אמרי בינה יורה דעה· רבי מאיר אוירבך
דיני שחיטה · סימן ד
שוחט שהעיד עליו עד א' ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו עד א' בהכחשה לאו כלום הוא כ"כ הש"ע (סוף סי' א') והטו"ז הביא דברי מהרי"ק דהוא מטעם כל מקום שהאמינה תורה לעד א' הוי כשנים. ורש"ל ומהר"י בן ליב והב"ח כתבו לאיסור כדעת הריטב"א דלא אמרינן כ"מ שהאמינה הוי כשנים רק בעדות אשה ובשאר איסורים הוי כחד לגבי חד בהכחשה ובהמה בחייה בחזקת איסור. ובמהרי"ק הי' השאלה וז"ל על דבר השוחט אשר העיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו אין לפסול אותו השוחט מעדותו של אותו העד שהרי דבר פשוט הוא שאין עא"נ היכא שהלה אינו שותק אלא מכחישו כו' ולא עוד אלא שאלמלא הטעם דאפרושי מאיסורא הי' לו ללקות אותו העד בהוציאו שם רע על אותו השוחט משום לא יקום עד אחד באיש כו' והלכה רווחת בישראל שאין עא"נ בהכחשה. ולענ"ד אינו נראה לחלק משום דאיכ' חזקה דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת דמסייעת לאותו העד כיון דסוף סוף חזקה ליתא במקום רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן א"כ הרי הוא בא להוציא אדם זה מחזקת כשרות אשר הוא עומד בה ופשיטא דלא מהימן להוציא דבר מחזקתו היכא דאין בידו וגם הלה מכחישו ועוד כ' שם שני ראיות לזה. והנה לכאור' נראה דעיקר השאל' הי' על כשרות השוחט מכאן ולהבא ואף דאין עא"נ לפסול אדם לעדות מ"מ לענין איסור דעא"נ והיכ' דעיקר עדותו הוא לענין להכשירו לאיסור הוי מידי דאיסור'. אולם המעיין היטב ימצא מבואר דאי אפשר לפרש דבריו כן חדא דא"כ למה כתב דעד אחד א"נ באינו שותק הא אף אם שותק ג"כ א"נ כמו דפסקינן כרבא באשתו זינתה בע"א דלא מהני לגבי דבר שבערוה ומבואר שם בסוגיא להעיד על אדם לפוסלו הוי כדבר שבערוה וכמ"ש התוס' רי"ד שם במעיד על אשה שנשבית או שהיא גרושה כדי לפוסלה לכהונה הוי כדבר שבערוה וכ"כ המ"מ (פח"י הלכה כ"א מא"ב) דאין ע"א נאמן להחזיק אותה בשבויה. ומה לי במעיד על אשה שהיא גרושה ומה לי במעיד על אחד שהוא פסול לשחיטה. ואף דבס' שב שמעתא (ש"ו פט"ו) כ' להוכיח מדברי רמב"ם דמעיד על אשה שהיא זונה לפוסלה לכהונה ל"ה דבר שבערוה וכן גרושה והעלה שם דדוק' להעיד שהוא בן גרוש' דהו"ל פסול הגוף בתולדה א"נ ע"א כדמוכח מהא דר"י דאמר יכיר דנאמן לומר בני זה בכ"ג וב"ח ומשמע דאחר א"ל אבל להעיד על גרוש' או זונ' שהוא פסול שנתהוה במקרה בזה ע"א נאמן.
אולם דבריו תמוהין דלהדיא מבואר בש"ס גיטין (דף פ"ט) דא"ר יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה ופירש רש"י ותו' באשה פנויה ואמר בש"ס שם כתנאי אכלה בשוק כו' א"ר יוחנן בן נורי א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה והתורה אמרה כי מצא בה ערות דבר ולהלן הוא אומר עפ"י שנים עדים יקום דבר מה להלן דבר ברור אף כאן דבר ברור עי"ש הרי דמדמי הש"ס דלא פסלינן לפנוי' בקול ממה דלא נאסרה א"א כשישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה וע"כ דזה ג"כ דומה פסול כהונה למילי דא"א לאסרה וכמו דשם לא אסרינן רק בדבר ברור כן נמי בפנויה לפסלה לכהונה בעי דבר ברור עפ"י ב' עדים והא דרמב"ם (פט"ז) מסנהדרין איירי באשה שנאסרה ע"י קו"ס כמבואר מדברי ירושלמי מס' סוטה וכתבתי בזה בדיני עדות וכן בגרושה איירי ע"כ דהי' ספק בלא הגדת העד ויבואר עוד במ"א אי"ה אבל לפסול איש או אשה לאיזה דבר בפסול הגוף הדבר ברור דצריך ב' עדים. וכן מבואר ברשב"א בתשובה (סי' תרכ"א) וז"ל ועפ"י ע"א לא יפסול האדם להוציאו מחזקתו והראיה ההוא דבר בינתוס מסכ' סנהדרין ומבואר מדבריו אף בדבר שאינו נוגע לענין ממון כגון לפסלו לשבועה דנוגע לענין ממון שיהי' שכנגדו נשבע ונוטל אין לפסלו לעדות ממון רק אף לעשותו חשוד לדבר אחד שלא יהיה נאמן כאדם המוחזק בכשרות בעניני איסורין מ"מ גם בזה אין עא"נ וצריך ב' עדים וק"ו לפסלו לכהונה והדבר ברור מדכ' לא יקום ע"א באיש לכל עון כו' הוא באיש לפסול אותו לשום דבר ובאיסורין דנאמן ע"א הוא מדגלי קר' או הודע אליו חטאתו להסוברי' דמטעם שתיקה נאמן וכן להסוברים דאף נגד חזקה נאמן לאסור באינו מכחישו הוא לענין איסור בלבד אבל לא באיש לפסול אותו לשום דבר ואף אם שותק אין ע"א נאמן דשתיקה ל"ה כהודאה רק רגלים לדבר כמבואר תוס' יבמות (דף פ"ח) ואף בהודאה בפירוש י"ל דאין אדם משים עצמו רשע וכמו לענין לפסול אותו לעדות דעת רוב הראשונים דלא מיפסל ע"י ע"א אף בהודאתו ודלא כדעת הראב"ן כן נמי לפסול אותו באיסורין ול"ש בזה לומר שויה נפשו חתיכה דאיסורא רק לגבי נפשו ולא לגבי אחרים ואף בעלים דנאמנין על שלהן כתב מהרי"ק שורש (ע"ב) דעל הגוף ל"ש בעלים וע"כ כוונת תשובת מהרי"ק הוא על בהמה הזאת ששחט ואף דיש לבהמה חזקת איסור מ"מ אין לפסול השוחט היינו אף להעד על בהמה הזאת ואין עד זה נאמן באם מכחישו וע"ז כתב דאלמלא דאפרושי מאיסורא הוא הי"ל ללקות משום לא יקום ע"א והיינו כיון דעדותו לא יועיל על השוחט הוי כמוצא ש"ר רק דהיה לאפרושי מאיסורא דהעד חושב אולי יודה שלא שחט כהוגן ולא יאכל הבהמה הזאת וכתב עוד דלא נימא למיזל בתר חזקת איסור דמסייעת להעד הפוסל ויהיה הבהמה אסורה ע"ז כתב כיון דחזקה ליתא במקום רוב מצוים הרי הוא בא להוציא אדם זה מחזקת כשרות וכיון דהשוחט נשאר בחזקתו שוב א"נ לאסור אף השחיטה הזאת ולהוציא דבר מחזקתו. כתבתי בזה יען ראיתי למחבר מובהק א' שהוציא מדברי מהרי"ק דלעשות לאדם חשוד לענין איסורין דומה לע"א דנאמן באיסורין ומפרש דברי המהרי"ק דעיקר תשובתו סובב והולך רק על השוחט מכאן ולהבא והדבר פשוט דלא כן הוא ולא יקום ע"א באיש.
והנה ס' מהרי"ק להכשיר הבהמה אף דלולא הכחשת השוחט היה הע"נ מטע' חזק' איסור ואף דהוא במקום רוב מצויים מ"מ אף דל"א סמוך מעוטא לחזקה או מטעם דכתב הרא"ש דרוב גמור הוא או מטעם דחזקה כל המסלקין החזקה מסלקין כהוגן וכמ"ש רשב"א מ"מ העד היה נאמן רק כיון דזה מכחישו לא מהימן להוציא מחזקתו כיון דאינו בידו והשוחט נאמן כיון דהיה בידו נאמן יותר מזה העד. ולפי"ז אם היה תרי נגד תרי אם תרי אומרים בפשיעה שחט שלא כהוגן ותרי אמרו שיפה שחט בזה הבהמה אסורה כיון דמסייע חזקת איסור להני תרי דאסור ואף דהוא נגד רוב מ"מ רוב אינו מכריע לגבי תרי ותרי כמו דכתבו רוב האחרונים דדוקא בחזקה דמעיקר' אמרינן מספקא דאין להוציא אבל רוב שהוא סבר' המכרעת אינו מכריע במקום תרי ותרי דלא עדיף מתרי נגד ארבע וכבר כתבתי בזה בהגהותי בד"ח דיני אישות (סי' י"ד) וה"נ דכוותי' כיון דהבהמה עדיין לא נתחזקה לכשרה אם באו בב"ח א"כ לא נוכל להכריע בין הנך תרי נגד תרי ואף מדאורייתא אסורה הבהמ' מספקא ואף דהשוח' כשר מכאן ולהבא מ"מ בבהמה הזאת דברי השוחט אינם מועילים. וראיתי בפ"מ במ"ז (ס"ק מ"א) שכ' בדין זה וצ"ע דאפשר כיון דגברא כשר הוא ממילא הבהמה שחוטה ולא אדע לכלכל דבריו אף דכשר מכאן ולהבא מ"מ בנידון זה דהוא תרי נגד תרי מה יוסיף עדות השוחט לסייע ואם סובר דרוב מצוים עדיף מחזקה א"כ בלא זה היה. מותר מדאורייתא ח"ו דרוב אינו מכריע א"כ העדות של השוחט אף דלגבי עלמא נשאר בכשרותו מ"מ בבהמה זו שדנין עליה בתרי נגד תרי אסורה:
עוד כתב שם אם ב' אומרים יפה שחט וב' אומרים שהה ודרס לדעת מהרי"ק כשרה דתרי נגד תרי ואיכא רוב וחזקה ורובא עדיף אלא מדרבנן יש לאסור מטעם סמוך מיעוטא לחזקה. וגם דברים אלו סתומין אף דלדעת מהרי"ק בחד לגבי חד עדיף הרוב מחזקה היינו כיון דזה שאמר ששחט כהוגן עדיף דהיה בידו כנ"ל אבל בתרי נגד תרי אין הרוב מכריע ביניהם ואסור מדאורייתא וגם עכ"פ מדרבנן בלאו סמוך מיעוטא לחזקה כיון דגברא דשחט נשאר בפסולו כמו דפסקינן ש"ע ח"מ (סי' נ"ד) כדעת רי"ף דתרי לגבי תרי בפסול אדם לא אזלינן בתר חזקה דגברא א"כ איך יצויר שהבהמה יהיה כשרה והשוחט יהיה נפסל ע"י שחיטה הזאת. אולם באמת נראה דהבהמה אסורה אף מדאורייתא כיון דחזקת איסור יש והרוב מצוים אינו מכריע נגד תרי ותרי כנ"ל. וראיתי למהרשד"ם חלק יו"ד(סי' נ"ג) שכתב אם הבודק ואחר עמו אמר של"ה בריאה סירכא כלל ושנים אחרים מעידים בודאי שהיה סירכא המטרפת מבלי מקום לתלות לכאורה גם בזה היה נראה שהדבר ברור להתיר יען דהוי תרי ותרי ואוקי בהמה בחזקתה ובחזקת היתר עומדת עד שיודע לך דודאי נטרפה והאריך והביא דמ"מ הוי ספיקא דרבנן בתו"ת ולענין הכשר הבודק מכאן ולהבא הביא ד' רמב"ם בב' אומרים על א' שהוא פסול וב' אומרים שכשר דה"ז ס"פ והעלה דדוקא לגבי ממונא איכא למימר דאלימ' מחזקת גבר' ומשו"ה לא מפקינן ממונא אפומי' אבל בנ"ד דליכ' חזקה אחרת אדרבא חזקת היתר מן הבהמה מסייע לחזקת גברא מוקמינן אחזקת כשר ולא היה בה סירכא והנה בדין זה אם בפיסול גברא בספיקא דתו"ת כשר להעד להחזיק יבואר אי"ה בדיני עדות דמדברי הרמב"ם דכתב אין מקבלין עדותו נרא' דלכתחילה אף אם רוצה להעד להחזיק ממון מ"מ אין ס' מוציא מידי ודאי ובפרט כיון דריאה צריכה בדיקה ואף אם נאבדה סמכינן להקל אבל לכתחילה שיהיה ספק פסול הבודק זה ודאי אינו מן הדין. אולם בלא"ה לא אבין איך דן רשד"ם בזה דהוי תו"ת כיון דהעידו בזה ג"כ על הבודק שהעלים עין מן הסירכא א"כ מעידין על גוף הבודק שיצא טריפה מתחת ידו ואינו יכול לצרף א"ע עם האחר שעמו כיון דמעידין הנך תרי על גופו של הבודק ואם נאמר כיון דעיקר הכחשתן היה על הריאה נידון הדבר כמו בב' כתות עדים המכחישין זה א"ז בעדותן דל"ה התרי האחרונים כמעידין על גופן של עדים רק על הכחשת המעשה א"כ שוב נימא דיהיה הבודק כשר מכאן ולהבא כמו בכל שני כתות עדים המכחישין דקיי"ל זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה ועיין בר"ן כתובות פ"ב טעם הדבר דאינו דומה לתו"ת על פסול גברא וה"נ דכוותיה וצ"ע. עוד כתב שם הפ"מ בדברי מהרי"ק דמיירי שהעיד ששחט שלא כהוגן באונס ומ"מ לפי דברי העד פסול הוא מכאן ולהבא כיון דעכשיו אומר כשר הוא ורוצה להאכיל טריפות ולא ידעתי מה הכריחו לזה ואדרבא ממה דהביא מהרי"ק שם עוד ראיה מהא דגטין ס"ת שכתבתי גוילין לא נתעבדו לשמן דאי לאו מגו דנאמן להפסי' שכרו ל"ה מהימן אע"ג שהיה הגוילין קודם עבודן בחזקת שאין כשרים לס"ת ופשיטא שלא גרע מע"א דעלמא עי"ש ומה ראיה משם הא שם כבר כתב הרשב"א כיון דהוי פועל חזקה דלא עשה שלא כתיקון וכמו חזקה שליח עושה שליחותו וביותר דאם עושה שליחותו רק לחוש דלמא שינוי עשה בשליחותו זה בירור וחזקה גמורה כמ"ש המג"א (סי' ת"ט) משם ר"ב אשכנזי ז"ל משא"כ אם אירע אונס י"ל דנאמן היכא דליכא חזקה א"ו דעובדא דמהרי"ק היה ג"כ העדת העד שפשע בדבר ולכן הביא ראייתו דגם זה הוי נגד חזקה מהא דס"ת. ובאמת לא אבין קצת ראיות מהרי"ק מ"ש דאין לחלק משום דהתם מיירי בדאשכחיה ולא אמר לי' דההו' סברא לא אתי כ"א לעמוד נגד הטעם דהוי בידו דהוי כאחר של"ה בידו למ"ש הרמב"ן וריטב"א קידושין (דף ס"ו) דכיון דלא אמר לו אז הוי כמו כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד עי"ש ואף דמהרי"ק כתב שם דכיון שהגיד שוב א"ח ומגיד ל"ש אלא בנחקרה עדותן בב"ד מ"מ סברא זו שהחזיר ללוקח הס"ת בחזקת כשר עדיף דעשה מעשה ונגד זה ל"ה נאמן דזה הוי חזקה ברורה ויצא בהכשר גמור אי לא מכח סברת מתוך שנאמן להפסיד כו' אבל בנידון דמהרי"ק דעד אחר מעיד ומסייע ליה חזקת איסור מניין לו שלא יהיה עכ"פ ספק נגד השוחט המכחישו אף שהיה בידו ויש ליישב:
והנה האחרונים החולקים ואוסרים הבהמה לא חשו על טעם הזה של מהרי"ק כי סברו דחד לגבי חד הוי אתילד ריעותא ולא סמכינן על רוב מצוין וטעם השני של מהרי"ק דכ"מ שהאמינו לע"א סברי כדעת הריטב"א דלגבי שאר איסורין ל"א כ"מ שהאמינו הוי כשנים אף אם באו בזה אחר זה כמבואר בש"ך הנז' (סי' ל"ט). ולכאורה יש להביא ראיה דגם דעת הרמב"ם כן הוא שכ' (פט"ז מסנהדרין) דהאסור עצמו בע"א יוחזק בד"א שלא הכחיש העד בעת שקבע האיסור אבל אם אמר אינו חלב זה כו' אינו לוקה עד שיקבעו האיסור שני עדים שתק בעת שהעיד הע"א בקביעות האיסור ואחר שעבר והתרו בו טען להכחיש העד אין שומעין לו אלא לוקה עכ"ד ומבואר דדוק' אם טוען לאחר שעבר והתרו בו להכחי' אז א"נ ולוקה אבל אם מכחיש אותו קודם שאכל אז בכל ענין מהני הכחשתו אף אם שתק מקודם וכ"כ הכ"מ שם שאם טען להכחישו קודם שעבר הוי הכחשה ואמאי לא נימא כ"מ שהאמינו ע"א ה"ז כשנים ומה מהני הכחשתו אח"כ ופשט דברי הרמב"ם הוא דהעד הראשון היה נאמן מן הדין להחזיק האיסור כמו דכתב שם גרושה או זונה אשה זו דזונה איירי בספק שאחר קינוי וסתירה כמו דמבואר בירושלמי וכמו שהוכחתי לעיל דלעשות' פסולה לכהונ' הוי כדבר שבערוה וכן מבואר בדברי הרמב"ם (סוף פרק ט"ז מא"ב) שאין אוסרין אשה מאלו אלא בעדות ברורה או בהודאת פיה וכן גרושה אשה זו ע"כ איירי דנתערבה ויש בין התערובו' גרושה דנאמן ע"א לברר האיסור במקום דאקבע איסורא דגם אם הוי אשה ספק גרושה א"נ בדבר שבערוה להחזיקה לודאי גרוש' דהוי כמעיד נגד חזקה דאינה ודאי גרושה כמו שיבואר אי"ה באה"ע בראיות ברורות ואכ"מ וע"כ איירי באופנים דעא"נ מה"ד ולמד לנו הרמב"ם להורות דא"צ ב' עדים למלקות רק בשעת מעשה וא"כ כמו כן הא דנקט חלב כליות הוא זה כלאי הכרם הם פירות אלו איירי בכה"ג דנאמן מדין תורה או כיון דלא אתחזק לאיסור או בגווני דאקבע איסור' וא"כ אמאי נאמן ע"א אח"כ להכחישו נימ' כ"מ שהאמינ' תור' ע"א ה"ז כשנים אלא ע"כ דדעתו דל"א זאת רק במקום דהי' צריך ב' וכדעת הריטב"א ולא באיסורין:
אולם י"ל דבאמת הרי הוא כשנים ואין ע"א יכול להכחישו ונגד ע"א המכחישו נשאר בחוזק האיסור אבל אם ב' מכחישין אותו העד נאמנים השנים בבירור כמו שיבואר אי"ה בדיני עדות דלא כתשב"ץ (ח"א סי' ס"ו) והב"י אה"ע (סי' קע"ח) דהוי כתרי ותרי וכמו שהאריך בפנ"י בק"א פ"ב דכתובות ושם יבואר אי"ה הא דלכאורה מדברי הרמב"ם הל' רו"נ (פ"ט) משמע דהוי כתו"ת. וכן הסכמת כל האחרונים דהוי כב' רק נגד הכחשת ע"א ולא נגד ב' א"כ אף דהרמב"ם פוסק דאין אדם נאמן ע"ע נגד ב' עדים דגזה"כ על פי שנים עדים יקום דבר מ"מ בכה"ג נגד ע"א אדם נאמן על עצמו כיון דיודע בבירור גמור ששקר העיד הע"א אף דנתחזק לגבי כל העולם לאיסור ברור מ"מ לגבי נפשו שיודע שלא כן הוא אם הכחישו קודם שאכל אינו לוקה ובאמת אפ"ל דלכתחילה אסור לו לאכול אף בלב"ע כדעת הת"ש שכתבתי לעיל (סי' א') ומ"מ אם אכל אינו לוקה כיון דמ"מ מקודם לכן טוען שיודע בבירור שמותר ואם שנים היו מכחישין אותו היה הדבר ברור נגד העד הראשון כ"כ לגבי נפשי' אדם נאמן ע"ע ועיין פנ"י כתובות (דף כ"ב) דהעלה בהא דכ' הרשב"א בתו"ת דמהני ברי נגד החזקה העלה דהא דאזלינן בתר רוב וחזקה הוא לכ"ע אבל הטוען שיודע בברי נגד חזקה אין עונשין אותו וכ' בק"א שם די"ל מה"ט אין עונשין מיתה ומלקות עד שיקבלו ההתראה דאל"כ אי אפשר לענוש מיתה או מלקות דרך משל אם בא על א"א מצי למימר הבועל והנבעלת שיודעין בבירור שנתגרשה דאע"ג דמוקמינן על החזק' אפשר להרוג על הס' דשמא קושטא דמילת' הכי הוא והתורה אמרה נקי על תהרוג משא"כ לאחר שמתרין בהן ואומרין להם דע"ז גופא כיון דמוקמינן בעיני כל אדם בא"א והתורה הזהירה על אותו חזקה בודאי והן קבלו התראה בדינא קא מקטלא עיי"ש ובאמת מדברי רמב"ם אלו מבואר דלענין מלקות א"צ לקבל עליו ההתראה ולומר אעפ"כ וכן מוכח מדברי רמב"ם (פ"ב הי"ב) הלכות שבועות ומכאן ג"כ מבואר דאם קבל ההתראה פשיטא דא"נ שוב להכחיש את העד דהרי הודה קודם לכן שיודע שהוא אסור ואעפ"כ רוצה לאכול א"ו דרק בהתראה לבד סגי לענין מלקות אף אם לא קבל ע"ע מ"מ כיון שלא השיב ואמר שיודע שהעד שהחזיקו לחלב חייב מלקות כיון דכבר אתחזק לאיסור וא"נ שוב להכחישו אבל אם מכחישו מקודם לכן אף דא"נ מטעם כ"מ שהאמינו הוי כתרי מ"מ לגבי דנפשיה נאמן שיודע שנתחזק בשקר דאדם נאמן ע"ע נגד החזק' עכ"פ שלא ללקו' כיון דלא נתחז' רק ע"י ע"א ועי' ש"ך (סקכ"ז ס"ק י"ב) שתמה על האו"ה והסמ"ג דהכחשת העד האומר לא נתנסך ל"מ אף להתירו לעצמו ואמאי לא יהיה מותר להעד הא אף בעד אומר מת ועד אומר לא מת אם נשאת לזה שאומר מת לא תצא וכוונתו אף דגם שם לכתחיל' אסורה מה"ד ואין ב"ד מניחין אותו רק שאין מוציאין וגם מה שסיים הש"ך דמ"מ אסור לכתחיל' ובדיעבד אין להחמיר להעד עצמו כ' הח"ד לא ידעתי מה מקרי דיעבד אולם כוונת הש"ך אף דשם אסור מה"ד הוא משום חומר א"א וגם אף דשניהם אומרי' ברי מ"מ מה נעשה בהולדות שיולדו להם יהי' לנו בספק ולכל העולם יהי' בספק ממזרים משא"כ לגבי איסור למה נאסר לזה שמכחישו בברי וכ' ע"ז דמ"מ לכתחיל' אסור הואיל דלכל העול' הוא בספק אף דזה יודע שמותר ולכך כ' בדיעבד אין להחמיר על העד עצמו היינו אם דחיקא לי' או שנתערב ביין אחר ויש הפסד אין להחמיר. אולם כנראה דעת הסמ"ג והאו"ה הוא דבכל איסורין אמרינן כ"מ שהאמינה ע"א הוי כשנים ולכך סברו דל"מ שוב הכחשתו מה"ד אף לגבי עצמו ואף דמ"מ אין לוקין ע"י העד הראשון בכה"ג וכמו דמוכח מדברי רמב"ם מ"מ נשאר באיסור כיון דהאוסר בא ראשון וז"פ:
[וראיתי בס' חמדת שלמה חאה"ע (סי' י"ב) דתמה על סברת פנ"י מסוגיא דסנהדרין (דף ס"ט) בא' אומר בב' בחודש וא' אומר בג' בחודש דאי לא אזלינן בתר רוב אמרינן סהדי כו' ולא עשה הנידון מעשה כלל ול"ה התראה א"כ מוכח דלא כהפנ"י. ולא קשה משם ע"ד לענ"ד דשם כיון דהעדים מעידין על בירור הדבר רק הואיל דיש ביניהם הכחשה אנו צריכין לדון ולהכשיר העדים ולומר דטעו בעבורו של חודש וכיון דלכל עדות שבעול' כשרים הם לכן גם בעדות הזאת שמכחישין א"ע דנין עפ"י כמו דגזרה התורה בכ"מ לדון עפ"י שני עדים אף דלא ידענו אם הם כשרים ולדברי הנידון טוען שהכל הוא שקר שיודע בעדים שמשקרים ומ"מ גזה"כ לדון עפ"י חזקת כשרת של העדים כן ג"כ אף דנולד ריעות' בעדותן דמכחישין א"ע זה אומר בב' וזה אומר בג' דנין ע"י הרוב דטעו להכשירם לכל עדות שבעולם מכאן ולהב' ושוב כיון שהם כשרים לכל עדות שבעולם גם נידון זה דנין עפ"י עדותן ואין הנידון נאמן להכחישם כמו דאינו נאמן בכ"מ להכחיש עדותן משא"כ היכא דעיקר החיוב של הנידון והמעשה הרע שעשה אינו ברור גם להעדים רק מצד רוב או חזקה בזה כתב הפנ"י דאי אפשר להרוג על הספק וביותר למ"ש תוס' פסחים (דף י"ב) כיון דמכוונו ליום אחד ש"מ שזה לא ידע והש"ס דקאמר דאזלינן בתר רובא הוא כדי שלא יהיה חוזר ומגיד ודאי אתי שפיר כיון דע"י הרוב ידענו עכ"פ דלא הוי חוזר ומגיד יש לנו עדים כשרי' המכווני' ליום א' וזה פשוט ומ"מ דברי הפ"י נסתרין מכמה מקומות אחרים ורק בתרי נגד תרי הואיל דהוי עכ"פ כת אחת המסייעת להם וכיון שאומרי' בברי דאינם עושים איסור לכך לא תצא אבל היכא דל"ה תרי נגד תרי רק לטעון נגד דבר דאתחזק לאיסור שיודע בבירור שהוא מותר בזה ענשינן ליה ג"כ ואכ"מ בזה]:
וראיתי בכו"פ (סוף סי' ל"ט) דכ' דדעת רמב"ם כריטב"א ולדבריי צ"ל הא דקאמר בגמר' גבי סוטה ועגלה ערופה בבא עד א' מתחילה הוי כב' אף דהוי כאיסורין דעלמא כמו שהקשה הש"ך וצ"ל כיון דקרא מיותר להכשיר ע"א הא כללא דעא"נ באיסורין ע"כ דקר' אתי להורות דע"א כב' ולכך כתב הרמב"ם דדוק' עד כשר הוי כב' אבל נשי' וכיוצא לולי דרבינהו קרא ל"ה נאמן כלל ודי דרבינהו להיות נאמן אבל לא כב' ע"ש בדבריו והמה נפלאים ממני חדא בסוטה אי לאו קרא אף כשר ל"ה נאמן דאין דבר שבערוה פחות משנים כמבואר ריש סוטה וצריך קרא דועד אין בה דעא"נ הואיל דהוי רגלים לדבר ובכ"מ דעד אחד נאמן לאו תורת עדות עליו לכך אף פסולים נאמנים ולא יש ריבוי דקרא ע"ז וכן באמר לו ע"א אכלת חלב לדעת רמב"ם דאף בא"י נאמן גם אשה נאמנת אף דלא יש ע"ז קרא וא"כ אינו הכרח שיהיה כשנים ועוד בעגלה ערופה פריך הש"ס מנ"ל דעא"נ משמע להדיא בש"ס דעיקר מה דיליף מדכתיב לא נודע מי הכהו הוא שיהיה עא"נ. ובאמת מסוטה לא הקשה הש"ך (סי' קכ"ז) על הריטב"א רק מעגלה ערופה הא א"צ לשנים והש"ך לא התעורר כלל ע"ז מה פריך הש"ס מנ"ל על נאמנות הע"א ראיתי את ההורג ובס' המקנה (דף ס"ג) ראיתי שהוכיח מזה דע"א א"נ נגד הרוב ממה דצריך קרא לגבי ראיתי את ההורג דל"ה עורפין אף דעא"נ באיסורין מ"מ כיון דמעיד נגד הקרוב דאם אומר ראיתי ההורג שהיה ממ"א ובזה גלי קרא הא לא"ה ל"ה ע"א נאמן אולם לא הועיל לשיטת הסוברים דאף במקום חזקה נאמן ע"א באינו מכחישו אף שאינו יודע א"כ למה לא יהי' נאמן נגד הקרוב ג"כ ולמה צריך קרא לזה כיון דכבר ידענו מאו הודע אליו דחד ואינו מכחיש ואומר א"י דחייב חטאת דעא"נ לחייבו ומכ"ש דנאמן לפטור את העיר מן העגלה ערופה. ועוד דאינו צריך דוקא שיעיד על הרוצח ואף אם אינו מכיר אותו מאיזה מקום הוא רק אם אומר אם אראה אותו מכיר אני אותו סגי כמבואר בירושלמי ר"פ עגלה ערופה והא דמבואר בש"ס הא נודע מי הכהו אפילו אחד בסוף העולם ל"ה עורפין ופירש"י אפילו אחד בסוף העולם מכיר בו משמע דא' בסוף העולם על המכיר קאי ולא על הרוצח וקשה הא צריך לבא להעד. אולם לדברי הירושלמי דא"צ שיאמר מי ההורג רק אם היה בכאן היה מכיר אותו א"כ י"ל דמפרש אף אם זה אומר שהוא לא יכיר בו רק א' בסוף העולם שראה ג"כ ומכיר בו וזה אף דמעיד עד מפי עד סגי ג"כ א"כ מה דפריך הש"ס מנ"ל דלמא עא"נ היכא דאינו אומר נגד הקרוב כיון דא"י מי הוא רק אם היה רואה היה מכיר. ברם צריך לומר דקושית הש"ס מנ"ל הוא כיון דעכ"פ מבואר בירושלמי אם היה לפניו היה מכיר בו א"כ מעיד על אדם ידוע שהיה רוצח ולא יקום ע"א ואינו מועיל לשום דבר נגד הרוצח להאמין לו ולא מקבלין עדותו ובאמת לדעת הסמ"ג דעובר על לאו דלא יקום ע"א אם עד א' מעיד על חבירו בדבר עון רק לאפרושי מאיסורא יכול להעיד י"ל כיון דא"צ תורת עדות לזה וסגי אם מעיד שלא בפני ב"ד למה יעיד בפני ב"ד שמכיר הרוצח ויאמר מי הוא כיון דא"צ לעדות זה ודי אם אומר חוץ לב"ד או שאומר בפני ב"ד שמכיר אותו דאם אינו מכיר אף ב' ראו הי' עורפין כמבואר בירושלמי שם רק דסגי אם אומרין שמכירין מי הוא וכן בע"א סגי וכיון דסגי בזה למה צריך שיעיד מי הוא ולעבור על לאו דלא יקום וע"ז קאמר הש"ס מנה"מ דע"א נאמן כיון דאינו מברר דבריו אולי טועה הוא וא"ד לשאר נאמנת דע"א באיסורין דמברר עדותו ויכול להעד אף בב"ד משא"כ בזה וצריך קרא ע"ז ולכך שוב נאמן כתרי ומיושב קושית הש"ך. ודברי הפלתי תמוהין ואינו מוכרח כלל דהרמב"ם יסבור כדעת ריטב"א ואדרבא ממה דמבואר בדברי הרמב"ם דהאיסור הוחזק בע"א ללקות עליו אח"כ נראה דסובר דהוי ברור הדבר והוי כשנים דאם היה ע"א יכול להכחישו ל"ה לוקין ע"י עדותו של הראשון דלא יקום ע"א כתיב א"ו דסובר כיון דכבר נתקבל עדותו ונתחזק עדותו שוב אין עד א' יכול להכחישו דהוי כשנים. אולם ממה דסובר הרמב"ם דעד כשר נאמן להכחיש פסול אף דכבר נתקבל דבריו היה מהראוי לומר דאם נתחזק האיסור ע"י עד פסול או אשה דאין לוקין ע"י ולא משמע כן מדבריו מדלא מחלק בין כשר לפסול וא"כ אינו מוכרח דבאיסורין הוי כב' ועיין תו"ג ריש מס' גיטין דהוכיח שם דהסוברים דאף באיתחזק איסור נאמן ע"א ע"כ דהוי כשנים עי"ש בדבריו בביאור הסוגיא דריש גיטין ודבריו שם תמוהין מ"ש דאם עא"נ אף באיתחזק ע"כ דנאמן מדאורייתא וכיון דבשעת הגדה דגט זה כשר ל"ד לדבר שבערוה והיה נאמן מדאוריית' א"כ הוחזק הגט זה כמו עפ"י שנים דכ"מ שהאמינה התורה כו' ולכך מהני אף כשבאין אח"כ להוציא דבר שבערוה ולדברי הרמב"ם דעד פסול ל"ה כשני' אף דנאמן להיות מוחזק האיסור על פיו ולענין הבאת גט לומר בפ"נ ובפני נחתום אף פסולין לעדות נאמנים א"כ למה צריך הש"ס להקשות מאיתחזק איסורא ודבר שבערוה הא אף אם היה נאמן במקום איתחזק מ"מ כיון דלגבי עד פסול ל"א כ"מ שהאמינה כיון דלא הוחזק הגט כמו עפ"י שנים ואכ"מ בזה במה שיש עוד לעורר ע"ד שם:
ועיין טו"ז (סי' קפ"ה) בהא דפלוני חכם טהר לי את הכתם והחכם אומר שמשקרת החכם נאמן דדוק' החכם עצמו כיון דסומכת עליו אבל אם אין החכם לפנינו ואחר מעיד שהחכם אסר לה א"נ דכ"מ שהאמינה התורה ע"א הוא כשנים ולכאורה לדעת רמב"ם וכן פסקינן באה"ע (סי' י"ז סל"ח) דבעד פסול ל"א כ"מ שהאמינה א"כ למה אין עד כשר נאמן להכחיש. ואם נאמר דשם יש לה ע"ז נאמנות מדאוריית' כיון דהוי מילתא דעביד' לגלויי גמור דיכול' להתברר ע"י החכם ואף דגם לגבי שני הוי מלתא דעביד' לגלויי מ"מ כיון דכבר נתקבל עדותה הוי כשנים אף דאשה אינה בגדר עדות. א"כ הי' נ"מ אם החכם כבר מת דתו ל"ה מילת' דעבידי לגלויי הי' השני נאמן כיון דנאמנות שלה הוא רק בתורת עדות ועד פסול א"נ כשנים ממילא עד כשר יכול להכחישה ואף די"ל דלגבי נדה דילפינן מוספרה לה דנאמנת עדיף והוי כב' מ"מ י"ל דרק לענין ראי' וספירה מימי נדתה ילפינן מקרא נאמנת אבל על ההוראה שהורה לה החכם וטהר לה הכתם בזה הוא רק תורת עדות עליה וא"צ לנאמנות כב' ושוב עד כשר נאמן לגבי פסול:
אך י"ל דע"כ לא כתב הרמב"ם דעד כשר נאמן להכחיש לעד פסול דל"א לגבי עד פסול כ"מ שהאמינה רק היכ' דהפסול מעיד נגד החזקה כמו במת בעלי בזה לא נתחזק הדבר שיהי' ב' ועד כשר יכול להכחישו וכן לגבי סוטה אף דגלי קרא דעא"נ הואיל דהוי רגלים לדבר ואחר קינוי וסתירה מ"מ מעיד נגד החזקה אף דאיתרעא חזקתה אחר קינוי וסתירה מ"מ נשארה בחזקתה שאינה טמאה ודאי כמ"ש תוס' ריש נדה והעד המעיד שנטמאה בא להוצי' מחזקה הזאת ולהחזיק' בחזקת טמאה ודאי לכך עד כשר יכול להכחיש לעד פסול שתהי' בספק כדי שתהיה שותת וכן בעגלה ערופה אף דאינו מעיד נגד חזקה מ"מ צריך שיכיר ההורג או אף דמעיד נגד קרוב עכ"פ הוי כמעיד נגד חזקה ובזה סובר הרמב"ם דעד כשר יכול להכחיש לעד פסול אבל היכא דאינו מעיד נגד חזקה כמו בספק חלב ספק שומן בזה דעד פסול ג"כ נאמן להחזיק לאיסו' ברור הוי כנתחזק הדבר ואין ע"א נאמן להוצי' מחזקה זו והוי כב' ואף כשר אינו יכול להכחיש את הפסול. ולפי"ז הא דכתב הרמב"ם (פ' ט"ז) מסנהדרין דאיסור הוחזק בע"א וכלל שם זונה אשה זו ובלי ספק כוונתו על סוטה אחר קינוי וסתירה דאתחזק האיסור ללקות כמו שביאר דבריו (פרק א') מאיסורי ביאה עי"ש ובזה דוקא עד כשר אין עד אחד יכול להכחישו אבל לעד פסול יכול להכחישו וכן במעיד על אשה דהיא גרושה ג"כ איירי במקום דנאמן ויבואר אי"ה בחלק אה"ע בזה:
והנה הש"ך כתב דמדברי רא"ש ומרדכי בהי"ד דינים מבואר דלא כנ"י בשם ריטב"א והיינו מדכ' דין ו' האומר טבל הלה מתוקן אמרו לו האיך ואמר אמרתי לפלוני לתקנו והלכו ושאלוהו ואמר לא תקנתי ה"ה בחזקת טבל ואע"ג דכ"מ שהאמינ' תורה ע"א ה"ה כב' מ"מ כיון שהו' מודה שלא אמר אלא לאחר לתקנו והלה אומר לא תקנתיו הרי הוא בחזקת טבל גמור הרי דוק' הואיל דאמר משמו הא לא"ה הוי אמרינן כ"מ שהאמינה אף דהשני יש לו נאמנות כמו הראשון. ונראה דהא דברי הרא"ש צריכין ביאור דלמה אתי עלה מטעם כ"מ שהאמינה וזה אינו אלא אם באו בזא"ז אבל אם באו בב"א הי' נאמן זה כמו זה תפ"ל בלא"ה לדעת הרא"ש שם היכא דהי' בידו נאמן אף בהכחשת בעלים כמו דפסק כן בש"ע ריש (סי' קכ"ז) ועי"ש בש"ך (ס"ק ג') וא"כ כמו דנאמן לאסור אף בהכחשת בעלים ק"ו דיהיה נאמן להתיר היכא דבידו אף בהכחשת אחרי' א"כ באומ' טבל הלה מתוקן ע"כ דאיירי בהיה בידו לתקן כיון דאיירי שיש לו רשות לתרום כמבואר דאם אמר אמרתי לפלוני לתקנו ואינו מכחישו נאמן ולדע' הרא"ש ע"א א"נ באיתחזק רק היכא דהי' בידו א"ו דאיירי בהי' בידו א"כ אף אם זה מכחישו ובאו בב"ח יהי' זה שבידו נאמן ועיין שב שמעתתא (ש"ו פ"כ) דמה"ט דעת הש"ע דהשוחט נאמן יותר מבעלים כ"ש אחר דא"נ להכחי' לזה שבידו וכ"כ בח"ד בשיטת מהרי"ק אולם מ"ש שם דרש"ל וב"ח דאסרו ס"ל דבידו הוא מטעם מגו וכהנך דיעות שהביא הש"ך ומשו"ה פסקו דמהני הכחשת הב' תמהני הא היש"ש גיטין העתיק שם ככל דברי הרא"ש וכתב להדיא דבבידו ל"מ הכחשת הבעלים וע"א נאמן לאסור:
אך י"ל דע"כ לא כתבו דל"מ הכחשת הבעלים רק נגד עד כשר והבעלי' הם נוגעים בדבר להעד על שלהם רק באיסור במקום דעא"נ אף בעלים נאמנים ובזה היכא דעד מעיד לאסור אין הבעלי' נאמנים להכחישו ואסור משא"כ אם עד אחר דאינו בידו מכחישו לזה שאומר להתיר כמו בשוחט דהעד מעיד ששחט שלא כהוגן כיון דכל נאמנות שלו הוא מטעם בידו כיון דאתחזק אסורא בזה היכא דעד כשר מעיד לאסור ומסייעו חזקת איסור הוי כחד לג"ח ונשאר בחזקת איסור ובפרט כיון דמעיד על שחיטתו ששחט שלא כהוגן אף דא"נ לפסלו מ"מ עכ"פ מעיד על גופו הוי ככשר נגד פסול ולפי"ז י"ל דרא"ש בשביל זה כתב מטעם כ"מ שהאמינה לגבי טבל כיון דאתחזק איסורא ורק מטעם בידו בא להתיר והבעלים נוגעים בדבר היה נשאר בחזקתו כמו שכתבתי דנגד בידו ל"מ רק נגד הכחשת הבעלים אבל הכחשת עד כשר עדיף מטעם דבידו ונשאר בחזקת איסור ואם עד כשר מעיד לאיסור ל"מ הכחשת הבעלים אף היכא דהוא בידו. ואף היכא דעדיין בידו מצינו ג"כ דל"מ בהכחשה כמו שכתבו תוס' גיטין (דף י"ז) בבעל שאמר גרשתי את אשתי אפילו מכאן ולהבא לא מצינו שיהא נאמן כשאשתו מכחישתו ואמאי הא דעת תוס' כנראה דבידו מהני אף בהכחשת בעלים ועיין מהרש"א קידושין (דף ס"ה) ובחידושי מהרי"ט שם כתב להגיה במכחישו ואומר איני יודע ובאמת כנראה דהרא"ש בכ"מ אזיל בשיטת בעלי תוס' וכמו דרא"ש סובר דבידו מהני לאסור אף במקום הכחשת בעלים כן בודאי דעת תוס' ג"כ וע"כ הא דא"נ בבעל שאמר גרשתי במכחישתו הוא משום דל"ה הבעל כעד כשר ושניהם שוין בזה ל"מ סברת בידו במקום הכחשה ובמ"א בארתי באופן אחר דעת תוס' גיטין הנז'. עכ"ז הדברים בעצמותן נכונים דלהתיר ל"מ סברת בידו במקום עד כשר נגד פסול. אולם מטעם כ"מ שהאמינה סובר הרא"ש דעדיף:
אולם אם נאמר כן יש להבין הא כנראה מדברי הטור אה"ע (סי' י"ז) דכתב בפשיטות דברי רמב"ם אם נשאת עפ"י אשה ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת אפילו נשאת לא' מעדיה תצא. והיינו דבעד פסול ל"א כל מקום שהאמינ' ואם נאמר דבעלים מצד נוגע בדבר ולכך מהני הכחשת עד כשר אף דבידו א"כ אף בבאו בזא"ז יהני הכחשת הפלוני נגד הבעלים דבעד פסול ל"א כ"מ שהאמינ' א"ו דנוגע בדבר בענין איסורין לא מקרי עד פסול וכעד כשר יחשב וכיון דהוא נאמן מטעם בידו לא יהני כחשת האחר:
לכך נראה דסובר הרא"ש אף דנאמן על טבל לומר שהוא מתוקן מטעם דבידו היינו עצם התיקון הוא בידו אולם שיתקן חבירו זה מעול' אינו בידו ובשוחט מצינו דנאמן אף אם אין בידו לשחוט הואיל דבידו לשחוט ע"י אחרים גוף השחיטה מקרי בידו וכן לתקן הטבל בידו אבל כיון דאמרו לו האיך ואמר אמרתי לפלוני לתקנו א"כ הודה דהוא לא תקנו רק הפלוני. ואותו פלוני מכחישו אם הי' באו בב"א ודאי ע"א בהכחשה לאו כלום הוא כיון דזה אינו בידו שדוק' אותו פלוני יתקן וכיון דעיקר מה שמעיד שנתקן הוא שאותו פלוני תקנו אף דגוף התיקון חשיב בידו מ"מ כיון שאין בידו שזה יתקן מקרי רק עדות במקום דאינו בידו וזה לא הוי נגד אתחזק איסורא כיון דבידו לתקן ועיקר הספק הוא עכשיו אם אמת הדבר שנתקן ע"י הפלוני או לא וע"ז נאמן אם אין הפלוני מכחישו כיון דאינו מעיד נגד החזק' ואם באו בזא"ז יש לומר שפיר כ"מ שהאמינה כיון דאינו מעיד בזה נגד חזקה. ועיין ספר ח"ד שם דבחתיכ' ס' חלב ס' שומן לכ"ע אמרינן כ"מ שהאמינ' דנתחזק הדבר ע"י העד הראשון ובמקו' חזקה כזו שוב אין עא"נ להכחישו וה"נ דכוותי' והנ"י דכתב דבאיסורין ל"א כ"מ שהאמינ' הוא היכ' דמעיד נגד חזקה בזה עא"נ להכחישו. וא"כ בנידון דראש שפיר הוי אמרינן כ"מ שהאמינ' כיון דעל עצם ההיתר נאמן מטעם בידו רק הועיל דמעיד שהוא לא תיקון רק הפלוני נאמן בזה דהוי כמעיד ע"ד דלא אתחזק ושייך לומר בי' כ"מ שהאמינ' אם לא מטעם כיון דעיקר עדותו הוא ע"י פלוני נאמן הפלוני להכחישו:
אולם בכ"ז יש להבין בדברי רא"ש שבועות בהא דהכל מודים בעד מיתה דאמר לדידה ול"א לב"ד דכתב ולא שתהא נאמנת מכאן ולהבא כיון שכפר שלא אמר לה דודאי הוא נאמן יותר מן הבא בטענתו והביא דברי רמב"ן שקבל כך וע"כ אי לאו קבלות רמב"ן וסברתו דזה נאמן יותר ואין השני האומר בשמו נאמן הי' ס"ד דהשני נאמן מטעם כ"מ שהאמינ' דאלת"ה הוי חד לגבי חד ובלא"ה נשארה בחזקת א"א א"ו דהיש אומרים כ"מ שהאמינ' וא"כ מוכח דהרא"ש סובר דגם לגבי עד פסול אף דמוכחש אח"כ מן כשר אמרינן כ"מ שהאמינ' לכן ע"כ צריך לומר דהי' ס"ד דמצד הסבר' נאמן באמיתת הדבר שהגיד לו מטעם דהוי מילתא דעבידי לגלויי בבירור לשאול את הראשון וכה"ג ע"א נאמן מדאוריית' במקום דאיכ' לברורי בבירור גמור ולדרוש מן זה וכמו שהאריך בזה הריב"ש דאף אם נאמנות דע"א לומר מת בעלה לא הוי רק מדרבנן הוא מטעם דלא הוי מלתא דעבידי לגלויי בבירור אבל במקום דעביד לגלות מיד ע"א נאמן מדאוריית' עי"ש והי' ס"ד כיון דאמרה מפי הראשון הוי עבידי לגלויי מיד ותהי' נאמנת אף מדאוריית' ובכה"ג אף עד פסול נאמן כשנים ואין הראשון יכול להכחישו לכך כתב כיון דבא בטענות הראשון הראשון נאמן יותר דאל"כ אם תאמר דהשני נאמן שוב ל"ה עבידי לגלויי ולא נוכל לאחוז החבל בתרי ראשין וממ"נ הראשון נאמן אבל בעד לגבי עד י"ל דמודה הרא"ש דלגבי עד פסול ל"א כ"מ שהאמינה וצ"ע בכ"ז: