אור ברסלב

אמרי בינה יורה דעה· רבי מאיר אוירבך

דיני שחיטה

סימן א

השוחט בפני עדים בהמה לנכרי וכשבא ישראל לקנות אמר לא תקנה ממנה כי לא שחטתיה אינו נאמן ומיהו לדידי' אסור דהא שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא (ש"ע סי' א' סי"ב) ונובע מתשובת הרשב"א המובא בב"י ודעת הטו"ז דאם יתרץ דיבורו ויאמר לא שחטתיה כראוי אמרתי מהני לאוסרה משמע מדבריו דאם אינו מתרץ דיבורו אנן לא מתרצינן לדיבורו וכן נרא' דעת ביאור הגר"א ז"ל דדוקא אם מתרץ דיבורו בפירוש. אולם דעת הש"ך דזה דוקא אם עומד בדיבורו ואומר שלא שחטה כלל בזה הוי מיגו במקום עדים אבל אם לא אמר אלא לא שחטתיה נאמן משום דנוכל לתרץ דבריו דאפשר ששהה או דרס דנפסל בשחיטה אינה קרויה שחיטה וכ"כ התבואות שור דאי אזיל לעלמא ולא שאלוהו כונתו מתרצינן לישניה לאסור. והוסיף עוד להחמיר דאף אם עומד בדיבורו ואומר שלא שחטה כלל לא מהני דלשון בני אדם נמי שאומר על שחיטה מקולקלת דליתא לשחיטה כלל רק אם שאלו לו אם כה יאמר ששחטה בקלקול ועומד בדיבורו שלא שחטה כלל מזה משמע שלא שחט' מקולקלת וראיתו מתו' יבמות (דף פ"ח) וכריתות (דף י"ב) דלהכחיש סהדי שאמרו אכלת חלב צריך לומר לא שוגג ולא מזיד משמע דלא מהני אם אומר לא אכלתי כלל דמ"מ אפשר לומר לא אכלתי כלל שוגג כ"א מזיד. עוד הוסיף הת"ש חומרא אם יש לתלות שאומר כן שלא יקפידו הבעלים על קלקולו דיש לאסור וראיתו מתוס' יבמות שם דמספקא לר"י באם אמרו עדים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד אי הוי מוכחש מעדים כיון דמה שאומר לא אכלתי שוגג לא הוכחש דאינם יודעים ושמא הוי מזיד ומה שאמר ולא מזיד לא נ"מ בהעדת העדים ויפה עושה דלא מפרש חטאי' והכי נמי במה שאמר לא שחטתיה יפה אינו מוכחש ובמה שאמר לא שחטתי מקולקל ליכא נ"מ וכיון דאיכא טעמא להכחשתו אין לדונו כמכחיש אלו דבריו:

ולענ"ד יש לצדד להקל בשני חומרות אלו דהא בלא"ה יש להבין לפי הבנת הש"ך בדברי הרשב"א דאנן מתרצינן דיבורו הא מבואר ברמב"ן ורשב"א בש"מ ב"מ (ד"ד) דדוקא לגבי קרבן כיון דמילתא דנפשי' הוא מהימן דאי נמי לא ניחא לי' להביא קרבן אין ממשכנין אותו לכך נאמן כיון דאף לאחר דיבורו שאמר לא אכלתי יכול לתרץ דיבורו ולומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד אף דבשאר דינים א"א מיגו כיוצא בו במקום עדים מ"מ בקרבן אמרינן מדכתיב או הודע אליו והיכא דמכחיש בפירוש הודע אליו קרינן בי' שיש לו לסמוך על שנים יותר מעצמו שמא טעה. א"כ מבואר דעיקר הטעם הואיל דנ"מ לענין קרבן הוא מהימן ומטעם מיגו. והרשב"א שם כ' דלאו מטעם מיגו הוא רק מתרצינן דיבורו ורואין אותו כאילו אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואע"ג דאסיק דיבורי' לא אכלתי כלל אנו מאותה שעה שאמר לא אכלתי רואין כאילו אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואע"פ שבשאר דינים אין אומרים מיגו כזה במקום עדים שאני הכא דכתיב או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים עי"ש. הרי מבואר דאף דמתרצינן דיבורו מעצמנו מ"מ זה דוקא לענין לפטרו מקרבן ולא בשאר דברי סוא"כ כיון דאם לא היה אומר השוחט כלל ואזיל לעלמא כיון שראו העדים ששחט מותר לאכול למה מתרצינן יבורו כלל כשאומר לא שחטתי. וצ"ל או דלשון זה שאמר לא שחטתי הוא יותר טוב מלא אכלתי דבזה צריך לומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד אבל כשאמר לא שחטתי נכלל בזה שהיה שחיטה פסולה אולם אם סיים דיבורו ואמר לא שחטתי כלל דלשון זה מבואר מדברי הרמב"ן והרשב"א דלשון כלל אינו סובל לתרץ דיבורו רק כיון דבעת שאמר לא אכלתי הינו מתרצין לדיבורו כאילו אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד שוב אינו חייב בשביל שהוסיף לומר ואסיק דיבורי' כלל וזה הכל במילתא דנפשי' אבל בדבר הנוגע לאחרים ודאי אם הוסיף בדבריו ואמר לא שחטתיה כלל לא מתרצינן דיבורו במה שאינו אומר מעצמו. ובפרט אם אמר אח"כ לא כי לא שחטתי כלל מה"ת נאסר. ומה שהביא מדברי התוס' בלא"ה יש לחלק דהא בלא"ה יש להבין בדברי תוס' דכתבו דיפה עשה דלא מפרש חטאיו למה להו לזה הא כתבו דהעדים א"י אם שוגג או מזיד א"כ ניהו דמוכחש מהעדים על האכילה מ"מ כיון דאינם יודעים אם הי' שוגג או מזיד תלינן דהי' מזיד וע"כ צריך לפרש כמ"ש אאמ"ו ז"ל בדברי חיים(חיו"ד סי' כ"ה) דה"א כיון דאמר לא אכלתי מזיד יהיה חייב עפ"י דבריו ונחזק מדבריו עכ"פ דלא אכל מזיד ובמה דאמר לא אכלתי שוגג מוכחש משנים ודומה להא דאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי והעדים אומרים דלוה ופרע לכך כתבו כיון דהעדים אינם יודעים אם היה שוגג או מזיד וע"ז אין לחייבו דיפה עשה דלא מפרש חטאיו ולעולם אמרינן דהי' מזיד עי"ש וזה א"ש שם דע"כ צריך סיועו להעדים דבריו לדעת אם שוגג או מזיד משא"כ כאן כיון דהעדים אינם צריכים לדבריו כלל להתיר כיון דראו ששחט ואם אזיל לעלמא מותר רק דבא לאסור בדבריו וכיון דהעיד בפירו' דלא שחט כלל ומכחיש את העדים אין בדבריו לאסור נגד העדים אף דאיכא טעם להכחשתו דירא שלא יקפיד מ"מ כ"ז דאינו מברר דבריו ובכלל דבריו אין לתרץ במה יאסור על אחרים:

ודעת הרמב"ם מבואר (פי"א) משגגות דרק באומר לא אכלתי מתרצינן דיבורו ובאומר לא נטמאתי לא מתרצינן דיבורו אף בטומאה ישנה ל"א לא עמדתי בטומאתי רק טבלתי ועי"ש בכ"מ שביאר דבריו דלאו דוקא אם אמר לא נטמאתי מעולם רק סתמא לא נטמאתי הוי כמכחיש ואומר מעולם והלח"מ שם מפרש דברי הרמב"ם דדוקא באומר לא נטמאתי מעולם אבל סתמא מתרצינן דיבורו. ואולם דבריו תמוהין הא מבוא' בדברי רמב"ם (סוף פט"ו) מאבות הטומאות וז"ל ב' עדים אומרים לו נטמ' אומר טהור אני הוא נאמן ע"י עצמו אעפ"כ אין אומרים לו עסוק בטהרות אלא אם עשה טהרות הרי הם טהורות ויחוש לעצמו וע"כ הא דאמר הוא נאמן ע"י עצמו לאו מטעם דאדם נאמן ע"ע דהא מדבריו בהלכות שגגות מבואר דפוסק טעמא דמתרצינן דיבורו והא דכתב יחוש לעצמו היינו אם יודע שלא טבל ואינו טהור ועי"ש בהגהות מחנה אפרים. וקשה הא במתניתין דטהרות קתני והוא אומר לא נטמאתי ואם בזה ג"כ מתרצינן דיבורו הא זה חידוש ורבותא יותר דמתרצינן לומר לא נטמאתי היינו לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי וכמבואר בש"ס כריתות שם אלא מבואר או דמתניתין הוא ר"י דסובר אדם נאמן ע"ע בכל ענין או דסובר אף בכה"ג מתרצינן דיבורו והרמב"ם או דגרס כן במתניתין והוא אומר טהור אני ואם אומר לא נממאתי לא מתרצינן דיבורו וכמו שכ' הכ"מ דלא נטמאתי הוי כאומר מעולם או אף אם במתניתין קתני לא נטמאתי מ"מ אינו פוסק דמתרצינן דיבורו רק באומר לא אכלתי לומר לא שוגג אלא מזיד אבל באומר לא נטמאתי הוי כאומר מעולם וכמו"ש הכ"מ ודברי הלח"מ צ"ע:

אולם גם דברי הכ"מ שגבו ממני דכתב בדעת רמב"ם דאף דר"נ אמר הלכה כר"י לא לענין קרבן אמר אלא לענין טהרות שהוא נוגע בהן שהן טהורות וזה שאמר ר' יוסף לא אמרה אלא בינו לב"ע כלומר לא אמר ר"נ הלכה כר"י לענין קרבן אלא לענין טהרות שנגע בהן לבד ואף זאת לעצמו דוקא אבל לא לאחרים והוא ג"כ אינו רשאי לאכלם בפני אחרים וא"כ לדבריו דהלכה כר' יהודא לענין טהרות או מטעם מתרץ דיבורו או מטעם דאדם נאמן ע"ע אף באומר לא נטמאתי למה כ' הרמב"ם בהלכות אה"ט והוא אומר טהור אני ולמה לא כתב באומר לא נטמאתי וצ"ע. ויהיה איך שיהיה כנראה דהרמב"ם פוסק דמתרץ דיבורו רק באופן המורגש מדבריו כמו לא אכלתי דהיינו שוגג אלא מזיד או בנזיר באומר לא נטמאתי דאף ר"מ מודה כמבואר כריתות שם מטעם דאי בעי אמר נשאלתי וכן פסק הרמב"ם (פ"ט) מנזירות מטעם דהוי כאומר איני מביא בטומאה שכבר נשאלתי [ועיין רדב"ז ביקר תפארת ה' נזיר שם שכתב מכאן יש ללמוד מה שכתבתי למעלה שאם נטמא ונשאל על נדרו אינו מביא קרבן טומאה וטעמא משום דאמרינן אדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים בדבר שבידו לתקנו והכא שיש בידו לשאול על נדרו נאמן לומר לא נטמאתי ולפיכך ל"ה כמכחיש את העדים עכ"ל ולא אדע מה מהני מה דבידו נגד שני עדים וע"כ הטעם משום דמתרצינן דיבורו מה שסובל הלשון ויכול להיות דנשאל על נדרו קודם שנטמא] ולענין לא נטמאתי לא עמדתי בטומאה שטבלתי זה אינו סובל הלשון כ"כ לא מתרצינן. ויש לצדד ג"כ לדעתו באומר לא שחטתי דסובל הלשון לא שחטתי שחיטה כשירה. וראיתי במח"א הלכות עדות (סי' יוד) שכתב להוכיח נגד דעת המ"כ שבב"י (סי' קכ"ז) דלגבי אחרים ע"א נאמן לאסור רק לגבי בעלים א"נ מדכ' הרמב"ם סוף הלכות מטמא משכב ואם הכחישו וא"ל לא נטמאו הרי הן בחזקתן עד שיעמדו שנים וע"כ אף לאחרים דאי לעצמו אפילו כשיעידו שנים מותר וכמ"ש הלכות אבה"ט דלענין טהרות אדם נאמן ע"י עצמו ודבריו תמוהין הא מבואר דדוק' היכ' דנוכל לתרץ דיבורו אזי נאמן ע"י עצמו וכמו שכתב המח"א בעצמו בהגהותיו לרמב"ם ודבריו מוכרחין וא"כ אינו ראיה מזה דרמב"ם איירי לגבי עצמו אולם באמת מדכתב הרי הן בחזקתן משמע דלגבי אחרים ג"כ נשארו בחזקתן ודלא כמו"ש המ"כ שבב"י אבל דברי המח"א סותרין דברי עצמו:

ויש עוד שיטה אחרת בתוס' ישנים שם ובש"מ ב"מ דבמקום דלא נגמר עדותן שלא ידעו אם שוגג הי' או מזיד בזה מתרצינן דיבורו ונאמן ולא במקום דנגמר עדותן מכל וכל עי"ש ולשיטה זו ג"כ יש לצדד כיון דהעדים ראו ששחט אם אינו אומר כלל רשאין לאכול ונגמר עדותן מכל וכל רק שבא לאסור וכיון שמכחיש את העדים לא מתרצינן לדיבורו דכוונתו שחיטה כשירה ואולי ג"כ מודים דזה עדיף מכל מתרצינן דיבורו דהלשון סובל זאת וכמו"ש להכריח מדעת הרשב"א בעצמו דסובר דרק לגבי קרבן דכתיב או הודע אליו מתרצינן ולא במ"א ובכ"ז סובר דבלא שחטתי מתרצינן דיבורו אולם מ"מ אם אומר לא שחטתי כלל אף דלענין קרבן כיון דכ"ז דלא אסיק דיבורו מתרצינן פטור אף אם סיים לא אכלתי כלל מ"מ בזה ודאי נראה דיש לצדד להקל:

ברם י"ל דהא דכתבו הרמב"ן ורשב"א דדוק' לענין קרבן מתרצינן ולא בשאר מקומות י"ל כוונתם דוק' אם העידו העדים בפני ב"ד וכמו שכתבו תוס' שבועות (דף מ"א ע"ב) דכשטוענין עליו בב"ד יש לו להשיב בענין שיפטר ואין לנו לתרץ דבריו וסובר הרשב"א דזה דוק' דבר הנוגע לאחרים אבל לענין אכילת חלב דודאי מחלוקתן דר"מ וחכמי' הוא אף אם העידו עליו בב"ד בזה כתב הרשב"א כיון דהוא לענין קרבן וכפר' דיליה וצריך שיודע אליו מתרצינן דבריו אף דלא השיב בענין שיפטר ואמרינן כוונתו לא אכלתי שוגג אבל כ"ז דלא העידו בב"ד י"ל דמתרצינן דיבורו בכ"מ. והעד לזה מתניתין דטהרות הנז' דקתני לא נטמאתי דחכמי' מטהרין דאדם נאמן ע"ע ואם נאמר דחכמים דשם היינו ר' יהודא דסוב' אדם נאמן ע"ע בכ"מ ע"כ אף דהרמב"ן ורשב"א כתבו דהוא דוק' מטעם דחייבי חטאת אין ממשכנין צריך לומר דהיינו דוק' לחכמים אבל ר' יהודא סובר דבכ"מ נאמן ואם נאמר דפירושו דחכמים דמתניתין דטהרו' הוא דאדם נאמן ע"ע הוא דמתרצינן לדיבורו כמו שפי' הרע"ב שם וכפסק הרמב"ם א"כ קיי"ל דבכ"מ מתרצינן לדיבורו ובירושלמי מס' נזיר (פ"ח) מבואר דאף ר' יהודא לא אמר אלא בטומאה ישנה שיכול לומר נטמאתי וטהרתי עי"ש א"כ מבואר דאף בשאר דברים מלבד קרבן ג"כ מתרצינן דיבורו וע"כ צריך לומר כמ"ש דהיכ' דלא העידו בפני ב"ד לעולם מתרצינן לדיבורו. אולם מסתימת דברי רמב"ם נראה דבדבר הנוגע לו לבדו ואין חבירו טוען עליו לעולם מתרצינן דיבורו:

וראיתי בתומים כללי מיגו (ס"ק י"ז) שיצ' לדון בדבר חדש דדוק' אם באו עדים תחלה כהך דפרק אמרו לו והוא מכחישם אז מתרצינן דיבורו דמה"ת יעיד להכחיש עדים לכן מפרשינן דבריו דלא התכוין להכחישן ואף בפירוש רחוק כי מי פתי יכחיש עדים אבל היכא דהוא טוען תחילה ואח"כ באו עדים להכחישו בזה לא מפרשינן לדבריו בדוחק ואמרינן דבחר בשקר הנאות לו כי לא ידע שיבאו עדים להכחישו עי"ש. ויש להעיר ג"כ מכאן כיון דכנראה לא ידע השוחט שעדים ראו מרחוק ששחט כבש זה וכשבא לקנות אמר לא תקנ' שלא שחטתי מה"ת נפרש דבריו שכוונתו היה לא שחטתי שחיטה כשירה כשבאו אח"כ עדים להכחישו. אולם למ"ש שזה הוא פירוש דבריו שלא מדוחק י"ל דאף אחר כך שבאו עדים להכחישו אין זה מתרצינן דיבורו רק הגדה הראשונה הי' כן שלא מדוחק:

ועיין רמב"ם (פ"ב הי"ב) משבועות דא"ח עד שיהיה פיו ולבו שוין לפיכך אם נשבע בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר אני ל"ה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשוני והוציא אכילה של"ה בלבי ה"ז אינו לוקה עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקבל עליו התראה כו' וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי או לא נדרתי ע"ד זה ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר ואמר כן היה אבל ל"ה פי ולבי שוין או תנאי היה בלבי אין שומעין לו ולוקה ועי"ש בכ"מ משם ראב"ד דתנאי בלבו ל"מ דדברים שבלב אינו דברים רק איירי דאומר דנשאל לחכם והכ"מ מפרש דהך תנאי היה בלבי והוצאתי בשפתי בלחש. ודעת המח"א הלכות נדרים (סי' ה') דלשון היה בלבי ל"מ כפירוש הכ"מ רק דדוקא היכא דהלשון שהוא אומר שלא יאכל בשר סתם דמשמעותו לעולם ל"מ דברים שבלב כיון דסותר מה שפיו אומר אבל באומר תנאי הי' בלבי אינו סותר משמעות הלשון דה"ק כשאסרתי בשר עלי היה על תנאי אם יהיה דבר פלוני וכ' ולמדנו מדברי רמב"ם דהיכא דשנים אומרים נדרת והוא אומר דלא נדרתי דנאמן דאי בעי אמר לא היה פי ולבי שוין כלומר טעה לשוני והוציא אכילה דנאמן לומר כך. ותמהני דזה לימוד ארוך בידינו בירושלמי מס' נזיר שם וז"ל בנזירות מה אית לך שוגג חייב מזיד חייב כו' תנאי הי' בלבי לכשאטמא תפקע נזירותי ממני תחול עלי נזירות אחרת הרי מבואר דאף בנזיר ידוע אם א"ל נטמאת והוא אומר לא נטמאתי מתרצינן דיבורו ולומר דתנאי היה בלבי ועי"ש במראה פנים דכתב הא דבש"ס כריתו' שם מוד' ר"מ לחכמי' בנזיר דאי בעי אמר נשאלתי על נזירותי ול"א תנאי היה בלבי משום דקיי"ל דברים שבלב אינן דברים כ"א לגבי אונסין לבטל בלבו את נדרו עי"ש ודבריו תמוהין הא הרמב"ם הנז' פוסק דתנאי הי' בלבי מהני והפירוש או כמ"ש הכ"מ דהוציא בפיו בלחש או כמו"ש המח"א כיון דאינו סותר הדיבור מהני תנאי אף בלב ויקשה למה קאמר בש"ס דילן דאי בעי אמר נשאלתי ובאמת לפירוש הראב"ד בכ"מ שם דתנאי היה בלבי ונשאל לחכם והתיר לו ע"י אותו תנאי מתאומת דברי הירושלמי עם ש"ס דילן והכל סובב על קוטב אחד דאי בעי אמר נשאלתי ולדעת הכ"מ והמח"א צריך לדחוק דש"ס דילן נקט מתרץ דיבורו אשר מועיל אף אם הודה בפני עדים מקודם דנדר באמת בנזירות מ"מ י"ל כוונתו דנשאלתי

אך זאת יקשה על הרמב"ם למה אם אמר כשהתרו בו מעול' לא נשבעתי או ל"נ עד"ז ואחר שהעידו א' של"ה פיו ולבו שוין אין שומעין ולוק' הא אף אם גם מעצמו לא מתרץ דיבורו מהראוי היה לנו לתרץ דבריו מה שאמר מעולם לא נשבעתי עד"ז היינו של"ה פיו ולבו שוין. ולדברי התומים יש לומר קצת כיון דאז לא העידו עדים בפנינו שנשבע רק שהתרו בו והשיב מעולם לא נשבעתי אז כשבאו אח"כ עדים שנשבע שוב א"נ אף לתרץ דבריו כיון דדבריו היה קודם שהעידו עליו שנשב' וצ"ע עדיין בזה. וראיתי בכה"ג יו"ד (סי' רל"ב) שכתב אם מעיקר' כפר שלא נדר או שנדר ולא הוציא מפיו ואח"כ נתברר שנדר והוציא מפיו שוב א"נ לומר שחשב בלבו הייתי רשד"ם עכ"ד. ותמהני הא זה מבואר ברמב"ם ועיינתי ברשד"ם וראיתי (סי' ע"ו) ושם ביאר דהוי כאומר לא לויתי ועדים מעידין שלוה ופרע ושם איירי שאמר שמעולם לא הוציא נדר מפיו וזה ודאי דא"נ ולא איירי בכופר ואומר שלא נדר ופשטות דברי רמב"ם הוא באומר לא נדרתי ובזה למה לא נתרץ דיבורו דהיינו נדר המועיל של"ה פיו ולבו שוין:

סימן ב

היכא דשני עדים מעידין על דבר אחד שהוא אסור ואחד יודע בבירור שהוא מותר ושקר העידו חקר הת"ש בחידושיו בחלק בכור שור מס' יבמות אם מותר לו לאכול בצינעא שלא יודע לאיש ובפרהסיא ודאי אסור ומוטל על ב"ד להפריש מאיסורא ומ"מ בסתר י"ל דמותר לדעת הראב"ד הנ"ל דפוסק כר"י דאדם נאמן על עצמו ומבואר בש"ס דלא אמר ר"י אלא בלב"ע. ולדעת רמב"ם דעדים נאמנים יותר מבואר דלרבנן אף בינו לב"ע אסור ואין הטעם משום דמסתמא טעה נגד העדים דודאי אדם שיודע דבר ברור לא ישוב מפני כל רק כיון דאסור בפרהסיא אסור אף בצינעא ע"ד כל מה שאסרו חז"ל מפני מראית העין אף בחדרי חדרים אסור. והוליד עוד מזה בהא דמבואר בש"ע דשווי' אנפשיה חתד"א אסור לו אף אם עדים מכחישין אותו לא יאכל אף בלב"ע אע"פ שיודע שהאמת עם העדים רק שעשה ע"י איזה אמתלא גרועה שלא האמינו לו עיי"ש. והנה הא דפשיטא ליה דטעמא דרבנן הוא לאו משום דטעה רק כיון דאסור בפרהסי' אסור אף בצינע' ומשמע מדבריו דהוא רק מדרבנן. יש לגמגם דמדברי הרמב"ן ורשב"א יבמות שם וכן בש"מ ב"מ (דף ד') משמע דטעמא דרבנן דפטרו באומר לא אכלתי דרק משום דמתרצינן דיבורו ולמה לא כיון דמילתא דנפשי' הוא מה יש לב"ד עליו איכא למימר משום דאי לית ליה לתרוצי לישנא כלל אין דבריו במקום שנים כלומר שמא שכח מבואר דאף דכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר מ"מ לגבי מילתא דנפשיה וכפרה דילי' הוא לא נוכל לחייבו רק דמחזקינן ליה ששכח ואנן אעדים סמכינן ולכך חייב הוא ג"כ לסמוך על העדים ולהחזיק את עצמו ששכח. וא"כ י"ל אם הוא בענין שיודע בעליל ובבירור גמור דלא שכח רק העדים משקרים גם רבנן מודים דמותר בלב"ע כמו לר"י דסובר אדם נאמן ע"ע אף דאסור בפרהסי' מ"מ בלב"ע מותר ולא חיישינן לזה דאסור מפני מראית העין יהי' אסור אף בחדרי חדרים כן נמי גם לרבנן לא חיישינן לזה היכ' דיוד' בעליל ששקר העידו ולא יש מקום לתלות בשכחה:

ולכאורה יש להבין הא דקאמר בש"ס כריתות הנ"מ בין הטעמים דמתרצינן דיבורו או משום אדם נאמן ע"ע בטומא' חדש' ועי"ש ברש"י כגון שאמרו לו נטמאת ומיד באת למקדש וא"כ כיצד נוכל לתלות בשכחה לזמן מועט. וצריך לומר דמ"מ נ"מ דנטמאת תחלת הלילה ובאת למקדש למחר קודם הערב שמש או דבאמת העידו נטמאת ומיד באת וזה העידו לאחר כמה ימים דנוכל לתלות בשכחה אבל באמת אם העידו מיד וזה מכחיש במקום דלא נוכל לתלות בשכחה י"ל דאדם נאמן ע"ע. וגם י"ל דאף בפרהסי' דאסור מבואר שם ברש"י לפני אחרים לא יאכל דילמא אתי לזלזולי בטהרות וי"ל דרק לענין טהרות החמירו ולא בדברים אחרים וכן כתב להדיא במהרי"ט (סי' י"ד) ועיין עוד (סי' כ"א) שכ' דלדעת הראב"ד דפוסק כר"י ואסור בפרהסי' הוא דוק' לפני העדי' שהעידו אבל לפני אחרים מותר. וכמו כן י"ל אף להרמב"ם דפוסק כרבנן מ"מ היכא דליכא לתלות בשכחה מותר עכ"פ לאכול בלב"ע. ומה שהוסיף עוד הת"ש היכא דמכחיש העדים ויש לו אמתלא שאינו מתקבל דג"כ אסור זה ודאי לכאורה חומר' יתירה דאף אם נחזיק דאסור בלב"ע היינו כיון דלכל העולם הוא דבר האסור ואם עוש' הדבר בפרהסי' לוק' ומחזקינן אותו לעובר על דברי תורה דכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר אבל היכא דמותר לכל העולם דסמכינן על העדים ולגבי דנפשיה אסור מטעם דשווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא אם יודע בעצמו שהי' לו אמתלא בדבר ולא החזיק הדבר לאיסור רק לפנים בעלמ' אף אם נאמר דבפרהסי' אסור מ"מ לא ענשינן לי' מטעם זה אף היכא דלא מכחישין אותו העדי' כמבואר בקידושין (דף ס"ג) באומרת נתקדשתי דלא קטלינן אותה וק"ו אם עדים מכחישין אותו רק הדין הוא להגיד לו דאסור ומ"מ מדוע יהי' אסור לו בלב"ע כיון דמוחזק הדבר להיתר גמור לגבי כ"ע והוא יודע בעצמו שאינו עושה איסור:

ועיין תשובת רמ"א (סי' ב') באשה שמחמת שהסתירה עבורה והסכים בעלה שתאמר טמאה היא אם מותר לבא עליה תוך אותן הימים בחדרו והעלה כיון דשריא כשנתנה אמתלא לדבריה לכן אף קוד' שתחזור בה יכולה לשמש בסתר ואין בזה משום כ"מ שאסרו חכמים משום מראית עין אף בחדרי חדרים אסור כיון דאף למראית עין היו יכולין למצוא להם היתר ועי' טו"ז (סי' קפ"ה) וא"כ ה"נ כיון דלכל עולם הדבר בהיתר גמור דסמכינן על העדים וגם יש לו לחזור מדבריו אם הי' אומר אמתלא טובה ולא נתחזק הדבר לאיסור רק לגבי דנפשיה לעשות בפרהסיא אבל בלב"ע למה נאסור לו. ובאמת בדברי הרמ"א י"ל בלא"ה דע"כ לא אמרינן רק דבר שיש בו איסור לעשו' בפרהסיא מפני מראית עין עשאו חז"ל כדבר האסור והיינו דבר ששייך בו לעשות בפרהסיא אבל עניני תשמיש שהוא דברים שבצינעא וכיון דשניהם יודעים דליכא צד איסור מאין מצינו דאסרו חז"ל גם באופן זה:

וראיתי בס' חות דעת (סי' קפ"ה) דברים תמוהים שכ' על דברי הטו"ז שם דדעתו דוקא מה שעשו חז"ל לאיסור מפני מראית עין אסור גם בצינעא משא"כ בהוחזקה נדה לא עשו לאיסור רק דמלקין בפרהסיא משום דלא מהימני נגד עדים מותרין באין רואה וראי' מכריתות דאמר ר' יוסף דמותר לאכול הטהרות שנגע בהן בלב"ע אף דאם אכלן בפרהסיא ודאי מלקין אותו עפ"י העדים ובודאי ר' יוסף ל"פ על הא דאסרו מפני מראית עין א"ו הוא מטעם הנ"ל ואף רבנן שם לא פליגי רק לענין קרבן עכ"ד ותמוהין דבריו הא שם קאמר ר' יוסף לר' יהודא דאדם נאמן ע"ע ומן הדין היה מותר אף בפרהסיא רק כדי דלא אתו לזילזולי החמיר ר' יוסף שלא לעשות בפרהסיא וכמו שכ' רש"י ולשיטת ראב"ד רק בפני אותן העדים אסור ואם עושה בפהרסיא לא מענשין ליה כיון דאדם נאמן ע"ע יותר ממאה איש ואמר מקודם שטהור הוא ואף באיסור אכילה אם יודע בעצמו שמותר הוא ואומר מקודם סובר ר"י דאדם נאמן ע"ע ולכך כיון דלית בי' איסור רק בפרהסיא מטעם זילזול לכן בצינעא מותר אבל היכא דהוחזק באיסור ומלקין אותו מטעם חזקה אם ל"ה מועיל אמתלא דעת רמ"א כיון דהוי איסור גמור בפרהסיא ומענשינן לי' אסור אף בחדרי חדרים ובפרט לדעת רמב"ם דאינו פוסק כר"י וסובר דא"א נאמן ע"ע נגד עדים היה נראה דאף בינו לב"ע אסור וכמ"ש הת"ש ולכך אתי הרמ"א עליו מטעם אחר:

והנה לדעת הראב"ד דמותר בדבר הנוגע לו לבדו מטעם דאדם נאמן ע"ע י"ל כן ג"כ במקום דשוי' אנפשיה ח"ד אם אומר אח"כ דהיה לו אמתלא אף דא"נ מ"מ מותר לו לאכול אולם קשה א"כ בש"ס דכתובות (דף כ"ב) באומרת א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני מבואר דצריך אמתלא אך משם ל"ק דהא כיון דחק התורה הוא דיכול לשויה אנפשיה ח"ד ממילא בחזקת א"א היא והבנים ס' ממזרים ואף דלגבי אחרים א"צ דאין דבר שבערוה פחות משנים מ"מ כיון דלגבי עצמה נאמנת ממילא עובר זה שבא עליה על לפני עור והבנים בכלל ספק הם אם כשרים ואף דהיא חזרה מדבריה ונאמנת לגבי עצמה דאינה עושה איסור מ"מ כבר אתחזק באיסו' וא"נ בלא אמתלא ושם ל"ש לומר בינו לב"ע לכך אסור אבל בשאר איסורין י"ל דמותר כיון דלא נודע הדבר. והא דמבואר סוף נדרים אם אמרה טמאה אני לך באשת כהן דאף דא"נ מ"מ אסורה לאכול בתרומה וע"כ אף דחזרה מדבריה וכמו שהוכיח במישור בתשובת צמח צדק (סי' ק"ד) ומ"מ בלא אמתלא ל"מ חזרתה ועיין רמב"ם (פח"י) מא"ב ובראב"ד הרי מבואר דאף הוא דבר הנוגע לה לבדה מ"מ אסור ודוחק לומר דשם איירי בפרהסי' ובצינעא מותרת. ומזה נראה דמה דשויה אנפשיה ח"ד כיון שכבר חל האיסור עדיף ואף בלב"ע אסור ואף דשווי' אנפשיה ח"ד לאו מטעם נדר הוא רק מטעם נאמנת מ"מ כיון שכבר נתאמת נאמנותו על איזה איסור עדיף יותר מעדים ואינו יכול לחזור בלא אמתלא טובה הניכרת לב"ד ועדיין צ"ע אם אסור בלב"ע:

והא דבש"ס כתובות שם באמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהור' אני אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ומבואר דצריכה אמתלא ועיין ש"ש ש"ו (פרק ח' ופ' י"ט) דאם היתה נאמנת מטעם דין ע"א ל"ה מועיל אמתלא דכיון שהגיד שוב א"ח ומגיד רק באמת מטעם ע"א א"נ דכל הנשי' בחזקת טהרה לבעליהן והא דנאמנת הוא מטעם דשווי אנפשיה ח"ד וא"נ אלא לדידה רק ממילא אסור משום לפני עור עי"ש וכ"כ בפשיטות הבית מאיר (סי' ו' סי"ג) ויבואר לקמן ויקשה דלמה צריך לאמתלא הא כיון דאדם נאמן ע"ע והיא נאמנת לגבי עצמה שלאיזה סיבה אמרה כן ובאמת טהורה היא ולגבי בעלה א"נ מתורת עדות רק אסור לבא עליה בשבילה וכיון דחזרה מדבריה ונאמנת לגבי עצמה איזה איסור יהיה על בעלה ושם הוי דברים שבינה לב"ע. אולם לדעת הראב"ד דסובר דעא"נ אף באתחזק כ"ז דאינו מכחישו א"ש דנאמנת בתורת עא"נ באיסורין גם לגבי הבעל לכך צריך לאמתלא. ובלא"ה כבר הכריח הש"ש שם ממה דחייב הבעל קרבן על פיה ע"כ דנאמנת מטעם עדות ולאו מטעם שווי' אנפשי' ח"ד וע"כ הטעם הואיל דעלולה לראות הוי כדבר שבידה או מטעם דהוי כל אשה לגבי בעלה כנאמנת ע"ז וכמו שומר שהפקיד אצלו דהוי כמאמינו וכשוחט שאומר טריפה אף דאינו בידו להטריפה אחר השחיטה מ"מ הוי כמאמינו ע"ז וכמ"ש ט"ז והפ"מ (סי' ל"ט) כן נמי כל אשה נאמנת כבי תרי לבעלה לומר שראתה דם נדה ואדעתא דהכא נישאת שלא תצטרך לברר בכל פעם שטמאה היא והא דמהני אמתלא ע"כ אף בדבר שהו' מטע' נאמנות לגבי אחר ג"כ מהני אמתלא וכן מוכח מהא דמבואר אה"ע (סי' ד' סכ"ט) באב שאמר על בנו דהוא ממזר דיכול לחזור מדבריו באמתלא אף דהדבר נוגע לזה שמוחזק לבנו להחזיקו בס' ממזר עכ"פ וכמ"ש הב"ש שם ויהיה מותר בממזרת ומ"מ יכול לחזור מדבריו ע"י אמתל' ודלא כמ"ש הב"מ וא"כ אינו ראי' דלא יהיה מותר בינו לב"ע אחר דהוד' ושוי' אנפשיה ח"ד. שוב ראיתי בתשובת ח"צ (סי' מ"ד) שכ' בפשיטות דאף לדעת ראב"ד דאדם נאמן ע"ע הוא דוקא בלא הודה כבר ומכחיש אח"כ לדבורא קמא אף שלעצמו בלבד הדבר נוגע ואין זר אתו א"נ להכחיש דבריו הראשונים:

ובגוף הדבר דחלקו הרמב"ם וראב"ד אם אדם נאמן ע"ע יש להעיר בהא דמבואר (ר"פ ט') דתרומות הזורע תרומה שוגג יופך ומזיד יקיים ופירש הר"ש והרע"ב דהחמירו בזה שוגג יתר מן מזיד משום דנקרא שם תרומה על השדה הי' נראה כמאבד את התרומה ובירושלמי בעו מהו שיהא נאמן לומר מזיד הייתי ומסיק דאם אחרים מכירין שיודעין שתרומה זרע א"נ לומר מזיד הייתי ואם לאו הפה שאסר הפה שהתיר. וקשה אמאי לא יהי' נאמן לומר מזיד הייתי כיון דאין אחרים יודעין אם הי' שוגג או מזיד למה לא יהיה נאמן על עצמו כיון דהוא דבר הנוגע לעצמו ואף דשייך לומר א"א משים עצמו רשע מ"מ זה שייך לגבי עדות או לגבי אחרים ולא לדבר הנוגע לו לבדו וכמ"ש תוס' ריש ב"מ דא"ר להביא חולין לעזרה ה"נ אינו רוצה לעשות איסור כיון דנקרא שם תרומה. ובלא"ה קשה להמבואר ש"ע ח"מ ריש (סי' נ"ד) אם עבר על שבועתו א"נ לומר שוגג או אונס הייתי להכשיר א"ע ועי"ש בש"ך (ס"ק ז') ובנתיבות דהא דנקט הרמ"א דינו בעבר על שבועה ולא כתב סתם בכל עבירות שעבר אם באו עדים דא"נ לומר שוגג הוא משום דבשאר עבירות הדבר פשוט דא"נ דרמיא עליו למידק בשעת מעשה אם אינו דבר איסור וחייב ליזהר משא"כ בשבועה דנשבע ע"ד היתר דלא בדיל מיני' ה"א דיהיה נאמן לומר שוגג קמ"ל דא"נ עי"ש א"כ למה אם יודעין שתרומה זרע לא יהיה נאמן לומר שהיה מזיד הא אדרבא בכ"מ מחזקינן לעובר דעש' במזיד. ובאמת למה דנראה שם מדברי רמב"ם בפירוש המשנה וביתר ביאור בס' שנות אליהו הפירוש במתניתין הוא להיפך בשוגג יופך היינו דמות' להפוך וליזרע אח"כ מחדש דלא קנסינן ליה ובמזיד אסור להפוך ומפסיד שיהי' שדה בורה ותבטל שדיהו ע"ג תרומה ולדידהו הגירסא בירושלמי מהו שיהיה נאמן לומר שוגג הייתי ושיהיה רשאי להפוך וא"ל אם כשהי' מכירין לא כל הימנו והיינו דא"נ לומר שוגג בלא מגו דהפה שאסור הפה שהתיר דמסתמא היה מזיד ומזה ראיה לדין הנז' דא"נ לומר שוגג. ומ"מ אם נאמר דאדם נאמן ע"ע למה לא יהיה נאמן לומר שהיה שוגג כיון דאינו נוגע לאחרים ולמה צריך להפה שאסר כיון דהאחרים אינם יודעים אם היה שוגג או מזיד ובאמת כנראה מדברי ירושלמי מס' נזיר שהבאתי סי' הקדום סובר בדעת ר' יהודא דאין אדם נאמן ע"ע רק מטע' מתרץ דיבורו וכיון דאחרים מכירין ומחזקינן להעובר עבירה בסתם דהוא מזיד לכך א"נ אף לגבי עצמו לומר שוגג היתי אם לא היכא דשייך הפה שאסר הפה שהתיר ויש להתעורר מדוע הרמב"ם הלכות תרומות לא הבי' דין זה דא"נ לומר שוגג הייתי:

סימן ג

טבח שעשה סימן בראש הכבש השחוט שיהא נראה שהוא טריפה וגם הי' אומר שהוא טריפה ואח"כ אמר שכשר הי' אלא כו' כיון שנתן אמתלא לדבריו נאמן (ש"ע סי' א' סי"ג) ויש לחקור אם דוקא בעשה סימן בכבש השחוט וכבר ידוע שנשחט כהוגן רק שאומר שהוא טריפה בזה מהני אמתלא כיון דכבר יצא מקודם מחזקת איסור משא"כ אם עשה סימן קודם שיצא ממנו בהכשר שחיטה דעדיין לא נתברר אם שחט כהוגן או שמא נמצא הסכין פגום וכדומה אף דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין ומחזקינן דנעשה כהוגן מ"מ כ"ז דלא נתברר שיצא בהכשר וזה קדם ואמר שנתנבלה י"ל דשוב אינו יכול לחזור מדבריו אף באמתלא. ואף דודאי הא דמצינו דמהני אמתלא הוא אף אם ע"י דיבור האחרון מוציא מן חזקת איסור כמו באשה האומרת נטמאתי וידע הבעל שהוא זמן עת וסתה וחזקה אורח בזמנו בא ובכ"ז אם נתנה אח"כ אמתל' לדבריה נאמנת מ"מ י"ל כיון דמה"ת כל הנשים בחזקת טהרות לבעליהן וגם וסת הוא דרבנן אם נעקר הדיבור הראשון שוב הוא בחזקת טהורה משא"כ בשחיטה דצריך לדעת בירור הדבר שנסתלק האיסור וכיון דנתחזק לאינו זבוח כראוי אף דנותן אמתלא לדבריו מ"מ צריך להעד מחדש דנשחט כהוגן וי"ל דשוב א"נ. ועיין תוס' יבמות (דף קי"ח) ד"ה סד"א דאפילו מודה דמת ונתנה אמתלא לדבריה שאמרה לא מת א"נ ולא דמי לאשה שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה ועי"ש במהרש"א דאפילו בנותנת אמתלא לא עדיפא משתיקה ומבואר דאמתלא דמועיל הוא רק לסלק דיבו' האוסר והוי כאלו שתקה מתחלה ועד סוף אבל לא להתיר ע"י דיבור השני וה"נ כיון דצריך אמירת השוחט להתיר י"ל דלא מהני אמתלא. אולם י"ל אף אם שותק מתחילה ועד סוף כיון דרוב מצוין אצל שחיטה עושין בהכשר ממילא כ"ז דאינו אומר לאיסור הוא בחזקת היתר ועיין ש"ע יו"ד(סי' קכ"ז) באומר נתנסך יינך בפניך או שאמר לו ידעת דרגלים לדבר ונאסר ע"י שתיקת הבע"ד ואם שתק ואח"כ הכחישו ואומר מה ששתקתי תחילה לא בשביל שהודיתי אלא להתיישב ולחשוב בלבי לזכור אם הוא אמת נאמן וכ' שם הש"ך (ס"ק י"ז) דדוקא אם מכחישו אח"כ אבל אם א"ל אח"כ א"י ומה ששתקתי לא מפני שהודיתי העד נאמן לכ"ע. ויש להבן כיון דצריך אח"כ דוק' הכחשת הבעלים ובלא זה נאמן העד א"כ אף דאמתלא טובה הוא לומר ששתיקתו ל"ה הודאה מ"מ כיון דצריך הכחשה בבירור נימא דלא מהני כיון דע"י ששתק מתחילה כבר הוא רגלים לדבר וע"א מהימן א"כ אף דע"י האמתל' מסלקינן השתיקה מהודאה רק כאומר איני יודע מ"מ איך נתיר ע"י דיבור השני כיון דצריך להעד ולהכחיש וביותר לדעת הרשב"א והר"ן וסייעתם המובא שם בש"ך דדוק' במכחיש אותו הבעלים ואומרים איני מאמינך אבל בשותק אף בדבר דל"ה לו לידע ואפילו ל"א נתנסך יינך בפניך ושותק ג"כ העד נאמן א"כ למה מהני אמתל' לסלק השתיקה הא כיון דאף אם היה אומר אז א"י היה נאסר וע"כ צריך הכחשה מחדש וזה ל"מ ע"י אמתלא:

אך יש לומר למ"ש רבינו עקיבא איגר ז"ל בתשובה (סי' פ"ה) דסברת המרש"א הוא רק דאי אפשר לדון לשויא דיבורו השני לעדות כההיא דמת בעלך דהימנוהו רבנן מדין עדות אבל היכי דאתינן עלה מדין ברי וברי י"ל דמהני אמתלא דהא מ"מ אומר ברי שמותרת לי עי"ש וכמו כן י"ל אף בדבר שאינו נ"מ רק לגבי עצמו כמו בנתנסך יינך דנ"מ לכל העולם דהא לא קיי"ל כהמ"כ שבב"י (סי' קכ"ז) רק ע"י הכחשת הבעלי' מותר לכל העולם מ"מ כיון דעיקר נאמנות העד הוא או ע"י שתיק' הבעלי' לדעת ר"ת וסייעתו או כיון דליכא מי שמכחיש לדעת רמב"ן ורשב"א וסייעתם ואם נסתלק השתיקה אף דצריך כעת להכחיש בבירור מ"מ לאו מתורת עדות הוא רק הכחשתו לבד סגי שלא יהיה הע"א נאמן בכה"ג דיינינן כאלו נוגע הדבר רק לעצמו ומדין ברי נגד ברי אתינן עלה ומהני אמתל' לסלק השתיקה וע"י הכחשו בברי מסלקינן להגדת העד וא"נ לאם לאסו' ואף דלדעת הש"ע אמרינן בכל איסורין כל מקום שהאמינ' תורה ע"א הרי כאן שנים וכיון דנאמן הע"א ע"י שתיקתם דבעלים הוי כשנים או מטעם דגזה"כ הוא לדונו השתיקה כרגלים לדבר וכמ"ש תוס' יבמות(דף פ"ח) או מטעם גזה"כ דנאמן בשתיקה וכמ"ש הר"ן קידושין או להסוברים דאף בא"י נאמן וכיון דשתיק מתחלה וכבר נאמן הע"א הרי כאן שנים וכיצד יהיו הבעלים נאמנים אח"כ להכחישו ע"כ צריך לומר כיון דהאמתל' מסלק השתיקה הוי כאלו העיד שלא בפניו ובא אח"כ להכחישו דמהני. אבל מ"מ היכא דאומר שנשחט שלא כהוגן אף אם מסלקינן הדיבור הזה מ"מ אפשר דכ"ז שלא העיד ששחט כהוגן אינו בחזקת היתר ול"מ אמתל' והא דמבואר רמ"א (סי' קכ"ז) דאם לא הגיד לו בפעם ראשון ואומר לו אח"כ ואמר אמתלא למה לא אמר לו בראשונה יש לחוש לדבריו הרי דאמתל' מסלק להריעותא ומקבלין הגדה האחרונה ע"כ צריך לומר כיון דלא אמר בפירוש רק מה דלא אמר ליה חשיב ריעותה בזה לכ"ע מהני אמתל' לקבל עדותן שנית ואף דרמב"ן וריטב"א קידושין אתי עלה מטע' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מ"מ ע"כ דמה דלא א"ל בפעם ראשון נ"ה כהגיד בפירוש דאל"כ אף אמתל' ל"מ וראיתי בספר בשמים ראש(סי' קס"ו) שכתב שיש רוצים לומר דוק' שלא בשעת וסתה מהני אמתל' דא"צ אלא לבטל דברים הראשונים לא להחזק דברים האחרונים והוי כלא אמר' כלל ובשעת וסתה ל"מ אמתל' וכ' סבר' זו אשמע ולא אבין דא"כ תאמר פעם שנית להסיר החזקה כשאר נשים הנאמנות באמירתן הרי דלא חש לסברת מהרש"א בתוס' יבמות הנז'. עוד כתב דיש מקום לומר כיון דחזק' אורח בזמנו בא מסייע לדיבורא קמא לא מהימני' לה באמתל' דידה אפע אין הדין נותן להחמיר בוסת דרבנן וכתיב וספרה לה וכל שנתנה אמתל' חזרה לנאמנותה למדנו מדבריו היכ' דיש חזקה לסייע לדיבור הראשון ל"מ אמתל' ולדבריו בטבח האומר שנתנבל בשחיטה שוב ל"מ אמתל'. אולם י"ל דל"ה נגד חזקה כלל כיון דהי' חזקה אם ישחוט כראוי תהי' מותרת רק כ"ז שלא ידענו אם נשחטה כראוי ומתה לפנינו והוי ספק בשחיטה מוקמינן על חזקת איסור א"כ האומר שנשחט כראוי אינו מעיד נגד חזקה רק שנסתלק האיסור:

אך י"ל דאם אומר שנתנבלה בשחיטה דאינו מעיד נגד החזקה נאמן מטעם עדות למה שהעלה בס' ח"ד (סי' קפ"ה) דהיכ' דנאמן מצד עדות אינו מועיל אמתל' דכיון שהגיד שוב א"ח ומגיד והא דטמאה אני לך דנדה דמהני אמתלא הוא משום דלא הגידה בפני ב"ד ורק לסלק מה דשויה נפשה ח"ד מועיל אמתלא וכן באמרה א"א אני דלאו מטעם עדות נאמנת רק מטעם שוי' נפשה ח"ד ולא החזיקוה רבים לא"א משא"כ אם הוחזקה נדה כיון דלוקה עליה הוא מטעם עדות ובירור הדבר ל"מ אמתל' ובטבח דמהני אמתל' כיון דיש להבהמה חזקת היתר דנשחטה הותרה והא דנאמן הוא מטעם שהו' בידו ואם מעיד לנגד חזקת היתר אף דמהימן מטעם בידו מ"מ ל"ה רק כמו בעלים על ממונם ולא לקי אם עבר אח"כ ורק מטעם שויה אנפשה ח"ד נגעו בה מועיל אמתלא עי"ש בנועם דבריו ולפי"ז אם אמר שנתנבלה בשחיטה דמסייעו חזקת איסור דאינו זבוח בזה נאמן מצד עדות וכיון דאמר בפני רבים כן נתחזק לאיסור ונתקבל דבריו כאלו הגיד בפני ב"ד ושוב א"ח ומגיד אף באמתל'. ולכאור' י"ל דאף במעיד נגד חזקה בדבר שהיה בידו ג"כ נתחזק באיסור ושוב לוקה ע"י ודלא כמ"ש הח"ד והפ"י דהא עיקר ראיות הפנ"י הוא מהא דקידושין (דף ס"ג) באב שאמר קדשתי את בתי אף דנאמן מ"מ אין סוקלין ע"י ובאמת שם אין ממש בידו וכמ"ש תוס' כתובות (דכ"ב) ואף דהאמינו התורה מ"מ הוא רק מטעם בעלים בלבד ולסקול לא האמינו התורה וכמו שכתבתי בד"ח חיו"ד ויתבאר עוד בארוכה אי"ה בדיני גיטין ובדיני עדות אבל בשאר דברים דנאמנות הוא מטעם בידו ולרבא דקיי"ל כוותי' באם היה בידו נאמן י"ל דנאמן אף להחזיק האיסור ללקות ע"י כמו בדבר דאינו בחזקת היתר דנאמן ע"א להחזיקו באיסור ודאי אף ללקות ע"י כמו שכתב הרמב"ם כן נמי אף באתחזק היתר כיון דהיה בידו לאסור נאמן להחזיק האיסור אף ללקות:

וכן מוכח מדברי הרמב"ם דכ' (פי"א ה"ז) הלכות עדות ע"א נאמן באיסורין אעפ"י שהו' פסול לשאר עדות שהרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשירה ונאמן לומר כהלכה שחטתי וקשה מה ראי' פסול בעבירה נאמן באיסורין מהא דשחיטה דלמא שם הוא מטעם דבידו והא ראיה דהא נאמן אף דאתחזק איסורא שסילק האיסור וע"כ אף דע"א א"נ במקום חזקה בשחיטה נאמן מטעם דהוי בידו וכמבואר ברש"י ותוס' גיטין (דף ב') וא"כ לאו מטעם עדות הוא רק מצד הסברא דהוי כבעלים ובזה אף פסול נאמן אבל מניין לנו ללמוד מזה דע"א יהיה נאמן אף דהוא פסול היכא דליכא סברת בידו. וצריך לומר דדעת רמב"ם הוא כדעת רש"י וכמו שביאר דבריו בספר ש"ש עפ"י סברת מהרי"ק (שורש ע"ב) דטעם דבידו הוא כיון דבידו לשנות החזקה ובממון דנאמן מטעם בידו דשם שייך להאמין מצד בעלים ועל הגוף כמו בטבילת נדה ל"ש בעלים הטעם הוא דנאמנת כיון דבידה לטבול מהני לגרוע חזקת איסור ומש"ה ילפינן דעא"נ היכא דלא אתחזק אע"ג דאינו בידו דבידו הוא לגרוע החזקת איסור ומכ"ש היכא דליכא חזקת איסור וזה סברת רש"י ריש גיטין עא"נ שהרי האמינה תורה כ"א מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיט' אף דשם הוא בידו מ"מ סברת בידו הוא רק לגרוע החזקה וא"כ מוכח היכא דליכא חזקה עא"נ דאל"כ מה מהני הבידו ולאביי דסובר גיטין (דף נ"ד) דבעינן שיהיה עתה בידו ולרבא אם היה בידו מכבר לאו מטעם מגו הוא רק הטעם כיון שהוא בידו לאביי ולרבא כיון שהיה בידו איתרע החזקה והוי כמו דליכא חזקה ולכך נאמן ולס"ד דש"ס גיטין שם דלא ידע לחלק בין אתחזק ללא אתחזק או דסובר לס"ד כיון דאינו מעיד רק על הכשר הגט הוי כלא אתחזק ונאמן והש"ס דחי דזה הוי כאתחזק וא"נ שפיר כתב רש"י דבשחיטה ע"כ כיון דהוא בידו נאמן דבידו מהני לסלק החזקה ועיין חות דעת (סי' קכ"ז) שכתב מסברא דנפשיה כיון דבידו לשנות החזקה הוי כחזקה העשויה להשתנות דע"א נאמן לנגד זה עי"ש וזהו סברת מהרי"ק [ובאמת יש להעיר מדברי ירושלמי (פ"ג) דיומא מובא בתוי"ט שם הרואה אומר ברקאי ועא"נ שנייא היא הכא שאת יכול לעמוד עליו והיינו דהוי מילת' דעביד' לגלויי ועי"ש עוד בירושלמי ולמה צריך לזה דהוי עביד לגלויי תפ"ל כיון דהוי חזקה העשוי להשתנות דודאי יאיר פני המזרח ויש לדחוק] ומזה הוכח הרמב"ם שפיר דבמקום דלא אתחזק עא"נ אף דהוא פסול לשאר עדות ממה דנאמן רשע בעבירה לומר כהלכה שחטתי אף דהיה בידו הוא לגרוע החזקה ומ"מ מוכח דעא"נ היכ' דאינו נגד החזקה אף דהוא פסול. ולפי"ז שוב אף במקום חזקה היכ' דהי' בידו וסברת בידו מגרע כח החזקה ונאמן מצד עדות י"ל דהוחזק לאסור אף ללקות ע"י אח"כ. וא"כ ממילא אם מעיד דנתנבלה בשחיטה ועשה סימן והוחזק לרבים דנתנבלה כיון דהיה בידו נאמן מטעם עדות ונתחזק האיסור אף ללקות כמו בהוחזקה נדה בשכנותיה ושוב אינו חוזר ומגיד אף באמתל' אף דלא העיד בפני ב"ד. משא"כ באומר שהוא טריפה דבזה כל נאמנות שלו הוא מטעם שכתב הטו"ז (סי' ל"ט ס"ק י"ט) דע"א נאמן בדבר המסור בידו והיינו או מטעם דעשאו כבעלים או מטעם כיון דנתמנה ע"ז הוי כמהימן כבי תרי ועי"ש בפ"מ בזה לאו תורת עדות עליו כ"ז דלא העיד בפני ב"ד ויכול לחזור רק מטעם דהוי כבעלים ומהני אמתלא:

אולם אף כי דעת רש"י ורמב"ם דבידו הוא רק לגרע החזקה ושוב נאמן מטעם עדות מ"מ דעת הש"ע (סי' קכ"ז) לפסוק כרא"ש ומרדכי דאף בהכחשת בע"ד נאמן אם היה בידו וע"כ לאו מטעם נאמנות עדות הוא רק סברת בידו הוא דהוי כבעלים ועי"ש בש"ך (ס"ק ג') שכתב באמת דדעת רמב"ם דאף בהי' בידו מ"מ אינו נאמן בהכחשת בעלים וכדעת ראב"ד ולדידהו באמת י"ל דמטעם עדות הוא הנאמנות דבידו מסלק החזקה וממילא לא מהני אמתל' בכה"ג וכנ"ל אבל לדעת הש"ע דהכחשת בעלים ג"כ ל"מ ע"כ דסברת בידו הוא מכח הבעלים וי"ל דמהני אמתלא. ודברי הח"ד שכתב (סי' קכ"ז) דהא דבודק נאמן דהוא טריפה ומעשים בכל יום דאף אם אחר שקונה הדקים ומצא טריפה מכריזין על הבשר שהוא טריפה הוא מטעם דנגד חזקה המבררת אין עא"נ אבל נגד חזקה שאינו מבוררת כמו לומר שהבהמה טריפה של"ה חזקה מבוררת להתיר נאמן ע"א ואפילו הבעלים מכחישין אסור לכ"ע היכא דבא האוסר ראשון לב"ד עי"ש סותר דברי עצמו (שבסי' קפ"ה) דאם נאמן מטעם עדות ואתחזק נאמנתו שוב ל"מ אמתל' לדבריו דנגד חזקה דלא אתבררה נאמן בתורת עדות מה מהני בטבח שעשה סימן אמתל':

ובלא"ה דבריו תמוהין מ"ש מהא (סי' ל"ט סי"ז) דהקונה ריאה ואמר שמצא סירכא במקום שהיא טריפה והמוכר אמר במקום שהיא כשרה כיון שבאו שניהם בבת אחת לב"ד אין כאן עדות ובזה אחר זה הוי דברי האומר טריפה כב' ושם קשה כיון דנשחטה הותרה ועד אחד בהכחשת בע"ד מי מהימן וע"ז לא מתרץ כלום דשם כיון דהמוכר מכרו ע"כ דיצא מן הבודק בחזקת היתר וזה הוי כאתחזק התירא כמו שביאר ע"נ בס' ש"ש (ש"ו פ"ז) דזה הוי חזקה שהוחזק לפנינו ומשום הכי בס"ת גיטין שם כיון דהיה ביד הלוקח א"ל נאמן אתה להפסיד שכרך ואין אתה נאמן להפסיד ס"ת אף דמעיד דלא היה להס"ת חזקה דמעיקרא מ"מ כיון דהוחזקה לפנינו בחזקת כשרות כיון דכל הסופרים כותבים ספריהם לשמה עי"ש וה"נ דכוותה כיון דיצא מן הבודק בחזקת כשרות הוי כמעיד נגד חזקה המבררת ולמה יהי' נאמן [ודברי הש"ש שם שכ' ראיה לזה מדעת הנך רבוותא דס"ל אף באתחזק איסור' ע"א נאמן ותקשי הא דר' אמי אמאי אין הסופר נאמן להעיד שכתב האזכרות שלא לשמן וע"כ דהך חזקה דאתחזק לפנינו עדיפא מחזקה קמא דבריו תמוהין הא להנך רבוותא מבואר דגם נגד חזקה דאתחזק לפנינו ע"א נאמן דהא הם הקשו מהא דינאי המלך בקידושין (דף ס"ו) דלאביי עא"נ ושם לא שייך מטע' שתיקה כהודאה לכן סברי דגם באינו יודע עא"נ ושם הא ינאי היה מוחזק לפנינו ואף יותר משלשים יום. והא דרב אמי שם הא כתב הרשב"א שם לדעת הראב"ד דפועל גרע כיון דהוטל עליו הדבר לשמור מסתמא עשה כתיקונו ונגד זה א"נ אם לא מטעם מתוך שנאמן להפסיד שכרו]:

והנה הת"ש העלה דדוק' בשעה שהחזיק' בטריפה הי' מקום האמתל' כגון שיש דוחק בשר וכדומה באופן שלא הוחזקה בעיני הרואין לודאי בזה מהני אמתלא אבל אם בשעת האמיר' והמעשה לא נשאר שום ספק בלב השומעים והוחזקה בעיני כל לטריפה ודאית ל"מ החזרה אף באמתל' דכל מידי דאתחזק באיסור' א"א להוציא מחזק' עי"ש. ולכאורה למ"ש הגהות מרדכי קידושין והגהות מיימוני בשליח לקדש שטעה ואמר הרי את מקודשת לי דעא"נ באיסורין היכא דלא אתחזק ואף על גב דאתחזק לגבי איסור' כל כמה דלא אמר דטעה בדיבורו הא לא מקרי אתחזק איסורא אלא היכא דאף לדברי עד הבא להתיר וכגון הא דריש גיטין דאתחזק איסור' דא"א אף לדברי השליח עי"ש וא"כ ה"נ דכוות' אף דאתחזק לטריפ' מ"מ כיון דנותן אמתלא לדבריו ומעיד דבטעות הי' החזק' הוי כלא אתחזק. אולם א"ש דוקא בשליח שטעה דלא אתחזק מעול' לחזק' ודאית דאפשר שטעה וכמ"ש שם דנודע לכולם מקודם שרצה לקדשה בעד המשלח ולא הוחזקה למקודשת אליו לפנינו וליכא חזקה קמא לדברי העד לכך נאמן אבל היכא דהוחזק הדבר לפנינו בלא ספק בזה אינו יכול לחזור ולהעיד נגד החזקה. אך קשה מהא דמבואר (סי' קכ"ז) הנ"ל באומר לו נתנסך יינך בפניך ושתק ואח"כ הכחישו ואמר ששתיקתו היה להתיישב נאמן ואמאי הא כיון דע"י שתיקתו ורגלים לדבר אתחזק נאמנות דע"א ואתחזק הדבר לאיסור ואף ללקות עליו אח"כ א"כ איך יהני אמתלא על שתיקתו. וצריך לומר דשם איירי שלא הלך משם הבעל היין ולא נגמר עוד כל הדבר דעדיין היה עוד הספק גם בלב השומעים אולי שותק כדי להתיישב ולחשוב בלבו לזכור אם הוא אמת ולא נסתלקו הבעלים משם דלא אתחזק היין עדיין לאיסור ברור אבל באמת אם העיד ושתק ונסתלקו הבעלים משם ול"ה שום ספק הוי כאתחזק איסור ושוב ל"מ אמתלא:

ועפ"י דברי הת"ש יש לבאר דברי ראב"ד בהשגות (פח"י ה"ט) מאיסורי ביאה ע"ד רמב"ם שם שכתב אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אעפ"י שהיא מותרת לבעלה ה"ה אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה שהרי הודתה שהי' זונה ואסרה עצמה ונעשית כחתיכה האסורה וכ' הראב"ד שאם אמרה אחר מיתת בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי למה א"נ והלא לא הודתה על עצמה הודאה לאיסור ולא נתקבלו דבריה כלל והרי אשה שאמרה א"א אני ואחר כך אמרה פנויה אני ונתנ' אמתלא לדבריה נאמנת אף בזו אם היתה קטטה ביניהם אמתלא גדולה היא זו ונאמנת ומשמע דוקא באשת כהן שלא נתקבלו דבריה כלל אבל באשת ישראל שאמרה שזינתה ברצון אף דלא נתקבלו דבריה לאוסרה על בעלה מ"מ כיון דנתקבלו דבריה לענין הפסד כתובה שוב ל"מ אמתלא עי"ש במל"מ וב"ש אה"ע (סי' ו' ס"ק כ"ו) ובנו"ב במהד"ק אה"ע (סי' ח' (דהקש' הא גם באשת כהן נתקבלו דבריה שאינה אוכלת בתרומה. גם הא מראי' שהביא הראב"ד מאשה שאמרה א"א אני ושם בשעה שאמרה אשת איש אני נתקבלו דבריה ושויתה נפשה חתיכא דאיסורא ואפ"ה מותרת באמתלא. אולם למה שכתב התבואת שור א"ש דודאי אם נתקבלו דבריה בכל ענינים ונתחזק הדבר לאיסור בבירור דל"ה אז מקום ספק של האמתל' לא מהני החזרה מאמתלא והא דאשה שאמרה אשת אני יש מקום אמתלא מיד שדרך לפרקים לומר כך משום בני אדם שאינם מהוגנים אבל בהא דאשת איש שאמרה שזינתה ונאסרה על בעלה דלמשנה הראשונה נאמנת מצד אנן סהדי כמ"ש הר"ן סוף מס' נדרים דאי לאו דקושט' קאמרה ל"ה מזלזלה נפשה למימר הכי ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהא נותנת עין באחר אוקמה אדינא עי"ש ולפי"ז ודאי למשנ' הראשונ' דנאמנ' מצד אנן סהדי ואין מקום לאמתל' בשעת מעשה שאמרה ונתקבלו דבריה בבירור הוי כאתחזק הדבר ושוב ל"מ אמתל' משא"כ למשנה אחרונה דחזו למיחש לשמא נותנת עין באחר א"כ שפיר לא נתקבלו דבריה כלל לענין איסור הנוגע לבעלה להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אף דלענין תרומה נתקבלו דבריה מ"מ לא מצד בירור הדבר רק הואיל דשויה ח"ד חיישינן לדבריה אבל מ"מ מיד בעת שאמרה לאיסור כיון דלא נתקבלו דברי' לגבי בעלה שוב עכ"פ לא מקרי אתחזק לאיסור דומה שפיר לאשה שאמרה א"א אני וחזרה ואמר' פנויה אני דמותר' באמתל' כן נמי בזה מותר' לכהן ע"י אמתל' כיון דלא אתחזק הדבר לבירור ואדרב' מיד היינו חוששין ומותרת לגבי בעלה בשביל דמחזקינן לה לנותנת עין באחר וזה כוונת הראב"ד דלא נתקבלו דבריה כלל היינו אף דלגבי עצמה אסורה מטעם דשויה חתיכא דאיסורא ובאשת כהן אסורה בתרומה וכן באשת ישראל הפסידה כתובתה מ"מ כיון דלגבי בעלה לא נתקבלו דבריה כלל הרי דיש מקום לחוש להאמתלא שוב מהני אמתל' גם להנוגע אליה אחר מיתת בעל' שוב ראיתי בס' בית מאיר אה"ע שם שדרך קצת בדרך זה אולם דבריו שם תמוהין שכתב דדוק' אם הנאמנות הוא בבירור אף ללקות ע"י ל"מ אמתל' ובטמא' דנדה עיקר הנאמנות מצד ח"ד וזה אינו דגם שם הנאמנו' הוא אף מצד עדות רק עיקר הדבר כמ"ש הת"ש אם יש מיד מקום להאמתל' דהיינו שהיה לנו ספק מצד שלפרקים נזדמן כן ולא אתחזק בבירו' ואם לא יש מקום ספק בשעת מעשה ונתחזק בבירור אף היכ' דאינו מועיל ללקות ע"י מ"מ אמתלא ל"מ שוב ודברי הראב"ד מבוארים מאד על פי דברי הת"ש.

ולדעת הרמב"ם שם דל"מ אמתלא שלה כ' המ"מ הטעם דאין לסמוך על אמתלא זו שאומרת כך כדי שיגרשנה בעלה דהא בעלה ל"ה מצוה לגרשה ואינו מחויב להאמינה ולגרשה אין דבריה כלום והביא ראיה מהא דכתובות (דף י"ג) בהנושא את האשה ולא מצא בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי דנאמנת וקאמר שם מגו דאי בעי אמר' מוכת עץ אני תחתיך דלא קא פסלה נפשה מכהונה וקאמרה נאנסתי דפסלה נפשה מכהונה מזה נראה דל"מ אמתלא ובתשובת ח"צ (סי' ק"נ) כ' דאינו ראי' דלעולם י"ל דאמתל' מהני רק שם אף אם אמרה מכ"ע אני א"נ לדע' המ"מ ורמב"ם שם ואף לדעת רמב"ן ורשב"א דבטענת מוכת עץ אינה נאמנת ומותרת אף לכהן מ"מ שם איכא ריעותא שהרי בשותקת היא אסורה ואין דיבורה אוסרה דממילא נמי אסורה אלא שהיה צריך דיבור להתירה ולהכי איכ' למימר דל"מ אמתל' לאפוקי באומרת טמאה אני לך דכל עיקר אינו אוסרה אלא דיבורה ובהא אפשר דמהני אמתלא עכ"ד והנה סברא הזאת הוא דומה לדברי תוס' יבמות (דף קח"י) וכמו שפי' המהרש"א שם וכמ"ש מרן הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל הבאתי למעלה דהיכא דצריך עדות להתיר ל"מ אמתלא דכל כח האמתלא הוא רק לסלק דיבור הראשון ול"מ עדותו מחדש וה"נ דכוותי' בטמאה אני לך ל"צ להגדה מחדש רק לעקור דיבור האוסר משא"כ במשארסתני נאנסתי דעכ"פ צריך עדות מחדש להתיר א"ע לכהן. ולמ"ש רעק"א ז"ל דדוקא דבר הצריך עדות כמו שם דצריך עדות לומר שמת בעלה בזה ל"מ לסלק הדיבור שאמרה לא מת ע"י האמתל' ושתעיד מחדש ולומר דמת אבל היכ' דנאסר' ע"י דיבורה בלבד אף במקום דצריך להגיד מחדש מהני האמתלא לסלק הדיבור הקדום י"ל דגם במשארסתני נאנסתי דהבעל א"נ מטעם עדות רק מצד שויה אנפשי' ח"ד אם אמרה היא שכן הוא שלא היה לה בתולים רק משארסתני נאנסתי א"כ נאסר' רק ע"י דבורה י"ל אם זה הוי אמתל' טובה יכולה אח"כ לומר אמתלא ושתהי' מותרת ג"כ. אולם באמת באומר פתח פתוח מצאתי נאמן מטעם חזקה ובירור הדבר ונתחזק לאיסור אם אינה מכחשת ובודאי צריך אח"כ להגדות עדות מחדש ול"מ זה ע"י אמתל' ובלא"ה למ"ש בדברי ראב"ד י"ל שם כיון דאמרה היא משארסתני ונתקבלו דבריה הוי כבירור הדבר ול"מ אמתלא וכמ"ש בסברת הראב"ד משא"כ באמרה טמאה אני לך לא נתקבלה דבריה ויש מקום להאמתלא תיכף ומיד ע"כ דברי המ"מ צ"ע. ובגוף סברת המהרש"א לדעת הראב"ד דבכל מקום דלא נתקבלו דבריה מהני אמתלא מוכרח לומר שם בדעת התוס' דא"י לומר אמתל' למה אומרת לא מת כדי להכעיס צרתה ע"כ הטעם כיון דצריך עדות מחדש. אבל לדעת המ"מ דכיון דבעלה אינו מחוייב להאמין לה אין זה אמתלא א"כ א"ש בפשיטות בדברי תוס' שם דכתבו דאינו דומה להא דאמרה א"א אני דשם הוא אמתל' טובה דלגבי נפשה יתקיים דברי' ולא יקפוץ עליה בני אדם לקדשה משא"כ בהא דאומרת לא מת כיון דאינ' נאמנת להכחיש צרתה ולא יהיה קיום לדבריה לגבה רק לשוי' נפש' ח"ד אין זה אמתלא כמ"ש המ"מ כיון דבעלה אינו חייב להאמין לה א"ז אמתלא כמו כן בנידון דיבמות שם דלא יהני דבריה כלל לגבי צרתה וא"כ לגבי עצמה שוי' נפשה ח"ד וא"נ שוב לומר מת ולחזור מדבריה:

וקצת יש להעיר בדברי הש"ע דבאה"ע (סי' ו') סתם כדעת רמב"ם ומשמע דל"מ אמתל' הזאת וכמ"ש המ"מ ובח"מ (סי' מ"ז) באומר שטר אמנה הוא דא"נ במקום שחב לאחרים ואם אחר שאמר שטר אמנה הוא פרע לבע"ח ובא לגבות השטר מהלוה אם כשבע"ח בא לגבות מזה השטר אמר שטר אמנה הוא אז ודאי ל"ה כוונתו רק לדחות לבע"ח עי"ש ומה מהני אמתל' הזאת כיון דלא נתקבלו דבריו כלל לגבי בעל חובו ואע"פ כן אמר והודה נימא הודאת בע"ד כמאה עדים וצריך לומר דשם הואיל דהשטר מסייעו שלא היה אמנה וכמ"ש הטו"ז ח"מ (סי' ל"ז) ובאמת אם אומר פרוע הוא ל"מ אמתל' ועי"ש בתומים ועוד יבואר אי"ה במקומו:

ודע שראיתי בפ"מ יו"ד בש"ד (ס"ק ל"ט) שחקר כמה חקירות בהא דשווי' אנפשיה חתיכא דאיסורא ובתוך דבריו אם במה דשווי' אנפשי' חתיכא דאיסורא חב לאחרים ולעצמו הוא משנה סוף נדרי' אף דשויא אנפשה ח"ד אין לה נאמנות כיון דיש חוב לבעלה אף לגבי עצמה אינה נאמנת והדברים נפלאים דאי הנוגע לעצמה נאמנת כמו דמבואר שם דקיי"ל כרבא ובאשת כהן אסורה לאכול בתרומה ואף לר"ש דמותרת היינו בתרומה דרבנן כמ"ש שם הראשונים כדי שלא להוציא לעז על בניה ולרבא אין חוששין לזה ואסורה לאכול בתרומה הרי דהנוגע לעצמה מקבלין דבריה וכמו כן אחר מיתת הבעל אסורה לכהן ולדעת רמב"ם אף אמתל' ל"מ והא דמותרת לבעלה כבר כתב שם הר"ן כיון דאינ' נאמנת להפקיע א"ע מבעלה שוב מותרת לו דהבעל אינו עושה איסור כיון דלגבי' א"נ ולעצמה אינה יכולה ג"כ לאסור עליו ואף דהודאתה לגבי עצמה כק' עדים מ"מ רשאי הבעל לבא עליה ואינו עושה איסור והיא ג"כ אינה עושה איסור דאשה קרקע עולם היא ועיי"ש בש"מ וכבר כתבו אחרונים בזה ודברי הפ"מ צ"ע:

והיכא דשוויה אנפשיה ח"ד דנאמן אף נגד עדים כמבואר בכנה"ג ובפ"מ (סי' א') יש להתבונן אם רשאי למכור לאחרים כיון דהוא יודע דהוא חתיכה דאיסורא רק דא"נ נגד עדים י"ל דמ"מ עובר על לפני עור. וראיתי בשעה"מ (פ"ט הט"ז מאישות) שחקר בזה וכ' להוכיח מדברי התוס' סוף נדרים שכתבו משם הר"א ממיץ באומרת טמאה אני לך אמאי א"נ הא שוויתה נפשה ח"ד דהיא אינה מוזהרת. והקשה בש"מ הא עוברת על לפני עור ותירץ דליכא לפני עור שהרי בע"כ נבעלת לו והוליד מזה דאותן אשר מונעין עצמן מלהדליק הטיט"ון בנר של חלב דאסור ליתן למי שנוהג בו היתר שידליקנו כיון דלגבי דידי' איסורא קעבד עבר אלפני עור. ולא אדע דמיון מהא דטמאה אני לך דשם יודעת בבירור ובמציאות הדבר כמות שהוא דנטמאת רק לגבי בעל' א"נ להפקיע עצמה מבעלה ואינו מחויב להאמינה ומ"מ אם היא מכשילו אח"כ כיון דיודעת בעצמה שאסורה עליו יש בו איסור דיודעת דכלפי שמיא גליא דעושה איסור משא"כ בדבר שחולקין בזהירות יתירה או אף בהלכה אף דלדעתו הוא דבר האסור וצריך להרחיק ממנו מ"מ כיון דאין בידו להכריע נגד דעת המתיר אין בזה לפני עור כיון דלדעת המתיר הוא היתר גמור בבירור מצד הכרעתו. ומה"ט נראה להיפוך דאחרים דסומכין על העדים מ"מ אסור להן להטעות לזה דשוויה אנפשיה ח"ד שלא בידיעתו דאף דלגבי דידן עדים נאמנים יותר מ"מ כיון דלדבריו לגבי עצמו דנאמן יותר אסור לנו להכשילו ולא מבעיא למה שנרא' מדברי הרא"ה מובא בפ"ח או"ח (סי' תצ"ה) בשני ת"ח אחד אוסר ואחד מתיר אם המתיר מאכיל לאוסר ואינו ניכר קאי בלפני עור ה"נ דכוותה אלא אף לדעת הפ"ח שם דלא קאי בלפני עור מ"מ זה דוקא היכא דאינם מחולקין במציאות הדבר רק בהלכה כיון דהכרעתו הוא שמותר באמת לאמיתו לא שייך לומר שעובר על לפ"ע במה דלגבי דידי' ליכא שום מכשו' ולדעתו כלפי שמיא גליא דליכא איסור ומכשול משא"כ היכא דמחולקין במציאות הדבר אף דגזירת הכתוב הוא דעדים נאמנים ומותר לגבי כ"ע מ"מ זה ג"כ גזה"כ וחק התורה דאדם נאמן ע"ע יהי' מאיזה טעם שיהי' מ"מ כיון דלדבריו שהוא יודע המציאות שדבר זה הוא איסור ולדעתו כלפי שמיא גליא דאחרים אוכלים איסור אף דשרי לאחרים מ"מ ודאי אסור להטעותו ולעבור על לפ"ע כיון דכשיודע לחבירו יודע שנכשל באיסור.

ומה שהכריח הפ"ח שם דאף באיסור שאינו ניכר ליכא לפ"ע כיון שלדעתו מותר רק שאינו ראוי להמתיר להעבירו מדעתו מהא דיבמות (דף י"ד) בהא דקאמר בש"ס לא תימא מן הספק אלא אימא מן הסתם דמודעי להו ופי' רש"י ומאי קמ"ל דאהבה וריעות נוהגים זה בזה ואם איתא דאיכא לפ"ע הא אף בסתמא מחוייבים לאפרושינהו מדינא ולא משום אהבה וריעות. מבואר בחידושי הריטב"א שם דבאמת מדינא אסור למספי מידי דלא ס"ל כדאמרינן בחולין חס ליה לזרעיה דאבא ב"א למספי מידי דלא ס"ל מ"מ כד ספו אינהו מנפשייהו לא מחייבי לאפרשינהו כיון דלדידהו היתר גמור הוא אלא דאהבה וריעות נוהגים זה בזה ומאי דסגי להו לחברינהו לא עבדי עכ"ל הרי דס"ל דהאסור לחבירו לדעתו מה"ד אסור למספי לי' בידים ומשמע דעובר אלפני עור רק לאפרושינהו כד שקיל מדנפשיה אינו מחויב מה"ד רק מצד אהבה וא"כ ק"ו מה דלדעת חבירו הוא בבירור איסור גמור דמציאות דאסור להטעותו. וראיתי בס' חק"ל יו"ד שלא כ' כן והנלענ"ד כתבתי. ובאמת יש להבין דברי הריטב"א הא הצרה עצמה כשנישאת לאיש מן ב"ה הוי כאילו מספי בידים איסור' אף לדידה דמב"ש היא ומותרת מ"מ במה שנישאת לאיש אשר לדידיה אסורה עליו עוברת על לפ"ע וחייבת להודיע לו ולמה משום אהב' וריעו' וצריך לדחוק בזה:

וראיתי בס' סמא דחיי יו"ד (סי' ה') שכתב להוכיח דהמאכיל דבר המותר לו ואסור לזה שהאכילו עובר על לפני עור מהא דמבואר בב"י או"ח (סי' תרכ"ד) משם מהר"ם במי שעושה שני ימים יוה"כ וחל ביום ו' אם אחרים הרבו בשבילו והאכילוהו ולא הודיעוהו הרי אלו עוברים בלאו דלפ"ע ומזה הוכיח שם דלא כפ"ח. ואינו ראי' כלל דשם זה שעושה ב' ימים וחייש לספק' דיומ' וקבל עליו לעשות ב' ימים ודאי לדידי' אסור לעשות מלאכה מן הדין ובזה לא יחלוק שום אדם דדבר האסור לו המכשילו עובר בלפ"ע כמו נזיר דאסור להושיט וו:

כוס של יין כיון דאיסור זה לגבי כ"ע שקבלו עליו משא"כ בנידון דפש להאכיל ליכא איסור בעולם בזה דן הפ"ח דאינו עובר על לפ"ע וז"פ:

ואם יכול לחזור מדבריו בלא אמתלא במקום דיש לו מגו כמו בטמאה דנדה ועברו ימי טהר' דיש לה מגו דטבלתי כ' הח"ד (סי' קפ"ה) דא"נ לחזור בלא אמתלא דהא באמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני צריך אמתל' אף דיש לה מגו דמת בעלה דהא לא אמרה על אדם ידוע וכן להסוברים נתגרשתי נאמנת יש לה מגו דנתגרשתי אם היתה מקודם גרושה דלא פסלה מכהונה עי"ש ובמהר"ם שיף כתובות (דף כ"ב) נראה דמהני מגו ועי"ש בש"מ ובמהרש"א ועי"ש בר"ן. והסברא י"ל כיון דביד' לתת אמתל' וגם חזקה לא שביק התירא ואכיל איסורא הוי המגו כמו אמתל' טובה. ומ"ש הח"ד דבא"א אני יש לה מגו לומר מת בעלי יש לעיין בזה אם נאמנת כיון דלא אמרה מקודם מי היה בעלה ונתחזקה לאשת איש וכל הטעם דנאמנת אשה לומר מת בעלי הוא משום דדייקא ומנסבא ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה שאם יבא בעלה תצא מזה ומזה וכיון דלא יחדה לאדם ידוע ותוכל אח"כ להכחישו ולומר שאין זה בעלה א"כ למה תהי' נאמנת לומר מת בעלי ואף אם עתה תאמר שם הבעל ושמת נראה דאינ' נאמנ' דהרוצ' לשקר ירחיק עדותו ואף באומרת נתקדשתי ואינה יודעת למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה א"נ לכנוס כמבואר בקידושין (דף ס"ג) ואה"ע (סי' ל"ז) ומסתימת הפוסקים משמ' שם אף אם אמרה היא ג"כ שזה הוא א"נ כיון דכבר נתחזקה לא"א על פיה שוב א"נ להתיר את עצמה לזה וכמו כן לומר אח"כ שמת כיון דלא שייך כל כך דייקא ומנסבא ומילתא דעבידא לגלויי י"ל דא"נ אבל לעולם היכא דיש לו מגו המועלת מהני לחזור מדבריו הראשוני' אף בלא אמתל'.

ויש לעיין בדברי הש"ך (ס"ק כ"ז ס"ק י"ז) דדוק' אם מכחישו אחר כך אבל אם אמר א"י ומה ששתקתי תחלה לא מפני שהודתי העד נאמן וע"כ הטעם כיון דאומר ששתק רק להתיישב בלבו לזכור אם הוא אמת זה הוא אמתלא טובה אם באמת נזכר אח"כ בבירור להכחישו אבל אם עדיין אומר שאינו יודע אין זה אמתל' דלמה הי' לו לשתוק הי' לו לומר מיד איני יודע כיון דלא פעל בשתיקתו ובישוב דעתו. ואם נאמר דמגו מהני א"כ עכ"פ יהי' נאמן דשתיקתו לא הי' לרגלים לדבר רק בשביל שלא ידע במגו דאי בעי הי' אומר ששם על לבו והי' מכחיש לו וכיון דנאמן שהשתיקה לא הי' בחזקת הודאה ורגלים לדבר ולדעת התוס' בכה"ג אין עד אחד נאמן לאסור במקום חזקה בשלמא לשיטת הר"ן דגזה"כ הוא בדשתיקה עא"נ שוב א"נ רק אם מכחישו בבירור אבל לשיטת התוס' ר"ת וסייעתו דרק משום רגלים לדבר הוא דנאמן וכיון דיודע בבירור דהשתיק' ל"ה כהודאה רק להתיישב אף דלא עלה בידו לעמוד על בירור הדבר מ"מ יהי' נאמן ע"ז במגו דאם הי' רוצה לשקר הי' מכחישו ואולי הוי העזה נגד ע"א להכחישו. גם הא דאמר אביי אכלת חלב והלה שותק דנאמן היינו אף אם הכחישו אח"כ מ"מ א"נ כיון דכבר אתחזק נאמנותו של העד וכן אם אומר שורך נרבע דנאמן הכל הוא אף אם מכחישו אח"כ כמו דמבואר מדברי הראשוני' ואמאי לא יהי' נאמן אח"כ להכחישו במגו דהי' אומר שתיקתי לא הי' הודאה רק כדי להתיישב ולשום על לבי לזכור אם הוא אמת או לא. ולמה שכתבתי למעלה ע"פ דברי הת"ש ע"כ הא דמהני אמתלא הוא כל זמן שלא סלק מאותו ענין ועדיין לא אתחזק לבירור הדבר דאל"כ ל"מ אמתלא להוציא הדבר מחזקתו א"כ אם עדיין לא אתחזק יהי' נאמן אף אם אינו נותן אמתל' שהשתיק' הי' כדי להשים על לבו רק בהכחשה ממש עכשיו יהיה נאמן במגו דהיה נותן אמתלא על שתיקתו ומזה משמע דל"מ שום מגו להוציא הדבר מהודאתו. ובריטב"א קידושין (דף ס"ו) כשהקשה על שיטת ר"ת דמטעם שתיקה כהודא' יהי' נאמן הע"א כתב להקשות כמו כן מעובדא דסמיא דאי שם ג"כ שתיקה כהודאה לאביי וכי הוי העד גזלן מאי הוי וליכא למימר דכל היכא דלאו גזלן הויא שתיקתו הודאה ולא יכול למימר לאו משום הודאה שתקי דהא דינא הוא דלהימן בהאי מגו דאי בעי אמר גזלן הוא גבאי ולא אודתי לי' עי"ש ומבואר דנאמן על שתיקתו דלא הוי הודאה במגו וא"כ יקשה הא בלא"ה אית לי' מגו דהי' אומר ששתיקתו הי' כדי להתיישב בדבר:

סימן ד

שוחט שהעיד עליו עד א' ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו עד א' בהכחשה לאו כלום הוא כ"כ הש"ע (סוף סי' א') והטו"ז הביא דברי מהרי"ק דהוא מטעם כל מקום שהאמינה תורה לעד א' הוי כשנים. ורש"ל ומהר"י בן ליב והב"ח כתבו לאיסור כדעת הריטב"א דלא אמרינן כ"מ שהאמינה הוי כשנים רק בעדות אשה ובשאר איסורים הוי כחד לגבי חד בהכחשה ובהמה בחייה בחזקת איסור. ובמהרי"ק הי' השאלה וז"ל על דבר השוחט אשר העיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו אין לפסול אותו השוחט מעדותו של אותו העד שהרי דבר פשוט הוא שאין עא"נ היכא שהלה אינו שותק אלא מכחישו כו' ולא עוד אלא שאלמלא הטעם דאפרושי מאיסורא הי' לו ללקות אותו העד בהוציאו שם רע על אותו השוחט משום לא יקום עד אחד באיש כו' והלכה רווחת בישראל שאין עא"נ בהכחשה. ולענ"ד אינו נראה לחלק משום דאיכ' חזקה דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת דמסייעת לאותו העד כיון דסוף סוף חזקה ליתא במקום רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן א"כ הרי הוא בא להוציא אדם זה מחזקת כשרות אשר הוא עומד בה ופשיטא דלא מהימן להוציא דבר מחזקתו היכא דאין בידו וגם הלה מכחישו ועוד כ' שם שני ראיות לזה. והנה לכאור' נראה דעיקר השאל' הי' על כשרות השוחט מכאן ולהבא ואף דאין עא"נ לפסול אדם לעדות מ"מ לענין איסור דעא"נ והיכ' דעיקר עדותו הוא לענין להכשירו לאיסור הוי מידי דאיסור'. אולם המעיין היטב ימצא מבואר דאי אפשר לפרש דבריו כן חדא דא"כ למה כתב דעד אחד א"נ באינו שותק הא אף אם שותק ג"כ א"נ כמו דפסקינן כרבא באשתו זינתה בע"א דלא מהני לגבי דבר שבערוה ומבואר שם בסוגיא להעיד על אדם לפוסלו הוי כדבר שבערוה וכמ"ש התוס' רי"ד שם במעיד על אשה שנשבית או שהיא גרושה כדי לפוסלה לכהונה הוי כדבר שבערוה וכ"כ המ"מ (פח"י הלכה כ"א מא"ב) דאין ע"א נאמן להחזיק אותה בשבויה. ומה לי במעיד על אשה שהיא גרושה ומה לי במעיד על אחד שהוא פסול לשחיטה. ואף דבס' שב שמעתא (ש"ו פט"ו) כ' להוכיח מדברי רמב"ם דמעיד על אשה שהיא זונה לפוסלה לכהונה ל"ה דבר שבערוה וכן גרושה והעלה שם דדוק' להעיד שהוא בן גרוש' דהו"ל פסול הגוף בתולדה א"נ ע"א כדמוכח מהא דר"י דאמר יכיר דנאמן לומר בני זה בכ"ג וב"ח ומשמע דאחר א"ל אבל להעיד על גרוש' או זונ' שהוא פסול שנתהוה במקרה בזה ע"א נאמן.

אולם דבריו תמוהין דלהדיא מבואר בש"ס גיטין (דף פ"ט) דא"ר יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה ופירש רש"י ותו' באשה פנויה ואמר בש"ס שם כתנאי אכלה בשוק כו' א"ר יוחנן בן נורי א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה והתורה אמרה כי מצא בה ערות דבר ולהלן הוא אומר עפ"י שנים עדים יקום דבר מה להלן דבר ברור אף כאן דבר ברור עי"ש הרי דמדמי הש"ס דלא פסלינן לפנוי' בקול ממה דלא נאסרה א"א כשישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה וע"כ דזה ג"כ דומה פסול כהונה למילי דא"א לאסרה וכמו דשם לא אסרינן רק בדבר ברור כן נמי בפנויה לפסלה לכהונה בעי דבר ברור עפ"י ב' עדים והא דרמב"ם (פט"ז) מסנהדרין איירי באשה שנאסרה ע"י קו"ס כמבואר מדברי ירושלמי מס' סוטה וכתבתי בזה בדיני עדות וכן בגרושה איירי ע"כ דהי' ספק בלא הגדת העד ויבואר עוד במ"א אי"ה אבל לפסול איש או אשה לאיזה דבר בפסול הגוף הדבר ברור דצריך ב' עדים. וכן מבואר ברשב"א בתשובה (סי' תרכ"א) וז"ל ועפ"י ע"א לא יפסול האדם להוציאו מחזקתו והראיה ההוא דבר בינתוס מסכ' סנהדרין ומבואר מדבריו אף בדבר שאינו נוגע לענין ממון כגון לפסלו לשבועה דנוגע לענין ממון שיהי' שכנגדו נשבע ונוטל אין לפסלו לעדות ממון רק אף לעשותו חשוד לדבר אחד שלא יהיה נאמן כאדם המוחזק בכשרות בעניני איסורין מ"מ גם בזה אין עא"נ וצריך ב' עדים וק"ו לפסלו לכהונה והדבר ברור מדכ' לא יקום ע"א באיש לכל עון כו' הוא באיש לפסול אותו לשום דבר ובאיסורין דנאמן ע"א הוא מדגלי קר' או הודע אליו חטאתו להסוברי' דמטעם שתיקה נאמן וכן להסוברים דאף נגד חזקה נאמן לאסור באינו מכחישו הוא לענין איסור בלבד אבל לא באיש לפסול אותו לשום דבר ואף אם שותק אין ע"א נאמן דשתיקה ל"ה כהודאה רק רגלים לדבר כמבואר תוס' יבמות (דף פ"ח) ואף בהודאה בפירוש י"ל דאין אדם משים עצמו רשע וכמו לענין לפסול אותו לעדות דעת רוב הראשונים דלא מיפסל ע"י ע"א אף בהודאתו ודלא כדעת הראב"ן כן נמי לפסול אותו באיסורין ול"ש בזה לומר שויה נפשו חתיכה דאיסורא רק לגבי נפשו ולא לגבי אחרים ואף בעלים דנאמנין על שלהן כתב מהרי"ק שורש (ע"ב) דעל הגוף ל"ש בעלים וע"כ כוונת תשובת מהרי"ק הוא על בהמה הזאת ששחט ואף דיש לבהמה חזקת איסור מ"מ אין לפסול השוחט היינו אף להעד על בהמה הזאת ואין עד זה נאמן באם מכחישו וע"ז כתב דאלמלא דאפרושי מאיסורא הוא הי"ל ללקות משום לא יקום ע"א והיינו כיון דעדותו לא יועיל על השוחט הוי כמוצא ש"ר רק דהיה לאפרושי מאיסורא דהעד חושב אולי יודה שלא שחט כהוגן ולא יאכל הבהמה הזאת וכתב עוד דלא נימא למיזל בתר חזקת איסור דמסייעת להעד הפוסל ויהיה הבהמה אסורה ע"ז כתב כיון דחזקה ליתא במקום רוב מצוים הרי הוא בא להוציא אדם זה מחזקת כשרות וכיון דהשוחט נשאר בחזקתו שוב א"נ לאסור אף השחיטה הזאת ולהוציא דבר מחזקתו. כתבתי בזה יען ראיתי למחבר מובהק א' שהוציא מדברי מהרי"ק דלעשות לאדם חשוד לענין איסורין דומה לע"א דנאמן באיסורין ומפרש דברי המהרי"ק דעיקר תשובתו סובב והולך רק על השוחט מכאן ולהבא והדבר פשוט דלא כן הוא ולא יקום ע"א באיש.

והנה ס' מהרי"ק להכשיר הבהמה אף דלולא הכחשת השוחט היה הע"נ מטע' חזק' איסור ואף דהוא במקום רוב מצויים מ"מ אף דל"א סמוך מעוטא לחזקה או מטעם דכתב הרא"ש דרוב גמור הוא או מטעם דחזקה כל המסלקין החזקה מסלקין כהוגן וכמ"ש רשב"א מ"מ העד היה נאמן רק כיון דזה מכחישו לא מהימן להוציא מחזקתו כיון דאינו בידו והשוחט נאמן כיון דהיה בידו נאמן יותר מזה העד. ולפי"ז אם היה תרי נגד תרי אם תרי אומרים בפשיעה שחט שלא כהוגן ותרי אמרו שיפה שחט בזה הבהמה אסורה כיון דמסייע חזקת איסור להני תרי דאסור ואף דהוא נגד רוב מ"מ רוב אינו מכריע לגבי תרי ותרי כמו דכתבו רוב האחרונים דדוקא בחזקה דמעיקר' אמרינן מספקא דאין להוציא אבל רוב שהוא סבר' המכרעת אינו מכריע במקום תרי ותרי דלא עדיף מתרי נגד ארבע וכבר כתבתי בזה בהגהותי בד"ח דיני אישות (סי' י"ד) וה"נ דכוותי' כיון דהבהמה עדיין לא נתחזקה לכשרה אם באו בב"ח א"כ לא נוכל להכריע בין הנך תרי נגד תרי ואף מדאורייתא אסורה הבהמ' מספקא ואף דהשוח' כשר מכאן ולהבא מ"מ בבהמה הזאת דברי השוחט אינם מועילים. וראיתי בפ"מ במ"ז (ס"ק מ"א) שכ' בדין זה וצ"ע דאפשר כיון דגברא כשר הוא ממילא הבהמה שחוטה ולא אדע לכלכל דבריו אף דכשר מכאן ולהבא מ"מ בנידון זה דהוא תרי נגד תרי מה יוסיף עדות השוחט לסייע ואם סובר דרוב מצוים עדיף מחזקה א"כ בלא זה היה. מותר מדאורייתא ח"ו דרוב אינו מכריע א"כ העדות של השוחט אף דלגבי עלמא נשאר בכשרותו מ"מ בבהמה זו שדנין עליה בתרי נגד תרי אסורה:

עוד כתב שם אם ב' אומרים יפה שחט וב' אומרים שהה ודרס לדעת מהרי"ק כשרה דתרי נגד תרי ואיכא רוב וחזקה ורובא עדיף אלא מדרבנן יש לאסור מטעם סמוך מיעוטא לחזקה. וגם דברים אלו סתומין אף דלדעת מהרי"ק בחד לגבי חד עדיף הרוב מחזקה היינו כיון דזה שאמר ששחט כהוגן עדיף דהיה בידו כנ"ל אבל בתרי נגד תרי אין הרוב מכריע ביניהם ואסור מדאורייתא וגם עכ"פ מדרבנן בלאו סמוך מיעוטא לחזקה כיון דגברא דשחט נשאר בפסולו כמו דפסקינן ש"ע ח"מ (סי' נ"ד) כדעת רי"ף דתרי לגבי תרי בפסול אדם לא אזלינן בתר חזקה דגברא א"כ איך יצויר שהבהמה יהיה כשרה והשוחט יהיה נפסל ע"י שחיטה הזאת. אולם באמת נראה דהבהמה אסורה אף מדאורייתא כיון דחזקת איסור יש והרוב מצוים אינו מכריע נגד תרי ותרי כנ"ל. וראיתי למהרשד"ם חלק יו"ד(סי' נ"ג) שכתב אם הבודק ואחר עמו אמר של"ה בריאה סירכא כלל ושנים אחרים מעידים בודאי שהיה סירכא המטרפת מבלי מקום לתלות לכאורה גם בזה היה נראה שהדבר ברור להתיר יען דהוי תרי ותרי ואוקי בהמה בחזקתה ובחזקת היתר עומדת עד שיודע לך דודאי נטרפה והאריך והביא דמ"מ הוי ספיקא דרבנן בתו"ת ולענין הכשר הבודק מכאן ולהבא הביא ד' רמב"ם בב' אומרים על א' שהוא פסול וב' אומרים שכשר דה"ז ס"פ והעלה דדוקא לגבי ממונא איכא למימר דאלימ' מחזקת גבר' ומשו"ה לא מפקינן ממונא אפומי' אבל בנ"ד דליכ' חזקה אחרת אדרבא חזקת היתר מן הבהמה מסייע לחזקת גברא מוקמינן אחזקת כשר ולא היה בה סירכא והנה בדין זה אם בפיסול גברא בספיקא דתו"ת כשר להעד להחזיק יבואר אי"ה בדיני עדות דמדברי הרמב"ם דכתב אין מקבלין עדותו נרא' דלכתחילה אף אם רוצה להעד להחזיק ממון מ"מ אין ס' מוציא מידי ודאי ובפרט כיון דריאה צריכה בדיקה ואף אם נאבדה סמכינן להקל אבל לכתחילה שיהיה ספק פסול הבודק זה ודאי אינו מן הדין. אולם בלא"ה לא אבין איך דן רשד"ם בזה דהוי תו"ת כיון דהעידו בזה ג"כ על הבודק שהעלים עין מן הסירכא א"כ מעידין על גוף הבודק שיצא טריפה מתחת ידו ואינו יכול לצרף א"ע עם האחר שעמו כיון דמעידין הנך תרי על גופו של הבודק ואם נאמר כיון דעיקר הכחשתן היה על הריאה נידון הדבר כמו בב' כתות עדים המכחישין זה א"ז בעדותן דל"ה התרי האחרונים כמעידין על גופן של עדים רק על הכחשת המעשה א"כ שוב נימא דיהיה הבודק כשר מכאן ולהבא כמו בכל שני כתות עדים המכחישין דקיי"ל זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה ועיין בר"ן כתובות פ"ב טעם הדבר דאינו דומה לתו"ת על פסול גברא וה"נ דכוותיה וצ"ע. עוד כתב שם הפ"מ בדברי מהרי"ק דמיירי שהעיד ששחט שלא כהוגן באונס ומ"מ לפי דברי העד פסול הוא מכאן ולהבא כיון דעכשיו אומר כשר הוא ורוצה להאכיל טריפות ולא ידעתי מה הכריחו לזה ואדרבא ממה דהביא מהרי"ק שם עוד ראיה מהא דגטין ס"ת שכתבתי גוילין לא נתעבדו לשמן דאי לאו מגו דנאמן להפסי' שכרו ל"ה מהימן אע"ג שהיה הגוילין קודם עבודן בחזקת שאין כשרים לס"ת ופשיטא שלא גרע מע"א דעלמא עי"ש ומה ראיה משם הא שם כבר כתב הרשב"א כיון דהוי פועל חזקה דלא עשה שלא כתיקון וכמו חזקה שליח עושה שליחותו וביותר דאם עושה שליחותו רק לחוש דלמא שינוי עשה בשליחותו זה בירור וחזקה גמורה כמ"ש המג"א (סי' ת"ט) משם ר"ב אשכנזי ז"ל משא"כ אם אירע אונס י"ל דנאמן היכא דליכא חזקה א"ו דעובדא דמהרי"ק היה ג"כ העדת העד שפשע בדבר ולכן הביא ראייתו דגם זה הוי נגד חזקה מהא דס"ת. ובאמת לא אבין קצת ראיות מהרי"ק מ"ש דאין לחלק משום דהתם מיירי בדאשכחיה ולא אמר לי' דההו' סברא לא אתי כ"א לעמוד נגד הטעם דהוי בידו דהוי כאחר של"ה בידו למ"ש הרמב"ן וריטב"א קידושין (דף ס"ו) דכיון דלא אמר לו אז הוי כמו כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד עי"ש ואף דמהרי"ק כתב שם דכיון שהגיד שוב א"ח ומגיד ל"ש אלא בנחקרה עדותן בב"ד מ"מ סברא זו שהחזיר ללוקח הס"ת בחזקת כשר עדיף דעשה מעשה ונגד זה ל"ה נאמן דזה הוי חזקה ברורה ויצא בהכשר גמור אי לא מכח סברת מתוך שנאמן להפסיד כו' אבל בנידון דמהרי"ק דעד אחר מעיד ומסייע ליה חזקת איסור מניין לו שלא יהיה עכ"פ ספק נגד השוחט המכחישו אף שהיה בידו ויש ליישב:

והנה האחרונים החולקים ואוסרים הבהמה לא חשו על טעם הזה של מהרי"ק כי סברו דחד לגבי חד הוי אתילד ריעותא ולא סמכינן על רוב מצוין וטעם השני של מהרי"ק דכ"מ שהאמינו לע"א סברי כדעת הריטב"א דלגבי שאר איסורין ל"א כ"מ שהאמינו הוי כשנים אף אם באו בזה אחר זה כמבואר בש"ך הנז' (סי' ל"ט). ולכאורה יש להביא ראיה דגם דעת הרמב"ם כן הוא שכ' (פט"ז מסנהדרין) דהאסור עצמו בע"א יוחזק בד"א שלא הכחיש העד בעת שקבע האיסור אבל אם אמר אינו חלב זה כו' אינו לוקה עד שיקבעו האיסור שני עדים שתק בעת שהעיד הע"א בקביעות האיסור ואחר שעבר והתרו בו טען להכחיש העד אין שומעין לו אלא לוקה עכ"ד ומבואר דדוק' אם טוען לאחר שעבר והתרו בו להכחי' אז א"נ ולוקה אבל אם מכחיש אותו קודם שאכל אז בכל ענין מהני הכחשתו אף אם שתק מקודם וכ"כ הכ"מ שם שאם טען להכחישו קודם שעבר הוי הכחשה ואמאי לא נימא כ"מ שהאמינו ע"א ה"ז כשנים ומה מהני הכחשתו אח"כ ופשט דברי הרמב"ם הוא דהעד הראשון היה נאמן מן הדין להחזיק האיסור כמו דכתב שם גרושה או זונה אשה זו דזונה איירי בספק שאחר קינוי וסתירה כמו דמבואר בירושלמי וכמו שהוכחתי לעיל דלעשות' פסולה לכהונ' הוי כדבר שבערוה וכן מבואר בדברי הרמב"ם (סוף פרק ט"ז מא"ב) שאין אוסרין אשה מאלו אלא בעדות ברורה או בהודאת פיה וכן גרושה אשה זו ע"כ איירי דנתערבה ויש בין התערובו' גרושה דנאמן ע"א לברר האיסור במקום דאקבע איסורא דגם אם הוי אשה ספק גרושה א"נ בדבר שבערוה להחזיקה לודאי גרוש' דהוי כמעיד נגד חזקה דאינה ודאי גרושה כמו שיבואר אי"ה באה"ע בראיות ברורות ואכ"מ וע"כ איירי באופנים דעא"נ מה"ד ולמד לנו הרמב"ם להורות דא"צ ב' עדים למלקות רק בשעת מעשה וא"כ כמו כן הא דנקט חלב כליות הוא זה כלאי הכרם הם פירות אלו איירי בכה"ג דנאמן מדין תורה או כיון דלא אתחזק לאיסור או בגווני דאקבע איסור' וא"כ אמאי נאמן ע"א אח"כ להכחישו נימ' כ"מ שהאמינ' תור' ע"א ה"ז כשנים אלא ע"כ דדעתו דל"א זאת רק במקום דהי' צריך ב' וכדעת הריטב"א ולא באיסורין:

אולם י"ל דבאמת הרי הוא כשנים ואין ע"א יכול להכחישו ונגד ע"א המכחישו נשאר בחוזק האיסור אבל אם ב' מכחישין אותו העד נאמנים השנים בבירור כמו שיבואר אי"ה בדיני עדות דלא כתשב"ץ (ח"א סי' ס"ו) והב"י אה"ע (סי' קע"ח) דהוי כתרי ותרי וכמו שהאריך בפנ"י בק"א פ"ב דכתובות ושם יבואר אי"ה הא דלכאורה מדברי הרמב"ם הל' רו"נ (פ"ט) משמע דהוי כתו"ת. וכן הסכמת כל האחרונים דהוי כב' רק נגד הכחשת ע"א ולא נגד ב' א"כ אף דהרמב"ם פוסק דאין אדם נאמן ע"ע נגד ב' עדים דגזה"כ על פי שנים עדים יקום דבר מ"מ בכה"ג נגד ע"א אדם נאמן על עצמו כיון דיודע בבירור גמור ששקר העיד הע"א אף דנתחזק לגבי כל העולם לאיסור ברור מ"מ לגבי נפשו שיודע שלא כן הוא אם הכחישו קודם שאכל אינו לוקה ובאמת אפ"ל דלכתחילה אסור לו לאכול אף בלב"ע כדעת הת"ש שכתבתי לעיל (סי' א') ומ"מ אם אכל אינו לוקה כיון דמ"מ מקודם לכן טוען שיודע בבירור שמותר ואם שנים היו מכחישין אותו היה הדבר ברור נגד העד הראשון כ"כ לגבי נפשי' אדם נאמן ע"ע ועיין פנ"י כתובות (דף כ"ב) דהעלה בהא דכ' הרשב"א בתו"ת דמהני ברי נגד החזקה העלה דהא דאזלינן בתר רוב וחזקה הוא לכ"ע אבל הטוען שיודע בברי נגד חזקה אין עונשין אותו וכ' בק"א שם די"ל מה"ט אין עונשין מיתה ומלקות עד שיקבלו ההתראה דאל"כ אי אפשר לענוש מיתה או מלקות דרך משל אם בא על א"א מצי למימר הבועל והנבעלת שיודעין בבירור שנתגרשה דאע"ג דמוקמינן על החזק' אפשר להרוג על הס' דשמא קושטא דמילת' הכי הוא והתורה אמרה נקי על תהרוג משא"כ לאחר שמתרין בהן ואומרין להם דע"ז גופא כיון דמוקמינן בעיני כל אדם בא"א והתורה הזהירה על אותו חזקה בודאי והן קבלו התראה בדינא קא מקטלא עיי"ש ובאמת מדברי רמב"ם אלו מבואר דלענין מלקות א"צ לקבל עליו ההתראה ולומר אעפ"כ וכן מוכח מדברי רמב"ם (פ"ב הי"ב) הלכות שבועות ומכאן ג"כ מבואר דאם קבל ההתראה פשיטא דא"נ שוב להכחיש את העד דהרי הודה קודם לכן שיודע שהוא אסור ואעפ"כ רוצה לאכול א"ו דרק בהתראה לבד סגי לענין מלקות אף אם לא קבל ע"ע מ"מ כיון שלא השיב ואמר שיודע שהעד שהחזיקו לחלב חייב מלקות כיון דכבר אתחזק לאיסור וא"נ שוב להכחישו אבל אם מכחישו מקודם לכן אף דא"נ מטעם כ"מ שהאמינו הוי כתרי מ"מ לגבי דנפשיה נאמן שיודע שנתחזק בשקר דאדם נאמן ע"ע נגד החזק' עכ"פ שלא ללקו' כיון דלא נתחז' רק ע"י ע"א ועי' ש"ך (סקכ"ז ס"ק י"ב) שתמה על האו"ה והסמ"ג דהכחשת העד האומר לא נתנסך ל"מ אף להתירו לעצמו ואמאי לא יהיה מותר להעד הא אף בעד אומר מת ועד אומר לא מת אם נשאת לזה שאומר מת לא תצא וכוונתו אף דגם שם לכתחיל' אסורה מה"ד ואין ב"ד מניחין אותו רק שאין מוציאין וגם מה שסיים הש"ך דמ"מ אסור לכתחיל' ובדיעבד אין להחמיר להעד עצמו כ' הח"ד לא ידעתי מה מקרי דיעבד אולם כוונת הש"ך אף דשם אסור מה"ד הוא משום חומר א"א וגם אף דשניהם אומרי' ברי מ"מ מה נעשה בהולדות שיולדו להם יהי' לנו בספק ולכל העולם יהי' בספק ממזרים משא"כ לגבי איסור למה נאסר לזה שמכחישו בברי וכ' ע"ז דמ"מ לכתחיל' אסור הואיל דלכל העול' הוא בספק אף דזה יודע שמותר ולכך כ' בדיעבד אין להחמיר על העד עצמו היינו אם דחיקא לי' או שנתערב ביין אחר ויש הפסד אין להחמיר. אולם כנראה דעת הסמ"ג והאו"ה הוא דבכל איסורין אמרינן כ"מ שהאמינה ע"א הוי כשנים ולכך סברו דל"מ שוב הכחשתו מה"ד אף לגבי עצמו ואף דמ"מ אין לוקין ע"י העד הראשון בכה"ג וכמו דמוכח מדברי רמב"ם מ"מ נשאר באיסור כיון דהאוסר בא ראשון וז"פ:

תוכן העניינים

אמרי בינה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה