אור ברסלב
אמרי בינה חושן משפט קונטרס הקנינים › סימן כ

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

קונטרס הקנינים · סימן כ

סימן יט

אם שלח ישראל לישראל חבירו מעות על ידי מי שאינו בתורת שליחות כגון עכו"ם או חשו"ק במקום שמעות קונות והמוכר יודע מזה מבואר בס' מח"א הל' שלוחין (סי' ט"ו) דקונה אף דאינם בני שליחות מ"מ הא ל"צ שיזכה השליח רק ממילא קבלת כסף גורם הקנין כמו דמבואר מס' קידושין גבי עבד בכסף על ידי אחרים דקבלת רבו גרמא לו ומקנהו מאליו והשליח רק מעשה קוף בעלמא עביד להוליך הכסף ולהודיע להמוכר שהוא לצורך הלוקח וכ"כ בפשיטות הנתיבות (סי' קפ"ב) אם נתן לשליח כסף לקנות קרקע קנה המשלח דהשליח מעשה קוף בעלמא עביד להוליך המעות למוכר לקנות בו. אולם לכאורה נראה שהוא דוקא אם הלוקח מכוין לקנות בהמעות הזה שהמוכר קבל ומקנה לו דאם הלוקח אינו יודע כשמקבל המוכר המעות כיצד יקנה הלוקח במעותיו כשאינו מתכוין אז לקנות ואם חוזר המוכר קודם שנודע ללוקח ומכוין לקנות י"ל דמהני חזרתו. ואף דבדעת אחרת מקנה ל"צ כוונת קנין כמו שכ' הראב"ד ב"ב (דף מ"א) וברשב"א גיטין (דף כ') י"ל דהוא כשהי' ברשותו אבל בלא"ה לא מהני אולם יש לומר כיון דהמוכר מקבל המעות ורוצה להקנות ללוקח זוכה הלוקח בקנין כסף אף דאינו מכוין כלל למה שכ' הקצוה"ח דדעת אחרת מקנה הוא מצד זכיה דזכין לאדם שלא בפניו ואף דאין אדם זוכה בשלו לאחרים מ"מ כיון דמעשה קנין יש מהני כוונתו דמוכר וכן מצאתי בדברי רמ"ה ב"ב (דף מ"א) ז"ל דעת אחרת מקנה שאני דקיי"ל זכין לו לאדם שלא בפניו וכ"ת מי דמי התם ההוא דמזכי ליה ע"י קא מכוין למזכי ליה הכא ליכא מאן דמכוין למזכי ליה חצרו תוכיח דלית ליה דעתא למזכי וזכי ליה במתנה אפילו שלא בפניו עכ"ל ומשמע שהוא מצד זכיה וכמו שכ' הקצוה"ח ואם כן י"ל אף בקנין כסף שבא ליד המוכר ע"י חשו"ק אף דלא שייך בהו שליחות מ"מ קבלת כסף גרמה לו שמקנה לבעל המעות וקונה. אולם אם כן בנכרי דליתא בזכיה יש לומר דלא מהני וכמ"ש שם הקצוה"ח דבעכו"ם דלא מהני זכיה לא מהני דעא"מ:

ומה שהקשה שם הקצוה"ח בסתירת דברי הראב"ד דהטור(סי' ר') כ' משמו גבי הכניס הלוקח את החמרים דאפילו מדד הלוקח על החמרים ל"ק שלא נתכוין למשיכה ולקנות במדיד' זו דלמדידה בעלמא נתכוין הא הראב"ד ס"ל דמהני בדעת אחרת אפילו בלא כוונה וכמו שכ' הנ"י בשמו לא קשה להמעיין בש"מ ב"ב (דף פ"ד) שכ' משם הראב"ד דאפילו כשהלוקח מודד לפי שהמדידה וההגבהה הזאת אינו עושה אותה הלוקח לצורכו אלא לצורך שניהם וכל שאינו עושה לצרכו לא קנה עיין שם. וכבר העירותי בזה בהגהותי לספר דברי חיים לאאמ"ו ז"ל בדיני חמץ (סי"ד) אלא שנדפס שם בטעות שכתבתי מה שדחק להקצוה"ח לחדש שדע"מ לא מהני בא"י כדי לתרץ דברי הראב"ד שלא יסתור א"ע ועל זה הבאתי דברי הראב"ד שבש"מ. וזה לא שייך לזה רק לתרץ דברי הטור שבח"מ (סי' ר') לדברי הטור יו"ד כתב הקצוה"ח לחלק בין ישראל לא"י ודברי הראב"ד לתרץ שהן שני ראב"ד ועל זה הבאתי דברי הראב"ד שבש"מ דלעולם בדעת אחרת מקנה סובר דקונה בלא כוונה רק במדידה אף שהלוקח מודד כיון שהמדיד' והגבהה ההוא אינו עושה אותה הלוקח לצרכו אלא לצורך שניהם וכל שאינו עושה לצרכו לא קנה והיינו כיון דהמעשה לקנין שעושה הוא לצורך שניהם אין בזה הוצאה מרשות המקנה. אך בש"מ ב"ב שם כשכתב דברי הראב"ד הנז' העתיק דברי הרשב"א שכ' ע"ד הראב"ד וז"ל ולי היה נראה דכל שאינו מתכוין לקנות בה לא קנה דומה למה שאמרו המחזיק בנכסי הגר וכסבר שלו הן דלא קנה. ועל זה שפיר קשה דסותר לדבריו שבגיטין דבדעא"מ ל"ב כוונת קנין בזה צריכין לבא החילוקים של הנה"מ (סי' ר' ס"ק י"ד) בין מתנה למכר דאומר הלוקח עדיין אינו רוצה לקנות וברשב"א בתוה"ב (בית ה' ש"ב) כ' אעפ"י שאי אפשר למדידה בלא הגבהה אפ"ה אינו קונה באותה הגבהה לפי שאינה לדעת קניה אלא לידה כמה מדות יש בו וכדאמרינן מדד ולא משך לא קנה וי"ל דכוונתו גם כן דאולי אינו רוצה לקנות עדיין ומדברי רשב"א בש"מ ב"ב (דף מ"א) בהא דרב ענן שקל בידקא בארעא דחברי' דמשם הביא הראב"ד והרמ"ה והנ"י שם להוכיח דבדעא"מ ל"ב כוונת קנין סיים שם הרשב"א וז"ל ומסתברא שלאחר שבנו ונודע לו לרב ענן החזיק בו קודם שמיחה חבירו הלכך אם היה מכיר בו חבירו הו"ל כמ"ד ליה לך חזק וקנה כו' משמע קצת דאף במתנה לא מהני בלא כוונת קנין וי"ל דאף אם הוי ידע והי' דעא"מ מ"מ כיון דלא נודע לכל הוי דברים שבלב ועיין סמ"ע (סי' רס"ט ס"קא) במגביה מציאה לחבירו צריך שיאמר שמגביה כדי לזכות בו חבירו ועיין שם בקצוה"ח דלזכות לחבירו צריך דיבור ומחשבה לא מהני ואם כן י"ל דדוקא היכא דהוי דברים שבלב דכל אדם דכוונתו של המקנה להקנות אז מהני לדעת הרשב"א אבל היכא דאינו דברים שבלב דכל אדם אז לא מהני ובפרט למה שכ' הקצוה"ח והבאתי סמוכין לדבריו מד' הרמ"ה ב"ב שם דדעא"מ דמהני בלא כוונת קונה מטעם זכיה אתינן עלה י"ל דסובר הרשב"א דלכך לא מהני ודעת הראב"ד והג"י והרמ"ה כדעת הש"ך שם. או דהרשב"א הוסיף דמכאן אין כ"כ ראיה:

ודעת הריטב"א מצאתי ביבמות (דף נ"ב) דכ' בלשון אפשר ויען שיש ללמוד שם טובא מדברי הריטב"א אביא כאן דבריו אף שאין צורך כ"כ לענינינו. בהא דאיתא שם בסוגיא דרבי אומר החולץ ליבמתו וחזר וקדשה אם קדשה לשום אישות צריכה גט לשום יבמות אינה צריכה גט אמר ר' יוסף מ"ט דרבי עשאוה כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דל"ק א"ל אביי מי דמי התם לא קא מכוין למיקני הכא קמכוין למקני הא ל"ד אלא לעודר בנכסי גר זה וכסבור של גר אחר הוא דקני אלא אמר אביי הכא במ"ע כגון דאמר לה התקדשי לי במאמר יבמין ר' סבר מאמר עילוי זיקא קא רמי ואתאי חליצה אפקעתא לזיקא ורבנן סברו האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי מעיקרא אילו אמר לה התקדשי לי במאמר יבמין מי לא מהני השתא נמי מהני עיין שם בסוגיא ובריטב"א כ' בדברי רב יוסף דאמר כעודר בנכסי גר פירש וחלוצה זו ודאי נכסי הפקר הוא יצאה לשוק בחליצה ומיהו כשבא היבם וקדשה לשום יבמות כסבור הוא שיכול ליבמה עדיין כ"ז שלא נשאת והוא מתכוין לקנותה מצד זה ולא מצד המקדש יבמ' חלוצה לשוק הלכך ל"ק דמדין עצמה אין לו בה קנין ולהתפיס לה קדושין בחייבי לאוין לא נתכוין במדור שלו למקני כלום פי' וכיון דכן ל"ק בנכסי הפקר דליכא דעא"מ ולאפוקי היכי דאיכא דעא"מ דאע"ג דלא נתכוין לקנות אפשר שהוא קונה בחזקתו וכדפריך ב"ב בעובדא דרב ענן אבל הכא הא מכוין למקני פירש דאפי' תימא דבהא דעת מקנה דיבמה לא מהני כלום דבדידיה תלא רחמנא מ"מ הרי נתכוין הוא לקנות לקנותה בקידושין אלו ואמאי לא קניא ובהא דאמר אביי לדמות לכסבור של גר אחר כתב דהא נמי דכוותי' הוא דחלוצה זו נפטרה לשוק והיא כנכסי גר שראוי לכל אדם ויבם זה שקדשה לשם יבמות סבר כי עדיין הם נכסי אחיו ואגידא ביה מחמתיה שיכול ליבמה כל זמן שלא נשאת ואעפ"י שאינו כן מ"מ כיון דקידושין תופסין לו בחליצתו דתופסים בחייבי לאוין הרי הוא קונה מכיון שנתכוין לקנות בשום צד עיין שם עוד בריטב"א והנה מבואר בדעא"מ דקונה בלשון אפשר ועוד מבואר דאינו סובר דדע"א מקנה הוא מטעם זכיה דאם לא כן נימא אשלד"ע כיון שבאמת אסורה עליו בלאו ועיין ב"מ(דף י') ותוס' יבמות (דף י') וכבר בררתי לעיל דיני גב"ח (סי' ל"א)] דבדבר עבירה לא מהני זכיה. והא דלא אמרינן דהוי קידושי טעות כיון דלא ידע נימא אולי ידע לא היה מקדשה כיון דסבר רק לקדשה בתורת יבמין זה אינו דכבר מבואר בנו"ב תנינא אה"ע (סי' נ' וסי' פ') דאף בלא היכר בחייבי לאוין תופסין הקידושין וצריכה גט ומצאתי בתשובת הגאונים שבשם שערי צדק יכונה(ש"ג) בתשובת ר"ש גאון ז"ל דכהן שקדש גרושה ולא הכיר בה דמעות קידושין לטיבוען ניתנה דקידושין תפסו וצריכה גט וא"ת מעות חוזרין אתי למימר שלא תפסו בה קידושין ומתירין אותה לאחר בלא גט או שמתירין לו אחות' ומה שיש לעי"ש אכ"מ ויבואר אי"ה במ"א:

וראיתי בח"ס אה"ע (סי' ק"ו) שכתב להביא ראיה מש"ס יבמות הנז' דמה"ת סגי בחליצה בכוונת אחד מהם כמו שכ' הב"מ (סי' קס"ח) דאם לא כן איך יצוייר שקדשה ע"ד זיקת יבמין שהיה סבר בחליצה לא פקעה זיקה אם כן לא נתכוין בשעת חליצה להקנותה לעצמה ולא הועילה כלל החליצה אלא על כרחך דכוונה דידה סגי ואיירי דהיא ידעה ונתכוונה להפטר והו' לא נתכוון וחזר וקדשה והקשה לפי זה אם כן נהי דהוא סבר שלו הוא מ"מ היא ידעה וכשנתרצי' להתקדש לו לשם אישות נתכוונ' והו"ל כדעא"מ דמועיל וכ' ודוחק לחלק בין אשה לשאר דעא"מ ומשום דכתיב כי יקח ולא כי תלקח וכמו שכ' הר"ן נדרים דמ"מ סיים שם הר"ן והאשה נמי מכנסת עצמה לרשותו קצת ודבריו ל"נ דאי איירי דהוא לא כיון אם כן מ"מ מדרבנן פסול החליצה ועדיין זקוקה לו. וכפי המבואר בדברי ריטב"א הנז' דמבואר בפירוש דודאי הוי חליצה כשרה והוא נתכוין לפטרה ולהתירה להנשא לשוק רק שטעה וסבר שיכול לחזור וליבמה כל זמן שלא נשאת וגם הרגיש דבקידושי אשה ל"ח דעא"מ וכן כתבו האחרוני' בנו"ב תנינא ובא"מ והדברים ברורים דבאשה ל"ה כדא"מ. ונחזור לענינינו דעכ"פ לא ברור הדבר להריטב"א דבדעא"מ לא בעי כוונת קונה ואף אם כן הוא דלא בעי כוונת הקונה י"ל שהוא מטעם זכיה ולגבי נכרי לא מהני ואם כן יש לגמגם בדינו של המח"א הנז' בנכרי ששלח כסף ע"י ישראל אף דקבלת הכסף גרמה מ"מ כיון דהנכרי לא קמכוין לקנות אז כשמקבל הכסף י"ל דל"מ:

ועוד יש לעמוד בדברי המח"א בראייתו שהביא מקידושין דאפילו ר"מ דס"ל חוב הוא לעבד שיצא לחירות עם כ"ז קונה עצמו בכסף על ידי אחרים אפילו שלמ"ד דקבלות רבו גרמה לו. מלבד דשם עשה הרב לצורך עצמו ומקנהו מאליו והעבד ממילא זוכה בעצמו הא גם שם לדעת הרי"ף והרמב"ם כמו שכ' הר"ן שם דינו כמו בשטר דבע"כ לא והעבד יכול לחזור דמטעם זכיה הוא ובעל כרחו לא ושוין כסף ושטר ורבא אמר כן רק לר"מ רק דעת הרשב"א והרא"ש והטור יו"ד (סי' רס"ז) דרבנן ל"פ בזה על ר"מ ועיי"ש בש"ע (סעיף כ"ו) ובש"ך שם (ס"ק מ"ג) אם כן יש לדון אף דמקבל הכסף על ידי אחר בעד המקח אם אינו בתורת שליחות וזכיה כיון דיכול לחזור בו לא נתקיים המקח ואף המוכר יכול לחזור ועיין מ"ש המח"א בהגהותיו לרמב"ם (פ"ה) מעבדים ובדיני ממונות אין להכריע מכאן להוציא ממון ואם יהי' סד"ד י"ל שם העבד מוחזק בעצמו. ועוד יש לחלק משם הרבה כמובן:

אך י"ל דאף בלא דעת אחרת מקנה מהני אף בעכו"ם ששלח המעות אף דליתא בתורת שליחות מ"מ כיון דקבלת הכסף גומר הקנין מהני אף דלא נתכוין אז בשעה שקבל הכסף בכוונת קנין מ"מ מהני כוונה הראשונה כשמסר המעות לקנות וכשמצוה לו שיתן בעד קנין החפץ בדבר דכסף עושה הקנין ודוגמא לזה מצינו בחצר דקונה שלא מדעתו בפסקי תוספות רי"ד ב"מ הבאתי לעיל (סי' ו') הטעם משום דכל אדם שיש לו חצר דעתו בשעה שזכה בהחצר כל מה שיבא לחצרו יזכה לו חצרו הרי דהכוונה שיש לו אז מועיל על להבא לאחר מכן ה"נ אף דלא מכוין כלל בשעה שמקבל המוכר הכסף שיקנה מהני המחשבה והכוונה שיש לו לקנות בשעה ששולח המעות ואף שיש לחלק מדברי תוס' רי"ד. וגם יש להעיר על דבריו דלדבריו הכי נימא אם לא ידע כלל שזכה בהחצר המשתמרת כגון שנפל לו בירושה וכדומה ועדיין אינו יודע שהחצר הוא שלו נימא שלא יזכה בהמציאה שנפל בו בטרם שנודע לו מזכית החצר. גם מה מהני כוונתו ע"ד שלא בא לעולם ועיין מה שכ' לעיל (סי' י"ט) מ"מ מצינו כמה פעמים דמחשבתו של עכשיו מהני שיזכה אחר כך וכן מצינו להסוברי' כדעת רש"י דהפקר הוי כדעא"מ וכמבואר ש"ך (סי' רס"ח) אף בשעה שמפקיר א"י מי שיזכה ואינו מבורר למי ומי שיזכה ובשעה שזוכה אינו מקנה כלל מ"מ מצד מחשבתו בשעה שהפקיר חשבינן לדעת אחרת מקנה גם בנד"ד י"ל כמו שכ' המח"א והנתיבות דמהני קבלת הכסף לקנות אף ששולח על ידי מי שאינם בני שליחות ואף במקום דלא מהני דעת אחרת מקנה רק על ידי הכוונה לקנות בשעה ששולח:

ולכאורה קשה על דבריהם מהא דמבואר עירובין (דף מ"ט) דשמואל סובר עירוב משום קנין וקאמר בש"ס דנ"מ קטן ומפ' רש"י דא"י לעשות הקטן שליח לערב עליו עירובי חצרות דלאו בר מקנה ואקנויה הוא הרי דאינו קונה אם שולח על ידי קטן ונראה דדוקא אם שולח לו הכסף שיקנה לו המוכר אז מהני אבל אם עושה לו שליח שיערב עבורו היינו שיהיה בתור' שליחות גרע ולא מהני דומה לזה כתבו תוס' קידושין (דף כ"ג) ותוס' רי"ד שם דאף דיכול לזכות האדון השטר שיחרור על ידי אחרים מ"מ אם אין עבד יכול לעשות שליח לקבל גיטו מיד רבו אם עושה שליח ורבו מוסר לו שיהיה משוחרר בתורת שליחות לא מהני וגרע מאם לא היה עושה אותו שליח דאז מה שרבו מזכה לו מהני אבל אם עשה שליח אינו נותן בתורת זכיה רק בתורת שהוא שלוחו של העבד וכיון דאינו יכול לעשות שליח לא משתחרר וה"נ דכוותי'. דנחזי אנן דיש נ"מ רבתי לבין אם מהני המקח מצד שליחות לבין אם מהני מצד הקנאת המוכר דאם הלוקח אומר בפני עדי' בטרם שבא הכסף ליד המוכר שאינו מתרצה בזה ואינו חפץ לקנות אז לא מהני המקח אבל אם מהני בתורת שליחות אז כל זמן שלא ביטל השליחות אף שאינו חפץ במעשה השליח ומגלי דעתו דחובה הוא לו מ"מ יד ומעשה השליח כיד ומעשה המשלח כל זמן שלא ביטל בפועל השליחות כמבואר בס' המכריע (סי' ג"נ) דמה"ט לא מהני בגט אם הבעל מזכה לה על ידי אחר אף אם עשתה האשה לשליח לקבלה דמאן לימא לן שלא נתחרטה בדבר ובטל הרצון ההוא מה שאין כן בעשתה שליח אז אף אם נתחרטה וחוב הוא לה מ"מ כל זמן שלא ביטלה ממש השליחות מהני וה"נ דכוותיה דאף דמהני בשולח הכסף על ידי קוף מ"מ זה דוקא אם נתרצה אז אבל אם נתחרט ובטל הרצון לא מהני מה שהמוכר מקנה דחוב הוא לו לכך כשממנה לשליח רוצה שיהיה פעולת הקנין בתורת שליחות ואז בעי דוקא שיהיה בר שליחות:

ולפי"ז יש ליישב קושית תוס' שם דהא אמר ר"ה קטן גובה העירוב ועוד דשמואל גופיה קאמר בגיטין דקטן זוכה לאחרים בשיתופי מבואות דרבנן ולהנז' אתי שפיר דודאי קטן גובה עירוב אם אינו עושה אותו לשליח מהני ושם בגיטין איירי דהבעה"ב מזכה את החביות שיהיה לו חלק בו ומזכה על ידי קטן ואחר כך בעד זה מקנה לו רשות בעד הכסף דזכות הוא ולא בעי זכיית הקטן רק שיזכה בהחביות בעדו ובזה הקילו בעירוב אבל באם שולח על ידי קטן שיערב בעדו גרע כיון דרוצה בתורת שליחות וקטן לאו בר שליחות הוא:

[יען דברתי סי' הקדום מן הסוברים דהפקר הוי כדעא"מ ובנתיבות (סי' רע"ג) וכן רבים גדולי מחברים הקשו על זה וכבר נדפס בשמי בס' התבונה תירוץ נכון על קושיתם ואיידי דזוטר מירכס אמרתי להעתיק כאן כאשר נדפס שמה].

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה