אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני גביית חוב
סימן א
מצות עשה להלות לעניי ישראל ובתשובת רשב"א (סי' ח"י) מביא משם תשובת הר"י בן פלט ז"ל ששאל מהראב"ד מפני מה אין מברכין על כמה מצות כמו מת"ע והלואה וצדקה וכי"ב והשיב לו כיון שאינו תלוי כולה ביד העושה שאפשר שלא יתרצה בה חבירו וכל מצוה שאפשר למיעקרי' אע"ג דהשתא לא מיעקרא כמאן דמיעקרא דמי כמו בש"ס כתובות פ' אלו נערות אי אמר לא בעינא ליתא לעשה ומינה למורא וכיבוד אב ועמידה בפני רבו הואיל ואפשר למיעקר שהאב שמחל על כבודו מחול ובקצוה"ח הקשה מש"ס ב"מ (דף ל"ב) יכול אמר לו אב היטמא כו' ישמע לו ת"ל איש אמו ואביו תיראו ול"ל קרא תפ"ל דאין העשה דכבוד אב דחי ל"ת כיון דמצי מיעקרא וכבר קדמוהו הרא"ה ז"ל בש"מ ב"מ שם להקשות כן וכ' דאף אם אמר האב לא בעינא מ"מ מצוה איכא ומקיים המצוה והיינו דרק מעונש נפטר אבל מצוה מקיים כשמכבדו וכן יש להביא ראיה מש"ס קידושין (דף ל"ב) דר"ה קרע שיראי באפי רבה בריה אמר איזל אחזי אי רתח אי לא ומקשי ודלמא רתח ועבר על לפני עור ומתרץ דמחל ליה לבריה וכתבו תוס' וצ"ל שהודיעו קודם לכן דאל"כ אם ירתח יהי' כמו נתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה שצריך כפרה ואם כן מה אהני במה שאמר אחזי אי רתח כיון דמחל ליה והודיעו אלא ודאי כיון דעכ"פ מצוה איכא לכבדו רצה לנסותו אם יקיים ויחבב המצוה ואם כן לכאורה קשה למה אינו מברך כיון דעל כרחך מצוה איכא אף במחל לו. ובריטב"א קידושין שם משמע דלא הודיעו רק כיון שמחל מותר לנסותו בזה ואין בו משום לפני עור וליכא הוכחה כשידע שמחל לבריה דיש גם כן מצוה. ובספר חסידים (סי' תקע"ג) ראיתי שכ' ומה שאמרו אב שמחל על כבודו מחול מדיני אדם אבל בדיני שמי' חייב וק"ק מש"ס הנז' כיון דעכ"פ יש מצוה ובידי שמים נענש כשאינו מקיים איך ניסה בזה ר"ה לרבה בריה. ולמה שכ' בתשובת פנ"י הגורם להכשיל לאחר באיסור דרבנן עובר על לאו דלפני עור מה"ת דעכ"פ איכא מכשול ועיין במה שכ' ע"ד בח"ר דיני טריפות (סי' ז') ואולי י"ל בכה"ג כדי לנסות שרי והא דאין מברכין על מצות כ"א אף דגם במוחל איכא מצוה י"ל דעיקר הכוונה כיון דלא תליא בדידי' לבד וצריך אחר שע"י יעשה המצוה ואם אין כאן מקבל ליכא מצו' לכך אינו חייב לברך. ובתומים כתב למה שכ' הרא"ש הא דאין מברכין על קידושי אשה דאפשר בפלגש ולא כ' דלמא לא תתרצה האשה לקבל משמע דלית ליה חילוק הנז' ולא קשה כלל דבשלמא בצדקה אם לא יאבה העני לקבל ליכא עליו כלל שם מצוה מה שאין כן לקיים פו"ר מוטל עליו על קרקפתא דגברא שישתדל להשיג האמצעי שיקיים ע"י המצוה וכן מצאתי בספר אבודרהם עיין שם באורך. וגם כתב שם מה שכ' התומים הטעם דאין מברכין על מתנות עניים דאין מברכין על הקללה ועיין מה שכ' בח"ר דיני פדה"ב (סי' ב'):
סימן ב
פריעת בטל חוב מצוה ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי לקיימה אבל אין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע ואפילו התנה ע"ע כו' כמבואר ש"ע (סי' צ"ז סט"ו) וברש"י כתובות (דף פ"ו) מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו דכ' הין צדק שיהי' הן שלך צדק ומשמע לכאורה דליכא מצוה אחרת והקשו על רש"י עיין רמב"ן סוף ב"ב וכ' מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוצא אליך העבוט ומשמע לכאורה דליכא מצוה אחרת. ובמרדכי פ' הכותב כ' תימ' דהא מחויב הוא שלא לגזול לחבירו ולפרוע מה שהלוהו וכייפינן ליה דכתיב בחוץ תעמוד וברדב"ז (ח"ב סי' תר"י) כ' דהוא מצות עשה של תורה דכ' והשיב את הגזילה או את העושק וברמב"ם (פ"ז) מגזילה כייל הכל וכי היכא דהוי מ"ע להשיב את הגזילה לכל הנזכר בכתב והלואה בכלל עי"ש עוד. ויש לדקדק בד' רש"י גיטין (דף ל"ו ע"ב) בקושית הש"ס שם ומי איכא מידי דוד"ת לא משמט ותקנו רבנן דתשמט וכ' ונמצא הלוה גזלן ע"פ הא לדעת רש"י אינו גזלן בזה רק אינו מקיים העשה כמו שכ' רש"י שם בתירץ הש"ס שוא"ת הלוה הזה שב ובטל ואינו עושה מצוה לפרוע את חובו ועיין רש"י ריש סנהדרין לוה ואינו משלם לא מקרי גזלן דמלוה להוצאה ניתנה וכבר כתבתי בזה בח"ר בקונטרס התשובות (סי' ג') דהלוה ויש לו לשלם ואינו רוצה אומדנא דמוכח הוא דעל דעת זה לא הלוה ונתבטל שם הלואה ונעשה גזלן למפרע ומה"ט יש לדון כשאינו רוצה לפרוע כלל דיש לו דין גזלן למפרע יש ללוה רשות לכנוס לביתו למשכנו דעל חיוב גזילה שאינו הלואה מותר לעבוט עבוטו דכי תשה ברעך משאת מאומה כתיב ובנתיבות כ' שכל דבר שלא נקרא הלואה לענין שמיטה וכן הקפת חנות אינו בכלל איסור דלא תבא אל ביתו וסיים משום חומר האיסור אינו כותב זה למעשה. אולם באמת הדבר מבואר להדיא בס' יראים (סי' רע"ג) והביא כן משם הספרי פ' כי תצא וכן ראיתי בספר הריק"ש ז"ל ערך לחם שהביא משם רדב"ז דעל פקדון ואף חלק העסקא והבא מכחו והקפת חנות יכול ליכנס לביתו ולמשכנו וע"כ הא דאסור לכנוס לביתו לעבוט עבוטו איירי ברוצ' לפרוע רק דמדחי אותו מדחי אל דחי דלא נתבטל בזה שם הלואה ועל זה אזיל השו"ט בש"ס כתובות שם פריעת בעל חוב מצוה היינו לפרוע בזמנו ועל זה אמר דכופין אותו ואתי שפיר דברי רש"י דהמצוה הוא הן שלך יהיה צדק שצריך לאמת דבריו ולקיים הבטחתו לפרוע בזמנו והרמב"ן כ' דמוכח מקרא והאיש אשר אתה נושה בו דע"כ לא איירי באינו רוצה לפרוע כלל דנתבטל שם הלואה ורשאי לכנוס לביתו לעבוט עבוטו רק שמדחי ואינו רוצה לשלם מיד רק אח"ז וע"ש במ"ש עוד בזה ועיין תשו' הרא"ש (כלל י"א סי' ז'):
ועיין ש"ך (סי' רל"ב) משם הש"ג דכל זמן שאין הלוה תובע חובו אינו חייב לשלם ואם נשבע לפרוע קודם שיעבור זמן פלוני מבואר (סי' ע"ג) אעפ"י שלא תבעו בתוך הזמן עדיין השבועה במקומה עומדת ודעת הסמ"ע והש"ך שם דאין חומר השבועה מחייבו לשלם מעצמו עד שיתבענו המלוה והטו"ז סובר דחומר השבועה מחייבו לשלם אף בלא תביעה ובקצוה"ח שם כ' להכריע כטו"ז מדברי ש"ע יו"ד שכ' בנשבע לפרוע בזמן פלוני יכול להתירו שלא ע"פ חכם שיאמ' הרני כאלו התקבלתי אבל להאריך א"י ואם חומר השבועה אינו מחייבו בלא תבעו כשמאריכו ה"ה כאינו תבעו ואם תבעו כבר יוכל למחול את תביעתו והוא יעמוד בחיובו כשיתבענו אחר כך א"ו כדעת הטו"ז ודבריו אינם מובנים כיון דכבר תבעו וחל החיוב כיצד יכול למחול על תביעתו ועיין שם בתומים הא דחל השבועה לפרוע אף דהוי לקיים המצוה מ"מ לענין מלקות חל ועוד דהוי כולל לענין סידור בעל חוב. ואם חייב אף בלא תבעו שפיר הוי בלא"ה כולל ועיין יו"ד (סי' רכ"ח סמ"ב) דלדע' הרא"ש עיקר השבועה היה על הפירעון והזמן לזרזו ומ"מ אם תבעו ואינו נותן לו עובר על שבועתו דאם לא כן מתי יעבור וכן מבואר בלשון הרא"ש בתשובה שכ' נהי שלא עבר על השבוע' כיון שלא תבעו אדם מ"מ עדיין מוזהר ועומד הוא על שבועתו כשיתבעהו עיין שם וחל שפיר השבועה באם תבעו לפרוע לו וכמו באם תבעו ולא נתן לו בזמנו עובר על שבועתו כ"כ אחר עבור הזמן אף דעיקר השבועה היה על הפרעון והזמן לזרזו בפרעון מ"מ ע"כ גבול יש לו ואם תבעו ולא נתן לו עבר על שבועתו וע' בקצוה"ח שם (ס"ק ה') ובמה שיש לגמגם בדבריו:
ועיין ב"י (סי' ק"ד) משם תשובת מיימוני דמי שיש עליו בעלי חובות הרבה ואחד בא לתבוע כשאין לו לפרוע לכולם אין הב"ד מגבין לו והב"י סובר דמגבין לו והב"ח חולק ע"ז וכי משום שבע"ח האחר אינו לפנינו יפסיד וכן כ' הצ"צ (סי' קח"י) וכן הביא שם משם פסקי הרקאנטי דחולקין ובקצוה"ח שם כ' כיון דמבואר (סי' ע"ג) דאינו חייב לשלם כשאינו תובע אף בנשבע לכן כיון דמטלטלי לאו בני שעבוד נינהו ולית בהו דין קדימה רק משום מצוה לפרוע וזה שתבעו רמיא עליו המצוה אינה נדחת מפני המצו' שיבא לו אחר כך. ובנתיבות כ' דודאי אף כשהמלוה אינו תובע חייב לפרוע ול"ד לנשבע דאמדינן לדעתו שכך היתה כוונתו בשעה שנשבע משא"כ מצות פבע"ח דרחמנא חייביה לפרוע. ולפנינו דעת הש"ג דאינו חייב לשלם עד שיתבענו ואף דכתב הטעם במתנה בקש ליתן לו ובאמת הוא רק מספק דהא כשמת ודאי חייב לשלם ליורשיו מ"מ כיון דהוא חי ואינו תובע דלא רמיא עליו לשלם יהי' מאיזה טעם שיהיה גם כן על דעת זה נתחייב לשלם לו כשיתבענו או ליורשיו וכל זמן שהוא חי ואינו תובע לא נתחייב לשלם שפיר י"ל כמו שכ' הקצוה"ח דמצוה הבא לידו לקיימו לא נדחית מפני מה שיבא עליו אחר כך אף בבירור שיבא. וי"ל קצת בדעת רי"ף בתשובה שהביא הרא"ש פ"א דב"מ דמן הדין בתופס לבעל חוב אף במקום שאינו חב לאחרים ל"ק דיכול הלוה לומר לאו בעל דברים דידי את רק במקום פסידא יכול לתפוס מטעם תקנה והקשו הא ר' יוחנן אמר במקום שחב לאחרים ל"ק משמע באינו חב קנה מן הדין ולמה שכ' דלא נשתעבד להתחייב לשלם רק כשיתבענו י"ל דר"י איירי באם כבר תבע ממנו וידענו דאינו נותן במתנה והרי"ף איירי בסתם חוב שעדיין לא תבע ממנו שפיר יכול לומר לאו בעל דברים דידי את ועוד יש לחלק בין תפס מעות למטלטלין ומ"מ הש"ך שם (סי' רל"ב) הניח דין זה בצ"ע ועיין ספר רביד הזהב פ' משפטים:
והא דכ' בש"ע שאין כופין אותו תו להשכיר או לעשות שום מלאכ' והוא מדברי תשובת הרא"ש שהביא משם ר"ת וכ' באורים (ס"ק ל"ז) ואם כ' בשע"ח ששעבד עצמו להשכיר ולשלם עיין באה"ע (סי' ע"ג) אם מחויב להשכיר עצמו לזון את אשתו דלמ"ד דחייב הואיל וכ' אנא אפלח הה"ד הכא ובטור (סי' צ"ט) מדמי להדדי עכ"ל וקשה הא זה הוא דעת רבינו אליהו ז"ל מובא בתוס' כתובות (דף ס"ג) ור"ת וסייעתו חולקים מטעם שכ' שם תוספות דאנא אפלח היינו הקרקע שלו או כמו שכ' שם הריטב"א והש"מ דאנא אפלח היינו אם תהי' חולה ישמשה ואוקיר ואוזין כפי הנצרך לה אבל אם מחייב א"ע בפירוש באופן המועיל ליכא מאן דפליג. ועיין בפרישה (ס"ס צ"ט) שכתב ע"ד תשובת הרא"ש שהעתיק הטור שם דבכתובה אף לדעת רבינו אליהו ז"ל דמספר כתובה ילפינן כ' אעפ"י שמעשה זה גם כן מה שיעבד נפשו באותו שטר שאני כתובה דהואיל דכל הכתובות כתבינן כן ודאי לתנאי גמור כתבינן אבל בשאר שטר חוב אין הכל כותבין כן ואם כן האי אע"ג דכתבו אמרינן אסמכתא בעלמא הוא עיין שם מבואר מדבריו דאם כתב בדברים המועילים לסלק דין אסמכתא ומחייב א"ע בזה מחייבינן ליה להשכיר א"ע אך מהא דכ' הרא"ש בתשובה שאין המלוה רשאי לתפוס גופו של לוה ולהשתעבד בו ואפילו אם שעבד גופו לכך דאין עבד עברי נוהג בזה"ז ומשמע מזה דאף אם נשתעבד באופן המועיל לסלק דין אסמכתא גם כן לא מהני וביתר ביאור כ' הרא"ש בתשובה (כלל ס"ח ס"י) דבר ברור שלא יתפוס המלוה גופו של לוה ומשתעבד בו אי ימכרנו בשביל חובו כמו שדרשו בגנביתו ולא בזממו הה"ד ולא בחובו ואפילו אם שעבד גופו אינו חל על גופו דאם שעבד גופו למכרו כעבד אין שעבוד זה חל דאין עבד עברי נוהג בזה"ז וגם המלוה עצמו א"י להשתעבד בגופו וכ"ש ליסרו ולמה יתפסהו להשתעבד בו אינו רשאי הרי דאף בנשתעבד בפירוש למכרו ל"מ:
וראיתי בב"ח שם שכ' אע"ג דבנידון שנשאל הרא"ש הי' הלוה מתנה בפירוש להשתעבד ולעשות מלאכה כדי לפרוע חובו אפ"ה אנן ב"ד אין כופין אותו כיון שהתנה על עצמו תנאי שהוא כנגד ד"ת ודאי אם היה מתרצה להשתעבד בגופו ל"ה מחינן ביה אלא שהיו אומרים לו חייב אתה בכך כיון שהתנית עמו בכך אבל אנן לא כייפינן ליה וז"ש הרא"ש אין ב"ד כופין אותו לכך וכן כ' עוד בסוף דבריו לכן איני רואה להתיר לכופו להשתעבד כלל כי על דבר זה האריך בסוף השאלה לכופו בדיני א"ה ולהכותו עד שתצא נפשו להשתעבד ולעשות מלאכה כפי תנאו ועל זה השיב דאין ב"ד כופין אותו ולא הביא דברי ר"ת בלא התנה אלא לאורויי דבלא התנה איסורא קעביד כשמשכיר עצמו דשכירו' ליומ' מכירה הוא וכמו דדרשינן ונמכר בגניבתו ולא בזממו ולא בכפילו ה"נ ולא בפרעון חובו ולא במזונות אשתו ואם כן היכא דהתנה ע"ע להשתעבד בגופו ולעשות מלאכה אעפ"י דאיהו לא קעביד איסורא אם רוצה לקיים תנאו כיון דאדעתא דהכי הלוהו מ"מ אין ב"ד כופין אותו כיון דאית ביה איסורא עכ"ד וזה שלא כדעת הפרישה. ברם דבריו תמוהין לענ"ד חדא אם התחייב את עצמו באופן המועיל וקעביד איסורא לדבריו אם כן בכתובה דכ' הרא"ש דמהני הואיל דכ' כן בספר כתובה וכי תקנו חז"ל לעשות איסור ועוד אם מהני ההשתעבדות ולא קעביד איסורא אם רוצה לקיים התנאי ממילא חייב בדבר למה לא יכופו אותו ב"ד הא אף בעבד הנמכר לנכרי ואפילו לעקר מהני המכירה כמבואר ברמב"ם ריש הלכות עבדים אף דקעביד איסור ודאי כופין אותו ב"ד שיעבוד מלאכתו. ולמה יגרע אם השתעבד א"ע לעשות מלאכה שלא יכופו אותו אם התנה. ועוד הא לדעת רבינו אליהו ודאי דכופין אותו להשכיר א"ע למלאכה לזון את אשתו כמבואר מדבריו בפי' הש"ס כתובות (דף ס"ג) באומר איני זן ואיני מפרנס דהוי כמורד וכמבואר בדברי הריטב"א שם ואם כן בבע"ח אם התנה באופן המועיל והתחייב למה לא נכוף אותו. ועוד קשה על הא דכתב הרא"ש בתשובה משם ר"ת והמשכיר עצמו נקרא מכירה כדאמרי' פ' הזהב שכירות כמכירה דמיא והוי מכירה ועבד עברי הנמכר לשש קריא רחמנא שכיר הא מבואר בהגה"מ מובא בש"ך (סי' של"ג ס"ק י"ז) משם תשובת הר"מ ז"ל דמותר להשכיר א"ע דפועל לא מקרי עבד אלא שכיר ועבד הוא בשש משנה שכר שכיר ועל ג' שנים ל"ה פועל כעבד ורשאי להשכיר את עצמו והא דפועל ילפינן לה מעבד היינו לענין קולא ואם כן מה איסור יש בשכירות אף אם כמכירה דמיא וצריך לומר לשעבד עצמו שלא יהיה יכול לחזור זה בלתי באפשרות ולענין זה הוי כמכירה ואסור וסובר הרא"ש דאף קנין ל"מ וכמו שכ' תוס' ב"מ (דף יוד) דמה"ט רשאי להשכי' כיון דפועל יכול לחזור אינו דומה לעבד ומהר"ם כ' ג"כ דלקולא ילפינן פועל מעבד והיינו דיכול לחזור ולכך אינו יכול לכוף אותו לעשות מלאכתו ומהר"ם סובר דאף דיכול לחזור מ"מ על שש שני' עושה איסור דהוי כעבד אבל מ"מ כיון דשכיר גם כן יכול לחזור בחצי יום לכך לא כייפינן ליה ולא חל השתעבדות על גופו. ולפי זה מה שכ' הב"ח דבלא התנה איסורא קעביד כשמשכיר עצמו דשכירת ליומיה מכירה הוא אינו מובן כלל דברצונו לעשות מלאכה ליכא שום איסור לכל הפוסקים כיון דיכול לחזור כפועל:
שוב ראיתי במח"א דיני שכירות פועלים (סי' ב') שמשיג גם כן על הב"ח במקצת דברים בזה וכ' בדעת הרא"ש דדוק' לתפוס גופו להשתעבד עבד בו בעל כרחו אין התנאי מועיל דאין עבד עברי נוהג בזה"ז אבל לענין שישכיר עצמו לכל מי שירצה כל שהתנה וחייב עצמו בכך אנו כופין שישכיר עצמו וירויח לפרוע לבעל חוב כמו שהתנה ומה שפטרו הרא"ש ז"ל מלהשכיר עצמו אף על פי שהתנה מעיקרא הוא משום שלא הוי שם תנאו כראוי ובל' חיוב עיין שם והוא כדעת הפרישה ועיין עוד שם במח"א (סי' א') דכ' דלא אמרה הרא"ש אלא כששיעבד את גופו לעשות כל מלאכתו בקבע כמו העבדים אבל במשכיר עצמו לימים לעשות מלאכה ידועה אין זה דומה לעבד אלא פועל בעלמא וכ' דמה שכ' תוס' ב"מ דהואיל דפועל יכול לחזור רשאי להשכיר את עצמו והיכא דנשב' שלא יחזור עובר משום עבדי הם היינו דוקא בהשכיר עצמו בקבע להיות עושה כל מלאכתו של בעה"ב דדומה לעבד ולדבריו אם כן יכול הב"ד לכוף אותו שישכיר את עצמו לעשות מלאכה ידוע ושלא בקבע וכיון דמהני החיוב אף שלא יכול לחזור בו ממילא אף דלא נתחייב רמיא עליו המ"ע לפרוע החוב וצריך לעשות כל השתדלות בשלמא אם אמרינן דעיקר תליא אם יכול לחזור רשאי ואם אינו יכול לחזור דומה לעבד דאינו נוהג בזה"ז שפיר לא כופין אותו בב"ד כיון דאם יהיה החיוב עליו מצד לקיים פריעת בעל חוב יצטרך שיעבוד וכבר נאמר עבדי הם אבל אם נאמר דהיכא דאינו דומה לעבד כשאינו עושה בקבע כל מלאכה רק מלאכה ידועה אינו דומה לעבד אם כן שוב חייב לעשות כן ולהשכיר א"ע למלאכה ידוע כדי לצאת ידי חובתו ואף הב"ד כופין אותו לזה. אולם מלשון הרא"ש בתשובה (כלל ע"ח) דכ' ומה שטוען שיעשה מלאכה כדי לפרוע את חובו אין כופין אותו לכך שלא אמרה תורה אלא והאיש אשר אתה נושה בו יוציא כו' ואפי' שליח ב"ד מינתח נתוחי אין משכנו לא כש"כ שלא ישלחו ב"ד יד בגופו לכופו להשתעבד ולפרוע חובו מסתימת דבריו משמע להשכיר את עצמו לשום מלאכה אף שאינו בקבע לא ישלחו ב"ד יד בגופו ואף דמכין אותו עד שתצא נפשו לפרוע אם יש לו לא לכופו לעשות שום עבדות אף שאינו בקבע. ואף להסוברים (סי' של"ג) בפועל שהשכיר א"ע אצל בעל הבית לעשות לו מלאכה ונתחייב בקנין דאינו יכול לחזור היינו כיון דנתחיי' לעשות בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים דהוי כמו שאר חיוב ונעשה חוב עליו לעשות ואם אינו רוצה לעשות על ידי עצמו חייב להעמיד אחר משלו כדי להשלים מלאכתו. אבל בבעל חוב דחייב בלא"ה ממון לשלם ואין לו לשלם בהכרח שיעשה על ידי עצמו בזה לא מהני חיוב שיעשה על ידי גופו. שוב ראיתי בספר שער משפט מה שכ' בענין זה ולא הביא דברי הב"ח ופרישה ומח"א והמעיין יראה מה שיש לגמגם בדבריו עפ"י מ"ש שוב ראיתי בספר ערך לחם מהריק"ש ז"ל שהביא משם הרדב"ז ז"ל וז"ל ומסתברא לי שאם הוא רגיל לעשות מלאכה או להשכיר עצמו ועתה כדי שלא יקח בעל חוב מה שיעשה אינו רוצה לעשות כופין אותו לעשות כמו שהיה רגיל עכ"ל ולדינא צ"ע כי מלשון הש"ע משמע דבכל אנפי אין כופין אותו להשכיר א"ע כדי לפרוע חובו:
סימן ג
הא דקיי"ל מסדרין לבעל חוב מבואר בש"מ ב"מ משם הרשב"א דאף דמסדרין היינו בממשכן ולא בפרעון ור"ת פסק להלכה דאין מסדרין וכ' הרשב"א וכדברי ר"ת היה נראה אלא שדברי גאונים דברי קבלה הן ולהם שומעין וכ"ש שלא להוציא ממון אלא בראיה ברורה. ומבואר דהוי ספק וכ"כ המרדכי משם מהר"ם ז"ל. וכתבו הגד"ת וכנה"ג כיון דהא דמסדרין אינו אלא מספיקא דדינא אם תפס המלוה אין מוציאין מידו. ויש להעיר הא טעמא דסידור בע"ח היא דילפינן מכה מכה מעירכין ובעירכין ילפינן לה ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך והוי כמו צדקה להחיותו ולדעת הרמב"ן והרשב"א פ"א דנדרים גבי איבעיא אי יש יד לצדקה הוי ספק איסורא ואזלינן לחומרא ועיין ש"ע יו"ד (סי' רנ"ח) ובש"ך (סוף סי' רנ"ט) עמד בסתירת הפוסקים. והרבה נסתבכו בזה האחרונים בדיני תפיסה וגם אנכי הצעיר כתבתי בזה הרבה בדיני תפיסה בספר דברי חיים (סי' ח') עיין שם מה שכ' בזה ולעיל דיני דיינים (סי' מ"ט) ולמה שכ' שם דהיכא דשייך מחילה הוי כדין ממון וכיון דספק ממונא לקולא והממע"ה אף דיש בו חשש איסור גזל לא איכפת לן בזה רק מטע' במתנות עניים וצדקה גלי לן הקרא עני ורש הצדיקו הצדיקהו במתנות אזלינן לחומרא אבל לא בספק איסור שיש בממון כמו ב"ת או ספק שבועה בזה כיון דאזלינן בספק ממונא לקולא לא מחמרינן אף אם יש בו איסור אחר. לכן כאן כיון דהוי ספק אם נתחייב להחיותו ושלא לגבות הכל בפרעון החוב אם תפס אין מוציאין מידו ומ"מ קשה קצת למה לא נאמר גם כאן כיון דהוא מטעם צדקה והספק אם מצווה בזה להחיותו או לא נאמר גם כן צדק משלך ותן לו ואף דלא הוי חזקת חיוב מ"מ הא יש חזקת מרא קמא. וצריך לומר כיון דבאמת רמיא על הלוה המצוה לפרוע חובו והספק הוא אם מצווה להחיותו ולהשאיר לו כסידור להחיותו כשתפס ואינו רוצה לקיים המצוה מספק דנין בי' דין ממון כיון דגוף הדבר שתפס בפרעון החוב ודאי זכה בו ויכול להחזיר לו התמורה הוי כספק בחיובו אם נתחייב בזה וכיון דלאו בחזקת חיוב הי' ל"א בזה הצדיקהו משלך ועדיין צ"ע בזה:
ואם נשבע לפרוע אין מסדרין לו כמבואר ש"ע והוא מספר חזה התנופה בב"י. ובכנה"ג (ח"ב במהד"ב) הביא משם מקור ברוך דסובר הטעם דמפני חומר השבועה בכל פלוגתא דרבוותא ונשבע חייב והקשה מזה על המריב"ל דסובר בכל פלוגת' כיון דקנין אין כאן שבועה אין כאן והכנה"ג כ' דהכוונה אף הסוברים דמסדרין ביש שבועה מודו דאין מסדרין כדמוכח מלשונו שכ' אם נשבע לפרוע ד"ה אין מסדרין ובתומים (ס"ק כ"ו) כתב לפרש דהוא מטעם ספק איסור לחומרא מה"ת וכיון לדעת מ"ב הנז' והוכיח מזה דבשבועה לא מצי למימר קים לי דאי כפשוטו דבשבועה לכ"ע אין מסדרין מ"ש שבועה מנדר והנודר ואמר עלי ליתן מנה להקדש לבדה"ב הרי מחויב להתפלש בעפר לקיים נדרו ולמה קיי"ל חייבי עירכין והאומר הרי עלי מסדרין ולא יהי' דין הדיוט חמור מדין גבוה. ויש ליישב דשם כיון דגלי התורה ואם מך הוא מערכך ומפרשינן החייהו מערכך אם כן לא נתחייב בנדרו יותר ממה שחייבתו התורה אבל לענין בעל חוב אם התנה בפירוש שלא יסדר לו תנאו קיים כמבואר בש"ע לכן כשנשבע לפרוע אמרינן דהוסיף בשבועתו שהוא ללא צורך לחייב א"ע אף להתפלש בעפר כדי לפרוע דאל"כ מה צריך לשבועתו הא פבע"ח בלא"ה מצוה וחיוב התורה רמיא עליו ועיין קצוה"ח (סי' ע"ג ס"ק ה') דהביא משם כנה"ג יו"ד דק"ל על חזה התנופה כיצד חל השבועה הא הוי לקיים המצוה וכ' כיון דאח"כ אין ידו משגת ואין חיובו אלא מכח השבועה חייל השבועה כמו אם נשאל על הראשונה חלה השניה והגם כי יש לגמגם בדבריו דאינו דומה לנשאל על הראשונ' דחל השניה למה שכ' הש"ך יו"ד (סי' רל"ח ס"ק כ"ו) משם הר"י מינץ דדוקא בשאלה דחכם עוקר הנדר מעיקרא וחלה למפרע ומה"ט כ' הקצוה"ח בעצמו בס' א"מ ח"ב בתשובותיו דשבועה אינה חלה על קיום מצות תורה אף כשפקע האיסור לעולם כל דבריו שם בתשובה הנ"ל סותרין לדבריו שבקצוה"ח (סי' ע"ג) דהעלה שם דהנשבע לקיים את המצוה עכ"פ חלה לזרוזי נפשי' ובפרט לפוסקי' הסוברים דלענין מלקות חייב וכיון דעל כרחך חיילא קצת בשעת' ממילא חיילא כשפקע קיום בלעדי השבועה ועיין מה שכ' בזה בספרי ח"ר דיני נדרים (סי' כ"ט) עכ"פ כיון דחיילא השבוע' שפיר י"ל דיפה בזה כח הדיוט מכח גבוה:
אך יש לדון ולומר דלא נשבע לקיים יותר מכפי חיובו שחייבו התורה רק לזרוזי נפשו אבל לא לחייב את עצמו יותר לעשות ממה שחייבו התורה ואם הדין הוא דבלא שבועה מסדרין למה נחייבו להתפלש בעפר כשנשבע. אולם דעת כנה"ג כיון דנשבע לפרוע חובו וכיון דאף דאם מסדרין עכ"פ נשאר חובו עליו וחייב הוא לפרוע ורמיא על קרקפתא דגברא רק שאין לו עכשיו לפרוע ולצאת ידי חובתו ועכ"פ חייב לפרוע לכך שפיר אין מסדרין ומה"ט יש לדון דבכל מקום שאין בעל חוב גובה כמו מצדקה והענקה מ"מ אם נשבע לפרוע חייב לפרוע אף מזה לצאת ידי חובתו כיון דעכ"פ חייב לפרוע אולם דעת התומים דהשבועה לא הוי רק על מה שחייבהו התורה לכך סובר דרק מטעם ספק איסור וס' שבועה לחומרא ולדעתו יש לדון למה שכ' התומים (סי' מ"ב ס"ק ה') משם מהר"י מינץ דהיכא דהלשון בשטר מסופק דיד בעל השטר על התחתונה אפילו יש חרם או שבועה ותמה הא ספק איסור לחומרא וכ' דהנשבע יחוש לעצמו אבל הב"ד אין כופין על כך וכ' דהר"י מינץ איירי דרצה להתיר שבועתו רק דאין להתירו שלא בפניו וכיון דבדיעבד מותר ויש כאן רק ספיקא דרבנן אזלינן לקולא עיין שם ועיין מה שכ' לעיל דיני הלואה (סי' מ"ח) אם כן ה"נ דכוותיה א"ו דאין הב"ד כופין להגבות הכל ולהתפלש בעפר רק דיחוש לעצמו וגם אם רצה להתיר שבועתו מתירין ולא משמע כן מסתימת דברי הש"ע לכן דברי התומים צ"ע:
ועיין בכנה"ג מהד"ב דהביא משם ספר פסקי מהר"מ מרקאנטי ז"ל דמסתפק אם גובה מן הערב מה דסידר לבע"ח דשמא יכול הערב לומר לו איני רוצה לפרוע כלום בעוד שיש ללוה כלום והכנה"ג כתב על זה דפשיטא ליה שאינו גובה מן הערב שאין הערב חייב אלא במה שנתחייב הלוה לפרוע עכ"ל. ולכאורה לא אבין הפשיטות הזה הא הלוה באמת חייב לפרוע רק התורה לא חייבהו להתפלש בעפר ואונס רחמנא פטרהו להלוה והוי כאין לו ללוה ממה לשלם ולמה לא יהיה הערב חייב לשלם וכל החיוב להערב הוא רק כשאין לו להלוה לשלם וה"נ דכוותיה. ברם י"ל כיון דהוי ספק יכול הערב לומר קים לי דאין מסדרין והוי כיש לו לערב ואף דמספק אינו יכול לגבות מהלוה יכול הערב לומר רמי עליך המצוה להחיותו ואני איני חייב בזה ולא הוי ערב רק על מה שנתחייב הלוה ואין לו אבל זה יש לו רק התורה חייבך להחיותו ויש לך שכר מצוה בזה לכך אני איני חייב לשלם לך ומ"מ צריך עיון ופשיטותו של הכנה"ג אינו מוציא מידי ספיקו של הרקאנטי ז"ל וי"ל אם תפס המלוה מן הערב דאין מוציאין מידו:
וראיתי דבר תימא בספר שער משפט שכתב לדון דמה שנשאר הלוה חייב להמלוה כפי ערך הסידור שנשאר בידו כיון דלא הוי רק מספק אם מסדרין או לא אף אם הוא מלוה בשטר אינו יכול לגבות מלקוחות דיכול לומר קים לי דאין מסדרין והנחנו לך מקום לגבות ומדמה להמבואר (סי' מ"ג סכ"ג) בב' שטרות באחד כתוב בניסן סתם ובא' כתוב כ"ח ניסן ואין ללוה רק שדה אחת דמגבין לבעל כ"ח דיש לו זמן מבורר ודלמא מי שיש לו ניסן סתם הוא בר כ"ט ואינו יכול לגבות מלקוחות מאייר ואילך שיאמרו זמנך מאחד בניסן והנחנו לך מקום לגבות והשני שלא כדין גבה וה"נ יכולין לומר הלוה שלא כדין לקח ממך הסידור דקיי"ל דאין מסדרין ולדעת החולקים שם על רמב"ן דהו"ל כאשתדוף ב"ח ה"נ דכוותי'. ולדעתי כאן לכ"ע דמי לאשתדוף ב"ח ואף הרמב"ן מודה דגובה מלקוחות ואינו דומה לשם כלל דשם יכול הלוקח לומר ברי דזה היה בר גבייה מהב"ח דבשעת מעשה היה מבורר הדבר והיה יכול להתברר רק אחר כך נולד הספק וגם עוד יכול להתברר סובר הרמב"ן דלא הוי כאשתדוף דיאמרו הלקוחות עדיין שעבודך קיים על השדה שהנחנו לך לגבות ועיין מה שכתב אאזמ"ו ז"ל בדברי משפט (סי' קי"ט) במה שכ' לעיל דיני הלואה (סי' כ"ה) מה שאין כאן כאן הספק הזה אם מסדרין או לא נולד מכבר ובעת שקנו הלקוחות הקרקע ידעו הלקוחות שהדין הוא דמסדרין לבעל חוב ודין זה כבר נפסק ואף דיאמרו קים לי דאין מסדרין לא יוכלו לומר הנחנו לך מקום לגבות כיון דידעו כשיב' המלוה לגבות החוב לא יהיה יכול לגבות כפי הסידור והוי כאשתדוף ב"ח מאז ולא גרע מאם נשאר ב"ח במדינה אחרת דג"כ א"י לומר הנחנו לך מקום לגבות ק"ו בזה אף דמהני תפיסה ושעבודא דבעל חוב קיים אם הדין הוא דאין מסדרין מ"מ עיקרא שעבודא דבעל חוב על דבר שיכול לגבות והלקוחות צריכין להניח מקום לגבות בכח ב"ד וז"פ לענ"ד:
כתב בש"ע כשמחזיר המשכון צריך להחזיר לו בעדים ולהתרות בו אל תחזירהו לי אלא בעדים דאם לא כן הי' נאמן לומר החזרתי או פרעתי במגו דהחזרתי וכ' הסמ"ע דבלי מגו אינו נאמן אף דהוי מלוה על פה משום כיון דהמשכון היה בידו והוא החזירו בעדים הוי ליה כמו פקדונו ביד הלוה ואינו נאמן אלא במגו ובפרישה כ' אף במלוה בשטר דהלוה טוען פרעתי ויש לו מגו דיטעון לא החזרת לי המשכון או חזרתי ומסרתי לך נאמן ובתומים משיג ע"ד דהמלוה דטוען החזרתי ולא פרעתי נאמן במגו דהיה טוען לא החזרתי המשכון רק נאנס לדקיי"ל אף שלא בשעת הלואה אינו חייב באונסין וכשישבע שנאנס גובה חובו עכשיו דטוען החזרתי לך ולא פרעתני גובה בשבועה ובמקום שטר אמרינן מגו להוציא ויש להעיר בדבריו אף דיש למלוה גם כן מגו מ"מ כיון דללוה גם כן מגו לא גרע מתרי ותרי ולדעת הש"ך (סי' מ"ו ס"ק כ"א) בשטר מוקמינן ממונא על חזקתו ואף למה דפקפק בתומים שם (ס"ק מ') מ"מ כאן כיון דצריכין לחזקת השטר להועיל נגד המגו של הלוה שוב לא מהני מגו להוציא ויש ליישב למה שכ' לעיל דיני טו"נ (סי' כ"א) וגם בכמה דוכתי הבאתי דעת הר"י מיגאש ז"ל דבתו"ת נגד שטר מוקמינן השטר על חזקתו ואכ"מ בזה:
סימן ד
אם נתייאש המלוה מחובו אם מהני היאוש בחוב יש בזה מבוכה בין הפוסקים דעת מהרי"ק דמהני והח"צ בהגהות טו"ז (סי' קס"ג) דלא מהני והקצוה"ח שם העלה דיאוש מהני בחוב וכבר כתבתי בזה בספרו של אאמ"ו ז"ל בד"ח דיני הלואה (סי' ל"ו) לדון דלענין שעבוד מהני היאוש עיין שם ואחר כן עלה בדעתי לדון הכרעה לדינא בזה באופן שיהי' מסולק טענת הקצוה"ח שם מכו"כ דעיקר יסודו ע"ד הרמב"ן ב"מ (פ"ב) בראה סלע שנפלה נטלה על מנת לגזלה ואע"ג דאהדרא בתר יאוש מתנה בעלמא דקא יהיב ליה והקשו הראשונים הא קיי"ל דיאוש לחוד ל"ק כל דאתי לידי' באיסורא דהיינו קודם יאוש והביא הרמב"ן דברי הגאון דגזילה ואבידה הוא זה ונקנה ביאוש היכא שלא נטלה וגזילה אינה נקנית ביאוש מדין תורה לעולם ואת"ל נקנית דמים מיהא משלם וזה כיון שנוטלה על מנת לגוזלה ולא להשיבה הרי היא כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש מטעם אביד' ולא על מנת לגוזלה קודם יאוש אי אפשר לקנותה ביאוש מפני שידו כיד הבעלים וש"ש שלהם הוא הלכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות בעלים אבל בזה שעל מנת לגוזלה נטלה הרי היא כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש לגמרי כדין מצא מציאה לאחר יאוש ואינו חייב לשלם דמים כלל כדי לקיים והשיב את הגזילה אשר גזל שהרי נקנית לו לגמרי ביאוש מטעם אבידה הלכך אעפ"י שהחזיר עובר בכולן ומבואר הא דאבידה אינה נקנית ביאוש כשנטלה על מנת להתירה דידו כידו וכמונח תחת יד בעלים ובנטלה על מנת לגוזלה דלא הוי ידו כידו דבעלי' נקני' לו ביאוש אע"ג דמטי לידו קודם יאוש ונתחייב בהשבה מ"מ לא מקרי באיסורא אתי לידו דבאבידה אתי לידו בהתירא אלא דבהשבה הוא דנתחייב וכיון דלא הוי באיסורא אתי לידו נקנה ביאוש ואם כן בחוב דבשעת הלואה לא באיסורא אתי לידי דהא מדעת המלוה בא לידו אלא דנתחייב בהשבה נקנית לו ביאוש מק"ו מאבידה שנטלה על מנת לגזלה עיין שם באורך דנדחה בזה כל השגותיו של הח"צ על מהרי"ק:
ולענ"ד לחלק בזה וכוונת הגאון ז"ל הוא ע"ד אחר דהא בש"מ ב"מ שם כ' משם הר"ן וז"ל להשיג ע"ד הגאון ואינו מחוור בעיני דהא רבא גופיה אמר במרובה גבי יאוש דגזילה דקונה אי מדאורייתא אי מדרבנן או דילמא ל"ד לאבידה דכי אתא לידיה בהתירא אתאי לידיה אבל האי כיון דבאיסורא אתאי לידיה מדרבנן הוא דלקני משום תקנת השבים אלמא דקולא דאבידה מגזילה אינה אלא משום דבהיתר אתאי לידיה אבל זו שנטלה על מנת לגוזלה ומתחילה עבר על לאו ועשה דאבידה גופה ודאי דבאיסורא אתא לידיה ומחויב בהשבתה או בהשבת דמיה כגזילה גמורה ולפיכך לשון זה של גאון צל"ע אלא כיון שכל אחרונים סמכו עליו יש לסמוך עליו עד שיבא ויורה צדק עכ"ל הר"ן וי"ל בכוונת הגאון ז"ל דהא יש להבין הא דקאמר בש"ס ב"ק הטעם דגזילה הואיל דבא לידו באיסורא אינו קונה ביאוש מאיזה סברא לא יקנה ולחד פירוש בתוס' ב"ק (דף ס"ט) אין שום אדם יכול לזכות בו מ"ט וי"ל דבאמת לולא דגלי לן קרא דאבידה נקנ' ביאוש לא הוי ידענו מסברא דמסברא היינו אומרים דהוי בטעות ובעל כרחו הואיל דנאבד ממנו אבל אבידה כל היכא דאיתא ברשותא דמריה איתא כמו שכ' בש"מ ר"פ המפקיד רק דאינו יודע היכן הוא ואולי היה יודע היה בא לקחת רק כיון דאינו יודע היכן הוא מונח מייאש מיניה והוי בטעות ובע"כ רק קרא גלי לן כמו שכ' תוס' דיאוש מהני באבידה אף שהוא בטעות ובעל כרחו וי"ל דלא גלי לן התורה רק היכא דלא גרם לו אחר בטעותו רק בהכרח בא מצ"ע שנאבד ממנו בזה אף שהוא בטעות גלי לן קרא דמהני שיצא מרשותו אחר שנתיאש כיון דסוף סוף מתיאש מרצונו אבל בגניבה וגזילה דאינו מתיאש מרצונו רק בהכרח שהגנב או הגזלן גרם לו זאת ולקחו ממנו בעל כרחו שאינם רוצים להחזיר לו י"ל דבכה"ג שיודע שגרם לו אחר ומכריחו להתיאש מנ"ל דבכה"ג מהני היאוש שבעלי' מתיאשים בע"כ ושלא לרצונם שבזה יצא החפץ מרשותם ושיעשו הפקר בעל כרחן וזה דקאמר באיסורא אתיא לידיה היינו שכיון שהוא גרם לו שצריך להתיאש בשביל שלא החזיר לו הוכרח להתיאש בעל כרחו וי"ל דלא מהני שיזכה בו הוא ואף לגבי אחר י"ל דלא מהני יאוש הואיל דהוא בעל כרחו ובזה מסופקין בתוס' (דף ס"ט) הנז'. וזה אתי שפיר בגזילה וגניבה דהן גרמו לו שיתיאשו הבעלים מה שאין כן באבידה כ"ז שמונחת ואבודה ממנו נקנ' ביאוש שלא גרם והיה סיבה לזה אחר באיסור רק מצ"ע וכשכבר בא ליד אחר שמצאו לא מהני היאוש כיון דכבר הוא משומר וכביד בעלים הוא מה שאין כן כשנוטלה על מנת לגוזלה כיון דאף אם לא הי' נוטלה היה מיאש מאבידתו ואין מעשיו ומחשבתו שנטלה על מנת לגזלה גרמו להיאוש רק אם היה נוטלה על מנת להחזירו לבעלים הוי כיאוש ברשות וכיון שנטלה על מנת לגזלה עדיין שם אבידה על החפץ לכך מהני היאוש כיון דלאו בסיבת שנטלה על מנת לגזלה מייאשו הבעלים רק בסיבת שנאבד' ממנו וכמו אם לא הוי נטלה דמהני היאוש כן אם נטלה על מנת שלא להשיבה גזילה ואבידה הוא ובחוב נמי אם יש לו לצאת ידי חובתו' ואינו רוצה לשלם כמו בנידון דמהרי"ק גורס הלוה לסיבת היאוש י"ל דלא מהני דהוי כמו גזילה דבאיסורא אתי לידיה והוא גרם בעל כרחו שנתייאשו הבעלים ולא מהני כן בחוב נמי כיון דעל ידי שאינו רוצה לשלם בהכרח התיאש המלוה י"ל דלא מהני והוי יאוש בעל כרחו. והיכא דהעני הלוה וירד מנכסיו ואין לו לשלם בזה מהני היאוש כמו באבידה ובזה מסולק כל טענותיו של הקצוה"ח שם ובפרט מה שהביא מש"ס סו"פ כל הגט ומרש"י שם דמהני יאוש בחוב ותמה שם הפנ"י דמה מהני ווי לחסרון כיס דהא ל"מ יאוש בחוב ולמה שכ' אתי שפיר ע"נ בנידון דמהרי"ק שהסיבה להתיאש היה בע"כ שלא הי' רוצה לשלם והוי כמו באיסורא אתיה לידיה כיון דגרם האיסור לזה שבעל כרחו ובהכרח יתיאשו הבעלים מה שאין כן שם פ' כל הגט דהתיאשו הבעלים מחמת עניות של הלוה שאין להם לשלם הוי כמו אבידה דמהני היאוש:
ובזה מיושב מה שיש להעיר למ"ש האחרונים הטעם לדעת רמב"ן דגזל אינו נקנה ביאוש לחוד הוא משום חיוב השבה אם כן למה שכ' אחרונים דגזל עכו"ם אף דאסור מ"מ אינו חייב בהשבה דל"נ על זה והשיב יהיה נקנה ביאוש לחוד כיון דמ"מ ברשותו דבעלים לא הוי לשום דבר למה יגרע מאבידה וברמב"ן מלחמות ד' פרק לולב הגזול מבואר דמפרש בהא דאמר ר"ה סתם גזלי ארעא נינהו היינו מעכו"ם ויקשה דיהיה נקנה ביאוש וכבר עמדתי על זה בהגהותי בד"ח דיני גניבה (סי' ג') עיי"ש מה שכ' בזה ולמה שכ' דעיקר הטעם בגזילה דלא מהני יאוש לחוד הוא משום באיסורא אתי לידו היינו דעל ידי איסורא דגזילה שלקח בע"כ של הבעלים והכריחו אותם שיתייאשו ובמקום שהם גרמו להיאוש בע"כ לא גלי לן קרא שיקנה ושיצא מרשות בעלים בע"כ ובהכרח של הקונה שוב אף במקום דאינו חייב בהשבה גם כן לא מהני יאוש לחוד. וכן אתי שפיר נמי הא דמשמע דהיכא דבדמים קנינהו וקלבד"מ דמ"מ אם הוא בעין חייב להחזיר ולמה שכתבו אחרונים דאין כאן חיוב השבה אם כן יהיה קונה ביאוש לחוד וכבר כתבתי שם ג"כ לדון בזה ולמה שכ' דעיקר טעמא דבאיסורא אתי לידו היינו דהוי יאוש בעל כרחו ולא יצא מחזקת בעלים ולא נסתלקו מהם ביאוש אתי שפיר אולם שם בלא"ה אתי שפיר למה שבררתי לעיל דיני דיינים (סי' מ"ו) דמ"ע דוהשיב נאמרה אף בקלבד"מ רק דלא למסר לב"ד עיין שם. ומ"מ בהלואה נראה כמו שכ' דאם הלוה לא גרם לסבב היאוש דהמלוה י"ל דנפקע החוב מה שאין כן כשאינו רוצה לשלם דינו כמו גבי גזילה ובפרט למה שכ' לעיל (סי' ב') כשאין הלוה רוצה לשלם הוי למפרע גזל דאדעתה דהכי לא הלוה לו ונתבטל שם הלואה ודומה לגזל:
וקצת יש להביא ראיה דלא מהני יאוש בחוב אם אינו רוצה לשלם מה דמבואר מכל הפוסקים באם כופר הכל ונשבע היסת ואחר כך הודה במקצת או בא עד א' צריך לישבע בנקיטת חפץ כמבואר (סי' פ"ז) וקשה שבועה זו מה טיבה אף דלא קיי"ל כרב ושבועה אינה קונה מ"מ כיון דנשבע כבר נתייאשו הבעלים כמבואר ברמב"ם (פ"ח) מגזילה דלכך הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו דחייב לרדוף אחריו אפילו לאיי הים עד שיחזיר לו מפני שהבעלים נתיאשו ואינם באים עוד לתבוע ועיין ש"ע (סי' שס"ז) ובש"ך שם דאף דמודיע לו שיש ת"י ורוצה להחזיר ל"מ דסוף סוף הבעלים חושבים שלא יחזיר לו מפני שכבר נשבע וחזינן דאחר שנשבע ודאי הבעלים נתיאשו אם כן כיון דכפר בחוב ונשבע ודאי הבעלים נתיאשו ואם נאמר דמהני היאוש ופטור מלהחזיר לו למה צריך שישבע פעם שנית אלא ודאי כיון דבעל כרחו התיאש בסיבת הלוה אינו קונה ביאוש ולא נפטר מן החוב רק אם נתייאשו הבעלים בשביל עניות דלוה שבא היאוש שלא בגרמות הלוה אז הוי דומיא דאבידה וכנ"ל ועיין במה שכ' אאמ"ו ז"ל בספרו דברי חיים דיני גניבה סי' ל"ז:
סימן ה
אם לא נמצא ללוה יותר מכפי שמסדרין התקינו הגאונים שישבע הלוה בנקיטת חפץ שאין לו כו' ושלא נתן מעמלה"ח כמבואר ברמב"ם וש"ע והקשה בבעה"ת למה צורך שבועה זו אם המקבל מתנה יחזיר לו ה"ה בכלל שבוע' שאם ירויח שישלם לו ותירץ דחוששין אולי נתן במעמלה"ח לא במתנה גמורה רק כדי להרויח ועיין בג"ת פירש דבריו ובאורים (סי' צ"ט ס"ק ב') וי"ל בפשיטות דהנה אם נותן במעמלה"ח אם מחזירו על תנאי י"ל דהוי קיום התנאי לא מבעי אם לא אמר לי דאפילו הקדישו המקבל מוקדש ודאי דיכול להחזיר על תנאי אלא אף אם אמר לי דאינו יכול להקדיש כשהחזירו על תנאי והוא נתרצ' בהתנאי גם כן הוי חזרה וקיום התנאי ואף דבע"כ י"ל דבתנאי שאינו תלוי ברצונו אם לקיים או שלא לקיים י"ל דל"ה קיום התנאי מ"מ כשנתרצה לא גרע מאם מוחל התנאי דמהני ואם כן יכול לעשות קנוניא למחול על התנאי והמקבל יתן לו על מנת שלא יחול על מה שנותן לו בהחזרה להנותן שעבוד בעל חוב עליו דתנאי מהני כמבואר (סי' קי"א) ולסלק חשש זה צריך שישבע שלא נתן מנכסיו לאחר במעמלה"ח דאם יודה שנתן לאחר במע"מ להחזי' נשתעבד זכות זה שיש לו להלוה על האחר להמלוה ואף אינו יכול למחול ואף אם נותן לו במתנה על מנת להחזיר אם ירצה שיחזיר לו גם כן משועבד זכות זה להמלוה כמבואר בתשוב' הריב"ש (סי' תפ"ג) הובא בטו"ז (סי' צ"ט) באם כתב בשטר שיפרע לו כ"ז שיתבענו המלוה אף אם אינו תובע אותו המלוה כיון דנשתעבד לבעל חוב שלו יכולין להוציא ממנו. ועיין בש"מ ב"מ (דף י"ט) ובדרישה (סי' רנ"ב) ובמה שכ' אאזמ"ו (סי' פ"ו) בדברי משפט ועיין במה שכתבתי בזה בד"ח דיני גב"ח (סי' ס"ז) לכך משביעין אותו אם לא יש לו זכות זה במעמלה"ח דנוכל לחוש דאף כשיקבל בהחזרה אם לא נודע מזה יחזיר לו בתנאי כנ"ל מה שאין כן אם יודע זאת להמלוה נשתעבד לו בקיום התנאי בכח שדר"נ:
ואם לא נשבע על להבא ואחר כך תבעו בעל חוב אחר והשביעו על להבא מה שירויח יתר על הוצאות שיתן לו כ' הטור משם הרא"ש דצריך לקיים שבועתו והש"ע כ' שב"ד יכופו ללוה ליתן החצי לראובן ובש"ך נסתפק למי נכוף והתומים כ' דודאי אם כבר הגבהו לבעל חוב השני אין מוציאין מידו רק הב"ד כופין להלוה גם תמה כיון דמטלטלין לאו בני שעבוד נינהו ורק מטעם מצוה פריעת בעל חוב וכיון שנשבע לשני שלא לפרוע כל מה שירויח רק לו ועל החצי שפיר נשבע דמגיע לו כדין ועל החצי השני שלא כדין ולעבור על המצוה ומגו דחל על החצי המגיע לו כן חל על חצי המגיע לבעל חוב השני. וי"ל למה שכ' לעיל (סי' ב') דנשבע לקיים המצוה לא חל רק בכולל שחייב לשלם אף ממה שמסדרין אם כן כאן לא חל השבועה על החצי שמגיע לו רק כיון דחל על חלק השני וליכא כולל ואף אם נאמר דחל על החצי שמגי' לו לקיים המצוה מ"מ בשביל זה אינו חל על החצי השני לבטל המצוה שלא לפרוע להבע"ח הראשון ועיין במל"מ (פ"ד) ממלוה סוף הלכה א' משם המבי"ט בנשבע לשלם בכולל קרן וריבית דלא שייך דינא דכולל אלא כשכולל דברים המותרים עם דברים האסורים אבל כשכולל דבר איסור עם דבר מצוה כי הכא לא הוי דיני דכולל דכי היכי דבדבר איסור לא חל שבועת בטוי ה"נ בדבר מצוה לא חל ועיין שם מה שהשיג עליו המל"מ מדברי תשובת הרא"ש וי"ל למה שכ' לעיל דלזרוזי נפשו חייל ומ"מ דעת מבי"ט דכולל לא שייך בזה ועוד הא לעבור בקום ועשה לא חייל בכולל וכאן י"ל דהוי קום ועשה לעבור דהא לא נשבע שלא ישלם לבעל חוב הראשון רק דנשבע שישלם לו מה שירויח ואם יתן לזה כל מה שירויח עושה בקו"ע לבטל מצות פריעת בעל חוב אל הראשון והוי כמבטל המצוה בקו"ע ואף הנשבע לאכול דבר זה ואיבדו השליכו לים או שרפו מבואר בירושלמי מס' שבועות דהוי כעובר בקום ועשה ועיין תוס' שבועות (דף ד') ק"ו כאן אם משלם לזה הכל ומה שגבה גבה מבטל בקו"ע המצוה שחל עליו לפרוע לזה החצי ולזה החצי. גם הא דעת הטו"ז יו"ד (סי' רל"ד ס"ק נ"ט) דהיכא דאיכא הרעות אחרים לא חל אף על ידי כולל ועיין ריב"ש (סי' קנ"ט) וכבר האריכו הרבה אחרונים בזה וכאן נמי שבועתו להרעות הבעל חוב הראשון ולא חל אף בכולל. ועיין במה שצידד התומים שם עוד אי איירי בכ' לו דאיקני רק דתליא אם יכול לחזור וכבר קדמוהו במהרי"ט (ח"א סי' קכ"ח) ובכנה"ג (סי' ס') ומדבריהם יש לגמגם טובא ע"ד התומים:
והכנה"ג שם כ' להקשות על דברי הרא"ש דמאי איכפת לן משבועת הלוה כיון דמן הדין חולקין למה יפסיד המלוה הראשון וכתב כיון שהדין הוא כל הקודם זכה אם נשבע צריך הלוה לקיים שבועתו לתת לו וכל שנתנם לו זכה דכל הקודם זכה. ובאמת כדמות סברא הזאת מצינו בר"ן פ' הכותב דכתב דלכך לכתובת אשה לא יהבינן דהב"ד אינם מפקיעין שעבודה רק לכתחילה נותנים לבעל חוב וכיון דגבה מהני תפיסתו. אולם אין לדמות מדעתינו במה שתקנו חכמים ויש להם כח לעשות לכתחילה אבל לומר מדעתינו כיון דמהני תפיסת בעל חוב השני יהיה הלוה חייב ליתן לו הכל ולבטל מצות פריעת בעל חוב נגד הראשון הואיל דנשבע אם השבועה אינה חל לבטל מניין לנו שיהיה בידו לבטל מזה. ובאמת מלשון התשובה שבס' חזה התנופה שבב"י (סי' ס') שכ' אם קודם שבא זה הכח בעולם נשבע לתת אותו לבעל חוב המאוחר צריך לקיים שבועתו ולתתו לו כי מאותה שעה שנשבע לתת לו קדם וזכה בכח ההוא ומעכשיו ולכשיבא משמע קצת כמו שכ' הכנה"ג. ואולי הכוונה אף דשבוע' אינו עושה קנין מ"מ כיון דרק מצות פריעת בעל חוב עליו ואינו נשבע לבטל מצות פריעת יעת בעל חוב כיון דאף אם נותן להשני הכל מקיים בכל פרוטה ופרוטה ג"כ מצות פריעת בעל חוב רק מהיכי תיתי יהיה הראשון נדחה ממצוה לכך הדין דיחלוקו אבל אם עבר ונתן לאחד על פרעון חובו לא חשיב כמזיק לכך חל השבוע' להיות החיוב עליו לפרוע להשני הכל ועיין ב"י (סי' ק"ד) משם תשו' מיימוני דאף דמהני תפיסה מ"מ אין הדיין יכול לכופו לפרוע הכל ועיי"ש בב"י ובב"ח ובקצוה"ח שם (סק"ב) אבל משמע לכאורה דהלוה בעצמו יכול לפרוע הכל לאחד ובנשבע י"ל דחייב שפיר לשלם לו הכל דזה הוי מקודש מחבירו ועיין מהרי"ט (ח"ג סי' ח'):
והנה האחרונים הקשו על דעת הרא"ש הנז' מדבריו המובא באה"ע (סי' קי"ח סט"ז) בנשבע לתת לחבירו חצי מה שירויח ואין החצי שישאר מספיק לפרנסת אשתו אעפ"כ צריך שיקיי' שבועתו והוא בתשובת הרא"ש (כלל ח') בחייט עני ואחד למד אותו האומנות והבטיח לחלוק עמו כל מה שירויח בחמש שנים ואינו מספיק החצי לפרנסתו ואשתו וכ' הרא"ש דאף אם מכר אין מוציאין למזון אשה כ"ש אם שעבד גופו לאחר דאין שעבוד חל על גופו של אדם בשום ממון שהוא חייב ושם באותו כלל דן הרא"ש במי שנשא אשה על אשה ונשבע לשניה שכל מה שירויח יתן לה וכ' הרא"ש דאין השבועה חל כיון דחייב להראשונה. ובטו"ז אה"ע (סי' קנ"ד) כ' דבעובדא דחייט שלא נשבע רק ליתן החצי וחלה השבוע' עכ"פ באם ירויח כ"כ שיספיק החצי לאשתו והוי איסור מוסיף וחל על הכל אפילו אם לא יספיק רק כיון דעכשיו אינו מספיק ויש להאשה ג"כ שייכות על המעות לכך כ' אפילו במכר אינו מהני ק"ו בשעבוד גופו מה שאין כן בנשבע לשניה שכל מה שירויח יתן לה מפקיע החיוב שעליו לפרנס הראשונה ואין השבועה חלה בזה וכן כוון לזה בספר בית מאיר (סי' קח"י) ויש לגמגם בזה טובא דמה שכ' הטו"ז דהוי מוסיף אינו מובן דלא הוי אלא כולל מגו דחל על מה שירויח אחר שיספיק למזונות אשתו חל גם כן על מה שירויח מקודם וכבר כתבו האחרונים דהיכא דהוי כולל ההיתר לאח"ז לא הוי כולל וגם למה שכ' דלהפקיע זכות אחר לא שייך כולל כלל א"כ על החצי החלק שיש זכות לראשונה ל"ח. ועוד יש כמה פקפוקי' בזה ובט"ז ח"מ כ' הא דצריך לקיים שבועתו אף דהוי כנשבע שלא לפרוע ואין השבועה חלה י"ל כיון דאי בעי לא עסיק אחר כך בהרוחה כלל ויכול לישבע שיתעסק לבעל חוב המאוחר ובזה השבוע' חלה וגם על זה יש לגמגם דהא לא נשבע שיתעסק רק מה שירויח יתן לו ומה שמרויח חייב מן הדין לפרוע החצי להראשון. ובס' ב"מ שם כ' דגבי בעל חוב דאין חיוב מצוה עליו עד שיתבענו ויש מקום להשבועה לחול מה שאין כן מזון אשה שמצווה מעצמו לזונה כאמור בהכתובה ואני איזון. ויש לגמגם הא אם כבר תבעו ונשבע שאין לו רק שלא נשבע שיתן ממה שירויח בזה החיוב עליו לשלם מעצמו אף בלא תבעו אחר כך וי"ל דבחייט שכ' הרא"ש מטעם דא"מ למזון אשה וכן המחבר דפוסק דצריך לקיים שבועתו אף דכאן סובר דכופין ליתן החצי לראובן דשם התחייב א"ע ליתן הדבר ממש שירויח והוי כעובד בשותפו' והתחייב א"ע ליתן לו בעד שמלמד אומנתו ואף דשבועה אינו עושה קנין מ"מ החיוב חל שיתן אותו דבר בעינא מה שירויח ואף להחליף אינו יכול כשבא לעולם רק החיוב חל עליו שיתן הדבר בעין מה שירויח החצי או חלף שכר לימודו האומנות כעובדא דרא"ש או כמו שכ' המחבר דנשבע לתת חצי מה שירויח לכן חל השבועה והוי כאלו כבר מכר גוף הדבר ואין מוציאין למזון אשה ובנות כיון דהחיוב חל לתת גוף הדבר מה שאין כן במזונות האשה בנשבע לתת מה שירויח להשני' דלא נשבע רק כדי לזונה ויכול להחליף וכיון דכבר חל המצוה לזון גם להראשונה לכך חייב לחלק וכמו כן כאן לדעת המחבר דכופין לתת לראשון החצי כיון דלא נשבע לתת הדבר שירויח בעינא להבעל חוב השני ויכול להחליף לא חלה השבועה לבטל מצות פריעת בעל חוב מן הראשון ולדעת הרא"ש כיון דמצוה חלה עליו לזון לשניהם צריך לקיים שבועתו נגד הבעל חוב הראשון שימתין עד שירויח וישלם גם לו ובמזונות אשתו כשלקח שניה ונשבע ליתן לה כל מה שירויח אם אינו מספיק מודה הרא"ש דאינו יכול להפקיע שהראשונה תמות ברעב והשניה תהיה ניזון בריוח:
סימן ו
בע"ח דינו בבינונית ואם יש לו עידיות וזיבורית לא יתן לו אלא זיבורית ואם יש לו זיבורית ובינונית אם היתה לו עידיות בשעה שלוה ומכרה צריך ליתן לו בינונית (ש"ע סי' ק"ב ס"ד) וכ' בנתיבות ואם היה לו עידיות ונשתדף נראה ג"כ דגובה מזיבורית דדוקא במכרה לאו כל כמיני' לקלקל בידים שיעבודו שהיה לו בשעת הלואה ועוד דגם עכשיו הוי עידיות תחת שיעבודו אף שמכרה דאם ישתדפו שאר הנכסים יגבה מהעידיות מה שאין כן בנשתדף העידיות. ולכאורה לטעם השני מלוה על פה דלא גבה ממשעבדי הוא הדין שלא יגבה רק מזיבורית. ולפי זה היה יכול הש"ס ב"ק (דף ח') לתרץ הבריתו' לחלק בין מלוה על פה למלוה בשטר. ואפשר דאף לטעם הראשון דלאו כל כמיניה לקלקל בידים שיעבודו זה דוקא במלוה בשטר מה שאין כן במלוה על פה כיון דאין כאן שעבוד. וקצת ראיה בנשתדף דאינו גובה מבינונית ממה דקאמר בש"ס שם כאן שלא היה לו עידיות ומכרה דהוא שפת יתר אלא ודאי דאתי לאשמועינן דלא משכחת אנפי דלא יגבה רק מן זיבורית רק בל"ה לו עידיות ומכרה אבל אם היה לו עידיות בשעת הלואה ונשתדף גובה מבינונית אולם מדברי רש"י ז"ל גיטין (דף נ') יש להוכיח דאף בנשתדף גובה מבינונית ועיין תומים (ס"ק ו'):
ואם היה לו עידיות בשעה שלוה ומכר ונשאר בינונית וזיבורית דהבעל חוב גובה בינונית ויש גם כן ניזק לגבות בכה"ג י"ל דנוטל הניזק הבינונית והבעל חוב זיבורית דאנן קיי"ל מן התורה בעל חוב בזיבורית ורק מפני נע"ד תקנו חז"ל שיגבה בינונית וי"ל דנגד ניזק לא הפקיעו חז"ל זכותו וכחו דניזק שיהיה שוה עם בעל חוב דאזלינן בתר דינא ולא בתר תקנה וכמו שכ' הרשב"א בתשובה מובא ב"י (סי' ק"ד) דאף דעכשיו מטלטלין דיתמי תיקנו הגאוני' ז"ל דמשתעבד לבעל חוב מ"מ אם יש לבעל חוב אחד בשטרו שעבוד במטלטלי אגב מקרקעי דמשתעבדו ליה המטלטלין מן הדין ולבעל חוב אחר אין לו שעבוד ורק מתקנת הגאונים גובה זה שיש לו שעבוד מן הדין אף שהוא מאוחר ויבואר אי"ה לקמן בחילוקי דינים שיש בזה ושם מפסיד זה שבא בכח התקנה לגמרי מ"מ לא אלם התקנה להפסיד להאחר שבא מה"ד ואף דשם הוא דין הש"ס דאלם יותר מתקנת הגאונים וכאן הוא תקנה שבש"ס מ"מ י"ל דכיון דניזק דדינו בעידיות הוא מן התורה ודינו דבעל חוב הוא מכח התקנה וגם הבע"ח לא יפסיד ורק הנ"מ בין זיבורית לבינונית דמדחי הניזק שבא בכח התורה להבע"ח שבא בכח התקנה מן הבינונית לזיבורית:
ובזה יש למצוא נ"מ במה שכ' הרא"ש (פ"א) דב"ק בפלוגתא דר"י ור"ע במטיב אם בשל ניזק שיימינן או בשל מזיק דקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו דבמזיק שיימינן וכתב היש"ש שם (סי' ט') כיון דאף אליבא דר' ישמעאל מבואר ר"פ הניזקין דמכח תקנות חז"ל מפני תיקון העולם במזיק שיימינן אם כן אין נפקותא בהאי פיסקא ולמה שכ' אם נאמר כן דעדיף הבא בכח התורה מהבא בכח התקנה יש נ"מ טובא במה דקיי"ל כר"ע דמדינא דאורייתא במזיק שיימינן היכא דיש לפנינו שני אנשים נזיקין הבאים לגבות ויש עידיות ובינונית ושל חד ניזק הוי עידיות שלו כבינונית דמזיק דלר"י מן הדין אינו נוטל רק מן בינונית רק שבא בכח התקנה דתקון העולם לגבות מעידיות ולהשני עידיות שלו כעידיות דמזיק ויש לו כח לגבות העידיות דניזק בכח התורה ואין בכח הבא בתקנה לדחות לזה והיה הדין דהראשון דעידיות שלו הוא כבינוני' דמזיק נוטל הבינונית והשני יקח העידיות דמזיק ואם הלכה כר"ע דלעולם בדניזק שיימינן אף מדין תורה ובכה"ג אם כן יד שניהם שוין דבאין בכח התורה ולכך כתבו הפוסקים דקיי"ל כר"ע:
סימן ז
קיי"ל דב"ד ששמו קרקע לבעל חוב בחובו שומא הדר' ולכאורה נראה דהדין פשוט דאינו יכול הלוה לסלקו רק כשמסלקו מכל החוב אבל אם רוצה לסלקו מחצי השדה זה אינו מהישר והטוב וראיה לזה דהא אף במשכון מבואר לעיל (סי' ע"ד) דאינו יכול לפדות לחצאין ק"ו בזה שכבר החליטו לו הב"ד השדה בתורת גוביינא רק מצד הישר והטוב אמרו חז"ל דיכול לסלקו אין זה מהישר והטוב שיהיה שותף עמו בעל כרחו בהשד' רק או לסלקו לגמרי או להניח הכל בידו וכן ראיתי בתומים (סו"ס קי"ד) שכ' בפשיטות שלא בזו אמרו לכוף למלוה להיות שותף עמו:
אך קשה מדברי תוס' ב"ק (דף ט') דהקשו יתן לו מעות ומאי קשיא להו הא המלוה לא יתרצה וי"ל מדכתבו תוס' ויפדה הקרקע מ"מ שיתן לאחיו מעות שיפדה כל הקרקע ויהיה שותף עם אחיו. וי"ל אף בגבה שני שדות על חוב אחד גם כן אינו יכול לפדות לחצאין כמו במשכון. אך יש להבין מה הקשו הש"ס ב"מ (דף ק"י) הא ניחא נימא ליה אילו הו"ל זוזי דלמא שם שפיר סובר רבא דיכול לסלקו בזוזי הואיל דנותן לו קרקע אחד בעד חובו אבל מנ"ל דיכול לסלקו חצי בקרקע וחצי במעות הא כל הטעם דלוקח יכול לסלקו במעות משום דיאמר לדידי שוה ומעל' אותה בדמים יותר אבל מנ"ל שסברא זו יועיל שיכול לסלקו בחצי קרקע ועיין ש"מ ב"מ סוגיא דשבח דהפירוש שמסלקו בזוזי מה שחייב לו בעד השבח:
ושומא הדרא אף ליורש. ויש לחקור אם הוא מצד דהיורש בא מכח המוריש שיוריש זכות זה מכח מורישו וכמו דהמוריש היה לו זכות זה לפדות הקרקע מבע"ח יורשיו יורשין זכות זה או דלמא באמת זכות זה אין בו כח להורישו דהוי כמו דבר שאין בו ממש וכטה"נ דלכמה פוסקים אין בניו יורשין זכות זה רק כמו דתקנו חכז"ל דשומא הדר' לו ללוה משום הישר והטוב כמו כן תקנו שגם ליורשיו יחזיר מטעם הנ"ל ויש כמה נ"מ בזה כמובן. ולכאורה תליא במחלוקת הפוסקים המובא בש"ך (סי' ק"ג) אם צריך המלוה לחזור ולהקנות להלוה להסוברים דאף קנין אינו צריך וממילא כשמסלקו הלוה חוזר הקרקע אליו דומה לשדה החוז' ביובל דאין צריך קנין וחוזר אף ליורשים ואף ראוי ל"ה. ולדעת הריטב"א דצריך הקנאה מהמלוה להלוה אם כן אין שום זכות להלוה בגוף הקרקע רק שעבוד על המלוה שכל זמן שהקרקע בידו כשמסלקו הלוה בדמים מחויב להחזירה ולהקנות להלוה י"ל דלא שייך בזה ירושה ועיין טו"ז אה"ע (סי' קי"ב) ובקצוה"ח (סי' רע"ח) במי שנשבע לתת לחבירו מתנה ומת המקבל דאין צריך ליתן ליורשיו ובב"מ שם וס' הפלאה כיון דשבועה אינו עושה קנין ואין לו למקבל זכות בגוף החפץ לא זכו היורשים ועיין בדברי חיים חיו"ד (סי' מ"ח) ובהגהותי שם ובמה שכ' בספרי ח"ר דיני תו"מ (סי' ד') להביא ראיה דליתא בירושה דאם לא כן אף דבר שאין בו ממש ודשלבל"ע איתא בירושה עיין שם. אם כן כאן נמי אם לא יש לו להלוה זכות ורק חיוב על המלוה להקנות לו בהחזרה מצד הישר והטוב ליתא בירושה וכאן גרע דהא יכול המלוה בכל עת להפקיע זכות זה מהלוה למכור לאחר ואין כאן שום סרך איסור בזה י"ל דודאי לא שייך בזה ירושה:
וראיתי בלבוש שכ' וז"ל אמרו חז"ל שמסלקינן אותו מהקרקע משום הישר והטוב וזה הישר וטוב לפני הש"י שקרק' הנלקחת מן אדם בעל כרחו אע"ג שעפ"י דין נלקח ממנו ועל פי ב"ד שיחזירהו לו כשירצה לפדות משום עגמת נפש כו' וי"א דוקא ללוה ויורשין הדרא שומא כשגבה ממנו בעל חוב דגבי לוה ויורשיו אית ביה הישר והטוב משום עגמת נפש שיש להן אם לא יחזיר להם עכ"ל משמע קצת דגם מה שיהדר ליורשיו בעינן משום הישר והטוב ומטעם עגמת נפש ולא משום דיורשין זכותו. אך י"ל דאם ל"נ גם ביורשים הטעם משום עג"נ ל"ה אומרים דיהדר להם דעיקר התקנה הי' ללוה משום עג"נ ולא שיורשיו יורשין זכותו אבל לעולם כשנאמר דגם ליורשין יש עגמת נפש או אם הלוה יודע דליורשיו לא תהדר יש לו עג"נ ממילא יורשין זכותו מדין ירושה ממורישיהן. ואם נאמר דלא מצד ירושה הוא רק מצד תקנת חז"ל שיהדר גם ליורשיו אבל לא שייך בזה ירושה אתי שפיר דברי תוס' ב"מ (דף ל"ה) דנצרך לבעל לוקח הוא משום דלא יהדר ליה אבל אם יורש הוא הוי מהדרינן ליה ולא שייך לומר אין הבעל יורש בראוי כיון דלא מדין ירושה אתי עלה רק מצד דכך היה תקנת חז"ל שיהדר ליורשיו. ועיין ש"ך (ס"ק י"ט) ובתומים וקצוה"ח ובדברי משפט (סי' רע"ח) בזה:
עיין אורים (סוף סי' ק"ג) הביא דעת רמב"ן ב"ב סוגיא דפו"ט ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ובא בעל חוב דראובן ולא מצא לו נכסים וטרף השדה מן ש' ואחר כך נתעשר ראובן יכול שמעון לכוף לראובן לפדות השדה מבעל חוב שלו דשומ' הדרא ויחזיר שדה לו וכתב האורים ולא משמע כן מסתימת הפוסקים וכן תוס' שם לא ס"ל הך דינא ולי קשה על הרמב"ן מש"ס ב"ק וב"מ וכתובות דאמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא בעל חוב דראובן וטרף ממנו דראובן משתעי דינ' בהדיה ולא מצי אמר לאו בעל דברים דידי את דאי מפקת מיני' עלי דידי הדר ואיכא דאמרו שלא באחריות נמי דא"ל ל"נ לי דתהוי לשמעון תרעומות עלי ולדעת הרמב"ן דאם יש לו ממון יכול הלוקח לכוף להמוכר שיפדה השדה בעד דמים דשומא הדרא ולהחזיר לו למה לן לטעמא דתרעומות הא הוי בע"ד שלא באחריות כמו באחריות דעלי דידיה הדר כן נמי שלא באחריות אם יהי' לו ממון יכוף אותו דתיהדר ליה ואף דעתה אין לו נכסים דאם לא כן אין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש ב"ח וע"ש במהרש"א מס' כתובות מ"מ חשוב בע"ד מטעם כשיהיה לו דמים יתחייב לפדות כמו דהוי בע"ד מטעם דעלי' דידיה הדר כשמכר באחריות אף דעכשיו אין לו ועי' רמ"א (סי' רכ"ו) דבנתן מתנה שלא באחריו' ובא בע"ח וטרף ממנו דל"ש תרעומות אין הנותן חשוב בע"ד ולד' הרמב"ן קשה לחלק בין מוכר שלא באחריות לנותן שלא באחריות אם נאמר במוכר שלא באחריות דמ"מ יכול לכוף להלוה כשיהיה מעות שיסלק לבעל חוב ויפדה הקרקע מטעם דשומא הדרא כן נמי לדידיה מהראוי לדון כן גם בנתן שלא באחריות דהא מ"מ טרף ממנו במה שכבר זכה בעד חובו דנותן ודוחק לומר דבשביל זה לא יהי' בע"ד כיון דעכשיו אין לו מה שאין כן כשמכר באחריו' אף דעכשיו אין לו מ"מ נעשה בע"ח מיד ועליה הדר דמ"מ כיון דרמיא עליו החיוב כשיהיה לו שיפדה השדה הוי כבע"ד וגם הא ברמב"ן כתובות כ' דנ"מ בין אם המוכר דן עמו או הלוקח לענין אפותקי אם כן איירי אף דיש לו נכסים כעת. ודוחק לומר דס"ל לרמב"ן כיון דאיירי באפותקי לא אמרינן ביה שומא הדרא ועיין ריטב"א ב"מ פ' המפקיד דגבי לוה אפילו שויא אפותקי הדרא ליה דהא הוי מצי מעיקרא לסלוקי מהאי ארעא ולהלוקח לא הדרא עיין שם ואם כן באפותקי דלא שייך דינא דרמב"ן לכך נקיט הטע' משום תרעומות ומ"מ מדברי הרמ"א (סי' רכ"ו) מוכח להדיא דלא כדעת הרמב"ן בדין זה וגם הרמב"ן בעצמו שם כ' אף שלהלוקח תקנו דשומא הדרא מ"מ אפשר שאין הלוקח שלא באחריות יכול לכופו למוכר לסלקו כיון שכבר נפרע דלאו בעל דברים דידי' הוא וזה נראה עיקר וצ"ע בדברי הגאונים ז"ל עכ"ל ותמהני שהאורים העתיק דברי הרמב"ן כאלו בהחלט כן דעתו דהא אדרב' סיים שנראה עיקר דלאו בע"ד דידיה הוא וא"י לכוף למוכר לסלקו:
וקצת היה מקום לומר דתליא במחלוקת הפוסקים אם הא דשומא הדרא צריך הקנאה בהחזרה דלהסוברים דצריך הקנאה בהחזרה ודאי אין סברא לומר דהלוקח שלא באחריות יכוף ללוה שיפדה הקרקע מהמלוה שיקנה לו בהחזרה דלאו בעל דברים דידיה עוד שכבר נסתלק אבל אם נאמר דאין צריך הקנאה בהחזר' דהוי כעל תנאי אם יפדה יחזיר לו הקרקע כמו שהביא התומ' (ס"ק ח"י) משם הש"מ הי' מקום להסתפק אם יכול לכוף הלוקח להמוכר שיפדה די"ל אף דפורע חובו של חבירו פטור ובפרט היכא דמה"ד מחויב לפרוע ולכך המוכר שלא באחריות ובא בעל חוב דמוכר וטרף מהלוקח פטור מלשלם מ"מ הא מצינו אף בגרמא כשיש ביד הגורם לסלק ההיזק כופין אותו הב"ד לסלק ההיזק וכיון דיש ביד המוכר לסלק ההיזק דהא יש בידו לפדות הקרקע לסלק לבעל חובו את אשר חייב לו לשלם ולהחזיר להעמיד הקרקע ביד הלוקח יש לומר דכופין אותו ע"ז לסלק הזיקו דלוקח שבידו לסלק. אולם באמת דעת הרמב"ן דצריך הקנאה בהחזרה כמבואר בתומים שם ואעפ"כ מסתפק לי' אם כופין וי"ל גם כן מה"ט דעכ"פ כיון דיכול להעמיד לו בהחזרה מה שעל ידי גרמתו שלא סילק לבעל חוב חייב לסלקו ומ"מ כתב די"ל כיון שכבר נפרע לאו בע"ד דידיה הוא:
ויש להעיר בדברי הרמב"ן ב"ב שם דהוכיח דללוקח גם כן שומ' הדרא מדאמרינן שמו מינה דאיתתא ואינסיבא בעל לוקח הוי ולא מהדרינן ליה משמע דאי אינסיבא ושמו מינה מהדרינן ואע"ג דהוא לוקח וקשה הא הרמב"ן סו"פ יש נוחלין כ' מ"ט לא מהדרינן ליה משום דלוקח הוא הא השתא מפסיד ויורש עדיף ליה וכתב התם כיון דכבר שמו מינה מקמי דתנסוב לאו פסידא הוא ואדרבא איכא למיחש לתקנת בעל חוב עכ"ל מבואר מדבריו דהטעם דלא מחשיב פסידא דיכול לומר יורש אני משום דשמו מינה מקמי דתנסוב ובזה לא חששו לטובתו דבעל לומר דטבא עבדי ליה ועיין בתומים דכתב דאפשר להסביר דהוי כמו שטר מברחת ונכסים שאינו ידועים לבעל דקיי"ל דאין הבעל יורש דלא אדעתא דהכי אינסבא ואף זו כי"ב עיין שם אם כן זה הוא דוק' בשמו מינה קודם דאינסבא אבל אם שמו מינה אחר דאינסבא אין צריך לטעם דלוקח הוא דאף אם נאמר דללוקח לא אמרינן שומא הדרא בבעל דטבא ליה עבדי ליה הדרא וכמדומני שראיתי זה זמן רב בגליון הרמב"ן של אאמ"ו ז"ל שהעיר בזה ע"ד הרמב"ן ואיננו תחת ידי בכאן:
ואם אגביה איהו בחובו פליגא בה רב אחא ורבינא חד אמר הדרא וחד אמר לא הדרא וכתב הרי"ף וקיי"ל כל היכא דפליגא ר"א ורבינא הלכה כדברי המיקל הלכך לא הדרא וכן כתב הרא"ש וסיים ולא מפקינן מיד המוחזק וכ"כ כל הפוסקים וראיתי בהגהות מרדכי ר"פ המפקיד דכתב וז"ל קיי"ל כל היכי דפליגא ר"א ורבינא כו' ותמה הרב ר"י או"ז מה שכ' דהאלפסי פסק דבכל תיקו ספק ממונא לקולא חולקין והכא קאמר דלא הדרא עכ"ל ולא אבין קושיתו הא כיון דמן הדין אין צריך להחזיר רק מצד תקנת חכמים מצד הישר והטוב ובכ"מ דהוי ספק בתקנה אזלינן בתר דין התורה בפרט להחזיק ועיין מה שכ' לעיל דיני הלואה (סי' מ"ו וסי' ע"ב) וכאן י"ל דעדיף מספק במצרנות דשם אם נאמר דהמצרן שליחותיה דהלוקח עביד מעולם לא הוי מוחזק וכאן לכ"ע זכה הבעל חוב בקרקע ובפרט אם נאמר דצריך הקנאה בהחזרה ודאי מוקמינן בזה על דין תורה ואין מוציאין מיד הבעל חוב:
והנה מדברי המרדכי הנז' נראה דכל היכא דפליגא רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל אינו בבירור גמור כדברי המיקל רק מספ' דלא נודע מי מהם סובר להקל ומי להחמיר אזלינן להקל מטעם דהממע"ה ולהסוברים דבספיקא דדינא מהני תפיס' אם תופס האינו מוחזק אין מוציאין מידו וכאן ליכא נ"מ כיון דהוא בקרקע דלא מהני תפיסה. אולם במ"א י"ל דהוי מספק לקול' ואם תפס א"מ מידו. וכן נראה קצת מדברי תוס' ב"מ (דף צ"ה) בפשיעה בבעלים דפליגא גם כן ר"א ורבינא וכ' תוס' שם דפטור דהלכה כדברי המיקל אע"ג דהוי חומרא לגבי מפקיד מ"מ חשיב קולא לפטור המוחזק כדאמרינן ספק ממונא לקולא. ואם נאמר דמהני תפיסה יש ליישב מה שהקשה רבינו הגדול רע"א ז"ל בש"ס יבמות (דף מ"א ע"ב) דפליגא שמה ר"א ורבינא בנפלה לפני יבם קטן אם אית לה מזונות מבעל וקאמר בש"ס והלכתא לית לה משמיא קנסיה ולמה צריך הש"ס לומר והלכתא הא ידוע דהלכה כדברי המקיל ולמה שכ' נ"מ טובא אם מטעם דספק ממונא לקולא אינו חייב במזונות או מטעם ודאי הן לענין תפיסה ואף אם לא מהני תפיסה יש למצוא נ"מ בין מטעם ודאי דפטור או מטעם ספק אולם מלשון הפוסקים שם בהך דפשיעה בבעלים וש"ע (סי' רצ"א) לא משמע דהוא מטעם ס' וצ"ע בזה:
ואם המלוה סתר ובנה ולא השביח הקרקע בכך יש מחלוקת הפוסקים אם משלם הוצאותיו ופסק בש"ע דאינו נוטל והסמ"ע חולק ועיין באחרונים מה שצידדו בסברות שונות וראיתי בתשובת מהר"א ששון (סי' קי"ז וסי' רכ"ד) דחקר במי שמכר לחבירו חצר והלוקח בנה כרצונו ואחר כך נתבטל המקח אם דינו שוה לשומא הדרא או לא דאפשר בשומא כבר הגבהו לו ב"ד ובמקח טעות מעיקרא לאו מקח הוא א"ד להיפך במקח טעות לא ידע זה שהיה שום טעות אבל בשומא כבר ידע שכשיהיה להלוה מעות שהשומא חוזרת וכ' ומ"מ מחוור אצלו שדינם שוה עכ"ל ונרשם אצלי דהא מבואר בטוש"ע (סי' רל"ב) באם מכר ונמצא מום במקח אם המוכר ידע מהמום ויודע דהלוקח יוליך סחורתו למ"א דחייב המוכ' לשלם להלוקח הוצאותיו מצד דינא דגרמי ואם לא ידע המוכ' מהמום או שלא ידע שיוליך למקום פלוני פטור אם כן ה"נ אם ידע המוכר מהמום וידע שיבנה חייב מדינ' דגרמי לשלם הוצאותיו ובלא ידע פטור ולא דמי לשומא הדרא דהוי קנין גמור והוי שלו ממש לכך יש פוסקים דמחויב לשלם לו כל יציאותיו ויש פוסקים דפטור כיון דידע דיצטרך להחזיר אפסיד אנפשיה. עתה ראיתי בנתיבות משפט שעל ר"י ז"ל (דף ט"ו) שמשיג גם כן על המר"א ששון כיון דבטול המקח כ"ע לא פליגא דאינו נוטל כלום כיון דאין כאן מקח מעיקרא והביא ראיה מאם לא הכיר בה ולקחה דאם ההוצאה יתירה על השבח נוטל שיעור שבח בלבד מהנגזל וההוצא' שהיא יתירה מפסיד ולא שקיל לא מגזלן ולא מנגזל והה"ד בכל ענין שבטל המכר עכ"ד. ובאמת יש להבין אם תיקן הוא החצר כפי רצונו וערב לו אף אם על פי שומת ב"ד אינו שוה יותר מאש' היה קודם התיקון אם יודע המוכר שכן יעשה וע"ז קנה החצר למה לא יתחייב המוכר לשלם כמו שם (סי' רל"ב) דחייב לשלם הוצאותיו. אולם כבר כתבתי לעיל דיני דיינים (סי' כ"א) דאף דדעת הטוש"ע כן הוא והוא שיטת הרמ"ה דהוי כאלו עשה והוציא הוצאות בשליחותו מ"מ דעת הר"י וראב"ד ורמב"ן ורשב"א לא כן הוא עיין שם באורך:
אם שמו לקטן דעת הריטב"א דאינו חוזר והש"ך כ' דזה לטעמו דצריך הקנאה בהחזרה וקטן לאו בר הקנאה הוא ולא הדרא עד דיגדל אבל להסוברים דאין צריך קנין חדש אף בקטן חוזר. ולכאורה יש לדון למה שכ' התומים משם הש"מ דהוי כעל תנאי אם יפדה יחזיר לו הקרקע ולדעת הראב"ד ברשב"א קידושין (דף כ"ג) קטן לאו בר תנאי הוא דהוי כשלא בפניו ועיין מה שכתבתי בהגהותי בדברי חיים דיני גיטין (סי' כ') ובספרי הקטן (ח"ר סי' כ"א אות י"א) דיני יו"ט מדברי רבינו ירוחם דכ' דקטן לאו בר תנאי הוא והמתנה קיימת שיש לקטן זכיה וכתבתי סמוכין מדברי הראב"ד דקטן כשלא בפניו דמי וכאן הוי הגביה מב"ד שלא ע"ד תנאי אולם י"ל דע"י ב"ד עדיף טפי והגבייה היה ע"ד שאם יפדה הלוה יהיה מסולק. ובתומים כ' כיון דמדמים הך דהטוב והישר הנאמר בשומא דהדרא להישר והטוב הנאמר בדינא דבר מצרא ואם כן כיון דפסקינן (סי' קע"ה) דמוכר ליתום קטן לית ביה משום דינא דבר מצרא כלל וכ' הריב"ש הטעם דל"ש ביתום קטן עשית הישר והטוב ואם כן הה"ד כאן. וכ' דלכן לדינא צ"ע ולדבריו נאמר כמו דשם אף כשיגדל אינו חייב ליתן לבן המיצר כן נמי כאן אף כשיגדל הקטן אינו חייב להחזיר אך י"ל שם לא נוכל לומר דהקנין הי' בשליחותו דבן המיצר כיון דבשעת הקנין לא בר עשית הישר והטוב הוא וקטן לאו בר קבולי תקנתא דרבנן הוא כמו שכ' רש"י נדה (דף מ"ה) וכיון דע"כ אז בשעת הקנין לא נוכל לומר דנעשה בשליחותיה דהמצרן שוב כבר זכה הוא ושוב ליכא שום זכות להמצרן אף כשיגדל אבל בשומא דהדרא אפ"ל כשיגדל ובר עשיית הישר והטוב הוא חייב להחזר וצ"ע ועיין מ"ש בדינים דשומא הדרא בהגהותי בס' ד"ח דיני כתובה (סי' כ"א):
ובהא דפליגי הרש"ל והרמ"א אם שמו בכתובה קרקע אם אמרינן שומא הדרא והב"ח כ' דבנדוניא גם הרש"ל מודה דהדרא וכ' הכנה"ג בח"ב במהד"ב שחילוק זה מוכרח כי היכי דלא תקשי לרש"ל ז"ל תשובת הרשב"א ח"ג סי' שפ"ה) שכ' בפשוט דשומא הדרא בכתובה עכ"ד. ותמהני הא שם הי' העובדא דשמו הב"ד קרקע שהיה לראובן במשכנתא אצל שמעון ומתו שניהם ולאלמנת שמעון הגבו ב"ד המשכונה בכתובה ואלמנת ראובן בקשה שטר שתחזיר השומא ועל זה דן הרשב"א דאין צריך שטר דכ"ז דבעל הקרקע רוצה לפרוע לה מעותיה כפי שומת ב"ד תחזיר ע"כ לפי ששומא הדרא לעולם עיין שם ובזה גם הרש"ל ז"ל מודה דהדרא כיון דהקרקע לא היה ביד בעלה רק במשכונה וכמו דאם היה הב"ד מגבין לבעלה הקרקע בעד החוב היה שומא הדרא לעולם כן נמי לא נוכל תת כח להאשה בעד הכתובה יותר מכפי שהיה לבעלה דמה מכר ראשון לשני כל זכות שהיה לו ולא יותר כמבואר בש"ס לא עדיף את מגברא דאתית מניה אבל אם שמו לה בעד הכתובה קרקע של בעלה שהיה שלו לחלוטין מזה לא דיבר הרשב"א שם ועיין נתיבות משפט שעל ר"י דחולק על הב"ח דלדעת רש"ל דאשה עיקר שעבודה על הקרקע אף בנדוניא נאמר כן דאדעתא דארעא נחית ועיין תשב"ץ (ח"א סי' י') דמשם מבואר דשומא הדרא אף בגבתה בעד כתובה. ולדברי הב"ח ליכא סתיר' לדברי רש"ל. ועיין תשובת רשב"ש (סי' ד') דדן גם בכתובה דשומא הדרא לעולם ומדבריו שם יש ללמוד היכא דקיי"ל דשומא הדרא אין לכוף ללוה או ליורשיו שיתנו לו מעות עכשיו או שיסתלק ממנו בעש"ג אלא קניה הקרקע כמות שהוא עיין שם וכן מסתבר שאינו מחויב לבטל תקנתא דחז"ל. ובס' ש"מ הוליד חדשות דאם בשע' הגוביינא אומר המלוה בפני ב"ד שגובה הקרקע שלא יסלקנו אף דהלוה אינו מרוצה לזה מ"מ כיון דהמלוה אדעתא דארעא נחית לא מסלקינן ליה והביא ראיה מהא דתלוהו וזבין זביני' זביני ולא מצינו דיחזיר לו הקרקע משום הישר והטוב אלא ודאי כיון דאדעתא דארעא נחית לא מסלקינן ואין זה ראיה כלל דשם אגב אונסא וזוזי גמר ומקנה לחלוטין ולא נעשה על פי ב"ד ולא נתקן בזה הישר והטוב לעשות והוי כאלו זבנא וכל מו"מ אף שהוא באונס כיון דאגב אונסא וזוזי גמר ומקני נסתלק לגמרי מהקרקע אבל מה שהב"ד מגבהו לבעל חוב בע"כ דהלוה תקנו חכז"ל לעשות הישר והטוב דשומא הדרא לעולם ולאו כל כמיניה דהמלוה לומר אדעתא דארעא נחית ולבטל תקנת חז"ל וכן הוא סתימת כל הפוסקים וכמבואר להדיא בדברי הרשב"ש הנז' ואין למדין ממה דלא תקנו היכא דלא נעשה על פי ב"ד בע"כ דלוה למה דתקנו בהנעשה על פי ב"ד דשומא הדרא לעולם דלא כל כמינ' לעקור תקנת חז"ל בעל כרחו דלוה:
סימן ח
היכא דיש שני בעלי חובות לגבות ממטלטלין אם יש דין קדימה לאחד מהם אם אינו מספיק לשניה' העלה הסמ"ע (סי' ק"ד) דאין דין קדימה כלל במטלטלין והביא חבילות פוסקים בתומים שכן דעתם ובדברי תשובת רשב"א שבמיוחסת שהביא הסמ"ע מפרש בדוחק גדול וכבר כתבתי בזה בדיני הלואה (סי' ב') והבאתי דברי תשובת רשב"א (ח"ד סי' קנ"ב) דאם המטלטלין הם אצל הלוה סמכה דעתיה ונכנסין בשעבודן מטעם דעשה לו טובה ושלא יקראהו לוה רשע רק אם מכרן אינו גובה מלקוחות דלית ליה קלא ומיתומים נפקע השעבוד דשוב ליכא סמיכת דעת דלא קבלו הנאה ממנו ונפקע השעבוד וכ' שם להדיא דלגבי הלוה סמכה דעתו וכיון דשעבוד' דאוריית' קדם המוקדם עיין שם באורך וכבר כתבתי לעיל בזה כו"כ הערות. ובקצוה"ח כ' להוכיח מדעת תוס' ר"פ מי שהיו נשוי דיש דין קדימה במטלטלין דכתבו הא דמבואר בערכין הי' בידו ה' סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ד' לשני' ואחד לראשונה יצא ידי שתיהן מ"ט בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה בעידנא דיהיב לשניה משעבד לראשונה בעידנא דיהיב לראשונה תו לית ליה נתן ארבעה לראשונה ואחת לשני' ידי שניה יצא ידי הראשונה לא יצא כולהו משעבדן לראשונה וכ' תוס' כתובות דאיירי במטלטלין ויקשה אמאי בנתן ד' לראשונ' ואחת לשני' ידי הראשונה לא יצא כיון דליכא דין קדימה במטלטלין משועבד לשניה' כהדדי הי' לן למימר ידי שניהם יצא וכן העיר בזה בס' ב"מ (סי' צ"ו ס"ע) וכ' דלכך הרמב"ם דחולק על ד' רמב"ן מוכרח לומר (פ"ג) מערכין דהקדש אינו כבעל חוב ולקיים הדין בקרקע מפני חלוקה שניה עיין שם אולם דעת הרא"ה והר"ן כתובות שם דאין דין קדימה במטלטלין ובמלוה על פה א"כ יקשה מהך דערכין דאנן קיי"ל מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר ולא שייך דין קדימה בהך דערכין אף בקרקע כיון דהוי מלוה על פה והניח הקצוה"ח זאת בקושיא וביותר יקשה בזה ע"ד הרא"ה שם שכ' לתרץ הך דערכין במטלטלין דאין דין קדימה א"נ התם הוא במלוה על פה דאין בה דין קדימה כלל אם כן יקשה מחלוקה דנתן ד' לראשונ' ואחד לשניה ידי ראשונה לא יצא הא כיון דאין דין קדימה במטלטלין ומה שיש לו משועבד לשניהם כהדדי:
ונראה ליישב דהא כבר פירשו תוס' שם אף דעשיר והעני נותן ערך עשיר הוא דוקא כשהעריכו הכהן בעודו עשיר ונתחייב בערך עשיר וכשלא הספיק ליתן עד שהעני חייב לתת כפי חיובו אבל אם לא הוערך והעני נותן ערך עני וכאן לא העריכו על ערך הראשון והכהן העריכו תחילה על השניה וחזר והעריכו על הראשון ונתן ע"פ הכהן א' על הראשון וכיון דלא הוי בידו רק סלע אחד יצא ידי שתיהן אם כן זה דוקא כשלא העריכו הכהן על הראשונה דעדיין לא נגמר חיובו אף דמשתעבד הכל על הראשון שיערכו הכהן ושיתן כאשר תשיג ידו כדקאמר בעידנא דיהיב לשניה משעבד לראשונה מ"מ לא חל עדיין החיוב עליו לגמרי ולכן אינו חייב ליתן על השניה רק כפי שתשיג ידו ואם העריכו ונתן אף סלע יצא מה שאין כן כשהעריכו על הראשונה מתחילה אף דיש לו חיוב להעריך את עצמו גם על השניה מ"מ אם נתן ד' לראשונה לא יצא דחל עליו החיוב לתת כאשר תשיג ידו דאז כשנדר ואמר ערכי עלי הא חל החיוב להעריך א"ע וליתן כל הה' סלעים וכשאמר שוב ערכי עלי לא אמרינן דנתחייב עתה ליתן פחות שבערכין דהיינו סלע כיון דבעת שנדר לא הי' לו רק החיוב עליו כשישיג יעמוד לפני הכהן להעריכו כפי אשר תשיג ידו אבל עתה לא נתחייב דכבר חל עליו החיוב להעריכו וליתן כל הה' סלעים בעד ערך הראשון ולכך אם העריכו על הראשונה צריך ליתן כל הה' כיון דלא חל עדיין חיוב של ערך השני רק אם העריכו ונתן סלע על השניה יצא דקיים חיובו עכ"פ אבל הראשונ' לא יצא דחל עליו החיוב לתת כאשר תשיג ידו בזמן שהעריכו ואז עדיין לא חל החיוב לתת בעד ערך השני דכל הנדר לא היה רק כשיהיה לו וכשלא נתן כפי ערך שהיה צריך ליתן בעד הראשונה לכך לא יצא וכשנתן אחד אחר כך בעד השניה יצא דעכ"פ סילק חיובו אבל בשני בע"ח דרמיא עליו החיוב בשוה לתרווייהו לצאת ידי חובתו לקיים מצות פריעת בעל חוב דכשקבל בהלואה הבטיח לשלם לתרוייהו בזמנו וחייב לקיים הן שלך יהיה צדק לכך אין דין קדימה במטלטלין וז"ב להמעיין ברש"י ותוס' שם [ועיין שם ברש"י ד"ה נתן ארבעה לראשונה דכ' ואם חזר והעשיר נותן את כל הערך דנתינה קמייתא לאו כלום הוא משמע קצת דלא סגי אם מוסיף עוד אחד לתשלום חמשה אז רק צריך שיתן בב"א חמשה והיינו דדבר הצריך שיעור צריך שישלים השיעור בב"א ואינו יוצא לחצאין וכמו שכתבו תוס' חגיגה (דף ו') אולם הרמב"ם כ' לפיכך ישאר עליו שאר ערך ראשון עד שיעשיר וישלים מבואר דאין צריך רק השלמה בצירוף מה שנתן ועיין במהרי"ט אלגזי ז"ל (פ"ח) דבכורות ובמה שכ' בח"ר דיני פדה"ב (סי' ח') ואכ"מ בזה:
וי"ל גם כן דזה כוונת הרמב"ם שכ' בחלוקה הראשונה בנתן ד' לשניה וסלע לראשונה יצא ידי שתיהן שהערכין לא כחובות הן שאעפ"י שכל מה שבידו משועבד לראשונה הקדש מאוחר שגבה גבה שצריך לדחוק דאיירי בקרקע וכן כ' הרדב"ז ז"ל בספר יקר תפארת להקשות דהא אין דין קדימה במטלטלין אלא ודאי דאיירי בקרקע ובספר בית מאיר כתב דהוא דחוק מאד לבאר ערכין אך בקרקע והיא לדעתו ראיה לדעת הרמב"ן. ולמה שכ' יש לומר דכוונת הרמב"ם היה בזה דכאן כיון דלא נגמר החיוב של הנודר רק כפי שיערוך אותו הכהן ואם העשיר והעני קודם שהעריכו הכהן נותן ערך עני וכמו שכ' תוס' והרדב"ז שם גם כן בכוונת הרמב"ם אם כן ערך השני כיון דכבר נשתעבדו הנכסים ככל מה שהיה לו שיעריכו הכהן כפי אשר תשיג ידו היה ס"ד אם העריכו הכהן מקודם על ערך השני אף ממטלטלין לא יהיה מה שגבה גבה כיון דכוונת הנודר היה להעריכו אחר כך כשיעריכו על הראשונה והוי כמו בע"ח שלא התחייב רק אחר שיפרע החוב הראשון דבזה ודאי מה שגבה לא גבה כיון דעדיין לא נתחייב לשלם לכך כ' שהערכין אינו כחובות דמה שגבה גבה וכ"ז שלא העריכו הכהן על ערך הראשון אף דנשתעבד הכל לו וערך השני היה צריך להיות אחר ערך הראשון דכך היה נדרו והוי כחוב שלא נתחייב עדיין לשלם קמ"ל דמ"מ כיון שהעריכו על השניה קודם מה שגבה גבה והיינו הקדש מאוחר מה שגבה גבה דכיון שהעריכו וסלק קודם שהעריכו על הראשונה דיצא:
ומ"ש הקצוה"ח ליישב שיט' הסמ"ע דבמטלטלין ליכא דין קדימ' למה שכ' תוס' דהך דערכין איירי במטלטלין דמה"ת גם במטלטלין איכא דין קדימה אם ש"ד רק דחכמים עקרוה לשעבוד מטלטלין ולגבי הקדש אין להם כח לעקור שעבוד הקדש לא אבין הא גם הקדש לא יוכל לגבות ממטלטלין שמכר וכן מיתומים כמבואר מש"ס ערכין (דף ך') דמוקי המתניתין כשעמד בדין דאם לא כן מע"פ אינו גובה ודוחק לומר דהוא דוקא אם שעבודא לאו דאוריית' וכן מבואר מכמה מקומות דאף לענין הקדש מפקיע מידי שעבוד ועיין בראב"ד בהשגות (פ"א הכ"א) מערכין דכ' והשתא דקיי"ל מע"פ גובה מן היורשים דש"ד לא אצטרכינן להעמידה בדין ועיין ש"ך לעיל (סי' ל"ט) דכ' אף אי של"ד כיון דמלוה על פה גובה מן היורשים. וי"ל למה דכ' אחרונים הא דצריך ר"פ לומר הטעם משום נעילת דלת הוא משום דאי לאו מטעם נעילת דלת היינו אומרים כיון דיש בידו למכור ואינו גובה מלקוחות ליכא תו סמיכ' דעת ולא יגבה אף מן היורשים לכך קאמר משום נעילת דלת אוקמי אדאורייתא אם כן י"ל לענין הקדש דליכא נעילת דלת אינו גובה דהוי כמקבל מתנה ויש לדחות דמ"מ כיון דמלוה על פה גובה בהקדש לא איכפת לן בסמיכת דעת ומ"מ משמע מכמה דוכתי דהקדש והדיוט שוין בזה. ויש להבין בדברי תוס' כתובות שם דכתבו דאם נימא דבמטלטלין גם כן מה שגבה לא גבה הא דערכין מה שגבה גבה משום דהוא מלוה על פה ומלוה הכתוב' בתורה לאו ככתובה בשטר הא על כרחך צ"ל דר"ת סובר דמה"ת מטלטלין משתעבדי כיון דשייך בו דין קדימה רק נגד לקוחות נפקע השעבוד ולא נגד בעל חוב מאוחר דלא נחית הבעל חוב על דעת זה כמו שכ' תוס' שם אם כן במלוה על פה נמי אף דלא כ' בשטר נמי חייל השעבוד דמה יוסיף תת כח השטר במטלטלין כיון דלא שעבד בפירוש המטלטלין וכמו בשטר דנגד בע"ח מאוחר אמרינן דמוקמינן על דאורייתא כמו כן במלוה על פה נמי נימא כן וצ"ל דהיינו דר"א בר אהבה סובר שעבודא לאו דאורייתא לכך ליכא דין קדימה והכריחו התוס' גם כן לומר דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר. ובקצוה"ח (ס"ק ג') כ' מדברי תוס' אלו דסברו דמלוה על פה לית ביה דין קדימה ולמה שכ' לא מוכח דעל כרחו מוכרח לומר דהוא רק אם שעבודא לאו דאורייתא: