אמרי בינה יורה דעה· רבי מאיר אוירבך
דיני בשר בחלב ותערובות · סימן כב
דברים החשובים דאפילו באלף לא בטל ואם הוא מאיסור הנאה אסור כל התערובות בהנאה רק יכול למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבו עיין ש"ך (סי' ק"י ס"ק ב')וכ' הכו"פ שם משם הרשב"א דא"צ לומר בפירוש חוץ מדמי איסור רק מוכרו סתם וחידש הפלתי דצ"ל דהגוי א"י מהשער שמוזיל לו דאי יודע מחזיק לו הגוי טובה והוי נהנה מאיסור הנאה כמו דאסור ליתן מתנה ולא משמע כן מסתימות הפוסקים. וגם קצת יש להוכיח מדברי רמב"ן מ"ד פסחים פרק כ"ש דלא איכפת לן בזה כיון דאין מוכר ונותן לו גוף האיסור דז"ל הרמב"ן שם אחר שהביא דברי ירושלמי דהא דבגד שצבעו בקליפי ערלה ידליק ואינו רשאי למכור חוץ מדמי איסור מטעם דשמא יחזור הגוי וימכרנה לישראל כתב ולמדו שאין שבח עצים בפת ושבח כרכר בבגד וקליפין בצביעה חשוב איסור בעינ' שיהא הכל נחשב כאיסו' עצמו כמו שעל' ע"ד רבים שאלו כן היאך נתיר אותן במכירה חוץ מדמי איסורין והלא הוא עצמו אסור ליתן אותו לכותי בין במכר בין במתנה ומין הנשרפין הוא עכ"ל ואי איירי דמוכר לו והעכו"מ א"י מהשער כלל ומאמין לישראל כל מה שהוא אומר אם רב אם מעט ואף דמבליע דמי האיסור מ"מ אין הקונה מרגיש בזה ואין כאן החזקת טובה וכמו שכתב הכו"פ מה זה שכתב הרמב"ן דאסור ליתן אותו לכותי בין במכר בין במתנה והיה לו להוכיח רק ממה דאינו חייב בשריפה ע"כ דאינו חשוב איסור בעינ' א"ו משמע כיון דאינו מוכר לו שבח האיסור וגם כיון דל"ה בעינ' וא"ח בשריפה יכול ליתן לו או למכור חוץ מן האיסור ולא איכפת לן בהחזקת טובה כיון דאינו מתכוין לזה:
ועיין תוס' חולין (דף צ"ט ע"ב) ד"ה והלכתא דכתב אם גיד אסור בהנאה הא דמוכרין ניקור בשר לגוי אעפ"י שגיד מעורב בו דא"נ מעות אלא על דבר שיש בו טעם ולא על הגיד והוסיף האו"ה (כלל כ"א ד"ה) דאם מכרו לו במשקל אז יפחות לו כדי משקלו הרי אף דהגוי יודע השער ופוחת לו מ"מ אינו אסור ול"ה כנותן לו מתנה האיסור הנא' כיון דאין האיסור הנאה מופרד בפני עצמו רק בתערובות והוי כלא אפשר ולא מכוון ועיין תוס' פסחים (דף כ"ב ע"ב) ד"ה ואבר בהא דהוכיח ש"ס ב"מ דצער בע"ח לאו דאורייתא דאם היתה טעונה יי"נ אין זקוק לה דאע"ג דאף בחנם חשיב משתכר באיסור הנאה כיון דאינו מתכוין. שיחזיק לו טובה משום צעב"ח חשיב כמו לא אפשר ולא מכוין דשרי וה"נ דכוותיה כדי שלא לאסור עליו ולהפסידו ממון של ההיתר הוי לא אפשר ולא מיכוון ואף לתירוץ השני בתוס' שם דאיירי שלא בפני עכו"מ דאין מחזיק לו טובה היינו שם דעושה בכוונה הפריקה משא"כ כאן דאינו מתכוין על החזקת טובה רק למכור ההיתר ועיין מ"ש בדיני פסח (סי' י"ד וס' ט"ו):
ולכאורה יש להבין בדברי רמב"ן דכ' דשבח צביעה אינו כבעין ואמאי הא לדידן הוא איבע' דלא איפשט' ש"ס ב"ק (דף ק"א) אם יש שבח סממנין ע"ג צמר או לא והיינו אם חזותא מילתא הוא או לא ומבואר שם בש"ס דאף לענין טומאה רביעית דם שנבלעת בכסות הא דרואין אם מתכבסת הכסות ויוצאה ממנה רביעית דם טמאה ואם לאו טהורה היא רק בדם תבוסה דרבנן מקולי רביעית שנו כאן הא בדאורייתא אם חזותא מילתא הוא הוי כדבר בעין ומטמאה ועיין תשובת ר"ן (סי' ע"ז) מזה דאם חזותא מילתא הוא הוי כאלו גוף האיסו' שם ולא נתבטל ואסור אף היכא דהוי גורם היתר בהדי איסור ממה דמבואר דאם מילתא הוא מטמא באהל עי"ש וא"כ לדידן דבעיין לא איפשטא שפיר קתני במתניתין דידליק ולא יכול למכור לגוי חוץ מאיסור הנאה שבו כיון דהוי כדבר בעין ואסור ליתן במתנה או במכר ומן הנשרפין הוא כמ"ש רמב"ן:
וראיתי במחנה אפרים הלכות מ"א (פט"ז) שהקשה על הר"ן סוף פ' כל הצלמים שכתב דשאר איסורי הנאה אפילו לא נתבטל מה"ת יכול למוכרו חוץ מדמי האיסור דהא אם לא נתבטל מד"ת היאך יכול למוכרו והלא מצותו בשריפה ומהירושלמי ליכא ראיה דאיכא למימר לית להו דחזותא מילתא היא. ומהתימא עליו שלא הביא דברי רמב"ן דהוכיח באמת מזה דל"ח כאיסור בעינ' שיהיה הכל נחשב כאיסור עצמו ממה דמותר במכירה וע"כ דסובר אף אם חזותא מלתא הוא וחשוב כדבר בעינא מ"מ כיון דהוי כדבר שאין בו ממש אף דלענין טומאה חשוב כבעין מ"מ אינו בחיוב שריפה ואינו אוסר שיתהפך ההיתר כאיסור עצמו וא"כ גם דברי ר"ן נכונים דאף כשלא נתבטל מה"ת ויש בו בנו"ט ואף אם טעם כעיקר דאורייתא ונתהפך ההיתר לאיסור היינו לענין טעימה דחשיב' האוכל בטעמא ואסור באכילה אבל מ"מ ל"ח כאיסור בעינ' שיהיה אסור למכור לגוי חוץ מדמי איסור וק"ו הוא מן צביעה דשם אם חזותא מילתא הוא הוי כמו בעין ממש אף לענין טומאה כמבואר מש"ס הנז' ואעפ"כ אינו אוסר ההיתר שלא יהי' רשאי למכור לגוי חוץ מדמי איסור כ"ש היכא שנתערב ונותן טעם דלענין טומאה חשיב כאלו כבר נתבטל ול"א לענין טומאה טעם כעיקר כמבוא' מדברי תוס' בכורות (דף כ"ב) רק לענין אכילה הואיל דחשיבות האוכל בטעמא הוי אכילת איסור אם כן ק"ו דל"ה כאלו האיסור הוא בעין לאסור עליו למכרו לגוי חוץ מדמי איסור שבו:
ומ"ש המח"א דאפשר הירושלמי לית ליה חזותא מילתא הוא זה דוחק גדול כיון דבש"ס דילן לא איפשטא האיבעיא ולדעת הראשונים דאם היה מיפשט מן דעת הירושלמי דחזותא לאו מילתא הוא לא הוה שבקינן פשיטת הירושלמי מספיקא של ש"ס דילן. אולם היה מקום לומר דקושית רב חגאי בירושלמי הי' מדלא קתני במתניתין תקנה דרשב"ג ליפשוט מניה דחזותא מילתא הוא ולכך אסור למכור דחייב בשריפ' וע"ז מתרץ דחיישינן לשמא יחזור הנכרי וימכור לישראל אבל לדידן אם חזותא מילתא הוא י"ל בלאו החשש דשמא יחזור וימכור לישראל אסור למכור לנכרי אף חוץ מדמי איסור הואיל דהוי כאיסור בעינא. אולם דעת הרמב"ן והר"ן לא כן הוא רק אף אם חזותא מלתא מ"מ אינו נחשב כאלו הכל איסור עצמו ולכך מותר למכור חוץ מדמי איסור שבו:
וי"ל להמבואר בתשובת ר"ן שם דהא דמתרץ בש"ס ב"ק שם מבגד שצבעו בקליפה ערלה דידליק דהנאה הנראית לעינים אסרה התורה היינו אף דגלי רחמנא בחד מאיסורי הנאה היינו ערלה דחזותא מילתא מ"מ לא ילפינן משם לשאר איסורי הנאה ממה דמייתינן שם בתר הכי למפשט דחזותא מלתא מדתניא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידליק ודחינן שאני התם דאמר קרא תהיה בהויתה תהא ואם איתא כיון דגלי רחמנא בחד מאיסור הנאה דחזותא מילתא הוא הה"ד לכולהו לימא כיון דגלי לגבי ערלה הה"ד לכל איסור הנאה אבל לגבי גוזל ונגזל חזותא לאו מילתא א"ו דס"ל לתלמודא דאי בגוזל ונגזל חזותא לאו מלתא הוא באיסור הנאה נמי לאו מילתא הוא אלא היכא דגלי ביה קרא דחדוש הוא גלי והיכא דלא גלי לא גלי עי"ש וא"כ לדבריו לגבי ערלה לכ"ע חזותא מלתא הוא ואף עפ"כ קאמר בירושלמי הטעם דאסור למכור לנכרי הבגד משום דשמא ימכור לישראל ובלא"ה הי' מותר למכור חוץ מדמי איסור שבו הרי דל"ח ההיתר כאיסור עצמו:
וראיתי בס' בני יעקב סוף הספר שאל' ג' שהביא דברי תשובת ר"ן הנ"ל וכ' דבדברי תוס' שם קשיא לי' שכ' וא"ת תיפשוט מני' איפכא דחזותא לאו מילתא הוא מדאצטריך רחמנא למימר ערלים לגבי ערלה וכתבו די"ל דאיכא למילף מהכא דחשיב כאלו הוא בעין וקשה דא"כ כך בעינן למיפשט משביעית ודחינן ש"ה דאמר קרא תהיה תקשה דאיכא למילף איפכא דלאו מלתא ותו ליכא למימר נילף משם דא"כ תרי קרא ל"ל וע"כ דהוי שני כתובי' הבאין כאחד ואין מלמדין ולא קשה כלל לענ"ד דהא לגבי ערלה אצטריך קרא למיסר חזותא ושביעית לא נוכל למילף דל"ה רק איסור עשה משא"כ ערלה שהוא בלאו לכך פריך הש"ס משביעית ומתרץ דגם שם גלי קר' תהי' בהוית' ילפינן מזה דחזות' מילת' וגבי שביעית לא אייתר הקר' דתהי דכמה למודים ילפינין מיני' כמבואר בתו"כ ובש"ס קידושין (דף נ"ח) וש"ס ע"ז רק ממילא ילפינן ג"כ איסור חזותא מה שלא נוכל למילף מערלה דשם הוא איסור לאו ומ"מ לגבי גוזל ונגזל האבעיא הוא שפיר אם ילפינן משם או לא. ואדרבא דברי ר"ן צריכין ישוב מ"ש דלגבי ערלה גלי קרא דחזותא מלתא היא ומשם לא ילפינן לשאר איסורין אף באיסור ע"ז אי לאו משום דגם גבי ע"ז כתיב תהיה כמו לגבי שביעית עי"ש בסוף דבריו דמניין לו לומר דזה חידוש הוא ולא ילפינן מן ערלה דלמא ילפינן באמת כל איסורין משם דלענין איסורי הנאה חזותא מילתא היא מבנין אב דערלה לכל איסה"נ ולגבי שביעי' צריך קרא הואיל דל"ה לאחר הביעור לכל היותר רק איסור עשה ועיין רמב"ן עה"ת פ' בהר דדעתו דאף עשה ליכא לאסור בהנאה אחר זמן הביעור ובאמת קשה עליו מהא דבגד שצבעו בקליפי ערלה דידליק וכבר עמד ע"ז בס' תוספת יוהכ"פ יומא (דף פ"ד) עי"ש אבל יותר מן עשה לא יש לכך צריך הש"ס לרבות מתהיה דלא נוכל למילף מערלה. אבל לגבי כל איסורי הנאה י"ל דילפינן מבנין אב דערלה. וצריך ישוב:
אולם המעיין בסיום תשובת הר"ן שם יראה דאף לגבי ערל' ושביעית דגלי קרא מ"מ אם חזותא לאו מילתא אף לגבייהו חזות' לאו מילתא ול"ה כדבר בעינ' ומה דאסר בהו הכתוב חזותא לא חשיב כגוף האיסור אלא גרמת הנאה הוא דאסרה התורה והיכא דהוי גורם ההיתר ג"כ מותר מטעם זוז"ג א"כ עדיין י"ל דאם באמת חזותא מילת' וחשיב גוף האיסור ל"ש ביה למכור חוץ מדמי איסור. ואין להקשות לדבריו דגורם הנאה הוא שאסר הכתוב בערלה ושביעית א"כ שאר איסור הנאה גורם איסור הנאה כזו מותר הא בש"ס מבואר תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ ומבואר כל דליכא זה וז"ג רק כוליה גורם דאיסור בכ"כ וע"ז אסור ואמאי הרי גורם הנאה לא נאסר כ"א בערלה ושביעית וצביעה מבואר בר"ן ע"ז דחמור מהיסק ואי צביעה מותר כ"ש היסק וראיתי שבס' חק"ל יו"ד (סי' ס"ז) הניח בזה דברי ר"ן בצ"ע אולם ל"ק חדא הא כלאי כרם ילפינן מן ערלה כמו דמצינו דערלה בשריפה כמבואר סוף תמורה וכתבו רש"י ותוס' שם דאתקש לכלאי כרם ובכ"כ כתיב פן תוקד אש וכיון דיש היקש ערלה לכ"כ כ"כ אתקיש כ"כ לערלה דגורם הנאה כצביעה והדלקה אסור מה"ת בכ"כ ועוד ודאי גם בכל איסורי הנאה עכ"פ מודה הר"ן דמדרבנן אסור:
ובאמת לפי הנראה מדברי ר"ן ע"ז דשבח עצים בפת וכרכר בבגד ל"ה רק איסור דרבנן היינו לאסור הבגד ואף דגלי לן רחמנא לאסור הדלקה וגורם הנאה מ"מ לא גלי דהבגד אסור מה"ת או הפת כיון דהוי גם גורם של היתר רק מטעם דשבח עצים בפת הוי בניכר גורם האיסור וי"ל דהא גם בצבע הוי גורם של היתר ג"כ כמ"ש הלח"מ (פט"ז) ממ"א דאינו אלא ע"י אור של היתר דהסממנים בלא אור לא עבדי כלום ומ"ש שם הטעם כיון דאין שני הגורמים פועלים דבר אחד ל"ה זוז"ג כמו שכתבו תוס' ע"ז (דף מ"ח) משם הר"ש כבר תמה עליו בס' שעה"מ הלכות חמץ דהא דעת רש"י ורמב"ם דאף כשאין הגורמי' שווין הוי זוז"ג וכמבואר בר"ן שם. וע"כ הא דאסור בגד שצבעו בקליפי ערלה הוא מטעם כמו דאמרינן יש שבח עצים בפת והוי כניכר האיסור ואסור אף שיש גורם דהיתר כמו כן אמרינן יש שבח סממנים בבגד וכמו שכתב השעה"מ שם רק הוא כ' דהא דדחי הש"ס גבי ערלה הנאה הנראה לעינים אסרה התורה היינו דגלי קרא דחזותא מלתא הוא ובאמת למסקנת הר"ן גלי קרא רק דגרמת הנאה אסרה התורה והיכא דהוי זוז"ג מותר אם בכ"מ חזותא לאו מילתא הוא כיון דל"ה כגוף איסור רק כגורם ממילא גם בצבע היכא דאיכא לשבח הצבע גורם דהיתר מותר רק בבגד שצבעו בקליפי ערלה לבד י"ל דהש"ס רצה למפשט מהך מתניתין דע"כ דחזותא מלתא הוא וכדבר בעין ול"מ ביה זוז"ג וכמו שכתב הר"ן דאי לאו מילתא הוא אמאי ידליק הא הצבע בא ע"י גורם דהיתר הנאה ג"כ שהוא האור וכמו שכתב הלח"מ וע"ז מתרץ הנאה הנראה לעינים אסרה התורה ובפירוש רש"י אף דא"ב ממש רק מראה וממילא צריך להדליק הבגד דכמו דהחמירו חכמים בשבח היסק דאמרינן יש שבח עצים בפת וחמור משאר זוז"ג כיון דניכר תועלת העצים בפת ואסור הפת כן נמי יש שבח סממנים עכ"פ בבגד לאסור עליו אף במקום גורם דהיתר ולעולם חזותא לאו מילתא הוא וא"כ אינו ראי' מירושלמי דאף באיסור דאורייתא יהיה מותר למכור חוץ מדמי איסור. וראיתי שם בשעה"מ שעמד ע"ד הר"ן שם דלמד מדברי הירושלמי דיש שבח סממנים בבגד ואין להתיר במקום זוז"ג ולמה לא מגופה דמתניתין דבגד שצבעו בקליפי ערלה ידליק אע"ג דהוי זוז"ג וכקושית הלח"מ וכתיב דבעי לאתויי אף לדעת רמב"ן דלמסקנת הש"ס דע"ז לא שרינן ירקות בימות החמה דהוי שני פעולות ול"ה זוז"ג וזה אינו הא המעיין שם בר"ן יראה דשם בנידון אשר דן עליו במנעלים שמרכך העור בחומץ האסור ומכין אותו לקבל הצבע ואעפ"כ דן שם מטעם זוז"ג אף דאין הפעולות שווין ויש ליישב בקל להמעיין בתשובת הר"ן שם דהוא רוצה להוכיח מירושלמי דאף היכא דהוי שני גורמים וזוז"ג מותר מ"מ שבח סממנים עדיף כמו דיש שבח עצים בפת חשיב כניכר איסור ואסור אף אם יש גורם היתר ואף אם זוז"ג מותר ולכן לא הביא להוכיח ממתניתין די"ל דמתניתין אתיא כמ"ד זוז"ג אסור כמו דסתם רבי במתניתין דחדש יותץ וכמו דע"כ צ"ל לדעת הר"ן ע"ז (דף ס"ו) דסובר דלא אמרינן יש שבח עצים בתבשיל רק בפת וצריך לומר לדבריו הא דקתני מתניתין דערלה שם תבשיל שבשלו בקליפי ערלה ידליק היינו דרבי סתם דזוז"ג אסור כן נמי אינו ראיה מנגד שצבעו בקליפי ערלה דידליק שהוא מטעם דיש שבח סממנים ע"ג צמר ואסור אף אם יש גורם ההיתר לכך הביא ראיה מן ירושלמי:
והנה באמת יש להבין בדברי ר"ן שם מס' ע"ז שכ' וחוכך הית' לומר להחמיר דלא שרינן הכי אלא כשנתבטל כדינו מה"ת דרשב"ג בהאי גונא קאי דת"ק קאמר יינ"ס שנפל כולה אסור בהנאה לומר דאוסר בכ"ש ולית ליה תקנתא בימכור ורשב"ג פליג וכיון דאין התירו של רשב"ג רווח דת"ק פליג ואנן נמי לא סמכינן עליה ביין ביין קרוב היה לומר דאיהו נמי לא אמר אלא כשנתבטל כדינו מה"ת אבל כל שלא נתבטל לא אלא שכיון שהקשה בירושלמי עלה דמתניתין דבגד שצבעו בקליפי של ערלה משמע דאף בשלא נתבטל אמר רשב"ג ואנן נמי סמכינן עליה בסתם יינם ואשאר איסורים של תורה וכיון דבאמת מצד הסברא וראיה היה נראה להחמיר ושלא לסמוך על תקנתא דרשב"ג היכא דלא נתבטל ובאמת הדבר כתימא דביין ביין בכ"מ מב"מ בטל חד בתרי ובכ"ז מחמרינן שלא לסמוך על תקנתא דרשב"ג ולגבי שאר איסורין אשר לא נתבטל מה"ת דלא ידענו אם אמר רשב"ג תקנתא בזה נסמוך עליו לכן באמת מצד הסבר' נכונים דברי ר"ן לומר שלא נסמוך על זה למכור חוץ מדמי איסור כל היכא דלא נתבטל רק הר"ן סומך עליו ממה דהקשה הירושלמי הא באמת י"ל דשם ג"כ מדאוריית' מותר דהוי זוז"ג וכמו שכתב הלח"מ. והר"ן דסובר דאף אם היכא דאין הפעולות שווין ג"כ חשיב זוז"ג א"כ ליכא ראי' לגבי איסור דאורייתא ורמב"ן י"ל לשיטתו דזה ל"ה זוז"ג הוכיח שפיר מהירושלמי משא"כ לדעת ר"ן. גם יש מקום לומר אף אם ל"ה גורם דהיתר כלל דקושית הירושלמי א"ש מ"מ למ"ש תוס' ב"ק שם להקשות הא לר"י דגזר בערלה פרי מפרי מבכורים ואין סופגין על היוצא אלא מן הזיתים וענבים והיוצא משאר פירות מותר היאך יאסר לצבוע במשקיהן מה"ת וכ"ש במים שישרו בהם הקליפין וכתבו דלא איצטריך קרא אלא שלא יצבע בזיתים וענבים וביוצא מהם או בממשות של עפרורי' הקליפין הנטחנין ומיהו לא יצבע דקתני בברייתא מיירי שפיר בכל עניני צביע' דערלה ומשקיהן בכל ענין ומדרבנן וקרא לא אתיא אלא כדפרישית הרי דאם אינו צובע בממשות הצבע רק במשקיהן היוצא חוץ מזיתי' וענבים וכ"ש אם שורה הקליפין במים וצובע בהן לא נאסר רק מדרבנן וכיון דקתני סתמא במתניתין בגד שצבעו בקליפי ערלה משמע בכל ענין אף במקום דלא נאסר ע"י הצביעה מה"ת ע"ז שפיר הקשו בירושלמי למה לא קתני תקנתא דרשב"ג דימכר חוץ מדמי איסור היינו במקום דלא נאסר מה"ת ומניין לנו להקל כ"כ ולומר דאף באיסור תורה במקום שלא נתבטל דיכול למכור חוץ מדמי איסור. וצריך לומר דהם סברו כאידך תירוץ דתוס' שם דשומר לפרי חמור ואף משקה היוצא משומר דפרי דערלה אסו' מה"ת אבל לתירוץ הראשון של תוס' באמת דאינו ראיה מהירושלמי:
ובספר קרית ספר מבעל מבי"ט ראיתי (פרק י"ו) ממ"א שכתב וז"ל ונראה דצביעה ואפיה ובישול לחוד הוא דאסור מדאורייתא בערלה וכ"כ דהא אסור ליהנות מהם ואפילו במשהו מד"ת אבל כשעבר ונהנה שצבע ואפה ובישל שנתערבה ההנאה בדבר של היתר הרי הוא בטל מדאורייתא ברובא ול"ת דחזותא והכירא באסה"נ חשיבא בנו"ט וממשות באכילה דאסור מדאורייתא דהכא הוי כמין במינו דבטל מה"ת ברובא אפילו הוי בנו"ט בשא"מ ומדרבנן הוא דאמרינן דחזותא מלתא הוא ורואין הצבע כאלו ממשות של איסור מעורב בבגד והנאות האיסור ניכרת בפת ותבשיל ואפילו אין הנאות האיסור אחד ממאתים ממה שנתערב בו עד שיעלו באחד ומאתים בעירוב אחרים אבל מדאוריית' בביטול ברובא אפילו איכא חזותא והיכרא סגי דבכל גונא הוא דאמר קרא אחרי רבים להטות דגמרינן מניה דאזלינן בתר רובא עכ"ל ולדבריו א"כ ודאי אינו ראי' מן הירושלמי כלל להתיר בתקנתא דרשב"ג במקום דלא מתבטל מדאורייתא אך דבריו מוקשים במ"ש דאפילו איכא חזותא והכירא הא זה איבעית הש"ס אם חזותא מילתא ואז הוי כגוף איסור אף לענין טומאה ונאסר הבגד מדאורייתא:
גם יש להבין כיון דעיקר סמיכות של הר"ן דאף באיסור שלא נתבטל כדינו מותר למכור הוא על ירושלמי הנז' הא להדיא מבואר ירושלמי סוף ע"ז ומודה רשב"ג ביין לתבשיל שהוא אסור כיון דהיין מכשיר לתבשיל שיהיה יפה לאכילה ובר"ן סוף ע"ז מביא דברי הרשב"א משם ראב"ד דס"ל דיין שנתערב במים אם יש שיעור שיכשיר המים שיהיו ראויין לשתותן ע"י בתורת יין ה"ה ככבשין ע"ז (ל"ח) דאסורין בהנאה ול"מ למכור חוץ מדמי איסור כיון שכל תערובות זה הוכשר ע"י היין והרשב"א הביא לו סעד מירושלמי הנ"ל דכל מכשירי אוכל מודה רשב"ג וכנראה שם שמסכים הר"ן להראב"ד בדין זה ועיין ביאורי הגרא"ו (סי' קל"ד ס"ק ח"י) ומשמע אפילו בסתם יינם וא"כ מניין לנו להתיר בתקנת' דרשב"ג באיסור שלא נתבטל כמו נותן טעם וע"כ קושית הירושלמי גבי בגד שצבעו היה על סוגי צביעה שלא נאסר רק מדרבנן וכנ"ל. גם צריך להבין הכי מה דמכשיר התבשיל יהיה יותר חשיבת מנותן טעם ממש הא אף בדבר המעמיד דחשוב כאלו האיסור בעינא לדעת רוב הפוסקים הוא רק מדרבנן ונו"ט ממש הוא דאורייתא ואפ"ה מבואר בש"ס דילן (דף ס"ה) עובדא דההוא כרי דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך שרייה רבא לזבוניה לעכו"מ ומזה יליף באמת ר"י מפריש במרדכי פ"ב דפסחים לגבי חמץ בתרנגולת הנאסר מבליעת חמץ דרשאי למכור לנכרי דאינו מוסיף בשביל בליעת האיסור וכן האו"ה (סי' כ"א ס"ו) כ' בכל איסורי הנאה אפילו נבלע טעמו במאכל ויש בו בנו"ט מאחר שאינו אוכלו ואינו נהנה מטעמו מותר למכרו והביא ראיה מעובדא דע"ז הנ"ל ובמרדכי שם כתב ויש לחלק דהתם ביי"נ דרבנן וכ"כ ריטב"א ע"ז שם דיש שפירשו משום דאין יי"נ אוסר בהנאה אלא במינו ואעפ"י שאין בו ששים אלא היכא דמוקים אוקמי ואינו נכון שכל איסור שבעולם תערובתו ה"ה כמוהו אלא טעמא דהכא משום דסתם יי"נ הוא וקיי"ל אפילו יין ביין ימכר כולם חוץ מדמי יי"נ שבו והכא בדמי חיטים גרידי הוי מזבני להו עכ"ל הרי מבואר דבסתם יינם עכ"פ אפילו כשנותן טעם מותר. ק"ו שמהראוי להתיר תבשיל המוכש' ע"י סתם יינם. ובריטב"א (דף ע"ד) הביא ג"כ דברי הראב"ד והירושלמי הנז' דמודה רשב"ג ביין לתבשיל שהוא אסור ואין לו תקנה וכ' כיון שהוא מכשיר כל התבשיל וחשיב כאלו הכל אסור וכיון שנותן בו טעם אין לו תקנה וכתב ואפשר שאין זה גמרא דילן מדפריט הכא טובא ולא פריט הא עכ"ל ואם כוונתו על סתם יינם הא מפורש בגמרא דילן דאף בנו"ט מותר למכור ובסתם יינם איירי ע"כ שם כמו שכתב לעיל ואם כוונתו על ודאי יין ג"כ כ' לעיל להדיא דאוסר בנו"ט ואסור למכור וע"כ צריך לפרש בדבריהם דבדבר המכשיר ונו"ט עדיף וחשיב כאלו הכל אסור מנו"ט ממש. וכה"ג מצינו בדמאי חולין (דף ז') שהתירו חכמים טעם גמור ואסרו חימוץ שאור ותבלין ועי"ש ברש"י לפי שהוא מתקן הכל והוא עיקר הרי אף במקום דאמרינן דנתבטל ברוב ולא חיישינן על הכרות הטעם מ"מ בדבר דלטעם עביד' גרע ונקר' זאת עיקר ועמ"ש בדיני שבת (סי') אולם בכ"ז ראיות וסמכות הר"ן כיון שהוא עיקר על הירושלמי מבגד שצבעו ושם ודאי הוי כמכשיר האוכל ומבואר בירושלמי דמודה רשב"ג ביין לתבשיל ולרשב"ג אין חילוק בין יין לשאר איסורין וע"כ דכוונת הירושלמי על אופנים דל"ה רק איסור דרבנן וצ"ע בכ"ז:
ודע דאם נתערב חד בתרי יבש ביבש דג"כ הדין דיכול למכור חוץ מאיסור הנאה י"ל דדוקא כיון שנתבטל מה"ת אבל אם נתערב חד חתיכה של איסור הנאה בחתיכה של היתר בזה י"ל לכ"ע כיון דהאיסור הוא בעין ועל כל חתיכה נופל הספק שמא זאת האסורה ואם הוא מאיסורין שצריך לקיים בו שריפה או קבורה צריך מספק לקיים מצותו על השני חתיכות בזה י"ל לכ"ע דאסור למכור ההיתר בכ"מ שהוא כיון שאינו מבורר וכן משמע מדברי רמב"ן מלחמות פסחים הנ"ל דהיכא דהאיסור הוא בעינ' לא נתיר אותו במכירה ורק היכא דנתבטל מד"ת כדינו בזה מותר אבל לא בחד בחד ובפ"מ כתב ויראה אפי' ליכא כ"א חד בחד דהא ארג בגד או אפה פת בע"ז מהני חוץ מדמי איסור ולא נראה כן מדברי רמב"ן דשם ל"ה בעינא ממש אבל בדבר שהוא בעינא ממש אף דיש חד היתר מ"מ כיון שהוא בתסרובות וכ"א מהן עומד בספק נ' דאסור למכור. וראיתי בפ"מ או"ח בפתיחה להלכות פסח (ח"ג פ"ג) שם העמיק הרחיב הדיבור בענין תערובות למכור חוץ מדמי איסור וכתב דבלח בלח בא"מ פחות מששים דמהני חוץ מדמי איסור וכ"ש יבש ביבש חד בחד כרשב"ג חביות בחביות אף חד בחד כמו שכתב הר"ן ע"ז וראיה מירושלמי שהקשה מבגד שצבעו עכ"ד ולא מצאתי בזה דחביות בחביות חד בחד דיהיה מותר למכור כיון דחל עליו מצות אסור וכמו דמוכח מדברי רמב"ן הנז' ודאי אסור למכור חוץ מדמי איסור. וגם דלא חל כלל הקנין של הזוכה אם אין הדבר מבורר ועומד להתברר ומזכה לו שיזכה בדבר אחד אשר הי' מבורר מקודם דוקא לא חל כלל הקנין כמבואר אצלי במ"א מדברי ירושלמי מס' פאה (פ"ה) במתני' דשבולת לקט שנתערבה בגדיש כו' אלא מזכה את העני בכל הגדיש ופי' הרע"ב בכל הגדיש ע"מ להחזיר ובא ליד העני אותה שבולת של לקט ועמד שם בתוס' רע"א ז"ל למה צריך לזכות בכל הגדיש במעמלה"ח הא אפשר לתקן שיגביה כל הגדיש לקנות בזה השבולת של לקט כל היכא דאיתא. אולם באמת מבואר כן כמ"ש הרע"ב בירושלמי שם ומבואר הטעם דהוי כמזכה מימינו לשמאלו כיון שמזכה לו רק שבולת הידועה בשמה ואינה מבורר איזה הוא לא שייך קנין בכה"ג כיון דאינו מבורר ולא יתברר ובמ"א יבואר הדברים בטעמם וה"נ כיון דאינו יכול לקנות חתיכה דהיתר בלבד דאינה מבוררת רק לזכות בשניהם א"כ בהכרח מוכר להנכרי האיסור הנאה ג"כ ואסור: