אמרי בינה יורה דעה· רבי מאיר אוירבך
דיני בשר בחלב ותערובות
סימן א
איסור אכילה דבשר בחלב כתבו הפוסקים כבריית' דתדב"י דילפינן מן ג"פ לא תבשל אחד לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה וא' לאיסור בישול והוציא אכילה בלשון בישול לומר שאינו אסור מה"ת אלא דרך בשול והקשה הרא"מ ל"ל לא תבשל תפ"ל מלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך ותירץ דבא ללקות דמלא תאכל כל תועבה אינו לוקה דהו"ל לאו שבכללות ובכו"פ הקשה לדעת רמב"ם דאינו לוקה על הנאה א"כ חד לא תבשל דקאי על איסור הנאה למה לי מל"ת כל תועבה נפקא לר"א דכ"מ שנאמר לא תאכל איסור הנאה נמי במשמע וכ' דנ"מ במבשל לחולה בב"ח וליכא תועבה ואצטרך קרא דאף בכה"ג אסור ויש לגמגם בזה דהא מה דנקרא תועבה הוא לאו משום דגבר' עביד איסור רק התועבה הוא מה שנתבשל ביחד בב"ח ואף אם בישל גוי מאחר שתעבתיו לך להתרחק מבשולו שלא לבשלם יחד וכמ"ש רש"י חולין (דף קי"ד ע"ב) [ומ"ש שם רש"י כגון ע"י קטן וגוי יש לדקדק דאף דקטן אינו מצווה מ"מ תקלה הוי רק רחמנא חייס עליו שלא יענש וכיון דגלי לן הקרא דלא מספינן להו בידים שמעית מנה דעבירה הנעשית ע"י קטנים עבירה היא כמו ע"י גדולים וכמבואר ש"ס סנהדרין(דף נ"ה ע"ב) קנון הוא ועיין ת"ה (סי' קכ"ה) א"כ בבישול של קטן הוי כבא בעבירה ויש ליישב] וע"ש תוס' (דף קט"ו) ותמורה (דף ד') גבי צורם אוזן בכור דהוי תועבה אף כשנעשה ממילא ועיין פ"ח (סי' ס"ד) וכ"כ בב"ח אף אם נתבשל ממילא הוי תועבה ואסור לאכול דהתורה לא הקפידה על הפועל רק הפעולה שבישל בב"ח יחד מתועב ואסור וממילא אף אם מבשל בעד חול' אף דתבא עליו ברכה מ"מ תועבה הוי גוף הבב"ח שנתער' ע"י בישול יחד ואסור לבריא רק לחולה מותר או דחוי וכמו נבלה דהותר לחולה ומ"מ לבריא אסור כן בב"ח הנתבשל לצורכו ולא צריך לזה קרא וילפינן ג"כ מלא תאכל כל תועבה. וי"ל הא דצריך רב אשי ללמוד איסו' בב"ח אכילה והנאה מל"ת כל תועבה ולא ממה דכתיב ג"פ לא תבשל. וגם הכי לרב אשי לא יתחייב מלקות על אכילה דבב"ח דהא מל"ת כל תועבה לא לקי דהוי לאו שבכללות. רק רב אשי אשמועינן דאי לאו מלא תאכל כל תועבה היינו אומרים דהתורה לא אסרה רק הזהירה שלא לבשל וגם שלא לאכול וליהנות ממה שנתבשל בעבירה ולכך הוציא אכיל' בלשון בישול אבל אם לא נתבשל בעבירה או ע"י גוי או ע"י קוף לא היינו יודעין דאסרה התורה ולכך קאמר מניין לבב"ח שאסור באכילה היינו אף אם לא איתעבד בהו עבירה דבישול קאמר מלא תאכל כל תועב' היינו דגוף הדבר מתועב מה שנתבשל בב"ח יחד מאחר שתעבתי לך להתרחק מבישולו שלא לבשלם יחד אסור וכמ"ש רש"י. ואכתי ל"ה יודעין דאסור בהנאה אם לא איתעבד ע"י עבירה לכך קאמר כיון דילפינן מל"ת כ"ת ממילא הנאה בכלל אכילה:
ויש לחקור להסוברים בדעת רמב"ם דאינו לוקה על הנאה אף בב"ח דיש קרא מיוחד לא תבשל מ"מ כיון דהוא רק באם אינו ענין וכמ"ש הלח"מ (פ"ט) ממ"א. או משום דאפשר בלא מעשה ועיין מל"מ (פ"ה) מיסה"ת. יהי' הטעם ממה שהוא יש לחקור אם נשבע שלא יהנה מבב"ח שנתבשל יחד אם חל השבועה כמו דלדעת הרמב"ם בנשבע על ח"ש איסו' שלא יאכל דחל השבועה ולקי כשעובר הואיל דאינו מפורש בתורה כמבואר בדבריו הלכות שבועות כן נמי בזה הואיל דלא לקי כיון דאינו מפורש בתורה שלא ליהנות י"ל דחל השבוע' ולקי אם נהנה או י"ל כיון דעכ"פ כתיב שלשה פעמים לא תבשל ומוקמינן אחד לאיסור בישול וא' לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה אף שהוא באם אינו ענין ולא לקי רק על אכילה מק"ו כמ"ש הלח"מ שם ולא על הנאה או משום דהוי כאין בו מעשה מ"מ לענין זה מפורש בתורה מקרי ולא חל השבועה דכבר מושבע ועומד מהר סיני כמו דודאי לא חל אם נשבע שלא יאכל כזית מבב"ח אף דלא כתיב מפורש בתורה מ"מ כיון דחד לא תבשל הוא על אכיל' באם אינו ענין ובק"ו כמ"ש הלח"מ ולוקה הוי כמפורש בתורה ולא חל השבועה כ"כ י"ל אם נשבע על הנאה שלא יהנה ג"כ כיון דהוי באם אינו ענין אף דאינו לוקה מ"מ הוי כמפורש בתורה ולא חל השבועה. ואם נאמר כן אתי שפיר דטובא אשמועינן ממה דכ' ג"פ לא תבשל דמוקמינן חד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה והוי כמפורש בתורה ולא חל השבועה משא"כ אם לא היה נאמר ג"פ לא תבשל והיינו יודעין לאסור גם בהנאה מלא תאכל כל תועבה והיינו אומרים דלא תאכל אחד אכילה וא' איסור הנאה במשמע מ"מ כיון דאינו מפורש בתורה איסור הנאה הי' חל השבוע' אם נשבע שלא יהנה והיה נהנה מבב"ח ע"י מעשה הי' לוקה ואף אם נאמר דהנאה הואיל דאפשר שלא ע"י מעשה אינו לוקה מ"מ בלאו שאין בו מלקות הי' עובר ועכשיו דכתיב ג"פ לא תבשל ומוקמינן חד לאיסור הנאה לא חל ע"ז כלל השבועה דהוי כמפורש בתורה וצ"ע בזה:
ועיין רמב"ם (פח"י) מפסולי המוקדשין שכ' כל קרבן שהוא פסול האוכל ממנו כזית במזיד לוקה שנאמר ל"ת כל תועבה מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין וכן קדשים שהוטל בהם מום האוכל מהם כזית לוקה ה"ה בכלל כל תועבה ועיין מל"מ (פ"ד) מבכורות ובס' החינוך (סי' תמ"ח) כ' דל"ה לאו שבכללות לפי שעיקרו לא בא אלא על פסולי המוקדשין ושאר איסורין יוצאין מכללו ממה שהוציא הכתוב בלשון כל תועבה ולא אמר לא תאכל פסה"מ ע"ש ובמ"ש השער המלך הלכות יסה"ת שזה ג"כ דעת רמב"ם ומ"ש שאין הכתוב מזהיר אלא על פסהמ"ק היינו דע"ז עיקר הקרא ואף דילפינן שאר איסורין מ"מ הוא מכללו וא"כ ממילא ל"ה דבר המפורש בקרא משא"כ כיון דילפינן איסור הנאה מיתורא דלא תבשל הוי כמפורש בקרא שלא להנות. ומה"ט דעיקר הקרא קאי על פסולי מוקדשין ושאר איסורין יוצאין מכללו י"ל נמי דלא קאי הקרא רק באיסורין שהן באיסור לאו דומיא דפסהמ"ק אבל איסורין שהן רק באיסור עשה לא נוכל למילף מזה כמו חולין שנשחטו בעזרה דידענו איסור אכילתו מדכתיב כי ירחק ממך בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום מ"מ כיון שאינו בלאו ואזהרה ממש רק מכלל דכתיב כי ירחק י"ל דלא נוכל לומר איסור הנאה בו מה"ת כיון דעיקר הקרא דל"ת כל תועבה הוא על איסור לאו המפורש. ועיין ס' דו"ח לרבע"א ז"ל פסחים (דף כ"ב) דהקשה על רש"י דכ' ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה דכתב ומשום דאין מפורש בהן לאו בהדיא באכילה איצטריך למילף להו איסור הנאה מהכא והקשה הא כיון דאכיל' ושחיטה הוא מה"ת ממילא ליתסר בהנאה מקרא דל"ת כל תועבה דגם איסור הנאה במשמע ולר' יהודא דס"ל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא מ"ט הא ממילא מיתסר מדין תועבה. ולמ"ש א"ש דמזה לא נוכל למילף לאסור בהנאה מה שאינו בלאו מפורש כנ"ל:
ועוד יש לצדד הא דצריך למילף איסור הנאה מג"פ לא תבשל דאי ל"ה כתוב רק ב"פ חד לבישול וחד לאכילה ללקות ומל"ת כ"ת נילף איסור הנאה היינו אוסרים בהנאה אף אם בישל בשר נבלה עם חלב דלוקה על בישולו כמבואר רמב"ם (פ"ט) ממ"א המבשל בשר מתה או חלב וכיוצא בהן בחלב לוקה על בישולו ואינו לוקה על אכילתו משום בב"ח ולדעת רמב"ם אף בהנאה לא נאסר כיון דלא נאסר משום בב"ח וכמו שהוכיחו מדעתו בפי' המשנה מס' כריתות ועי' לח"מ שם ובדגול מרבבה וזה א"ש כיון דכתיב ג"פ לא תבשל הורה לנו דכל מה שלא נאסר באכילה מצד בב"ח אף דחייב על הבישול מ"מ אינו אסור בהנאה אבל אם לא הי' נאמר ג"פ ל"ת היינו אומרים ממה דכתיב לא תאכל כל תועבה דיש בו איסור הנאה ג"כ והיינו אוסרין בהנאה ג"כ ואף דלא תאכל לא קאי על מה דבלא"ה אסור מטעם חלב ונבילה משום דאין איסור חל על איסור ז"א דהא בלא"ה לא יתחייב מלקות דהוי לאו שבכללות רק להוסיף אזהרה היינו אומרים דנכלל גם בזה להזהיר שלא יאכל התועבה אם בישל נבלה או חלב בחלב והיה ג"כ אסור בהנאה לכך נאמר ג"פ לא תבשל להורות דמה דליתא בלאו דאכילה משום בב"ח ללקות לא נאסר בהנאה:
והנה מ"ש הרמב"ם וכיוצא בהן נראה מדבריו דאף בשר טריפ' המבש' בחלב לוקה דאיסורין אחרים יש אבמה"ח וטריפה שיתחייב על בישול לבד. ובספר בית הלל כ' לאסור לבשל בשר טריפה בחלב בהמה טהורה כדי למכור לגוי אם נזדמן לו ואסור מה"ת ובהנאה והביא ראיה מש"ס חולין (דף קט"ו ע"ב) דבי ר"א תנא ל"ת כל נבלה אמרה תורה כשתמכרנה לא תבשלנה עיי"ש ברש"י והה"ד טריפה נמי דמ"ש מנבילה ואע"ג דכל הפוסקים לא הביאו רק הא דתנא דבי ר' ישמעאל מ"מ גם לימוד זה אמת לדינא ומשמעות דורשין א"ב ולכן מי שמבשל בשר נבלה וטריפה בחלב הוא אסור בהנאה עכ"ד. ובאמת מזה אין כ"כ ראיה דאף דכתיב לא תאכל כל נבלה ובסיפא דקרא כתיב לא תבשל ע"כ לא קאי על כל מיני נבלה דהא אף חיה בכלל דלא תאכל כל נבלה וחיה נתמעט מגדי למה דפסקינן כר"ע דאינו נוהג בחיה ואעפ"כ כתיב אחריו לא תבשל וע"כ לדידן או אי תנא דבי ר"א סובר ג"כ כר"ע ע"כ דלא קאי על כל מיני נבלה כמו כן י"ל דלא קאי על טריפה והטעם די"ל דליכא איסור לבשל דהא מה דממעטינן ולא בחלב שחוטה כ' רש"י (דף קי"ג) בחלב אמו משמע דלא נאסר חלב אלא ממין שנאסר בשר וגדי הא איתרבאי ביה כל בהמה טהורה ולא טמאה הלכך חלב כגדי דהא אמו כתיב וקא ממעט חלב טמאה אפילו הבשר טהור. א"כ יש לדון מזה דכמו כן בשר בהמה טהורה מותר לבשל בחלב חיה כיון דבשר חיה מותר כיון דלמדנו דלא נאסר חלב אלא ממין שנאסר הבשר. וראיתי בגליון יו"ד מר' עקיב' איגר ז"ל שכתב אבל בחלב חיה חייב וכ"כ בית הלל ולא ראיתי כזאת בדברי הבית הלל וגם לכאורה מהראוי להיות מותר מה"ת כמו דממעטינן מחלב אמו ולא בחלב טמאה דחלב כגדי א"כ כמו כן נאמר דלא נאסר החלב רק ממין שנאסר הבשר וכ"כ בתפל"מ. א"כ כמו כן יש לדון אם נדרש בחלב אמו ג"כ למעט מה שאינו ראוי להיות אם וכיון דטריפ' אינה יולדות אין במבשל בחלב טריפה איסור מבשל בב"ח וכמו כן גדי צריך להיות שלא יהיה טריפה. אולם באמת כבר מבואר באו"ה המובא בפ"מ ובגליון הגרע"א ז"ל דיש איסור תורה בחלב טריפה דראוי' להיות אם באם היתה מעוברת מקודם יכול' להוליד אחר שנטרפה ורק אם נטרפ' מתחל' יצירתה כגון יותרת וכדומה י"ל דאין בחלבה דין בב"ח דאורייתא ובאמת מדממעט רק חלב שחוט' יש לדון דטריפה לא נתמעט וממילא ודאי דבשר טריפה אסור מה"ת לבשל בחלב וזה שכ' הרמב"ם כיוצא בו דאם אין כוונתו רק על אבמה"ח היה לו לרמב"ם לפרט. אך מ"ש הבית הלל דמבשל נבלה וטריפה בחלב אסור בהנאה. אף דנתבאר מדברי הרמב"ם דנבלה וטריפה יש בהן איסור בישול דבב"ח מ"מ לענין הנאה לא נתבא' ודעת האחרונים דיש לסמוך על דבריו בפירוש המשנה מס' כריתות דמותר בהנאה כיון דלא יש בהו איסור אכילה מטעם דאין איסור חל על איסור וכמו שכ' לדינא הדגול מרבבה ומדברי או"ה הנ"ל (כלל ל' אות י"ד) דכ' דחלב טריפה הוא ככל שאר חלב דאורייתא גם מצד בב"ח ודנין בספיקת' לחומרא משמע דהוא לענין איסור הנאה דהא לענין אכילה בלא"ה הוי ספיקתו לחומרא מצד חלב טריפה ובהגהות שם(אות ט"ו) כתב כן דבלא"ה אפילו לא היתה ראוי' להיות אם ספיק' לחומרא ולמ"ש נ"מ לענין הנאה מזה נראה דההגה סובר דכיון דאין איסור אכילה דבב"ח חל על טריפה לא חל ג"כ איסור הנאה ולדעת המרדכי פרק גה"נ דציר נבלה וטריפ' אסורה רק מדרבנן דלא ילפינן טריפה מן טמאה ובטמא' יש רבוי הטמאי' לאסור צירן ורוטבן ולא בטריפה. ועיין פ"ח (סי' ע' ס"ק ח"י) א"כ י"ל אף חלב טמאה אסור מדאורייתא אבל בטריפה דצירן מותר מה"ת חלב טריפה ג"כ רק מדרבנן אסור ובודאי חל איסור בב"ח אך האו"ה ודאי סובר דאסור מה"ת. אולם אף האסור מה"ת ליכא לאו כמבואר ברמב"ם ומהראוי שיחול ע"ז איסור בב"ח וע"כ דמ"מ אף דא"ב מלקות עדיף מחצי שיעור ולא חל עליו איסור בב"ח ועיין לח"מ שם:
דם בחלב דאסור מדרבנן בבישול אינו מובן לכאורה דלאיזה טעם גזרו חז"ל באיסור בב"ח הא בלא"ה אסור משום דם והוי כמו טמאה דמותר בבישול ובהנאה לכ"ע ומצאתי בגליון הגרע"א ז"ל דהניח בצ"ע וקצת י"ל דהא ודאי כבד שהוא דם אם בשלו בחלב חייב אף דאמרינן גדי להוציא דם מ"מ אינו יוציא אבר מן גדי ואם בשלו בחלב חייב וכבר השיגו על המהר"מ שיף בזה א"כ י"ל דגזרו אף בדם אטו כבד:
סימן ב
אם בישל בשר בחלב ולא נתבשל כמאכל בן דרוסאי כ' הפ"ח דאינו אסור מה"ת כדאמרינן חולין (דף ק"ח) באיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלים אותו הרי כל שאין אחרים אוכלים אותו לא מקרי בישול וכיון דאינו אסור אלא מדרבנן שרי בהנאה ותמה עליו במה שהבין הפ"ח לפרש כל שאחרים אוכלים היינו כמאכל בד"ר שהרי רש"י פי' שם שאחרים אוכלים גוים כלומר שנתבשל כל צרכו הרי דצריך בישול גמור. וכן עמד בזה הפ"מ בפתיחה. אולם בדברי ריטב"א שם כתוב להדיא כמ"ש הפ"ח וכתב ומסתברא כ"צ היינו כמאכל בד"ר שדרך אוה"ע לאכול כן. וכתב וה"מ לענין איסור תורה דאלו לדינא דרבנן אפי' צונן בצונן אסור עכ"ל. הרי דסובר בפשיטות דבישול בלשון הכתוב בישול כמאכל בד"ר הוי בישול גמור לחייבו מלקות. ומה שהביא בחק"ל מתוספתא פ"ג דמכות דתני כמה יתבשל ויהא חייב כדי שיהא נאכל משום זה דמשמע דבעי בישול גמור ולמ"ש הריטב"א דדרך אוה"ע לאכול כן ומחשב לגבייהו כ"צ זה ג"כ כוונת התוספתא כדי שיהא נאכל משום בישול זה והיינו כמאכל בדר"ס:
ויש לעיין אם לא נתבשל עדיין כמאכל בד"ר למה לא נימא דאסור בהנאה כיון דעכ"פ היה מעט בישול נימא דחצי שיעור אסור מן התורה וכיון דאסרה תורה הבישול נימא דאף פחות מכדי שיעור בישול יהיה אסור מה"ת כמו דמצינו בכל שיעורי תורה דחצי שיעור אסו' מטעם דחזי לאצטרופי וה"נ כיון דהתחיל מעט להתבשל חזי לאצטרופי דאם יגמו' הבישול יהיה חייב. ונאמר דאסור מה"ת לבשל פחות מכדי שיעו' כמאכל בד"ר ובברייתא דקתני באיזה בישול היינו לחייבו מלקות בזה בעי שאחרי' אוכלים ויש לחלק בזה:
ועיין פ"מ בפתיחה דחקר בבישול ח"ש אם אסור בהנאה מה"ת דאם הט' דח"ש משום דחזי לאצטרופי היינו לענין אכילה יש שיעור צירוף כדי אכילת פרס אבל לא על בישול והנאה. או דלמא הפי' דחזי לאצטרופי דראוי לצרף עם ח"ז אחר ויהי שיעור שלם. ודומה לזה כ' השאגת ארי' לענין איסור לאו דבל יראה דחמץ אם עובר ג"כ באיסור דאורייתא על ח"ש. וכתב ג"כ דל"ש חזי לאצטרופי דאם יצרף עוד כדי ח"ז לא יהיה האיסור למפרע רק מני אז כשיצרף וא"ד לחזי לאצטרופי דגבי אכילה דשם בהכרח יצרף מה שאכל מקודם לזה להשתא ונגמר האיסור אבל לענין ב"י עובר כל רגע ורגע והוי כנעשה מחדש האיסור כן נמי אם יצרף ויבשל מחדש ח"ש זה עם עוד ח"ש יתחייב מחדש דאם יש בישול אחר בישול לגבי בישול בב"ח לא נצטרך לצרף הבישול הראשון ואם אין בישול אחר בישול ג"כ לא נוכל לצרף מה שנתבשל מקודם לזה דלא מצרפין בכדי אכ"פ לענין שאר איסורין. אמנם אם נאמר כמ"ש הפ"מ דחזי לאצטרופי הפי' דאם היה עוד עד תשלום השיעור הי' חייב הוי זה חלק מן האיסו' אז היה הדין גם לענין איסור ב"י בחמץ שיהיה אסור מה"ת:
והנה מצינו לענין גניבה וגזילה דכתב המ"מ ריש ה"ג דח"פ אסו' מה"ת כמו כל ח"ש דאסור מה"ת. ובהגהותי לס' ד"ח דיני גו"ג (סי' ב') הבאתי להקשות ע"ז דבחצי פרוטה כיון דמוחל אח"כ ל"ש חזי לאצטרופי ודומה להא דמס' שבת(דף פ') בהוציא ח"ש והניחו וחזר והוצי' דחייב ואם קדם והגביה החצי הראשון קודם הנחת חצי השני נעשה כמו שנשרף ופטור וה"נ דכוותי'. וכתבתי ליישב דהא קיי"ל לענין אכילת איסור באכל ח"ש והקיאו וחזר ואכלו חייב שהרי נהנה גרונו בכזי' כמבוא' סוף פ' גה"נ נימא ג"כ הא כבר הלך לו הנאת גרונו מח"ש הראשון וע"כ צ"ל דעכ"פ קלטה גרונו בהנאת חיך מכזית ע"י צירוף וחייב כן נמי לענין גניבה. ולמ"ש הפ"מ דשיעור צירוף בכדא"פ לא נאמר רק לענין אכילה ע"כ הא דמצרפין הח"ש להשלים לשיעור שלם גבי הוצאה דשבת הוא משו' דכל יום שבת וקדושתו מצרף. אולם למ"ש דחזי לאצטרופי הפי' דאם הי' אז עד תשלום השיעור הי' חייב. א"כ בלא"ה א"ש מגזל דשם עכ"פ אסור מה"ת אף דנאמר דלא חזי לאצטרופי אח"כ מ"מ חזי לאצטרופי אם הי' אז כדי שיעורו ובשבת זה אסור מה"ת. וברמב"ם פ"ו ממעילה כ' ויראה לי שאינו לוקה על פחות מש"פ ומבואר דעכ"פ ח"ש לגבי איסור הקדש אסור מה"ת ובמל"מ שם רמז על דברי רשב"א גיטין (דף י"ב) ושם מבואר דאינו אסור מה"ת ליהנות בפחות מש"פ מן ההקדש רק מדרבנן:
ולכאורה יש להביא ראיה לדעת רשב"א מהא דמבואר כריתו' (דף ח"י ע"ב) דפריך אמאי גבי מעילה מצטרף אפי' מכאן ועד ג' שנים מדכתיב תמעול מעל ריבה הא כיפר עלי' יוה"כ ומתרץ ואיב"ע כי מכפר יוהכ"פ על כולא שיעורא על פלגא דשיעורא לא מכפר ובמל"מ (פ"ג משגגות) כ' והוא דבר פלא בעיני ולכאורה י"ל כיון דח"ש אסור מטעם דחזי לאצטרופי וכי מצרף אח"כ לשיעורא נשלם האיסור. וא"כ אימת נגמר האיסור אחר יוה"כ ולא מכפר יוה"כ למפרע על העתיד לצרף. אולם הא מבואר בש"ס שבת (דף ע"ח ע"ב) פלוגתת ר"י ור"ל. באוכל ב' זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על הראשון וחזר ונודע לו דר"י מחייב שתים מדכתיב על חטאתו ור"ל אומר א"ח אלא א' מדכ' מחטאתו ור"י מוקי הא דכתיב מחטאתו באוכל כזית ומחצה ונודע לו על כזית וחזר ואכל ח"ז אחר בהעלמו של שני מ"ד ליצטרופי קמ"ל דהוי כנודע לו על הכל דאי הוי מייתי קרבן הוי מיכפר בהדי' בלי שום ידיעה ע"ש ברש"י. וי"ל דר"י ור"ל לשיטתם אזלו דר"י סובר דח"ש אסור מה"ת משו' דחזי לאצטרופי היינו כיון דשיעור אכילה הוא בכזית והללמ"ס דבכדי אכ"פ מצטרף ואי ס"ד דח"ש מותר מה"ת איך היתר מצטרף לאיסור ואין סברא שיתחייב על ח"ז האחרון. וע"כ מוכרח דח"ש הוי התחלה וחלק מן האיסור וכשנשלם לשיעור חייב למפרע. וא"כ כיון דנודע לו על זית הראשון אם היה מביא קרבן היה מכפר ולכך אינו מצטרף לח"ז האחרון ולר"ל הדין להיפך כיון דס"ל דח"ש מותר מה"ת ע"כ הא דמצטרף כשמשלי' לשיעור היינו דגזה"כ והללמ"ס שילקה על ח"ז שאוכל באחרונה בכדא"פ של ח"ז הראשון אף שחצי הראשון היה מותר וא"כ מה"ת ל"ה צריך לכפר' על ח"ז הראשון כיון דמותר לכך מצטרף כשאכל אח"כ הח"ז האחרון ואף שאכל לאחר כפרה כיון של"ה צריך לשום כפרה דלדידי' מותר מה"ת ועיקר החיוב על חה"ש לכך מוקי הא דכתיב מחטאתו דוקא כשאכל זית וחזר ואכל זית שלם. עכ"פ לר"י מבואר דאם נודע בנתיים והוי על ח"ש הראשון שוב אינו מצטרף האחרון אל הראשון א"כ אמאי כשעבר יוה"כ אינו מכפר על הח"ש ולא נצרף אל מה שנהנה אחר יוה"כ. אולם לדעת הרשב"א א"ש דבמעילה כיון דח"ש מותר מה"ת ע"כ הא דחייב הוא על חצי פ' האחרונה אף דח"פ הראשונה היה בהיתר מה"ת וכמו לר"ל בכל איסורי אכילה דבא עיקר החיוב על ח"ש האחרון כן מודה ר"י במעילה דכוותיה. ולפי"ז א"ש דאין יוה"כ מכפר על ח"ש כיון דמדאורייתא ל"ה איסור הח"ש ועיקר החיוב על ח"פ האחרונה ואעפ"כ מצטרף. אולם לשיטת הרמב"ם קשה. ולדעת הרשב"א י"ל בגניבה ג"כ דא"ד לאכיל' דגלי רחמנא בכזית וע"כ כיון דחזי לאצטרופי הוי הח"ש חלק מן האסור משא"כ בגניבה דלא כתיב שיעורא רק הללמ"ס כמו כל שיעורין ובגזל הוא פרוט' י"ל דחייב על ח"פ האחרונה לצרף להח"פ הראשונה אף דל"ה אסור מה"ת עיין במל"מ ה' שבועות במחלקותו עם המזרחי אם אכילה דכתי' בתור' הוי השיעו' בכזית והללמ"ס דח"ש אסור או דאכילה הפי' בכ"ש והללמ"ס מפקי מפשטא דקרא. ויש להביא ראי' מש"ס דפסחים (דף פ"ד) דלאו דלא תוציא מן הבשר דכתיב בקרבן פסח דא"ח עד שיהי' בו כזית מדסמך לאכילה משמע דפירוש אכילה הוא דוקא בכזית והלל"מ דמצטרף ולכך אסור ח"ש. ועיין תוס' פסחים (דף כ"ח) ד"ה בדין דכתבו בשל הקדש ל"מ בתוך הפסח דאם לא פדאו אסור בהנאה ולכאורה נ"מ דמותר מה"ת ליהנות בפמש"פ מצד איסור גבוה כמ"ש הרשב"א ומצד איסו' חמץ אסור מה"ת ושייך לומר מה"ת אבל אתה נהנה משל גבוה. עכ"פ לדעת הרשב"א י"ל דלענין שאר איסורין כמו בישול בב"ח אינו אסור מן התורה ח"ש דל"א חזי לאצטרופי במה דאם היה אז שיעור חיוב כמו שכ' הפ"מ:
ויש לעיין למ"ש דטעמא דר"י דח"ש אסור מה"ת כיון דהוי חלק מן האיסור לצרפו אם ישלים השיעור. אם אכל ח"ש בשוגג ובכדאכ"פ הושלם לכדי שיעור במזיד ובהתראה י"ל דא"ח אף דהוי מזיד על ח"ש האחרון כיון דהיה שוגג על ח"ש הראשון. וראיתי בס' פנים יפות עה"ת פ' שלח דפשיט לי' דאם קצר ח"ש בשבת ובטרם שהשלים להשיעור התרו בו וגמר הח"ש השני דחייב עי"ש ולענ"ד צ"ע כיון דלא ניתן התרא' אלא להבחין בין שוגג למזיד וכיון דהי' שוגג על ח"ש הראשון לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מה"ת הא דחייב על הצירוף היינו דח"ש הראשון היה גם כן חלק מן האיסור א"כ אף דמקבל עכשיו ההתראה על ח"ש האחרון מ"מ כיון דלא התרו בו על ח"ש הראשון אינו חייב ואף אם אומר דהי' מקבל ההתראה מ"מ א"ח ע"י עצמו ולא נוכל לצרף הח"ש הקדום לו הנעשה בלא התראה ואף לר"ל דחצי שיעור מותר מה"ת מ"מ י"ל דצריך שיהי' מזיד דוקא על כל השיעור וצ"ע:
ומ"ש הפ"מ דלענין הנאה ל"ש לאסור בח"ש. וכן כתב באו"ח בפתיחה להלכות פסח וכתב לדבר פשוט דלהנאה צריך כזית דלא חמור מאכילה ואוכל ח"ש נהנה ולא לקי אולם חקר אם ח"ש בהנאה אסור מן התורה דמכל חלב לא נוכל למילף הנאה מאכילה. וכ' להוכיח מהא דחמץ הוי אינו ברשותו משמע דאף הנאה אסור ח"ש וכ' כיון דנפקי איסור הנאה מלא יאכל לחזקי' או מאותו לר"י משמע אף כ"ש. ובצל"ח פסחים כתב כיון דהנאה בלשון אכילה נאמרה שיעורו כמו אכילה ולדבריו לא נוכל למילף מכל חלב דלגבי אכילה נאמרה אבל לא לענין הנאה וכמ"ש הפ"מ. והצל"ח כתב שם דלדעת הרמב"ם דאין לוקין על הנאה ליכא נ"מ לדעת שיעור הנאה בכמה משמע דסובר דגם לענין הנאה ח"ש אסור מן התורה. ולא אדע דהא נ"מ לענין כלאי הכרם דלוקין אף לדעת הרמב"ם ואף די"ל כיון דהוציא הכתוב האיסור בלשון הקדש פן תוקדש דינו כמו הקדש לדון בו שיעור ש"פ. אולם א"כ אם אכל חצי זית ויש בו ש"פ ילקה ועיין ירושלמי (פ"ו מס' תרומות) דקאמר מודה ר"ל באיסור הנא' מבוא' דאיסור הנאה לא תליא בשיעור אכילה וי"ל אפילו ח"ז אם ש"פ עובר מטעם הנאה. ואם נאמר דל"ש חזי לאצטרופי לגבי הנאה י"ל קצת קושית המגיה שם במל"מ הלכות שגגות על קושית תוס' פסחים (דף כ"א) יהי' הנהנה בחמץ בפסח בכרת א"כ למה אצטריך קרא הנפש לרבות השותה כיון דאף על הנאה חייב כרת. ולהנ"ל י"ל דרבוי דקרא הוא לרבות שתי' היינו לצרף בכא"פ מה שאין כן מטעם הנאה. אולם מדכתבו תוס' חולין (דף ק"כ) דאצטריך נפש לרבות השותה לענין כרת משמע קצת דלענין הנאה לאצטרופי ל"צ קרא וי"ל דהתוס' קושטא נקטי דעל הנאה אינו חייב כרת ואצטריך קרא דנפש לרבות השותה לכרת. ומה דהוכיח הפ"מ לאסור ח"ש בהנאה דאל"כ אמאי הוי חמץ אינו ברשותו לא אבין דאכתי יקשה לר"ל דסובר ח"ש מותר מה"ת וע"כ צ"ל מטעם מצות תשביתו חשיב אינו ברשותו וכמו שכ' המקו"ח ריש הלכות פסח:
וז"ל רמב"ם (רפ"ט) בב"ח אסור לבשלו ואסור לאכלו מה"ת ואסור בהנאה וקוברין אותו ואפרו אסור כאפר כל הנקברין ומי שבישל משניהם כזית כאחד לוקה כו' וכן האוכל כזית משניהם מהבשר והחלב שנתבשלו כאחד לוקה ואעפ"י שלא בישל ומלשונו הזהב דפתח אסור לבשלו ולאכלו מה"ת מבואר דאיסור תורה הוא אף בח"ש ולכך אמר אסו' להורות אף על פחות משיעור נאמר האיסור לבשלו וכמו דאסור לאכול מה"ת ח"ש כן אסור לבשל ח"ש וגם אסור בהנאה דלגבי הנאה ליכא נ"מ דליכא מלקו' לשיטתו ואח"כ כ' מי שיבשל משניהם והאוכל משניהם כזית לוק' דלענין מלקות בעי שיעור אבל לענין איסור תורה אף ח"ש כמו דאסור באכילה אסור בבישול ולענין הנאה ליכא שום חילוק דלעולם אינו לוקה לדעת רמב"ם אף בב"ח כמבואר מדבריו כאן דלא כתב רק מי שמבשל כזית משניהם וכן האוכל ולא כ' נהנה הרי דסובר גם אינו לוקה על הנאה וכדעת המל"מ ולא כדעת הפ"ח דבב"ח מודה הרמב"ם דלוקה ועיין פלתי (ס"ק י"ג) ובמ"ש דיני פסח (סי' ז'):
סימן ג
ואם יש בישול אחר בישול בבב"ח הוכיח בכו"פ מר"פ כל הבשר דיש בישול אחר בישול מדאורייתא. וראייתו מהא דר"פ כל הבשר לכך אינו עולה על שלחן אחד בשר עם גבינה גזירה שמא יעלה באילפס ראשון והא לא יעלה עה"ש בעת האוכל דבר חי וע"כ דכבר נתבשל רק יעלהו רותח וכבר נתבשל וישים בו גבינה ש"מ דאף בכה"ג קרוי איסור תורה דאי דרבנן הוי גזירה לגזירה ודבריו צ"ע הא י"ל ע"כ אין בישול אחר בישול בבב"ח רק אם נתבשלו תרוויהו יחד אז כיון שכבר קבלו טעם זה מזה אינו מוסיף שום דבר בבישול השנית אבל אם נתבשל כבר הבשר והחלב כל אחד בפ"ע ואח"כ נתערבו ונתבשלו שניהם יחד בזה לכ"ע יש בישול אחר בישול כיון דע"י בישול השני נתערב הטעם וקבלו טעם זה מזה דרך בישול משא"כ בלוע בכלי דכבר נתבשלו יחד סברי הש"ך והפ"ח והמ"י שפיר דאינו רק חומרא בעלמא כיון דכבר נתבשלו יחד אין בזה בישול אחר בישול. וראיתי בס' ממ"ח שהוכיח דאין בישול אחר בישול מדברי רמב"ם דפוסק המבשל חלב בחלב או בשר מתה דלוקה על הבישול ואינו לוקה על האכילה דאין איסור חל על איסור. וכבר כתב בפירוש המשנה הטעם דאם לא יחול איסור בב"ח דאכילה לא יחול גם איסור הנאה ול"ה מוסיף וכמו שביאר הפלתי. ועדיין יקשה הא כיון דחייב על הבישול נימא דהוי מוסיף דהא בישול לא תלי' באכילה. א"ו דאין בישול אחר בישול ולכך ל"ה כולל דטרם דנתבשל כמאב"ד לא עבר וכשכבר בישל סר ממנו האיסור בישול אבל אם יש בישול אחר בישול יקשה דאחר שנתבשל כמאב"ד חל עליו איסור בישול ואכילה והנאה ומגו דנתוסף איסור בישול נוסף עליו איסור אכילה והנאה עכ"ד. ולא אדע מה קאמר הא אף אם יש בישול אחר בישול נמי לא נכנס זה בכלל סוג כולל או מוסיף דמה דנתחייב על בישול השני הוא כמו על בישול הראשון דל"ש מוסיף כיון דכבר נתבשל סר מזה האיסור כן אף מאה פעמי' הכי בשביל שאסור לצרף יחד חלב בחלב ולבשל בשביל זה יהיה מוסיף עליהם איסור אכילה דהא צריך להוסיף בחתיכה זו איסור וקודם בישול לא יש איסור ולאחר בישול כבר סר האיסור ואף אם יבשל מחדש שוב שנית ג"כ לא חל כיון דלא חל פעם ראשון על החלב איסור דבב"ח הכי בשביל שחיבר עמה חלב ובישל שנית דחייב על הבישול יהי' חייב על אכיל' כיון דכל פעם ופעם אחר הבישול סר האיסור וז"פ וברור:
ומדברי הש"ך (ס"ק ח"י) שכתב דשאר כלים של עכו"ם המבשלים בו אסור ג"כ לישראל לחתות משום דיש בו בלוע בב"ח ונתבשל הבלוע וסיים דאינו אלא חומרא בעלמא. כ' הפלתי דאין הטעם משום דאין בישול אחר בישול דיש בישול אחר בישול רק הטעם משום דבבלוע שנתבשל כבר אין בו בישול עי"ש דרוצה לומר אף בבלוע בחתיכה וזה צ"ע. אולם י"ל דכתבה תורה לא תבשל גדי בחלב דצריך להיות בגלוי ודרך בישול אבל הנבלע בקדירה ואינו גלוי י"ל דלא שייך בישול דדרך בישול אסרה התורה וזה אינו דרך בישול לכך כ' דל"ה רק חומרא. גם י"ל למה דנסתפק הריטב"א מס' שבועות (דף ח"י) לענין מבשל בשבת אם קרובי בישול הוי מבשל לחייבו כגון דעומד אצל האש והוי בישול בתרתי שעי והיפך בה ומבשל בחד שעה או דחיתה באש אם מחייב משום מבשל ע"ש וי"ל אף אם בשבת חייב בקרובי בישול הוא משום דמלאכת מחשב' אסרה תורה וכיון דגורם שיתבשל מהר הוי כמבשל אבל לענין בישול דבב"ח י"ל כשעומד אצל האש והי' מתבשל בלא חיתוי של הישראל מה שהישראל מחתה בהאש ל"ה רק קרובי בישול ואינו חייב בשביל זה. ואף די"ל אם מגיס בתוך הקדירה עם הכף דחייב משום מבשל כמו בשבת היינו כשעושה הגסה בגוף התבשיל אבל אם אינו עושה בגוף התבשיל רק דמקרב הבישול י"ל אף דלענין שבת ספוקי מספקא ליה לריטב"א לענין בב"ח לא מתחייב בכה"ג וצ"ע:
וכן נראה מדברי ש"ך (ס"ק י"ט) שכתב כשהדיחם במים רותחין וערבם כך הא לא"ה אינו אסור בהנאה עי"ש ומסתמא מים שהדיחו בהם כלי בשר וכלי חלב הוא לאחר הבישול הרי דיש בישול אחר בישול אף בדבר בלוע ואולי איירי שהדיח דבר בעינא. וקצת יש להביא ראי' מדברי תוס' ומרדכי דס"ל אף בב"ח שנאסר ע"י כבישה מעל"ע דקבלו טעם זה מזה ואסור מדרבנן אינו חייב על הבישול אח"כ כיון שכבר נתבלבלו וקבלו טעם זה מזה דהא התוס' ע"ז (דף ל"ה) ד"ה מפני כ' הא דנקט מפני שמעמידין בקיבת נבלה הא אף בשחוטה אסורה מפני בב"ח וכתבו דמשו' נבלה אית בה איסורא דאורייתא אבל בשחוטה משום בב"ח לית ביה איסור דאורייתא דהוי צונן ויקשה עכ"פ הא גבינות עכו"ם לא מצינו דגזרו רק באכילה ולא לאסור בהנאה ובישול ואכתי אמאי לא גזרו משום בב"ח שיהיה אסור לבשל וגם אם בישלו הנכרי יהיה ג"כ אסור בהנאה א"ו כיון דכבר קבלו טעם זה מזה לא חייל תו איסור בישול של בב"ח כדי לאסרו בבישול ובהנאה. וכן למ"ש המרדכי והג"א מובא בש"ך (ס"ק ב') להוכיח דהנאסר ע"י כבישה ומליחה אינו אסור בהנאה והוכיח ממה דהגבינות של עכו"מ לא אסרו בהנאה. וע"כ דהמרדכי מתרץ לקושית תוס' הא דאמרו משום קיבת נבילה ולא שחוטה לא כמו שכתבו תוס' דל"ח לספקא דרבנן דא"כ אינו ראיה כלל. וגם לא כמו שסובר הר"י מגאש דבשביל מעמיד לא נאסר בב"ח רק כמו שכתבו הרמב"ן והריטב"א בחידושיהם שמה דכיון דעור קיבה של עכו"ם נבילה הוא בודאי נקט לה מילתא כדאיתא דאית בה משום נבלה ומשום בב"ח למ"ד איסור חל על איסור. וא"כ כיון דיש בו ג"כ משום איסור בב"ח הוכיח שפיר דע"י כבישה לא נאסר בהנאה מדלא אסרו בהנאה משום בב"ח. אולם יקשה עכ"פ יהיה גם אסור בהנאה ובישול הגבינות א"ו כיון דכבר קבל זה מזה טעם ולא יתוסף טעם חדש ע"י בישול לית בה משום בישול בב"ח ואינו נאסר בהנאה. אך יש לדחות למ"ש שם הרמב"ן ושאר ראשונים דלכך לא אזלינן בתר טעם דכל דבר של גוי לא הלכו בו חכמים אחר נותן טעם ואין מטעימין אותה לקפילא אלא כיון דשכיח בהו טעמא אוסרין אותה לעולם כדי שלא יפרצו עי"ש וא"כ כיון דלא ידענו אם נותן בו טעם או לא ואסרו על הסתם לכך לא גזרו לאסור בבישול ובהנאה אחר הבישול.
ולכאורה קש' ע"ד הרמב"ן הא שמואל ס"ל פ' כה"ב גדי לרבות חלב ומתה הרי דסובר דבב"ח חל על חלב ועל נבלה ומבואר ש"ס חולין אף דבעלמא סבר שמואל אין איסור חל על איסור ש"ה דרבי קרא גדי א"כ תיהדר הקושיא ל"ל לשמואל לומר מפני שמעמידי' בעור קיבת נבלה וצ"ל דשמואל נקט נבלה דשייך לכ"ע איסור זה אבל משום בב"ח יודע שמואל דחולקין עליו בזה ומ"ש רמב"ן אי משום בב"ח למ"ד איסור חל על איסור לאו דוקא דהא שמואל אף דס"ל בעלמא אין איסור חל על איסור מ"מ גלי קרא לדידיה גדי. שוב ראיתי בגליון יו"ד מהגרע"א ז"ל דעמד ע"ד מרדכי הנז' דלדידי' נשאר קושית תוס' הנז' והניח בצ"ע. ולא אדע הא ודאי דס"ל כתירוצו של רמב"ן וריטב"א כנ"ל וגם עמד ע"ז דעכ"פ בנתבשל יהיה גבינות עכו"ם אסור בהנאה ולענ"ד כמ"ש. וגם י"ל דגם תוס' סוברים כשיטת הראב"ד דלא הלכו בדברים של גוים בתר נתינת טעם ואוסרים לעולם כדי שלא יפרוצו ועפ"י רוב א"ב בקיבה כדי נתינת טעם וכמו שכתב הרמב"ם(פ"ג) ממ"א והקשו תוס' למה מפני שמעמידין בעור קיבת נבלה הא אף בשחוטה נאסור משום בב"ח וע"ז תירצו דהא הוי סדר"ב צונן בצונן ולא אסרו בשביל זה ואי דיבשל אח"כ לא איכפת לן כיון דכמו שהוא עתה הגבינה שאינה מבושלת ביד הנכרי לית בי' איסו' ואח"כ מותר משום דעפ"י רוב א"ב בנותן טעם וגם דלמא העמיד בדבר אחר ולא שייך סברת הראב"ד דלא הלכו אחר נתינת טעם בשל נכרי רק אם יש בו חשש איסור כמו שהוא השתא לפנינו וא"ש דברי תוס'. ועיין פ"מ במשבצות (סי' ק"ה ס"ק ב') דהביא משם הש"ד דאסור לבשל חתיכ' הכבושה בחלב דמעיקרא כבוש ועתה איסור תורה וכ' דאף בשר מבושל וחלב מבושל אסור לבשלן אח"כ יחד דיש בישול אחר בישול עי"ש. וכן יש להוכיח מדברי או"ה (כלל ל"ו סי' ז') שכ' בשר רותח שהיד ס"ב שנחתך בסכין של חלב שהוא ב"י מתשמיש רותח אגב דוחקא דסכינא בולע בכולו וצריך ס' ואם אין ס' בבשר אסור אפילו בהנאה עי"ש ותו"ח סוף (כלל ס"א) ובמנ"י שם. הרי דסובר דיש בישול אחר בישול דהא הבשר מבושל וכן הבלוע בסכין כבר נתבשל ואעפ"כ כיון שנתבשלו ביחד עכשיו אסור בהנאה וגם אף אם כבר נתבשלו יחד ונתנו טעם זה לזה יש לומר דג"כ חייב שנית על בישול' ויש בישול אחר בישול אף באופן זה דאל"כ מהיכן ילפינן לתנא דבי' ר' ישמעאל מג' לא תבשל לאיסור בישול ואכיל' והנאה דלמא מותר בהנאה ואחד לאיסור בישול וכתיב עוד לא תבשל ללמוד דאף אם כבר נתבשל מ"מ אם מבשל שנית ג"כ עובר ועושה עבירה וא' לאיסור אכילה מה שהוא דרך בישול א"ו דלזה לא צריך שני פעמים כיון דכתיב לא תבשל ידענו דכל כמה דמבשל אחר שנצטננו קרי בישול ויש בישול אחר בישול:
והכו"פ הקשה על הרמ"א הא מלבד הנאה יהיה אסור לערב מצד איסור בישול ואי ע"י גוי הא אמירה לנכרי שבות וכ' דאיירי דאינו ודאי דאין במים ס' לבטל טעם האיסור ומ"מ אסור בהנאה דס' דאוריית' לחומר'. אבל לענין אמירה ספיקא להקל. ולענ"ד יש לעיין בזה כיון דהס' נולד על המים אם יש בו ס' ומותר לערב שיבטל או דאין כאן ס' ואסור לבטל וכיון דאסור לישראל לבטל מטעם דהוי ס' בדאוריית' לא מקילין בספיקו במה דנתגלגל ממנו בדרבנן כמ"ש הפוסקים משם או"ה ועיין תשובת רעק"א ז"ל (סי' ס"ד) דהוכיח שם דס' בכור אסור להטיל בו מום מש"ע יו"ד (סי' שי"ד) ואף דהטלת מום בבכור לרוב הפוסקים בזה"ז הוי רק מדרבנן ע"כ כיון דהס' נולד על איסור דאורייתא נגררין כל הדרבנן אחריו וכבר כתבתי בפרט הזה בהגהותי לד"ח ח' יו"ד (סי' י"א) עיי"ש בכו"כ הערות וא"כ ה"נ דכוותי וביותר כיון דהוי ס' חסרון ידיעה אם יש כאן ששים וליכא איסור בישול או לא וכיון דאסור לבשל אסור גם ע"י נכרי. אולם י"ל דהמרי"ו והרמ"א איירי אף אם השפחה עושה זאת מדעת עצמה בלי ציות הישראל וליכא כאן איסורא דמבשל בשר בחלב ומ"מ אסור כשרואה הישראל שנותן לפני הבהמה אסור ומחויב להפריש ויבואר לפנינו:
וצלי אם הוא בכלל בישול לאסור מה"ת כבר האריכו כולם בזה והוציאו מדברי הר"ן סוגיא דטיפת חלב דכ' דליכא איסור קליפה בב"ח מה"ת ולכך ל"א חתיכה נעשה נבלה בכה"ג ע"כ דליכא איסור תור' בצלי ומדברי רמב"ם הוכיחו דאין חילוק בין בישול לצלי וכן כתוב במעדני יו"ט בפשיטות ועיין פ"מ וח"ד. ומדברי או"ה הנ"ל דכתב לאסו' בהנאה בחותך בשר רותח בסכין חלב ב"י ע"כ דסובר דאף בצלי שאינו מפעפע וליכא רוטב מ"מ אוסר מה"ת. וראיתי בח"ס יו"ד(סיצ"ז) שכ' לדון דבישול דקר' כולל כל בליעה היינו אפילו צלי אש כשהו' שמן באופן שמפעפע בכולו היינו בישול וכל שאינו מפעפע בכולו כגון כחוש איננו בגדר בישול אפילו הוא בקדירה חוץ לרוטב והוא דבר גוש וא"ש קרא דויבשלו את הפסח באש ואת השלמים בשלו בסירות דסתם פסח שמן הוא. וצלי שמן המפעפע בכולו מודה הר"ן דהוי כבישול ויש בו מה"ת איסור בב"ח. ולענ"ד יש לגמגם בזה מד' הר"ן נדרים(דמ"ט) בהא דקאמר שם תניא ר' יאשיה אוסר ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנאמר ויבשלו הפסח באש כמשפט וכ' הר"ן הא דהוי רק זכר לדבר ומיהו לאו ראיה גמורה היא כדאמר במסקנה דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולדברי הח"ס דבשמן אף צלי אש הוי כבישול כיון דמפעפע בכולו א"כ בלא"ה לאו ראי' דסתם פסח שמן הוא א"ו אף דמפעפע כל שא"ב הבל קדירה לאו שם בישול הוא אלא צלי:
וראיות הפלתי ממה דקאמר בש"ס דבב"ח חידוש הוא דאי תרי כולה יומא ולא קאמר דאי צלי ליה שרי והגרע"א ז"ל שם דחי דרק אחרי דידענו דחידוש הוא שחדשה התורה לחלק בין בליעת בישול לבליע' כבוש י"ל דלא אסרה ג"כ בליעה דרך צלי עי"ש והח"ס כ' ראייתו לרש"י דס"ל תרי לי' לאו חידוש משום דאין כבוש אלא בחומץ ורק החידוש הו' דהאי לחודא שרי. וזה אינו דהא כיון דמבואר בש"ס דהחידוש הוא אי תרי לי' ע"כ דכוונת הש"ס כגון בצלי או דאית בי' בקעים דלדעת כמה פוסקים נאסר כולו אף בצונן כמבואר (סי' צ"א) בש"ך (ס"ק ק"א) ונקט כולי יומא הוא לרבותא דבב"ח אפילו כולי יומא שרי ובשאר איסורים נאסר ולא מטעם כבוש ועיין ש"ג ע"ז ר"פ בתר' משם רבינו אלחנן דבצונן הבשר בולע מחלב משום דאית בי' פילי או כגון שהוא רך כמו שומן דנכנס בו החלב אבל לא שיהי' טעם הבשר נפלט ול"ד לכבוש שהוא כמבושל דכבוש תוך החומץ טעמו נפלט מכח החומץ כו' עי"ש ועיין נו"ב מהד"ק יו"ד (סי' כ"ו). אולם לפי"ז ראיית הפלתי נכונה דלמה צריך הש"ס לחדש שלא אסרה התורה באם אין טעם הבשר נפלט. ומזה עדיין לא נוכל לומר דצלי אינו בכלל בישול אף דמצינו ויבשלו את הפסח אף דחידש' התורה לחלק בין בליעת בישול לבליעת כבוש דלמא רק היכא דאין הבשר פולט אף דבולע החלב ועיין ר"ן חולין (דף קי"א) שאין איסור בב"ח עד שיתנו שניהם טעם זה בזה עי"ש משם רמב"ן א"כ עדיין לא נוכל לדון ע"י חידוש דאי תרי דאין הבשר פולט הטעם דלא אסרה התורה נאמר דגם צלי חם אצל האש שפולט הטעם זה מזה שלא יהיה אסור ומדלא קאמר הש"ס חידוש דעדיף מני' ע"כ דסברו דצלי הוא בכלל בישול.
וכן מוכח מרבינו ירוחם דכ' הל' תערובות(אות כ"ט) צונן בצונן ששהו בו מעל"ע דינו כרותח והיינו כבוש שהוא כמבושל זולת בב"ח דאפי' תרי לי' והב"י (סי' ק"ה) כ' ונ"ל דהיינו להיתר הנאה אבל באכיל' אסור ובאמת כנראה דעת ר"י דכל מה דאסרו חכמים באכילה אסור אף בבישול והנאה וכמו דמוכח שכן הוא דעת הר"ן וריטב"א ר"פ כה"ב וכ"כ להדיא הר"י דאפילו בשר חיה ועוף אסור לבשלו ואם ס"ל דכבוש אסור מדרבנן אסור ג"כ בהנאה ועי"ש בר"י אות (פ"ח) וז"ל אפילו חתיכו' בשר תעמוד כל היום בחלב מותר בהדחה כיון שהוא צונן משא"כ בשאר איסורין שאם עמד מעל"ע בדבר לא נאסרו וכן מבואר בדבריו עוד דס"ל דאף מדרבנן מותר וסגי בהדחה ועיין ב"י מה שהביא (סי' פ"ז) דבריו בדין חלב הכנוס בקיבה דכבוש מותר אף באכילה מדרבנן. א"כ מניין לנו לאסור צלי אי לאו דצלי בכלל בישול. ואף דמבואר בש"ס צונן לתוך צונן מדיח דלמא דוקא משום דאם יבשל אח"כ יתנו טעם. אבל בצלי דאינו מבשל רק דנותן טעם ע"י צלי אש כיון דלא אסרה התורה היעלה עה"ד שיהיה דינו לדעתו כמו כבוש ח"ו לומר כן אלא ודאי דס"ל דצלי אסור מה"ת ובכלל בישול הוא. ועיין ספר המכריע סוף (סי' ל"ג)כנרא' שיטתו ג"כ דאי תרו לי' לבב"ח כולי יומא לא מיתסר שהוא אף מדרבנן ואף דכל הפוסקים חולקים ע"ז מ"מ מדבריו ג"כ נוכל ללמוד דצלי אסור מה"ת וכן ראיות פ"ח ברורה מדקא בעי בירושלמי נדרים על מעושן ופסק הרמב"ם לחומרא ע"כ דצלי ודאי אסור מה"ת:
וכלי ראשון שהעבירו מעל האש אסור מה"ת כמו שהוכיח הפ"ח (סי' ס"ח) ועיין רשב"א פ' כירה דחייב משום מבשל. ואף עירוי דאינו מבשל אלא כדי קליפה דעת הפ"ח דאסור מה"ת ועיין ריטב"א חולין ר"פ כה"ב בהא דפריך הש"ס סוף סוף כ"ש הוא דא"ח בישול לענין שבת ובב"ח אבל לענין איסורו כ"ש מפליט ומבליע דל"ג ממליחה ע"ש. וראיתי בח"א (כלל ל"ט אות ו') דכ' דכלי שני אם הוא חם כ"כ שהיד נכוית במים אפילו כ"ש מבשל וראייתו מדברי רמב"ם (פ"ג) ממעשר לענין קביעת מעשר דנתן לתוך התמחוי אעפ"י שהוא חם מפני שאינו מתבשל בכ"ש ואם היה חם ביותר כדי שיכוה את היד לא יתן לתוכו מפני שהוא מתבשל. אולם ממה דסתם הרמב"ם (פ' כ"ב) משבת דאם יצק התבשיל מקדירה לקערה אעפ"י שהוא רותח דמותר ליתן תבלין לתוך הקערה שכ"ש אינו מבשל ואינו מחלק בין חם ביותר כנראה דעתו דלעולם אינו מבשל. והך דמעשר כבר כ' שם הרדב"ז בס' יקר תפארת דאע"ג דל"ח בישול בעלמא בכ"ש לענין קביעת מעשר הוקבע כיון שע"י בישול זה מכשירו לאכילה נגמרה מלאכתו והא דתנן לקדרה ולאלפס אורח' דמילתא נקט והה"ד לחמטה ולתמחוי בזמן שהוא חם ביותר עי"ש וא"כ אינו ראי' לאסור בב"ח בכה"ג בהנאה מה"ת. ועיין תשובת גו"ר (כלל ג' סי' ה') דדעת המר"מ חביב דעירוי דמבשל כדי קליפה ג"כ אינו אלא מדרבנן ועיין תשובת דרכי נועם (סי' ה'):
סימן ד
יש לחקור אם מונח דבר האסור בהנאה לפנינו אם רשאי ליתן לבהמת חבירו שלמ"ד בעל הבהמה אם יש בזה לפני עור לא תתן מכשול דמהנה לחבירו או כיון דחבירו אינו מכוון ליהנות ליכא איסור מצד הנאת חבירו. והנה המתבאר בש"ס פסחים (דף כ"ה) דפליגא אביי ורבא ללישנא בהנאה הבאה לו לאדם בע"כ אפשר וקא מכוון ל"א וקא מכוון כ"ע ל"פ דאסור נקט אסור בחדא מחתא היינו להורות אף ללקות כמו באפשר ומכוין כ"כ אף דל"א מ"מ כי קא מכוין אסו' מצד הכוונה מצטרפינן מעשה ההליכה לא אפשר ולא מכוין כ"ע ל"פ דשרי היינו אליבא דר"ש דלר"י אסור דהא רבא מוקי פלוגתא דר"י ור"ש בל"א כמו שכתבו התוס' ובאפשר מודה ר"ש דאסור וא"כ קשה מנ"ל דלר"ש שרי אף בלא אפשר באיסור דאורייתא דלמא רק בגורר דל"ה רק מלאכ' דרבנן חורש כלאחר יד. ובדאורייתא אין חילוק בין אפשר ללא אפשר. ולאיכא דאמרי בל"א ולא קא מיכוון לכ"ע דשרי היינו ע"כ אף לר"י בודאי קשה ועיין פנ"י באורך ובמג"ש שבת מ"א. ונראה דטעם פלוגתתן הוא דסברו כל איסורי תורה הוי איסור גברא ולא איסור חפצא ופליגא מה אסרה תורה וכיון דמצינו דלר"ש בל"א מותר היינו אף דנעשה איסור מלאכה אף דל"ה רק דרבנן מ"מ כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקנו וע"כ מה דאסרה רחמנא היינו שגוף ישראל לא יעשה מלאכה בידים ומה שנעשה בסיבתו מאליו ע"י גרירא כיון דלא אפשר ליקח בענין אחר נקרא הפעולה ע"ש ההיתר דהיינו לגרור הכסא ואף שממילא נעשה חריץ לא איכפת לן כיון שלא נקרא הפועל על שם תכלית עשיית החריץ לכן ממילא אף באיסור הנאה לא אסרה תורה תכלית הנאה רק שגוף ישראל לא יעשה שיהיה הנאה וכיון דלא אפשר נקרא ההילוך ע"ש ההיתר ולאביי דר"ש מתיר אף בקטנים דהיינו באפשר וע"כ דתכלית המלאכה לא נגרר אחר מעשה הגרירה כיון דאינו מכוין לזה ומה שגורר הוא כדי להביאו אל מקומו לכן הוי מלאכת הגרירה כאלו נעשה מאליו וכן בהנאה ג"כ כיון שאינו מכוין לילך שם כדי ליהנות רק לצרכו הוי כאלו בא הנא' ממיל' ובע"כ ולא אסרה התורה:
ולפי"ז היה נראה דבאיסור חפצא כמו הקדש ונדר זה אסור אף בלא אפשר ולא מכוין דמ"מ בא הנאת הקדש אליו ובזה לא נוכל לומר דעיקר הקפידה היה שלא יעשה מעשה ליהנות מאיסור כיון דהחפץ אסור עליו ליהנות מזה באיזה אופן שנהנה אסור. ומה"ט מבואר פסחים (ל"ג) דבמעילה גם מתעסק חייב כיון דמ"מ נהנה ולא כתיב אשר חטא בה דבכל איסורין חוץ מחלבים ועריות מתעסק פטור דקפידת התורה שגוף ישראל לא יעשה והנעשה ממילא בלי כוונת מעשה לא אסרה תורה הואיל דל"ה רק איסור גברא משא"כ באיסור חפצא. אולם יקשה לכאורה מהא דקאמר אביי מנא אמינא לה דתניא אמרו עליו על ריב"ז שהי' יושב בצלו של היכל ודורש כל היום כולו והא הכא דלא אפשר ומכוין ושרי הא גם לדידיה דסובר דאליבא דר"י דמתיר אף במכוון הואיל דלא אפשר היינו כיון דבאפשר אסור ע"כ אף דאינו מכוין מ"מ כיון דאפשר לעשו' באופן אחר ועושה באופן שעושה האיסור נקרא הפועל על שם התכלית והוי כמו שמכוין ובכ"ז בלא אפשר שרי ע"כ הטעם משום דבזה לא נקרא פעולתו ע"ש התכלית רק ע"ש ההיתר והוי כנעשה ממילא ובע"כ וזה א"ש באיסור גברא אבל ליהנות מן ההקדש דהוי איסור חפצא מנ"ל דמותר וצ"ל כיון דאינו נהנה מגוף ההקדש רק מעשיית הצל וצל זה לא חל עליו ההקדש רק כיון שנעשה בסיבת ההקדש זה הוי כאיסור גברא דלעולם גם באיסור חפצא יש ג"כ איסור גברא כמ"ש הר"ן נדרים (דף י"ח) דמה"ט נדר חל על שבועה דהוי כמוסיף הואיל דחל איסור חפצא אבל שבוע' לא חל על נדר דנדר אף דהוי איסור חפצא מ"מ איסור גברא הוי ג"כ. וי"ל דמה שאסור ליהנות מן הצל לאו מטעם דחל איסור חפצא על הצל דאין בו ממש רק איסור גברא הוי שלא יסבב ליהנות מן ההקדש וכיון דלא אפשר לכך מותר אף שמכוין:
וראיתי בתשובת מהרי"ל (סי' קנ"ד) דנשאל אם רשאי אדם להאכיל לבהמת חבירו איסור הנאה שלא מדעת חבירו כגון חמץ שאינו שלו שמצאה תוך ביתו אם קורא אני עליו לפני עור לא תתן מכשול דמהנה לחבירו וכ' וראי' יש לאסור מהא דאמרינן פ' כ"ש הנאה הבאה לו לאדם בע"כ ה"נ בנידון זה (ובסי' קס"א) השיב המהרי"ל מזה אין ראיה דהתם בהנאת הגוף מיירי כדמייתי התם מקול מראה וריח וצל שגופו נהנה. ולא אבין אדרבה לכאורה משם ראי' להתיר דקיי"ל כרבא לגבי אביי רק במכוין אף דלא אפשר דאסור אבל באינו מכוין מותר. וגם לשיטת התוס' כל הפלוגתא רק באופן דל"ה פ"ר אבל היכא דהוי פ"ר לכ"ע אסור. ואם מאכיל לבהמת חבירו איסור הנאה הוי פ"ר. ולדעת הר"ן חולין פגה"נ איירי פלוגתת אביי ורבא אף היכא דהוי פ"ר מ"מ בהנאה שרי עי"ש דאף היכא שעושה הוא בעצמו מעשה לגרום לו הנאה והוי פ"ר מ"מ כשאינו מכוין מותר בזה י"ל מכ"ש היכא שהוא אינו עושה מעשה כלל רק שחבירו עושה מעשה להאכיל לבהמתו דמותר ועיין במק"ח (סי' תס"ו) שכתב לדון אם רואה אדם שבהמתו אוכלת חמץ בפסח אינו מחויב לגרשה ולמונעה משום דקיי"ל הנאה הבאה לו לאדם מאליו דאפי' אפשר ולא קמכוין מותר וכ' בפנ"י דכל שההנאה בא לו בלא שום מעש' בגופו א"צ להפריש דאינו רק בשוא"ת עי"ש. וקשה עליו הא לדעת תוס' היכא דהוי פ"ר אסור והיכא דבהמתו אוכלת איסור הנאה ודאי דהוי פ"ר ולדעת הר"ן הנז"ל י"ל דמותר. ועיין הרז"ה ורמב"ן מלחמות פסחים סוגיא דריחא מילתא דמבואר מדבריהם כדעת הר"ן דאף בפס"ר בלא אפשר ולא קא מכוין מותר לגבי הנאה וברבינו ירוחם (נתיב י"ז ח"ה) כתב דבפס"ר הוי כמתכוין בכל איסור דאורייתא וכן הסכימו כל הגדולי' עכ"ל וע"כ צ"ל דאין כוונתו על הנאה:
אך קשה על המהרי"ל מאי מספקא ליה הא מבואר במתניתין נדרים (דף פ"ח) המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות יאמר לה הרי מעות אלו נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהיה לבעלך רשות בהן ועי"ש ולמה צריך לזה הא הוא נותן רק לבתו ואינו מכוין רק ליתן לבתו ולגבי חתנו הוי כלא אפשר ולא קמכוין ולדעת הרמב"ם דסובר דהמדיר חבירו ליהנות ממנו זה שהדיר לוקה אבל זה שנהנה אינו לוקה כיון שלא נדר לא שייך בי' לא יחל דברו וי"ל דמ"מ אף שהוא אינו מתכוין רק ליהנות לבתו מ"מ כיון שממילא חתנו נהנה מזה הוי כמהנה לחתנו כיון דיד אשה כיד בעלה קנאם הבעל והוי כמהנה לחתנו. אבל לדעת הר"ן נדרים (דף ל"ה) דחולק וסובר דהמדיר אינו עובר הא הוא אינו עובר ולגבי חתנו הוי כלא אפשר ולא קמכוין:
וראיתי י בס' מח"א הלכות שלוחין (סי' ט') שכתב להכריע כדעת הרמב"ם דלוקה זה שהדירו אם מהנה אותו ממתניתין הנז"ל דלפי סברת הר"ן דאין המדיר עובר כלל אמאי צריך להתנות יתן לה בסתם וחתנו לא יהנה בהם. אבל לדעת הרמב"ם אם לא התנה אסו' ליתן כיון דיד אשה כיד בעלה קנאם הבעל ונמצא זה מהנה חתנו אבל אם נדר חתנו בהנאת חמיו יכול ליתן לבתו בסתם וא"צ להתנות דאיהו לא עביד שום איסור כיון דלא נדר ואע"ג דממילא הבעל קנאם חשיב הנאה הבא לו אדם בע"כ וזה אינו רוצה באותו הנאה ותהנה בתו מהם ולא עוד אלא דבכה"ג איסורא לא בעי ול"נ דלקני ולעבור משום בל וחל וכתבתי על הגליון דע"כ כוונתו כיון דחתנו עובר איסורא לא נ"ל דלקני דאל"כ אם יתן לה בסתם קנאם הבעל ועובר במה שקנאם א"ו כיון דלא נ"ל דלקני אינו עובר ואם כן הוא כוונתו הי' רשאי חתנו אף ליהנות אח"כ דמשל אשתו הוא אוכל. אולם אף לדעת הרמב"ם יקשה דהא מבואר בדבריו פ"ה מנדרים דאף דאינו לוקה מ"מ אסור לו ליהנות א"כ גם לדידי' למה צריך להתנות נימא איסורא ל"נ לי' דלקני כיון דאם יקנה הבעל עושה מ"מ איסור ודוחק לומר כיון דאינו לוקה אף דעושה איסור שלא נאמר ל"נ לי' דלקני וע"כ צריך לומר אף דא"ר לקנות מ"מ ממילא מה שקנתה אשה קנה בעלה ונהנה ועיין טו"ז יו"ד (ס"ס רכ"ב) כיון שזכה הוא ממילא הוי כקבל מתנה מחמיו וחזר ונתן לאשתו. והשיג על הפריש' שסובר דאם הבעל הדיר הנאה מאותן פירות דמותר ליתן לבתו דלא כן הוא דמ"ש ועי"ש עכ"פ מבואר ממתניתן הנ"ל דאף לגרום לחבירו איסור בע"כ אף דלא אפשר ולא קא מכוין אסור:
ועוד נראה ראיה ממתניתין דפי"א דתרומות כהן ששכר פרה מישראל אעפ"י שמזונותיו עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה וע"ש ברש"י בשם ר"ת הטעם דהנאת כילוי אסור כשנעשה בשביל ישראל וכ"כ תוס' יבמות (דס"ו ע"ב) משם ר"ת ואם נאמר דאף איסור הנאה ממש מותר ג"כ להאכיל לבהמת חבירו הואיל דהוא אינו נהנה הוי לגבי חבירו כלא אפשר ולא קמכוין יהיה מותר לכהן להאכיל כיון דמזנותיו עליו וחבירו הישראל אינו עושה שום איסור.
אולם למה שבארתי לעיל דבהקדש ונדר הואיל דהוי איסור חפצא אסור אף לא אפשר ולא קמכוין אתי שפיר דכל הני איסורי חפצא הוי. ובזה מיושב קושית הט"א מסכת ר"ה (דף כ"ח) דהקשה על הר"ן חולין הנז' דסובר דאף בפ"ר מותר לגבי הנאה בע"כ דל"א ולא קמכוין א"כ אמאי המודר הנא' ממעין אסור לטבול בימו' החמה הא אף דהוי הנאת הגוף מ"מ הוי כל"א ולא קמכוין. ולמ"ש א"ש דלגבי נדר וקונמות דהוי איסור חפצא לכ"ע אסור אף בלא קמכוין הואיל דגם מתעסק חייב. ואף למ"ש רע"א לדון דמתעסק בכל איסורין הוי כעושה איסור דאורייתא רק מחטאת פטרו התורה מדכתב בה פרע למתעסק ומ"מ בל"א ולא קמכוין מותר היינו הכל היכא דהוי איסו' גברא בלבד בזה כשאינו מכוין ול"א לא מקרי הפועל ע"ש האיסור והוי כעוש' ממילא ולא אסרה התורה רק על גברא שלא יתעבד איסור ע"י אבל באיסור חפצא לעולם אסרה תורה החפץ ובכל אופן שיהנה עוש' איסור דנקרא האיסור על החפץ:
ודע דמהרי"ל מסיק שם לאסור להאכיל לבהמת חבירו איסור חמץ שלא מדעתו מדדרשינן בירושלמי לא יאכל חמץ אפילו לכלבים של הפקר. ומבואר מדבריו דרק מטעם דהמאכיל עושה איסור אבל במה שמכשיל את חבירו שנהנה מאיסור הנאה לא איכפת לן. ולפי"ז למ"ש המקו"ח (ס"ס תמ"ח) דבשאר איסורי הנאה דנפקי מלא יאכל מותר להאכיל לבהמת חבירו עדיין הס' במקומו אם רשאי להאכיל לבהמת חבירו שלא בידיעתו ול"ה כמכשילו כיון דלגבי חבירו הוי כל"א ולא קמכוין. ובודאי לדעת התוס' היכא דהוי פ"ר אסור ודאי אינו רשאי ואף לדעת הר"ן י"ל דוקא בל"א כלל אבל בזה כיון דלהמאכיל הוי אפשר מצטרפינן המעשה שלו ואסור. ובנידון דהמק"ח (סי' תס"ו) הנז' ברואה בהמתו אוכלת איסורי הנאה דכ' דאינו מחויב לגרשה י"ל כיון דאינו עושה שום מעשה ואינו מצווה על בהמתו שלא תאכל איסורי הנאה רק הוא מצווה שלא להאכילה שמביא לו הנאה מאיסורי הנאה אבל באוכלת ממילא דהוי שוא"ת י"ל דאינו מחויב. ברם המקו"ח סותר משנתו (דבסי' תמ"א סק"ג) כ' שאם עומד איסורי הנאה בביתו ובא אחד ואנס האיסור שלא מדעתו דא"צ ליתן דבר אחר אח"כ לפדות האיסור הנאה דהוי ל"א ולא קמכוין דשרי וכ' ודאי כשהוא כאן אסור להניחו ליטלו וחייב ליתן נכסי' אחרי' כיון דאפשר לו שלא ליהנות עי"ש וכן משמע מהא דאמר ר"א נדה (דף ט"ו) מערים אדם ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ועי"ש בתוס' דטבל אסור בהנאה של כלוי מבואר כדי שתהא בהמתו אוכל' דבבא לידי חיוב אסור אף אם הבהמה אוכלת מעצמה דלהאכיל בידים ל"צ תוס' להוכיח מדר"א דמתניתין הוא מס' פיאה מאכיל לבהמה חיה ועוף עד שימרח הרי דלאחר מרוח אסור א"ו דאף מעצמה אם הבהמה אוכלת אסור לו וחייב למנוע ויש לדחות ראיה זו כמובן די"ל דעכ"פ אסור להניח במקום שתבא הבהמה לאכול דהוי כמזמין בפניה:
אגב אזכיר כאן מלתא דתימה לי להמבואר ש"ס פסחים (דף ל"ג) הנז' דבמטילה אף אם מתעסק ואינו מתכוין ג"כ חייב דבמעילה לא כתיב בה וברמב"ם (פ"ו ה"א) ממעילה כתב לאמור נהנה בדבר שיפגום לא מעל עד שיפגום בהקדש בש"פ באותו דבר עצמו שנהנה בו ויתכוין ליהנות ויפגום ויהנה כאחת למה הותנה שיתכוין ליהנות הא בש"ס הנז' מבואר דאף בלא אתכוין מעל וצ"ע:
והנה עפ"י ש"ס פסחים הנז' לגבי מעילה דמתעסק חייב מוכח ע"כ דהא דאמר שמואל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה אין הכוונה מצד הנאה רק באלה היינו אכילה וביאה האסורה דעוש' בכל גופו והנאות אכילה ג"כ שנכנס להגוף ולא מצד הנאה בלבד דהא לסיכה איצטריך למימר משום שלא נאמר בה רק בשגגה כ"ד וכן לדברי הרז"ה ורמב"ן ור"ן הנז' מה שאינו אכילה כמו ריח ליכא איסור באינו מתכוין אף במקום דהוי פס"ר וכבר כתבתי לעיל בדיני שבת (סי' ז') להקשות בזה ע"ד רבינו הגדול מרן עקיבא איגר ז"ל בתשובה (סי' ח') דכתב בהא דהמוציא כלאים בבגדו כשא"י צריך אחר להגיד לו אף דל"ה רק כמתעסק דשאני איסור כלאים דהאיסור חימום הוי כמו חלבים ועריות דמתעסק חייב וז"א דהא בסיכה לגבי מעילה ל"ה חייב מטעם הנאה וכנ"ל ועיין עוד שם מ"ש בזה. ובזה ל"נ מה שהוגד לי משם גאון אחד ללמוד זכות על אשר בימות הקייץ ששכיח כמעט המילבען הרוחשים. דלדעתו אף בלעדי הביטול מה"ת ליכא חיוב מה"ת כיון דאינו מכוין לאכול השרץ רק ההיתר ולגבי השרץ הוי רק כמתעסק ובזה ליכא שום הנאה מאכילת השרץ ולמ"ש אין זה טענה מלבד דלדעת הגרע"א ז"ל מתעסק הוי איסור תור' אלא אף אם יניח דליכא איסור תורה במתעסק וכמו שהוכחתי שם מדברי תוס' מ"מ לגבי אכילת איסור חייב בכל אכילה שאסרה התורה ואף אם נשבע שלא יאכל עפר ואכלו כמתעסק י"ל דעשה איסור תורה הואיל דנכנס עכ"פ לגופו דהא הא דמחייב בחלבים ועריות שכן נהנה ע"כ לאו מטעם הנאות איסור הוא דהא אף בשאר הנאות של תורה כמו סיכה וכדומה כשמחמם עצמו בגיזת איסור ליכא איסורא או לחייבו רק לגבי מעיצה מצד גזה"כ ולא מטעם הנאה בלבד א"כ כמו כן בחלבים ועריות ע"כ מה דקאמר בש"ס הטעם שכן נהנה היינו לאו דוקא רק דהנאות אכילה דאיסור מחייבו ורק באכילה ועריות א"כ אף במה דליכא הנאה באכילה מ"מ כשאסרה התורה אכילה הזאת אף כשאכל במתעסק חייב דעכ"פ נכנס לגופו אכילה דאיסור ולא הוקל האיסור בזה מטעם מתעסק ואף דלענין מלקות ליכא נ"מ מ"מ האיסור חמור ולא נקל האיסור בזה יותר במתעסק משאר שוגג או קרוב למזיד אם לא בדק שמא יש בו בהמאכל המילבין אף דאינו מכוין לאכילת האיסור מ"מ הא אף במתעסק אלים איסורא דאכילה. שוב ראיתי שבח ציון (סי' כ"ח) שגם המחבר הנ"ל כ' לדון במתעסק באכילת תולעת שהוא פגום ואינו נהנה הוי כמו שאר איסורין ולענ"ד הברור כמ"ש דבהכרח מה דקאמר שכן נהנה היינו הנאות אכילה חשובה יהיה אף שאין באכילתן הנאה מ"מ כיון שאסור מה"ת מתעסק באכילה ג"כ איתעבד איסור אכילה וזה ברור:
סימן ה
הש"ך (ס' פ"ז ס"ק ל') העלה בדעת רמ"א לענין בב"ח הנאסר מחמת מליחה או כבוש דהוא מדרבנן ל"ח כגופו של איסור לענין שיאסור במעמיד בכ"ש וכ' בח"ד לכאורה הדין כן גם לענין חתיכה הראוי' להתכבד דבעינן שיהיה איסור מגופו ומ"ש הש"ך (סי' ק"א סק"ו) גבי קליפה אם הוא ראוי להתכבד ל"ב ע"כ איירי ע"י עירוי דמבשל כדי קליפה מדאורייתא ובפ"מ בש"ד (סי' ק"א סק"ג) כ' בפשיטות דבב"ח חשיב איסור מגופו לענין חהר"ל אפילו הנאסר רק ע"י מליחה וכבישה וכן יש להוכיח מדברי טו"ז שם סק"ד ועיין מנ"י (כלל מ' ס"ק י"א) וי"ל דהש"ך לא הקיל רק לענין דבר המעמיד דגוף האיסור נתבטל רק לחוזק פעולתו אסור בזה כיון דלא ניכר עכ"פ אם דבר המעמיד הי' מבב"ח בזה כיון דהחלב המעמיד לא נאסרה רק ע"י מליחה וכבישה שקבלה טעם בשר ושוב נתבטלה רק פעולתה ניכרת מ"מ אינו ניכר אם הדבר המעמיד היה אסור מבב"ח ולא אתי לאחלופי בדאורייתא משא"כ לענין חתיכה הנאסרה מצ"ע הואיל דנרגש בה טעם בב"ח אף שהוא דרבנן מ"מ כיון שהוא ע"י בב"ח חשיב כאיסור מחמת עצמו כמו כל איסורי דרבנן הראוין להתכבד דאין בטילין כיון דהחתיכה נאסרה מצ"ע ואיסור בב"ח לענין זה חשוב איסור מגופו כיון דחל על כל חתיכה איסור מגופו ובפ"ע נרגש ונודע איסורו אתי לאחלופי בין חתיכ' הנאסרה ע"י בישול לכן בכל אנפי לא בטיל משא"כ לענין דבר המעמיד כנ"ל:
ובתשובת רע"א ז"ל (סי' ר"ז) הוכיח כדעת הש"ך דל"ח לענין מעמיד גופו של איסור מדעת הר"י מגא"ש וסייעתו דלכך המעמיד בעור קיבת כשירה אינו אוסר משום מעמיד דלשוי' בב"ח ע"י מעמיד ל"א כיון דא"ב טעם ואמאי לא נימא דתחילה נכנס מעט חלב בעור הקיבה דמופרד משאר החלב ונעשה עור קיבת נבילה והוי מעמיד בדבר איסור א"ו כיון דל"ה רק בב"ח דרבנן ל"ח גוף של איסור ממש לענין מעמיד. אולם בריטב"א חולין סוף פרק כה"ב כתב להיפך דאם מלח הקיבה בעורה אסור משום בב"ח ואסור להעמיד בקיבה ההוא ואם העמיד הכל אסור ואע"ג דלא יהיב טעמא ולאו משום דמב"מ במשהו כדברי רש"י אלא משום דכיון דמוקים כמאן דאיכא איסורא בעיני' דמי ולכך אסרו גבינות נכרי מפני עור קיבת נבילה דבשחוטה בנו"ט וגזה"כ בעיקר בב"ח שלא יהיה נידן בב"ח אלא בטעמא כדרך בישול ואע"ג דמוקים אוקמי נמי מותר כל דליכא טעמא עכ"ל הרי מבואר דכשנאסר ע"י מליחה הוי איסור בב"ח איסור גופו לענין מעמיד ואעפ"כ כ' הטעם דמעמיד בעור קיבת כשירה דכשאינו בנו"ט דמותר וע"כ צריך לומר דאיירי בשלא שהו בעור מעל"ע שיחול איסור בב"ח על העור כיון דלא קבל העור טעם החלב ואף דקתני אם יש בה בנו"ט אסורה י"ל לענין החלב כיון דטבע העור להעמיד פולט ג"כ אף בפחות מן מעל"ע תדע דהא ר' יוחנן לא ס"ל כבוש כמבושל ויקשה עליו ממתניתין וא"ל דלדידי' איירי במעמיד ע"י בישול דבזה ודאי נעשה העור נבילה וחשוב איסור גופו וראוי לאסור מטעם מעמיד א"ו דלא איירי ע"י בישול א"כ איך משכחת בנו"ט וע"כ דטבע הטור כיון דמעמיד החלב פולט בודאי אף תוך מעל"ע ואם באמת שהו העור מעל"ע שיבלע בהעור החלב לדעת הריטב"א דחשיב ע"י מליחה בב"ח איסור גופו כן נמי ע"י כבישה ונעש' העור הקיבה נבילה והוי מעמיד בדבר איסור. ולכאורה י"ל דמ"מ כיון דגם קודם מעל"ע גורם כח העמדה ואף שלא נגמרה עד אחר מעל"ע ואז נעשה כבר העור נבילה מ"מ הוי זוז"ג דמותר כמבואר ברמ"א שם אולם למה שהסכימו הטו"ז והש"ך וכל האחרונים באם יש באיסור לבד להעמיד אף שיש כ"כ בהיתר להעמיד מ"מ אסור וא"כ שפיר אחר מעל"ע דכבר נעשה העור נבלה ויש בכחו להעמיד מלבד כח ההעמדה הראשונה ואף שיצטרך לשהות יותר מ"מ אסור כמבואר מדברי הפוסקים הנז' ועיין תוס' ע"ז (דף ס"ח ע"ב) ד"ה לרבי ובס' תורת חיים שם. וגם בלא"ה ל"ה בכה"ג זוז"ג כיון שלא יש גורם היתר בעין אח"כ בזמן גורם האיסור כמבואר מדברי טו"ז או"ח (סי' שח"י) לגבי מלח וכמו שהארכתי בזה בדיני שבת (סי' כ"ב) ובדיני פסח (סי' ך') לכן ע"כ צ"ל לדע' הריטב"א דלא איירי כששהו מעל"ע. וכן ע"כ צריך לומר לשמואל דאמר מס' ע"ז דף ל"ה) מפני שמעמידין בעור קיבת נבילה הא כשירה לא איכפת לן והא שמואל סובר מין במינו לא בטל וא"כ אחר מעל"ע כשיפלוט העור החלב אף בכשירה יהיה אסור מצד דמב"מ ל"ב ואף דל"ה רק איסור כבוש דרבנן מ"מ לדעת רש"י וריטב"א אף בדרבנן מב"מ ל"ב א"ו דאיירי בלא שהו מעל"ע:
והנה הא דהעלו הפוסקים דבזוז"ג היכא דיש באיסור לבד כח להעמיד אף דגם בהיתר יש כ"כ כח לבדו בלתי צירוף וסיעות האיסור מ"מ אסור והפ"ח והכו"פ כתבו להוכיח כן מדברי רמב"ם (פט"ז) ממ"א בעיסה מחומצת שנפל בתוכה שאור של תרומה או כ"כ אם יש בשאור כדי להחמיץ אלו היתה העיסה מצה אסור ש"מ דל"א בכה"ג זוז"ג ולכאור' דבריהם תמוהין דהא שם הוי לפגם וע"כ הטעם כמו דאמר ר"ז ע"ז שם הואיל דראוי לחמע בה עיסה אחרת וכמו שכתב שם הלח"מ וא"כ אינו ראיה במקום דאין נתוסף כח ההעמדה ביותר ע"י האיסור דל"א בזה להתיר מטעם זוז"ג ובאמת י"ל אם החמיץ העיסה בשני זתים האחד של חולין ביחד עם השני של תרומה ואחר שנתחמץ סילק האיסור דשרי כיון דבשיעור זמן זה שהחמיצו עשו שניהם פעולתם שפיר הוי זוז"ג כיון דבזמן קצר ל"ה בכח האיסור להחמיץ בלי צירוף ההיתר. אולם הא הרמב"ם שם כתב נמי וכן קדירה מתובלת שנפלה לתוכה תבלין של תרומה או של ערלה וכ"כ ובתבלין כדי לתבל אם היתה טפילה אסור ובזה דוחק גדול לומר כמ"ש הלח"מ שם שראוי לתבל בה קדירה אחרת. וגם הא דתבלין ל"ב בשיעורן הוא משום דעומד לכך לתבל יש לו דין מין במינו כמבואר באו"ה ועיין כו"פ (סי' צ"ח)ובקדירה שכבר מתובלת אם התבלין הנוספים הם לפגם שוב אינו עומד לכך לתבל בהן קדירה הזאת ואמאי אסורה:
וע"כ נראה דטעמא דרבנן בזה דס"ל באם יש בו לתבל או לחמץ דאסור כיון דאם היה צריך עיסה הזאת לחימוץ יש בו כדי להחמיץ לא נתבטל וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה ערלה (פ"ב מ"ט) דכיון דיש בו לחמץ אלו היה צריך הבצק לחימוץ היה אסור עי"ש רק דלא נימא הא נתקלקל העיסה לגמרי קאמר ר"ז הואיל דראוי לחמע בו עיסה. ובאמת צריך לומר דלא נתקלקלה כ"כ ועדיין ראוי לאכלה או כיון דשאור בעצמו אינו ראוי לאכילה ונפסל מאכילת כלב כמבואר בתוספתא מס' ביצה ואף עפ"כ חייבו התורה עליו כמו דמצינו לגבי חמץ בפסח הרי דדבר העומד לתקן דברים אחרים שם אוכל עליו לכך אף דנתחמץ ביותר מכפי הראוי ג"כ חייב עליו ואסור ועיין מ"ש דיני פסח (סי' ח') ובקדירה איירי דאין המאכיל לפגם בריבוי התבלין לכן אם יש בו לתבל בפ"ע אף אם ל"ה התבלין ההיתר לכך אסור ושפיר מוכח ע"כ דהיכא דיש בכח גורם האיסור לתקן גם בלעדי גורם ההיתר אסור ועיין חות דעת (סי' צ"ח) שכ' בדעת רמב"ם דסובר דמחמץ הוא דוקא במינו ותמה עליו הפ"ח וכתב הח"ד דודאי עיסה שלא החמיצה עדיין באיזה איסור שהחמיצה אפילו באינו מינו אסורה אף דלא נרגש טעם האיסור כמו מעמיד דזה מין במינו כיון דזה צריך לזה והשאור עומד לכך והוא סיבתו והא דבעי שיהיה מינו דוקא הוא בעיסה שכבר נתחמצה וקדירה שכבר מתובלת בזה צריך דוקא שיהיה מינו דוקא כיון שא"צ לזה ואין איסור עושה גורם ליהתר עי"ש ולכאורה כיון דהא דל"ה נו"ט לפגם בעיסה הוא משום דראוי לחמע בו עיסות אחרות א"כ לצורך זה שוב צורך החימוץ הוא מן השאור וצריך לו והוי שוב מין במינו ולמה צריך דוקא להיות מינו ממש. ולמ"ש א"ש דע"כ איירי באופן דראוי עוד ולא הוי לפגם וכן בקדירה הוא באופן דאינו לפגם רק לשבח ומ"מ כיון דא"צ לו כ"כ צריך דוקא שיהיה מינו ממש והיינו כמין תבלין הראשון:
ויש להבין דברי רמב"ם שם שכ' ואם אין בהם כדי לתבל ולחמץ יעלו בשיעורן תרומה באחד ומאה וערלה וכלאי כרם באחד ומאתים ולמה צריך שיעורן לבטל כיון דאין בהן כדי לתבל ולחמץ הוי מין בשאינו מינו ויהיה סגי בבציר מק"א ור' דהא כן הוא הדין בכ"מ בתבלין אף דהוי כמב"מ הואיל דזה צריך לזה מ"מ אם אין בו לחמץ ולתבל הוי כא"מ ונתבטל. ולעיל מיני' הלכה י"ג כשכתב הרמב"ם דשאור של כ"כ ושל תרומה ולא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ובשניהם כשיצטרפו יש בהן כדי לחמץ וכן בתבלין של תרומה וכ"כ כה"ג מותרת העיס' והקדיר' לכהנים לא ביאר הרמב"ם שצריך שיהיה בהעיסה או בקדירה כשיעורן לבטל הכ"כ דהיינו מאתים וע"כ כיון דאין בו לבדו כדי לחמץ או לתבל הוי שוב כאינו מינו דל"צ שיעור מאתים לבטל ערלה וכ"כ ואף דמ"מ נרגש טעם החימוץ והתבלין מ"מ כיון דאין טעם זה מאיסור לבדו רק בצירוף ההיתר מותר דהוי זוז"ג וגוף האיסור אם אין בכחו לבדו לחמץ ולתבל הוי כאינו מינו ונתבטל ברוב וה"נ דכוותי' למה הוצרך הרמב"ם שיתבטלו בשיעורן. ועיין בתשובת הר"ן (סי' ע"ז) דכתב שם דכי שרינן זוז"ג היינו בשאין שם גופו של איסור שאין האיסור אלא גורם בלבד אבל כל שנתערב גופו של איסור אי אפשר להתירו מטעם זוז"ג ושאור של חולין ושל תרומה אעפ"י שגוף השאור בעיסה גופו של האיסור כבר נתבטל במאתים אין כאן אלא החימוץ הבא בגרמתו של איסור מבואר מדבריו דבאמת לבטל שאור של איסור אף שא"ב כדי לחמץ מ"מ בעינן מאתים. [ובאמת תרומה די בק"א] וצריך להבין אמאי הא הוי א"מ. ומצינו בתבלין דעביד לטעמא דא"ב אפילו באלף אבל אם ידענו בודאי דנתבטל הטעם נתבטל כמבואר בראשונים ובש"ך (סי' צ"ח ס"ק כ"ח) וה"נ למה לא יתבטל כיון דא"ב כדי להחמיץ ולתבל:
וראיתי בפ"מ שער התערובות דכ' להסתפק בחצי זית בשר כשר וח"ז בשר נבלה שנפלו לאינו מינו ויש ס' נגד הח"ז איסור די"ל כיון דעכשיו הטעם בשר נרגש וחיך אוכל יטעם א"כ הרי טועם טעמא דאיסורא וכ' דממתניתין דערלה תבלין של תרומה וכ"כ דמותר לכהן די"ל דמיירי שאין שווין בטעמן ובמעמיד הטעם הואיל דאינו מרגיש הטעם רק הואיל דניכר פעולתו גזרו בה עי"ש דכ' דהיכא דהוי רוב מבשר היתר ודאי מותר רק במחצה או רוב איסור י"ל דאסור הואיל ועכ"פ נרגש הטעם. ובאמת הדברים מבוארים בר"ן ע"ז פ' השוכר כ' דהדבר פשוט אם כזית נבלה וכזית משחוטה נצטרפו ונתנו טעם במקפה מותר אפילו למ"ד זוז"ג אסור וחמץ שאני מפני שהוא הכשירו של העיסה ה"ה כאלו נתהוה העיסה מכח הגורמים עי"ש:
וכן הבאתי ראיה ברורה לזה דאף שטועם טעם ההיתר והאיסו' מ"מ לא אסרינן בכה"ג ממתניתין דמס' דתרומות (פ"י מ"ה) תלתן שנפלה לתוך הבור של יין בתרומה במע"ש אם יש בזרע כדי ליתן טעם אבל לא בעץ. בשביעית ובכ"כ והקדש אם יש בזרע ובעץ כדי ליתן טעם הרי בתרומה אעפ"י שטעם עצו ופריו שוה אין העץ מצטרף עם הפרי לאסור יין של חולין ושם אף דהדין דנותן העץ עם הזרע כמבואר משנה ו' דכיון דקרא עליו שם תרומה צריך ליתנו לכהן מ"מ א"ב קדושת תרומה ועי"ש בתוי"ט ודבריו מוכרחים דעצו אינו מצטרף אעפ"י שקרא עליו שם תרומ' הרי מבואר אף דנרגש בהיין טעם התלתן מ"מ אם אין בזרע לבד כדי נתינת טעם אינו אוסר ומשמע אפילו אם חסר רק מועט לכדי נתינת טעם ורוב הטעם הוא מן הזרע מ"מ אינו אוסר עד שיהיה בזרע כדי נתינת טעם בלעדי העץ וע"כ אף דיש בו טעם תלתן מ"מ כיון דאין בכח האיסור להטעי' לא בצירוף ההיתר אינו אוסר ומתבטל בההיתר ואף דבכ"מ הא דטעם כעיקר דאורייתא כ' הרשב"א חולין (דף צ"א) הטעם דל"א אחרי רבים להטות משום דחשיבת האוכל הוא בטעמו כדכתיב וחיך אוכל יטעם והוי כניכר האיסור זה דוקא היכא דכל הטע' הוא של איסור אבל אם אין בכח האיסור לבד לתת טעם רק בצירוף ההיתר לו יהי' דע"י הטעם הוי כניכר מ"מ כיון דאי אפשר להפרידו נתבטל ועיין טו"ז יו"ד (סי' ק"ד ס"ק א') ובח"ד שם דאף גוף האיסור הניכר היכא דאי אפשר להפריד וגם אי אפשר לבוא לידי חיוב נתבטל וה"נ דכוותיה כיון דאי אפשר להוציא האיסור לו יהי' דניכר ע"י טעימתו כיון דחשיבת האוכל אינו ע"י טעם של איסור לבד שוב אף דניכר ע"י טעימתו כח האיסור מ"מ נתבטל ודברי הר"ן ע"ז נאמנים ועד נאמן להם ממתניתין דתרומה הנז':
אולם במרדכי חולין סוף פרק כה"ב הביא שם משם הראב"ן הא דאוסר כשבישל חתיכת בשר שלא נמלחה אף אם יש ששים בהקדירה מ"מ ע"י בישול יהיב טעמא בחתיכה וכתב ואפילו אם ת"ל דדם לא אסור בנו"ט בחתיכה אא"כ פירש ממנה והדר נבלע בה אפ"ה איכא למימר דאסורה דדלמא עם יציאת הדם מן החתיכה בחד צד לא סליק ליה דיקולא דמיא חזר ונבלע בחתיכה עצמה שיצא ממנה והי' בה עוד דם שלא יצא ומצא מין אא מינו וניעור רבה על החתיכה ואוסרת ומשנאסרת לא הותרה ובשאר חתיכות ל"ח דהא לית בהו דם וליכא למימר בהו מצא מין את מינו וניעור עי"ש הרי דסובר דמצטרף האיסור לההיתר בכה"ג אם מרגיש הטעם. שוב ראיתי בפ"מ (סי' צ' ס"ק ב') במשבצות דחקר בזה וכ' די"ל טעם האוסרין החתיכה הוא משום דאף שאין במעט הנבלע בחתיכה לאסור מ"מ מצטרף עם דם עצמו עי"ש וחידוש הוא שלא הביא שכן הוא באמת דעת הראב"ן וקשה עליו ממתניתין הנז' וצריך לחלק בדוחק דדם מ"מ הוי כשם איסור עליו כיון דאם פירש יהיה אסור משא"כ עם דבר היתר ממש וצ"ע. עכ"פ מבואר דאם אין הטעם כולו איסור אינו אוסר ויקשה באמת למה בעינן ק"א לבטל השאור ותבלין שאין בכחם לבד להטעים:
והנה בהא דכ' הרמב"ם שם (ה' כ"ו) המעמיד גבינה בערלה כו' או בחומץ יין של ע"ז ה"ז אסורה בהנאה אעפ"י שהוא מבא"מ ואף עפ"י שהוא כ"ש שהרי הדבר האסור הוא הניכר והוא שעשה אותו גבינה כתב האו"ה (כלל כ"ה ד"ו) לפי שנחשב לעולם ברוב ולא במיעוט ולפי' התוס' לפי שהמים והמלח בעיסה הוי שפיר מין במינו מאחר שאין העיס' נילושה אלא ע"י אף ה"נ עכ"ל ולפי"ז דחשיב מין במינו אם נפלה תבלין של ע"ז דאוסר במינו במשהו אסור התבשיל אף אם אין בו נו"ט וכן אם העמיד החלב בחומץ יין ואין בכח החומץ לבד להחמיץ ג"כ אסור דהוא מין במינו ובאמת לא משמע כן באו"ה שם דין כ"ד דכתב דדבר שנעשה לטעם ל"ב הוא דוקא דבר שדרכו בכך וגם שהוא גופא דאיסור' כתבלין של הקדש ושל ע"ז ומוכח מדבריו דרק אם יש בכחו לתבל אבל אם אין בכחו לתבל הקדירה מתבטל וע"כ דאף לטעם זה דהוי מב"מ היינו דבר שיש בכחו לתבל ולהעמיד אבל אם אין בכחו שוב הוי אינו מינו ומזה נראה אם מעמיד החלב בחומץ יין ודבר אחר גורם דהיתר ג"כ מותר מטעם זוז"ג וראיתי בח"ס יו"ד (סי' ע"ט) שכתב לדברי האו"ה דאף בלי טעם דדבר המעמיד ל"ב משום דהוי מב"מ נ"מ אפילו ע"י שני גורמים אסור ולא משמע כן מדברי או"ה דאם א"ב לבדו כח להעמיד הוי שוב כא"מ. ולדבריו נאסר ג"כ בתבלין בכה"ג. וכן באשה ששאלה מים ומלח ביצה (דף ל"ט) נימא ג"כ דאם שאלה מקצת מים ומלח וצירף לזה משלו ג"כ יהיה אסור ונימא דאף זוז"ג ל"מ כיון דהמלח לא נתבטל וכמ"ש הר"ן בתשובה הנז' דהיכא דיש גוף איסור דלא נתבטל ח"ו להתיר מטעם זה וזה גורם וא"כ אם נאמר דאף בא"ב לבדו הכח להעמיד ולתבל ג"כ הוי מב"מ לא יתבטל. ובאמת מדברי הר"ן שם נראה כן מדכ' דצריך בשאור שיעור מאתים וכמו"ש לעיל וצ"ע בכ"ז:
ועוד יש להקשות על האו"ה הנז' במעמיד בחומץ יין דבלעדי טעמא דמעמיד הוי כמין במינו הא דעת רמב"ם לפסוק כר"ד ביין דוק' בנפל התירא לגו איסורא והאיסור עומד במקומו אז אוסר בכ"ש אבל איסורא לגו התירא ראשון ראשון בטל כמבואר שם (הלכה כ"ח) וכן פסקינן ביו"ד (סי' קל"ד) וא"כ אם מעמיד בחומץ יין החלב ודאי נותן איסורא לגו התירא כמובן ואז אף במינו ממש בטל ועיין בא"מ (ח"ב סי' א') ובח"ד (סי' ק"י ס"ק ב') דשניהם לדבר אחד נתכוונו דמה"ט בחביות קטנות בטילין דביבש ביבש ל"ש התירא לגו איסורא וה"נ במעמד וע"כ דטעמא דרמב"ם משום מעמיד והדברים פשוטים דלדינא היכא דהוי ב' גורמים דאיסורא ודהתירא מותר ודלא כח"ס בזה. אך למ"ש הלח"מ שם בדעת רמב"ם הכ"ח דהא דאמרינן ראשון ראשון בטל לגבי יי"נ היינו להתירו בהנאה אבל בשתיה אסור י"ל אף באיסור לגו התירא ג"כ אינו בטל לשתיה וכן משמע מדברי רמב"ם שם דכתב בסוף הפרק יין נסך שהחמיץ ונפל לתוך חומץ שכר אוסר בכ"ש מפני שהוא מינו ששניהן חומץ הן והיינו דאזלינן בתר שמא ואמאי אוסר בכ"ש הא כשנפל איסורא גו התירא אינו אוסר א"ו דבשתיה אוסר במשהו בכל אנפי:
סימן ו
הא דמותר בדבר המעמיד היכא דיש גורם דהיתר ואיסור היינו דוקא אם השני גורמים שוין בפעולתם אבל אם אין בההיתר להעמיד כלל רק שיסייעו ע"י כחו לתת הכנה לדבר המעמיד שיפעול פעולתו זה ל"ה זוז"ג דהא המחמץ בשאור של איסור אם אינו נותן מים להקמח לא יעשה פעולתו וכן המחמץ בשמרים של איסו' דאסור אף דיש ג"כ מים של היתר מ"מ אין המים עושה פעולת החומץ רק הכנה שהשמרים יוצא כח פעולתו בזה לכ"ע ל"ה זוז"ג ואף למה דקיי"ל (יו"ד סי' רצ"ד) דאגוז וקרקע הוי זוז"ג אף דאין פעולתן שוה ול"א כיון דהפרי הוא ערלה ועושה האילן והפירות שיהיו אסורים דשם עכ"פ הקרקע פועל הגידול והצמיחה ואף דאין פעולתן שווין מ"מ הוי זוז"ג דעכ"פ עושה פעולת הגידול והצמיחה משא"כ בשמרים עם מים אין המים בטבען מחמיצין רק עושים הכנה וסייעו לכח השמרים זה ל"ה זוז"ג. אך י"ל בשמרים אסור הואיל דהוי איסורי הנאה ולא גרע מפת הנאפה בעצי איסורי הנאה דקיי"ל דאמרינן יש שבח עצים בפת ועדיף מזוז"ג דהוי כניכר האיסור וכגופו ממש כמבואר ר"ן ע"ז ובתשובה (סי' ע"ז) א"כ לכך בשמרים אף דהוי ג"כ גורם של היתר המים מ"מ כיון דניכר שבח של השמרים בפת לכך אסור וזה דוקא באיסור הנאה אבל בדבר האסור רק באכילה ל"א יש שבח עצים בפת כמו דמבואר תוס' פסחים (דף כ"ו) וע"ז (דף ס"ו) דמה"ט המבשל בשבת מותר ול"א יש שבח עצי מוקצה בפת כיון דל"ה איסור הנאה ועצי מוקצה כבר כלה ונאבד [ובמ"א הערותי מדברי ירושלמי פ"ב דמע"ש סברינן למימר אף עצים סברינן מימר עצים א"ב ממש ועיין ירושלמי סוף ביצה ומשם משמ' קצת דאף באיסורי אכילה יש שבח עצים ואכ"מ]. מ"מ נראה כמו דאסרינן בדבר המעמיד אף בדבר דליכא בו איסור הנאה רק אכיל' כמו מעמיד גבינות בקיבה נבלה דל"ה איסור הנאה ואעפ"כ אסור וע"כ דדבר המעמיד הוי כניכר ואוכל האיסור א"כ אף אם יש עוד סייעו וכח מצד אחר שיעשה פעולתו מ"מ כיון דניכר פעולת המעמיד אסור:
[ובאמת קצת י"ל בדעת הטור דהקשו עליו דבאו"ח(סי' ת"מ)פוסק דלגבי חמץ דבר המעמיד אסור אף להשהותו וביו"ד (סי' פ"ז) נראה מדבריו דדבר המעמיד בטל בס' ועיין כו"פ שכ' ג"כ דמדעת הטור נראה דדבר המעמד בטל בס' ומדחיק עצמו בדברי הטור או"ח ולהנ"ל י"ל דשאני ליה להטור איסור הנאה דזה אוסר אף ביש עוד גורם של היתר היכא דניכר הפעולה כמו יש שבח עצים בפת וכרכר בבגד לכך גם דבר המעמיד לא נתבטל משא"כ איסור אכילה לבד כמו נבלה כיון דמ"מ אינו מרגיש טעם האיסור אף דבר המעמיד אינו אוסר. אך יש לגמגם דהא הטור או"ח אוסר הגבינות שהעמיד בשכר חמץ קודם פסח ואז ל"ה איסור הנאה וע"כ כיון דאסור להשהות בפסח הוא דהוי כמו דבר בעין הרי דדבר המעמיד לא נתבטל]:
וראיתי בפ"ח (סוף סי' ק"ח)שהביא דברי תשובת מנחם עזרי' במלח שמעמידין אותו בדם דאסור לאכול בעיני' ואם יש בו דבר אחר עם הדם מסייע בהעמדה הו"ל זוז"ג וכל שאין הדם מעמיד את המים אלא ע"י אור היינו זוז"ג אלא שצריך לברר שלא יהא כח בדם להעמיד כלל שלא ע"י אור אבל אם היה הדם לבדו מעמיד אפילו פורתי ובמים מעוטים וע"י אש מעמיד טובא ובמים מרובים לא מקרי זוז"ג. ובתשובה הנז' הביא ראיה לזה דאף אם ע"י אש ממהר להעמיד בשעה קלה מ"מ זה ל"ה גורם דהיתר דדם לחודיה הוי מעמיד דדמי לגבינות נכרי שמעמידים בדבר האסור אעפ"י שמלאכתם נגמרת ע"י האור עי"ש מבואר מדבריו עכ"פ אף דהאור אינו מעמיד המים כלל שיהיה מלח רק הדם והדם בלעדי האור אינו מעמיד כלל הוי זוז"ג וצ"ע אמאי הא האור אינו פועל פעולת העמדה כלל רק שמסייעו להדם שיעשה פעולת העמדה ובכה"ג ל"ה כגורם דהיתר כיון דאינו עושה רק סייעו לכח המעמיד אזלינן בתר עיקר המעמיד וראוי להיות אסור ואף דל"ה איסור הנאה מ"מ צ"ע מנ"ל להתיר בכה"ג מטעם זוז"ג. ומ"מ נראה דזה ודאי היכא דהאיסור אינו מעמיד ממש רק דעושה סיוע להיתר המעמיד זה ודאי מותר:
ועיין ס' מחנה אפרים הלכות מ"א (פט"ז) דהביא דברי תשובת הר"ן הנז' בנידון המנעלים של גוים שנותנים חומץ יי"נ להכין האור לקבל הצבע והתירו מטעם זוז"ג וכתב עליו המח"א דאנ"כ דל"ח כה"ג זוז"ג דאין החומץ צובע אלא הוא להעמיד הצבע קאי ואע"ג דליתי' בעיני' חשיב כאלו איתא בעיניה וכל דבר המעמיד אסור בכ"ש וכי אמרינן זוז"ג ה"ט משום דאין גורם איסור יכול לתקן בלא גורם היתר משא"כ הכא דאין הצבע מעמיד והכי איתא בתוספתא עכ"ל. והנה התוספתא מובא ג"כ ב"י יו"ד (סוף סי' קכ"ג) הנותן צמר לצבע גוי א"ח שמא צבעו בחומץ של יין ואם בא לבית החשבון אסור והוא מס' ע"ז וגם מס' דמאי. וי"ל הפירוש באמת דאינו חושש הוא מה"ט דהוי זוז"ג ואפ"ה אם בא לבית החשבון אסור דהוי כצבעו בשלו. אולם אף אם נאמר אם ידוע שצבעו בחומץ יין דעת התוספתא דאסור אין תימא על הר"ן די"ל דהתוספתא סובר זוז"ג אסור כמו דמוכח מתוספתא מס' ערלה המובא בש"ך (סי' קמ"ב) תנור שהסיקו בקליפי ערלה אם חדש יתוץ אם ישן יוצן אפה ובישל בגחלים מותר אפה בכולם מותר חוץ מעצי אשרה וכיון דקתני חדש יתוץ ע"כ דסובר זוז"ג אסור ודברי הש"ך שם צ"ע דהוכיח מזה דהיכא דהאפר אסור בכל ענין שנאפה בו הפת אסור ול"ב אבוקה כנגדו די"ל כיון דהתוספתא ע"כ סובר זוז"ג אסור כנ"ל לכך באשיר' כיון דהאפר אסור אף דהוי זוז"ג מ"מ אסור משא"כ לדידן דזוז"ג מותר י"ל דדוקא באבוקה כנגדו מנצח כח התנור ואסור משא"כ באפר הוי זוז"ג ואכ"מ בזה. עכ"פ כנראה עוד מכמה מקומות בתוספתא סובר זה וז"ג אסור לכך אשמועינן דמ"מ אינו חושש ובידוע אסור אבל לדידן דזה וז"ג מותר ליכא שום חשש איסור מצד החומץ דהוי זו"זג ואינו דומה לדבר המעמיד דשם נותן האיסור כחו בגוף הדבר וכאן במנעלים אינו פועל רק לרכך העור שיקלוט הצבע זה ל"ה רק גורם לבד ואף דהוי ב' פעולות ג"כ זוז"ג מותר לדעת רמב"ם וש"ע (סי' רצ"ד) הנ"ל דזורעין תחתיה ירקות בימות החמה ועיין ש"ג פרק כל הצלמים דבכה"ג אזלינן בתר עיקר הגורם וה"נ דכוותי' כיון דאין החומץ פועל פעולת הצבע רק מיני הצבעים והחומץ עושה רק להכין העור שיקבלם זה ל"ה כדבר המעמיד דהא החומץ כבר נתייבש וכלה ונאבד כמ"ש הר"ן שם ובודאי אם ריכך העור בחומץ יין לא נאסר בשביל זה העור כמובן דאינו דומה לבגד הנארג בכרכר של ע"ז דשם יש שבח כרכר בבגד משא"כ בזה ודאי אם אינו צובע המנעלים מותרין לכ"ע אף דע"י החומץ נתרכך העור וכיון שכבר היתר אף שגורם אח"כ שעי"ז יקלוט העור הצבע ההיתר ודאי עדיף מזוז"ג והר"ן שם שהאריך בפרטי הדברים הוא אף אם החומץ עוש' פעול' הצביעה בתערובתו במי הצבעים כמבואר שם בזה דן מצד זוז"ג אבל אם החומץ אינו פועל במי הצבע רק בשביל פעולתו להכין העור לקבל הצבע זה ודאי אינו אוסר ול"ה כדבר המעמיד וז"פ: