אור ברסלב
אמרי הצבי ג בבא קמא פרק הגוזל עצים › דף צו.

אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר

בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף צו.

דף צה:

[כ]

א דף צ"ו ע"א אמר רבא גזל והשביח ימכר וגזל והשביח והוריש מה שהשביח מכר מה שהשביח הוריש בעי רבא השביח לוקח מהו בתר דבעי' הדר פשטא מה מכר ראשון לשני כו' כל הסוגי'. הנה לא זכיתי להבין שי' הסוגי' לשיטת הטור (בחו"מ סי' שס"ב) דפטים דממילא ל"ק הגזלן אותו השבח שכ"כ בהדי' בד"א שהשבח של גזלן בגיזה וולדות ופטום שע"י הוצאה אבל אם נתייקרה או נתפטמה מאלי' כ"ו שלא נשתנית השבח של נגזל וצריך להחזירה כחו שהוא אפילו נתייאשו הבעלים קודם שנתייקרה או שנתפטמה הוי של נגזל עכ"ל ועיין בש"ע שם (ס"ט וס"י ובש"כ סק"ד ה') והיינו משום דל"ק הגזלן השבח אא"כ נשתנית ולעיל בסוגיין [אוי"ז אק"ב] הבאתי דברי התורי"ד בסוגיין וכן הרב המאירי בשמ"ק בד"ה אמר רבא בסה"ד דסוברים ג"כ כשיטה זו והארכתי בזה והבאתי ג"כ דברי הש"ג בר"פ אות א' דכ' ג"כ כמש"ל דזה תליא בפלוגתא שבין הרמב"ם והרא"ש והטור דלהרמב"ם דסובר דלידה וגיזה לא מיחשב שינוי ואפ"ה קנה הגזלן השבת א"כ לעולם קונה הגזלן השבח שהשביחה הגדלה אם הוא לאחר יאוש אם הוא שבח דממילא ובשבח מחמת הוצאה קונה אפילו קודם יאוש אבל להרא"ש והטור דס"ל דלידה מיחשב שינוי א"כ בלא שינוי ל"ק כלל הגזלן להשבח ע"ש בש"ג וא"כ לא אדע איך יתפרש סוגי' זו דאמר רבא גזל והשביח ומכר והשביח ליקח קנה השבח כו' דמרי דהי' השבח בשינוי הלא קנה ג"כ גוף החפץ ומה קא מיבעי' לרבא בהשביח לוקח הלא קניא בשינוי. מיהא י"ל בזה דהואיל דהלוקח לא נתכוין לקנות בהשינוי כי לא נתכוין לגזול כלל ודומה לצבע ששינה מדעת בעה"ב דסובר ר"י דל"ק הצבע להצמר משום דלא נתכוין לקנות וכ"כ התוס' לעיל (דף צ"ה ע"ב) בד"ה בשבח בשם הר"ת ע"ש. מיהא י"ל בתחילת דברי רבא דגזל והשביח ומכר והוריש דמה שהשביח מכר כו' למה הוצרך רבא לאשמועינן זה פשיטא דהא הגזלן קניא בשינוי והרי הכל שלו ופשיטא דחל המכירה וקנה הלוקח הכל וביותר י"ל במה דמיבעי' לרבא השביח עכו"ם והיינו דהגזלן הי' עכו"ם ומה קמיבעי' לי' לרבא הלא קניא בשינוי דגם עכו"ם קניא בשינוי בודאי ועיין לקמן (בדף קי"ג ע"ב) וברש"י ותוד"ה היכי מייאשי, וגם מה דא"ל ר"א מדפתי לרבינא תקנתא כו' והלא לפי שיטת הנ"ל משמע דלא הוי מטעם תקנתא רק דוקא היכא דאיכא שינוי וא"כ קניא מן הד"ת ולא מטעם תקנה ובשלמא אם נפרש דגם היכא דליכא שינוי ג"כ קנה הגזלן השבח מטעם תקנת השבים א"כ שפיר מובן היטב כל הסוגיא דקמיבעי' לרבא אי אמרינן דלא שייך תקנת השבים אלא דיקא לגבי הגזלן גופי' ולא לגבי הלוקח יכל האיבעי' הנ"ל. אבל אם נימא כשיטת הטור והראשונים הנ"ל דל"ק הגזלן השבח אלא דוקא היכא דאיכא שינוי א"כ אינו מובן כלל האיבעי' הנ"ל וגם דהטור והש"ע שם הביאו כל האיבעיות הנ"ל ופסקו דמה מכר ראשון לשני וכל הסוגי' הנ"ל א"כ אינו מובן כלל דין זה דבמה מיירי אי בשינוי קשה ואי בלא שינוי ג"כ קשה. וראיתי אח"כ בשמ"ק בד"ה בעי רבא וי"ל כ' המאירי ז"ל כבר בארנו שלדעתינו הכל הי' של נגזל אף לאחר יאוש וא"כ יש לנו לומר כן אף לאחר ש"ר א"כ מה שאמרו בכאן והשביח או מכר שזכה הלוקח בשבח אם בשבח החוזר הרי הכל של נגזל ואם בשבח שאינו חוזר או שפסמו הוא כיאוש וש"ר [לשון זה שכ' רבינו המאירי ז"ל אינו מובן כלל לע"ד אם לא שחסר איזהו תיבות ועיקר הכוונה הוא שכבר קנה הגזלן או הלוקח כל החפץ וצ"פע בזה להבין פי' הדברים אלו] הרי מן הדין זכה בו ולא מן התקנה והרי שמועה זו מכח תקנה היא למורה וכמו שאמרו תקנתא לעכו"ם כו' עכ"ל והרי כבר עמד בזה רבינו המאירי ז"ל ולא תי' בזה כנראה למעיין שהניח בקושיא:

ולולא דמסתפינא הי' נלע"ד בזה בהקדם מה שנלע"ד לומר דלשיטת הרמב"ם ז"ל דסובר דלידה וגיזה לא מיחשב שינוי יפליא בין אם הוא לאחר יאוש קני השבח ואם היא קודם יאוש ל"ק וכ"ז הוא בשבח דממילא אבל בשבח דמחמת הוצאה אפילו קודם יאוש ג"כ קני השבח וכ"פ המחבר בש"ע ג"כ. נלע"ד דהפי' הוא דהגזלן קני כל השבח אפילו מה שהשבח יתר על ההוצאה דדוקא בשבח דממילא ל"ק הגזלן השבח אבל כל שהיא מחמת הוצאה קנה גם מה שהשבח יותר על ההוצאה אע"ג דביורד לשדה חבירי שלא ברשות אין לו אלא ההוצאה והטעם משים תקנת השבים הואיל דהוא נשבח ע"י הוצאתו של הגזלן אפילו הוא קודם יאוש זכה הגזלן בכל השבח וכן מורה לשון הרמב"ם שכ' שם (בפ"ב מהל' גזילה ה"ט) בד"א בשבח הבא מאליו כגון גוזית וולדות אבל אם היתה כחושה ופטמה אפילו לפני יאוש נוטל מן הנגזל שבח הפטום וכן כל כיוצא בזה משבח שיש בו הוצאה עכ"ל וכ"פ המחבר (בסי' שס"ב ס"ט) ולשון זה משמע דיכה הגזלן בכל השבח אפילו מה ששוה השבח יותר על ההוצאה. ועפ"י האמור נוכל לומר דגם הרא"ש והטור דס"ל דלידה וגיזה מיחשב שינוי וא"כ לשיטתם היכא דליכא שינוי ל"ק הגזלן השבח וכמבואר לעיל מ"מ ס"ל ג"כ האי תקנתא דתיקנו רבנן שיקנה הגזלן השבח מפני תקנת השבים והיינו היכא שהשבח בא ע"י הוצאה של הגזלן דבשאר היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דאין לו אלא הוצאה אבל השבת היותר על ההוצאה הוא של הבעלים וגבי גזלן תיקנו שיקנה הגזלן כל השבח אף מה שהוא יותר על ההוצאה מפני תקנת השבים. וזהו דאמר רבא גזל והשביח ומכר כו' היינו שהי' השבח ע"י הוצאה וכן מורה לשין גזל והשביח שהגזלן השביחו ולא שנשבח ממילא וכ"כ בשמ"ק בד"ה בעי רבא בשם הראב"ד ז"ל דמיירי בשבח ע"י הוצאה דאל"כ היל"ל השביח ביד לוקח ע"ש והיינו דאשמועינן רבא דהך תקנת השבים מהני גם ללוקח שיקנה השבת היותר על הוצאה והדר מסקינן עוד דגם השבית לוקח ג"כ זכה בהשבח היותר על ההוצאה מפני תקנת השבים דמה מכר ראשון לשני כו' וכל הסוגי' מתפרשא שפיר בזה. אבל שבח דממילא לא זכה בו הגזלן כלל היכא דליכא שינוי וכמבואר לעיל שוב ראיתי ג"כ ביש"ש כאן (ס"ו) במה שהביא דברי הרא"ש דכאן דמיירי בין שבח שפיטמה בין שבח לידה וגיזה האריך המוהרש"ל ז"ל שם כ' ג"כ דהא דנוטל הגזלן כל הפטום הוא משום תקנתא דמדינא לא הוי אלא כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דלא משלם לו אלא שכרו ורק שהיש"ש כ' דגם בנתפטמה ממילא ג"כ הדין כן יעוש"ה ושיטת הרא"ש והטור לא כן הוא אבל עיקר הסברא דהתקנה הי' על השבח היותר על ההוצאה הוא כמ"ש ונהנתי שכוונתי ג"כ בזה:

ב והנה בש"ע (סי' שפ"ב ס"ד) כ' המחבר דין זה הגוזל והשביח ומכר או הוריש לפני יאוש מה שהשביח מכר וקנה הלוקח או יורש את השבח ונוטל דמי השבח מנגזל וחוזר הנגזל ונוטל דמי השבח מהגזלן שהרי לא נתייאש וכן אם השביח הלוקח או היורש נוטל השבח מהנגזל והוא לשון הרמב"ם ז"ל וכ' הסמ"ע בסק"י וז"ל בע"ש כתב דבזה דהשביחו יורש או הלוקח אין הנגזל חוזר על הגזלן שהרי לא הושבחה בידו עכ"ל וכ' הסמ"ע ולא ידעתי טעם נכון לחלק ביניהן דהרי כאן בשבח שהושבח מאלי' מיירי וכמ"ש בסמוך (ס"ט) ויכול הנגזל לומר לולי שגזלתני גם בביתי הי' נשבח ונהי דתקינו רבנן לשלם להלוקח והיורש השבח הגזלן עכ"פ צריך להחזיר כאלו הי' נשבח ביד הגזלן כו' ע"ש מ"ש בזה. והנה מפרש הסמ"ע ז"ל דהאי מימרא דרבא דגזל והשביח ומכר וכל הסוגי' איירי בהושבח מאלי' וא"כ ליכא כלל הוצאה ג"כ וכבר הבאתי לעיל דברי השמ"ק בשם הראב"ד דמפרש דמיירי ע"כ שהשביחה בידים וע"י הוצאות וכמש"ל וא"כ שפיר מחלק הע"ש בזה וגם סידור הלשון של הרמב"ם והמחבר מורה ג"כ כדברי הע"ש הנ"ל וי"ל בזה:

והנראה דמה דוחקי' דהסמ"ע דמפרש דמיירי זה בהושבח ממילא ולא ע"י הוצאה נלע"ד דקשי' לי' דברי הרמב"ם ז"ל אהדדי שהרי שם (בפ"ב ה"ד) כתב הרמב"ם דין זה דהגוזל והשביח ומכר וסובר הרמב"ם דהלוקח קנה השבח והנגזל צריך לשלם להלוקח דמי השבח ואח"כ חוזר הנגזל וגובה זה מן הגזלן וא"כ מכ"ש אם השבח הוא עדיין ביד הגזלן דפשיטא דגובה הנגזל השבח הזה ואינו משלם להגזלן דמי השבח ואלו לקמן באותו פרק (ה"ט) כ' במד"א בשבח הבא מאליו כגון גיזות וולדות אבל אם היתה כחושה ופטמה אפילו לפני יאוש נוטל מן הנגזל שבח הפטום וכל כיוצא בו שהי' בו הוצאה עכ"ל אלמא דהנגזל צריך לשלם השבח להגזלן וא"כ נראין כסותרין וע"כ סובר הסמ"ע דהרמב"ם מפרש דהאי דינא (דה"ד) בגזל והשביח מיירי בהושבח מאליו דהגזלן בעצמו לא זכה בהשבח ורק הלוקח והיורש זוכין בהשבח ומש"ה צריך הנגזל לשלם להם דמי השבח אבל הנגזל חוזר וגובה דמי השבח מן הגזלן וכ"כ ג"כ הה"מ ז"ל בדין זה הלך הרב לשיטתו דקודם יאוש אין לגזלן דבר ומפני כך כתב וחוזר הנגזל ונוטל דמי השבח מן הגזלן כו' ע"ש אבל לקמן (בה"ט) מיירי שהשביח ע"י הוצאה שכ"כ שם בפירוש כן וא"כ מש"ה זכה הגזלן בהשבח וטעם החילוק בזה דבשלמא כי הושבח ממילא א"כ הנגזל אומר גם כי הי' אצלי ג"כ הי' מושבח כן אבל בהשביח ע"י הוצאה זכה הגזלן בהשבח הזה והיינו בכל השבח אף מה ששוה השבח יותר על ההוצאה דבכדי הוצאה פשיטא. כנלע"ד בטעמו של הסמ"ע שמפרש דהא דגזל והשביח ומכר מיירי בשבחא דממילא. ועיין בה"ה שם על הא דוכן אם השבית לוקח מ"ש לפרש לשיטת הרמב"ם הלשון מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ע"ש דמפורש ג"כ כדברי הסמ"ע ומוכרח לומר כן בדברי הרמב"ם ז"ל והוא דלא כהראב"ד המובא בשמ"ק שהבאתי לעיל דמפרש דהאי דרבא מיירי בשבח שע"י הוצאה, והנה להסביר החילוק שבין בא השבח ע"י הוצאה לבין נשבח ממילא נלע"ד והוא דניהא דמיירי לפני יאוש מ"מ בשבח הבא ע"י הוצאה לענין השבח הוה כמו לאחר יאוש דהא לא ידע הנגזל שהגזלן אי הלוקח יוציאו הוצאות להשביח ומש"ה קנה הגזלן כל השבח אפילו מה שיתר על ההוצאה אבל בשבח דממילא זה הוי ממש בלא יאוש שהרי לא נתייאש הנגזל גם מן השבח דממילא וז"נ לע"ד:

[כא]

(א) שם תוד"ה כל זכות שתבא אע"ג דבפ"ק דב"מ (דף ט"ו) משמע דאפילו לרב דאמר יש לו שבח בשלא הכיר בה שאינה שלו ולקחה היינו מגזלן אבל נגזל לא יהיב שבח היינו בקרקע שאינה נגזלת דגזלן גופי' ל"ל שבח אבל הכא במטלטלין שיש שבח לגזלן מפני תקנת השבים גם ללוקח ממנו יש לו שבח עכ"ל. והרי שיטת התוס' דכל סוגי' איירי דיקא במטלטלי אבל לא במקרקע. וכ"כ בשמ"ק בר"ה אמר רבא וז"ל ושמעינן מינה דרבא במטלטלין קא מיירי דבני גזילה נינהו וכי אית לי' לגזלן שבחא מפני תקנת השבים הוא דאית לי' כי' הרמ"ה ז"ל בפירושיו עכ"ל ושמעינן מזה דבקרקע אין שים זכות לא להגזלן ולא להלוקח בהשבח שהוא יותר על ההוצאה ובמטלטלי מיירי והיינו ע"כ דוקא בשבח שבא ע"י ההוצאה דומיא דאם נפרש דמיירי בקרקע היינו מפרשים בשבח שע"י הוצאה וה"ה במטלטלי מיירי ג"כ בשבח שע"י הוצאה והוא דלא כשיטת הרמב"ם (בפ"ב מהל' גזילה ה"ד וה"ו ע"ש). ואולי יש לפרש גם לשיטת הרמ"ה הנ"ל דמיירי גם כן בשבח שנשבח מאליו ולא נודע לי פי' דברי הרמ"ה אי מיירי דוקא בשבח שע"י הוצאה או גם בשבח שנשבח מאליו. ועוד שם בשמ"ק כ' בשם הרב ר' יהונתן ז"ל ג"כ דמיירי דוקא במטלטלי ולא בקרקע דבקרקע הא קיי"ל דקרקע אינה נגזלת ובין השביח גזלן ובין השביח הלוקח כולה היא של הנגזל ומיירי דיקא בשבחא דממילא דאלו בשבח דבידים לא אצטריך דמצי למימר לי' אנא מפטימנא ואת שקלית כו' ע"ש. ולכאורה י"ל דהא נוכל לומר דקאי על שבחא דבידים ורק דאשמיעינן דלא שמין לו כאריס רק דכל השבח הוא שלו וזהו דאשמועינן רבא. אם לא שנימא דבמטלטלין לא שייך לומר דשמין לו כאריס והרבה י"ל בזה. אבל עכ"פ גם הר"י מפרש ג"כ דמיירי רק במטלטלי אבל לא בקרקע וכ"כ עוד בשמ"ק בד"ה בעי רבא בשם הרב המאירי ז"ל ע"ש. ועוד הביא השמ"ק שם פי' הראב"ד ותורף הדברים הוא דג"כ מיירי רק במטלטלי ולא נוכל לפרש דמיירי בקרקע דאלו בקרקע הכל לנגזל הוי וסליק לי' בלא דמים ע"ש ועיין בחו"מ (סי' ש"ס ס"א) דפסק הרמ"א דלא עשו תקנת השבים בקרקע וי"ל דהוא כעין שיטות הללו. אולם עיין ברי"ף ז"ל במס' ב"מ פ"ק בהא דהכיר בה שאינה שלו ובמלחמות שם הביא בשם הגאון ובשם הר"ח ז"ל וכתב שכן הוא ג"כ דעת הרי"ף ז"ל דמיירי האי סוגי' בקרקע יעוש"ה והרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהל' גזילה ה"ד וה"ו) כתב סתמא ולא ביאר כלל אם מיירי בקרקע או במטלטלי ירק ממ"ש הרמב"ם (בפ"ט מהל' גזילה ה"ח) מבואר דסובר דדין זה הוא דיקא במטלטלי אבל לא בקרקע ודברי הרמב"ם הללו יובא לקמן. יעיין בפ"י כאן הביא דברי הרמב"ן במלחמות הנ"ל שכ"כ בשם הר"ח והגאון ז"ל וע"ש מ"ש ביה:

(ב) והנה לשיטות הראשונים ז"ל דמיירי בקרקע אינו מובן כלל מכח קושי' הראשונים המובאים בשמ"ק כאן שהבאתי דהא קרקע אינה נגזלת. אילם פי' הדברים מצאתי בתירי"ד על ב"ק בפרקין בסוגיין לעיל (על דף צ"ה) בד"ה דקנסי' לי' האריך שם למאוד וכ' שם דבר חדש וז"ל ונ"ל לתרץ דאע"ג דאמרינן קרקע אינה נגזלת וכי אשבח גזלן ברשותא דמרא אשבח ואתי נגזל וטריף מיני' ארעא ושבחא אם קדם הגזלן ומכר השדה מושבחת קנה ליקח השבח ואין הנגזל יכול להוציאו מידו ואעפ"י שהגזלן לא קנאי הלוקח קנאו ונהי דגוף השדה אינו יכול לעכב דקרקע אינה נגזלת אבל שבח קני מידי דהוי אמטלטלין דקיי"ל יאוש כדי ל"ק ואע"ג דאיהי ל"ק אם מוכרם ולוקח קנאם ביאוש יש"ר ואין דרכו של נגזל על הלוקח ולא אמרינן מידי דאיהו ל"ק לא מצי לאקניי לאחרים ה"נ בשבח הקרקע אע"ג דאיהו הגזלן לא מצי למקניי' מקני לי' ללוקח י"ה שאמר רבא בהלכתן דלקמן גזל והשביח ימכר כי' וכפי שפרשוהו ר"ח ושאר המפרשים דבקרקע מיירי לא כפתרין המירה שפי' דבשבח מטלטלין קא מיירי ואליבא דר"ש כו' עד דשאני די ליקח מדין גזלן כי היכי דשני בינייהו בגוף המטלטלין הגזלן ל"ק והלוקח קני ה"נ שני בינייהו בשבח הקרקע דהגזלן ל"ק והלוקח קני כו' והקשה שם מהא דב"מ בהאי דהכיר בה שא"ש ולקחה כו' ותי' ב' תירוצים התי' הא' דרב ושמואל שם ס"ל דהלוקח ג"כ ל"ק השבח ורבא סובר דהלוקח קני השבח ועוד תי' דהא דהלוקח קני השבח הוא דוקא שבתא דאשבח ביד הגזלן ימכרו דאיכא יאוש וש"ר ההוא ודאי דלוקח ולא מצי נגזל למטרפי' זהו תורף הדברים הנחמדים לפרש הטעם הזה. והנה מ"ש רבינו הקדמון י"ל דכי אשבת הגזלן איכא יאוש וש"ר לכאורה אינו מובן דמה יאוש שייכא בזה הלא הוי קרקע ולא שייכא גבי' יאוש. אם לא שנימא דקאי על השבח והפירות דיכיל ליטלם מן הקרקע ושייך יאוש גבייהו. והנה לפי דברי הנ"ל איני מובן מה דקאמר הש"ס מה מכר ראשין לשני כל זכות שתבא לידי הלא הגזלן לא הי' לו שום זכות כלל בהשבח הזה אם הי' נשבח אצלו ואיך שייך לומר מה מכר ראשין כו'. אילם נצטרך לומר בזה דסובר התורי"ד כפירושי של ה"ה [בפ"ב מגזילה ה"ד שם] לפי שיטת הרמב"ם שכ' ולדעת רבינו כשם שאם השביח גזלן ואח"כ מכר השבח של לוקח כך כשמכר בתחילה ואח"כ השביח ליקח השבח של לוקח עכ"ל וה"נ יפרש התורי"ד כן:

אולם מה שאיני מבין כלל במ"ש התור"ד בתי' השני א"נ י"ל דהתם מיירי בשבח שהשביח ליקח דההוא ודאי טריף לי' נגזל דכיון דל"ק לוקח קרקע כי אשבח קרקע ברשותא דנגזל מירה אשבח אבל בשבח שהשביח גזלן ומכרו דאיכא יאוש התם יש"ר ההיא היי דלוקח ולא מצי נגזל למטרפי' עכ"ל. והלא הכא מסקינן בש"ס דגם השביח לוקח זכה בהשבח. ולאחר העיון היטב נלע"ד דכוונת התורי"ד היא דהקשה תחילה מהא דב"מ בסוגיא דהכיר בה על סוגי' דידן יתי' בתי' הא' דסוגי' דב"מ סובר דכמי דל"ק הקרקע גופי' ה"ה דל"ק השבח ג"כ ורבא סובר דאף דל"ק הקרקע אבל השבח קנה בין השביחו הגזלן ימכרו יבין השביחו הלוקח והתי' הב' הוא דסוגיא דב"מ סובר דבהשביח הגזלן ימכר קנה הלוקח השבח ומשים דאיכא יאוש וש"ר ורק הסוגיא קאי שם להיכא דאשבח לוקח היא דל"ק הלוקח השבח הואיל דליכא ש"ר ורבא סובר דגם כי אשבח לוקח ג"כ קנה הלוקח השבח משום דמה מכר ראשון לשני כו' דהא אלו הי' אשבח הגזלן ומכרו קנה הלוקח השבח ה"ה דכי אשבח לוקח ג"כ יכה הלוקח בהשבח. כנלע"ד לפרש דברי התורי"ר והמדקדק היטב בלשונו הטהור יראה שכוונתו היא כן:

ג והרמב"ם (בפ"ט מהל' גדלה ה"ח) הגוזל שדה ומכרה ואכל הלוקח פירותי' מחשבין עליו כל הפירות שאכל ומשלם לבעל השרה וחוזר וגובה אותן מן הגזלן כי' וכ' ה"ה הנראה מלשון זה הוא שמה שאכל באותם שנים שהחזיק בהם כסבור שהן שלו כיון שאחר מיכן נמצא שאינו שלו היא משלם כל הפירות שאכל אעפ"י שהגזלן גזלה ריקנית ומ"מ ניתן לו הוצאתו ז"הו לאכילת פירות ששנינו בפ' הניזקין (דף מ"ח) ואינו נראה כן מלשין רש"י ז"ל שכן פי' שם לאכילת פירות הגוזל שדה ומכרה לאתר זרעה וצמחה ועשתה פירות ובא הנגזל וגבאה עם פירותי' מן הלוקח משמע שאם אכל כבר הפירות שאינו משלם אבל כשהם בעין בקרקע נוטלם נג"ל ינותן הוצאה והכין משמע קצת באוקימתא קמייתא בפ"ק דב"מ (דף י"ד ע"ב) כו' ואם כדברי רבינו לימא כגון שגזל שדה וכו' ואכל פירות ומ"מ דבריו עיקר כדמוכח פ' הגו"ל (דף צז') גבי התוקף בעבדו של חבירי יעשה בי מלאכה פטיר ואס"ר עבדא כמקרקע אמאי פטיר כי' וכן פירשו בתוס' אע"ג דנחית לי' בתורת גזלנות וכתיב [מלכים ב' ח' פ' י'] השיב את כל אשר לה ואת כל תבואת השרה מיום עזבה את הארץ יעד עתה ומבואר פ' חזקת הדרא ארעא והדרא פירי כשמחזיקין איתי שאכלה בגזל וכן ההיא דהדר בחצר חבירו שנתבאר פ"ג אפילו נחית לה בתורת גזלנותא עכ"ל וכ"פ בש"ע חו"מ סי' שע"ג ס"ב. ולא יכולתי להבין לע"ד דברי ה"ה בזה שהרי מכל הני ראיות שהביא ה"ה הוא דיקא לענין שהגזלן ליפי' מחייב להחזיר הפירות שאכל אבל מנ"ל חיה שהלוקח לא זכה בהפירות שכבר אכל ורש"י בגיטין שם כ' דיקא על הלוקח דדוקא אם הפירות הם מחוברין עדיין היא דטרפם הנגזל אבל אם כבר אכל הלוקח הפירות א"ל לשלם ולשיטת התורי"ד אף אם הפירות הם בעיר ג"כ אינו יכיל לטורפם בלא דמים מן הלוקח ועיין לקמן בפרקין [אוכ"ז אק"א] מ"ש עוד בזה והנה לשיטת התורי"ד הנ"ל י"ל מה יפרש בהא דקתני לאכילת פירות. מיהא לפמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות שם בפ"ק דב"מ א"ש זה. והנה המעיין ברמב"ן שם יראה ג"כ דכ"ז הוא לר' יהודה והוא מטעם תקנה מה שזכה הלוקח בהפירות והיינו מטעם תקנת השבים ג"כ ע"ש. והנה לפ"ז נוכל לומר דהראי' שהביא ה"ה מקרא דמלכים דל"ק הלוקח הפירות שכבר אכל התם שאני דעוד לא נתקנה האי תקנה דתיקנו חכמים זה מפני תקנת השבים. ועוד אולי י"ל דהתם לא הי' מן הדין ורק מדינא דמלכותא שהמלך צוה כן. או אולי י"ל דהמלך צוה להסריס שישיב לה הכל גם הפירות אבל לא דזה שאכל הפירות ישלם ורק המלך יתן לה זה מאוצרו. מיהא לפמש"ל יש חילוק בין הגזלן שאכל הפירות ובין הלוקח מגזלן שאכל הפירות וכמש"ל. אולם במ"ש הרלב"ג ואולם מהבית לא צוה לתת לה שכירות וזאת קצת ראי' שהדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו חייב להעלות לו שכר עכ"ל משמע שזה הי' פסק עפ"י ר"ת וי"ל בזה וכבר העירותי בזה במק"א:

ד ועיין במסכת ב"מ (דף י"ד ע"ב) ברש"י ד"ה בגוזל ונגזל וכגון שגזלה עם פירותי' ומכרה א"נ גזלה בלא פירות ומכרה לאחר ועשה בו פירות וטוען נגזל ארעאי אשבח ומיהו היציאה שהוציא הלוקח ישלם לו הנגזל כו' עכ"ל. וכ"כ שם בתוד"ה ויש לו שבח עייש"ה וכ"כ התוס' בב"ב (דף מ"ו ע"ב) בד"ה הא עייש"ה והוא כשיטת הרמב"ם (בפ"ט מהל' גזילה) וש"ע סי' (שע"ג ס"ב) הנ"ל. אולם בשמ"ק ב"ב שם בד"ה הא כתב בשם הרשב"א ז"ל ותמיהה כי איכא פירא בארעא ועדיין לא נטל למה לא יעיד ולמה יטול הנגזל חלק האריס מן הפירות והא ארעא לאריסי קיימי ונותן הוא ליה כשאר אריסין. ועוד דאם איתא אפילו ליכא פירא בארעא ולא טרח בה האריס כלום בשנה זו למה יעיד והרי הוא מעמידו בדין על הפירות שאכל בשנים שעברו כו' עד ומדקאמר הא דאית לי' הא דלית לי' השתא משמע דה"ק אית לי' פירי בארעא ועדיין צריכין לקרקע לא יעיד שאם יסתלק הוא לא יטול אלא לפי שבחו ולפי מה שיצטרך הנגזל לתת לאריס אחר עד שעת גמר פירות ולא ליפסיד וכענין שאמרו בפ' המקבל בשתלא דמסתלק אבל אי לית לי' פירי בארעא יעיד דמעתה אין לו שום הפסד האריס אם תצא מתחת יד ראובן ותשיב ליד שמעון עכ"ל הרשב"א ז"ל. והרי מבואר דהרשב"א ז"ל סובר דא"צ הלוקח לשלם להנגזל הפירות שאכל דהרי האריס לענין שיטול חלקו בפירות למחצה ולשליש ולרביע מיחשב בזה כלוקח ואף שחלק האריס בפירות של השדה הוא יותר מכדי היציאה:

ועיי"ש עוד בשמ"ק מ"ש בשם עליות דר"י מ"ש בשם הי"מ דהא דאמר הש"ס דהא דלית לי' פירי בארעא היינו שלא אכל מעודו הפירות כלל והקשה מלשון הגמ' ומתרץ שם עייש"ה אבל עכ"פ לדינא נראה דסובר דהלוקח צריך לשלם להנגזל הפירות שאכל עייש"ה מיהא שיטת הרשב"א ז"ל הוא שיטה חדשה ונוטים דבריו לשיטת התורי"ד הנ"ל שהבאתי לעיל ועפ"י סברת התורי"ד וכפי שבארתי דבריו עולים ג"כ דברי הרשב"א כן והם נוטים כשיטת הראשונים הרי"ף והגאון והר"ח במלחמות שם בב"מ שהבאתים לעיל ובש"ע סי' שע"ג איפסיק להלכה כשיטת הרמב"ם ורש"י ותוס' הנ"ל וי"ל בזה:

ה והנה לפי שיטה הנ"ל דהפירות שגדלו ברשות הגזלן וברשות הלוקח הם של הלוקח הי' מובן לי מה שי"ל לכאו' בהא דמס' סוכה (דף למ"ד) דא"ל ר"ה להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מכותים לא תגזיי אתון כו' דלמה לא הזהיר להו על אתרוג ג"כ. אילם לפי האמור א"ש כי החשש דסתם כותים גילו ארעתא מישראל נינהו ע"כ הי' החשש שמא נגזלה הקרקע הלזו פ"א מישראל זה זמן רב דהא לא נוכל לחוש שמא עתה גילה דהא לא שמעני כלל וגם כי הכותי הזה הוא מוחזק בהקרקע זמן רב וא"כ על האתרוג שגדל עכשיו אין חשש כי הלוקח זכה בהפירות ואף דזה שזכה הוא רק מדרבנן הלא לא הוי בבירור גזל ורק ספיקא וא"כ הואיל דיכה הלוקח בהפירות שגדלו ביד הגזלן או ביד הלוקח יהי' הזכי' מדרבנן מ"מ תו לא חיישינן דילמא הוה הקרקע גזל ומש"ה לא הזהיר להי רק על ההדס שהוא ענף ויוכל להיות שזה הענף הי' עדיין ביד הנגזל ומש"ה חש לה. כנלע"ד ליישב דקדוק זה לשיטה הנ"ל מיהא להחולקים י"ל למה נקיט דיקא אסא:

ואולי נוכל לומר עוד יותר בזה דלשיטת התורי"ד הנ"ל דהלוקח זכה בהפירות שהושבחו ביד הגזלן או ביד הלוקח א"כ קשה מהא דאוונכרי שהרי גדל זה ביד הגזלן וכשמכר הפירות להלוקח אף כי לא מכר לו הקרקע ג"כ היל"ל דזכה הלוקח בהפירות שהרי על הפירות יש ש"ר ויאוש כי השבח הוא בא ליד אחר דהיינו ליד הלוקח. הגם כי יש לחלק ולומר דוקא כי מכר לו הקרקע ג"כ אי זכה הלוקח בהפירות אבל לא אם מכר לו הפירות בלחוד. אולם לפי סברת התורי"ד דאיכא יאוש וש"ר א"כ כי מכר לו הפירות בלחוד ג"כ הוי יאוש וש"ר. ולאחר העיון היטב יש סברא לומר דבכה"ג עדיף יותר והוי כ"ש דזכה הלוקח בהפירות. אולם י"ל דר"ה בסוכה שם ס"ל כההוא סוגי' דב"מ (דף י"ד) לפ"ד התורי"ד דס"ל דהלוקח לא זכה ג"כ בהפירות ורבא בסוגיין חולק בזה וכמבואר בדבריו שהבאתי לעיל. ולפ"ז הי' אפשר לומר דמש"ה השמיטו הרי"ף והרא"ש לההוא דינא דאוונכרי משום דס"ל להרי"ף דהלוקח זכה בהפירות וא"כ אף אם יקצץ הלוקח בעצמו ג"כ מותר דהא הלוקח זכה בהפירות אף שלא קנה גוף הקרקע ג"כ וכמש"ל. אולם הרמב"ם שהשמיטו לא נוכל לתרץ כן וכמש"ל:

[כב]

שם בעי רבא השביח עכו"ם מהו א"ל כו' תיקו. וכ' הטור (בסי' שס"ב) מכרה הגזלן לעכו"ם אעפ"י שהעכו"ם השביחה השבח לבעלים ואם מכרה העכו"ם לישראל אחר שהשביחה מבעי' אם אותו השבח של נגזל או לא ולא איפשטא לפיכך אין מוציאין מיד הלוקח ואי תפיס נגזל לא מפקינן מיני' וכ' הב"י עלה כ"כ הרמב"ם (בפ"ב) מהל' גזילה ופשוט הוא שכן דין כל ספק בממון וכ"פ המחבר בש"ע שם (ס"ו) ועיין בסמ"ע (ס"ק י"ג) וז"ל וכ"כ הרא"ש והטור ובדרישה כתבתי דאף דבספיקא ס"ל דלא מהני תפיסה מ"מ בספיקא דתלמודא מודים דמהני בי' תפיסה והש"כ (בסק"ג) כ' עלה דהרא"ש לא כ' כלל זה ורק הטור העתיק לשון הרמב"ם דסובר דמהני תפיסה והטור סמך עצמו אמ"ש לקמן (בסי' שפ"ח וש"צ) וחילוקו של הסמ"ע בין ספיקא דתלמודא לספק אחר דחה ג"כ הש"כ ועיי"ש מ"ש בשם היש"ש:

ובילדותי ישבתי דברי הרא"ש בב"מ בפ' הפועלים (דף צ"א ע"ב) גבי איבעי' דעושה בגפן זה מהו שיאכל בגפן אחר דכתב הרא"ש שם (בסי' יו"ד) ולא איפשטא הלכך לא אכיל ואי אכיל לא מפקינן מיני' ולא מנכי לי' מאגרי' דהיינו אפיקי כדאמר לעיל [פ"ה סי' ט"ז] גבי משכנתא עכ"ל. והקשו המפרשים דהא הרא"ש פוסק גבי איבעי' דלא איפשטא דלא מהני תפיסה והאריך הת"כ בזה וגם האו"ת והקצה"ח בקה"ס האריכו בזה. ואמרתי לתרץ זה דהנה הא דסובר הרא"ש דלא מהני תפיסה הי' נוכל לומר משום דאית לי' חזקת מ"ק אבל היכא דל"ל חזקת מ"ק י"ל דמהני תפיסה גם לשיטת הרא"ש [ואולי זה הוא סברת הסמ"ע דסובר דבספיקא דתלמודא מהני תפיסה וכסברת המלמ"ל (בפ"ב) מטו"צ דבשביל החזקה לא ישתנה הדין והש"כ (בסי' שס"ב) דחולק על הסמ"ע אולי לא ס"ל האי סברא שכ' המלמ"ל וי"ל בזה] וה"נ ל"ל לבעה"ב חזקת מ"ק ודמיירי כגון ששכרו לעשות בכל הכרם וכשהוא עובד בגפן זה הי' יכול לעשות בגפן האחר מזה שאוכל ממנו וא"כ הי' הפועל יכול בודאי לאכול ממנו מן הדין וא"כ מיקרי תו דל"ל להבעה"ב חזקת מ"ק ומש"ה מהני תפיסה וא"ש ג"כ הא דמשכנתא שהביא הרא"ש שם. והוספתי עוד לומר דאם להתופס מסייע חזקת מ"ק ג"כ מודה הרא"ש דמהני תפיסה וישבתי בזה דברי הטור (בסי' שס"ב) הנ"ל משום דאית לי' להנגזל חזקת מ"ק ומש"ה מהני תפיסה ע"כ מהרשום אצלי מכבר:

וכעת נלע"ד להוסיף עוד בזה ולומר דבשלמא היכא דאנו דנין על הדבר החפץ גופי' אם החפץ הוא של זה או של זה בזה הוא דסובר הרא"ש דלא מהני תפיסה משא"כ היכא שאין הספק על גוף החפץ בזה י"ל דסובר הרא"ש ג"כ דמהני תפיסה ומש"ה שם בפועל שאכל מגפן אחר דתו אין דנין על החפץ רק על הממון אם הפועל חייב לשלם אמרינן דהרי כבר תפס הפועל והבעה"ב בא להוציא מן הפועל אינו יכול וכסברת הרא"ש דלא יכול לנכי לי' מאגר'. וא"כ ה"ה הכא שהרי אנו דנין על השבח שהשביח על החפץ והלא החפץ צריך הלוקח בודאי להחזיר ורק שאנו דנין אם צריך הנג"ל לשלם להלוקח מה שהשבח שוה יותר על ההוצאה וא"כ הרי הלוקח מוחזק ואינו צריך להחזיר החפץ להנגזל עד שישלם לו כל השבח אבל אם כבר תפס הנגזל החפץ והלוקח תבעו ממון דמי השבח בזה מיקרי בודאי הנגזל מוחזק ומהני שפיר תפיסתו שתפס לגוף החפץ שהרי על גוף החפץ בודאי כדין מחזיק שהרי גוף החפץ בודאי. הוא שלו. ועדיין צריך לעיין אם לא יקשה על כל הנ"ל מכל המקומות שפסק הרא"ש דלא מהני תפיסה וכעת אין הזמן מסכים עמדי לעיין בזה ודו"ק:

[כג]

שם בתוד"ה נחלקה התיומת מצא ר"י בתשובת הגאונים ניטלה התיומת אותו הוצא העליון בראש הלולב כו' עד ועוד אור"י דיש מפרשים שכל עלי הלולב כפולין כל אחד לשנים ויש בראש הלולב בסוף השדרה ב' עלין יוצאין ממנה שכל אחד כפול לשנים כו'. והנה לכאורה אינו מוכן ההפרש שבין פי' מ"ש בתשו' הגאונים שמצא ר"י לבין היש מפרשים שאור"י בשמם אח"כ ועיינתי היטב בזה וראיתי כי הב"י באו"ח (סי' חרמ"ה) מפרש החילוק שבין שני הפירושים הללו והט"ז בסי' (תרמ"ה סק"ד) הביא דברי הב"י ג"כ והט"ז פירש פ' אחר והנה כפי שהביא הט"ז בשם הב"י הוה שלשני השיטות הללו היינו שהשדרה כלה בשני הוצין ועיקר החילוק דלפי' הגאונים צריך שיהיו דבוקים כולם ולי"א א"צ דבוק כי אם בשדרה עכ"ל. ולפ"ד הט"ז בדברי הב"י אינו מובן מ"ש לשיטת הגאונים דצריך שיהיו דבוקים כולם מה כוונתו ז"ל בזה שיהיו כולם דבוקים אם קאי על שאר העלים הלא משמע דעיקר קאי על השדרה והיינו על העלין שבשדרה וא"כ מה זה שכ' שיהיו כולם דבוקים. ולעד"נ דלפי אשר עיינתי היטב בדברי הב"י מ"ש לפרש החילוק בזה הוא דלהגאונים צריך שיהיו השני הוצין הללו שהם בגובהו של השדרה אשר בכל אחד מההוצין יש בו שני עלין פרודים ומחוברין בגב כמו שיש לשאר העלין צריך שיהיו אלו שני ההוצין מחוברין ממש שלא יהי' ניכר בגבן שום הפרש כלל ומצד השני דהיינו להצד שהעלין נפרדין שם לא בעינן שום דיבוק כלל ויוכל להיות שם ארבעה עלין [אשר לפי הבנת הט"ז בדברי הב"י נראה לכאורה דגם מצד השני יהי' השני עלין האמצעין מחוברין ולא יהיו רק ג' עלין מצד השני והיינו ששני העלין האמצעין יהיו מחוברין כאחד ואז לא יהי' רק תו שלשה עלין מצד השני ולע"ד יוכל להיות מצד השני ד' עלין ולא בעינן כלל שיהיו שם מחוברין וי"ל בזה] אבל הגב צריך שיהי' מחובר ממש ולא יהי' ניכר כלל כי היו שני הוצין וזהו שדקדק הב"י וכ' ולפי מה שמצא ר"י בתשובת הגאונים צריך השני הוצין אלו שיהיו דבוקין ממש בלי שום פירוד כאלו הם גוף אחד כו' והוא כמו שפירשתי בדבריו ולשיטת הי"מ שכ' הר"י א"צ שיהיו דבוקין אלו השני הוצין בהגב שלהן עד שלא יהי' ניכר שהיו שנים ונתחברו ורק שלא יהיו נפרדין ויהיו סמוכין זל"ז וכן מורה לשון הב"י ג"כ בזה יעוש"ה והרבה י"ל עוד בזה:

[כד]

שם ההוא גברא דגזל פדנא דתורא מחברי' אזל כרב בהו כרבא כו'. כ' בשמ"ק בר"ה כרב וז"ל כ' הרי"ף ז"ל ועוד דגרסינן בפ' נגמר הדין תניא אראב"י שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מה"ת ולא לעבור על ד"ת אלא כו' כלומר עובר על עשה ועל ל"ת שניתק לעשה דאע"ג דלאו בר מלקות הוא מה"ת מלקינן לי' שהרי עובר על ד"ת ממש כו' הר"ר יהונתן ז"ל עכ"ל. והנה דבר גדול משמיענו רבינו ז"ל כאן דבעובר על לאו הניתק לעשה מלקינן לי' משום דעובר על ד"ת וע"כ לאו היינו מלקות דאורייתא ממש ורק הוא מדרבנן מה שמלקינן לי'. ועיין בשושנת העמקים (כלל ט') וז"ל ולאו הניתק לעשה צ"ע אי לקי מכות מרדות כיון שלא הי' דעתו לקיים העשה בשעה שעבר על הלאו יעוש"ה. מיהא י"ל דאמאי לוקין נימא דיכפוהו לקיים העשה כדי לנתק הלאו וכן אם העובר על העשה ג"כ נטף אותו לקיים העשה ועיין מלמ"ל (פ"ג) מהל' עבדים (הי"ד) הביא תשו' הרשב"א (סי' אשמ"ה) דאין כופין על השבת העבוט משום דהוי מ"ע שמתן שכרה בצדה משמע דהיכא דלא הוי מתן שכרה בצדה כופין על לאו הניתק לעשה לקיים העשה והארכתי בענין זה במס' ב"מ (דף ס"א ע"ב). אם לא שנימא דמיירי שכבר עבר ואי אפשר לו עוד לקיים העשה דאז לוקין מ"מ ואולי י"ל דיש חילוק בין זה דנכפוהו לקיים העשה לבין אי לוקה מ"מ דזה לא מיקרי כפיי' לקיים העשה יעיין בפתחי שערים לחותני הגאון מו"ה ישכר ז"ל על ב"מ (ח"ב) במהדו"ב (על דף קי"ג) מ"ש שם בענין זה:

[כה]

א שם א"ל מר קשישא ברי' דר"ח לר"א הכי קאמרי משמי' דר' יוחנן אפילו גנב טלה ונעשה איל כו' נעשה שינוי בידו וקנאו כו' א"ל לאי אמינא לך לא תחליף גברי ההוא משמי' דר"א איתמר. וכתב בשמ"ק בד"ה א"ל כ' ר"ח לא באה זאת השמועה אלא להודיע כמה היו זהירין להגיד השמועה מפי הקבלה מרבותי וכי כל דבריהם אינן אלא בקבלה ברורה ממי שראוי לקבל שמועה מפיו הרשב"א ז"ל עכ"ל. ולע"ד לולא דמסתפינא הי' נ"ל להוסיף בה כוונה עמוקה ובהקדם לכאורה י"ל מה זה הלשון אפילו גנב טלה כו' דקאמר דמה רבותא הוא זה הא דגנב טלה יותר מגזל בהמה והזקינה. ולכאורה י"ל להיפוך דגזל בהמה והזקינה הוא יותר רבותא מגזל טלה ונעשה איל שהרי ביש"ש בפ"ק דב"ק (סי' כ"ט) שר"ל בדברי הרמב"ם דסובר דשינוי השבור לא נקרא שינוי ממש מדאורייתא אלא מכח תקנת הבעלים יכולין הבעלים לומר שאינם רוצים בכלי השבור רק שהגזלן יקח לו הכלי השבור וישלם כל דמי הכלי ואח"כ הקשה ע"ז מהא דר"פ הגוזל ע"ש אבל עכ"פ איכא סברא יותר לומר דגנב טלה ונעשה איל מיחשב יותר שינוי גמור מגזל בהמה והזקינה ומכ"ש לפמ"ש בעזה"י לעיל בפ"ק (על דף י"א ע"א) [אומ"א אק"ה] ועוד בכמ"ד דשינוי השבור דהיינו שינוי המקלקל לא מיחשב שינוי לקנות ובארתי הא דגזל בהמה והזקינה דמשלם כשעת הגדלה הוא רק מטעם קנס דרבנן וא"כ פשיטא דאינו מובן כ"כ לשון אפילו גנב טלה ונעשה איל דקאמר הש"ס בזה:

והי' נלע"ד לומר עפ"י מש"ל על (דף ס"ה ע"ב) [אוכ"א] בהא דסובר ר' אלעא דגנב טלה ונעשה איל נעשה שיטי בידו וקנאו כו' ור"ח פליג בזה על ר"א וכתבתי דטעם פלוגתתן בזה הוא דר"א סובר דהואיל דאית לן תרי קראי דילפינן מינייהו דשינוי קונה חד קרא דאשר גזל דדרשינן כעין שגזל יחזיר וחד קרא דהם דדרשינן ולא שינוייהם א"כ אמרינן דשינוי דממילא ג"כ מיחשב שינוי ד"ת ואמרינן דחד קרא אתא לשינוי בידים וחד לשינוי דממילא ורבי חנינא סובר דמקרא דאשר גזל דרשינן דמ"מ יחזיר ולית לן אלא חד קרא דהם דדרשינן מיני' ולא שינוייהם והיינו דסובר כרב חסדא ור"י דקרא דאשר גזל דרשינן דמ"מ יחזיר וא"כ הואיל דל"ל אלא חד קרא דשינוי קונה ומוקמינן לקרא דהם דדרשינן ולא שינוייהם דוקא לשינוי בידים אבל שינוי דממילא אמרינן דלא הוי שינוי מה"ת והא דגזל בהמה והזקינה דמשלם כשעת הגזילה הוא רק חיובא דרבנן דאמרו דשינוי דממילא ג"כ מיחשב שינוי אולם דוקא היכא דהוא לגריעותא לגזלן אמרינן דקני בשינוי דממילא אבל לא היכא דהוא לטיבותא להגזלן ומש"ה סובר ר"ח דטלה ונעשה איל ל"ק הגנב בשינוי זאת הואיל דהשינוי הוא ממילא ועיין לעיל מ"ש שם בזה. וא"כ לפי האמור א"ש הכא דמר קשישא אמר לר"א ה"ק משמי' דר"י אפילו גנב טלה ונעשה איל כו' וה"פ הואיל דבגזל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזילה ואע"ג דהוי שינוי דממילא המקלקל קני לה בשינוי הזאת וא"כ בשינוי דממילא שהוא לטיבותא ולא הוי שינוי השבור בודאי דקני בשינוי הזאת והשיב לו ר"א לא תחליף גברי ההוא משמי' דר' אלעא איתמר וה"פ דדוקא ר"א סובר כן דטלה ונעשה איל מיחשב שינוי לקנות אע"ג דהוא שינוי דממילא משום דסובר דאית לן תרי קראי דשינוי קונה ומוקמינן חד קרא לשינוי דממילא דהוי ג"כ קנין ד"ת אבל לר' יוחנן דלית לי' אלא חד קרא דשינוי קונה ומוקמינן לי' דוקא לשינוי בידים אבל שינוי דממילא ל"ק מה"ת וגבי גזל בהמה והזקינה הוא רק חיובא מדרבנן מטעם קנסא אבל לא היכא דהוא לטיבותא לגזלן ועיין לעיל (על דף צ"ד ע"ב) בפרקין [או"ח] מ"ש עור בזה:

ב ועפ"י האמור יש לפרש דברי הירושלמי בפרקין (ה"ב) על מתני' דידן וזה"ל רב הונא אמר בשגזל עגל ונעשה שור אבל גזל שור והזקין או"ל הש"ל [ופי' הפ"מ דס"ל לר"ה דלא אמרינן משלם כשעת הגזילה להחמיר עליו אלא להקל עליו כו'] שמואל אמר אפילו גזל עגל ונעשה שיר או"ל הש"ל תני רב קרנא ואפילו גזל עגל ונעשה שור וטבח ומכר משלם תשלומי דו"ה עגל [ופי' הפ"מ דשמואל פליג על ר"ה וקאמר בתמי' דא"כ אפילו גזל עגל ונעשה שור או"ל הש"ל וכלומר דמאי חזית הכא לחלק כך ואפילו שנשתנה בידו למעליותא נימא נמי דמחזיר לו כמות שהוא עכשיו אלא דתנא דמתני' סתמא קאמר משלם כשעת הגדלה בין להקל בין להחמיר] ועיין במראה הפנים שם מ"ש בזה. ולעד"נ לפרש דברי הירושלמי הנ"ל דר"ה סובר כרבי אלעא דגם שינוי דממילא קונה והיינו דאית לן תרי קראי כו' וכמש"ל ודוקא היכא דהוא לטיבותא דהיינו שהשינוי הוא לשבח הוא דקנה אבל לא היכא דהוא לגריעותא דאז לא קני כלל וסובר ר"ה דשינוי שהוא לגריעותא לא קני אפילו לריעותא דגזלן ג"כ ל"ק ומש"ה סובר דמתני' דקתני גזל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזילה הוא דוקא היכא דהשינוי הוא לשבח עגל ונעשה שור אבל אם לא נשבח בשינוי זו לא קני כלל וגם אין עליו חיוב לשלם כלל דרבנן לא קנסוהו בזה להגזלן שיקנה בשינוי הלז ושמואל סובר דל"ל אלא חד קרא דשינוי קונה דסובר כרב חסדא ור"י ומוקמינן לקרא לשינוי בידים אבל שינוי דממילא ל"ק וסובר כר"ח דפליג על ר"א וא"כ צ"ל דמתני' דקתני גזל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזילה ומשום דחשבינן זה לשינוי ואע"ג דשינוי דממילא ל"ק מ"מ זהו דיקא היכא דהיא לטיבותא להגזלן ל"ק בשינוי זו אבל היכא דהוא לגריעותא להגזלן קנסוהו רבנן דקנה בשינוי זו שהוא ממילא ומש"ה משלם כשעת הגזילה. וקאמר עוד הירושלמי תנא רב קרנא ואפילו גזל עגל כו' והיינו דברייתא דתני רב קרנא הוא האי ברייתא דמותיב ר"ח מינה לר' אלעא והיינו שינוי דממילא ל"ק יהוא ראי' לשמואל ומ"ש גזל עגל לע"ד הוא טעות הדפוס וכצ"ל גנב עגל ודו"ק:

[כו]

א שם אר"ח בר אבדימי אמר רב הלכה כר"מ ורב שביק רבנן כו' כל הסוגי'. והנה נודע קושי' הראשונים על הרי"ף ז"ל דפוסק לענין גזילה דעבדא כמטלטלי דמי אף דהוי מדאורייתא ולענין אונאה ושבועה פוסק דהוי כמקרקע ולעיל על (דף י"א ע"ב) [אומ"ז] הארכתי קצת בענין זה ובשיטת הרמב"ם דפוסק (בפ"ג) מהל' גזלה דעבדא כמקרקע והנלע"ד לתרץ דברי הרי"ף ז"ל דהנה בש"ע חו"מ (סי' צ"ה ס"ו) איתא החופר בשדה חבירו בורות כו' בין שטענו שחפר והוא אומר לא חפרתי או שטענו שחפר ב' מערות והוא אומר לא חפרתי אלא אחת או שהי' שם ע"א שחפר והוא אומר לא חפרתי כלום פטור משבועה דאוריתא והוא דעת הרמב"ם והרמ"א כ' עלה וי"א דוקא שתבעו למלאות החפירות אבל אם תבעו לשלם פחתו ה"ז כשאר תביעת ממון טור בשם הראב"ד עכ"ל ועיין בש"כ שם שהביא דברי הר"ן והריטב"א והנ"י שהביט דשיטת הרמב"ם הוא דאפילו בתבעו לשלם פחתו ג"כ אין נשבעין שבועת התורה והטעם נראה משום דעיקר התביעה אתי מכח קרקע והראב"ד סובר דתבעוהו לשלם פחתו לא מיקרי תו קרקע אע"ג דהתביעה אתי מכח קרקע אפ"ה אזלינן בתר השתא דהוי רק תביעת ממון. והנה הש"כ שם (בס"ק ח"י) הביא ראי' לשיטת הראב"ד הנ"ל מב"מ (דף ה') דפריך הש"ס למ"ד דהילך פטור ל"ל קרא למעט קרקעות משבועה ת"ל דהוי הילך ומשני דצרכינן הקרא להיכא דחפר ב"ה בורות כו' ודקדק הש"כ על לשון הש"ס דקאמר יחפר ב"ה כו' ולא קאמר וצרכינן הקרא להיכא דתבעו דמי קרקע אע"כ בתבעו דמי קרקע כמטלטלין חשיב וא"כ א"א לומר דמיירי קרא בהכי וצ"ל דיקא דהקרא אתי להיכא דחפר ב"ה דוקא דאז הוי כפירת קרקעות אבל בתבעו דמי הקרקע הוי כמטלטלין ע"ש בש"כ שכן כוונתו. ולפ"ז יש ליישב דברי הרי"ף הנ"ל והוא דנוכל לומר דהפלוגתא דר"מ וחכמים בגזל עבדים והזקינו פליגי בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל דמ"ד דסובר דאו"ל הש"ל הוא משום דסובר כשיטת הרמב"ם דבתבעו דמי הקרקע הוי כקרקע משום דהתביעה אחי מכח קרקע וא"כ כיין דעבדא כמקרקע הוא אף דעתה הוא תובעו רק ממון מ"מ כיון דבא מכח הקרקע הוי כקרקע ושוב אמרינן דאינה נגזלת והוי ההפסד ברשות הנגזל ומאן דסובר דמשלם כשעת הגדלה סובר כשיטת הראב"ד הנ"ל דבתבעו דמי הקרקע הוי כמטלטלין וא"כ הכא כיון דתבעו הפתח שהוא עתה ממון צריך לשלם לו וא"כ כיון דצריך לשלם לו הפחת שוב אמרינן דקנה כל העבד ומשלם לו כשעת הגדלה:

אמנם לכאורה יקשה לפ"ז דמה פריך הש"ס על רבנן דסברי דמשלם כשעת הגזילה מהא דהמוכר שפחתו וילדה הלא התם העבדים הם בעין ועבדא כמקרקע מש"ה סברי רבנן דאין נשבעין על עבדים. אבל בגזל עבדים והזקינו דהפחת אינו בעין והוי כמטלטלי וכמש"ל ומש"ה משלם כשעת הגזילה. אולם באמת ניחא דכבר כ' הרמב"ן בסוגיין דקושי' הש"ס הוא רק דר"מ אדר"מ ולא דרבנן אדרבנן עיי"ש ברמב"ן ולפ"ז מיושב שפיר דברי הרי"ף דלכאורה יקשה לרב דאפיך דר"מ ס"ל דמשלם כשעת הגזילה ורבנן ס"ל או"ל הש"ל הלא מב"מ (דף ה') אשר הש"ך הנ"ל הביא ראי' משם לשיטת הראב"ד הנ"ל מבואר ג"כ דאזלינן בתר השתא דשעת התביעה וא"כ בגזל עבדים משלם כשעת הגדלה וכמש"ל וא"כ יהי' סוגי' הש"ס דב"מ שלא אליבא דהלכתא דלרב ס"ל לרבנן או"ל הש"ל וע"כ צ"ל דהש"ס דב"מ לא מפיך המתני' ורק דר"מ ס"ל או"ל הש"ל ורבנן ס"ל משלם כשעת הגזילה ואזלא סוגי' הש"ס דהתם אליבא דרבנן דהכי הלכתא והא דפריך הש"ס מהמוכר שפחתו וילדה הוה הקושי' רק דר"מ אדר"מ ולא רבנן אדרבנן וכמ"ש הרמב"ן הנ"ל ולסוגי' הש"ס דב"מ שם צ"ל דתרי תנאי הוי אליבא דר"מ. ומעתה פסק הרי"ף כסוגי' הש"ס דב"מ שם דאזלא אליבא דרבנן דסברי משלם כשעת הגזילה בגזל עבדים והזקינו והוי כמטלטלי ובאונאה ישבועה דהוי העבדים בעין והוי כקרקע שפיר פסק הרי"ף דאין נשבעים על עבדים ודו"ק:

ב וכ"ז נוכל לומר לשיטת הרי"ף דיסבור כשיטת הראב"ד בענין אם תבעו לשלם ממון שהזיקו בחפירות אמנם להראב"ד ז"ל צ"ע דהוא ז"ל פסק (בפ"ט מהל' גזילה ה"א) דבגזל עבדים והזקינו אי"ל הש"ל ודוקא בהזקינו דהעבד הוא עדיין בעין אבל אם מת העבד צריך לשלם בעד העבד משום דתו אין העבד לפניו שיאמר הש"ל ועיין בה"ה מ"ש בזה. והלא בגזל עבדים והזקינו הוי כתבעו דמי החפירות ונימא דהוי חמון ולמה יוכל לומר לו הש"ל ואם היינו מפרשים לשיטת הראב"ד דהא דאו"ל הש"ל היינו שמשלם לו הפחת ג"כ ורק דאין צריך לשלם בעד כל העבד ומשום דעבדא כמקרקע מש"ה מחדר לו העבד גופי' דאינה נגזלת הי' א"ש אבל פשטות הסוגי' אינה מורה כן. וצרכינן לדחוק בשיטת הראב"ד דכ"ז שהעבד הוא בעין אף שנפחת משוי' ג"כ אינו נגזל והוי ברשות הבעלים וסובר הראב"ד דיש חילוק בין עבדים והזקינו לבין חפר בורות בהקרקע ודלא כשיטת הרי"ף הנ"ל דסובר גם בעבדים והזקינו דהפחת הוי כממון ולא כקרקע ועדיין צ"ע בזה. כ"ז כתבתי לפלפולא. אף כי יש לפקפק קצת ע"ז מ"מ נוכל לתרץ שיטת הרי"ף כן ע"ד הפלפול. וגם יש בזה איזהו סברות ישרות לע"ד:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה