אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר
בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף צח:
[מד]
א דף צ"ח ע"ב מתקיף לה רמב"ח ה"ד אי דאיכא סהדי דידעי מה הוה בשטרא ליכתבו לי' שטרא מעליא ואי דליכא סהדי אנן מנא ידעינן א"ר תהא במאמינו. ועיין בח"מ (סי' מ"א ס"א) מי שבלה שט"ח והרי הולך להמחק מעמיד עליו עדים ובא לב"ד והם עושין לו קיום וכתב הרמ"א וי"א אפילו נמחק לגמרי מאחר שהעדים יודעים מה הי' כתוב בו ועדות זו שמעידין על השטר יכולין להעיד שלא בפני בע"ד עכ"ל והש"כ שם חולק בזה וסובר דאינן יכולין להעיד זה שלא בפני הלוה ע"ש ובאו"ת שם (סק"ב) הביא ראי' להרמ"א דיכולין להעיד זה שלא בפני הלוה מסוגי' דידן דפריך הש"ס אי דאיכא עדים דידעי מה דכתוב בשטר ליכתבו לי' שטרא אחרינא ואי לא מנא ידעו וקשה דילמא כשמעידים כן בב"ד שזה שרף שטרו הי' השורף בב"ד ולוה אינו בעיר וא"כ לגבי שורף מהני עדותן דהי"ל בפני בע"ד ולגבי לוה לא מהני דלא הי' כאן ואין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד וטרם דבא הלוה לכאן מתו העדים או דנפסלו וא"כ אינו יכול לגבות מן הלוה ומן השורף יכול לגבות אלא ש"מ דבכה"ג אף שלא בפני הלוה מקבלין העדות ע"ש. ולע"ד י"ל בזה דאכתי תיקשי גם לשיטת הרמ"א דמשכחת לה דהעדים שראו שריפת השטר היו קרובים ללוה ורחוקים להמלוה והשורף דאינן יכולין לכתוב שטרא אחרינא. שוב ראיתי באו"ת שם (ס"ק י"א) שהקשה כן והניח בצ"ע. וראיתי אח"כ בים התלמוד בסוגיין שהביא קושי' האו"ת הנ"ל וכתב עלה כיון דאיירי כאן בדליכא עדים אחריני שראו שטר זה זולת עדים הקרובים האלו וא"כ אינו יכול לגבות מן השורף משום דכעת דאין השטר בעולם א"כ א"א למחייבי' דהא העדים החתומים על השטר הם עדות שאאי"ל דיוכלו לומר דמעולם לא חתמנו על שטר זה כיון שאין עדים בעולם שראו שטר זה זולת הקרובים האלו וא"כ פטור השורף דא"א לגבות בשטר זה דהוי עדות שאאי"ל ואי דהפסיד לו דבר זה דאלו הי' השטר בעולם הי' יכול לקיימו בעדים כשרים וע"ז ודאי פטור מדד"ג שמא לא גרם לו היזק כלל דשמא באמת העדים פסולים ולא הי' מוצא עדים לקיים השטר הזה ושפיר מקשה הש"ס ה"ד וכו' עכ"ל. הנה מ"ש בסוף דשמא באמת העדים פסולים אינו מובן כלל הלשון וע"כ דט"ס יש כאן וכצ"ל דהשטר פסול כי לא חתמו העדים כלל על השטר הזה ורק הוא מזויף וא"כ לא ימצא כלל עדים לקיים השטר. אולם גוף התירוץ של היה"ת אינו מובן כלל דהא כוונת האו"ת בהקושי' הנ"ל הוא שעדי שריפה ליכא רק אותן עדים שהם קרובים ללוה ורחוקים להשורף אבל עדים שראו השטר וחתימת העדים בו יש הרבה כתות וא"כ אכתי הוה עדות שאתה יכול להזימם ואין מקום כלל לתירוצו של היה"ת הנ"ל:
ובעיקר קושית האו"ת הנ"ל ע"כ צ"ל דבכה"ג אין יכולים לחייב להשורף ג"כ לשלם והטעם בזה משום דאם השורף ישלם להמלוה דמי' השטר א"כ בודאי דיכול השורף לחזור ולגבות החוב מן הלוה ואף דפורע חובו של חבירו שלא מדעתו פטור ואפילו בנתפס על חבירו ולקחו עכו"ם ממון בגלל חבירו אין חבירו חייב לשלם וכדאיתא בח"מ (סי' קכ"ח ס"ב) וברמ"א וש"כ שם שאני התם שכבר נסתלק העכו"ם מזה ואין זה חייב לשלם לזה שהפסיד מחמתו אבל הכא אם זה שרף השטר של חבירו הכי נפטר הלוה מן החוב הלא בודאי דחייב הלוה לשלם ואז אם ישלם הלוה לא יהי' השורף חייב כלום לשלם רק דאי נייר להחזיר להלוה ורק אם אין הלוה רוצה לשלם והמלוה אין לו שטר שיוכל לכופו להלוה שישלם לו ומכח זה מחויב השורף לשלם להמלוה אבל אם יוכל המלוה לגבות אח"כ החוב מן הלוה בודאי דצריך המלוה להחזיר להשורף המעות שלקח ממנו. וכללו של דבר נלע"ד דלא נפטר הלוה מן החוב בזה שהשורף פרע להמלוה דמי היזקו ואולי יוכל השורף לתפוס מן הלוה מטעם שעבודא דר"נ שהרי השורף ששילם להמלוה הי' בסיבת הלוה שלא הודה שחייב להמלוה וי"ל בזה. וא"כ אכתי נוגע הדבר להלוה וממילא אם העדים שראו כששרף השטר הם קרובים להלוה תו אין השורף חייב לשלם בעדותן הואיל דהם קרובים להלוה וכמו דקאמר הש"ס במס' מכות סופ"ק גבי אילעא וטובי' קריבי' דערבא הוה יעוש"ה וי"ל בזה. ויש להוסיף עוד בזה עפ"י מ"ש המק"ח (בסי' תמ"א סק"ג) מ"ש שם באם תופס נכסי שמעון מבית לוי דבכה"ג אם לא היו מונחים שם הנכסי שמעין הי' תופס נכסי לוי דחייב לוי לשלם ועיין בנתה"מ (בסי' קכ"ח ס"ב) מ"ש שם בזה:
ומעתה לפי האמור נוכל לדון בזה גם ע"ד האו"ת הנ"ל דאין ראי' מכאן לשיטת הרמ"א דהא לעולם די"ל כהש"כ דבנמחק שט"ח אינן יכולין להעיד שלא בפני הלוה והא דלא קאמר הש"ס כן דמיירי בכה"ג משום דאז גם להשורף לא הי' מועיל עדותן כלל הואיל דנוגע העדות להלוה והלא אין הלוה בפני הב"ד וע"כ צ"ל דאיירי דהלוה בפני הב"ד בשעה שהעדים מעידים ששרף השטר וא"כ שפיר פריך הש"ס ליכתבו לי' שטרא אחרינא ודו"ק:
וראיתי ביה"ת שכתב ע"ד האו"ת ולדעתי היא כשגגה היוצא מלפני השליט דאם הלוה לא הי' בעיר ולא מהני עדותן לגבי הלוה א"כ ממילא פטור השורף דהא לא ידעינן כלל אם הי' שטר זה אמת כיון דלגבי הלוה אין עדותן כלל כיון שאינו בפניו וא"כ ממילא גם השורף פטור דמנא ידעינן ששטר כשר הי' וז"פ מאוד עכ"ל. ולכאורה אין דבריו מובנים כלל דהא השורף מחויב לשלם מה שהזיקו והרי העדים מעידים בפני השורף שהזיק שטר שהי' יכול לגבות בו המלוה החוב מן הלוה הכי זה נוגע להלוה שלא יוכלו להעיד רק בפני הלוה הגם כי יש לומר הואיל דיצטרכו להעיד ששרף שטר שהי' להמלוה על הלוה מ"מ הלא עדותן מהני אם יעידו סתם ששרף לו שט"ח טוב שהי' יכול לגבות בו ואינם צריכים כלל לפרש שם הלוה ולכאורה י"ל בזה טובא. אולם לפי מה שבארתי א"ש הואיל דהשורף יכול לגבות החוב מן הלוה כי לא נפטר הלוה מן החוב לגמרי וכמש"ל:
ב והנה בשמ"ק בד"ה אית דגרסי באה"ד וז"ל והגירסא הנכונה אי דאיכא סהדי ליכתבו לי' שטרא אחרינא וכן גירסת רוב הספרים וה"ק אי דאיכא סהדי שראו השטר ומה שכתוב בתוכו וראו את קיומו וידעו שאינו מזויף וכגון שהכירו חתימת ב"ד של קיום יכתבו לו ב"ד על פיהם שטרא אחרינא ועל פומייהו דהני סהדי דאין אלו כעדים חפי עדים אלא כעדים המעידים על פסק דין דדיינים החתומים על הקיום כפסק דין הוא וי"מ אעפ"י שאינו מקוים אלא כל שהן מכירים כת"י של עדי השטר יעידו בב"ד וב"ד יכתבו שטר על פיהם שהרי ב"ד מקיימין את השטר עפ"י עדים המעידים בפניהם שהם מכירים החתימות ואעפ"י שאין הב"ד מכירים וכיון שכן מה לי שראו ב"ד את החתימה או לא ראו והלא עפ"י עדי קיום הם סומכין עכ"ל הרשב"א ז"ל ובתוס' כאן בד"ה נכתוב לי' שטרא לא שייך הכא מפיהם ולא מפי כתבם ול בההוא דתניא בגט פשוט (דף קס"ח) מי שנמחק שט"ח דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד והוי כאילו אמרו הני עדים ראינו שנחקרה עדוחן בב"ד ובפ"ב דכתובות הארכתי עכ"ל ולכאורה נראה דסברת התוס' הוא כשיטת הי"מ שכתב הרשב"א וי"ל בזה:
וראיתי באו"ח (סי' מ"א סק"א) בהא דכתב המחבר (שם ס"א) מי שבלה שט"ח כו' ומ"ש הרמ"א ובסמ"ע (סק"ב) כתב דאין כאן מחלוקת כלל והאו"ת כתב ע"ד הסמ"ע דהא איפלגי הראשונים בזה אי דוקא במקוים הדין כן או אפילו באינו מקוים ג"כ יכולין לכתוב לו שטר והביא דברי הרשב"א הנ"ל וכתב דדעה הראשונה דדוקא במקוים הוא כשיטת הרז"ה בפ"ג דיבמות דכתב להדי' דעדים שראו את השטר אינם יכולים להעיד בב"ד דהוי כעד מפי עד וכתב שלעיל (בסס"ל) הקשה מגמ' דידן ועכשיו מצאתי דלק"מ דהוא מכח האומרים דדוקא בראי הקיום דהוי כמעידים על המעשה ב"ד אבל זולת לא וצ"ל לדעה זו דכמו דאמרינן לגבי ליה דהו"ל כעד מפי עד ה"ה לגבי השורף דכמו דלא מהימנין לגבי ליה דאית למליה גבי' זוזי הואיל והם כעד מפי עד אף לגבי שורף לא מהני עדותם לומר דהזיקו ודאי למלוה דהא לא ברירא לן דאית למלוה זוזי לגבי לוה וכך צ"ל דאל"כ קשה מאי פריך בגמ' אי דאיכא סהדי וכו' נימא דראו השטר ומכירין החחימות אבל לא נתקיים ולא מהימני לגבי לוה אבל לגבי שורף נאמנין ועכצ"ל כמ"ש דגם לגבי שורף לא מהימני בכה"ג כו' ע"ש מ"ש עוד בזה. ולכאורה י"ל ב"ה דבשורף שטר שאינו מקוים ליחייב ג"כ מטעם מזיק דהא הי' ראוי למכור את השטר הזה אף שאינו מקוים והלוקח יקיימנו אח"כ ואפילו אם לא יקיימנו ג"כ הוא שוה מידי באם לא יטעון הלוה מזויף וניהא דאינו שוה השטר כ"כ כמו אם הי' מקוים מ"מ הרי היא שוה למכור בשוק וככה ישלם לו דמי הזיקו. ולכאורה רציתי לומר ב"ה עפימ"ש האו"ת שם (בס"ק י"א) במ"ש הרי"ו דאם עדי שריפה הן עדי השטר צריכין לזכור מ"ש בשטר דאל"כ הו"ל מפי כתבם והש"כ כתב דזה תליא בפלוגתא דהרמב"ם והרא"ש לקמן (בסי' מ"ו ס"י) וכתב האו"ת דלכאורה יש להקשות מאי פריך בב"ק בשורף שטר אי איכא עדים ליכתבו שטר אחרינא דילמא מיירי דעדי השטר הן עדי שריפה ואין זוכרין מה הי' כתוב בשטר והשטר מקוים ולכך אלו לא נשרף הי' גובה מהלוה אף דאין העדים זוכרין כו' אבל עכשיו שנשרף א"א לגבות מהלוה וא"כ הוא הפסידו וחייב למאן דדאין דד"ג וצ"ל דודאי אלו אנו יודעין בבירור דאין עדים זוכרין העדות אף בכת"י יוצא ממק"א הי' השטר נפסל רק דלא מהימני בכת"י יוצא ממק"א ולא כל כמינייהו לבטל השטר משא"כ עכשיו דנשרף והם מעידין על השריפה דיש להם מגו דשחקו הם נאמנים דלא היו זוכרים וא"כ איגלאי מלתא למפרע הפסול יבטל הי' מעיקרא רק לולא שנשרף הי' גובה בשטר פסול כי הב"ד לא היו מאמינים ועכשיו נתברר האמת וא"כ אין לחייב השורף כי יאמר מה אפסדתי שטר בטל הייתי שורף ומה בכך שהי' יכול לגבות בו שלא כדין הא עכשיו נגלה דשלא כדין הי' נגבה כו' עייש"ה באו"ת. וא"כ חזינן דאף שהי' יכול לגבות בו והי' יכול למוכרו ג"כ אפ"ה הואיל דלא הי' כדין אין הלה צריך לשלם לו דהא לא מיקרי היזק כלל באמת וא"כ ה"נ יש קצת סברא לומר כן בשורף שטר שאינו מקוים:
אולם לאחר העיון מעט איני דומה כלל דהתם באמת אינו רשאי מן הדין לגבות בו. אבל הכא ניהא דאין השטר מקוים הכי אינו רשאי לגבות בו וא"כ הרי שוה הוא ממון שיכול למוכרו. ובר מן דין דברי האו"ת שם (בס"ק י"א) אינם מובנים לי דלענין לגבות מן הלוה עצמו אף אם אין העדים זוכרין מ"מ הלא המלוה יודע בעצמו שהמעשה הוא אמת ושהלוה חייב לו ורק שבלא השטר הי' הלוה יכול להכחישו ולטעון להד"ם וכיוצא בו וא"כ אם המלוה הי' יודע בעצמו באמת שמגיע לו מן הלוה אף שיודע ג"כ שהערים החתומים על השטר אינם זוכרים מאומה הכי אינו רשאי לגבות מדינא אתמהא בזה וא"כ דברי האו"ח אינם מובנים לי כלל וא"כ אכתי יכול המלוה לטעון להשורף שהפסדתני שהייתי יכול לגבות בשטר זה מדינא. מיהא כוונת האו"ת הוא דהשורף יכול לפטור עצמו בטענה שלא כדין שהשורף יכול לומר אני אומר דלא היית רשאי לגבות בשטר זה דלא נחשב שטר כלל והרבה יש לצדד לכאן ולכאן. אילם לדעת הי"מ דגם בשטר שאינו מקוים הדין כן ושפיר פריך הש"ס אי דאיכא עדים כו' ליכתבו לי' שטרא אחרינא והיינו דאם אפילו בשטר שאינו מקיים ג"כ יכולין העדים לכתוב לו שטר אחר א"כ ה"ה בשורף שטר שאינו מקוים בודאי דמחויב לשלם ולא הוי כעד מפי עד. ונוכל לומר דזה הוא סברת הי"מ דגם בשטר שאינו מקוים יכולין העדים לכתוב לו שטר אחר כשראו שנמחק או נשרף השטר דאל"כ קשה והא בשורף בודאי דמחייב לשלם אף אם הוא שטר שאינו מקויים דהא סוף סוף אזקי' שהרי הי' יכול למוכרו לאחר וגם אולי הי' הלוה עצמו קונהו שלא יהי' להמלוה שטר עליו אעפ"י שאין השטר מקויים וא"כ תיקשי קושית האו"ת הנ"ל דמאי פריך הש"ס אי דאיכא עדים ליכתבו לי' שטרא אחרינא דילמא מיירי בשטר שאינו מקויים אלא ע"כ דגם בשטר שאינו מקויים יכולין העדים לכתוב שטרא אחרינא ולא הוי כעד מפי עד ודו"ק:
ג עוד כתב היה"ת על מה שהקשה הש"כ בסי' (מ"א סק"ב) על הרמ"א דסובר דאף שטר שאינו מקויים שנמחק ג"כ יכולין העדים לכתוב לו שטר אחר שלא בפני הלוה דהאיך יעלה על הדעת שיעידו שלא בפני הבע"ד לחייב אותו שלא בפניו כו' אלא גבי שטר מקח שיכולין להעיד שלא בפני בע"ד כיין שהלוקח מוחזק בהקרקע או דלפטור מקבלין שלא בפני בע"ד אבל שיעידו על שט"ח לחייבו עפ"י עדותן לא וכתב היה"ת לחלק דבשטר לא שייך לומר דאין מקבלין עדות שלא בפני הבע"ד דכיון דכעת אינו מוציא מידו רק שלאחר זמן יוציא עפ"י שטר זה שפיר יכולין לקבל עדים שלא בפני דאין זה חשיב מוציא כלל דהא כעת אינן באים רק לקיים השטר ולא להוציא וכעין זה מבואר בתוס' חולין (צ"ו) בד"ה פלניא וז"ל ולא דמי שטר שאין אדם מוחזק בו שאומר שלי הוא מהדרינן שפיר בסימנין אבל ממון שביד הבעלים אין להוציא בסימנין אלמא דמחזירין שטר למלוה משום דאין זה חשיב מוציא כו' ע"ש. ולעד"נ לכאורה דאין מדברי התוס' דמס' חולין שם ראי' כלל לזה וכוונת התוס' הוא דהא אף שאין השטר ביד זה המלוה רק ביד המוצאו מ"מ הלא הלוה חייב באמת החוב להמלוה יהי' מי שיהי' באבידת השטר מיד המלוה לא נפקע החוב ורק שאין אנו יודעין מי הוא המלוה בזה סמכינן על הסימנין דאומר זה שבודאי הוא המלוה ולהלוה אין שום נפקא מינה בזה למי ישלם הלא רק פעם אחד ישלם ומש"ה לא מיחשב זה שמוציא ממין ע"י הסימנים אבל אם יעידו שפלניא דהאי סימני' בגויי' לוה מפלוני דבאין העדים להוציא ממון מן זה ע"י הסימנין לא סמכינן אסימנין זה הוא כוונת התוס' למדקדק היטב בדבריהם ז"ל. וא"כ אין שום ראי' כלל לכאן דהא לכתוב שטר חדש שלא בפני הבע"ד הרי בכתיבת השטר יוציאו ממון אח"כ מן הלוה זה מיקרי ג"כ הוצאות ממין וצריך להיות דוקא בפני הבע"ד כן נוכל לומר בכוונת הש"כ ז"ל. ויש להוסיף עוד תבלין לסברת הש"כ משום דבכתיבת השטר עתה זילי נכסיו דהלוה והרי הוי חוב לו עתה בכתיבת השטר ואין חבין לאדם שלא בפניו ומש"ה שפיר כתב הש"כ דהאיך יעידו העדים שלא בפני הבע"ד:
ד עוד ראיתי ביה"ת על הא דמשני רבא תהא במאמינו הקשה א"כ למה לי קרא למעט שטרות מכפל תיפוק לי' דא"א בשום אופן לחייבו כפל דה"ד אי דאיכא עדים שיודעים מה כתוב בשטר א"כ ליכתבו לי' שטרא אחרינא ולא גנב ממנו כלום ואי דליכא עדים מנא ידעינן מה הי' כתוב בו כקושית הש"ס כאן והכא לא שייך לתרוצי במאמינו דהא בכפל הוה מודה בקנס ופטור והיא קושי' גדולה ונפלאה אלי עכ"ל והאריך שם בפלפול לתרץ ועיין במפ"י שם מ"ש בזה. והרבה יש לפלפל בדבריהם ז"ל ע"פ הסברא שכתבתי לעיל בתחילת דברי ע"ד קושי' האו"ת שהביא היה"ת בזה וקצרתי בזה. אולם ביסוד הקושיא של היה"ת לא אבין כלל כי לעד"נ דניהא בנשרף השטר דיכולים העדים שראו השריפה ומה הי' כתוב בהשטר לכתוב לו שטר אחר היינו דוקא בנשרף דליתי' תו לשטרא בעולם ובנמחק שטרו היינו דרשומו ניכר עדיין דיכולים העדים לכתוב לו שטר אחר אבל עכ"פ מחויבים העדים לקרוע השטר הישן וגם צריכים לכתוב בהשטר שקרעו להשטר הראשין ואפילו להסוברים דאם לא כתבו בהשטר השני שקרעו להשטר הראשין דכשר היינו משום דמסתמא עשו העדים כדין וקרעו להשטר הראשין והטעם שלא ילך עם השטר הישן עוד להעדים אחרים שיכתבו לו שטר חדש עוד הפעם יעיין בח"מ (סי' מ"א ס"א) ובמפרשים שם אבל בנגנב השטר דעדיין השטר בעולם בכה"ג אין העדים יכולים כלל לכתוב לו שטר אחר כי שמא אח"ז יחזיר לו הגנב השטר ויהי' בידו שני שטרות ומש"ה אין העדים רשאים לכתוב לו שטר אחר אם נגנב השטר הראשון וא"כ שפיר צרכינן קרא למעט שטרות מכפל וז"פ לע"ד:
והנה ב"א הרב הגדול מו"ה דוד נ"י השיבני בזה דהא יכולין העדים לכתוב לו שטר אחר והמלוה יכתוב שובר ויבטל כל השטרות שיש לו על הלוה לבד השטר הזה ואם יטעון המלוה שיש לו עוד שטרות אחרים על הלוה יראום אותם לב"ד או לעדים ויכללו בהשטר הזה גם השטרות הללו ועיין בח"מ (סי' ע"ה סכ"ד) דאיתא כן עכ"ד. והשבתיו כי אף דפסקינן כמ"ד כותבין שובר מ"מ היינו דוקא אם באמת נאבד השטר מיד המלוה ומטעם עבד לוה וכדי שלא יהי' לו היזק להמלוה ומש"ה גם בכתובה ושטרי מקח ג"כ כותבין ועיין כתובות (ט"ז ע"ב) בתוד"ה כותבין אבל היכא דהשטר הוא ביד המלוה אין כותבין שובר וכדאיתא בח"מ (סי' נ"ד ס"ג) עייש"ה וא"כ ה"נ אין כותבין שובר ויכול הלוה למחות בהעדים שלא יכתבו להמלוה שטר אחר ויכתבו לו שובר דיצטרך הלוה לשמור תמיד השובר והרי יכול המלוה לגבות דמיו מן הגנב שהרי השטר הוא ביד הגנב ואם יחזיר הגנב השטר אז ישלם הלוה וא"כ שפיר צרכינן קרא למעט שטרות מכפל ודו"ק:
ויש להוסיף עוד בזה דלכאורה יש לעיין בגוף קושית היה"ת הנ"ל דהא מה דחייבה התורה כפל בכל מקום ג"כ כשבאו העדים שגנב הוא מחויב להחזיר הגניבה וא"כ עיקר החיוב משום שעת הגניבה שאם לא היו באו העדים הי' היזק להנגנב הקרן מש"ה חייבה התורה אותו גם בכפל וא"כ הכא בשטר ג"כ ניהו דכשבאו העדים תו ליכא הפסד להנגנב משום דיגבה מן הלוה ע"י שיכתבו לו העדים שטר אחר מ"מ הלא כשגנב לא הי' ידוע עדיין שיבואו עדים ואם לא היו באו העדים הי' היזק להנגנב הקרן ואף אם איכא עדים שיודעים שהי' להנגנב השטר מ"מ כ"ז דליכא עדים שידעו ג"כ שהשטר הזה נגנב ממנו יש לו להנגנב היזק דלא יוכלו לכתוב לו שטר אחר שמא השטר בידו או כבר פרעו וכיון שבלא ביאת העדים שנגנב הי' לו היזק תו אחר שבאו העדי גניבה שפיר הי' סברא לחייבו בכפל אי לאו דגילתה התורה דפטור בשטרות מכפל ומה הקשה היה"ת. אלא שיש להשיב ע"ז דשפיר הקשה היה"ת דעכ"פ הקרן לא יצטרך הגנב לשלם רק יכתבו לו שטר אחר והלוה ישלמו וכי פקע חיובו מהלוה. וכפל לחודי' לא מצינו שישלם דד' וה' אמר רחמנא ולא ג' וד' ועיין במס' ב"ק (דף ע"ה ע"ב) מ"ט תשלומי דו"ה אמר רחמנא ולא תשלומי ארבעה ולא תשלומי שלשה עיי"ש וכן י"ל אם אין קרן אין כפל ועיין כתובות (דף ל"ד ע"ב) דקאמר רבה דסובר ר"מ דחידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם ואזדא רבה לטעמי' דאמר רבה הי' גדי גנוב לו וטבחו בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת גנב וטבח בשבת פטור שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה ופירש"י גנב וטבח בשבת דחיוב ממון דקרן אתא עלי' באיסור שבת פטור דקיי"ל אין מת ומשלם וכיון דהקרן לא מיחייב קנס נמי לא משלם דתשלומי דו"ה אמר רחמנא ולא תשלומי שלשה וארבעה עייש"ה עוד ברש"י. וא"כ ה"ה הכא נמי כיון דאינו מחויב לשלם בעד הקרן משום דהעדים יכתבו לו שטר אחר והחיוב מהלוה לא פקע. וקשה קושית היה"ת דהא הוה הסברא פשוטה דפטור גם מכפל ולמה אצטריך קרא למעט שטרות מכפל. אמנם לפמש"ל בישוב קושית היה"ת א"ש דגם לאחר שבאו העדים שגנב ממנו השטר ג"כ לא יוכלו העדים לכתוב לו שטר אחר משום דהשטר עדיין בעולם וכמש"ל ושיתן המלוה שובר להלוה ג"כ לא ירצה הלוה לשמור השובר וברי יוכל המלוה לגבות דמיו מן הגנב שהרי השטר ביד הגנב וכיון שהגנב משלם הקרן ממילא הי' סברא שישלם גם הכפל. ואם יחזיר הגנב השטר להמלוה באמת ישלם הלוה חובו וכיון שהגנב יחזיר להמלוה או השטר או דמיו הרי מחזיר לו הקרן מה שגנב ממנו מש"ה הי' סברא שיהי' חייב בכפל ג"כ מש"ה אצטריך קרא למעוטי שטרות מכפל וכדרך שכתבתי לעיל ליישב עיקר קושית היה"ת ודוק היטב בזה:
[מה]
שם אי דאיכא סהדי דידעי מה כתיב בשטרא ליכתבו לי' שטרא אחרינא כו'.
ולכאורה י"ל בהא דקאמרינן במס' ב"ב (דף מ"ח ע"ב) טאבי תלא לפאפי אכינרא וזבין חתם רבב"ח אמודעה ואאשקלתא אר"ה מאן דחתים אמודעה שפיר חתים ומאן דחתים אאשקלתא שפיר חתים כו' איני והאר"נ העדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים מודעה היו דברינו אין נאמנים הנ"מ על פה דלא אתי ע"פ ומרעא לשטרא אבל בשטרא אתי שטרא ומרעא לשטרא ופירשב"ם בד"ה ומשני הנ"מ דאין נאמנים ע"פ המעידין עכשיו מודעה היו דברינו ובאים לבטל עדות שבשטר שנעשה כמי שנחקרה עדותו בב"ד משעה שנכתב ונחתם ואין עדות האחרון מבטל את הראשין דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לא אתא ע"פ דהשתא ומרע לשטרא דקדים אבל בשטרא שנכתב המודעה בשטר וחתמו עלי' העדים כי הך דרבב"ח שקדמה לאשקלתא אתי שטרא דמודעה דקדים ומרע לשטרא דאשקלתא דבתרי' עכ"ל. ולכאורה י"ל דהואיל דאמרינן דע"פ לא מהני א"כ גם בשטרא לא ליהני אם לא שראו עדים אחרים השטר ה"ה של המודעה קידם כתיבת השטר מכר דאל"כ יש לחוש שמא כתבו אח"כ להשטר מודעה דהא בידם לכתוב השטר מודעה ולחתום עליו כל אימת שירצו ואם מיירי שעדים אחרים ראו השטר מודעה כתוב ביד המוכר קידם זמן המכירה א"כ מאי אולמא דשטרא דיקא הלא אם העדים אחרים יודעים מהמודעה בודאי מהני ורק מה שדנין כאן הוא הואיל דהעד מודעה חתומים על שטר המכירה ואם העדי מודעה סיפרו לעדים אחרים מהמודעה קידם חתימתם על השטר מכר היל"ל דמהני שפיר עדותן של השני' אי לאו דעדי כת שני' דהיינו השומעים מן העדי המודעה הי"ל עד מפי עד אבל הי"ל לומר דמהני שפיר בכה"ג עדות בע"פ של עדי המודעה וי"ל בזה וא"כ גם כי איכא שטרא דמודעה דחתימי בה הני סהדי דחתימי אשטרא ג"כ למה מהני ולכאורה י"ל בזה:
אולם י"ל בזה דלא חשידי הנהי סהדי לומר עליהם דסהדי שקרי נינהו ורק באם ליכא שטרא רק מעידים בע"פ שמסר מודעה לפניהם קודם המכירה לא מהני עדותן לבטולי לשטר מכר אשר הם בעצמם חתומים עליו יעיין בשמ"ק ב"ב שם בד"ה ה"מ ע"פ וז"ל צריך לפרש מאי אולמי' דעדות שטר מעדות ע"פ וזהו טעמו של דבר כי מה שאמרה תורה אם לא יגיד כו' ודרשינן מינה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד בעדות ע"פ הוא שמעידים העדים בב"ד ולא גמרינן מינה לענין הגדה בשטר דאלימא שאינה צריכה ב"ד דלאלתר שמסרו לזה נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ועוד ע"כ לא אמרה תורה אלא שאין ב"ד נזקקין לקבל עדותו לסתירת מה שהעידו ואין חוקרים עדותן שמעידים אח"כ לבעל עדותן שכבר נחקרה עדותן בב"ד אבל הם שהעידו מאליהם שלא בב"ד יחתמו ומסרו ונעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד כשיבא השטר לפני ב"ד אתי עדות שנעשה כמי שנחקרה ומרע עדות כיוצא בה והוי לה כשנים אחרים שהעידו אחר עדותם של אלו כנ"ל עכ"ל השמ"ק. והנה לפי התי' השני אם העדי המודעה עשי אז שטר מודעה וחתמו עליו דהיינו באותו יום עצמו שזה רוצה להראותו לפני הב"ד וכתבו בו שביום פלוני מסר זה מודעה לפניהם אף שהב"ד יודעים שעתה הוא שכתבו לשטר זה מהני ג"כ ורק עדות בע"פ לא מהני ומשום דאין הב"ד מקבלים כלל עדותן בע"פ לפסול השטר מכירה ואולם לתי' הראשון שכתב השמ"ק דהטעם הוא משום דכיון שהגיד הוא דוקא דלא מהני עדות בע"פ לפסול את עדות הראשונה אבל עדות שבשטר מהני וא"כ י"ל אם רשאים הערים לכתוב לו אח"כ שטר מודעה באותו יום שרוצה להראותו לפני הב"ד. ואולי י"ל דלכתחילה אין העדים רשאים לכתוב לו אז שטר מודעה כל שלא כתבו להשטר מודעה מיד קודם המכירה והא דאם מראה השטר מודעה דהוי שטרא מעליא ולא חיישינן לשמא כתבו אח"כ להשטר המודעה היא משום דלא חשדינן לסהדי בהכי ואפשר דאם ידעינן שכתבו להשטר מודעה אחר שחתמו א"ע על השטר מכירה דלא מהני השטר מודעה ומשום דכל שכבר חתמו על השטר מכירה חי לא ניתן לכתוב השטר מודעה וי"ל בכ"ז:
ועיין בקצה"ח (סי' ר"ה סק"א) בענין אם מחאה ומודעה היא נכתב בלשון שליחות דהרמ"א כתב (בסי' קמ"ו ס"ה) דמחאה יהי' נכתבת בלשון שליחות ובמודעה לא כתב זה דיהי' נכתב בלשון שליחות כו' וכתב וז"ל וה"ה הכא במודעה לפי טעמא שכתבו האחרונים לכתוב בלשון שליחות לא הוי כתב המודעה אלא דוקא קודם המכר דאחר המכר לא מהני' לי' שליחות כיון דהיא עצמי אינו נאמן אח"כ לומר שלא הי' מרוצה בזביני ואלו מדברי הפוסקים נראה פשוט דמהני כתיבת מודעה אפילו אחר המכר ובר"ן פ"ב דכתובות מפרש הא דאמרי מודעה ניתן לכתוב שיכולין לכתוב אחר המכירה ע"ש וכן פשיט בדברי הפוסקים ובזה אינו נאמן היא עצמו ודוקא קודם המכר הוא דשייך לשון שליחות דהי"ל כאילו היא כותב שאינו רוצה למכור אבל אחר המכר לא וע"כ במודעה הטעם כדי להציל הנאנס ולא בעינן כלל לשין שליחות עכ"ד הקצה"ח. והנה זה דוקא אם אין העדי המודעה הם עדי המכירה עצמם אז סוברים הפוסקים דרשאים לכתוב אחר המכירה להשטר מודעה אבל באם העדים הללי עצמם חתמי על השטר מכירה ביה י"ל דלכ"ע אינם רשאים לחתום על השטר מודעה אחר שחתמו כבר על השטר מכירה י"ל עוד ב"ה:
והנה לפ"ז י"ל לכאורה בהא דפריך הש"ס כאן אי דאיכא סהדי כו' נימא דמיירי בשרף להשטר מודעה אשר העדי המודעה היו עדי השטר מכירה דאי לאו השטר לא מהני עדותן בע"פ שיעידו שמסר מודעה לפי סברת רב נחמן בב"ב הנ"ל ורק אי כתוב מכבר להשטר מודעה מהני ומיירי ששרף להשטר מודעה בפני עדי השטר מודעה ושטר אחר אינם יכולים לכתוב לו. ולכאורה הי' אפשר לומר דסוגי' דידן אזלא אליבא דמר בר רב אשי דאמר שם בב"ב מודעה היו דברינו נאמנין מ"ט שזה ניתן לכתוב כו' וא"כ גם עדותן בע"פ מועיל להעיד שמסר מודעה בפניהם אף אם הם חתומים על השטר מכירה ג"כ והרי"ף במס' ב"ב פוסק כמר בר"א ועיין ברמב"ם (בפ"ג מהל' עדות ה"ח) אמרו העדים שפר מכר זה מודעה נמסרה לנו עליו אעפ"י שכת"י יוצא ממק"א הרי אלי נאמנין ועיין בכ"מ שם וא"כ י"ל דסוגי' דידן אזלא כפי פסק הלכה דפסקינן כמר בר"א וא"כ אם נאמנין להעיד בע"פ שמודעה הי' אעפ"י שהם עצמן חתומים על השטר מכר מכ"ש דיכולין הערים לכתוב לו שער מודעה אחר ועיי"ש בכ"מ שכתב וז"ל א"נ דהאי ניתן לכתוב קאי אמודעה שבידם לכתבה ולכתוב זמנה קודם שטר המכר דאותו יום עצמי וא"כ אפילו כת"י יוצא ממק"א נאמנין שאין אלו חוזרים ומגידים שעדיין לא הגידו כיון שבידם לפסול הגדת המכר משעה ראשונה כו' עייש"ה. והנה זה דוקא למר בר"א דאמר הטעם משום דניתן לכתוב. אבל לר"נ לא אמרינן סברא זו ואינן יכולין העדים לכתוב השטר מודעה אחר שחתמו על השטר מכר כמש"ל וי"ל עוד בזה. ועוד י"ל דלעולם נוכל לומר דסוגי' דידן אזלא גם אליבא דר"נ וניהא דנימא דאם לא כתבו עדי המודעה לשטר המודעה עד אחר שחתמו הם על השטר מכירה דאינם רשאים לכתוב עתה השטר מודעה מ"מ אם כבר הי' נכתב השטר מודעה כדין קודם המכירה ונשרף אח"כ דבזה שפיר רשאין לכתוב לו שטר מודעה אחר וא"כ שפיר פריך הש"ס ליכתבו לי' שטרא אחרינא והרבה י"ל עוד בזה ובענין אי עשו העדים שליחותן אם בשטר מודעה הוא בשליחות המוסר מודעה וי"ל טובא בזה:
[מו]
א שם אמר אמימר מאן דדאין דד"ג מגבי' בי' דמי שטרא מעליא כו' כל הסוגי'. והנה הש"כ (בסי' שפ"ו סק"א) האריך להוכיח דד"ג היא רק חיובא מדרבנן ובסוף הביא ראי' מדנקיט אמימר דיקא שטרא בלחוד ושביק חמץ היל"ל נמי מגבי' בי' דמי חמץ מעליא או היל"ל מגבי' בי' דמי מעליא ולמה נקיט שטרא דיקא אלא נראה דוקא אשטר קאמר משום דשכיח אבל גזל חמץ ועבר עליו הפסח דלא שכיח וגם אינו ראוי לקינסו שהרי אדרבא בשריפתו גרם תשלומין לנגזל והפסד לגזלן כי' ע"ש. ולכאורה י"ל לפמ"ש התוס' בב"ק לעיל (דף ע"א ע"ב) ד"ה ישכר די"ל דר"מ דדאין דד"ג דיקא דר"ג אבל גורם לממון ס"ל דלאו כממון דמי ומש"ה הוצרך הש"ס לומר שם דר"מ ס"ל כר"ש דגורם לממון כממון דמי ע"ש וא"כ י"ל בפשיטות דדוקא בשורף שטר דהוא דד"ג היא דמגבי' בי' דמי שטרא מעליא משים דראוי השטר למכיר לכל העולם ולגבות בו אבל גורם לממון דאין שוה רק לאדם זה כמו שיר הנסקל דאיני שוה כלים אלא לשומר בלבד וכן קדשים שחייב באחריותן דאינו שוה אלא לשכלים לא מחייב מאן דסובר גורם לממון לאו כממון דמי וכן שורף חמץ ג"כ דומה ממש ליה שהרי אינו שוה כלום וא"כ י"ל דסובר אמימר אפילו מאן דדאין דד"ג ג"כ פוטר בחמץ אם בא אחר ושרפו לאחר המועד ומש"ה לא אמר אמימר לדיני' על שורף חמץ לאחר הפסח. ובזה הי' מובן מה שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם הפוסקים דד"ג ולא הביאו להאי דינא דחמץ אם בא אחר ישרפו לאחר המיפד דחייב משים דזה הוי רק גורם לממון יגרע יותר מגרמי:
והנה במס' גיטין (דף מ"ג ע"א) בהא דמיני' להש"ס עבד שמכרו רבו לקנה מכור או אינו מכור תיבעי לר"מ תיבעי לרבנן כו' א"ר אבא ת"ש ויליד בית מה ת"ל אם קנין כסף אוכל יליד בית לא כ"ש אילו כן הייתי אומר מה קנין כסף שיש בו שוה כסף אוכל אף יליד בית שיש בו שוה כסף אוכל ומניין שאעפ"י שאינו שוה כלום ת"ל יליד בית מ"מ ועדין אני אומר כו' ואי ס"ד, עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא אין איכא עבד טריפה והא חזי למיקם קמי' במנוול ומוכה שחין וכתבו התוס' בד"ה מי איכא וא"ת כי אמר נמי דאיני מכור תיקשי לי' מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא שיוכל למוכרו כולו לגמרי וי"ל דלא ימצא קונים שיקנוהו לגמרי אפילו לא יצטרכו לפרנסו כו' אבל אם מכרו לקנס מכור זימנין דזבני לי' ועוי"ל דאפילו מכרו כולו לגמרי אינו מכיר דהא אינו שוה כלום ואינו מוכרו אלא לקנס ולקנס אינו מכיר עכ"ל. והנה סברת התוס' הוא דכל שלא חל המכירה על גוף העבד משום דאינו שוה כלום אף דהנאה זו שאם יגחנו שור וישלם שלשים סלעים הי' יכול למכור מ"מ תו לא חל המכירה על זה בלבד ושפיר מדייק הש"ס מהברייתא כן מדחזינן דאיכא עבד שאינו ש"פ. ולכאורה קשה דהואיל דבאמת הנאה זו היא שוה פרוטה דהיינו שאם יגחנו שיר יקח היא השלשים סלעים וכמו טובת הנאה דכתובה שמכרה שאם תתאלמן או תתגרש יהי' הכתובה להלוקח וא"כ אכתי הוה בו שוה כסף שהרי שוה לבעלים פרוטה הנאה זו ואף דנימא דאינו יכול למכור העבד לקנס מ"מ הלא האדון בעצמו יש לו בו קנין כסף זה וא"כ אכתי קשה דהא לעולם אית לי' להאדון בעבדו קנין כסף שהרי יש לו בו הזכות הזה שאם יגחנו שור ישלם לו השלשים סלעים ולכאורה י"ל בזה:
והנלע"ד ליישב זה ולומר דכל שאין יכול למוכרו לאחרים הזכות הזה לא מיקרי שלו שנימא שיש לו להבעלים קנין בזה וא"כ שפיר כתבו התוס' דהואיל דאינו יכול למוכרו מפני שאינו חל כלל המכירה על גוף העבד ואמרינן ג"כ דאינו יכול למוכרו לקנסא שאם יגחנו שור א"כ אין לו להבעלים בהעבד הזה שום צד כירה ונתינה לאחר וא"כ לא מיקרי שלו דהיינו שנימא שיש לו להבעלים זכות בו ולא מיקרי תו קנין כספו וסברא זו מוכרחת בדברי התוס' הנ"ל. ולפ"ז יש סברא לומר דהואיל דאין להבעלים בהעבד הזכות למוכרו ולא הו"ל קנין כספו כלל הואיל דאין יכול למוכרו תו י"ל דגם כי נגחו שור אינו מחויב לשלם להבעלים של העבד הזה השלשים סלעים וי"ל עוד בזה. והנה הכא בגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאין לו להגזלן היכות למוכרו וגם להגזלן גופי' הוא אסור בהנאה ואין לו בו שום צד זכות ורק שיכול לפטור א"ע בו להחזירו להנגזל ולית בי' דין ממון כלל ואם בא אחר ושרפו לא נוכל לחייבו לשלם כלל להגזלן יגרע מגרמי ורק גורם לממון הוי ופטור שפיר השורפו להחמץ הזה ודו"ק היטב בזה. מיהא הש"כ שם הקשה על חילוק זה של התוס' דב"ק (דף ע"א ע"ב) הנ"ל ומש"ה הביא ראי' זו:
ב ועוד נלע"ד לומר בזה דהנה בחמץ שעבר עליו הפסח אשר מה"ת הוא מותר באכילה ובהנאה והוי ממון גמור ורק מדרבנן אסור מטעם קנס ור"ש אית לי' כן ואנן פסקינן להלכה כר' שמעון בזה וא"כ י"ל דבזה חייב בודאי הואיל דמה"ת ממון גמור הוא ורק מדרבנן אסור בהנאה ולאו שם ממין עלה ורק לגבי הגזלן מיחשב כממון הואיל דיכול לומר הש"ל ויהי' פטור וזה ששרפו רק הפסיד להגזלן וגרם לו היזק שיצטרך לשלם לו ממין ואם הי' אמימר נקיט לדינו על חמץ והוה אמר מאן דדאין דד"ג מגבי בי' דמי חמץ מעליא היינו סוברים דאפילו מאן דדאין דד"ג הוא רק חיובא דרבנן ומטעם קנם שקנסוהו רבנן להשורף שגרם להפסיד להגזלן והטעם הואיל דבאמת החמץ ממון גמור הוא מה"ת ורק רבנן אסרוהו ובזה חייבוהו רבנן להשורפו לשלם והוא כעין הם אמרו והם אמרי אבל בשורף שטרו של חבירו דבאמת גוף השטר לא הוה ממון כלל ורק שבשטר הזה יוכל לגבות בו והרי גרם לו היזק בשריפתו והו"א דביה פטור לגמרי גם למאן דדאין דד"ג ומש"ה נקיט אמימר דמאן דדאין דד"ג מגבי בי' דמי שטרא מעליא ונוכל לומר שפיר דהוא מן התורה הואיל דזה מיקרי היזק גמור במה שגרם לו היזק בשריפת השטר ואף שאין גוף השטר ממין מ"מ גרמי הוה כמו הזיק ממש וחייב וממילא נדע דכ"ש בשורף חמץ לאחר הפסח דודאי מחויב לשלם אבל לעולם דמאן דדאין דד"ג מחויב מה"ת לשלם:
ובזה הי' א"ש מה שדקדקו המפרשים על הרי"ף והרמב"ם דפסקו דד"ג חייב ונקיט הרי"ף רק בשורף שטר של חבירו ולמה השמיט להא דשורף חמץ והאריכו בזה. אולם לפי האמור א"ש דהרי"ף נקיט לישנא דגמ' דאמימר קאמר הכי ובאמת גם בשורף חמץ חייב מכ"ש וממילא שמעינן דחייב בשורף חמץ. וה"ה בכל הני דנקיט רבה זורק מטבע ושף מטבע וצורם אוזן ג"כ י"ל דחייב דהוא כ"ש משורף שטר ויש פלוגתא בזה בהראשונים ועיין ביש"ש (סי' י"ט) ובש"כ (סק"ז) ע"ש. ולפי האמור נוכל לומר דבכל הני חייב למאן דדאין דד"ג וי"ל עוד בזה:
ג ועוד נלע"ד לומר בזה ובהקדם יבואר מ"ש הנוב"י במהדו"ק חאו"ח (סי' כ') דהעלה דגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאו"ל הש"ל החמץ מותר להנגזל ולכל אדם באכילה ובהנאה כיון שהנגזל לא עבר בב"י לא נאסר החמץ שלו ואפילו אם לא ביטלו הנגזל והאריך בזה והקשה לנפשי' מסוגי' דידן דאמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו לאחר הפסח מחלוקת ר"ש ורבנן לר"ש דסובר גורם לממון כממון דמי חייב ולרבנן פטור א"כ מוכח דחמץ גם לאחר הפסח אינו נחשב ממון רק גורם לממון ולדידי דמותר אותו החמץ לנגזל בהנאה א"כ ממון גמור הוא וכתב לתרץ דלא יהי' סתירה מכאן לדבריו דהא דאמר רבה באנו למחלוקת ר"ש ורבנן אין הכוונה לר"ש עצמו דלר"ש בלא"ה חייב כיון דאיהו סובר בפסחים (דף כ"ח) דחמץ לאחר זמנו בלא כלום ומותר מה"ת ואף דקנים ר"ש מ"מ בזה לא קניס וכמש"ל וממון גמור הוא אבל הכוונה אפילו למאן דסובר דחמץ לאחר זמנו אסור והוא בל"ת מה"ת וכדסבר ר' יהודה מ"מ לר"ש למאן דסובר בגורם לממון כר"ש חייב אבל לר"ש עצמו בלא"ה חייב שלדידי' ממון גמור הוא שמותר לכל העולם בהנאה ע"ש בדבריו הבאתיו לעיל בפרק מרובה (על דף ס"ו ע"א) [אוכ"מ אק"א] ובכמ"ד, והנה עיינתי כעת בסוגי' דידן וקשה מאוד ליישב לשון הגמ' לפ"ז דהא ר"ה ברי' דר"י קאמר הלשון אימר דשמעת לר"ש דהגל"מ כממון דמי בדבר שעיקרו ממון כדרבה דא"ר גזל חמץ כו' בדבר שאין עיקרו ממון מי אמרינן אלמא דחמץ מיקרי עיקרו ממון ואם ניחא דהסוגי' אזלא אליבא דר' יהודה דחמץ לאחר הפסח אסור בהנאה מה"ת א"כ מאי עיקרו ממון אית בי' הלא הוא אסור בהנאה וכי דבר האסור בהנאה מה"ת מיקרי עיקרו ממון. הן אמת שגם בלא דברי הנוב"י ג"כ קשה קצת הלשון דקאמר דעיקרו ממון דהלא אסור בהנאה הוא עכ"פ מדרבנן. וצרכינן לדחוק ולומר דהואיל דמה"ת מותר אף שאסור מדרבנן מטעם קנס מיקרי תו עיקרו ממון אבל לשיטת הנוב"י דמוקי לסוגי' זו דאתיא אליבא דר"י דלאחר הפסח אסור בהנאה מה"ת מה עיקרו ממין הוי וי"ל בזה. והנה רש"י ז"ל רימז זה במ"ש בד"ה לר"ש וז"ל ובחמץ בפסח הוא דאמרינן הכי משום דעיקרו כלומר בתחילתו ממון הוי ועכשיו אע"פ שאינו שוה כלום גורם לממון הוא כו' עכ"ל. אלא דסוף סוף אינו מובן כלל דבשלמא אם היינו דנין נגד הנגזל שפיר הי' שייך הסברא דמעיקרא בשעת הגזילה הי' ממון. אבל אנו דנין עכשיו נגד השורפו הלא מה מהני מה שהי' ממון קודם הפסח והרבה י"ל בזה:
ועוד י"ל בהא דקאמר הש"ס כאן על מתני' דחמץ ועבר עליו הפסח או"ל הש"ל מאן תנא אומרין באה"נ הש"ל אר"ח ר' יעקב היא כו' ולשיטת הנוב"י הא לאו איסורי הנאה הוא כלל דהא מותר לנגזל לגמרי גם באכילה וצ"ל לדברי הנוב"י דגם סוגי' זו אזלא אליבא דר' יהודה דחמץ לאחר הפסח אסור מה"ת ומתני' אתיא ג"כ כר' יהודה והטעם דאו"ל הש"ל משום דאומרין באה"נ הש"ל ועיין בנוב"י שם בד"ה והנה מקור הדברים מ"ש שם בזה:
ולולא דמסתפינא הי' נלע"ד דנוכל לומר בשיטת הנוב"י דלא נצטרך לאוקמי דוקא הסוגי' אליבא דר' יהודה והוא די"ל דבגזל חמץ ועבר עליו הפסח ניהא דנימא דלהנגזל ולכל העולם מותר באכילה ובהנאה הואיל דלא עברו על ב"י לא קנסו רבנן מ"מ הלא הגזלן עבר על ב"י שהרי החמץ הוא באחריותו וא"כ היל"ל דלהגזלן אסור בהנאה והנה בעטרת זקנים (בסי' ח"מ) הקשה דאמאי יכול הגזלן לומר לו הש"ל הלא הגזלן מיתהני מאה"נ דאי לא הי' החמץ בעין הי' מחויב לשלם דמים להנגזל והרי פוטר הגזלן א"ע מהתשלומין בחמץ זה שמחזיר לו ותירץ דאל"כ רק יצטרך לשלם לו דמים הרי הנגזל נהנה מאה"ג דהא עפ"י הדין יכול לומר לו הש"ל ורק משום חשש איסור שלא יהנה הגזלן מאה"נ א"כ הרי שוב הנגזל נהנה מאה"נ ע"ש בעט"ז. ובילדותי דנתי בזה לפ"ד הנוב"י הנ"ל הרי מותר החמץ להנגזל גם באכילה. א"כ נשאר קושית העט"ז הנ"ל דאמאי יכול הגזלן לומר הש"ל הלא נהנה מאה"נ דפוטר א"ע מן הנגזל בחמץ זה עיין לעיל (על דף ס"ו ע"ב) [או"ל מ"ש בזה והרבה י"ל בזה. וצריך לומר בטעמו של הדבר דניהא דהגזלן אסור ליהנות מן החמץ זה דוקא שיהנה מן גוף החמץ לא מיבעי' באכילה דודאי אסור להגזלן אלא למוכרו ג"כ אסיר ורק הא דיכול לפטור א"ע מן הנגזל בחמץ הזה שאו"ל הש"ל זה לא מיקרי נהנה מן החמץ עצמו רק מגרמתו דהחמץ הוא נהנה ודומה זה לפורע חוב של חבירו וה"נ דכוותי'. וזה הוא באמת תירוצו של המג"א בסי' ח"מ סק"א וכפי פירושו של המחצה"ש עיש"ה. ומעתה שפיר מובן הא דקאמר הש"ס על הא דגזל חמץ כו' מאן תנא דאומרין באה"נ הש"ל והיינו הואיל דלהגזלן הוא אסור בהנאה לכ"ע אף לר"ש מנ"ל דיכול לומר הש"ל שיוכל לפטור א"ע מכח אה"נ ומשני ר"ח ר' יעקב היא דהא השומר יכול לפטור א"ע מן המפקיד כשמחזיר לו השור הנסקל שאסור בהנאה אף שאסור בהנאה מה"ת ומכ"ש היכא דרק מדרבנן אסור בהנאה דודאי יכול לומר לו הגזלן הש"ל וי"ל בזה ע"ד העט"ז מה קא קשיא לי' כלל בזה הלא מפורש בש"ס בהדי' דיכול לומר באה"נ הש"ל והטעם הוא כמו שכתבתי:
ולפ"ז א"ש הא דקאמר ר"ה ברי' דר"י אימר דשמעת לר"ש דהגל"מ כמ"ד בדבר שעיקרו ממון כדרבה כו' בדבר שאין עיקרו ממון מי אמרינן והיינו דחמץ מיקרי עיקרו ממון הואיל דבאמת החמץ מותר באכילה ובהנאה להנגזל ולכל העולם רק דלהגזלן אסור בהנאה וכי איתא להחמץ בעיני' מצי הגזלן למיפטר נפשי' בי' ואו"ל הש"ל והטעם הואיל דלא מיקרי זה נהנה ממש מן החמץ ורק שנהנה מחמת החמץ וכמש"ל ואפ"ה לרבנן דהברי גורם לממון לאו כמ"ד פטור השורף מלשלם להגזלן הואיל דבאמת להגזלן אסור. בהנאה ואומר לו השורף מה חסרתיך הלא הי' אסור לך בהנאה ואי משום דגרם להגזלן הפסד שצריך לשלם ממון להנגזל הוא רק גורם בעלמא וגורם לממון לאו כמ"ד ולהנגזל א"צ לשלם משום דאומר לו הרי הגזלן מחויב לשלם לך ולא חסרתיך מידי ואם באמת לא ישלם לו הגזלן כגון שהוא גבר אלים או שאין לו מה לשלם יוכל הנגזל לגבות מן השורף דהא להנגזל הי' מותר באכילה ובהנאה והרי זה דומה להא דר"ח גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מז"ג רצה מז"ג:
מיהא לפי מ"ש לעיל (על דף ס"ו ע"ב) [אוכ"ט אק"א] דיש לומר דהנגזל מתייאש כי מטי עידן איסורא אף דיהי' מותר להנגזל לאחר הפסח כשיחזירנו לו מ"מ מייאש הנגזל מינה הואיל דאומר בודאי כבר אכלו הגזלן או מכרו או ביערו כדי שלא יעבור על ב"י ע"ש א"כ נוכל לומר דלהנגזל א"צ לשלם כלל אף שאין לו להגזלן לשלם משום דגזל ונתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו פטור וכמבואר בש"ע ח"מ (סי' שס"א ס"ז) עייש"ה ודנימא דישלם להנגזל על מה ששרף החמץ שאם הי' החמץ ביד הגזלן הי' מחזיר לו הואיל דאסור לו לגזלן בהנאה ובודאי הי' מחדרו להנגזל ולהנגזל הי' מיתר באכילה ובהנאה. י"ל בזה חדא דילמא לא הי' מחזיר לו והי' הגזלן עושה איסור ונהנה ממנו לאחר הפסח והי' אוכלו אי מכרו לאחר ואף דנימא דהגזלן לא הי' עושה עוד איסור שיהנה ממנו לאחר הפסח אכתי י"ל הואיל דבאמת כבר יצא מרשות הנגזל בהיאוש שנתייאש ממנו וא"כ דומה תו למזיק שעבודו של חבירו דלמאן דלא דאין דד"ג פטור וה"נ דכוותי'. ויש להוסיף עוד ולומר דגרע יותר ממזיק שעבודו של חבירו הואיל דשאר מזיק שעבודו הלא צריך לשלם בודאי להלוה שהזיקו ואם מחויב לשלם להמלוה מטעם שעבודא דר"נ עיין בשמ"ק ב"ק (על דף ל"ג ע"ב) הביא דעת הראשונים בזה יעוש"ה וא"כ הרי סמכה שפיר דעתי' דהמלוה על השעבוד הזה וששום אדם לא יזיק להקרקעות הללו המשועבדים לו דכל מי שיזיקם יצטרך לשלם אבל הכא גבי חמץ דאם אחר ישרוף החמץ הזה יפטור מלשלם להגזלן הואיל דהוי רק גורם משום דאסור להגזלן בהנאה וכמו שכתבתי לעיל וא"כ אין להנגזל שעבוד כלל על זה החמץ והרבה י"ל בזה. ויש"א ר"ה ברי' דר"י אבל בשורף שטר שאין עיקרו ממון שהרי השטר אינו עיקר הממון י"ל דאף ר"ש דסובר גורם לממון כממון דמי פוטר בשורף שטר של חבירו ומיושב הכל לפי סברת הנוב"י ג"כ אף דלהנגזל מותר החמץ שעבר עליו הפסח באכילה אף לר"ש דלאחר הפסח מותר מה"ת ורק רבנן הוא דאסרו באכילה מטעם קנס ודו"ק:
ואמר אמימר עלה מאן דדאין דד"ג מגבי בי' דחי שטרא מעליא. והיינו אף דאין עיקרו ממון אפ"ה גובה וא"כ מכ"ש בשורף חמץ שעבר עליו הפסח דמחויב לשלם להגזלן שהפסידו דהא באמת החמץ עיקרו ממין שהרי מותר להנגזל ולכל העולם ואף דלהגזלן גופי' אסור בהנאה מ"מ גרם לו היזק בשריפתו להחמץ יחרב ואי ה' אמר אמימר מאן דדאין דר"ג משלם דמי חמץ מעליא לא הוינן ידעין האיך הדין בשורף שטר והיינו אומרים דדוקא בשורף חמץ דעיקרו ממון הוה שהרי מותר להנגזל ולכל העולם היא דחייב אבל בשורף שטר פטור ומכ"ש אם נצרף ג"כ הסברא שכתבתי לעיל הואיל דהוא רק איסור דרבנן לאחר הפסח להגזלן בודאי דלא הוה ידעינן דחייב בשורף שטר אבל השתא דאשמועינן בשורף שטר דחייב למאן דדאין דד"ג מכ"ש בשורף חמץ דודאי חייב אבל לעולם דאמימר סובר דלמאן דדאין דד"ג חייב מה"ת. ומיושב קושית הש"כ הנ"ל על הרמב"ן שהבאתי לעיל. ומובן ג"כ הא דלא הביאו הרי"ף והרמב"ם להאי דינא דשורף חמץ דחייב משום דכ"ש הוא דחייב הואיל דעיקרו ממון הוא ועדיף יותר משורף שטר של חבירו. וראיתי בים התלמוד מפלפל הרבה בזה ודעתו ג"כ כהנוב"י דמותר החמץ להנגזל וכתב ג"כ דסוגי' דידן אתיא כר' יהודה דאסור לאחר הפסח בהנאה וכוון לדברי הנוב"י והרבה יש לפלפל בדבריו וקצרתי ועיין לעיל (על דף ס"ט) [אומ"ח אק"ג] הבאתי דברי הרמב"ן מבואר להיפוך ע"ש. ועיין לקמן (על דף ק"ה ע"א) [אוכ"ח אק"ב]:
[מז]
שם חמץ ועבר עליו הפסח מאן תנא אומרין באיסורי הנאה הש"ל אר"ח ר' יעקב היא דתניא שור שהמית עד שלא נגמר דינו כו' כל הסוגיא ופירש"י בד"ה דא"כ בסה"ד וז"ל אבל סיפא דמתני' ודאי ר' יעקב היא ולא רבנן דקתני או שהיתה יוצאה ליסקל או"ל הש"ל עכ"ל ועיין לעיל (בדף מ"ה ע"א) בסוגי' הגמ' וברש"י שם ובתוס' שם בד"ה השתא כתבו דהפי' הוא אתפסתי' לתוראי שהשומר מסר הבהמה להב"ד ולכך א"י לומר הש"ל לפי שהתפיס בידים והשתא לפ"ז נוכל להעמיד כל הבבא דמתני' בהגוזל קמא כרבנן דר' יעקב לפי דיחוי דרבא [דרבה] והתוס' האריכו שם בזה עייש"ה. והנה הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהל' גזילה) פוסק כמתני' דידן דגזל חמץ ועבר עליו הפסח או בהמה ונעבדה בה עבירה או שנפסלה מליקרב או שהיתה יוצאה ליסקל או"ל הש"ל ומחזיר אותה בעצמה עכ"ל (ובפי"א מהל' נזקי ממון ה"ט) שור שהמית את האדם והקדישו בעליו דינו קדוש וכן אם הפקירו אינו מופקר מכרו אינו מכור החזירו שימר לבעליו אינו חזרה שחטו בשרו אסור בהנאה במד"א אחר שנגמר דינו לסקילה אבל עד שלא נגמר דינו לסקילה כו' החזירו שימר לבעליו ה"ז מוחזר כו' שור שלא נגמר דינו בשוורים אחרים כולם פטורים לפי שאין גומרין דינו של שור אלא בפני השור כדין האדם כו' עכ"ל. והנה הרמב"ם פוסק כרבנן דאין גומרין דינו של שור שלא בפניו ופוסק דהחזירו שימר לבעליו לאחר גמ"ד אינו מוחזר והיינו לגמרי כרבנן דר' יעקב וכ"כ שם הה"מ כרבנן דברייתא (דף מ"ה) וא"כ האיך פוסק כאן לדינו דמתני' דידן דגזל בהמה והרי היא יוצאה ליסקל או"ל הש"ל והא סיפא דמתני' דידן לא אתיא אלא כר' יעקב כמו שפירש"י והאיך הרמב"ם ז"ל מיכה שטרא לבי תרי. וע"כ צ"ל דהרמב"ם יפרש כפי' התוס' בב"ק (דף מ"ה) דסיפא דמתני' אתיא ג"כ כרבנן ורק דמתני' מיירי דלא אתפסי' בידים ומש"ה או"ל הש"ל ופלוגתא דר' יעקב ורבנן בברייתא הוא דוקא להיכא דאתפסי' בידים דאז סברי רבנן דהחצר שומר לבעליו אינו מוחזר וא"כ נצטרך לומר דמ"ש הרמב"ם (בפ"ג מהל' גזילה) דבהמה היוצאה ליסקל או"ל הש"ל מיירי דלא אחפסי' בידים ורק הב"ד בעצמם תפסוה ומ"ש (בפי"א מהל' נזקי ממין) דלאחר גמ"ד החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר מיירי דאתפסי' בידים ועיין בלח"מ (פ"ג מהל' גזילה ה"ד) שם שכ"כ והקשה בעצמו עלה דא"כ הי"ל להרמב"ם בהא (דפ"ג מהל' גדלה) לפרש לדינו דמיירי שתפסוה ב"ד מאליהן עיי"ש. והיש"ש בפרקין (סי' כ') כתב ע"ד רש"י הנ"ל דנוכל לומר דסיפא דמתני' דידן אתיא ג"כ כרבנן דר"י ואף דסברי דהחזירו שומר לבעליו אינו מוחזר דיש חילוק בין שומר לגזלן דשומר חמיר מגזלן משום דאו"ל המפקיד אי אייתי' ניהלי' הוה מעריקנא לאגמא אבל גבי גזלן לא שייך האי טעמא דכתיב והשיב את הגדלה אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר דכל זמן שלא נשתנית מידי לעולם מחזירה כמו שהיא וזו היא קולתו כו' וכן משמע לשון הסוגי' וכן יראה להדיא מן הרמב"ן [צ"ל הרמב"ם] שפסק גבי שומר כרבנן דר"י וגבי גזלן פסק דאפילו יוצא להסקל או"ל הש"ל אלא עיקר כמו שפירשתי הילכך בכל איסורין שבעולם והן בעין ולא נאבדו אומרים הש"ל גבי גזלן ולא גבי שומר עכ"ל ועיין ביש"ש (פ"ד דב"ק על דף מ"ה בסי' למ"ד) האריך ג"כ בזה ומסיק כן להלכה עיי"ש. ודברי היש"ש הם תמוהים מאוד כאשר תמה עליו בש"כ (סי' שס"ג סק"ז) וז"ל ומ"ש לחלק בין גזלן לשומר ומזיק מלבד מה שאין השכל נותן דשומר ומזיק יגרע מגזלן לענין זה דבריו תמוהין שהרי בהדיא מסיק בגמ' בברייתא דתני רבה בר שמואל והשיב את הגזילה אשר גזל יחזיר כעין שגזל מכאן אמרו כו' מאן שמעת לי' דאמר עד שלא נגמר דינו אין משנגמר דינו לא רבנן וקתני דחמץ ועבר עה"פ כו' עיי"ש בש"כ שהניח בצ"ע דברי היש"ש. ויש להוסיף עוד ולהקשות מיד בתחילת הסוגיא דקאמר הש"ס מאן תנא דאומרין באה"נ הש"ל אר"ח ר"י היא ומייתי ברייתא דשור שהמית גבי שומר והלא לדברי היש"ש גם כרבנן אתיא מתני' שהרי עד כאן לא אמרו רבנן דלאחר גמ"ד לא הוי חזרה אלא דוקא גבי שומר אבל מתני' איירי גבי גזלן דגם רבנן מודו דיכול לומר הש"ל אפילו לאחר גמ"ד. וכן ראיתי בשמ"ק בסוגיין בד"ה הכא וז"ל ושמעינן מינה דכל היכא דהויא השבה גבי גזלן הויא השבה גבי שומר וכל היכא דלא הוי השבה גבי גזלן לא הוי השבה גבי שומר מדאצטריך רבא לאוקמי בגומרים דינו וכו' ולא קאמר טעמא משום דשאני לן בין שימר לגזלן כו' עכ"ל הרמ"ה ז"ל בפירושיו והרי מבואר בגדול הראשונים בפירוש להיפוך מדברי היש"ש ואייתי הראי' מכאן דלא מחלקינן בין גזלן לבין שומר ועיין לעיל בפרק הכונס (דף נ"ו ע"ב) [או"ג אק"א] מ"ש בענין זה:
והנה כבר הארכתי בענין זה במהדו"ק ונשרף בעוה"ר ואיני זוכר כל מה שכתבתי בענין זה ורק זאת אזכור מה שאמרתי אז ליישב דברי הרמב"ם ז"ל עפי"ד התוס' במס' כריתות (דף כ"ד ע"א) בד"ה דאמרו והנה עיינתי כעת שנית בזה דהרבינו אפרים ז"ל סובר דדוקא שור הנסקל הוא דאסור בהנאה לאחר גמ"ד אבל רובע ונרבע אינן אסורים בהנאה כלל ואף לאחר שנסקל השור ג"כ לא נאסר בהנאה ע"ש. והנה לשיטת הרבינו אפרים הנ"ל נוכל לומר שפיר דמתני' דידן אתיא גם כרבנן דר' יעקב והא דקתני במתני' או שהיתה יוצאה לסקול או"ל הטיל מיירי ברובע ונרבע שאינו אסור בהנאה אבל בשור הנסקל מחמת נגיחה דאסור בהנאה סוברים רבנן דהזידרו שומר לבעליו אינו מוחזר משים דאו"ל אתפסתי' לתוראי כו' ובברייתא דאיפלגי בה ר' יעקב ורבנן נקיט התנא בהדי' שור שהמית ובברייתא דתני רבה בר שמואל נקיט התנא הלשין בהמה ונעבדה בה עבירה דהיינו נרבעת וקתני עוד ושור עד שלא נגמר דינו אי"ל הש"ל נקיט הלשין ושור והיינו שיר שהמית ושפיר דייקינן מינה דוקא עד שלא נגמר דינו אבל משנגמר דינו א"י לומר הש"ל הואיל דמיירי בשור שהמית והרי אסור בהנאה והטעם דיש חילוק בין שיר שהמית לבין חמץ ועבר עליו הפסח משום דבשור או"ל אתפסתי' לתוראי וכמו שמפרשים הראשונים ולכל הפירושים א"ש ואילו במתני' דידן קתני הלשון חמץ וע"ע הפסח בהמה ונתעבדה בה עבירה או שנפסלה מע"ג המזבח אי שהיתה יוצאה להקול או"ל הש"ל ולא נקיט התנא שור הנסקל רק שהיתה יוצאה לסקול והוה הפירוש שנרבעת והרי יוצאה לסקול והא דקאמר ברישא בהמה ונתעבדה בה עבירה דמיירי ג"כ ברובע ונרבע התם מיירי בנרבע עפ"י ע"א או עפ"י הבעלים דאסור להקרבה אבל אינה חייבת מיתה. יהדר תני נפסלה מע"ג המזבח היינו במום ובדוקין שבעין וכפירש"י יהדר תני או שהיתה יוצאה לסקול מיירי ג"כ בנרבעת וע"פ עדים דמחוייבת מיתה ולשון זה דנקיט התנא לשון נקבה מורה דמיירי בנרבעת דבנגיחה רגיל התנא לנקוט לשון זכר הואיל דעפ"י הרוב השיר נוגח לבד מועט פעמים כמו פרה שנגחה השור דהוא משום הספק אם הולד סייע ג"כ בנגיחה אבל סתם נגיחה נקיט התנא לשון זכר וכן בקרא כתיב כי יגח שור וי"ל בזה:
ומעתה י"ל דגם הרמב"ם סובר כשיטת הר"ר אפרים דרובע ונרבע שנגמר דינם אינם אסורים בהנאה ומש"ה יכול לומר לו הש"ל ומש"ה (בפ"ג מהל' גזילה) הביא כל המשנה דב"ק (דף צ"ו ע"ב) והא דקאמר או שהיתה יוצאה לסקול היינו בהמה הנרבעת ומש"ה יכול הגזלן לומר הש"ל וגם השומר יכול לומר הש"ל אם נרבעה הבהמה אבל שור הנוגח שנגמר דינו א"י לומר הש"ל בין בשומר יבין בגזלן והא דכתב הרמב"ם (בפי"א מהל' נזקי ממון) דמשנגמר דינו החזירו אינו מוחזר שם כתב הרמב"ם לדינו בשור שהמית כלשון הברייתא ושור הנוגח שנגמר דינו אסור בהנאה ומש"ה החזירו אינו מוחזר ומשום דא"ל אתפסתי' לתוראי כו' וגם בגזלן הדין כן כי אין חילוק כלל בין גזלן לשומר ודו"ק. ואין להשיב ע"ז ממ"ש הרמב"ם (בפי"א מהל' נזקי ממון הי"ג) שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה שהרי משנגמר דינו הפקירוהו בעליו ואם העידו שבעליו רבעוהו והזים את העדים הרי השור לבעליו כו' משמע לכאורה דרובע ונרבע אסורים בהנאה. נוכל לומר בזה הלא דינו של הרמב"ם הוא הדין המבואר בגמ' כריתות (דף כ"ד) והתוס' הקשו זה לרבינו אפרים ותירצו שזכה בו מה ששוה השור יותר בחייו מלאחר מיתה עיי"ש ויתיישב גם להרמב"ם כן ובפרט לפי מה שראיתי בספר ערוך לנר על מס' כריתות שם שכתב דדעת רבינו אפרים הוא רק מחיים אינו נאסר ברובע ונרבע אבל לאחר מיתה אז גם רובע ונרבע אסורים ובזה מיישב שפיר הקושיות על הר"א ז"ל ע"ש א"כ גם להרמב"ם יתיישב כן דכשעדיין הוא בחיים שפיר יכול לומר הש"ל דאז מותר בהנאה ודוקא ברובע ונרבע הדין כן אבל לא בנוגח דאז לאחר גמ"ד אסור תיכף בהנאה ומתיישב שפיר כמו שכתבתי:
[מח]
שם מתני' נתן לאומנין לתקן כו' והבנאי שקיבל עליו לסחור את הכותל ושיבר האבנים או שהזיקן חייב לשלם כו'. והנה לשון שהזיקן משמע דקאי על האבנים שהזיק להאבנים וכן הרי"ף הבי לשון שהזיקן בהמשנה והיינו שהזיק להאבנים. ולכאורה אינו מובן כפל הדברים ושיבר האבנים או שהזיקן ובמשנה שבמשניות איתא הלשון או שהזיק ונ"ב בגמ' איתא שהזיקן וראיתי בתפארת ישראל על משניות שכתב דאו שהזיק ר"ל שהזקן וקמ"ל אף דכך מצוי צריך לזהר עכ"ל והיינו אף דרגיל ומצוי בכך שהאבנים נתקלקלים מעט אף שאינם נשברים אפ"ה חייב. ולכאורה י"ל הואיל דמצוי בכך שנתקלקלים א"כ לא פשע הבנאי כלל ולמה יתחייב לשלם הואיל דדרכן בכך הוא. וצ"ל דעפ"י הרוב אינם מתקלקלים כלל והיינו אם הי' מדקדק היטב במלאכתו שלא יתקלקלו האבנים והי' עושה במתינות הי' יכול לשמור שלא יתקלקלו כלל ומש"ה חייב ולשון המשנה בירושלמי ג"כ או שהזיק והרמב"ם (בפ"ו מהל' חובל הי"א) כתב וכן הבנאי שקיבל עליו את הכותל לסותרו ושיבר את האבנים או הזיק חייב הי' סותר מצד זה ונפל מצד אחר פטור ואם מחמת המכה חייב וכן הרא"ש כתב ג"כ הלשון או שהזיק וכן בטוש"ע (סי' שפ"ד) כ' ג"כ הלשון או שהזיק והיינו שבסתירת הכותל הזיק לאחרים וחייב לשלם משמע לכאורה דאם נתקלקלו האבנים בסתירתו פטור מלשלם אם נתקלקלו קצת דאורחי' בכך ודוקא אם נשברו האבנים לגמרי הוא דחייב אבל לא בנתקלקלו ולכאורה י"ל דהדין כן להלכה. וכן נראה ג"כ מדברי השמ"ק כאן בד"ה הבנאי וז"ל אם שבר האבנים חייב לשלם שהי' לו ליזהר שלא ישברו א"נ הזיק לאחרים בסתירת הכותל חייב דאיבעי לי' לעיוני' דאדם מועד לעולם אבל בעה"ב פטור שהרי כל המלאכה על האומן ובעה"ב מסולק הוא משם ומש"ה נקיט דוקא קיבל אבל אם הי' שכיר יום שלא נסתלק בעה"ב משם השמירה מועלת על שניהם ושניהם משלמים הר"ר יונתן ז"ל וכ"כ הרב המאירי ז"ל הבנאי כו' ושיבר את האבנים חייב לשלמן שכך קיבל עליו מן הסתם שלא לשבר וכן אם הזיק בסתירתו כו' ע"ש והרי מבואר ג"כ דהא דקתני או שהזיק היינו שהזיק לאחרים ואם נשברו האבנים חייב אבל אם נתקלקלו האבנים לא מתחייב כי לא קיבל רק על שבירת האבנים עיין היטב בזה:
והנה מ"ש הראשונים ז"ל דדוקא בקבלן הדין כן אבל בשכיר יום שלא נסתלק בעה"ב משם השמירה מוטלת על שניהם ושניהם משלמין הביא עוד בשמ"ק בד"ה הי' סותר בשם הר"מ מהרקסטה ז"ל ואיכא מ"ד דוקא בנאי שהוא קבלן אבל פועל פטור אפילו נפלי האבנים מצד אחר מחמת המכה נסתלקו בעלים מנטירותא כו' עכ"ל והנה מ"ש הלשון נסתלקו בעלים מנטירותא אינו מובן כלל דאדרבא אם נסתלקו בעלים מנטירותא היל"ל דהפועל חייב ואם הפועל פטור ליחייבו הבעלים. ונלע"ד דטעות הדפוס יש וצ"ל דלא נסתלקו הבעלים מנטירותא ומש"ה הפועל פטור אבל הבעלים חייבים דלא נסתלקו הבעלים מנטירותא. ואני לומד כעת בשמ"ק דפוס לבוב הנדפס בשנת תרל"א וצריך לעיין בשמ"ק של דפוס אחר ועיין עוד שם בשמ"ק שמסיים הר"מ מסרקסטה עלה וז"ל וצ"ע אמאי לא לידייני' כשימר יום ויום וכיון דפשע משלם עכ"ל והיינו דלמה לא יתחייב השומר לשלם והנה הר"מ מסרקסטה חולק על הרב המאירי בשמ"ק שהבאתיו לעיל דהרב המאירי סובר דבפועל שהוא שכיר יום שניהם משלמים הנזק הפועל והבעלים והיינו שעל שניהם רמיא השמירה שלא להזיק ולכאורה איני מבין פירוש דברי המאירי אם היה הפירוש דשניהם משלמין היינו דהניזק יכול לגבות ממי שירצה אבל לעולם דעיקר החיוב על השכיר יום לשלם כולו או דגוף התשלומין מוטלין על שניהם בשוה על השכיר יום ועל הבעלים וי"ל בזה ודעת הר"מ מסרקסטה דעל הבעלים לשלם אבל על הפועל ליכא שום חיוב כלל:
וי"ל מהא דאיתא במס' ב"מ (דף קי"ח ע"ב) ת"ר החלב שמסר לסתת הסתת חייב הסתת שמסר כו' הבנאי שמסר לאדריכל אדריכל חייב ואם הניח אבן על הדימוס והזיקה כולן חייבין לשלם והתניא אחרון חייב וכולן פטורין ל"ק כאן בשכירות כאן בקבלנות ופירש"י בשכירות האחרון חייב בקבלנות כולן חייבין היכא דלא נפלה מיד אחד מהן דעל כולן לשמור שתהא מיושבת יפה עכ"ל והרי מבואר דבשכירות הוה החיוב רק על הפועל לבד ולא על האחרים שהם בעלים וא"כ תיקשי לכאורה מכאן להר"מ מסרקסטה דס"ל דהבעלים משלמין משום דלא נסתלקו הבעלים משמירתן וכן וכן תיקשי על הרב המאירי דסובר דשניהם משלמין ועיין בש"ע ח"מ (סי' שפ"ד ה"ד) וברמב"ם (בפי"ג מהל' נזקי ממון הי"ח) דמבואר דרק הפועל חייב אבל לא הבעלים וצ"ע מש"ס דב"מ הנ"ל על שיטת המאירי והר"מ מסרקסטה ז"ל. ואם נפרש דברי הרב המאירי דעל שניהם רמיא השמירה אבל עיקר החיוב הוא על הפועל נוכל ליישב קצת וי"ל בזה אבל לשיטת הר"מ מסרקסטה ז"ל קשה:
קונה בשבת כלי כו' כל
[מט]
א שם מ"ט אומן קונה בשבח כלי כו' כל הסוגי' הנה למ"ד אומן קונה בש"כ אם אית לי' להאומן קנין גם בכלי אי רק בשבחו הו דאית לי' קנין כתב בקצה"ח (סי' ש"ו סק"ד) בשם מוהר"ש הלוי ז"ל שחקר בזה וסיים דיש לו קנין בגוף הכלי כנגד השבח והאריך בזה בקצה"ח לדחות דבריו ודעת הקצה"ח דאין לו קנין בגוף הכלי רק בהשבח והביא ראי' מדברי התה"ד (בסי' ש"ט) והעיר עוד הקצה"ח דאף דנימא דהאומן יש לו קנין רק בהשבח אם קונה קנין ממש וכשלו הוא מאי אית לי' להבעה"ב בהאי שבחא והיכא דהשבח שוה יותר מדמי שכירות היכא מסלק לי' בעה"ב בפחות מדמיו ואי משום דכבר קנה ממנו הבעה"ב בפסיקתא שפסק לו עבור השבח הא הי"ל דשלב"ל ואיך חוזר וקונה בעה"ב שבחא דאומן אם האומן אינו רוצה ליתן לו שבחו בדמי שכירות כיון דלא קנה מיד האומן יעוד דהי"ל דשלב"ל והעלה הקצה"ח דודאי האי שבחא דבעה"ב היא והא דאומן קונה בש"כ אינו קנין גמור להיות כשלו ממש אלא קנה קנין הוא דאית לי' בגווי' לקדושי אשה כמו בע"ח דקונה משכון לקדושי אשה והלוה יכול לסלקו בע"כ ותו לית לי' במשכון ולא מידי וה"ה ה"נ בשבח הכלי עד שיסלק לו דמי שכירות אית לי' קנין לקידושי אשה ולניזקין דהיינו אם הזיק אין לו לשלם בעד השבח וביה עדיף מבע"ח דמלוה שקונה משכון אינו אלא כדי חובו כו' וכן עכו"ם מישראל אינו קונה משכון ושבח כלי קונה אבל עצם הקנין אינו יותר מבע"ח במשכון ומש"ה יכול לסלקו בע"כ והאריך הקצה"ח שם להביא ראי' מהראשונים לזה עיי"ש:
ולכאורה י"ל דאם נימא דגם למ"ד אומן קונה בש"כ אין לו יותר זכות ממלוה על המשכון וא"כ אמאי סברי הגאונים דעכו"ם שתיקן כלי של ישראל צריך טבילה הלא באם משנן ישראל כלי לעכו"ם כתבו התוס' והרא"ש בסוף מס' ע"ז דלכ"ע א"צ טבילה בודאי ואמאי באומן עכו"ם דקונה בש"כ צריך טבילה הלא לא חשיב יותר ממלוה על המשכון. אולם הקצה"ח רימז זה במ"ש יכן עכו"ם מישראל אינו קונה משכון וש"כ קונה ע"ש והיינו דמש"ה בישראל הממשכן כלי לעכו"ם א"צ טבילה משום דעכו"ם מישראל ל"ק משכון אבל בשבח הכלי יש לו קנין ורק דלא אתינן עלה מדין משכון גמור דהא לא קנה משכון ורק דיש לו בזה השבח הקנין הזה כמו שיש למלוה על המשכון אלא דהיא גופי' טעמא בעי למה יהי' להעכו"ם קנין בשבח הכלי נימא דכמו דאין לי קנין בהמשכון ה"נ אין לו קנין בהשבח ג"כ:
ונלע"ד להסביר הדבר ע"פ מה שיבואר לקמן בסוגיין [או"ג אק"א] דאף למ"ד אין אומן קינה בש"כ וא"כ לא זכה האומן בשבח הזה מ"מ גם הבעלים לא זכו בהשבח הזה שהוא כנגד דמי שכרו ע"ש בביאור הדבר וא"כ י"ל האי סברא ג"כ לענין קניית משכון דאף דעכו"ם ל"ק משכון מישראל הוא דוקא הואיל דהמשכון ה"ה הי' של ישראל אמרינן דאין לו להעכו"ם זכות בגווי' משא"כ בהשבח הזה דמעולם לא הי' של הישראל ורק עתה נשבח מיתוסף בו שבח ע"י מעשה האומן א"כ אין האומן בא לזכות עתה בדבר שהי' של הבעלים מעיקרא רק במה שלא הי' לי בעלים מעולם וא"כ למ"ד אין אומן קינה בש"כ לא זכה האומן בו אבל מ"מ גם הבעלים אין להם עוד זכי' בהשבח הזה שהוא כנגד דמי שכרו ואם אומן קונה בש"כ זכה האומן בהשבח ועוד יותר שיש לו זכי' בכל השבח אף מה שהוא יותר מכדי שכרו לענין אם נאבד ונגנב או ששברו וכמבואר בסוגיין ובמפרשים וא"כ שפיר סברי הגאונים דלמ"ד אומן קונה בש"כ צריך טבילה שהרי השבח הוא של האומן דהא בכה"ג שפיר זוכה האומן בהשבח הזה ניהא דבכל משכון דעלמא אין לי קנין התם הי' המשכון של הישראל מקודם ואין זוכה בו במשכן אבל בהשבח שלא הי' מעולם של ישראל זוכה בו האומן למ"ד אומן קונה בש"כ וצריך טבילה ולמ"ד אין אימן קונה בש"כ ניהא דהשבת הזה לא הי' של הישראל מ"מ גם להאומן אין לו בו קנין ולא הי' של האומן וא"צ טבילה ודעת התוס' והרא"ש דגם למ"ד אומן קונה ג"כ א"צ טבילה כיון שלא נקרא שמו עליו ולא הוי כמעשה שהי' במדין שהיו הכלים של מדין:
ב והנה הקצה"ח שם האריך להביא דברי הראשונים הרמב"ן והריטב"א להוכיח מהם דקנין דאומן בש"כ לא היי רק כמו שיש למלוה קנין בהמשכון שכתבו דלא כשיטת רש"י רק דמלוה על המשכון אינו חייב באונסין וטעמא דמלתא דלא קני' לי' לגמרי שיהי' עליו כלוקח להתחייב באונסין שאינו אלא שקונה שלא ישמט כו' ושיוכל לקדש בו אשה ומשום הא אינו נעשה ליקח ולא שואל להתחייב באונסין ומצינו שהאומן קונה בש"כ ואפ"ה אינו אלא ש"ש שאין קניני עושה אותו לוקח כלל ואע"ג דקנין דהכא עדיף מ"מ כל שלא קנאו לגמרי אינו מתחייב באונסין עכ"ד הריטב"א וכ"כ הרמב"ן כו' ומבואר דאינו כלוקח אלא לקידושי אשה ולבל חלין ולהזיקו אפילו שבחו עולה יותר מדמי שכירותו וכו' אבל באיכות הקנין אינו יותר מבע"ח במשכון שאינו לוקח גמיר. איברא דאיכא למידק בדברי הרמב"ן והריטב"א במ"ש דכל האומנין ש"ש ואינו קונה לאונסין ש"מ דאינו קנין גמור דהא לפמ"ש קנין שקונה האומן בש"כ אינו אלא בשבחו ולא בגוף הכלי וכמ"ש בשם התה"ד וא"כ הא דתנן כל האומנין ש"ש לחייבו בגניבה ואבידה ע"כ איני אלא בגוף הכלי דהא בשבחו אפילו הזיקו בידים פטור וכיון דלא מיירי אלא מגוף הכלי א"כ מאי ראי' מייתי מכל האומנין ש"ש דאומן אינו קינה בשבחו לענין אונסין וצ"ע ונדחק הקצה"ח שם לתרץ דברי הרמב"ן והריטב"א ע"ש. והנכון לע"ד לתרץ קושית הקצה"ח הנ"ל מ"ש בילדותי דכוונת הראשונים הרמב"ן והריטב"א ז"ל במ"ש על רש"י מהא דכל האומנין ש"ש דמבואר דאיני חייב באונסין ואף דאין להאומן קנין בגוף הכלי רק בהשבח והשבח היא שלו לגמרי לענין אם נפסד אין האומן צריך לשלם דניהא דאין לי להאומן קנין בגוף הכלי רק בהשבח בלחוד מ"מ גם בגוף הכלי יש לו קנין שעבוד דאם הוזל הכלי מכמו שהי' שוה א"כ ממילא וגם השבח הוזל והבעה"ב צריך לשלם לו כל השכר וממילא היא גובה ג"כ מגוף הכלי כגון ששכרו הי' ב' זהובים והעצים היו ג"כ שיוים ב' זהובים ועתה הוזל הכלי ואין כל הכלי שוה אלא ב' זהובים דגובה האומן הב' זהובים מגוף הכלי והוי השבח כמו אפותיקי וגוף הכלי כמו שאר הנכסים דאם נפסד האפותיקי הוא גובה משאר הנכסים א"כ ממילא הוא גובה מגוף הכלי א"כ הוא קונה גם גוף הכלי למשכון ואפ"ה אינו אלא ש"ש ושפיר כתבו הרמב"ן והריטב"א ראי' לדבריהם מהא דאומן קונה בש"כ דאינו אלא ש"ש ולא מחויב באונסין:
ג עוד דנתי בילדותי להביא ראי' לדברי התה"ד בתשובה (סי' ש"ט) שכתב דאפילו למ"ד אומן קונה בש"כ היינו דוקא היכא שעשה שינוי בהחפץ אבל הכא שלא עשה בו שינוי כלל אלא במה שקבע את הכסף על החגורה זה לא חשיב שינוי ולא אמרינן דקני בש"כ ע"ש בתה"ד. ואמרתי להביא ראי' לוה דלכאורה קשה בהא דא"ר אסי ל"ש אלא שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל לנעוץ בהם מסמר ונעץ בהם מסמר ושיברן אבל נתן לחרש עצים לעשות מהן שידה תיבה ומגדל ועשה מהן שידה תיבה ומגדל ושיברן פטור מ"ט אומן קינה בש"כ. ולכאורה יש להקשות דהא גם בנעץ מסמר ע"כ ששוה יותר אחר קביעת המסמר ממה שהי' שוה קודם שנעץ המסמר שהרי נתנן לאומן לתקן בזה שינעץ בהם מסמורים וא"כ הי' רב אסי יכול לחלק בנתן לו שידה לנעוץ בהם מסמר דהא דחייב לשלם אם שברן דוקא מה שהי' שוה קודם שנעץ בהם מסמר אבל השבח שהשביח מחמת שנעץ המסמר פטור מלשלם משום דאומן קונה בש"כ ולכאורה י"ל בזה. אולם לפ"ד התה"ד א"ש דהא דאמר ר"א דאומן קונה בש"כ הוא דוקא היכא שעשה שינוי בהחפץ משא"כ היכא דלא עשה שינוי בהחפץ כגון קביעת המסמורים דלא חשיב שינוי לא שייך לומר בי' אומן קונה בש"כ ומש"ה דן התה"ד דמה שקבע הכסף על החגורה לא חשיב שינוי ולכ"ע לא אמרינן בי' אומן קונה בש"כ. ע"כ ממ"ש בילדותי:
ד והנה ראיתי בתורי"ד על ב"ק כאן בסוגי' (אות כ"ה) בד"ה פיסקא נתן לאומנין לתקן אומן קונה בש"כ פ' לא נאמר דבר זה אלא לענין זה בלבד שאם נשבר בידו אינו משלם לו [חסר תיבת אלא] דמי עצים אבל אם הוא בעין אינו יכול לומר לו הא לך דמי עציך והכלי יהי' שלי שלא נאמר דין זה אלא גבי גזלן דקני להו בשינוי אבל האומן לא קנאו אלא בע"כ נותן לו שכרו ולוקח כליו כאשר הוא מושבת ומש"ה לא פשטי' מצבעו כאור ולצבוע לו אדום וצבעו שחור דאין אומן קונה בש"כ מפני שהצמר הוא בעין ובענין זה לא א"ר אסי שיקנה אותו ולא כמו שתירצתי במהדו"ת עכ"ל. והנה תחילת דבריו ז"ל הם כדברי הרשב"א בחידושיו כאן ובשמ"ק בד"ה מ"ט וז"ל כלומר ואף כל שבחו ובשקלקלו לאחר שהשביחו כו' אבל לכ"ע בשלא קלקל אינו קונה כל שבחו שעל דעת שיהי' שבחו של כלי לבעלים היא מתקנה ומשביחו עכ"ל וכוונת התורי"ד הוא ג"כ כדברי הרשב"א. אלא במ"ש התורי"ד בסוף דבריו ומש"ה לא פשטי' מצבעו כאור כו' לא הבנתי לכאורה דהנה כוונתו ז"ל הוא דמדחזינן בצבעו כאור או ששינה וצבע צבע אחר ממה שא"ל הבעה"ב דאם השבח יתר על היציאה נותן לו היציאה ואף שאינו מגיע לשכרו שקצב עמו כגון שנתן לו צמר שוה שני זהובים וקצב לו שכרו שני זהובים ושינה וצבעו שחור ושוה הצמר הצבוע עתה חמשה זהובים ואפ"ה א"צ לשלם לו רק מה שהוציא הצבע על הסממנים שקנה בעד זהוב אחד ואף שקצב עמו שכר מלאכתו שני זהובים א"צ לשלם לו רק זהוב אחד אע"ג דאיכא שבחא גם כי שינהו ועל זה כתב התורי"ד דלמה לא נימא בזה אומן קונה בש"כ וישלם לו כל מה שקצב לו ואם לא ישלם לו כמה שקצב נימא דא"צ האומן להחזיר לו הצמר הצבוע עד שישלם לו ב' זהובים כמו שקצב עמו כן נראה כוונתו ז"ל. וכתב עלה בטעם הדבר שאינו נותן לו אלא ההוצאה מפני שהצמר הוא בעין ובענין זה לא אר"א שיקנה אותו וכוונתו דדוקא אם נשבר הוא דאמרינן דאומן קונה בש"כ וכמ"ש בתחילת דבריו וכמ"ש הרשב"א הנ"ל אבל אם הצמר איתא בעין לא אמרינן דקנה לה האומן בשבח הכלי ומש"ה לא יכול האומן לומר או תן לי כל שכרי שקצבת עמי או אחזיק לי השבח וגם הצמר ואשלם לך בעד הצמר כמה הי' שוה רק הבעה"ב משלם לו ההוצאה כנלע"ד פירוש דבריי ז"ל:
אלא דבאמת אינו מובן כלל דהא ניהא דאמרינן דאם הבעה"ב משלם לו שכרו שקצב עמו אין האומן יכול להחזיק לעצמו הכלי ולשלם להבעה"ב דמי עצים או דמי צמרו כמו שהי' שוה מקודם אף דאמרינן אומן קונה בש"כ מ"מ זה דוקא כשמשלם לו שכרו משלם כמו שקצב עמו אבל אם פוחת לו משכרו בודאי דהיל"ל דקנה האומן להשבח ואמאי הוה הדין דאם השבח יתר על ההוצאה דמשלם לו רק ההוצאה ולא כל מה שקצב עמו בשכרו. והנה לפ"ד התורי"ד הנ"ל בצבעו כאור או ששינה אם נאבד הכלי למ"ד אומן קונה בש"כ א"צ לשלם רק דמי הצמר אבל לא דמי השבח דהא עתה דאין הצמר בעין אמרינן תו אומן קונה בש"כ. וגם לפ"ד התורי"ד הנ"ל א"כ גם לענין טבילת כלים ג"כ לא יהי' צריך טבילה אם אומן עכו"ם תיקן כלי ישראל דהכלי הוא בעין והרי הראשונים חולקים עליו בזה דאף התוס' והרא"ש דסוברים בסוף מס' ע"ז דגם למ"ד אומן קונה בש"כ ג"כ א"צ טבילה הא כתבו הטעם משום דאין שמו עליו וי"ל בזה. אלא דלא זכיתי להבין עיקר הדברים דהא כל הסוגיא אי אומן קונה בש"כ מקודשת והלא החפץ הוא בעין ואפ"ה אמרינן בי' אומן קונה בש"כ ולא מצאתי כעת פתרון לדבריו הקדושים הללו. ועיין לקמן בסוגיין [או"נ אק"ה] מ"ש בזה:
אמנם לעד"נ בעיקר קושית החירי"ד בצבעו כאור או בשינהו למ"ד אומן קונה בש"כ דנימא דהאומן קנאו בשבח הצמר ואמאי אם השבח יותר על הוצאה נותן לו רק ההוצאה והוא בהקדם מה שכתבתי בילדותי דנסתפקתי למ"ד אומן קונה בש"כ אם הוא יורד שלא ברשות ונטל עצים של חבירו ועשה כלים ולא נחת אדעתא דגזלנותא והשביחו ואח"כ שברו אם אמרינן דחייב לשלם גם השבח דהא הרשב"א ז"ל כתב הטעם דמש"ה פטור האומן לשלם השבח הוא משום דאמרינן אין דעתו של האומן לעשות כלי ושיהי' שבח ע"ד כן שאם אח"כ ישבר יהא חייב לשלם והנה זה ניחא ביורד ברשות אבל ביורד שלא ברשות כיון דחזינן דיש חילוק בין אם השבח יתר על היציאה דנוטל היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נוטל השבח משא"כ ביורד ברשות א"כ לענין זה נמי אמרינן הכי דאם שיבר הכלי ג"כ יהא חייב לשלם דהא חזינן דלא תליא כלל בדעת האומן דנימא דאין דעתו של האומן שיהי' חייב לשלם גם עבור השבח או דאמרינן דאין חילוק כלל וגם ביורד שלא ברשות ג"כ אמרינן בי' אומן קונה בש"כ. וכתבתי לפשוט דין זה מדקדוק משנתינו דקתני נתן לאומנין לתקן אמאי לא נקיט הלשין בקצרה אומן שקלקל והיינו משום דלרב אסי דסובר אומן קונה בש"כ הא דקתני נתן לאמנין לתקן וקלקלו חייבין לשלם מיירי בנתן להם שידה תיבה ומגדל וסיפא דמתני' פירושי קא מפרש לה אבל בנתן לו עצים ועשה מהם כלי ושיברן פטור ונקיט התנא לשון נתן לאומנין לאפוקי היכא דמעצמו לקח עצים של חבירו ועשה מהן כלי ושיברן חייב דבכה"ג לא אמרינן אומן קונה בש"כ. ובזה הי' ניחא לי מה שיש לדקדק בהא דפריך הש"ס לרב אסי ממתני' דקתני נתן לאומנין לתקן וקלקלו חייבין לשלם מאי לאו דיהיב להו עצים ודקדקתי דמאי פריך הש"ס דילמא הא דקתני במתני' חייבין לשלם מיירי שפיר דיהיב להו עצים והא דקתני חייבין לשלם הייני דמי עצים כגון שנתן לו קורה לעשות כלים ועשה כלים ושיברן דאין השכרי כלים שוים עכשיו כמו שהי' שוה הקורה שלימה דמשלם כמו שהי' שוה הקורה כשנתנו לו דהו"א דלא ליצטרך לשלם דמי הקורה אלא שיחזיר לו השברים כמו שהן כיון שהוא אימן דלקמן (בדף צ"ט ע"ב) אמרינן דאומן שקלקל פטור אם הוא בחנם ובשכר חייב והדיוט לעולם חייב ואשמועינן מתני' זה דאומן חייב לשלם כשקלקל עיין לקמן (דף צ"ט ע"ב) גבי טבח אומן שקלקל ולכאורה יש לדקדק כן:
אולם לפי האמור יתיישב זה דאם נימא דהא דקתני במתני' חייב לשלם. היינו דמי עצים א"כ תיקשי תו אמאי האריך התנא לשנות נתן לאומנין כו' ליתני סתם אומן שקלקל ואין לומר דנקיט נתן לאשמועינן דוקא נתן אכל יורד שלא ברשות צריך לשלם פשיטא דחייב לשלם הואיל דמפרשינן דהא דקתני חייב היינו דמי עצים כמו שהי' שוה כשנתן לו פשיטא דחייב דבשלמא כשנתן לאומן שייך לומר דהתנא אשמועינן רבותא דאף שהוא אומן חייב לשלם דמי עצים מעליא כמו שהי' שוה בשעה שנתן לו אבל ביורד שלא ברשות לא הוצרך התנא כלל לאשמועינן דאומן חייב הואיל דלקח מעצמו מאי מעליותא דאומן דיהי' שום סברא לפוטרו מדמי עצים ומה קמ"ל מתני' בשלמא אם נפרש דמתני' דקתני חייבין לשלם היינו דמי כלים ואפילו היכא דנתן לו עצים שפיר הוצרך התנא לאשמועינן זה דחייב ואף שהוא אומן אפ"ה חייב לשלם דמי כלים ואשמועינן התנא דלא אמרינן אומן קונה בש"כ ויתפרש קושית הש"ס ממתני' על רב אסי בדרך ממנ"פ אי קסבר דחייב לשלם דמי כלים ואפילו נתן לו עצים א"כ קשה על רב אסי דסובר אומן קינה בש"כ ופטור בכה"ג מלשלם דמי כלים ואי נפרש מתני' דקתני חייבין לשלם היינו דמי עצים כמו שהי' שוה בשעה שנתן לו א"כ קשה פשיטא דחייב ואי משום דהו"א דליפטר מלשלם דמי עצים מעליא משום דהוה אומן ואשמועינן דחייב לשלם דמי עצים מעליא זה ניחא בנתן לו אז הי' סברא דאומן ליפטר מלשלם דמי עצים מעליא אבל בנטל מעצמו לא שייך לומר כן דליפטר מלשלם דמי עצים מעליא וא"כ אמאי קתני נתן כו' דהא לא שייך למיפטרי' משום שהוא אומן והיל"ל סתם אומן שקלקל ושפיר פריך הש"ס בדרך ממנ"פ כמו שפירשתי. עד כאן מ"ש בילדותי:
וכעת נלע"ד דנוכל לומר דביורד שלא ברשות בודאי לכ"ע לא שייך לומר בי' אומן קונה בש"כ דכן מפורש במתני' לקמן (דף קו"ף ע"ב) בנתן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור דאם השבח יתר על ההוצאה דנותן לו ההוצאה ואמאי לא ישלם לו כל שכרו דהא איכא שבחא ונימא דקונה בש"כ וע"כ דבכה"ג דשינה מדעת בעה"ב דינו כיורד שלא ברשות ובכה"ג לא אמרינן דקונה האומן בש"כ ומיושב שפיר קושית התירי"ד הנ"ל. ולפ"ז אם נאבד או נגנב צריך האומן הצובע לשלם כל מה שהי' שוה הצמר הצבוע ורק ינכה לו ההוצאה שהוציא הצבע וי"ל בזה:
[נ]
א שם לימא מסייע לי' הנותן צמר לצבע כו' וש"מ אומן קונה בש"כ כו' כל הסוגי'. והנה מבואר בכאן דגם בצבע אמרינן דתליא בפלוגתא אי אומן קונה בש"כ או לא ואע"ג דלא הוי אלא חזותא בעלמא ולקמן (דף ק"א ע"א) קמבעי' להש"ס אי חזותא מלתא היא או לא וקמה לה באיבעי' דלא איפשטא ודוחק לומר דסוגיא דידן אזלא אי אמרינן חזותא מילתא היא דוקא אז למ"ד דאומן קונה בש"כ קונה נמי בחזותא אבל אם נימא דחזותא לאו מלתא אז גם למ"ד אומן קונה בש"כ אמרינן דדוקא כשעשה מעשה שבח הניכר בגוף הכלי אז קנה לה האומן בשבח הכלי אבל בצביעה דלא הוי רק חזותא לא קנה לה האומן בשבח הכלי בזה שהשביחו ע"י שצבעו כיון דחזותא לאו מלתא היא ולדידן דמסיק הש"ס לקמן דהוה איבעי' דלא איפשטא קמה לה ג"כ בספיקא לענין זה אי קונה לה האומן בשבחא דצביעא גם למ"ד אומן קונה בש"כ ודוחק לומר כן כי לא מצאנו בראשונים ז"ל שיכתבו כן דסוגיא דידן דכאן אזלא דוקא אם אמרינן חזותא מלתא היא. ומסוגי' זו הקשה בשו"ת מוהר"ש הלוי הובא בקצה"ח (בסי' ש"ו סק"ב) ע"ד שו"ת הרא"ש (כלל מ"ב ס"ו) הנותן טבלא לאומן לצייר בה ציורין ששוחקין עליו באסקנדרי' ואסרה על בעלים אחר שציירה קודם שפרע לו שכרו אם יש כח בידו לאוסרו תשובה כיון דקיי"ל אין אומן קונה בש"כ הרי אין לו בגוף כלום אלא שכר הוא דמחייב עלה בעל הכלי ואין לו כח לאסור הכלי ואפילו אם הי' האומן קונה בש"כ היינו היכא שיש ממשות בשבת כגון שנותן לו עצים ותיקן כלי אבל הכא לא עשה אומן אלא ציירה בסמנין ואין בזה ממש דאיבעי' לן פרק הגוזל (דף ק"א) אם יש שבח סמנין ע"ג צמר או לא כגון אם צבע קוף צמרו של ראובן בסמנין של שמעין אם חייב לשלם השבח שהשביחו הצמר ולא איפשטא האיבעי' ואינו חייב לשלם נמצא שלא קנה הצייר בצבע כלום כו' והרי מסוגי' דכאן מבואר דגם בצבע אמרינן אומן קונה בש"כ למאן דסובר בכ"ד אומן קונה בש"כ ואין חילוק בין עושה מעשה ממש או רק צבע בעלמא ועיי"ש בקצה"ח ובנתה"מ האריכו לתרץ זה יעו"ש וכבר הארכתי בזה ליישב ג"כ אולם בעוה"ר נשרף ואיני זוכר מה שכתבתי אז בזה. וכעת עיינתי עוד בזה ונלע"ד ליישב בפשיטות קושי' הנ"ל על הרא"ש ז"ל והוא דלכאורה י"ל דאם נימא דחזותא לאו מלתא היא הכי נימא דלכל מילי חזותא לאו מלתא וכי אם יהי' לאדם חפץ מצוייר בציורים והי' שוה הרבה ובא חבירו ומחקו להצורה הכי יהי' פטור למ"ד חזותא לאו מלתא היא או לדידן דקמה לה באיבעי' דלא איפשטא יהי' ג"כ פטור מלשלם אתמהה בזה:
ועוד י"ל בהא דאמרינן במס' ב"ב (דף נ"ד) הצר צורה בנכסי הגר קנה דרב לא קנה לגינתא דבי רב אלא בצורה ע"ש ברשב"ם וכ"פ להלכה ברמב"ם וטוש"ע חו"מ (סי' ער"ה סי"ד) ע"ש ואמאי לא נימא דלמ"ד חזותא לאו מלתא היא לא קנה בזה בנכסי הגר וגם לפי מה דהוה איבעי' דלא איפשטא לא יקנה. אלא ע"כ צ"ל דאם צר צורה בנכסי הגר דנשתבחו נכסי הגר ע"י הצורה הלזו ושפיר קנה להו בזה וכן אם הזיק ציור של חבירו ג"כ מחויב לשלם משום דהא אזקי' והרי בשף מטבע של חבירו חייב למאן דדאין דד"ג וכדאיתא לעיל (בדף צ"ח ע"א) דרבה פוטר בזה משום דלא דאין דד"ג אבל למאן דדאין דד"ג חייב וכמ"ש הראשונים וכ"פ בש"ע ח"מ (סי' שפ"ו) וה"נ במוחק צורתו של חבירו חייב. וא"ל דשאני התם בשף מטבע של חבירו ששם הצורה שע"ג המטבע יש בה ממש בהצורה משא"כ היכא דהצורה אינו דבר שיש בה ממש ורק חזותא בעלמא היא שמצוייר בצבע בכה"ג גרע משף מטבע של חבירו. ז"א דהא גם בשף מטבע של חבירו הרי ע"כ דלא חסרי' כלל רק מחי' בקורנסא אבל שייפא בשופינא חייב משום דחסרי' וא"כ הרי דומה זה כמו אם הי' מצוייר בצבע וי"ל בזה. ומש"ה בסוגיא דידן שפיר קאמר הש"ס דלימא מסייע לי' לרב אסי דאומן קונה בש"כ דאם אין אומן קונה בש"כ א"כ היל"ל דמשלם לו דמי צמרו ושבחו דאם האומן לא קנאו להשבח א"כ הרי נשבח הצמר והוה גם השבח של הבעלים ואם הקדיחו יורה לאחר נפילה הי' צריך האומן לשלם לו דמי צמרו ושבחו ומדלא משלם לו רק דמי צמרו בלבד שמעינן דאומן קונה בש"כ וניהא דנימא דהואיל דלא הוי רק חזותא בעלמא ולא קני לה האומן בשבח כלי מ"מ גם הבעלים לא קנאו להשבח דצביעה ומש"ה כי הקדיחו יורה לאחר נפילה אפ"ה לא משלם לו רק דמי צמרו בלחוד ולא דמי שבחו אבל אם אמרינן אין אומן קינה בש"כ א"כ הרי השבת הוא של הבעלים ומיבעי' לי' לשלם דמי צמרו ושבחו אבל לעולם דנוכל לומר כדברי הרא"ש דאם נימא דחזותא לאו מלתא היא לא קנה האומן להשבח דאשבח ע"י החזותא ומש"ה שפיר דן הרא"ש ז"ל בתשובה הנ"ל דאין כח ביד האומן לאסור לא מיבעי' למ"ד אין אומן קונה בש"כ א"כ הרי השבח של בעלים א"כ פשיטא דאינו יכול לאסור אלא אפילו למ"ד אומן קונה בש"כ והרי השבח של האומן מ"מ זה דוקא בעשה שבא בגוף הדבר משא"כ היכא דלא עשה שבח בגוף הדבר רק ציירה בסמנים א"כ י"ל דזה תליא בחזותא מלתא או לאו מלתא דאי חזותא לאו מלתא היא א"כ אף למ"ד אומן קונה בש"כ מ"מ זה דוקא בעשה מעשה בגוף החפץ אבל לא היכא דלא עשה מעשה רק חזותא בעלמא ולא קנה לה האומן בשבח הזה וניהא דגם הבעלים לא קני להו להשבח הזה דלמ"ד אומן קונה בש"כ אין הבעלים זוכים לעולם בהשבח כלל מ"מ גם האומן לא זכה בהשבח והרי אין כח ביד האומן לאוסרה על הבעלים ואם אמרינן חזותא מלתא היא אז יש כח ביד האומן לאוסרה על הבעלים ומשום דהוה כאילו עשה שבח בגוף החפץ. וע"ז כתב הרא"ש וכ"ת יכול לגורדו אם יגרדנו אין בו ממש וה"פ דהואיל דיכול לגורדו א"כ נימא דהוה השבח של האומן ויהי' יכול לאוסרו למ"ד אומן קונה בש"כ אף אם חזותא לאו מלתא היא וע"ז כתב הרא"ש דאם יגרדנו אין בו ממש א"כ תו אינו יכול לאוסרו אם חזותא לאו מלתא והואיל דמספקא לן אי חזותא מלתא היא או לאו מלתא לא מיקרי שהוא של האומן ואינו יכול לאוסרו. ולפ"ז אם האומן צייר בציורים להחפץ שנתנה לו האשה לצייר ואח"כ קידשה בו אינה מקודשת לכ"ע אפילו למ"ד אומן קונה בש"כ ויש לומר דהוה ספק קידושין דדילמא חזותא מלתא היא וי"ל בזה: