אור ברסלב
אמרי הצבי ג בבא קמא פרק הגוזל עצים › דף צז.

אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר

בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף צז.

דף צו.

[כז]

א דף צ"ז ע"א ומי אמר רב עבדא כמקרקעי דמי והאמר ר"ד בר"ק א"ר התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור ואס"ד עבדא כמקרקעי דמי אמאי פטור ברשותא דמרי' קאי כו' ועיין בה"ה (בפ"ט מהל' גזילה ה"ח) שכ' דדעת הרמב"ם בלוקח שדה גזולה ואכל הלוקח הפירות דהלוקח צריך לשלם להנגזל כל הפירות שאכל. אולם דעת רש"י בר"פ הניזקין שפי' לאכילת פירות הגוזל שדה ומכרה לאחר וזרעה וצמחה ועשתה פירות ובא הנגזל וגבאה עם פירותי' מן הלוקח כו' משמע שאם כבר אכל הלוקח הפירות שאינו משלם אבל כשהן בעין בקרקע נוטלן גזל ונותן ההוצאה והכי משמע קצת באוקימתא קמייתא דשנים אוחזין (דף י"ד ע"ב) כו' והקשה ה"ה לשיטת רש"י מסוגי' דידן דפריך הש"ס על רב מהתוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור ואס"ד עבדא כקרקע אמאי פטור ולשיטת רש"י הלא גם בקרקע ממש הדין כן דמה שאכל הלוקח הפירות מן הקרקע הגזלה פטור ורק מה שהם בעין על הקרקע נוטלן הנגזל וא"כ ה"נ דהמלאכה שעשה בהעבד אינו בעין על העבד והוי ממש כמו שאכל כבר הלוקח הפירות דא"צ לשלם זה להנגזל והניח בקושי' ע"ד רש"י ע"ש. והנה כבר כתבתי לעיל בפרקין [אוכ"א אק"נ] ישוב לדברי רש"י הנ"ל דכוונת רש"י הוא דוקא על הלוקח דפטור אם כבר אכל אבל הגזלן בעצמו בודאי דחייב אפילו אם כבר אכל ע"ש. וכעת נלע"ד ליישב קושי' ה"ה הנ"ל עפי"ד הנתה"מ (בסי' שס"ג סק"ב) שהקשה בהא דגזל עבדים והזקינו או"ל הש"ל דהא גם בעבד שייך תשלומי שבת וכדאיתא במס' גיטין (דף י"ב) החובל בעבד כנעני של חבירו שבתו ורפואתו לרבו ובב"ק (דף פ"ה) מבואר דמשכחת תשלומי שבת בלא נזק דאי אהדקי' לחברי' באנדרוניא משלם לו שבח בלבד ובודאי דגם בעבד כן וא"כ בגזל עבדים והזקינו אמאי או"ל הש"ל לשלם שבת וכ' לתרץ דהא דהחובל בעבד משלם שבת לרבו לאו משים ביטול מלאכה של הרב הוא דהא בביטלו לשור של חבירו ממלאכה פטור ורק דעיקר החיוב הוא להעבד והרב מיד העבד קזכי דמה שקנה עבד קנה רבו וא"כ אין הרב קונה השבת של העבד רק במקום שמחויב לשלם להעבד וא"כ דוקא בהדקי' באנדרונא להעבד אז חייב לשלם אבל אם גזלו להעבד ולא הדקי' באנדרוניא דאין עליו חיוב לשלם שבת להעבד כלל פטיר לגמרי מתשלומין ובכה"ג מיירי הא דגזל עבדים והזקינו שהי' העבד יכול לעשות מלאכה ע"ש. ולכאורה קשה לדברי הנתה"מ הנ"ל דמה פריך הש"ס כאן מהא דתוקף עבדו דוקא אם נימא עבדי כקרקע הלא גם למ"ד עבדי כמטלטלי קשה ג"כ דהואיל דעיקר החיוב שמשלם שבת היא להעבד והרב מיני' דהעבד קזכי א"כ ליחייב לשלם שבת להעבד דהא בשעה שעשה מלאכתו בהעבד לא הי' יכול העבד לעשות מלאכתו והוי כמי אהדקי' באנדרוניא ומה מהני מה דאמרינן עבדי כמטלטלי. בשלמא בגזל שור ועשה בו מלאכה שפיר פטור משום דהתשלומין שייכים להבעלים והרי גזל ממנו השור. משא"כ בעבד דעיקר התשלומין הם להעבד וליחייב לשלם להעבד ויזכה בו רבו אפילו אם נימא עבדי כמטלטלי ולכאורה י"ל בזה:

וצ"ל דאם אמרינן עבדי כמטלטלי אז אמרינן דכמו שהי' להאדון זכות בעבד לעשות בו מלאכתו וזה הזכות גזל זה ממנו וא"כ יכול הגזלן לעשות מלאכה בהעבד דהא עבדים נגזלין הואיל דהם מטלטלין ושפיר פריך הש"ס דוקא אם נימא עבדי כמקרקע א"כ אינן נגזלין ולא יכיל לגזול זכות זה וא"כ ליחייב לשלם להעבד עבור מלאכתי שהרי בשעה שעשה מלאכתי לא הי' יכול לעשות מלאכת עצמו ומחויב בשבת דהיה כמו אהדקי' באנדרוניא ומשני הש"ס דמיירי שלא בשעת מלאכה והיינו שלא הי' להעבד מלאכה לעשות ופטור משבת ג"כ. וא"כ לפי האמור ל"ק כלל על רש"י ז"ל דדוקא בגזל קרקע ואכל הפירות הוא דפטור מלשלם אבל בגזל עבד ועשה בו מלאכתו אם אמרינן עבדי כמקרקע ואינן נגזלין הרי מחויב לשלם להעבד שבת ומיחשב העבד שפיר כמו בן חורין והוי כאלו כפה לחבירו לעשות מלאכה דבודאי מחויב לשלם וה"ה בעבד והרב זכה אח"כ משום מה שקנה עבד קנה רבו ושפיר פריך הש"ס דרב אדרב ודו"ק. יעיין בקצה"ח שם (סק"ב) שכתב ג"כ לסברת הנתה"מ הנ"ל דבעבד חייב בשבת ומבואר מדבריו דגם למ"ד עבדי כמטלטלי ג"כ חייב בעבד בשבת. ולענ"ד נראה דדוקא אם נימא עבדי כמקרקע אי חייב לשלם להעבד הגזול אבל אם נימא עבדי כמטלטלי פטור מלשלם שבח וכמש"ל:

ב ועיין בב"ח (סי' שס"ג סק"ג) כ' דבר חדש בסוגיין שדקדק בלשון הרמב"ם (בפ"ג) מהל' גזילה שכ' דהתוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה דפטור אם הי' שלא בשעת מלאכה ואם בטלו ממלאכה אחרת משלם לו כפועל דמשמע דאינו משלם לו כולי' שבחא רק כפועל וכן צריך לפרש לדעת הרי"ף כו' וכ' דהטור כתב סתם דתוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכתו אם הי' עושה מלאכת רבו ובטלו ממנו חייב לשלם כו' הרי שכתב סתם חייב לשלם דמשמע דמשלם כולא שבחא דאשבח ולא רק כפועל וכ' הטעם דהטור כתב כן לשיטת הרא"ש דס"ל עבדי כמקרקע ומש"ה משלם לו כולא שבחא והרמב"ם סובר כהרי"ף לפי גירסת הטור דעבדא כמטלטלי ומש"ה משלם רק כפועל וכ' עיר בסיום דבריו וז"ל ולפ"ז בהמה והזקינה דמשלם כשעת הגזילה לדברי הכל מיירי בדלא עשה בה מלאכה דאלו עשה בה מלאכה ובטלה ממלאכת חבירו הי' חייב לשלם כדרך שוכרי בהמה למלאכה וכדין תוקף ספינה דבסמוך עכ"ל. והנה לדברי הב"ח ז"ל שמחלק בין אם משלם לו כפועל אי דכל השבח הוא שלו ותליא זה אי עבדא כמקרקע א' משלם כל השבח ואם כמטלטלי משלם לו רק כפועל. ולכאורה נראה דבזה מיושב ג"כ דברי הרי"ף שפוסק עבדא כמטלטלי ואפ"ה כ' דהתוקף עבדו של חבירו כי' דפטור הוא דוקא שלא בשעת מלאכה והלא הש"ס לא מתרץ כן אלא למ"ד עבדי כמקרקע. אילם לפי האמור נוכל ליישב דאפילו אם אמרינן עבדי כמטלטלי מ"מ שפיר צרכינן לומר דתוקף עבדי של חבירו יעשה בו מלאכה דפטור הוא דוקא שלא בשעת מלאכה דאלו בשעת מלאכה ניהא דעבדים נגזלין ולא צריך לשלם שיוי' של כל המלאכה אבל עכ"פ כפועל צריך לשלם לו אבל אם הוא שלא בשעת מלאכה פטור לגמרי מלשלם ואולי גם הב"ח כיון לזה לתרץ בזה דברי הרי"ף. ועיין קצה"ח (סי' שס"ג סק"ב) מ"ש שם:

אולם מה שאינני מבין דברי הב"ח ז"ל דהא לפ"ד מה פריך הש"ס דרב אדרב הלא גם אם נימא דרב סובר עבדי כמטלטלי תיקשי דרב אדרב מהא דהתוקף עבדו כו' ולדברי הב"ח הנ"ל המ"ל וליטעמיך אפילו אם נימא עבדי כמטלטלי ג"כ תיקשי אמאי פטור לשלם עכ"פ כפועל אלא מה אית לך למימר דמיירי שלא בשעת מלאכה ה"נ אם סובר רב עבדי כקרקע ג"כ א"ש דמיירי שלא בשעת מלאכה אע"כ דאם היינו אומרים עבדי כמטלטלין הי' פטור לגמרי גם מלשלם כפועל וכן הדין בגזל מטלטלין כגון בהמה והזקינה אף שעשה בה מלאכה ובשעת מלאכה פטור משום דמטלטלין נגזלין יפטור לגמרי מלשלם משום דכבר הוציא הגזלן להדבר הנגזל מרשות הבעלים דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש כו' אלמא דיצא הדבר הגזול מרשות הבעלים ודלא כדברי הב"ח ז"ל. ואין לדחוק לסברת הב"ח הנ"ל ולומר דהא דפריך הש"ס דרב אדרב היינו דאם היינו אומרים עבדי כמטלטלי לא הי' קשה הא דקתני התוקף עבדו כו' פטור דהיינו מפרשים פטיר שא"ל ליתן לו כל השבח ולעולם דמיירי בשעת מלאכה וכפועל צריך לשלם לי ורק דפטור קאי על גוף השבח אבל אם אמרינן עברי כמקרקע א"כ צריך לשלם לו דמי כל השבח ומה פטור דקאמר ואם היינו מפרשים כן הי' מובן דברי הב"ח. אולם דוחק גדול הוא לפרש כן וגם אין לשון פטור מורה כן רק דפטור לגמרי וא"כ ע"כ צ"ל דמיירי שלא בשעת מלאכה וא"כ מה פריך הש"ס דרב אדרב הא מצי למימר למקשן ולטעמיך וכמש"ל. ובר מן דין קשה במ"ש הב"ח דאם עבדים כמקרקע דמשלם לו כל השבח לא אדע מאין יצא לו לרבינו הב"ח ז"ל דין זה דאדם הכופה לחבירו לעשות לו מלאכה בשלו שכל השבח יהי' שייך לזה שעבד בו. ולעד"נ די"ל דאינו משלם לו רק כפועל ולא יותר הגע עצמך אם לא יהי' כלל שבח הכי נימא דיהי' פטור לגמרי מלשלם לו בודאי דאינו פטור לגמרי רק צריך לשלם לו כפועל עכ"פ וה"נ כי איכא שבחא ג"כ משלם לו כפועל ולא יותר יג"ל קרקע ואכל הפירות דמחזיר הקרקע והפירות בודאי דאינו מחזיר כל הפירות רק שמין לו כאריס ואם יכוף לחבירו לעשות לו מלאכה בשדה שלו בודאי דלא נעשה כאריס רק משלם לו כפועל ולא יותר והרבה י"ל בזה:

ג ובעיקר דברי רש"י לע"ד קשה מאוד לפרש בדברי רש"י כפי הבנת הה"מ הנ"ל שנימא שהפירות שאכל כבר הלוקח מן השדה הגזולה לא יהי' צריך להחזירם כלל להנגזל דהא סוף סוף אכיל דלאו דילי' וניהא שהי' שוגג בדבר שהי' סבור שהשדה היתה של המוכר מ"מ הכי אם אדם יטעה בעצמו ויסבור שקרקע זו שלו ואח"כ נודע לו שהקרקע הלז הוא של חבירו לא יצטרך לשלם לו הפירות שאכל בשוגג בודאי דהדרא ג"כ פירי וכדאיתא בב"ב (דל"ג) הדרא ארעא והדרי פירי כל הסוגי' שם. ואף דיש לדחות דהתם מנ"ל דלא כוון המחזיק לגזול ת"מ י"ל האיך יכולין להוציא ממני הפירות שאכל ובקריבי' דרב אידי שם דמסיק הש"ס כיון דאודי אודי הא י"ל דאכל בטעות שאח"כ נודע לו שרב אידי קרוב טפי וי"ל בזה והרי ביורשים שטבחו לפרה גזולה דצריכין לשלם דמי בשר בזול וכדאי' בר"פ הגוזל ומאכיל יעוש"ה ובקרקע בכה"ג ודאי דצריך הלוקח לשלם להנגזל כל דמי הפירות שאכל ממנה [הן אמת שאינני מבין כלל טעם הדבר שהליקת חוזר אח"כ לגבות דמי הפירות מן הגזלן מן נכסים ב"ח הלא לא הי' מכר כלל שהרי הי' בטל מעיקרו שהשדה גזולה והטעה, אם הלוקח ומה שהלוקח משלם הפירות שאכל להנגזל הוא מדינא אבל למה צריך הגזלן לשלם להלוקח והרבה יגעתי בזה ולא מצאתי עוד טעם לדין זה. אם לא שנימא שהוא מטעם התחייבות של המוכר להלוקח וי"ל ב"ה אבל עכ"פ לענין זה שהלוקח צריך לשלם להנגזל דמי הפירות שאכל מן הקרקע בודאי דא"א לומר כלל להיפוך מן הסברא הנ"ל] ולעד"נ דגם רש"י ז"ל מודה בזה והא דנקיט רש"י ז"ל שהפירות הם עדיין בעין בהקרקע בשעה שהנגזל בא לטרוף היא לאו דווקא וה"ה גם מה שאכל הלוקח ג"כ צריך לשלם להנגזל וי"ל בזה:

ד והנה עיינתי עוד בדברי רש"י ז"ל ונלע"ד ליישב שיטת רש"י גם לפי סברת ה"ה הנ"ל בשיטת רש"י דנוכל לומר דהלוקח פטור מלשלם דמי הפירות שאכל משום דאומר לנגזל הלא עלי לא הי' לך חיוב לשלם משום דהוי כמו חצר דלא קיימא לאגרא דע"כ מיירי שלא היו עדים להנגזל עד עתה ורק שבאת עלי משום הגזלן דאלו לא הייתי קונה מן הגזלן ורק שהגזלן הי' אוכל הפירות הי' מחויב לשלם לך א"כ זיל לגבות מן הגזלן כמו שהי' לך הזכות אלו לא הייתי קונה הקרקע דעיקר הטעם בחצר דקיימא לאגרא משום שהיית יכול להשכיר הקרקע לאחרים וזה דוקא אם קיימא לאגרא לכל העולם אבל הכא מיקרי לא קיימא לאגרא לכל העולם רק להגזלן כיון שאז הי' יד הגזלן תקיפה א"כ זיל לגבות מן הגזלן דמה אפסדתיך ואפילו אם הגזלן הוא עני שלא יוכל הנגזל לגבות ממנו וכדומה מ"מ פטור הלוקח מלשלם משום דא"ל מה אפסדתיך הואיל דבאמת מיחשב לכל העולם חצר דלא קיימא לאגרא. ולפ"ז שפיר כתב רש"י לענין אכילת פירות מה שהלוקח חוזר וגובה מן הגזלן מנכסים ב"ח לא משכחת לה באופן אחר רק אם נטל הנגזל הפירות המחוברין על הקרקע אבל אם הגזלן בעצמו אכל הפירות שפיר גובה הנגזל ממנו מה שאכל הגזלן הפירות ול"ת כלל כל השלשה קושיות של ה"ה על רש"י ז"ל וכמש"ל בפשיטות:

[כח]

שם בתוד"ה ומי וז"ל, ואם הי' כמקרקעי דמי אפילו נחית לי' בתורת גזלנות לא נפיק מרשותי' דמרי' דהוי כקרקע דאין נגזלת ומשלם אגרא היכא דקאי לאגרא כו'. וראיתי בתורת חיים כאן הביא דברי התוס' הנ"ל וכתב עלה וז"ל מיהו בפ' א"נ כתבו התוס' אמלתא דר"ד דהיכא דנחית בתורת גזלנותא א"צ לומר טעמא דניחא לי' דלא נסתרי עבדי' עכ"ל. ולא זכיתי להבין כוונת התו"ח בזה דכאן כתבו התוס' לפום ההו"א דפריך דרב אדרב והי' סובר דרב מיירי בשעת מלאכה ופירשו התוס' להקושי' הש"ס דאי הי' עבדי כמקרקעי אפילו נחית בתורת גזלנות ג"כ לא נפיק מרשותי' דמרי' ושם בב"מ (דף ס"ה) מיירי לפי מסקנת הש"ס כאן דמיירי רב שתוקף להעבד שלו בשעת מלאכה ומש"ה פטור והטעם קאמר הש"ס משום דניחא לי' שלא יסתרי עבדי' והקשו התוס' דתיפוק לי' דפטור דהא תנן גזל עבדים והזקינו משלם כשעת הגזילה אבל שכר פעולה לא משלם ותירצו דיש לחלק בין נחית אדעתא דגזלנותא לבין נחית אדעתא דמלאכה והיינו דהא דתוקף מיירי שנחית אדעתא דמלאכה ומש"ה צרכינן לטעמא דניחא לי' דלא נסתרי' עבדי' אבל בנחית אדעתא דגזלנותא פטור בלאו האי טעמא דניחא לי' ורק הואיל דהוה גזלן ומשלם כשעת הגזילה ומש"ה פטור ומיירי התם שלא בשעת מלאכה כן הי' נראה לכאורה. ולאחר העיון אולי אפשר לומר דכוונת התו"ח לא הי' להקשות דברי התוס' אהדדי רק כוונתו להקשות על התוס' דמס' ב"מ שכתבו דבנחית אדעתא דגזלנותא לא צרכינן לטעמי' דניחא לי' וע"ז הקשה התו"ח דהא כאן במס' ב"ק דמתרץ הש"ס דמיירי רב שלא בשעת מלאכה ובכה"ג פטור והטעם כחו בחצר דלא קיימא לאגרא ופריך הש"ס עלה דהתם איכא ג"כ טובה לבעל החצר בין למ"ד ביתא מיתבא יהיב כו' אלא הכא מי ניחא לי' דנכחוש עבדי' וא"כ אכתי ליחייב לשלם ומשני הש"ס ע"ז ה"נ ניחא לי' דלא לסתרי' עבדי' אבל אלא"ה הי' חייב אלמא אע"ג דנחית אדעתא דגזלנותא ג"כ חייב אי לאו האי טעמא דניחא לי' דלא ליסתרי' עבדי':

והנה לכאורה י"ל בהא דכתב השמ"ק בשם הרשב"א לקמן בסוגיין בתוקף ספינה בד"ה אמר ר"פ בסוה"ד וז"ל ובתוקף שלא לגזול קיימינן דאי בתוקף לגזול אפילו בדקיימא לאגרא אינו נוטל אלא פחתא שכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה דמטלטלין הוא אלא בשלא נתכוין לגזול קאמר והיינו דקאמרינן התוקף ולא אמר הגוזל כו' ע"ש ולפ"ז דלשון התוקף לא משמע גזילה א"כ י"ל לכאורה בהא דפריך הש"ס דרב אדרב מהא דהתוקף עבדו של חבירו הלא לא נתכוין לגזול וא"כ תיקשי גם למ"ד עבדי כמטלטלי אמאי פטור הלא לא נתכוין לגזול ולפום הס"ד דמיירי בשעת מלאכה א"כ מיחשב זה ממש קיימא לאגרא ובקיימא לאגרא בלא נחית אדעתא דגזלנותא חייב לשלם שכרה גם במטלטלין וכדקאמר הש"ס לקמן גבי תוקף ספינה וא"כ קשה אמאי בתוקף עבדו פטור אפילו למ"ד עבדי כמטלטלי ולפום ריהטא הי' נוכל לומר דזה הי' קשה להרי"ף וא"כ מש"ה הוכרח לומר גם לפי מה דפסק עבדי כמטלטלי דהא דתוקף עבדו של חבירו דפטור הוא דוקא שלא בשעת מלאכה. שוב ראיתי ביש"ש בפרקין (ס"ט) שכתב לתרץ להרי"ף ואפשר שהוא רצה לפסוק שהתוקף עבדו פטור אפילו לא נחית אדעתא דגזלנותא ומש"ה פטור שלא בשעת מלאכה אבל בשעת מלאכה חייב עכ"ל והוא ג"כ כמ"ש אלא דיקשה לכאורה דא"כ הי"ל להש"ס לומר ולטעמיך תיקשי גם למ"ד עבדי כמטלטלי ומה ס"ד דמקשן בזה שמקשה דוקא דרב אדרב:

והנלע"ד בזה דהנה השמ"ק כתב עוד שם וז"ל וללישנא בתרא אמרינן הא דנחית לה אדעתא דאגרא הא דנחית אדעתא דגזלנותא דאי נחית לה אדעתא דגזלנותא אינו נוטל אלא פחתא כמו שאמרנו הרשב"א ז"ל עכ"ל. ולכאורה אינו מובן כלל דנראין דבריו כסותרין ח"ו דהא לישנא דהתוקף מיירי שלא רצה לגזול וא"כ איך קאמר דנחית אדעתא דגזלנותא. לכן צרכינן לפרש דיש חילוק בין אם רוצה לגזול גוף הספינה לגמרי או שאינו רוצה לגזול גוף הספינה ורק שיש חילוק במה נחית לה להשתמש בה אי אדעתא למיהב אגרא או אדעתא לגזול התשמיש שמשתמש בה ולא לשלם עבור התשמיש אבל גוף הספינה אינו רוצה לגזול ולפ"ז מתפרש שפיר דברי הרשב"א ז"ל. ולפ"ז נוכל לפרש גם כאן שתקף עבדו של חבירו והיינו ג"כ שלא גזל גוף העבד להחזיק בו רק שתקפו לגזול התשמיש שישתמש בו וזה ג"כ מיקרי גזילה ופריך הש"ס דרב אדרב דאי נימא עבדי כמקרקע אמאי פטור והיינו דמיירי שלא הי' פחת בהעבד דבשלמא א"א עבדא כמטלטלי מש"ה פטור דהרי מטלטלין נגזלין ואף כי לא גזל גוף החפץ לגמרי רק שגזל התשמיש ג"כ מיקרי גזלן ומשלם כשעת הגזילה אא"א כקרקע אמאי פטור ואף כי נחית אדעתא דגזלנותא ג"כ ליחייב ומשני הש"ס דמיירי שלא בשעת מלאכה. מיהא ממ"ש התוס' בב"מ (דף ס"ה ע"א) בד"ה ניחא שכתבו לחלק בין נחית אדעתא דגזלנותא לבין נחית אדעתא דמלאכה והתם מיירי שנחית אדעתא דמלאכה ושלא לשלם השכר מלאכה ואפ"ה משמע מדברי התוס' דזה לא הוי בכלל גזלנותא וא"כ לשיטת התוס' נצטרך לפרש דהא דקאמר החוקף ונחית אדעתא דגזלנותא היינו לגזול גם העבד עצמו לגמרי וי"ל בזה. שוב ראיתי בשמ"ק כאן בד"ה אי באה"ד וז"ל אלא נ"ל דהאי דאמר דנחית לה בתורת גזלנותא לאו לגזילה ממש שלא יחזירנה לעולם אלא להשתמש בה חנם ולהחזירה לו כו' ע"ש ועיין עוד שם בשמ"ק בד"ה ולענין פסק הלכה מ"ש שם בשם הרמ"ה נראה דסובר ג"כ כן והרי מבואר שגם הראשונים ז"ל פי' כן ועיין בש"ג פרק א"נ ובנ"י פרק כיצד ובש"ג שם נראה דיש פלוגתא בין הראשונים בפירש זה:

[כט]

(א) שם אר"פ לא פליגי הא דעבידא לאגרא הא דלא עבידא לאגרא כו' ובשמ"ק בשם הרשב"א ז"ל בד"ה אר"פ וז"ל ואע"ג דקיי"ל בדר בחצר חבירו שלא מדעתו בדלא קיימא לאגרא א"צ להעלות לו שכר התם משום דאמרינן ביתא מיתבא יתיב אבל הכא ל"ל הכי אדרבא איכא רפסתא דספינתא א"נ דהכא שאני דתקפו בע"כ של בעל הספינה ואפילו בחצר מסתברא בשתקף ונכנס בע"כ של בעלים חייב להעלות להן שכר כו' ע"ש. מבואר בתקף בע"כ של בעל החצר ודר בו חייב לשלם לו שכרו ואפילו בלא א"ל אח"כ צא מחצרי ג"כ חייב לשלם לו ובש"ע ח"מ (סי' שס"ג בס"ו) מבואר הדר בחצר חבירו שלא מדעתו שא"ל צא ולא יצא חייב ליתן לו כל שכרו ואם לא א"ל צא אם אותה חצר אינה עשוי' לשכר א"צ להעלות לו שכר ובהג"ה וז"ל אעפ"י שהוציא את בעה"ב בע"כ מן הבית והוא דר בו כו' עכ"ל בשם המרדכי ע"ש והרי בש"ע כתב דבעינן דוקא שיאמר לו אח"כ צא וברשב"א כתב סתמא דכל שהוציאו בע"כ מן הבית חייב ליתן לו שכר ומשמע אפילו בלא א"ל אח"כ צא. והנה ראיתי במרדכי בפ' כיצד הרגל שם לא חילק כלל בין א"ל צא ובין לא א"ל צא רק כתב סתמא להאי דינא דאם הוציא לחבירו מביתו והוא דר בו שפטור משום דלא הוי אלא גרמא בעלמא כמו נועל ביתו של חבירו דלא הוי אלא גרמא בעלמא וא"כ משמע דלעולם פטור ואפילו אם א"ל צא וגם מצד הסברא הוא כן דכי עדיף זה שא"ל אח"כ צא ממה שהוציאו מביתו שהי' דר בו והוא לא רצה לצאת. ולכן נראה דהפי' ברמ"א לא הוי כמו שנראה מפשטות הלשון דהרמ"א הוסיף ע"ד המחבר שמחלק בין א"ל צא ובין לא א"ל לא וע"ז הוסיף הרמ"א אעפ"י שהוציאו את בעה"ב בע"כ כו' והיינו דלא פליג על המחבר וכן דרכו בכ"מ שלא כתב לשון י"א רק דהפי' הוא דהרמ"א חולק על המחבר דסובר דתליא בין א"ל צא ללא א"ל צא אשר זה הוא לשון הטור כאן והרמב"ם בפ"ג מהל' גזילה כתב סתמא וע"ז הביא הרמ"א שיטת המרדכי הנ"ל דאפילו הוציאו לחבירו בע"כ ג"כ פטור והטעם כמ"ש המרדכי דלא הוי אלא גרמא ופליג המרדכי על דעת הטור ומעתה לפי האמור דעת הרשב"א הנ"ל הוא כשיטת הטור וא"כ צ"ע לדינא שהרי הרמ"א לא הביא אלא מכח שיטת המרדכי והרי הטור והרשב"א הם בחדא שיטה:

והנה באמת איני מבין דברי המרדכי ז"ל שהרי אם זה הי' דר בו א"כ נימא דמיחשב כמו קיימא לאגרא ואולי הוה הטעם כיון דסוף סוף לא הי' מגיע לו השכר לידו בעיני' וצ"ע בזה. ולפ"ז מובן שפיר מ"ש הכאה"ג שם ע"ז ואם הוצרך בעה"ב להשכיר לעצמו דירה נראה שאעפ"י שאין דרך הדר לשכור חייב לשלם ממ"ש הרא"ש שם בפסקיו על דין הבא בסמוך דהיכא דאכל חסרונו של זה חייב כו' ע"ש. ולכאורה אין ראי' ממ"ש הרא"ש לכאן שהרי הרא"ש לא כתב אלא דוקא היכא שהדר בו הי' צריך לשכור לעצמו דירה אז חייב משום שנהנה מחסרונו של זה אבל מנ"ל להיכא דהבעה"ב צריך לשכור לעצמו דירה אחרת שיהי' חייב זה לשלם. אבל לפי האמור נוכל לומר דמש"ה חייב הואיל דצריך לשכור לעצמו דירה אחרת מיקרי תו ממש כמו חגר דקיימא לאגרא ודו"ק:

ב והנה הטור בח"מ (סי' שס"ג) כתב בשם הרמ"ה הנ"מ שעשה בה מלאכה הוא בעצמו אבל השכירו לאחר אפילו שנכנס בתורת גזלנות כיון דקיימא לאגרא השוכר מן הגזלן צריך ליתן השכירות לבעלים שעדיין לא קנאה הגזלן קנין גמור אלא להתחייב באונסי' נמצא כשנוטל הגזלן השכר מן השוכר ממון הנגזל הוא נוטל וצריך להחזירו לו עכ"ל והרמ"א הביאן להלכה בס"ד) עיי"ש ובב"י תמה על הרמ"ה דכיון דקיי"ל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה מה לי השכירה לאחר ואדרבה השכירה לאחר עדיף משום דאית בה שינוי הרשות דשכירות ליומי' ממכר הוא כו' עכ"ל ובד"מ כתב ע"ד הב"י שכתב מה לי השכירה לאחר וז"ל דשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה יוכיח דאלו מתה גבי השוכר הי' פטור וכשמתה גבי השואל משלם השואל להבעלים ולא להשוכר משום דהאיך הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו וה"נ דכוותי' כו' ע"ש. ולע"ד לא אדע הראי' משם דבשלמא התם לא רצה השוכר לגזול גוף הפרה ורק שכר התשמיש ומש"ה לא וכה אלא בתשמיש וכשמשלם השואל אח"כ עבור גוף הפרה אין להשוכר שייכות בה כלל. משא"כ הכא שהגזלן רוצה לגזול גוף הדבר וניהא דאין לו קנין בגוף הדבר רק לחיוב אונסין מ"מ לענין התשמיש יש לו זכי' שאם נשתמש פטור מלשלם שכר השימוש וא"כ שפיר הקשה הב"י דחה לי אם הגזלן בעצמו נשתמש בה או השכירה לאחר וחילוק גדול יש בין ההוא להא דאין עושה סחורה בפרתו של חבירו והרבה י"ל עוד בזה:

והנלע"ד לתרץ קושי' הב"י הנ"ל דלכאורה יש להוסיף ולהקשות על הרמ"ה דניהא דאז בשעה שגזל הגזלן החפץ מן הבעלים הי' אז קיימא לאגרא מ"מ לאחר שכבר הוא ביד הגזלן לא קיימא לאגרא שהרי הגזלן מוחזק בה ואם הגזלן יעשה בו מלאכה פטור מלשלם השכר מלאכה וא"כ מיחשב תו ל"ק לאגרא ועיין בח"מ (סי' שס"ג ס"י) ברמ"א ודוקא ששמעון זה שלוחיו בכאן והיו משתדלין להשכירו אבל אם אינו בעיר ואין מי שמשתדל להשכירו הוי כחצר דל"ק לאגרא ואעפ"י ששכרו מראובן א"צ ליתן לשמעון כלום וכמו שנתבאר עכ"ל בשם הגמי"י וא"כ הלוקח פטור בודאי מלשלם להנגזל השכירות ולכאורה י"ל בזה. אולם באמת א"ש עפ"י מ"ש בש"ע ח"מ (סי' שמ"ח ס"ז) ראובן שראה שמעון שנכנס לבית לוי וגנב חפץ אחד ובא אותו חפץ ליד ראובן והחזירו לשמעון אין לוי יכול להוציא ממנו בדין וכתב הרמ"א ודוקא ששמעון יש לו שים טענה נגד לוי אבל אם אין לו טענה עליהם רק גנבה וזה יודע ראובן אם החזירה לשמעון הגנב חייב לשלם ללוי דהי"ל להשיב האבידה לבעלים עכ"ל בשם המרדכי ועיין לעיל בפרק הכונה (על דף נ"ו ע"ב) [או"ג אק"ג] הארכתי שם בביאור הדבר דמיחשב כשומר אבידה ממש וכבר האריך בזה בספר שער המשפט שם וא"כ ה"נ אם בא החפץ הגזול ליד השוכר והוא יודע שהוא גזול הרי הוא צריך להחזירו להבעלים וא"כ תו מיחשב קיימא לאגרא כמו שהי' מקודם שגזלו ממנו:

ומעתה י"ל בנידון של הרמ"ה הנ"ל באם זה השוכר מן הגזלן ידע שהוא גזול קודם ששילם להגזלן השכירות מחויב לשלם שכירות להנגזל ואם עבר ושילם להגזלן מחויב לשלם ג"כ להנגזל דבשלמא אם לא נודע להשוכר עד ששילם להגזלן השכירות אז בודאי פטור השוכר מלשלם עוד הפעם להנגזל שהרי לא נעשה כלל שומר אבידה של הנגזל אלא אם קודם ששילם להגזלן נודע לו שהחפץ הוא גזול דצריך לשלם שכר להנגזל י"ל דאם עבר ושילם להגזלן דצריך לשלם עוד הפעם להנגזל. אולם י"ל דאפילו אם נודע לו להשוכר קודם ששילם רק לאחר שעשה המלאכה ג"כ יש סברא לפוטרו מלשלם הואיל דבשעה שעשה המלאכה לא הי' ודע שהחפץ הוא גזול ולא הוי תו שומר כלל וא"כ תו מיחשב שפיר כמו לא קיימא לאגרא ולכאורה י"ל בזה:

ג והנה לכאורה חשבתי לומר עוד בטעמו של הרמ"ה ז"ל דניהא דמה שעשה הגזלן בעצמו בו מלאכה פטור מלשלם שכירות משום דקני לה הגזלן כמו שאר שבח גדלה מ"מ זה דוקא במה שהשבח הוא עדיין ביד הגזלן אבל אם השבח לא הוי ביד גזלן לא קנה לה הגזלן להשבח ובב"י הביא בשם החכם המרשים שטעמו של הרמ"ה משום דאל"כ נמצא לפעמים הגזלן משתכר ולקחה מדת הדין עכ"ל וכתב עלה הב"י דזו אינה טענה דהא עדיפי מינה אשכחן שבח גדלה דגזלן הוי עכ"ל. ולפי האמור נוכל לומר דזה הוא כוונת החכם המרשים ז"ל דניהא דשבח גזילה הוא של הגזלן היינו דוקא השבח שנשבח בידו וברשותו ממש אבל לא מה שהוא ביד אחרים. ונוכל לכוון זה בלשון הרמ"ה שכתב שעדיין לא קנאה הגזלן קנין גמור כו' וא"כ הי' מיושב קושית הב"י הנ"ל שהקשה דמה לי אם הגזלן בעצמו עשה בו מלאכה או השכירה לאחר. אבל לפי האמור יש חילוק גדול בזה דאלו הגזלן בעצמו שעשה בו מלאכה השבח שלו שהרי נשבח בידו וברשותו. משא"כ השכירה לאחר דנשבח ברשות אחר ולא ברשות הגזלן ובכה"ג לא קנה הגזלן השבח ומש"ה צריך לשלם השכר להנגזל ואם כבר שילם הגזלן צריך הגזלן להחזיר השכר להנגזל כן הי' נראה לפרש דברי הרמ"ה ז"ל. וכ"כ ג"כ בסמ"ע שם (סקי"ג) הטעם דדוקא בשבח הגזילה שכשבא בידו דהגזלן או הבאים מכחו דהיינו יורש ולוקח תקנו שיקנה מפני תקנת השבים כו'. משא"כ בשכר זה שבא לידו מעלמא ואינו נשבח מגופו הרי הוא כהוקר הכלי דבו לא תקנו משום תקנת השבים כו' עכ"ל עייש"ה וי"ל בזה:

ד אולם לפמ"ש לעיל אכתי תיקשי הא זה מיחשב לא קיימא לאגרא בשעה שהי' ביד הגזלן וא"כ אם השוכר לא ידע שהוא גזול בשעה שעשה בו המלאכה הרי א"צ לשלם כלל להנגזל אפילו אם עדיין לא שילם להגזלן וא"ל דהטעם הוא הואיל דהשוכר נחית אדעתא דלישלם שכר ובכה"ג חייב לשלם שכר אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וכמבואר בש"מ (סי' שס"ג ס"ח) י"א דהא דאמרינן דכשהחצר אינו עומד לשכור א"צ להעלות לו שכר דוקא שלא גילה הדר בדעתו שרצונו ליתן לו שכר אם לא יניחנו לדור בו בחנם אבל אם גילה בדעתו כן צריך ליתן לו שנר עכ"ל וא"כ ה"נ גילה השוכר בדעתו שרצונו ליתן שכר ומש"ה חייב השוכר ליתן השכר להנגזל. אולם המחבר כתב שם מיד בסעיף שאח"ז י"א דהא דאמרינן דבחצר שאינו עומד לשכר א"צ להעלות לו שכר אפילו אם שכרה מאחר שהי' סבור שהוא שלו ונמצא שאינו שלו א"צ ליתן לו שכר אעפ"י שנכנס ע"ד ליתן לו שכר ואפילו אם נתנו לזה ששכרו ממנו צריך להחזירו ואם נתן לו השכר כיון שברור שבטעות יהיב לי' חייב להחזירו עכ"ל ומקורי מהש"ס דב"ק (דף כ"א) וממ"ש הנ"י בשם הרמ"ה ועיי"ש בבאה"ג והרי שיטת הרמ"ה בעצמו הוא כן וא"כ ה"נ ליפטר השוכר מלשלם השכר להבעלים משום דהוי כמו ל"ק לאגרא כמש"ל וגם להגזלן לא יצטרך לשלם כלל ואף אם כבר שילם להגזלן יהי' מחויב הגזלן להחזיר לו השכר כיון שבטעות נתנו שלא הי' יודע שהוא גזול והרני את נתן לי השכר קודם שנודע לו שגזול הוא החפץ ואם ידע בשעה ששילם והיינו שנודע לו אחר המלאכה אז נימא דתליא בהאי סברא דאדם יודע כו' ונתן לו במתנה כו' או לא ידוע זה לאנשים והי' סבור שצריך לשלם לזה ששכר ממנו ולכאורה י"ל טובא בזה. וע"כ צ"ל דדינא דהרמ"ה מיירי דוקא בידע השוכר שהיא גזולה. וגם כוונת הרמ"א שהביא שיטת הרמ"ה מיירי ג"כ בידע השוכר בשעה ששכרה שהוא גזול. ועיקר הדין הוא רק נגד הגזלן שצריך להחזיר דמי השכירות להבעלים ובאם אין הגזלן רוצה להחזיר מזה לא איירי כלל ובודאי הוי' הדין דצריך השוכר לשלם להנגזל וגם גוף החפץ צריך להחזיר להנגזל אבל באם לא ידע השוכר קודם שעשה המלאכה שהוא גזול נלע"ד דפטור השוכר מלשלם כל השכירות לא להנגזל ולא להגזלן ומשום דמיקרי ל"ק לאגרא ודו"ק:

ובזה נוכל ליישב קושיא השני' של הב"י שהקשה עוד ואדרבה השכירה לאחר עדיף משום דאית בה שינוי רשות דשכירות ליומי' ממכר הוא עכ"ל. ולפי האמור זה לא מיקרי שינוי רשות שהרי השוכר אינו רוצה לזכות בהחפץ רק להשתמש בו וא"כ מיד שבא החפץ ליד השוכר הרי הוא כאלו בא ממש לרשות הנגזל שהרי הוא מחויב להחזיר החפץ ליד הנגזל והרי הוא כשומר אבידה עליו ודו"ק:

שוב ראיתי בב"ח (בסי' שס"ג ס"ה) הביא דברי הב"י וכתב עליו וז"ל ושרי לי' מארי' דהא המרדכי בר"פ הגוזל בתרא ע"ש רא"מ שהי' דן והסכימו עמו כל הגדולים שכל ממון שלא נקנה ביד מי שהוא הרי הוא ברשות בעלים ונמצא דשכירות שלו כאלו הבעלים עצמן השכירוהו כו' ע"ש. והנה מה שהוצרך הב"ח להביא מדברי המרדכי זה הלא שמעינן לה בהדי' לקמן בב"ק (בדף קי"ב) דאר"ח גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רמ"ג ורמ"ג וראיתי במרדכי שם בר"פ הגוזל ומאכיל שהביאו לזה באמת על האי מימרא דר"ח והיינו דלא נימא דיכול לגבות מן השני שאכלו מטעם שעבודא דר"נ רק שאם לא נתייאשו הבעלים עדיין הרי מיקרי השני כאלו הוא הוה הגזלן שלו ולא מהני מחילה של הגזלן הראשון או אם פרע השני כבר להראשון ג"כ חייב הוא לשלם להבעלים ע"ש במרדכי וע"ז הביא המרדכי להא דדן הרא"מ וכל הגדולים ז"ל כו' ע"ש. ולעד"נ דכוונת המרדכי הוא לשיטתו משום דנעשה הוא כשומר אבידה וכמ"ש (בסי' שמ"ח) שהבאתי לעיל ונראה שכוונת הב"ח הוא ג"כ כמו שכתבתי ות"ל שכוונתי לזה. אולם עדיין אינו מובן מ"ש הב"ח הלשון ונמצא דשכירות שלו כאלו הבעלים עצמן השכירוהו. דניהא דכוונתו הוא משום דהוא שומר שלו מ"מ הלא היל"ל דזה מיקרי כמו לא קיימא לאגרא. וגם האיך שייך לומר דהוי כמו שומר אם לא ידע השוכר שהחפץ הוא גזול בשלמא המרדכי שפיר כתב שכל ממון שלא נקנה ביד מי שהוא הרי הוא ברשות הבעלים היינו שזה יכול לתבעו ממנו שיחזיר לו והיינו דוקא ביודע שהוא של פלוני התובע אבל היכא דאין השוכר יודע כלל שהחפץ הוא גזול האיך שייך לומר בזה שהוא ברשות בעלים אלא ע"כ דמיירי שהשוכר יודע שהחפץ הוא גזול וכמו שכתבתי:

ה אולם אכתי י"ל קצת בזה דניהא דהשוכר יודע שהחפץ הוא גזול והרי נעשה עליו שומר כמו שאר שומר אבידה היינו דוקא לענין גוף החפץ אבל הכי מוטל על השומר אבידה להשכיר החפץ לאחרים אפילו אם חפץ כזה עומד להשכיר ודוקא בדבר שעושה ואוכל הוא דיעשה ויאכל אבל בדבר שאינו אוכל הוה הדין דיהא מונח בידו וא"כ תו מיקרי לא קיימא לאגרא ואמאי ליחייב כלל השוכר לשלם דמי השכירות ודומה ממש להא דכתב הרמ"א בפי' אם אין הבעלים או שלוחם בכאן דמיקרי לא קיימא לאגרא הבאתיו לעיל ולכאורה י"ל טובא בזה:

ולולא דמסתפינא מרבותי הי' נלע"ד להוסיף עוד ולומר דבאמת היל"ל דאין השוכר רשאי להשתמש בהחפץ כלל שלא מדעת הבעלים ורק אם כבר נשתמש בו אז תו אמרינן דממנ"פ חייב לשלם דהא אם הוא שומר אבידה עליו היל"ל דהוה תו שולח יד בפקדון ובאבידה ורק הואיל דידעינן שקיימא לאגרא בעודו ביד הבעלים א"כ ניהא דבפקדון אסור לו להנפקד להשכיר החפץ לאחרים להרויח בה לצורך המפקיד הואיל דהפקיד לו סתמא אבל באבידה י"ל דמותר בכה"ג ואדרבה אולי חובה עליו לעשות כן הואיל דהי' תמיד קיימא לאגרא. ועיין בח"מ (סי' רס"ז סי"ז) כל זמן שהיא אצלו חייב להיטפל בה שלא תפסד ולהשביחה כגון לגזוז הצאן ואפילו גיזת זנב השור שהוא דבר מועט חייב ליטפל בו מיהא י"ל דשאני התם שהרי כבר גדל הצמר וחייב לגזזו אבל להשכיר כלי דקיימא לאגרא לא שמעינן מינה וי"ל בזה. וא"כ תו י"ל דמותר להשוכר להשתמש בה אם ישלם השכר להבעלים ונלע"ד דנוכל לומר דזה הוא כוונת הרמ"א כאן (בסי' שס"ג ס"ה) כשהביא להאי דינא של הרמ"ה סיים בזה"ל ועיין לעיל (ס"ס ש"ח) מדינין אלו עכ"ל. ולכאו' אינו מובן כלל הכוונה שהרי שם (בס"ס ש"ח) כתב הרמ"א הלוקח חמורו של חבירו שלא מדעתו ועושה מלאכתו וכוונתו ליתן לו שכרו הוי כשואל שלא מדעת והוי גזלן ואם החמור עומד לשכור לא הוי גזלן כו' וסיים ג"כ ועיין לקמן (סי' שס"ג ס"ה) מדינים אלו עכ"ל. ולפי האמור כוונתו דהשוכר הזה נחשב כאלו לקחו מעצמו להשתמש בו בלא ידיעת הבעלים כי הנגזל הוא הבעלים של החפץ הגזול ולא הגזלן וא"כ אם ישלם להנגזל מותר לו להשתמש בו משום דמינח ניחא לי' הואיל דקיימא לאגרא. ודוק היטב בכ"ז:

ו ועל הקושיא השני' שהוסיף הב"י וכתב ואדרבה השכירה לאחר עדיף כו' כתב הד"מ עלה וז"ל גם זו אינו כלום הא השוכר לא שכרה מתחלה אלא ליתן השכר ולכן השכר שנותן מגיע לבעלים וזכו בהם כאלו הם השכירוהו לו ושיקנה הגזלן בשינוי רשות של לוקח בזה לא שמענו ושינוי רשות לא מהני אלא ללוקח ולא לגזלן עכ"ל. וכוונת הד"מ בתחילת דבריו בזה הוא דזה לא מיקרי שינוי רשות דהא השוכר לא רצה לקנות גוף החפץ רק התשמיש בלבד ושכירות לא מיקרי שינוי רשות. והנה אוסיף להביא ראי' לזה דשכירות לא מיקרי ש"ר אף דהוא ממכר ליומי' משום דהא במכירה גמורה רק שהוא באחריות סוברים הראשונים דלא מיקרי ש"ר ועיין בח"מ (סי' ל"ו סי"ז) בש"כ (ס"ק כ"ט) מ"ש בשם הנ"י וא"כ מכ"ש דשכירות לא מיקרי ש"ר ולקמן יבואר דגם הב"י מודה לזה:

אולם במ"ש הד"מ דלא מצינו שש"ר יקנה לגזלן רק שש"ר קונה ללוקח כו' לעד"נ דבמחלוקות שנוי' שהרי דעת הרמב"ם (בפ"ה) מהל' אישות המקדש את האשה בגזל או בגניבה כו' אם נתייאשו הבעלים ה"ז מקודשת וכתב ה"ה והטעם דמקודשת אע"ג דבעלמא יאוש כדי אינו קונה הכא שהוא ביד האשה הרי יש כאן יאוש וש"ר כשהוא בידה וכיון דקנאתו היא אף הוא קונה אותה עכ"ל ובקצה"ח (סי' שנ"ג סק"א) כתב עלה ז"ל ונלע"ד דודאי בקידושי אשה בעינן נתן הוא אלא דטעמא דה"ה כיון דהיא קנאה גם הוא קנה אותה וכמ"ש הרשב"א בחידושיו בפ' מרובה כו' ע"ש מיהא הרשב"א לא קאמר להאי סברא אלא בשינוי השם אבל ביאוש וש"ר בשלמא ליד הלוקח אתא בהתירא אבל ליד הגזלן אתא באיסורא לא נוכל לומר כן אולם הרמב"ם דסובר דש"ר ואח"כ יאוש ג"כ קונה אע"ג דאתא לידי' באיסורא א"כ שפיר נוכל לומר דגם הגזלן קונה ושפיר אמרינן דהקידושין והקנין חלין כאחד והרא"ש דסובר דש"ר ואח"כ יאוש לא מהני ולא נוכל לומר דקנה הגזלן ג"כ ומש"ה סובר דהוא רק קידושי ספק דילמא יאוש לחודי' קונה עייש"ה בקצה"ח. וא"כ מבואר דשיטת הרמב"ם הוא דשינוי רשות של הלוקח מועיל לקנין גם להגזלן שהרי חלין הקידושין ומשום דהואיל דהיא קנאתו אף הוא קונה וכמ"ש ה"ה בשיטת הרמב"ם אולם דעת הרא"ש והטור דלא מהני ש"ר של הלוקח להגזלן והנה המחבר פסק (בסי' שנ"ג ס"ג) דאפילו ש"ר ואח"כ יאוש ג"כ קונה ואע"ג דבאיסורא אתא לידי' וכשיטת הרמב"ם וא"כ מהני הש"ר שאצל הלוקח שיקנה גם הגזלן ומש"ה פוסק ג"כ באהע"ז (סי' כ"ח ס"א) דקידשה בגזל מקודשת אבל הרמ"א שפסק שם (בסי' שנ"ג) כהרא"ש והטור דש"ר ואח"כ יאוש ל"ק והטעם הואיל דבאיסורא אתא לידי' וכ"פ באהע"ז (סי' כ"ח) שם קידשה בגזל אחר יאוש לבד מקודשת מדרבנן עיי"ש וא"כ הב"י והד"מ כאן אזלו לשיטתם דלהב"י מהני הש"ר של הלוקח גם לקנין של הגזלן וא"כ אם נימא דשכירות מיקרי ש"ר א"כ מהני הש"ר שגם הגזלן קונה ומש"ה מתמה על הרמ"ה שפסק דהשכירות הוא של הנגזל ולשיטת הב"י היל"ל שהוא של הגזלן והד"מ שפוסק כהרמ"ה משום דש"ר של השוכר לא מהני לקנין להגזלן ומש"ה שייך השכירות להנגזל ודו"ק:

אולם היותר נלע"ד נכון לומר בכוונת הב"י שכתב ואדרבה כו' לא אתא עלה מטעם ש"ר גמור דהא בודאי דשכירות לא מיקרי ש"ר מכ"ש מהא דמכירה באחריות דלא הוי ש"ר וכמש"ל וגם מה מהני ש"ר בלא יאוש כלל ועדיפא הי"ל להד"מ להקשות על הב"י הואיל דליכא יאוש מיהא י"ל דלענין השימוש בהחפץ איכא יאוש וי"ל בזה ורק כוונת הב"י הוא רק לומר דכל שהוא ביד אחר עדיף יותר וכתב כן מצד הסברא ולשון שינוי רשות שכתב הוא רק לשין מושאל ועיין לקמן (על דף ק"ב ע"א) [אופ"ד אק"ו] ולעיל (על דף ס"ו ע"א) [אוכ"ז אק"ו] מ"ש שם:

ז וראיתי אח"כ בשו"ת ח"ס חאו"מ (סי' קס"ה) הביא קושית חותנו הגאון מוהרע"א ז"ל מהא דב"ק (דף ל"ג) בפלוגתא דר"י ור"ע בשור תם שהזיק דר"י סובר ב"ח נינהו ור"ע סובר שותפי נינהו דקאמר הש"ס לר"י אם מכרו המזיק דחוזר הניזק וגובהו והא דתניא מכרו מכור לרדיא ופירש"י שאם חרש בו ליקח אינו נותן דמי החרישה לניזק והקשה הרשב"א הא לר"ע דסובר שותפי נינהו דאיני מכור לרדיא מעלה הלוקח שכר לניזק והלא לר"ע כשמכרו כגזול היא וגזול שיר וחורש בי אינו מעלה שכר לניזק דהא לא נחית אדעתא דשכירות וכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה כו' והביא סוגי' דב"ק (דף צ"ז) הא דנחית אדעתא דאגרא והא דנחית אדעתא דגזלנותא והרי מבואר ברשב"א דסובר דאין הלוקח מעלה שכר החרישה להבעלים ודלא כהרמ"ה הנ"ל והנה כיונתי לדברי הח"ס דהרמ"ה לא קאמר אלא בשכירות שהלוקח לא נחית אדעתא דגזלנותא ולא נעשה גזלן ומש"ה משלם השכר להבעלים והרשב"א כתב לדינו במכרו מזיק דנחית הלוקח אדעתא דגזלנותא ידינו כגזלן דלא משלם שכר החרישה ע"ש בח"ס וכן משמע ממה שסיים הרשב"א והלוקח מגזלן כגזלן דאתי מיני' דאיהו נמי לאו אדעתא דשכירות נחית כו'. ולע"ד י"ל דזה תליא בין אם הלוקח ידע דשור המזיק היא ואף דהש"ס קאמר שם דקלא אית לי' מ"מ יהי' יודע דדינו כר"ע דשותפי נינהו אז דינו כגזלן משא"כ אם לא ידע הלוקח הדין דשותפי נינהו א"כ הי' סבור שהשור הוא של המזיק ולא נעשה גזלן כיון דבשוגג הי' א"כ יהי' הדין שפיר דמשלם הלוקח השכר חרישה להניזק וא"כ יש לתרץ קושית הרשב"א ז"ל על פירש"י והראב"ד הנ"ל דאם הלוקח לא ידע הדין ומכ"ש לפי מה דלא אסיק הש"ס עדיין דשור המזיק קלא אית לי' א"כ בלא ידע הלוקח מזה לא נעשה גזלן ויהי' הדין לר"ע דהלוקח ישלם שכר החרישה להניזק וי"ל בזה. אולם אכתי י"ל בדברי רש"י ז"ל לפי מה שהערותי לעיל דיש סברא לומר דזה הוי כלא קיימא לאגרא וא"כ הכא דהמזיק מכרו א"כ חזינן דאינו רוצה ליתנו להניזק הוה כמו לא קיימא לאגרא ואפילו לר"ע דשותפי נינהו אמאי יצטרך הלוקח לשלם להניזק דמי החרישה וי"ל ב"ה. והרשב"א שם הכרם דלר"י מותר ללוקח לחרוש בו ולר"ע אסור ללוקח לחרוש בו שכבר זכה בו ניזק ולא איירי כלל מדין תשלומי דמי החרישה עיי"ש ונהניתי שכוונתי ב"ה לסברא זו לעיל דאסור לשוכר מן הגזלן להשתמש בו וכמ"ש הרשב"א לגבי הלוקח והסברא פשוטה:

ח שוב ראיתי בשמ"ק כאן בסוגיין בד"ה ולענין פסק כתב הרמ"ה ז"ל בפירושיו [הן הן דברי הרמ"ה שהביא הטור כאן] וז"ל התוקף בספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה אפילו בשעת מלאכה בספינתא דל"ק לאגרא אין לו פחתא [לע"ד חסרון הדפוס יש כאן וצ"ל אין לו אלא פחתא] ואע"ג דנחית לה בתורת אגרא דהא ליכא שכירות מדעת בעלים יאי קיימא לאגרא חזינן אי נחית בתורת אגרא שלא מדעת בעלים רצה פחתא נוטל כו' ע"ש. יהנה לע"ד לא זכיתי להבין תחילת דברי הרמ"ה ז"ל דהא אי הי' בשעת מלאכה הרי היא כמו קיימא לאגרא ממש ומה זה שכתב אפילו בשעת מלאכה בספינתא דל"ק לאגרא דמה לי אם הי' קיימא לאגרא לכל העולם או שהוא בעצמו עושה בו עתה מלאכה ואדרבה יש סברא לומר דבעושה בה מלאכה עדיף יותר מן קיימא לאגרא וי"ל בזה הגם כי יש קצת סברא להיפוך דבאם ל"ק לאגרא רק שהוא עושה בה מלאכה גרע מקיימא לאגרא. אילם לאחר העיון היטב נראה דעשה בה מלאכה עדיף. מיהא דעת רבינו הקדמון הרמ"ה ז"ל היא דקיימא לאגרא עדיף והוא נוטה כדעת המרדכי שהבאתי בתחילה [אוק"א] וצ"ע בזה. שוב ראיתי בש"ג פ' א"נ שם בד"ה יפשיט בפרק הגוזל קמא צ"ז כו' והר"ן בשם הרמ"ה יהיב טעמא אחרי' וז"ל דאפילו נחית בה בתורת אגרא לא משלם אגרא אלא בדקיימא לאגרא וטעמא משום דזה נהנה וזה אינו חסר כו' ע"כ. ונראה בעיני דזה הטעם אינו כולל ומספיק דתינח היכא שלא בטלה ממלאכת הבעלים אבל בטלה ממלאכת הבעלים האיך אתה קורא זה נהנה וזה אינו חסר ולדידי' א"כ לפי טעמו בשביטל מדעת [לע"ד צ"ל ממלאכת] בעלים לשלם אגרא אבל כי אמרה דטעם הפיטור הוא משום דהוי גזלן אז היי פטור בכל ענין אפילו בטלה ממלאכתן כדאמרינן בסמוך דבמידי דבמטלטלין פטור הגזלן מן השכירות כו' ע"ש והרי מצאתי בש"ג שהעיר כעין דברי על הרמ"ה וזה שבטלה ממלאכה ג"כ הוי כמו קיימא לאגרא ודו"ק:

עוד כתב שם הרמ"ה וז"ל והנ"מ היכא דעשה בי' מלאכה אבל היכא דאוגרי' לאחריני ושקיל אגרא אע"ג דנחית לה בתורת גזלנותא נמי כו' וט' יכ"ת מ"מ קשיא הא היכא משלם לו הגזלן דשקיל לבעלים הקיי"ל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה הנ"מ בשבח שע"ג גזילה דלא זכה בי' נגזל גבי אחריני אלא קאי שבחא דגזילה ממילא ברשות גזלן כמאן דשקלי' השתא מרשית בעלים דמי וגזילה אחריתי דאנפי נפשי' היא עכ"ל הרמ"ה ז"ל ובסיף דבריו הנ"ל יש טעות הדפוס. ולעד"נ דכוונתו היא דע"כ לא זכי הגזלן בשבח אלא אם השבח היא גבי הגזלן אבל אם לא נשבח גבי הגזלן לא זכה הגזלן בשבח והוא הסברא שכתבתי לעיל להסביר דברי הרמ"ה שלא יקשה עליו קושי' הב"י הנ"ל והרי מצאתי הדבר מפורש ברמ"ה ז"ל. וגם הראי' מהא דר"ח גזל ולא נתייאשו הבעלים ג"כ מבואר ברמ"ה והוא כסברת הב"ח הנ"ל:

ט שוב ראיתי בש"ג פ' א"נ הביא דברי הטור בשם הרמ"ה הנ"ל והקשה עליו כקושית הב"י הנ"ל וכתב לתרץ וז"ל ונראה דדברי הרמ"ה הם בענין שעדיין לא הגיע השבח ה"ה ליד הגזלן בשעה שהנגזל מוציא הגזילה מתחת ידו דבכה"ג לא אתי השבח לידי' עדיין דלא שייך בי' תקנת השבים כו' ומיירי שלא הגיע השכירות ביד הגזלן דקאמר השוכר מן הגזלן צריך לתת השכירות להבעלים אלמא דלא אתאי לידי' משמע והכי מסתברא דהא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אבל אי אתאי לידי' נראה דודאי הוי דגזלן דליכא חילוק בין שבת דאתי לי' ע"י עצמו וכו' עכ"ל הש"ג ולא הבנתי כי מלבד מה שהטור כתב בהדי' בשם הרמ"ה להיפוך שסיים נמצא כשנוטל הגזלן השכר מן השוכר ממין הנגזל הוא נוטל וצריך להחזירו לו אלא שגם הרמ"ה עצמו המובא בשמ"ק כתב ג"כ בהדי' כן כנראה למעיין היטב בלשון הרמ"ה הנ"ל אם לא שנימא דעיקר כוונת הש"ג הוא דעיקר תלי' אם בשעה ששילם השוכר השכירות להגזלן כבר הוציא הנגזל הגזילה ממנו אז שייך השכר להנגזל אבל אם עדיין לא הוציא הנגזל הגזילה אז שילם השוכר השכר להגזלן א"צ להחזירו להנגזל וכן נראה מתחילת דברי הש"ג אלא עוש"ה אולם לע"ד אף שמדברי הטור אין סתירה לזה אלא שי"ל דכ"ז שהגזילה הוא ביד הלוקח שוב לא הוה כמי שהי' ביד הגזלן שהר הלוקח אסור לו להחזירה להגזלן אם יודע שהוא גזיל וכמבואר בש"ע (סי' שמ"ח) בשם המרדכי הבאתיו לעיל ואף אם נדחוק שעבר הלוקח והחזיר או שלא ידע הלוקח מזה מ"מ המעיין היטב ברמ"ה שמדמי לה לגוף הגזילה יראה שא"א לומר כלל כחילוקו של הש"ג הנ"ל. ודוק כי קצרתי במובן:

אחז"ר עיינתי בש"ק כ"ז אדר ראשון בשו"ת שואל ומשיב למורי הגאון זצ"ל [שהוא יום התור של מורי הגאון זצ"ל] מהדי' תליתאה (ח"ג סי' כ"ג) דן שם בהא דח"מ (סי' שס"ג בש"כ סק"ח) וכ' הגאון זצ"ל ז"ל אך ע"ל לחדש בזה דזה דוקא במי שגזלה שפיר י"ל כיין דגזלו אוקמי' ברשותי אבל אם הגזלן מכר לאחר יהוא אינו מכיר שהיא גזולה פשיטא דא"י לומר כלל דהוי ברשותי' כו' עד דצריך לשלם לו אי קיימא לאגרא כו' ע"ש. ולע"ד הלא מבואר ברמ"ה בהדי' כן דהשוכר צריך ליתן השכר להנגזל ואם כוונתו ז"ל לאשמועינן בלוקח הדין כן והיינו שהי' קודם יאוש ג"כ פשיטא דהדין כן ואינו יודע מה כוונתו ז"ל בחידוש זה כי לע"ד מפורש כן. ומ"ש ליישב קושית השעה"מ נכונים דבריו ז"ל וי"ל בזה:

[ל]

שם ואב"א הא והא דעבידא לאגרא הא דנחית לי' אדעתא דאגרא יהא דנחית לי' אדעתא דגזלנותא. ולכאורה י"ל מנא ידעינן דנחית לה אדעתא דגזלנותא אם לא שאמר כן בפני עדים. מיהא י"ל דהוא בעצמו נאמן לומר דנחית אדעתא דגזלנותא אעפ"י דא"א מע"ר היכא דהוא כטור מממון נאמן לעשות עצמו רשע וכן מבואר לקמן בהג"א (על דף ק"ב ע"ב) בפסקא המתחלת מעשה בפרגא וז"ל ויתיישב לפ"ד רבינו שאומר דלמיפטר נפשי' מממונא אדם מע"ר כמו הכא שאומר ששינה וקנה לעצמו ומשוי נפשי' גזלן ואבא מורי אומר דא"א מע"ר כלל והכא מש"ה נאמן שלפי דעתו שרצה לשלם לראובן מעותיו היתרא עביד עכ"ל ועיין חו"מ (סי' קפ"ג ס"ג) שליח שקנה לעצמו במעות המשלח אעפ"י שזקפן עליו במלוה המקח של משלח מיהו אם אמר השליח לפני עדים שחוזר בשליחותו י"א דקנה לעצמו וי"א דבכל ענין הוא של המשלח ועיין סמ"ע (סק"ו וסק"ז) וש"כ (סק"ד) וא"כ להסוברים דלפטור א"ע מממון אדם מע"ר ה"נ נאמן לומר דנחית אדעתא דגזלנותא ולהסוברים דגם לפטור א"ע מממון ג"כ אאמע"ר צ"ל דהא דקאמר הכא דנחית לה אדעתא דגזלנותא היינו דאמר כן בפני עדים. ועיין ב"מ (דף ג' ע"ב) ובתור"ה מה בסה"ד וא"ת והאיך נאמן לומר ח"ד הייתי הא אאמע"ר כו' וי"ל דאין נאמן לפסול א"ע אבל הכא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה עכ"ל משמע דלפטור א"ע מחיוב קרבן ג"כ לא הי' נאמן לעשות עצמו רשע אי לאו האי טעמא דאין רוצה להביא חולין לעזרה וכבר האריכו בזה המפרשים ועיין באו"ת בכללי מגו:

והנה גם אם נימא דאף בלא עדים נאמן לומר דנחית לה אדעתא דגזלנותא לכאורה י"ל דצריך לישבע שכן הוא דנחית לה בגזלנותא שהרי דן הריב"ם שם בהג"א דהשליח נשבע שלכך נתכוין לקנות לעצמו ובש"ע ח"מ (סי' קפ"ג) דפסקינן דלא זכה השליח בהמקח רק הוא של המשלח ואם אמר השליח בפני עדים שקונה לעצמו יש ב' דעות בזה וכמו שהבאתי ולא הובא שיטת הריב"ם כלל להלכה בש"ע שם. מיהא לענין שבועה יש ללמוד מדבריו לנידון דידן דבאמר דנחית בגזלנותא יצטרך לישבע ואז יפטור מלשלם שכרה ובש"ע (סי' שס"ג ס"ה) כתב סתמא נחית לה בגזלונתא משלם פיחתה ולא ביאר כלל מנא ידעינן זה אי בעינן עדים דוקא או דנאמן לפטור עצמו וא"כ עכ"פ ישבע וצ"ע לדינא. וב"א הב' החריף הבקי כ' דוד נ"י כעת הרב הגדול אבדק"ק גראבאויי אמר די"ל דהכא פטור מלישבע ג"כ דע"כ לא דן הריב"ם לחייבו שבועה אלא משום די"ל דהשליח מורה היתרא שישלם לו ממין אחר אבל הכא דטען שנחית לה בגזלנותא הרי הוא גזלן ופסיל לשבועה ושכנגדו נשבע ונוטל לא שייך הואיל דאין השני יודע כלל מחשבתו ולכאורה נכון הדבר ועיין בספר קהלת יעקב להגאון מוהר"י אלגאזי ז"ל בתוספת דרבנן (אות אלף סי' י"ו) הביא ג"כ דברי הג"א הנ"ל ומ"ש בזה. ועיין לעיל (על דף ל"ה ע"א) [אוכ"ה] מ"ש בזה:

[לא]

א שם בתוד"ה המלוה באה"ד ועוד אור"י די"ל כגון שהלוהו סאה חיטין וא"ל או תחזיר לי סאה או כו"כ מעות ואלו במעות לחודי' קצב הי' משלם לו מטבע שנפסל אבל הכא שלא זקף עליו במלוה גמורה שיכול לפרוע לו חיטין אם ירצה נותן לו מטבע היוצא באותה שעה עכ"ל. ולא זכיתי להבין דהא בשלמא אם הי' הברירה להמלוה מה שירצה מחויב הלוה ליתן לו אם ירצה המלוה חיטין מחויב הלוה ליתן לו חיטין ואם רוצה מעות מחויב הלוה ליתן לו מעות אז שפיר הי' מובן הטעם והסברא מה שמחויב הלוה לשלם לו מעות היוצא עכשיו בהוצאה ולא יכול לסלקו במטבע שנפסל, אבל התוס' מיירי שהלוה יש לו הברירה אם להחזיר לו חיטין או מעות וא"כ הרי הלוה יכול לומר אני רוצה להחזיר לך מעות ואין רצוני להחזיר חיטין וא"כ יהי' יכול לסלקו בהמטבע שנפסל ומה מהני זה לגריעותא ללוה מה שיכול הלוה לסלקו בחיטין ולכאורה י"ל טובא בזה:

ונלע"ד דכוונת התוס' הוא עפמ"ש אח"כ וז"ל וא"ת מ"ש מגזלן דתניא גזל מטבע ונפסל או"ל הש"ל משמע משום דישנו בעין אבל ליתנהו בעין משלם כשעת הגזילה והכא גבי הלואה אפילו איתנהו בעין כי ליתנהו דמי דמלוה להוצאה ניתנה וי"ל דיש לחלק בין הלואה לגזילה דמטבע שנפסל חשיב כהוזל וכמעיקרא שוין ד' ולבסוף שיין זוזא גבי גזלן אמרינן דכי ליתנהו בעין דמשלם כדמעיקרא אבל גבי הלואה היכא דהוזל משלם כי זולא דהשתא כדאמרינן בא"נ (דף ע"ה ע"א) מלוה אדם כור חיטין הוזלו נוח חיטין הוקרו נותן דמיהן ובמטבע שנפסל ודאי הוה כהוזל עכ"ל וכוונת התוס' הוא דבהלואה אינו נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה משום איסור ריבית אבל אי לאו איסור ריבית הי' הדין נוח דישלם לו מטבע היוצא באותה שעה וא"כ י"ל דהא דהוה איסור ריבית הוא דוקא היכא דמחויב הלוה ליתן לו מעות דוקא אז הוא דאיכא איסור ריבית אבל אם הברירה בידו ליתן לו חיטין כמו שלקח ממנו תו לא מיחשב כמו הלואת מעות ואף דכשיחזור לו החיטין עכשיו ג"כ יהי' כעין ריבית דהא במעות שנפסלו לא יוכל לקנות עבורו חיטין כמו מה שהיו שוה המעות קודם שנפסלו מ"מ לאו שם ריבית עלה כיון דמחזיר לו חיטין כמו שלקח ממנו וא"כ הואיל דרשות ללוה להחזיר לו חיטין שוב לאו שם הלואה עלה ולא שם ריבית וא"כ תו מחויב או להחזיר חיטין או לשלם לו מטבע היוצא עכשיו דכל דלאו שם ריבית עלה הדרין לדינא דמשלם לו מטבע היוצא עכשיו. כנלע"ד בכוונת התוס' הנ"ל:

אמנם לכאורה י"ל לפ"ד התוס' הנ"ל דבהלואת מעות הוה הטעם משום ריבית א"כ גם בהותנה שישלם מעות ג"כ יהי' אסור ואדרבה אם נימא משים איסור ריבית גרע יותר הותנה דהוה כריבית קצוצה והתוס' כתבו לעיל דבהותנה לשלם לו מעות משלם לו מטבע היוצא באותה שעה וכ"פ הטוש"ע ח"מ (ס"ם ע"ד) ולאחר הדיוק היטב בדברי התוס' נראה דהתוס' בעצמם מחולקים בזה דלפי' הא' של התוס' הוה הדין דבהותנה לשלם לו מעות משלם לו מעות ואין חילוק בין הלוהו פרקמטיא לבין הלוהו מעות ולפי' השני שכתב הר"י דמיירי שהלוה סאה חיטין וא"ל או תחזור לי סאה חיטין או מעות כו' והוה הטעם משום דבהלואת מעות סתמא הוה כריבית וכמ"ש התוס' אח"כ בהדי' לחלק בין גזל להלואה א"כ הוה הדין באמת דאין חילוק כלל בין הותנה בפירוש שישלם לו מעות או לא רק לעולם כל שהלוהו מעות אינו משלם לו רק המטבע שלקח ממנו ומשום איסור ריבית ומ"ש התוס' לחלק בין גזל מטבע להלואה הוא רק לפי סברת הר"י הפי' השני של התוס':

אמנם לפ"ז יקשה לפי' הראשון של התוס' ושיטת הטוש"ע דבהותנה ליתן לו מעות משלם לו מטבע היוצא באותה שעה יקשה קושי' התוס' דמה חילוק יש בין גזלן להלואה דהא לא ס"ל לחלק כמו שתירצו התוס' דבהלואה אסור משום איסור ריבית:

אולם לאחר העיון נראה בפירוש דברי התוס' שמחלקים בין גזל דלא נחתו עלה מטעם איסור ריבית ואף דהתוס' מדמו זה לחיטים והוזלו בב"מ שם דהתם הוא מטעם איסור ריבית מ"מ נראה דעיקר כוונתם ז"ל להוכיח דבהוזלו אינו חייב לחת לו חיטים וה"ה דאינו חייב ליתן מטבע היוצא. ועיין בגד"ת (שער מ"ו חלק ח') שהאריך בענין זה והביא דברי התוס' הנ"ל שתירצו דל"ד לגזלן משום דהוי כהוזלו חיטים והקשה באמת דא"כ אמאי בהתנה משלם לו מטבע היוצא והא הו"ל ריבית ועיי"ש מה שמיישב לחלק בי חיטים למטבע וז"ל ונראה לומר דכל עיקר האיסור גבי חיטין הו משום דכיון דשער הפירות עשוי להשתנות והוא דבר מצוי אפשר שישתנה לעלוי שירויח המלוה כשיפרע לו החיטין והוי אגר נטר ומש"ה בעינן שיהי' משועבד ג"כ אל ההפסד אם יוזלו ולפיכך לא היתר שם להתנות שאם יוזלו יחזיר לו מעות אבל גבי הלואת מעות מלתא דלא שכיחא הוא ורחוקה מאד שישתנה השער לעלוי' כו' ומסתמא המטבע לעולם שוה בענין א' הלכך כי פירש יפרע לו מעות לאו להשתכר קאמר אלא לשלא יפסיד אם יפסל כו' עייש"ה מ"ש עוד בזה הרי ביאר הגר"ח ז"ל דלאו מטעם ריבית הוא. ועיין עוד שם בגד"ת ד"ה וראיתי למרדכי כו' שם משמע דאיכא איסור ריבית עייש"ה מ"ש בזה וא"כ נראה דסברת התוס' לחלק בין גזל להלואה משום דדמי להוזלו החיטים עולה גם לפי' הראשון של התוס' ומ"מ לא יקשה קושייתי הנ"ל אמאי מותר בהתנה כיון דגם בזה ל"ה ריבית כסברת הגד"ת הנ"ל ועיין ברשב"א בסוגיין שהביא רק פי' הראשון של התוס' והביא ג"כ קושי' של התוס' מגזל ותירץ בחי' התוס' הנ"ל עיי"ש הרי מבואר דחי' זה עולה גם לפי' הראשין של התוס' והרבה י"ל עוד בזה:

אמנם ראיתי בד"מ (סק"ו) הביא בשם הגמי"י עיי"ש והיא בהגמי"י פ"ד ממלוה (אות מ"ם) ז"ל ואעפ"י ששנינו שם גזל מטבע ונפסל או"ל הש"ל ואינו משלם לו מטבע חדש היינו לפי שבתורת גזל בא לידו וכיון שהחדר לו מה שגזל פטור אבל מלוה להוצאה ניתנה ומחזיר לו מעות אחרים הלכך אפילו נתן לו אותן מעות עצמן אין זה פרעון עד שישלם לו מטבע חדש ובלבד שלא יהי' צד ריבית כדמפרש בעמוד עכ"ל. והנה לא זכיתי להבין כוונת ההגמי"י בסוף דבריו שכתב ובלבד שלא יהי' צד ריבית דבאיזהו אופן מיירי שלא יהי' צד ריבית הואיל שכתב בהלואה משמע בהלואת מעות וגם מיירי ע"כ בהלואת מעות שהרי מיירי שאותן המעות עצמן הם בעין וצ"ע כעת להבין פי' דבריו ז"ל, אבל עכ"פ דברי ההגמי"י הם ממש מכוונים עם לשון התוס' דכאן בקושייתם דמ"ש גזל מהלואה והתי' של ההגמי"י נראה שכ' סברא לחלק בין גזל להלואה ודלא כתי' התוס' הנ"ל אבל סוף דבריו שכתב ובלבד שלא יהי' צד ריבית מבואר דאתי עלה מטעם ריבית וכמו שכתבתי לעיל בתחילת הדברים בכוונת התוס'. ואולי י"ל לדברי הגמי"י דאפילו בהותנה לשלם לו מעות ג"כ הוה הדין דאם הוא באופן שהוא צד ריבית דמשלם לו מטבע שלקח ממנו וי"ל עוד בזה:

וראיתי בחוו"ד (סי' קס"ה אוק"א) שמביא בשם שו"ת לחם רב דהא דבהותנה לשלם לו מטבע דנותן לי מטבע היוצא באותה שעה הוא דוקא כשנפסל לגמרי שאז אין שם מטבע עליו והוא הותנה לתת לו מטבע אבל אם רק פחתו המלך מכמות שהי' כמן שהי' הדינר זהב כ"ה דינרים והעמידו המלך על עשרים ודאי דאין משלם לו רק המטבע שהלוה לו דהא עדיין שם מטבע עליו רק שהוזל כמו בסאה בסאה והוזל שאינו נותן לו רק סאה שהלוהו אף שהוזל והוסיף החוו"ד לומר דבהוזל המטבע של מלך אפילו תנאי שיתן לו המטבע וישלים כפי שער של עכשיו אינו מועיל דהא בסאה בסאה אסור להתנות שאם יחל שיתן לו כשער של עכשיו והביא שם דברי התוס' דב"מ (דף מ"ז) ד"ה למקח וממכר שנראה היפוך מזה יעוש"ה מ"ש בזה. ולע"ד לדברי החוו"ד הנ"ל דבהוזל אסור אפילו הי' התנאי בפירוש ורק נותן לו המטבע כפי מה שהי' בשעת הלואה ומשום איסור ריבית א"כ ה"ה בנפסל לגמרי ג"כ איכא איסור ריבית וא"ל דבנפסל לגמרי ליכא איסור ריבית הואיל דאם יחזור לו המטבע הראשונה אינו נותן לו כלום וממנ"פ ליכא תו חוב כלל ז"א דהא מטבע של כסף הרי המתכות שוה ג"כ מה וא"כ מה לי בין אם פסלה המלך לגמרי לבין אם פחתו המלך מכמות שהי' מקודם סוף סוף לא הוי תו רק כמו פחתו וא"כ הואיל דאמרינן דבנפסל כולה דמשלם לו מטבע היוצא באותה שעה כשהותנה ולא הוי זה ריבית ה"ה אם פתחו המלך ג"כ הדין כן. וגם לפי מ"ש לעיל עפי"ד הגד"ת נראה בשיטת התוס' דלא הוי כהותנה משום איסור ריבית ועיין בשו"ת ח"ס חחו"מ (סי' פ"ה) הביא שם תשו' הגאון מוהר"מ בנעט ז"ל בתחילת התשובה כ' דפשיטא דאין חילוק בין נפסל כולו לנפסל מקצתו ונפחת מערכו ותדע דהרי אף בנפסל כולו עדיין יש לו שיווי רב מפני הנסכא שלו כו' ע"ש. ועוד שם באמצע התשובה כ' ע"ד הגד"ת וז"ל איברא שדבריו בזה תמוהים דודאי דקשיא לי' לגד"ת שם דאמאי שרי בהותנה דליתסר משום ריבית כמו סאה בסאה בהוזל ליתן דמים כו' עד וכ"ז לק"מ דלא אסר גבי סאה בסאה רק באם מתנה שאם הוזל יתן דמיהן ובהיוקר יתן החיטים אבל באם לעולם יתן דמיהן אין כאן איסור וכן כאן בין שיופסל המטבע או לא לעולם יתן לו המטבע בשעת הפרעון ואין בזה משום ריבית כו' עכ"ל והרבה י"ל בזה:

ב עוד שם בתוס' הנ"ל באה"ד ונראה דרב ושמואל סברי כר"ה דלעיל דלרב יהודה דחשיב מטבע שנפסל כנסדק גבי הלואה לא מצי פטר נפשי' במטבע שנפסל אבל לר"ה דלא חשיב לי' כנסדק מצי פטר לי' נפשי' בנפסל עכ"ל. ולכאורה י"ל בזה לשיטת הרמב"ם דפוסק (בפ"ג) מהל' גזילה כרב יהודה דפסלתו מלכות חשיב כנסדק ומשלם כשעת הגזילה וכ"פ המחבר בח"מ (סי' שס"ג ס"א) וא"כ האיך פסק כשמואל גבי המלוה את חבירו וכר"נ דאם יש לו דרך למישן יכול ליתן לו המטבע שהלוהו הלא רב ושמואל אזלי רק אליבא דר"ה דנפסל דמתני' היינו פסלתו מלכות ויכול לומר הש"ל וא"כ להרמב"ם דפוסק דפסלתו מלכות הוה כנסדק ונפסל דמתני' דיכול לומר הש"ל הוה רק פסלתו מדינה והרמב"ם שפוסק כר"נ אליבא דשמואל וכמסקנת הש"ס ודיש חילוק בין המלכיות מקפידות עיין ברמב"ם (בפ"ד) ממלוה וכ"פ המחבר בח"מ (ס"ס ע"ד) עיי"ש ע"כ מיירי בפסלתו מלכות ולא נוכל לפרש דפסלתו מדינה דא"כ מאי מלכיות מקפידות שייך הלא לא פסלתו המלכות כלל וא"כ בכה"ג בודאי דגבי הלואה היל"ל דמשלם לו מטבע היוצא עתה כיון דפסלתו מלכות הוה כנסדק ולכאו' י"ל טובא בזה. אם לא שנאמר דלהרמב"ם מצי סברי רב ושמואל גם כרב יהודה ורק דיש חילוק בין גזילה להלואה דאף דגבי גדלה אמרינן דפסלתו מלכות מיחשב כנסדק היינו משום דהוה כמו שינוי אבל גבי הלואה אם יכול להוציאן במדינה אחרת ויש לו דרך לשם יכול לפטור א"ע במטבע שהלוהו. אולם לא מצאתי עוד בשום מקים סברא זו דיהי' עדיף הלואה מגזילה. אם לא שנימא דבהלואה אסור משום ריבית וכדרך שכתבתי לעיל בתחילת הדברים. אולם קשה מאוד לפרש כן בדברי הרמב"ם והמחבר. חדא דא"כ גם בהיתנה הוה ג"כ האי איסורא דריבית וכמש"ל. וגם דלא נזכר כלל בשום מקים דהרמב"ם והמחבר יסברו האי טעמא דבהלואה שייך בכה"ג איסור ריבית. והתוס' ע"כ לא ס"ל כן דא"כ האיך כתבו התוס' דרב ושמואל ע"כ ס"ל כר"ה דלר' יהודה דפסלתו מלכות היה כנסדק א"כ גבי הלואה לא מצי פטר נפשי' כו' הלא י"ל דבהלואה מצי פטר נפשי' משום דיש חילוק בין גזל להלואה שהרי התוס' בעצמם כתבו כן לחלק בין גזל להלואה אלא ע"כ דס"ל להתוס' דאם אמרינן דמיירי בפסלתו מלכות א"כ הוה כנסדק ואין המטבע שוה כלום ולא הוי תו כלל אותו מטבע עצמו שלקח ממנו והרבה י"ל עוד בזה. שוב ראיתי ביש"ש בפרקין (סי' י"ג) שהעיר בזה על הרמב"ם ועייש"ה מ"ש לתרץ וי"ל בדבריו:

ג עוד שם בתוס' הנ"ל בסוה"ד אעפ"י דר"ה מדמה מטבע שנפסל לתרומה ונטמאת כו' והא פשיטא דאין לוה יכול לשלם תרומה טמאה תחת תרומה טהורה וחמץ אסור בתשלומין היתר לא דמי לגמרי דמטבע שנפסל דמי להוזל והנהו לא דמי להוזל כו' עכ"ל פי' הדברים הוא דאע"ג דבתוס' כתבו זה אליבא דר"ה דנפסל היינו פסלתו מלכות אפ"ה מיחשב כהוזל משים הנסכא דשוה כסף הוא רק דאינו שוה כ"כ כמו שהי' שוה המטבע קודם שנפסל אבל תרומה טמאה אינה שוה כלים וכן חמץ שעעה"פ ג"כ אינו שוה כלום ולא הוי כהוזל ולכאורה י"ל דהא תרומה טמאה חזי להסקה תחת תבשילו ונימא דחשיב ג"כ כהוזל. י"ל בזה דהא דשרי ליהנות ממנה הוא רק בשעת שריפה ועיקר המצוה הוא לשורפה ורק דהתורה התורה ליהנות ממנה בשעת שריפה וכדאיתא במס' שבת (דף כ"ה) ע"ש. וא"כ י"ל דלא חשיב כהוזל רק דאינה שוה כלום ודימה קצת להא דכהנים משלחן גבוה קזכי. אולם לפ"ז היל"ל דאם מקדש כהן אשה בתרומה טמאה לא תהי' מקודשת ובמס' קידושין (סופ"ב) דקתני במתני' המקדש בתרומה ובמעשר כו' מקודשת וקתני סתמא משמע דאין חילוק בין תרומה טהורה לטמאה ואם מקדש בתרומה טמאה אם ש"פ להסקה תהי' מקודשת וכן ראיתי ברדב"ז (ח"ג סי' תרמ"ט) שכתב בהדי' כן אלמא דגם בתרומה טמאה מיחשב ממונו ממש וא"כ היל"ל היכא דתרומה טמאה חשיב ג"כ וצ"ע לכאורה וע' שבת דף (כד:) תוד"ה לפי:

עוד כתבו התוס' ז"ל ומ"מ כשהוא בעין יכול לומר הש"ל כו'. הפי' הוא דקאי זה על גזלן וכ"כ ג"כ המהרש"א ועיי"ש מ"ש שיש חילוקים בין גזלן להלואה וז"ל ונראה דלא הוי הלואה וגזלן סברא הפוכה דבהלואה והוזל ונסדק בין שהוא בעין בין אינו בעין משלם כדהשתא ובגזלן מחמירינן בהוזל ונסדק באינו בעין דמשלם כדמעיקרא כו'. ולע"ד ט"ס יש וכצ"ל דלא הוי הלואה וגזלן סברא הפוכה דבהלואה בהוזל ונפסל כו' ובגזלן מחמירין בהוזל ונפסל, כו' כצ"ל דהא אליבא דר"ה קיימינן דנפסל היינו שפסלתו מלכות ואפ"ה או"ל הש"ל ובנסדק קתני בהדי' דמשלם כשעת הגזילה:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה