אור ברסלב
אמרי הצבי ג בבא קמא פרק הגוזל עצים › דף צה.

אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר

בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף צה.

דף צד:

[יג]

א דף צ"ה ע"א ת"ר הגוזל רחל וגזזה פרה וילדה משלם אותה ואת גיזותי' ואת ולדותי' דברי ר"מ ר"י אומר גזילה חוזרת בעיני' כו' איבעי' להו מ"ט דר"מ משום דקסבר שינוי במקומו עומד או דילמא בעלמא שינוי קינה והכא קנסא הוא דקא קניס למאי נ"מ להיכא דכחשא מכחיש כו' כל הסוגי' היטב והנה בסוגיא זו איכא פלוגתא בין הראשונים ז"ל אי לידה וגיזה מיחשב שינוי או לא ידברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהל' גזילה ואבידה ה"ו וה"ז) דסובר דלידה וגיזה לא מיחשב שינוי הם תמוהים מסוגיא זו דקמיבעי' להש"ס אי טעמא דר"מ משום דשינוי אינו קונה או דילמא דשינוי קונה ורק הכא מטעם קנסא אלמא דזה מיחשב שינוי שהרי מסקנת הש"ס הוא ג"כ דר"מ סובר שינוי קונה ורק הכא מטעם קנסא אלמא דלידה וגיזה מיחשב שינוי וכבר הקשה כן הלח"מ (בפ"ב מהל' גזילה ה"ד) ע"ש. וכן הביא הרמב"ן ז"ל במלחמות בריש פרקין שמ"ש הבעה"מ ז"ל דלידה מיחשב שינוי לקנות גם גוף הפרה ג"כ והא דאמרינן לקמן בגמ' טעמי' דר"מ משום שינוי קינה הא דחקי' ז"ל למימר הכי קסבר הי' שעל גוף הבהמה אמרו ולא היא דהתם אולדות קאמרינן שהנולד שינוי הוי לענין הגדלה אבל גוף הבהמה חו"רת בלל, שאין בה שינוי כלל כו' יעוש"ה ברמב"ן שכתב לשיטתו דמיקרי הלידה שינוי לענין הולד בלחוד אבל להרמב"ם קשה מסוגיא זו והנה כל דברי הרמב"ם ז"ל בזה הם כמעט שיטה חדשה אשר לא נזכר בגמ' כלל והרבה פעמים עיינתי בזה. וכעת נלע"ד לפרש דברי הרמב"ם ז"ל ואביא בקצרה לשון רבינו ז"ל בזה הנה בפ"א מהל' גניבה הי"א היתה הגניבה ביד הגנב והשביחה מאלי' כגון כבשה שילדה וגזזה משלם אותה ואת גיזותי' ואת ולדותי' ואם אחר יאוש ילדה וגזזה משלם כשעת הגניבה הוציא עלי' הוצאה והשביחה כגון שפיטמה הרי השבח של גנב אפילו לפני יאוש כו' ע"ש ובראב"ד בהשגות מ"ש בזה ועיין ברמב"ם (בפ"ב מהל' גדלה ה"ו) ז"ל כבר בארנו שהגזילה שהשביחה אחר יאוש או אחר שנשתנית השבח לגזלן מפני תקנת השבים [הנה מה שכתב רבינו ז"ל דמפני תקנת השבים שייכא השבח לגזלן לכאורה לא קאי על אחר שנשתנית דאחר שנשתנית קנה השבח וגם גוף החפץ מדין תורה דשינוי קונה וצ"ע בזה] אעפ"י שהשביחה מאלי' כיצד גזל פרה ונתעברה אצלו בין שילדה קודם שתבעו בדין בין שעדיין לא ילדה גזל רחל ונטענה אצלו כו' הואיל ונתייאשו הבעלים משלם כשעת הגזילה ואם ילדה וגזזה הגיזות והולדות של הגזלן ואם עדיין לא ילדה ולא גזזה שמין לו ונוטל השבח מן הנגזל ומחזיר הבהמה עצמה. גזל פרה מעוברת ונתייאשו הבעלים ואח"כ ילדה רחל טעונה ונתייאשו הבעלים ואח"כ גזזה משלם דמי פרה העומדת לילד כו' ואם לפני יאוש או קודם שנשתנה ילדה או גזזה הרי הגיזות והולדות של בעלים ואעפ"י שנתעברה או נטענה ביד הגזלן הואיל ולא נתייאשו הבעלים ולא נשתנית הגדלה ברשות בעלי' הי עדיין אעפ"י שהגזלן חייב באונסי' עכ"ל והראב"ד ז"ל בהשגות חייב באונסי' א"א שבוש הוא ואין שינוי יותר גדול מלידה וגיזה עכ"ל וכבר האריכו בדברי הרמב"ם ז"ל ואחר כל התירוצים שנאמרו דהרמב"ם סובר דלידה וגיזה לא הוי שינוי הנה מלבד שקשה קושי' הלח"מ דמסוגי' דידן מבואר ההיפוך כמש"ל אלא דיותר יש להפליא מאיזהו מקום יצא לרבינו ז"ל לומר כן וגם מה שחילק דלא קני רק השבח בלחוד ויש חילוק בין לפני יאוש לאחר יאוש:

ב והנלע"ד בזה דהנה במס' גיטין (דף נ"ה ע"ב) דאיפלגו עולא ורב יהודה אי יאוש כדי קני דמתיב רבא גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי דו"ה ותני עלה בחוץ כה"ג ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתי' כו' ומשני כרת שע"י דבריהם באתה לו אוקמוה רבנן ברשותי' כי היכי דליחייב עלה אמר רבא הא ודאי קא מיבעי' לי כי אוקמוהו רבנן ברשותי' משעת גניבה או משעת הקדישה למאי נ"מ לגיותו' וולדותי' מאי הדר אמר רבא מסתברא משעת הקדישה שלא יהא חוטא נשכר ובתוס' שם ד"ה לגיזותי' הקשו אפילו קודם הקדש הן שלו דהא תנן (ב"ק צ"ג) גזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה העומדת לילד ואם נתעברה אצלו משלם כשעת הגדלה וי"ל דנ"מ לר"ח דאמר התם בגמ' משלם אותה ואת גיזיתי' ואת ולדותי' משום דקנסו גזלן ואע"ג דשינוי קונה הכא מ"מ בשעת הקדש אוקמוהו ברשותי' ולא קנסו ולר' יהודה דאמר גדלה חוזרת בעיני' לרב זביד דאמר אליבי' שבת שע"ג גזילה דנגזל הוי הכא דאוקמוה ברשותי דגזלן הוי אבל לרב פפא דאמר אליבי' דהוי דגזלן לא נפקא מינה מידי כו' יעוש"ה והנה לכאורה הוא דוחק לומר כן דרבא לא קא מיבעי' להאי איבעי' אליבא דר"פ אליבא דר' יהודה שהרי לפ"ז לא אתיא האי איבעי' ופשטותא דרבא לפי ההלכה דהא אנן פסקינן כר"פ אליבא דר' יהודה וי"ל בזה:

ונוכל לומר דהי' קשה להרמב"ם ז"ל קושית התוס' הנ"ל דאי נימא דלידה וגיזה מיחשב שינוי א"כ קשה דמאי קמבעי' לרבא אי אוקמה רבנן ברשותי' משעת גניבה או רק משעת הקדישה והנ"מ הוא לגיזות וולדות שהיו אחר הגניבה וקודם ההקדש הלא קניא בשינוי אם נימא דלידה וגיזה מיחשב שינוי כדהוה מפרשינן בפשיטות להאי סוגי' דידן (בב"ק דף צ"ה) וא"כ אם הגניבה הי' בחודש ניסן והלידה והגיזה היו בחודש אייר והקדישה בחודש סיון הלא תיכף מחודש אייר מזמן הלידה קם הכל הפרה והולד ברשות הגזלן דהא קניא בשינוי ולא צרכינן תו לומר בכה"ג אוקמוה רבנן ברשותי' דגזלן שהרי קנה הכל בשינוי דאין לומר שהקדישה קודם הלידה א"כ מאי קא מיבעי' לי' לרבא אי אוקמוה רבנן ברשותי דגנב משעת גניבה או משעת הקדש הלא אי מיירי דהלידה הי' אחר ההקדש א"כ אפילו אי משעת הקדש היא דאוקמוה ברשותי ג"כ הוה הולד והגיזה שלו וגם אי הלידה הי' לאחר הקדש א"כ יש לומר דשייכא הולד לההקדש ועי' בראב"ד בהשגות (פ"ב מהל' גדלה ה"א) והרבה י"ל עוד בזה אבל אין מהצורך להאריך כי פשטות האיבעי' קאי רק להיכא דהלידה הי' קודם ההקדש ואי אפשר לפרש כלל באופן וא"כ קשה הלא קניא בשינוי דלידה וגיזה:

ג ובכדי שלא יקשה קושיא הנ"ל ה' הרמב"ם ז"ל מפרש דהש"ס סובר דלידה וגיזה לא מיחשב שינוי כלל לקנות בה הפרה והרחל עצמם ורק דהא דאמר ר' יהודה גזילה חוזרת בעיני' דמפרש ר"פ דר' יהודה סובר שבח גזילה דגזלן הוי הוא רק לענין הולד והגיזות לענין זה מיחשב כעין שינוי דקונה הגזלן להולד והגיזות והוא מפני תקנת השבים. אולם גם לפ"ז אכתי קשה דמאי קא מיבעי' לרבא אי אוקמוה רבנן ברשותי' משעת גניבה או משעת הקדישה ונפקא מינה לגיזת וולדות הלא ע"כ הוה איבעי' שילדה וגזזה קודם ההקדש וא"כ הלא קנה להו הגזלן תיכף בשטת הלידה והגיזה ומפני תקנת השבים לרב פפא אליבא דר' יהודה וצרכים לתרץ זה דהא דסובר ר' יהודה דהשבח גזילה הוא להגזלן הוא דוקא לאחר יאוש והיינו שילדה וגזזה לאחר יאוש וכל השבח בא לאחר יאוש אבל מה שנשבח קודם יאוש לא קנה הגזלן כלל ואפילו נתייאשו הבעלים אח"כ ובזה נכונים שני הסוגיות הנ"ל דהא דאר"פ דר' יהודה סובר שבח שע"ג גדלה דגזלן הוי ומכ"ש אם ילדה וגזזה דהוי הולד והגיזה של הגזלן הוא דוקא לאחר יאוש אבל קודם יאוש אף שנתייאשו הבעלים אח"כ לא קנה הגזלן להולד והגיזה והשבח שבשבח קודם יאוש ומתפרש שפיר הסוגיא דגיטין שם דמיירי דגזל בחודש ניסן וילדה וגזזה בחודש אייר ועדיין לא נתייאשו הבעלים ובחודש סיון נתייאשו הבעלים והקדישה הגנב להפרה והרחל ובזה מיבעי' לרבא דהא דאמרינן דבחוץ ענוש כרת הוא משום דאוקמוה רבנן ברשותי' מאימת אוקמוה ברשותי' אי משעת גניבה דהיינו מחודש ניסן אז הוי של הגנב וא"כ מה שילדה וגזזה בחודש אייר הוה הולד והגיזה של הגנב אף דלא נתייאשו הבעלים אז בחודש אייר מ"מ הוי הולד של הגנב משום דאוקמוה רבנן ברשותי' וקני' להגניבה משעה שגנבה או דילמא משעת הקדישה הוא דאוקמוה ברשותי' וא"כ אז בשעת הלידה שהי' קודם יאוש לא קנה הגנב הולד והגיזה וזה הי' האיבעי' דרבא והדר פשיט לה רבא משעת הקדישה הוא דאוקמוה ברשותי' שלא יהי' חוטא נשכר וא"כ לא זכה הגנב בהולד משום דהלידה הי' קודם יאוש ובזה לא סתרי הסוגיות אהדדי:

ומעתה מובן שפיר דברי הרמב"ם ז"ל שפסק (בפ"ב מהל' גזילה ה"ו) שהגזילה שהשביחה אחר יאוש השבח לגזלן מפני תקנת השבים אעפ"י שהשביחה מאלי' כגון גזל פרה ונתעברה אצלו הואיל ונתייאשו הבעלים משלם כשעת הגזילה והיינו שהשבח נשבח לאחר יאוש ואם ילדה הולד של הגזלן ואם עדיין לא ילדה שמין לו ונוטל השבח וכ' עוד דגזל פרה מעוברת ונתייאשו הבעלים ואח"כ ילדה משלם דמי פרה העומדת לילד ואם לפני יאוש ילדה אעפ"י שנתעברה ביד הגזלן הוי הולד של הנגזל הואיל ולא נתייאשו הבעלים והיינו דעיקר הדבר תליא דמה שנשבח לאחר יאוש הוי של הגזלן ומה שנשבח קודם יאוש הוי של הבעלים וכ' עוד הרמב"ם (בהל' ת') גנב או גזל והקדיש וטבח אחר שנתייאשו הבעלים הרי הוא ברשות הגזלן משעה שהקדישה בלבד כדי שלא יהי' חוטא נשכר וכל ולדותי' וגיזותי' משעת גניבה עד שעת הקדש של בעלים עכ"ל כוונתו של הרמב"ם ז"ל הוא על הגיזות והולדות שהיו מן קודם יאוש אבל הולדות שנולדו לאחר יאוש וקודם הקדש בודאי הם של הגנב ואפילו בנתעברה ביד הגזלן כל שהשביח קודם יאוש לא זכה הגזלן בהשבח שהשביח קודם יאוש וזה הי' האיבעי' דרבא מי נימא דאוקמוה רבנן ברשותי' כשהקדישה תיכף משעת גניבה או משעת הקדישה ופשיט לה רבא דרק משעת הקדש אוקמוה ברשותי' ומש"ה כל השבח שהשביח לפני יאוש הרי הוא של הנגזל ושפיר הביא הרמב"ם כל הדינים הללו בזה אחר זה כסדרן בלי הפסק כיון שיוצאים משני הסוגיות הללו מהא דב"ק ומהא דגיטין אשר הם מפרשים זו את זו ולפ"ז ל"ק קושית הראב"ד ז"ל בהשגות שם כנראה למעיין היטב וקצרתי במובן:

ד ולפי האמור צרכינן לפרש האי סוגיא דסו"פ המפקיד (דף מ"ג ט"ב) דאוקי הש"ס הפלוגתא דב"ש וב"ה כשולח יד בפקדון דפליגי בפלוגתא דר"מ ור' יהודה אי שבח גזילה דגזלן או דנגזל הוי דב"ש כר"מ וב"ה כר' יהודה שהקשה ה"ה (בפ"ב מהל' גזילה ה"ב) דשם ודאי אין שייך לומר יאוש שהרי הפקדון ברשות הנפקד והבעלים לא נתייאשו ממנו שהרי אינו יודע הנפקד מה יעשה ממנו ועיין בלח"מ שם מ"ש בזה ולקמן [אוט"ו אק"ד] כתבתי בזה:

ולפי האמור הואיל דמסוגיא דגיטין מוכרח כשיטת הרמב"ם נצטרך לומר או דסוגיא דב"מ פליגי עם סוגיא דגיטין והרמב"ם תפס להלכה כסוגי' דמס' גיטין ועיין לח"מ (בפ"ב מהל' גזילה ה"ד) שכ' דמב"ק בסוגיין (דף נ"ה ע"ב) בהא דפריך הש"ס ממתני' דגזל פרה ונתעברה אצלו וילדה למ"ד שבח שע"ג גזילה דגזלן הוי מוכח כשיטת הרמב"ם והקשה מינה להראב"ד ע"ש והרי מסכמת הסוגי' שם כהסוגי' דמס' גיטין וכפי שיטת הרמב"ם ולקמן בסמוך [אוי"ר] הבאתי דברי הקצה"ח (בסי' שנ"ד סק"א) שכתב דממס' ע"ז (דף מ"ז) מוכח כשיטת הרמב"ם ז"ל דלידה לא חשיב שינוי וכתבתי שם לתרץ דלא יקשה על הראשונים החולקים על הרמב"ם מסוגי' דע"ז שם ע"ש מ"ש בזה ולפ"ז גם הסוגי' דע"ז מסכמת להסוגי' דמס' גיטין הנ"ל בזה דלידה לא חשיב שינוי וצרכינן לחלק בין לפני יאוש בין השביח לאחר יאוש וחולקים עם הסוגי' דב"מ סו"פ המפקיד הנ"ל. אולם יותר נכון לומר לע"ד דלהרמב"ם יתפרש הסוגי' דב"מ שכבר נודע להמפקיד כי הנפקד לקח להפקדון להשתמש בו ונתייאש מן השבח וי"ל בזה:

ומעתה נבא לעיקר הקו' שהתחלנו בה דמסוגיא דידן בב"ק (דצ"ה ע"א) מוכח דלידה וגיזה מיחשב שינוי הנה נוכל לומר דהש"ס רצה לומר כן דלידה מיחשב שינוי ומש"ה קא איבעי לה הש"ס אי טעמא דר"מ משום דסובר שינוי לא קנה או דלמא דהוא רק מטעם קנס ופשיט לה דהוא רק מטעם קנס ורק דלקמן (פ"ב) דפריך הש"ס ממתני' דגזל פרה ונתעברה אצלו וילדה למ"ד שבח שע"ג גזילה דגזלן הוי מוכח דס"ל להש"ס דלידה לא מיחשב שינוי וכמ"ש הלח"מ הבאתיו לעיל וא"כ חזר בו הש"ס ממה דהי' סובר מעיקרא דלידה מיחשב שינוי וכן אזלא סוגית הש"ס בגיטין שם וכן במס' ע"ז (דף מ"ו) דלידה לא מיחשב שינוי ויש להוסיף עוד ולומר דמעיקרא דקא בעי הש"ס בטעמא דר"מ אי סבר שינוי לא קנה או דהוא רק מטעם קנס הוא בדרך את"ל דלידה מיחשב שינוי והדר מסיק הש"ס לקמן ובגיטין ובע"ז דלידה לא מיחשב שינוי ודוק היטב בכל הנ"ל:

ה ובגוף הסברא למה בעינן דוקא יאוש ואי קונה הגזלן (סי' שס"ב אות ה') ז"ל השבח שהשביח לאחר יאוש ראיתי בבאה"ג חו"מ נלע"ד דס"ל לרבינו הרמב"ם מאחר דקיי"ל כל היכא דפליגי רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה ענין ומחצה וא"כ יאוש לחודי' קני וקיי"ל כסוגי' דר"פ הגוזל עצים דלא קני אלא בשינוי שאינו חוזר לברייתו וכמ"ש לעיל (בסי' ש"ס ס"ו) וניחא לי' לרבינו הרמב"ם דהא דס"ל לרבה דיאוש לחודי' קני היינו לשבח שהשביח ומ"ש דלא קני אלא בשינוי גמור הוא לקנות כל גוף הגזילה עכ"ל. והנה אכתי לא ביאר הרב ז"ל הסברא למה לענין השבח נפסוק כרבה דיאוש קונה. והנלע"ד להסביר הדבר משום דניהא, דפסק הרמב"ם דיאוש לא קני והטעם הואיל דמעיקרא בגזילה אתא לידי' וגם באבידה כי אתא ליד המוציא קודם יאוש אף שאח"כ נתייאשו הבעלים לא קני משום דמיקרי תו באיסורא אתא לידי' הואיל דחל עליו חיוב השבה ומש"ה לא קני יאוש וכל זה הוא דוקא על גטף הגזילה אבל השבח שנשבח לאחר יאוש תו לא מיקרי באיסורא אתא לידי' ואם נשבח ביד הגזלן קודם שנתייאשו הבעלים ג"כ לא קני לה הגזלן אף שנתייאשו אח"כ משום דכל שנשבח קודם יאוש הוא לגמרי לענין זה כאלו הוא ברשות הבעלים ומיקרי תו באיסורא אתי לידי' ויש להאריך עוד בזה. ועיין לקמן בפרקין [אט"ז אק"א] מ"ש בזה בדברי הראב"ד דפ"ב מהל' גזילה ה"י עש"ה:

[יד]

ת"ר הגוזל רחל וגזזה פרה וילדה כו' כל הסוגי' היטב:

א והנה אם הלידה חשיב שינוי לקנות הולד או גם האם פלוגתא הוא בין הראשונים הרמב"ם והראב"ד ז"ל בפ"ב מהל' גזילה ה"ו וה"ז) דעת הרמב"ם דלא חשיב שינוי גם להולד והגיזה ומכ"ש דלא הוי שינוי להאם ודעת הראב"ד דהוי שינוי גם להאם ג"כ וכן הוא דעת בעה"מ שהביאו הרמב"ן במלחמות וכן הוא דעת תוס' והרא"ש דמעיקרא גופא מליא והשתא גופא סריקא ודעת הרמב"ן במלחמות בר"פ הגוזל קמא דלידה והגיזה הוי שינוי להולד והגיזה אבל לא הוי שינוי לגוף הבהמה דהיינו להאם יעוש"ה ועי' בש"ע (סי' שנ"ד). והקצה"ח (בסי' שנ"ד) הביא ראי' לשיטת הרמב"ם והש"ע מהא דמס' ע"ז (דף מ"ו ע"ב) דבעי רמב"ח המשתחוה לקמת חטים מהו למנחות יש שינוי לנעבד או אין שינוי לנעבד אמר מ"ז ברי' דר"נ ת"ש כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ותני עלה ר"א אוסר ולאו איתמר עלה אר"נ ארב"א מחלוקת כשנרבעו ולבסוף עיברו אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסור וה"נ כעיברו ולבסוף נרבעו דמי הכי השתא התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דאחיזא באנפה הכא מעיקרא חטי והשתא קמחא ופירש"י התם לא אשתני דמעיקרא במעי אמו קרוי בהמה והשתא קרוי בהמה דלתי הרחם סגורין בפני' ע"ש ומבואר דלידה לא חשיב שינוי אפילו לגוף הולד וז"ב עכ"ל. והנה לכאורה ראיית הקצה"ח היא ראי' עצומה להרמב"ם ותיובתא רבה יהי' לשיטת הראשונים הסוברים דהוי הלידה שינוי גם להאם וגם דהא מסוגי' הנ"ל מבואר דגם להולד לא הוי שינוי ובזה כמעט כל הראשונים חולקים לבד הרמב"ם דסובר דלא הוי שינוי להולד:

והנלע"ד ליישב דלא תיקשי להראשונים הנ"ל כי המעיין היטב בהסוגי' יראה שכבר עמדו בזה רבותינו בעלי התוס' שם במס' ע"ז בתחילת הסוגי' דקא בעי למיפשט דרבנן סברי דיש שינוי בנעבד מרמתירין להולדות והקשו התוס' שם בד"ה כל האסורים וז"ל משמע הכא דשינוי אינו מועיל כלום לגבי אם וגבי שינוי קונה [ב"ק צ"ג:] למאן דאית לי' שינוי קונה תנן גזל רחל וילדה גזילה חוזרת בעיני ואינו משלם אלא דמי הפרה אלמא מהני שינוי לגבי אם ויש לחלק לגבי תקנת השבים דוקא מהני ולא לגבי מזבח עכ"ל והנה במה שתירצו התוס' לחלק בין תקנת השבים כו' אינו מובן כלל דמשמע לכאורה דמה דקתני בב"ק (צ"ג) דקונה בשינוי הוא רק מפני תקנת השבים הלא הוה קנין מה"ת וא"כ אם אמרינן דלידה הוי שיטי גם להאם הוה ג"כ קנין דאורייתא והרבה י"ל עוד בזה:

אולם פי' דברי התוס' הנ"ל נלע"ד דהנה שינוי דקונה הוא היכא דנשתנה כל החפץ דהיינו שגוף החפץ נשתנה מכמו שהי' וכל החפץ נשתנה ואם יגזול חפץ ומקצת החפץ יהי' נשתנה ומקצת לא יהי' נשתנה הי"ל לומר דזה המקצת שנשתנה קנה והמקצת שלא נשתנה ל"ק דהא אלו גזל שני חפיצים ונעשה שינוי בחפץ אחד וחפץ השני לא נשתנה כלל דבודאי דל"ק רק החפץ שנשתנה בלחוד וה"נ היל"ל גם אם נשתנה מקצת החפץ ובזה י"ל דקנה כל החפץ מפני תקנת השבים כן נראה לכאורה לע"ד. ובזה נוכל לפרש דברי התוס' הנ"ל והוא דהש"ס רצה למיפשט מדמתירין רבנן להולדות משום דהוה שינוי והיינו דמיקרי זה שינוי לכל הולד דמעיקרא הי' עובר ועכשיו נולד ונעשה שינוי בכל אבר ואבר אבל על האם יהא דהוי שינוי לאברי הלידה במה שילדה אבל בודאי דלא הוי הלידה שינוי להראש והרגלים ולשאר אברים שאין להם שייכות כלל להלידה וא"כ לענין קנין ג"כ הי"ל לומר דבגזל פרה ולדה דאמרינן דהלידה הוי שינוי הוא דוקא לאברי הלידה וכל האברים השייכים להלידה אבל להאברים שאין להם שייכות כלל להלידה כגון הראש והרגלים וכדומה אותן האברים לא יקנה בהלידה דלא הוי גבייהו שינוי כלל [והוא כעין מה דאמרינן בב"ק (ע"ח ע"ב) גבי גנב פרה וקטעה מהו אי מיחייב דו"ה אם מכרה ולא מיחשב זה שינוי ועיין בתורי"ד מ"ש שם הבאתיו לעיל על (דף ע"ח ע"א) [אוקל"ט] ולעיל על (דף צ"ג ע"ב) [או"ב ויקרבו יעוש"ה] ואפ"ה אמרינן דקנה לכל הפרה ע"י השינוי דלידה והוא רק מפני תקנת השבים אבל אותן האברים שנעשה בהם השינוי אלו ודאי קנה מה"ת מדין שינוי וז"ש התוס' דבשלמא לענין קנין שפיר מהני השינוי דלידה לקנות האם ג"כ דהיינו שיקנה לכל הפרה אף שלא נעשה השינוי בכל אברי הפרה אפ"ה קונה לכל הפרה מפני תקנת השבים אבל לענין הקרבה אסור לו להקריב להפרה משום דניהא דבמקצת אברי הפרה הוי שינוי גמור ע"י הלידה מ"מ אותן האברים שאינן נשתנין ע"י הלידה חל עליהן איסור הקרבה למזבח שבאיסרן עומדין:

ויש לפרש עוד דברי התוס' והוא דלעולם דנימא דלענין קנין אם נעשה השינוי במקצת החפץ שפיר לכל החפץ ומיחשב תו כאילו הי' השינוי בכל החפץ זה הוא לענין קנין אבל לענין איסור הקרבה למזבח אכתי אותן אברים שלא נעשה בהן השינוי באיסורן עומדין וגבי לידה לא הוי השינוי בכל אברי הפרה ולפ"ז הא דנקטו התוס' בלשונה לגבי תקנת השבים דוקא מהני כו' כוונתם יהי' לענין קנין. מיהא לשון התוס' לגבי תקנת השבים דוקא מהני אינו מורה כן דמשמע דאינו קונה רק משום תקנת השבים:

והנה לבסוף דקאמר הש"ס דע"כ לא פליגי ר"א ורבנן אלא כשנרבעו ולבסוף עיברו אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסורין וה"ג כעיברו ולבסוף נרבעו דמי וא"כ פשיט לה הש"ס דגם לרבנן אין שינוי בנעבד ומשום דבכה"ג דהוי כעיברו ולבסוף נרבעו ואסורין היולדות גם לרבנן ודחי הש"ס הכי השתא התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דאחיזא באנפה הכא מעיקרא חטי והשתא קמחא. והנה לפי האמור יתפרש הכי דהא כשהי' עדיין עובר במעי אמו בשעה שנרבעו או נעבדו היו כבר האברים של הולד בעינם במעי אמם ואח"כ נתגדלו יותר וכן נולדו אבל עדיין האברים עצמם הם כאן אותם שהיו אז במעי אמו וא"כ אף דלענין קנין בגדלה מיחשב שינוי אבל מ"מ שפיר אסורין להקרבה משום דלא נשתנה לגמרי שיהי' עליו שם חדש דהיינו דלא נתבטל הדבר הראשון שנאסר א' ובא תחתיהם דבר אחר לגמרי אבל בחיטים ועשאן סולת נתבטל לגמרי הדבר הראשון ודבר חדש הוא שבא תחתיהם וא"כ מש"ה הוולדות אסורים לגבוה אע"ג דהוי קנין לענין גזילה אבל בחטים ועשאן סולת מותרין שפיר לגבוה כן יתפרש לפי שיטת התוס' הנ"ל. ואף לפי לשון התוס' הנ"ל שכתבו דהקנין הוא מטעם תקנת השבים ג"כ י"ל כן דמפני תקנת השבים אחשבו רבנן זה לשינוי אע"ג דלא נשתנה לגמרי רק מקצתו שנתגדלו האברים וכנ"ל מ"מ עשאוהו חכז"ל כשינוי לענין לקנות מטעם תקנת השבים אבל לענין שינוי בנעבד לא מיחשב זה לשינוי. ולפי האמור נוכל לפרש היטב הא דקא דחי הש"ס שם במס' ע"ז הכי השתא התם מעיקרא בהמה כו' וה"פ דהש"ס קאמר דחיטין ועשאן סולת דמי לעיברו ולבסוף נרבעו וכמו דעיברו ולבסוף נרבעו אסורין הולדות ה"נ אסור הסולת ודחי הש"ס דלא דמי משים דהתם מעיקרא בהמה והשתא בהמה כו' והיינו דהואיל דאותן אברים עצמן של הולד נאסרו אז כשהיו במעי אמן בשעה שנרבעו אז וא"כ הרי חל עדיין עלייהו האיסור להקרבה שהרי הן הן אותן עצמן שנאסרו לגבוה אבל חיטין ועשאן סולת דפנים חדשות באו לכאן וא"כ הרי זה חמה ממש לנרבעו ולבסוף עיברו דמותרין ועיקר דחיית הש"ס הוא דלא דמי חיטין ועשאן סולת לעיברו ולבסוף נרבעו רק דמי לנרבעו ובסוף עיברו דמותרין לרבנן הולדות והבן בזה:

וא"כ לפי האמור ל"ק מכאן להראשונים הנ"ל דשפיר נוכל לומר דלידה מיחשב שינוי גם להאם ג"כ ומכ"ש להולד והיינו דוקא לענין קנין בגזילה אבל לאיסור גבוה שפיר אסורין ולא מיקרי שינוי להתיר לגבוה כי יש חילוק בין לענין קנין לבין איסור הקרבה וכמו שכתבתי ודו"ק היטב בזה:

ב ועפ"י האמור נפתח לי פתח להבין דברי רבינו הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהל' איסורי מזבח הי"ד) שכתב המשתחוה לקפה חטי מותרין למנחות שהרי נשתנה ונדמו לולדות של איסורי מזבח שהן מותרין עכ"ל. ולכאורה אינו מובן כלל דהא הש"ס מדמי חוטין ועשאן סולת לעיברו ולבסוף נרבעו דבכה"ג אסורין הוולדות וכ"פ שם הרמב"ם (הר"ב והי"ג) ובכ"מ עמד בזה שהביא הגמ' דמס' ע"ז הנ"ל וכ' ואע"ג דדחי לי' התם מדאמר ר"נ עיברו ולבסוף, נרבעו ד"ה אסורין הא אסיקנא התם הכי השתא התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא דאחיזא באנפה כו' עכ"ל הכ"מ ולכאורה אינו מובן דניהא דהש"ס דחי דלא דמי להתם וא"כ לענין דינא שפיר פוסק הרמב"ם דהמשתחוה לקמה חיטי' מותרין למנחות אבל הדמיון שמדמה לה לולדות של איסורי מזבח אין לה פתרון כלל אבל לפי האמור א"ש דהרמב"ם ז"ל הר מפרש ג"כ דה דדחי הש"ס שם הכי השתא התם מעיקרא בהמה כו' היינו על מה דקא בעי הש"ס לומר דזה דומה לעיברו ולבסוף נרבעו דחי הש"ס דזה דוחה לנרבעו ולבסוף עיברו וכמו שפירשתי וא"כ שפיר כתב הרמב"ם ונדחו לולדות של איסורי מזבח שהן מותרין והיינו לולדות של נרבעו ולבסוף עיברו שהן מותרין. כנלע"ד לפרש דברי הרמב"ם ז"ל ואולי גם כוונת הכ"מ שם הוא ג"כ כן. ולפי האמור דגם הרמב"ם ז"ל מפרש כן א"כ אין ראי' כלל לשיטת הרמב"ם ז"ל דלידה לא מיחשב שינוי לענין קנין דשפיר נוכל לומר דלענין קנין מיחשב שינוי ורק לענין איסור להקרבה לא מיחשב שינוי ודל כדברי הקצוה"ח הנ"ל:

ג והנה לכאורה י"ל מדוע פוסק הרמב"ם להאי דינא דאיבעי' זו דאי יש שינוי בנעבד דהא לכאורה נראה דהש"ס דקא בעי למיפשט דאין שינוי בנעבד מהא דכל האסורין לגבי מזבח ודחי הש"ס הכי השתא התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה כו' הכא מעיקרא חטי והשתא קמחא ואידחי לה הפשטותא דרצה הש"ס למיפשט אבל מ"מ מנ"ל לומר לקולא דיש שינוי בנעבד והמשתחוה לקמה חטי' מותרין למנחות ומלשון הרמב"ם שכתב דהמשתחוה לקמה חטי' מותרין למנחות דנדמו לולדות של איסורי מזבח שהן מותרין ומשמע דסובר דאיפשטא האיבעי' ודומין לולדות של איסורי מזבח והיינו לולדות של איסורי מזבח שנרבעו ולבסוף עיברו וכמ"ש לעיל ולכאורה צ"ע בזה:

וע"ד הפלפול קצת הי' נראה בזה דמש"ה פסקינן לקולא דהנה שם (בדף מ"ו ע"ב) בהא דמיבעי' לרמב"ח אי יש שינוי בנעבד הקשו התוס' בד"ה יש שינוי תימא מהיכא יליף לאיסור מאתנן דיו לבא מה"ד להיות כנידון דבאתנן פשיטא דיש שינוי כדדרשינן במרובה (דף ס"ה ע"ב) הם ולא שינוייהם וי"ל דמדאורייתא ודאי פשיטא לי' דיש שינוי בנעבד כמו באתנן אלא מדרבנן הוא דקא מיבעי' לי' משום דעכו"ם יש לאסור אע"ג שנשתנה עכ"ל וא"כ עיקר האיבעי' הוא רק על איסור דרבנן וא"כ כשהוה איבעי' דלא איפשטא אזלי' לקולא באיסור דרבנן כן הי' נראה לכאורה ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל. אולם לשון הרמב"ם ז"ל אינו עולה שפיר בזה. ועוד הי' לי להאריך ואולם ראיתי] בספר לחם סתרים על מס' ע"ז העיר בזה והאריך בכמה דברים שהערותי וקצרתי בזה:

[טו]

שם איכא דאמרי הא לא איבעי' לן מדאפיך רב כו' הכי איבעי לן כי קא קניס במזיד אבל בשוגג לא קניס או דלמא אפילו בשוגג נמי קניס כו' כל הסוגי' ופירש"י בד"ה בשוגג כגון לוקח שלקח מגזלן והשביחה ולא ידע שהיא גזולה עכ"ל. ולכאורה י"ל מדוע נקיט רש"י ז"ל להאיבעי' דוקא בכה"ג שוגג ע"י הלוקח שלא ידע הלא האיבעי' נוכל לפרש גבי גזלן בעצמו שהי' שוגג שלא ידע שהוא של חבירו ואף דלא נתכוין לגוזלה ג"כ קני בשינוי לר"מ דסובר דנתן צמר לצבע לצבוע אדום וצבעו שחור דסובר ר"מ דקני בשינוי אף שלא נתכוין כלל לגזלה והש"ס קא פשיט באמת ממתני' דנתן צמר לצבע וא"כ ה"ה בכל גזלן שגזל בשוגג נוכל למיבעי' אי קניס ר"מ בשוגג או לא ואף דעיקר פשיטות דקא בעי הש"ס למיפשט מברייתא דחמשה גובין מן המחוררין הוה הפשיטות מלוקח דהוה שוגג מ"מ בהאיבעי' הוה מצינן לפרש בפשיטות שהגולן הי' שוגג. ולכאורה י"ל בזה:

והנלע"ד ליישב זה דהנה לכאורה י"ל בהא דקמבעי' להש"ס אי ר"מ קניס שוגג ג"כ או לא הלא במס' גיטין (דף נ"ג ע"ב) בהאי פלוגתא דחזקי' ור"י בהיזק שא"נ דקאמר הש"ס לימא כתנאי המטמא והמדמע והמנסך אחד שוגג ואחד מזיד חייב דר"מ ר"י אומר בשוגג פטור במזיד חייב מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס היזק שא"נ שמי' היזק ומ"ס לא שמי' היזק ארנב"י דכ"ע היזק שא"נ ל"ש היזק והכא בקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי דמ"ס קנסו שוגג אטו מזיד ומ"ס לא קנסו שוגג אטו מזיד ע"כ. הרי דמסקנת הש"ס הוא דר"מ סובר קנסו שוגג אטו מזיד וא"כ מה קמבעי' להש"ס כאן אליבא דר"מ אי קנסו שוגג ג"כ נימא דקנסו שוגג אטו מזיד ודוחק לומר דסוגי' הש"ס דכאן הוא לפום ההו"א התם בגיטין שם דפליגי ר"מ ור"י אי היזק שא"נ שמי' היזק או לא שמי' היזק וגם כי במס' שבת (דף ג' ע"ב) ובעירובין (דף ס"ח ע"ב) ג"כ קאמר הש"ס דקנסי' שוגג אטו מזיד נימא ג"כ דסוגיא דידן לא סבירא לה וי"ל בזה:

אולם י"ל בזה דהא דאמרינן בגיטין שם דקנסו שוגג אטו מזיד זה דוקא באותו אדם עצמו דאם הי' עושה במזיד הי' אסור ואמרינן דגם כי עשה הוא בשוגג אסיר ג"כ דקנסו שוגג אטו מזיד דהרי זה האיש שטימא טהרותיו של חבירו בשוגג חייב שהרי אם הי' מטמא במזיד הי' חייב והה"נ כי טימא בשוגג ג"כ חייב וכן בהא דמס' שבת (דף ג') ובעירובין (דף פ"ח) ג"כ הוא באותו אדם עצמו ובזה שפיר סובר ר"מ דקנסו שוגג אטו מזיד אבל הכא עיקר האיבעי' הוא דהא ר"מ סובר דאף דשינוי קונה מ"מ קנסינן להגזלן דלא יקנה השבח וצריך להחזיר השבח ג"כ להנגזל והטעם משום קנס וקמבעי' להש"ס אם קנסינן ג"כ שוגג וכגון דלא שייך לומר בי' קנסו שוגג אטו מזיד וכגון שהוא אדם אחר היינו בלוקח שלקח מן הגזלן והשביח שהרי הלוקח לא הוי גזלן דאם הוא יהי' גזלן שפיר ניקנסי' גם בשוגג שהרי קנסינן שוגג אטו מדר ורק הכא דלא גזלי' הלוקח רק שלקח מן הגזלן בזה קמבעי' להש"ס אי קניס ר"מ גם בשוגג כזה או לא וזה שפירש"י דוקא כגון בלוקח וקבעי הש"ס למיפשט מברייתא דחמשה גובין מן המחוררין אלמא דגם ללוקח קנסינן ודחי הש"ס דמיירי בלוקח ת"ח שהי' מזיד אבל בשוגג לעולם אימא לך דלא קנסינן בשוגג. ובמסקנא קא פשיט לה הש"ס ממתני' דלצבוע לו אדום וצבעו שחור רמ"א נותן לו דמי צמרו דמי צמרו אין דמי צמרו ושבחו לא ואס"ד בשוגג נמי קניס דמי צמרו ושבחו בעי למיתיב לי' אלא לאו ש"מ במזיד קנים בשוגג לא קנים. ולכאורה י"ל דהא התם הוא באותו אדם עצמו שצבעו בשוגג צבע אחר הלא אם הי' צבעו במזיד צבע אחר דא' הי"ל כמי גזלן ממש ולא הי' קונה להשבח וא"כ נימא תו קנסו שוגג אטו מזיד:

אולם רש"י ז"ל במתק לשונו הסביר זה וז"ל בד"ה צבעו שוגג חשיב לי' דאיכא אינשי טובא דלא ידעו דאסור לשנות בדיבור של בעה"ב עכ"ל. ולכאורה י"ל מאי בעי רש"י ז"ל בזה. וכ"כ ג"כ בשמ"ק ד"ה ת"ש לצבוע לו אדום וז"ל והא צבע, אע"ג דחשבינן לי' גזלן מפני שמעביר ע"ד של בעה"ב אפ"ה גזלן שוגג הוא שאינו יודע אם גזילה הוא זאת אם לאו ומש"ה לא קנים ושבחא דנפשי' דקני לי' בשינוי עכ"ל. והרי גם השמ"ק כתב ג"כ להאי סברא דצבע לעולם דינו שוגג הוא אפילו אם שינה במזיד מדעתו של בעה"ב וי"ל בזה:

אבל לאחר העיון דבר גדול השמיענו רש"י ז"ל בזה דאפילו אם שינה במזיד מדעת בעה"ב שידע שצוהו לצבוע אדום וצבעו שחור במזיד ג"כ סובר ר"מ דקנה הצבע להצמר ואע"ג דסובר ר"מ דהגזלן ל"ק להשבח אף ע"י שינוי ומשום קנס הכא לא חשיב לי' ר"מ מזיד ורק שוגג חשיב לי' דטעו אינשי בהכי וסוברים דמותר לשנות מדיבור של בעה"ב ולא קניס ר"מ ולא שייך לומר בזה דנקנוס שוגג אטו מזיד דהא לעולם שוגג הוא שהרי אין דעתו לגזול כלל ורק ששינה מדעת בעה"ב ולעולם שוגג מיקרי ופשיט לה הש"ס שפיר דלא קניס שוגג וא"כ ה"ה בלוקח אם הי' באמת שוגג לא קנסינן לי' ודו"ק בזה:

ובזה י"ל במ"ש התוס' בסוגיין בד"ה מאן שמעית לי' וא"ת בלאו האי טעמא הו"מ למיפרך מאן שמעית לי' דקניס ר"מ וש"מ דבשוגג קניס כו' וי"ל דמכח זה לא הו"מ לאוכוחי דאתיא כר"מ דהא ר' יהודה נמי מ"ל דקניס לרב זביד דאמר דלר' יהודה שבח שע"ג גזילה הוי דנגזל אע"ג דנשתנית ע"י פ' ע"ש. ולפי האמור לא הי' נוכל לומר דאתיא כר' יהודה ודקניס בשוגג ג"כ השתא התם בגיטין (דנ"ג) גבי המטמא והמדמע והמנסך דבאותו אדם גופי' שייך השוגג וגם שייך גבי' המזיד ואפ"ה סובר ר' יהודה דלא קנסינן שוגג אטו מזיד מכ"ש הכא בלוקח שהרי לא שייך עתה גבי' המזיד כלל שהרי באמת אין הלוקח הזה גזלן רק שלקח מן הגזלן א"כ פשיטא דלא קנסו שוגג אטו מזיד וי"ל בזה:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה