אור ברסלב
אמרי בינה יורה דעה דיני שחיטה › סימן ג

אמרי בינה יורה דעה· רבי מאיר אוירבך

דיני שחיטה · סימן ג

סימן ב

טבח שעשה סימן בראש הכבש השחוט שיהא נראה שהוא טריפה וגם הי' אומר שהוא טריפה ואח"כ אמר שכשר הי' אלא כו' כיון שנתן אמתלא לדבריו נאמן (ש"ע סי' א' סי"ג) ויש לחקור אם דוקא בעשה סימן בכבש השחוט וכבר ידוע שנשחט כהוגן רק שאומר שהוא טריפה בזה מהני אמתלא כיון דכבר יצא מקודם מחזקת איסור משא"כ אם עשה סימן קודם שיצא ממנו בהכשר שחיטה דעדיין לא נתברר אם שחט כהוגן או שמא נמצא הסכין פגום וכדומה אף דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין ומחזקינן דנעשה כהוגן מ"מ כ"ז דלא נתברר שיצא בהכשר וזה קדם ואמר שנתנבלה י"ל דשוב אינו יכול לחזור מדבריו אף באמתלא. ואף דודאי הא דמצינו דמהני אמתלא הוא אף אם ע"י דיבור האחרון מוציא מן חזקת איסור כמו באשה האומרת נטמאתי וידע הבעל שהוא זמן עת וסתה וחזקה אורח בזמנו בא ובכ"ז אם נתנה אח"כ אמתל' לדבריה נאמנת מ"מ י"ל כיון דמה"ת כל הנשים בחזקת טהרות לבעליהן וגם וסת הוא דרבנן אם נעקר הדיבור הראשון שוב הוא בחזקת טהורה משא"כ בשחיטה דצריך לדעת בירור הדבר שנסתלק האיסור וכיון דנתחזק לאינו זבוח כראוי אף דנותן אמתלא לדבריו מ"מ צריך להעד מחדש דנשחט כהוגן וי"ל דשוב א"נ. ועיין תוס' יבמות (דף קי"ח) ד"ה סד"א דאפילו מודה דמת ונתנה אמתלא לדבריה שאמרה לא מת א"נ ולא דמי לאשה שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה ועי"ש במהרש"א דאפילו בנותנת אמתלא לא עדיפא משתיקה ומבואר דאמתלא דמועיל הוא רק לסלק דיבו' האוסר והוי כאלו שתקה מתחלה ועד סוף אבל לא להתיר ע"י דיבור השני וה"נ כיון דצריך אמירת השוחט להתיר י"ל דלא מהני אמתלא. אולם י"ל אף אם שותק מתחילה ועד סוף כיון דרוב מצוין אצל שחיטה עושין בהכשר ממילא כ"ז דאינו אומר לאיסור הוא בחזקת היתר ועיין ש"ע יו"ד(סי' קכ"ז) באומר נתנסך יינך בפניך או שאמר לו ידעת דרגלים לדבר ונאסר ע"י שתיקת הבע"ד ואם שתק ואח"כ הכחישו ואומר מה ששתקתי תחילה לא בשביל שהודיתי אלא להתיישב ולחשוב בלבי לזכור אם הוא אמת נאמן וכ' שם הש"ך (ס"ק י"ז) דדוקא אם מכחישו אח"כ אבל אם א"ל אח"כ א"י ומה ששתקתי לא מפני שהודיתי העד נאמן לכ"ע. ויש להבן כיון דצריך אח"כ דוק' הכחשת הבעלים ובלא זה נאמן העד א"כ אף דאמתלא טובה הוא לומר ששתיקתו ל"ה הודאה מ"מ כיון דצריך הכחשה בבירור נימא דלא מהני כיון דע"י ששתק מתחילה כבר הוא רגלים לדבר וע"א מהימן א"כ אף דע"י האמתל' מסלקינן השתיקה מהודאה רק כאומר איני יודע מ"מ איך נתיר ע"י דיבור השני כיון דצריך להעד ולהכחיש וביותר לדעת הרשב"א והר"ן וסייעתם המובא שם בש"ך דדוק' במכחיש אותו הבעלים ואומרים איני מאמינך אבל בשותק אף בדבר דל"ה לו לידע ואפילו ל"א נתנסך יינך בפניך ושותק ג"כ העד נאמן א"כ למה מהני אמתל' לסלק השתיקה הא כיון דאף אם היה אומר אז א"י היה נאסר וע"כ צריך הכחשה מחדש וזה ל"מ ע"י אמתלא:

אך יש לומר למ"ש רבינו עקיבא איגר ז"ל בתשובה (סי' פ"ה) דסברת המרש"א הוא רק דאי אפשר לדון לשויא דיבורו השני לעדות כההיא דמת בעלך דהימנוהו רבנן מדין עדות אבל היכי דאתינן עלה מדין ברי וברי י"ל דמהני אמתלא דהא מ"מ אומר ברי שמותרת לי עי"ש וכמו כן י"ל אף בדבר שאינו נ"מ רק לגבי עצמו כמו בנתנסך יינך דנ"מ לכל העולם דהא לא קיי"ל כהמ"כ שבב"י (סי' קכ"ז) רק ע"י הכחשת הבעלי' מותר לכל העולם מ"מ כיון דעיקר נאמנות העד הוא או ע"י שתיק' הבעלי' לדעת ר"ת וסייעתו או כיון דליכא מי שמכחיש לדעת רמב"ן ורשב"א וסייעתם ואם נסתלק השתיקה אף דצריך כעת להכחיש בבירור מ"מ לאו מתורת עדות הוא רק הכחשתו לבד סגי שלא יהיה הע"א נאמן בכה"ג דיינינן כאלו נוגע הדבר רק לעצמו ומדין ברי נגד ברי אתינן עלה ומהני אמתל' לסלק השתיקה וע"י הכחשו בברי מסלקינן להגדת העד וא"נ לאם לאסו' ואף דלדעת הש"ע אמרינן בכל איסורין כל מקום שהאמינ' תורה ע"א הרי כאן שנים וכיון דנאמן הע"א ע"י שתיקתם דבעלים הוי כשנים או מטעם דגזה"כ הוא לדונו השתיקה כרגלים לדבר וכמ"ש תוס' יבמות(דף פ"ח) או מטעם גזה"כ דנאמן בשתיקה וכמ"ש הר"ן קידושין או להסוברים דאף בא"י נאמן וכיון דשתיק מתחלה וכבר נאמן הע"א הרי כאן שנים וכיצד יהיו הבעלים נאמנים אח"כ להכחישו ע"כ צריך לומר כיון דהאמתל' מסלק השתיקה הוי כאלו העיד שלא בפניו ובא אח"כ להכחישו דמהני. אבל מ"מ היכא דאומר שנשחט שלא כהוגן אף אם מסלקינן הדיבור הזה מ"מ אפשר דכ"ז שלא העיד ששחט כהוגן אינו בחזקת היתר ול"מ אמתל' והא דמבואר רמ"א (סי' קכ"ז) דאם לא הגיד לו בפעם ראשון ואומר לו אח"כ ואמר אמתלא למה לא אמר לו בראשונה יש לחוש לדבריו הרי דאמתל' מסלק להריעותא ומקבלין הגדה האחרונה ע"כ צריך לומר כיון דלא אמר בפירוש רק מה דלא אמר ליה חשיב ריעותה בזה לכ"ע מהני אמתל' לקבל עדותן שנית ואף דרמב"ן וריטב"א קידושין אתי עלה מטע' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מ"מ ע"כ דמה דלא א"ל בפעם ראשון נ"ה כהגיד בפירוש דאל"כ אף אמתל' ל"מ וראיתי בספר בשמים ראש(סי' קס"ו) שכתב שיש רוצים לומר דוק' שלא בשעת וסתה מהני אמתל' דא"צ אלא לבטל דברים הראשונים לא להחזק דברים האחרונים והוי כלא אמר' כלל ובשעת וסתה ל"מ אמתל' וכ' סבר' זו אשמע ולא אבין דא"כ תאמר פעם שנית להסיר החזקה כשאר נשים הנאמנות באמירתן הרי דלא חש לסברת מהרש"א בתוס' יבמות הנז'. עוד כתב דיש מקום לומר כיון דחזק' אורח בזמנו בא מסייע לדיבורא קמא לא מהימני' לה באמתל' דידה אפע אין הדין נותן להחמיר בוסת דרבנן וכתיב וספרה לה וכל שנתנה אמתל' חזרה לנאמנותה למדנו מדבריו היכ' דיש חזקה לסייע לדיבור הראשון ל"מ אמתל' ולדבריו בטבח האומר שנתנבל בשחיטה שוב ל"מ אמתל'. אולם י"ל דל"ה נגד חזקה כלל כיון דהי' חזקה אם ישחוט כראוי תהי' מותרת רק כ"ז שלא ידענו אם נשחטה כראוי ומתה לפנינו והוי ספק בשחיטה מוקמינן על חזקת איסור א"כ האומר שנשחט כראוי אינו מעיד נגד חזקה רק שנסתלק האיסור:

אך י"ל דאם אומר שנתנבלה בשחיטה דאינו מעיד נגד החזקה נאמן מטעם עדות למה שהעלה בס' ח"ד (סי' קפ"ה) דהיכ' דנאמן מצד עדות אינו מועיל אמתל' דכיון שהגיד שוב א"ח ומגיד והא דטמאה אני לך דנדה דמהני אמתלא הוא משום דלא הגידה בפני ב"ד ורק לסלק מה דשויה נפשה ח"ד מועיל אמתלא וכן באמרה א"א אני דלאו מטעם עדות נאמנת רק מטעם שוי' נפשה ח"ד ולא החזיקוה רבים לא"א משא"כ אם הוחזקה נדה כיון דלוקה עליה הוא מטעם עדות ובירור הדבר ל"מ אמתל' ובטבח דמהני אמתל' כיון דיש להבהמה חזקת היתר דנשחטה הותרה והא דנאמן הוא מטעם שהו' בידו ואם מעיד לנגד חזקת היתר אף דמהימן מטעם בידו מ"מ ל"ה רק כמו בעלים על ממונם ולא לקי אם עבר אח"כ ורק מטעם שויה אנפשה ח"ד נגעו בה מועיל אמתלא עי"ש בנועם דבריו ולפי"ז אם אמר שנתנבלה בשחיטה דמסייעו חזקת איסור דאינו זבוח בזה נאמן מצד עדות וכיון דאמר בפני רבים כן נתחזק לאיסור ונתקבל דבריו כאלו הגיד בפני ב"ד ושוב א"ח ומגיד אף באמתל'. ולכאור' י"ל דאף במעיד נגד חזקה בדבר שהיה בידו ג"כ נתחזק באיסור ושוב לוקה ע"י ודלא כמ"ש הח"ד והפ"י דהא עיקר ראיות הפנ"י הוא מהא דקידושין (דף ס"ג) באב שאמר קדשתי את בתי אף דנאמן מ"מ אין סוקלין ע"י ובאמת שם אין ממש בידו וכמ"ש תוס' כתובות (דכ"ב) ואף דהאמינו התורה מ"מ הוא רק מטעם בעלים בלבד ולסקול לא האמינו התורה וכמו שכתבתי בד"ח חיו"ד ויתבאר עוד בארוכה אי"ה בדיני גיטין ובדיני עדות אבל בשאר דברים דנאמנות הוא מטעם בידו ולרבא דקיי"ל כוותי' באם היה בידו נאמן י"ל דנאמן אף להחזיק האיסור ללקות ע"י כמו בדבר דאינו בחזקת היתר דנאמן ע"א להחזיקו באיסור ודאי אף ללקות ע"י כמו שכתב הרמב"ם כן נמי אף באתחזק היתר כיון דהיה בידו לאסור נאמן להחזיק האיסור אף ללקות:

וכן מוכח מדברי הרמב"ם דכ' (פי"א ה"ז) הלכות עדות ע"א נאמן באיסורין אעפ"י שהו' פסול לשאר עדות שהרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשירה ונאמן לומר כהלכה שחטתי וקשה מה ראי' פסול בעבירה נאמן באיסורין מהא דשחיטה דלמא שם הוא מטעם דבידו והא ראיה דהא נאמן אף דאתחזק איסורא שסילק האיסור וע"כ אף דע"א א"נ במקום חזקה בשחיטה נאמן מטעם דהוי בידו וכמבואר ברש"י ותוס' גיטין (דף ב') וא"כ לאו מטעם עדות הוא רק מצד הסברא דהוי כבעלים ובזה אף פסול נאמן אבל מניין לנו ללמוד מזה דע"א יהיה נאמן אף דהוא פסול היכא דליכא סברת בידו. וצריך לומר דדעת רמב"ם הוא כדעת רש"י וכמו שביאר דבריו בספר ש"ש עפ"י סברת מהרי"ק (שורש ע"ב) דטעם דבידו הוא כיון דבידו לשנות החזקה ובממון דנאמן מטעם בידו דשם שייך להאמין מצד בעלים ועל הגוף כמו בטבילת נדה ל"ש בעלים הטעם הוא דנאמנת כיון דבידה לטבול מהני לגרוע חזקת איסור ומש"ה ילפינן דעא"נ היכא דלא אתחזק אע"ג דאינו בידו דבידו הוא לגרוע החזקת איסור ומכ"ש היכא דליכא חזקת איסור וזה סברת רש"י ריש גיטין עא"נ שהרי האמינה תורה כ"א מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיט' אף דשם הוא בידו מ"מ סברת בידו הוא רק לגרוע החזקה וא"כ מוכח היכא דליכא חזקה עא"נ דאל"כ מה מהני הבידו ולאביי דסובר גיטין (דף נ"ד) דבעינן שיהיה עתה בידו ולרבא אם היה בידו מכבר לאו מטעם מגו הוא רק הטעם כיון שהוא בידו לאביי ולרבא כיון שהיה בידו איתרע החזקה והוי כמו דליכא חזקה ולכך נאמן ולס"ד דש"ס גיטין שם דלא ידע לחלק בין אתחזק ללא אתחזק או דסובר לס"ד כיון דאינו מעיד רק על הכשר הגט הוי כלא אתחזק ונאמן והש"ס דחי דזה הוי כאתחזק וא"נ שפיר כתב רש"י דבשחיטה ע"כ כיון דהוא בידו נאמן דבידו מהני לסלק החזקה ועיין חות דעת (סי' קכ"ז) שכתב מסברא דנפשיה כיון דבידו לשנות החזקה הוי כחזקה העשויה להשתנות דע"א נאמן לנגד זה עי"ש וזהו סברת מהרי"ק [ובאמת יש להעיר מדברי ירושלמי (פ"ג) דיומא מובא בתוי"ט שם הרואה אומר ברקאי ועא"נ שנייא היא הכא שאת יכול לעמוד עליו והיינו דהוי מילת' דעביד' לגלויי ועי"ש עוד בירושלמי ולמה צריך לזה דהוי עביד לגלויי תפ"ל כיון דהוי חזקה העשוי להשתנות דודאי יאיר פני המזרח ויש לדחוק] ומזה הוכח הרמב"ם שפיר דבמקום דלא אתחזק עא"נ אף דהוא פסול לשאר עדות ממה דנאמן רשע בעבירה לומר כהלכה שחטתי אף דהיה בידו הוא לגרוע החזקה ומ"מ מוכח דעא"נ היכ' דאינו נגד החזקה אף דהוא פסול. ולפי"ז שוב אף במקום חזקה היכ' דהי' בידו וסברת בידו מגרע כח החזקה ונאמן מצד עדות י"ל דהוחזק לאסור אף ללקות ע"י אח"כ. וא"כ ממילא אם מעיד דנתנבלה בשחיטה ועשה סימן והוחזק לרבים דנתנבלה כיון דהיה בידו נאמן מטעם עדות ונתחזק האיסור אף ללקות כמו בהוחזקה נדה בשכנותיה ושוב אינו חוזר ומגיד אף באמתל' אף דלא העיד בפני ב"ד. משא"כ באומר שהוא טריפה דבזה כל נאמנות שלו הוא מטעם שכתב הטו"ז (סי' ל"ט ס"ק י"ט) דע"א נאמן בדבר המסור בידו והיינו או מטעם דעשאו כבעלים או מטעם כיון דנתמנה ע"ז הוי כמהימן כבי תרי ועי"ש בפ"מ בזה לאו תורת עדות עליו כ"ז דלא העיד בפני ב"ד ויכול לחזור רק מטעם דהוי כבעלים ומהני אמתלא:

אולם אף כי דעת רש"י ורמב"ם דבידו הוא רק לגרע החזקה ושוב נאמן מטעם עדות מ"מ דעת הש"ע (סי' קכ"ז) לפסוק כרא"ש ומרדכי דאף בהכחשת בע"ד נאמן אם היה בידו וע"כ לאו מטעם נאמנות עדות הוא רק סברת בידו הוא דהוי כבעלים ועי"ש בש"ך (ס"ק ג') שכתב באמת דדעת רמב"ם דאף בהי' בידו מ"מ אינו נאמן בהכחשת בעלים וכדעת ראב"ד ולדידהו באמת י"ל דמטעם עדות הוא הנאמנות דבידו מסלק החזקה וממילא לא מהני אמתל' בכה"ג וכנ"ל אבל לדעת הש"ע דהכחשת בעלים ג"כ ל"מ ע"כ דסברת בידו הוא מכח הבעלים וי"ל דמהני אמתלא. ודברי הח"ד שכתב (סי' קכ"ז) דהא דבודק נאמן דהוא טריפה ומעשים בכל יום דאף אם אחר שקונה הדקים ומצא טריפה מכריזין על הבשר שהוא טריפה הוא מטעם דנגד חזקה המבררת אין עא"נ אבל נגד חזקה שאינו מבוררת כמו לומר שהבהמה טריפה של"ה חזקה מבוררת להתיר נאמן ע"א ואפילו הבעלים מכחישין אסור לכ"ע היכא דבא האוסר ראשון לב"ד עי"ש סותר דברי עצמו (שבסי' קפ"ה) דאם נאמן מטעם עדות ואתחזק נאמנתו שוב ל"מ אמתל' לדבריו דנגד חזקה דלא אתבררה נאמן בתורת עדות מה מהני בטבח שעשה סימן אמתל':

ובלא"ה דבריו תמוהין מ"ש מהא (סי' ל"ט סי"ז) דהקונה ריאה ואמר שמצא סירכא במקום שהיא טריפה והמוכר אמר במקום שהיא כשרה כיון שבאו שניהם בבת אחת לב"ד אין כאן עדות ובזה אחר זה הוי דברי האומר טריפה כב' ושם קשה כיון דנשחטה הותרה ועד אחד בהכחשת בע"ד מי מהימן וע"ז לא מתרץ כלום דשם כיון דהמוכר מכרו ע"כ דיצא מן הבודק בחזקת היתר וזה הוי כאתחזק התירא כמו שביאר ע"נ בס' ש"ש (ש"ו פ"ז) דזה הוי חזקה שהוחזק לפנינו ומשום הכי בס"ת גיטין שם כיון דהיה ביד הלוקח א"ל נאמן אתה להפסיד שכרך ואין אתה נאמן להפסיד ס"ת אף דמעיד דלא היה להס"ת חזקה דמעיקרא מ"מ כיון דהוחזקה לפנינו בחזקת כשרות כיון דכל הסופרים כותבים ספריהם לשמה עי"ש וה"נ דכוותה כיון דיצא מן הבודק בחזקת כשרות הוי כמעיד נגד חזקה המבררת ולמה יהי' נאמן [ודברי הש"ש שם שכ' ראיה לזה מדעת הנך רבוותא דס"ל אף באתחזק איסור' ע"א נאמן ותקשי הא דר' אמי אמאי אין הסופר נאמן להעיד שכתב האזכרות שלא לשמן וע"כ דהך חזקה דאתחזק לפנינו עדיפא מחזקה קמא דבריו תמוהין הא להנך רבוותא מבואר דגם נגד חזקה דאתחזק לפנינו ע"א נאמן דהא הם הקשו מהא דינאי המלך בקידושין (דף ס"ו) דלאביי עא"נ ושם לא שייך מטע' שתיקה כהודאה לכן סברי דגם באינו יודע עא"נ ושם הא ינאי היה מוחזק לפנינו ואף יותר משלשים יום. והא דרב אמי שם הא כתב הרשב"א שם לדעת הראב"ד דפועל גרע כיון דהוטל עליו הדבר לשמור מסתמא עשה כתיקונו ונגד זה א"נ אם לא מטעם מתוך שנאמן להפסיד שכרו]:

והנה הת"ש העלה דדוק' בשעה שהחזיק' בטריפה הי' מקום האמתל' כגון שיש דוחק בשר וכדומה באופן שלא הוחזקה בעיני הרואין לודאי בזה מהני אמתלא אבל אם בשעת האמיר' והמעשה לא נשאר שום ספק בלב השומעים והוחזקה בעיני כל לטריפה ודאית ל"מ החזרה אף באמתל' דכל מידי דאתחזק באיסור' א"א להוציא מחזק' עי"ש. ולכאורה למ"ש הגהות מרדכי קידושין והגהות מיימוני בשליח לקדש שטעה ואמר הרי את מקודשת לי דעא"נ באיסורין היכא דלא אתחזק ואף על גב דאתחזק לגבי איסור' כל כמה דלא אמר דטעה בדיבורו הא לא מקרי אתחזק איסורא אלא היכא דאף לדברי עד הבא להתיר וכגון הא דריש גיטין דאתחזק איסור' דא"א אף לדברי השליח עי"ש וא"כ ה"נ דכוות' אף דאתחזק לטריפ' מ"מ כיון דנותן אמתלא לדבריו ומעיד דבטעות הי' החזק' הוי כלא אתחזק. אולם א"ש דוקא בשליח שטעה דלא אתחזק מעול' לחזק' ודאית דאפשר שטעה וכמ"ש שם דנודע לכולם מקודם שרצה לקדשה בעד המשלח ולא הוחזקה למקודשת אליו לפנינו וליכא חזקה קמא לדברי העד לכך נאמן אבל היכא דהוחזק הדבר לפנינו בלא ספק בזה אינו יכול לחזור ולהעיד נגד החזקה. אך קשה מהא דמבואר (סי' קכ"ז) הנ"ל באומר לו נתנסך יינך בפניך ושתק ואח"כ הכחישו ואמר ששתיקתו היה להתיישב נאמן ואמאי הא כיון דע"י שתיקתו ורגלים לדבר אתחזק נאמנות דע"א ואתחזק הדבר לאיסור ואף ללקות עליו אח"כ א"כ איך יהני אמתלא על שתיקתו. וצריך לומר דשם איירי שלא הלך משם הבעל היין ולא נגמר עוד כל הדבר דעדיין היה עוד הספק גם בלב השומעים אולי שותק כדי להתיישב ולחשוב בלבו לזכור אם הוא אמת ולא נסתלקו הבעלים משם דלא אתחזק היין עדיין לאיסור ברור אבל באמת אם העיד ושתק ונסתלקו הבעלים משם ול"ה שום ספק הוי כאתחזק איסור ושוב ל"מ אמתלא:

ועפ"י דברי הת"ש יש לבאר דברי ראב"ד בהשגות (פח"י ה"ט) מאיסורי ביאה ע"ד רמב"ם שם שכתב אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אעפ"י שהיא מותרת לבעלה ה"ה אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה שהרי הודתה שהי' זונה ואסרה עצמה ונעשית כחתיכה האסורה וכ' הראב"ד שאם אמרה אחר מיתת בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי למה א"נ והלא לא הודתה על עצמה הודאה לאיסור ולא נתקבלו דבריה כלל והרי אשה שאמרה א"א אני ואחר כך אמרה פנויה אני ונתנ' אמתלא לדבריה נאמנת אף בזו אם היתה קטטה ביניהם אמתלא גדולה היא זו ונאמנת ומשמע דוקא באשת כהן שלא נתקבלו דבריה כלל אבל באשת ישראל שאמרה שזינתה ברצון אף דלא נתקבלו דבריה לאוסרה על בעלה מ"מ כיון דנתקבלו דבריה לענין הפסד כתובה שוב ל"מ אמתלא עי"ש במל"מ וב"ש אה"ע (סי' ו' ס"ק כ"ו) ובנו"ב במהד"ק אה"ע (סי' ח' (דהקש' הא גם באשת כהן נתקבלו דבריה שאינה אוכלת בתרומה. גם הא מראי' שהביא הראב"ד מאשה שאמרה א"א אני ושם בשעה שאמרה אשת איש אני נתקבלו דבריה ושויתה נפשה חתיכא דאיסורא ואפ"ה מותרת באמתלא. אולם למה שכתב התבואת שור א"ש דודאי אם נתקבלו דבריה בכל ענינים ונתחזק הדבר לאיסור בבירור דל"ה אז מקום ספק של האמתל' לא מהני החזרה מאמתלא והא דאשה שאמרה אשת אני יש מקום אמתלא מיד שדרך לפרקים לומר כך משום בני אדם שאינם מהוגנים אבל בהא דאשת איש שאמרה שזינתה ונאסרה על בעלה דלמשנה הראשונה נאמנת מצד אנן סהדי כמ"ש הר"ן סוף מס' נדרים דאי לאו דקושט' קאמרה ל"ה מזלזלה נפשה למימר הכי ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהא נותנת עין באחר אוקמה אדינא עי"ש ולפי"ז ודאי למשנ' הראשונ' דנאמנ' מצד אנן סהדי ואין מקום לאמתל' בשעת מעשה שאמרה ונתקבלו דבריה בבירור הוי כאתחזק הדבר ושוב ל"מ אמתל' משא"כ למשנה אחרונה דחזו למיחש לשמא נותנת עין באחר א"כ שפיר לא נתקבלו דבריה כלל לענין איסור הנוגע לבעלה להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אף דלענין תרומה נתקבלו דבריה מ"מ לא מצד בירור הדבר רק הואיל דשויה ח"ד חיישינן לדבריה אבל מ"מ מיד בעת שאמרה לאיסור כיון דלא נתקבלו דברי' לגבי בעלה שוב עכ"פ לא מקרי אתחזק לאיסור דומה שפיר לאשה שאמרה א"א אני וחזרה ואמר' פנויה אני דמותר' באמתל' כן נמי בזה מותר' לכהן ע"י אמתל' כיון דלא אתחזק הדבר לבירור ואדרב' מיד היינו חוששין ומותרת לגבי בעלה בשביל דמחזקינן לה לנותנת עין באחר וזה כוונת הראב"ד דלא נתקבלו דבריה כלל היינו אף דלגבי עצמה אסורה מטעם דשויה חתיכא דאיסורא ובאשת כהן אסורה בתרומה וכן באשת ישראל הפסידה כתובתה מ"מ כיון דלגבי בעלה לא נתקבלו דבריה כלל הרי דיש מקום לחוש להאמתלא שוב מהני אמתל' גם להנוגע אליה אחר מיתת בעל' שוב ראיתי בס' בית מאיר אה"ע שם שדרך קצת בדרך זה אולם דבריו שם תמוהין שכתב דדוק' אם הנאמנות הוא בבירור אף ללקות ע"י ל"מ אמתל' ובטמא' דנדה עיקר הנאמנות מצד ח"ד וזה אינו דגם שם הנאמנו' הוא אף מצד עדות רק עיקר הדבר כמ"ש הת"ש אם יש מיד מקום להאמתל' דהיינו שהיה לנו ספק מצד שלפרקים נזדמן כן ולא אתחזק בבירו' ואם לא יש מקום ספק בשעת מעשה ונתחזק בבירור אף היכ' דאינו מועיל ללקות ע"י מ"מ אמתלא ל"מ שוב ודברי הראב"ד מבוארים מאד על פי דברי הת"ש.

ולדעת הרמב"ם שם דל"מ אמתלא שלה כ' המ"מ הטעם דאין לסמוך על אמתלא זו שאומרת כך כדי שיגרשנה בעלה דהא בעלה ל"ה מצוה לגרשה ואינו מחויב להאמינה ולגרשה אין דבריה כלום והביא ראיה מהא דכתובות (דף י"ג) בהנושא את האשה ולא מצא בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי דנאמנת וקאמר שם מגו דאי בעי אמר' מוכת עץ אני תחתיך דלא קא פסלה נפשה מכהונה וקאמרה נאנסתי דפסלה נפשה מכהונה מזה נראה דל"מ אמתלא ובתשובת ח"צ (סי' ק"נ) כ' דאינו ראי' דלעולם י"ל דאמתל' מהני רק שם אף אם אמרה מכ"ע אני א"נ לדע' המ"מ ורמב"ם שם ואף לדעת רמב"ן ורשב"א דבטענת מוכת עץ אינה נאמנת ומותרת אף לכהן מ"מ שם איכא ריעותא שהרי בשותקת היא אסורה ואין דיבורה אוסרה דממילא נמי אסורה אלא שהיה צריך דיבור להתירה ולהכי איכ' למימר דל"מ אמתל' לאפוקי באומרת טמאה אני לך דכל עיקר אינו אוסרה אלא דיבורה ובהא אפשר דמהני אמתלא עכ"ד והנה סברא הזאת הוא דומה לדברי תוס' יבמות (דף קח"י) וכמו שפי' המהרש"א שם וכמ"ש מרן הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל הבאתי למעלה דהיכא דצריך עדות להתיר ל"מ אמתלא דכל כח האמתלא הוא רק לסלק דיבור הראשון ול"מ עדותו מחדש וה"נ דכוותי' בטמאה אני לך ל"צ להגדה מחדש רק לעקור דיבור האוסר משא"כ במשארסתני נאנסתי דעכ"פ צריך עדות מחדש להתיר א"ע לכהן. ולמ"ש רעק"א ז"ל דדוקא דבר הצריך עדות כמו שם דצריך עדות לומר שמת בעלה בזה ל"מ לסלק הדיבור שאמרה לא מת ע"י האמתל' ושתעיד מחדש ולומר דמת אבל היכ' דנאסר' ע"י דיבורה בלבד אף במקום דצריך להגיד מחדש מהני האמתלא לסלק הדיבור הקדום י"ל דגם במשארסתני נאנסתי דהבעל א"נ מטעם עדות רק מצד שויה אנפשי' ח"ד אם אמרה היא שכן הוא שלא היה לה בתולים רק משארסתני נאנסתי א"כ נאסר' רק ע"י דבורה י"ל אם זה הוי אמתל' טובה יכולה אח"כ לומר אמתלא ושתהי' מותרת ג"כ. אולם באמת באומר פתח פתוח מצאתי נאמן מטעם חזקה ובירור הדבר ונתחזק לאיסור אם אינה מכחשת ובודאי צריך אח"כ להגדות עדות מחדש ול"מ זה ע"י אמתל' ובלא"ה למ"ש בדברי ראב"ד י"ל שם כיון דאמרה היא משארסתני ונתקבלו דבריה הוי כבירור הדבר ול"מ אמתלא וכמ"ש בסברת הראב"ד משא"כ באמרה טמאה אני לך לא נתקבלה דבריה ויש מקום להאמתלא תיכף ומיד ע"כ דברי המ"מ צ"ע. ובגוף סברת המהרש"א לדעת הראב"ד דבכל מקום דלא נתקבלו דבריה מהני אמתלא מוכרח לומר שם בדעת התוס' דא"י לומר אמתל' למה אומרת לא מת כדי להכעיס צרתה ע"כ הטעם כיון דצריך עדות מחדש. אבל לדעת המ"מ דכיון דבעלה אינו מחוייב להאמין לה אין זה אמתלא א"כ א"ש בפשיטות בדברי תוס' שם דכתבו דאינו דומה להא דאמרה א"א אני דשם הוא אמתל' טובה דלגבי נפשה יתקיים דברי' ולא יקפוץ עליה בני אדם לקדשה משא"כ בהא דאומרת לא מת כיון דאינ' נאמנת להכחיש צרתה ולא יהיה קיום לדבריה לגבה רק לשוי' נפש' ח"ד אין זה אמתלא כמ"ש המ"מ כיון דבעלה אינו חייב להאמין לה א"ז אמתלא כמו כן בנידון דיבמות שם דלא יהני דבריה כלל לגבי צרתה וא"כ לגבי עצמה שוי' נפשה ח"ד וא"נ שוב לומר מת ולחזור מדבריה:

וקצת יש להעיר בדברי הש"ע דבאה"ע (סי' ו') סתם כדעת רמב"ם ומשמע דל"מ אמתל' הזאת וכמ"ש המ"מ ובח"מ (סי' מ"ז) באומר שטר אמנה הוא דא"נ במקום שחב לאחרים ואם אחר שאמר שטר אמנה הוא פרע לבע"ח ובא לגבות השטר מהלוה אם כשבע"ח בא לגבות מזה השטר אמר שטר אמנה הוא אז ודאי ל"ה כוונתו רק לדחות לבע"ח עי"ש ומה מהני אמתל' הזאת כיון דלא נתקבלו דבריו כלל לגבי בעל חובו ואע"פ כן אמר והודה נימא הודאת בע"ד כמאה עדים וצריך לומר דשם הואיל דהשטר מסייעו שלא היה אמנה וכמ"ש הטו"ז ח"מ (סי' ל"ז) ובאמת אם אומר פרוע הוא ל"מ אמתל' ועי"ש בתומים ועוד יבואר אי"ה במקומו:

ודע שראיתי בפ"מ יו"ד בש"ד (ס"ק ל"ט) שחקר כמה חקירות בהא דשווי' אנפשיה חתיכא דאיסורא ובתוך דבריו אם במה דשווי' אנפשי' חתיכא דאיסורא חב לאחרים ולעצמו הוא משנה סוף נדרי' אף דשויא אנפשה ח"ד אין לה נאמנות כיון דיש חוב לבעלה אף לגבי עצמה אינה נאמנת והדברים נפלאים דאי הנוגע לעצמה נאמנת כמו דמבואר שם דקיי"ל כרבא ובאשת כהן אסורה לאכול בתרומה ואף לר"ש דמותרת היינו בתרומה דרבנן כמ"ש שם הראשונים כדי שלא להוציא לעז על בניה ולרבא אין חוששין לזה ואסורה לאכול בתרומה הרי דהנוגע לעצמה מקבלין דבריה וכמו כן אחר מיתת הבעל אסורה לכהן ולדעת רמב"ם אף אמתל' ל"מ והא דמותרת לבעלה כבר כתב שם הר"ן כיון דאינ' נאמנת להפקיע א"ע מבעלה שוב מותרת לו דהבעל אינו עושה איסור כיון דלגבי' א"נ ולעצמה אינה יכולה ג"כ לאסור עליו ואף דהודאתה לגבי עצמה כק' עדים מ"מ רשאי הבעל לבא עליה ואינו עושה איסור והיא ג"כ אינה עושה איסור דאשה קרקע עולם היא ועיי"ש בש"מ וכבר כתבו אחרונים בזה ודברי הפ"מ צ"ע:

והיכא דשוויה אנפשיה ח"ד דנאמן אף נגד עדים כמבואר בכנה"ג ובפ"מ (סי' א') יש להתבונן אם רשאי למכור לאחרים כיון דהוא יודע דהוא חתיכה דאיסורא רק דא"נ נגד עדים י"ל דמ"מ עובר על לפני עור. וראיתי בשעה"מ (פ"ט הט"ז מאישות) שחקר בזה וכ' להוכיח מדברי התוס' סוף נדרים שכתבו משם הר"א ממיץ באומרת טמאה אני לך אמאי א"נ הא שוויתה נפשה ח"ד דהיא אינה מוזהרת. והקשה בש"מ הא עוברת על לפני עור ותירץ דליכא לפני עור שהרי בע"כ נבעלת לו והוליד מזה דאותן אשר מונעין עצמן מלהדליק הטיט"ון בנר של חלב דאסור ליתן למי שנוהג בו היתר שידליקנו כיון דלגבי דידי' איסורא קעבד עבר אלפני עור. ולא אדע דמיון מהא דטמאה אני לך דשם יודעת בבירור ובמציאות הדבר כמות שהוא דנטמאת רק לגבי בעל' א"נ להפקיע עצמה מבעלה ואינו מחויב להאמינה ומ"מ אם היא מכשילו אח"כ כיון דיודעת בעצמה שאסורה עליו יש בו איסור דיודעת דכלפי שמיא גליא דעושה איסור משא"כ בדבר שחולקין בזהירות יתירה או אף בהלכה אף דלדעתו הוא דבר האסור וצריך להרחיק ממנו מ"מ כיון דאין בידו להכריע נגד דעת המתיר אין בזה לפני עור כיון דלדעת המתיר הוא היתר גמור בבירור מצד הכרעתו. ומה"ט נראה להיפוך דאחרים דסומכין על העדים מ"מ אסור להן להטעות לזה דשוויה אנפשיה ח"ד שלא בידיעתו דאף דלגבי דידן עדים נאמנים יותר מ"מ כיון דלדבריו לגבי עצמו דנאמן יותר אסור לנו להכשילו ולא מבעיא למה שנרא' מדברי הרא"ה מובא בפ"ח או"ח (סי' תצ"ה) בשני ת"ח אחד אוסר ואחד מתיר אם המתיר מאכיל לאוסר ואינו ניכר קאי בלפני עור ה"נ דכוותה אלא אף לדעת הפ"ח שם דלא קאי בלפני עור מ"מ זה דוקא היכא דאינם מחולקין במציאות הדבר רק בהלכה כיון דהכרעתו הוא שמותר באמת לאמיתו לא שייך לומר שעובר על לפ"ע במה דלגבי דידי' ליכא שום מכשו' ולדעתו כלפי שמיא גליא דליכא איסור ומכשול משא"כ היכא דמחולקין במציאות הדבר אף דגזירת הכתוב הוא דעדים נאמנים ומותר לגבי כ"ע מ"מ זה ג"כ גזה"כ וחק התורה דאדם נאמן ע"ע יהי' מאיזה טעם שיהי' מ"מ כיון דלדבריו שהוא יודע המציאות שדבר זה הוא איסור ולדעתו כלפי שמיא גליא דאחרים אוכלים איסור אף דשרי לאחרים מ"מ ודאי אסור להטעותו ולעבור על לפ"ע כיון דכשיודע לחבירו יודע שנכשל באיסור.

ומה שהכריח הפ"ח שם דאף באיסור שאינו ניכר ליכא לפ"ע כיון שלדעתו מותר רק שאינו ראוי להמתיר להעבירו מדעתו מהא דיבמות (דף י"ד) בהא דקאמר בש"ס לא תימא מן הספק אלא אימא מן הסתם דמודעי להו ופי' רש"י ומאי קמ"ל דאהבה וריעות נוהגים זה בזה ואם איתא דאיכא לפ"ע הא אף בסתמא מחוייבים לאפרושינהו מדינא ולא משום אהבה וריעות. מבואר בחידושי הריטב"א שם דבאמת מדינא אסור למספי מידי דלא ס"ל כדאמרינן בחולין חס ליה לזרעיה דאבא ב"א למספי מידי דלא ס"ל מ"מ כד ספו אינהו מנפשייהו לא מחייבי לאפרשינהו כיון דלדידהו היתר גמור הוא אלא דאהבה וריעות נוהגים זה בזה ומאי דסגי להו לחברינהו לא עבדי עכ"ל הרי דס"ל דהאסור לחבירו לדעתו מה"ד אסור למספי לי' בידים ומשמע דעובר אלפני עור רק לאפרושינהו כד שקיל מדנפשיה אינו מחויב מה"ד רק מצד אהבה וא"כ ק"ו מה דלדעת חבירו הוא בבירור איסור גמור דמציאות דאסור להטעותו. וראיתי בס' חק"ל יו"ד שלא כ' כן והנלענ"ד כתבתי. ובאמת יש להבין דברי הריטב"א הא הצרה עצמה כשנישאת לאיש מן ב"ה הוי כאילו מספי בידים איסור' אף לדידה דמב"ש היא ומותרת מ"מ במה שנישאת לאיש אשר לדידיה אסורה עליו עוברת על לפ"ע וחייבת להודיע לו ולמה משום אהב' וריעו' וצריך לדחוק בזה:

וראיתי בס' סמא דחיי יו"ד (סי' ה') שכתב להוכיח דהמאכיל דבר המותר לו ואסור לזה שהאכילו עובר על לפני עור מהא דמבואר בב"י או"ח (סי' תרכ"ד) משם מהר"ם במי שעושה שני ימים יוה"כ וחל ביום ו' אם אחרים הרבו בשבילו והאכילוהו ולא הודיעוהו הרי אלו עוברים בלאו דלפ"ע ומזה הוכיח שם דלא כפ"ח. ואינו ראי' כלל דשם זה שעושה ב' ימים וחייש לספק' דיומ' וקבל עליו לעשות ב' ימים ודאי לדידי' אסור לעשות מלאכה מן הדין ובזה לא יחלוק שום אדם דדבר האסור לו המכשילו עובר בלפ"ע כמו נזיר דאסור להושיט וו:

כוס של יין כיון דאיסור זה לגבי כ"ע שקבלו עליו משא"כ בנידון דפש להאכיל ליכא איסור בעולם בזה דן הפ"ח דאינו עובר על לפ"ע וז"פ:

ואם יכול לחזור מדבריו בלא אמתלא במקום דיש לו מגו כמו בטמאה דנדה ועברו ימי טהר' דיש לה מגו דטבלתי כ' הח"ד (סי' קפ"ה) דא"נ לחזור בלא אמתלא דהא באמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני צריך אמתל' אף דיש לה מגו דמת בעלה דהא לא אמרה על אדם ידוע וכן להסוברים נתגרשתי נאמנת יש לה מגו דנתגרשתי אם היתה מקודם גרושה דלא פסלה מכהונה עי"ש ובמהר"ם שיף כתובות (דף כ"ב) נראה דמהני מגו ועי"ש בש"מ ובמהרש"א ועי"ש בר"ן. והסברא י"ל כיון דביד' לתת אמתל' וגם חזקה לא שביק התירא ואכיל איסורא הוי המגו כמו אמתל' טובה. ומ"ש הח"ד דבא"א אני יש לה מגו לומר מת בעלי יש לעיין בזה אם נאמנת כיון דלא אמרה מקודם מי היה בעלה ונתחזקה לאשת איש וכל הטעם דנאמנת אשה לומר מת בעלי הוא משום דדייקא ומנסבא ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה שאם יבא בעלה תצא מזה ומזה וכיון דלא יחדה לאדם ידוע ותוכל אח"כ להכחישו ולומר שאין זה בעלה א"כ למה תהי' נאמנת לומר מת בעלי ואף אם עתה תאמר שם הבעל ושמת נראה דאינ' נאמנ' דהרוצ' לשקר ירחיק עדותו ואף באומרת נתקדשתי ואינה יודעת למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה א"נ לכנוס כמבואר בקידושין (דף ס"ג) ואה"ע (סי' ל"ז) ומסתימת הפוסקים משמ' שם אף אם אמרה היא ג"כ שזה הוא א"נ כיון דכבר נתחזקה לא"א על פיה שוב א"נ להתיר את עצמה לזה וכמו כן לומר אח"כ שמת כיון דלא שייך כל כך דייקא ומנסבא ומילתא דעבידא לגלויי י"ל דא"נ אבל לעולם היכא דיש לו מגו המועלת מהני לחזור מדבריו הראשוני' אף בלא אמתל'.

ויש לעיין בדברי הש"ך (ס"ק כ"ז ס"ק י"ז) דדוק' אם מכחישו אחר כך אבל אם אמר א"י ומה ששתקתי תחלה לא מפני שהודתי העד נאמן וע"כ הטעם כיון דאומר ששתק רק להתיישב בלבו לזכור אם הוא אמת זה הוא אמתלא טובה אם באמת נזכר אח"כ בבירור להכחישו אבל אם עדיין אומר שאינו יודע אין זה אמתל' דלמה הי' לו לשתוק הי' לו לומר מיד איני יודע כיון דלא פעל בשתיקתו ובישוב דעתו. ואם נאמר דמגו מהני א"כ עכ"פ יהי' נאמן דשתיקתו לא הי' לרגלים לדבר רק בשביל שלא ידע במגו דאי בעי הי' אומר ששם על לבו והי' מכחיש לו וכיון דנאמן שהשתיקה לא הי' בחזקת הודאה ורגלים לדבר ולדעת התוס' בכה"ג אין עד אחד נאמן לאסור במקום חזקה בשלמא לשיטת הר"ן דגזה"כ הוא בדשתיקה עא"נ שוב א"נ רק אם מכחישו בבירור אבל לשיטת התוס' ר"ת וסייעתו דרק משום רגלים לדבר הוא דנאמן וכיון דיודע בבירור דהשתיק' ל"ה כהודאה רק להתיישב אף דלא עלה בידו לעמוד על בירור הדבר מ"מ יהי' נאמן ע"ז במגו דאם הי' רוצה לשקר הי' מכחישו ואולי הוי העזה נגד ע"א להכחישו. גם הא דאמר אביי אכלת חלב והלה שותק דנאמן היינו אף אם הכחישו אח"כ מ"מ א"נ כיון דכבר אתחזק נאמנותו של העד וכן אם אומר שורך נרבע דנאמן הכל הוא אף אם מכחישו אח"כ כמו דמבואר מדברי הראשוני' ואמאי לא יהי' נאמן אח"כ להכחישו במגו דהי' אומר שתיקתי לא הי' הודאה רק כדי להתיישב ולשום על לבי לזכור אם הוא אמת או לא. ולמה שכתבתי למעלה ע"פ דברי הת"ש ע"כ הא דמהני אמתלא הוא כל זמן שלא סלק מאותו ענין ועדיין לא אתחזק לבירור הדבר דאל"כ ל"מ אמתלא להוציא הדבר מחזקתו א"כ אם עדיין לא אתחזק יהי' נאמן אף אם אינו נותן אמתל' שהשתיק' הי' כדי להשים על לבו רק בהכחשה ממש עכשיו יהיה נאמן במגו דהיה נותן אמתלא על שתיקתו ומזה משמע דל"מ שום מגו להוציא הדבר מהודאתו. ובריטב"א קידושין (דף ס"ו) כשהקשה על שיטת ר"ת דמטעם שתיקה כהודא' יהי' נאמן הע"א כתב להקשות כמו כן מעובדא דסמיא דאי שם ג"כ שתיקה כהודאה לאביי וכי הוי העד גזלן מאי הוי וליכא למימר דכל היכא דלאו גזלן הויא שתיקתו הודאה ולא יכול למימר לאו משום הודאה שתקי דהא דינא הוא דלהימן בהאי מגו דאי בעי אמר גזלן הוא גבאי ולא אודתי לי' עי"ש ומבואר דנאמן על שתיקתו דלא הוי הודאה במגו וא"כ יקשה הא בלא"ה אית לי' מגו דהי' אומר ששתיקתו הי' כדי להתיישב בדבר:

תוכן העניינים

אמרי בינה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה