אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר
בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף צט.
[נא]
א דף צ"ט ע"א ת"ש הנותן טליתו לאומן גמרו והודיעו כו' כל הסוגיא. עיין בש"כ ח"מ (סי' פ"ט סק"י) הביא דברי הרמב"ן והבעה"מ והר"ן בפרק כל הנשבעין שהקשו על שיטת הגאונים דס"ל דבטוען על המשכון שהלוה כך וכך והלה כופר דנשבע בנק"ח ונוטל מהא דאיתא במס' ב"מ (דף מ"ה ע"ב) ובשבועות (דף מ"ו ע"א) אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחת כל זמן שהטלית ביד האומן על בעה"ב להביא ראי' נתנו לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו הממע"ה אלמא דברישא נוטל בלא שבועה. יכתב הרמב"ן לתרץ דלא דמי משכון דשכירות לשאר טענות ולא מיבעי' למ"ד אומן קונה בש"כ דכטוען על גופו של משכון דמי אלא אפילו למ"ד אין אומן קונה בש"כ כיון דודאי אית לי' אגרא ואאגרא תפיס לי' כטוען על גופו של משכון דמי דמקני קני לי' כלי עד דיהיב לי' אגרי' ושקיל לי' ואיהו גופי' הימוני' הימני' לאומן אאגרי' כי מסר לי' כלי ואם לא תאמר כן לא הנחת חיי לאומנין והש"כ הקשה על הרמב"ן דהא אנן קיי"ל אין אומן קונה בש"כ וכן תיקשי לפ"ד הרמב"ן על הרי"ף והרמב"ם ושאר הרבה פוסקים שפסקו בכמ"ק דאין אומן קונה בש"כ וא"כ קשה על מה שפסקו בכמ"ק דמלוה על המשכון צריך לישבע בנק"ח דהא מוכח בהאי ברייתא דלעיל כל זמן שהטלית ביד אומן א"צ לישבע כו' ע"ש. ולע"ד לא אבין כלל דברי הש"כ שהרי הרמב"ן כתב בהדיא דגם למ"ד איך אומן קונה בש"כ ג"כ א"ש אלא שמתחילה כתב דלמ"ד אומן קונה בש"כ פשיטא דל"ק על הגאונים מברייתא זו ומשים דיש חילוק בין שכירות למשכון אלא גם למ"ד אין אומן קונה בש"כ ג"כ א"ש בחילוק זה דשאני שכירות ממשכון. אלא די"ל דכוונת הש"כ בזה הוא דהקשה על מ"ש הרמב"ן בסוף דגם למ"ד אין אימן קינה בש"כ ג"כ א"ש ולדברי הש"כ דדחה סוף דברי הרמב"ן ז"ל במ"ש דגם למ"ד אין אומן קונה בש"כ כיון דאית לי' עלי' אגרא כו' לא נהירא לי דהא כולהו מילי דאיתנהו התם איתנהו הכא כי היכא דהתם ודאי אית לי' אגרא ה"נ במלוה על המשכון ודאי אית לי' עלי' הלואה וכי היכי דהתם אאגרא תפיס לי' ה"נ אהלואתו תפיס לי' וכי היכא דהתם איהו גופי' הימוני' הימני' לאומן האגרא כי מסר לי' כלי ה"נ איהו גופי' הימוני' הימני' למלוה על הלואתו כי מסר לי' כלי ולא ידעתי שים הפרש לחלק ביניהם כו' עכ"ל הש"כ. וא"כ לפי שיטת הש"כ נשאר רק תירוצו של הרמב"ן דוקא למ"ד אימן קונה בש"כ ועל זה הקשה הש"כ דתיקשי להראשונים דפסקו להלכה דאין אימן קינה בש"כ א"כ תיקשי מהאי ברייתא דאומן:
אולם בעיקר קושית הש"כ על הרמב"ן נלע"ד לומר בכוונת הרמב"ן במ"ש לתרץ גם למ"ד אין אומן קונה בש"כ כיון דאית לי' אגרא כו' דמקני קני לי' כלי עד דיהיב לי' אגרא ושקיל לי' כו' אשר לכאורה אינו מובן כלל פי' הדברים בזה דהא גם למ"ד אומן קונה בש"כ ג"כ אין לו להאומן בהחפץ קנין גמור להחזיקו לעצמו לגמרי רק כשמשלמין לו הבעלים דמי שכר מלאכתו אז ממילא החפץ עם השבח הוא של הבעלים וא"כ מה חילוק יש בין אם אמרינן אומן קונה בש"כ או אין אומן קונה בש"כ. אלא שי"ל דלמ"ד אומן קונה בש"כ אז יש לו להאומן קנין בכל השבח שנשבח כגון שנתן לו עצים שוה עשרה זהובים לעשות לו מהם כלי וקצב לו שכרו חמשה זהובים וכשיוגמר הכלי אז יהי' שוה עשרים זהובים ולמ"ד אומן קונה בש"כ אז יש להאומן קנין בכל העשרה זהובים ששוה עתה הכלי יותר ממה שהי' שוה העצים מעיקרא ולמ"ד אין אומן קונה בש"כ היינו דהשבח שנשבח ע"י מלאכתו זה הוא של הבעלים ורק מה שמגיע להאומן שכר מלאכתו חמשה זהובים בזה יש להאומן קנין בנחפץ וזש"כ הרמב"ן דגם למ"ד אין אומן קונה בש"כ כיון דאית לי' אגרא כו' דמקני קני לי' כלי עד דיהיב לי' אגרא ושקיל לי' ונוכל לומר דהכוונה הוא דכנגד שכרו יש לו להאומן קנין בהחפץ עד דמשלם לו שכר מלאכתו ומובן הא דא"ר אסי ל"ש אלא שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל כו' אבל נתן לחרש עצים לעשות שידה כו' ושיברן פטור מ"ט אומן קונה בש"כ היינו דלמ"ד אומן קונה בש"כ. אז יש לו להאומן זכות בכל השבח אבל למ"ד אין אומן קונה בש"כ אז אין לו זכות בהשבח שהוא יתר על שכר מלאכתו אבל בכנגד שכר מלאכתו שפיר נוכל לומר דיש להאומן קנין בו שהרי גם כי שיברן דמשלם להבעלים עבור הכלי שלם מ"מ בודאי דמנכה לו האומן מה שמגיע לו שכר מלאכתו ואין נ"מ כלל בזה. ונוכל לומר שפיר דיש להאומן זכות בהכלי מה שהוא עד כדי דמי שכר מלאכתו וכסברת הרמב"ן הנ"ל:
אלא דלפ"ז לא יהי' מובן כלל מה דקאמר הש"ס לימא כתנאי עשה לי שירים כו' כיון שעשאן מקודשת דר"מ וחכ"א אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה כו' מאי לאו באומן קונה בש"כ קמיפלגי דר"מ סבר אומן קונה בש"כ ורבנן סברי אין אומן קונה בש"כ כו' כל הסוגיא. ולפ"ד הרמב"ן הנ"ל גם לרבנן דסברי אין אימן קינה בש"כ ג"כ תהי' מקודשת דהא עכ"פ כנגד שכר מלאכתו יש להאומן קנין בהחפץ ותתקדש במה שיש לו קנין בהחפץ כנגד שכר מלאכתו. אולם י"ל בזה בהקדם מה שהעירותי מכבר דלמ"ד אין אומן קונה בש"כ דהשבח הוא של הבעלים ואם שיברן האומן משלם להבעלים דמי השבח דבמה זכו הבעלים בהשבח הזה הלא הבעלים לא עשו עדיין שום קנין בהשבח שהרי עדיין החפץ הוא ביד האומן ולא בא כלל לרשות הבעלים עדיין. וע"כ צ"ל דהא לא גרע מנשבח ממילא דזכו הבעלים בהשבח וה"נ מה שהשביח האומן לא גרע מנשבח ממילא וזכו הבעלים בהשבח, אלא דזה דוקא שייך בשבח שהוא יותר מכדי שכר מלאכתו אבל כנגד דמי שכרו דהא צריך לשלם להאומן שכרו זה לא מיחשב כמו נשבח ממילא וא"כ יש סברא לומר דלא זכו הבעלים בהשבח הזה שהוא כנגד דמי שכר מלאכתו. וצ"ל דלמ"ד אין אומן קונה בש"כ אז אמרינן דניהא דלא זכו הבעלים עדיין בהשבח שהוא כנגד שכר מלאכתו הואיל דעדיין לא שילם לו שכר מלאכתו וזה לא נוכל לחשבו כמו נשבח ממילא מ"מ גם האומן אין לו זכות בגוף החפץ כנגד שכר מלאכתו דלמ"ד אימן קינה בש"כ יש לו זכות גם בכל השבח ולמ"ד אין אומן קינה בש"כ אין להאומן זכות כלל גם אפילו במה שהוא כנגד שכר מלאכתו ומש"ה סברי רבנן דאינה מקודשת והיינו דניהא דקודם שנתן לה השירים לא הי' להאשה זכות וקנין בשיעור השבח שהוא כנגד שכר מלאכתו מ"מ גם להאומן לא הי' לו קנין בהחפץ כלל אף במה שהוא כנגד שכר מלאכתו וא"כ אינו נותן לה עתה כלום דבר שלו שיחולו הקידושין ורק כמה שמגיע לו ממנה שכרו והי"ל מקדש במלוה. ומעתה נוכל לפרש לשון הרמב"ן ז"ל במ"ש דגם למ"ד אין אומן קונה בש"כ כו' וכוונתו הוא דיש חילוק בין משכון דשכירות לשאר טענות משום דבמשכון דשכירות כיון דודאי אית לי' אגרא ואאגרא תפיס לי' כטוען על גופו של משכון דמי דמקני קני לי' כלי עד דיהיב לי' אגרא ושקיל לי' וה"פ דבשבח שהוא כנגד שכר מלאכתו בודאי דלא זכו בו הבעלים עדיין וניהא דגם האומן אין לו שום קנין בהחפץ אפילו מה שהוא כנגד שכר מלאכתו מ"מ הלא אין לזה שיעור השבח שהוא כנגד דמי מלאכתו בעלים כלל והרי האומן הוה על זה כתפיס ברשות עד דמשלם לו שכר מלאכתו ומקני קני לי' כלי עד דיהיב אגרא הייני דקני לי' למשכון עד דיהיב לי' אגרא, אבל לא שיהי' לו בו קנין גמור דהא אין אומן קונה בש"כ ואין לו שום קנין בהחפץ אפילו כנגד שיעור דמי שכר מלאכתו וכמו שהוכחתי לעיל דאל"כ למה אינה מקודשת בזה שיש לו קנין בהשירים כנגד שכר מלאכתו ורק כוונת הרמב"ן הוא דקני לי' למשכון עכ"פ גם למ"ד אין אומן קונה בש"כ ומ"מ יש חילוק גדול בין משכון זה דשכירות לשאר טענות שיש לו על המשכון דבשאר טענות שיש לו על המשכון הרי הי' מעיקרא המשכון של הלוה לגמרי וא"כ הי' מעיקרא החפץ בחזקתו וברשותו של הלוה וזה מחזיק בו וטוען שהוא משכון בידו איני נאמן בלא שבועה בנק"ח אבל אומן המחזיק בעליתו ואומר שתים קצצת לי והרי השבח שהוא כנגד שיעור שכר מלאכתו לא הי' עדיין של הבעלים כלל מעולם וגם עתה כשהאומן טוען שתים קצצת לי א"כ הוה שיעור השבח כשיעור שני זהובים זה לא הוי ברשות הבעלים ואין האומן מיקרי שבא להוציא מן הבעלים ומש"ה האומן נאמן בנא שבועה כלל. ולענין קידושין לא הוי אומן כמלוה על המשכון משים דלא אתא לידי' בתורת משכון יעיין בב"ש (סי' כ"ח סק"מ) שכ"כ בשם הרמב"ן ז"ל:
ובזה נוכל ליישב קושית הר"ן על הרמב"ן שכתב דלמ"ד אומן קונה בש"כ דכטוען על גופו של משכון דמי כתב הר"ן עלה ולא נתבררו דבריו אצלי דאפילו למ"ד אומן קונה בש"כ אמאי עדיף אומן ממלוה על המשכון דאיהו נמי קני לי' מדר' יצחק אפילו במשכנו בשעת הלואתו כמ"ש במק"א ואדרבה מלוה על המשכון קני' לי' טפי דהא כל האומנין ש"ש בלבד כדתנן בפ' האומנין ואלו מלוה על המשכון קני' לי' קנין גמור ואפילו להתחייב באונסין לדעת רש"י ז"ל עכ"ל יעיין בש"כ מ"ש בזה. ולפי האמור יתישב שפיר דבמלוה על המשכון הרי הי' המשכון מעיקרא של הלוה יה המחזיק בו תובע שבעל המשכון ישלם לו כמי שהוא תובע והלה כופר בו ניהא דנאמן המלוה כשהוא מוחזק בהמשכון מ"מ צריך לישבע בנק"ח הואיל דהוא בא להוציא ממנו ומחזיק בהמשכון שהי' של הלוה מעיקרא. אבל גבי אומן הרי השבח הזה לא הי' לי להבעלים שום זכות בו מעולם עדיין ומש"ה נאמן האומן וא"צ לישבע כלל והוסיף הרמב"ן לומר דגם למ"ד אין אומן קונה בש"כ ג"כ יש חילוק בין משכון דשכירות לשאר טענות וכמש"ל בפירוש דבריו ועיין לקמן בסוגיין [אוג"ב אק"א] מה שהבאתי דברי השמ"ק בסוגי' בד"ה ישנה לשכירות דמלוה על המשכון עדיף מאומן יעוש"ה:
ב והנה הקצה"ח (בסי' פ"ט סק"ו ובסי' ש"ו סק"ג) הקשה ע"ד הרמב"ן שכתב דלמ"ד אימן קונה בש"כ א"ש ברייתא דתני דבזמן שהטלית ביד האומן על בעה"ב להביא ראי' דא"כ תיקשי סיפא דברייתא דקתני נהנו לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו המע"ה דהא במס' שבועות (דף מ"ה ע"ב) דפריך א"ה אפילו עבר זמנו נמי אלמה תניא עבר זמנו ולא נתן לו ה"ז אינו נשבע ונוטל חזקה אין בעה"ב עובר בבל תלין ע"ש אלמא דהא דקתני בסיפא דברייתא עבר זמנו המע"ה הוא עיקר הטעם משום חזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין ואם נימא דרישא דברייתא דקתני בזמן שהטלית ביד האומן על בעה"ב להביא ראי' משים דאומן קינה בש"כ ע"כ מיירי דאיכא שבחא דבדליכא שבחא לא קני לה האומן בש"כ וכדקאמר הש"ס כאן בב"ק ובב"מ (דף קי"ב) וא"כ ליכא כלל בל חלין וא"כ בסיפא דקתני עבר זמנו המע"ה הא ברייתא מיירי דאיכא שבחא וליכא תו בל תלין וא"כ לא שייך לומר הטעם חיקה דאין בעה"ב עובר משום בל תלין ואמאי היה הדין בסיפא דהמע"ה ואי נימא דמיירי בגוונא דליכא שבתא ואיכא בל תלין וא"כ בסיפא דקתני עבר זמנו המע"ה משום דאיכא חיקה דאין בעה"ב עובר משום בל תלין א"כ תיקשי הרישא דברייתא דבזמן שהטלית ביד האומן המע"ה אמאי ליחייב האומן לישבע בנק"ח לשיטת הגאונים ולא שייך תי' הרמב"ן משים דאומן קינה בש"כ הא מיירי בגוונא דליכא שבחא יע"ש בקצה"ח מ"ש לתרץ ואח"כ דחה תירוצו ע"ש היטב ולעד"נ ליישב הקושיא דה"פ בגמ' שבועות (דף מ"ה ע"ב) בהא דמשני חזקה אין בעה"ב עיבר בבל תלין והיינו דמשום דהרבה פעמים אפשר לעבור בבל תלין והיינו היכא דליכא שבחא וא"כ בכל עת ערב רמי בעה"ב אנפשי' לדקדק שלא יעבור על בל תלין וא"כ משים זה דמדקדק הבעה"ב אנפשי' א"כ מסלק זה להא דבעה"ב טרוד בפועליו ומשום דבעה"ב רמי אנפשי' דלא יעבור על בל תלין ומידכר שפיר וא"כ גם באופן דלא יעבור על בל תלין כגון היכא דאיכא שבחא דאמרינן אומן קונה בש"כ מ"מ מידכר שפיר הבעה"ב ותו לא אמרינן דטרוד בפועליו. ומדקדוק לשון הש"ס נראה כן הפירוש בגמ' דקאמר הלשון והאמרת בעה"ב טרוד בפועליו הוא הנ"מ מקמי דלימטי זמן חיובא הוא כי מטי זמן חיובא רמי אנפשי' ומידכר וה"פ דכי מטי זמן חיובא רמי אנפשי' לשלם לכל הפועלים בכדי שלא לעבור על בל תלין ומידכר הכל והיינו גם אם הוא קבלן ואיכא שבחא דליכא בל תלין אפ"ה רמי אנפשי' ומידכר ודו"ק:
[נב]
(א) שם בתוד"ה אלא במאי מקדשה אור"י דסברא הוא שאין מקודשת במה שמוחל לה שכרו אפילו לא יהא אומן קונה בש"כ אלא מלוה יש לו עלי' יהוא מוחל לה אינה מקודשת כו' עכ"ל וכתב המהרש"א עלה לפרש דאי הוה קונה בש"כ ולא הי"ל מלוה גבה גרע טפי כיון דלא באו לידה הנזמים ולא הוי מקודשת עכ"ל וכוונתו ז"ל מבואר דאם אומן קינה בש"כ הרי הוה הכלי שלו וא"כ פשיטא דאינה מקודשת כל זמן שלא הגיע השירים והנזמים לידה הואיל דהוא יש לו קנין בהחפץ ולא שייך לומר דמוחל לה השכר מלאכה דהא יש לו קנין בגוף החפץ אלא דלע"ד י"ל בזה דניהא דלמ"ד אומן קונה בש"כ יש לו קנין בגוף החפץ מ"מ זה דוקא עד שישלם לו שכר מלאכה אבל כשמשלם לו שכר מלאכה אז פקע לגמרי הזכות שיש להאומן בגוף החפץ וכן מבואר ברשב"א בהדיא בסוגיין והובא ג"כ בשמ"ק כאן בסוגיין בד"ה מ"ט אומן קונה בש"כ כלומר אומן קונה בש"כ אפילו כל שבחו ושיתקלקלו לאחר שהשביחו נמי לפי שאין דעתו של אומן להשביח לצורך בעל הכלי לחייב א"ע בתשלומי נזקו וכן דעתו ג"כ להשביחו לעצמו ולקנות בו כנגד שכרו אעפ"י שלא קלקלו אבל לכ"ע כשלא קלקלו אינו קונה כל שבחו שלדעת שיהי' של בעל הכלי הוא מתקנו ומשביחו הרשב"א ז"ל עכ"ל וא"כ אם זה משלם לו שכרו בודאי דפקע לגמרי זכותו של האומן מן הכלי וא"כ ממילא ג"כ אם האומן מוחל לו שכרו בודאי דאין בעל הכלי צריך לקנותו במשיכה דוקא ורק ממילא נעשה שלו וא"כ אכתי תיקשי למה לא יהי' יכול לקדשה בהנאת מחילת מלוה וי"ל בזה עוד דדמי לקידשה במלוה שיש לו אצלה על משכון דמקודשת אפילו לא החזיר לה המשכון ועיין באהע"ז (סי' כ"ח סי"א) ב' דעות בזה ועיין בב"ש (סק"ל) מ"ש בשם תוס' קידושין (דף י"ט) דצ"ל לה בהנאת מחילת מלוה. ועיין בשמ"ק כאן בסוגיין בד"ה ישנה לשכירות שכתב דאומן גרע ממשכון ממש הואיל דלא אתא לידי' בתורת משכון ומש"ה לא מיחשב זה כמו קידשה במשכון דידה ועיין לעיל בסוגיא [אונ"א] מ"ש בדברי הרמב"ן ועיין בחמ"ח שם (ס"ק כ"ז) ובב"ש (סק"מ) הביא פלוגתא בזה בין הרי"ו והר"ן יעש"ה והרבה י"ל בזה:
והנה זוכר אני כי הארכתי אשתקד בחידושי כאן והבאתי דברי המקנה בזה כמדומה בק"א (על סי' כ"ח סי"א) מ"ש ע"ד התוס' הללו ואינו זוכר מה שכתבתי בזה. וכעת עיינתי עוד בזה ונלע"ד לפרש כוונת התוס' בפירוש הראשון ובהקדם דהנה אם נאבד החפץ מן האומן אפילו אם נאבד באונס באופן שפטור מלשלם מ"מ יש לומר דא"צ לשלם לו שכרו שכר המלאכה דהא סוף סוף לא הגיע לידו כלום ומכ"ש כשנאבד או נגנב באופן שחייב האומן לשלם דאז למ"ד אומן קונה בש"כ א"צ האומן לשלם רק דמי עצים בלבד כמו שהי' שוה בשעה שנתן לו ואפילו למ"ד אין אומן קונה בש"כ דצריך לשלם לו דמי השבח שנשבח מכח המלאכה ג"כ אבל היכא דנאבד או נשבר באונס באופן דהאומן פטור מלשלם דמי העצים והשבח אבל בודאי דאין הבעלים צריכים לשלם להאומן השכר מלאכה עד שיחזיר לו הכלי. ועיין בקצה"ח (סי' ש"ה סק"ב) מ"ש שם ביה. אולם פשטות דברי רש"י בב"מ (דף נ"ח) בד"ה אגרייהו מיהא ליפסדי' מורה כמו שכתבתי וי"ל בזה ועיין לקמן בסוגיא באות [ג"ג אק"א] מ"ש בזה והבאתי דברי הריטב"א ואם אומן קונה בש"כ בודאי דהדין כן ודו"ק. ומעתה י"ל דכוונת התוס' ופירושם הוא כך דסברא הוא שאינה מקודשת במה שמוחל לה שכרו אפילו לא יהא אומן קונה בש"כ אלא מלוה יש לו עלי' והוא מוחל לה והיינו דקשיא להו להתוס' דמה פריך הש"ס במאי מקדשה נימא דמקדשה במחילת המלוה דלא מיבעי' למ"ד אומן קונה בש"כ וא"כ הרי יש לו קצת קנין בגוף הכלי וא"כ בודאי דיש סברא לומר דאם מוחל לה השכר מלאכה שתהי' מקודשת בהנאה זו שמוחל לה שכרו אלא אפילו למ"ד אין אומן קונה בש"כ תיקשי ג"כ דהא עכ"פ מגיע לו ממון שכר מלאכה אצלה והרי הוא מוחל לה ותתקדש בהנאת מחילת מלוה ועל זה כתבו התוס' וז"ל אינה מקודשת שאין דעתה להתקדש עד שיבואו השירים לידה וה"פ הואיל דאם נאבדו מן האומן באונס דאינה צריכה לשלם לו שכר מלאכתו ומש"ה אין רצונה להתקדש עתה בספק ממון הזה הואיל דעדיין לא נודע כלל בבירור אם יבא המעות לידי גוביינא ואין רצונה להתקדש בזה עד שיבואו השירים והנזמים לידה. אמנם לפי תירוץ זה אם האשה תאמר בפירוש שרצונה להתקדש לו בהנאה זו שמוחל לה חוב זה שכר מלאכתו אף שהוא ספק אם יבא לידי גוביינא אם תאמר בפירוש שרצונה להתקדש בזה משמע מדברי התוס' דחלין הקידושין שכן דקדקו בלשונם שאין דעתה להתקדש כו' משמע הא אם תאמר בפירוש שרוצית להתקדש חלין הקידושין ולכאורה בעי טעמא למה יחולו הקידושין אם תאמר בפירוש כן ויש לומר בזה דהטעם הוא דהוה כמו ענין טובת הנאה והכונה בזה למשל אם יבא לידי גוביינא יהי' שכרו עשרה זהובים ועתה שהוא ספק אם תצטרך לשלם הרי הזכות הזה שוה חמשה זהובים וא"כ כשהוא מקדשה בהנאה זו שמוחל לה החוב הזה אשר יוכל להיות שיבא לידי גוביינא הוי כמקדשה בחוב שהוא חמשה זהובים ומקודשת בהנאת מחילת המלוה. אולם י"ל דאינה מתקדשת בזה הואיל דעתה אין זה חשיב ממון גמור וי"ל בזה:
מיהא י"ל דיכול לקדשה בזה ורק דהקידושין הם תלויין ועומדין בספק אם יבא הדבר לבסוף לידי תשלומין חלין הקידושין למפרע ואם לא תצטרך לשלם אז לא חלין הקידושין כלל. ואין לומר דיהי' זה נחשב כמקדש בלא עדים הואיל דאין העדים יודעין בשעת הקידושין וכמ"ש הגמ"ר הובא בחמ"ח וב"ש (סי' ל"ה) באהע"ז ז"א דדוקא אם העדים היו יכולין לידע אז בשעת מעשה הקידושין ולא ידעו אז לא חלין הקידושין אבל אם לא יכלו לידע אז בשעת מעשה הקידושין בזה שפיר אמרינן דחלין הקידושין ועיין במקנה ובא"מ שכ"כ וכבר האריכו בזה המפרשים וא"כ ה"נ י"ל דחלין הקידושין באופן הזה כשיתברר לבסוף דמגיע לו שכר מלאכתו ממנה וע"ז כתבו התוס' ועוד אור"י שאפילו שניהם רוצים שיחולו קודם הגעת ממון לידה אינה מקודשת כו' והיינו הואיל דכל זמן שלא נתן לה החפץ לידה אינו מגיע לו כלל עדיין שכרו ורק בעת שמוסר החפץ לידה אז הוא דצריכה לשלם לו וא"כ קודם שמסר החפץ לידה אינו יכול לקדשה בו והרי זה דומה לאומר לה הרי את מקודשת לי בזה שאתן לך ועדיין לא נתן לה וא"כ מה מהני שיאמר לה בשכר הנאת מחילת מלוה הלא עדיין הלואה אין כאן כלל וא"כ פשיטא דאין שום סברא לומר דיהי' חלות להקידושין ע"י הנאת מחילת המלוה ושפיר פריך הש"ס במאי מקדשה כנלע"ד בפירוש דברי התוס':
ובזה מיושב היטב קושית הפ"י כאן על תירוץ הראשון שבתוס' שהקשה ממ"ש התוס' במס' קידושין (דף י"ט ע"א) בד"ה במלוה דהאי דקידשה במלוה שיש עלי' משכון היינו אעפ"י שאינו מחזיר לה המשכון אלא שא"ל התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה וקמ"ל דסד"א כיון דאיכא משכון לא סמכה דעתה עד שיחזיר לה קמ"ל דאפ"ה מקודשת וא"כ למה כתבו בפשיטות כאן דבכה"ג לא סמכה דעתה ואינה מקודשת וכתב לתרץ דכיון דאמרה עשה לי שירים משמע שאינה רוצה להתקדש עד שיגיעו לידה ע"ש ותירוצו דחוק קצת. אולם עיקר קושייתו נוכל ליישב בפשיטות דבשלמא התם במלוה שיש עלי' משכון דהרי החוב הוא בבירור שהרי בודאי מגיע לו החוב ואין שום אופן אשר לא תצטרך לשלם משא"כ הכא דהוה ספק בעיקר החוב כלל וזה הוא סברת התוס' ודו"ק היטב בזה:
וראיתי אח"כ בשמ"ק כאן בד"ה ישנה לשכירות וז"ל איכא למידק דהא מלוה שיש עלי' משכון הוא שהרי אומן תפיס לי' אאגרי' וכדאמרינן כפ' האומנין ואמרינן בפ"ק דקידושין (דף י"ט) דהמקדש במלוה שיש עלי' משכון מקודשת מדר"י בר"י כו' ונ"ל שלא אמרו מקדש במלוה שיש עלי' משכון מקודשת אלא במשכון שמשכנו בידו בעל המשכון שקנאו או מדר' יצחק כו' או מדר"י בר"י אבל אומן אין הכלי משכון בידו אלא דאיהו תפיס מנפשי' אאגרי' כו' עכ"ל. והנה קושית השמ"ק הי' על אותה שעה שמחזיר לה החפץ דאז בודאי מגיע לו השכירות ואמאי סברי רבנן דאינה מקודשת ואין מזה דחי' להסברא שכתבתי לעיל:
ב והנה התוס' כתבו עוד ועוד אור"י ונראה לו עיקר שאפי' שניה רוצים שיחולו קודם הגעת ממין לידה אינה מקודשת אע"פ שנתחייבה לו ראשון ראשון לפי שישנה לשכירות מתוע"ס כיון שאין יכול לתובעה בדין שכרו עד שיגיע הממון לידה ואין חשיב כנותן לה כלום בתחילתו עד שתבא שעה שיכול לתובעה בדין כו' עכ"ל התוס'. ולכאורה יש לדקדק בדברי התוס' כי לקמן בד"ה אב"א דכ"ע ישנה לשכירות מתוע"ס דאי אינה אלא לבסוף כיון שנגמרה כל המלאכה שאין מתחייב שכרו אלא הכל יחד ואז מוחל לה בחירת קידושין לא חשיב מלוה עכ"ל. אבל למ"ד ישנה לשכירות מתוע"ס אז חשיב מלוה גם קודם שהחזיר לו החפץ ולסברת התוס' הנ"ל דכ"ז שלא החזיר לה אינו יכול לתובעה כלל א"כ גם אם נימא ישנה לשכירות מתוע"ס ג"כ לא הוי מלוה כלל ולכאורה י"ל בזה:
והנלע"ד בזה כי אף לסברת התוס' הנ"ל דאינו יכול לתובעה קודם שמחזיר לה החפץ כו' לא הוה הפירוש דאז היא דמתחייבה לו אבל מעיקרא לא היתה מחויבת כלל ורק דסברת התוס' הוא דכשמחזיר לה אח"כ אז נעשית מלוה למפרע משעה שעשה המלאכה דהיינו אם אמרינן ישנה לשכירות מתוע"ס משעה שעשה המלאכה בפרוטה אז הוה מלוה על הפרוטה וכל זמן שלא החזיר עדיין לאו שם מלוה לגמרי עלה ורק אח"כ כשמחזיר לה החפץ אז נעשה מלוה למפרע. וכ"כ רש"י ז"ל בהדיא במס' קידושין (דף מ"ח (סוף ע"א) בד"ה אלא במקדש במלוה קמיפלגי והכא מאי מלוה איכא דקסברי כולהו ישנה לשכירות מתוע"ס כל פרוטה ופרוטה כשנגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל בשכירות עשיית המלאכה הילכך כשמחזירין לה ההוא הוי לה מלוה למפרע עכ"ל. ובזה מובן מ"ש התוס' דאפילו למ"ד ישנה לשכירות מתוע"ס מודה דאין משתלמת אלא לבסוף דכתיב כשכיר שנה. בשנה ולכאורה לפמ"ש התוס' דאינו יכול לתובעה אלא כשמחזיר לה א"כ פשיטא דאז הוא דמשלם. וגם יש לדון איפכא דהואיל דישנה לשכירות מתיע"ס מדוע ישתנה לענין התשלומין דאין משתלמת אלא לבסוף אילם לפי האמור מובן שפיר דכשמחזיר לו החפץ אז נעשה מלוה למפרע משעת מלאכה כל פרוטה ופרוטה ומש"ה אינה משתלמת אלא לבסוף משום דלא נגמר החיוב לגמרי לשלם כל זמן שהחפץ ביד האומן. ונוכל לומר דנפקי להו להתוס' סברא זו משים דהא מקרא דשכיר שנה בשנה ילפינן דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וא"כ תיקשי לכאורה למ"ד ישנה לשכירות מתוע"ס ומשום זה הוכרחו התוס' לומר דאם אמרינן ישנה לשכירות מתוע"ס מ"מ אינו יכול לתובעה עד שמחזיר לה החפץ והיינו משום דחזינן דאינו משתלם אלא לבסוף ומעתה לא סתרו התוס' אהדדי ולא קשה על התוס' כלל ודו"ק:
ולפ"ז נוכל לומר דלהתוס' אם מקדשה בהנאת מחילת מלוה שלא הגיע עדיין זמ"פ ג"כ מקודשת משום דכבר הוה מלוה אכל גבי אומן עדיין לא נגמר שם מלוה עלה עד שיחזיר לה החפץ ואז הוא דהיה שם מלוה עלה למפרע והאיך שייך לומר עלה הנאת מחילת מלוה כי עדיין אינה מחייבת לו כלל לשלם רק כשמחזיר לה החפץ הוה למפרע שם מלוה עלה. אח"כ ראיתי במח"א (הל' קנין מעות סי' ג') הביא דברי התוס' הנ"ל וז"ל ונראה קצת מדברי התוס' בב"ק (דף צ"ט) דהיינו דוקא במלוה שהגיע זמנה להתבע אבל אם לא הגיע זמנה כיון שאין יכול לתובעו בדין עדיין לא חשיב כנותן לה כלום וכן נראה לדקדק ג"כ מדברי הרא"ש פ"ק דקידושין כו' והאריך בזה. והנה כוונת המח"א ע"ד התוס' הנ"ל וכמו שרצה הב"ש (בסי' כ"ח סקל"ח) להוכיח כן מדברי התוס' דבמקדש בהנאת מחילת מלוה שלא הגיע עדיין זמן הפרעון אינה מקודשת ע"ש. אולם לפי מה שפירשתי י"ל גם להתוס' הוה הדין דמהני שפיר אם מקדשה בהנאת מחילת מלוה אף שעדיין לא הגיע זמן הפרעון. ולפ"ז הי' אפשר לומר דבר חדש דאם מקדשה בהנאת מחילת מלוה יו ואח"כ מחזיר לה החפץ אולי חלין הקידושין למפרע משעה שקידשה בהנאת מחילתה והתוס' שכתבו דאינה מקודשת בהנאת מחילת המלוה משום דלאו מלוה הוא עדיין כתבו זה על הא דפריך הש"ס מכלל דלר"מ אותה ממון נמי לא והיינו שיחולו אז הקידושין לגמרי אף כי לא החזיר לה אותה ממון ג"כ פריך שפיר במה מקדשה וע"ז כתבו התוס' דלא נוכל לומר דמקדשה בהנאת מחילת מלוה משום דעדיין לאו שם מלוה היא דאינו יכול לתובעה עד שמחזיר לה החפץ והיינו דלא חלין אז הקידושין לגמרי באותה שעה אבל לעולם דנוכל לומר דאם אח"כ מחזיר לה החפץ דתלין הקידושין למפרע בהנאת מחילת מלוה כי כשמחזיר לה נגמר המלוה למפרע אח"ז ראיתי בקצה"ח (סי' ע"ב סקכ"ג וסי' קכ"ו סקי"ג) שפי' כן דברי התוס' דאם ישנה לשכירות מתוע"ס היינו דכשמחזיר הכלי נעשה מלוה למפרע ומתרץ ביה קושית הש"כ שם (בסי' קכ"ו) יעוש"ה:
ועיין במרדכי ב"מ פרק א"נ (סי' שי"ח) וז"ל מסקינן שכירות אינה משתלמת אלא בסוף ודוקא לענין דלא ישלם בעה"ב שכרו עד שיעשה הכל מיהו ישנה לשכירות מתיע"ס לענין דמיד שעשה השכיר קצח מן המלאכה ועולה שכרו עד כדי ש"פ יכול לקדש בו אשה עיין בתיס' פרק הגוזל קמא כו' עכ"ל. יעיין בש"ע אהע"ז (סי' כ"ח סט"ו) הובא ברמ"א דברי המרדכי הנ"ל והרמ"א מפרש דברי המרדכי דמיירי בקנין דאל"כ בודאי דלא היו חלין הקידושין הואיל דישנה לשכירות מתוע"ס הי"ל מלוה כצ"ל בכוונת הרמ"א שמפרש דברי המרדכי שהי' בקנין דוקא אלא דאכתי אינו מובן מה מועיל שהי' קנין הלא סוף סוף הוה מלוה וי"ל בזה:
ולולא דמסתפינא אולי י"ל דכוונת המרדכי הוא ג"כ אם מקדשה בהנאת מחילת מלוה זו ואח"כ מחזיר לה הכלי חלין הקידושין למפרע ויהי' חילוק בין ישנה לשכירות מתוע"ס או אינה לשכירות אלא בסוף דאם אינה לשכירות אלא לבסוף א"כ כל כמה דלא גמר למלאכה אינו מגיע לו כלל שכירות וא"כ כי מקדשה קודם גמר המלאכה אין שום חלות להקידושין לחול כלל ואם ישנה לשכירות מתוע"ס כי מקדשה אז כשכבר עשה מקצת מלאכה ניהא דאינו יכול לקדשה אז מ"מ כי מקדשה בהנאת מחילת המלוה מקודשת אבל דוקא בהנאת מחילת המלוה ואף דאינה משתלמת אלא לבסוף וא"כ עדיין אינו מחויב לשלם יש לומר כי מחזיר אח"כ הכלי אז נגמר המלוה למפרע משעה שנגמר המלאכה כדי פרוטה וחלין הקידושין למפרע וי"ל בזה ועיין לקמן (בדף ל"ט ע"ב) בסוגיין [אוג"ז אק"א] מ"ש בזה:
[נג]
א שם אלא הכא בישנה לשכירות מתוע"ס קמיפלגי ר"מ סבר אינה לשכירות אלא לבסוף ורבנן סברי ישנה לשכירות מתוע"ס ופירש"י ישנה לשכירות מתוע"ס כיון שעלה שכרו לפרוטה נתחייבה לו מיד פרוטה והי"ל מלוה גבה כו' ע"ש ובד"ה אינה לשכירות כי מהדר לה ניהלי' הלכך לאו מלוה הוא עכ"ל. ועיין בתוד"ה ואב"א וז"ל דאי אינה אלא לבסוף כיון שנגמרה כל המלאכה שאינו מתחייב שכרו אלא הכל יחד ואז מיחל לה בתורת קידושין ולא חשיב מלוה כו' עכ"ל. והנה זה הוא החילוק בין ישנה לשכירות כו' או אינה לשכירות דבישנה לשכירות דהוה מלוה משום דמתחייב בשכירות מיד כי נגמר בפרוטה ואף שלא החזיר עדיין החפץ לידה ואם אמרינן אינה לשכירות אל לבסוף לא מתחייבה בשכירות עד דמחזיר לה החפץ ואי מקדשה בשעת חזרת החפץ ולאו שם מלוה עלה כלל דכל זמן שלא החזיר לה החפץ אינה מחייבת כלל לשלם לו אף שכבר נגמר החפץ דאל"כ אכתי שם מלוה עלה וכ"כ הריטב"א במס' קידושין (דמ"ח) וז"ל והא דאמרינן מ"ס אינה לשכירות אלא לבסוף פירוש בסיף כשמחזירי לבעלים דאי בסוף כשמשלים מלאכתו א"כ מיד נעשה מלוה וכי מהדר לה הוה מקדש במלוה אלא ודאי כדאמרן עכ"ל ולפ"ז אם נאנס החפץ קודם שהחזירו לי פטור מלשלם לו שכרו משים דעדיין לא נתחייב לו לשלם עד שמחזירו לו כן הי' נראה לכאורה:
והנה הריטב"א שם בתחילת דבריו וז"ל ואם לא עשה אלא מקצת משתלם לפי חשבון וכן אם נאנס הכלי משתלם מן הבעלים דמלוה הוא גבייהו מיהא אין זמנו ליפרע אלא בסוף כו' עכ"ל. ועיין ב"ש (סי' כ"ח ס"ק ל"ח) הביא דברי הריטב"א הללו ושהובא בש"כ (סי' קכ"ו ס"ק ע"ש כב"ש והנה הריטב"א כ"כ לפי השיטה דישנה לשכירות מתוע"ס דאז ניהא דאינה משתלמת אלא בסיף מ"ח אם כבר כלה מלאכתו אז הוא מחויב לשלם לו שכרו אפילו אם לא החדר לו החפץ עדיין אבל למ"ד אינה לשכירות אלא בסוף והיינו כשמחזיר לו החפץ א"כ כל שלא החזיר לו החפץ לא מחויב כלל לשלם שכרו וליכא שום חיוב עליו כלל וה"ה אם נאנס החפץ ג"כ פטור לגמרי מלשלם שכרו משום דהא לא החזיר לו החפץ. י"ל בדברי הב"ש שם וקצרתי:
אולם ראיתי בקצה"ח (סי' ש"ה) הביא דברי שו"ת חוט המשולש בשמעון שנתן לראובן זהב להתיכו ולעשות ממנו אצעדה ושמעון מסייע בהתכתו ואח"כ לא נמצאת האצעדה ולא נודע מה הי' לי ומסיק בסוף התשובה אמנם מצד מה שנתעסק עמו במלאכה נראה פשוט דהוה שמירה בבעלים כו' א"כ דבר פשוט הוא דהוה פשיעה בבעלים לפטור כו' ומאחר שהוכחנו שהוא פטור נראה פשוט שחייב שמעון לשלם לי דמי פעולתו בדיני ודיינא עכ"ל. וכתב הקצה"ח עלה ונראה דאע"ג דשמירה בבעלים פטור אפילו מפשיעה אבל שכרו מיהא מפסיד דלא גרע מעבדים ושטרות והקדשות דנשבעין ליטול שכרן כמבואר בפ' הזהב ובש"ע (סי' ש"א) וכל שלא שמר כראוי מפסיד שכרי ואפילו בשמירה בבעלים. אלא דנראה דהיינו דיקא היכא דנתן לו שכר לשמור א"כ כל שלא שמר כראוי אפילו שאין בו דין שמירה אבל שכרו מיהא מפסיד כיון שלא עשה מלאכתו ששכרו לכך לשומרו כתורת ש"ש. אבל אימן שנוטל שכר עבור מלאכתו אלא דהיא ממילא ש"ש כמו שיכר כיון דנהנה וכמ"ש (בסי' ש"ו סק"א) וא"כ כיון דעשה מלאכתו מלאכת אומן ונאבד בענין שהוא פטיר כגון שהיו בעלים עמו א"כ הי"ל כמי חזרה ליד בעלים וכאלו נאנס דהי"ל כמו חזרה ליד בעלים וצריכין לשלם שכרן ט' ואכתי צ"ע כיון דקיי"ל אינה לשכירות אלא לבסוף והיינו לאחר חזרה כמבואר בתוס' פ' הגוזל (דף צ"ט) ונהי דאונסין הוי חזרה אבל פשיעה דלא הוי חזרה נהי דפטור כיין והשלמת המלאכה היא עד לאחר חזרה הי' לו לשומרו עכ"ל. והנה הרי שהעיר הקצה"ח מדברי התוס' דכאן ואפ"ה כתב דבאונסין חייב ומשום דהי"ל כמו חזרה. ולע"ד לא אבין דהא קיי"ל דאונסא נהי דהיה כמאן דלא עבר מ"מ הוה כמאן דלא עביד ועיין בש"כ ח"מ (סי' כ"א) האריך בזה וא"כ היכי מיחשב אונסין כמו חזרה:
שוב ראיתי בנתה"מ שם (סי' ש"ה סק"א) חולק על הקצה"ח ודעתו דפטור מלשלם שכרו אם נגנב והי' בבעלים ועיקר סמיכתו ע"ד התוס' דב"ק כאן ע"ש וא"כ ה"ה אם נאנס ג"כ פטור משים האי טעמא. ועין קצה"ח (סי' ש"ו סק"ר) דמסיק אם נאבד הכלי אי נגנב מן האומן דבודאי אינו משלם לו שכרו אבל אם נאנס או חייב הבעה"ב לשלם לו שכרו ע"ש. ולכאורה אמאי הא אונסא כמאן דלא עביד. מיהא י"ל זהו דוקא אם היינו אומרים אינה לשכירות אלא לבסוף אז לא נתחייב כלל לשלם עד שמחזיר לו החפץ אבל אם ישנה לשכירות כו' אז כשנגמר הכלי מתחייב לשלם לי וא"כ לדידן דפסקינן ישנה לשכירות יעיין באהע"ז וסי' כ"ח סס"י) וביו"ד (סי' קמ"ג ס"ב) וא"כ שפיר מחייב לשלם לו אם נאנס וצ"ע על הקצה"ח והנתה"מ דנקטו הלשין דקיי"ל אינה לשכירות. מיהא לפמש"ל [אוג"ב אק"ב] דגם אם נירא ישנה לשכירות מתוע"ס היינו כשמחזיר לו אח"כ החפץ נגמר החייב למפרע אבל בשלא מחזיר לו ליכא שים חיוב אכתי י"ל בזה:
וראיתי בריטב"א קידושין שם בגליון ציין חותני הגאון מו"ה ישכר ז"ל עלה לעיין במס' כתובות (דמ"ג ע"א). וכוונתו היא דקאמר שם מעשה ידי' ומציאתה אע"פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין כו' כל הסוגי' ואם לא גבתה דהיינו אה לא החזירה עדיין החפץ בחיי האב אמאי הוי של אחין הא אם אינה לשכירות אלא לבסוף א"כ כל ימן שלא היזדרה החפץ עדיין איני מגיע לה השכירות. אולם י"ל דהתם מיירי שכבר החזירה החפץ בחיי האב או בשכיר יום וז"פ:
ב ועיין בהירי"ד על מס' קידושין שם בד"ה ישנה לשכירות וז"ל אי קשיא התינח פרוטות הראשונות הויין מלוה תתקדשה מיהת בפרוטה אחרונה דאתיא שם נחר כלי דליכא למימר דחצי פרוטה הראשון שבפרוטה האחרונה הוי מלוה ולא נשאר פרוטה עם נחר כלי דכל פחות מפרוטה לא חשיב לאקרויי מלוה ולעולא בפרוטה אחרונה תתקדש. תשובה גם פרוטה האחרונה הוי מלוה גבה עד שיגיע כלי לידה דאע"ג דלא יהיב לה כלי מכי גמרה אתחייבה לי' בהאי פרוטה כו' אבל למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף אע"ג שגמר כל הכלי אינה מתחייבת לו כלום עד שיתן לה הכלי והלכך לאו מלוה היא עכ"ל. והנה מפורש גם בתורי"ד כאן דלמ"ד אינה לשכירות כו' לא מחייב עד דמחזיר לו החפץ ועיין פירש"י קידושין (דף מ"ח ע"ב) בד"ה אינה לשכירות ע"ש והוא פשוט כן. וכ"כ הב"ש (בסי' כ"ח ס"ק ל"ח) דאי אינה לשכירות אלא בסוף לא הי' נעשה מלוה כלל ולא הי' חל שם שכירות עד שיתן לידה החפץ כן הוא בפירש"י והר"ן ולא כפרישה עכ"ל ואין ספר הפרישה בידי לעיין בו:
אולם ראיתי ברשב"א מס' קידושין (דף מ"ח) לא כן דעתו רק דתיכף כשנגמר הכלי אף שלא החזירם לה חלין הקידושין מיד בגמר הכלי עיי"ש שהאריך בזה ולבסוף רצה לומר דהקידושין מתחילין בגמר כלי ונגמרין כשמסדר לה הכלי והוסיף עוד דאפילו אם בא אחר וקידשה קודם חזרת הכלי לידה ואח"כ החזיר לה האומן הכלי פקעי קידושי שני וגמרי קידושי ראשון. אולם זה דוקא למ"ד אינה לשכירות אלא בסוף אבל למ"ד אומן קונה בש"כ וסובר ישנה לשכירות מתוע"ס אז אין הקידושין חלין כלל עד שמחזיר לה החפץ יעוש"ה וא"כ דעת הרשב"א בפי' הראשון דמיד שנגמר הכלי חלין הקידושין לגמרי וא"כ ע"כ דאז כבר נתחייב לשלם להאומן אע"פ שעדיין לא החזיר להבעלים הכלי. ובדברי הרשב"א הנ"ל הארכתי לקמן בסוגיין [אוג"ר אק"ב ג"] ע"ש:
ובעיקר קושית התורי"ד מ"ש דליכא למימר דחצי פרוטה הראשון שבפרוטה האחרונה הוי מלוה כו'. הקשה השעה"ח (בפ"ה מהל' אישות ה"כ) דבמס' ע"ז מבואר ההיפוך דקאמר שם (בדף י"ט ע"ב) הגיע לכיפה כו' אלא אמר רבה בר עולא לא נצרכה אלא במכוש אחרון ע"א מאן קא גרים לה גמר מלאכה ואימת הויא גמר מלאכה כמכוש אחרון מכוש אחרון לית בה ש"פ אלמא קסבר ישנה לשכירות מתוע"ס ע"כ. והרי מבואר דמחלקין הפרוטה האחרונה לחלקים שהרי הואיל דמכוש אחרון לית בי' ש"פ מותר ולהתורי"ד דלא מחלקינן הפרוטה לחלקים א"כ ליתסר עכ"פ פרוטה אחת כו' עי"ש שהניח בצ"ע ובאמת היא פליאה עצומה על התורי"ד ז"ל:
ובילדותי דנתי לתרץ קושית השעה"מ הנ"ל דיש חילוק בין קידושין ובין ע"א דבשלמא גבי ע"א שפיר קאמר הש"ס דאפילו על חצי פרוטה נמי חשיב מלוה כיון דהוא יודע שאם נאמר דלא חשיב מלוה בפחות מפרוטה ממילא אמרינן דכל פרוטה ופרוטה הוי מלוה א"כ יהי' כל פרוטה אחרונה נאסר דהא במכוש אחרון הוא דהוה ע"א וממילא אמרינן שדעתו שכל חצי או רביע ושליש פרוטה ליהוי מלוה כדי שלא יפסיד כל הפרוטה ושפיר קאמר התם הש"ס אימת איתסר בגמר מלאכה ואימת הוי גמר מלאכה במכוש אחרון מכוש אחרון לית בי' ש"פ ומש"ה ממילא מותר כל הפרוטה [ועיין בב"ח יו"ד (ס' קמ"ג) מ"ש בזה]. אבל הכא גבי קידושין אמרינן דדעתו על כל פרוטה דכיון שלא יפסיד או משום שהוא רוצה לקדשה וקידושין אינו בפחות מפרוטה ומש"ה אמרינן דאינו רוצה שתהי' מלוה בפחות מפרוטה ושפיר כתב התורי"ו שאין סברא לומר כן ע"כ ממ"ש בילדותי:
אלא דאכתי יש להשיב על זה דאם נימא דתליא בדעתו ורצונו של האומן א"כ הי"ל לומר דבקידושין אין דעת האומן כלל שתיעשה מלוה כל פרוטה ופרוטה כדי שיחולו הקידושין לכ"ע אפילו אם נימא ישנה לשכירות מתוע"ס:
והנה נהירנא כי העירותי בזה ליישב קושית השעה"מ הנ"ל עפ"ד התוס' שם במס' ע"ז בד"ה ממש אחרון וז"ל וא"ת ח"ח הלא הוא אסור ליהנות מדמי ע"ז אפילו בפמש"פ ואם כן נמצא איסור מעורב בשכרו וי"ל כיון דבשביל מכוש זה האחרון לא הי' העכו"ם נותן ממנו משכירותיו פחות א"כ אין לו עליו שכר ע"א כלל כו' ע"ש ופי' הדברים דהא לא הוי ע"ז עד לגמרי לגמרי ולא יוחסר אפילו מכוש האחרון ואינו נוטל כלל בשכרו בשביל מכוש האחרון כיון דאף אם יוחסר המכוש האחרון ג"כ ישלם לו כל שכרו ואינו נהנה כלל מן איסור הנאה וא"כ הוה הפי' בגמ' לא נצרכה אלא במכוש אחרון דהא מאן קא גרים לה שיהי' ע"א מכוש אחרון שהוא גמר מלאכה ומכוש אחרון לית בי' ש"ט וא"כ אף כי לא יעשה הישראל מכוש האחרון ג"כ ישלם לו העכו"ם כל דמי השכירות ואינו נהנה כלל מע"א וא"כ לא מחלקינן כלל פרוטה האחרונה לחלקים ורק למשל אם בשביל שלשה הכשות עולה בשכרו פרוטה לפי החשבון ואם לא יכיש המכוש אחרון שעולה לפי חשבון שליש פרוטה לא יפחות לו העכו"ם וא"כ נוטל בשביל שני הכשות מן הפרוטה אחרונה פרוטה שלימה אף שאינו מגיע לו בעד השני הכשות הללו רק שני שלישים מפרוטה ואינו נהנה כלל מאיסורי הנאה והא דקאמר הש"ס ש"מ ישנה לשכירות מתוע"ס ה"פ דא"א אינה לשכירות אלא לבסוף א"כ אינו מגיע לו שכרו עד שמחזיר לו החפץ [ואם הוא בנין בקרקע עד שמוסר לו הבנין ואז הוא דמגיע לו שכרו ועיין בנתה"מ (סי' ש"ו סק"ד) שכתב דאם קלקל הבנין ג"כ אמרינן אומן קונה בש"כ וא"ל לשלם לו מה שהשביח ע"ש וא"כ לענין אינה לשכירות אלא לבסוף ג"כ הדין כן שאז כשמוסר האומן הבנין להבעלים אז מגיע לו שכרו וא"כ אף אם הע"א הוא בנין בקרקע והיינו שהכיפה עצמה היא א"א ג"כ א"ש וי"ל בזה ודו"ק] ואז הרי הוא אסור בהנאה והי' אסור לו לקבל שכרו. וא"כ ל"ק כלל קושית השעה"מ על התורי"ד הנ"ל דשפיר נוכל לומר כסברת התורי"ד הנ"ל דלא מחלקינן פרוטה לחצאין לומר בי' ישנה לשכירות חתופ"ם ומגיע לו חצי פרוטה במלוה והתם במס' ע"ז דמותר לו לקבל שכרו הוא משום דניטל כל הפרוטה עבור שני הכשות אף שחסר מכוש אחד אין העכו"ם מעכב מלשלם לו גם אם הי' חסר המכוש האחרון ודו"ק:
ג והנה בעיקר קושית התוס' שם במס' ע"ז דהלא הוא אסור ליהנות מדמי ע"ז כו'. י"ל בזה דהנה באמת י"ל דהא אפשר להשליך פרוטה לים המלח בעד גמר המלאכה שאז הוא דנעשה ע"א ולמה הוצרך הש"ס לומר דמכוש אחרון לית בי' ש"פ. וגם די"ל דאם ישליך פרוטה אחת יהי' מותר מטעם ברירה הואיל דלא הי' ניכר מעולם הפרוטה האסורה וכמ"ש התוס' במס' תמורה (דף למ"ד) ד"ה ואידך ע"ש. אלא דלשון שכרו מותר משמע דכל שכרו מותר ומש"ה הוצרך הש"ס לומר הטעם דמכוש אחרון לית בי' ש"פ. והנה לכאורה י"ל דנימא דהפרוטה האסורה נתבטלה ברוב פרוטות של היתר דהא אין אסורה בהנאה רק פרוטה אחת של גמר המלאכה ושאר כל השכר הכל מותר ונימא דנתבטלה ברוב כדין יבש ביבש דבטל ברוב. וצ"ל הואיל דמטבע חשוב ולא בטיל וכמ"ש התוס' בסוף מס' מעילה והכ"מ (בפ"ז מהל' מעילה ה"ו) ועיין במלמ"ל שם שהאריך בזה. והנה זה שייך דוקא אם פרוטה שלימה אסורה בהנאה אז שייך לומר דלא נתבטלה הואיל דהוא דכר חשוב וגם הוה נדבר שבמנין ועיין במלמ"ל שם בסוף דבריו מ"ש בזה אבל אם רק חצי פרוטה אסורה אין עלה שם חשיבות כלל ושפיר נתבטלה ברוב פרוטות דהיתר. ואף לפמ"ש המלמ"ל שם דהואיל דיכול להוציא האיסור מתוכו הוה כניכר האיסור עייש"ה ג"כ י"ל דעל חצי פרוטה לא שייך לומר דיכול להוציא האיסור מתוכו דלא הוי עלה שם איסור הואיל דהוא רק כמו חצי שיעור וגם לא הוי כניכר האיסור ומיושב שפיר קושית התוס' הנ"ל. אלא די"ל מה שלא תירצו התוס' כן ואולי י"ל דלא ניחא להתוס' בזה משום דא"כ היל"ל דאסור ליהנות מן כל הממון ביחד שאז סוף סוף נהנה מאיסורי הנאה וי"ל בזה. מיהא י"ל דהואיל דנתבטל א"כ נהפך האיסור להיתר לגמרי ומותר לו ליהנות גם מכולם ביחד מדינא וגם דלא הוי רק חצי פרוטה דאיסור ולא פרוטה שלימה והוה רק כמו חצי שיעור וכמ"ש לעיל ומותר לו ליהנות מהכל ביחד והרבה י"ל עוד בזה ואולי י"ל עוד בזה דע"כ לא אמרינן דמטבע לא בטילה אלא דוקא אם הוא מטבע נפרדת של איסור אבל היכא דפרוטה של איסור נכללת במטבע של כסף של היתר שאין האיסור דבר נפרד לא שייך בכה"ג שם חשיבות על חלק מהמטבע דלא יתבטל ועיין בחידושי רעק"א ז"ל בסוף הספר בליקוטים על מס' תמורה (דף ל') ובמהרי"ט (ח"א סי' ה') שציין הגאון ז"ל לעיין שם וקצרתי:
[נד]
א שם ואב"א דכ"ע ישנה לשכירות מתוע"ס והכא במקדש במלוה קמיפלגי כו'. כתב הרמב"ם (בפ"ה מהל' אישות ה"כ) הרי אח מקודשת לי במלאכה זו שאעשה עמך ועשה אינה מקודשת אא"כ נתן לה פרוטה משלו לפי שהשכירות יזכה בה הפועל מתוע"ס כ"ז שיעשה מקצת מן המלאכה זוכה במקצת מן השכר ונמצא השכר כולו מלוה אצלה והמקדש במלוה אינה מקודשת עכ"ל. ובלח"מ הקשה דלקמן (בהכ"נ) האומר לאשה התקדשי לי בדינר והרי זה המשכון בידך עד שאתן הדינר אינה מקודשת לו לפי שלא הגיע הדינר לידה ולא המשכון נתן להיותו שלה ה"נ כיון דבשעת אמירה לא הגיע כלל לידה אינה מקודשת וא"כ אפילו שאינה לשכירות אלא לבסוף אין כאן קידושין כלל ואיך כתב הרב הטעם מפני שישנה לשכירות מתוע"ס כו' יע"ש מה שתירץ דאעפ"י שלא נתן בידה כלום כיון שהוא מקדשה עתה לכשיתן לה שתתקדשי לי הוי מקודשת אבל בנתן לה משכון דעתו לקדשה מעכשיו ומש"ה לא חלין כלל הקידושין עכ"ד הלח"מ. ולכאורה אינו מובן כלל התירוץ במ"ש דמקדשה עתה לכשיתן לה מקודשת והלא עתה בשעת אמירה בשכר שאעשה לא חלין הקידושין עדיין דהרי לא עשה עדיין המלאכה ובמה חלין הקידושין כשגמר מלאכתו ואפילו אם נתן לה מ"מ הרי לא אמר כלל אם לא שנסמוך על אמירה הראשונה ויהי' נחשב כמו עסוקין באותו ענין וכן הוא סברת הט"ז בסי' כ"ח ויבואר אי"ה לקמן. אלא דלא זכיתי להבין כלל קושית הלח"מ הנ"ל על הרמב"ם דהא הי' מצי להקשות קושיא זו על הגמ' שהרי הרמב"ם לא הוסיף כאן כלום מדילי' רק פסק כהלכה דהא בב"ק כאן ובקידושין קאמר הש"ס רבא אמר דכ"ע ישנה לשכירות מתוע"ס ודכ"ע המקדש במלוה אינה מקודשת ודכ"ע אין אומן קונה בש"כ והב"ע כגון שהוסיף לה נופך משלו ר"מ סבר מלוה ופריטה דעתה אפרוטה ורבנן סברי דעתה אמלוה ופסק הרמב"ם כר"מ דדעתה אפרוטה ומשום דהש"ס בקידושין מסיק כן להלכה וא"כ תיקשי קושית הלח"מ על הגמ' למה הוצרך רבא לומר דכ"ע ישנה לשכירות מתוע"ס אפילו אם אינה לשכירות אלא בסוף ג"כ אינה מקודשת בשכר שאעשה משום דבשעת אמירה לא הגיע כלל לידה והרי זה דומה לנתן לה משכון דאינה מקודשת משים מנה אין כאן משכון אין כאן:
ואולי ה' אפשר לומר דכוונת הלח"מ הוא דהא דנקיט רבא ודכ"ע ישנה לשכירות מתוע"ס ה"ה גם אם אינה לשכירות אלא בסוף ג"כ לא היתה מקודשת משום דבשעת אמירה לא הגיע כלל לידה וכקושית הלח"מ ורק הואיל דרבא סובר להלכה ישנה לשכירות מתוע"ס נקיט כן ויהי' ראי' מזה דפסקינן להלכה ישנה לשכירות מתוע"ס ועיין בתוד"ה ואב"א מ"ש בזה. אלא דאכתי תיקשי באוקימתא ראשונה דמוקי הש"ס כאן דכ"ע אין אומן קינה בש"כ אלא הכא בישנה לשכירות מתוע"ס קמיפלגי דר"מ סובר אין לשכירות אלא בסוף כו' דאמאי לר"מ דסובר אין לשכירות אלא בסוף מקודשת והלא קשה במה מקדשה באמירה זו הלא לא הגיע כלל לידה אז בשעת האמירה בשכר שאעשה עמך ולכאו' י"ל בזה:
ובעיקר קושית הלח"מ אמרתי בנעורי, לתרץ בהקדם מ"ש התורי"ד בקידושין (דף ס"ג ע"א) דקאמר הש"ס ותנא דידן סבר ישנה לשכירות וז"ל ק"ל דהיכי דמי אי דא"ל הרי את מקודשת לי בשכר שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל כדתנן א"כ אע"ג דאמרינן ישנה לשכירות מתוע"ס אמאי אינה מקודשת והא כל פרוטה ופרוטה דעביד קני' לה לשם קידושין ודמי למאי דאמרן בפרקין דלעיל (דף מ"ה) שאם א"ל התקדשי לי באלי אעפ"י שהיתה אוכלת ראשונה ראשונה מקודשת דמדידה קא אכלה וה"נ הכי קאמר לה התקדשי לי בכל הפעולה שאעשה עמך יכל הדברים שאדבר עליך לשלטון שלא גמרי קידושין עד שלא וגמור כל הפעולה ואעפ"י שיש בה כמה פרוטות דכל פרוטה ופרוטה דעביד קניא לה לשם קידושין ואמאי הי"ל מלוה מש"ה נ"ל לפרש דהאי דתנא שאדבר ושאעשה שיריכין הן אלה אבל צריך לומר לה לאחר שדיבר ולאחר שעשה הרי אח מקודשת לי בשכר שדברתי:
ושעשיתי שאין נכון לומר אדם לאשה הרי את מקודשת לי בסלע שאתן לך מחר אי לאחר שעה דבעינן שתהא נתינה בשעת אמירה וה"נ אין נכון לומר התקדשי לי בשכר שאעשה אלא בשכר שעשיתי והכי פרישית בפרקין דלעיל (על דף מ"ח) כו' ע"ש ועיין עוד בתורי"ד שם (על דף מ"ח) בד"ה בשכר שאעשה עמך מקודשת פי' אין אלה דברי הבעל דמה מועיל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בכסף שאתן כו' אלא דברי התנא הם ובשעה שנותן הכלי צריך לומר לה הרי את מקודשת לי בשכר כלי זה עכ"ל התורי"ד. ולכאורה י"ל בדבריו ז"ל דקאמר דבשכר שאעשה הם דברי התנא ומשמע שהוא לא אמר לה כלום תחילה בשכר שאעשה א"כ קשה שהרי הוי תו בשכר שעשיתי ולא מהני דהוי מקדש במלוה. וגם יהיו דבריו סותרין להדדי. ולעד"נ דחסרון הדפוס יש בזה וכצ"ל אלא דברי התנאי הם דהיינו שאמר לה תחילה בשכר שאעשה והינו כאילו הי' זה תנאי שבשכר שאעשה תתקדש לו וגוף הקידושין הם בשעה שנותן לה הכלי ואומר לה בשכר שעשיתי ואע"ג דבשכר שעשיתי בלחודי' לא מהני הואיל דהוה מקדש במלוה מ"מ כי אמר לה תחילה בשכר שאעשה א"כ כשעשה הכלי עשה לשם קידושין ולא נעשה מלוה ומשום דאמירת בשכר שאעשה הם כמו שידוכין וכמ"ש התורי"ד אבל לעולם דשני האמירות בעינן דוקא דתחילה יאמר בשכר שאעשה ואח"כ כשמחזיר לה הכלי יאמר בשכר שעשיתי כן הי' נ"ל לכאורה:
אולם תחילת דברי התורי"ד אינם מסכימים ליה שכתב הלשון אין אלה דברי הבעל דמה מועיל כו' א"כ סובר דהבעל לא אמר כלל בשכר שאעשה וא"כ קשה מאוד דהא אם אומר לה אח"כ בשכר שעשיתי לא חלין הקידושין לגמרי דהא הוי מקדש במלוה. וגם דבריו סותרין להדדי:
וליישב קצת צרכינן לומר דכוונת התורי"ד במ"ש אין אלה דברי הבעל כו' כלומר דא"צ דוקא שיאמר לה בלשון הזה בשכר שאעשה תהי' מקודשת לי ורק כל שלקח הזהב לעשות מהם נזמים וטבעות על דעת קידושין סגי וה"ה אם אדם אחר אמר לו קח הזהב הזה ועשה לה טבעת ותתקדש ולקח הזהב ועשה טבעת אם אח"כ אומר לה בשעת החזרת הטבעת תהי' מקודשת לי בשכר שעשיתי מקודשת משום דהאומן עשה המלאכה על דעת קידושין ולא נעשה מלוה ועיקר הקידושין חלין באמירתו אח"כ בשכר שעשיתי וי"ל עוד בזה. ונוכל להוסיף ולהסביר דברי התורי"ד דע"כ דצריך לומר אח"כ בשכר שעשיתי דאל"כ רק במה שאמר בשכר שאעשה חלין הקידושין הלא עדיין לא עשה עוד המלאכה והוה כמו דשלב"ל. אולם יש סברא לומר דהוה כמו בידו לעשות המלאכה דכל דהוא בידו לא הוי תו דשלב"ל והרבה י"ל בזה. אולם המקנה על קידושין שם העיר בזה ומפרש באחת דברי התורי"ד משום דהוה דשלב"ל אבל עכ"פ מדברי התורי"ד שמעינן דבעינן דוקא שיאמר בשעת חזרת החפץ ליד האשה הרי את מקודשת לי בשכר שעשיתי. וא"כ מיושב ג"כ דברי הרמב"ם דהי' קשה להרמב"ם קושית התורי"ד (בדף ס"ג) הנ"ל דאפילו אם נימא ישנה לשכירות כו' ג"כ יחולו הקידושין דהא הוי כמו התקדשי לי באלו ונתן לה אעפ"י שהיתה אוכלת ראשונה ראשונה דמקודשת אפילו אין באחרונה ש"פ וע"כ צרכינן לחלק ולומר כדברי התורי"ד דהא דאמר בשכר שאעשה לא מיחשב לקידושין אלא הם רק כמו שידוכין בעלמא וצריך לומר אח"כ בשעת חזרת החפץ הרי את מקודשת בשכר שעשיתי דאע"ג דבשכר שעשיתי אינה מקודשת מ"מ כי אמר תחילה בשכר שאעשה וא"כ נחית למלאכה אדעתא דקידושין וכי אמר אח"כ בשכר שעשיתי מקודשת. אולם זה דוקא למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף הוא דמקודשת בכה"ג כי אמר לה תחילה בשכר שאעשה ובשעת חזרת החפץ אומר בשכר שעשיתי אבל אם ישנה לשכירות מתוע"ס אף, שאמר תחילה בשכר שאעשה ואח"כ אומר בשכר שעשיתי ג"כ אינה מקודשת משום דעיקר הקידושין הם בסוף אמרינן דמלוה היא יהוה כמו אם אמר לה התקדשי לי בזו ובזו ובזו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה דאינה מקודשת אא"כ יש באחרונה ש"פ דקמייתא מלוה נינהי עיין בתורי"ד (על דף ס"ג) שכתב בהדיא כן וא"כ שפיר מובן דברי הרמב"ם ז"ל דשפיר הוצרך הרמב"ם לומר הטעם משום דישנה לשכירות מתוע"ס דאם היינו אומרים אינה לשכירות אלא בסוף היתה מקודשת אם אמר לה תחילה בשכר שאעשה ואח"כ בשעת חזרת החפץ אמר לה בשכר שעשיתי. ול"ק מהא דכתב (בהכ"נ) דהניח לה משכון אינה מקודשת משום דמנה אין כאן משכון אין כאן התם מיירי שלא א"ל אח"כ בשעה שמשלם לה המנה הרי את מקודשת לי בזה ואם אמר לה אח"כ הרי את מקודשת לי בזה פשיטא דחלין הקידושין אז שהרי נותן לה מנה בעין בשעת הקידושין וע"כ דמיירי דלא מקדשה אח"כ בשעת פרעון ורק שיחולו הקידושין הראשונים אמרינן שפיר מנה אין כאן משכון אין כאן. אבל הכא דאמר תחילה בשכר שאעשה וע"כ דאח"כ אמר בשכר שעשיתי אם היינו אומרים אינה לשכירות אלא לבסוף שפיר היו חלין הקידושין ומש"ה הוצרך הרמב"ם לומר הטעם משום דישנה לשכירות כו' וע"כ צרכינן לפרש גם סוגית הגמ' כן והרמב"ם נקיט לשון הגמ' כדרכו בקודש:
ב והנה החמ"ח (בסי' כ"ח ס"ק כ"ז) והב"ש (ס"ק ל"ט) כתבו שהב"ח כתב בשם התורי"ד דבשעה שנותן החפץ לידה צריך שיאמר לה הרי את מקודשת לי בשכר כלי זה אבל מה שאמר בתחילה בשכר שאעשה והיא אמרה אין לא מהני והב"ש כתב שבפרישה משמע דהבין דא"צ לקדש אותה מחדש גם הט"ז מאריך בזה וכתב דא"צ לקדש אותה בשעת הנתינה ע"ש. והנה אין לי כעת ספר ט"ז ופרישה לעיין בהם. ובילדותי כתבתי בזה והבאתי דברי הט"ז בקצרה דעיקר הטעם הוא דלא גרע מעסוקין באותו ענין דמקודשת אפילו נתן לה סתמא:
ולכאורה י"ל דהאיך נוכל לחשוב זה כמו עסוקין באותו ענין הא עבר זמן רב כל זמן של המלאכה הא עסוקין באותו ענין הוא ממש באותו מעמד ולא פסקו מלדבר מענין החיתון משא"כ הכא. וצ"ל דסובר הט"ז דזה מיקרי ג"כ כעסוקין באותו ענין הואיל דלקח הזהב ע"ד הקידושין לעשות מהם נזמים ועשה הנזמים ומחזיר לה ודאי על דעת קידושין נתן לה:
ובילדותי כתבתי בזה עפ"י מ"ש הרשב"א בחידושי קידושין (דף מ"ח) שם דלמ"ד דאינה לשכירות אלא לבסוף מקודשת כשאמר לה בשכר שאעשה תיכף בשעת גמר הכלי אף שעדיין לא נתן לה הכלי חלין ג"כ הקידושין דאל"כ אלא דאין הקידושין חלין עד שיחזיר לה הכלי א"כ גם אם נימא אינה לשכירות אל בסוף ג"כ הוי מקדש במלוה דהא כשנגמר הכלי מחויבת לשלם לו ונעשה מלוה תיכף בשעת גמר מלאכה והקידושין אינן חלין עד שמחזיר לה הכלי וא"כ אכתי הוה מקדש במלוה ואינה מקודשת. אלא ע"כ דהקידושין חלין תיכף בשעת גמר מלאכה אף שלא החזיר לה עדיין הכלי וכן אם מקדש במלוה מקודשת אף אם ישנה לשכירות מתוע"ס דמקודשת דהוה מקודשת גם קודם שהחזיר לה הכלי והביא בשם הראב"ד דסובר כן שכתב ישנה לשכירות כו' וקדימה לה מלוה לקידושין דקידושין לא חיילי עד שיגמר הכלי דהכי א"ל עשה לי שירים ונזמים וטבעות ואקדש אני לך לאחר שתעשה אותן ומלוה הויא מכי עביד בה ש"פ ומ"ס אינה לשכירות כו' ואימת הויא מלוה כשיגמר הכלי בההוא שעתא חלין הקידושין עכ"ל הראב"ד. והוסיף הרשב"א עוד בזה וכתב ועוי"ל דודאי עם גמר המלאכה מקודשת למ"ד אינה לשכירות אלא בסוף אלא שאין הקידושין נגמרין עד שיחזיר לה הכלי שאין מגיע לידה שום ממון ושום הנאה אלא משהחזיר לה הכלי ולא נתכוונה זו אלא שיחזיר לה הכלי לאחר גמרו ומ"מ אינה מקודשת בכלי אלא בשכר פעולתו שבא במכוש אחרון בסוף מלאכתו והיינו דכשאמר לה בשכר שאעשה עמך מקודשת למ"ד אינה לשכירות אלא בסוף ובשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת ואפילו למ"ד אינה לשכירות אלא בסוף וכמו שפירש"י כו' ואפשר לפי פי' זה שאם בא אחר וקדשה בין גמרו של כלי לחזרתו מקודשת לשני ולא לראשון שלא חלו קידושי ראשון עד שעת החזרת הכלי ואפילו למ"ד אינה לשכירות אלא בסוף:
ויש לי לומר עוד דמשעת גמרו חלו קידושי ראשון ובלבד שיחזירם לה שאינה מתקדשת לו בעשייתן לבד והי"ל כאלו אמרה לו עשה לי שירים ונזמים ואתקדש לך משעת גמרו לכשתחזירם לי כו' ולעולם בשהחזירם לה למ"ד אינה לשכירות אלא בסוף אם בא אחר וקדשה משעת גמרו עד שעת חזרתו מקודשת לשני עד שיחזירם לה ולאחר שיחזירם לה פקעי קידושי שני ונגמרו קידושי ראשון וכענין שמואל לקמן ר"פ האומר במקדש מעכשיו ולאחר שלשים כו' ע"ש ברשב"א. והנה דעת התורי"ד הוא דאם אינה לשכירות אלא בסוף אז בא עיקר החיוב תשלומין כשמחזיר הכלי לידה שכ"כ (על דף מ"ח) בד"ה ישנה לשכירות בסה"ד וז"ל אבל למ"ד אינה לשכירות אלא בסוף אעפ"י שגמר כל הכלי אינה מתחייבת לו כלום עד שיתן לה הכלי והלכך לאו מלוה היא עכ"ל ועיין לעיל בסוגי' [אוג"ג אק"ב] וגם לפמ"ש תורי"ד שהבאתי דצריך שיאמר לה אח"כ בשכר שעשיתי ומה שאמר מקודם בשכר שאעשה הוי רק כמו שידוכין בעלמא וא"כ אם יבא אחר ויקדשנה קודם שיחזיר לה הכלי דבודאי חלין קידושי שני לגמרי ולא פקעו הי. אלא די"ל לפי שיטת הרשב"א הנ"ל דאם מחזיר לה החפץ אח"כ חלין הקידושין למפרע י"ל אם צריך שיאמר לה אח"כ הרי את מקודשת בשכר שעשיתי וכן יש להסתפק גם לדברי הראב"ד דסובר דתיכף עם גמר הכלי חלין הקידושין אף כי אינו מחזיר לה עדיין הכלי ג"כ יש לעיין אם בשעת גמר הכלי צריך שיאמר לה הרי את מקודשת בשכר שעשיתי ואם נימא דא"צ שיאמר לה אח"כ בשכר שעשיתי א"כ י"ל במאי חלין הקידושין בשעת גמר מלאכה הרי זה דומה לאומר הרי אח מקודשת לי בסלע שאתן לך הכי נימא דתהי' מקודשת אעפ"י שעדיין לא נתן לה הסלע וכקושית התורי"ד הנ"ל וגם הלא הוה דשלב"ל שבשעה שא"ל בשכר שאעשה אז לא עשה עדיין המלאכה וכמש"ל. והשעה"מ (בפ"ה מהלכות אישות) רנה לומר דלא מיבעי' לשיטת הראב"ד דבשעת גמר מלאכה חלין הקידושין לגמרי פשיטא דא"צ לומר לה אח"כ בשעת גמר מלאכה בשכר שעשיתי אלא אפילו להרשב"א ג"כ א"צ לומר בשעת חזרת החפץ בשכר שעשיתי ע"ש בשעה"מ:
ולע"ד אין ראי' מדברי הראב"ד והרשב"א דא"צ לומר לה אח"כ בשכר שעשיתי והרבה י"ל בזה. ואם נימא דלהראב"ד והרשב"א אצ"ל בשכר שעשיתי מוכרח לומר דזה הוה כמו עסוקין באותו ענין וכסברת הט"ז הנ"ל. אלא דאכתי י"ל דהא הרשב"א דקדק בלשונו הטהור וכתב דאם קבלה קידושין מאחר בין גמר הכלי להחזרת הכלי פקעי קידושי שני כשמחזיר לה הכלי אח"כ וא"כ עיקר התחלת הקידושין הם משעת גמר מלאכה [ואם קיבלה קידושין מאחר קודם גמר המלאכה נראה מדבריו ז"ל דבודאי דחלין קידושי שני לגמרי ולא פקעי עוד אף שמחזיר לה אח"כ הכלי] וכן להראב"ד ג"כ עיקר התחלת וגמר הקידושין הם בשעת גמר מלאכה והלא אז אינו נותן לה כלום לידה ובמה תתקדש:
ג ולהבין דברי הראשונים ז"ל נלע"ד לומר בטעמו של הדבר עפמ"ש הרשב"א בקידושין שם (דף מ"ו ע"ב) להסביר הדבר דאמאי בקידשה בשט"ח דאחרים מקודשת אף דמלוה היא כתב שם בד"ה לעולם שט"ח דאחרים וז"ל אע"ג דאף היא ניתנה להוצאה אצל אחרים מ"מ כיון שהוא מוציא השעבוד מרשותו ומכניסה לרשותה הי"ל כנותן פרוטה מידו לידה ולא דמי למלוה שעמה דאז אינו מכניס לרשותה דבר מחודש ששעבודה בידה הי' וכבר כתבנו זה למעלה בפ"ק גבי הניח לה משכון עלי' ולמקדשה במנה והניח לה משכון עליו לא דמי דהתם נמי אע"ג דנכנס לרשותה דבר מחודש דהיינו שעבוד שנשתעבד לה ואפילו נשתעבד לה בשטר דמ"מ הוא לא הוציא עדיין מרשותו שום דבר להכניסו ברשותה ואנן תרתי בעינן שיוציא מרשותו ויכניס ברשותה כנ"ל עכ"ל. והנה מבואר דכל שמוציא מרשותו ומכניס לרשותה אפילו אם הוא רק שעבוד מהני ג"כ ומתקדשת בו ומש"ה בשט"ח דאחרים מקודשת ובמלוה דידה דאינה מקודשת הוא משים דאינו מכנים עתה לרשותה שכבר השעבוד בידה מכבר משעת הלואה הא אם לא הי' השעבוד עדיין בידה מכבר אז הי' הסברא שתהי' מקודשת במה שמוציא מרשותו השעבוד שעלי' ומכניסו לרשותה וא"כ הכא כשגמר האומן הכלי הרי השעבוד עלי' לא הי' עדיין ברשותה מקודם שהרי עתה בשעת גמר מלאכה הוא דבא החיוב עלי' לשלם לו ואז היא מקנה לה השעבוד הזה שפיר דומה למקנה לה השעבוד שיש לו על אחרים ובא הכל ביחד דאז הוא דחל השעבוד עלי' ואז הוא מקדשה בו ומקודשת תיכף בשעת גמר המלאכה וזה הוא סברת הראב"ד דסובר דהקידושין חלין בשעת גמר הכלי. והרשב"א סובר גם כן כסברת הראב"ד בזה אלא דסובר דהקידושין מתחילין לחיל משעת גמר מלאכה ונגמרין בשמת החזרת הכלי וא"כ בשעת גמר מלאכה דמתחילין הקידושין לחול דאי נגמר השעבוד ולא הוי כמקדש במלוה ונגמרין בשעה שמחזיר הכלי דז נותן לה החפץ לידה ודו"ק:
ד והנה עוד י"ל בדברי הרשב"א ז"ל דמתחילה דעתי דאם אינה לשכירות אלא בסיף דמקודשת מ"מ אין הקידושין חלין רק כשמחזיר לה הכלי ואז היא דחלין הקידושין לגמרי ואם בא אחר וקידשה לאחר גמר הכלי קודם חזרת הכלי לידה מקודשת לשני ואם כי מחזיר לה אח"כ הכלי לא פקעי קידושי שני וקידושי הראשין בטלים לגמרי ע"ש ברשב"א א"כ אכתי קשה הלא משנגמר הכלי מחייבת ליתן השכר פעולה וא"כ אז נעשה מלוה דהא אין הקידושין חלין עד אותה שעה שמחזיר לה הכלי וא"כ מלוה היא. ונלע"ד להסביר הדבר דניהא דאמרינן דבשעת גמר מלאכה נתחייבה לשלם לו שכרו אפ"ה הוה כאלו נתן היא לה המעות לקידושין ולא חל עלה כלל שם מלוה וכמו שבארתי לעיל והרי כתב הרשב"א שם וז"ל ועוי"ל דודאי עם גמר המלאכה מקודשת למ"ד אינה לשכירות כו' אלא שאין הקידושין נגמרין עד שיחזיר לה הכלי שאין מגיע לידה שום ממין ישים הנאה אלא משהחזיר לה הכלי ולא נתכוונה זו אלא שיחזיר לה הכלי לאתר גמרו ומ"מ אינה מקודשת כלי אלא בשכר פעולתי שבא במכוש אחרון כו' עכ"ל. והנה הרשב"א כתב לסברא זו סתם ומשמע אפילו אם נימא דאם קידשה אחר בין גמר הכלי להחזרה לידה דחלין הקידושין של שני לגמרי ולא פקעו כלל ומ"מ כתב דאין דעתה של האשה שיחולו הקידושין עד שיחזיר לה הכלי לידה ואדרבה בודאי דאמרינן להאי סבר דכוונתה עד שיחזיר לה הכלי לידה וא"כ אמרינן דקיבלה לקידושין ושיחילו לאחר שלשים יום דמקודשת וכדאיתא ר"פ האומר הרי את מקודשת לאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים מקודשת לשני ובגמרא שם (דף נ"ט ע"א) לא בא אחר וקידשה בתוך שלשים מהו רב ושמואל דאמרי תרווייהו מקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות מ"ט הני זוזי לא למלוה דמי ולא לפקדון דמי כו' למלוה לא דמי מלוה להוצאה ניתנה הני בתורת קידושין יהבינהו ניהלי' כו' וכ"פ בש"ע אהע"ז (סי' מ"ם ס"א) ע"ש ומהני חזרה תוך שלשים ושניהם יכולין לחזור בהן ע"ש. וא"כ ה"נ עיקר כוונתה להתקדש בשכר ה"ה הוא לאחר שיחזיר לה הכלי ומש"ה אם קידשה אחר קידם חזרת הכלי אפילו לאחר שנגמר הכלי חלין קידושי שני לגמרי כשלא קידשה אחר והוא מחזיר לה הכלי חלין אז הקידושין משים דהכא דומה ממש לקידשה לאחר שלשים דהני זוזי לא למלוה דמי וה"נ הוי כאלו בשעת גמר הכלי יהיב לה דמים לקידושין לאחר שלשים ויש לומר עוד יותר דהכא הוי כמו שהממון הוא בעין מיהא לא צריכנא לזה דאפילו אם נתאכלו המעות ג"כ מקודשת וה"נ מקודשת שפיר כשמחזיר לה הכלי אם לא קיבלה קידושין מאחר קודם חזרת הכלי וה"ה אם חזרו בהן קודם שהחזיר לה הכלי שלא חלין הקידושין וז"נ לע"ד בסברת הרשב"א ז"ל:
עוד י"ל בזה דהא דמחזיר לה החפץ יש לה הנאה מזה ג"כ דכל זמן שהחפץ בידו אף דהוא שלה ואינה צריכה לשלם לו עוד שכרו מ"מ יש לה הנאה כשמוסר לה החפץ וא"כ היה כמו דא"ל התקדשי לי במנה והי' מונה והולך דיכולין שניהם לחזיר כל זמן שלא סילק הכל ועיין במס' קידושין (דף ט') ובש"ע אהע"ז (סי' כ"ט ס"ז) ע"ש וה"נ דכוותי'. שוב הגיע לידי ספר אבני מלואים וראיתי (בסי' כ"ח ס"ק ל"ט) העיר בדברי הרשב"א לשיטה ראשונה כמי שהעירותי ועיימ"ש בזה:
אולם אח"כ ראיתי ברשב"א קידושין (על דף ס"ג) בר"ה אמר ר"ל בסה"ד וי"ל ולמ"ד אינה לשכירות אלא בסיף מקודשת אע"פ שאין שכירות בעין אע"פ שאינו מצוי ביד האשה כיון שלא ירדו בו מתחילתו למירת מליה והיא נהנית ממנו עכשיו שהוא ניתני לה רואין אותה כאלי הנאתו בעין ומתקרשת בי ובירושלמי גרסינן ר' בא בשם רב והיא שיחרה לה סלע במגדל במה קדשה כההיא דתנינן תמן כו' ע"ש ברשב"א וצריך פירוש במ"ש הירושלמי. אילם בעיקר התחלת דברי הרשב"א מחלק הואיל דלא ירדי בתירת מליה ורק מ"ש והיא נהנית ממנו עכשיו שהיא נותני לה רואין אותה כאלו הנאתו בעין ומתקדשת בי דלשון זה משמע דהקידושין חלין בשעה שמוסר הכלי לידה. ואולי י"ל דגם כאן הכוונה דרואין כאלו הי' ההנאה בעין בשעה שמחזיר לה הכלי ומתקדשת למפרע ודו"ק כי קצרתי בזה ועיין לעיל בסוגיין [אוג"ג אק"ב] מ"ש בזה:
[נה]
שם בתוד"ה ואב"א באה"ד יז"ל ואין לדקדק מכאן דכן הלכה דישנה לשכירות מתוע"ס כיון דלא מצי למימר בענין אחר אבל יש להביא ראי' מפ"ק ע"א (דף י"ט ע"ב) כו'. ולע"ד יש להביא ראי' ממסכת סנהדרין (דף י"ט ע"ב) שאלו תלמידיו את ר' יוסי האיך נשא דוד שתי אחיות בחייהן א"ל מיכל אחר מיחת מירב נשאה ריב"ק אומר קידושי טעות היו לו במירב שנאמר תנה את אשתי את מיכל אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים מאי תלמודא אר"פ מיכל אשתי ולא מירב אשתי מאי קידושי טעות דכתיב והי' האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול וגו' אזל קטלי' א"ל מלוה אית לך גבאי והמקדש במלוה אינה מקודשת איל יהבה לעדריאל כו' א"ל אי בעית דאתן לך מיכל דל אייתי לי מאה ערלות פלשתים א"ל אייתי לי' א"ל מלוה ופרוטה אית לך גבאי שאול סבר מלוה ופרוטה דעתי' אמלוה ודוד סבר דעתי' אפרוטה כו':
והנה כנראה מן הסוגיא דגם דוד הודה דקידושי מירב לא היו חלין הואיל דהוה מלוה. ולכאורה י"ל דאמאי הוה מלוה הלא בהריגת הפלשתי כתיב יעשרנו המלך כו' ואת בתו יתן לו לאשה והנה לפי הנראה מכל הסוגיא התם עוד היו הבנות קטנות שהרי ביד שאיל הי' לקבל הקידושין עבורם וגם לשון הכתוב את בתו יתן לי לאשה והנה זה הי' טובה גדולה לשאול שיהרוג הפלשתי שהרי עיקר מלחמת הפלשתי הי' על שאול המלך ואם כן משמע שבהריגת הפלשתי יהיו חלין הקידושין אם הי' מקום שיחולו הקידושין בזה ואמאי לא יהיו חלין הקידושין אם אינה לשכירות אלא לבסוף ולא הוי מלוה כלל ומשמע לכאורה דסוגית הגמרא אזלא דכ"ע סוברים דישנה לשכירות מתוע"ס והוי מלוה ולא חלין הקידושין של מירב ובקידושי מיכל היו מחולקין בדין מלוה ופרוטה:
ועיין מלמ"ל (סופי"ד מהל' אבל) דמת פלשתי אי אסור בהנאה והביא ראי' מסוגיא דסנהדרין הנ"ל דאינו אסור בהנאה דהא ללישנא קמא שם הי' הפלוגתא בין שאיל ודוד במקדש במלוה ופרוטה וגם ללישנא בתרא אי המאה ערלות שוים פרוטה אלמא דלכ"ע מותר בהנאה וכתב שם די"ל דלא היו מתים עדיין וכדקאמר הש"ס במס' נזיר גבי שמשון והביא דברי התרגום יונתן דהא דכתיב גבי דיד ויך ומתרגם וקטל וא"כ היו מתים והיו אסורים בהנאה וכתב וי"ל ואולי לדעת יונתן דוד קידשה במה שהלך והרג מאה פלשתים והביא הערלות למלך דומיא דע"מ שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל בטל דס"ל ליונתן דאינה לשכירות אלא בסוף ולא הוי מלוה דפלוגתא דתנאי בקידושין (דף מ"ח וס"ג) ותלמודא דידן סבר כמ"ד ישנה לשכירות מתוע"ס וא"כ חשיבא מלוה עכ"ל. והנה סובר המלמ"ל ג"כ דסוגי' דסנהדרין אתיא כמ"ד ישנה לשכירות מתוע"ס אלא דמדוע לא אוכח לה מהא דקידושי מירב לא היו חלין לכ"ע בין לשאול יבין לדוד ומשום דהוה מקדש במלוה וע"כ צריך לומר דישנה לשכירות מתוע"ס וכמ"ש לעיל אלא דלתרגום יונתן דסובר אינה לשכירות אלא לבסוף והקידושין דמיכל הי' בשכר שאעשה וכמ"ש המלמ"ל א"כ גם קידושי מירב היו חלין שהרי הרג הפלשתי והמלך אמר שיתן לו בתו לאשה. מיהא נוכל לומר דהמלך לא אמר שבזה שיהרוג להפלשתי יהיו לקידושין ורק שיתן לו בתו לאשה והיינו שיקדשנה אח"כ וגם כי בפסוק לא מפורש כלל שהמלך אמר כן בפירוש ורק איש ישראל אמר כן וכמבואר (בקפיטל י"ז פסוק כ"ה) ורק מסתמא אמר המלך כן כי האיש ישראל לא ישקר כן הי' נראה לכאורה. אלא דהש"ס קאמר דהיה קידושין ורק שהי' במלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת ומשמע ד"ה שיהרוג להפלשתי יהיו לקידושין וכן י"ל לר"מ דסובר דאינה לשכירות אלא בסוף או דהמקדש במלוה מקודשת למה לא היו תלין קידושי מירב וע"כ צ"ל דהתרגום יונתן ור"מ סוברים לחילוק זה שכתבתי הואיל דשאול לא אמר כן בפירוש ורק האיש ישראל אמר כן ומש"ה לא היי חלין קידושי מירב וחילקום על הוי' הגמ' אליבא דריב"ק בסנהדרין שם כמ"ש וכדרך שכתב המלמ"ל. מיהא בעיקר מה שחתר המלמ"ל להשוות הגמ' דסנהדרין לפי פי' התרגום יונתן הלא נוכל לומר בפשיטות דהתרגום יונתן סובר כר' יוסי. דהאי סוגיא דסנהדרין שם אזלא אליבא דריב"ק דוקא וי"ל בזה:
[נו]
שם בתוד"ה ואב"א בסוה"ד וז"ל ולא נ"מ בפלוגתא דישנה לשכירות אלא לענין הך דשמעתא אי הויא מלוה או לאו ולענין ההיא דע"ז עכ"ל וראיתי בגליון הש"ס של חותני הגאון בעל פ"ש ז"ל שליין עלה וז"ל ובכתובות (דף ס"ט ע"א) מעמלא דביתי עיין שו"ת מנחם עזרי' סי' עכ"ל. וכוונתו על מ"ש התוס' שם בד"ה מעמלא דביתי וא"ת ה"ד אי בשכירות שבא מן הבתים פשיטא שטורפת דהא מקרקעי אינהו ואי בשכירות שגבו כבר הני מטלטלי ממש הוי. וי"ל דמיירי שהשכירו הבית לשנה ועמד בו השוכר חצי שנה ואע"ג דכבר נתחייב על מה שעמד בבית גובה ולא חשיב מטלטלי דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף עכ"ל התוס' ונראה כוונתו בזה דגם התם לדינא אין נ"מ כלל דהא אף כי ישנה לשכירות מתוע"ס מ"מ אינה משתלמת אלא לבסוף וגובה מעמלא דביתא אפילו מן החצי שנה שכבר דר בו השוכר כמ"ש התוס' בהדיא שם ועיין באהע"ז (סי' קי"ג ח"ב) וב"ש (סק"ז). ועוד דמה שהוצרכו התוס' לומר משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף הוא רק אליבא דינא דגמרא אבל לדידן שיטת התוס' גובה מן מטלטלי ג"כ וכמ"ש התוס' במס' כתובות (דף נ"א ע"א) בד"ה ממקרקעי בסה"ד שם ועיין בש"ע אהע"ז שם ובב"ש (סק"ו) עייש"ה. וא"כ אין נ"מ להלכה לדידן בין ישנה לשכירות מתוע"ס או אינה לשכירות אלא לבסוף לבד מהני תרתי חדא הא דגבי מלוה וגבי ההוא דכיפה וכמ"ש התוס'. והנה ציין ג"כ לעיין בשו"ת מנחם עזרי' נראה כונתו על (סימן ס"ג) שם ורימז לזה בספרו פתחי שערים על מס' ב"מ (דף ק"י ע"ב) בד"ה שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף עייש"ה: