אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני טוען ונטען
סימן א
כתב הרמב"ם (סו"פ י"ג) מהלואה טען המלוה ואמר היום סוף זמן שקבעתי והלוה אומר עד עשרה ימים קבעת הלוה נשבע היסת ואם היה שם עד א' נשבע שבועת התורה כשאר הטענות והעתיקו הש"ע (סי' ע"ג) וכ' שם המ"מ לא מצאתי מבואר אבל דעת הרב שטענה זו כשאר טענות. ומהרי"ט בתשובה (סי' ק"ה) כ' שלמד ממתניתין דמכות מעידין אנו באיש פלוני שחייב אלף זוז כו' אומדים כמה אדם רוצה ויהיה בידו אלף זוז בין נותנם מכאן עד ל' יום בין נותנם מכאן עד עשר שנים הרי דחשיב דבר שבממון דמחייבי עדים זוממין בהכי וכל שב' מחייבין ממון עד א' מחייבו שבועה והא דאף בלא העד אם יש באותו כפירה ש"פ לא יתחייב כ' דהרמב"ם לא נחית לאשמועינן בהכי ואיירי כשהודה תחילה בעדים ואינם מתדיינים אלא על הזמן ועיין שם דכ' א"נ כיון דהודה בכל נהי דאיכא דררא דממונא בהמתנה אין ההודאה ממין הטענה ודומה לדינר זהב לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף. וזה תימא למה לא הוי ממין הטענה הא הוא תובע חוב ממנו ששוה כך וכך כיון דהזמן פרעון הוא מיד והוא מודה שחייב לו לפרוע אחר זמן ושוה החוב עכשיו פחות ועיין ריטב"א מכות שם שהקשה למה חייבין העדים זוממין לשלם הא הוי מידי דלא קייץ ועוד שזה גרמא בנזקין בעלמא הוא דפטור ומבטל כיסו של חבירו דפטור לכך פירש שישומו מה היה נותן הלוה למלוה מחוב זה אם יפרענו עתה ומה היה מניח לו מזה מנכין שומא זו והשאר ישלמו לו כשיעור האומד שהיה נותן לסלק שעבוד זה מעליו ועיין שם עוד לענין מוחל דשמין כמה יפחתו דמי החוב אם בא למכרו מפני כן ומשלם לו. וה"נ דכוותי' כיון דתובע חוב שעומד לגבות וזה מודה בחוב ששוה פחות למכור כיון דאינו עומד לגבות עד זמן. ובקצוה"ח כ' דמעדים זוממין לאו ראיה דמחייבין ללוה לשלם מיד חשוב היזק טפי אבל כאן שהמעות תחת יד הלוה ורוצה לעכבו טפי אינו אלא כמבטל כיסו של חבירו ולא שייך שבועה על זה. ולפנינו דעת הריטב"א דהאומד הוא כמה שוה החוב למכור אם עומד לגבות מיד או לאחר זמן. והקצוה"ח העלה אף אם כל הממון אינו אלא פרוטה מ"מ כיון דלדברי התובע חייב לשלם מיד מ"מ אם באמת חייב לו נזקקין הב"ד להוציא מיד ממנו ויורדין לנכסיו אף דלא הוי רק כמבטל כיסו זה פטור בדיעבד אבל אם אינו רוצה להמתין יורדין לנכסיו ממילא זוקק ע"א לשבוע' דהוי כפירת ממון עכשיו כל הפרוטה כמו אם תובע לו כלי שקנה ממנו בקנין המועיל ונ"ח לו הדמים דעד א' זוקק לשבועה דהו"ל תביעה בכל הכלי וה"נ דכוותי' אבל מוב"מ לא דנין באם הודאה הוא בהחוב והכפירה הוא על הזמן ואינו אלא כופר הכל עכשיו ועל הודאה דלאחר זמן בזה ליכא שבועה על מה שפחת שוי' דחוב ממה דהוא אם יפרע עכשיו על זה ליכא שבועה זהו תמצית דבריו:
והנה מקור דברי הרמב"ם בדין זה המה דברי רבו הר"י אבן מיגאש ז"ל בתשובותיו (סי' ע"ד) וז"ל שם ומי שעליו חוב לחבירו וטען המלוה שכבר הגיע זמן פרעון והלוה טוען שלא הגיע זמן הפרעון עד יום פלוני ועד א' מעיד שהגיע הזמן פרעון חייב לישבע שה"ת שלא הגיע זמן פרעון החוב אלא בזמן פלוני לפי שהכלל העולה מטענת המלוה הוא שאמר יש לי אצלך עתה ממון והלוה אומר אין לך אצלי עתה כלום אם כן היה כפירתו כפירת ממון בעת זה ומי לא עסקינן שתזמין לו בזה העת למלוה עסקא שיקנה אותה באותם ממון אם הביאם לו הלוה וכשאינו מביא לו מעכבו מקנייתו ומונע אותו מהריוח שהיה לו ממנה הא למדת שהיא כפירת ממון באותה העת עכ"ל הנה מדפתח בהדין ומי שעליו חוב לחבירו משמע קצת כד' מהרי"ט דהיינו שהחוב היה ידוע ובלתי אפשר לכפור בו לכך דן לחייבו שבועה להכחיש העד וגם ממה דכ' שמונע אותו מהרויח משמע דבשביל זה הוי כפירת ממון. אולם טענות הקצוה"ח חזקות הן דזה לא הוי רק כמבטל כיסו ואף למה שכ' דכמו בעדים זוממין דכ' הריטב"א דעל הגרמא פטורין רק שישומו מה צריך ליתן דמ"מ ל"ה גופו ממון. וגם אם התביעה אינו רק בפרוטה למה יתחייב לישבע להכחיש העד. ובהכרח צריך לומר דכוונת הר"י בן מיגאש ז"ל דכפירתו הוי כפירת ממון בעת זה וכמו שכ' הקצוה"ח דהוי ככופר הכל עכשיו ומה שכ' ומי לא עסקינן שמונע הריוח הא למדת שהוא כפירת ממון באותו העת הוא רק לתוספת ביאור דמה שצריך לו עכשיו לממונו חשוב כפירה אבל לעולם אף אם לא משכחת להרויח בממון זה מ"מ חייב לישבע להכחיש את העד:
וראיתי בתומים שכ' ע"ד הש"ך והטו"ז דאם רוצה לגבות מהמשכון שת"י באמרו שהגיע הזמן והלוה כופר בזמן דבזה לא מיפטר הלוה בהיסת רק המלוה נשבע בנק"ח כדין נוטל וכ' הוא כיון דע"כ צריך לומר דמה דלא הוי מודה במקצת בכפירה על הזמן דלא הוי ממון גמור לחייב עליו ש"ד ממילא גם במשכון ל"ש שבועה בנקיטת חפץ בדבר שאינו ממון גמור. ולמ"ש הקצוה"ח אתי שפיר דאף דלא הוי מודה במקצת מ"מ כיון דלדברי הלוה אינו חייב לפרוע לו עכשיו והמלוה רוצה לגבות מהמשכון דבזה ודאי צריך שבועה דהא אף בטענו חפץ וליכא נ"מ לגבי ממון חייב שבועה מה"ת כמו שהוכיח הקצוה"ח מסוגיא דנאמן בעל המקח. וה"נ דכוותי' כיון דהמלוה רוצה שיגבה לו מגוף המשכון והלוה אומר דעדיין אינו חייב לשלם הוי כנוטל ממש וכיון דאינו טוען על גוף המשכון רק על החוב דינו כמו בכל משכון אם הטענות הוא על הממון דחייב המלוה לישבע בנק"ח וגם כיון דבא להוציא מן הלוה מה שת"י קודם זמנו הוי ממון גמור לחייבו להמלוה שבועה כדין נשבע ונוטל:
ובספר דברי משפט למרן זקני מ"ו זצ"ל כ' לדון דאף בתובע חפץ ידוע שקנה ממנו בקנין המועיל וליכא נ"מ לענין ממון רק שיתן לו החפץ דכ' הקצוה"ח דחייב ש"ד להכחיש העד אף דליכא נ"מ רק על החפץ בעינא וכ' למה שכ' הר"ן סו"פ שהד"י בטעם הדבר דאין נשבעין על קרקע להכחיש העד אף דב' מחייבין ממון ומה"ט אין צריך בהעדאת ע"א לשתי כסף לפי שהורע כחן של ב' עדים לענין תשלומין דנתמעט מדין שומרין לכך הורע כחו של עד א' לשבועה עיין שם וה"נ היכא דליכא נ"מ לענין ממון דהורע כחן של ב' עדים בשומרין אף אם יש ב' עדים דפשע אינו חייב ליתן כלי אחר דוקא ומשלם ממון ממילא הורע כחו דעד א' דאינו מחייבו שבועה בכה"ג בליכא נ"מ לענין ממון. ולדבריו נימא גם כן היכא דהכחשה הוא על הזמן דעד א' לא יחייבו שבועה כיון דהורע כחן של ב' עדים אם אינו פורע לו ומעכבו אינו חייב לשלם דהוי רק כמבטל כיסו נימא גם כן דהורע כחו של עד א' שלא יחייבו שבועה כמו בקרקע. וש"ב הרב הגאון מ' צבי הירש נ"י אויערבאך אבד"ק קאנין כ' ליישב על פי זה דעת הב"ח המובא בש"ך (סי' פ"ח) דסובר דשבועה להכחיש העד לכ"ע אף בכלי צריך שיהיה שוה פרוטה והש"ך משיג עליו דכמו שב' מחייבין ממון עד א' מחייבו שבועה ולדעת הר"ן ה"נ הורע כחו של כלי שאין בו ש"פ אם מזיק לו אין הב"ד נזקקין. ואני שמעתי ולא אבין כלל דברים האלה דאף אם נאמר כדעת מרן זקיני מ"ו זצ"ל דהר"ן אתי עלה מצד הסברא ולא מגזה"כ רק הואיל דהורע כאן בב' עדים היינו כיון דסוג ממון זה כמו שהוא קרקע ושטרות יש בהן ריעותא דאינן בני שמירה לחייבו על ידן אבל בסוג כלי לית בהו שום ריעותא דעל כלי בעינא נזקקין מטעם חשיבותן והוי כפירת דבר חשוב ולית בהו שום ריעותא רק אם הזיקו אז כיון שאין בהן ממון לדון רק על התשלומין ואין נזקקין על פמש"פ אבל סוג כלי לא הורע כחו וכן בנידון דקצוה"ח אף בהיזק דפטור מ"מ זה ענין אחר דלא חייבו התורה לכל מזיק רק לשלם השויה ואם ליכא נ"מ לממון ליתא בתשלומין אבל כשדנין על הדבר שהוא בעין כיון דשניים מחייבין אותו ממון ע"א מחייבו שבועה משא"כ בקרקע דנתמעט אף כשהוא בעינא אם פשע ונלקח מיד השומר:
ברם כנראה הר"ן לא בא לדון מכח הסברא רק ודאי מודה דהוא גזה"כ דאין נשבעין על קרקע ולמידין זאת מבנין אב משבועת מודה במקצת דנתמעט מקרא כן נמי לא משביעין מן התורה להכחיש העד וכמו שכ' הריטב"א שבועות (דף מ') רק עיקר קושית הר"ן היה כיון דאמרינן דלא בעינן גבי שבועה להכחיש העד שתי כסף והוא מטעם כללא דכ"מ ששנים מחייבין ממון עד א' מחייבו שבועה ולמדין מכלל זה שהוא דוקא וכמו שכ' הר"ן שם אם כן למה לא נימא ללמוד מהך כללא אף לענין קרקע ולא נלמוד מבנין אב דמודה במקצת ועיין שם בתורת חיים דכ' הא דש"ס מייתי שם מהך דרשא דלא יקום ורק מברייתא דכ"מ ששנים מחייבין כו' למה איצטרך לאתויי הך דרשא וכ' דברייתא יליף מדכתיב לא יקום ולא איצטריך דעפ"י שנים עדים יקום דבר כתיב ולא צריך רק למידק דקם לשבועה ולכתוב דבעד א' ישבע אלא ודאי הקישא אתי לאשמועינן דכ"מ דב' מחייבין ממון עד א' מחייבו שבועה. ובאמת קרא דלא יקום איצטריך ללאו כמו שכ' הסמ"ג דעד א' המעיד בכל עון עובר בלאו או ללאו על הב"ד דלא ידונו על ידי עד א' והא דילפינן דקם לשבועה כ' הרמב"ם דמפי השמועה למדנו שקם הוא לשבועה כמבואר הלכות עדות (ופ"א) מטו"נ כ' דמפי השמועה למדו שכ"מ שב' מחייבין ממון א' מחייבו שבועה. עכ"פ כיון דכללא הוא דכל מקום שב' מחייבין ממון א' מחייבו שבועה קשיא ליה לר"ן ז"ל דנלמוד גם כן מהכלל לענין קרקע ולא מבנין אב דמוב"מ וע"ז כתב סברתו דהך כללא הוא דוקא בממון השוה לכל החיובין אבל דברים שמיעטן התורה מחיוב אשר בשאר ממון בזה אף ששנים מחייבים ממון כמו קרקע מ"מ כיון שהורע כחו של קרקע לענין חיוב שמירה משוינן המשקולות שלא לחייבו שבועה נגד עד א' אף לענין כפירה לבד וכמו שכ' הר"ן שם וילפינן מבנין אב דמודה במקצת אבל בשאר דברים הדרינן לכללא דכל מקום ששנים מחייבין ממון עד א' מחייב שבועה וז"ב לדעתי העניה. ומ"ש אאזמ"ו ז"ל לסלק ראיות הקצוה"ח מהא דנאמן בעל המקח דעכ"פ חייב לישבע שבועת המשנה מדרבנן כמו בעד א' המעיד שהוא פרוע לא אדע כוונתו שם כיון דבא להוציא חייב לישבע להפיס דעתו של בעה"ב כמבואר בש"ס כתובות אבל היכא דהוא מוחזק לא מצינו היכא דמן התורה אינו חייב לישבע להכחיש העד שיתחייב לישבע בנק"ח רק היסת כמבואר (סי' צ"ה):
ועל גוף הדין דחייב לישבע היסת היכא דליכא עד א' במחולקין על הזמן כ' בש"מ להקשות מדברי הרמב"ם וש"ע (סי' קכ"ג) במי שבא בהרשאה והלוה כופר ומהפך השבועה על המלוה שיבא וישבע ויטול דמוציאין הממון ויהי' מונח ביד ב"ד עד שיבא וישבע ויטול ואם כפירת זמן ככפירת גוף הממון היאך יכול להפוך כיון דמכח ההיפוך יתעכב הממון והוי כמהפך חצי תביעתו והאריך בזה והניח בצ"ע ותמהני על אדם גדול המחבר הנז' מלבד הא שם מניח המעות ביד ב"ד חזינן דלא נתכוין לעכב הממון בידו אלא אף באם א"צ להניח ביד ב"ד כמו שכ' הכנה"ג שם משם מהרשד"ם מ"מ אף דהוי הזמן גם כן כפירת ממון מה איכפת ליה בפסידא של המלוה דישתהא הממון עד שיבא הא הלוה מה"ד פטור רק תקנת חכמים הי' לחייבו היסת והם אמרו בדרבנן מהפכינן ונשאר על ד"ת כ"ז שאין המלוה נשבע דפטור הלוה מכל וכל ומה לו ללוה בפסידא דהפסד הזמן הא הוא טוען דאינו חייב כלל ואינו מפסידו ואף דחייב על זה גם כן היסת מ"מ בכל אופנים יכול להפוך ולפטור את עצמו דהא אם המלוה הי' בכאן יפרע לו מיד אחר שישבע וכי משום דלא בא המלוה בעצמו יפסיד הלוה ויצטרך לישבע זה לא תקנו חז"ל שלא יהיה בידו להפך השבועה עליו כיון דבדרבנן מהפכינן והם אמרו והם אמרו ואין כאן סרך קושיא בזה:
והיכא דתובע לחבירו חוב והלוה משיב אמת שחייב אני לך אבל תנאי הי' לשלם לך אימתי שארצה ולא תתבע ממני בב"ד ורק אימתי שיהיה לי ממון בריוח אשלם לך לפי הסכמת האחרונים דאם הכפירה הוא על הזמן לא הוי כמודה במקצת דהוא מודה לו בחיוב אחר וכמו שכ' הקצוה"ח דגבי שבועה בעינן דוקא דבר שגופו ממון וכופר שטרות כיון דלאו גופו ממון פטור אפילו מודה במקצת ועד א' וה"נ אף דהוא מודה לו בחובו וכופר בחיוב פרעון כשיתבענו מ"מ אינו מודה לו דבר שגופו ממון ופטור משבועה. אך קצת קשה הא מוב"מ דחייב ואינו נאמן במגו דכוה"כ הוא משום דאין אדם מעיז לכפור הכל רק כשמודה במקצת יכול להעיז אם כן הדעת נוטה דיותר יכול להעיז ולהודה בכל החוב רק שתנאי היה ביניהם שלא יתבענו עד שיהיה לו ממון בריוח והאמינו בזה מלהודות בפרוטה ולכפור לגמרי כל החוב ואם כן יהיה נאמן במגו דהיה מודה בהכל רק שהיה תנאי זה ביניהם והאמינו המלוה על זה שכשיהיה לו בריוח ממון יפרע לו מעצמו כיון דנשאר חייב לו רק שלא ידחוק אותו לא הוי העזה כל כך מאשר יכפור הכל ויודה בפרוטה ובע"כ צ"ל דכך היא המידה כיון דאינו מודה בחיוב פרעון כשיתבע ממנו המלוה כלל הוי העזה יותר ועיין טו"ז:
ועיין בש"ך שהעלה אם תובע ממנו מנה שחייב לפרוע לו תיכף והוא מודה בחמשים לפרוע לאחר זמן נשבע על הנון שאמר שזמנו אחר כך היסת ובכלות הזמן ישבע ש"ד על החמשים שכופר. ובתומים משיג על זה והעלה דחייב לישבע תיכף שבועה דאורייתא דהא ההודאה על החמשים שחייב לשלם אחר זמן שהוד' הוי הודאה שיש בו שוה פרוטה ואם כן הוי מוב"מ גמור ולמה ימתין עד תשלום הזמן על שבועתו בנון שכופר. אולם יש מקום לדברי הש"ך לפי הנז' דהלואה לא הוי גופו ממון והוי כטוען ממון בעינא ומודה לו בשטר דלא הוי גופו ממון אף דהשטר הוא דבר בעין מ"מ כיון דל"ה גופו ממון איתמעט מדין שבועת מוב"מ וה"נ בהודה לו חוב שחייב לו לפרוע לאחר זמן אינו מחייבו לישבע ולא קרינן ביה כי הוא זה וכמו שכ' הקצוה"ח. הן אמת דהקצוה"ח סותר קצת לדברי עצמו שכ' (סי' קכ"ו ס"ק ט') לדון דחוב בע"פ הוי גופו ממון רק דהוי אינו ברשותו ואף דאיתמעט שטרות מכלל ופרט מדין אונאה מ"מ מוכר חוב בע"פ במעמד שלשתן יש להם אונאה דהוי גופו ממון ואם יש לו עד א' שנתן לו חוב אחד בע"פ על ידי מע"ג והוא כופר דצריך לישבע שבועת התורה להכחישו כיון דתובע אותו גוף החוב הוי גופו ממון עיין שם וכאן כ' דחוב ל"ה גופו ממון. אולם באמת דבריו שם המה תמוהין למאד כאשר כבר כתבתי בזה בהגהותי בדברי חיים דיני הלואה (סי' ל"ו) ולעיל דיני הלואה (סי' ס"ג אות כ"ב) דהא דצריך קרא למעט שטרות משום דהיה ס"ד דהוא דבר הנקנה מיד ליד ממעטינן משום דאינו גופו ממון ואינו אלא לראיה שבו אף להסוברים דמכירת שטרות הוא מה"ת אבל מלוה על פה בלא"ה ממעטינן כמו דממעטינן קרקע משום דלא הוי דבר הנקנה מיד ליד וכן נמי לענין שבועה אם תובע ממנו שהקנה לו שני חובות במעמד ג' והודה לו בא' דאינו חייב שבועת מוב"מ דלא הוי דבר המטלטל וממעטינן מחיוב שבועה מכלל ופרט וממילא אינו חייב שבועת התורה להכחיש העד ואם כן הכא נמי כיון דזה תובע ממון שחייב לו מיד והוא מודה במקצת שחייב לו לאחר זמן הוי כמודה בדבר שאין גופו ממון ואינו מטלטל דפטור משבועה ולכך אינו חייב עכשיו לישבע רק היסת. אך זאת קשה דאם כן לא יתחייב שבועה גם אחר כך כשיגיע הזמן פרעון ממה שהודה כיון דכבר יצא הודאה בפטור אם נאמר דאז כשהודה לא הוי כמודה במקצת הואיל דהוד' בדבר שאין גופו ממון לא קרינן בי כי הוא זה אבל מ"מ הודאה הוי שחייב לשלם אז כשיגיע הזמן הוי כמו הודאה קדמה לתביעה דפטור ועיין קצוה"ח (סי' ע"ה) אלא ודאי דהוי הודאה גמורה אף שלא יתחייב לשלם עד שיגיע הזמן אם כן למה לא יתחייב לישבע עכשיו וכדעת התומים:
סימן ב
יש לחקור בתובע לחבירו חמשים שחייב לו וכופר בכל בפני ב"ד ופסקו ב"ד לחייבו היסת ואחר כך אמר התובע ששוב נזכרתי שמלבד אותן החמשים אתה חייב לי עוד חמשים והודה באותן החמשים אם נאמר דחוזר וניעור טענתו הראשונה כיון דתובע אותו עכשיו גם כן והוי מודה במקצת וחייב שבועה דאורייתא א"ד כיון דכבר פסקו הב"ד על אותן הנ' שבוע' היסת שוב אינם חוזרין וניעור בטענתו השניה לחייבו עליהן שבוע' דאורייתא. ולכאורה היה נראה דאם עדיין לא פסקו הב"ד על תביעת הנ' הראשונים יכול לצרף עוד תביעה הראשונה עם השני' לחייבו שבועה דאורייתא כיון דעדיין לא נפסק הדין ועתה כיון שטוען עוד על הנ' אחרים והודה עליהן הוי מודה במקצת התביע' וחייב שבועה דאורייתא ואינו דומה להודאה קדמה לתביעה דשם יצאה כבר הודאה בפטור אבל כשהודה לחייב א"ע בנ' י"ל דמצטרפין התביעה השניה לראשונה ומקרי כי הוא זה אם תובע לו מאה מחדש היינו בצירוף הנ' שכבר כפר:
אולם נראה דתליא במחלוקת הראשונים בריש ב"מ בהא דקאמ' בש"ס אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי ופירשו הרמב"ן ורשב"א ור"נ ונ"י שם היינו דהיה ס"ד בהעדאת עדים כיון דהוא כופר הכל חזקה אין אדם מעיז ופטור מש"ד קמ"ל כיון דחזינן דכפר הכל ועדים מעידים דחייב נ' יצא מחזקה דאין אדם מעיז דהא העיז פניו וכפר הכל אף במה דהעדים מעידים ועיין שם בש"מ דהיה ס"ד אף דהוחזק כפרן במקצת לא נוציאנו מאותו חזקה במקצת האחר דשמא לא הי' זוכר א"נ משטה היה בו כיון שטענו יותר ממה שהלוהו ויהי' נאמן באותן נ' שלא הכחישוהו העדים קמ"ל ק"ו דהואיל דהוחזק כפרן במקצת בחזקת מעיז הוא ונשבע. ולפי זה בנד"ד כיון דבראשונה לא תבע ממנו רק ל' ובכל זה כפר בכל ואחרי כן כשהוסיף לתבוע ממנו נ' אחרים הודה אם כן לא הוחזק כפרן במקצת ונשאר החזקה דאין אדם מעיז בתוקפו כיון דהעיז לכפור בתביעה הראשונה ולא הודה כלל לא מהדרינן לחייב על ידי הודאה שהודה על תביעה השניה אעפ"י ששוב צירף תביעתו הראשונה עם תביעתו השניה שהודה עליה אולם לשיטת תוס' שם דכתבו דכופר הכל פטור מצד גזה"כ לא מצד הסברא דאין אדם מעיז י"ל דחייב ש"ד כיון דנעשה בהודאתו עכשיו כמודה במקצת ובטוש"ע (סי' פ"ז) מבואר בכופר הכל ונשבע היסת ואחר כך הודה במקצת דחייב ש"ד ועיין שם בסמ"ע (ס"ק פ"ה) וש"ך שם וקשה למה לא יהיה נאמן במגו דאי בעי שתיק. ואף דלא הו' כהודאה קדמה לתביעה כיון דתבע אותו קודם לכן מ"מ הא במרדכי פ' שבועות הדיינין עמד בהא דקתני במתניתין מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא נ' פטור מפני שהוא משיב אבידה ומוקי בש"ס דלא אמר ברי ולמה צריך למשיב אבידה הא בלא"ה קתני שם אין נשבעין על טענת שמא וכתב דהא בהא תליא דטעמא דאין נשבעין על טענת שמא הוא משום דהוי כמשיב אבידה וכן מבואר במהרי"ט (סי' קנ"א) דמטעם משיב אבידה פטור בטענת שמא. והודאה דקדמה לתביעה דפטור הוא גם כן מטעם משיב אבידה כמו שכ' המרדכי ויקשה בזה ג"כ כיון דכבר נשבע היסת ונפטר יהיה אח"כ כמשיב אבידה:
אך מדברי הפוסקים מבואר בכמה מקומות דהא דאין נשבעין על טענת שמא וגם הא דהודאה קדמה לתביעה דפטור לאו מטעם משיב אבידה הוא ועיין רמב"ם (פ"ט) מנ"מ דכ' דוקא כשאומר הניזק ברי דגדול הזיק מבואר בטוען שמא פטור אף דשם לא שייך לומר דהוי כמשיב אבידה כיון דיש עדים על ההיזק. וכמו כן בדין דרח"ק דמחייבו לישבע בהעדאת עדים הוא דוקא באומר מנה לי בידך אבל לא בטענת שמא. וכן אם תובע מחבירו ואומר לו מנה לי בידך חמשין ידענא בבירור דאתה חייב לי ואני מסופק עוד על חמשין והלה אומר חמשין אני חייב לך ולא יותר לדברי המרדכי והמהרי"ט נאמר דחייב לישבע שבועה דאורייתא דהוי מוב"מ וזה לא שמענו. אולם עכ"פ יקשה דיהיה נאמן במגו דאי בעי שתיק ולמה ישבע אחר כך ש"ד. אולם לדברי הרמב"ן וסיעתו הנז' דמטעם דהוחזק כפרן יצא מחזקתו אתי שפיר דכיון דהעיז מקודם לכפור בכל והודה אחר כך במקצת יצא מחזקה דאינו מעיז ולכך חייב ש"ד. שוב ראיתי באורים (סי' פ"ז סקפ"ב) דכ' הא דל"ה כמשיב אבידה משום דעתה הוא מתחרט ואינו רוצה להעיז ולכך הודה במקצת ואשתמוטי קמשתמיט. וזה לא אתי שפיר דהא מ"מ כבר העיז והוי מגו דאי בעי שתיק ולא הוי הודה כלל וביותר למה שכ' הריטב"א ריש ב"מ דלכך חייב לישבע במודה במקצת אף דאינו רוצה לגזול ורק קמשתמיט משום כיון דהתחיל לכפור שוב לא יודה ובנידון הנ"ל דכבר כפר בכל ונשבע וראינו שאף שאחר שנשבע הודה ולא בוש ודאי אם היה חייב יותר ישלם ולא יתחזק בטענתו דהרי ראינו שהודה ולא בוש אף אחר שבועה אולם למה שכ' ע"פ שיטת רמב"ן אתי שפיר דכיון דיצא מחזקת מעיז לכך חייב שבוע' דאורייתא:
וקצת י"ל דזה דעת רמב"ם דכ' (סוף פ"ד) מטו"נ מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדים מעידין עליו שעדיין יש לו אצלו נ' פסקו כל הגאונים הלכה שישלם חמשים וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים ובלח"מ שם תמה למה תלה בפסק הגאונים הא כיון דקיי"ל טענו חטים והודה לו בשעורים ע"כ הלכה כר"ח כמבואר ב"מ (דף ה') [וכבר כתבו ליישב על פי דברי תוס' שם] וי"ל דהא הרמב"ם שם כ' (ה"ד) אין מוב"מ חייב שבועה עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור בו כיצד מי שטען ק' יש לי אצלך נ' שבשטר זה ונ' בלא שטר אין לך בידי אלא נ' שבשטר אין זה מוב"מ שהשטר לא תועיל לו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדין בו ואפילו כפר בו היה חייב לשלם. ובמ"מ שם הביא משם רבינו האי שאפילו אין הנ' אלא בעדים אם הודה בהן אין הודאתו כלום ובס' גד"ת (שער ז' ח"ב) הקשה אם כן היכי מחייב ר"ח בעדים מעידין בנ' הא לא ילפינן אלא מהודאת פיו וכיון דהודאת פיו על מה שיש עליו עדים אינו מחייב שבועה גם העדים לא יחייבו דתהא העדאת עדים גדולה מוהדאת פיו לא אמרו אולם ל"ק די"ל דר"ח איירי באופן דהעדים לא העידו רק על הלואה ויכול להיות שפרע וכמו שכ' הר"ן מס' שבועות ובש"מ ב"מ שם משם כמה ראשונים. אבל בהעידו שעדיין חייב י"ל כיון דאינו יכול לכפור ובהודאת פיו אינו מחייב שבועה דלא הוי הודאה כלל כמו כן אינו מתחייב על ידי העדאת עדים. לזה בא הרמב"ם משם פסק הגאונים להוסיף דאף אם העדים מעידין שעדיין יש לו אצלו נ' מ"מ כיון דבהודאת פיו במקום דאינו יכול לכפור חייב מוד' במקצת לכ"ע העדאת עדים מחייבין אף דאינו יכול לכפור דכיון דכפר בכל והעיז פניו בדבר שיש עדים יצא מכלל מעיז ואף כופר הכל חייב בכה"ג ועיין ש"ע (סי' פ"ז ס"ב) תבעו ר' והודה לו במנה והוא בענין שלא הי' יכול לכפור באותו מנה כגון שהוא מעשה ב"ד לא מיקרי הודאה במקצת ובבדה"ב שם כ' דלאו מטעם הילך הוא רק הואיל דאינו יכול לכפור לא מיקרי מודה ועיין שם בקצוה"ח (ס"ק ה') ביאור דבריו והקשה דעכ"פ יתחייב על פי העדאת עדים מדר"ח וכ' דהודאת פיו כיון דאינו מחייבו בדבר שחיובו ברור גם העדאת עדים אינו מחייבו ור"ח איירי במקום דאין חיובו ברור דאפשר דפרע וקשה הא בדברי הרמב"ם מבואר דאף היכא דהחיוב ברור דהעדים מעידין שעדיין יש לו אצלו נ' גם כן חייב הרי דהעדאת עדים עדיף מהודאת פיו. אולם למה שכ' אתי שפיר דדוקא היכא דהוד' במה דאינו יכול לכפור לא מחייבו הודאת פיו דאין זה אשר יאמר עליו כי הוא זה והוי דינו כמו כופר הכל אולם זה דוקא היכא שהודה במה דאינו יכול לכפור אבל היכא דהעיז פניו לכפור אף במה שאינו יכול לכפור בזה כיון דיצא מחזקת מעיז חייב שבועה על ידי העדאת עדים. ומיושב מה שהניח שם הקצוה"ח בקושיא קושית הכ"מ (בפ' כ') מעדות בשני כתות עדים שהכחישו זו את זו והמלוה יש לו על הלוה שני שטרות אחד גדול ואחד קטן וכת אחד חתומה בשטר זה וכת אחד בשטר זה והלוה כפר בשניהם דישבע על השאר ואמאי הא אינו יכול לכפור. ולמה שכ' אתי שפיר דדוקא אם הודה במה דאינו נאמן לכפור לא הוי הודאה במקצת אבל אם כפר והעיז פניו לכפור גם ע"ז שיש עדים יצא מחזקת מעיז וחייב לישבע:
אולם באמת בתומים (סי' פ"ח ס"ק י"ט) הוכיח בראי' ברורה מדברי הרמב"ם (פ"ט) מנ"מ בהי' אחד גדול ואחד קטן והניזק טוען על המזיק שיודע שהגדול הזיק דחייב ש"ד הרי אף דאינו יכול לכפור חשיב גם כן הודאה דהא שם יש עדים בדבר ובכ"ז חייב ש"ד. והשיג מכח זה על הש"ך שם (ס"ק נ"א) דדעתו באינו יכול לכפור פטור מש"ד. וי"ל דבאמת מטעם מוב"מ פטור כיון דכתיב אשר יאמר כי הוא זה משמע שיודה בדבר שצריך אמירתו ולא בדבר שאינו יכול לכפור ואין צריך לשום הודאתו. ולכך במעשה ב"ד שכבר יש בידו ואין צריך שום טענה עוד לא הוי מודה במקצת אבל בהעדאת עדים אף אם הודה בהעדאתן מ"מ מיקרי מוב"מ ולכך שם בהודה שהקטן הזיק חייב אם מצד הודאתו דאף דיש עדים מ"מ צריך עדיין לקבל עדותן ולעשות פב"ד על זה ושיעידו בפני בעל דין ואם מצד העדאת עדים וי"ל בכוונת הרמב"ם שכ' מהלכות טו"נ הנז' שהשטר לא תועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדין בו היינו הודאתו אינו מחייב משום שלא תועיל כפירתו ועדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד ולא צריך עוד שום דבר ואפילו כפר בו היה חייב לשלם היינו מטע' הודאתו מ"מ מצד העדאת עדים היו מהראוי לחייבו אף היכא דאין ביד הנתבע לכפור אמנם פטור דמצד השטר בלא"ה אין לחייבו דהא עיקרו של שטר הוא שעבוד קרקעות והוי כהעדאת ש"ק בשלמא מצד הודאתו ליכא למיפטרי' מצד ש"ק דהרי חייב לשלם גם ממטלטלין שלו והוי כהודאת קרקעות ומטלטלין ולא חשיב שעבוד קרקעות רק בשטר שעיקרו שעבוד קרקע וכמו שכ' הלח"מ (פט"ז) מאישות לכך כ' משום דאינו יכול לכפור לא הוי כמודה במקצת ומצד העדאת עדים היה מהראוי לחייבו אף דאינו יכול לכפור מ"מ כיון דצריך עדות ועדיף מהודאת פיו לכך כ' דפטור מטעם שעבוד קרקעות. ומעשה ב"ד י"ל אף דלא הוי שעבוד קרקעות עיקרו מ"מ לא נוכל לחייבו מצד הודאתו דהוי אינו יכול לכפור ומצד מעשה ב"ד שיהיה כהעדאת עדים ודל הודאתו מכאן צריך לומר דמעשה ב"ד גרע מן העדאת עדים. ועיין תשובת עבודת הגרשוני (סי' קי"ג) שכ' דמעשה ב"ד עדיף והוי כגבוי יותר מכתב יד שיש בו נאמנות לכך אף דדעת הש"ע דבכ"י אף שיש בו נאמנות אינו פטור משבועה אף דאינו יכול לכפור מ"מ מעשה ב"ד דהוי כגבוי עדיף ואינו מחייבו דהוי כהילך:
סימן ג
הא בתבעו מנה והשיב איני יודע אם פרעתיך דחייב לשלם מבואר ברמ"א (ס"ט) אם אמר אחר כך נזכרתי שפרעתיך נאמן בשבועה והש"ך הביא דברי מהרש"ל דאינו חוזר וטוען ועיין בתומים דהוכיח מדברי המרדכי דנאמן לומר נזכרתי ובנ' ידענא ונ' לא ידענא דהוי מתשאיל"מ דעת הכנה"ג דאינו נאמן לומר נזכרתי ובקצוה"ח תמה אמאי ודעת הנתיבות להכריע דזה דומה לאיני יודע אם פרעתיך דנאמן לומר נזכרתי אולם היכא דעד א' מעיד לתובע דלענין שבועה נחשב לשנים וכיון דפ"א אמר א"י שוב אף באומר נזכרתי א"נ להכחישו דהוי כשנים ואאזמ"ו ז"ל בדברי משפט כ' להוכיח מדברי תוס' כתובות (דף י"ג) דהקשו לר"ה ור"י דסברו ברי ושמא ברי עדיף למה לי קרא דשבועת ד' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין דאבוה בכה"ג חייב הא בלא"ה חייב מטעם ברי ושמא ברי עדיף הא נ"מ לענין אם יטעון אחר כך נזכרתי דמטעם בו"ש ברי עדיף ודאי אם אמר אחר כך נזכרתי פטור ומטעם מתוך כבר נתחייב בממון אלא ודאי דגם בנ' ידענא ונ' לא ידענא יכול אחר כך לומר נזכרתי עיין שם. אולם יש להבין למה צריך התוס' לתרץ דנ"מ היכא דשניהם אינם יודעין אלא דעד א' מעיד דחייב דלגבי אב מתוך שאיל"מ וזה תליא במחלוקת הפוסקים אם טענו בספק על פי העד מחייב הא נ"מ אף אם התובע טוען ברי דלכ"ע מחייבו שבועה ואם הנתבע אומר א"י אם אומר אחר כך נזכרתי דמטעם בו"ש היה פטור ומטעם מתוך שאיל"מ כיון דע"א מחייבו א"י לטעון נזכרתי א"ו מוכח דגם בע"א יכול לומר נזכרתי:
אך נראה דאין לבנות יסוד על הוכחות כאלה דבלא"ה יש נ"מ טובא בין אם חייב מצד בו"ש ברי עדיף או אם חייב מצד מתשאיל"מ. חדא דלכאורה נראה הא דבו"ש ברי עדיף לר"ה ור"י הוא מטעם דהוי ספק גזל וכיון דהוי חזקה לצרף ג"כ דאין אדם תובע אלא אם כן יש לו מחייבינן ליה לשלם וכופין אותו על זה לדעת ר"ה ור"י אבל מ"מ י"ל דשעבוד נכסים אין כאן בבירור ואם יש בעל חוב אחר שחייב לו בבירור י"ל דהוא קודם לזה דאין ספק מוציא מידי ודאי ואף דטוען ברי גם לנגד הבעל חוב האחר מ"מ לגבי אחר הוי שמא טוב דלא הוי ליה למידע אם הלוה חייב גם לו וכיון דהוא בודאי בא מכח השעבוד אין ספק מוציא מידי ודאי גם י"ל אם מת דאינו יכול לגבות מן היורשין כיון דשעבוד ליכא בבירור ולגבייהו הוי שמא טוב דלא הוי ליה לידע אם אביהן חייב או לא ואם כן אף דכבר יצא אביהן חייב מפי ב"ד עיקר החיוב הוא מטעם ספק גזל דעל ידי חזקה דאין אדם תובע אלא אם כן יש לו אין מוציאין ממון דהממע"ה רק מטעם דהוי ספק גזל ואף דנחתינן לנכסיו הוא רק מטעם כפיה אבל לא ידענא בבירור דנשתעבדו נכסיו וכשמת לא עדיף מנודר ומת אף דרמיא אקרקפתי דגברא לקיים נדרו דעת כמה פוסקים דיורשין פטורין. אבל אם כבר יצא חייב מב"ד לשלם מטעם דמתשאיל"מ וכ"ז דאינו יכול לישבע הוי כמודה במקצת דאינו רוצה לישבע דנחתינן לנכסיו מטעם דהוי רגלים לדבר דחייב לו כיון דהודה במקצת וכמו שכ' תוס' ב"מ (דף ד') וכתיב ולקח בעליו ולא ישלם דכבר נתחייב דמים רק שיכול לפטור א"ע ממנו בשבועה וכיון דאינו יכול לישבע חייב לשלם מטעם שעבוד והוי כבירור גמור ואין לבע"ח אחר דין קדימה נגדו וגם היורשין חייבין לשלם:
ועוד י"ל באם התובע הוא גזלן וחצוף מפורסם דלא שייך לגבי אין אדם תובע אלא אם כן יש לו מודו ר"ה ור"י דלא מחייבינן לזה לשלם ואף דודאי אף גזלן מפורסם התובע לכשר מפורסם שבישראל כשאין הדין מרומה מחייבו שבועת היסת מטע' חזקה דאין אדם תובע אלא אם כן יש לו והוא מטעם דלא פלוג עבדו חז"ל וכן מודה במקצת דחייבו התורה שבועה הואיל דיש רגלים לדבר דהודה במקצת מחייבינן אף בכה"ג. ועיין תשובת הגאונים (סוף ש"ד מח"ה) דאף עכו"מ התובע לישראל ומב"מ משתבע ישראל ומ"מ אם חייב לישבע היסת אינו מבואר ועיין כנה"ג (אות ס"ט) ובצמח צדק (סי' קכ"ט) דתקנתא לעכו"ם לא עבדינן וברמב"ם (פי"ד ה"ה) מטו"נ ובש"ך (סי' קמ"ט ס"ק ג') ומ"מ לחייבו מצד בו"ש ברי עדיף נראה דגם ר"ה ור"י מודים דלא מחייבין ליה אף דהוא שמא גרוע ומטעם מתשאי"ל מחייבינן ליה לשלם. ויש להסתפק גם לדידן דבו"ש לאו ברי עדיף רק לציד"ש חייב אם בכה"ג נגד גזלן וחצוף מפורסם חייב לציד"ש ולמה שכ' התומים דעיקר תלוי בשמא גרוע לדעת ר"ה ור"י י"ל לדידן חייב לציד"ש אף בכה"ג:
עוד יש למצוא נ"מ לר"ה ור"י בין בו"ש למשאיל"מ כגון אם הנתבע מסופק אם חייב לו התובע ממ"א דבזה אף דהוי בו"ש י"ל דלגבי הנתבע הוי ס"ס חדא דלמא באמת אינו חייב לו זה החוב ואף אם חייב לו זה החוב שהתובע תובע ממנו דלמא באמת חייב לו ממ"א ויש לו בידו כנגדו וס"ס כמו דמהני לגבי איסורין כמו כן מהני לגבי ממון להחזיק כיון דכל חיובו אליבייהו הוא רק מטעם ספק גזל. ועוד יש לומר אם עד כשר מעיד דאינו חייב לו מודים ר"ה ור"י דאינו חייב לשלם כיון דאינו, חייב רק מטעם ספק איסור ולגבי איסור עא"נ. ומטעם מתשאי"ל דחייב לשלם דעת הסמ"ע והש"ך (סי' פ"ז) דאין עד א' נאמן לפוטרו מן חיוב ממון ואף לדעת הקצוה"ח שם דעד א' נאמן לפוטרו בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא י"ל דהיינו דוקא עד כשר ולא עד פסול דלא עדיף מלפטור אותו משבועה דאין עד פסול המסייעו פוטר אותו מה שאין כן מטעם בו"ש דחייב לצאת ידי ספק גזל י"ל דאף אם מסייעו עד פסול היינו קרוב נאמן לפטור אותו מחיובו:
ולכאורה בא קשה למה יכול לומר אחר כך נזכרתי הן באיני יודע אם פרעתיך הן במתוך הא מבואר בתשובת רשב"א בת"א (סי' ג') בא' שסגר על ידי ערכאות חנות של חבירו למשכנו ונכנסו ב"א להוציא משם סחורות וטוען הבעל החנות שנגנב ממנו תיבה וזה טוען שלא לקח אלא דבר השוה זוז א' ודן הרשב"א לזה כשומר וזה שהודה במקצת הוי על השאר מתשאיל"מ וכ' הרשב"א וז"ל זה אם טוען עכשיו שא"י כמה היה שוה והה"ד אם טען מתחילה א"י אעפ"י שחזר עכשיו כשראה שהוא מתחייב בדין ואומר נזכרתי ואני יודע שלא הי' בו אלא כך וכך דכל דבר שאדם טוען בב"ד שאינו יודע שוב אינו יכול לחזור בו מחיוב לפטור הרי דאינו יכול לומר נזכרתי אולם אתי שפיר למה שכ' הש"ך (סי' ע"ט ס"ק כ') דדוקא כשטוען שבאותו פעם שאמר איני יודע באמת לא ידע ועכשיו נזכר ישבע שכן הוא שמתחילה שכח ועכשיו נזכר אבל אם אמר שמתחילה טען שקר אינו נאמן רק דוקא אם שתי הטענות באות לפוטרו וי"ל דהרשב"א גם כן כוונתו על אופן זה כשראה שהוא מתחייב בדין אומר נזכרתי היינו שחוזר מטענתו אבל אם אומר שבאמת לא ידע ועכשיו שם על לבו וידע י"ל דגם הרשב"א סובר דנאמן וכדעת הרמ"א:
ויש להסתפק באיני יודע אם פרעתיך אם מת אם גופה מן היורשין די"ל אנן טענינן עבור יתומים דלמא אם היה אביהן חי היה טוען נזכרתי שפרעתי וכל מה דאביהן היה יכול לטעון אנן טענינן עבור יתומים וכן בנ' ידענא ונ' לא ידענא למה שכ' הקצוה"ח והנתיבות דיכול לומר נזכרתי אם מת אם אנן טענינן עבור היתומים דלמא אם, היה אביהן חי היה משים על לבו והיה טוען נזכרתי שפרעתי בעת שהיה בא לגבות ממנו. וכמו כן יש להסתפק בהא דמבואר (סי' ע"ט ס"ג) בהודה שחייב לזה התובע מנה דאם אמר נזכרתי והרי עדי' מועיל ודעת רמ"א שם משם הנ"י דאם באו עדים תחילה דא"נ ודעת המ"מ מובא שם בש"ך (ס"ק י') דאפילו באו עדים תחילה אם מת קודם שבאו העדים אם טוענין ליתומים דלמא אם היה אביהן קיים היה טוען נזכרתי קודם דבאו עדים ודאי מצד הסברא נראה אם מת דטענינן עבור היתומים אילו היה חי ודאי היה טוען נזכרתי דהא יש עדים דאינו חייב ואף דהודאתו מהני יותר מהעדים מ"מ מה"ת נאמר דלא שכח ובודאי היה טוען נזכרתי רק אף לאחר שבאו העדים לדעת המ"מ וכן הסכים שם התומים דלעולם יכול לומר נזכרתי כיון דהעדים מסייעין לו י"ל אף אם אינו חוזר ומת דטענינן בעד היתומים. ואם כבר פסקו הב"ד דחייב לשלם נראה דבכל אנפי א"י שוב לחזור ולטעון וכמו שכ' הנתיבות (סי' נ"ט ס"ק ב') רק אם עדיין לא פסקו הב"ד ומת מקודם י"ל דטענינן בעד היתומים הן בהא דסי' (ע"ט) הן באיני יודע אם פרעתיך ובנ' ידענא ונ' לא ידענא ואין זה מילתא דלא שכיח כ"כ דכ"ז שלא הי' ברור אצלי לא שם על לבו כ"כ ואומר שא"י וכששם על לבו נזכר שכבר פרע ואף במלתא דלא שכיחא יש מחלוקת הפוסקים (סי' ק"ח) דיש סוברים דטענינן ליתמי ועיין ש"ך (סי' ס"ט ס"ק כ"ו) דמסיק דלעולם אנו חושבין כאלו אביהן קיים לפנינו וטוען כך יהיה איזה טענה שיהיה אם כן ה"ל לטעון להן כך דאם היה לפנינו והיה טוען נזכרתי שפרעתי או שאינו חייב היה נאמן אם כן יהיו פטורין:
אולם יש לומר למה שכ' הש"ך (סי' ע"ט) הנז' דצריך לישבע שכן הוא דמתחילה שכח ועכשיו נזכר וכן משמע מלשון הרמ"א דכ' נאמן בשבועה ולמה צ"ל בשבועה דכי ס"ד שעוד יהי' נאמן בלא שבועה וכי גרע משאר כופר הכל דחייב היסת וגם באיני יודע אם נתחייבתי חייב לישבע שאינו יודע ואם כן הכי בשביל שטען קודם איני יודע אם פרעתיך דהוא טענה המחייב כשאומר אחר כך נזכרתי יהיה פטור אף משבועה אלא ודאי כוונתו שישבע שעכשיו נזכר וקודם לא ידע ואף דאינו טוען על זה ברי מ"מ כיון דעל פי טענתו הראשונה היה חייב לשלם כשחוזר וטוען נזכרתי רגלים לדבר הוי וחייב לישבע אף על זה דמתחילה שכח ולא ידע ועכשיו נזכר אם כן י"ל כ"ז דלא נשבע שבועה הזאת דמתחילה שכח וטענתו שאינו יודע היה באמת ועכשיו נזכר לא נפיק מחיובו ולכך לא טענינן כן בעד היתומים כיון דכבר היה בחזקת חיוב על ידי טענתו ואף דשבועה זו הוא רק מדרבנן ומדאורייתא אין צריך לישבע כלל מ"מ השתא דחייב שבועה זו אם היה לפנינו וטען כך לא טענינן טענה הזאת עבור יתומים להוציאו מחיוב לפטור ואולי י"ל דבאמת כל הא דיכול לומר נזכרתי הוא רק השתא דמשביעין על זה אבל מן התורה דל"ש שבועת א"י א"נ לומר נזכרתי ואם כן אינו ראיה כלל מדברי תוס' כתובות הנז' דשם קאי על ד"ת אך זה דוחק לומר כן דאם מן התורה א"נ לומר נזכרתי כיון דליכא שבועה לא הקילו חכמים לומר שיהיה נאמן בהיסת ושבועת אינו יודע לא תקנו להקל עליו מדין תורה רק להחמיר ומ"מ י"ל דהשתא דחייב שבועה כ"ז דלא נתברר על ידי שבועה דבאמת לא ידע אז אינו נאמן לחזור מטענת החיוב לטענת הפטור ולא טענינן כן עבור יתומים ומ"מ צ"ע דאם כן בחשוד על השבועה דפטור דתקנתא לתקנתא לא עבדינן הכי נאמר דאם טען א"י אם נתחייבתי לא יהיה נאמן לומר אח"כ נזכרתי זה ודאי לא נהירא וצ"ע בכ"ז ועיין מה שכ' לעיל דיני הלואה (סי' מ"ה):
סימן ד
הא דאיני יודע אם פרעתיך חייב אם התובע טוען ברי וכ' הרי"ף סוף ב"ק הטעם משום דאין ס' מוציא מידי ודאי. והיכא דלא הוי ליה למידע יש מחלוקת הפוסקים יש סוברים דאעפי"כ חייב כיון דאין ספק מוציא מידי ודאי כיון דודאי נתחייב ויש סוברים דפטור דעיקר הטעם דבו"ש היכא דיש חזקת חיוב ברי עדיף ובמקום דלא הוי ליה למידע דאז אין השמא גרוע והעיקר תלוי בשמא גרוע ועיין בתומים ובנתיבות כ' ויש ליתן טעם בדבר מה בכך שהשמא גרוע וכי משום שהי' ליה לידע ולא ידע קנסינן ליה וצ"ל דטענת איני יודע במקום דהוי ליה למידע טענה גרוע הוא ומחזקינן אותו למשקר וטוען שמא ובאמת אלו היה ברור לב"ד באמת שאינו יודע היה פטור דלא גרע ממקו' דלא הוי ליה למידע רק דחשדינן אותו למשקר לטעון שאינו יודע וא"ל דנאמין לו שאינו יודע במגו שהיה טוען ברי דיותר נ"ל לטעון איני יודע מטענת ברי ובמגו דא"י אם נתחייבתי א"נ דירא שמא יש עדים על הלואה ועוד כיון דשמא גרוע הוא א"נ אפילו ביש לו מגו אם לא במקום הפה שאסר כו' עיין שם בדבריו (ס"ק ז'):
וזה דבר רחוק לומר להחליש כח המגו ושלא להאמין לו דא"י במגו דא"י אם נתחייבתי דהא אף במקום חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דהוא חזקה אלימתא דמוציאין ממון על ידו הוא איבעיא דלא איפשטי אי מהני מגו ק"ו בזה. גם יש להתבונן אם כן היכא דעד א' מעיד שפרע לו בזה ודאי יש לו להאמין במגו דאי בעי היה חוזר מדבריו ואמר נזכרתי שפרעתי לו דכיון דעד א' מסייעו יכול להעיז ועיין ס' הפלאה כתובות (דף פ"ה) דר"ל דבא"י אם פרעתיך היכא דיש לו עד א' מחשבינן לטענתו טענת ברי וכבר השיגו עליו בזה דמחיוב ממון אין עד א' פוטר אולם אם נאמר דעיקר חיובו בשביל דלא נאמין לו שא"י ובמגו דהיה טוען ברי א"נ דיותר ניחא ליה למיטען טענת אינו יודע מטענת ברי' י"ל דהיכא דיש לו עד האומר שפרע המגו טובה הוא דהא אם היה טוען ברי היה לו עד המסייעו וכעין זה ראיתי בש"מ (סי' פ"ז ס"ק ה') דבנ' ידענא ונ' לא ידענא דחייב מטעם מתשאיל"מ דכ' הש"ך דאין עד א' קם לממון וכן דעת הסמ"ע (סי' ע"ב) וכ' הוא דלדע' הש"ך דהיכא דידענו שאינו יודע לא הוי מתשאיל"מ כיון דאז פטור משבועה ואם כן היכא דיש לו עד המסייעו על הנ' דפרע אנן סהדי דאינו יודע דאי בעי לשקר היה טוען ברי והיה פטור משבוע' דהעד המסייעו פוטרו ולא הוי מגו דהעזה כיון דהעד מסייעו מעיז ומעיז וכ' דאף הסמ"ע והש"ך לא מיירי אלא כשבא העד המסייע לאחר טענותיהם בב"ד ולא הי' לו אז מגו דלהד"מ דהיה צריך שבועה אבל אם העד המסייע היה קודם שטענו בב"ד אף הם מודים דפטור מלשלם עיין שם ולדבריו אם נאמר דבבא העד מיד נאמן במגו יהי' נאמן דאינו יודע אף אם בא אחר כך העד אם עומד בטענתו דא"י במגו דהיה אומר נזכרתי והיה אומר ברי לי שפרעתי למה שכתבו האחרונים דאף בנ' ידענא ונ' לא ידענא נאמן לומר נזכרתי כמו שכ' בסי' הקדום ודוחק לומר דהואיל דמסייע לו העד לא יהיה נאמן במגו דנראה כמשקר בטענת נזכרתי דומה קצת למה שכ' המ"מ (פ"ט) מאישות בדעת רמב"ם בעד אומר נתקדשה ועד אומר לא נתקדשה והיא אומרת לא נתקדשתי דחוששין לכתחילה יותר מאם לא הי' לה עד המסייע דשם הוא רק לענין איסור ולא לגבי הוצאות ממון וגם שם הראב"ד וסייעתו חולקין על סברא הזאת ואם כן כמו דאם באו העד עם טענותיהם לב"ד דרצה לומר דנאמן א"י במגו דלהד"ם הואיל דעד מסייעו כן אח"כ יהיה נאמן במגו דנזכרתי ואם נאמר דא"י א"נ במגו כמו שכ' הנתיבות אתי שפיר גם בנ' ידענא ונ' לא ידענא. אולם הדבר קשה למה לא יהיה נאמן וכי כל כך טענה גרוע הוא שלא יהיה נאמן במגו ואף דמצינו דאינו נאמן במגו דא"י דאין אדם טוען ברצון א"י מ"מ אם טוען א"י אדרבה היכא דיש לו מגו נאמר דודאי שכח ועיין תוס' ב"מ (דף צ"ז ע"ב) ד"ה ר"נ דכ' דאחר שנתקנה שבועת היסת חייב לישבע שא"י דאל"כ כל נתבע יאמר א"י ויהיה פטור מכלום וכן כ' הר"ן כתובות (דף י"ג) ומשמע מדבריהם אף דתיקן ר"נ שבועת היסת מטעם חזקה דא"א תובע אלא אם כן יש לו מ"מ לא מצינו דתיקן באומר א"י דהתובע א"י שזה יודע ואין נשבעין על טענת שמא לכך כתבו דבהכרח לקיים התקנה שישבע כשאומר להד"ם צריך גם כן לתקן שישבע כשאומ' א"י שכן הוא דאם לא כן כל אחד יאמר א"י ואף דכתבו התוס' והר"ן דלמאן דלית ליה מתשאיל"מ הא דאינו נאמן במגו דא"י דאין אדם טוען ברצון א"י ע"כ סברתם דלכך חייבו התורה למוב"מ דאין זה מגו טובה אבל שיתקיים תקנת חכמים כיתד שלא תמוט לא הועילו בתקנתם לגבי אנשים שיטענו א"י הרי דיש אנשים שטוענין ברצון איני יודע כדי שיפטרו משבועה אם כן עכ"פ א"י מהראוי שיהיה נאמן במגו:
וכבוד שארי המנוח הגאון המובהק בעל ספר זית רענן זצ"ל אמר בזה דלכך אינו נאמן בטענת א"י במגו כיון דגם אם נאמין לו שא"י אינו ברור דפטור רק דאין מוציאין ממנו דאין לחייבו מספק ודומה לדברי רמב"ן ב"ב (דף מ"א) בלוקח שישב בהקרקע ג' שנים ובא המערער וטוען הלוקח דקנה מפלוני ושדר בה המוכר חד יומא ולית ליה סהדי ע"ז דל"א שיהיה נאמן במגו דמינך זבינתי משום דאף לפי טענתו אינו מבורר לגמרי ורק אחר כך צריך שיברר ספק מדעתינו דמוכר לקחה מן המערער וה"נ אף אם נאמן שאינו יודע אינו מבורר שהתובע משקר אלו דבריו ז"ל ולדעתי א"ד לשם דשם יש להמערער חזקת מר"ק וקרקע בחזקת בעלים עומדת ואם היה בא אז לערער היה מוציא מידו ורק כיון דאיתרעא שלא מיחה ג' שנים אין מוציאין כשבא מחמת טענה אבל כשטוען דקנה מאחר שדר בו חד יומא גם עכשיו מוציאין ממנו דאינו טענה מבוררת להוציא מחמר"ק כיון דאף אם דר בו חד יומא לא ידענו אם קנה מן המערער רק אם ידענו מזה טוענין בעד הלוקח ואין המגו אלם כ"כ לבנות על זה בנין חזק שאנן נטעון בעדו דמסתמא לקחו. וגם שם הוא דוקא כשדנין המגו של הלוקח אם דר בו חד יומא דאף אם דר בו יום א' לא ידענו אם דר בחזקת שהוא שלו אבל אם הלוקח אומר שיודע שהמוכר דר בו ג' שנים והחזיק בו י"ל דבזה כיון שהלוקח יש לו ע"ז מגו וטענה הזאת שדר בו ג' שנים הוא כאלו ידענו שלקחה המוכר טוענין בעדו שכן הוא וכן כ' בנתיבות (סי' קמ"ו ס"ק כ') בפשיטות דזה הוי כבירור גמור וכתפיסה מוכחת דקנה המוכר מה שאין כן כשדר בו חד יומא פעמים מניח ביתו ריקן ודר זה המוכר בה ובאנו רק שאנו נטעון בעדו צריך שיהיה בירור גמור להוציא מחמר"ק מה שאין כן כאן כשנאמין לו שאינו יודע אז אף דלא ידענא בבירור דטענת התובע הוא שקר מ"מ כיון שהדין הוא הממע"ה עפ"י דת וחק התורה הוי כבירור גמור ואם היה הדין דאם נדע שאינו משקר רק באמת א"י הוא פטור למה לא נאמן לו במגו המבררת טענתו שכן הוא ואנן סהדי דא"י ואם א"י באמת פטור מן הדין. ושם עיקר הטעם דלא מפיו אנו חיין ואנן צריכין לטעון בעדו דלקחה מוכר מן המערער. ולא טענינן בעדו רק אם יש עדים שרגלים לדבר ומשום מגו לא טענינן אנן כמבואר שם ברמב"ן להדיא אבל במקום דהדין ברור דהממע"ה וא"צ שום טענה עוד מה"ת לא יהי' נאמן שא"י [גם י"ל דאף רמב"ן לא אמר סברתו רק שם במגו דמינך זבנית דהוא העזה בזה לא נוכל לבנות על המגו הזאת שצריך לברר ספק מדעתנו אבל במגו אלימתא לא אמר כן ואכ"מ בזה] ואני המתקתי ביותר די"ל כיון דאף אם נאמין לו שא"י עכ"פ כיון שהתובע בא בטענת ברי דחייב לו חייב לציד"ש דלא גרע מא"י אם נתחייבתי דג"כ חייב לציד"ש מכ"ש בא"י אם פרעתיך אף אם נאמין לו דא"י דודאי חייב לציד"ש רק הב"ד אינם יכולין לכופו ולהוציא ממון עפ"י ברי של התובע לכך כ"ז דלא נתברר בירור גמור דא"י ואולי משקר לומר כן אף דיש לו מגו מחייבינן ליה לשלם אולם באמת כ"ז דחוק לסלק נאמנותו דא"י.
ברם עיקר הסברא דחייב בא"י אם פרעתיך כתב הטו"ז דמוקמינן על חזקתו חזקת חיוב הואיל דודאי נתחייב כ"ז שלא נתברר דפרע בבירור נשאר בחיובו ואין ספק מוציא מידי ודאי וחזקת חיוב לא גרע משאר חזקות והרי מבואר בש"ס כתובות שם דאף בבו"ש היכא דמסייע חזקה להתובע גם כן מוציאין ממון ולא בלבד בחזקת הגוף רק אף בהיא אומרת מוכת עץ אני דליכא כל כך חזקת הגוף רק אוקמי אחזקה שחזקת בנות ישראל שאינן מזנות כמו שכ' הר"ן שם גם כן מהני בצירוף ברי נגד שמא כ"כ חזקת חיוב והסוברי' דדוקא היכא דהוי ליה למידע חייב סברו דחזקת חיוב אינו כל כך חזקה אלימתא דעומד לפרעון ועיקר טעמו דאומדנא דמוכח הוא שזה לא הלוהו שאם יסתפק לו ודמיונו יכזב לו שאולי פרע לו יהיה פטור מלשלם וזה יפסיד מעותיו. וכמו במלוה בשטר דא"נ לומר פרעתיך דחזקה שטרך בידי מה בעי ובס' בשמים ראש (סי' נ') ביאר הסברא דהשטר לכך עומד ותנאי ממון הוא שכל שזה יביא שטר ואין לחבירו ראי' שכבר שילם שישלם והשטר שביד המלוה הוא תמורת ממונו וכשהניחו בידו אפסיד אנפשיה וכמו כן במלוה על פה אף דלא לקח המלוה תמורת ממונו שטר והאמינו היינו דסמך עצמו על הלוה שלא יעיז פניו נגדו ויכפור ויאמר להד"ם או פרעתיך אבל לא כשנפל ספק בלבו אם פרע לו או לא על זה לא האמינו לכך אין ספק מוציא מידי ודאי וזה דוקא בספק דא"י היכא דהיה לו למידע אבל היכא דלא הוי ליה למידע על זה לא נחית המלוה שיצטרך הלוה לברר והדר דינא לדון ביניהם המוציא מחבירו עליו הראיה:
וי"ל דמה"ט מבואר (סי' ע"ב סי"ד) כשהמלוה נשבע דהמשכון נאבד באונס חייב הלוה לשלם דהלוה הוי כא"י אם פרעתיך וקשה הא לא הוי ליה להלוה למידע כיצד נאבד ואף דהמלוה נשבע דנאבד באונס היינו דהתורה רמי' עליו שבועה למיפטר נפשיה אבל מניין לנו שיהיה נשבע ונוטל ובשומר שכר דנשבע שנאנס ומקבל שכרו כמבואר (סי' ש"ג) בש"ך (ס"ק ה') היינו דשם הוא שבועות המשנה שנשבע ונוטל אף במקום דל"ש שבועת השומרין דהוי כהוציא ממון ע"פ כמ"ש בנתיבות שם אבל שיהי' נאמן בשבועתו שיגבה חובו מניין לנו להסוברים דבא"י אם פרעתיך פטור בלה"ל למידע ועיין בנתיבות (ע"ה ס"ק ה') דכ' להלכה דכל היכא דלה"ל למידע פטור אם לא דחסרון הידיעה נולד מחמת הפשיעה של הבעל דין או כשנולד הספק לב"ד בלא טענותיהם ויקשה מהא דסי' (ע"ב) וכן הקשה בתומים ולמה שכ' אתי שפיר כיון דעיקר הטעם דפטור הוא משום דע"ז לא נחית הלוה שיצטרך לברר ספק הבא מעלמא ורק ספק שבא מחמתו דמסתפק אם פרע על זה נחית לחייב א"ע מטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי וכ"ז שא"י בירור גמור מצדו דפרע לו נשאר בחיובו ולכך בלה"ל למידע שהוא ספק המזדמן במקרה על זה לא נחית ונשאר הדין הממע"ה. אולם במלוה על המשכון ודאי לא נחית המלוה ע"ד זה שיצטרך תמיד לברר אם יאבד ממנו באונס ואם לא יברר יפסיד חובו על לא דבר ובודאי גם הלוה נחית אדעתא דהכי דאם על פי הדין פטור כשומר דעלמא דנשבע דנאבד באונס שהחוב יהיה נשאר בתקפו ולכך הוי הלוה בזה כשאר א"י אם פרעתיך במקום דהוי לי' למידע:
עוד י"ל בטעמא דסוברים דבלה"ל למידע פטור נגד חזקת חיובו דכל מה דחייב לשלם בא"י אם פרעתיך הוא משום דלעולם שייך חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו והוא כחזקה המבררת דחייב לו רק א"י להוציא ממון בזה דכמו כן יש להלוה חזקה דאין אדם מעיז שהוא גם כן כקצת בירור דאינו חייב ולכך בטוען א"י אם פרעתיך במקום דהוי ליה למידע חייב כיון דלית לי' להלוה חזקה כל כך ולהמלוה יש חזקה דאין אדם תובע אלא אם כן יש לו ובצירוף חזקת חיוב מוציאין ממון כמו בחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דמוציאין ממון מטעם חזקת חיוב וכמו שכ' אאזמ"ו ז"ל בדברי משפט (סי' ע"ח) וכן כ' בש"מ ב"ק ר"פ שור שנגח משם הרא"ה דעם רוב וחזקת חיוב דמעיקרא מוציאין ממון וה"נ דכוותי' עם חזקה דאין אדם מעיז לתבוע וחזקת חיוב מחייבינן לי' לשלם ולכך בעינן דוקא שתבעו מקודם ואם לא תבעו אלא מעצמו אמר א"י אם החזרתי לך פטור כמבואר בש"ע (ס"י) וברמב"ם (פ"א) מטוען כ' דאף אם אמר אביך הפקיד אצלי וא"י אם החזרתיו א"ח לשלם ומבואר אף דלא הוי ליה למידע וליכא ריעותא מ"מ פטור והטעם דעל ידי חזקת חיוב בלבד א"מ ממון רק בצירוף חזקה דאין אדם תובע אלא אם כן יש לו ואף דמבואר בש"ך (ס"ק ל') דאם לא תבעו ומעצמו אמר אם המלוה אומר ידעתי מזה וטוען ברי על ההלואה ועל הפרעון חייב אף דקדים שמא של הנתבע לברי של התובע היינו דמ"מ שייך חזקה דאין אדם תובע אלא אם כן יש לו ואף דשמע דהנתבע א"י מן הפרעון מ"מ לא יעיז לומר ברי דלא פרע דדלמא ישים על לבו ויזכור א"ע ועיין תומים (ס"ק ח') ואם המלוה עומד בספק בהלואה רק שיתחייב על ידי הודאתו וברי שלו שבודאי לא פרע י"ל כיון דהמלוה מעיד ע"ע דלא דייק כיון שא"י כלל מן הלואה חזינן דלא דייק לא נוכל לסמוך על הברי שלו מן הפרעון אך אם זה הוא הטעם א"כ היכא דלא הוי ליה להמלוה למידע מן ההלואה כגון דאומר דגנב מעמו או שחייב לאביו ואינו יודע אם פרע לו והוא אומר דברי לו שלא פרע לו כיון דליכא ריעותא במה דהמלוה א"י מהחיוב י"ל דהש"ך מודה דחייב מטעם דהוי א"י אם פרעתיך ול"מ כן מדברי הש"ך] אבל היכא דלא הוי ליה למידע ליכא כל כך החזקה דאין אדם תובע כיון שיודע שחבירו אינו יודע מזה ואינו מכיר בשקרו לא נשאר רק חזקת חיוב בלבד לכך פטור הלוה. ובזה אתי שפיר מה שהקשה בתומים מסוגיא דקציצה דכ' שם תוס' דלכך היה ס"ד דשכיר יטול בלא שבועה כיון דבעה"ב טריד בפועליו הוי כאיני יודע אם פרעתיך הא לא גרע טרדת דבעה"ב ממקום דלא הוי ליה למידע דפטור כיון דהוא צועק שיודע רק אנו אין מאמנים לו ולהנ"ל אתי שפיר דהיא הנותנת כיון שצועק שיודע בבירור שפרע לו רק הב"ד אין מאמיני' לו שוב שייך החזקה דאין אדם תובע אלא אם כן יש לו לגבי השכי' דכיצד יעיז כנגדו כיון דהבעה"ב יודע בברי רק הב"ד אינ' מאמיני' לו דנקטינן מחמת טרדותיו טוען כן ומשוינן לטענת בעה"ב לטענת שמא אבל חזקה דלא יעיז השכיר לתבוע פעם שנית נשאר וכן מבואר שם ברשב"א דשייך החזקה דאין אדם תובע לגבי שכיר אם כן נשאר החזקה דאין אדם תובע אלא אם כן יש לו בצירוף חזקת חיוב לחייבו והוי כמו במקום דהו"ל למידע דחייב ומיושב נמי מה שהעיר בנתיבות מחנוני על פנקסו ופועלים דהבע"ב חייב לשלם מטעם דהוי א"י אם פרעתיך אף דלא הוי ליה למידע אם שילם החנוני להם או לא ולמה שכ' כיון דהפועלים מעיזים ומכחישין להחנוני ואמרו דלא קבלו נשאר החזקה דאין אדם תובע אלא אם כן יש לו בתקפו לכך בו"ש ברי עדיף בצירוף חזקת חיוב:
וראיתי בתומים דהוכיח דדעת תוס' מס' סוטה (דף כ"ה) ד"ה ב"ה דבלהל"מ פטור בא"י אם פרעתיך דהקשו לר"ה ור"י דבו"ש ברי עדיף אמאי סברי ב"ה במתו בעליהן עד שלא שתו אינן נוטלות כתובה ותירצו מאחר שהתורה עשאה ספק עד שתשת' אינה יכולה לטעון טענת ברי ומדלא הקשו אף לדידן דבו"ש לאו ברי עדיף מ"מ בא"י אם פרעתיך אין ספק מוציא מידי ודאי אלא ודאי דסברו דבזה בעינן הוי ליה למידע והקשו רק לר"ה ור"י לס"ד בכתובות דאף בלא הוי ליה למידע לדידהו בו"ש ברי עדיף ולדעתי העניה אין ראיה משם וגם דוחק גדול לומר דקושית תוס' היה לס"ד הא הם כתבו דהש"ס כתובות היה יכול לומר ולטעמך אלא ודאי נראה דעת תוס' שם דלר"ה ור"י אף בלהו"ל למידע ברי עדיף וכדעת רמב"ן כיון דהטעם הוא מצד ברי ושמא ברי עדיף והא דלא הקשו אף לדידן דהוי א"י אם פרעתיך ל"ק דשאני ספק שהוא לפנינו ובא בהגרמת המלוה וידעו התוס' בקושיתם כיון דהתורה עשאה בסוטה שהוא רגלים לדבר לספק כודאי אין מוציאין ממון ואף דכ' תוס' בתירוצם דהתורה עשאה כספק אף דהוי כודאי כוונתם למה שכ' תוס' יבמות (דף י"א) דרק להחמיר עשא' התורה ספק כודאי ולא להקל אם כן נשאר ספק עכ"פ לפנינו בלא טענותיהם ובכה"ג לא שייך לומר אין ספק מוציא מידי ודאי לחייבו דדומה למחייב עצמו בתנאי שהוא קום ועשה דעליו לברר שקיים תנאו ה"נ בכתובה כיון דאסורה לדור עמו והוי כעוברת על דת דלית לה כתובה ועיין במל"מ (פ"ב) דסוטה דהקשה למה אם אמר בעלה אינו רוצה להשקותה נוטלת כתובה הא הוי כעוברת על דת וכ' דודאי משום עבירה שעברה אינה מפסדת כתובתה רק משום דאסור לדור עמה ובהתברר שטהורה היא ורשאי לדור עמה לא הפסידה כתובתה לכן כיון שרצתה לשתות ולברר והוא אינו רוצה לברר אינה מפסדת כתובתה וזה כשבעלה מעכב אבל אם מת הבעל ולא נתברר אם היתה שותת לברר שטהורה היא הפסידה כתובתה כיון דרגלים לדבר ואינו רשאי לדור עמה עליה לברר שהיתה שותת והיתה עושה הקום ועשה ולכך פטור הבעל ואינו דומה לאיני יודע אם פרעתיך דשם עליו לברר שנעשה הקו"ע שבא לכלל פרעון להפקיע החזקת חיוב מה שאין כן בסוטה דעל ידי קו"ס נאסרה עליו בהגרמתה ועד"ז לא התחייב ונפקע ממילא החיוב רק שבידה לברר בקו"ע שמותרת לו וכ"ז שלא ביררה אינה יכולה להוציא ממון ואף דבאונס א"י לברר על ידי השתיה דמת בעלה מ"מ אונס רחמנא פטרה אבל לא אמרינן לחייב להיורשים בשביל שאנוסה וא"י לברר שהיתה שותת ושהיתה מותרת לבעלה על ידי בירור השתיה ועיין ש"ס כתובות (דף פ"א) דפריך לב"ש ספק זנאי ספק לא זנאי וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי ומתרץ קסברי ב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי והיינו ע"כ אי לאו כגבוי דמי אין ספק זנאי מוציא מידי ודאי יורשי הבעל שהן ודאי וכנז' ולכך הקשה התוס' רק לר"ה ור"י דלדידהו מצד ברי ושמא ברי עדיף מוציאין ממון והיא טוענת ברי שמותרת שלא זינתה ושהיה מתברר הדבר על ידי שתיה ועל זה תירצו התוס' דכיון דהתורה עשאה ספק עד שתשתה א"י לטעון אף טענת ברי. ועיין ש"מ כתובות שם לשון הרא"ש:
ועל דרך זה ישבתי בילדותי מה ששמעתי להקשות בהא דמבואר גיטין (דף ל"ז) דנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד מטעם דלא שבק התירא ואכל איסורא ולמה לטעם זה הא בלא"ה הלוה הוה כא"י אם פרעתיך דאינו יכול להכחישו של"ה לו פרוזבול והמלוה טוען ברי ואמרתי כיון דכל הטעם משום דאין ס' פרעון מוציא מידי ודאי הלואה ועליו לברר שקיים בקו"ע אם כן שם דהפרעון ודאי דשמיטה משמט ורק אם עשה פרוזבל אינו משמט אמרינן להיפך אין ספק פרוזבל מוציא מידי ודאי פרעון שמשמט ממילא ועליו לברר שעשה מעשה פרוזבול בקו"ע שלא ישמט אם לא מטעם דלא שביק התירא ואכל איסורא:
ובספר בית מאיר (סי' קע"ח סט"ו) ראיתי שהוכיח מדברי תוס' סוטה הנז' להיפך דאף דלה"ל למידע חייב בא"י אם פרעתיך דהא מבואר במתניתין דסוטה שם ד"ה נשים השונאות אותה נאמנות לומר שנטמאת אבל לא להפסידה כתובתה והקשה מ"ש מהא דאם מתו בעליהן דקיי"ל כב"ה דאבדה כתובתה ע"י קו"ס וה"נ כיון דנאמנות שלא להשקותה תפסיד כתובתה וכ' דרק נגד היורשים הוי ליה ס' נגד ודאי דאם זינתה מעולם לא חל שום חיוב עליהם מה שאין כן לגבי בעל עצמו הוי ליה כא"י אם פרעתיך והתוס' ר"פ ארוסה שהביאו דברי הירושלמי הטעם בארוסה דמפסדת כתובתה כיון דיודעת היתה שאין ארוסה שותה ולמה הכניסה עצמה לספק זה המרובה לא לבד טעמא דב"ש אתא רק שם כיון דהוא חי מוכרח לטעמם אף לב"ה ולכך לא הקשו תוס' במתו לב"ה הא הוי כאיני יודע אם פרעתיך אלא ודאי דלגבי יורשים חשוב כא"י אם נתחייבו אבל בהנך חמש נשים דנאמנות שלא לשתות חייב הבעל בכתובה מטעם א"י אם פרעתיך. וכ"ד תמוהין הם חדא דבירושלמי ר"פ הארוס' מבואר דרק לב"ש צריך לטעם זה דיודעת שאין ארוסה שותת אבל לב"ה בלא"ה אתי שפיר כיון דאינה שותת מפסידה כתובתה וז"ל הירושלמי מתניתא דב"ש דב"ש אומרים נוטלת כתובתה ולא שותה א"ר יוסי תמן טעמייהו דב"ש אומרים הביא לי בעלי ואני שותה ברם הכא יודעת היתה שאין ארוסה שותה למה הכניס' עצמה לספק המרובה הזה בשביל לפוסלה מכתובתה הרי דלב"ה לא צריך לטעם הזה רק כיון דאינה מבררת על ידי שתיה מפסיד' כתובתה אף דהבעל בחיים מ"מ לא הוי כאיני יודע אם פרעתיך כיון דהספק נולד בפנינו ולא בא על ידי קום ועשה וכנז' [ויש להתבונן בדברי תוס' יבמות (דף ל"ח ע"ב) דכתבו משם הר"י דב"ש מודי' בארוסה משום דהיא נתנה אצבע בין שניה וכטעמא דירושלמי הנז' וכתבו עוד משם הר"י דבארוסה יש לחושבה כעוברת על דת כיון שאינה יכולה ליבדק ובירושלמי מבואר דלאו מטעם זה אתי עלה ועיין מלמ"ל (פ"ב) דסוטה בזה דכתב ריא"ז דאין צריך להתרות ולהודיען שמפסידות כתובתן אבל דעת שאר הפוסקים דצריך להתרות שתפסידי כתובתך ואם כן מצד עוברת על דת אינה מפסדת הכתובה רק מטעם כיון שאינו יכול לדור עמה ובארוסה גרע דליכא לברר כלל ע"י השתיה] גם מה שכ' דלגבי יתומים הוי כא"י אם נתחייבו קשה לומר כן כיון דביתומים ליכא שעבוד הגוף כלל רק מנכסי מורישהן בא לגבות מכח חזקת חיוב אם כן הוי כאיני יודע אם פרעתיך ועיין מה שכ' אאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני טו"נ (סי' ד') להשיג עליו בזה מהא דמבואר בש"ע (סי' פ"ע) במת הבעה"ב דהשכיר גובה מהיורשים ושם עיקר הטעם משום דאביהן כאיני יודע אם פרעתיך ומשמע אף אם לא עמד אביהן בדין:
גם עיקר דבריו לדון לסוטה כא"י אם פרעתיך קשה הדבר למאד כיון דהכניסה עצמה לספק זה אף דהיתה יכולה ליבדק בשתיה מ"מ כיון דאחר כך נתגלגל הדבר דא"י לשתות הרי הספק לפנינו בלי שום מעשה פרעון אם נפקע החוב ומה"ת יתחייב:
ובאמת הקושיא בהא דחמש נשים השונאות זו את זו מעידות לומר שנטמאת לאוסרה על בעלה ושלא להשקותה אבל לא להפסידה מכתובתה וברמב"ם מבואר אלא נוטלת כתובתה ויוצאה [ועיין גליון רע"א זצ"ל במשניות מס' סוטה דמכח זה השיג על הב"מ שרצה לדחוק א"ע דבהנך ה' נשים הוא רק שלא להפסיד' היינו דתפיסה מהני וברמב"ם מבואר דנוטלת כתובתה ונשמט שם מאשר ראיתי בכ"י שהביא שם ד' הב"מ ומשיג עליו בזה מד' הרמב"ם] ואמאי נוטלת כתובתה ומי גרע ממתו בעליהן. והגרע"א זצ"ל הק' לב"ה ממתו בעליהן עד שלא שותת ובאמת אף לב"ש קשה דשם יכולה לומר הביא לי בעלי ואני שותה כמו שכ' בירושלמי אבל כאן כיון דמה"ד כל דעד א' נאמן אף פסול נאמן ונאמנות שלא לשתות אמאי נוטלת כתובתה וגם למה שכ' תוס' יבמות (דף ל"ח) הנז' דהוי כעוברת על דת וה"נ כיון דעכ"פ בהכרח צריך להוציאה על ידי מעשיה אמאי חייב בכתובתה והקושיא עצומה. וגם מה שכ' שם הגרע"א ז"ל מדברי ירושלמי סוטה דהא דמפסדת כתובתה הוא מטעם כיון דהאמינו התורה כתרי ממילא אין לה כתובה ומדמה לעד א' שמעיד שזה חלב ואחר כך אכל והתרו בו דלוקה הא בלא"ה כיון דא"י לשתות מפסידה כתובתה יש לדבר בזה טובא שם בביאור דברי ירושלמי שם ובהך בעיא שם חמותה שאמרה אני ראיתי שנטמאת ובא אחד ואמר ראיתי מה בא להעיד דכבר נראית שלא לשתות אלא לא בא אלא להפסידה מכתובתה שאין מפסידין ממון על פי עד א' ובא למיפשט מהא דעד א' אומר שזה חלב דלוקה אף דעיקר עדותו בעד א' ופירש בפ"מ דה"נ מפסידה ואינו מובן הא בסוטה מיד בא להפסיד ממון ויש לפרש אף דכבר נראת שלא לשתות מ"מ נ"מ אם יבא אחר כך עד א' להכחיש לחמותה דלדעת רמב"ם ל"א בעד פסול כ"מ שהאמינו תורה עד א' הוא כשנים ואף להחולקים נ"מ אם באו ב' נשים להכחישה נ"מ להחזיק על פי הגדת העד כשר שיהיה כבירור וכבי תרי דא"י להכחישו לכן ממילא מפסידה כתובתה. או י"ל דהפשיטות הוא להיפך כיון דלא צריך עכשיו לעדותו רק לענין כתובה א"נ [והרמב"ם הלכו' סוטה לא הביא כלל דבר זה] וגם אף בבא עד כשר א"ד להך דחלב כיון דה"נ לענין ממון הוא מיד בכל אלה יש לדבר טובא ויבואר בעזה"י במ"א. עכ"פ משם אין להוכיח לענין א"י אם פרעתיך במקום דלא הוי ליה למידע ובודאי לדינא הוי ספיקא דדינ' ואין מוציאין ממון בא"י אם פרעתיך במקום דלא הוי ליה למידע ולא פשע כלל בדבר:
סימן ה
ראיתי במהרשד"ם חח"מ (סי' פ"ז) שדן במלוה שאמר ללוה שיפרע החוב לפלוני ואחר כך כשבא המלוה לחשוב עם פלוני אמר שלא קבל והלוה אומר שפרע רק שאינו זוכר למי פרעם אם למלוה או לאותו פלוני דחייב הלוה לשלם לפי שהיה לו לידע למי פרע דכיון אם המלוה היה תובע מהלוה והי' משיב א"י א"פ היה חייב דצריך לידע שפרע וזה כשיבוא כ"א ויתבע א"י להשיב פרעתיך ודאי דישאר חייב עכ"ד והם קשים להבינם. הא סוף סוף טענתו ברורה שפרע לאחד משניהם א"ד לא"י אם פרעתיך כיון דברי לו שפרע וכי רמיא עליו למידע באיזה אופן שפרע לו די אם טוען בברי שנפרע החוב. וראיתי בספר מטה שמעון שהביא משם הרב משאת משה שתמה עליו כן והוא כ' דאף דא"ל שיפרע לפלוני כיון דלא ידע למי פרעו לא מיפטר בזה ממנ"פ דאם פרע לו או לפלוני הרי פרוע זה ליתא דאם היה אומר ברי דפרע לפלוני אפשר דהיה מודה פלוני ואם היה כופר היה צריך לישבע ואם כן נמצא דבהעלם ידיעתו עדיין אינו ניצל מדין איני יודע אם פרעתיך אלו דבריו והם תמוהין ביותר דסוף כל סוף כיון דטוען ברי שפרע במה נחייבו ואי משום דאינו זוכר למי לא פשט בזה כלל דכי מוטל על הלוה שיזכור למי פרע ואף גרמא לא הוי בזה במה שאינו זוכר אם פרע לו או לפלוני כיון דלא אמר לי' הב ליה באפי סהדי אף דאינו זוכר אם פרע לו או להמלוה עצמו ויוכל להיות אם היה זוכר ל"ה ביד הפלוני להכחישו מ"מ בשביל זה לא נוכל לחייבו:
ומ"ש דאם היה כופר היה צריך לישבע נראה דפשיטא ליה דהפלוני אין צריך לישבע כיון דליכא נגדו טענת ברי ולענ"ד גם כשאומר איני יודע אם פרעתי לו מ"מ צריך הפלוני לישבע כיון דהמלוה יודע וטוען ברי מצטרפים טענתו עם טענת הלוה שפרע למיחשב טענת שניהם לברי שקבל הממון וחייב לישבע היסת ודומה להא דמבואר (סי' קכ"א ס"ח) דהלוה נשבע למלוה על ידי טענתו של השליח שבועת היסת ועיין שם בש"ך (ס"ק מ"ו) כיון שממונו היה בודאי בידו ועכשיו השליח כופר מצרפים טענת המלוה והשליח. וה"נ אף דלא היה ממון בודאי בידו מ"מ כיון דבצירוף טענותיהם הוא טענת ברי חייב לישבע היסת דהא הש"ך שם (ס"ק מ') גרס דנשבע למלוה או למפקיד וע"כ דס"ל אף דעיקר הטעם דמהני צירוף למיחשב לטענת ברי להשביעו כיון דהיה מעותיו ודאי בידו ונתקלקל כמו שכ' הש"ך (ס"ק מ"ו) והכא ל"י אם היה כלל מעות ביד השליח דמכל מקום כיון דהשליח קבל עליו השליחות ומחמת זה יכול לפטור הלוה את עצמו בטענותיו הוי כידעינן שהיה בידו וצריך לישבע ולא כן בשולח מעות ללוי לקנות לו סחורה דהביא הש"ך שם (ס"ק מ"ב) משם ת"ה דאין ראובן יכול להשביע ללוי הואיל דאין לו עליו רק טענת שמא דהתם אין לו שום שייכות עם לוי ועיין שם בנתיבות (ס"ק י"א) וה"נ בנידון דרשד"ם דלוי הוי יותר משליח כמבואר שם הוי כמו שבא לידו ונתקלקל ומצרפינן טענתו כיון שיודע בברי שהוא לא קבל מן הלוה עם טענת הלוה שיודע ברי שפרע או למלוה או לאותו פלוני שצוה לו כדי להשביעו וגם בדינא דתה"ד הנ"ל מצאתי בתשובת מהר"ם רוטינבורג ז"ל (סי' תח"י) בראובן שתובע לשמעון וטוען שלחתי על ידך ממון ללוי ולא נתת לו ושמעון משיב עשיתי שליחותך וראובן משיב הלא לוי כופר ופסקו ב"ד להשביע את שמעון וכ' ואם יחזיר ראובן ויתבע גם את לוי כספי בא לידך ולוי כופר ישבע גם לוי שלא בא לידו ונפטר עכ"ל ומשמע אף על ידי תביעת ראובן יכול להשביעו ללוי דמצרפינן טענת שמעון וראובן לטענת ברי ודלא כמו שכ' התה"ד ועיין מה שכ' בהגהותי בד"ח דיני שומרים (סי' א') ואם כן ה"נ כיון דהמלוה יודע וטוען ברי שהוא לא קבל והלוה טוען ברי ששילם לאחד מהם מצרפינן טענותיהם לטענת ברי להשביעו לאותו פלוני. ויהיה איך שיהיה אף אם לוי יפטור משבועת היסת מ"מ לא גרם לו בזה כלום הלוה במה שא"י דאם הדין כיון דלא ידעינן שבא ממון לידו לא מצרפינן טענת שניהם לטענות ברי להשביעו היסת אם כן אין הבדל בין אם טוען ברי או שמא דפרע לו ואם כן מכל צד נראה דפטור הלוה בטענת ברי שפרע אף דא"י אם לזה או לזה ודברי מהרשד"ם צ"ע:
והא דחייב לשלם באיני יודע אם פרעתיך ואין התובע צריך לישבע כמבואר בש"ע ראיתי בס' שער משפט שיצא לדון בדבר חדש דאם התובע מודה שנפרע מקצת חוב בכה"ג דינו כמו פוגם שטרו דצריך בעהש"ט לישבע והטעם מבואר בש"ס דפרע דייק דמיפרע לא דייק ואם כן הכא דבא"י אם פרעתיך אינו חייב רק כשהתובע טוען ברי וכיון דמודה דנפרע מקצת חשוב טענתו ספק וכל זמן שלא נשבע לא מיחשב טענתו כברי עיין שם דהוליד מזה עוד דינים חדשים:
ולא נהירא לענ"ד דלא מצינו בזה תקנה ובפוגם שטרו הוא גם כן רק אם התובע טוען ברי והנתבע טוען ג"כ ברי אז רמו רבנן שבועה עלי' כי היכא דלידוק אבל לא מצינו אם טוען שמא דיחייב לישבע וכמבואר (סי' פ"ד) רק בעד א' מעיד שהוא פרוע יש מחלוקת הפוסקים אם תקנו כעין דאורייתא דעד א' קם לשבועה אף אם אין התובע טוען ברי כ"כ תקנו לישבע וליטול אף אם טוען הנתבע ספק כמו שכ' הש"ך שם אבל בפוגם לכ"ע תקנו כעין דאורייתא כמו בנשבע ונפטר היכא דהוא מוב"מ כמו כן בשטר נשבע ונוטל וכמו במוב"מ דא"ח שבועה רק בטוען ברי כן נמי בפוגם שטרו אינו חייב לישבע רק אם טוען ברי דפרעתי הכל ולא כשטוען שמא דאז ודאי הוי ריעותא כיון דפרע דייק והו"ל למידע וא"י וכמו כן בא"י אם פרעתיך דחייב מטעם אין ספק מוציא מידי ודאי כיון דודאי נתחייב וזה טוען ברי דלא פרע לו אף דמיפרע לא דייק ליכא ריעותא במה שפוגם החוב ומודה דפרע לו מקצת ואין נשבעין על טענת שמא. וגם א"ד לפוגם שטרו דשם איתרע חזקת השטר מה שאין כן בא"י אם פרעתיך דחייב מטעם חזקת חיוב הוא על כל פרוטה ופרוטה דנתחייב וכ"ז שמסופק בפרעון בפרט במה דהוי ליה למידע נשאר החזקת חיוב ואף דמיפרע לא דייק מ"מ לא משוינן לטענת המלוה לשמא ואף להסוברים דבלה"ל למידע גם כן חייב כשהספק על הפרעון מ"מ לא חשבינן לטענת המלוה לשמא ואף בפוגם מקצת החוב אינו חייב שבועה מדלא אשתמיט שום פוסק לומר כן:
סימן ו
לכאורה היה נראה כיון דבא"י אם פרעתיך חייב וכ' בטו"ז דהוא מטעם חזקת חיוב אם כן אף בא"י אם נתחייבתי היכא דמסייע להתובע רובא או חזקה נימ' גם כן ברי עדיף' ובאמת דעת בעל התרומות בהא דחנוני על פנקסו דגובה ונשבע ונוטל מבעה"ב הוא מטעם דבו"ש ברי עדיף ומסייעו חזקה דשליח עושה שליחותו כמו גבי משארסתני נאנסתי דהיא נאמנת משום דאיכא חזקת הגוף ובתומים (סי' צ"א ס"ק ב') האריך להקשות על זה חדא דשם יש עוד תירוץ משום דהו"ל מגו ועוד דחזקה דשליח עושה שליחותו אינו חזקה גמורה בפרט דהחנוני הוא נוגע בדבר. ועיין ב"ש (סי' ס"ח) ובאמת י"ל אם מטעם מגו אמרינן שם בו"ש ברי עדיף אף דמגו גרוע הוא וכמבואר ברשב"א קידושין (דף נ') דלא הוי מגו כלל בברי וברי כיון דאף אי אמרה מוכת עץ אני גם כן א"נ רק טענה יפה יותר ובברי וברי בעינן מגו המועלת היינו טענה שאם טען כך היה נאמן רק בבו"ש מהני מגו גרוע כזה גם כן וכיון דמהני מגו גרוע מהני חזקה בודאי ולומר דבעינן תרווייהו לסייע לבעל הברי וחזקה חזקת הגוף גם כן מבואר מר' יוחנן שם דלדידיה ליכא מגו כמו שכתבו תוס' שם וע"כ מטעם חזקה הוא דנאמנת וא"ל דרק חזקת הגוף דוקא הוא דמהני לצרף לברי נגד שמא ז"א דהא במוכת עץ ל"ש חזקת הגוף רק חזקת כשרות וכמו שכ' הר"ן שם ומזה הוכיח הבעה"ת דכל חזקה מהני בצירוף ברי נגד שמא:
אך יש להבין דהא ע"א עדיף מחזקה דלכמה פוסקים באיסורין נאמן עד א' להוציא מחזקה וגם בממון עד א' מחייב שבועה וחזקה אינו מחייב שבועה ואם בבו"ש מוציאין עם חזקה נוציא גם כן ממון על ידי עד א' בצירוף ברי נגד שמא וזה מבואר ההיפך בדברי טור וכל הפוסקים דבתובע אותו על ידי עד א' והשיב א"י מחייבין אותו רק מטעם מתשאיל"מ כמבואר בטור והיכא דא"ח שבועה כגון בקרקע פטור ולמה לא מהני בו"ש כשעד א' מסייעו לבעל הברי כמו דמהני חזקה וקצת ראיה יש מש"ס דשבועות (דף ל"ב)דחושב שם אופנים דעד א' מחייב בקרבן שבועה היכא דמוציאין ממון ע"י ולא נקט בבו"ש ועד א' אולם י"ל דשם הוא אביי והוא סובר דבו"ש בלא"ה ברי עדיף כמו שכ' תוס' ב"ב (דף קל"ד)אולם מכל הפוסקים מבואר דאף בטענו בברי על ידי עד א' חייב רק היכא דיש חיוב שבועה ומתשאיל"מ ולא מטעם בו"ש בצירוף עד א' ברי עדיף ואמאי. ועל כרחך צ"ל שזה גזירת הכתוב מדכתי' לא יקום עד א' ושלא לחייבו ממון כשמכחישו ל"צ דכתיב על פי שני עדים יקום דבר ולא אתי רק לחייבו שבועה וכמו שכתב התו"ח מס' שבועות או כמו שכתבתי לעיל (סי' א') דמפי השמועה למדו. ממילא אף באומר א"י אין לחייבו רק מטעם מתוך שאינו יכול לישבע' משלם. וחזקה הוא ענין אחר שהוא חק התורה ומהני יותר בצירוף ברי נגד שמא. ומה"ט נראה ג"כ דאף רוב ועד א' אינם מחייבין ממון לדידן דאין הולכין בממון אחר הרוב לא מחייב אף כשמסייעו עד א' להרוב. וכדמוכח נמי מהך דשבועות דלא קאמר הכל מודים בעד א' היכא דמסייע לו רוב ואביי אף דסובר בו"ש ברי עדיף מ"מ מודה דזה הוי כלל בדין המוציא מחבירו עליו הראי' דאפי' היכא דרובא מסייע ד"אה בממון אחר רוב כמבואר בתוס' ב"ב שם ואם כן היה יכול לומר דבעד א' היכא דמסייע רוב דחייב קרבן שבועה אלא ודאי דבאמת א"נ ואין מוציאין ממון לעולם על פי עד א' מדכתיב לא יקום וכן מוכח מכמה דוכתי דאין עד א' נאמן אף בצירוף רוב מהא דסוף פ"ב דכתובות דאלו נאמנים להעיד בגדלן מה שראו בקטנן שיצאה בהינומא וראשה פרוע ודעת רוב הפוסקים וש"ע אה"ע (סי' צ"ו) דבעינן גדול עמו אף דשם רוב נשים בתולות נישאות א"ו דל"מ רוב וע"א להוציא ממון:
וראיתי בס' מחנה אפרים דיני עדות (סי' ח"י) דכ' לדון בכ"י היוצא על היתומים ועד א' מעיד שלא נפרע ולא עבר זמן רב דגובה בו והביא ראיה מדברי רש"י ממס' בכורות (דף מ"ט) לאחר שלשים יום בחזקת שנפדה עד שיאמר לו שלא נפדה וכ' רש"י ובאמירה סגיא בלא עדות גמורה דהך חזקה דמחזקינן בחזקת שנפדה לא הוי חזקה גמורה דרובא דאינשי לא עבדי למיפרע חובו מיד כמו כן יש לומר בכתב ידו וזה צ"ע דאיה מצינו שיקום אף עד א' כשר להוציא ממון אף ברוב גמור. ואף בסוטה שנסתרה אחר קו"ס שהוא גזה"כ דעד א' נאמן שלא לשתות מ"מ הוא דוקא לענין שלא לשתות אבל לענין כתובה מבואר מדברי ירושלמי שם דהוא מטעם דעיקר עדותו לא בא לזה רק למנעה שלא לשתות וממילא נגרר אחר זה דמפסידה כתובתה אבל לא אם בא רק להעיד להפסיד הכתובה אף דשם יש רגלים לדבר טובא והתורה עשאה הספק כודאי וכמו כן ברוב אף להסוברים דעם רוב וחזקה מוציאין ממון מ"מ כיון דברוב לחוד אין מוציאין ממון שוב לא מהני עד א' דקרא כתיב לא יקום עד א' באיש ואם כן בכ"י כיון דאינו יכול לגבות מיתומים דאביהן היה נאמן לומר שפרע מה"ת יהיה נאמן עד א' להוציא ממון. ומה שכ' מדברי רש"י בכורות הנ"ל כבר כתבתי בספרי ח"ר דיני פדיון הבן (סי' י') דודאי חיוב ממש אינו על הבן שיפדה א"ע דעד א' א"נ לחייבו ממון רק לצאת ידי שמים לפדות א"ע מחייבינן אבל לא לכופו וע"ש מה שכ' בזה ועיין ש"ך (סי' ת' ס"ק א) דהביא דברי המרש"ל דבהוכחה ואומדנ' מוציאין ממון בברי נגד שמא והשיג עליו דבכל ענין הממע"ה וכמו דמוכח שם מדברי הרמב"ם הלכות נ"מ ומשמע אפילו אינו עומד השור ברשותו ובתם כיון דיש חזקת מר"ק לא מהני ברי נגד שמא אולם לשיטת הראב"ד דכ' שם דל"ה מתשאיל"מ ומשלם מטעם דל"ה לי' למידע י"ל דרק בלא הוי ליה למידע ל"מ ברי נגד שמא להוציא ממר"ק אבל בהו"ל למידע הא מבואר בדברי הראב"ד המובא בש"מ ב"מ (דף ק') לתרץ הא דקתני במתניתין זה אומר עבד גדול מכרת לי וזה אומר איני יודע זכה בגדול ואמאי הא בו"ש לאו ברי עדיף ומתרץ הא אוקימנא בעומדת באגם ובסימטא ואע"ג דאיכא למימר אוקמינהו אחזקה דמרא קמא כיון דברי ושמא נינהו לא אמרינן ובין לרבנן ובין לסומכס לברי יהבינן ליה ולא לשמא הרי דס"ל דנגד מר"ק מהני ברי נגד שמא וי"ל דס"ל דוקא בהוי ליה למידע כיון דעכ"פ איתרעא חזקה דמר"ק דחייב לציד"ש שוב אמרינן בו"ש ברי עדיף ועיין שם בש"מ סוף הסוגיא בלשון רמ"ך דהניח דין זה בצ"ע. ומדברי הר"י בן מיגאש ז"ל ב"ב (דף ל"ד) מבואר גם כן דנגד מר"ק אמרינן בו"ש ברי עדיף דכ' אבל היכא דאיכא למימר אוקמי אחזקתיה דמר"ק כגון המחליף פרה בחמור כו' כיון דתרוויהו קאמרי ברי מוקמינן לה אחזקתי' דמר"ק והוי אידך הממע"ה עכ"ל הרי דמדקדק כיון דתרווייהו קאמרי ברי ומשמע דנגד מר"ק מהני ברי נגד שמא. אולם ברמב"ן שם מבואר דלרבנן במחליף פרה בחמור אפילו במחליף פרה בחמור חזקה דממונא עדיפא וכן פסק הטור (סי' רכ"ג):
וראיתי בקה"ס (כלל ו' אות י"א) דחקר אם נגד חזקת מר"ק לחוד מהני רובא די"ל כיון דחזקת מר"ק הוא בממון כמו חזקה קמייתא באיסורא ורובא וחזקה רובא עדיף וכ' דלא מצא ראיה כדי הכרעה ודעתו דאין מוציאין בממון ממר"ק ברובא וקצת ראיה ממה דאמרינן בש"ס ב"ק הא דאמר שמואל המוכר שור לחבירו כו' ולפום ריהטא הני תרי מילי ברי ושמא ורובא בחדא מיתקלא מיתקלין ובו"ש ל"מ אף נגד חמר"ק לחוד עכ"ד ולדבריו לדעת הראב"ד ור"י מיגאש דס"ל דבו"ש מהני נגד חמר"ק כ"כ מהני רובא ולי נראה דלא בחדא מיתקלא מיתקלין דהא בבו"ש מבואר בש"ס דחייב לציד"ש ובהא דאין הולכין בממון אחר הרוב לא מצינו דחייב לציד"ש מדלא אשתמיט אחד מהפוסקים לומר כן ובס' דברי חיים חיו"ד (סי' נ"ב) מסתפק אאמ"ו ז"ל בזה ובהגהותי שם הבאתי להוכיח מדברי נ"י ב"ק (סוף פ"ד) דבשמא ושמא א"ח לציד"ש אף דרוב מסייע וכבר כתבתי לעיל דיני דיינים (סי' מ"ט) שראיתי ראיה זו כתובה בכ"י הגאון המנוח בעל המחבר' ס' ברית אברהם. עכ"פ חזינן דברי ושמא עדיף יותר מן רובא לגבי ממון ואם כן י"ל אף היכא דליכא רק חזקת מר"ק לא אזלינן בממון בתר רובא:
ובספרי ח"ר בקונטרס התשובו' (סי' ה') הוכחתי מד' הר"ן ונ"י ריפ הבית והעליה דהיכא דמחזקינן בחזקת שניהם לא אזלינן בת"ר דליתא קמן דכ' דמתניתין דחולקין אתו לאשמועינן דלא אזלינן בתר רובא דאף דרוב בתים הנופלים בחבטה נפלי ושם איירי במונח ברה"ר ולא שייך ביה הממע"ה ואעפ"כ לא אזלינן בתר רובא והא דמבואר ממתניתן דב"ב בנמצא בין שני שובכין דאזלינן בתר רובא הוא ברובא דאיתא קמן או י"ל דהא התוס' ב"מ שם כתבו בהא דקאמר בש"ס לימא תהוי תיובתא דר"נ אע"ג דאין אחד מוחזק יותר מחבירו מ"מ בהכי חשיב מוחזק שאנו יודעין שהחצי שלו ועוד דכל ממון המוטל בס' חשוב כאלו שניהם מוחזקין בו ואם כן לתירוץ ראשון הוי מר"ק ומוכח דלא אזלינן בתר רוב. ולתירוץ השני דהוי כשניהם מוחזקין צ"ל ע"כ בהך דניפול בין שני שובכין עדיף הואיל דהוי רובא דאיתא קמן אבל ברובא דליתא קמן לא מוציאין מחזקת שניהם ועיין שם בספרי מה שכתבתי עוד בענין זה ולענין אם מהני תפיסה היכא דרובא מסייע והבאתי דברי נתיבות (סי' רל"ב) ודברי בעה"ת (שער נ"א סוף ח"ח) והוכחתי מדברי רא"ש קידושין (דף מ"ה) בקטנה שנתקדשה לדעת אביה ונישאת שלא לדעת דאין הולכין בממון אחר הרוב אף כשתפס ואף דשם הוא מטעם אין ספק מוציא מידי ודאי וכמו שכ' אאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני אונאה (סי' ה') מ"מ מוכח דתפיסה ל"מ בשמא ושמא אולם נגד מר"ק בברי נגד שמא י"ל דהוי ספיקא דדינא ומהני תפיסה למה שכ' הר"י בן מיגאש דרק בברי וברי אזלינן בתר מר"ק ולא בבו"ש וכן כנראה הראב"ד והרמ"ך מסתפקו בזה: