אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר
בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף צח.
[לד]
(א) דף צ"ח ע"א א"ר הירק מטבע של חבירי לים הגדול פטור מ"ט אמר הא מנת קמך כו' והנ"מ דאדי' אדויי אבל שקלי' בידי' מיג"ל ג'לי' השבה בעי מיעבד ובתוד"ה והנ"מ דאדיי' וז"ל משמע הכא דלא חשיב הגבהה כי אדיי' אדויי בלא נטילה בידו אעפ"י שעומד באויר כו' וקשה דבפ"ק דב"מ (דף ט') אמר גבי טלית שראשי אחד על העמוד וראשו א' מונח עג"ק שאם הגבי' אדם ראשו המונח עג"ק ינתק ראש שע"ג העמוד להביאו אצלו שהוא קונה מטעם הגבהה ואי משיכה קאמר התם אמאי נקיט ראשו א' ע"ג העמוד אלמא חשיב הגבהה כו' יעו"ש. ולכאורה י"ל במ"ש התוס' ואי משיכה קאמר התם כו' דמשמע אם היינו מפרשים דגם בב"מ הוא מטעם משיכה הי' א"ש והלא תיקשי ג"כ דהכא גבי זורק מטבע ליחייב ג"כ מכח משיכה. אילם הפי' בזה דבשלמא אם היינו מפרשים שם בב"מ מטעם משיכה לא הי' קשה דנוכל לומר דהתם בב"מ מיירי במקום דמשיכה קונה כגון בסימטא אבל הכא בזורק מטבע מיירי במקום דלא קניא משיכה וכגון ברה"ר או בחצר שאינו של שניהם דלא קניא משיכה וא"כ לא נעשה גזלן ג"כ וכמבואר לעיל בב"ק (דף ע"ט ע"א) וכן מורה הלשון כאן הזורק מטבע לים הגדול דים הגדול הוא רה"ר ולא קניא במשיכה ועיין בח"מ (סי' קצ"ח סי"ג) י"א דספינה אינה נקנית במשיכה אלא כדרך משיכתה כגון שמונחת במים או ברקק מים שהוא בסימטא כו' ע"ש משמע אבל אם הספינה עומדת בים הגדיל לא מהני שם משינה כיון שהוא כרה"ר וא"כ לא נעשה גזלן ג"כ אבל מכח ההגבהה דקונה בכל מקום וכמבואר במס' קידושין (דף כ"ב) ובח"מ (סי' קצ"ז ס"ב) וא"כ נעשה גזלן בהגבהה בכל מקום ועיין לעיל (בדף ע"ט) שם ובראשונים ושפיר הקשו התוס' לקושייתם דוקא על הגבהה:
ב עוד שם בתוס' וא"ת דבסוף שילוח הקן כו' וי"ל דדוקא הכא ובהניזקין לא חשיבא הגבהה דאיכא תרתי לגריעותא דלא תפסם וגם אין מגבי' אלא משפיל אבל יונים דמתגבהי חשיבא הגבהה אבל אם היו נופלים למטה ע"י טריפת הקן לא הי' קונה כיין שאין תפוס בידו כלל ולפ"ז הו"מ לאפלוגי הכא באדיי' אדויי בין דרך ירידה לדרך עלי' כו' עכ"ל. והנה בח"מ (סי' רע"ג סי"ג) הלוקח דגים מתוך מצודתו של חבירו כשהיא בתוך הים כו' ה"ז אסיר מד"ס ואם הי' המצודה כלי ולקח מתוך המצודה ה"ז גזלן וכתב בקצה"ח שם (סק"ד) על דין הראשון דכה"ג הי"ל גזל גמיר ומשים דכל כה"ג קנה הראשון קנין גמור במשיכה דהי"ל אזלא מחמתי' וכמ"ש התוס' במס' קידושין (דף כ"ו) דהא דקאמר הש"ס פיל לר"ש במאי נקנה ומשני בחבילי זמורה ופי' התוס' דחבילי זמורה הוא מאכל פיל ומגביהין החבילי זמורה למעלה והיא קופץ ומגב' עצמו מן הארץ ואוכלן יחשיב הגבהה בהכי דכה"ג אשכחן בסוף חילין כו' וא"כ ה"נ הדגים הם מגביהין עצמן ובאין סביב הדג המת וחשיב הגבהה בהכי ולא מיבעי' אם הים הוא סימטא וכהאי (דסימן קצ"ח סי"ג) גבי ספינה שהיא בים או ברקק מים שהיא כסימטא ע"ש א"כ אין לך משיכה גדולה מזו דהא אילא מחמתי' וכמו קירא לה והיא באה אלא אפילו אם הים היא רה"ר נראה דקני לה כיין דהיא מתורת הגבהה כו' עיי"ש שהארוך בזה:
ולעד"נ דלפמ"ש התוס' כאן דהיכא דלא תפסם בידו ולא הי' הגבהה לא קני א"כ אם הי' בים שהוא רה"ר בודאי דל"ק דהא ניהא דהדגים באים אל הדג המת מ"מ זהו לא מיקרי הגבהה כלל דהם אינם מגביהים את עצמן כלל רק שטין לאורך הנהר וכדומה ובודאי דל"ק ב"ה אלא די"ל דמיקרי משיכה ואם הים הוא סימטא שם י"ל דקני מטעם קנין משיכה. ויש להוסיף עוד ולומר דגם משיכה לא מיקרי אלא דוקא אם המשיכה הוא אז תיכף בשעה שזה עושה המעשה כגון קורא לה והיא באה דבשעת קריאה מתחיל המשיכה וכן גבי פיל תיכף מתחיל ההגבהה וכן גבי יונים משא"כ גבי דגים דבשעה שמניח זה הדג המת אז עדיין לא התחיל המשיכה שהרי אח"כ כשהדגים מריחים הריח של הדג אז מתחילים לרוץ ובכה"ג לא מיקרי משיכה לקנות. שוב ראיתי בנתה"מ שם שהעיר ג"כ בזה דבעינן משיכה תיכף בשעה שעושה המעשה או הקריאה ע"ש והנאני:
ולולא דמסתפינא הי' נלע"ד לומר דניהא דקורא לה והיא באה הוה קנין כמו משיכה ממש הוא דוקא היכא דהבהמה יש לה בעלים מקודם ואז אמרינן דכמו משיכה הוי קנין משום דזה הוי כמו בא לרשותו של הקונה ובמס' קידושין (דף כ"ב) דקאמר שם הש"ס דקורא לה והיא באה מיחשב קנין משיכה בבהמה וכן בעבד קטן הוא דוקא בקנין מכר או מתנה שהי' להם בעלים מקודם ואמרינן דעי"ז שהוא קורא להם ובאין מיחשב כאלו עשה בהם משיכה ממש ויצאו מרשות הבעלים הראשונים ובאו לרשותו של זה וכן בגנב וגזלן ג"כ הואיל דהי' להם בעלים מקודם אמרינן דנעשה זה גנב וגזלן עליהם וכן אם הכישה במקל דאמרינן בב"ק (דף ע"ט ע"ב) דנעשה גנב וגזלן בזה ועיין קצה"ח (סי' שמ"ח סק"ב) הביא דברי המוהרי"ט דלא נעשה גנב אלא בעשה קצת מעשה. אבל בבהמה של הפקר י"ל דלא הוי קנין אם קורא לה והיא באה משום דעדיין היא הפקר ובמה נכנסה לרשותו של זה והרי בראה אותן רצין אחרי מציאה ואמר זכתה לי חצירי אמאי לא נימא דאותן שרצו אחרי המציאה קני משום דהבהמה ברחה מפניהם ובגרמתם רצתה הבהמה הי"ל כמו קורא לה והיא באה ודוחק לומר דמיירי דוקא שהבהמה רצתה מעצמה ולא רצתה כלל מחמת אותן אנשים שרדפו אחרי' לתופסה מוכח לכאורה דבכה"ג בהפקר לא מיחשב קורא לה והיא באה לקנין משיכה כיון דאכתי אינה משתמרת והרי אם הבהמה תבא לחצירו ממש אם לא יהי' חצר משתמרת דלא קני' לי' חצירו וה"ה קורא לה והיא באה ג"כ לא מיחשב קנין משיכה בהפקר הואיל דהוי עדיין הפקר ודוקא בבהמה דאית לה בעלים הוא דמיחשב הקריאה לקנין משיכה אבל לא בבהמת הפקר. ונוכל להביא ראי' לזה מהא דמס' קידושין (דף כ"ב ע"ב) ר' יהודה הנדואה כו' דאמר מר זוטרא לעבדי' שלוף לי מסנאי ואמטינהו לביתא איכא דאמרי גדול הוה זה פירש למיתה וזה פי' לחיים וא"ד קטן הוה ודלא כאבא שאול כו' והנה ע"כ מיירי התם שעם מיתת ר' יהודה זכה בו מר זוטרא ואמאי הוצרך מר זוטרא לומר שליף לי מסנאי כו' הי"ל לומר לו סתם זיל לביתי או לשלחו למקום אחר דהוי כמו קרא לו והוא בא דבעבד קטן מהני זה לקנין כמו דקאמר שם הש"ס לעיל ונראה לכאורה ראי' משם דבהמה ועבד של הפקר לא מיחשב קרא לו ובא לקנין משיכה. שוב ראיתי במקנה שם שרצה לפרש להאי לישנא דקטן הי' דהי' הקנין מכח קרא לו והוא בא ע"ש ופשטא דהסוגי' לא משמע כן ולפי דברי א"ש דבהמה ועבד של הפקר לא מהני גבייהו זה שקרא להם ובאו שיהי' נחשב לקנין משיכה. ואולי יש להוסיף עוד ולומר דגם בהגבהה מכחו כל שלא הגבי' בידו ממש לא מהני בהפקר בבעלי חיים ומהא דמס' חולין (דף קמ"א) גבי לוי בר סימון אין ראי' כלל לא לכאן ולא לכאן וי"ל עוד בזה בהגבהה מכחו בבע"ח של הפקר אבל לענין שיהי' נחשב קורא לה ובאה לקנין משיכה בבע"ח של הפקר נלע"ד דלא מיחשב קנין משיכה. ולפי האמור אין מקום כלל לדברי הקצה"ח הנ"ל דלא מיבעי' אם נימא דגם הגבהה מכחו לא מהני בבע"ח של הפקר פשיטא דא"ש דלא מהני זה מה שהדגים רצים לדג המת אפילו אם נימא דזה שהדגים רצים מיחשב כמו הגבהה אלא אפילו אם נימא דהגבהה מכחו מהני ג"כ בבע"ח של הפקר אבל משיכה בכה"ג שקורא לה ובאה בודאי לא מהני בבע"ח של הפקר וכבר כתבתי לעיל בזה שהדגים החיים רצים ושטים במים לא מיקרי הגבהה רק משיכה ומשיכה בכה"ג שקורא לה ובאה לא מהני בבע"ח של הפקר וכל המקומות שהוזכר בש"ס דקורא לה ובאה מיחשב כמשיכה מיירי דוקא בלוקח ומקבל מתנה או בשומרים יגילן וכדומה שהי' להבע"ח בעלים אבל בבע"ח של הפקר לא מצינו שיהי' זה נחשב לקנין משיכה כלל כיון דסוף סוף לא בא לרשות כלל ודוק היטב בזה:
ג והנה במהדו"ב עיינתי עוד בדברי הקצה"ח הנ"ל ונלע"ד להוסיף עוד עמ"ש הקצה"ח שם שהביא דברי הרשב"א במס' קידושין (דף כ"ו) בהא דאמרו פיל במה יקנה הביא דעת הי"מ דבאבילי זמורה היינו הגבהה שהוגבה מכחו וכתב הרשב"א עלה וז"ל וקשיא לי אם אינו מגבי' ממש כיון שעומד באויר חצירו של מוכר היכי קונה לה לוקח והא קיי"ל דאויר חצירו כחצירו יכל שסופו לנוח כנח ע"ג קרקע חשבינן לי' וכדאמרינן במציעא פ' השואל גבי הקולט מן האויר הרי אלו שלו וצ"ע עכ"ל וכתב הקצה"ח עלה ונלע"ד דברי הרב ר' משולם דהא אשכחן בהאי דזיל טרוף אקן כי היכא דליגבהינהו ולקנינהו והתם נמי היונים מוגבהין מכחו בשובך שהוא של בעל היונים וכן נראה דעת התוס' פ' הגוזל (דף צ"ח) שהקשו בהא דאמרו שם בדוחף מטבע לים בדאדיי' אדויי פטור והקשו אע"ג דאדיי' אמאי פטור הא הי"ל הגבהה מכחו כו' ותיפוק לי' דהתם הגבהה שהוגבה מכחו במה שהפילו לארץ הי' ברה"ר כו' עכ"ל הקצה"ח. והנה המעיין בלשון הרשב"א בקידושין שם בד"ה א"נ בסה"ד הביא דברי הי"מ שהימורות מאכל הפילין והלכך מביא חבילי מורות ותולין למעלה והפיל קופץ למעלה וה"ה להגבהה מחמתו כדתניא כיצד במשיכה קירא לה והיא באה ואמרינן נמי בחולין זיל טרוף אקן כי היכי דליגבהינהו ותקנינהו אלמא כל שנגבהין מחמת מעשיו הי"ל הגבהה אעפ"י שאינו מגבי' ממש בידיו יעל זה הקשה הרשב"א לקושייתו הנ"ל וא"כ הרי הרשב"א ז"ל הביא בעצמו לסוגי' דמס' חילין הנ"ל ומה הוסיף הקצה"ח לומר דמהא דחולין מבואר כדברי הרב ר' משולם בודאי דגם הרשב"א ז"ל שהביא הסוגי' דחולין בודאי דלא קשה משם להרשב"א. אילם כוונת דברי הרשב"א ז"ל בקושייתו הוא דהא קיי"ל אייר חצירו כחצירו וכל שסופו לנוח כנח ע"ג קרקע חשבינן לי' היינו הואיל דהפיל בודאי יניח ע"ג קרקע שהרי לא יהי' תלוי באויר לעולם ולא יפרח באויר למקום אחר ובזה היל"ל דאויר חצירו כחצירו דמי דבשלמא בהגבהה ממש שאדם מגבי' חפץ ברשות המוכר הלא אין סופו לנוח דיוכל להיות דהמגבי' יוציא כך החפץ כשהוא בידו לרשות אחרת וזה חשיב הגבהה שפיר אף שהוא ברשות המוכר משא"כ גבי פיל דע"כ יפול לארץ וכשהוא ברשות המוכר היל"ל דאויר חצירו כחצירו הואיל דסופו לנוח משא"כ בהא דחולין בהא דטרף בקן דליגבהינהו האפרוחים הלא אין סופן ליפול להחצר דיוכל להיות שיפרחו ובכה"ג פשיטא דמיחשב הגבהה כל שהוגבהו מכתו.
ומ"ש הקצה"ח מקושית התוס' בב"ק (צ"ח) דהקשו דבאדיי' אדויי ליחייב ג"כ הואיל דהוגבה מכחו וכתב עלה הקצה"ח דהתם הגבהה שהוגבה מכחו במה שהפילו לארץ הי' ברה"ר עכ"ל. הנה לכאורה אינו מובן שהביא הראי' מתוס' הלא הרשב"א הקשה על הרבינו משולם שהביאו התוס'. וגם כי התוס' בעצמם כאן נראין כמסתפקים קצת בזה אי הגבהה מכחו חשיב הגבהה שהרי מתחילה כתבו התוס' כאן דאדיי' משמע דלא חשיב הגבהה כי אדי' בלא נטילה בידו אעפ"י שעומד באייר למעלה מג' קודם שיפיל לגמרי כו' ובסוף דבריהם כתבו דכל שהוגבה מכחו חשיב שפיר הגבהה ואדיי' דכאן מיירי שלא הי' דרך עלי' ועיין בהג"א כאן בהרא"ש (על סי' י"ג) הביא שהר"י מסתפק בזה ע"ש והרבינו משילם שם פשיטא לי' דהגבהה מכחו חשיב הגבהה ונוכל לומר דלהרשב"א ג"כ מסופק לי' דין זה. וגם מ"ש הא דזורק מטבע שהי' ברה"ר אינו מובן כלל דהא הגבהה קינה גם ברה"ר. אילם בגוף הדבר נלע"ד דאין מ"ה ראי' דהתוס' חולקים על הרשב"א ב"ה דהא התם מיירי ברה"ר שהרי הי' על חוף הים ובודאי קינה מטעם הגבהה מכחו דאף דסופו הי' ליפול תחתיו באותו מקים עצמו מ"מ דוקא היכא דעתיד ליפול לחצירו של המוכר בזה היא דסובר הרשב"א דלא קנה בהגבהה מכחו אבל במקום הפקר בודאי דהגבהה מכחו חשיב הגבהה וא"כ בזורק מטבע שהי' במקום הפקר בודאי דהגבהה מכחו חשיב ג"כ הגבהה ו"ה הוא קושי' התוס':
עוד כתב הקצה"ח ז"ל וכן במה שהקשו התוס' מהא דעני המנקף בראש הזית דאינו גזל אלא מפני דרכי שלו' והא הי"ל הגבהה מכחו ע"ש והא שם נמי הגבהה שמכחו ברשות בעל הדתים הוא אלא ודאי דס"ל לתוס' דכל הגבהה הן בידו ממש הן במוגבה מכחו נמי הוי הגבהה שקונה בכל מקום כו' עכ"ל. ולעד"נ דגם מזה אין ראי' דלא ס"ל כהרשב"א דגם לסברת הרשב"א ז"ל שפיר קשה מהא דעני המנקף בראש הזית דעד כאן לא כתב הרשב"א לסברתו הנ"ל אלא היכא דאנו באין לדון אם קונה הלוקח בהגבהה זו שהוגבה מכחו ברשות המוכר בזה כתב הרשב"א לסברתו דלא קנה הואיל דסופו לנוח בחצר והרי היא עדיין ברשות בעל החצר והוה כאלו לא יצא כלל מרשות בעל החצר משא"כ בעני המנקף כו' דהא התם בעל השדה לא יוכל לזכות בו כלל שהרי הוא מתנות עניים ורק הא דקאמר הש"ס דהוא גזל מפני ד"ש הוא לגבי אדם אחר שאינו בעל השדה ובזה שפיר הקשו התוס' דליקני העני משום דהוגבה מכחו ואף דהוא ברשות בעל השדה ונימא דאויר הסופו לנוח כמונח דמי עד כאן לא קאמר הרשב"א לסברתו הנ"ל אלא לענין בעל החצר גופי' אבל לגבי אדם אחר שאינו בעל החצר בודאי דהיל"ל דהגבהה מכחו הוה הגבהה לקנות. ודוק היטב בזה:
מיהא ראיתי בחידושי הרשב"א ב"ק בסוגיין בד"ה ולא אמרן פי' אדיי' אדויי שהשליכו לים דרך גלגל בלי שיגביהנו ואפילו היתה שפת הים גבוה ג"ט מן הים אין זה הגבהה שיקנה אותן באותה הגבהה לפי שהוא דרך ירידה ואעפ"י שהן עומדין באויר למעלה מג' קודם שמפיל לים כו' ע"ש שהביא כל המקומות שהביאו התוס' כאן ובסוף מסיק וי"ל דהכא ובההיא דעני המנקף שאני דאיכא תרתי לגריעותא חדא דהוי דרך ירידה ועוד דלא תפיס להו בידי' אבל במוסיר' וטלית דתפיס להו בידי' כיון דאיכא חד לטיבותא קני עכ"ל הרשב"א ז"ל. וכ"כ הרא"ש בב"מ פ"ק (סי' כ"א) כתב ג"כ כן ע"ש והרי כתב הרשב"א בעצמו כאן דכל שהוגבהה מכחו למעלה קני והרי דברי הרשב"א הללו סותרין לכאורה לדבריו בקידושין. ואולי גם הרשב"א ז"ל מסופק בזה שהרי בקידושין סיים בוצ"ע וכאן בב"ק דעתו נוטה דמיקרי הגבהה בכה"ג:
ד ועיין ברא"ש כאן (סי' י"ג) הביא כדברי התוס' ובהג"א ז"ל ר"י מסתפק אם דוקא אדיי אדויי' כשהשפיל אבל אם הגבי' קצת קני' דהי"ל כמו שקלי' בידים או דילמא אין חילוק מוהרי"ח עכ"ל. ובש"ס דפוס דיהרנפורט נ"ב ז"ל ועיין בהרא"ש בפ"ק דב"מ אמתני' דב' רוכבין דפשיטא לי' דקני עכ"ל ובש"ס דפוס ווארשא הוה הגירסא בהג"ה זו דפשיטא לי' דלא קני ע"ש וראיתי בפלפולא חריפתא כתב ע"ד ההג"א ז"ל אבל לרבינו פשיטא לי' דלא קניי' בפ"ק דב"מ אמתני' דב' רוכבין וכן מסקי התוס' דהכא ודהתם עכ"ל והגי' שבש"ס דפוס ווארשא הוא עפי"ד הפלפ"ח הנ"ל. ולעד"נ דמדברי הרא"ש דב"מ פ"ק (סי' כ"א) נראה דסובר דקני היכא דבשעה שאדיי' אדויי הוגבה קצת קני וז"ל שם וטלית שמונחת חצי' עג"ק וחצי' ע"ג עמוד גבוה ג"ט ובא א' והגבי' ראש הא' המונח עג"ק ונתק ראש האחר מע"ג העמיד ונפל עג"ק קני כיון שראש הא' בידו וראש הב' הי' מוגבה מן הקרקע ג"ט מכחו קנה ול"ד לעני המנקף בראש הזית כו' וכן אדר' אדויי דב"ק (ל"ח) דלא קני אע"ג שהי' מוגבה מכחו דהתם לא תפיס בהם כלום כו' עכ"ל מלשון זה משמע כדברי הפל"ח אולם מסוף דבריו של הרא"ש ז"ל וההוא דחולין (קמ"א) כו' שאני התם שעלו למעלה אבל דרך ירידה ל"ק אם לא שיהי' ראש הא' בידו וההיא דאדיי' אדויי מיירי שנפל דרך ירידה אבל אם הגבי' ראש הא' כו' ע"ש. מבואר דס"ל להרא"ש דהיכא דהוגבה קצת מכחו דקנה באדיי' אדויי וכן מסקנתו ז"ל:
[לה]
שם א"ר הזורק מטבע כו' מ"ט אמר הא מנח קמן כו'. עיין בקצה"ח (סי' שפ"ו סק"י), הקשה בזה קושי' גדולה מהא דאיתא לעיל (דף י"א) תניא אחרים אומרים מניין שעל בעל הבור להעלות שור חבורו ת"ל כסף ישיב לבעליו והמת א"ל אביי לרבא האי טורח נבילה ה"ד אילימא דבבירא שויא זוזא ואגודא שיי' ארבע כי טרח בדנפשי' טרח ופירש"י בדנפשי' טרח יריוח דנפשי' קא עביד דשיים לי' לניזק בדמי יתירי ול"ל קרא דוהמת ע"ש דמסיק ל"ל דאגידא שחי' זוזא ובבירא נמי שייי' זוזא. ומאי פריך הש"ס כי טרח בדנפשי' טרח הא אי לאו קרא דוהמת היה שוים לי' לניזק בארבע כרשווי' אגודא כיון דיכול להוציאו מן הבור אע"ג דיצטרך להוציא הוצאות להעלותו אין המזיק חייב לשלם בשביל הוצאה ומש"ה צריך קרא דוהמת לאשמועינן דהמזיק חייב להעלותו מן הבור והאריך בזה ורצה לפרש פי' אחר בהסוגי' הש"ס לעיל בב"ק ולבסוף הניח בצ"ע:
ולעד"נ ליישב בפשיטות והוא דהא הש"ס קאמר כאן הנ"מ דאדיי' אדויי אבל שקלי בידים מיג"ל גזלי' והשבה בעי למיעבד ואף דלא נתכוון כלל לגזול מ"מ כל דעביד לה הגבהה אשר זה נחשב לקנין במקח ומתנה תו הוה זה כמו גזלן והתוס' והראשונים האריכו בזה אם בשעה שדחף להמטבע הגבי' המטבע למעלה בדחיפתו דזה מיקרי ג"כ הגבהה שיהי' נחשב כמו גזלן שיחייב ועיין לעיל [אול"ד] יע"ש היטב. וא"כ נלע"ד לומר דבבור הואיל דבאמת אינו ברשותו רק כדר"א דאמר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו בור ברה"ר וחמץ בפסח וא"כ הואיל דהתורה אוקמה להבור ברשותו א"כ לענין קנין הוה זה כמו חצר וא"כ מיחשב זה כמו קנין ובגזלן מחייב בכה"ג אם הגזילה בא לחצירו ע"י מעשה שלו יעיין לעיל (בדף ס"ה ע"א) בתוד"ה אין לי מ"ש שם [אוי"ב] וא"כ הכא גבי בור התורה אחשבה כאלו עשה מעשה וא"כ מיחשב זה ג"כ כמו הגבהה דחייב והרבה י"ל עוד בזה:
ובמהדו"ב נלע"ד להוסיף בזה ולומר דהא כתיב כסף ישיב לבעליו והמת וקאי תיבת ישיב גם על והמת והרי קרי' רחמנא השבה ומשום דזה הי"ל כאלו שקלי' בידים ודו"ק. ויש להוסיף עוד ולומר בעיקר קושית הקצה"ח הנ"ל שהרי לעיל בב"ק (דף יו"ד ע"ב) א"ל ר"כ לרבא אלא טעמא דכתב רחמנא והמת יהי' לו הלא"ה הו"א נבילה דמזיק הוי השתא אי אית לי' כמה טריפות יהיב לי' דאמר מר ישיב לרבות ש"כ אפילו סובין דידי' מיבעי' לא נצרכא אלא לפחת נבילה כו' וא"כ אי לאו דכתבי' רחמנא והמת הוה ידעינן שפיר דיכול לסלקו בנבילות ורק לא הוינן ידעין לפחת שנפחתה מן שעת הנזק עד שעת העמדה בדין ואשמועינן קרא דוהמת דהפחת שנפחתה הנבילה הוא להניזק אבל לעולם דהוא בתורת פרעון דהיינו שהמזיק צריך לשלם לו לניזק בעד כל השור כמה הי' שוה ורק שמה שנותן לו הנבילה הוא בתורת תשלומין וגלי לן קרא דתיכף משעת הנזק שייך הנבילה לניזק ובתורת תשלומין הוא וא"כ הואיל דהוא בתורת תשלומין פשיטא דאינו יכול לחשוב לו מה שתהי' הנבילה שוה יותר לאחר העלאה מן הבור ולא דמי כלל להא דדוחף מטבע של חבירו ודו"ק ועיין קצה"ח מ"ש בזה וקצרתי:
[לו]
שם מתיב רבא אין מחללין על מעות שאינן ברשותו כו' או שנפל כיסו לים הגדול אין מחללין כו' כל הסוגי'. והנה ע"כ מיירי האי ברייתא שיכול להוציא המעות מן הים הגדול דאל"כ מאי פריך הש"ס מינה לרבה וגם דומיא דמעות בקסטרא או בהר המלך וא"כ י"ל מזה על הא דפסק הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהל' מע"ש הי"א) אינו פודה במעות שאינן ברשותו שנאמר וצרת הכסף בידך נפל כיסו לבור והוא יכול להוציאו פודה בו מפני שהוא ברשותו ובכ"מ הביא מקורו מן הירושלמי יע"ש וא"כ קשה לכאורה דהא מה חילוק יש בין נפל כיסו לבור דאם יכול להוציאו פודה בו ומ"ש בנפל כיסו לים הגדול דאין פודין בו אע"ג דיכול להוציאו. וא"ל דיש חילוק בין אם הוא בעצמו יכול להוציא המעות מן הבור אז הוא דמיקרי ברשותו ולכאורה משמע כן לשון הרמב"ם שכתב והוא יכול להוציאו פודה בו מפני שהוא ברשותו אבל היכא דהוא בעצמו א"י להוציאו רק ע"י אחרים אז אין פודין בו דלא מיקרי תו ברשותו וברייתא דקתני נפל כיסו לים הגדול אין מחללין מיירי שהוא בעצמו א"י להוציאו רק שצריך לשלם לבר אמוראה למשקלי' ומש"ה לא מיקרי ברשותו ופריך הש"ס מינה לרבה דסובר דגם בכה"ג פטור הורק דהא הכ"מ הביא מקורו של הרמב"ם מן הירושלמי (דפ"א דמע"ש סוף ה"א) ושם איתא יכול אם הי' לו מעות בהר המלך ובקצרה מחללין עליהן ת"ל וצרת הכסף בידך מהו מיד"ך [לע"ד צ"ל בידיך] ברשותך ר' יונה בעי נפל כיסו לבור ובו מאה ריבוא והי' יכול להוציא חמישים ריבוא להעלותן אותן חמישים ריבוא כמי שהן ברשותו ופי' הגאון המוהרא"פ והי' יכול להוציא חמישים ריבוא בהוצאה כדי להעלותן הי"ל חמישים ריבוא מצוי בידך עכ"ל והיינו דהירושלמי פשיט לה כן להאיבעי' דר' יונה ע"ש ועיין בכ"מ בהגהות שם. וא"כ מבואר בהדיא דאע"ג דצריך להוציא הוצאות להעלאה ג"כ מיקרי ברשותו וא"כ קשה לכאורה. ובאמת בברייתא בירושלמי שם לא גריס להאי דינא דאו שנפל מעות לים הגדול וגם הרמב"ם כתב שם סתמא אינו פודה במעות שאינן ברשותו וכלל בזה האי דינא מעות בהר המלך ובקצרה ואח"כ כתב להאי דינא דנפל כיסו לכור כו' והוא ממש כלשון הירושלמי הנ"ל. אולם בש"ס דילן כאן איתא הגירסא או שנפל כיסו לים הגדול ומזה הוא עיקר הקושי' לרבה וא"כ קשה לכאורה להרמב"ם:
אולם לפמ"ש בשמ"ק כאן בד"ה בקסטרא באה"ד בשם הרב המאירי ז"ל וכן אם נפל כיסו לים הגדול ואעפ"י שאפשר להחזירם ע"י בר אמוראי הואיל ודבר רחוק הוא אין פודין עליו הא אם נפל לבור ויכול להוציאו פודה בו מפני שהוא ברשותו עכ"ל והנה מבואר דרבינו המאירי ז"ל נחית להאי סברא להשוות שני הדינים הללו והוסיף להסביר הדבר הואיל דבנפל כיסו לים הגדול דבר רחוק הוא להוציאו ע"י בר אמוראה אין פודין בו משא"כ בנפל כיסו לבור שכיח להוציאו וא"כ פריך הש"ס לרבה דסובר דאע"ג דע"י בר אמוראה דבר רחוק הוא להוציאו אפ"ה פטור הזורק דהא בברייתא מבואר דבכה"ג לא מיקרי ברשותו וא"כ להרמב"ם נוכל ג"כ לומר כן ול"ק כלל:
ועיין ברשב"א בחידושים כאן בד"ה מתיב רבא והובא ג"כ בשמ"ק תמי' לי מה קא מדמה הא לההוא דאין מחללין דהא בהא דהזורק מטבע לא פטרינן לי' אלא משום דלא אגבי הא אגבי' השבה מעליא בעי וחילול כשקלה בידי' דמי וי"ל דלגבי גזל כי שקלי' בידו בעי לאהדורי' למרי' ולא מצי למימר לר לילך למדי שהנחתיו שם וטול ואע"ג דאיתי' במדי בעין משא"כ בחילול שאם יש לו מעות במדי והוא כאן יכול לחללן על אותן המעות ובלבד שיהיו המעות יוצאות כאן וכאן ובאדיי' אדויי דלא בעי השבה מעליא כו' ואם איתא דלגבי נזיקין יכול לומר הא מנח קמך וממון ראוי לו הוא לגבי חילול נמי ממון ראוי הוי וחילול גמור כו' ע"ש. ולכאורה אין דבריו ז"ל מובנים דהא נוכל לומר דמש"ה אין מחללין על המעות שנפל לים הגדול משום דהא אכתי אינן יוצאין בהוצאה מיקרי כשמונח בים הגדול דבשלמא כשהמעות הוא במדי ויוצא שם בהוצאה ג"כ דמחללין עליו משום דהוא יכול לקנות שם בהמה בהן ולהוליכה לירושלים משא"כ כשמונח בים הגדול דאינו יוצא בהוצאה שם דכי ירצה אדם למכור בהמעות הלזו כשמונח שם בים הגדול וא"כ מש"ה אין מחללין ואכתי קשה מה פריך רבא לרבה מהא דאין מחללין. אלא די"ל דגם כשמונח בים הגדול מיקרי ג"כ יוצא בהוצאה ורק שינכה המוכר מלחשוב מה שיהי' צריך ליתן לשכר לבר אמוראה ובברייתא קתני דאין מחללין כלל ומשמע דלאו שם ממון עלה כלל ושפיר פריך הש"ס:
אולם לפ"ד הירושלמי הנ"ל דמנכה שכר הוצאה ובהמותר מחללין עליו א"כ נוכל לומר דברייתא דקתני אין מחללין היינו על דמי כולן אין מחללין אבל לאחר שינכה דמי ההוצאה לבר אמוראה שפיר מחללין בהמותר א"כ אכתי קשה מאי פריך רבא לרבה. אולם לפ"ד המאירי הנ"ל דיש לחלק בין ים הגדול לבור י"ל דבנפל לים אין מחללין כלל גם בהמותר ושפיר פריך הש"ס ולא פליגי הש"ס דילן עם הירושלמי. ודוק כי קצרתי:
[לז]
א שם וא"ר השף מטבע של חבירו פטור מ"ט כו' כל הסוגי'. ובתוד"ה השף נראה דרבה סבר פסלתו מלכות לא הוי כנסדק דאי הוי כנסדק א"כ כ"ש דשף מטבע הוה כנסדק והרי חסרי' טובא עכ"ל וכ"כ הרשב"א בחידושיו כאן בד"ה אמר רבה. וכתב עוד הרשב"א שם וז"ל ולדידי ק"ל הא אמרינן לעיל זוזי ועבדי' נסכא זוזי הוא דבעי לשלומי לי' והתם לא אשכחן מאן דפליג דודאי שינוי שאינו חוזר הוא י"ל דהתם בדנחית לי' בגזלנותא ולענין קני' בשינוי והאי לענין נזיקין דא"ל מאי אפסדתיך עכ"ל הרשב"א ז"ל. והנה לכאו' אין דבריו ז"ל מובנים כלל דא"כ בדוחף מטבע של חבירו דג"כ לא נחית לה בגזלנותא ואפ"ה קאמר הש"ס אבל שקלי' בידי' מגזל גזלי' השבה בעי מיעבד אע"ג דלא נחית אדעתא דגזלנותא ורק שלקח מטבע של חבירו וזרקו לים חייב ודוחק לומר בכוונת הרשב"א דהא דשף מטבע מיירי שלא הגבי' המטבע ולא נעשה גזלן עלה דומיא דדוחף מטבע דא"כ הי"ל להרשב"א לומר בפשיטות דשאני התם בגזל זוזי ועבדי' נסכא דהתם חייב הואיל דנעשה גזלן עלה מעיקרא אלא ט"כ פשטות לשון הרשב"א מורה דהא דשף מטבע מיירי שלקחו בידו ג"כ ואפ"ה פטור הואיל דלא נחית אדעתא דגזלנותא אלא כוונתו רק להזיקו וא"כ מדוע בדוחף מטבע לים חייב אי אגבהי' מעיקרא ולכאורה צ"ע. אולם ראיתי בשמ"ק כאן הוסיף דברים בשם הרשב"א ז"ל שהביא כל לשון הרשב"א ושהקשה מהא דזוזי ועבדינהו נסכא וסיים בצ"ע וכתב עוד וז"ל ושמא י"ל דהתם דמתכוין לגזול בדעבדינהו נסכא קונהו בשינוי אבל הכא נראה שאינו מכוין לגזול אלא לחסר ממונו וכל שאינו מחסר בגופו ממש כמו שפיי' לא מקרי חסרון ואע"ג דמשעת דאגבהי' מגזל גזלי' לענין חיוב השבתו אם זרקו לים או אבדו מ"מ כל שעיקר כוונתו אינו לגזול אלא מחסר והכא לא חסר כלום כו' עכ"ל בשם הרשב"א ז"ל הרי שכתב הרשב"א בעצמו לחלק בין הא דשף להא דדוחף דבשף אפילו אגבי' ג"כ פטור ובדוחף כי אגבהי' תחילה חייב. וכוונתו ז"ל נלע"ד דסובר כי יש שני עניני גזילות שיש גזילה שרוצה להחזיק בו לעצמו וזהו גזלן גמור האמור בכל דוכתי ויש עוד ענין גזילה דהיינו שנוטל חפץ של חבירו אולם לא להחזיקו לעצמו ורק להזיקו שישברנו וכדומה דלא נחית לה אדעתא דגזלנותא ממש ומ"מ מקרי גזלן ונתחייב בהשבה משעה שלקחה בידי' וכדקאמר הש"ס בדוחף מטבע אבל שקלי' בידים מגזל גזלי' השבה בעי מיעבד אלא דמ"מ יש חילוק לדינא בין שני אלו הגולים כי הנוטלה לגזול ממש הרי נכנס ברשותו לגמרי לענין כל החיובים ובעי למיעבד השבה גמורה אבל כי נשתנה אינו יכול להחזירה כמות שהוא ומש"ה בגזל זוזי ועבדינהו נסכא אף שאיננו חסר רק הצורה בלחודי' אמרינן דקני' לה בשינוי זו אבל היכא דלא נחית לה ליקח אדעת לגוזלו ממש ורק שנוטלה ע"ד לשוף הצורה בזה אמרינן דפטור כי שף הצורה משום דלאו מידי חסרי' שהרי הצורה אין בה ממש וגוף הנסכא כדקיימא קיימא ופטור וכל זה הוא היכא דמחזיר גוף המטבע אלא שנישוף הצורה אבל אם אינו מחדר גוף המטבע אלא שזרקו לים בזה בודאי אמרינן ראה נטלה בידו דבעי למיעבד השבה ולא מצי א"ל הא מנא קמך הואיל דנטלה בידי' מגזל גזלי' ובעי למיעבד השבה וזה לא מיקרי השבה כי עדיין אינו מחזיר כלל דבשלמא בשף מטבע הוא מחזיר עכ"פ גוף המטבע רק שקלקל הצורה כנלע"ד בסברת דברי הרשב"א ז"ל:
והנה לפ"ז אין מהצורך לומר דוקא דרבה ס"ל כר"ה לעיל דנפסל דקתני במתני' דאו"ל הש"ל דהיינו פסלתו מלכות וכמ"ש התוס' והרשב"א הנ"ל ורק דנוכל לומר דרבה סובר ג"כ כרב יהודה דפסלתו מלכות אינו יכול לומר הש"ל והא דקתני במתני' גזל מטבע ונפסלה או"ל הש"ל היינו שפסלתו מדינה זו ויוצאה במדינה אחרת ולא תיקשי לרבה דשף מטבע של חבירו לא עדיף מפסלתו מלכות דשאני במתני' דנחית לה אדעתא דגזלנותא להחזיקו לעצמו וקני' בשינוי דפסלתו מלכות נמי מיקרי שינוי וסובר דשינוי דממילא נמי מיקרי שינוי ומש"ה אינו יכול לומר הש"ל בפסלתו מלכות אבל בשף מטבע של חבירו אף דלקחה בידים מ"מ לא נטלה בתורת גזלנותא ואף דבעי למיעבד השבה הא עביד לה השבה שהרי מחזיר גוף המטבע ורק שחסר בה הצורה וזה הוי דבר שאין בה ממש ואולי זה הוא כוונת הרשב"א ז"ל דאסמיך להני שני דברים דמתחילה כתב להא דרבה סובר רק כר"ה ולא כרב יהודה והדר הקשה קושיא זו מהא דזוזי ועבדינהו נסכא ותירץ להאי תירוצא ולפום האי תירוצא מצינן תו לומר דרבה דאמר השף מטבע של חבירו פטור והיינו אפילו בלקחו בידו ג"כ וכנ"ל א"כ מצינן תו לומר דרבה אית לי' ג"כ כרב יהודה דפסלתו מלכות א"י לומר הש"ל ונפסל דמתני' היינו פסלתו מדינה זו ויוצאה במדינה אחרת הוא דיכול לומר הש"ל וכמש"ל ודו"ק:
ב והנה לפי האמור הי' מובן שפיר דברי הרמב"ם ז"ל (שבפ"ג מהל' גזילה ה"ד) גזל בהמה והזקינה או כחשה כחש שא"י לחזור כו' או שגזל מטבע ונסדק או פסלו המלך כו' ומשלם כשעת הגזילה אבל אם גזל בהמות וכחשו כחש שאפשר לחזור כו' או שגזל מטבע ונפסל במדינה זו והרי הוא יוצא במדינה אחרת כו' אומר לו הש"ל והיינו דפוסק כרב יהודה דמטבע ונפסל דקתני במתני' הוא דוקא כשפסלתו מדינה זו ויוצאה במדינה אחרת הוא דיכול לומר הש"ל אבל בפסלתו מלכות א"י לומר הש"ל רק משלם כשעת הגזילה ואלו (בפ"ז מהל' חובל הי"א) דקחשיב שם הנ דמשלמי מדד"ג דהרמב"ם פוסק דד"ג חייב חשיב שם וכן המרקע דינרי חבירו והעביר צורתן חייב לשלם משום גורם וכן כל כיוצא באלו הדברים עכ"ל ולמה מחייב זה מדין גורם הלא עפ"י הדין הי"ל להיות חייב לשלם שהרי הכי עדיף זה מפסלתו מלכות דאי"ל הש"ל ומחויב לשלם מדינא ולא מטעם גורם ורבה דקחשיב לה זה לגורם ופוטר היינו משום דרבה סובר כר"ה דפסלתו מלכות נמי פטור ויכול לומר הש"ל וכמ"ש התוס' אבל הרמב"ם דפוסק כרב יהודה דפיסלתו מלכות א"י לומר הש"ל א"כ מכ"ש בשף מטבע של חבירו דודאי חייב לשלם מדינא ולא מטעם גורם ודוחק לומר דהרמב"ם מיירי היכא דלא אגבהה וסובר דהא דפוטר רבה בשף מטבע של חבירו מיירי דוקא דלא אגבהה וסובר הרמב"ם דרבה מצי סובר שפיר כרב יהודה דפוסלתו מלכות אי"ל הש"ל והתם היינו טעמא משום דגזלי' ובעי למיעבד השבה מעליא אבל בשף מטבע דלא אגבהה וא"כ לא מחייב משום גזלן ורק דיש לחייבו מטעם גרמי ורבה סובר גרמי פטור והרמב"ם דכתב להאי דינא דמרקע דינרי זהב של חבירו והעביר צורתן חייב לשלם משום גורם היינו בדלא אגבהה ומשום דסובר הרמב"ם גרמי חייב ודעת היש"ש בפרקין (בסי' י"ז) והובא ג"כ בש"כ (שפ"ו סק"ז) באמת כן היא דהא דפטר רבה בשף מטבע הוא דוקא בדלא אגבהה אבל באגבהה חייב לשלם דמגזל גזלי' והשבה בעי למיעבד וכמו בדוחף מטבע ע"ש. ולכאורה הי' אפשר לומר בדברי הרמב"ם ג"כ דהא דמחייב רק משום גורם במרקע דינרי זהב של חבירו דכלל לשני אופנים כאחד בין דאגבהינהו ובין דלא אגבהינהו ובאגבהינהו חייב מדינא ובדלא אגבהינהו אינו מחויב רק מטעם גרמי ומש"ה כלל כולהו כאחד ומחייב משום גורם וי"ל בזה. אולם לפי האמור מובן שפיר דברי הרמב"ם ז"ל דלעולם בשף מטבע אפילו בדאגבהינהו ג"כ אינו חייב רק מדין גורם ואי תיקשי דלא גרע מפוסלתו מלכות שאני התם דהוא גזלן גמור וחייב למיעבד השבה מעליא אבל הכא בשף אע"ג דדינו כמו גזלן מ"מ היכא דמחזיר גוף הדבר ורק שמחוסר הצורה אומר לו מה חסרתיך ולא הוי תו אלא גורם ורבה סובר דטרם פטור וגבי דוחף מטבע לים אם אגבהינהו דחייב התם הא אינו מחדר לו כלל אבל בלא אגבי' רק דאדיי' אדויי מחויב מטעם גורם וזש"כ הרמב"ם שם (בפ"ז מהל' חובל הי"א) וכן הדוחף מטבע חבירו ונתגלגל וירד לים חייב לשלם והיינו דלא אגבי' וקחשיב לה בין הני דאינן חייבין מדינא לשלם רק מטעם גורם הרי שדקדק לכתוב הלשון דיהי' מוכח מתוכו דמיירי בלא אגבהה שהרי כתב ונתגלגל ואלו במרקע דינרי זהב של חבירו לא דקדק כלל לכתוב הלשון שיהי' מוכח דמיירי דוקא בלא אגבה אלא ע"כ דבמרקע גם כי אגבהה לא מחייב מינא רק מטעם גרמי ודו"ק:
והנה ראיתי בקצה"ח (סי' שפ"ו ס"ק י"א) הקשה כן ע"ד הרמב"ם הנ"ל וכתב ג"כ לתרץ עפי"ד הרשב"א הנ"ל שהקשה בדברי רבה דפוטר פוחת דהא קיי"ל גזל מטבע ועשה נסכא דהי"ל שינוי דמעיקרא מטבע והשתא נסכא וא"כ שף מטבע נמי מעיקרא מטבע והשתא נסכא וה"ל שינוי ממש ועיי"ש שכתב דהי"ל שינוי ממש אלא דאפ"ה פטור לענין מזיק משום דאו"ל מאי חסרתיך ע"ש. וא"כ ניחא דברי הרמב"ם דפוסלתו מלכות לא מצי א"ל הש"ל ומשום דהי"ל כנסדק דלא מצי א"ל הש"ל ולענין מזיק פטור משום דא"ל מאי חסרתיך ואין החיוב אלא משום גורם. ולפ"ז אפשר לומר דאפילו לדעת הרמ"א (בסי' שס"ג) דבפוסלתו מלכות מצי א"ל הש"ל ולא הוי כנסדק אפ"ה בפוחת כיון דמעיקרא מטבע והשתא נעשה נסכא דלא מצי א"ל הש"ל היכא דאגבהי' כיון דנעשה שינוי והא דפטור בלא אגבה היינו משום דאו"ל מה חסרתיך כו' ע"ש שהאריך בזה וסיים בספיקא דדינא. והנה המעיין היטב בדברי הקצה"ח יראה דמפרש דברי הרשב"א הנ"ל דסובר דהא דשף מטבע מיירי ג"כ היכא דלא אגבהי' דוקא אבל היכא דאגבהה אז חייב שפיר גם לרבה ומשום דתו לא אתינן עלה מטעם גרמי רק מדינא הואיל דמגזל גזלי' ובעי למיעבד השבה וכמו בדוחף מטבע של חבירו. אילם לפי מה שבארתי ופירשתי דברי הרשב"א כפי המובא בשמ"ק א"כ מתפרש שפיר בשף מטבע אפילו היכא דאגבהי' ג"כ הדין כן וגם דברי הרמב"ם מתפרשין כן אפילו בדאגבהי' הדין כן דלאו מדינא חייב אלא מדין גורם וכמ"ש ודוק היטב בזה. מיהא לענין דינא מודינא שפיר להקצה"ח דספיקא דדינא הוא הואיל דהיש"ש והש"כ וגם הביא היש"ש דברי הצפנת פענח דשף דינו ממש שוה לדוחף דבאגביי חייב מדינא א"כ ספיקא דדינא הוי:
[לח]
שם מתיב רבא הכהו על עינו, וסמאה על אינו וחרשו עבד יוצא בהן לחירות כו' רבה לטעמי' דא"ר חרשו לאביו נהרג שא"א לחרישה בלא חבורה דטיפתא דדמא נפלתי' לי' באוני'. ולכאורה י"ל דמה משני רבה על הרישא על עינו וסמאה דהא ע"כ הא דקתני סמאה לא הוה דוקא שילא עינו לחוץ דהא בקידושין (דף כ"ד ע"ב) ת"ר הכהו על עינו וכהתה אם יכול להשתמש בהן עכשיו אין עבד יוצא בהן לחירות ואם לאו עבד יוצא בהן לחירות וכו' וכ"פ הרמב"ם (בפ"ה) מהל' עבדים וא"כ לא משני הש"ס כלל על הרישא מיהא ע"כ צ"ל דהא דקתני כאן וסמאה היינו שהוציא עינו לחוץ דבקידושין שם דקתני הכהו על עינו וכהתה יהיה הפי' שכהתה מלראות ובאידך ברייתא שם הרי שהיתה עינו כהוי' וסמאה והיינו שהוציאה לגמרי אבל לדינא פסקינן דגם הכהו על עינו וכהתה יוצא בהן לחירות וא"כ תיקשי לרבה דע"ז לא משני כלום. ול"ל דעיקר הקושי' הוא רק מהכהו על אזנו וחרשו הואיל דלא ניכר כלל משא"כ בעינו דניכר בהעין שהיא כהה ואע"ג דבשף מטבע ג"כ ניכר מ"מ הוא רק בהצורה אבל לא בגוף הנסכא משא"כ בהכהו על עינו וכהתה ואכתי צ"ע בזה. והנכון יותר לע"ד דכמו דסובר רבה בחרשו דטיפתא דדמא נפלה לי' באזנו ה"ה על עינו וכהתה ג"כ נפלה טיפתא דדמא והש"ס לא חש להאריך בזה. ולפ"ז בהכהו לאביו על עינו וכהתה ג"כ מיחשב מכה אביו משום האי טעמא אולם לא ראיתי עוד בשום מקום כתוב כן:
[לט]
(א) שם בתוד"ה מתיב רבא באה"ד וז"ל ומשני רבה לטעמי' כו' ויש שם חסרון טיפתא דדמא דנפלה באזנו וכיון דיש חסרון באותו קלקול חייב על כל הקלקול כמו בשפי' כו' עכ"ל. ולכאו' י"ל לפמ"ש היש"ש דבירק מטבע דאי שקלי' בידי' מיגזל גזלי' וחייב היינו דוקא שחייב לשלם שכר לבר אמוראה אבל על גוף המטבע או"ל הש"ל והוציא כן מדברי התוס' לקמן (דף ק"א ע"א) ד"ה הא מנחי קמך ולכאו' מדברי התוס' דכאן משמע להיפוך. ולעד"נ דלא סתרו התוס' כלל דדוקא הכא כתבו התוס' כן להיכא דבאמת הוה חסרון בגוף הדבר משא"כ היכא דאין חסרון כלל בגוף הדבר רק שצריך לשלם מה שמפסיד לו ואין ההפסד בגוף הדבר כגון התם (בדף ק"א) שאין שום חסרון כלל בהצבט ורק שצריך להוציא הוצאות ליטלו מעל גבי הבגד בזה שפיר כתבו התוס' דא"צ לשלם רק מה שצריך להוציא בזה ועל גוף הצבע או"ל הש"ל וכן בזורק מטבע לים ואגבי' ג"כ הדין כן שעל גוף המטבע אי"ל הש"ל וא"צ לשלם רק שכר לבר אמוראה כנלע"ד:
ב עוד עם בתוס' וא"ת ואמאי עבד יוצא בהן לחירות הא בעינן מומין שבגלוי דומיא דשו"ע ובחרשו היכי הוה בגלוי עכ"ל וכתב בגליון הש"ס של חותני הגאון המנוח מו"ה ישכר ז"ל בעהמח"ס פתחי שערים וז"ל עיין לעיל (דף פ"ה ע"ב) עכ"ל. וכוונתו דהא לעיל קאמר חרשו נותן לו דמי כולו והיינו הואיל דעתה אינו שוה כלום וא"כ אין האדון יכול להשתמש בו כלום ומה מהני לי' שיהי' עבד וגם י"ל דהקושי' הוא דהא הואיל דאינו שוה כלום א"כ אן לך מום שבגלוי גדול מזה דכל הגוף של העבד נתקלקל ומיהא י"ל דזה הוא באמת תירוץ התוס' דניהא שאין ניכר בו כלום כשהוא ישן או עומד במקום אחד ושותק מ"מ כיון דלפי מנהגו שמתנהג והולך ניכר שהוא חרש וחשיב מום שבגלוי עכ"ל והכוונה הוא באמת כן דזה מיקרי מום שבגלוי הואיל דאינו שוה עתה כלום והוה מום בכל האברים של העבד בין אברים הגלוים ובין שאינם גלוים. אלא אם נפרש כוונת הקושי' דהא אין להאדון שים זכות בו שאינו יכול להשתמש בו דהא אינו שוה כלום ולכאורה י"ל דהא חרש ג"כ ראוי לתשמיש קצת ואף דהש"ס קאמר חרשי נותן לו דמי כולו שאינו שוה עתה כלום מ"מ הרי יכול להשתמש בו איזהו תשמיש קל מ"מ מיקרי זה דמי כולו וא"כ י"ל דנ"מ שיוצא לחירות דגם תשמיש קל ג"כ אינו יכול לכופו לשמשו וי"ל בזה. מיהא י"ל דנ"מ עפמ"ש התוס' בב"ק לעיל (דף יו"ד ע"א) בד"ה שהשיר בסוה"ד דעבד מת מותר בהנאה א"כ נ"מ דאם יוצא לחירות אסור בהנאה כשמת ואם לא יצא לחירות מותר בהנאה וי"ל בזה:
[מ]
א שם בתוד"ה הצורם זצ"ל והא דתנן לעיל גזל בהמה ונתעבדה בו עבירה או שנפסלה מע"ג המזבח או"ל הש"ל ונפסלה היינו שנפל בה מום כו' ומשמע דוקא שנפסלה מאלי' אבל הטיל בה מום בידים חייב עכ"ל. ולכאורה י"ל דמה הקשו התוס' דהא לעיל גבי דוחף מטבע של חבירו לים מחלק רבה בין אדיי' אדויי לבין שקלי' בידים דבשקלה בידים בעי למיעבד השבה וא"כ ה"נ במתני' דמיירי שגזלה בידים אז אמרינן דוקא נפסלה ממילא הוא דאו"ל הש"ל אבל הטיל בה מום בידים לא מצי א"ל הש"ל אבל הכא בצורם אוזן מיירי דלא גזלי' וגם לא אגבי' ומש"ה אפילו כי. הטיל מום בידים ג"כ פטור ואף שביש"ש (סי' י"ח) כתב דבצורם אפילו כי אגבי' ג"כ פטור משום דסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי וכ"כ התורי"ד דבצורם פטור אפילו כי אגבי' מ"מ מנ"ל להתוס' להקשות קושייתם נימא באמת דהא דפטר רבה צורם הוא דוקא היכא דלא אגבי'. ויש להוסיף עוד עפי"ד הרשב"א בסוגיין מובא ג"כ בשמ"ק בד"ה אמר רבה שהקשה דבשף מטבע פטור ולעיל אמרינן זוזי ועבדינהו נסכא קני ובששף אותו ומחיי' בקורנסי' הרי בטל צורתו ונעשה נסכא וכתב לחלק דבגזילה בעבדינהו נסכא קונה בשינוי אבל במזיק שאינו מתכוין לקנות אלא לחסר ממונו וכל שאינו מחסר בגופו ממש כמו שפיי' לא מיקרי חסרון ואע"ג דמשעה דאגבי' מיגזל גזלי לענין חיוב השבתו אם זרקו לים מ"מ כל שעיקר כוונתו אינו לגזול אלא מחסר והכא לא חסר כלום עכ"ל ועיין לעיל בפרקין [אול"ז] מ"ש בזה. וא"כ לפ"ז גם אם אגבי' ג"כ הדין אבל כל זה אם מעיקרא גזלי' אז קונה בשינוי אבל כי לא גזלי' לא קניא לה בשינוי וגם דהכא בצורם אוזן נראה דלא מיחשב עשה בה שינוי כ"כ רק שפסלה מלהקרבה ועיין רש"י במתני' שנפסלה מע"ג המזבח במום שאינו ניכר כדוקין שבעין וא"כ אינו מובן לכאורה קושית התוס':
ונראה לומר דכוונתם הוא עפימ"ש היש"ש בסוגיין (סי' ט"ז) דהא דדוחף מטבע אי שקלי' בידי' מיגזל גזלי' וחייב למיעבד השבה הוא דוקא לענין שצריך לשלם שכר לבר אמוראה אבל על גוף המטבע או"ל הש"ל והביא ראי' מתוס' לקמן בב"ק (דף ק"א ע"א) ד"ה הא מנחי ע"ש והש"כ (שפ"ו סק"ח) חולק עליו וא"כ י"ל דהתוס' כאן כוונתם שהרי חזינן דאף בשקלי' בידי' להמטבע וזרקו לים דצריך לשלם שכר לבר אמוראה אבל על גוף המטבע או"ל הש"ל וא"כ ה"נ בצורם אף דשקלי' בידי'. ג"כ יכול לומר לו הש"ל דהא הואיל דאמרינן סתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי א"כ ליכא תו נזק כלל דהא לא עשה בו מום הניכר אלא כמו בדוקין שבעין דהוה היזק שא"נ וא"כ פשיטא דהיל"ל גם בגזל בהמה ועשה בה מום בידים רק דלא הוי מום הניכר דלא מיקרי שינוי דיכול לומר לו הש"ל דהא אין כאן שום היזק כלל כמו כדוחף דצריך לשלם לבר אמוראה עכ"פ ואפ"ה על גוף המטבע או"ל הש"ל וא"כ אמאי במתני' דקתני לשין ונפסלה דמשמע אבל אם פסלה בידים חייב ושפיר הקשו לקושייתם ויהי' מכאן ראי' לשיטת היש"ש הנ"ל ודו"ק. מיהא לפמש"ל בפרקין [אול"ט אק"א] לחלק בין חסרון בגוף הדבר כו' יעוש"ה אכתי י"ל בזה וקצרתי במובן. ותירצו התוס' דמתני' מיירי בבהמה קדושה דודאי לגבי מזבח קיימא ורש"י ז"ל במתני' כתב בנפסלה מע"ג המזבח במום שאין ניכר כדוקין שבעין פטורים משום דכל בהמות לאו לגבי מזבח קיימי עכ"ל. והנה מבואר ברש"י דפי' למתני' דמיירי בבהמת חולין דאי בקדשים הא בודאי קיימי לגבי מזבח וצ"ל לרש"י דמתרץ לקושית התוס' הנ"ל דיש חילוק בין גזלן למזיק וכסברת הרשב"א הנ"ל. וגם די"ל דסובר כשיטת הש"כ החולק על היש"ש הנ"ל רק היכא דאגבהי' חייב לשלם הכל ולא שכר לבר אמוראה בלחוד וא"כ י"ל דצורם מיירי דלא אגבהי' והטעם דכל דאגבהי' ומכ"ש כשגזלה צריך למיעבד השבה מעליא וי"ל בזה:
ב ובזה יש ליישב קושית התו"ח כאן בסוגיין בד"ה הצורם שהקשה ע"ד רש"י במתני' שפירש דסתם שיורים לאו לגבי מזבח קיימי וא"כ למה פי' דמיירי במום שא"נ הא הואיל דסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי א"כ אפילו אם הוא מום ניכר ג"כ פטור ע"ש. אבל לפי האמור א"ש דאם הי' מום ניכר א"כ חשיב שינוי ובודאי דבגזלן קני' בשינוי ולא יכול לומר הש"ל ולפיכך כתב רש"י דמיירי במום שאינו ניכר והיינו דלא חשיב זה שינוי לקנות הבהמה על ידי שינוי זה וזש"כ רש"י כדוקין שבעין. אולם אכתי תיקשי למה הוצרך רש"י לומר הטעם משום דסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי תיפוק לי' דלא הוי שינוי הניכר אולם באמת א"ש די"ל בזה דאי הוה אמרינן סתם שוורים לגבי מזבח קיימי א"כ היינו אומרים דזה מיחשב שינוי הואיל דלהקרבה בדקו במומין תו מיחשב כמום ניכר אבל כיון דלאו לגבי מזבח קיימי א"כ לא מיחשב זה שינוי הניכר כלל. ונוכל להוסיף עוד ולומר דלעולם דרש"י ה"ל ג"כ כשיטת התוס' הנ"ל ומתרץ למתני' בבהמת הקדש וכוונת רש"י ז"ל הוא דניהא דשינוי קונה מ"מ זה דוקא היכא דקפדי אינשי בהאי שינוי אבל אי לא קפדי אינשי בהאי שינוי לא מיקרי זה שינוי דכי נימא דאם תלש שער מהבהמה ליחשב שינוי לקנות עי"ז להבהמה בודאי דזה אינו ועיין לעיל בפרקין (על דף צ"ג ע"ב) [או"ב אק"ה] מ"ש בזה. ורק דאם היינו אומרים סתם שוורים לגבי מזבח קיימי א"כ קפדי אינשי בשינוי זה וחשיב תו שינוי לקנות בה אבל כיון דסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי א"כ לא קפדי אינשי בזה ולא חשיב זה שינוי כלל ואף דהבהמה היא הקדש ופוסל בה מום זה מ"מ לא חשיב שינוי וזה דוקא אם הוא מום שאינו ניכר מיהא י"ל דאם אמרינן סתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי גם אי הוי מום ניכר לא הוי שינוי אם לא שיהי' חסרון למלאכה וכדומה וי"ל בזה. וראיתי ביה"ת שמתרץ קושי' התוס' הואיל דשקלי' בידים ומתרץ ג"כ קושית התו"ח ע"ש ועמי היתה ושלחתי' כי בודאי רבותינו בעלי התוס' ז"ל לא העלימו עין ח"ו מסיגי' דעסקו בה ולעד"נ נכון כמ"ש. שוב ראיתי כי התוס' לקמן בד"ה הא קמ"ל כתבו ג"כ כעין סברא שכתבתי ע"ש בסה"ד וז"ל ועוי"ל דרבה סבר דהיזק שא"נ ל"ש היזק אבל למ"ד שמי' היזק ב"ש דמחייב בצורם דמינכר טפי כו' ופי' הפ"י דהא דקאמר רבה כולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי היינו מה"ט גופא דבשביל כך חשיב היזק שא"נ וכן הוא להדי' בפרק הניזקין בתוס' שם ע"ש והוא כמ"ש והבן בזה:
ג וראיתי בספר מעשה חושב בהא שכתבו התוס' בד"ה הצורם וי"ל דמתני' איירי בבהמה קדושה דודאי לגבי מזבח קיימי עכ"ל ורבה איירי בבהמת חולין וכתב המעשה חושב וי"ל דיוקא דמתני' אבל הטיל בה מום חייב אי איירי במינכר ולכך חייב בבהמה קדושה א"כ אף בבהמת חולין מצי איירי דרבה אינו פוטר בצורם אלא משום דלא מינכר היזקא כמ"ש התוס' ד"ה הא קמ"ל דטעמא דרבה משום דהיזק שא"נ לא שמי' היזק ועוד אי איירי בהיזק ניכר א"כ אף בנפל בה מום ממילא מום ניכר נמי לא מצי אמר הש"ל דהוי שינוי ונקנה לגזלן בשינוי וכדאיתא בגיטין (דנ"ג) דלמ"ד היזק שא"נ שמי' היזק בכל הני דמתני' לא מצי אמר הש"ל דקנה בשינוי אף שנעשה ממילא כו' עיי"ש והנה כוונתו על מ"ש התוס' שם במס' גיטין (דף נ"ג ע"ב) בד"ה גזלן וז"ל וי"ל דכיון דהיזק שא"נ שמי' היזק א"כ חשיב לי' כאלו הוא ניכר וא"כ אין לך שינוי גדול מזה וקנאם הגזלן בשינוי וצריך לשלם בממון מעליא ושמין כעין שגזל ולא מצי א"ל הש"ל עכ"ל. ולעד"נ דלפי האמור לעיל י"ל דהתוס' לא כתבו זה אלא דוקא על מטבע ונפסל תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח דהרי הוא אסור באכילה וכן המטבע נפסלה בזה אמרינן דלמ"ד היזק שא"נ שמי' היזק מיחשב שינוי אבל לפי האי סברא דסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי לא מיקרי שינוי כלל הכי נימא דאם יתלוש איזהו שערות מבהמה יהי' מיקרי זה שינוי בודאי דזה אינו אלא כל שלא חסרי' מידי ולא הוי מום למלאכה אלא דהוי מום לגבי מזבח אם אמרינן סתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי לא מיחשב כלל שינוי כן הי' נוכל לומר בזה וא"כ מתוקמא שפיר מתני' בנפל בה מום ניכר ואפ"ה לא מיקרי זה שינוי לקנות בה שלא נוכל לומר הש"ל אלא שהתוס' שם בגיטין (דנ"ג ע"א) בד"ה בדיני אדם כתבו ונראה דהאי דסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי לא עביד לי' אלא כהיזק שא"נ עכ"ל וא"כ אם נימא דרבה סובר היזק שא"נ שמי' היזק א"כ בנפל בה ממילא מום ניכר אי"ל תו הש"ל וכמ"ש המעשה חושב שם אלא די"ל דהא רבה סובר היזק שא"נ לא שמי' היזק וא"כ תו אמרינן דכל השוורים לאו לגבי מזבח קיימי ולא הוי תו שינוי כלל אפילו אם המום הוא ניכר ומ"ש המעשה חושב בתחילת דבריו דאף בבהמת חולין מצי איירי מתני' אי מיירי במום שניכר דרבה אינו פוטר בצורם אלא משום דלא מינכר היזקא כמ"ש התוס' בד"ה הא קמ"ל דטעמא דרבה משום דהיזק שא"נ ל"ש היזק. לעד"נ דהואיל דאמרינן סתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי א"כ אף שכתבו התוס' דלא הוי אלא כמו היזק שא"נ הא רבה אית לי' היזק שא"נ ל"ש היזק א"כ לעולם הוא היזק שא"נ ומה לי בין אם הוא מום ניכר או אינו ניכר וגם שינוי לקנות ג"כ לא הוי תו לרבה וז"נ לע"ד. ודוק כי קצרתי:
[מא]
שם בתוס' וי"ל דמתני' איירי בבהמה קדושה דודאי לגבי מזבח קיימא עכ"ל. ולכאורה י"ל דאמאי בבהמה קדושה חייב הא מזיק הקדש פטור מה"ת גם מקרן ועיין לעיל (על דף וי"ו ע"ב) [או"כ אק"ד] הארכתי בביאור הדבר. מיהא מדרבנן עכ"פ חייב. ועוד י"ל דהא מיירי שגזל מחבירו קרבן דחברי' ומיירי בקדשים שחייב באחריותן. ויש להוסיף עוד ולומר דניהא דמזיק הקדש פטור מ"מ כשגזל מקודם קרבן דחברי' ומחויב בהשבה וכי אזיק לי' אח"כ מחויב לשלם משום גזילה הראשונה שיקיים מצוה דוהשיב וכן כתבתי סברא זו לעיל שם ומיירי ג"כ בקדשים שחייב באחריותן דאז שייך שם גזילה עלה ומחייב מכח גזלן עיי"ש מה שכתבתי בזה. ועיין בשמ"ק כאן בד"ה פרתו של חבירו ודוקא פרה של חולין משום דא"ל כולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי אבל פרה מקודשת חייב דההיא ודאי לגבי מזבח קיימא כו' ולפ"ז הא דאקשי' רבא מן העושה מלאכה במי חטאת וכו' לאו מפרת חטאת קמקשה אלא ממים שנשאבו למי חטאת וקודם שנתקדשו באפר כו' וכמ"ש בתוס' וא"נ פרת חטאת דקאמר לאו שהקדישוה כבר לחטאת קאמר אלא פרה אדומה הראוי' לחטאת קאמר עכ"ל הרשב"א ז"ל וכתב עוד בשם שיטה וז"ל וקשה לי טובא מאי קושי' שאני פרת חטאת דקדושה וקיימא ומש"ה כי צרם דפסל לה ממש בידים חייב אבל פרת חבירו בעלמא כו' עייש"ה והנה לא ניחא לי' להשיטה הנ"ל לתרץ דברייתא דקתני העושה מלאכה בפרת חטאת מיירי בפרה אדומה של חולין שראוי' לפרת חטאת וכמ"ש הרשב"א הנ"ל וכ"כ ג"כ התוס' כאן בד"ה הא קמ"ל ע"ש. ולע"ד אפשר לומר דע"כ מיירי בפרה אדומה שעדיין לא הקדישוה לחטאת דאם כבר הקדישוה א"כ גם כי מזיק לה בידים פטור מה"ת דהא מזיק הקדש פטור מה"ת וזה היא באה משל ציבור וא"כ פשיטא דפטור מה"ת ורק מדרבנן חייב וא"כ י"ל דלמ"ד היזק שא"נ לא שמי' היזק פטור מה"ת ורק מדרבנן הוא דמחייב בכדי שלא יהא כ"א הולך ומזיק לחבירו בהיזק שא"נ וכמבואר במס' גיטין (דף נ"ג) ובמפרשים שם. וא"כ י"ל דכי אזיק בהיזק שא"נ דחייבו רבנן לשלם הוא דוקא היכא דאם הי' היזק ניכר הי' מחויב מה"ת לשלם ובזה שווי' רבנן היזק שא"נ כמו היזק ניכר אבל אם גם אם הי' היזק ניכר ג"כ הי' פטור מה"ת ולא הי' מחויב רק מדרבנן בזה י"ל דכי הוה היזק שא"נ גם רבנן לא חייבוהו דזה הוי כמו תרי דרבנן וי"ל בזה. ועיין לקמן בסוגי' [אומ"ג אק"ג] מ"ש בזה ולקמן (דף ק' ע"ב) [אוס"ז] הבאתי דברי השמ"ק שמבואר בהדיא כן:
ומעתה י"ל דהא בברייתא קתני העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מד"א וחייב בד"ש ואי אמרת דמיירי שכבר היא פרה אדומה שכבר הקדישוה א"כ מה"ת פטור לגמרי אפילו כי עביד בה מום דהא הוא מזיק הקדש ורק מדרבנן הי' מחויב וזה דוקא בהיזק ניכר אבל בהיזק שא"נ גם חיובא דרבנן ליכא כלל וא"כ פשיטא דהיל"ל דליכא כלל חיובא בדיני שמים ג"כ הואיל דמזיק הקדש פטור לגמרי מה"ת וע"כ דברייתא מיירי בפרה שראוי' לחטאת אבל עדיין לא הקדישוה כלל והרי היא חולין גמורין ומש"ה פטור מד"א וחייב בד"ש ודו"ק. אולם י"ל דהשיטה סובר דמזיק הקדש חייב מה"ת בקרן ורק מחומש הוא דמיעטה קרא או דסובר כשיטת הרב המאירי מובא לעיל בשמ"ק (דף וי"ו) בד"ה ולענין פסק הלכה דדוקא מחיובא נגיחה דקרן מיעטה קרא עייש"ה הבאתיו לעיל שם וי"ל עוד בזה:
[מב]
א שם אמר רבה כו' כל הסוגי', והראשונים ז"ל לא פסקו כל הני מימרות דרבה משום דרבה סובר גרמי פטור ואנן פסקינן דגרמי חייב עיין ברי"ף וברמב"ם וטוש"ע (סי' שפ"ו). ואם הא דחייב גרמי אם הוא מה"ת או קנסא מדרבנן דעת הרמב"ן בקונטרס דד"ג בסוף מס'
ב"ב דהוא מדאורייתא והש"כ (בסק"א) האריך להוכיח דהוא רק מדרבנן והביא הרבה ראשונים דס"ל כן וז"ל הנה באמת הטור והמחבר (בסי' ס"ו סל"ב) כשמוחל שטרות ישלמו יורשיו והיינו משום דד"ג חייב מדינא ולא משום קנסא וכ"כ שם הטור להדי' כ' [ועיין (בסי' ס"ו) שם בש"כ (ס"ק ק"ד) מ"ש בזה] ובאמת התוס' בב"ב (סוף דף כ"ב) מסקי בשם הריצב"א דד"ג הוי משום קנסא כדמוכח בירושלמי והוא הי"א שהביא הרב לקמן (סס"ז) בהג"ה וכן היא במרדכי פרק הגוזל קמא וכן דעת הסמ"ג (דף קמ"ח) [והוא בעשין ע' ע"ש שהביא פלוגתת הראשונים ולבסוף דבריו כתב וז"ל לכ"נ לר"י בר"א לפרש שהואיל דד"ג מטעם קנס כמו שמוכיח בירושלמי י"ל דכל היזק המצוי ורגיל לבא אם לא שקנסו חכמים על כך שייך דד"ג כעין טעם שבארנו למעלה גבי מטמא כו' עכ"ל] וצל"ע שם ששם בעמוד ב' כתב הסמ"ג גבי מלשין כהרמב"ם דישלמו יורשיו וא"ל דס"ל דמלשין גרע טפי ודינא הוא דהא אמרינן בש"ס סו"פ הכונס אליבא דמאן דלא דאין דד"ג לא תיבעי לך דמסורות נמי לא דיינינן כו' עכ"ל הש"כ ועיין בסמ"ג שם שכתב בסמוך לשם ז"ל המוסר ממין חבירו ביד אנס חייב לשלם מן היפה שבנכסיו ואם מת גובה מן היורשין כשאר כל המזיקין כו' ע"ש והש"כ הניח בצ"ע:
ולעד"נ ליישב דברי הסמ"ג ובהקדם יבואר קצת מה שי"ל לכאו' בהא דלקמן בב"ק (דף קי"ט) דאיפלגי אמוראי בממון מלשין אי אסור לאבדו ביד ופסק הרי"ף שם כמ"ד אסור לאבדו והביא ראי' מהא דאיבעי להש"ס סו"פ הכונס עשו תקנת נגזל במסור משתבע ושקיל מיני' דמסור או לא ואסיקנא בתיקו ושמעית מיני' דכ"ש שאסור לאבדו ביד עכ"ד הרי"ף שם והרא"ש שם הביאו וכתב עלה וז"ל ואין ראי' כ"כ דאיכא למימר שעשה תשובה עכ"ל ולכאורה י"ל דאפילו בלא עשה תשובה האיך מביא הרי"ף הראי' הלא למ"ד דסובר דמותר לאבדו הוא מכח ק"ו השתא גופו כו' ואימת מותר גופו הוא דוקא בשעת מעשה אבל לאחר שכבר עשה אשר זמם גם גופו אסור וא"כ י"ל דגם ממונו לא הותר אלא דוקא בשעת מעשה אבל לא לאח"כ וא"כ האיבעי' דסו"פ הכונס מיירי אחר המעשה ובלא רגיל. וא"ל דכל שגופו הי' מותר פ"א הותר ממונו לעולם בודאי דדוחק לומר כן. וגם דא"כ מה מהני תשובה בזה והרבה י"ל בזה. וצרכינן לומר דכוונת הרי"ף ז"ל הוא דאם נימא דמותר לאבדו והיינו בשעת מעשה א"כ אף דלאחר המעשה אסור לאבדו מ"מ היל"ל דכנגד אותו ההזק שהזיקו בודאי די"ל דנשאר עדיין כמו שהי' בשעת מעשה שהי' מותר לאבדו והיינו לענין זה שנעשה גבי' תקנת נגזל דלישתבע הנמסר ולישקול:
וראיתי במרדכי סו"פ הגוזל ומאכיל (סי' קצ"ד) שהביא דברי הרי"ף הנ"ל והרבינו ברוך כתב כדברי הרא"ש הנ"ל (ובסי' קצ"ה) וז"ל דהא קיי"ל ממון מסור אסור לאבדו בידים כמ"ש באלפס וראייתו מהא דאיבעי' לן סו"פ הכונס כו כ"ש שכנגדו יטול בשבועה כו' ע"ש ונלע"ד דזה הוא כוונתו במה שדקדק וכתב הלשון שכנגדו יטול בשבועה והיינו הואיל דמותר הי' לאבד ממונו בשעת מעשה א"כ אף דעתה לאחר מעשה אסור לאבד ממונו מ"מ לענין זה תו אמרינן שכנגדו יטול בשבועה וע"כ צ"ל כן שהרי מיד אח"ז הביא המרדכי שיטת הרמב"ם דאם עשה את אשר זמם כו' ובודאי גם בתחילת דבריו קאי ג"כ לשיטה זו ודו"ק:
ויש להוסיף עוד ולומר בזה בכוונת הרי"ף ז"ל שדקדק לכתוב הלשון ואסיקנ"א בתיק"ו ושמעית מיני' דכ"ש שאסור לאבדו ביד דלמה הוצרך הרי"ף ז"ל לומר דאסיקנ"א בתיק"ו הלא מעיקר האיבעי' שמעינן דאסור לאבדו דאל"כ הרי מותר לאבדו ג"כ. אלא דכוונת הרי"ף הוא דהואיל דאסיקנ"א התם בתיק"ו וא"כ דינא הוא ככל תיקו דממינא ולקילא לנתבע והלא עיקר הטעם דבממון אזלינן לקולא להנתבע היא משום דאיכא חזקת ממין גבי' שהרי הממון הי' שלו והנה זה דוקא היכא דאנו דנין על ממון אשר מעולם הי' שלו ומספקינן אי חייב לשלם או לא בזה שייך לומר דאזלינן לקולא משום החזקה חזקת ממין אבל הכא שבשעת מעשה הי' מותר לאבדו א"כ הרי אז לא הי' לו חזקת ממון ואחר המעשה הרי הוה כאלו הוא עושה קנין בו עכשיו וחוזר לרשותו ובשלמא אם לא עשה תקנת נגזל א"כ הרי חזר וזכה בו אבל אם מספקא לן אם עשה תקנת נגזל א"כ הרי היה הספק בעיקר החזקה החזקת ממון אם חוזר לרשותו נער דמי ההיזק ה"ה שהזיקו ולית לי' או חזקת ממון והי"ל לומר דניזיל לחומרא ולא נחיל לקולא גבי' בענין זה ודייק הרי"ף מדחזינן דהש"ס קמה לה בתיקו והוה איבעי' דלא איפשטא והיינו דאזלינן לקולא לנתבע ש"מ דאסור לאבדו ביד ודו"ק היטב בזה. ובזה י"ל ג"כ ע"ד הרא"ש הנ"ל שכתב ע"ד הרי"ף ואין ראי' כ"כ דאיכא למימר שעשה תשובה עכ"ל אבל לפי האמור הראי' מוכרחת דהא אף אם עשה תשובה מ"מ אין לו חזקת ממון על שיעור ההיזק שהזיקו והבן בזה. שוב ראיתי במרדכי שם (סי' קצ"ו) ומובא ג"כ בש"כ (סי' שפ"ח ס"ק נ"ה) וז"ל שוב מצאתי שהוכיח מורי רבינו שמחה שהאלפסי פליג על המיימוני דאי ס"ל כדברי המיימוני א"כ מאי הביא ראי' דממון מסור אסור לאבדו בידים מדאיבעי' בפ' הכונס אם עשו תקנת נגזל במסור דילמא ההוא דהכונס איירי כשעשה המסור אשר זמם דאז אסור לאבדו וההוא שעתא אסור לאבד ממונו לכ"ע כו' אלא ש"מ מדבריו שאינו תופס דברי המיימוני עיקר עכ"ל והנה מ"ש הלשין דילמא ההוא דהכונס כו' הלא התם מיירי שדנין לפני הב"ד א"כ היא לאחר המעשה. אבל עכ"פ מצאתי שכבר עמדו בזה הראשונים נ"ע דהרי"ף לא ס"ל כהרמב"ם מכח קושי' הנ"ל אבל לפמ"ש נוכל לומר שפיר דהרי"ף סובר כשיטת הרמב"ם הנ"ל ועיין לקמן (על דף קי"ט ע"א) [אונ"ו אק"א] מ"ש שם עוד בזה:
ב והנה בש"ע חו"מ (סי' שפ"ח סי"ג) כתב אסור לאבד ממונו כו' וי"א דמותר ליטול ממונו לעצמו דאינו אסור אלא לאבדו עכ"ל בשם מרדכי פ' הגוזל ומאכיל ובסמ"ע (ס"ק ל"ג) דמותר כו' דלא עדיף ממונו מגופו כו' והרי עדיין לא זכו בניו בחייו בממונו עכ"ל ובש"כ (ס"ק ס"ג) כתב וז"ל והרי"ף וסייעתו בע"כ לא ס"ל הכי וכן משמע במרדכי שם שבעל סברא זו חולק על הרי"ף כו' ע"ש וכוונת הש"כ במ"ש דהרי"ף לא ס"ל כן דא"כ מאי מייתי הרי"ף ראי' דפסקינן כמ"ד אסור לאבד ממונו הלא התם בהכונס לא הוי לאבד אלא ליטול לעצמו ובמרדכי שם (סי' קצ"ד) שהבאתי לעיל שכתב בשם מורי הכהן לדחות ראיות הרי"ף הנ"ל וז"ל וממורי כהן קבלתי דלא פליגי אלא בלאבדו ביד דוקא אבל לעכב לעצמו לא דהיינו צדיק ילבש וצ"ע עכ"ל הרי דבחילוק זה דוחה ראיות הרי"ף הנ"ל כן הוא כוונת הש"כ בזה:
וראיתי בשו"ת ח"ס תחו"מ (סי' קנ"ד) הביא דברי הש"כ הנ"ל וכתב לחלק דדוקא שכבר הממון בידו והרי הוא הצדיק הראשון ויעכבנו לעצמו אבל לעשות תקנת נגזל להוציא ממנו בשאנו תולין שבניו יהיו צדיקים א"כ הם הקודמים להמוציא הזה והוא פשוט ואין ראי' כלל דהרי"ף וסייעתו חולקים אר"ב כו' ע"ש. והמעיין בלשון המרדכי הנ"ל יראה דכתב בחילוק זה לדחות ראיית הרי"ף אלמא דס"ל דאם נימא דמותר להחזיק לעצמו אין חילוק בין אם כבר הוא ביד הנמסר או שרוצה עתה להחזיק בו ודלא כהח"ס הנ"ל ואולי זה הוא כוונת המרדכי במה שסיים עלה וצרי"ך עיו"ן והיינו דנוכל לומר דיש חילוק בין אם כבר הוא ביד הנמסר לבין שרוצה עתה להוציא ולהחזיק בו לעצמו וא"כ לא נדחה ראיות הרי"ף מהתם וראיתי שם בהגהות חידושי אנשי שם (אות ג') ע"ד המרדכי שכתב בשם מורי הכהן וז"ל פי' דלא פליגי אמוראי בגמ' חד אסר וחד שרי אלא בלאבדו כו' אך צ"ע דלפי קבלתו בעי' דלעיל אם עשו תקנת נגזל במסור ה"ד אי דקמבעי' לענין עיכוב לעצמו הא פשיטא דמיחר ואי קמבעי' לענין איסור בעלמא הא לחד אסור ולאידך מותר ואפשר שלזה כוון הספר שסיים בסמוך וצ"ע עכ"ל והנה לא אדע כוונתו ז"ל בזה מ"ש הלשון לענין איסור בעלמא כו' וגם הלשון שכתב בתחילה לענין עיכוב לעצמו כו' אינו מובן כ"כ ועפ"י הדוחק נ"ל דהכוונה הוא אי קמבעי' לענין עיכוב לעצמו והיינו דמיירי שהנמסר מוחזק פשיטא דמותר דלא יהי' אלא אחר ג"כ מותר ואי קמבעי' לענין איסור בעלמא והיינו דניהא דנימא דמותר להחזיק בו עצמי מ"מ זהו דוקא אם הנמסר כבר תפס בו אבל שהב"ד יפסקו לשלם אם עפ"י הדין א"צ לשלם אז אין הב"ד רשאין לפסוק הדין שצריך לשלם וזה הוא כוונת הלשון לענין איסור בעלמא והיינו דזה הוה להב"ד כאילו הם מאבדין הממון הואיל דאינן מחזיקין לעצמן הא לחד אסור ולאידך מיתר כו' והיינו ומה קמבעי' להש"ס שם אי עשו תקנת נגזל במסור כן הי' נראה קצת לפרש כן. ויהי' כוונת החידושי אנשי שם להקשות דלפ"ז מאי קמבעי' לי' להש"ס בפרק הכונס הא לחד אסור ולאידך מותר אע"כ דהאיבעי' הוא למאן דסובר דאסור וא"כ שפיר מייתי הרי"ף ראי' דאסור לאבדו ביד מדמבעי' להש"ס אי עשו תקנת נגזל וי"ל בזה:
ג וכ"ז צ"ל דוקא בשיטת הרי"ף דמביא ראי' מהא דסו"פ הכונס אי עשו תקנת נגזל במסור ע"כ צ"ל דסובר דאסור להחזיק לעצמו וכמ"ש הש"כ שהבאתי לעיל. אמנם בשיטת הסמ"ג נוכל לומר דסובר כהמרדכי הנ"ל דמותר להחזיק לעצמו אף דאסור לאבד בידים ושפיר מחלק הסמ"ג בין גרמי דעלמא למסור דבגרמי דעלמא דליכא עליו אלא חיוב תשלומין אבל אין הניזק רשאי בעצמו לתפוס וא"כ אין לו עליו אלא חיוב לשלם ולהפוסקים דהוא רק קנסא דרבנן שפיר אמרינן דאין יורשיו צריכים לשלם ומשום דלא קנסו בנו אחריו אבל במלשין דבשעת מעשה הי' יכול לתפוס להחזיק לעצמו ומכ"ש לשיטת היש"ש בשיטת המרדכי הנ"ל דלמ"ד מותר לאבד ממונו מותר אפילו לאחר מעשה וא"כ גם למ"ד אסור לאבד ממונו מ"מ רשאי להחזיק לעצמו גם לאחר המעשה וא"כ הואיל דרשאי הי' זה להחזיק לעצמו א"כ תו לית לי' להמלשין חזקת ממון וא"כ אין הבנים יורשים הממון הזה. ואף אם נימא דלאחר המעשה אינו רשאי להחזיק לעצמו ג"כ מ"מ הואיל דבשעת מעשה לא הי' לו חזקת ממון להמלשין גם לאחר המעשה נשאר כן עכ"פ לענין כדי' דמי ההיזק ושלא יוכלו הבנים לירש זה הממון ומש"ה שפיר צריכין היורשים לשלם. ועיין ביש"ש שם (סי' נו"ן) שהביא דברי המרדכי הנ"ל דרשאי להחזיק לעצמו וכתב עלה ונראה דשפיר צריך עיון קאמר מאחר דתלמודא הוא דאסור משים דהי"ל זרע מעליא וכתיב יכין רשע א"כ בודאי אסור לעכבו מה"ט דהא ברא קדם דהא דקאמר שאסור לאבדו משום דרבותא דהיתרא קמ"ל דחד שרי אפילו לאבדו וק"ו לעכבו אבל לעולם אפילו לעכבו אסור במקום ברא עכ"ל מ"מ י"ל דלענין זה שלא יירשנו בנו כנגד דמי היזקו גם היש"ש מודה דמיקרי זה רשאי להחזיק לעצמו ומש"ה שפיר פסק הסמ"ג דמסר ומת ישלמו היורשים והסמ"ע (בסי' שפ"ח ס"ק ל"ג) כתב הטעם דרשאי להחזיק לעצמו משום דלא עדיף ממונו מגופו דהוא הפקר והרי עדיין לא זכו בחייו בממונו עכ"ל ודבריו ז"ל אינם מובנים כלל דהא לאחר מעשה לא הוי הפקר וע"כ צ"ל דהסמ"ע סובר דגם לאחר המעשה הוה הפקר לענין זה להחזיק לעצמו וי"ל בזה והוא כמו שכתבתי לעיל וסובר הסמ"ע דלא כהמהרש"ל ביש"ש הנ"ל והרבה י"ל בזה. ומ"מ לענין כדי דמי היזק בודאי י"ל דאין הבנים יורשים ממון זה ומובן היטב דברי הסמ"ג ז"ל ודוק היטב כי יש לפלפל עוד בזה:
ויש להביא ראי' לזה מהא דב"ק לקמן (דף קי"ו ע"ב) ההוא דאחוי אכריא דחיטי דר"ג חייבי' ר"נ כו' דינא או קנסא כו' מאי נפקא לך מיני' אי דינא או קנסא א"ל אי דינא גמרינן מיני' אי קנסא לא גמרינן מיני' ע"ש ואמאי לא קאמר הש"ס דנ"מ אי דינא או קנסא לענין אם מת אי גובה מן היורשים דאי קנסא לא גבינן מיורשים משום דלא קנסו בנו אחריו ומדלא קאמר הש"ס הכי שמעינן דבמלשין גובה מן היורשים ודו"ק. שוב ראיתי בלח"מ (פ"ח) מהל' חובל (ה"א) שעמד בזה במה דלא קאמר הש"ס הנ"מ אי דינא גובין מן היורשים וכתב דהש"ס הוה מצי לומר כן עיי"ש ולעד"נ דנוכל לומר דמכאן הוציא הסמ"ג לדין זה דגובה מן היורשים:
ד והנה הש"כ שם האריך להביא ראיות דדד"ג, הוא רק קנסא דרבנן וז"ל ועוד נ"ל ראי' דרר"ג אינו אלא מדרבנן מדגרסינן סו"פ הכונס עשו תקנת נגזל באשו בעי אמימר עשי תקנת נגזל במסור אי לא אליבא דמ"ד דלא דינינן דד"ג לא תיבעי לך דמסורות נמי לא דיינינן כי תיבעי לך אליבא דמ"ד דיינינן דד"ג כו' ואם איתא דגרמי דאורייתא מאי מיבעי' לי' טפי מאשו כו' עכ"ל. ובאמת היא קושיא גדולה להסוברים דד"ג דאורייתא. ולעד"נ לתרץ בהקדם מ"ש בעזה"י לעיל (על דף ס"ב ע"א) [אול"ב אק"א] להקשות דאמאי צריך המוסר לשלם נימא קלב"מ וכן מצאתי שהקשה הפ"י במס' ב"ק (דף קי"ז ע"א) וכתבתי שם לתרץ דבאמת חיובא דמסור לא הוי רק מדרבנן דמה"ת פטור באמת משום דקלב"מ ואע"ג דבשאר קלב"מ לא חייבוהו רבנן לשלם שאני הכא דלעולם לא יתחייב לשלם ומש"ה חייבוהו רבנן לשלם וא"כ אף דשאר דד"ג הוי החיוב תשלומין מדאורייתא אבל במסור הוי החיוב תשלומין רק מדרבנן משום דקלב"מ עיי"ש לעיל בביאור יותר. וא"כ לפי האחור שפיר נוכל לומר דדד"ג חייב מה"ת לשלם ואפ"ה במסור הוי החיוב תשלומין רק מדרבנן וקמבעי' לי' אי עשו גבי' תקנת נגזל הואיל דהחיוב תשלומין הוא רק מדרבנן וזה שאמר אמימר אליבא דמ"ד לא דיינינן דד"ג פשיטא דמסורות נמי לא דיינינן הואיל דלא עדיף מגרמי דעלמא כי קמבעי' לי' אליבא דמ"ד דדיינינן דד"ג קמבעי' לי' במלשין הואיל דבמלשין החיוב תשלומין היא רק מדרבנן ובשאר דד"ג שפיר עשו תקנת נגזל הואיל דהוא מחויב מה"ת לשלם א"כ הרי הוא כמו מזיק דעלמא ודו"ק. ומה שהקשה הש"כ שם בגליון ע"ד התוס' בב"ק לעיל (דף ה' ע"א) בד"ה למעוטי מש"ס דב"ק (דף ס"ב) הנ"ל עיין לעיל בפ"ק שם (דף ה' ע"א) ואוח"י מ"ש בעזה"י ליישב קושית הש"כ הנ"ל ויהי' מובן דברי שם יותר עפ"י דברים הללו שכתבתי כאן:
ה עוד כתב הש"כ שם וז"ל ועוד נ"ל ראי' ממה דפטרינן למיסר כשהוא אנוס ואי דד"ג דאורייתא הוא בכל מילי דאורייתא מיחייב באונס כרצון ואף שנראה שהרמב"ן הרגיש בזה וכתב דאקולי רבנן בדיבורא ולא עשו כרצון כו' והבית דברי הגמי"י שכתב בהדי' דהטעם דבאנוס פטור הואיל דכל החיי היא רק מדרבנן כו' יעו"ש. ולכאורה הי' אפשר לומר לפמ"ש לעיל דהחיוב תשלומין הוא רק מדרבנן משים דקלב"מ א"כ היכא דהוא אנוס פטור לגמרי דלא חייבוהו רבנן בזה. אולם יש סברא להיפוך דהיכא דהוא אנוס ליכא חיוב מיתה ולא שייך לומר קלב"מ דאף דאסור להציל עצמו בממון חבירו כדאיתא בב"ק (דף סמ"ך ע"ב) מ"מ במקום סכ"נ רשאי ורק דחייב לשלם ועיין לעיל שם [אוכ"ד מ"ש בזה דכן הוא דעת התוס' והרא"ש והבאתי שם דברי הפר"ד דמפרש בדברי רש"י דאפילו במקום סכ"נ ג"כ אסיר להציל עצמו בממון חבירו וכתבתי להשוות שיטת רש"י ג"כ כשיטת התוס' והרא"ש הנ"ל ע"ש וא"כ י"ל דהיכא דהי' אניס אפילו בדליכא סכ"נ ג"כ ליכא חיוב מיתה ורק חיוב תשלומין וא"כ הי"ל לומר דמה"ת חייב לשלם באנוס:
ובעיקר הדבר י"ל דהא באמת י"ל היכא דהוא אנוס ליכא חיובא כלל שהרי גם במזיק גמיר באונס יש שיטות בזה אם הוא אונס גדול אם חייב ועיין בשמ"ק ב"ק (על דף כ"ז ע"א) ד"ה נפל בריח שאינה מצוי' בסה"ד דעת הרבינו ישעי' דאונס שהוא כעין גניבה ואבידה חייב במזיק ובאונס שהוא גדול יותר פטור גם במזיק ור"י וריב"א חולקים על זה ובש"ע ח"מ (סי' שע"ח ס"א) דכתב הרמ"א ודוקא שאינו אנוס גמור והש"כ (בסק"א) כתב דמהרמב"ם והמחבר משמע דלעולם חייב מזיק בכל אונם ע"ש וא"כ י"ל דמש"ה פטור כשהוא אנוס משום דמזיק בכה"ג ג"כ פטור היכא דהוא אונס גדול להסוברים כן ובנשא ונתן ביד חייב משום דהוי כגזלן. ובזה יש להסביר דברי הרמב"ם (בפ"ח) מהל' חובל (ה"ד) שכתב נשא ממין חבירי בידו ונתנו לאנס חייב לשלם מ"מ אעפ"י שהמלך אנסו להביא כו' וכתב הראב"ד עלה א"א גם בזה ע"ד הרב הוא הולך ואין הגאון מידה לו וכן הדין שאין לך דבר עומד בפני פ"נ ומאין מתחייב לו שימות בשביל ממין חבירו הואיל ויחדו לו בפירוש עכ"ל ולפי האמור נוכל לומר דבנו"נ ביד חייב מטעם גזלן וי"ל בזה:
ו והנה הש"כ (בסק"ג) הביא דברי הבעה"ת דגורם דגורם פטור וכדאמרינן במס' שבועות (דף ל"ב) הכל מודים בעדי סוטה דפטורים בעדי קינוי דהיה גורם דגורם הילכך השולח את הבערה ביד חש"ו ישרפה שטרות פטור עכ"ד והש"כ כתב עלה דהיינו במסר להם שלהבת דוקא כדלקמן (סי' חי"ת ס"ז) עכ"ל וכוונתו דבמסר לי גחלת פטור אפילו אם שרפו כלים ועיין ב"ק (דף נ"ט ע"ב) פלוגתא דר"י ור"ל משמי' דחזקי' ופסקינן להלכה כר"ל משמי' דחזקי' דבמסר לו שלהבת חייב ובמסר לו גחלת פטור וכמבואר בח"מ (סי' תי"ח) שם. והש"כ הביא דהרמב"ן חולק על בעה"ת והקצה"ח שם (בסק"ג) הביא שו"ת מוהר"ם בר"ב דסובר ג"כ כבעה"ת והקשה הקצה"ח דהא פסקינן דהשולח הבערה ביד חש"ו אם מסר לו גחלת וליבה אפילו שרפה כלים פטור ואם מסר לו שלהבת אין בו משים גורם אלא מזיק ממש ואשו הוא דחייב אליבא דכ"ע אפילו למאן דלא דאין דד"ג ודאי חייב במסר לו שלהבת וא"כ שרפה שטרות אמאי פטור הא מאן דמחייב לה בתורת אש הוא דמחייב לה ולאו משום דד"ג וה"ה כשהדליק אש והלך ברוח מצוי' דחייב ובודאי התורה דחייבה בנזקי אש לאו משום דד"ג הוא וא"כ שרפה שטרות נמי ליחייב היכא דהוי באופן דחייב בשלח ביד חש"ו והיכא דפטור בשלח הבערה ביד חש"ו אפילו שרפה כלום פטור והניח בצ"ע ולכאורה היא קושי' חמורה למאוד. וכד עיינתי בזה מצאתי חבר להבעה"ת בזה כי בהא דהביא הרי"ף פרק הכונס שם פלוגתא דר"ל משמי' דחזקי' ור"י כתב הרי"ף ז"ל ומסתברא לן דהלכתא כר"ל משמי' דחזקי' דחזקי' רבי' של ר"י הוא ואיכא מ"ד כיון דלא אשכחן לחזקי' דפליג בהדי' ר"י הלכתא כר"י עכ"ל. ובגליון שם בשם הריא"ז וז"ל השולח את הבערה ע"י חש"ו אעפ"י שמסר לו שלהבת והוליכה לגדיש חבירו הואיל ומעשה החרש הן שאלמלא הוא לא הי' אשו של זה הולך לגדיש פטור השולח מדיני אדם כמו שביאר מז"ה וחייב מד"ש שהרי גורם נזק לחבירו וראוי לקנסו כמו שקנסו שאר דיני הגרמת כב"ה [תיבה זו לא ידעתי פירושה ואולי הכוונה כאשר יבואר בעזה"י] בפרק הגוזל עצים עכ"ל. והנה מבואר בדברי ריא"ז ז"ל דסובר כר' יוחנן דלא מחייב בדיני אדם אפילו מסר לו שלהבת וכן נראה מציון הריא"ז שמצויין אות א' בהרי"ף על דברי ר' יוחנן ועלה כתב הריא"ז לדינו הנ"ל דבמסר לו שלהבת פטור מד"א וחייב בד"ש והיינו שלא נקרא מבעיר ממש אבל מ"מ ראוי לקונסו לחייבו מדד"ג כמו שקנסו שאר דיני הגרמות והיינו שמדד"ג חייב גם בדיני אדם ונראה דסובר כשיטת הש"כ דדר"ג הוא רק חיובא מדרבנן וא"כ נוכל לומר דכוונת הבעה"ת הוא ג"כ על דרך זו דבשלח הבערה ביד חש"ו דהיינו שמסר לו שלהבת ולא מסר לי' סילתא וגווזא דבכה"ג עיקר חיובא הוא מדרבנן מטעם דד"ג וכשיטת הריא"ז ובכה"ג אם שרף שטרות פטור משום דהוי גורם דגורם ובזה ל"ק תו קושית הקצה"ח הנ"ל והיינו דהבעה"ת סובר כן כשיטת הריא"ז דפוסק כר' יוחנן כן הי' נראה לכאורה ודו"ק:
ז אולם בעיקר הדבר נלע"ד כי לכאורה י"ל עוד בזה כי בב"ק (דף ס"ב ע"א) בהא דקאמר רבא הנותן דינר זהב לאשה וא"ל הזהרי בו של כסף כו' כל הסוגי' ופירש"י בד"ה מאי הוי לך גבי' דאזקתי' בידים ששרפת או שהשלכת לים ולא דמי למשאיל מקום לחבירו להגדיש שעורין והגדיש חיטין דאמרן לעיל אינו משלם אלא דמי שעורין דמבעיר לא מזיק בידים הוא אלא פושע כדכתיב כי תצא אש מעצמה מפי המורה עכ"ל. והנה מבואר מדברי רש"י שם דהיכא דאדליק בשל חבירו מיחשב מזיק ממש אבל כי אדליק בשלו והלכה הדליקה לשל אחרים לא מיקרי מזיק ממש רק פושע הוא דמיקרי ועיין בפ"י שהקשה לשיטת רש"י הנ"ל דא"כ במדליק בשל חבירו דמזיק בידים הוא אמאי פטרי רבנן אדברים שאין דרכן ולא אמרינן מאי הוי לך גבי' כו' ע"ש מ"ש עוד בזה וז"ל ומיהו בלא דקדוק לשון רש"י בלא"ה לק"מ די"ל דמדליק בשל חבירו נמי לאו מזיק ממש בידים הוא דלא איירי שהדליק גדישו של חבירו בכוונה אלא שהדליק אש בשדה חבירו שלא ברשות והזיקה מעצמה דבכה"ג לא מיקרי אלא פושע וכ"נ מלשון הרמב"ם עכ"ל והנה חזינן דאיכא מבעיר שחייב מדין מזיק ממש ואיכא מבעיר שחייב מדין פושע. ולכאורה י"ל דהא פושע הוא כמו גרמי ונימא דגרמי חייב מה"ת כמו פשיעה דחייב בשלמא מפשיעה דשומרים לא מצינן למילף דהתם נתחייב על קבלת השמירה אבל ממבעיר דחייב אף היכא דהדליק בשלו והלכה הדליקה לשל אחרים דחייב ג"כ אף דהוא רק כמו פושע ומה נעשה להסוברים דגרמי לא מחייב מה"ת רק מדרבנן חייב נילף מפשיעה דמבעיר דחייב מה"ת וע"כ צ"ל דיש חילוק בין פשיעה לגרמי ולהסוברים דגרמי חייב מה"ת אולי באמת פשיעה דמבעיר דומה לגרמי ואכתי צ"ע בזה, אבל מ"מ פשיעה דמבעיר קיל יותר ממזיק ממש וא"כ הדליק בשלו והלכה הדליקה לשל אחרים לא הוי כמזיק ממש לשיטת רש"י. ולהפ"י אף היכא דהדליק בשל אחרים כל שלא הדליק את הגדיש ממש ג"כ לא מיקרי מזיק רק פושע וא"כ י"ל לשיטת הבעה"ת הנ"ל דהיכא דשולח הבערה ביד חש"ו הלא זה לא הוי בודאי מזיק ממש שהרי לא הדליק ממש בשל אחרים רק הוה כמו הדליק בשלו והלכה הדליקה לשל אחרים דעיקר החיוב הוא מטעם פושע וסובר הבעה"ת דהא דחייבה התורה פושע דמבעיר דהיינו הדליק בשלו והלכה הדליקה לשל אחרים הוא דוקא היכא דאזיק כלים וכיוצא בו אבל היזק דבר דלא הוי גופו ממון רק גורם לממון לא מחייב וה"ה השולח הבערה ביד חש"ו דבודאי לא מיחשב מזיק ממש הואיל דלא הדליק בשל חבירו ממש וא"כ בכה"ג היכא דחש"ו שרפו שטרות דלא הוי גופן ממון רק גורם לממון בכה"ג לא חייבה התורה ומכ"ש אם נימא דהבעה"ת דסובר דגרמי הוא מה"ת הוא משום ה"ט דדומה לפושע דמבעיר פשיטא דא"ש בזה כן הי' נלע"ד ליישב קצת קושית הקצה"ח על הבעה"ת ודו"ק:
ולפ"ז נוכל להבין קצת דברי המרדכי בפ' הכונס הובא בש"כ (סי' שפ"ו ס"ק ט"ו) וז"ל שוב מצאתי במרדכי פ' הכונס וז"ל תקנת נגזל במסור דסלקא בתיקו פיר"י לקולא ורב האי גאון פסק בשער כ' יחלוקו אבל בתשובתו פסק כיון דאשו ומסור סלקא בתיקו המע"ה עכ"ל ובספר גדולת מרדכי מחק תיבת דאשו וגם מוהר"ם מטיקטין בגליון המרדכי דחק מאוד בזה משום דקשיא לי' הא באשו פשיט בש"ס דעשו תקנת נגזל אבל לפע"ד ר"ל אשו בשורף שטר והיא הך תשו' של רב האי גאון שהובא בתשו' מיימוני הנ"ל כו' עכ"ל הש"כ. ולע"ד נוכל לומר דאשו שהדליק גדיש של חבירו דזה הוא מזיק ממש ובודאי עשו בו תקנת נגזל אבל באשו שהדליק בשלו והלכה הדליקה לשל אחרים דהחיוב הוא משום פושע ניהא דהתורה חייבה בזה מ"מ הואיל דלא הוי מזיק ממש ממון מחבירו בזה יש לומר דהוא בכלל האיבעי' דהש"ס אי עשו גבי' תקנת נגזל או לא ובכה"ג כתב הרב האי גאון בתשובה דאשו ומסור סלקא בתיקו והיינו בכה"ג:
מיהא המעיין בתשו' מיימוני (סי' ד') לסדר נזיקין ששם הביא דברי הרב האי גאון בתשובה שדן על שורף שטר והש"כ הביאו ע"ש וכתב דהן הן הדברים שכתב המרדכי ג"כ יעוש"ה. ובעיקר מ"ש היש"ש שם (סי' י"ט) ומה שחולק הש"כ מצאתי בשמ"ק בסוגיין ד"ה אית דגרסי באה"ד וז"ל ואי קשיא לך אע"ג דלא ידעינן יהא נאמן שהרי עשו תקנת נגזל ואפילו באש דממילא כ"ש בזה ששרפו בידים ואיכא למימר כיון דגרמא הוא ולאו ממון הוא לא עשו בו תקנתא שהרי במסור בעיא ולא איפשטא משום דגרמא והאי נמי כן הוא הואיל ואינו גוף ממון עכ"ל הראב"ד. וכתב עוד שם בשם המאירי ז"ל לא ראו עדים סך השטר אין כותבין לו שטר אחר ומשלם זה השורף כשיעור חובו אם הוא מודה לו ששטר מקוים הי' וכך וכך הי' מחזיק ואם לא האמינו אינו משלם לו אלא דמי הנייר ולא עשו בו תקנת נגזל להאמינו בשבועה כו' עכ"ל והרי מפורש בהראב"ד כהש"כ ודלא כהמהרש"ל ובדברי הרב המאירי יש לפרש כוונתו כהיש"ש הנ"ל ודו"ק היטב בזה כי קצרתי]:
ועפ"י האמור נוכל להבין טעמו של הנ"י בפרק הפרה שהביאו הרמ"א כאן וז"ל ודוקא באדם חייב דד"ג אבל בבהמה לכ"ע פטור עכ"ל והש"כ (בסק"ה) כ"כ בנ"י פ' הפרה שכתב הרא"ה בשם רבו וצ"ע דרבו של הרא"ה הוא הרמב"ן והרמב"ן סובר דחייב בכה"ג כו' ע"ש. ולפי האמור נוכל לומר דלשיטת רש"י הנ"ל דהיכא דאדליק בשלו והלכה הדליקה לשל אחרים דלא מקרי מזיק ממש רק הוה פושע וחייבה התורה בזה ג"כ א"כ אם שורו הזיק ג"כ לא מיקרי מזיק ממש דהא למ"ד אשו משום ממונו א"כ היכא דממונו אזיק לא מיקרי מזיק ממש אלא פושע וה"ה ג"כ היכא דשורו אזיק ג"כ לא הוי מזיק ממש אלא פושע ולמ"ד אשו משום חציו א"כ הרי היכא דגופו אזיק כל שלא הזיק גוף הדבר דהיינו שלא הדליק גדישו של חבירו רק אדליק בשלו והלכה הדליקה לשל אחרים לא מיקרי מזיק ממש ומכ"ש היכא דשורו הזיק לאחרים דלא מיקרי מזיק ממש רק פושע הוא דמיקרי ורק דהתורה חייבה בזה וזהו דוקא היכא דהשור אזיק לגוף הממון אבל היכא דהשור לא אזיק לגופו של ממון רק הזיק דבר הגורם לממון פטור בכה"ג וכמ"ש לעיל בסברת הבעה"ת הנ"ל והרמב"ן דסובר דשור שהזיק דבר הגורם לממון חייב דאזיל לשיטתו דחולק על הבעה"ת וס"ל דגורם דגורם חייב ודו"ק. מיהא קושית הש"כ דהרמב"ן הי' רבו של הרא"ה כו' אינו מיושב בזה עדיין וזה שכתבתי עולה רק להסביר פלוגתת הראשונים ז"ל בזה. וי"ל עפי"ז במ"ש לעיל (על דף נ"ג ע"א) [אול"ג אק"ג] ומה שהבאתי שם דברי הרמב"ן במלחמות ומה שכתבתי שם בזה והוא בדרך אחר ממ"ש כאן ודו"ק: