אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
קונטרס הקנינים
סימן א
הא דקרקע נקנה בכסף כ' הסמ"ע (סי' ק"צ סק"א) היינו דוקא כשנותן בעד שיווי המקח ונותן בעד תחילת פרעון והשאר זוקף במלוה או היכא דכל שיווי המקח אינו אלא פרוטה אבל אם אינו נותן בעד שיווי המקח אלא שנותן לקנין לא מהני דבשדה עפרון היה בעד שיווי המקח ובטו"ז חולק מהא דאשה נקנית בש"פ ואינו אלא לקנין דשיווי המקח לא שייך באשה:
אולם בפרישה כ' הסמ"ע דמהיכא ילפינן דאין כסף פחות מש"פ קונה מאשה כמו שכ' הב"י ואשה ילפינן משדה עפרון ושם היה דמי שיווי עיין שם משמע דסובר דאשה מקודשת גם כן מטעם שיווי ולא מטעם קנין וכן משמע מדברי הרא"ש סוף פ"א דב"מ שהוכיח דמוכר שטר חוב וחזר ומחלו דאינו חייב לשלם רק דמים שנתן ממה דמבואר בקידושין במקדש בשטר חוב דאחרים דלא סמכה דעתה וימחול ועל כרחך אף דיצטרך לשלם אינו משלם אלא דמים שנתן וקידושי אשה אינו אלא פרוטה עיין שם מבואר דשווי דאשה לא הוי אלא פרועה לכן סובר הסמ"ע דאם מקדש במנה ולמען שיחול הקידושין מקדשה בפרוטה באמת אינה מקודשת רק היכא שנותן הפרוטה על תחילת הפרעון. אך קשה לכאורה אם ילפינן משדה עפרון נימא דלא נקנה קרקע רק היכא דנותן כל דמי השיווי ומנ"ל דנקנה בפרוטה אף כשנותן מתחלת פרעון וכן באשה נימא גם כן שיצטרך ליתן כל דמי השיווי. וצריך לומר כיון דבאמת ילפינן קנין כסף בקרקע מדכ' שדות בכסף יקנו כמבואר בקידושין (דף כ"ו) משם גמרינן דנקנה בכסף אף היכא דאינו נותן כל דמי השיווי מדכ' סתם שדות בכסף יקנו. אך אם כן נימא דעושה קנין גם כן אף כשאינו נותן לשיווי המקח רק לעשות קנין ועיין שם בתוס' ד"ה אמר קרא שכ' הא דלא אייתי מקרא דכ' גבי עפרון משום דדלמא ה"מ מנכרי וכיון דעיקר מה דגמרינן דבישראל גם כן נקנה בכסף מדכ' שדות בכסף יקנו ומשם לא משמע שיהיה החיוב בקנין כסף שיהיה דמי שיווי ופרעון המקח:
ובאמת יש לתרץ בזה קושית תוס' לדעת הטו"ז דלא בעי שיווי מקח לכן יליף הש"ס מדכתיב שדות בכסף ולא מייתי משדה עפרון דהיה משמע שבעינן שיהיה שיווי מקח. אך י"ל דשפיר הקשו התוס' לדעת הטו"ז דאשה דמתקדשת לא שייך גבה שיווי וכיון דזה ידענו מגז"ש דקיחה קיחה כי יקח איש מקיח' דשדה עפרון דאשה מתקדשת בכסף אף דלא שייך לגבה שיווי ממילא ידענא דגם קרקע נקנה בכסף אף היכא דאינו נותן דמי שיווי רק לקנין. ולדעת הסמ"ע דבאשה גם כן מצד שיווי מתקדשת ולא בתורת קנין צריך לומר כיון דילפינן באשה דמתקדשת בכסף משדה עפרון ושם הוי מצד שיווי שוב ילפינן דקרקע גם כן אינו נקנה רק מצד שיווי המקח ולא מצד קנין [ועיין ב"י דכ' הוכחת המ"מ שכתב דבש"ס פ"א דקידושין מבואר דקרקע אינה נקנת בפחות משוה פרוטה מש"ס (דף ג') ודבריו צ"ע הא מבואר להדי' שם (דף י"ב ע"א) כשם שאין אשה נקנית בפחות משוה פרוטה כך אין קרקע נקנית בפחות משוה פרוטה ועיין שם בתוס' וכבר עמדו ע"ז בס' קמ"ר ובס' שמחת יו"ט]:
ועיין בספר אבני מילואים אה"ע (סי' כ"ח ס"ק ט"ז) שכ' בדעת רמב"ם דמלוה קונה במכר ובקידושין אינה מקודשת אף דבש"ס קאמר ואי אמרת מלוה להוצאה ניתנה במה קנה דשם הוא לרב ורב לא ס"ל הג"ש דקיחה קיחה משדה עפרון וכיון דגם כסף קידושין לאו משדה עפרון ילפינן לא מצינן לחלק בין קידושין למכר אבל לדידן שפיר מחלקינן בין קידושין למכר דקדושי כסף משדה עפרון ילפינן והתם הי' כסף בעין מה שאין כן שדה דמקני' בכסף משדות בכסף יקנו ומלוה נמי חשיב כסף. ויש בזה ליישב קושית תוס' קידושין (דף ד' ע"ב) ד"ה כתב דצריך למילף קיחה קיחה דנדע דנתינת כסף ממש בעינן. אך כ' שם להקשות אמאי בפדיון הבן ל"מ מלוה וי"ל דשם בעינן נתינה ולקיחה מדכתיב פרשת במדבר ונתת הכסף לאהרן ועיין רמב"ם (פ"א) מבכורים דמשם ילפינן גם לדורות דדוקא לזכרי כהונה צריך ליתן דמי פדיון וכמו כן ילפינן משם דצריך נתינה ולכך אף דמלוה הוי כסף מ"מ נתינה לא הוי. אך קשה אם נאמר דמלוה הוי כסף ובקידושין צריך שיהיה כסף כמו בשדה עפרון אם כן למה תהיה מקודשת באומרת שחוק לפני רקוד לפני ובשאר הנאות ואכ"מ להאריך בזה:
והנה לכאורה לדעת הסמ"ע היכא דרוצה אחד לתת במתנה לחבירו קרקע והמקבל נותן לו פרוטה לקנין שיקנה בזה הקרקע היה נראה דל"מ כיון שאינו נותן לו דמי שיווי קרקע רק לעשות קנין. אך נראה דאעפ"כ מהני כיון שמקנה לו הקרקע בעד הפרוטה הוי שיווי הקרקע ועיין תוספת רי"ד קידושין (דף י"ג) שכ' כי תניא ההיא בחליפין אבל בתורת דמים בעינן פרוטה ומכי יהיב ליה פרוטה קנה כל השדה ושאר המעות זוקף עליו במלוה כו' א"נ אם רצונו ליתן שדהו מתנה לחבירו וא"י לכתוב לו שטר וגם היה השדה רחוק ממנו שלא היה יכול להחזיק בו וירא שמא יחזור בו מקבל ממנו פרוטה ואמר לו הרי שדי קנוי' לך בפרוטה זו דקרקע נקנה בפרוטה עכ"ל הרי מבואר דאף בכה"ג שרוצה ליתן לו במתנה והפרוטה עושה רק הקנין מ"מ נקנה. וכפי הנראה התוס' רי"ד ס"ל כשיטת הסמ"ע דבעינן שיהיה כסף שיווי ולא כסף קנין וכאשר ביאר כן בס' אבני מילואים אה"ע (סי' כ"ט סק"ב) באורך שיטת תוס' רי"ד ריש קידושין דסובר דאש' מתקדשת בחליפין בתורת כסף רק היכא דמקדשה בחליפין שיהיה לקנין לא מהני ע' שם בדברים נכונים. ועל כרחך צריך לומר כיון דליכא כסף אחר רק כסף קנין הוי הפרוטה גם כן דמי שיווי המקח רק כשאומר בפירוש דאינו נותן תמורת המקח רק לשם קנין בזה דעת הסמ"ע דלא מהני. ועיין עוד בתוס' רי"ד קידושין (דף כ"ז) בהא דמבוא' שם יפה כח חזקה מכסף דבמכר לו עשר שדות בעשר מדינות החזיק בא' מהם קנה כולן משא"כ בכסף וכ' אם נתן לו דמי שדה אחת ואמר לו קנה כולן בדמים הללו אעפ"י שזקפן עליו במלוה לא קנה אבל בשדה אחת אעפ"י שלא נתן לו כל הדמים אלא מקצתן והשאר זקף עליו במלוה קנה עיין שם ולכאורה הא יכול להקנות ב' קרקעות בפרוטה אחת א"כ אם נתן דמי שדה אחת ואמר לו קנה כולן בדמים הללו וזקף עליו במלוה אמאי אינו קונה ועל כרחך צריך לומר כיון דנותן לו דמי שדה זו וזקף השאר במלוה הוי כסף משדה זו רק דמי קנין על שדות האחרות לכך ל"מ וכדעת הסמ"ע ויש עוד להתבונן בזה:
ומדברי הירושלמי ריש קידושין המובא ברי"ף שם בשטר הדא דתימר בשטר שאינו יפה ש"פ אבל בשטר יפה ש"פ ככסף הוא ועיין שם בר"ן ביאור דברי הירושלמי. ולשיטת הסמ"ע דבעי כסף שיווי אבל כסף קנין לא מהני אף בקידושי אשה רק כשנותן לפרעון או לתחילת פרעון אם כן הנ"מ בפשיטות ולעולם י"ל דשטר בעינן שיהיה שוה פרוטה רק באופן שמקדשה במנה ונשאר חייב ורוצה שיתקיים הקנין קידושין מקדשה בשטר דבזה מהני קידושי שטר אבל מתורת כסף ל"מ כיון דלא הוי כסף שיווי ותחילת פרעון אלא ודאי דגם כסף קנין מהני בקידושי כסף אף כשאינו כסף שיווי ותחילת פרעון:
[וראיתי בס' עצי ארזים אה"ע (סי' ל"ב סק"י) שהוכיח מדברי הר"ן הנז' דאם מקדשה בשטר ואמר על מנת להחזי' דגם בשטר לא מהני ודלא כמו שכ' הח"מ וב"ש שם דבקידושי שטר מתקדשת בעל מנת שתחזירי לי דאם לא כן לעולם י"ל דבעי בשטר שיהיה שוה פרוטה רק בשטר מהני אף באומר על מנת שתחזירי לי את הנייר ובכסף לא מהני יעיין שם ואינו ראי' דודאי אליבא דאמת דלא בעינן בשטר שיהיה שוה פרוטה ולא בעי תורת כסף בשטר ודאי גם בעל מנת שתחזירי לי מהני אבל אם הי' הדין שגם בקידושי שטר יהי' צריך תורת כסף ושיהי' שוה פרוט' אם כן ודאי גם בשטר לא הי' מהני על מנת שתחזירי לי כמו דלא מהני בכסף או לשיטת הרמב"ם דלא הוי הנאה או לשיטת רש"י ותוס' דמחליף בחליפין ומטעם גזירה וז"פ. ובס' המקנה (דף ט') כ' דלהסוברים דאף לר"א דעדי מסירה כרתי אפי"ה סגי בעדי חתימה לחוד אם כן נ"מ דבקידושי שטר לא בעי עדי מסירה וכ' דאתי שפיר לדעת הסוברים כיון דעל ידי השטר בעדי חתימה נודע שבא מידו לידה הוי ליה כאילו היו עדי מסירה אם כן אפילו אם מטעם כסף נמי יועילו הע"ח להיות כאילו מקדש בפני עדים עיין שם. וצ"ע דבעל כותב השטר אם כן אם מקדשה בתורת כסף לא הוי תיקון השטר והוי לענין זה מפי כתבם ולאו עדות הוא רק אם מתקדשת בתורת שטר שפיר מהני דהוי כתיקון השטר והוי העדי חתימ' כעדי מסיר' ולא הוי מפי כתבם אבל אם מקדש' בתורת כסף ולא הוי ידענו מתורת שטר כזה שיועיל לענין קידושין הוי מפי כתבם ולא מהני אף שידענו ע"י ע"ח שבא מידו לידה לא ידענו רק מפי כתבם והדר' הקושיא לדוכתא ואכ"מ בזה]:
סימן ב
אם קנה קרקע והניח משכון על הכסף מבואר דלא מהני מטעם מנה אין כאן משכון אין כאן. ושיט" רמב"ן ורשב"א קידושין (דף ח') כיון שהמנה אינה בעין ואגיד לגביה הלוקח וברשותו הוא לא מהני במקום כסף. ולפי זה אף אם מחייב את עצמו מקודם בכסף ונתן משכון על המנה גם כן לא מהני כיון דאגיד גביה ולא יצא מרשותו. אבל שיטת הרא"ש דכ"ז שלא נתחייב גופו לא נשתעבדו נכסיו דאינהו ערבין וכל דליכא שעבוד הגוף ליכא ערב ולדבריו היכא דחייב את עצמו במנה מהני וכבר האריכו האחרונים בזה. וראיתי בס' אבני מילואים אה"ע (סי' כ"ט סק"י) שכ' וז"ל ולשיטת הרמב"ן והרשב"א דמפרשי משום דאגיד גבי' אבל במתנה מהני אם נותן לחבירו מנה ונותן לו משכון עליהם זוכה במשכון לשעבוד מנה אע"ג דלא נתחייב גופו על המנה. והקשה האיך מהני במתנה כיון דאמרינן בש"ס דנכסוהי דבר אינש אינון ערבין וכל היכא דלוה פטור ערב נמי פטור יעיין שם. ותמהני ולא ידעתי היכן ראה זאת ברמב"ן ורשב"א דמהני במתנה בלא נתחייב גופו על המנה אי משום דהם פירשו מטעם אגיד גביה מזה אינו ראיה דהם סברו אף במקום שחייב את עצמו מקודם במנה ונתן משכון גם כן לא מהני מטעם כיון דאינו בעין ולא יצא מרשותו לא הוי כסף לקנות על ידו הואיל דאגיד גביה אבל באם לא מחייב את עצמו מקודם מודים הם דלא הוי קנין כלל בגוף המשכון כיון דאינו מקנה לו רק לשעבוד מנה ואינו חייב לו כלום ודאי אינו קונה המשכון לשעבוד היכא דליכא שעבוד הגוף. וכן מבואר להדיא בחידושי רמב"ן קידושין שם שמסיים אבל אומר לחבירו הרני חייב לך מנה מכיון שמשך קנה הכל לשעבודא. עיין שם שמבואר להדיא מדבריו דבלא חיוב הגוף אינו קונה המשכון כלל:
ומ"ש הא"מ שם מדברי הרשב"א בתשובה המובא ברמ"א ח"מ (סי' קכ"ט) במי ששאל חפץ מחבירו ואמר לו אם לא אחזירנו לך לזמן פלוני אתן לך כך וכך והעמיד לו ערב בעד הדמים אע"ג דלגבי השואל הוי אסמכתא ופטור הערב חייב לשלם וכ' אע"ג דאמרו אין נפרעין מן הערב תחילה הוא היכא דהלוה מתחייב אבל זה הרי חייב עצמו במה שהשואל לא היה חייב ומש"ה נמי ס"ל להרשב"א דבמתנה משתעבד למשכון אע"ג דליכא לוה יעיין שם שהאריך בזה ליישב קושית הב"ח שם מש"ס בכורו' (דף מ"ח) דשם כיון דלא נתערב תחילה רק במקום לוה אבל הכא דבתחילה נעשה ערב במקום דלא הוי לוה חייב. והנה מכל זה אינו ראיה שיהיה מועיל לקנות משכון לשעבוד מנה היכא דלא מחייב את עצמו דוקא בערב דיכול לשעבד ולחייב א"ע מהני אף במקום דליכא לוה אבל היכא דליכא שום חיוב אף דנכסיו של אדם אינון ערבין מ"מ מי מחייב שיזכה זה בנכסיו. ובגוף דברי תשובת הרשב"א יעיין בתשובת גאוני בתראי (סי' ד' ה') שהב"ח ז"ל נתווכח בזה עם הסמ"ע דעת הסמ"ע כיון דמתחילה ידע הערב דיחזור עליו תחילה דאשואל לא יכול לחזור דהוי אסמכתא אמרינן דגמר ומשעבד נפשיה לגבות ממנו יע"ש דדעתו שאינו גובה מן הערב רק בכדי דמיו דערב נשתעבד בההיא הנאה דמהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה והיינו דוקא בכדי דמים שהימנו ולא יותר. או דאיירי בכליו של בעה"ב שאין בו אונאה. ודעת הב"ח דבלא קנין אינו חייב כיון דהשואל א"ח וכ' וז"ל ותו דפשיטא אעפ"י שאדם יכול לשעבד עצמו להתחייב בדבר שאינו חייב בלי תנאי מדין הודאה אעפ"י שאינו בלשון הודאה משוינן ליה כאלו הודה בכך וכך וחייב מדין הודאה וכדנפקא לן מאיסר גיורא כו' מ"מ היכ' דאיכא תנאה באם יהיה כך אתחייב לך מנה מנ"ל דמתחייב ומשתעבד עצמו בדבר דאינו חייב דשמא אינו מתחייב אפילו בקנין שהרי א"ל בזו דמתחייב מדין הודאה כיון שהוא על ידי תנאי אם יהיה כך יעיין שם וצ"ע להבין היעלה על הדעת דאין אדם יכול לשעבד את עצמו בקנין על תנאי אם יעשה כך שיחול החיוב למפרע ודאי כשאמר ואחייב אני לך באם יהי' כך זה לא מהני דהוי כקנין אתן והוי קנין דברים אבל באם אומר שמחייב את עצמו מעכשיו באם יהיה כך מבואר בכמה דוכתי דמהני וכל השעבודים מתוספת כתובה המה על דרך זה עיין תוס' ורא"ש ר"פ אעפ"י וגם מה שכ' דיכול לחייב א"ע בדבר שאינו חייב מדין הודאה אף שכ' כן בכ"מ כאשר כ' בזה באורך בקצוה"ח (סי' מ') היינו בלא קנין אבל בקנין הוי ככל דברים הנקני' על ידי קנין סודר כן יכול לחייב ולשעבד את עצמו ממילא יכול לחייב ולשעבד את עצמו שיחול מעכשיו החיוב באם יתקיים התנאי וכן מערב דמחייב את עצמו בדבר שאינו חייב מזה למד הרמב"ם (פי"א מהלכות מכירה) דיכול לחייב את עצמו בדבר שאינו חייב חזינן דאף על תנאי יכול לחייב א"ע ועיין מה שכ' לעיל דיני הלוא' (סי' נ"ב) ועיין תומים (סי' קכ"ט סק"ז) דסובר בדעת הרמ"א דחייב לשלם אף יותר מכפי שיווי החפץ משום דלדידן יכול לחייב את עצמו בדבר שאינו חייב. ובאמת לא אדע למה לא יכול לחייב א"ע בהאי הנאה דמהימן לי' ומשאיל החפץ ובעד הנאה הזאת דחשיב ככסף למה לא יהיה בידו לחייב א"ע אף על יותר מכדי שיווי דדומה לקונה חפץ השוה ה' בעד יוד ומשך החפץ במקום דלא הוי הנאה הכי נימא דלא יהי' מחויב לשלם והסמ"ע שכ' דאיירי בכליו של בעה"ב דאין בו אונאה צ"ע הא אונאה לא הוי רק דרך מקח וממכר ועיין ש"ע (סי' רכ"ז) דבחליפין שוה בשוה לא הוי דין אונאה וכ' בתשובת רי"ף מובא בש"מ ב"מ דחליפין אין בהם אונאה וכתבו ת"ר הטעם משום דהתורה מעידה על זה באמרה וכי תמכרו ממכר בממכר הוא דאזהיר רחמנא בבל תונו אבל בחליפין לא יעיין שם ובמח"א דיני אונאה (סי' י') אם כן בזה היכא דחייב את עצמו לשלם בעד הנאה שמשאיל לחבירו אמאי לא יהיה מהני החיוב אף בלא קנין דאין בזה דין אונאה. אך י"ל אם מחייב את עצמו הא הוי אסמכתא רק דהתורה חייבו להערב מטעם בההיא הנאה דקא מהימן ליה וזה מסלק האסמכתא ועיין מח"א דיני ערב (סי' א') שזה מסלק האסמכתא ובההיא הנאה גמר ומשעבד לכן לא מהני רק נגד שנהנה ובעד זה יכול לחייב את עצמו אף ביותר ומ"מ לא גמר ומשעבד את עצמו רק לפי ערך הנאה ואף לדעת הסוברים דרק על ידי הנאה משתעבד דאם לא כן הוי דברים לחוד מ"מ הא הוי אסמכתא גם כן ורק נגד מה שהיה לו הנאה גמר ומשעבד את עצמו. וקצת י"ל דדין זה תליא במחלוקת הפוסקים באומר לחבירו זרוק מנה לים ואחייב אני לך דלשיטת הסוברים דחייב כיון שהוציא ממון על פיו אף דלא מטי הנאה לבן דעת אם כן עיקר החיוב של הערב מטעם דהי' לו לערב הנאה לכך יכול לחייב את עצמו אף ביותר כיון דהכל הוא אסמכתא אף על שיווי החפץ ובכ"ז מהני וחייבו התורה כן יכול לחייב את עצמו אף על יותר מכפי שיווי החפץ. אבל לשיטת הסוברים דערב חייב הואיל דבא הנאה לבן דעת אבל באומר זרוק מנה לים פטור כמבואר בח"מ (סי' ש"פ) עיין ראשונים קידושין (דף ט') מטעם דלא בא הנאה לבן דעת אם כן היכא דמחייב את עצמו על יותר מכדי שיווי החפץ אינו מחויב רק כפי מה שבא הנאה לבן דעת ולא יותר כיון שלא חייב את עצמו רק שאמר ואני ערב או ואתחייב אבל באומר שמחייב את עצמו אפשר דחייב לשלם אף יותר מכפי שיווי החפץ. ועיין מהריב"ל (ח"א דף קמ"א) דנראה מדבריו שם דפשיט ליה דאם המלוה אינו רוצה להלות עד שיכנס לוי עצמו לערב על כל החובות שהיה לו על הלוה מקודם דהוי כערב בשעת מתן מעות יעיין שם וכן משמע מש"ס כתובות ר"פ הנושא שמסתברא מילתיה דרב בבתו נערה דקא מטי הנאה מינה דכסף קידושיה לאביה הרי דבשביל זה גמר ומשעבד נפשיה לכל הנדוניא ועיין שם בש"מ משם תר"י ובס' מחנה יהודה (סי' קכ"ט) ואכ"מ ועיין נתיבות (סי' ר"ז ס"ק י') דפשיט ליה אם אומר לחבירו זרוק מנה לים ואתן לך ר' דאף להסוברים דחייב אף בלא מטי הנאה לבן דעת מ"מ אינו חייב יותר ממה שזרק וצ"ע אמאי:
ועיין חות דעת (סי' קע"א סק"ט) שכתב וז"ל ועוד אפ"ל דנתחייב בכל כשהוציא משכון על פיו אפילו אינו שוה כל חובו וכמו אם אומר תן חפץ זה לפלוני בעד עשרה ואנכי ערב והחפץ אינו שוה רק ה' דודאי נתחייב העשרה דלדידיה הי' שוה עשרה ה"נ במשכון כיון שלא רצה להחזיר רק כשנתערב לו בעד כל חובו יעיין שם וכן ראיתי בתשובת רדב"ז (ח"ג סי' תר"ג) וכ' כיון דחזינן דלוה מהדר לפדותו הרי שחביב בעיניו וכשמהדר לו המלוה ע"ד הערב נתחייב הערב בכל יעיין שם ותמהני שלא הביא דברי תשובת רשב"א ורמ"א הנז' שערב משתעבד אף על יותר מכדי שיווי החפץ ולפי דעת הב"ח אינו משתעבד. ולמה שכ' י"ל דשם הוי כבא הנאה לבן דעת כיון שהלוקח מקבל החפץ בער עשרה וצ"ע בכל זה. ולמה שכ' הקצוה"ח (סי' קכ"ט) משם הרשב"ם דערב משתעב' דהמלו' הלוהו בשליחותו וי"ל דאינו מתחיי' ביותר דלא יהיה רק כשלקח הערב בידים החפץ ונתן ללוקח או להשואל דאינו מתחייב לשלם רק כפי שיווי החפץ. אך במ"א כ' בזה הרבה להקשות על סברא הזאת דערב יתחייב מטעם שליחות מערב דכתובה ועימ"ש בזה לעיל דיינים (סי' י"ז):
[הלום ראיתי בקצוה"ח (סי' ר"ד ס"ק ב') שהביא שם קושית הש"מ על דעת הרי"ף דלדידן דפסקינן כר"י ד"ת מעות קונות אינו עובר במש"פ רק היכא דהוי קנין מד"ת אבל בקונה מטלטלין והניח משכון על הדמים כיון דמנה אין כאן משכון אין כאן והוי כדברים וליכא בהדייהו מעות לא קאי באבל וביאר שם הקצוה"ח דלר"י כיון דנשאר הזכות להמוכר דיכול להשתמש בהמעו' ראוי למיקם במי שפרע. וכ' ולשיטת הרמב"ן והרשב"א דזוכה במשכון והא דאמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן משום דאגוד גביה אינו ראוי לקנין במשכון נמי קאי במי שפרע ועיין שם ודבריו אינם מובנים הא כיון דאינו מחייב את עצמו בקנין רק שניתן משכון על דמי המקח והמקח אינו נקנ' ללוקח אף מד"ת כיון דכסף קנין בעינן שלא יהיה אגוד לגבי הלוקח וכיון שאין הלוקח קונה המקח ממילא אין המוכר זוכה בהמשכון דלא יהיב ליה רק על דמי המקח ועיין שם בש"מ ב"מ (דף מ"ז) שהביא לשון הרמב"ן להדיא שהביא ראיה לדעת הרי"ף מדברי הירושלמי דעל ידי משכון לא קאי באבל]:
סימן ג
אם המוכר מקנה ללוקח חפצים המופקדים ביד הלוקח מכבר כ' הטו"ז (סי' קפ"ט) בדעת הטור שם דאין רשותו של הלוקח קונה לו למה שכ' רשב"ם ב"ב (דף פ"ה) דחצר ורשות הנפקד שהחפץ מונח בו הוי רשותו של המפקיד ובקצוה"ח שם הביא משם המרי"ט להשיג על זה חדא במה נקנה רשותו של הנפקד להמפקיד. ועוד אם לא ייחד לו מקום אין מקום זה קנוי לו. ועוד דנימא חצרו ומתנתו באין כאחד. והקצות כ' דלשאלה לתשמיש קונה בתשמיש לבד אף להפוסקים דאכילת פירות לא הוי קנין מ"מ זה דוקא לקנות הגוף אבל לתשמיש בלבד מהני וכבר האריך בזה במח"א דיני שכירות (סי' א') להביא כמה ראיות לזה דבשכירות קרקע מהני השימוש להיות קנוי לו על ידי זה. ובנתיבות (סי' ר') כ' דלענין שיהי' חצרו לקנות על ידו לא מהני שאלה לתשמיש עד שיהיה לו קנין ממש בגוף החצר יעיין שם ולא אדע הא הוא עצמו הביא שם דברי המח"א דהקנאה בעינן הוצאה מרשות לרשות ואם חצרו של לוקח שכורה למוכר לא יצא מרשות המוכר ול"מ אם כן אף דלא נקנה להמפקיד רק לשימוש מ"מ לא הוי הוצאה מרשות מוכר לרשות לוקח. ומה"ט אתי שפיר נמי מה שכ' הקצות דאף דלא ייחד לו מקום מ"מ כיון דאושלו מעיקרא לכל מקום שיניח נקנה להמפקיד וכ' הנתיבות דמ"מ כיון שיש לו רשות להפקיע זכותו ממקום זה הוי חצרו דנפקד ולמה שכ' מ"מ כל זמן שלא הפקיע לא הוי הוצאה מרשות לרשות והקצות הקשה מש"ס קידושין (דף מ"ז) התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך אם נשתייר שוה פרוטה מקודשת ובמה קנתה האשה הפקדון יעיין שם וזה לאו ראיה מוכרחת די"ל דפקדון היינו חפצים וכדמשמע מלשון אם נשאייר שוה פרוטה משמע דלאו מעות הוא רק חפצי' אם כן י"ל דהי' מקנה לה המטלטלין על ידי קנין סודר ומקדש' בזה ועיין ב"ש אה"ע (סי' כ"ט סק"ב) משם הרש"ך דבכה"ג שמקנה לאשה הטבעת של קידושין בקנין סודר מקודשת וליתא בכה"ג גזירה דקנין חליפין יע"ש:
אך אני תמה על הטו"ז הא מבואר להדיא בטור (סי' רמ"א) דפקדון כשהוא ברשות הנפקד קונה מיד בלא שום קנין וז"ל הטור אבל המוחל לחבירו דבר שהוא חייב לו אין צריך קנין כו' וכתב הרמב"ם וכן הדין בנותן פקדון לחבירו שהי' מופקד בידו קנה מיד ובלא קנין ועיין שם בב"י דאין לך משיכה גדולה מזו מבואר דמה שכ' הטור (סי' קפ"ט) אבל אם היה לו פקדון בידו וכוון לקנות בסכום ידוע שאמר ליתן לו למפקיד לא קנה או כמו שכ' הבדה"ב דהי' ביד אחרים או כמו שכ' הטו"ז דאיירי שהמוכר לא אמר לו רק שגילה דעתו בלבד. ועיין תשובת מהרש"ח (ח"א סי' כ"ב):
ובגוף דברי המח"א והקצוה"ח שכ' דהיכא דאינו קונה רק לשימוש מהני התשמיש שיהיה נקנה לו מתורת חזקה כבר העירותי קצת בזה בהגהותי לד"ח דיני חזקת קרקעות (סוף סי' י"ד) מדברי הרשב"א קידושין (דף ג') שהקשה שם כיון דילפינן קנין קידושי אשה קיחה קיחה משדי עפרון תהיה אשה מתקדשת בחזקה וכ' ויש מתרצין כיון שאין אשה גופה קנוי לא שייך בה חזקה וכ' וקשיא לי הא עבד כנעני עד שלא טבל אין גופו קנוי ולא קני ליה אלא למ"י ואפ"ה נקנה בחזקה ושמא מכיון שעל ידי חזקה זו אפשר לבא לידי קנין הגוף שאם הטבילו לשם עבדות גופו קנוי חזקה נמי שייכא ביה מה שאין כן באשה דלעולם אין גופה קנויה מבואר מדבריו דהיכא דלא נקנה הגוף לא מהני בי' קנין חזקה ועיין שם בריטב"א ועל כרחך הא דשכירות קרקע נקנה בחזקה היינו כיון דנקנה הגוף לפירות בית לדירה וגם כיון דקנין חזקה מהני לקנות הגוף אם מקנה לו הגוף לחלוטין מהני ביה חזקה לחצאין גם כן היינו לקנין פירות אבל באם אינו מקנה לו רק לשימוש ואינו עושה חזקה המועלת לקנות הגוף בזה לא מהני השימוש שיקנה על ידי השימוש כיון שעל ידי חזקה הזאת אינו קונה הגוף אף אם מקנה לו לא מהני קנין חזקה כזו לקנו' השימוש ועיין ריטב"א קידושין (דף מ"ז) דשימוש לא הוי שום קנין בשאלה ושכירות וכן משיכה לא מהני מן הדין הואיל דאינו מקנה לו גוף הכלי והא דאמר ר"ה השואל קרדום מחבירו בקעו בו קנאו הוא מתקנת חכמים כדי שיהיה קיום לדבריהם שלא יחזור בו בחצי מלאכה של זה ויפסיד לו וכ' מיהו לית הלכתא כר"ה אלא כר"א כשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו בשומרין אף דמה"ד לא מהני משיכה כיון דאינו קונה הגוף מ"מ מהני מן התקנ' יעיין שם ומשמע נמי מדבריו דלדידן דתיקנו משיכה ל"מ קנין השימוש במטלטלין ועיין נתיבות (סי' שמ"א סק"ח) שכ' דאף לדידן מהני התחלת מלאכה לענין שאלה יע"ש וכן משמע קצת מדברי הרמ"א חו"מ (סישפ"א) [ועמ"ש לעיל דיני הלואה (סיפ"ב)] ומד' הריטב"א משמע דלדידן ל"מ רק משיכה ומ"מ י"ל דרק במטלטלין ל"מ אבל בקרקע מהני שימוש גם כן לקנות לשימוש אבל מדברי הרשב"א וריטב"א ריש קידושין הנז' משמע קצת דלא מהני והא דשביל של דרכים דנקנה בהלך כבר כ' שם אאמ"ו ז"ל להשיג על הנתיבות והביא דברי הראשונים דשם נקנה הגוף ג"כ ועיין שם במח"א שהביא ראיה מדברי הרא"ש ריש פסחים שכ' בישראל שהפקיד לנכרי חמצו דהישראל עובר דכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינא בי' ביתו יעיין שם ולכאורה לו יהיה דשימוש הוי כחזקה לקנות הקרקע לשימוש מ"מ זה דוקא אם מונח בקרקע אבל אם מונח בדבר המטלטל אם כן המטלטלין שהפקדון מונח בו אינה נקנה להמפקיד לדעת הריטב"א דהתחלת מלאכה לא מהני במטלטלין ולא תקנו רק שיקנה במשיכה כנז' א"כ כיון שהמטלטלין שמונח בו הפקדון לא נקנו לבעל הפקדון על ידי השימוש ממילא לא נקנה לו ביתו דמפסיק המטלטלין ואיך נקנה חצרו דנפקד למפקיד. גם יש להעיר הא ישראל מנכרי אינו קונה בחזקה כמבואר בש"ע (סי' קצ"ד) ואף דכ' שם הרמ"א דשכירות קרקע נקנה בכסף מ"מ בחזקה לא מצינו וצריך לומר דלענין שימוש מהני גם לקנות מן הנכרי בחזקה זו שמשמש שיקנה חצרו לשימוש. ויש ליישב קצת בזה דברי הש"ס פסחים (דף ה' ע"ב) דהקשה יכול יטמין כו' ת"ל לא ימצא הא אמרת רישא שלך אי אתה רוא' ומה קושיא דלמא מנכרי אינו רשאי לקבל פקדון חמצו כיון שאינו נקנה לנכרי בלא קנין וע"י שימוש אינו קונה קרינן ביה ביתו של ישראל והא דאמר שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים היינו של ישראל וכיון דנקנה המקום להמפקיד לא קרינן ביה ביתו של ישראל אלא ודאי דאף לנכרי נקנה בחזקת שימוש לשימוש והה"ד ישראל מגוי ואולי בשביל זה הקדים הסוגיא לפרש הא דנכרי שכיבשתו דלרבא של אחרים קאי על נכרי ולכך הקשה אחר כך הא אמרת שלך אי אתה רואה ועיין שם בצל"ח שדקדק בזה דהוי ליה להקשות קודם לכן ולהנז' אתי שפיר. ומה שהק' שם המח"א על הרא"ש מש"ס ביצה (דף מ') דהקשה הש"ס על רב דסובר כרגלי המפקיד ממתניתין דקתני ואם עירב הוא פירותיו כמוהו ומשני כשייחד לו קרן זוית ופירש"י דאושלי' ביתו הלכך ברשות המפקיד הוא הרי כשלא ייחד לו קרן זוית ברשו' הנפקד הן ולא משאיל מקום עיין שם במח"א וי"ל כמו שכ' המח"א שם דרב ס"ל אפילו בסתמא קבל נטירותא לכך בעינן ייחד וסברת רש"י כיון דייחד לו מקום ולא קבל שמירה שפיר הוא ברשותו ויכול לילך ולבא עמהם בכל מקום שירצה אבל בקבל שמירה אף דבאמת בכ"מ שמונח הוא ברשותו דמפקיד מ"מ כיון שהשומר צריך ליקח הדבר ולשמור מההכרח שיהיה כרגלי הנפקד ועיין שם בצל"ח ביצה ובמ"ש בספרי ח"ר דיני פסח (סי' ד'):
והנה מה דנראה מדברי הריטב"א קידושין הנ"ל דלענין לקנות בשאלה לא מהני קנין חזקה וסודר קשה קצת מדברי עצמו שכ' בקידושין (דף ט"ז) דלא אשכחן בשום דוכתא שהוקש עבד עברי לקרקע דאם כן היה נקנה בחליפין או בחזקה יעיין שם. והא עבד עברי אף דגופו קנוי מ"מ לא הוי רק למעשה ידיו ועיין שם בריטב"א דאף למעשה ידיו מהני מחילה רק להפקיע קנין איסור שבו לאסרו בשפחה צריך שטר או כסף אם כן אף אם הוקש לקרקע מ"מ אינו נקנה בחזקה והא דמבואר בש"ס קידושין שם ואימא אבל נקנה הוא בקנין עבדים ומאי ניהו חזקה אמר קרא והתנחלתם אותם לבניכם אותם בחזקה ולא אחר בחזק' ומה פריך הא חזקה לא מהני מד"ת כשאינו קונה הגוף י"ל דמזה ילפינן דאינו נקנה בחזקה ועיין קצוה"ח (סי' קצ"ה ס"ק ח') בכה"ג שמתרץ דממה דאין עבד עברי נקנה בחליפין ילפינן דל"מ רק לקנות גוף הדבר ועיין שם בנתיבות שכ' גבי ע"ע שהרי גופו קנוי וחשוב ממון בגוף החפץ יעיי"ש אולם לדעת הריטב"א והרמב"ן שם דמהני מחילה לקנין ממון שיש לו בעבד עברי חזינן דאין גופו קנוי ממש ובודאי רק לשימוש יש לו לבעלים קנין על העבד ולא מהני קנין חזקה וחליפין ועיין פנ"י קידושין (דף י"ד). אך מה שכ' שם הקצוה"ח דע"ע כיון דאינו נקנה בחליפין אינו יוצא בחליפין וכמ"ש הריטב"א (דף י"ד) הריטב"א כ' שם זאת רק לס"ד. ובגוף הסברא דהוי דבר החוזר בעבד עברי יש לפקפק למה שכ' הריטב"א דכל מה דע"ע גופו קנוי הוא רק קנין בגוף במה דרבו מוסר לו שפחה כנענית להוליד לו בנים ואף במוכר עצמו ברצונו מותר אם כן זה לא הוי דבר החוזר כיון דקונה מזרע שלו להוליד לרבו בנים ועיין שם ברשב"א ובריטב"א גיטין (דף ל"ח) שעמד על זה אם כן במוכר עצמו לגוי ודאי לית ליה לרבו קנין זה ואיך אמרו בב"ק (דף קי"ג) דע"ע גופו קנה ועיין במקנ' קידושין ואכ"מ בזה:
סימן ד
קיי"ל באומר הילך מנה ושדך תהיה קנויה לפלוני דמהני מדין עבד כנעני. ויש לחקו' במטלטלין כה"ג דמטלטלין אינן נקנין בכסף רק לענין מי שפרע אם חוזר המוכר למי חייב להחזיר הכסף אם לאותו פלוני או דנאמר כיון דנתבטל המקח במה זכה הפלוני בהכסף וכן בקרקע בכה"ג באתרי דכתבי שטרי דל"ק עד שיכתוב השטר ויכול המוכר לחזור למי מהדר הכסף. ולכאורה היה נראה בפשיטות דחייב להחזיר להנותן אך י"ל למה שכתבתי בהגהותי לספר ד"ח מאאמ"ו ז"ל דיני מכירה (סי' א') לדון דקנין עבד כנעני הוא שהמקנה זוכה להכסף בעד הקונה ואחר כך מחזיק לעצמו מרשות הקונה יעיין שם י"ל כיון דכבר זכה בעדו להכסף אף אם חוזר אחר כך מן המקח מ"מ כבר הקנה הכסף לאותו פלוני והמקנה זכה בעדו. אולם כבר הוכחתי שם מדברי הירושלמי פ"א דקידושין דמדין זכייה אתינן עלה דזה זוכה בהמקח בעד פלוני ולפי זה נראה כשחוזר המוכר מן המקח מחויב להחזיר הכסף להנותן ולא לאותו פלוני. ושם בהגהותי הבאתי דברי תשובת משאת בנימין דכ' בפשיטות דמטע' עבד כנעני מהני אף בנכרי וכעת מצאתי ברמב"ן חידושי יבמות (דף מ"ו) דנראה דמהני אף באומר הילך כסף זה ויקנה עכו"ם הקרקע שכ' שם לחקור בקונה עכו"ם שקונה גופו ולא טבל עדיין לשם עבדות במה יצא לחירות דלית ליה יד וכתב דמהני כסף על ידי אחרים שקבלת רבו גרמה לו ויוצא הוא אפילו שלא לדעת ועיין שם חזינן דמהני כסף על ידי אחרים אף שיקנה הנכרי דשם אינו יכול לזכות להעבד דאין זכיה לעכו"ם ואף מדעתו לא מהני אמנם דברי הרמב"ן שם צ"ע להבין דכתב שם דעל ידי שטר לא מהני לקבל בעצמו דידו כיד רבו רק בעבד דהוא בתורת גיטין וקידושין גמרי לה לה מאשה וגיטו וידו באין כאחד אבל עכו"ם היכי מקבלו ליה דידו כיד רבו וכ' כאן דקרוי הוא קנין הגוף כעבד דמי שצריך שטר וקונה עצמו בשטר על ידי אחרים דקיי"ל זכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו ואע"ג דליתא בתורת שליחות כלל הך זכיה לאו מדין שליחות נתרבה והכי משמע בקידושין (דף כ"ג) עיין שם ואינו מובן מ"ש הך זכיה לאו מדין שליחות הא מ"מ מבואר בש"ס ב"מ (דף ע"א) דאין זכיה לעכו"ם ואף אם זכיה לאו מתורת שליחות הוא וזכין לקטן מדאורייתא מ"מ לכ"ע דוקא קטן דאתיא לכלל שליחות אבל לעכו"ם לא מצאנו זכיה על ידי אחרים ומה שהביא מקידושין (דף כ"ג) היינו לס"ד שם דאין עבד יכול לעשות שליח לקבל גיטו מיד רבו ומ"מ מהני בשטר על ידי אחרים ועיין ר"ן ר"פ ב' דקידושין אולם זה הכל בעבד מהני זכי' אבל בעכו"ם לא מצאנו שיהני זכיה על ידי אחרים וצ"ע היטב:
והנה דעת הר"ן רפ"א דקידושין בדעת הרמב"ם דלא הביא גבי ממון הקנין של מדין עבד כנעני דלא מהני רק לגבי קידושין גמרינן מע"כ דעבד ואשה כהדדי נינהו דעבד גמר לה לה מאשה אבל לענין ממון אין למדין מעבד כנעני. ולכאורה קשה מדברי הירושלמי שהבאתי שם דמבואר דמהני גם גבי ממון דבאומר הא לך כסף זה שתצא שדך לחירות דיוצאת לחירות רק באומר תצא שדך להפקר לא מהני דלא זוכה לבן דעת. וכן יקשה ממה דמבואר בש"ס גיטין (דף י"ג) דהיה ס"ד דמעמד ג' מהני דנעשה כאומר משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך ובמה זוכה הלה בשעבודו על כרחך על ידי נתינת כסף של המלוה מבואר דמהני גם בממון מתורת עבד כנעני ועיין שם בריטב"א. וכבר עמד על זה בס' מהרי"ט אלגזי על רמב"ן הלכות בכורות. ונראה ליישב קצת דהא מבואר בש"ס קידושין גבי תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דילפינן מערב ערב לאו אע"ג דלא אתי לידו משעב' נפשיה האי איתתא נמי אע"ג דלא יהיב לה מידי קא מקנה נפשי' מבואר דמצד הסברא לולי דידענא מדין ערב היה החסרון מן הקנין מצד המקנה דלא בא לידו מאומה אף שהנותן הוציא הכסף מ"מ כיון שלא בא ליד המקנה אינו יוצא מרשותו לעשות קנין. ובהילך מנה ותתקדשי לפלוני קאמר הש"ס ע"כ לאו אע"ג דלא יהב מידי קני לנפשיה קידושין נמי אע"ג דלא חסרה למידי קני להאי איתתא והיינו באם ל"ה ילפינן מן ע"כ הריעותא מן הקנין היה בשביל שהקונ' לא יהב מידי ולא מצאנו קנין שיקנה בלי שום מעש' קנין והחסרון מן הקנין הוא מצד הקונה דלא עשה שום מעש' קנין וקשה אם כן מנ"ל מדין עבד כנעני דמהני לגבי קידושין דלמא באמת לא מהני כיון שהמקדש לא נתן מאומה רק בעבד כנעני מהני למה שהעלה בס' חמדת שלמה חלק או"ח (סי' א') להוכיח דבכל קנינים העיקר תלוי בדעת המקנה והיכא דאנן סהדי דמקנה בלב שלם ואין הריעותא בגוף המקח רק בהקנין העיקר תליא במי שרוצה להקנות להוציא דבר מרשותו צריך להיות גמר ומקנה וע"כ הוי ממילא נגד הקונה קנין והביא ראיה ממה דאיבעי לן בש"ס קידושין (דף כ"ו) גבי קנין אגב שדה לאחד ומטלטלין לאחד אם מהני חזינן די"ל דמהני אגב שמקנה הקרקע לזה מקנה לזה המטלטלין ואם נימא דבעי גם כן דעת קונה מה"ת שיהני הואיל דחבירו גומר ומקנ' הקרקע לחבירו יקנה זה המטלטלין יעיין שם. א"כ י"ל לכך מהני בעבד שיצא לחירות הואיל שהאדון קבל הכסף מן אחרים גמר ומקנה והעבד קונה את עצמו ממילא דלא בעינן דעת קונה שיסמוך דעתו רק כיון שהמקנה גומר ומקנה הקונה ממילא קונה אף שלא גמר בדעתו ואינו סומך דעתו הואיל שלא הוציא כספו מ"מ קונה את עצמו כיון שהמקנ' גמר בדעתו להקנות. אבל לגבי קידושין דכי יקח אישה אשה כתיב וכל הקנין אישות הוא מצד הבעל וכמבואר בר"ן נדרים (דף ל') דאין האשה מקנה את עצמה רק שעשאת את עצמה כהפקר שיקנה המקדש על ידי קנינו ולא כי תלקח אם כן מה מהני שקבל' הכסף מן אחר ועי"ז גמרה ומבטלת דעתה מ"מ איך יקנה אות' המקדש כשאינו עושה מעשה קנין ואינו גומר וקונה. ואולי בשביל זה פירש"י דאותו פלוני עשאו שליח ואז שפיר מהני דהקונ' עושה מעשה קנין דשליח של אדם כמותו רק דלא ידענו אם יכול אדם לקנות דבר בלי שום חסרון כסף זה שפיר ילפינן מדין ע"כ אבל עשאו שליח י"ל דלא מהני ולא נוכל למילף מדין ע"כ ודלא כמו שכ' הריטב"א שם:
אולם למה שכ' הרמב"ם וכל הפוסקים דאף בלא עשאו שליח גם כן מהני שפלוני מקדשה על ידי נתינת חבירו יקשה איך נוכל למילף קידושין דבעינן כי יקח ולא כי תלקח מדין עבד כנעני דתליא בדעת האדון אם גומר ומקנה. לכן על כרחך צריך לומר דילפינן מעבד כנעני מגז"ש דמהני בקידושין וכמו שכתב הר"ן אבל לענין קנין באמת לא מהני כיון דבעי סמיכת דעת ודעת קונה. והפוסקים הסוברים דמהני אף בממון סברו דלא תלי' קנין בדעת קונה רק אם המקנה גמר ומקנה קונה ממילא וכמו שכ' הח"ש. אבל הרמב"ם י"ל דסובר דאף בקנין בעינן סמיכת דעת הקונה לקנות וכדעת הגאון בעל מקו"ח שם בס' ח"ש ובלעדי סמיכת דעת הקונה אף אם המקנה גמר בדעתו להקנות לא מהני [והראיה שהביא שם בעל ח"ש מקנין אגב י"ל להמעיין ומ"ש שם דא"ל דהא גופא מספקא לי' לגמרא אם תלוי בהקונה או לא דאם כן עכ"פ במתנה היה לו לקנות. לא אדע כוונתו הא במתנה גם כן יש לומר דלא מהני מה"ט הואיל דאינו סומך דעתו לקנות כיון שאינו עושה שום מעשה קנין] ולכך לא מהני לגבי קנין אם לא מטעם זכיה רק בעבד כנעני מהני כסף על ידי אחרים כיון דשם לא בעינן סמיכת דעת של העבד רק סילק רשות האדון וזוכה בעצמו ממילא. ולפי זה י"ל בירושלמי דבאומר ותצא שדה לחירות או להפקר מהני דשם לא בעינן מעשה קנין רק סילק רשותו ושעבודו וזה מהני כמו שמהני בעבד כנעני. אבל לקנות דבעי שיעשה מעשה קנין להכניס לרשותו כל זמן שאינו עושה מעשה קנין אינו גומר בדעתו לקנות ואינו סומך דעתו ואז אף שגומר ומקנה לא מהני אבל לסלק רשותו ושיעבודו מהני דזה תלוי רק בדעת המוציא מרשותו. וכן נמי באומר משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתיך מהני הואיל דהלוה קבל הכסף וכתב השטר לשעבד את עצמו ובזה לא בעינין סמיכת דעת לקנות השעבוד דממילא קונה מי שנשתעבד לו דהא אדם יכול לשעבד את עצמו לחבירו אף שלא מדעתו חזינן דבזה לא בעי רק סמיכת וגומר בדעת המשעבד. ושאר פוסקים הסוברים דגם לענין ממון בעי סמיכת דעת הקונה ובכל זה ילפינן מדין עבד כנעני שיוצא בכסף על ידי אחרים וצריך להבין הא מבואר בש"ס קידושין (דף כ"ג) כסף קבלת רבו גרמה. ועיין שם ברש"י הרי דלא בעינן שום סמיכת דעת העבד ויקשה מה יליף רבא דמהני כסף ע"י אחרים לקנות מעבד כנעני הא שם לא בעי סמיכת דעת העבד משא"כ באשה ועיין פנ"י קידושין (דף י"ט) דפירש קבלת רבו גרמה לו שר"מ סובר המפקיר עבדו יוצא לחירות ואין צריך ג"ש ועל ידי שמקבל הרב הכסף נסתלק זכותו מן עבדו וממילא יצא לחירות וקשה איך למד מזה רבא דמהני לענין קידושין שם אף שנסתלק הבעלים מזכותם במה תתקדש לפלוני וכן בשדה. ונראה דבאמ' לאו כוונת הש"ס דקבלת רבו גרמה דמהני מטעם המפקיר עבדו רק מטעם קנין כמו דמהני בשטר הבא לידו אף בעל כרחו של עבד מ"מ משתחרר ויוצא על ידי שטר שיחרור כן נמי ע"י כסף באם מקבל רבו כסף מן אחרים יוצא לחירות באם מקנה לו רבו שיוצא לחירות ואף שאינו רוצה והוכחת רבא היה דעל כרחך זה קנין המועיל בכ"מ אף כשאין הקונה עושה שום מעשה קנין דאם לא היה שום קנין באופן זה למה יצא על ידי זה העבד לחירות בשלמא אם הוא קנין המועיל באם רוצה לזכות בנפשיה שפיר בעבד יוצא לחירות בעל כרחו דהאדון אינו משועבד לעבדו שלא יוציאנו לחירות אבל אם נאמר דבכ"מ הקונה צריך שיעשה מעשה קנין ובלא זה אף באם הקונה רוצה לקנות אינו מועיל באיז' קנין יצא העבד לחירות ועדיין צריך התבוננות בזה:
ויש לחקור קצת בישראל הקונה מן בן נח ונותן לו פחות משוה פרוטה אם מהני הקנין כיון דלהנותן לא הוי ממון יש לומר דאינו קונה או דלמא כמו דמהני באם אחר נותן הכסף חזינן דלא בעי מעשה קנין מן הקונה רק דעת מקנה אם כן י"ל כיון דהמקבל יכול להקנות בעד פמשו"פ דלב"נ הוי כסף דבן נח נהרג על פמש"פ מהני הקנין. וראיתי בס' אבני מילואים (סו"ס ל"א) שכ' דמהני כמו דמצינו במס' עירובין (דף ס"ב) דשכירת רשות מן העכו"ם מהני אף בפמש"פ יעיין שם שכ' דאף לשיטת הר"ן בדע' הרמב"ם דלענין ממון לא מהני נתינת כסף מאחרים מ"מ היכא דהקונה נותן חצי פרוטה ולהמקנה חשיב כסף אזלינן בתר מקבל יעיין שם. ותמהני הא המעיין ברמב"ם (פ"ב הי"ב) מה' עירובין יראה דסובר באמת לא מהני קנין ישראל מן העכו"ם בחצי פרוט' שכ' וז"ל שוכרין מן העכו"ם ואפילו בשבת שהשכירות כביטול רשות הוא שאינו שכירות ודאית אלא היכר בלבד לפיכך מהני בפחות משוה פרוטה יעיין שם חזינן דבקנין ממש לא מהני. ואולי באמת מזה ראיה לשיטת הר"ן בדעת הרמב"ם דסובר דקנין מטעם עבד כנעני לא מהני גבי ממון אבל לשאר פוסקים דמהני בכסף על ידי אחרים לא גרע מאם נתנו אחרים כסף. או יש לומר דאף דבכסף על ידי אחרים דמהני מ"מ הוציא האחד כסף על מקח זה אבל בנותן פמש"פ לכ"ע לא מהני ובהכרח אם נאמר בדעת רמב"ם דסובר גם בקנין ממון מהני קנין דעבד כנעני והא דצריך לגבי עירוב מטעם קולא הוא משום דלא הוציא שום אחד דבר חשוב וממילא בנידון דרדב"ז המובא בסא"מ שם בנתייקר י"ל דלכ"ע אינה מקודשת ודלא כמו שכ' הא"מ וצ"ע:
סימן ה
יש לחקור בהא דקיי"ל דחז"ל עקרו לקנין כסף במטלטלין ושניהם יכולין לחזור קודם שמשך הלוקח המטלטלין שקנה. אם בעינן במשיכה הזאת שלאחר נתינת הדמים כוונה לקנות או לא ואף דבכל מקום צריך דעת קונה וכוונה לקנות זה דוקא בלא נתן הדמים דליכא רק קנין משיכה בלבד אבל היכא דנתן הדמים דדבר תורה כסף קונה ונקנה להלוקח בכל מקום שהמטלטלין הם רק דחכמים עקרו מטעם שלא יאמר נשרפו חיטך בעליה לכן אם הוציא מרשות המוכר ששוב לא שייך לומר נשרף חיטך קונה עם הכסף. או נאמר כיון דעקרו לקנין כסף צריך כוונה לקנות עם המשיכה. ולכאורה מוכח מהא דמבואר בש"ע (סי' קפ"ג ס"ג) בשליח שקנה לעצמו במעות המשלח די"א אף אם אמר המשלח בפני עדים שחוזר בשליחותו בכל ענין הוא של המשלח והטעם כיון דהמעות של המשלח הוא דעת המוכר להקנות לבעל המעות ועיין שם בסמ"ע (ס"ק י"ב). וצריך להבין ניהו דדעת המוכר להקנות לבעל המעות הא מ"מ השליח ביטל שליחותו ולא נתכוין לקנות בעד הלוקח רק לעצמו אם כן אף דשליח לא קנה מ"מ גם המשלח לא יקנה ויהיה ביד המוכר לחזור. ועל כרחך צריך לומר כיון דלא שייך הטעם דנשרפו חיטך בעליה מעות קונה וכיון דמשך השליח החיטין אף דלא נתכוין לקנותו להמשלח מ"מ כיון שאינו ברשות המוכר המעות קונה וכן כ' שם בנתיבות סק"ד. אך מ"מ יש לחלק ולומר דוקא שם דמ"מ השליח מתכוין לקנות ולהוציא מרשות המוכר וכן המוכר מתכוין להקנות לכן אף דהשליח לא התכוין לקנות להמשלח מ"מ כיון שהמוכר מקנה לבעל המעו' וזה מתכוין עכ"פ לקנות ולהוציא מרשות המוכר אף כיון דהמוכר מתכוין להקנות לבעל המעות ולכן אין השליח קונה מ"מ קונה הלוקח המשלח כיון דעכ"פ התכוין השליח לקנות ולהוציא מרשות המוכר וגם המוכר התכוין להקנות לבעל המעות בזה אוקמו אדינא דכסף קונה כיון דעכ"פ נעשה קנין משיכה גם כן ובכוונ' לקנות אף שהשליח לא התכוין לקנות בעד המשלח מ"מ התכוין להוציא מרשות המוכר ולקנות עכ"פ לעצמו אבל היכא דלא התכוין המושך לשם קנין כלל אף דהוציא מרשות המוכר ולא שייך לומר נשרף חיטך בעליה מ"מ אשכחן לענין כמה דברים דלא פלוג אמרינן וכיון דעקרו לקנין כסף צריך שיעשה הלוקח קנין המועיל לקנות אף אם לא היה נותן המעות ואף דהוציא מרשות המוכר ולא שייך נשרף חיטיך בעליה מ"מ כ"ז שלא התכוין לקנות באותו קנין ולא הי' קנין המועיל לא מהני. וראיה לזה דהא אף אם קנה מקצת מן החפץ דהמוכר הוא שותף עם הלוקח וטרח ומציל אפ"ה לא קנה כמבואר במס' חולין (דף פ"ג) בד' פרקים בשנה כו' אפילו שור שוה אלף ואין לו ללוקח אלא דינר אחד כופין אותו לשחוט לפיכך אם מת מת ללוקח מטעם דבד' פרקים העמידו על ד"ת מבואר דבשאר ימות השנה אם מת מת למוכר אף דאין לו ללוקח בהשור רק דינר אחד מ"מ אף דלא שייך כל כך לומר נשרף חטיך בעליה מעות אינו קונה. [ובנתיבות (סי' קצ"ח) כ' דאפילו אם לא נתן רק מקצת דמים דלא שייך לומר נשרף חטיך אפ"ה ל"ק והביא ראיה מהך דחולין בשאר ימות השנה ל"ק בנתן דינר. ובאמת בנתן מקצת מעות דלא קנה מבואר מש"ס דב"מ (דף מ"ח) דערבון כנגדו הוא קונה אינו אלא במטלטלין כיון דאינו קונה רק למש"פ. ובש"ס דחולין אינו מקצת מעות רק כל המעו' שלא קנה יותר מדינ' רק מ"מ ראייתו א"ש כמו דאינו קונ' מקצת מן החפץ כן אילו קונה כשנתן מקצת מן המעות וראיתי בס' מטה שמעון (סי' קצ"ח באות ה') שהביא משם ס' בני דוד להסתפק בנידון זה ולענ"ד הדבר מבואר מש"ס חולין הנז'] ואף בשכירות מטלטלין דמבואר בח"מ (סי' קצ"ח) משם י"א דנקנה בכסף רבו על זה חולקין יש הנ"י פרק השואל כ' כיון דשכירות כמכירה אין לחלק וכ' שכן הסכימו אחרונים וכן בש"מ שם כ' שכן דעת רש"י ב"ק. ואף לדעת רמב"ן דנקנה צריך לומר דשכירות מלתא אחרית' היא אבל במכר לא פלוג חז"ל בתקנתן:
וראיה לזה מדברי הרמב"ם (פ"ג מה' מכירה) שכ' שם (ה"א) דדבר תורה משנתן את המעות קנה ואין אחד מהן יכול לחזור אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלין אלא בהגבהה או במשיכת דבר שאין דרכו להגביה עכ"ל מבואר מדבריו דדבר שדרכו להגביה א"ק במשיכה ואמאי הא דבר תורה מעות קונות רק חכמים חששו שלא יקנו מטעם דיאמר נשרפו חיטך בעלי' וכיון שהוציא מרשות המוכר נוקמי' אדין תורה ויקנו המעות ואמאי לא מהני משיכה בדבר שדרכו להגביה אלא ודאי כיון דחז"ל עקרו לקנין מעות לא מהני רק בעי קנין הראוי לו דבר שדרכו להגביה בעי קנין הגבהה ושדרכו למשוך מהני משיכה וכן כ' שם (ה"ד) וז"ל נמצאת למד שהלוקח מטלטלין אעפ"י שנתן כל הדמים יכול לחזור בו וכן המוכר יכול לחזור בו עד שיגביה או ימשוך דבר שאין בו הגבהה או ימסור המוכר ללוקח דבר שאין דרכו להמשיך כו' יעיין שם מבואר מדבריו דדבר שדרכו בהגבהה אינו קונה אף אם נתן מעות ומשיך ואמאי נימא כיון דמ"מ הוציא מרשות המוכר ולא שייך החשש דשמא יאמר נשרפו חיטך בעליה יקנו לו המעות אלא ודאי כיון דחכמים עקרו לקנין כסף בעינן שיעשה הלוקח קנין המועיל לקנות שיהיה קונה בו אף אם לא הי' נותן הדמים ונתינת דמים אינו עושה קנין רק למש"פ:
ולפי"ז נראה באם שולח כסף על ידי חשו"ק או על ידי נכרי שאינן בני שליחות ונתן להם כסף שיקנו בעדו מטלטלין אף אם הוציאו המטלטלין מרשות המוכר מ"מ לא נקנו לבעל המעות ועדיין שניהם הלוקח והמוכר יכולין לחזור ואף דהמוכר מקנה לבעל המעות מ"מ כסף אינו קונה רק למש"פ ואף שהוציא מרשות המוכר מ"מ אינן בני שליחות לקנות בעד הבע"מ ולא נשאר רק קנין כסף לחייבו במש"פ ועיין נתיבות (סי' קפ"ב ס"ק ב') שכתב וכן אם נתן לשליח כסף לקנות קרקע קנה המשלח אף אם נתן הכסף לאותן שאינן בני שליחות דמעשה קוף בעלמא עבדי להוליך המעות למוכר לקנות בו יע"ש זה דוקא בקרקע דכסף לבדו קונה אבל לקנות מטלטלין אינו קונה בכה"ג רק לענין מש"פ כל זמן שלא נעשה קנין המועיל שיועיל אף אם לא הי' מוסר לו הכסף לכן אף שהוציאו מרשות המוכר אינו קונה:
ובזה יש לי לבאר דברי הש"ס קידושין (דף מ"ב ע"א) דפריך שם הש"ס על הא דאין שליח לדבר עבירה והדתניא שליח שלא עשה שליחותו שליח מעל עשה שליחותו בעל הבית מעל כי עשה שליחותו דבט"ב בעה"ב מיהא מעל אמאי נימא אין שליח לדבר עבירה ועיין שם ברש"י שליח שלא עשה שליחותו גבי הקדש קאי שהיה אצלו מעות הקדש וטעה כסבר שהן של חולין ומסרו לשליח ליקח בהן חלוק וקנה בהן טלית שליח מעל ולא השולחו שבדבר זה אינו שלוחו אבל אם עשה שליחותו בעה"ב מעל יעיין שם. וקשה חדא אמאי קתני דתניא ופריך מברייתא אמאי לא פריך ממתניתין דרפ"ו דמעילה השליח שעשה שליחותו בעה"ב מעל לא עשה שליחותו השליח מעל ומפורש שם כיצד ושם לא איירי בשלח לו לקנות כמו שכ' רש"י ועל זה יפרך אמאי בעשה שליחותו בעה"ב מעל נימא אשלד"ע ואף אם נשבש הגירסא ונגרוס דתנן וכן ראיתי אחר כך בהגהות הב"ח דכ' לגרוס דתנן דמשנה הוא במעילה. אולם מדפריך הש"ס מן שליח שלא עשה שליחותו שליח מעל עשה שליחותו בעה"ב מעל ובמתניתין דמעיל' קתני בריש' שליח שעש' שליחותו מבואר דאין כוונת הש"ס על מתניתין דמעילה וקשה אמאי. גם דברי רש"י צריך ביאור דדחק לפרש דפירכת הש"ס הי' באם הי' אצלו מעות הקדש ושלח ע"י שליח לקנות לו חלוק ולמה לא נפרש פירכת הש"ס על משנה הראשונה הנז'. ולמה שכ' י"ל דהנה הפנ"י עמד על קושית הש"ס דפריך דגבי מעילה נימא אשלד"ע הא מבואר במתניתין דמעילה שלח ביד חשו"ק אם עשו שליחותו בעה"ב מעל ומבואר שם בש"ס אף דלאו בני שליחותא נינהו מ"מ בעה"ב מעל דהשליח מעשה קוף בעלמא עביד והואיל דאיתעבידא שליחותיה דבעה"ב מעל ומה פריך דנימא אין שליח לדבר עבירה הא לאו מצד שליחות אתינן עליה שימעול הבעל הבית רק הואיל דאיתעביד מחשבתו וכ' דקושית הש"ס לא היה שיפטור המשלח רק כיון שאין דין שליחות בדבר עבירה הוי ליה פיקח כאדם אחר העושה מעצמו ויש לחייב השליח וממילא יפטור הבעה"ב דשני מעילות על דבר אחד לא מצינו יעיין שם. [ועיין מה שכתבתי בהגהותי בדברי חיים דיני גו"ג (סוף סי' ו') עפי"ז לפרש דברי פירוש המשניות לרמב"ם מס' מעילה (פ"ו) דכ' בעה"ב מעל הואיל והוא ציוה סמך זה למה שנאמר ואשמה הנפש ההיא רומז אל מי ששגג תחיל' ודימה שזה חולין ובתוס' יו"ט שם תמה על זה הא ילפינן מגז"ש דחטא חטא מתרומה דבמעילה יש שלד"ע וי"ל דהרמב"ם והרע"ב הביאו הקרא דלמה לא ימעלו שניהם עיין שם] והנה זה אתי שפיר לשיטת הסוברים דבכ"מ בשוגג גם כן אשלד"ע וכדעת הריטב"א אבל לשיטת התוס' דבלא ידע יש שלד"ע וכ' התוס' דקו' הש"ס הי' דאם עשה שליחותו דבעה"ב מעל אף אם נזכר השליח והיה מזיד יעיין שם בתוס' ולדבריהם ליכא למימר כמו שכתב הפנ"י דהא השליח היה מזיד וליכא ביה דין מעילה ולכן הבעה"ב מעל הואיל דאיתעביד מחשבתו וכן שיטת רש"י דבשוגג יש שלד"ע ועל כרחך קושית הש"ס ממעילה היא כמו שכ' התוס' בנזכר השליח דהיה מזיד נימא דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין ועל זה קשה שוב הא לא גרע מאם שלח על ידי חשו"ק דלאו בני שליחות הן ואפ"ה מעל המשלח הואיל דאיתעביד מחשבתו. אולם למה שמבואר מדברי תוס' ב"מ (דף י' ע"ב) דהא דאמרינן אין שליח לדבר עבירה המעשה בטל והוי כאילו עשה השליח מאליו ועיין בנו"ב חאה"ע שהאריך לבאר את זאת ולדעת כל הפוסקים אמרינן דהמעשה בטל:
ולפי"ז בשלמא בשולח לקנות על ידי חשו"ק דלאו בני שליחות נינהו ולא התכוין המשלח רק שיקנו מן החנוני ושהחנוני יקבל הכסף מאתם אבל לא שהמה יזכו בהמקח בעד המשלח דלאו בני זכיה נינהו שיזכו בעד אחרים וע"כ ל"ה כוונתו רק שהחנוני יקבל מהם הכסף וישלים תנאו שימסור המקח להם בעד הכסף וחנוני זוכ' תיכף בהכסף לכך מעל הבעל הבית דאיתעביד מחשבתו ושליחותו דרק בעד זה ציוה לתת להחנוני הכסף הואיל שימסור המקח להחשו"ק ואף אם לא קנה המשלח המקח והחנוני יכול לחזור מן המקח וליקח בהחזרה המקח מ"מ כוונת המשלח נעשה אבל בשולח על ידי פיקח שהוא בר שליחות לקנות כוונתו הי' שיזכה הפיקח בהמקח בעד המשלח והחנוני מקנה לבעה"מ ובמשיכת השליח זוכה המשלח בהמקח פריך הש"ס שפיר נימא אשלד"ע דאז המעשה בטל ונתבטל השליחות והוי כעשה מאליו לקנות בעדו דלא מהני. לכן לא הי' הש"ס יכול להקשות מן מתניתין דרפ"ו דמעילה דשם מפרש המתניתין כיצד אמר לו תן בשר לאורחים ובזה אף אם נאמר אשלד"ע ובטל השליחות מ"מ המשלח מעל הואיל דאיתעביד שליחותו ומחשבתו והשליח מעשה קוף בעלמא עביד ולא גרע משולח על ידי חשו"ק כקושית הפנ"י לכן פריך הש"ס מן ברייתא ופירש"י דקאי באם היה אצלו מעות הקדש ושלח לקנות לו חלוק והיינו דבזה צריך שיתקיים השליחות ובאם לא יתקיים השליחות לא נקנ' המקח להמשלח ולא איתעביד מחשבתו לכן שפי' פריך הש"ס נימא אשלד"ע ונתבטל השליחות ולא איתעביד שליחותו דמשלח דכוונתו הי' שהשליח יזכה בהמקח בעדו ולא יהיה ביד החנוני לחזור מן המקח ושהוא יקנה ויזכה בהמקח ואם נאמר אין שלד"ע והוי כעשה מאליו לא זכה המשלח בהמקח ולא איתעביד מחשבתו. ואינו דומה לשולח על ידי חשו"ק דשם עיקר שליחותו הי' שימסור המעות ליד החנוני ושהחנוני ימסור לו החפץ אף שלא יקנה הוא בזה ובזה נעשה רצונו ומחשבתו וזה ברור:
ובזה יש ליישב מה שהקשה רבינו הגדול מרן עק"א ז"ל בגליון משניות מס' מעילה (פ"ו) בהא דשלח ביד פיקח ונזכר הבעה"ב [וגם השליח] החנוני מעל כשיוצא. וע"כ דבקבל' המעות אינו מעל כיון דאיכא דעת נותן שמוציא מרשותו יכול המקבל לומר דאיסורא לא ניחא ליה דלקני אם כן מה שאל רב אחא ברי' דר"י לר"א בנדרים (דף ל"ה) ככרי עליך ונתנו לי במתנה מי מעל למעול מקבל יכול לומר איסורא לא ניחא ליה דלקני הא משנה מפורשת היא דהמקבל לא מעל בקבלתו יעיין שם שהניח בצ"ע. ובאמת ביותר קשה על דברי הרא"ש נדרים שם דכ' מקבל מעל לכשיוציא דכל דבר של הקדש אינו יוצא עד שימעול וכ' הכי אמרינן במעילה האומר לשלוחו תן דינר לחנוני ונזכר בעה"ב חנוני מעל לכשיוציא הרי שהזכיר הרא"ש מתניתין דמעילה וכתב דהטעם הוא משום דאיסורא ל"נ לי' דלקני וקשה מה שאל ר"א ברי' דר"י. ולמה שכ' י"ל דבאמת י"ל במתניתין הטעם דהחנוני לא מעל תיכף במה שקבל וזכה בהמעות דבאמת לא זכה כיון דהמשלח והשליח נזכרו ומזידין הן שוב הוי כמו בכל התורה כולה דאמרינן אשלד"ע והמעשה בטל ולא זכה המשלח בהמקח עדיין במשיכת השליח הואיל דאשלד"ע בטל השליחות ואין קיום להמעש' וכיון שלא זכה המשלח בהמקח על דעת זה לא הקנה המעות להחנוני ולא יצא עדיין המעות מרשות ההקדש לכך לא מעל החנוני בקבלת הכסף אף אם לא נאמר איסורא לא ניחא לי' דלקני מ"מ דעת מקנה אין כאן להקנות רק לבע"מ וכיון שאינו קונה הבעל הבית החפץ במשיכה זו דאשלד"ע והמעשה בטל ממילא החנוני לא קנה המעות לכך אינו מועיל עד שיוציא אמנם זה תליא בדברי הש"ס ב"ק (דף ק"ב) מחכו עלה במערבא לר"י אליבא דר"י וכי מ' הודיע לבעל חוטין שיקנה חוטין לבעה"מ ובחוטין וחיטין שליחותיה קא עביד. והנה מבואר בש"ע ח"מ (סי' קפ"ב) בעבר השליח על דברי משלחו אם לא הודיע שהוא שליח של פלוני נקנה המקח ויהיה הדין בינו ובין משלחו והטעם אף דנתברר בעדים שהמעות הוא של המשלח ולמה לא יהיה הברירה ביד המשלח לבטל המקח כשעשה השליח שינוי בשליחות ויהיה מקח טעות והמעות כגזל ביד המוכר וכן הקשה המח"א הלכות שלוחין (סי' י"ב) והנתיבות (סי' קפ"ג וסי' קפ"ה) כ' הטעם כיון שהמשלח מסר המעות ביד השליח העמידו תחתיו סמך דעתו עליו אף אם יעשה עיות מ"מ לא יהיה לו דבר עם המוכר רק עם השליח וכבר כתב אאמ"ו ז"ל בספרו ד"ח דיני שילוחין (סי' ג') שזה דוקא אליבא דידן דלא פסקינן כבני מערבא רק לעולם מקנה המוכר לבעה"מ ואף שעשה השליח שינוי בשליחותו מ"מ תמיד מקנה לבעה"מ וכיון שסומך המשלח על דעת השליח שפיר נקנה המקח והמשלח יש לו דין ודברים רק עם השליח אבל לבני מערבא דסברי מי הודיע ובשלח לקנות חיטין וקנה שעורים נתבטל המקח וחוזר המעות להמוכר ודאי אף בלא הודיע שהוא שליח מ"מ נתבטל המקח כיון דלעולם לא קנה המשלח כשעשה שינוי מטעם דמי הודיע למוכר שיקנה לבעה"מ ואין המוכר מקנה רק להשליח והשליח אינו קונה גם כן כיון שלא התכוין לקנות הוי מקח טעות ועיין שם בנועם דבריו. ולפי זה בנידון דידן נמי בנזכר בעה"ב וגם השליח דאם נאמר דהמוכר התכוין להקנות להשליח אזי נתבטל המקח כיון דלא היה באמת מעותיו של השליח לכך אין החנוני מעל עד שיוציא ולא היה להש"ס נדרים לפשוט דאיסורא לא ניחא ליה דלקני ממתניתין הנז' די"ל דרב אשי סובר כבני מערבא דאמרינן מי הודיע ואם כן אין המוכר מקנה לבעה"מ רק להשליח ובאמת לא היה מעותיו והמשלח אינו רוצה לקנות כיון דנזכר וביטל השליחות ונתבטל המקח וגם דכיון שנזכר הוי מזיד ואשלד"ע והמעש' נתבטל לכך י"ל דאינו מעל עד שיוציא אבל בככרי עליך אין סברא לומר דאיסורא לא ניחא ליה דליקנו לכך קאמר מסברא דמ"מ הסברא נותנת דאיסורא לא ניחא ליה דלקני ואליבא דידן דפסקינן דלא כבני מערבא ובכ"מ אף ששינה בשליחותו אמרינן דהמוכר מקנה לבעה"מ ממילא לא נוכל לומר כיון דנזכר בעה"ב נתבטל השליחות דאף לו יהיה דנתבטל מ"מ כיון שהמוכר מקנה לבעל המעות והברירה בידו ליקח המקח אמרינן דכיון שהעמידו במקומו דעתו שלעולם כל מה שיעשה השליח עם המעות יתקיים ואם כן לעולם דקנה המוכר המעות מיד לכך כתבו הרא"ש והרמב"ם הטעם דלא מעל החנוני עד שיוציא משום דאיסורא ל"נ ליה דלקני וזה נכון בעזה"י:
אגב אזכיר במה שהתוכח אאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני גניבה וגזילה (סוף סי' ה') עם הנתיבות (סישמ"ח) דכ' לפי ד' הש"ך (סי' רצ"ב) דאף במקום שיש שליח לדבר עבירה לא חידשה התורה רק לחייב את המשלח לא לפטור את השליח ובמעילה כיון דמעל המשלח נפיק לחולין ומיישב הנתיבות בזה קושית הקצוה"ח (סי' שמ"ח) בש"ס ב"ק (ל"ב) במוסיף השליח ב"ד רצועה אחת ומת הרי זה גולה ובטעה הדיין במנינא ובלא ידע להסוברים דיש שלד"ע אמאי השליח ב"ד גולה ואם נאמר דלא לפטור השליח אתי שפיר דחייב גלות ואאמ"ו ז"ל כ' למ"ש רש"י חגיגה (דף י') דלכך בנזכר בעה"ב ולא נזכר שליח שליח מעל דאנן סהדי דל"נ ליה לבעה"ב והוי כביטל השליחות ולמה לזה הא כיון דאין מעילה במזיד ממילא השליח מעל וכן הביא שם מדברי רמב"ם מעיל' (פ"ז ה"י) ואני בנעיי כתבתי שם דמד' רמב"ם שם (ה"ה) משמע דלא מטעם ביטול שליחות רק כיון דהיה מזיד השליח מעל. ושוב ראיתי ראיה נכונה לדברי אאמ"ו ז"ל שם דאל"כ אמאי בשלח על ידי שליח לקנות לו בעד פרוטה נרות וקנה לו בעד חצי פרוטה נרות ובעד ח"פ פתילות לא מעלו שניהם כמבואר במתניתין דמעיל' וברמב"ם שם נימא אף דשליח עשה שליחותו בחצי פרוטה שקנה נרות מ"מ כיון דהמשלח לא מעל ממילא לא נפיק לחולין וימעול השליח לצרף הח"פ שקנה נרות להחצי פרוטה דפתילות אלא ודאי דגז"ש דחטא חטא מתרומה הוא שיהיה כמעשה המשלח לבד ובנזכ' המשלח מטעם ביטול השליחות אתינן עלה:
ודע דיש להתבונן הרבה ולהבין בהא דמבואר שם בש"ס חגיגה דמעילות ה"ה כהררין התלויין בשערה לכדתניא נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח שליח מעל שליח עניא מאי קא עביד ובמוציא מעות הקדש לחולין התם מידע ידע דאיכא זוזי דהקדש איבעי ליה לעיוני הכא מי ידע ועיין שם ברש"י שהרי קרוב הוא לאונס יותר מן השוגג והיינו ע"כ דבכל אנפי אין יוצא מעות הקדש לחולין בלא מעילה ואמאי בטעה בדבר מצוה פטור ממעילה כדאמ' ר' יוסי מס' סוכה (דף מ"ב) עולת העוף שנמצאת בין הגפיים וכסבור חטאת העוף הוא ואכלה פטור דהו"ל טעה בד"מ ופטור מקרבן מעילה ופריך בש"ס מאי קמ"ל דטעה בדבר מצוה פטור היינו הך עיין שם והא כל הטעם דטעה בדבר מצוה דפטור הוא משום דהוי כאונס. הא לענין מעילה אף שוגג הקרוב לאונס גם כן חייב כמו בנזכר בעה"ב דשליח עניא מאי קא עביד הא סמך על בעל הבית דחזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו וחזקה אלימתא הוא ומי ידע ושפיר יכול לסמוך על החזקה ובכ"ז אף שקרוב לאונס יותר מן השוגג חייב במעילה כ"כ י"ל במעילה כיון דהקדש א"י לחולין בלא מעילה חייב כמו כן י"ל דבמעילה חייב גם כן דלא הוי אונס גמור ועיין תוס' פסחים (דף ע"ג ע"א) ד"ה שחטו ובתוס' ר"פ החולץ ד"ה ונמצאת מעוברת ובדברי ס' חמדת שלמה חיו"ד (סי' א') מה דשו"ט בענין זה דשוגג קרוב לאונס ויש בזה אריכות דברים אולי אזכה לבאר במ"א:
סימן ו
הגבהה דקונה בכ"מ מבואר בש"ע (סי' קצ"ח) מחלוק' הפוסקים אם בעי שיהי' מוגבה ג"ט או סגי בטפח ועיין שם סמ"ע שכ' כיון שהוא בידו הרי הוא כאלו ברשותו ובנתיבות תמה עליו דודאי כשלקחה בידו אפי' ליכא טפח קנה דידו קונה מטעם חצרו כמו שכ' תוס' ב"ק (דף כ"ט) רק באם לא הגביה בידו רק מכחו בזה פליגא אם סגי בטפח וכן מה שבולט לצד ידו אינו קונה מטעם יד רק מטעם הגבהה יעיין שם. ומצאתי ברמ"ה מס' ב"ב (דף קמ"ב ע"ב) שכ' וז"ל והגבהה קונה בכ"מ דכיון דאגביה ודאי אפקיה מרשותא דהוי קאי בגויה ועיילי' לרשותא דנפשיה דאי למ"ד חצר משום יד איתרבאי לא תהא ידו קלה מחצרו ואי למ"ד משום שליחות איתרבאי לא יהא עצמו קל משלוחו וסברא נמי הוא שאין לך דבר שנכנס לרשותי' של אדם יתר מהבא לידו כו' עכ"ל הנה מבואר דהגבהה מטעם רשות קונה ובאמת קשה הא ודאי אם מוגבה מכחו עדיין לא בא לרשותו. וגם אינו דומה לחצר דשם מונח הכל ברשותו אבל אם חצי מונח בחצרו וחצי חוץ לחצרו מנ"ל דקונה:
ובקצוה"ח (סי' רס"ח) הביא דברי מהרי"ט דכ' דיד קונה שלא מדעתו מכ"ש מחצר וכ' דתליא במחלוקת רש"י ותוס' כתובות (דף ל"א) דרש"י כ' דהגבהה אפילו בידו בעינן ג' טפחים ותוס' שם הקשה דהא תנן זרק לתוך קלתה מגורשת ובש"מ שם כ' דאפילו ידו הוצרכו ללמוד שיקנה מהא דאמר רבא לענין שבת ידו של אדם חשובה משום דלא מצינו בדרכי קניות אלא הגבהה ומשיכה ומסירה והלכך אין למידין מגיטין לדרכי הקניות ועוד כ' שם דס"ל לרש"י דאע"ג דלענין גט כתיב ונתן בידה שמא היינו דוקא כשמגביה ג"ט מן הארץ והאי דקלתה שאני משום דהוי הכלי שלה וקניא מדין רשותה. וכיון דלרש"י מוכח דידו אינו קונה מדין רשותו דרשותו לא בעי הגבהה ג' וידו בעי הגבהה ג' וכיון דאינו אלא בתורת קנין הגבהה אינו קונה שלא מדעתו אלו דבריו. ולענ"ד דבריו מוקשים דודאי הא דכתב הש"מ אדרבא משם מבואר להיפך דגם דעת רש"י דיד קונה מטעם רשות דכ' זאת לתרץ דברי רש"י דכ' על הא דאמר רב אשי כגון שצירף ידו למטה מג' כדרבא ופירש"י כי היכי דלענין שבת חשוב מקום לענין מיקני נמי חשוב מקום למיקני כאלו הגביה למעלה מג' ובתוס' הקשו דלענין שבת דבעי מקום חשוב הוצרך רבא לאשמועינן דידו הוי מקום חשוב ול"א דהוי כלבוד ובטל אגב ארעא אבל לענין קנין א"צ שום ראיה דונתן בידה כתיב ועל זה כ' הש"מ דאע"ג דלענין גט כ' ונתן בידה שמא היינו דוקא כשמגביה ג' טפחים מן הארץ [היינו לא שתהיה האשה צריכה להגביה דזה לא כתיב בתורה רק שמא כשידה מוגבה מקודם למעלה מן הארץ אז הוי רשות בפ"ע אבל כשידה למטה מג"ט מן הארץ בטל אגב ארעא דהוי כלבוד] והאי דקלתה משום דהוי הכלי שלה וקנאה מדין רשות אבל כשידה סמוך לארץ הו"א כלבוד דמי ובטל אגב ארעא עכ"ל הרי מבואר דגם לרש"י ידו של אדם קונה רק דהו"א דוקא כשידו הוא למעלה מג"ט ואז אף כשלא הגביהה מ"מ קונה מטעם יד אבל כשהיד היא למטה מג' טפחי' היה ס"ד דבטל אגב ארעא על זה הביא ראיה דידו של אדם חשוב ולא בטל. אולם ממה שכ' רש"י לעיל מניה שם דאי בעי גחין ופירש"י למטה מג' דלא הוי הגבהה ותירוצו של הש"מ דכ' דוקא גט קונה ידה צ"ע דאם כן איך ילפינן מציאה מגט לענין חצר דקטנה במס' ב"מ (דף י"א) הא חצר לא הוי רק כיד ובגט דיד קונה גם חצר קונה אבל לענין קנין ממון דבעי דרכי קניות לקנות בהגבהה מה יועיל שמונח בחצרה אלא ודאי דגם לענין קנין ממון שוה כמו לגבי גט. וצ"ל דאליבא דאמת לתירוצו דר"א ידו קונה מטעם רשות ולא מטעם הגבהה ורש"י כ' זאת בטרם שגילה לנו ר"א זאת דידו חשוב יותר ולא בטל והוי כאלו הגביהה למעלה מג' דאז ודאי קונה מטעם רשות כ"כ לא בטל אגב ארעא ושם בב"מ קאי אליבא דאמת. ואם כן דברי מהרי"ט נכונים דיד לא גרע מחצר וקונה שלא מדעתו אמנם למה שכ' בפסקי תוספות רי"ד פ"א דב"מ הטעם דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו משום כל אדם שיש לו חצר דעתו בשעה שזכה בהחצר כל מה שיבא לחצרו יזכה לו חצרו י"ל דהבא לידו אינו קונה שלא מדעתו דהוי כעודר בנכסי הגר כיון דלגבי יד לא שייך כוונה דמעיק' כמובן:
וראיתי בס' מג"ש שם ופנ"י שכתבו דונתן בידה דגט אינו ראיה דהתם בעל כרחה מתגרשת וכן מוכח מהא דכ' תוס' ב"ב (דף ע"ה) דמטלטלי ל"ק במסירה אם מסר אחד לחבירו עד דאיכא משיכה ואפי' מוסר לו מידו לידו יעיין שם מה שכ'. ובפנ"י הוסיף לומר דלענין מו"מ אף אליבא דאמת י"ל דלא מהני מה שתופסו בידו ולא הגביהו דבעינן דוקא דברים שדרכן בכך שיהא ניכר כוונת קנין והיינו דאמרינן בכ"מ דבעינן משיכה או הגבהה או מסירה אבל במה שלקחו בידו אין ניכר כוונ' קניה שדרך התגרים ליטול ולהחזיר עד שיבררו מקחן כדאשכחן מתניתין דדמאי (פ"ג מ"ה) גבי הלוקח ירק. והנה מ"ש מגט הואיל דהוי בע"כ כבר כתבתי דבמס' ב"מ קאמר הש"ס דילפינן מציאה מגט ומ"ש ממסירה תמהני הא במסירה אף אם מסר מיד ליד נ"מ היכא דגוף הדבר אינו מונח בידו וכמבואר ב"ב שם כיצד במסיר' אחזה בטלפה בשערה באוכף שעליה כו' אבל כשמוסר ובא לידו י"ל דיד קונה ועיין רמ"ה (דף קמ"ב) שכ' דהא דדבר דבר משיכ' והגבהה אינו קונה במסירה ה"מ אם לא מסר המקנה ליד הקונה אלא דאמר ליה לך חזק וקני אבל היכא דמסר ליה מקנה גופיה בידיה לקונה ע"ד דאקנויי קני כמבואר פ"א דב"מ מוסירה מחבירו קנה ובהא ל"פ תנאי ועיין שם ואולי זה גם כן דעת רמב"ם שכ' פי"ז מהל' גזילה בהמה של הפקר אינה ניקנית במסירה משמע דוקא בליכא ד"א מקנה ובהל' מכירה (פ"ב) משמע דל"ק במסירה ועיין שם בלח"מ (ה"ה) ולדעת הרמ"ה י"ל דהיכא דמסר להמקנה גופיה קונה ומה שהביא הפנ"י ממתניתין דדמאי מבואר שם בפירוש המשניות לרמב"ם הי' עומד ולוקח שקנה ולא נטל אותם בידו אבל היה המוכר מונה ומיחד אותם לקונה הרי מבואר דדוק' כשלא נטל הלוקח בידו אבל כשנטל בידו ודאי קונה וכן מבואר לכאורה מש"ס ב"ב (דף פ"ח) הלוקח ירק מן השוק ובירר והניח אפילו כל היום כולו ל"ק כו' גמר בלבו לקנותו קנה ונתחייב במעשר ופריך אטו משום דגמר בלבו לקנות קנה ומתרץ הכא בירא שמי' עסקינן מבואר דדוקא משום דגמר בלבו בלבד ל"ק אבל אם פירש קונה במה שלקח בידו אולם י"ל דשם איירי דאגביה מדעתא דמוכ' לקנות רק הברירה ביד הלוקח ועיין שם ברמ"ה (דף קנ"ד). ועל מתניתין דשם קשה קצת דקתני מותר להחזיר מפני שלא משך וכן כ' הרמב"ם (פי"א) ממעשר הא סתם ירק הוי דבר שדרכו בהגבהה ולא נקנה במשיכה כמבואר ב"ב (דף פ"ו) ועיין שם תוס' ד"ה אבל:
ולמ"ש הנתיבות וכ"כ בס' מח"א דמה שחוץ לידו אינו קונה י"ל כוונת רש"י דאי בעי גחין ואכיל למטה מג' טפחים ויאחוז רק מעט בידו ואז לא נקנה לו מטעם יד מה שחוץ לידו ובאמת הא דאמר ר"ח בגונב חלבו שהוא חייב היינו על מה שהי' חוץ לידו. ועיין מה שכ' בתו"ג (סי' קל"ט) דחקר אם מהני בגט שאר קנינים וכ' דבע"כ ודאי לא מהני דבעינן כוונת קנין וגט ל"ח ד"א מקנה יעיין שם ואם כן על כרחך מוכח דגט קונה מטעם יד ורשות דאם לא כן לא משכחת גט בעל כרחו ועיין שם דהבי' מדברי רשב"ם ב"ב (דף פ"ה ע"ב) שכתב שקלתה תלוי' בה דדמי להגבהה שקונה בכ"מ ותמה על זה הא בקשורה אעפ"י שאינה תלויה והיינו שנגררת על גבי קרקע לאו מטעם הגבהה הוא ועל כרחך הטעם דבקשורה הוי כיש לה רשות להניח וקלתה קונה וה"נ בתלויה עיין שם וכדבריו מבואר בריטב"א גיטין (דף ע"ז) דבקשורה או בתלויה לא בטל אגב רשות. אולם בירושלמי ר"פ הזורק מבואר כפי' רשב"ם וז"ל ר"ל אמר בקשורה לה אמר ר"י ובמגבהה מחמתה ועיין שם בפ"מ וצ"ע:
וקצת נראה דלמה שכתבו הש"ס וכדרבא היינו דהיה דוחק לאוקמי בכיס קטן שכל הכיס מונח ביד לכך אמר וכדרבא דידו של אדם חשובה והיינו דלענין שבת ודאי חייב אף אם בולט הדבר שמונח ביד חוץ לידו מן הצד ואף אם מה שמונח תוך הפס יד הוא פחות מכשיעור עד שצריך לצרף את הבולט מן הצד מ"מ מצטרפין דידו של אדם חשובה וכ"כ קונה גם כן אף מה שבולט חוץ לידו ודלא כמו שכ' בנתיבות ובס' מח"א בסוף הספר להוכיח מדברי רמב"ן דמה שאינו נתפס תוך היד אינו קונה מדין רשות וצ"ע וכן נראה דהא הרמ"א אה"ע שם כ' גם יהיה ידיה גבוהות מן הארץ ג' טפחים וכ' שם התו"ג הא יד קונה אף למטה מג' אלא ודאי הטעם הוא דחיישינן שמא יהיה הגט קצתו חוץ לידה ואז בעינן שיהיה גבוה ג' טפחים שתקנה הגט בהגבהה ולא אבין אם מטעם זה אתי הרמ"א עלה מה מהני אף אם ידי' גבוה ג' טפחים ול"ה כלבוד אם אינה מגביה היד אחר כך הא ודאי אם יהיה ידו גבוה ג' טפחים מן הארץ אינו קונה מדין הגבהה עד שיוגבה מכחו אחר כך כשבא החפץ לידו ועיין תשובת רע"א ז"ל (סי' רכ"ב אות כ"ג) דכ' דהגבהה לגבי גט לא מהני ובעי שכל הגט יהיה בידה ואף הבולט למעלה אינה כמונח ברשותה וזה ודאי ל"נ וכמו שכ' התו"ג רק הבולט לצד בזה צ"ע. ובאמת לדעת הרמב"ן וריטב"א הסוברים דגם במקום דלא שייך מעות אין משיכה והגבהה קונה רק רשות מדאורייתא אם כן גם קנין הגבהה לא מהני לגבי גט מד"ת ובודאי צריך שיהיה הגט מונח כולו בידה ומזה נראה דהרמב"ן סובר דאם מקצתו מונח תוך היד נקנה אף מה שחוץ לידה ועדיף יד מן חצר וצ"ע עדיין וקצת ראיה דאם לא כן יקשה למה צריך הש"ס לרבות חצר גבי גניבה הא כתיב בשור ישלם שנים ואיך משכחת מדאוריית' קנין לגבי גנב בשור דאי אפשר שיהיה כולו בידו אם לא על ידי רשות אלא ודאי דהיה ס"ד דחצר אינה קונה כלל רק יד ואף אם מקצת בידו מ"מ כיון שיכול לנתקו ולהביא אצלו חשוב כאלו מונח הכל בידו ואף לדידן דחצר קונה ובודאי המונח חוץ לחצר לא נקנה לבעל החצר היינו משום דל"ש יכול לנתקו. ועיין טו"ז או"ח (סי' שס"ו ס"ק ו') שכ' אם הניחו על ידו התלויה באויר צריך שיגביה ידו טפח מבואר מדבריו דמטעם יד א"ק עד שיגביה טפח וע"כ כוונתו באם אינו כולו בתוך ידו דאז לא שייך קנין יד לכך צריך להגביה ואף שידו למעלה מג' מקרקע לא הוי הגבהה עד שיגביה אחר כך ידו וצ"ע:
ודע דהגבהה אף דעדיף מן משיכה מ"מ אינו קונה מד"ת דדבר תורה רק כסף קונה והגבהה אינו קונה רק מדרבנן וכן מבואר להדיא בר"ן פ"א דקידושין (דף כ"ו) במתניתין דנכסים שיש להן אחריות וז"ל עיקר תקנתא במשיכה הוא אלא דאמור רבנן דתקני ליה הגבהה ומסירה משום דכיון שמסרה ליה או הגביהה ודאי שיוציאנה משם ויביאנה לביתו כו' עיין שם וכתבתי זאת לפי שראיתי במשובב נתיבות (סי' ע"ב ס"ק ל"ד) בהגה שם דכ' דמסירה והגבהה לא פליג ר' יוחנן דהגבהה קונה בכ"מ ודבר תימא כ' אף דקונה בכ"מ מ"מ ל"ה קנין דאורייתא רק מדרבנן כמבואר להדיא בר"נ פ"א דקידושין וכ"כ בפשיטו' המבי"ט בקרית ספר (פ"א) ממכירה:
סימן ז
לעיל הבאתי דעת הרמ"ה ב"ב הא דדבר דבר משיכה והגבהה הוא אינו קונה במסירה הוא דוקא אם לא מסר המקנה ביד הקונה אלא דאמר ליה לך חזק וקני אבל אם מסר לו המקנה גופיה בידיה להקונה על דעת דאקנויי קני וכתבתי דיש לומר דזה גם כן דעת הרמב"ם. ויען שכתבתי בחידושי להלכות גיטין בזה והעליתי שם כן בדעת הש"ע אעתיק כאן מה שכ' שם וז"ל אה"ע (סי' קכ"ד ס"ב) ועל יד העבד ועל קרן הפרה ומוסר לה העבד והפרה כו' ובטור וברמב"ם ונותן לה העבד והפרה ולכאורה קשה על הש"ע בתרתי חדא הא בש"ע ח"מ (סי' קצ"א) פסק דבהמה דקה אינה נקנית במסירה רק במשיכה. ועוד הא אף אם נקנית במסירה הא בירושלמי גיטין (פ"ב) ז"ל ר' זעירא בעי קומי רבי מנא מסר לה במסירה מהו מדת הדין את אמרת נקנה המקח והכא את אמר הכין או שנייא הוא דכתיב ונתן בידה עד שיהא כולה בידה עכ"ל הרי דלא איפשט' האיבעיא אם מהני קנין הבהמה שיסבב הגט ע"י הקנין שקנתה הפרה או דלמא בעינן לגבי גט שיהא כולה בידה ולא מהני קנין. ובש"ע סתם דקנין מסירה לא מהני לגבי קנין ואעפ"כ לגבי גט מהני שהגט מסבב הקנין:
ונראה דדעת הש"ע כמו שכתבתי בקה"ק (סי' ו') משם הרמ"ה ב"ב (דף קי"ב) שכ' דהא דדבר דבר משיכ' והגבהה אינו נקנה במסירה ה"מ אם לא מסר המקנה ליד הקונה אלא דא"ל לך חזק וקנה אבל היכא דמסר לה מקנה גופיה בידיה על דעת דאקנויי קני כמבואר פ"א דב"מ מוסרה מחבירו קנה ובהא ל"פ תנאי יעיין שם וכ' די"ל דזה גם כן דעת רמב"ם שכ' (פי"ז מגזילה) בהמה של הפקר אינה ניקנית במסירה משמע דוקא הואיל דליכא דעת אחרת מקנה אבל אם איכא דעת אחרת מקנה קנה במסירה ובהלכות מכירה (פ"ב) משמע דלא קנה במסירה ועיין שם בלח"מ ולדעת הרמ"ה י"ל דהיכא דמסר המקנ' גופיה קונה במסירה אם כן כיון דמהני בגט ממילא מתגרשת. והא דנשאר בירושלמי לאיבעי' דלא איפשטא אם בגט מהני י"ל דאיפש' האיבעי דהא כ' שם בירושלמי מ"ט דרבנן (דאכשרי לכתוב ע"ד שיש בו רוח חיים) ספר מה ספר שהוא בתליש אף כל דבר שהוא בתלוש וכ' בחידושי רמב"ן גיטין (פ"ב) וברייתא בספרי ובתוספתא ותני לה בן בתירא ומיהו בגמ' דילן לא דרשי הכא ספר כלל ומשמע דלמאן דדרש לא נפקא ליה ממחוסר קציצה כשנתן לה אילן וקרקע דדמי למניח גט בחצרו וכ' לה מתנה עליו ואפ"ה פסול ומחוסר קציצה פסול אחר הוא אתלוש נמי כתיב עכ"ל הרמב"ן הרי דאי לאו דכתיב בספר הי' מהני אף בכותב על האילן והקנה לה הקרקע עם האילן ע"כ דס"ל לירושלמי דקנין מהני לגבי גט והפסול דמחובר רק משום דכתיב בספר הא לא"ה הי' מהני אף דלא מקיים ונתן בידה ע"כ דזה מקרי בידה מה שנקנ' לה הגט וא"כ כיון דמסיר' קונה להפר' ממילא מגורשת. ועוד ראי' מדברי ירושלמי ר"פ הזורק דקתני במתניתין לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זה מגורשת וקאמר בירושלמי ריש לקיש אמר בקשורה לה אמר רבי יוסי ובמגבהת מחמתה וכן בש"ס ב"ב (דף פ"ב ע"ב) ור"ל אמר קשורה ואע"פ שאינה תלויה ועיין שם ברשב"ם דלכך קונה לה קלתה דדמי להגבהה שקונה בכ"מ ובס' ת"ג (סי' קל"ט) תמה על דברי רשב"ם דהא בקשורה ואעפ"י שאינה תלויה והיינו שנגררת על גבי קרקע לאו מטעם הגבהה הוא ועל כרחך הטעם דכשקשורה בה הו"ל כיש לה רשות להניח והקלתה קונה לה אם כן י"ל דה"נ בתלויה עיין שם ודברי הרשב"ם מבוארים בירושלמי עכ"פ מבואר דהיכא דנקנה לה הגט אף דכליו של לוקח ברשות המוכר בטל הכלי לגבי רשות ולא קניה מ"מ קנתה מטעם הגבהה הרי דקנין הגבהה גומר הגירושין והוי ליה כאלו בא לידה כמו כן מסירת הפרה כיון דקנתה הפרה במסירה הזאת הו"ל כאלו בא לידה ומתגרשת:
וראיתי בספר הפלאה כתובות (דף פ"ו) שכ' לפרש דברי המ"מ בהלכות גירושין שכ' בטעם הרמב"ם דפוסק במשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר למד דבעי מעכשיו ולגבי גט ל"ב מעכשיו וכ' המ"מ דלגבי גט בנתינה מתגרשת והוא במקום קנין וכתב הפלאה דאין לדמות קנין גט לשאר קניינים דנימא כיון שהיא קנתה הגט ממילא מתגרשת דהא קונה הגט בעל כרחה כשמגרשה והגט שלה ולא מצינו קנין בע"כ וכן להיפך אם מקנה לה הגט בחליפין על ידי קנין סודר לא קנתה הגט כיון שלא נתגרש' בה ועוד ראיה דהא בכתבה על קרן הפרה שנותן לה הפרה והרמב"ם והש"ע כתבו לשון מוסר לה את הפרה משמע במסירה לבד שנתן לידה מתגרשת אע"ג דקיי"ל אין בהמה נקנית במסירה אלא ודאי כיון דקרינן בו ונתן בידה שמתגרשת בו ממילא הוא שלה הכא נמי בלאחר ל' יום אע"ג דלא הוי דרך זכיה במתנ' בלא מעכשיו מ"מ בגט מקרי ונתן בידה כיון דקבלה בידה ונתנה בסימטא והוא שם בעת שמתגרשת בו והשיג על הב"י שכ' (בסי' קכ"ד) כיון שקנתה העבד באחד מדרכי הזכיה דמשמע דצריך להקנות לה כמו בשאר קנינים וכבר הוכחנו דאין ענין זה לזה וכן כ' הר"ן ר"פ הזורק דלא מהני קנין אגב בגט עכ"ל עיין שם עוד בהפלאה. ולענ"ד יש להתבונן בדבריו הרבה דמנ"ל אף היכא דלא קנתה תהיה מגורשת דמה שהביא ראיה ממסיר' דפרה כבר כתבתי. ובאמת ברמב"ם לא קתני רק כלשון המשנה ונותן לה הפרה רק בש"ע וכבר כתבתי דבמוסר מיד ליד לכ"ע קונה. ומה שכ' דלא מצינו קנין בע"כ זה גילה לנו הקרא דונתן בידה דמהני על ידי נתינה שבא לידה מתגרשת אבל מ"מ בעינן שיקנה לה הגט דבעינן שיבא לידה ויהיה בידה לקנות אבל אם אינו מקנה לה רק בנתינה לבד שתתגרש זה לא מהני והרי זה גיטך והנייר שלי לא מהני דאותיות פורחות באויר וברמב"ם (פ"ח) מגירושין כ' הטעם דאין זה כריתות כיון דנשאר הדבר להבעל ומכ"ש במקום דאינו מקנה לה רק שהגירושין יסבב הקנין מנ"ל. וכמו דלא מצינו קנין בע"כ כן מצינו בנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בו כל הקודם זכה כיון דהנותן נסתלק והזוכה לא רצה לזכות כן בגט נמי כיון דלא רצתה לזכות מנ"ל זכיה בע"כ אף דמתגרשת על ידו לדבריו אלא על כרחך צ"ל דכיון דהתורה כתבה ונתן בידה ממילא נעשית שלה אם כן מנ"ל דהגירושין מסבבין הקנין דלמא הקנין מסבב הגירושין והיינו כשהקנה לה אף בעל כרחה מ"מ גלי לן קרא דמתגרשת בזה אבל מ"מ בעינן שתעשה מעשה קנין ומה שכ' בקנין חליפין על ידי קנין סודר לא קנתה הגט כיון שלא נתגרש' זה מטעם אחר דלא נתגרשה כיון שלא בא לידה וכמבואר מס' ב"ב (דף קנ"א ע"ב) מה גט לאו בר קנין יעיין שם אבל בבא לידה ודאי צריך שיהי' לה קנין שמסבב הגירושין לא שהגירושין יסבבו הקנין ובחליפין אף דקנתה מ"מ לא מהני אף לדעת רש"י ר"פ הזורק דמתגרשת על ידי קנין אגב מ"מ על ידי קנין סודר לא מהני משום דבגט כתיב ונתן וחליפין דרך מקח וממכר הוא וכמו שכ' בקצוה"ח (סי' ר"ב) אבל אף בבא לידה בעינן שיהי' דבר הנקנה והא ראיה דהא בירושלמי קאמר במסירה מדה"ד את אמר נקנה המקח והכא נמי או שניא היא דכתיב ונתן בידה הרי להדי' דעכ"פ בעי שיהיה קנין המועיל בדרכי קנינים אבל שתהי' מגורש' בנתינה אף של"ה קנין זה אינו מועיל וראיה לזה מדברי תוס' ורא"ש גיטין (דף כ"א ע"ב) דכ' דאין אשה קונה את הגט שכ' על העלה של עציץ נקוב במשיכת העציץ או בהגבהתו כ"ז שלא פסקה יניקת העציץ כדאמרינן בסמוך מכר בעל זרעים לבעל העציץ ל"ק עד שיחזיק בזרעים אבל במשיכת עציץ ל"ק דאכתי חשיבה מחוברין בשעת משיכה ולדעת הפלאה דכיון דנתן בידה אף שלא מהני לענין קנין מ"מ מתגרשת וממילא קנתה הגט מה ראי' מהא דל"ק עד שיחזיק בזרעים שם הוא לענין קנין אבל לענין גט לא גרע ממסירה דפרה דלדידיה לא קנה לגבי ממון ואעפ"כ מתגרשת אלא ודאי דזה בלתי אפשר שתתגרש רק על ידי קנין המועיל ומ"ש על הב"י כשקנתה העבד באחד מדרכי הקניה דמהני כן נמי מתבאר מדברי רמב"ן חידושי גיטין הנז' דלדברי הירושלמי אי לא הוי כתוב ספר היה מהני כשכתב באילן והקנה לה הקרקע עם האילן דהוי הנתינה על ידי הקנין: