דניהא דאמרינן אינה לשכירות אלא בסוף מ"מ אין הקידושין חלין עד שמחזיר לידה ממש ומשום דכל זמן שאינו מחזיר לה החפץ אין יכול לתובעה שכרו ורק כשמחזיר לה החפץ וכמ"ש התוס' כאן בד"ה אלא ואז כשמחזיר לה החפץ גם לרבנן מקודשת ועיקר פלוגתייהו דר"מ ורבנן בברייתא הוא רק קודם שמחזיר לה החפץ דר"מ סבר דמשגמר מלאכתו חלין הקידושין כיון שעשאן מקודשת ורבנן סברי אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה היינו שצריך להחזיר לה החפץ וגם דאל"כ במה מקדשה כן הי' נוכל לפרש הברייתא ומש"ה לא נוכל להוכיח מן הברייתא גופי' דפסקינן להלכה ישנה לשכירות הואיל דרבנן סוברים כן דנוכל לומר דגם רבנן סברי אינה לשכירות אלא לבסוף והבן בזה":

ונוכל להוסיף עוד פלפולא טבא והוא דלפי מה שהסברתי לעיל הטעם של הראב"ד והרשב"א הסוברים דאם אינה לשכירות אלא לבסוף דחלין הקידושין בשעת גמר מלאכה אף שאינו נותן לה כלום דהטעם הוא כמו בקידשה בשט"ח דאחרים דמקודשת משום דנותן לה השעבוד משא"כ במלוה דידה ובקידשה במנה ונתן לה משכון וכמ"ש הרשב"א שם בקידושין (דף מ"ח ע"ב) הבאתיו לעיל. ולפ"ז באם לא נעשה מלוה מכבר רק עתה הוא דנעשה מלוה ובזה הוא מקדשה באותו רגע שפיר מקודשת וכמו שבארתי לעיל משא"כ אם נימא דקידשה בשט"ח דאחרים אינה מקודשת אלמא דאע"ג דנותן לה השעבוד דאחרים אפ"ה אינה מתקדשת בזה א"כ פשיטא דהיינו אומרים דלמ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף ג"כ לא חלין הקידושין משעת גמר מלאכה משום דהא לא יהיב לה כלום אז ורק כשמתיר לה החפץ אז יחולו הקידושין:

ויש להוסיף עוד ולומר נימא דאם אינה לשכירות אלא לבסוף אז הוה עליו החוב לשלם עם גמר מלאכה ורק לקדשה אינו יכול אז עם גמר מלאכתו רק בהחזרת החפץ לידה משום דאל"כ אינו יהיב לה כלום ובמה יחולו הקידושין וא"כ אף שמחזיר לה אח"כ הכלי ג"כ אינה מקודשת משום דהוה מקדש במלוה דהא משעת גמר מלאכה נתחייבה לו לשלם והוה מקדש במלוה ואינה מקודשת וא"כ נוכל לומר דרבנן דהכא הם רבנן דברייתא דלעיל דסברי דקידשה בשט"ח דאחרים אינה מקודשת והיינו משום האי טעמא הואיל דכשנגמר המלאכה היא מחויבת לשלם לו והקדושין אינם חלין אז ומשום דהא לא יהיב לה מידי כמו מקדש בשט"ח דאחרים דאינה מקודשת דהוא משום דאינו נותן לה כלום ונתינת השעבוד לאו כלום הוא ואף דהש"ס קאמר שם בקידושין דטעמא דרבנן דסברי המקדש בשט"ח דאחרים אינה מקודשת הוא משום דלא הי' כתיבה ומסירה או דלא א"ל קני לך הוא וכל שעבודי' או משום דמהני מחילה ולא סמכה דעתה וכדקאמר הש"ס שם מ"מ בברייתא לא מפורש הני טעמים דקאמר הש"ס וכשאנו דנין עתה ללמוד מברייתא דידן דישנה לשכירות ולא מגמ' היינו נוכל לפרש טעם אחר בברייתא דידן וכן ג"כ בברייתא דלעיל דקידשה בשט"ח דאחרים דאינה מקודשת הוא משים האי טעמא הואיל דלא יהיב לה כלום ורבנן דהכא הם רבנן דהתם בברייתא דקידשה בשט"ח דאחרים. או דבפשיטות היינו אומרים דרבנן דברייתא דהכא סוברים כן דנתחייבה לשלם שכרו עם גמר מלאכתו ולקדשה אינו יכול אז משום דלא יהיב לה אז כלום וא"כ גם כשמחזיר לה הכלי ג"כ אין הקידושין חלין דהא הוי מקדש במלוה ומש"ה סברי רבנן דאינה מקודשת והיינו אף אם מחזיר לה אח"כ הכלי אבל לעולם דס"ל לרבנן אינה לשכירות אלא לבסוף וי"ל עוד בזה ודו"ק:

[נח]

שם אלא הב"ע כגון שהוסיף לה נופך משלו כו' ורבנן סברי מלוה ופרוטה דעתה אמלוה כו'. והנה בילדותי העירותי דהא לכאורה אינו מובן כלל לפ"ז מה דקתני בברייתא דלעיל עשה לי שירים ונימים וטבעות ואקדש אני לך כיון שעשאן מקודשת דר"מ וחכ"א אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה ומסיק הש"ס ממון אחר. ולכאורה למסקנת הש"ס דרבנן סברי מקדש במלוה ופרוטה דעתה אמלוה ואינה מקודשת א"כ מה מהני שמוסיף לה עוד ממון אחר סוף סוף הי"ל מלוה ופרוטה כמו בהוסיף לה נופך משלו דסברי רבנן דאינה מקודשת הואיל דהוה מלוה ופרוטה. וצ"ל דמיירי שאומר לה בפירוש הרי אח מקודשת באותו ממון שאני מוסר עתה לידך דאז אמרינן דאין רצונו לקדשה כלל בהמלוה ובסתמא נוכל לומר דאכתי י"ל דמקדשה במלוה ופרוטה ועיין מזה בספר טו"ז על אהע"ז סי' כ"ח ע"כ מהכתוב אצלי מילדותי ואין לי כעת ספר הט"ז לעיין בו. וכעת נלע"ד דנוכל לומר דניהא דלעיל קאמר הש"ס אלא פשיטא מאי ממון ממון אחר כו' והי' סובר הש"ס דהפי' בברייתא דקאמרי רבנן אינה מקודשת עד שיגיע ממין לידה היינו עד שיתן לה ממון גמור לידה ויקדשה בו ואז חלין הקידושין אף שמגיע לו ג"כ מלוה שכר הפעולה והרי כבר קידשה בהשכר פעולה ומוסיף לה ממון ג"כ לקידושין סברי רבנן דבכה"ג חלין שפיר הקידושין ואף דהוה מלוה ופרוטה ס"ל דמקדש במלוה ופרוטה דעתה אפרוטה משא"כ אליבא דמסקנא דאמר רבא דר"מ ורבנן פליגי במלוה ופרוטה ורבנן סברי דמלוה ופרוטה דעתה אמלוה ואינה מקודשת ע"כ נפרש לשון הברייתא וחכ"א אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה היינו דלעולם אינה מקודשת בכה"ג אף שיוסיף לה עתה ממון אחר בעין ויתן לה לקידושין ג"כ אינה מקודשת ורק אם הי' מגיע ממון בעין לידה מתחילת הקידושין אז חלין הקידושין אבל עתה שכבר יש כאן מלוה לקידושין אינה מקודשת אף כי מוסיף לה ממון עד שתשלם לו המלוה או שימחול לה המלוה ואח"כ יקדשה בממון בעין או אם יהנה בפירוש שהמלוה יהי' מלוה ותשלם לו לאחר זמן ועתה הוא מקדשה רק באותו המעות שנותן לה עתה לקידושין וכמש"ל:

[נט]

שם אמר שמואל טבח אומן שקילקל חייב לשלם מזיק הוא פושע הוא כו' עד אלא הא ר"מ דתנן לצבוע לו אדום וצבעו שחור כו' ר"מ אומר נותן לו דמי צמרו ולכאורה י"ל דהא באם נתן לו צמר לצבוע אדום וצבעו שחור אם נפחת עי"ז מדמיו ואינו שוה הצמר כמו שהי' שוה קידם הצביעה דחייב האומן לשלם לו הפחת גם לדידן דפסקינן כר' יהודה עיין בש"כ חו"מ (סימן ש"ו סק"ו) שמבואר כן. ביש"ש (סי' כ"ו) וגם הש"כ מידה לדינא בזה ירק שמחולקים בפי' דברי הרמב"ם עייש"ה וא"כ ר"מ מזכה להאומן יותר מר"י דהא אם השבח יותר על היציאה סובר ר"מ דאם אין הבעה"ב רוצה לשלם שכרו אי מחזיק האומן הצמר לעצמו ומשלם להבעה"ב דמי צמרו ולר"י הוה הדין דניתן לו היציאה ואם היציאה מרובה על השבח נותן לו השבח והיכא דנפחת הצמר מדמיו ע"י השינוי אז בין לר"מ ובין לר"י משלם לי האומן הפחת וא"כ מאי קאמר הש"ס הא מני ר"מ דחייב הטבח לשלם מדין מזיק הלא גם לר"י הוה הדין כן. וכמ"כ י"ל לקמן (דף ק' ע"א) דקאמר הש"ס אלא הא ר"מ דתנן לצבוע לו אדים כי' וקשה ג"כ כנ"ל. וברישא דמתני' שם הנותן צמר לצבע והקדיחו יורה נותן לו דמי צמרו צבעו כאור אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח ופירש"י ניתן לו לצבע את היציאה ולא שכר שלם ומקבל צמרו ידמי צמרו לא אחר דניתיב דליקני איהו שבחא דצמר דהא בצבע שהתנה עמו צבע וליכא שינויי' דנקני' עכ"ל והיינו ד"ה אתיא אפילו לר"מ הואיל דליכא למימר דקני' בשינוי. ורישא דמתני' בהקדיחו יורה בודאי דאתיא ככ"ע והרי הוא מ"ק גמור והש"ס כאן לא אייתי הרישא רק הסיפא משום דפליגי בה ר"מ ור"י והלא אם נפחת עתה הצמר ע"י הצביעה שחור ממה שהי' שוה בשעה שנתן לו בודאי דבין ר"מ ובין ר"י סוברים דמשלם האומן דמי הצמר שהי' שוה בשעה שנתן לו וא"כ מה קאמר הש"ס הא ר"ח וצע"ג אצלי להבין פי' הסוגיא:

[ס]

שם ארבב"ח אר"י טבח אומן שקלקל חייב ואפילו היא אומן כטבחי דציפורי כי' ל"ק כאן בחנם כאן בשכר, וכ"פ הרמב"ם (בפ"י מהל' שכירות ה"ה) ובש"ע חו"מ (סי' ש"ו ה"ד) והנה בש"ג בפרקין הביא דברי הגמ"ר וז"ל מי שנסתפק אי הברכה חשיבא שכירות או לא ונראה מדהביא תלמודא דפטור כי הוה אימן בחנם דא"כ לא חשיב לה לברכה לשכירות בענין זה כ' גם אין לומר דאין כאן שייכות לשכירות הברכה כיון שהברכה אזיל לי' כיון שנטרפה דגם זה אינו שהרי הטור חשיב שכירות מה שלוקח הכרכשתא אעפ"י שמזאת הטרפה אינו לוקח וה"נ הי' לנו לחשוב כאן שכירות הברכה אעפ"י שנטרפה וצ"ע עכ"ל ובפלפולא חריפתא על הרא"ש כאן כתב בטעמא דלא חשיב הברכה לשכירות כיון דניבלה אין לו שכר ברכה ואע"ג דקיי"ל דהיכא דניטל שכר רק על הכשירות נמי היה שומר שכר לא דמי דהתם כשנטרפה אין לו שכר אבל הפסד אין לו וכיון כשניבלה הפסד הוא לו שמוציא שם שמים לבטלה ואף דאנוס הוא לגבי שמים חשבינן לי' כפושע עכ"ל. ולע"ד י"ל בזה אם בכה"ג מיחשב ברכה לבטלה הרי בכל שחיטה איכא הך ספיקא שמא תתנבל בשחיטה ואפ"ה מברך עובר לעשייתן יעיין ביו"ד (סימן י"ט ס"א) השוחט צריך שיברך קודם אשר קדשנו כו' ובנה"כ בהג"ה שם כב"י וכ"כ הרמב"ם (פ"א מהל' שחיטה) עכ"ל ובכ"מ לא הביא מקור דין זה והוא גמ' פ"ק דפסחים (דף זיי"ן) אמרינן התם כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ומייתי התם ברייתא דעל השחיטה אומר אשר קדשנו כו' והכי איתא בירושלמי פרק הרואה השוחט אומר אשר קדשנו כו' שחיטה מאימתי מברך עלי' ר"ש אומר עובר לשחוט יוסי בן פיראי אומר משישחוט למה שמא תתנבל שחיטתו מעתה שיבדוק הסימנין חזקת בני מעים כשרים ע"כ וקיי"ל כר' יוסי ובגמ' דילן פ"ק דפסחים עכ"ל. והנה מ"ש בסוף וקיי"ל כר' יוסי נלע"ד דהוא טעות הדפוס וצ"ל כר' יוחנן, והנה חזינן דלא חיישינן כלל לשמא תתנבל בשחיטה ואי איתא דבכה"ג הוה ברכה לבטלה א"כ למה תיקנו חכמים בזה שיברך עובר לעשייתן הלא אם הוא ספק טרפה וצריך בדיקה הוה הדין דישחטנו בלא ברכה ואח"כ כשימצא כשר יברך וכמ"ש הרמ"א (שם ס"א) והיל"ל דלעולם יברך לאחר שחיטה אם תהי' השחיטה כשרה דדילמא יתקלקלה השחיטה ויהי' ברכה לבטלה אע"כ דבכה"ג לא הוה ברכה לבטלה הואיל דבשעה שבירך הי' הברכה כדין דהא לא הי' בה ריעותא כלל. ויש לדחות ולומר דסמכינן אריבא וי"ל בזה:

ויש להביא עוד ראי' לזה שהרי כשמפריש תרומה ומעשר מברך ג"כ ואם ישאל עליהן הדרא לטיבלא הכי ניחא דהוה ברכה לבטלה וע"כ דלא הוה ברכה לבטלה דאל"כ יהי' אסור למישאל על תרומה ומעשר ואמאי קאמר הש"ס במס' נדרים (דף נ"ט) דתרומה הוה דשיל"מ דיכול לישאל עליו ודחי הש"ס דלא הוה מצוה לשיולי בי' אבל נדרים מצוה לתשולי עלה ע"ש הלא יהי' ברכה לבטלה ועיין ביו"ד (סי' שכ"ג ס"א) ברמ"א ואם חזרה ונתערבה בעיסה ואין ק"א לבטלה אם לא אכל העיסה ישאל לחכם עליו ויתיר לו כנדר דנשאלין על הקדישות ויחזיר ויטול חלה אחרת ועיין בט"ז (סק"ב) ובנה"כ האריס שם בזה ואם נימא דהוה ברכה לבטלה אם ישאל על התרומה מוטב לו שיפסיד העיסה ולא יברך ברכה לבטלה ועיין שו"ת חת"ס (חיו"ד סי' רנ"ג) הגע עצמך המפריש תרומה לא יברך דילמא מתשלי עלה ונמצא בריך לבטלה וכן לא יאכל אדם מן הכרי המתוקן עד שניתנו המתנות לבעליהם דילמא מתשלי עלה ונמצא אכל טבלים למפרע ועיין היטב במ"ש והאריך טי"ו ביו"ד (סי' שכ"ג) ימ"ש עליו בתי"י ואומר אני בטח אם יארע שאכל אחר מן הכרי ונתחרט על התרומה דמתשיל על התרומה והדר הכרי לטבלו אין לחוש במה שאכלו טבלים דבשעה שאכלו בהתירא קאכיל כו' ע"ש וא"כ מכ"ש דלא הוי ברכה לבטלה יצריך לעיין בריטב"א חילין ר"פ כל הבשר בדיני נט"י כמדומה שכ' דאם בירך ענט"י ואח"כ לא הי' לו פת דלא מיקרי ברכה לבטלה ואין לי ספר הריטב"א לעיין בו וא"כ מכ"ש הכא דאם שחט ונתנבלה בידו דלא הוי ברכה לבטלה:

ב ובעיקר הספק הנ"ל נלע"ד עפ"ד הנתה"מ (בסי' ע"ב ס"ק י"ט) שכ' דבגבאי צדקה לא שייך לומר בי' פרוטה דר"י רק במקום שעוסק במצוה שהוא מ"ע ומוטל עליו בחיוב ואסור לקבל עליו שכר כגון בהלואה או בהשבת אבידה אבל צדקה החיוב מוטל על כל אדם ליתן צדקה אבל אין חייב יח מוטל על שים אדם להיות גבאי צדקה דאם הי' מ"ע להיות גבאי היו כל ישראל מחויבים להיות גבאים רק החיוב על הב"ד לכוף את ישראל על הצדקה ולמצותן של מקום ולהעמיד ממונים ע"ז והממונים רשאים לקבל שכר ע"ז לא שייך בזה פרוטה דר"י כו' עייש"ה וא"כ ה"נ אין חיוב עליו כלל לשחוט ובפרט בהמת חבירו ורק אם שוחט אז חל עליו החיוב לברך על השחיטה ומש"ה לא נחשב זה לשכרו מה שבירך על השחיטה משום דלא הי' מחויב כלל בדבר וכששחט רמי עליו חיובא לברך ועיין לעיל (על דף נ"ו ע"ב) בד"ה ר"י אמר ש"ש ואו"ז] שם הארכתי בעזה"י לפלפל בדברי הנתה"מ יעוש"ה:

והקצה"ח (בסי' ש"ו סק"ז) הביא דברי הש"ג והפלפל"ח הנ"ל וכ' עלה וז"ל ולי נראה דאע"ג דברכה הוא מערך עשרה זהובים אפ"ה לא חשיב שכר לגבי ש"ש ותדע דהא בשומר אבידה פליגי רבה ור"י אי ש"ש הוא או ש"ח וטעמא דר"י משום דמרויח פרוטה לעני ותיפוק לי' דמצוה לחודי' בלא ברכה נמי הוי עשרה זהובים כמבואר פ' כיסוי הדם וכבר נתקיים מצותו כהוגן בשעה שהגבי' האבידה ונטלה לתוך ביתו והרי הוא עשרה זהובים א"ו דאין זה שכר לש"ש ומשים דמצות לאו ליהנות ניתנו ומה"ט מכסין בעפר איסור הנאה אע"ג דשכר מצוה שוה עשרה זהובים וז"פ עכ"ל ודפח"ח. אלא די"ל לכאורה דהא בשעה שמברך הברכה ג"כ עושה מצוה במה שמברך וא"כ י"ל אם בשעה שמברך מיפטר מלמיתב פרוטה לעניא ולכאורה י"ל דלא מיחשב רק כמו מצוה דרבנן דרמי עליו חיובא לברך קודם שישחוט וי"ל דבשעה שמברך ל מיפטר מלמיתב ריפתא לעניא ומובן שפיר דברי הקצה"ח. אלא שיש להוסיף עוד ולומר שהרי לעיל (בדף נ"ו ע"ב) כ' התוס' בד"ה בההוא וז"ל ודיקא בשעה דמתעסק בה כגון שוטח לצורכה או משום עסק שצריך לה להאבידה אבל בשביל שהאבידה בביתו לא יפטור מלמיתב ריפתא לעניא כיין דיכול לקיים שתיהם כו' ע"ש ולעיל שם [או"ז] הבאתי דברי האו"ז הגדול בזה והארכתי בביאור השיטות בזה והוא דלרש"י ותוס' הא דעוסק במצוה פטור מן המצוה הוא דוקא בא"א לקיים שתיהם ואז אפילו היכא דאינו עושה מעשה בקיום המצוה ג"כ אמרינן בי' עוסק במצוה פטור מן המצוה ולשיטת האו"ז עיקר תליא בעשיית המעשה דאם עוסק במצוה בעשיית מעשה אז פטור מן המצוה אפילו אפשר לקיים שתיהם ע"ש לעיל. וא"כ הכא לשיטת התוס' הרי אפשר לקיים שתיהם שבשעת הברכה יכול ליתן ריפתא לעניא. ולשיטת האו"ז ג"כ י"ל דדוקא אם עושה מעשה בפועל אז פטיר מן המצוה. משא"כ בברכה דהוי רק אמירה ולא מיחשב מעשה לא אמרינן בי' עוסק במצוה פטור מן המצוה ושכר הברכה עשרה זהובים לא מיחשב בזה כש"ש וז"נ לע"ד:

עוד הי' נלע"ד לומר בזה בעיקר הספק של הש"ג הנ"ל דהא לכאורה אינו מובן האיך שייך לומר דברכה שוה עשרה זהובים או מצוה שוה עשרה זהובים הלא אין קץ למתן שכרן של מצות ובפרט לשכר בעוה"ז לשום ששוה עשרה זהובים ורק צריכין אנו לקבל באימה דברי חכמז"ל וא"כ זה דוקא אם נעשה המצוה או הברכה כתיקונה אבל אם הברכה הי' שלא לצורך אפילו לפמש"ל דלא נענש משים ברכה לבטלה דבשעה שבירך לא הי' לבטלה מ"מ אין לנו לומר שיש לו שכר ע"ז הברכה ושהוא שוה עשרה זהובים. ומעתה י"ל דניהא שכ' הטור דמה שנוטל שכרו הכרכשתא אם היא כשר מיחשב. כבשכר אפילו אם נטרפה הוא משום דבשעה ששוחט הי' יכול למכור זה הזכות לאחר אם יהי' כשר יטלנו הלוקח ואף דאין הלוקח נותן כל שיוי' משום דקונה על הספק אבל עכ"פ ההנאה זו הוא שוה למכור כמו אשה המוכרת כתובתה בחיי בעלה שאם ימות בחיי' או יגרשה יטול הכתובה וא"כ הרי הזכות הזה שיש לו להטבת אימן מיחשב כאלו ליקח עתה שכר. משא"כ אם באנו לדון כש"ש משים הברכה בזה שפיר אמרינן דאם יתקלקלה השחיטה אינו שוה כלום ולא מיחשב כש"ש בשביל זה ודו"ק:

ג והנה בהא דאמרינן דהדיוט בין בחנם ובין בשכר חייב לכוירה י"ל דאם בעל הבהמה ידע שהוא הדיוט ואפ"ה נתן לו לשחוט א"כ יש יותר סברא לפטור בהדיוט הואיל דסבור וקיבל וידע שאינו אומן ואפילו בשכר ג"כ יהי' פטור דוגמא לסברא זו היא כתובה בראשונים עיין בבעה"מ והרמב"ן במלחמות (פ"ג דמס' כתובות דף ל"ו) בהא דהחרשת והשוטה אין להם טענת בתולים עייש"ה כי קצרתי ודוחק לומר דמיירי דבעל הבהמה הי' סבור שהוא אומן ונמצא שהוא הדיוט אבל בידע שהוא הדיוט אז פטור משום דסבור וקיבל. דהא סתמא קאמר הש"ס דהדיוט חייב בין בחנם ובין בשכר וכן הרמב"ם וש"ע כתבו סתמא דהדיוט חייב. ול"ל דמיירי שאמר שבקי בשחיטה אף שעדיין אינו אומן ומורגל בשחיטה רק שיודע בעצמו לפי הבנתו שיכול לשחוט יעיין ביש"ש בפרקין (סי' כ"ג) וז"ל דהדיוט אפילו בחנם חייב דלא הי"ל למשחט עד שיאמר לו בהדי' אל תסמוך עלי עכ"ל והיינו דכי א"ל אל תסמוך עלי פטור אבל כי לא א"ל כן חייב והיינו שזה ידע שהוא הדיוט וע"כ מיירי שאמר שיכול לשחוט אבל לא א"ל שהוא אומן וכמ"ש. ועפ"י האמור נוכל ליישב מה שהי' ק"ל זה כמה בטבח אומן השוחט בשכר יהי' פטור כדי שיודיע וראיתי ביה"ת כאן הביא דברי הרמב"ן בדינא דגרמי ומובא ג"כ ביש"ש כאן וז"ל שאין חילוק בין הגרמה ועיקור דהיזק שניכר הוא בין שהיי' דרסה דהיזק שא"נ אפ"ה חייב דכיון שלא שחט כראוי השחיטה עצמה הוא ההיזק ניכר שאין זו שחיטה אלא כמתיז ראשה בסייף הוי הרי ניכר בין שחיטה לחייה ואי קשה מפגל בשחיטה כו' עכ"ל הרמב"ן והקשה ביה"ח דמ"מ יפטר דהא אף דהוי היזק ניכר מ"מ הא שייך בו כדי שיודיעו כמו דקאמר הש"ס אם היזק שא"נ שמי' היזק דפטור בשוגג מטעם כדי שיודיעו וה"ה כאן שבאמת אינו ניכר הדבר לעין שהזיק רק ע"י שאומר ששהה עי"ז הוה היזק הניכר לחייב אותו מ"מ שייך בזה כדי שיודיעו ועיי"ש במפ"י מ"ש ליישב בפלפול והרבה כוונתי בזה:

והנדלע"ד ליישב קושית היה"ת הנ"ל דנוכל לומר דניהא דאמרינן בשוגג פטור כדי שיודיעו ולכאורה י"ל הלא אם לא יודיעו א"כ יהי' חבירו נכשל באיסור אכילה והאיך שייך לומר שלא יודיענו והרי בגיטין (דף נ"ג ע"א) דסובר חזקי' ד"ת היזק שא"נ שמי' היזק ובשוגג פטור כדי שיודיעו הלא יעבור חבירו על איסור והרי הוא עובר על לפני עור והרי אמרינן בכ"ד דע"א נאמן באיסורים ופירש"י בריש מס' גיטין דאל"כ א"א שיאכל אדם אצל חבירו אלמא דמוקמינן לכל אדם בחזקת כשרות ואמאי ניחוש כאן שלא יודענו מפני הפסד ממון שיצטרך לשלם והרי אם יש לו בשר כשר למכור נאמן ולא חשדינן לי' דלמא טרפה הוא ומוכרו בחקת כשר מפני הנאת ממון. וצ"ל דהואיל דלא הוי רק לאו דלפני עור דקיל לי' לעבור עליו בזה שלא יודיענו ואינו עושה מעשה שיעבור חבירו על איסור ובמוכר בשר בחזקת כשר ג"כ נאמן משום דע"ז לא חשדינן לי' שיקח מחבירו ממון בגזילה ושלא כדין שהרי אם הוא דבר איסור אין חבירו רוצה לקנות והוי הממון גזל בידו וא"כ הוא עושה איסור ולזה לא חשדינן לי' וי"ל בזה ומעתה י"ל דאולי נוכל לומר דהיינו טעמא דטבח אומן שקלקל דפטור כששוחט בחנם הוא כדי שיודיענו ובשכר דחייב משום דלא חשוד שיגזול לחבירו מה שלוקח ממנו שכר השחיטה שלא כדין דהא אם נתקלקלה השחיטה אסור לו לקבל שכרו ואם לקח חייב להחזיר א"כ בע"כ יהי' מוכרח להודיע כי נתקלקלה השחיטה ומש"ה חייב לשלם לו ולא שייך לומר בזה דנפטרנו מלשלם כדי שיודיע והא דהדיוט בין בחנם ובין בשכר חייב משום דבשחיטת הדיוט אסור לו לאכול עד שיהי' שם אחר עומד על גביו או אם עכ"פ הוא בעצמו יאמר לבעל הבהמה ששחט כראוי שהרי מיירי שידוע שהוא הדיוט ואינו אומן וכמש"ל א"כ לא חיישינן שישקר ויאמר ששחט כדין שלא יצטרך לשלם דא"כ הוא מכשיל לחבירו באמירתו זאת ומאכילו דבר איסור ומוקמינן לי' אחזקת כשרות כמו אם יש לו למכור בשר דנאמן לומר שהוא כשר וכמש"ל:

ד ועוד נלע"ד בעיקר הקושיא דהא דאמרינן דבשוגג פטור כדי שיודיע רק חזקי' ס"ל האי סברא דסובר החזק שא"נ שמי' היזק ואז מדינא חייב וס"ל דבשוגג פטור כדי שיודיעו אבל ר"י לא ס"ל כלל להאי סברא דס"ל דהשא"נ לא שמי' היזק ורק במזיד חייב כדי שלא יהא כ"א הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ובשוגג פטור מדינא נוכל לומר דר' יוחנן ל"ל כלל האי חששא שלא יודיענו דא"כ עובר על לאו דלפ"ע וא"כ לדידן דפסקינן כר"י דהשא"נ לש"ה לא חיישינן כלל לזה שלא יודיענו. ונוכל להוסיף עוד ולומר דהא חזקי' דסובר האי חששא דלא יודיעו ומש"ה פטר לי' בשוגג ולכאורה טעמא בעי הלא הוא מזיק לחבירו וצריך לשלם ומכשיל לחבירו וע"כ צ"ל משום דהוה השא"נ ולא משמע לי' שהוא היזק שיצטרך לשלם ומש"ה מורה היתרא שלא יודיענו בכדי שלא ישלם אבל בהיזק הניכר שיודע שחייב לשלם לא ישקר ויודיענו וא"כ הואיל דכ' הרמב"ן דהוה זה היזק ניכר א"כ לא חיישינן שלא יודיענו וי"ל בזה. והיותר נכון לע"ד דאנן דפסקינן כר"י דהשא"נ ל"ש היזק ל"ל האי חששא כלל שלא יודיענו. ונלע"ד להוכיח זה דלר"י דסובר השא"נ לש"ה לא חייש כלל להאי חששא דלא יודיענו מהא דכ' התוס' לקמן (בדף ק' ע"א) ד"ה טימא את הטהור אע"ג דאמר בהניזקין (דף נ"ב) המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור הכא אית לחיובא אע"ג דשוגג הוא מה"ט דמחייב התם במזיד למ"ד השא"נ לש"ה כדי שלא יהא כ"א הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ה"נ חייב כדי שידקדק בדין יפה ולמ"ד נמי שמי' היזק ושוגג פטור כדי שיודיעו הכא חייב דליכא למיחש להכי כו' כיון שדיין זה חכם ובעל היראה ודאי יודיענו עכ"ל. הנה דקדקו התוס' לומר דוקא ולמ"ד נמי שמי' היזק כו' ולמה הוצרכו לזה היל"ל בפשיטות גם למ"ד השא"נ לש"ה דהוה הטעם דחייב אע"ג דהוה שוגג משום שידקדק בדין יפה היל"ל ולא חיישינן בי' שלא יודיעו כיון דדיין הוא ובעל הוראה לא חיישינן להכי ולמה הוצרכו התוס' לומר דוקא ולמ"ד השא"נ שמי' היזק ולהאריך בלישני' אע"כ מוכח מזה דלר"י דסובר השא"נ ל"ש היזק ל"ל כלל האי חששא שלא יודיענו ורק חזקי' אית לי' האי חששא וכמש"ל ומש"ה האריכו התוס' לומר ולמ"ד השא"נ שמי' היזק כו' הכא לא חיישינן שלא יודיענו הואיל דהוא חכם ובעל הוראה. והנה י"ל עוד בזה עפ"י סברת התוס' הנ"ל דבדיין ליכא למיחש שלא יודיענו אולי י"ל דה"ה בשוחט דצריך לדקדק עליו שיהא יר"ש לא חיישינן לה שלא יודיענו ויאכיל טריפות. מיהא אכתי י"ל דבשלמא בדיין ע"כ מיירי שנודע לו שטעה בדבר משנה ובזה לא חיישינן לה שלא יודיענו. משא"כ בשוחט הי' סברא לומר דיש לחוש שמא יהי' לו ספק בשחיטה ולא יודיענו ובפרט דיש לנו חומרות מחמת ספיקות:

ולולא דמסתפינא הי' נלע"ד דיש לעשות תקנה זאת שלא יצטרך השוחט לשלם ובפרט בזה"ז דהעופות ביוקר והרבה שו"ב אשר פרנסותיהם מצומצמים וראוי לעשות תקנה להשו"ב. וקצרתי ועיין ביה"ת שמתרץ הקושי' שלו הואיל דמסרו להאומן והוי שומר ושומר לא מיפטר בהיזק שא"נ משום דבעי למיעבד השבה מעליא ע"ש והנה כדברי היה"ת כתוב במל"מ (פ"ג מהל' גזילה ה"ו) דשומר וגזלן מחייבי בהשא"נ ע"ש ועיין גיטין (דף נ"ג ע"ב) ד"ה גזלן ועיין ש"כ (סי' שס"ג סק"ז) ובנתה"מ שם (סק"ג) ובהיזק שא"נ ס"ל דגם שומר פטור וכבר האריכו בזה עיין היטב שם. אבל אכתי לא הונח לי כלל בזה דסוף סוף קשיא ניחוש שלא יודיעני. אולם לפי האמור א"ש הואיל דמחויב בהשבה לא חיישינן שיגזול ולא ישיב שהרי אין זה השבה כלל הואיל דהוא אסור ומכ"ש לפי האמור דלדידן לא ס"ל כלל האי חששא שלא יודיענו. ועיין תבו"ש (סי' י"ח ס"ק כ"ד) דמבואר ג"כ דשומר חייב גם בהיזק שא"נ עיי"ש. ואולם לדברי הרמ"ה ז"ל הובא בשמ"ק כאן בד"ה יקדים לו משמע דמיירי דלא הגבי' הטבח להבהמה ולא משכה לרשותי' ולא נעשה כלל שומר עלי' רק לשוחטה עש"ה והרבה י"ל בזה:

ה והנה ראיתי שם בתבו"ש שדן ע"ד הנקה"כ בנידון אם שחט הרבה בהמות ולא בדק הסכין בין כל בהמה ונמצא פגום הרי הכל ספק נבילות ואפילו הראשונה ובט"ז (סק"ח) הביא דעת הלבוש דבשוחט לאחרים חייב לשלם בכה"ג דהוי כמזיק בידים והט"ז חולק עליו וכ' וז"ל ותו דהאיך שייך כאן גרמי, דהא כ' התה"ד (סי' שט"ז) דגרמי הוי דוקא היכא דברי היזקא או שההיזק נעשה מיד ומש"ה פטור במי ששיסה כלב בחבירו דהיזק נעשה אחר השיסוי כ"ש כאן דאין שום טריפות אלא מכח ספק ע"כ אין להוציא ממון מזה כלל כו' עכ"ל הט"ז. וכ' הנקה"כ עלה לק"מ דע"כ לא בעינן ברי היזקא אלא בגרמי אבל הכא שמזיק בידים שהרי שוחט בידו בסכין פגומה א"כ לא הי"ל להכניס בספק וכ"ש שדרך הסכין לפגום כששוחטין הרבה הי"ל ברי היזקא עכ"ל והתבו"ש כ' ע"ד הנקה"כ וז"ל ודבריו אלו אינם מובנים לי אדרבא דהיזקו הוא בשוא"ת שלא בדק הסכין והכניסו לספק ואילו בדקו אולי מצאו יפה אבל אילו נמצא פגומה בסכין אחר הראשונה אין מחייבין אותי ע"ז דאנוס הוא כו' עכ"ל והנה מ"ש התבו"ש בסוף דבריו אבל אילו נמצא כו' איני מבין כוונתו בזה. ובמ"ש בתחילת דבריו לדחות דברי הנקה"כ דהיזקו הוא בשוא"ת כו' איני מבין כלל דהא שפיר כ' הנקה"כ דבזה ששחט הוי מזיק בידים שהרי שחט בלי בדיקת הסכין ואם הי' שוחט בסכין בלי בדוק כלל בודאי דהי' נחשב כמזיק בידים וה"נ הואיל דהי' לו לבדוק הסכין אחר שחיטת בהמה הראשונה ואם הי' הסכין פגום הי' מתקנו ולא הי' שוחט עוד בסכין זה בלי תיקון ועתה ששחט בסכין זה בלי תיקון מיחשב מזיק בידים ואף שי"ל הסברא להיפוך וכמ"ש התבו"ש מ"מ לאחר העיון היטב נלע"ד לכאורה כסברת הנקה"כ וי"ל עוד בזה:

וי"ו ובש"ע חו"מ (סי' ש"ו ס"ה) במד"א שניבלה בודאי אבל אם עשה בה טריפות הפומלה מספק כו' לענין ממון לא מפקינן מספק כו' והסמ"ע (בס"ק ט"ז) הקשה מהא דכ' מור"ם (בסי' רל"ב סי"ב) בהג"ה ז"ל ואפילו טריפה שאנו אוסרין מספק מבטל המקח ואין המוכר יכול לומר אייתי ראי' דטריפה הוי י"ל דשאני התם דלא מיקרי הפקעת ממון כ"כ מה שמחזיר המוכר ללוקח מעותיו שקיבל ממנו בעד הבהמה וחוזר ולוקח מהלוקח בהמחי משא"כ כאן דהטבח ישלם דמי הבהמה מכיסו עכ"ל והש"כ (בסק"ט) כ' עלה ותירוצו דחוק דס"ס מפקינן מיני' ממון עכ"ל ולע"ד דברי הסמ"ע מובנים היטב דהואיל דהלוקח יאמר למוכר טול בהמתך בחזרה דממנ"פ אם היא טריפה א"כ הוה מקח טעות לגמרי ואם היא כשרה קח לך ואכול אתה הבהמה ואין לך היזק כלל דכיון שהיא כשרה הרי היא שוה המעות שנתתי בעדה והחזר לי מעותי ואכול הבהמה שלך ואי דיאמר המוכר אף שכשרה היא אני לא הייתי שוחטה לאכול הבשר וגרמת לי הפסד ע"ז כ' הסמ"ע ודקדק לומר דלא מיקרי הפקעת ממון כל כך כו'. ונוכל להוסיף בסברא ולומר דזה לא הוי רק כגרמא ולא נתכוין הלוקח להפסיד למוכר והרי שחט הלוקח ברשות משא"כ בטבח הרי באין לחייבו לשלם ממון גמור בעד ההיזק ולא נוכל להוציא ממון מספק וז"נ לע"ד:

זיי"ן ועיין בש"כ (שם סק"ז) שכ' בשם הש"ג פ' המוכר פירות ז"ל נ"ל דאם שולח איש איזהו דבר לשחוט ונתנבלה בידו אין השוחט חייב בהא, ואע"ג דבר"פ המוכר פירות תניא המוליך בהמה לטבח חייב לשלם מפני שהוא ש"ש היינו דוקא אומן שאינו עושה שאר מלאכה שאומנתו בכך ונוטל שכר בכך הוי ש"ש אבל אם אינו עושה אלא בשביל טובת הנאה הוי ש"ח ופטור דפושע לא הוי דאי הוי פושע אמאי קאמר התם בב"ב מפני שהוא כש"ש ליחייב משום פשיעה כו' עכ"ל הש"ג וכ' הש"כ עלה דאיזה תלמיד טועה כתב זה ואשתמיטתי' ש"ס ערוכה דפ' הגוזל עצים דאוקימנא התם להך ברייתא היינו כשנושא שכר אבל בחנם פטור אימן והדיוט אפילו בחנם חייב דפושע הוא כדאיתא התם עכ"ל הש"ך. ולע"ד לא אבין כלל דברי הש"ך וכוונת הש"ג היא דסובר שפיר דהדיוט לעולם חייב בין בחנם ובין בשכר שהרי בש"ג העתיק שם בתחילת דבריו כשהביא הברייתא בהמה לטבח ונתנבלה אחד הדיוט ואחד אומן חייב לשלם מפני שהוא נושא שכר והיינו שהאומן חייב מפני שהו נושא שכר אבל הדיוט חייב אפילו הוא בחנם ועלה כ' הש"ג דהא דאומן חייב בשכר דוקא שלוקח שכר על השחיטה אבל אם אינו לוקח שכר רק שיש לו טובת הנאה בשביל זה לא מיקרי ש"ש. ושלא נטעה לומר דיהי' חייב הואיל דהוה פושע ע"ז כ' דאומן לא הוי פושע במה שקילקל והביא ראי' דהא הש"ס קאמר מפני שהיא כנושא שכר וסובר הש"ג דדוקא כשמקבל שכר אבל לא אם אין לו רק טובת הנאה דלא מיקרי ש"ש בשביל זה ולא אשתמיטתי' הסוגיא ח"ו.

[סא]

שם איתמר המראה דינר לשולחני כו' אר"פ כי תניא אומן פטור כגון דנכי ואיסור דל"צ למיגמר כלל אלא במאי טעו טעו בסיכחא חדתא דההיא שעתא דנפק מתותי סיכתא ופירש"י שנפסל המטבע והעמידו צורה אחרת ועדיין לא היו בקיאין בה עכ"ל והיינו שאמרו על המטבע הישנה שהוא טוב ובאמת כבר נפסלה מטבע הישנה שהיתה יוצאת עד עתה. ועי' בקצה"ח (סי' ש"ו ס"ק ואץ כ' המרדכי פ' הגוזל קמא דמראה דינר לשולחני אינו חייב אלא כשהוא נחסר מחמח רעתו והוא אומר שהוא טיב אבל אם נמחק צורתו והיא אימר שהוא טוב פטור דהא אי שף מטבע של חבירו בידים נמי פטור עכ"ל ומהשמטת הפוסקים לדברי המרדכי הנ"ל נראה דלא ס"ל הך דמרדכי אלא אפילו בנמחק צורתו נמי חייב וכן משמע פ' הגוזל (דף צ"ט) דטעו בסיכתא חדתא ופירש"י שנפסל המטבע כו' והרי משמע דאע"ג דלא הוסיפו במשקל רק שהעמידו צורה אחרת ונעשה בה פסול מחמת צורה נמי אית בי' דין מראה דינר כיון דטעמא דנמחק צורה לא הוי היזק משום שיכול הוא להעמיד צורה וא"כ אפילו שף מטבע של חבירו והעמיד עליו צורה הפוסל נמי פטור כיון דיכול להעמיד צורה ההולכת במדינה ובודאי אין לחלק בין נמחק צורה לצורה הפוסלת כו' עכ"ל בזה:

והנה המעיין במרדכי יראה דשאני לי' בין שף צורתו דליכא שים צורה כלל דאז פטור משא"כ באם הי' שף הצורה ההולכת במדינה והעמיד עלי' צורה הפוסל אז חייב שפיר שהרי המרדכי ז"ל דקדק בלשונו הטהור למעיין היטב בדבריו וז"ל המרדכי (בסי' קט"ז) וההוא דמראה דינר רע לשולחני דוקא שהוא חסר אבל אם הוא אינו כך רע אלא שנפחת צורתו פטור שולחני דהשתא אם הוא עושה בידים אמרינן בשף מטבע של חבירו דפטור ואפילו לר"מ הואיל ולא חסרו כו' כ"ש אם הראה דינר לשולחני שנפחתה צורתו דפטור דאפשר לתקנו אבל אם הראה לו מטבע שנפסל ואימר טוב הוא אין לך חסרון גדול מזה דאי אפשר לתקנו כו' עכ"ל המרדכי. והרי כ' המרדכי בפירוש לחלק בין הא דאם מראה דינר ונמצא שנמחק צורתו דפטור אבל אם הראה לו מטבע שנפסלה חייב דאין לך חסרון גדול מזה שיש עלי' צורה פסולה וגרע היכא דיש עלי' צורה פסולה מהיכא דאין עלי' צורה כלל וא"כ ל"ק על המרדכי מהאי סוגי' דידן דטעו בסיכתא חדתא. אולם לכאורה סברת המרדכי אינו מובן כלל דהא גם אם יש על המטבע צורה פסולה הרי אפשר לשוף הצורה הפסולה ולהטביע עליו צורה החדשה וע"כ דהמרדכי מיירי בענין שא"א לשוף הצורה הפסולה ולהטביע עליו צורה החדשה אבל היכא דאפשר בכך סובר המרדכי דפטור כמו בשף מטבע של חבירו דפטור שהרי דקדק בלשונו הטהור וכתב דא"א לתקנו והיינו שא"א לתקנו אם לא שיתיכו המטבע הישנה ויעשה מטבע חדשה ובכה"ג פנים חדשות בא לכאן וחייב וז"ב בכוונת דברי המרדכי:

וי"ל עוד להסביר סברת המרדכי דבשף מטבע של חבירו דפטור הוא דוקא בשכבר שף הצורה אבל אסור לו לשוף מטבע של חבירו ואם רוצה לשוף מטבע של חבירו בודאי דחבירו יכול לעכב עליו מדינא. והנה זה ודאי דמטבע שיש עליו צורה שוה יותר מאסומון אף שהצורה היא פסולה שאינה יוצאה בהוצאה מ"מ שוה יותר מטבע פסולה מן אסימון ואף שיש סברא לומר דאסימון חשוב יותר שראוי לטבוע עליו צירה אבל מטבע פסולה אינו ראוי לטבוע עליו צירה עד שישיף הצורה הישנה מ"מ מטבע פסולה חשובה יותר מן אסימון דלכמה דברים מטבע פסולה מועיל יותר מאסימון עיין מס' שבת (דף ס"ה) ואם הי' זה ריצה לשיף הצורה מן המטבע פסולה בודאי שבעל המטבע יכול לעכב עליו וז"פ לע"ד:

ומעתה מובן דברי המרדכי דבשלמא אם השולחני אמר על מטבע שנישיף הצורה שלה שהיא טובה שפיר פטור השולחני מלשלם דלו יהא שהשולחני שף צורתו מן המטבע שלו ג"כ פטור דהא לא הוי אלא צורה והרי יכול לטבוע עליו צורה ואף שיצטרך לשלם מ"מ לא היי אלא כמו דזרק מטבע של חבירו לים דאף דצריך ליתן זי"א לבר אמיראה דפטור אף לר"מ הואיל ולא חסרו רק גרם לו שיתן שכר כו' ע"ש במרדכי משא"כ באם עדיין הצורה עליו רק שהצורה היא פסולה ולא יוכל לטבוע עליו צורה החדשה עד שישוף תחילה הצורה הישנה והרי זה יכיל לעכב עליו שלא לשוף הצורה הישנה ובכה"ג שפיר חייב השולחני לשלם ולפ"ז אף אם יכול לעשות ממטבע זו מטבע חדשה כגון שישוף הצורה הישנה ויטביע עליו הצורה החדשה מ"מ חייב לשלם ולא דמי זה לשף מטבע של חבירו ודו"ק. ואם כי לכאור' נראה דגם זה דומה לשף מטבע של חבירו מ"מ לאחר העיון היטב בזה נראה לענ"ד כי חילוק גדול יש בין אם כבר שף הצורה הישנה לבין שרוצה לשוף וה"נ יש חילוק בין אם אמר השולחני על מטבע שנישוף כבר צורתה שהיא טיב לבין אם אמר על מטבע פסולה שיש בה צורה שהיא טובה כנלע"ד בכוונת דברי המרדכי ז"ל ועוד צריך ראי' לסברא זו:

והנה הקצה"ח תמה עוד על גוף דברי המרדכי הנ"ל דניהא דבשף מטבע של חבירו פטור משום דלא אפסדי' רק הצורה ולא עשה ההיזק בגוף המטבע אלא במחיקת הצורה והרי יכול להוסיף בה הצורה ואע"ג דצריך להוציא הוצאות הוי רק כמו ריפוי דפטור בנזקי ממונו אבל אם נתחייב לו עבור איזהו חוב בודאי דאינו יכול לסלקו במטבע שנישוף צורתה וא"כ ה"ה בזה שלא נעשה ההיזק בהמטבע רק בהסחורה שמכר ולקח עבורה מטבע זו הנישופה וזה הי' עפי"ד השולחני וא"כ הרי השולחני הפסידו הסחורה ולא הצורה של המטבע ונתחייב לו השולחני לשלם ההיזק מן הסחורה והאיך יכול השולחני לסלקו במטבע שנישוף צורתה והניח בצ"ע וגם הנתה"מ (בסק"י) הביא דברי הקצה"ח וסיים ויפה תמה וכן משמע מכל הפוסקים שהשמיטו דין זה עכ"ד והנה באמת אינו מובן כלל דברי המרדכי בזה:

אולם למען לא נשווי' לגדול הראשונים כטועה ח"ו בדבר פשוט נלע"ד דכוונת המרדכי הוא זיל לאידך גיסא הלא אם המטבע זו הי' טובה הלא כבר נסתלק זכותו מן הסחורה שהי' לו וזה רצה למוכרה בעד המטבע זו אם טובה היא ובפרט לדעת הראשונים מובא בש"ג כאן בסוגיין דכשמראה המטבע לשולחני ואמר שהיא טובה אף שנמצא רעה אח"כ אינו יכול לחזור על הראשון ורק דינו עם השולחני ע"ש. וא"כ הרי השולחני הזה לא אפסדי' רק הצורה במה שחסר ממנה הצורה ולא גרע מאילו שף צורתו לגמרי בידים דפטור וה"ה השולחני דאפסדי' בדיבורו להצורה שאמר שטובה היא המטבע כנלע"ד להסביר קצת דברי המרדכי ז"ל ודו"ק:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה