אור ברסלב
אמרי בינה יורה דעה דיני בשר בחלב ותערובות › סימן כג

אמרי בינה יורה דעה· רבי מאיר אוירבך

דיני בשר בחלב ותערובות · סימן כג

סימן כב

המתבאר מדברי הפוסקים דאסור למכור לנכרי אף דבר דאין בו רק איסור דרבנן דהא צביע' לגבי בגד בסממנין השרוין לשיטת תוס' ל"ה רק איסור דרבנן וכן בגד הנארג בכרכר לכ"ע לא נאסר הבגד מדאורייתא ופת ושנתבשל בעצי איסור אף באבוקה כנגדו דיש שבח עצים ג"כ ל"ה רק איסור דרבנן ובכ"ז קאמר בירושלמי דלכך אסור למכור לנכרי מטעם דחיישינן שמא יחזור וימכרנו לישראל ולא אמרינן בזה דהא ל"ה רק ס' דרבנן וכן כתב הטור וש"ע (ספ"ו) דאסור למכור ביצת נבילה לא"י אף דל"ה רק איסור דרבנן ובנוב"י מהד"ת חיו"ד (סי' קצ"ג) כתב כיון דהך חששא שמא יחזור הא"י וימכרנו לישראל מצינו בפסחים (דף מ') בארבא דטבעא בחושת' ובע"ז בכרי דחיטי דנפל עליה יין ובחולין (דף ס"ד) שאין מוכרין ביצה טריפ' ובבגד שעבד בו כלאים דבכל הני איסורי דאורייתא נינהו ואין ללמוד מזה שלא למכור דבר האסור מדרבנן דאין כאן רק ספק שמא ימכרנו לישראל וס' דרבנן לקולא וברי"ף ורא"ש חולין לא נזכר רק ביצת טריפה ר/ק הטור מזכיר ג"כ ביצה טריפה ותמה עליו מאין למד כן ולכן הקיל שם בתרי דרבנן. ולמ"ש נלמד שפיר מבגד שצבעו בקליפי ערלה דל"ה רק דרבנן וגם הדין קתני בסתמא אף בערלת חו"ל וגם מבגד הנארג בכרכר דג"כ לכ"ע ל"ה רק דרבנן לאסור הבגד. גם בתוספתא שלפנינו הגירסא ביצת נבלה וטרפה. ועיין ר"ש ותוי"ט (פ"ג מ"ו) מערלה ואף תרי דרבנן נשמע דאסור לדעת תוס' ב"ק דהיוצא מקליפי ערלה חוץ מזיתים וענבים הוי רק איסור דרבנן ומדאורייתא נתבטל אף מלא הסיט דהא דדבר חשוב לא נתבטל הוא רק מדרבנן ואעפ"כ אסור למכור מטעם שמא יחזור וימכרנו לישראל. ועיין מהרי"ט חיו"ד (סי' ו') שכת' אע"נ דחיטים שנבללו הוי איסור דרבנן כמ"ש רמב"ם הל' חמץ וכי מוכר לגוי הוי ס' אם ימכרנו לישראל וס' דרבנן לקולא אלא לכתחילה שאני ובעל ג"פ בס' עץ הדעת כתב א"כ מאי מקשי לרבא מבגד שעבד בו כלאים וכקו' הנו"ב על המרדכי. ולא קשה כמ"ש וכן בשל"ה הקדוש (דף ע"ט) כתוב לדעתו דחל קדושת שביעית בפירות גוים אסור לקנות מהן דנתפס המעות בקדושת שביעית וחיישינן שיבא ליד ישראל אף אי שביעית בזה הזמן דרבנן מ"מ חיישינן והוכיח מחיטי הנז' שיש רק חשש חמץ ובכ"ז אסור. ובאמת גוף האיסור למכור דבר האסור לא"י הוא תקנתא דרבנן כמו דנראה מדברי תוס' חולין (דף צ"ה) ד"ה ובנמצא דמה"ד ל"ה לן למיחש דאזלינן בתר רובא. וברשב"א שם כתב אף דהוי לפני דלפני דלא מפקדינן אפ"ה אסור דדבר קרוב הוא ובודאי משוינן ליה עי"ש

וראיתי במקו"ח (סי' תס"ז) שכתב דעיקר האיסור הוא משום דאין מבטלין איסור לכתחילה דאם היה מותר לערב לבטל איסור ולערב מכ"ש שהיה מותר למכרו לא"י דכשיקח הישראל ממנו יקח מתערובות ומתרץ דזה קושית הח"י שם על שיטת המג"א גבי חיטי חמץ דל"ח שמא יטחנם וימכרם והקשה ניחוש שמא יקחנו הישראל להשהותו ויעבור על ב"י וכתב כיון דאיתנן עליו רק מטעם דהוי כמבטל איסור ומבואר דעת המג"א (סי' תמ"ז) דאסור לבטל חמץ קודם פסח כדי לאכלו בפסח ומותר לבטל כדי להשהות לכך רשאי למכור ודבריו סותרין ד"ע שכתב (סי' תמ"ז ס"ק ך') טעם הדבר דמותר לבטל לח בלח כדי להשהות דלענין בל יראה כשנתערב בלח בס' לאו מטעם ביטול ברוב אתיין עלה רק כיון שטעמו וממשו אזיל החמץ מכל ושוב אינו נראה ומצוי והוי כמבוער והוי רק כמפסיד צורת החמץ ול"ה כמבטל איסור משא"כ לענין אכילה דמטעם ביטול ברוב אתינן עליה הוי כמבטל איסור לכתחלה. א"כ זה דוקא כשנתערב לח בלח אבל בנידון דתס"ז הקמח בפ"ע יהיה חמץ גמור רק שמותר לישראל מטעם ביטול שנתערב בחיטי היתר שבכל עולם א"כ מטעם ביטול אתינן עלה שוב שייך אין מבטלין איסו' לכתחיל' לענין ב"י כמו לענין אכילה. ולדברי רשב"א דכתב דכודאי משוינן ליה בלא"ה א"ש קושית הח"י שם דדוקא אם יש לחוש שימכור כמות שהן שאינו ניכר אבל אם כמות שהן ניכר האיסור ואין לחוש רק דלמא יטחנ' הא"י וימכור הקמח זה בל"ס אינו קרוב לודאי ושוב הוי יותר מלפני דלפנים. וז"פ. ועוד אם נאמר דעיקר הטעם הוא משום דאין מבטלין איסור הוא דאינו רשאי למכור ממילא כשניכר האיסור לית לן בה ולחוש שיטחנו הא"י ואז לא יהיה ניכר זה נעשה אח"כ שלא ע"י ישראל:

אך באמת יקשה אם נאמר דמטעם זה אסור למכור הא לרוב הפוסקים היכא דאינו נהנה מן האיסור ולא נתכוין לבטלו אין בו משום אין מבטלין איסור לכתחילה כמו שהוכיח הר"ן ע"ז (פ"ב) דאם לא כן להסוברים אין מבטלין איסור לכתחילה הוא איסור דאוריית' איך ציותה התורה להגעיל כלי בן יומו ועיין פ"ח (סי' ס"ד) משם תשובת הריב"ש א"ו כיון דאין כוונתו לבטל אף שמתבטל ממילא לית לן בי' וכמו דמבואר ש"ע (סי' פ"ד) לגבי נמלים בדבש א"כ כאן נמי הוא אינו מכוין לבטל האיסור רק למכור להא"י דבר האסור לו ושלא יפסיד את שלו והוי כאינו מכוין לבטל. ועיין פרי תאר (סי' צ"ט סק"ח) דבהכרח צ"ל דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא דאורייתא הוא הלכה למשה מסיני ובא ההלכה ע"ז דלכתחילה אסור ובדיעבד שרי דאל"כ מי איכא מידי דאסרה תורה לכתחלה והתירה דיעבד וכיון שכן י"ל דאסור לבטל איסור אף להאכילו לגוי דהך מלתא עצמה אסרה התורה לבטל איסור אף שלא להאכיל לישראל עי"ש. ולא כן משמע מדברי הראשונים הנ"ל דסברו בשאין כוונתו לבטל מותר דרק כשכוונתו לבטל ולהנות מן האיסור אסו' גם מ"ש מי איכא מידי דאסרה תורה לכתחילה והתירה דיעבד לא אדע למה לא הא צורם אוזן בכור יש לאו מפורש ובדיעבד מותר וכן אסרה תורה שלא למכור איסור הנאה ובכ"ז הדמים מותרין אף דמבוא' הטעם בירושלמי שאין זה דמיהן מ"מ הא אסרה התורה גם גורם הנאה שע"י מכירה ובכ"ז הדמים מותרין ועיין תשובת חות יאיר (סי' מ"ו) שכתב באמת שלבו מהסת ע"ז דכיון דאסרה התורה אף גרמת הנאה אמאי הדמים מותרין אולם הטעם של הירושלמי מבואר בראשונים רשב"א ור"ן חולין (דף ד') שאין זה דמיהן ול"ה חלופין ולא אסרה התורה רק מעשה המכירה והדמים מותרין כ"כ אף דאסרה תורה לבטל האיסור מ"מ אי עביד מהני כיון דאף אם נעשה ממילא מותר כמ"ש הב"ח (סי' ס"ד) אולם באמת כיון דלא ידענו מקור בתורה האיסור לבטל איסור לכתחלה לדעת ראב"ד מהכרח ש"ס סוגיא דזרוע בשלה שהוא דאורייתא מוכח לומר שהוא מהלכה אולם י"ל בכ"ז שהוא רק היכא שמתכוין לבטל וליהנות כמו שכתבו הראשונים הנז' וי"ל כשמאכיל לא"י ליכא איסור בביטול איסו' עכ"פ קשה לומר דמכירת האיסור לנכרי יהי' כמבטל איסור כיון דאינו מתכוין לזה וגם דלמא לא יבא לכלל זה דהישראל המוכרו מכירו וידוע מקום האיסור ומכוין רק שלא יפסיד ועיין ר"ן ורמב"ן וריטב"א ע"ז (דף מ"ו) הא דזורעין תחתיה ירקות אף דזוז"ג אסור לכתחילה היינו נטיעה שעושה האיסור בידים הוי כמבטל איסור לכתחלה משא"כ בירקות דבא אח"כ ועי"ש ברמב"ן הרי כיון דאינו מתכוין לבטל מותר וה"נ דכוותיה במכירתו הביטול איסור בא אח"כ ממילא וגם אינו ודאי גמור שיקנה הישראל ל"ש איסור דאין מבטלין איסור לכתחלה:

וקצת י"ל דהיא הנותנת כיון שזה שמוכר יודע ומכיר את האיסור אצל הנכרי שמוכר לו גרע ובכה"ג י"ל דלא נתבטל ברוב ואם הולך אח"כ ישראל אחר וקונה מבית הא"י את זה נכשל באיסור להמבואר רמ"א (סי' קי"ד) כה"ג אם ידוע שיש מקצת שנותנים בו יין אסור לקנות מהם בבתיהם דכל קבוע כמע"מ דמי ועיין כו"פ (סי' ק"י)דאף אם אינו ניכר האיסור במקומו מ"מ אם ישראל אחר יודע מינכר האיסור קרינן ליה כיון שידוע שלישראל אחד בסוף עולם ניכר האיסור והח"ד שם משיג עליו מתוס' נזיר (דף י"ב) באומר לשליחו צא וקדש לי אשה דהא דאסור בכל הנשים הוא רק מדרבנן אף שידוע שהשליח והאשה ודאי יודעין עי"ש ובפ"מ אולם אינו ראיה משם דהא יותר יש להקשות דנודע לעדים שנתקדשה בפניהם אולם י"ל דדלמא היה מכוסה פניה ולא הכיר אותה דמהני ג"כ כמבואר באה"ע (סי' ל"א) ובא"מ ושם כיון בשעת קידושין היה ביד עדים לברר ולגלות פניה לדעת אותה מהני והוכיח במשור כן מדברי ר"ן גיטין וא"כ אף אם נאמר דבנודע לאחד הוי קבוע היינו כשנודע בודאי שנודע אבל אם יש ס' אם נודע לכ"ע ל"ה קבוע וכ"כ להדיא הפ"ת (סי' ק"י) וכיון דיש לומר דקדשה וכיסתה פניה באופן שלא נודע אח"כ להעדים ל"ה קבוע לכך לא הקשו הפ"מ והח"ד ידיעת עדים רק דעכ"פ נודע להשליח והמתקדשת אולם הדברי' פשוטים דידיעת אדם אחד משוי ליה לקבוע רק אם הוא בפנינו יכול להעיד ולברר הספק וזה רק באיסורין דע"א נאמן אבל בדבר שבערוה דבעינן שני עדים וע"א א"נ לברר ולומר שזאת היא המתקדשת ולהוציא אותה מחזקת פנויה כאשר בארתי באורך בזה במ"א ויבואר אי"ה באה"ע לכך לא משוי ידיעת אחד שלא יהיה נאמן לברר כנודע איסור אבל במקום שנאמן לברר אז חשיב כקבוע ועיין בדברי חיים יו"ד (סי' ד') בזה. ולפ"ז י"ל דלכך אסור למכור דבר האסור לישראל לגוי מחשש שמא יקנ' ממנו הישראל ויהיה נכשל בבלי דעת שנודע לישראל אחד וניכר האיסור ולא שייך ביטול ולמיזל בתר רוב. שוב ראיתי בס' המקנה סוף פ"א דקידושין שכתב לתרץ קושית העולם בהא דמבואר בש"ס לא אמרה תורה שלח לתקלה הא בטל ברובו דעלמא וכתב דל"ק כיון שאותו המשלח יכול להיות שיכיר אותו בטביעת עין או באיזה סימן אסור לס' לחבירו כיון דאצלו הוא ניכר איסור ודבריו לא הבנתי הא הוא אינו נותן לחבירו וגם אינו ברור שחבירו יקחנו אולם למ"ש י"ל דהוי עכ"פ כקבוע ולכך אסור למכור וחששו חז"ל בזה שלא לספק ולערב איסור הניכר לאחד אף דלא מכווין לבטל ואף באיסורי דרבנן כנ"ל:

אך מ"מ בהכרח מצינו חילוק בזה בין איסור דאורייתא לדרבנן דבתוס' יבמות (דף דף פ"א ע"ב) ד"ה כולן וזבחים (דף ע"ב) כתבו בהא דקאמר בירושלמי דלכך ידליק משום דאסור למכור לנכרי שמא יחזור וימכרנו וכתבו אע"ג דפת עכו"ם אסור כיון דשרי בהנאה חיישינן שמא יקנה ממנו ישראל ליתן לפועליו נכרים ועיין תוס' יו"ט (פ"ג מ"ט) דע"ז דכיון ג"כ מדעתו לחשש הלזה והדברים נפלאים הא מבואר ש"ס ע"ז (דף ס"ה) ההוא כרי דחיטי דנפל עליה חביתא דיי"נ ושרי' רבא למיטחני' ולמפינהו ולזבונינהו לעכו"מ וכן פסקו כל הפוסקים הרי דלא גזרו חז"ל על זה שלא למכור דבר האסור בהנאה לישראל לנכרי אף שישראל יכול להיות שיקנה שיסבור שמותר בהנאה ויקנה להאכיל לעבדיו. ובהכרח צריך לחלק דבחשש רחוק כזה שיכשל ישראל שיהנה שלא במתכוין מאיסור הנאה ל"ח רק בדבר האסור מה"ת ושם איירי בסתם יינם וכמו שכתב הריטב"א שם והמרדכי פ"ב דפסחים וצ"ע בזה. ועיין חידושי רמב"ן ע"ז סוף פ"ג וגם על דבריו יש להקשות מש"ס הנז' וע"ד במלחמות פסחים הנ"ל וצריך לדחוק כמובן:

תוכן העניינים

אמרי בינה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה