אור ברסלב
אמרי הצבי ג בבא קמא פרק הגוזל עצים › דף צד.

אמרי הצבי ג· רבי צבי מאיר בר

בבא קמא פרק הגוזל עצים · דף צד.

דף צג:

[ו]

א דף צ"ד ע"א בגמ ראב"י מאי הוא דתניא ראב"י אומר הרי שגזל סאה של חיטין טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ וע"ז נאמר בוצע ברך נאץ ד'. כתב בשמ"ק בד"ה אין זה וז"ל ומ"מ אינו רשאי ליהנות בלא ברכה ומברך הן המוציא הן ברהמ"ז הן שאר ברכות הכל כפי הברכה הראוי לה ומ"מ יראה לי שאין מצטרף עם אחרים לזימון שאין קבע לאוכל בעבירה כמ"ש בברכות וכן אינו מברך על החלה הואיל ואין כאן הנאה אלא ברכת מצוה ואין ברכה לעשיית מצוה בעבירה ויש חולקין שלא לברך אף ברכת המוציא. הרב המאירי ז"ל עכ"ל:

והנה שני הדעות הללו הם שיטת הרמב"ם והראב"ד (בפ"א מהל' ברכות הי"ט) שכ' הרמב"ם כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף כו' ובהשגות כ' הראב"ד ז"ל שלא אמרו שאין מברכין אלא שאין מזמנין עליהם לומר שאין להם חשיבות קביעות הואיל דאוכלין דבר איסור כי' ע"ש וא"כ לכאורה אינו מובן כלל מ"ש הרב המאירי כאן ומ"מ יראה לי שאין מצטרף עם אחרים לזימון כו' למה כתב זה בלשון יראה לי הלא הש"ס קאמר בברכות (דמ"ה) שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו כו' אין מזמנין עליהם וסובר הראב"ד דהא דקתני אין מזמנין היינו דוקא אין מזמנין אבל ברוכי מברך בין בתחילה בין בסוף והרמב"ם סובר דגם ברוכי לא מברך דהוא בכלל אין מזמנין אבל לכ"ט אין מזמנין בודאי וא"כ למה כתב הרב המאירי זה בלשון יראה לי ולכאורה י"ל בזה:

בית]:

אולם י"ל דהש"ס לא קאמר התם בברכות אלא באכל דבר איסור אבל בגזל לא שמעינן לה בהדי' הואיל דגוף הדבר לא הוי איסור. וגם כי יש לומר דלדידן דפסקינן דשינוי קינה א"כ בגזל חיטים או קמח ולשה ואפאה הוי שינוי ואף בגזל פת ג"כ י"ל דהוי שינוי הואיל דקניא בלעיסה והו"א דמצטרף לזימון לזה כתב הרב המאירי בלשון יראה לי שאין מצטרף לזימון שאין קבע לאוכל בעבירה וא"כ בשעת אכילה לא הי' צירוף וקביעות כלל והביא ראי' מהא דברכות כנלע"ד ליישב שיטת הרב המאירי ז"ל ועיין באו"ח ריש (סי' קנ"ו) במג"א מ"ש דגם בגזל פת יאכלה י"ל דמברך ברהמ"ז וכוונתי הואיל דלעיסה הוי שינוי וקניא בשינוי ועיין לעיל בפ"ק על (דף י"א ע"א) [אומ"א אק"ו] מ"ש שם בענין זה. והיינו דהרב המאירי כ' זה לדידן דפסקינן שינוי קונה וראב"י הא סובר דשינוי ל"ק ולקמן יבואר עור בזה:

(ב) והנה הרא"ש שם במס' ברכות (פ"ז סי' ב') הביא פלוגתא דהרמב"ם והראב"ד הנ"ל יכתב להביא ראי' לשיטת הראב"ד מהא דב"ק (צ"ד) דראב"י אומר הרי שגזל סאה חיטין טחנה ואפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ משמע שחייב לברך אלא שברכתו הוא ניאוץ ועיין בכ"מ שם מ"ש בזה. ולעד"נ די"ל דהרמב"ם סובר דמש"ס דב"ק אין ראי' כלל דע"כ התם לענין חלה הואיל דלראב"י דסובר דשינוי אינו קונה וא"כ לא חל כלל ההפרשה שהפריש החלה ובודאי דהוי ברכה לבטלה דהא לא חל כלל ההפרשה וא"כ הא דאראב"י אין זה מברך אלא מנאץ ע"כ דאסור לי' לברך ואדרבא לא אדע לפרש כלל דברי הרא"ש ז"ל שכ' ראי' משם דמברך ורק דהוי ניאוץ דהא לענין הפרשת חלה בודאי דלא חל ההפרשה כלל למ"ד שינוי אינו קונה ובודאי דאינו יכול לברך כלל ואין לומר משום דהוי שינוי השם במה שקרא לה שם חלה דהא אם נימא דשינוי מעשה אינו קינה מכ"ש דשה"ש לא קנה כלל וצ"ע אצלי להבין דברי הרא"ש ז"ל בזה. וא"ל דכוונת הרא"ש הוא אליבא דרבא דדחי לדאביי וסובר דראב"י סובר דשינוי קינה ורק לענין ברכה הוה ניאוץ משום דהו"ל מהבב"ע וא"כ שמעינן שפיר דמברך אכתי י"ל בזה. חדא דהא רבא לא קאמר כן רק בדרך דחי להא דאביי ועיין בלח"מ שם מ"ש בזה. ועוד דאכתי י"ל דהא התם לא הוי רק איסור ברכה לבד והיינו דמעשה ההפרשה אינו איסור וכבר קנה בשינוי משעה שטחנה אבל מנ"ל להיכא דאכל דבר איסור דיברך עליו וי"ל בזה:

(ג) והנה הרב המאירי ז"ל דקדק בלשונו במ"ש ויש חולקין שלא לברך אף ברכת המוציא ושביק ברהמ"ז דהוא דאורייתא ונקיט ברכת המוציא ומשמע דמברך ברכת המזון גם לשיטת היש חולקין ואמאי יברך ברהמ"ז לשיטת היש חולקין הנ"ל ונראה דמכאן ראי' למ"ש המ"א בריש (סי' קצ"ו) דכ' הרב"י דה"ה בגזל חיטים וטחנן ואפאן אעפ"י שקנאן בשינוי אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף כו' ומיהו ברמב"ם (פ"ו ה"ז) מה' חו"מ אין יוצאין י"ח במצה גזילה זה הכלל כל דבר שמברכין עליו ברהמ"ז יוצא בו יד"ח וכל שאין מברכין ברהמ"ז אין יוצא בו עכ"ל הרמב"ם ואם קנאה בשינוי יוצא בו יד"ח א"כ מוכח דמברכין עליו ברהמ"ז וכן יש להורות דהא ברהמ"ז דאורייתא הוא ולחומרא אזלינן ואפשר דאפי' גזל לחם מברך ברהמ"ז דכשאכלה כבר קנאו בשינוי כו' עכ"ל המג"א. והנה מ"ש המג"א דאפילו גזל לחם כו' דקנאו בשינוי היינו ע"כ דלעיסה מיחשב שינוי ומברך ברהמ"ז וברכת המוציא אינו מברך דאכתי ל"ק בשינוי וא"כ בגזל פת בודאי דהוי הדין דאיני מברך ברכת המוציא אבל ברהמ"ז מברך שהרי קנאה בשינוי:

אולם י"ל שהרי הרב המאירי ז"ל כתב היש חולקין הנ"ל גם להיכא דעביד שינוי כגון שגזל חיטין יטחנם ואפאן אפ"ה אינו מברך המוציא ומשמע אבל ברהמ"ז מברך וצ"ל דהטעם לחלק הוא משום דברהמ"ז היא דאורייתא שפיר מברך וברכת המוציא אינו מברך משים דהיא רק מדרבנן. ולהסביר הדבר דהנה הא דאסור לברך היא רק משום דהוי מהב"ע וכדקאמר הש"ס כאן דרבא אמר ע"כ לא קאמר ראב"י אלא לענין ברכה משום דהוי מהב"ע ועיין ב"ק (דף ס"ו ע"א) בתוד"ה אמר עולא באה"ד וז"ל והא דאמר בריש הגוזל קמא הרי שגזל סאה חיטין כו' ודחי לי' התם דמצי הבר בעלמא דשינוי קונה והכא משים מהב"ע אע"ג דקנה קודם לכן לענין ברכה להזכיר ש"ש עליו ראי' להחמיר יותר כו' עכ"ל וא"כ זה דוקא היכא דעיקר הברכה הוא רק חיובא דרבנן או אחמרי רבנן ולא מברך בכדי שלא להזכיר שם שמים על אותו דבר שנעשה בו עבירה. אבל היכא דגוף הברכה הוא מה"ת כגון ברהמ"ז לא אחמרי רבנן בי' ושפיר מברך ברהמ"ז ואולי זה הוא כוונת המג"א שדקדק וכתב הלשון וכן יש להורות דהא ברהמ"ז דאורייתא הוא ודו"ק:

והנה י"ל אם מברך ברהמ"ז משום דהוא מה"ת אם מברך ג"כ ברכה רביעית שהוא הטוב ומטיב שהוא רק מדרבנן ואין זה ענין להא דספק בירך ברהמ"ז דהוא מברך משום סדא"ו לחומרא ואף דברכה רביעית הוא רק מדרבנן וכבר כתבו הטעם דהכא מחמרינן גם בדרבנן למזיל בספיקו לחומרא משום זלזול דרבנן והאריכו בזה ולכאורה הכא לא שייך האי סברא וא"כ הי' נראה לכאורה דבכה"ג שגזל פת ואכלו דהא דמברך הוא משום דברהמ"ז הוא מה"ת ואיסור זה דמהב"ע שהוא רק דרבנן שלא להזכיר ש"ש עליו ולא מצי לאפקועי דבר תורה וא"כ י"ל דלא יברך אלא שלשה ברכות אבל ברכת הטוב לא יברך וצ"ע עוד בזה:

ד והנה לכאורה י"ל דאמאי בגזל פה דלא יברך ברכת המוציא ניהא דעדיין לא קנאה בשינוי הלא כשלעסי' קניא ונימא דדוחה להא דאיתא בש"ע (סי' קע"ב ס"ב) שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה אם היא דבר שאינה נמאס אם יפלטנו יפלטנו ויברך עליו ואם הוא דבר שנמאס מסלקו לצד אחר ומברך וא"כ ה"נ גבי גזל פת ג"כ יעשה כן:

ויש להוסיף עוד לפמ"ש שם בש"ע ס"א שכח והכניס משקין לתוך פיו בלא ברכה בולען ואינו מברך עלי' ברכה ראשונה ובהג"ה וי"א דמברך עליהן וכן נראה עיקר הרשב"א בשם הראב"ד והרא"ש בפ"ג שאכלו וכן דברי הרמב"ם (פ"ח מהל' ברכות) ובמג"א שם (סק"ג) כ' וז"ל יל"ד למ"ש לעיל כו' קס"ז ס"ח [שכח ואכל ולא בירך המוציא דאם לא נזכר עד שגמר סעודתו אינו מברך] דשאני הכא מאחר שנזכר בעידן בפיו דומה קצת עובר לעשייתן כו' ע"ש ועיין במג"א (בסי' קס"ז ס"ק כ"א) שהביא להרשב"א בשם הראב"ד דצריך לברך אעפ"י שגמר סעודתו ושכ"כ בב"י (בסי' קע"ג) ועיין ברשב"א ברכות על (דף נ' ע"א) סו"פ שלשה שאכלו בד"ה והתניא בלען שכ"כ בשם הראב"ד ז"ל ועיין בהשגות הראב"ד (פ"ח מהל' ברכות הי"ב) דמבואר שם להיפוך דכשאין לו עוד משקין והוא דחוק לאותם שבפיו התירו לבולען ולא יאבדו ותאבד ג"כ הברכה שהרי גמר שאם יפלוט אותם ג"כ תאבד שאין לו יותר עכ"ל ודברי הראב"ד סותרין להדדי אם לא שנימא דח"ש הרשב"א בשם הראב"ד לא הוי הכוונה על הראב"ד בעל השגות ז"ל וי"ל בזה:

וא"כ ה"נ בגזל פת ואכל כיין דלעס קניא בשינוי ויברך אחר האכילה ברכת המוציא ויהי' הדין כמו בשכח דמברך לאחר האכילה ברכת המוציא לשיטת הראב"ד שמביא הרשב"א הנ"ל ומכ"ש דבשעת אכילה י"ל דיסלק לצד אחר ויברך ברכת המוציא דהלעיסה הוי שינוי. אולם לפי האמור לעיל דלענין ברכה הראשונה לא מהני שינוי לברך משום דהואיל דבאה בעבירה אין ראוי להזכיר ש"ש עליו ודוקא ברהמ"ז דהוא מחויב מה"ת לברך שפיר מברך ולא אתי חומרא דרבנן ומפקעת ממצות ברהמ"ז שהוא מה"ת אבל ברכת המוציא דהיא רק מדרבנן הם אמרו והם אמרו שלא לברך ולהזכיר ש"ש בדבר שהוא עבירה וא"כ אף דקניא בשינוי דלעיסה ואפילו בשינוי דטחינה ואפיי' ג"כ אינו מברך ברכת המוציא א"ש:

ד ובזה נוכל לפרש עוד דברי המג"א שכתב עוד בזה לאחר שכתב דיברך ברהמ"ז וז"ל ועמ"ש ה"ה (בפ"י מהל' חו"מ ה"ז) בביאור הירושלמי דלא כב"ח עכ"ל וכוונתו דשם כתב הה"מ דבגיל חיטים וטחנם ואפאם דיצא ידי מצה ובג"ל מצה ואכלה לא יצא ע"ש ואף דבג"ל מצה ואכלה עשה ג"כ שינוי בהלעיסה אפ"ה לא יצא וא"כ נראה דהמג"א חזר בי' תוכ"ד דלענין ברהמ"ז כ' דגזל לחם ואכלי' מברך ברהמ"ז והטעם משים דקניא בלעיסה ותיכף אח"ז הביא דברי ה"ה הנ"ל דלא יצא לענין מצה אלמא דלעיסה לא הוי קנין ולכאו' נראה דהמג"א כמסתפק ביה ולא הכריע וראיתי בספר אומץ יוסף להגאון מו"ה יוסף ליב ז"ל (בסי' קצ"ו) שעמד בזה וכ' שגם בנתיב חיים עמד בזה. ולפי האמור א"ש דהנה המג"א כ' דברהמ"ז מברך בגזל לחם ואכלו משום דמדאורייתא הוא ולחומרא אזלינן וברכת המוציא אינו מברך ופירשתי דהוא משום דהא דאינו מברך הוא רק מטעם חומרא דרבנן שלא יזכיר ש"ש על דבר עבירה ומש"ה זה דוקא בברכת המוציא אבל כברהמ"ז דהוא מה"ת לא נפקע החיוב מלברך ברהמ"ז ומחמרינן שיברך ברהמ"ז והנה גבי מצה אזלינן שפיר לחומרא דמחויב לאכול עוד הפעם מצה ולא יצא יד"ח במה שאכל מצה גזולה דאע"ג דקניא בשינוי דלעיסה מ"מ כל שיש לו מצה מחויב לאכול הואיל דהקנין בא עתה בשעת האכילה הוי מהב"ע אבל בגזל חיטים וטחנם ואפאם שפיר יצא ידי המצוה הואיל דהשינוי הי' קודם האכילה וגם בזה כ' הרמ"א (בסי' תנ"ד ס"ד) כשהביא המחבר אין אדם יוצא יד"ח במצה גזולה במד"א כשגזל מצה אבל אם גזל חיטים כו' ועשאו מצה יוצא בה שקנאה בשינוי ודמים לבד הוא חייב לו כ' הרמ"א ולענין ברכה עיין לקמן (ר"ס תרמ"ט) עכ"ל והיינו דלא יברך ברכת אכילת מצה אבל שפיר יצא ידי המצוה אם כבר אכל ודו"ק:

ו והנה ראיתי בספר אומץ יוסף שם דבר נחמד למאוד שאחר שהאריך שכמה שיטת הרא"ש ותוס' והרשב"א [צ"ל הריטב"א] סוכה (ל"ה) דדעת הירושלמי דלעיסה לא מיחשב קנין והתוס' והרא"ש כתבו בסתמא כן ומשמע גם לדידן דלעיסה לא מיחשב שינוי ולא יצא במצה גזולה הביא שם דברי הגאון בעל חוו"ד בסידור דרך החיים (בהל' אונן סק"א) דכתב דאם אכל בשעת אנינות ולאחר קבורה לא הי' שיעור עיכול חייב לברך ברהמ"ז ע"ש ש"מ דס"ל דלא על האכילה לבד מחויב ברהמ"ז דהא בשעת האכילה הי' פטור אלא משום שביעה מחויב וא"כ אף בבלע לחם שגזל נמי מחויב לברך דהא בשעת בליעה ודאי קני וא"כ החיוב בא לאחר זה בשעת שביעה כמו באונן. אבל גבי מצה בעינן שיהי' יכול לצאת בו קודם אכילה ואי לא הי' ראוי בשעת אכילה לצאת בו ורק ע"י הלעיסה והבליעה יכול לצאת בו לא יצא והוכיח כן מדברי התוס' פסחים (דף ל"ח ע"א) ד"ה לחם וא"כ שפיר כתב המג"א דלענין ברהמ"ז מחויב לברך ברהמ"ז והיינו אף בבלע ומשום דהא כששבע מן האכילה הזאת מחויב לברך. אבל במצה שפיר סובר המג"א דבגזל מצה ואכל לא יצא ומשום דבעינן שקודם האכילה יהי' המצה ראוי לצאת בה והאריך עוד בבקיאות וחריפות בזה ודפח"ח. ולע"ד בגוף דברי הגאון בעל דרך החיים י"ל טובא דהוא דין חדש וכן משכחת לה בגר ג"כ שאם אכל קודם שטבל ולאחר שטבל לא הי' עדיין שיעור עיכול יצטרך לברך ברהמ"ז. ולכאורה מלשון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת משמע דבעינן אכילה ושביעה ורק דכל זמן שלא נתעכל המזון עדיין רמי עליו החיוב הראשון שהי' מחויב על האכילה והשביעה אבל היכי דלא הי' מחויב על שעת אכילה כלל מנ"ל לומר דעל השביעה לחודי' מחויב לברך ברהמ"ז וי"ל בזה:

ז ולכאורה י"ל לפ"ד הגאון בעל חוו"ד ז"ל הנ"ל דהא באכל דבר איסור דכשבלע ובא לתוך מעיו הרי תו לא הוי שם איסור עלה דהא כשמונח במעיו ובא קרוב לעיכול פקע איסורא מני' ועדיין הוא שבע וא"כ אז יהי' חייב לברך ברהמ"ז ואמאי סופר הרמב"ם דבאכל דבר איסור אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף. מיהא מצינו בכתובות (דף למ"ד) דחייב על הנאת מעיו דקאמר שם סוף סוף כיון דלעסי' קניא מתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעה כגון שתחב לו לתוך בית הבליעה כו' לא צריכא דמצי לאהדורי' ע"י הדחק ופרש"י הילכך מיגזל לא גזלה אמאי קא מחייבת לי' בתשלומין אהנאת גרונו ומעיו ההיא שעתא חיוב מיתה איכא ועיין ג"כ בפירש"י בד"ה משקין והנה מ"ש רש"י ז"ל הלשון חיוב מיחה איכא ואף דלא עביד שום מעשה ורק על הנאתו שהוא מרצונו חייב וכן משמע מתוס' ד"ה ואי לא וי"ל הרבה בזה וראיתי בהפלאה על תוד"ה ואי לא שכתב הטעם משום דבכל עריות מוזהרין הנשים כאנשים אף דאשה קרקע עולם היא ולא עבדה מידי אלא כיון דברצונה נעשית קרינן בה הנפשות העושות ה"נ ממש הכא אע"ג דלא עביד מידי מ"מ כיון דברצונו הוא חייב כו' ע"ש היטב והרבה י"ל בזה ואכ"מ והנה לכאורה הי' נראה דהנאת גרונו ומעיו הוא דוקא בתחילת בשעה שבאה לתוך מעיו אבל לאחר שמונח שם זמן מה אף שעדיין לא נתעכל ג"כ לא מיקרי הנאת מעיו אף שעדיין הוא שבע. וכן הי' נראה לכאורה שהרי חזינן דאוכל ערב יוה"כ סמוך לערב ואף שעדיין הוא שבע בליל יוה"כ וכן אוכל חמץ בע"פ בזמן ההיתר ואף דכשמגיע הזמן איסור מונח עדיין בעין במעיו:

ואולם מצינו בתוס' מס' מנחות (דף ס"ט ע"א) בד"ה דבלע ובבכורות (דף זיי"ן ע"ב) בתוד"ה דג טהור דכל זמן שלא נתעכל האיסור עדיין שם איסור עליו לכל מילי ואם נמצא בגללי בקר חיטין ושעורין אוסרין במשהו יעוש"ה דמבואר דאכתי שם איסור עליו ועיין ז"ר (סי' פ"ג ס"י) ובט"ז סקי"ד ועיין במג"א (סי' תס"ז סקכ"ב) וי"ל בזה וא"כ הא דקאמרי בכתובות הנאת גרונו ומעיו היינו כל זמן שהוא במעיו ולא נתעכל שם איסור עליו ואיכא חיובא על האיסור וגם חיוב מיחה איכא וכמ"ש רש"י ז"ל בכתובות (דף למ"ד) שם. ועיין מס' חולין סו"פ גיד הנשה כל הסוגי' דר"י סובר הנאת גרונו וכ"פ להלכה ורשב"ל סובר אכילה במעיו בעינן ופירש"י ד"ה אכילה במעיו כשהוא יורד לתוך מעיו צריך שיהי' בו שיעור אכילה עכ"ל ועיין עוד שם באכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו דחייב. מיהא המעיין היטב יראה שאין הא דשם ראי' כלל לכאן דשאני אבמה"ח מכל האיסורים עש"ה וקצרתי. והא דבאכילת היתר בזמן היתר ואח"כ נעשה זמן איסור לא חל האיסור כגון באוכל עיוה"כ סמוך לערב או באוכל בע"פ חמץ בזמן ההיתר דשרי הוא משום דאז בשעה שאכל הי' הזמן היתר וגם המאכל היתר ועכשיו נעשה איסור בהזמן בכה"ג לא אסור אלא דוקא על שעת אכילה משא"כ באוכל איסור אז כל זמן שהוא במעיו עדין שם איסור עליו ומיחשב כאוכל אז האיסור ולפ"ז כל טצדקי דיכול לעשות שיקיא האיסור מחויב לעשות כי כל זמן שלא נתעכל דאיכא הנאת מעיו הוי כאוכל איסור ולא ראיתי עוד בשום ספר בזה הענין. וא"כ שפיר כתב הרמב"ם דבאוכל דבר איסור אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף והיינו אף אם נימא כסברת החוו"ד הנ"ל דברהמ"ז מחויב לברך כל זמן שלא נתעכל אפ"ה באכל איסור אינו מברך ברהמ"ז משום דכל זמן שלא נתעכל עדיין שם איסור עליו:

ח והנה לפ"ד החוו"ד הנ"ל הי' נראה לומר באכל עש"ק קודם הלילה ולא בירך ברהמ"ז דמברך בלילה על השביעה כל זמן שלא נתעכל המזון אולי צריך להזכיר של שבת בברהמ"ז ואולי י"ל דעיקר עונג הוא בשעת אכילה ואז הוא מזכיר של שבת וא"כ כשאכל בחול א"צ להזכיר של שבת בברהמ"ז. אולם לפ"ז היל"ל דבבלע המאכל בשבת דאין לו הנאה בשעת אכילה לא יצטרך להזכיר של שבת בברהמ"ז דהא ברהמ"ז צריך לברך בבלע הפת שהרי בלע מצה ג"כ יצא וא"כ לא הי' צריך להזכיר של שבת בברכת המזון כשבלע פת ולא נזכר זה בשום מקום וע"כ דצריך להזכיר של שבת וא"כ ה"ה באכל בע"ש ומברך בשבת ג"כ יהי' צריך להזכיר של שבת בברהמ"ז בכה"ג לסברת החוו"ד הנ"ל דמברך ברהמ"ז על השביעה. ועיין בפרמ"ג או"ח (סי' ר"י בא"א סק"א) וז"ל ומ"מ י"ל ברכם על הנאת מעיו מצטרף ומיהו אם אכל עד ששבע בבהמ"ז חייב מה"ת אף שאכל מעט מעט ורק אם אכל כזית דמברך ברהמ"ז אין מצטרף וצ"ע עכ"ל והגאון בעל אומץ יוסף ז"ל רימז עליו ע"ש ומבואר מדברי הפרמ"ג ג"כ דמברך על הנאת מעיו וי"ל עוד בזה:

ט ועוד הי' נלע"ד לפרש דברי המג"א הנ"ל דהנה המג"א כ' עוד שם וז"ל ועוד דבסי' תרמ"ט מסתפק אם יש לו לברך וא"כ בברהמ"ז נקטינן לחומרא דאורייתא היא כנ"ל ועיין מ"ש (בפ"ו מהל' חו"מ) בה"ה [כצ"ל במג"א ויש שם ט"ס] בביאור הירושלמי דלא כב"ח עכ"ל. והנה מ"ש המג"א דבסי' תרמ"ט) מסתפק כו' הנה שם בש"ע לא כתוב שים ספק כלל ורק כתב להלכה בפשיטות ומיהו לא יברך ורק המג"א שם (בסק"ב) הניח בצ"ע מהא דאוונכרי דפריך ולקנו' בשה"ש דהא עכ"פ לא יהא רשאי לברך עליו אבל כשהעכו"ם קצצו רשאי לברך ע"ש מ"ש בזה וא"כ נוכל לומר דכוונת המג"א כאן (בסי' קצ"ו) הוא במה שהניח שם בצ"ע וי"ל בזה:

וא"כ נוכל לפרש כוונת המג"א כאן במ"ש דהואיל דספק היא אם מברך וא"כ ניהא דבלולב אינו מברך מספיקו אבל בברהמ"ז י"ל דאזלינן לחומרא יחייב לברך מספק דספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת מיהא לענין מצה י"ל דהא הרמב"ם כתב הכלל דכל דבר שמברכין עליו ברהמ"ז יוצא בו יד"ח וא"כ י"ל ניהא דצריך לברך ברהמ"ז מטעם ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא ח"מ לענין שיוצא בה ידי מצה י"ל דאינו יוצא דדילמא אינו מחרב לברך ברהמ"ז וז"ש המג"א ועיין בה"ה (בפ"ו מהל' חו"מ) דסובר ה"ה דדוקא בגזל חיטים וטחנם ואפה הוא דיוצא בה ידי מצה אבל בגזל מצה לא יצא וא"כ אינו יוצא בה ידי מצה אף שמחויב לברך ברהמ"ז מטעם ספיקא. כנלע"ד לפרש דברי המג"א שלא יקשה עליו קושי' הגאון בעל אומץ יוסף בשם הנתיב חיים הנ"ל ועוד י"ל הרבה לעיין בדברי המג"א וקצרתי בזה:

[ז]

א שם בגמ' לכדתניא המפקיר כרמו והשכים לבקר ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה ופטור מן המעשר:

והנה בירושלמי ריש מס' מעשרות (ה"א) איתא רב חיסדא אמר הפקיר קמה וחזר וזכה בה ועבר והפריש ממנה תרומה הרי זו תרומה מה בין קמה לשיבלין קמה עד שלא הפקירה עבר והפריש ממנה תרומה אינה תרומה שיבלין עד שלא הפקירן עבר והפריש מהן תרומה ה"ז תרומה ופי' המפרש מוהרא"פ ז"ל הפקיר קמה כו' ה"ז תרומה שבשעת הפקר קמה היתה ולא חל עלי' עדיין חיוב המעשרות ולא נפטרה ע"י הפקר והא דתני בברייתא ומייתי לה באין בין המודר ובב"ק הפקיר כרמו ולמחר עמד ובצרו פטור מן המעשר ע"כ פליגי אדר"ח והא דקאמר עבר והפריש ה"ה לכתחלה כי' ע"ש. וברמב"ם (בפ"ב מהל' תרומות הי"ב) הפקיר קמה וזכה בה יעבר והפריש ממנה תרומה ה"ז תרומה אבל אם הפקיר שבלים וזכה בהן ועבר והפריש מהן תרומה אינה תרומה וכן כל המפריש מדבר שאינו חייב תרומה אינה תרומה כו' עכ"ל:

והנה פוסק הרמב"ם ממש כדינו של ר"ח בירושלמי ואילו (בפ"ה מהל' מת"ע הכ"ז) פוסק הרמב"ם להאי ברייתא דהמפקיר כרמו והשכים בבקר וזכה בו לעצמו ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה שהרי שדך וכרמך אני קורא בי מפני שהי' שלו והרי הוא שלו כו' ובין כך ובין כך פטור מן המעשרות עכ"ל והרי לדברי המרא"פ ז"ל פליג רב חסדא על האי ברייתא והאיך שייך לומר דיפסוק הרמב"ם לתרי פסקו דסתרי אהדדי. ובר מן דין איך שייך לומר דיפלוג רב חסדא על ברייתא דלית בי' שים פלוגתא ובתוס' כאן ד"ה לא כתבו בהדיא דגם רבי ישמעאל לא פליג על ברייתא זו דהמפקיר כרמו וי"ל בזה:

אחז"ר ראיתי בספר פנים מאירות על הירושלמי להגאון ר' מאיר יוסף אבד"ק יאנאווא שם בירושלמי (פ"א דמעשרות ה"א) שתמה ג"כ על המוהרא"פ דהאיך יפלוג רב חסדא שהוא אמורא על ברייתא וכתב לפרש שלא יקשה על ר"ח מברייתא דהמפקיר כרמו דרב חסדא מיירי שזכה בעודו מחובר וכפי' המהרא"פ בזה דבשעת התלישה הוא בחיוב והברייתא דהמפקיר כרמו מיירי שאחר הבצירה זכה בו דבשעת הבצירה הי' הפקר ומסופק הפנים מאירות היכא שזכה בו בשעת הבצירה דנמצא דחיוב חלות התרומה וזכות הבעלים כאחד באין י"ל דחייב ג"כ בתרו"מ או דנימא דבכה"ג פטורין מתרו"מ וסיים דהסברא בזה נוטה לחיוב עייש"ה. אולם בתוס' תמורה (דף וי"ו ע"א) ד"ה המפקיר מבואר דהא דקתני בברייתא המפקיר כרמו כו' חייב בפרט ושיללות כו' הוא דוקא בזכה גם בגוף השדה ע"ש ומשמע דבזכה בעודו במחובר בתבואה ובגוף השדה מיירי הברייתא וקתני דפטור ממעשרות. ועיי"ל [אק"ב] מ"ש בזה בעזה"י [ובאק"נ] פרשתי דברי השמ"ק שכתב באמת דברייתא דהמפקיר כרמו מיירי בזכה בשעת הבצירה ולא במחובר ועולה עפי"ד השמ"ק דבכה"ג פטור מתרו"מ ושנראה מהשמ"ק דחולק עם התוס' במס' תמורה הנ"ל:

והנה (בפ"ב מהל' תרומות הי"ב) כ' שם הראב"ד בהשגות הפקיר קמה כו' א"א לא שיהי' חייב אלא שאם הפריש הוי תרומה כדאמרינן במפקיר כרמו והקדים בבקר ובצרו שהוא פטור מן המעשר ומפרש בירושלמי מה בין קמה לשיבלין קמה עד שלא הפקירה עבר והפריש מהם תרומה אינה תרומה וכשהפקירם לא הפקיע מהם כלום שבלים אי עבר והפריש מהם ה"ז תרומה הלכך כשהפקירם הפקיע אותם מן התרומה ונפטרו ודוקא כשלא עשה מהם גורן אבל עשה מהם גורן חייבים ואפילו בעיר עכ"ל הראב"ד ז"ל ועיין בכ"מ שם שכתב דגם הרמב"ם סובר כן כהראב"ד דלא שהוא מחויב להפריש תרומה ומעשר דבודאי איני מחייב כדאמרינן גבי המפקיר כרמי והשכים בבקר ובצרו ורק דאם הפריש חלה התרומה והמעשר ע"ש בכ"מ והנה לפ"ז נצטרך לפרש דהא דכתב הרמב"ם אח"כ וכן כל המפריש מדבר שאינו חייב תרומה אינה תרומה התם היינו בדבר דלא שייכא בי' כלל תרומה וגבי הפקיר שבלים דאפילו אם הפריש ג"כ לא חלה התרומה משום שבעת שהי' יכול להפריש תרומה הי' הפקר והי' עליו שם פטור מן התרומה לא חל כלל אפילו אם הפריש ורק באם הפקיר קמה וזכה בה אז חל התרומה אבל אינו מחויב להפריש התרומה כלל וממש סובר כשיטת הראב"ד ז"ל ולא פליגי כלל:

והנה לפ"ז לא נצטרך לומר דרב חסדא פליג על הברייתא דהמפקיר כרמו ורק דבברייתא קתני דפטור מן המעשרות ור"ח סובר ג"כ דפטור ורק בהפקיר קמה אז סובר רב חסדא דאם הפריש ממנה תרומה חל התרומה וחידוש על הגאון מוהרא"פ ז"ל שמפרש הירושלמי דר"ח פליג על הברייתא ולא הביא כלל דברי הרמב"ם והראב"ד הנ"ל. וראיתי בפני משה בריש מס' מעשרות שמפרש על הא דר"ח דמן הדין פטור מן המעשרות בהפקיר קמה וזכה בה הוא עצמו ורק דאם עבר והפריש תרומה חלה התרומה והוא כשיטת הראב"ד והרמב"ם לפ"ד הכ"מ הנ"ל ועיין במראה פנים שם. וא"כ סובר שפיר ר"ח כמו האי ברייתא דהמפקיר כרמו ורק דאם הפריש חלה התרומה:

והנה בהא דאם הפריש דחלה התרומה בודאי דהוא רק מדרבנן אבל מה"ת לא חלה כלל התרומה אפילו בהפקיר קמה. ועיין בנדרים סופ"ד (בדף מ"ד ע"ב) מיתיבי המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו כו' ופטור מן המעשר בשלמא לעולא דרבנן קתני לה ודאורייתא קתני לה כו' ופרש"י בשלמא לעולא דמוקים לברייתא דלעיל דקתני כל ג"י יכול לחזור בו דמדאורייתא הוי הפקר אע"ג דלא אתי לרשות זוכה אבל רבנן הוא דאמור דלא הוי הפקר עד לאחר ג"י מפני הרמאין הא נמי דקתני הכא פטור ממעשר והוי הפקר דאורייתא קאמר אבל מדרבנן חייב מפני הרמאין עכ"ל ועיין בר"ן שם. וא"כ גם להאי ברייתא דהמפקיר כרמו חייב במעשר מדרבנן אם זכה בה הוא עצמו תוך ג"י וא"כ הי' אפשר לומר דהא דאמר ר"ח בירושלמי בהפקיר קמה עבר והפריש ממנה תרומה ה"ז תרומה מיירי ג"כ בכה"ג שזכה בה תוך ג"י וחייב מדרבנן. אולם לפ"ז אמאי נקיט הלשון עבר והפריש ממנה תרומה הלא מדינא חייב להפריש ממנה תרומה מדרבנן וגם דא"כ גם בהפקיר שיבלין ג"כ הו"ל לומר כן דחייב מדרבנן להפריש מהם תרומה. וגם י"ל למה סתם הרמב"ם ז"ל (בסופ"ה) מהל' מת"ע כשכתב להאי ברייתא דהמפקיר כרמו ולא כתב כלל דחייב מדרבנן עכ"פ להפריש מעשר:

ב ובשמ"ק כאן בד"ה לכדתניא המפקיר כו' הקשה ריב"ק מ"ק מתוספתא דפאה דקתני גר שמח ובזבזו ישראל את נכסיו המחזיק במחובר חייב בכל בתלוש פטיר מן הכל בקמה פטור מפרט ועוללת ושכחה ופאה וחייב במעשר והיינו איפכא כו' עכ"ל. והנה בתוספתא שלפנינו כתוב כן עיין בתוספתא פאה (פ"ב) עיי"ש. אולם בירושלמי מס' קידושין (פ"א ה"ה) הוי הגירסא איפכא וז"ל מתניתא פליגי על ר"ח גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו המחזיק בקרקע חייב בכל המחזיק בקמה חייב בלקט שכחה ופאה ופטור מן המעשרות כו' עכ"ל ובק"ע פי' המחזיק בקרקע ועלי' קמה חייב בכל בלקט שכחה ופאה ותרומות ומעשרות המחזיק בקמה דהיינו שהחזיק בקרקע לקנות הקמה שעלי' ולא אותה עכ"ל והרי מבואר הגירסא להיפוך דמחזיק בקמה חייב בלקט שכחה ופאה ופטור מן המעשרות וא"כ דומה ממש להא דמפקיר כרמו והשכים יבצרו:

ועיין ברמב"ם (בפ"ה מהל' מת"ע הכ"ז) המפקיר את כרמי והשכים בבקר וזכה בו לעצמו ובצרו חייב בפרט כו' ובפאה שהרי שדך וכרמך אני קורא בו מפני שהי' שלו והרי הוא שלו אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים ה"ז פטור מן הכל ובין כך ובין כך פטיר מן המעשרות עכ"ל ומ"ש הרמב"ם במפקיר כרמו וזכה בי לעצמו היינו דיכה גם בהכרם גופי' וכן משמע הלשין בו וע"כ צ"ל כן דאל"כ הרי פטיר גם מן לקט שכחה ופאה ג"כ וכמ"ש התוס' במס' תמורה (דף וי"ו) בד"ה המפקיר וז"ל ואר"י דהחיוב תלוי היכא דזכה בגוף השדה אבל היכא דלא זכה רק בפירות פטור מכולהו עכ"ל ובודאי וגם שיטת הרמב"ם מורה כן דהא לא מצינו כלל פלוגתא בזה וא"כ מ"ש בסוף אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים ה"ז פטור מן הכל והיינו ג"כ שזכה גם בהשדה והלא בכה"ג שזכה בשדה מחוברת עם הפירות הלא קתני בתוספתא (דפ"ב) דפאה וכן בירושלמי דקידושין המחזיק בקרקע חייב בכל והיינו הואיל דזכה בהקרקע ובהפירות הוה כאלו הי' הקרקע שלו מעולם דהא כשבא הקרקע לידו קודם הקצירה א"כ אז בשעת קצירה דהוא עיקר החיוב אז הוי שדה שיש לו בעלים וקרינן בי' שדך ולכאורה צע"ג בזה:

ועיין בירושלמי פ"ק דמעשרות (ה"א) ר' זעירא ר' יסא בשם ר' ליעזר הוירע שדה הפקר חייב במעשר ר' יונה מפיק לישנא בזכה בשדה ובגדולי' ופי' המוהרא"פ ז"ל דאלו בזורע משלו פשיטא עכ"ל ועיין בפני משה הנדפס מחדש בד"ה ר' יונה כו' ז"ל כלומר דלא שנאה כרשני ר' זעירא דפשיטא הוא דמכיון שזרעה משלו חייב במעשרות אלא דשנאה בלישנא דטפי מפקא ומתפרשא דהכי איתמר בזכה בשדה הפקר וגדולי' שהי' בה וקמ"ל דאע"פ שגדלו בעודו הפקר כיון שזכה בשדה ובגידולין נתחייבה במעשרות אצלו עכ"ל הפ"מ. וא"כ בזכה בשדה הפקר ובגדולי' דהיינו משל אחרים חייב והוא כמ"ש בתוספתא ברישא דהמחזיק בקרקע חייב בכל וקשה מן הירושלמי ג"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל ועיין בשיורי קרבן על הירושלמי שם בקדושין מה שמפלפל בזה והרבה י"ל בזה:

ובאמת קשה דהא לפי התוספתא הנ"ל דקתני ברישא החזיק במחובר חייב בכל והלא הכא גבי המפקיר כרמו ע"כ מיירי ג"כ דהחזיק גם בהקרקע וכמ"ש התוס' במס' תמורה הבאתי לעיל וא"כ ליתחייב בכל ועיין בשיורי קרבן מ"ש בזה. ואולי הי' נוכל לומר דזה הוא כוונת הקושיא של הריב"ק ז"ל. ולפ"ז הי' מובן שפיר פסקו של הרמב"ם דפסק (בסופ"ה) מהל' מת"ע דזכה בשדה הפקר של אחרים פטור מן הכל והוא דלא כהתוספתא הנ"ל וע"כ דברייתא דהמפקיר כרמו פליגי על תוספתא זו ומש"ה פוסק כברייתא זו דהמפקיר כרמו שהובא בש"ס דילן כ"פ ודו"ק:

ג והנה השמ"ק תי' על הקושי' הנ"ל וז"ל ומפרש רבינו שמחה דוקא הכא דהחזיק הוא דכתיב תעזוב יתירא לחייבו אבל אדם אחר פטור להכי קאמר במחובר חייב בכל שהרי לא בא לכלל עונת פטור דברשותו נתחייב ובתלוש פטור מן הכל הואיל וברשות הפקר באו לעונת חיוב הפקר פוטרם בקמה פטור בשכחה ופאה שחיובן בקמה הפקר פוטרם אבל מעשר שאין חיובו אלא עד שימרח בכרי הרי ברשותו בא לכלל חיוב אבל הכא בשעה שהחזיק בהם שתלשן הרי כבר נתחייבו והפקר פוטרן מוהר"י כ"ץ עכ"ל ודבריו הקדושים ז"ל אינם מובנים כלל בראשון מ"ש בתחילת דבריו לחלק בין הוא בעצמן זכה בהם לבין אדם אחר זכה בהם דאדם אחר שזכה קיל יותר לפטור וכתב מיד להכי קאמר במחובר חייב בכל כו' שהרי הכא בהאי דהמפקיר כרמו שהוא בעצמו זכה בהם ואפ"ה פטור ממעשר. וגם י"ל במה שסיים אבל הכא בשעה שהחזיק בהם שתלשן הרי כבר נתחייבו והפקר פוטרן אשר הנראה שמפרש דמיירי שלא החזיק בגוף הקרקע ורק בהפירות הוא שהחזיק וא"כ בכה"ג הי"ל לומר דפטור גם מלקט ופאה ג"כ וכמ"ש התוס' בתמורה הבאתים לעיל והרבה י"ל בזה:

ולאחר העיון הי' נלע"ד לפרש דברי השמ"ק הנ"ל דמפרש דההוא ברייתא דהמפקיר כרמו מיירי שלא זכה בהכרם רק שבצרן להפירות ורצה לזכות בהפירות לבד בשעת הבצירה ולא עשה קנין כלל בהקרקע ובכה"ג הוא דאמרינן דחייב בלקט שכחה ופאה ופטור מן המעשרות הא אם החזיק בהקרקע ג"כ קודם שלקט הפירות חייב בכולן גם במעשר הואיל דהקרקע הוא שלו והוא דלא כשיטת התוס' בתמורה (דף וי"ו) הנ"ל ובזה א"ש דלא פליגא כלל האי ברייתא דהמפקיר כרמו עם התוספתא דקתני המחזיק במחובר חייב בכל ויתפרש דברי השמ"ק באופן זה והוא וי"ל דרבינו שמחה סובר שיש ג' חילוקים בדבר דהיכא דזכה במחובר בין שזכה בקרקע שהיתה שלו והפקירו ובין שזכה בהפקר דאחרים כל שזכה במחובר דהיינו בהקרקע ג"כ אז חייב בכל שהרי לא בא מעולם לכלל עונת פטור דהחיוב לקט שכחה ופאה הוא בשעת קצירה והרי אז תו לא הוי הפקר שכבר זכה בהקרקע קודם הקצירה. והיכא דאינו זוכה רק בהפירות לחוד בעודם מחוברים ואינו זוכה בהקרקע אזי אם לא ה' הקרקע שלו פטור מלקט שכחה ופאה וחייב במעשרות והטעם שפטור מלקט שכחה ופאה שחיובן בקמה והרי חל עליהם שם פטור אע"ג דעיקר חיובא דלקט שכחה ופאה הוא בשעת קצירה מ"מ תו חל שם פטור מיקרי ואע"ג דבזכה גם בהקרקע אמרינן דחייב בלקח שכחה ופאה כיון שזכה בהקרקע והתבואה קודם קצירה בא עליו חיוב לקט שכחה ופאה אבל היכא דלא זכה בהקרקע רק בהתבואה המחוברת בלבד גרע ופטור מלקט שכחה ופאה אבל מעשר שאין חיובו במחובר כלל ולא חל כלל במחובר שם תרומה וכדקאמר הירושלמי ברפ"ק, דמעשרות לא נפטר מתרו"מ כיין דהי' הפקר רק במחובר שאין אז כלל שום עונת המעשרות ואמרינן כיין שזכה בהתבואה קודם קצירה הרי ברשותו בא לכלל חייב תרו"מ וחייב בתרומות ומעשרות. ואם השדה הי' שלי והיא הפקירו ואח"כ זכה בהתבואה המחוברת ולא בהקרקע בזה חייב בתרו"מ כנ"ל ובלקט שכחה ופאה ג"כ חייב דגלי רחמנא תעזוב יתירא על שדה שהי' שלו והפקירו ואח"כ זכה בה שחייב בלקט שכחה ופאה וכדקאמר הש"ס. והיכא שנקצרה התבואה בהיותה הפקר ואח"כ זכה בה א"י אם לא הי' השדה שלו פטור מתרו"מ יפטיר מלקט שכחה ופאה דכיון שהי' הפקר אחר שנקצר פיטר ממעשר ומשים דאז כבר הי' בר חיוב תרו"מ דאם מפריש לאחר שנקצר חל התרומה הוי א' בכלל עונת מעשרות מש"ה פיטר מתרו"מ וכדקאמר הירושלמי ברפ"ק דמעשרות ובלקט שכחה ופאה בודאי פטור דכבר נקצר בהפקר. ואם הי' השדה שלו אזי בתרומות ומעשרות פטור דכיון שהי' הפקר אחר שנקצר פטיר מתרומות ומעשרות כנ"ל ובלקט שכחה ופאה חייב משים דהיכא דהי' השדה שלו גלי רחמנא תעזוב יתירא כן סובר השמ"ק בשם רבינו שמחה. ונראה דהיא דלא כהתוס' בתמורה הנ"ל דלהתוס' דבעי שיזכה גם בגוף השדה שיחייב בלקט שכחה ופאה אבל בלא זכה בגוף השדה רק בהפירות בלבד אינו חייב בלקט שכחה ופאה אפילו בהי' השדה שלו וא"כ משמע דבעי שיחזיק בגוף הקרקע עם התבואה המחוברת בה דאלו לאחר קצירה מה נ"מ אם זוכה גם בהקרקע או לא כיין שכבר נקצרה התבואה וע"כ נראה דלהתוס' הא דחייב רחמנא בלקט שכחה ופאה מקרא דתעזוב יתירא היא דוקא היכא שזכה בגוף הקרקע עם התבואה המחוברת בה י"ל בזה. ולהשמ"ק דסובר דגם בזכה בתבואה בתלוש ג"כ חייב בלקט שכחה ופאה כשהי' השדה שלו א"כ לדידי' חייב גם בלא זכה בגוף הקרקע וא"כ נראה דפליג השמ"ק אתוס' בזה:

ומעתה יתפרשו דברי השמ"ק דבתחלה כתב להקדים מה דמשמע בפשיטות מהסוגי' דהא דגלי רחמנא תעזוב יתירא לחייב בלקט שכחה ופאה היא דוקא בשדה שהי' שלו והפקירו ואח"כ זכה. אבל בזכה בהפקר של אחרים לא גלי רחמנא תעזוב ופטור מלקט שכחה ופאה וכדפרש"י בסוגיין בד"ה חייב בפרט כו' ובפירש"י במס' חילין (דף קל"ד ע"ב) בד"ה חייב בפרט כו' עיי"ש וכ"פ להדי' הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהל' מתנות עניים הכ"ז) וז"ש השמ"ק ומפרש רבינו שמחה דוקא הכא דהחזיק הוא דכתיב תעזוב יתירא לחייבו אבל אדם אחר פטור כו' והוא כמ"ש. ואח"כ כתב השמ"ק לפרש התוספתא בכל הני ג' דינים המבוארים בהתוספתא והוא דהתוספתא קאי בהפקר של אחרים דהא קאי בגר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו ויתבאר בזה השלשה דינים. הדין הראשין היא המחזיק במחובר חייב בכל והמחזיק במחובר היא שהחזיק בגוף השדה עם התבואה המחוברת בה וחייב בכל בין בלקט שכחה ופאה יבין מעשרות דהיכא דהחזיק גם בהקרקע חייב בלקט שכחה ופאה ג': וז"ש השמ"ק להכי קאמר במחובר חייב בכל שהרי לא בא לכלל עונת פטור דברשותו נתחייב כו' והיינו דכיון שזכה בהקרקע עם התבואה המחוברת בה אמרינן דחייב במעשרות ובלקט שכחה ופאה דעוד לא בא לכלל עונת פטור למעשרות דעדיין מחובר וגם בלקט החיוב בשעת קצירה והכא דזכה בהקרקע ותבואה המחוברת בה הוי בשעת קצירה עליו חיוב לקט שכחה ופאה כמש"ל הדין השני בהתוספתא בתלוש פטור מן הכל כלומר שזכה בתלוש לאחר שנקצרה התבואה זכה בהתבואה א' פטיר מן הכל בין מלקט שכחה ופאה ובין ממעשרות כיון שהפירות היו תלושים אחר מיתת הגר פטיר מן הכל הואיל דברשות הפקר באי לעונת חייב תרומות ומעשרות ואחר שנתלשו מיקרי עונת תרו"מ כיון דאם הפריש א' הי' חל עליהן שם תרומה וכדאי' בירושלמי רפ"ק דמעשרות ונפטרו א' מחיוב מעשרות וכן פטורין מלקט שכחה ופאה וכנ"ל. וז"ש השמ"ק ובתלוש פטור מן הכל הואיל וברשות הפקר באי לעונת חייב הפקר פוטרם כו' וכונתו כמ"ש כיין דברשות ההפקר באו לעונת חייב מש"ה ההפקר פוטרם מן הכל. והדין השלישי שבתוספתא בקמה פטיר מפרט ועוללות ושכחה ופאה וחייב במעשר וכלומר שזכה בקמה בלבד והיינו שלא זכה בגוף הקרקע כלל רק בהתבואה המחוברת בלבד שלא עשה קנין בגוף הקרקע רק בהתבואה המחוברת פטיר מלקט שכחה ופאה שחייבן בקמה והרי חל עליהם שם פטור אע"ג דעיקר חייבא דלקט שכחה ופאה היא בשעת קצירה מ"מ תי חל שם פטיר מיקרי דדיקא היכא דזכה גם בגוף הקרקע הוא דחייב בלקט שכחה ופאה ג"כ אבל היכא שלא זכה בהקרקע רק בהתבואה המחוברת גרע ופטור מלקט שכחה ופאה וכמש"ל אבל מעשרות שאין חיובו במחובר ואין חל כלל שם תרו"מ במחובר א"כ בשעה שהי' הפקר לא הגיעו כלל עדיין לכלל עונת מעשרות וכיון שזכה במחובר הרי אח"כ ברשותו באי לכלל חייב כשנקצרו ומש"ה חייב במעשרות וז"ש השמ"ק בקמה פטיר בשכחה ופאה שחייבן בקמה הפקר פוטרם אבל מעשר שאין חיובו אלא עד שימרח בכרי הרי ברשותו בא לכלל חיוב כו' וכוונתו כמ"ש. ומ"ש הלשין עד שימרח בכרי נלע"ד דלאו דוקא דשם פטור חל עליהם תיכף משעת קצירה הואיל דאם הפרישן בשיבולין חל שם תרו"מ וכן מפורש בירושלמי רפ"ק דמעשרות הבאתיי לעיל ירק דבעינן שיהיו תלושין דוקא דבמחובר לא חל שם מעשר עליהן וכיון דזכה בקמה היינו בעודה מחוברת ועשה קנין בהקרקע כדי לקנות הקמה ולא לקנות גוף הקרקע וכן פי' הק"ע על הירושלמי קידושין הבאתיו לעיל וא"כ הרי כשבא החייב מעשר בשעת קצירה אז תו לא היי הפקר כלל ומש"ה חייב במעשר דבעודו הפקר עוד לא הי' עליו שם פטיר ממעשר דהא עוד לא הגיע כלל לעונת המעשר. וא"כ מובנים כל הני ג' דינים שבתוספתא:

ומעתה שפיר מיישב השמ"ק גם הך ברייתא דסוגיין המפקיר כרמו כו' ואין סתירה להתוספתא כלל עפ"י האמור לעיל דהיכא דזכה בתלוש דפטור ממעשר ומלקט שכחה ופאה דוקא בהפקר של אחרים אבל בהפקר של עצמו שהי' השדה שלו והפקירה ועתה זכה בהפירות התלושין בלבד אזי פטור רק ממעשרות אבל בלקט שכחה ופאה חייב דגלי רחמנא תעזוב יתירא לחייב בלקט שכחה ופאה היכא דהי' השדה שלו דוקא וגם בזכה בהפירות התלושין ג"כ גלי רחמנא דחרב בלקט שכחה ופאה כיון שהי' השדה שלו. ודלא כהתוס' בתמורה הנ"ל וכמש"ל. וא"כ הכא בהמפקיר כרמו דהוא הפקר שלו כתב השמ"ק ז"ל דמיירי שלא זכה בהפירות בהיותם מחוברים רק כשבצרן וא"כ פטורין ממעשרות דהא זכה בהן כשנתלשו. ובלקט שכחה ופאה חייב משום דהי' השדה שלו וזש"כ השמ"ק אבל הכא בשעה שהחזיק בהם שתלשן הרי כבר נתחייבו והפקר פוטרן. וכוונתו ליישב כמ"ש דהכ' בהמפקיר כרמי דקתני והשכים ובצרן דלא זכה בהפירות כלל עד שבצרן שבאו אז לידי וזכה בהן אי בשעת קצירה הרי אימת חל החיוב מעשר בהפירות בשעת קצירה ואי חל שם פטיר עליהן ומשום דעדיין הם הפקר והפקר פוטרן ממעשר ובלקט שכחה ופאה חייב כיון שהי' השדה שלו ואין כאן שים סתירה מברייתא דמפקיר כרמו להתוספתא. אחז"ר ראיתי בספר דברי שאיל ויוסף דעת של ש"ע יו"ד למורי הגאון הצדיק מוה"ר יוסף שאול הלוי זצ"ל [ביום ב' ז"ך אדר תרס"ד הוא יום התיר של מירי הגאון זצי"ל] בסי' של"א האריך בענינים אלו והביא דברי השמ"ק הנ"ל וכתב עלה ז"ל יהנה סיים המאמר מה שחילק בין שם להכא לא הבינותי כי' עיי"ש מה שעמד בפי' דברי השמ"ק בתוספתא ומה שמפלפל עוד שם בענין שינוי הגירסות בין התוספתא להירושלמי פ"ק דקידושין ובשיטת הרמב"ם ז"ל עיי"ש. ולפי מה שפירשתי מובן כל דברי השמ"ק וחילוקו בין הך ברייתא דהמפקיר כרמו להך דתוספתא כנלע"ד לפרש קצת דברי השמ"ק ביה:

ועפי"ד השמ"ק עולה שפיר פי' המוהרא"פ ז"ל בירושלמי רפ"ק דמעשרות בהפקיר קמה וחזר וזכה בה ועבר והפריש ממנה תרומה ה"ז תרומה כו' ופי' המוהרא"פ דבמחובר לא:

נפטרה ממעשרות ע"י ההפקר והבאתיו לעיל ולדברי השמ"ק דכתב ג"כ בפי' התוספתא דהפקר במחובר אינו פוטר ממעשרות ג"כ יתפרש הירושלמי כן והא דהמפקיר כרמו כו' דפטור ממעשרות הוא אא בהן בשעת הבצירה דהוי כזכה בתלוש וכמש"ל ועיין בפנים מאירות על הירושלמי רפ"ק דמעשרות הנ"ל שכתב לפרש הירושלמי שם כפי' המוהרא"פ דהפקר במחובר אינו פוטר והך דהמפקיר כרמו כו' מיירי שזכה לאחר שבצרן ומסופק היכא שזכה בו בשעת הבצירה אם חייב בתרו"מ או פטור עיי"ש וכבר הבאתי לעיל דברי הרמב"ם והראב"ד (פ"ב מהל' תרומות הי"ב) שלא פירשו כן הירושלמי ורק דהפקר במחובר ג"כ פוטר רק אם עבר והפריש חל התרומה וכמש"ל:

ד אחר זמן מצאתי בר"ש פ"א דפאה מ"ו באה"ד וז"ל ויש ברייתא בתוספתא שאין אדם יכול ליישבה והכי תניא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו המחזיק במחובר לקרקע חייב בכל בתלוש מן הקרקע פטיר מן הכל החזיק בקמה פטור מן הלקט שכחה ופאה וחייב במעשרות והשתא נכסי הגר הרי הן הפקר והך ברייתא היא איפכא מהא דתניא בפרק המניח את הכד (דף כ"ח) ובפרק אין בין המודר (דף מ"ד) המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ופטור מן המעשר והא דמיחייב טפי בשכחה ובפאה משום דכתיב תעזוב יתירא כדמפרש בפ"ק דתמורה (דף ו') ובפ"ק דקידושין כתובה ביושר בירושלמי והכי איתא התם כו' גר שמח וביזבזו ישראל את נכסיו המחזיק בקרקע חייב בכל המחזיק בקמה חייב בשכחה ופאה ופטור מן המעשרות כו' וגירסא זו ניחא דהחזיק בקרקע לא דמי למפקיר כרמו ופטור מן המעשר דבההיא לא זכה בקרקע מן ההפקר ודמי למחזיק בקמה כו' עכ"ל הר"ש ז"ל. והנה כבר העיר הר"ש בשינוי שבין התוספתא לבין הירושלמי פ"א דקידושין שכתבתי לעיל:

והנה מלשון הר"ש ז"ל דהקשה מסיפא דהתוספתא דהוא איפכא מברייתא דהמפקיר כרמו כו' דנראה לכאורה דהקשה גם מאי שנא דבתוספתא קתני דפטור מלקט שכחה ופאה וברייתא דהמפקיר כרמו קתני דחייב בלקט שכחה ופאה. ולכאורה י"ל דלמה לא תירץ בזה בפשיטות כמ"ש השמ"ק דהא דתוספתא בגר שמת ובזבזו ישראל נכסיו דהוא הפקר של אחרים פטור מלקט שכחה ופאה דלא גלי רחמנא תעזוב יתירא לחייב הפקר בלקט שכחה ופאה אלא בהפקר שלו וכגון המפקיר כרמו וחזר ובצרו. אבל בהפקר של אחרים לא גלי רחמנא תעזוב יתירא ופטור מלקט שכחה ופאה וכ"כ רש"י ז"ל להדיא במס' חולין (דף קל"ד ע"ב) לחלק בזה בין הפקר שלו להפקר של אחרים וז"ל רש"י שם בד"ה חייב בפרט ובעוללות כו' אע"ג דהפקר פטור מכולם דבכולהו כתיב קצירך כרמך ולא של הפקר ובכולהו תנן כל שהוא אוכל ונשמר פרט לשל הפקר להכי אהני תעזוב יתירא דכתיב בכולהו לאתויי הפקר כי האי גוונא דהדר איהו וזכה בי' כו' עכ"ל רש"י ז"ל וכ"כ רש"י במס' נדה (דף נ"א ע"א) בד"ה ופטור כו' וז"ל ובפרט ובפאה להכי מחייב כדאמרינן בהגוזל קמא משים תעזב יתירתא כו' לרבות הפקר כה"ג אבל הפקר גמור פטור מכולם ע"ש וכ"כ להדיא הרמב"ם ז"ל (בפ"ה) מהל' מתנות עניים (הכ"ז) ובכ"מ שם עיי"ש. ומשו"ה במפקיר כרמו וחזר ובצרו חייב בלקט שכחה ופאה דהוא הפקר שלו אבל התוספתא בגר שמת ובזבזו ישראל נכסיו דהוא הפקר של אחרים פטור מלקט שכחה ופאה. ואולי באמת אין כונת הר"ש להקשות מברייתא דהמפקיר כרמו אתוספתא מלקט שכחה ופאה ועיקר כוונתו להקשות רק ממעשר דבברייתא דהמפקיר כרמו קתני דפטור ובהתוספתא קתני דחייב וי"ל ב"ה:

אולם בירושלמי פ"ק דקידושין שהביא הר"ש שהוא להיפוך מתוספתא מבואר דגר שמת ובזבזו ישראל נכסיי המחזיק בקמה חייב בשכחה ופאה ופטור מן המעשר. הרי דגם בהפקר של אחרים חייב בלקט שכחה ופאה דהא גר שמת הפקר של אחרים הוא ובאמת כבר תמה בזה בשיורי קרבן על הירושלמי קידושין שם ה"ה מהירושלמי הזה על שיטת רש"י והרמב"ם הנ"ל דס"ל דהפקר של אחרים פטיר בלקט שכחה ופאה והא גר שמת הפקר של אחרים היא וקאמר הירושלמי דחייב בלקט שכחה ופאה עייש"ה. אולם לכאורה צ"ע דא"כ היכי משכחת הפקר שיהי' פטור מלקט שכחה ופאה כיון דגם הפקר של אחרים חייב בלקט שכחה ופאה והרי תנן במס' פאה (פ"א מ"ד) כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר כו' חייב בפאה וקאמר הש"ס במס' שבת (דף ס"ח ע"א) ובמס' נדה (דף נ' ע"א) ונשמר למעוטי הפקר וכן קאמר הש"ס בפסחים (דף נ"ו ע"ב) ונשמר פרט להפקר אלמא דהפקר פטור בפאה ובאמת הביא רש"י שם בחולין (דף קל"ד) ובנדה (דף נ"א ע"א) ראי' מכאן דהא דגלי רחמנא דהפקר חייב בפאה דוקא היכא דזכה בי' איהו ע"ש. וא"כ להירושלמי דגם הפקר של אחרים חייב לקט שכחה ופאה היכי משכחת הפקר שיהי' פטור. ואין לתרץ לפמ"ש התוס' בתמורה הנ"ל דדוקא היכא דזכה בקרקע הוא דחייב בלקט שכחה ופאה אבל בזכה רק בהפירות פטור מלקט שכחה ופאה ע"ש וא"כ משכחת הפקר פטור שזכה בהפירות ולא בהקרקע דז"א דהא הר"ש מפרש להירושלמי דהא דקתני המחזיק בקרקע חייב במעשרות בזכה גם בהקרקע והא דקתני המחזיק בקמה פטור ממעשרות וחייב בלקט שכחה ופאה מיירי בזכה בפירות המחוברין ולא בהקרקע ואפ"ה חייב בלקט שכחה ופאה. וכן ברייתא דהמפקיר כרמו מוקי הר"ש בזכה בהפירות ולא בהקרקע מש"ה פטור ממעשרות ואפ"ה חייב בלקט שכחה ופאה אלמא דאפילו בלא זכה בהקרקע ג"כ חייב בלקט שכחה ופאה. וע"כ נראה דחולק הר"ש עם התוס' בתמורה. וא"כ כיון דמוכח מהירושלמי דבגר שמת ובזבזו ישראל נכסיו דגם בהפקר אחרים ולא זכה רק בהפירות ולא בהקרקע ג"כ חייב בלקט שכחה ופאה א"כ היכי משכחת הפקר שיהי' פטור מלקט שכחה ופאה והיכי תנן כלל אמרו בפאה כ"ש אוכל ונשמר דהאי ונשמר קאמר הש"ס דהוא למעוטי הפקר דפטור מפאה וכן איתא בירושלמי [הובא בדברי שאול שם] בפ"ג דפאה ה"ג דפריך הפקר חייב בפאה כו' פי' בתמי' ע"ש בפני משה ולכאורה י"ל בזה:

ואולי אפשר לומר להירושלמי דהא דהפקר פטור מפאה הוא רק כשלא זכה בו אדם כלל ועדיין הפקר ואשמועינן מתני' דהקוצר שאינו מתכוון לזכות אין עליו חיוב להניח פאה וכגון מה שאינו נשמר שאין בעה"ב מקפיד והוא הפקר אין הקוצר מחויב להניח פאה ועיין רש"י פסחים (דף נ"ו ע"ב) ד"ה ונשמר שאיני מופקר ומקפידין עליו לשומרו עכ"ל דבאין מקפיד עליו לשומרו והוא הפקר פטור הקוצר להניח פאה ועיין בהרע"ב ז"ל שם (בפ"א דפאה מ"ד) בד"ה ונשמר וז"ל למעוטי הפקר שאין לו שומרים שאינו חייב בפאה דכתיב לעני ולגר תעזוב איתם פרט להפקר שכבר נעזב עכ"ל ומשמע קצת דעדיין הפקר הוא ולא זכה בו אדם ושפיר פטור מפאה אבל היכא שכבר זכה בו אדם בזה מוכח מהירושלמי הנ"ל דחייב בפאה שהוא מדגלי רחמנא תעזוב יתירא:

ועוד אפשר לחלק דהא דמוכח מירושלמי דגם בהפקר של אחרים וגם בלא זכה רק בהפירות ולא בהקרקע ג"כ חייב בפאה מ"מ י"ל דזה דוקא בזכה בהפירות כשעודן מחוברין בשדה אבל היכא דזכה בהן אחר שנתלשו בזה פטור מלקט שכחה ופאה די"ל דמקרא דתעזוב יתירא לא דרשינן לחייב הפקר בלקט שכחה ופאה אלא דוקא בזכה בהן במחובר אבל בזכה בהן בתלוש פטור מלקט שכחה ופאה. וזה הוא דלא כמש"ל בפי' דברי השמ"ק דגם בזכה בהן בתלוש בהפירות ג"כ חייב בלקט שכחה ובפאה ורק די"ל דהר"ש סובר לפי הירושלמי די"ל דאע"ג דבזכה בהפירות ולא בהקרקע חייב בלקט שכחה ופאה מ"מ זה דוקא בזכה במחובר אבל לא בזכה בהן בתלוש. והשמ"ק דאזיל בפי' התוספתא כתב לפרש ברייתא דהמפקיר כרמו דבזכה בתלוש ג"כ חייב בלקט שכחה ופאה. ובהפקר של אחרים כגון גר שמת פטור מלקט שכחה ופאה וכמש"ל. ובעיקר הדבר חידוש אשר השמ"ק לא הביא דברי הירושלמי שהוא להיפוך מהתוספתא וכמ"ש הר"ש ז"ל והרבה י"ל עוד בכ"ז:

והנה חזינן דהר"ש כתב דהגירסא הנכונה הוא כמ"ש בירושלמי קידושין והא דקתני דהמחזיק בקרקע חייב במעשרות מיירי בזכה גם בגוף הקרקע וברייתא דהמפקיר כרמו מיירי בזכה רק בקמה ולא בהקרקע ומשמע מהר"ש ז"ל דהך דירושלמי קידושין המחזיק בקמה והך דהמפקיר כרמו מיירי בזכה בקמה במחובר ורק שלא זכה בגוף השדה מש"ה פטור ממעשרות ודלא כשיטת השמ"ק ז"ל לפ"מ שפירשתי לעיל בפי' התוספתא דהפקר במחובר אינו פיטר ממעשרות כיון שזכה בה במחובר והר"ש סובר בפי' הירושלמי דגם הפקר במחובר פוטר ממעשרות והוא כשיטת הרמב"ם והראב"ד ז"ל (בפ"ב מהל' תרומות הי"ב) הנ"ל וי"ל בזה:

תוכן העניינים

אמרי הצבי ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה