אור ברסלב
אמרי הצבי ג בבא קמא פרק הגוזל עצים › דף צד:

אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר

בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף צד:

דף צד.

[ח]

צ"ד ע"ב בגמ' ארחב"א אר"י דבר תורה חוזרת בעיני' שנאמר אשר גזל מ"מ וא"ת משנתינו משום תקנת השבים כו':

א והנה לכאורה י"ל בהא דקאמר הש"ס דר"י סובר דשינוי אינו קונה ולפי ההו"א אין חילוק כלל בין שינוי החוזר לשינוי שאינו חוזר וא"כ עדיפא הי"ל להש"ס להקשות דסובר כב"ש דשינוי ל"ק ולא כב"ה דיליף מקרא דהם ולא שינוייהם וראיתי בפ"י כאן שכתב די"ל דר"י ס"ל כאביי דאמר דכמה תנאי קיימי בחדא שיטה וס"ל דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה עכ"ד ועיין לעיל (בדף ס"ה ע"ב) בתוד"ה הן ולכאורה י"ל דהא מה דרשו בקרא דהם ולא שינוייהם אשר תני גוריון דמאספורק שם לעיל וצ"ל דלאביי לית לי' האי דתנא גוריון וסובר דברייתא זו לא מתני בי ר"ח ור"א:

וגם י"ל דלפי המסקנא דקא משני ר' יעקב דמתני' דהגוזל עצים מיירי שגזל עצים משופין ועשאן כלים דהי"ל שינוי החוזר לברייתו ובזה הוא דס"ל לר' יוחנן דלא הוי שינוי מה"ת ורק מפני תקנת השבים הוא דמהני וא"כ בסיפא דמתני' בגזל פרה ונתעברה אצלו וילדה לשיטת הראב"ד והרא"ש דלידה וגיזה מיחשב שינוי גמור לקנות גם גוף הפרה והרחל א"כ התם הי"ל שינוי שאינו חוזר לברייתו וכמו שהאריכו בזה הראשונים ז"ל וא"כ הוה זה השינוי קנין מה"ת ונצטרך לדחוק דהא דארחב"א אר"י וא"ת משנתינו מפני תקנת השבים לא קאי רק על הרישא דמתני' בגזל עצים ועשאן כלים אבל בסיפא דמתני' מיחשב שינוי גמור מה"ת ומלבד שזה דוחק לפרש לשון משנתינו רק על הרישא אלא די"ל גם על התנא דמתני' דנקיט רישא דמתני' בקנין דרבנן מפני תקנת השבים והסיפא יהי' הקנין מה"ת מטעם שינוי אולם גם לאביי דמשני לעיל בריש פרקין דרישא דמתני' דהגוזל עצים מיירי בשינוי החוזר דהוא רק מדרבנן וג"כ לא הוי הרישא דומי' לסיפא וע"כ צ"ל דהתנא דמתני' נקיט סתם דשינוי קונה והרישא הוי הקנין מדרבנן והסיפא הוי הקנין ד"ת וה"נ יתפרש לר' יוחנן כן אלא דהלשון משנתינו דקאמר סתם וא"ת משנתינו משמע לכאורה דקאי על כל הני בבי דמתני' ולכאורה י"ל בזה:

ולולא דמסתפינא הי' נלע"ד לפרש הסוגיא דהנה לעיל (בדף ס"ה ע"ב) בתוד"ה הן שכתבו דצרכינן תרי קראי לרבה חד קרא דאשר גזל דילפינן כעין שגזל יחזיר וקרא דהם דדרשינן הם ולא שינוייהם משום דרבה סובר דשינוי החוזר הוי קנין ד"ה וצרכינן תרי קראי דשינוי קונה חד לשינוי החוזר וחד לשאינו חוזר ור' יוחנן ורב חסדא דסברי דקרא דאשר גזל הוה הפירוש מ"מ וא"כ לית לן אלא חד קרא דהם דדרשינן הם ולא שינוייהם אתא רק לשינוי שאינו חוזר ע"ש ולעיל שם על הסוגיא [אוכ"א אק"א] כתבתי דלכאורה נוכל לומר דחד קרא אתא לשינוי בידים וחד קרא אתא לשינוי דממילא ורק שהתוס' כתבו שם כן אליבא דרבה והוכרחו לומר, כן משום דאל"כ מאי מייתי רבה ראי' ממתני' דהגוזל עצים ועשאן כלים כו' דשינוי קונה הא התם הוי שינוי בידים ומש"ה הוכרחו לומר דחד קרא אתא לשינוי החוזר וחד אתא לשינוי שאינו חוזר וכתבתי עוד שם דר' אילעא ור' חנינא שם פליגי בזה דר' אילפא דסובר דגנב טלה ונעשה איל נעשה שינוי בידו וקנאו הוא דסובר דהואיל דאיכא חרי קראי דשמעינן מינייהו דשינוי קונה אמרינן דחד קרא אתא לשינוי בידים וחד קרא אתא לשינוי דממילא ור' חנינא סובר כר' יוחנן ורב חסדא דקרא דאשר גזל דרשינן מיני' מ"מ צריך להחזיר וא"כ לית לן אלא חד קרא דהם דדרשינן מיני' ולא שינוייהם וידעינן מיני' רק שינוי בידים אבל שינוי דממילא לא ידעינן כלל ואמרינן דשינו דממילא לא קני מה"ת כלל ורק הא דגזל בהמה והזקינה דמשלם כשעת הגזילה צרכינן לומר דהוא רק מדרבנן הוי קנין ולאו לכל מילי שווי' רבנן לשינוי דממילא לקנין רק דוקא היכי דיהי' פסידא להגזלן עי"ז שנימא דקונה כשינוי הלז אבל לא היכא דיהי' לטובתו של הגזלן ומשום שלא יהי' חוטא נשכר ע"ש מה שכתבתי בזה:

ב והנה לכאורה י"ל לשיטת התוס' הנ"ל דלרבה אמרינן דחד קרא אתא לשינוי שאינו חוזר וחד קרא אתא לשינוי החוזר וא"כ לרבה הוי שינוי החוזר ג"כ קנין מה"ת דמנ"ל לרבה כן דדילמא אתי הני חרי קראי חד לשינוי דבידים וחד לשינוי דממילא אבל שינוי החוזר לא הוי קנין כלל דבר תורה אפילו אם השינוי החוזר היא בידים דהא בשינוי החוזר כ"ע סברי דלא הוי קנין כלל וכדמסיק הש"ס ובשינוי דממילא איכא אמוראי דסברי דהוי קנין וכ"פ להלכה כר' אילעא דגנב טלה ונעשה איל נעשה שינוי בידו וקנאו:

ולולא דמסתפינא הי' נלע"ד לומר בשיטת התוס' דרבה סובר באמת דשינוי דממילא שאינו חוזר לברייתו שוה לגמרי עם שינוי בידים החוזר ואמינא טעמא דמסתבר בזה כי כל אחר חלוק מחבירו ויש לכל אחד מהן מעלה מה שאין לחבירו כי עיקר השינוי הוי שינוי מעשה בידים ואינו חוזר לברייתו ולשינוי דממילא שאינו חוזר איכא מעלה גבי' שאינו חוזר אלא דאיכא ג"כ גריעותא שנעשה ממילא ולא נעשה ע"י הגזלן ושינוי מעשה החוזר איכא מעלה שנעשה השינוי ע"י הגזלן אמנם איכא ריעותא שהוא חוזר לברייתו וא"כ סובר רבה דשניהם שקולים וא"כ הואיל דאית לן תרי קראי ואמרינן דחד קרא אתא לשינוי גמור הנעשה בידים ואינו חוזר וקרא השני דמיותר הוא אתא לאשמועינן דאפילו אם השינוי אינו כ"כ למעליותא רק שיש גבה חד ריעותא היינו או שנעשה ממילא או שחוזר לברייתו ג"כ מיחשב שינוי דבר תורה לקנות הגזילה ולפ"ז הי' נוכל לפרש דהא דאמר רבה לעיל (בדף ס"ו ע"א) שינוי קונה כתיבא ותנינא כתיבא והשיב את הגזילה מה ת"ל אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי שלוחי תנינא הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזילה כו' דכתבו התוס' דרבה מיירי בשינוי החוזר ומתני' דריש הגוזל מיירי בגזל עצים משופין דהוי שינוי החוזר נוכל לומר דרבה מדייק גם מסיפא דמתני' דר"פ הגוזל דקתני פרה מעוברת וילדה דהוי שינוי דממילא ואינו חוזר דג"כ קונה וא"כ הוה הראי' ממתני' מרישא ומסיפא דשינוי דממילא שאינו חוזר ושינוי בידים החוזר קונה ודו"ק בזה:

ומעתה נוכל לפרש ג"כ הסוגיא דידן דרחב"א אר"י ד"ת גזילה הנשתנית דלשון נשתנית מורה קצת דנשתנית ממילא דאל"כ הי"ל לומר סתמא ד"ת שינוי קונה וסובר ר' יוחנן דשינוי דממילא לא הוי קנין מה"ת אבל שינוי גמור בידים שפיר הוי קנין מה"ת דהא ילפינן מקרא דהם ולא שינוייהם הואיל דלית לן אלא חד קרא דהם מוקמינן לי' לשינוי גמור שהוא בידים ואינו חוזר וא"ת משנתינו מפני תקנת השבים וה"פ דבמשנתינו קתני בסיפא גזל פרה וילדה דהי"ל שינוי דממילא ואפ"ה קני הוא רק מפני תקנת השבים:

וע"ז פריך הש"ס ממתני' דלא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור וה"פ דהא במתניתין קתני סתמא דמשמע אעפ"י שצבעו צבע ההדר ג"כ פטור אלמא דשינוי החוזר לברייתו ג"כ מיקרי שינוי לקנות ומנ"ל זה דבשלמא אם היינו דורשין מקרא דאשר גזל דשינוי קונה וא"כ אית לן חרי קראי דשינוי קינה ואמרינן חד קרא לשינוי גמור שאינו חוזר וחד לשינוי החוזר. אבל כיון דדרשינן אשר גזל מ"מ ולית לן אלא חד קרא דהם ולא שינוייהם נימא דקרא אתא דוקא לשינוי גמור דהיינו שאינו חוזר וגם נעשה בידים וע"ז משני ר' יעקב לדידי מפרשא לי מיני' דר' יוחנן כגון שגזל עצים משופין ועשאן כלים דהו"ל שינוי החוזר לברייתו וה"פ דהא דאר"י ד"ת גזילה הנשתנית הדרא בעיני' היינו בשינוי החוזר אבל בשינוי שאינו חוזר קונה לגמרי ד"ת ולשון נשתנית דנקיט ר' יוחנן לא הוי הכוונה בנשתנה מאלי' ירק בשינוי בידים רק שהוא חוזר לברייתו והא דקאמר וא"ת משנתינו קאי על רישא דמתני' דמיירי בגזל עצים משופין דהי"ל שינוי בידים החוזר לברייתו הוא דלא קני ד"ת אלא מפני תקנת השבים ומתני' דלא הספיק ליתנו לו עד שצבעו מיירי בצבע גמור שאינו חוזר לברייתו אבל שינוי דממילא אי הוי קנין מה"ת או לא נוכל לומר דמזה לא איירי כלל ר' יוחנן ונוכל לומר או דסבר דשינוי דממילא הוי כמו שינוי בידים החוזר או דהוי שינוי גמור וי"ל בזה:

ג ובזה הי' מיושב שפיר קושית התוס' בד"ה ותנן וז"ל תימא דלא מייתי מתני' דבהמה והזקינה עבדים והזקינו דמשלם כשעת הגזילה לקמן כו' ועוד הא קתני גזל מטבע ונסדק משלם כשעת הגזילה וע"ש שנדחקו לתרץ. אבל לפי האמור הי' מיושב שפיר קושית התוס' הנ"ל דהא לפום ההו"א דהיינו מפרשים דהא דר' יוחנן הוא דוקא בשינוי דממילא הוא דלא קני מה"ת לא קשה מהא דגזל בהמה והזקינה דמשלם כשעת הגזילה משום דנוכל לומר כמש"ל (על דף ס"ה ע"ב) שם [אוכ"א אק"א] על דר' אילעא דסובר דגנב טלה ונעשה איל דקניא בשינוי משום דסובר דאיכא חרי קראי דילפינן דשינוי קונה ומוקמינן חד קרא לשינוי דממילא ור' חנינא סובר דקרא דאשר גזל דרשי' מיני' מ"מ יחזיר וכמו דדרשי ר' יוחנן ורב חסדא וליכא תו רק חד קרא דהם דדרשינן ולא שינוייהם ומוקמינן לה דוקא לשינוי גמור בידים ורק הא דגזל בהמה והזקינה הוא רק מדרבנן וקנסא הוא ודוקא היכי דהוא פסידא להגזלן אבל לא היכי שיהי' ריוח להגזלן ומש"ה בגנב טלה ונעשה איל לא הוי שינוי לקנות ע"ש לעיל וא"כ הואיל דהוא גזל בהמה והזקינה הוא רק מטעם קנסא להגזלן שיהי' צריך לשלם כשעת הגזילה אבל לא דהוי קנין לקנות היכי דיהי' ריוח להגזלן ומש"ה לא פריך הש"ס מגזל בהמה והזקינה רק פריך מהא דלא הספיק ודו"ק כן הי' נלע"ד. אולם רש"י ז"ל לא פי' כן בהסוגי' וכתבתי רק ע"ד הפלפול קצת:

[ט]

א שם ת"ר הגזלנין ומלוי בריבית שהחזירו אין מקבלין מהם כו' א"ר יוחנן בימי רבי נשנית משנה זו כו' מיתיבי הניח להם אביהם מעות של ריבית אעפ"י שהן יודעין שהן ריבית אין חייבין להחזיר אינהו הוא דלא הא אביהם חייב להחזיר כו' ופרש"י בד"ה אין חייבין להחזיר דכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל והני לא גזול מידי דקנינהו בשינוי רשות וקסבר רשות יורש כרשות לוקח דמי עכ"ל. ודברי רש"י ז"ל אינם מובנים כלל דמדוע נקיט רש"י ז"ל דוקא אליבא דרמב"ח דאמר הטעם משום רשות יורש כרשות לוקח הלא עדיפא הי"ל לרש"י ז"ל לומר הטעם אליבא דרבא לקמן (בדף קי"ב) משום דלדידי' אוהר רחמנא לברי' לא אזהר רחמנא וגם דלפי מה דקאמר הש"ס לקמן דמאן דמתני להא דרמב"ח אמתני' אבל אברייתא רמב"ח כרבא מתני לה א"כ הוה ג"כ הטעם לרמב"ח דהא דהניח להם אביהם מעות של ריבית אין חייבין להחזיר משום דלדידי' אזהר רחמנא לברי' לא אזהר רחמנא וא"כ מדוע בחר רש"י ז"ל לפרש כאן דוקא אליבא דרמב"ח ולהאי לישנא דוקא דרמב"ח מתני לה אברייתא וראיתי במל"מ (פ"ד) מהל' מלוה שהביא שנתקשה בזה הגד"ת והאריך בזה. ובחידושי לב"מ (דף ס"ב ע"א) הארכתי קצת בזה:

וכעת נלע"ד ליישב קצת בפשיטות והוא דנוכל לומר דרש"י ז"ל הי' מפרש הסוגי' דהא ר' יוחנן הוא דאמר בימי רבי נשנית משנה זו ור' יוחנן הוא דסובר בב"מ (דף ס"א ע"ב) דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין וא"כ למה הוצרכו להתקנה על מלוי ריבית הלא ר"ק א"י בדיינין וע"כ צרכינן לפרש דקודם התקנה ניהא דא"י בדיינין אבל מ"מ חייב לצי"ש וכסברת הריב"ן המובא בתוס' כאן בד"ה אי ודלא כשיטת התוס' החולקים בזה ומהני תפיסה וכבר כתבתי בעזה"י בענין זה בב"מ. על (דף ס"א ע"ב) ע"ש. אבל לאחר התקנה לא מחויב להחדר לצי"ש ולא מהני ג"כ תפיסה דחכמים התקינו כן. ופריך הש"ס על ר"י מהאי ברייתא דהניח להם אביהם מעות של ריבית כו' אין חייבין להחזיר אינהו הוא דלא הא אביהם חייב להחזיר וה"פ דע"כ אביהם חייב להחזיר ואף אם נימא דהא דאביהם חייב להחזיר הוא רק לצי"ש מ"מ לאחר התקנה גם לצי"ש פטורים לר' יוחנן. יל"ק תו קושית התוס' בד"ה הא אביהם וא"ת לצי"ש קאמר ע"ש אבל לפי האמור ל"ק כלל דהא לפי האמור סובר ר' יוחנן דלאחר התקנה גם לצי"ש פטור הואיל דר' יוחנן סובר דר"ק אינה יוצאה בדיינין וכמו שכתבתי לעיל ודו"ק:

והא דקאמר הש"ס לקמן על הקושיא מהא דהגזלנין ומלוי בריבית אעפ"י שגבו מחזירין דמשני הש"ס מחזירין ואין מקבלין מהם אלא למה מחזירין לצי"ש אלמא דגם לאחר התקנה מחזירין לצי"ש לא הוי הפירוש דאיכא חיובא עליו להחזיר בכדי לצי"ש רק שהם בעצמן מחזירין לצי"ש שרוצים מעצמם להחדר לצי"ש אבל אין מקבלין מהם ויש לומר עוד יותר דהתקנה הי' עיקר על הלוה והנגזל שלא יקבלו אבל על המלוה איכא חיובא לצי"ש וכן מורה קצת ג"כ דברי השמ"ק סוד"ה שהחזירו שכ' שם תניא הגזלנין כו' ועוש"ה. ונוכל לומר דמעיקרא הי' ס"ד דהש"ס דהתקנה הי' שפטור לצי"ש מכח התקנה וכשמסיק הש"ס אמרי מחזירין ואין מקבלין מהם כו' הוה הפי' דמתרץ הש"ס דעיקר התקנה הי' על הלוה שלא יקבל אבל החיוב שהי' על המלוה להחזיר הריבית לצי"ש זה החיוב לא פקע מכח התקנה:

ובש"ע חו"מ (סי' שס"ו ס"א) שכתב ואם רצה לצי"ש והחזיר אין מוחין ביד הנגזל מלקבלו והש"כ (בסק"א) הביא דברי הספר חסידים דדוקא כשהנגזל אונו חייב לאחרים אבל אם הנגזל חייב לאחרים ואין לו מה לפרוע יש לקבל כדי שיפרע לבע"ח שלו עכ"ל. נוכל לומר דהטעם הוא כיון דאכתי איכא חיובא על הגזלן והמלוה ובריבית אפילו אם נימא דר"ק א"י בדיינין מ"מ איכא חיובא על המלוה לצי"ש ורק דהתקנה הי' על הלוה והנגזל שלא יקבלו ומש"ה אין מוחין ביד הנגזל מלקבל וכן אם הנגזל חייב לאחרים כו' ומשים דעיקר התקנה לא הי' רק על הנגזל והלוה שלא יקבלו ובכה"ג שחייב לאחרים יש לקבל משום דהתקנה לא הי' רק בדבר השייך להנגזל והלוה וכן אין מוחין ביד הנגזל מלקבל. וביו"ד (סי' קס"א ס"ז) אם בא לעשות תשובה מעצמו להחזיר הריבית אם הוא דבר מסויים מקבלין ממנו ואם אינו דבר מסויים אם רוב עסקו ומחייתו בריבית אין מקבלין ממנו כו' וכ' הש"ך (בס"ק י"ג) בשם הריב"ש דמ"מ הם חייבין להחזיר לצי"ש כו' עכ"ל צרכינן לומר דהפי' הוא ג"כ כמ"ש דהמלוה מחויב לצי"ש להחזיר אבל הלוה אינו רשאי לקבל וכמו שכתבתי וכן ראיתי בספר חוי"ד שם בחידושיו (ס"ק י"ב) וז"ל ומ"מ לצי"ש הם חייבים להחזיר רק שאין מקבלין כו' ע"ש והוא כמו שכתבתי. ולעד"נ להוסיף עוד ולומר דלר"י דר"ק א"י בדיינין א"כ הי' התקנה ע"כ לענין החיוב לצי"ש וא"כ הוה הדין דלאחר התקנה אסור לו לקבל אף אם בא לצי"ש אבל לדידן דפסקינן כר"א דר"ק יוצאה בדיינין וא"כ נוכל לומר דהתקנה הי' רק על מה שמחויב בדיני אדם אבל לא על ד"ש ושפיר כ' הריב"ש לדידן דלצי"ש חייב וא"ש ג"כ הא דכתב בחו"מ (שס"ו) מ"ש לעיל ודו"ק:

ב ועפ"י האמור נוכל ליישב קצת דברי רש"י ז"ל דהנה התקנה שהתקינו דאין מקבלין מהם הי' רק לגבי דידי' לא לגבי היורשים ועיין בתוד"ה אי ובפ"י מ"ש בזה. והנה נוכל לומר דאם הבנים צריכין להחדר הריבית שלקח אביהם דסובר רבא דא"צ להחזיר משום דכתיב וחי אחיך אם מחויבין הבנים לצי"ש י"ל דלרבא עכ"פ לצי"ש חייבין להחזיר והטעם דהא דפטרה התורה הוא דוקא בדיני אדם אבל לצי"ש חייבין להחזיר אבל לרמב"ח דסובר רשות יורש כרשות לוקח גם לצי"ש פטור משום דהוי כלוקח דפטור דקני' בשינוי רשות ובחידושי לב"מ שם הבאתי בשם שו"ת דרע"א ז"ל בהקדמה סברא להיפוך ע"ש. מיהא לשיטת רש"י נוכל לומר כמ"ש כאן וא"כ הש"ס דפריך כאן לר' יוחנן מברייתא דהניח להם אביהם מעות של ריבית דמדייק הש"ס אינהו הוא דלא הא אביהם חייב להחזיר דהוה הקושיא דאביהם חייב להחזיר מד"ש דהא בד"א סובר ר"י דר"ק א"י בדיינין ורק דבד"ש מחויב להחדר והי' התקנה דגם מד"ש אינו מחזיר ומברייתא שמעינן דאביהם חייב להחזיר בד"ש והי' קשה לרש"י דאי נימא דהא דאביהם חייב להחזיר בד"ש עכ"פ אמאי הבנים פטורים להחזיר מד"ש וזש"כ רש"י דהיינו דסובר דרשות יורש כרשות לוקח וכרמב"ח ומש"ה הבנים פטורים גם לצי"ש דלרבא דהטעם הוא משום דלדידי' אוהר רחמנא ולברי' לא אזהר רחמנא וא"כ ניהא דלא אזהרי' התורה להחזיר בדיני אדם אבל עכ"פ מד"ש לחייב להחזיר ויהני תפיסה ג"כ כמו כל חיוב בד"ש וא"כ לא זכו הבנים בהמעות הללו כלל וא"כ לפי סברת הש"ס בכאן דעיקר החיוב מה שאביהם מחויב להחזיר הוא רק בד"ש דבד"א הלא ר"ק א"י בדיינין דהא אזלי' אליבא דר' יוחנן דסובר ר"ק א"י בדיינין א"כ גם הבנים לחייב לצי"ש ומש"ה כתב רש"י ז"ל דהש"ס הי' סובר דרשות יורש כרשות לוקח וא"כ גם לצי"ש ליכא חיובא כלל אצל הבנים ודו"ק בזה:

ונוכל להוסיף עוד ולומר דלפי האמור דסוגית הש"ס אזלא כאן אליבא דר' יוחנן ור"י הוא סובר דר"ק א"י בדיינין וא"כ לדידי' ע"כ לית לי' האי סברא דרבא לקמן (בדף קי"ב) דהטעם דאין הבנים צריכין להחזיר הריבית משום דלדידי' אזהר רחמנא דהא רבא דקאמר הכי אזיל דוקא אליבא דר"א דסובר ר"ק יוצאה בדיינין ולי' לא ס"ל וכמ"ש התוס' בב"מ (דף ס"א ע"ב) ד"ה רבא ע"ש וא"כ לר' יוחנן ג"כ לית לי' האי דרשא דלדידי' אזהר רחמנא כו' וא"כ תיקשי לר' יוחנן מדוע אין הבנים צריכין להחזיר הריבית שלקח אביהם בד"ש עכ"פ וע"כ צרכינן לומר הטעם משום דס"ל כרמב"ם דרשות יורש כרשות לוקח וליכא תו שום חיוב כלל אפי' לצי"ש ג"כ והבן בזה:

ועיינתי היטב בזה ונלע"ד כי נוכל לכווין בזה דעת קדושים כי המלמ"ל שם (בפ"ד מהל' מלוה ולוה ה"ד) הביא דברי הגד"ת שהקשה כן על רש"י ז"ל דלמה נקיט לפרש כרמב"ח וכ' לתרץ משום דהך סוגיא דהגוזל קאמר ר' יוחנן דברייתא דהגזלנין ומלוי בריבית נשנית בימי רבי ועלה פריך מברייתא דהניח להם אביהם מעות של ריבית כו' ור' יוחנן אית לי' בפרק א"נ דר"ק א"י בדיינין וכיון שכן ע"כ לא מצי למימר אליבא דר' יוחנן דטעמא דיורשים פטורים הוא משום דלדידי' אזהר רחמנא כו' דהא לא דריש קרא דוחי אחיך כו' ומשו"ה כתב רש"י טעמא דרשות יורש כרשות לוקח כי היכי דליתי כר' יוחנן דהוא מרי' דהאי שמעתא עכ"ד הגד"ת וכ' עלה המלמ"ל ודבריו הם תמוהים משים דלמ"ד דר"ק א"י בדיינים לא צריך טעמא דפטורים הבנים דמהיכי תיתי שיהיו חייבין ואף דנימא דהאב חייב בד"ש שהוא מוכרח לומר כן כפי סברתו דהך דהגוזל אתיא כמ"ד ר"ק א"י בדיינין מ"מ הבנים פשיטא שהם פטורים כל היכא דליכא כיבוד דהאב כו' ועוד הקשה שם מסוגי' דידן יעוש"ה. אבל לפי האמור נוכל לומר דזה הוא כוונת הרב בעל גד"ת דעיקר הסוגי' דכאן אזלא אליבא דר' יוחנן דס"ל ר"ק א"י בדיינין וא"כ עיקר התקנה הי' דליכא חיוב בד"ש וגבי בנים לא שייכא האי תקנה וא"כ היל"ל דבנים חייבין ולזה פרש"י דהסוגי' ע"כ אילא כרמב"ח דרשות יורש כרשות לוקח וליכא חיובא לגבי הבנים כלל אפילו לצי"ש וכמו שביארתי לעיל ומיושב קושית המלמ"ל שם ודו"ק היטב בזה כי קצרתי במובן:

[י]

בתוד"ה בימי רבי בסה"ד וז"ל אבל אין לפרש דלהכי לא פריך ממתני' משום דרבי לא תיקן אלא באותן שעשו תשובה וברייתא דמוכח מינה מיירי בעבד תשובה מדקתני וחייבים להחזיר מפני כבוד אביהם מ"מ האי דגזלנים ומלוי בריבית לא משמע דאיירי בעבדו תשובה כו' ועיין בשמ"ק כאן בד"ה שהחזירו כ' בשם הרבה ראשונים ז"ל שכתבו כן דהתקנה לא הי' אלא באיתן שעבדו תשובה ופי' שהחזירו כלומר שהחזירו מאליהן ולפ"ד הוה התקנה גם לדורות כן ואולם דוקא בשאין גזילה קיימת אבל בגזילה קיימת מקבלין מהם יעוש"ה. ולכאורה י"ל דהא לקמן (בדף צ"ו ע"ב) בההוא דגזל פדנא דאורי' מחברי' אזיל כרב בהו כרבא זרע בהו זרעא לסוף אהדרינהו למרי' אתא לקמי' דרב נחמן א"ל זילו שומי שבחא דאשבח כו' והלא התם אהדרינהו מעצמו דלשון אהדרינהו משמע כן וא"כ בעביד תשובה הוה הדין דאין גזילה קיימת אין מקבלין מהם וההוא דאשבח בודאי דלא מיקרי בעיני' וא"כ אף אם הי' הדין דגזלן משלם השבח דאשבח בהגזילה ולא הי' הדין דמשלם רק כשעת הגזילה ג"כ הי' הדין התם דאין מקבלין ממנו הואיל דעשה תשובה על גוף הגזילה שהרי החזיר מעצמו השוורים שגזל אם לא שנימא דהואיל דלא החזיר השבח מיקרי לא עשה תשובה על השבח אולם הלא באמת פטור מלהחזיר מה שהשביח הקרקע בהשיורים הללו ואח גוף הגזילה החזיר והאיך שייך למיקנסי' במה שעשה תשובה וצ"ל דהואיל דגזלנא עתיקא הי' וקנסי' אעפ"י שלא הי' מן הדין כלל וי"ל בזה עוד:

[יא]

בגמ' ומפני כבוד אביהם חייבין להחזיר אקרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך כו'. ועיין בטור יו"ד (סי' ר"מ) כ' בשם הרמב"ם דממזר חייב בכבוד אביו ומוראו אעפ"י שהיא פטור על מכתו וקללתו עד שיעשה תשובה והטור הקשה מסוגית הש"ס דידן דפריך הש"ס והני מפני כבוד אביהם מי מחייב יהא לאו עושה מעשה עמך הוא וא"כ אין חייבין בכבודו כו' אלמא כ"ז שלא עשה תשובה אין חייבין בכבודו והב"י מתרץ דהואיל דחשב בדעתו להחזיר דהא עשה תשובה א"כ הוי כאלו כבר נתנה לו ולא ירש הבן כלום ואין הבן יכול לומר שלי הוא ואינני חייב לכבדו משלי אבל בלא עשה תשובה היי הממון של הבן מצד הירושה כו' יעוש"ה והט"ז שם (ס"ק י"ו) הקשה דלדברי הב"י הואיל דחשב בדעתו להחזיר א"כ לא זכה בה הבן מתורת ירושה א"כ אפילו באינו מסויים ג"כ לחייבו הבנים להחזיר הואיל דחישב האב להחזיר א"כ לא ירש הבן כלום כו' יעו"ש ועי' במח"א הל' ריבית (ס"ח) הקשה ג"כ כן יעוש"ה. ולענ"ד לא אבין כלל הקושי' דבדבר שאינו מסוים דהי' התקנה דאין מקבלין וא"כ אף שחשב האב להחזיר מ"מ הבן יורש אותו והב"י לא כתב כן רק בדבר מסוים דהוי הדין דאם רצה להחזיר מקבלין וכמש"ל על תוד"ה אי עשה ע"ש ובגוף דברי הב"י הארכתי על ב"מ (דף ס"ב ע"א) יעוש"ה:

[יב]

בתוד"ה אי עשה תשובה כו' וא"ח ולימא כגון שלא קבלו ממנו דאין מקבלין מהם וי"ל דאם החזיר ולא קבלו ממנו לא מחייבין בנים להחזיר כו' א"נ בדבר המסויים ומקבלין מהן מפני כבודו ומשני בשלא הספיק להחזיר עד שמת לפיכך חייבין בנים להחזיר מפני כבוד אביהם ומקבלין מהן דלא שייכא תקנה גבי בנים עכ"ל וכ' הפ"י דהאי ומשני חוזר לתירוצם הראשין דלפ"ז משמע דמהגזלן בעצמו אין מקבלין אפילו דבר מסויים לכך הוצרכו לפרש דבבניו לא שייך תקנתא דרבי אבל לתירוץ השני דבדבר המסיים לא שייך תקנתא דרבי א"כ לא הוצרכו לפרש דבבניו לא שייך תקנתא דרבי עכ"ל. ועולה מדברי הפ"י דהאי סברא אי גם בבנים הוי תקנתא דרבי תליא בשני תירוצו התוס' הנ"ל וגם מ"ש דלתי' השני של התוס' לא הי' כלל תקנתא דרבי בדבר מסויים ולא כיתי להבין דא"כ בדבר המסויים לא הי' כלל תקנתא דרבי א"כ גם הוא בעצמו צריך להחזיר והרבה י"ל בזה:

ולעד"נ דבודאי גם בדבר מסויים הי' תקנתא דרבי לכ"ע לענין שאין הב"ד כופין אותו להחזיר הדבר מסויים ג"כ ורק שהתוס' כתבו בתי' השני א"נ בדבר המסויים ומקבלין מהן מפני כבודו הפי' הוא דניהא דהי' תקנתא דרבי גם בדבר מסויים שלא יצטרך להחזיר ואין הבעלים יכולין לכופו להחזיר מ"מ לענין זה אם הוא רוצה להחזיר מעצמו אז הקילו לקבל ממנו דבר מסויים מפני כבודו אבל לעולם דהי' תקנתא דרבי גם בדבר מסויים אם לא החזיר מעצמו. ופריך הש"ס אי עשה חשיבה מה בעי גבי' שהי' לו להחזיר דהא דבר מסויים מקבלין ממנו אם החזיר מעצמו משום כבודו ומדלא החזיר לא עשה תשובה שלימה ומשני הש"ס שלא הספיק להחזיר עד שמת דחייבין הבנים להחזיר מפני כבודו. אילם יש לנו לומר שלא נקבל מהם משום דבאמת הי' התקנה דרבי שלא לקבל אפי' דבר מסויים שהרי אם לא רצה להחזיר אין הב"ד כופין אם הי' כל מחייתי בריבית לפירושי של הר"י לעיל וכן לפי' ר"ת וא"כ הא דהתירו לקבל דבר מסויים אם החדר מעצמו הוא רק מפני כבודו והפקיעו בזה התקנה וזה דיקא אם היא בחייו אבל כשכבר מת נימא דלא נקבל משום התקנה דניהא דהבנים מחויבין להחזיר גם בזה משום כבוד אביהם אבל אנן לא נקבל מהם וע"ז כתבו התוס' דגבי בנים לא הי' לגמרי תקנתא דרבי וא"כ תו מיתר לקבל מהם וא"כ מפרשי התוס' להסוגי' לשני התירוצים שכתבו ודו"ק בזה:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה