אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני הלואה
סימן א
כתב בהג"א פ' ז"ב הא דמהני קנין בהודאה היינו שקנו מידו שיתן חובו עד ז"פ אבל אם אמר סתם הנני מודה לך בקנין בפני עדים שאני חייב לך לא ידעתי על מה יחול הקנין הואיל ולא מקנה לו עתה שום דבר. ובבדה"ב משיג ע"ז שכיון שנוטל קנין על שיעבוד שמקנה לו נכסיו לשעבוד למה לא מהני. ולכאורה יש לומר דסבירא ליה לריב"ם כמו שכ' תוס' ב"מ (דף י"א) דשאלה ושכירות אינה נקנית בחליפין ובקצוה"ח (סי' קצ"ה) הקשה מהא דמס' קידושין (דף ח') דצריך קרא בע"ע למעט חליפין ועיי"ש בדבריו ליישב דברי רמב"ם דמסברא אינו נקנה בחליפין כיון דהוא דבר החוזר וכיון דאינו נקנה בחליפין ממילא אינו יוצא בחליפין כמו שכ' הריטב"א קידושין (דף י"ד) דבמה דנקנה יוצא ודבריו מוקשים דהריטב"א כתב זאת רק לס"ד כמבואר להמעיין שם וגם בעיקר דבריו דעבד עברי הוי דבר החוזר לא אתי שפיר למ"ש הרמב"ן והריטב"א דכל מה דעבד עברי גופו קנוי הוא משום דרבו מוסר לו שפחה כנענית להוליד לו בני' ואף במוכר עצמו ברצונו מותר אם כן זה ל"ה דרב החוזר כיון דקונה מזרע שלו להוליד בנים ואף דמעמלה"ח סבירא ליה לתוס' גם כן דאינו נקנה בחליפין זה דוקא היכא דאין לו שום תועלת ותשמיש מן הקנין כמו שם בעובדא דר"ג וזקנים שהיו באים בספינה דר' יהושע היה עמו בספינה ואין לו שום תועלת מהמקום המושכר לו כי ב"ב אינם יודעים מן הקנין לכך אם הי' מקנה לו בחליפין שהוא קנין גרוע לא מהני אבל היכא דיש תועלת מפירות מהני גם כן קנין סודר ומיושב בזה קושית הקצוה"ח שם מזמן שהיובל נוהג. עכ"פ בדבר דלא יש אף זכות ואכילת פירות סבירא להו לתוס' דלא מהני קנין סודר אם כן יש לומר באם משעבד נכסיו על חובו דלא יש לו עכשיו שום זכות והוי רק קנין לחצאין כמו שכ' הריטב"א ואף דמהני מה"ת הוא דוקא היכא דנגרר ביחד עם חיוב הגוף בשעת הלואה אבל אם כבר נתחייב בהחוב ואינו מוסיף אחר כך חיוב הגוף רק שעבוד נכסים יש לומר דסבירא ליה לריב"ם דלא מהני קנין סודר דאינו מקנה לו עתה שום דבר דאינו מתחייב בזה בקנין ואף דמשעבדו עכשיו הנכסים סבירא ליה דלא מהני. ועיין מה שכ' בהגהה בדברי חיים דיני מכירה (סוף סי' מ"ג) להקשות מש"ס עירובין (דף מ"ט) דאם עירב משום קנין יכול לקנות בסודר ושם גרע עוד משכירות כמובן והארכתי בזה במ"א ומ"מ יש מקום לומר בדעת הגה"א דסבירא ליה דשעבוד גרע יותר אולם מדברי כל הפוסקים נראה דשעבוד עדיף ומהני קנין סודר אף שלא בשעת חיוב הגוף. והב"ח כתב דגם לזה אין צריך קנין דאף במלוה על פה נכסים משועבדים דקיי"ל שעבודא דאורייתא ובתומים השיג עליו דמכל מקום כיון דעכשיו הפקיעו חז"ל שעבוד למלוה על פה ואינו גובה ממשעבדי פקע שעבודא ובקנין חוזר וניעור בשיעבוד של תורה לחול. ויש להבין בדברי ב"י דכתב (סי' ל"ט אות ח"י) דברי תשובת הרא"ש דאף אם קנו מידו על שטר מכר שלא יוכל למחות יכול לחזור דאין כאן שעבוד נכסים שכבר נשתעבדו נכסיו משעת מכירה וכתב הב"י ומשמע דהוא הדין לשטר הלואה שכבר נשתעבדו נכסיו משעת הלואה ואמאי הא אף בהלוה בפני עדים דאף אם ש"ד מ"מ אחרי שהפקיעו חז"ל להשיעבוד של תורה אינו חל רק ע"י קנין ובאמת בתשובת רא"ש (כלל ס"ו) לא כ' רק דקנין לכתוב שטר הוי קנין דברים ולא נתפס בקנין דאין זה שעבוד נכסים דאם מתנ' הוא אין משועבד לו נכסים בשטר ואם מכר הוא כבר נשתעבדו לו נכסיו משעת מכירה דהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים אבל בשטר הלואה יש לומר דמהני הקנין שיחול על ידי זה השעבוד נכסים רק דיש לומר אף אם קנו מידו לכתוב שטר יכול למחות דעל השטר אינו חל הקנין ובאמת גובה ממשעבדי על ידי הקנין אבל הב"י דכ' דכבר נשתעבדו נכסיו משעת הלואה אינו מובן כל צורך:
ויש לומר בכוונת הב"ח דסובר אף דהפקיעו חז"ל השיעבוד נכסי' לגבי לקוחות מ"מ כל זמן שלא מכר הנכסים לגבי לוה נשאר השיעבוד על הנכסים אם שיעבודא דאורייתא וכמו שכן דעת כמה פוסקים דלכך מלוה על פה מוקדם ומלוה בשטר מאוחר מלוה על פה קודם הואיל דשיעבודא דאורייתא והיינו כל זמן שלא מכר הלוה הנכסים לא נפקע השיעבוד של תורה ואם כן הקנין על השטר אינו מוסיף עליו שום שיעבוד רק דעל ידי השטר יש קול ויכול לטרוף אף מן הלקוחות ולא נפקע השיעבוד על ידי קנית הלקוחות ושפיר כתב הב"ח בדעת הגה"א דלא הוי רק קנין דברים אולם להסוברי' דעכשיו שהפקיעו חז"ל דלא יגבה ממשעבדי אף המלוה בפני עדים כיון דלא כתב שטר לית ליה קלא שוב הוי גם לגבי לוה כלא חל השעבוד וכמו שכ' תוס' ב"מ (דף ד') דבמלוה על פה כיון שהפקיעו חכמים השיעבוד הוי כמחל השעבוד ושפיר חל השעבוד על ידי הקנין והיינו טעמא דהסוברים דבמלוה על פה ליכא דין קדימה ועיין ש"ך (סי' ק"ד ס"ק י"ז) ועיין מה שכ' בס' דברי משפט ובס' דברי חיים מאאמ"ו ז"ל להוכיח כן מדברי תוס' כתובות (דף פ"ו):
ובנה"מ כ' דאף דקיי"ל אחריות ט"ס ואף בלא הותנה היינו משום דלא שדי אינש זוזי בכדי אבל אם כבר הלוה בלא שטר וקנין ואחר כך בא הלוה והודה בקנין שחייב לו מכבר לא שייך בהודאה לומר אחריות טעות סופר. וי"ל למה שכ' הטו"זלהקשות דלמ"ד ש"ד לא נצרך לאחריות טעות סופר דהא אף מלוה על פה היה מן הדין לגבות מן משעבדי רק מתקנה ובשטר דליכא תקנה ממילא גובה מלקוחות וכתב דסד"א דבלא כתיב בפירוש אחריות ליכא קלא לכך אמרינן דלא כן הוא רק טעות סופר ואם כן אף בהלוה מכבר מלוה על פה מ"מ כשהודה בפני עדים ובקנין ואחר כך כתב שטר כיון דאיכא קלא טורף ממשעבדי ואף אם נאמר דעכשיו כיון דמלוה על פה אינו גובה ממשעבדי אף מניה דידיה לא גבה מטעם שיעבוד וכמו שכתבתי לעיל מ"מ כבר הוכחתי במקום אחר דהשטר לאו שטר קנין הוא רק שטר ראיה ואף בלא שטר גובה כיון דאית ליה קלא וראיה לזה מהא דכתבו תוס' גיטין (דף ך') ד"ה וכותב דשטר הלואה אינו אלא לראיה ואפילו מלוה על פה היה גובה ממשעבדי אי לאו משום קול וכן כתוב שם ברשב"א ור"ן דמדיהיב זוזי משתעבד ואף מלוה על פה היה גובה מנכסים משועבדים אלא משום דלית ליה קלא דמאן דיזיף בצנעה יזיף וכיון דאיכא שטרא הא איכא קלא אע"ג דליתא שטר מקנה עיי"ש ולכאור' הא אביי אמר שם ת"ש ואביי סובר שעבודא ל"ד אם כן עיקר השעבוד נעשה על ידי שטר ובעי ספר המקנה ודומה לגט אלא ודאי דסברו תוס' והראשונים דאף אם שעבל"ד מ"מ כשתקנו שיחול השעבוד אם כותב השטר חל השעבוד על ידי כסף הואיל דיש לו קול ובספר הפלאה ר"פ הנושא כתב דתוס' גיטין (דף כ') קאי אליבא דמ"ד שעבודא דאוריית' אבל למאן דסובר של"ד עיקר השעבו' על ידי השטר ושוב כתב אף אם שעבוד דאורייתא מ"מ הא אף בקנין קרקע במקום שכותבין שטר לא סמכה דעתיה ואינו נקנה עד שיכתוב השטר כ"ש בהלואה לא סמכה דעתיה בשיעבוד הנכסים עד שיכתוב את השטר עיי"ש ולא נראה כן ואף בשטר מכר אינו צריך רק לשטר ראיה מטעם דלא סמכה דעתו וכשבא השטר לידו קנה למפרע כמבואר בר"ן פ"א דקידושין והכא נמי לענין שיעבוד אינו צריך רק להשטר שיהיה לו קול והשעבוד נקנה למפרע ומה שהוכיח שם מהא דסברו בש"ע (סי' ס"ו ס"ד) דשטר ראיה אינו נקנה בכומ"ס מוכרח דאף אי שעבוד דאורייתא עיקר השיעבוד היא בשטר כבר כתב שם בקצוה"ח דעל ידי השטר נתוסף השיעבוד ואף דהנתיבות שם גמגם בזה מה זה שחל שעבוד על שעבוד יש לומר דלזה עצמו נתוסף השעבוד מכח השטר שיהיה בידו למכור שעל ידי התוס' שיעבוד נתפס במכירה וראיה לזה מן כתובה דאף במקום שכותבין כתובה מ"מ הא אף בלא כתובה נשתעבד כבר בתנאי ב"ד ובכ"ז נתוסף השעבוד על ידי כתיבת הכתובה ויכולה למכור כמו דמבוא' בש"ס ב"ק ויש בזה אריכות דברים ואכ"מ. וכן יש להוכיח מדברי רא"ש גיטין (דף י') דכתב דשטרי מו"מ והלואות בערכאות של עכו"מ כשרים ואפילו לגבות ממשעבדי דכיון דנעשה בערכאות אית ליה קלא ואפילו לר"א בלא עדי מסירה דלא מצריך ר"א עדי מסירה אלא בשטר קנין או בג"נ אבל שטרות שאינם אלא לראיה בעלמא לא בעינן עדי מסירה ושטר מתנה כו' חספא בעלמא הוא ובש"ך ושאר אחרונים פלפלו הרבה בדעת הרא"ש אם פוסק שעבודא דאורייתא או לאו דאורייתא ואם סובר שעבודא לאו דאורייתא אמאי כשר שטר הלואה בערכאו' הא השטר עושה הקנין והשיעבוד ודומה לשטר מתנ' אלא ודאי אף אם שעבודא לאו דאורייתא מ"מ כיון שתקנו חז"ל כשמלוה בשטר שיחול השיעבוד לטרוף אף מלקוחות הואיל דיש לו קול עיקר הקנין נעשה על ידי כסף וכן אף אם לוה כבר ולא חל השעבוד מ"מ אם קנו מידו אח"כ ממילא אשתעבדו נכסיו כיון דיש לו קול ועיין או"ת (סי' קט"ז ס"ק ד') דכ' כן דאף אם של"ד מ"מ מדרבנן היכא דאית ליה קלא גובה ממילא מן משעבדי אך רק בהלואה בשטר ולא בעל פה עיי"ש אבל אם כתב אח"כ שטר ובקנין ממילא אשתעבדו נכסיו אף דאינו מפורש האחריות ועיין מה שכ' בהגהותי לדברי חיים דיני מכירה (סי' ל"ה) ועכ"פ נראה דאף אחר הלואה ג"כ אחריות ט"ס אם אח"כ משעבד בקנין וכנ"ל ועוד יש לומר דהקנין לאטפוי אתי על אחריות דלענין הודאה היה סגי באומר אתם עדים וכיון דקבל בק"ס ודאי אתי לשעבד הנכסים:
ובספר שער משפט חקר במחייב א"ע במתנה בשטר בדבר שאינו חייב אם בכה"ג אמרינן אחריות טעות סופר וכ' דאם שעבודא דאורייתא אף שידוע שלא הותנה כלל באחריות מ"מ כיון דאית ליה קלא על ידי עדים ושטר ממילא גבי ממשעבדי כדין תורה דאף מלוה על פה הי' גובה רק מטעם פסידא דלקוחות הואיל דלית ליה קלא אבל באית ליה קלא חל ממילא השיעבוד על כל נכסיו והביא דברי טו"ז הנ"ל וכ' הא דאמר רבא אחריות ט"ס בין בהלואה בין בשטרי מכר הוא משום דבשטרי מכר לא שייך שעבודא דאורייתא וכמו"ש הש"ך (סי' קט"ז) מה שאין כן שטרי חיוב כיון דגוף החיוב מועיל לחייב את עצמו בשטר אף בדבר שא"ח ממילא דמי שיעבודא על כל נכסיו אף בלא תנאי כיון דאית ליה קלא אלו דבריו. והם תמוהין אם מסכים לדברי הש"ך דבשטרי מכר לא שייך שע"ד אם כן גם בשטרי חיוב נאמר דלא שייך לומר שעבודא דאורייתא דרק בהלואה כ' הש"ך שם מטעם דעבד לוה לאיש מלוה שייך לומר שיעבודא דאורייתא ולא בשטר מכר אם כן חיוב במתנה בעלמא לא עדיף מזה ואינו דומה לנזקין ופדיון הבן דהם מלוה הכתובה בתורה ומשתעבד מן התורה מה שאין כן במה שחייב את עצמו ודאי דלא שייך לומר עבד לוה לאיש מלוה אך באמת דברי הש"ך שם עיקר כוונתו שם על קושית הג"ת בדעת בעה"ת דמוכר שדהו בעדים לא אמרינן ביה אחריות טעות סופר עד דפירש האחריות ועל זה הקשה הג"ת הא בלא"ה שעבוד' דאוריית' ועל זה מתרץ דרק היכא דנתחייב הוי עבד לוה ונשתעבד הגוף לשלם ממילא אשתעבדו הנכסים אם מטעם מצוה אם מטעם דנכסי' דבר נש אינון ערבין ביה אבל במוכר אם אחריות לאו ט"ס היינו דלא אשתעבד כלל וכן מבואר שם בתומים. ובס' שעה"מ הל' מלוה הקשה אם נאמר דבמלוה הבא מחמת מכר לא אמרינן ביה שעבודא דאורייתא מקושית תוס' דהיכי משכחת שבועת מודה במקצת אי שעבודא דאורייתא הא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות הא משכחת במלוה הבא מחמת מכר א"ו דבכל גוונא שעבוד' דאורייתא ויש לדחות דתוס' חדא מנייהו נקט במחל השעבוד וכמה גוונא משכחת וכנראה קטן שהלוה וכשהוא גדול תובע והלוה הודה במקצת דחייב שבועה בזה אין קנין לקטן ולא קנה השעבוד נכסי' בכסף שהלוה דאין קנין לקטן לזכות בהשעבוד נכסים ואף אם בדעת אחרת מקנה קונה הקטן מן התורה היינו בדבר הבא לידו ורשותו ולא בשעבוד נכסים כמבואר בר"ן גיטין פרק התקבל וש"ע (סי' רל"ה ורמ"ג) ואחר שהגדיל לא זכה גם כן בהשעבוד כמו בדאקנה דלא חל אחר כך השעבוד מן התורה כיון דלא חל בשעה שלקח המעות וכמו שביאר הקצוה"ח (סי' ק"ד ס"ק ט') עיי"ש וה"נ דכוותי' ועוד משכחת כמה גווני אכ"מ. אולם כבר כתבתי דנראה דבכל מקום שייך שעבודא דאורייתא אם זוכה בהחיוב מהיכא תיתי נאמר דלא אשתעבדו נכסיו ואם כן יש לומר דגם במחייב בדבר שאינו חייב אף דלא שייך לומר לא שדי אינש זוזי בכדי מ"מ ממילא אשתעבדו הנכסים וכיון דיש לו קול גובה מנכסים משועבדים:
אך יש לומר דהא כל החיובים המועילים כמו חייב אני לך מנה בשטר אם לא הוי קנין כלל לא מהני מד"ת וכמבואר בתוס' ר"פ הנושא משם ר"ת וכן נראה מדברי רש"י שם (דף ק"ב ע"ב) דכתב ערב שעבודא דאורייתא אבל פלוני חייב ליכא שעבוד' דאוריי' ומבואר דלרל"ק אף דסובר שעבודא דאורייתא מ"מ בחיוב ליכא שיעבוד מן התורה וכן לר' יוחנן דחייב אני לך מנה בשטר מהני הוא רק מדרבנן אבל מן התורה ליכא שיעבוד וכמבואר שם בתוס' וכיון דכל החיוב דמהני הוא מדרבנן י"ל דלא חל שיעבוד נכסים עד דמפרש ואף דיש לומר מ"מ כיון דמדרבנן חל החיוב על הגוף שוב ממילא נשתעבדו נכסיו וכיון דאית ליה קלא יגבה מלקוחות י"ל דלא תקנו רבנן רק דיהני החיוב הואיל דגמר ומקנה אבל לא שישתעבדו נכסיו לזה עד דמפרש להדיא. ועיין תומים (סי' קי"ט ס"ק ב') דכתב כן היכא דעיקר החיוב הוא מדרבנן לא שייך לומר שיעבודא דאורייתא והיכא דלא שייך שעבודא דאורייתא לא אמרינן קלא אית ליה עיי"ש וה"נ כיון דלא שייך בהודאה לחיוב שעבודא דאורייתא כיון דעיקר החיוב הוא רק מדרבנן לא שייך לומר אחריו' ט"ס ולא משתעבדו הנכסים עד דמפרש בשטר ועיין ספר הפלאה כתובות (דף פ"ד) במתניתין דכתב כיון דשעבודא דאורייתא נפקא מקרא והאיש אשר אתה נושה כו' משמע דוקא כשהלוה לו אבל לא כשנתחייב מעצמו עיי"ש דמשמע מדבריו אף אם החיוב הוא מן התורה וזה כמו שכ' הש"ך (סי' קט"ז) הנ"ל. הן אמת דדברי התומי' שם צ"ע דמה נ"מ לענין שעבוד אם החיוב תשלומין הוא מן התור' או מדרבנן סוף סוף כיון דחייב לשלם מדרבנן ממילא אשתעבדו נכסיו ומה שכ' להוכיח כן מגמרא סוף ב"ב אם הכונה ממה דהק' הש"ס לרבה דגבה קרקע יש לו על כרחך דסובר שעבודא דאוריית' שם ענין אחר דאי שעבודא לאו דאורייתא אף דמשתעבד מדרבנן לא הוי כמוחזק אף דודאי אם קנה האב דבר בקנין דרבנן ודאי נוטל הבכור מזה שני חלקים מ"מ סברו הש"ס לענין שיעבוד לא חשיב כמוחזק אם אינו מן התורה אבל להיפך אם שעבודא דאורייתא למה יגרע חיוב דרבנן שלא יחול השעבוד במקום דאית ליה קלא:
ומ"ש להוכיח מתוס' ב"ק (די"ד ע"ב) ד"ה ש"מ גם כן אינו הוכחה דשם כ' תוס' משם ר"ת דאי שעבודא לאו דאורייתא בנזקין אף דיש לו קול נמי לא גבי דדוקא במלוה בשטר תקנו רבנן דלגבי ממשעבדי משום נעילת דלת. אבל אי שעבודא דאורייתא לעולם יש לומר דגם חוב שהוא מדרבנן גם כן גובה מלקוחו' במקום דאיכא קלא וכתובה יוכיח במקום דאין כותבין כתובה וגובה מתנאי ב"ד אף אי כתובה לא הוי מן התורה רק מדרבנן ואף אם קנו מיד הבעל מ"מ לא התחייב ביותר מאשר חייבוהו חכז"ל כמבואר בדרישה ובב"ח (סי' צ"ז) ויבואר לקמן אף אם כותב לה שטר כתובה לא מוסיף החיוב מדעתו שנאמר שיהי' חייב מן התורה אף אם נאמר דחיוב מהני מן התורה מ"מ כיון שמוכרח להתחייב מכח תקנת חז"ל הוי כתלוי ויהיב ולא נתוסף שום חיוב מן התורה ובכל זאת ודאי גובה ממשועבדים כמבואר מכמה מקומות בש"ס ובפוסקים הרי דאף חיוב מדרבנן מהני שיגבה ממשעבדי הואיל דאית לי' קלא ולמה בניזקין שחייב מדרבנן לא יגבה ממשעבדי אם אית ליה קלא וצריך לדחוק בדבריו שם דכוונתו דוקא לענין נזקין דלא הוי קול גמור כמו שכ' מדברי רשב"א ב"ק שם לחלק בין קלא לקלא בזה אם החיוב מדאורייתא סגי בקול כל דהוא אבל אם החיוב של תשלומין הוא רק מדרבנן כמו בגרמי כמו שכתב שם בתומים בזה לא סגי בקלא כל דהוא רק צריך לקול גמור ודוחק הוא להמעיין בתומים שם.
ומה שהביא הש"מ מדברי הרא"ש פ' נערה שתמה על הגאונים והרמב"ם דסברו בכתב כתובה לארוסה דאינה גובה רק מב"ח ול"א אחריות טעות סופר דמאי שנא מכל שטרות הנה אנן אין לנו אלא דברי הש"ע שסתם באה"ע (סי' נ"ה ס"ו) דאינו גובה רק מבני חורין אף דכנראה המחבר סתם ופסק שעבודא דאורייתא אלא ודאי מטעם דהוי כמתנה וכמו כן שטר חיוב. ואדרבא יש מקום לומר בכותב כתובה לארוסה דהא משמע אם כנסה ואחר כך מת או גירשה אז טרפה אף ממשעבדי וכמו שמוכח מלשון הש"ע שם שכ' וא"ג תוספת כלל הואיל ולא כנסה משמע אם כנסה גובה אף ממשעבדי ואם כן יש לומר דבזה אף מן האירוסין יש לומר דכוונתו היה על אחריות דאם לא כן כיצד יחול אחר כך השעבוד לטרוף ממשעבדי ובכ"ז אם לא כנסה לא אמרינן אחריות ט"ס כן יש לומר גם כן במחייב את עצמו דלא אמרינן אחריות טעות סופר. וראיתי למי שכתב מדברי תוס' ב"ב (דף קע"ה ע"א) היכא דאין עדים על הלואה רק הלוה מודה לכ"ע שעבודא דרבנן. ול"נ רק באמת אם הלוה מודה דחייב בפני ב"ד אשתעבדו נכסיו דמה לי שהלוהו או שהודה הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ומן אז והלאה גובה אף מן משועבדים כמו דמבואר מדברי חידושי ר"ן בש"מ ב"מ (דף י"ז) רק כוונת תוס' לענין אחר דכ' לתרץ על הא דק"ל מוב"מ דחייב שבועה היכא משכחת הא הוי כפירת שעבוד קרקעות ט"ז כתבו דהא דשעבודא דאורייתא היינו עפ"י עדים אבל על פי עצמו לא היינו כיון דא"י לטרוף מלקוחות דיאמרו שמא פרעו א"ח ש"ק וכסברת רמב"ן המובא ברא"ש מס' שבועות (דף ל"ז) דאף בתובע שחייב לו בשטר ואבד השטר והודה לו במקצת ל"ח ש"ק כיון דאינו יכול לטרוף על ידי הודאתו מלקוחות ה"נ מד"ת אף בהודה במקצת מ"מ כיון דאינו נאמן לגבי לקוחות לא חשיב כפירת שעבוד קרקעות אבל לעולם משעת הודאה ואילך חשיב ש"ק אף דלא היה עדים על הלואה וז"פ שוב ראיתי בתומים (סי' מ' סק"א) דכתב גם כן מדברי תוס' ב"ב הנז' דבהלואה בלא עדים לא אלימ' מילתא ולא משוי שעבוד נכסים ולענ"ד כמ"ש:
סימן ב
אם שעבודא דאורייתא יש בזה כמה שיטות וסברות דנ"מ לדינא הרשב"ם ב"ב פירש מקרא דיוציא העבוט וה"ה למקרקע ומבואר דאף מטלטלין בכלל שעבודא ומאן דסובר שעבודא לאו דאורייתא קרא במשכנו שלא בשעת הלואתו ועיין שם בתוס' מה דהקשו ע"ז. וכנראה דעת רשב"ם דמאן דסובר שעבוד' דאורייתא לא מצד הסברא הוא דמצד הסברא אף דגופו נשתעבד לפרוע חיובו מ"מ על נכסיו אין לו שום דבר ובאיזה קנין ישתעבדו לו הנכסים ואף אם הלוה ממון וכסף קונה היינו כשקנה הדבר לחלוטין ולצמיתות אבל שעבוד הוא קנין לחצאין ולא חייל אנכסי וכמ"ש הריטב"א קידושין (דף י"ג) ולכך הביא ראיה דהתור' שעבד' הנכסים אף לחצאין שישתעבדו לשלם החוב מדכ' יוציא אליך העבוט ויש לו בו קנין משכון דקונה מדרי"צ ואף דשם ליתא קנין משכון בקרקע רק במטלטלין היינו בזה לא קרינן כו' ולך תהיה צדקה ואינו קונה בקנין משכון אבל מ"מ בכלל שעבוד נכסים הה"ד קרקע כיון דחזינן דמהני הקנין אף לחצאין ומאן דסובר שעבודא לאו דאורייתא סובר דבאמת לא חל הקנין לחצאין וקרא במשכנו שלא בשעת הלואה והיינו כמו שכ' הרמב"ן מלחמות פ' כל שעה ובחידושיו לקידושין (דף ח') דקנין משכון הוא שיהיה למפרע גובה אם גובה אחר כך מהמשכון כיון דחל הקנין על דבר פרטי חל לענין זה שאחר כך כשיגבה מן המשכון אם לא פרעו והחליטו הב"ד אמרינן ביה למפרע גובה ואי זבין מלוה משעה שהרהיני שפיר זבין ועיין ריטב"א קידושין שם ובריב"ש (סי' שצ"ו) ובזה חל השעבוד גם כן דרך כלל על הדבר הזה הואיל דקנינו ושעבודו ממשיך לזה שאם יגבה מזה יהיה למפרע שלו. אבל שישתעבדו כל נכסיו בכלל רק לגבות מהם אין הקנאה לחצאין הואיל דמכאן ולהבא גובה רק חכמים תקנו מפני נעילת דלת שיחול השעבוד ובמקום אחר כתבתי דזה טעמו של אביי דסובר פסחים (דף ל"א) דלמפרע גובה היינו משום דסובר שעבודא לאו דאורייתא רק מדרבנן ולכך סובר דלא מצינו בזה שעשאו חכמים שאינו זוכה כזוכה וכיון דמדאורייתא לא חל השעבוד משום דאין קנין לחצאין כיצד יועיל מדרבנן ולעשות שאינו זוכה כזוכה לכך סובר דתקנו שיהיה למפרע גובה והוי קנין המועיל מה"ת ורבא סובר אף אם שעבודא לאו דאורייתא מ"מ תקנו חכמים שיחול קנין השעבוד והארכתי בזה שם אכ"מ:
ובפנ"י קידושין שם כתב כשיטת הפוסקים ורש"י שם דבשעבוד בפירוש אף לרו"ש מהני מן התורה דקרקע נקנה בשטר ואף שאין מקנה לו גוף הקרקע רק לשעבוד בעלמא הא קיי"ל בעל חוב קונה משכון ואפילו בשעת הלואתו לענין שעבוד שבו שאינו נעש' מטלטלין אצל בניו וה"נ שעבוד קרקע על ידי שטר ולמה שכ' שאני קנין משכון דהוא לענין שיעבוד דבר פרטי ויהיה הדין למפרע גוב' אם יחליטו לו הב"ד הוי כקנין הגוף וגם אדרבה הא במשכון גלי התורה דוקא במטלטלין ולא בקרקע. אלא ודאי דקנין משכון הוא ענין אחר ומהאי טעמא אתי שפיר הא דאמר ר"מ ב"מ (דף קט"ו) מאחר שמחזירין למה חוזרין וממשכנין של"ת שביעית משמטתו ולא יעשה מטלטלין אצל בניו וקאי על דין תורה אף אם סובר שעבודא לאו דאורייתא או אף אם מן התורה מ"מ מטלטלין דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב מ"מ משכון הוא קנין אחר שיהיה בזה למפרע גובה. [ומה שכ' שם הפנ"י דאף אם שעבד בפירוש לא הוי מן התורה רק מדרבנן למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא ולא טרף מן הלקוחות דאפשר שלא הקנה לו השעבוד בשטר מעכשיו אלא מכאן ולהבא בשעת גוביינא מ"מ לענין לגבות מיתומים אין לחלק דאפילו אי מכאן ולהבא שיעבד לו כשלא יגבה חובו אפ"ה שפיר גבה מיתמי כששיעבד לו בפירוש. אינו מובן כלל דאם לא הקנה מעכשיו כשמת שוב אין חל השיעבוד כמובן דאף אם מקנה דבר לחלוטין ולצמיתות אין קנין לאחר מיתה ואם לא נאמר למפרע גובה במה יחול השיעבוד בפירש מכאן ולהבא כשלא יגבה חובו הא אין קנין לאחר מיתה]:
והנה לדברי רשב"ם כתב הרמ"ה ב"ב שם דעולא סובר דמד"ת גובה אף ממטלטלין שמכר ומיתמי כיון דקרא במטלטלי קאי ומלקוחות אינו גובה מדרבנן אבל מיתמי גבה וסבר כר"מ דמטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה וכ"ש לבע"ח [וזה דלא כמו שכתבו תוס' כתובות (דף פ"א ע"ב) דבמלוה מודה ר"מ דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי וכן כתב הרמב"ן בתשובה (סי' ס"ט)] אבל לא קיי"ל כן וכתב שם דר"פ סובר שעבודא דאורייתא והא דאמר שלא תנעול דלת היינו אוקמוהו רבנן אדאורייתא ולא עבדו תקנתא ליורשים ור"פ אית ליה שעבודא דאורייתא מדין ערב אית ליה דנכסוהי דאינש אינון ערבין ביה ודוקא בקרקע דסמכא דעתי' עלייהו דלא יכול לאברוחינהו מיניה ומטלטלין דלא סמכא דעתו עלייהו ליכא לשיעבודא מדין ערב דהוי כערב שלא בשעת מתן מעות דלא משתעבד שלא בקנין שלא על אמונתו הלוהו מבואר דסוב' דמדאורייתא לא משתעבדי מטלטלין ולא נכנסו בכלל השעבוד דכל ענין השעבוד הוא מטעם ערב. וכן מבואר דעת הטור (סי' ק"ז) דמדאורייתא אינו גובה ממטלטלי דיתמי וכן מבואר מדברי הרמב"ם (פי"א) ממלוה וז"ל הבא ליפרע מן היורש לא יפרע מן המטלטלין כו' שהמטלטלין אינן תחת שעבוד בעל חוב מן התורה ואף דלעיל (ה"ד) שם כ' שכל נכסי הלוה תחת שעבוד המלוה מן התורה כבר כ' שם המבי"ט בס' קרית ספר דשעבוד לא חייל אלא אקרקע דאית ביה אחריות כפשטיה דירושלמי פ' הנזקין מיטב שדהו פרט למטלטלין עיין שם עוד. ובקצוה"ח כתוב לתרץ קושית הש"ך על הרא"ש דפוסק שעבודא דאורייתא ואעפי"כ כתב דאינו גובה מעבדים מיתומי' וכ' הטעם על פי דברי רשב"א סוף קידושין דכתב דמדין תורה מטלטלין נמי משתעבדי והא דלא גבה ממטלטלי דיתמי אינו תורה דמדינא גבי אלא משום דלאו עיקר אסמכתייהו אמטלטלין ולכך הוי מילי דרבנן ועבדי כמטלטלין ודבריו תמוהין הא להדיא מבואר בדברי הטור דמדאורייתא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי ובלי ספק לא יסתור דעת אביו הרא"ש ז"ל ולא מצינו מי שיסבור דמדין תורה מטלטלי דיתמי משתעבדי:
וגם בדברי הרשב"א אף דהקצוה"ח וכן בתומים פירשו דבריו דמדין תורה מטלטלי דיתמי משתעבדי. בעניי לא נראה כן והעד לזה דהא הרשב"א ב"ק (דף י"ב) הקשה כן על הרי"ף דסובר שעבודא דאורייתא אמאי אינו גובה מעבדים וכן מה שמתרץ הקצוה"ח בזה קושית העולם בהא דאמרינן שבועת ד' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים היכא משכחת לה אי בדאית ליה קרקע הוי ליה כפירת שעבוד קרקעות ואי במחל השעבוד או שאין להם קרקע מטלטלי דיתמי לא משתעבדי וכ' דלדברי רשב"א לא קשה דמה"ת מטלטלי דיתמי נמי משתעבדי והרי לפנינו הרשב"א בחידושיו למס' שבועות הקשה קושיא זו וכתב וז"ל וכן בטוענו מנה זה פקדון או גזילה קיימת דאי לא אפילו היה לו ביד אביו מנה מלוה או מנה גזילה שאינה קיימת מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לדינא דגמרא אלא מקרקע הוא דגבי ואם כן הוי ליה כפירת שעבוד קרקעות ואין נשבעין עכ"ל הרי דלא ניחא ליה לומר דמדאורייתא מטלטלי דיתמי משתעבדי [והא דנקט הרשב"א תרי גווני פקדון או גזילה קיימת היינו פקדון הוא למ"ד דהילך חייב וגזילה קיימת הוא אף למ"ד דהילך פטור במוב"מ מ"מ גזילה דהוי אינו ברשותו ל"ה הילך וכמו שכתב הנתיבות המשפט (סי' פ"ז) ואאזמ"ו ז"ל שם בדברי משפט]:
והא דכתב הרשב"א בקידושין דהא דלא גבי בע"ח ממטלטלי דיתמי אינו תורה דמדינא גבי אלא משום דלאו עיקר אסמכתיה אמטלטלין אין הכוונה דמדין תורה גבי אלא כוונה אחרת לו בזה דודאי גם מטלטלין נכנסו בכלל השעבוד ומניה דידיה גבי ומה"ט דעת הרשב"א דגם השתא יש דין קדימה לבע"ח מוקדם נגד מאוח' במטלטלין כמבואר (סי' ק"ד) רק דסובר דזה מניה דידיה אבל מיתומים כשמת נפקע השעבוד דשוב ליכא סמיכת דעת ע"ז כיון דיכולין להבריחן וכן מבואר להדיא בתשובת רשב"א (ח"ד סי' קנ"ב) וז"ל ולפענ"ד לגבות מן היתומים אפילו שיעבד מטלטלין בפירוש אף עפ"י שלא כתב מטלטלי אגמ"ק גובה מן הדין אפילו מן המטלטלין וכשאמרו מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח לא אמרו אלא מפני שאין דעת המלוה סומכת עליהן לאחר מיתת הלוה לפי שהיורשים שלא קבלו טובה ממנו עשוים להבריחם מה שאין בהלוה עצמו מפני שקבל טובה ממנו ועוד שלא יקראוהו לוה רשע ולא ישלם ואפילו היה המטלטלין ביד אחרים שאי אפשר להיתומים להבריחם כההיא דפ' הכותב וא"נ איתנייהו בחיים בידי' דמלוה גופיה והוא שלא תפס מחמת חובו מחיים כמלוגא דשטרא כו' וטעמא משום דמעיקר' בשעת מלוה או בשעת כתיבת אחריות סליק נפשיה משעבודא דמטלטלי דיתמי כל שלא גילה דעתו מעיקרא שדעתו סומכת עליהן כדאמרן וכגון שרצה שישעבד לו הלוה בפירוש גובה אפילו מן היתומים ע"ש עוד באורך ומבואר מדבריו דמה"ד אינו גובה מן היתומים דתיכף כשמת נפקע השעבוד מן המטלטלין הואיל דיכולין להבריחן ולא סמיך דעתיה עליהן הואיל דלא קבלו טובה מהן ואף דמדאורייתא נפקע השעבוד אבל מניה דידיה סומך דעתיה עליו שלא יבריחן הואיל דקבל טובה ממנו וכן שלא יהיה נקרא לוה רשע ובכלל שיעבוד נכסים הוא רק אצל יתומים נפקע השעבוד. אך לשון אחד ראיתי ברשב"א העומד לנגדי ושם משמע כמו שכתב התומים והקצוה"ח בדעתו דהא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי הוא רק תקנת' דרבנן והוא ב"ק (דף צ"ז) שכתב וז"ל אבל למילי דרבנן כגון פרוזבול וכן לגבות מן היתומים למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא ואפילו למאן דאמר שעבודא דאורייתא תקנו שלא לגבות מהן מן היתומי' הואיל וניידי כדרך שתקנו במטלטלין עכ"ל משמע דזה היה מצד תקנה שלא לגבות ממטלטלי דיתמי ואולי אין כוונתו מדרבנן רק קרא תקנה הואיל דחז"ל ירדו לסוף דעתן של בני אדם דלא סמכו דעתן לגבי יתמי ודברי רשב"א מס' שבועות הם לעד נאמן וכן מבוארין דבריו בתשובה שבח"ד ומה"ת נעשה מחלוקת בזה כיון שד' הרמב"ם מבוארין דמדאורייתא מטלטלין דיתמי לא משתעבדי [ויש קצת לדקדק דמ"מ יקשה על הרשב"א מאי קא קשיא ליה בהא דשבועת ד' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים הא מטלטלין לא משתעבדי מיתמי הא משכחת אף במנה מלוה וכגון שתובע מן היתומים מנה וששעבד לו בפירוש מטלטלין שגילה דעתו מעיקר' שדעתו סומכת עליהן וצ"ל דהרשב"א חדא מינייהו נקט] וכן כתב הטור (סי' ק"ז) ועיין רש"י ב"מ (דף ס"ז ע"ב) דכ' דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי דבעודו קיים גבי אפילו מגלימא דעל כתפיה שהרי לו הלוה מעותיו ונשתעבד והתורה אמרה יבא שליח ב"ד ויכנס לביתו ויטול משכנו דכ' האיש אשר אתה נושה בו ואמרינן לקמן זה שליח ב"ד [ויש להתבונן למה כ' רש"י דיכנוס לביתו וזה דלא כשמואל דאמר שליח ב"ד מנתח נתוחי אבל לביתו לא יכנוס ואכ"מ] אבל היכא דמית בהדי יתמי מאי עבידתיה דתבע הרי לא לוו ממנו ואי ירתי קרקעות משתעבדי נכסים מחיים מדין ערב כו' דכי אוזפי' עלייהו סמוך אבל מטלטלי אף דין ערב ליכא דלאו עלייהו סמך מלוה הואיל ובידו להצניען ולאבדן עכ"ל משמע לכאורה דאף מניה דידיה לא נכנסו מטלטלין בכלל ערב אף דנשתעבד היינו גופיה אבל נכסים לא נשתעבדו רק קרקעות ולא מטלטלין. אולם ברש"י ב"ק (דף י"ד ע"ב) כתוב וז"ל אבל מטלטלי לא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב דאיכא למימר לאחר מיתת אביהן קנאום עכ"ל ואינו מובן אם כן היכא דידענו דנשאר מאביהן יגבה. וצריך לפרש דבריו דלכך לא סמכה דעתיה דמלוה עליהן ונקט חדא מנייהו והה"ד דיש עוד טעם דיכולין להבריחן וזה הכל ביתמי דלא סמכה דעתיה עליהן מה שאין כן לגבי לוה י"ל דמודה לדעת רשב"א דסמיך דעתיה עליו הואיל דעשה לו טובה וגם שלא יקראוהו לוה רשע עכ"פ הברור דאף לדעת רשב"א אין מטלטלי דיתמי משתעבדי מדאורייתא דלא נכנסו בכלל ערב והוי כערב שלא בשעת מתן מעות וכמו שכתב הרמ"ה דלא סמך דעתיה עליהן לגבות מיתמי ונפקע שעבודן ומניה דידיה סובר דנכנסו בכלל השעבוד. ובקושית הרשב"א והש"ך על הרי"ף והרא"ש הא דא"ג מן עבדים צריך לומר כמו"ש התומים דהם סוברים דלענין שעבוד הוו כמטלטלין דלא סמכה דעתו כמבואר רשב"ם ב"ב (דף קכ"ח) ותוס' יבמות (דף צ"ט) הואיל דיכול לשחררו וכן כתב הש"ך (סי' שס"ג) והם סוברי' דאף מני' ליכא סמיכת דעת או דעבד גרע דלפעמים היכא דעביד לי' העבד ניח נפשיה משחררו ואינו עובר בעשה למ"ש הר"ן גיטין היכא דהוא לתועלת וכדומה וזה יעשה להכניסו תחת כנפי שכינ' וליכא סמיכת דעת ובש"מ ב"ק (דף צ"ז) משם המאירי הוסיף עוד דאינו סומך דעתו על עבדים הואיל דיכול לברוח או למות ולפי"ז יש לומר דאף מניה דידיה ליכא סמיכת דעת על עבדים ולא נשתעבדו אם לא בעשאו אפותקי אבל בשאר מטלטלין סומך דעתו לגבות מהלוה וכמו שכ' דעת רשב"א הנ"ל:
ומ"מ פשט דברי הרמ"ה נראה דאף מניה דידי' מטלטלין לאו בני שעבוד נינהו ול"א בהו דאינון ערבין רק מטעם חיוב התורה לשלם מקרא והאיש אשר אתה נושה בו אולם אם שעבדן בפירוש יש לומר דמודה הרמ"ה דנכנסו בכלל ערבאין גם כן וכמו שכ' הרשב"א בתשובה שם ובח"א (סי' תקי"ד) וראיתי בתומים (סי' ק"ד) שכ' בדעת תשובה המיוחסת לרמב"ן שהביא הסמ"ע שם דיש דין קדימה במטלטלין דכוונתו היכא דפירש המטלטלין דאם מכרן אין הבעל חוב גובה על זה כתב דאם ישלם ביד הלוה יש בהם דין קדימה ונתן הטעם דהא ש"ד וכיון דפירש סמכיה דעתיה אם לא במכרן דלית להו קלא דאל"כ מאי אמר דבמטלטלין אית קדימה כ"ש ביד הלוה ול"א אלא לגבי לקוחות או שגבאן בעל חוב מאוחר וטעמא משום דל"ל קלא כדאמרינן עשה שורו אפותקי כו' אי לא איירי בפירוש מטלטלין מה זה הטעם דל"ל קלא אם כן ליגבי מיתמי דלגבי יתמי אין צריך קלא והא דלא גבי מיתמי הוא משום דלא סמכה דעתו וליכא בהו שעבוד כלל כמו שכ' הרשב"א בסוף קידושין וא"כ במטלטלין סתמא אין הטעם משום דלית ליה קלא איך הביא ראיה מן אפותקי דשם פירש המטלטלין עיי"ש באורך ואם היה בימיו לראות התשובת רשב"א שבח"ד הנז' לא הי' אומר כן דשם ביאר הרשב"א דעתו דמניה דלוה סמכה דעתיה ונכנסין בשעבודן מטעם דעשה לו טובה ושלא יקראהו לוה רשע רק אם מכרן אינו גובה מלקוחות דלית ליה קלא והוא רק מתקנתא ומיתומים נפקע השעבוד הואיל דשוב ליכא סמיכת דעת ואם פירש לא נפקע השעבוד וז"ל שם וטעמא משום דמעיקרא בשעת מלוה או בשעת כתיבת אחריות סליק נפשיה משעבודא דמטלטלי דיתמי כל שלא גלה בדעתו שדעתו סומכת עליהן כדאמרן וכל שגילה דעתו מעיקרא שדעתו סומכת עליהן וכגון שרצה שישעבד לו הלוה בפירוש מטלטלין גובה אף מן היתומים דלגבי יתומים לא שייך תקנה משום דלית ליה קלא דכששעבדן בפירוש גלה בדעתו שדעתו לגבות מהן אפילו מיתומים דמניה דידיה לא צריך דמניה אפילו מגלימא דעל כתפיה ואפילו לא שעבדן בפירוש עכ"ל מבואר להדיא בדבריו דמניה הוא מטעם שעבוד אף בסתם דאם לא כן דלמא פירש מטלטלין שיהיה לו דין קדימה אלא ודאי דלזה לא צריך שיפרש ואף מן הסתם מניה גובה מצד שעבוד רק דפירש מהני שגלה דעתו דסמכה דעתי' ושלא יפקע השעבוד אף כשימת ויפלו המטלטלין קמי יתמי וזה נמי כוונת רשב"א שבמיוחסת לרמב"ן דעיקר מה דלא סמכה דעתיה הוא רק לגבי מטלטלי דיתמי אבל לא דלא חל השעבוד כלל רק דנפקע כנ"ל ומניה חל ורק נגד לקוחות תקנו שלא יטרוף ונגד מאוחר לא איכפת לן במה דלית לי' קלא וז"פ:
וראיתי בנתיבות שם (סי' ק"ד) שכתב לפי מה דמוכח מדברי הסמ"ע (סי' ק"ז) דאף שכתב מקרקע ומטלטלי כשלא כתב בחיי ובמותי אינו גובה מיורשין נראה דגם לענין קדימה לא מהני בלא אגב והמעיין ברשב"א יראה מבואר דלא צריך שיכתוב בחיי ובמותי רק לגלות דעתו שסומך עליהן דלזה מועיל כשמשעבד בפירוש ובאמת בסמ"ע (סי' קי"ז ס"ק ט"ז) מבואר כן להדיא לענין דין קדימה אף בעשה אפותקי ושם באורים משיג עליו מטעם שכ' (סי' ק"ד) דנלמד מהך דאפותקי דרק מטעם קול אינו גובה מלקוחות ובש"ע שם דייק וכתב אם כבר גבה דבזה הוי לו דין לוקח אבל לא לכתחילה דיש דין קדימה ולא אדע מה שכ' הנתיבות. דבאמת מבואר כן להדיא ברשב"א דלא צריך לכתוב בחיי ובמותי רק דגם אף בלא פירש כלל מבואר בזה דלא כתומים ודעת רמב"ן המיוחסת וכן דעתו בתשובת רשב"א הנז' דמניה דידיה יש בו דין קדימה. אולם דעת הסמ"ע וכן הב"ח (סי' קי"ז) דאף במפרש אין בו דין קדימה רק אם כתב בחיי ובמותי ועיין מה שכ' בהגהותי בדברי חיים למר אאמ"ו ז"ל בדיני הפקר (סי' א') בדעת רשב"א דכתב דבעל חוב גובה ממטלטלי הגר שמת אם לא הוי ביד אחרים דכבר חל שעבודא דגר בשעת מיתה וכתבתי דסובר דמטלטלין לאו בני שעבוד נינהו רק כיון דלא הוי זכות אחרים מעכבת חל אז השעבוד. ולא נראה כן מתשובת הרשב"א הנז' רק דבאמת חל השעבוד מניה דידיה מטעם דש"ד או יש לומר כמו שכ' בחידושיו סוף קידושין דכל שהוא קיים וישנו ת"י גבי מנייהו משום דשעבוד נכסיו ואף שעבוד מטלטלין נגרר אחר שעבוד הגוף וי"ל דחל השעבוד מטעם מצוה כמו שאבאר אי"ה לקמן מדברי רמ"ה דסובר דר"פ סובר שעבודא דאורייתא והיינו רק מטעם מצוה ולכך אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו אבל מני' ש"ד מטעם המצוה/ וכשמת נפקע השעבוד מטעם דלא סמכה דעתי' עלייהו והם יורשים ממילא אבל בנכסי הגר לא נפקע השעבוד. ושם הקשתי על הרשב"א דסובר דהיכא דמפרש מטלטלי בשעבודו גובה אף מיתומים אם כן אכתי יקשה בעובדא דאיסור גיורי ב"ב (דף קמ"ט) דהיה יכול לחייב את עצמו בתליסר אלפי זוז' לרב מרי בריה ולשעבד לו בפירוש ואז גובה אפילו מיתמי כמו שהוכיח מהא דעשה שורו אפותקי ומכרו והיה יכול לגבות מרבא אחר כך אף שהיה בידו והחזיק בו ומלשון תשובת רשב"א הנז' מוכח דאף בחיוב גם כן יכול לשעבד בפירוש ועיין מ"ש שם [ועיין נו"ב מהד"ק חח"מ (סי' כ"ה) כנראה העלים עינו הבדולח מדברי רשב"א בתשובה שהוכיח דין גדול ממה דלא התחייב לר"מ עצמו] ובהכרח צריך לומר דהיכא דזוכה מן ההפקר מיד במיתת הגר עדיף מיתומי' ואינו גובה מהם דהוי כמכר ממש כיון דאף מצוה ליכא על הזוכה לפרוע לא מהני אף משעבד בפירוש דאף דמראה דסומך דעת אף על מטלטלין מ"מ כיון דאף מצוה ליכא על הזוכים לפרוע אנן סהדי דליכא סמיכת דעת מה שאין כן לגבי יורשים דאף אם לא ישתעבדו מה"ד מ"מ חל עליהן מצוה לפרוע חובת המוריש לכן מהני סמיכת דעת אם משעבדן בפירוש ועוד דע"כ לא מהני כשמפרש מטלטלי בשטר ג"כ רק היכא דחזינן דחפץ ומקפיד דוקא ע"ז שישעבד לו וע"ז הוציא מעותיו גלי דעתו דסומך את עצמו על זה אבל כשמחייב את עצמו אז אף אם מפרש מטלטלין בשטר לא חזינן שום גילוי דעת מהזוכה בשעבוד שסומך את עצמו על זה בזה יש לומר דאינו גובה מן מטלטלי דיתמי ואם כן ל"ה לאיסור לחייב את עצמו ולפרש בשטר גם מטלטלין לשעבוד דלא יגבה רק כמו בע"ח אחר זה הנלע"ד כעת. ועיין ש"מ ב"ק (דף י"א) דהביא משם ר"ת כשמשעבד מטלטלי בפירוש גובה מיתמי דהא משמע שם דוקא מעבדים גובה כשעשאו אפותקי ולא משאר מטלטלין וכתב לתרץ דדוקא למאן דסובר ש"ד אז גובה מן היורשים היכא דמפרש ושם אזלא הסוגיא כמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא ולדידיה כל היכא דלא גבינא מלקוחות לא גבינא מיורשין דהא הא דגובה מלקוחות הוא משום נעילת דלת וכיון דלא חשש לתקן מלוה שלו כדי לטרוף מלקוחות אי לא גבי נמי מיתמי ליכא נעילת דלת עיי"ש והביא שם משם הרב המאירי דדוקא באפותקי מפורש ומת גובה מיורשים ויש לומר נמי דהוא כתב כן להסוברים של"ד אבל הסוברי' שעבודא דאורייתא גובה במפורש אף מן מטלטלין. ובירושלמי מס' שבועות (פ"ו) פליגי רבי אמי ור' מנא אילין דכתבין ע"מ שיש לי רשות לגבות ממטלטלין אם גבי ויש לומר נמי דפליגא בזה אם שעבודא דאורייתא או לא ובפ"מ שם מפרש דכתבין לגבות בין בחייו בין במותו וכבר כתבתי לעיל דמדברי רשב"א מבואר דלא צריך רק לשעבד בפירוש להראות דסומך דעתו עליו וכן משמע מדברי ר"ת וכמו שכ' התומים (סי' ק"ז ס"ק ג'):
עוד נ"מ אם במטלטלין מניה דידיה שעבודא דאורייתא אם מפקיע מידי שעבוד היינו אם אמרינן אלמוהו רבנן לשעבודא דבע"ח על מטלטלין דהא הרשב"א בתשובה (סי' תרח"י) כ' דמהו דאמרו רבנן אלמוהו לשעבודיה דבעל לא נאמר כן בבע"ח והביא דברי ירושלמי ר"פ המדיר וכי אדם נודר שלא לפרוע לבע"ח תיפתר כמאן דאמר מזונות דרבנן וממנה אתה למד לדידן דקיי"ל שעבוד' דאורייתא גובה אף מקדושת הגוף וקונם דהו"ל כקדושת הגוף אינו מפקיע מידי שעבוד עיי"ש ואם כן לכאורה גם במטלטלין אם משתעבדי מדאורייתא אינו מפקיע משעבוד אף ע"י קונם ואם לא משתעבדי מדאורייתא קונם מפקיע מידי שעבוד. וראיתי בתומים סוף (סי' קי"ז) דכתב במטלטלין ולא שעבדם בשטר יכול לאסרן דליכא שעבוד תורה ומצי למכרן ודיתמי לא משתעבדי אם כן ליכא שעבוד על הנכסים רק על קרקפת' דגברי אבל על החפצים ליכא שעבוד וחל הקונם דבמטלטלין לא שייך שעבודא דאוריית'. ולכאורה דבריו תמוהין הא לדעת רשב"א מטלטלין גם כן משתעבדי מדאוריית' ומניה דידיה שייך לגבות בתורת שעבוד ושייך לומר אלמוהו. ברם הדברים נכונים כיון דעכ"פ לגבות מיתמי ומלקוחות לא מהני מה דמן התורה משתעבדי הואיל דלא סמכה דעתו וכיון דאם מכרן אינו גובה שוב גם קדושת הגוף גם כן מפקיע מידי שעבוד ואף קדושת דמים מבואר שם דעת רשב"א דמלוה על פה אינו גובה מן ההקדש רק אם יש בשט"ח מטאגמ"ק וכמו עשה שורו אפותקי ומכרו אין בע"ח גובה והה"ד מתנה שהוא כמכר וכן בהקדש עיי"ש ודלא כמו שכ' תוס' עירוכין (דף כ"ג) הרי אף דדעת רשב"א דגם מטלטלין משתעבדי מדאורייתא מ"מ כמו דאם מכרן דאינו גובה כ"כ אם הקדישן ה"ז דלא שעבדן מטאגמ"ק אינו גובה ומפקיע גם קדושת הגוף כקונם מידי שעבוד ומבואר עוד שם להמעיין כדברי רשב"א דאף אם שעבדן מפורש בשטר דאז גובה מיתמי כיון דמ"מ אינו גובה מלקוחות אינו גובה מן ההקדש גם כן וכן קדושת הגוף מרקיע מידי שעבוד רק אם הקנה בפירוש בקנין מטאגמ"ק דאז גובה גם מלקוחות אז אינו מפקיע מידי שעבוד ואלמוה וזה שלא כדברי התומים דכתב דוקא אם לא שעבדם בשטר יכול לאסרן ולהנ"ל מוכרח דאף אם שעבדן בפירוש דגובה מיתמי מ"מ כיון דאינו גובה מלקוחות לא אלמוהו חכמים לשעבודן דלא יפקיע מידי שעבוד רק אם הקנהו במטאגמ"ק דאז משתעבדי ממש לגבות מלקוחות וז"ב ודלא כתומים בזה:
והנה הא דכתב הרמ"ה דר"פ סבירא ליה שעבודא דאורייתא ומדין ערב הוא דאית ליה ודוקא קרקע אבל מטלטלין הוי כערב שלא בשעת מתן מעות. נראה דלדידיה הה"ד דאקני לא שייך ביה לומר שעבודא דאורייתא וכבר נחלקו בזה התומים (סי' ק"ד) והקצוה"ח דדעת התומים דכיון שחייב לחבירו בעת הקנין חל השעבוד ודומה למה שכתבו תוס' מס' בכורות (דף מ"ט) באם חייב בפדיון דתיכף שקנה חל השעבוד כיון דחייב בפדיון והקצוה"ח כתב דאינו דומה לפדיון דכל שעתא ושעתא רכיב עלה חיובא והוי ליה כהלוה וחזר והלוה מה שאין כן בחוב לא נתחייב רק משעה שלקח המעות ועיין בקצוה"ח (סי' קי"ב) שכתב דדוקא נכסים שהיו בשעת הלואה אינון ערבין ונכסים שבאו לאחר הלואה לא נתערבו כלל וזה מבואר מדברי הרמ"ה דהוי ליה כערבאין שלא בשעת מתן מעות [ועיין מה שכתבתי בהגהה בד"ח דיני ג"ח (סי' ט"ז) מדברי ריטב"א קידושין (דף י"ג) בביאור הסמ"ע (סי' קי"ב ס"ק א')] אך יש לומר דהא אף דכתב הרמ"ה דלר"פ מטעם ערבאין חשיב ש"ד שם לעיל (דף קע"ד) בהא דסבירא ליה לר"פ דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו כתב אע"ג דשמעינן לר"פ דאמר אפילו במלוה על פה שעבודא דאורייתא קסבר ר"פ דהיא גופא משום מצוה הוא ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו עד דגדלי ור"ה בריה דר"י סבר לאו משום מצוה בלחוד הוא משתעבד אלא ממילא הוא דמשתעבד נכסי לוה למלוה עכ"ל הרי דסבירא לי' דלר"פ עיקר דנשתעבדו נכסי לוה למלוה הוא משום מצוה ואם כן יש לומר דאף דאקני היינו נכסים שקנה הלוה אחר הלואה גם כן נשתעבדו מטעם מצוה ומצות פריעת בע"ח בכל יומא רכיב ורק על מטלטלין דלא סמכה דעתיה עליהן הוי ליה כערב שלא בשעת מתן מעות. אולם יש להבין אם מטעם מצוה הוא דחל השעבוד כיון דמת פקע המצוה נאמר דלא אישתעבדו שוב הנכסים ואם נאמר כיון דכבר חל תו לא פקע אם כן מאי איכפת לן דהיתומי' הם קטנים או גדולים ועל כרחך צריך לומר דסובר ודאי כל זמן דאישתעבד הגוף לקיים המצוה אישתעבדו הנכסים וכשמת נעשה חפשי מן המצות נפקע השעבוד מנכסים גם כן רק כיון דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן נשאר השעבוד על הנכסים גם כן וס"ל להרמ"ה דאם נשאר נכסים מאביהן הוי מצוה מה"ת לפרוע חובת אביהן וכן מבואר דעת הראב"ד בבעה"ת סוף שער (ס"א) דכמו דמצוה על היורש לפרוע חוב של עצמו כן המצוה לפרוע חובת אביהן ועל שניהם מצוה מן התורה עיי"ש ולכך נזקקין למיחת לנכסי גם כן דחל השעבוד מטעם מצוה וביתומים קטנים דליכא מצוה וכיון דנפקע המצוה מהמלוה נפקע השעבוד נכסי גם כן ועיין ר"ן כתובות פ' הכותב ובתומים (סי' ס"ו ס"ק מ"ג) ובשאר אחרונים דכתבו דיש שעבוד הגוף על היתומים גם כן לפרוע חובת אביהן דאם ליכא שעבוד הגוף ליכא שעבוד נכסי ור"ה בריה דר"י סובר דממילא הוא דמשתעבד נכסי דלוה למלוה והיינו דס"ל אף דנפקע השעבוד הגוף וליכא אף מצוה על יתומים קטנים מ"מ על זה נשתעבדו הנכסים בתורת ערב וכמו שכ' הקצוה"ח (סי' ס"ו ס"ק כ"ו). ועיין בבעה"ת שער (י"ד) דכתב גם כן דר"פ דאמר פריעת בעל חוב מצוה אזיל לטעמיה דשעבודא דאורייתא ועיי"ש בג"ת דס"ל כשיטת הרי"ף והרא"ש דר"פ סבירא ליה שעבודא דאורייתא ומה שהקשה שם מש"ס דעירוכין אינו מובן כלל דר"פ גופה מודה דמלוה על פה גובה מיורשים אבל רק בגדולים דאז שייך בהו גם כן פריעת בעל חוב מצוה מה שאין כן בקטנים. ועיין בעל העיטור אות ערב דכתב ובמלוה בשטר פליגי ואפילו למאן דאמר שעבודא דאורייתא ה"מ בגדולים אבל בקטנים לא רמיא שעבודא עיי"ש דמבואר גם כן דסברת ר"פ דאין נזקקין משום דליכא מצוה ליכא שעבודא:
וכן נראה דהוא שיטת הרי"ף ורא"ש דעיקר הא דשעבודא דאורייתא הוא מטעם מצוה ועוד יותר מזה סבירא ליה דאף לר"ה בריה דר"י דסובר דנזקקין ליתומים קטנים היכא דליכא חשש פרעון וצררי הוא דס"ל דיתמי בני מיעבד מצוה נינהו שכן כתב הרי"ף ב"ב שם להדיא וכן כתב הרשב"ם שם דיתמי בני מיעבד מצוה נינהו כדאמרינן בערכין יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו עי"ש ברשב"ם ורי"ף וכן הב"י (סי' ק"ח) כתב דר"ה סובר מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן אלא דחיישינן לצררי וכן בדרישה (סי' ק"ז) כולם כתבו דמצוה יש כאן לר"ה בריה דר"י וע"כ אף דקטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו היינו מצוה שהוא חובת הגוף אבל לפרוע חובת אביהן דחל שיעבוד אביהן בחיו על נכסיו מטעם המצוה הוי כגזילה דמצווין להפרישן מאיסורא. שוב ראיתי בחקרי לב או"ח (סי' ע"ד) שכתב כן באורך בדעת הרי"ף דר"פ סבירא ליה שעבודא דאורייתא מצד מצוה ור"ה בריה דר"י סבירא ליה דיתמי בני מיעבד מצוה הן ותמה שם על הריב"ש (סי' תפ"ד) שכתב אף דרי"ף פוסק ש"ד הביא שרק הכותב להא דר"פ דפבע"ח מצוה דעכ"פ מצוה איכא ולר"פ ליכא שיעבוד הא לשיטת הרי"ף גם ר"פ ס"ל שעבודא דאורייתא עיי"ש בדבריו באורך ובמה שיש לישב כל קושיותיו שם דודאי לכ"ע לא יעלה על הדעת דיתומים קטנים בני מיעבד מצוה נינהו רק לגבי נכסים שירשו מן אביהן בזה אמרו יתמי דאכלי דלאו דידהו כו' אבל לגבי עצמן ודאי לאו בני מיעבד מצוה נינהו וגם באמת הדברים רחוקים בסברא לומר דקטנים בני מיעבד מצוה נינהו ועיקר הסברא יש לומר כמו שכתבתי דר"פ סובר דהיכא דליכא מצוה ליכא שעבוד נכסי ור"ה בריה דר"י סובר דכיון דכבר חל השעבוד אף דליכא שעבוד הגוף מ"מ לא נפקע השעבוד נכסי וכמו שכ' הרמ"ה דממילא אשתעבדו נכסי ובתומים כיון בזה מדעתו לדעת הרמ"ה ובע"ה ובעה"ת דר"פ סובר שעבודא דאורייתא הוא מטעם מצוה כיון דאם לא רצה כופין ונכסיה אינון ערבאין וקטנים דלאו בני מיעבד מצוה ואי אפשר לגבות מבעל דבר גם מערב אין גובין והכריח כן לדעת הסוברים לחלק בין מלוה הכתובה בתורה למלוה אם כן לוקמי במס' ערכין הקדישום היורשים במלוה הכתובה בתורה אלא ודאי דר"פ סובר דעיקר השעבוד הוא מטעם מצוה ודבר אמת בפיו לכוון לדעת הראשונים הנ"ל:
אך קשה אם נאמר כן דהיכא דליכא מצוה אינו גובה אף אם שעבודא דאורייתא אם כן בגר שמת והנכסים הם הפקר ומבואר בתוספת' פ' מי שהיה נשוי דכתובה ובע"ח גובה מן האחרון ובתשובת רשב"א וכן פסקינן בש"ע (סי' רה"ע) דאף ממטלטלין גובה מדקתני ובזבזו מטלטלי משמע ועכ"פ מקרקע ודאי גובה לכ"ע הרי אף דמת וליכא שום מצוה ובכ"ז גובין בשלמא לר"ה בריה דר"י י"ל הואיל דממילא חל השעבוד משעה שהלוה לא נפקע השעבוד במיתתו ואף דליכא שעבוד הגוף לא פקע השעבוד נכסי דע"ד זה נעשו הנכסי' אחראין וערבאין וכמ"ש הקצוה"ח הנ"ל אבל לר"פ דסובר דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים הואיל דליכא מצוה אם כן למה יגבה מהזוכה מנכסי הגר שמת דודאי ליכא מצוה ודוחק לומר דזה מדרבנן דאיה מצינו תקנה זו. ואולי יש לומר דתוספתא אתיא אליבא דר"מ ולדידיה ילפינן דש"ד מקרא וכמו שכתב הרמ"ה ואף מטלטלין משתעבדי וסובר דלא לבד לכתובה רק הה"ד לבעל חוב ודלא כמו שכ' תוס' כתובות (דף פ"א) והרשב"א (סי' רנ"ב) ובמיוחסת (סי' ס"ט) דלא רצו לאוקמי הך תוספתא אליבא דר"מ מטעם דקתני בע"ח וס"ל דר"מ מודה דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב. ולפי זה כיון דפסקינן כהך תוספתא וגובה מן הזוכה בנכסי הגר ע"כ דלאו מטעם מצוה הוא שעבודא דאורייתא וגם ע"כ לא מטעם דיתמי בני מיעבד מצוה נינהו פסקינן דנזקקין רק כיון דממילא נשתעבדו הנכסים גובין מהן אחר כך אף במקום דליכא מצוה. וכן ממה דגובה הבעל חוב מן הלקוחות אף אחר מיתת הלוה אף דליכא שום מצוה עליהן לפרוע חזינן דאף דהתחלת השיעבוד אם הוא בשביל מצוה מ"מ כשמת לא נפקע השעבוד וע"כ צריך לומר לשיטת הנך הסוברים דר"פ סובר שעבודא דאורייתא מטעם מצוה וליתומים קטנים אין נזקקין הואיל דליכא מצוה ואף על פי כן גובה מן לקוחות שהוא רק מתקנתא דרבנן שלא תנעול דלת בפני לוין וזה דוחק גדול דהא אם סובר דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים כלל ע"כ דלא חיישי למיתת הלוה ולמה נגד לקוחו' חיישי וצריך לדחוק דמיתמי יגבה עכ"פ אחר שיגדלו וליכא כ"כ נע"ד מה שאין כן אם נאמר שלא יגבה מלקוחות אחר מיתת הלוה לעולם לא יגבה:
ויש להבין דאם נאמר דנכסיו אשתעבדו מטעם מצוה אם כן בכל עניני מצוה שחיובא רמיא עליו לתת מן ממונו נאמר גם כן דאשתעבדו נכסיו לזה. ולא כן מצינו דהא הנשבע לתת לחבירו ומת לכ"ע פטור כמבואר תשובת רשב"א המובא ב"י (סי' רנ"ב) ובקצוה"ח (סי' ר"צ) האריך לקיים פסק הב"י המובא בתשוב' רמ"א בנודר ומת דחייבין היורשים לקיים נדרו כיון דמצות צדקה יש בו משום שעבוד נכסיו הה"ד בנודר דכתיב בפיך זו צדקה אית ביה נמי שעבוד ולא גרע משאר חוב דשעבודא דאורייתא ורמי אנכסים כמו פה"ב ועולת יולדת והוי עוד מלוה הכתובה בתורה הה"ד בנדר דכתיב בפיך ודרשינן מניה זו צדקה אשתעבדו הנכסים וחייבין היורשים לשלם מנכסי אביהן מה שאין כן שבועה דאינו אלא משום בל יחל דברו ואינו מדבר במצוה שבממון אלא להרע או להטיב ודאי אין בו אלא איסור בל יחל ונכסוהי לא אשתעבד לקיים השבועה ומשו"ה יורשין פטורין אבל בפיך זו צדקה דבמצוה שבממון הכתוב מדבר הוי ליה כמו שאר מצות דנכסוהי אשתעבד. ולכאורה אף דדרשו בפיך זו צדקה מ"מ כלל הפסוק דכ' מוצא שפתיך תשמור הוא עשה לקיים כל מה שקבלנו על נפשינו במלת שבועה ונדר וצדקה וקרבן וכמו שכתב הרמב"ם במנין המצות (סי' צ"ד) ואף לדעת הרמב"ן שם דזה לא קאי על מה שחייב בו אדם את עצמו רק החיוב או צדקה דרשינן בפיך אבל מה שחייב אדם את עצמו מדברי רשות שקראו חכמים בטוי אינו נכנס בכלל מצות הכתוב הזה רק מלאסר איקר על נפשו מ"מ כיון דכתיב בתורה ורמי עליו העשה לקיים למה לא אשתעבדו נכסיו ולמה לא הוי כמו מלוה הכתובה בתורה דנאמר דע"ז נשתעבדו נכסיו ובפרט למה שכתבו תוס' קידושין (דף י"ג) דמה דמצד הסברא החיצונה אינו מחויב רק מדכתיב בתורה הוי מלוה הכתובה בתורה וככתובה בשטר דמי נימא כשנשבע לעשות וליתן לחבירו דהוי מלוה הכתובה בתורה ואף דיש לומר הואיל דישנו בשאלה לא אשתעבד נכסי זה אינו דהא מצינו בחייבי ערכין ונדרי צדקה דהוי מלוה הכתובה בתורה אף דישנן בשאלה והתרת חכם ע"י פתח או חרטה:
וראיתי בריטב"א גיטין ר"פ הנזקין שהביא שם משם הירושלמי דהקדש סתם לאו כמלוה הכתובה בתורה הוא להיות כמלוה בשטר דהא אינה כתובה בתורה ביחוד כנזקין דאע"ג דכתיב בתורה מוצ' שפתיך תשמור זה דרך כלל עיי"ש אם כן יש לומר דוקא צדקה הוי ככתובה בשטר דדרשינן בפיך זו צדקה מה שאין כן שבועה אף דכתיב מוצא שפתיך תשמור זה דרך כלל. אולם אם כן אף הקדש בדק הבית דדן שם הריטב"א דל"ה ככתובה בתורה כיון דכתיב רק דרך כלל מוצא שפתיך תשמור הא כמו דדרשינן בפיך זו צדקה כמו כן דרשינן שם מס' ר"ה (דף ו') אשר דברת אלו קדשי בדק הבית. אלא כיון דלא כתיב להדיא ביחוד כמו נזקין לא הוי ככתוב' בתורה אם כן נדר צדקה גם כן לא הוי כתובה בתורה. אולם אף דלא הוי ככתובה בתורה והוי רק כמלוה על פה מ"מ יש לומר דאשתעבדו נכסיו לקיום הנדר ונימא כמו כן דאשתעבדו הנכסים לקיום השבועה. ובפרט להנך פוסקים עיקר הא דשעבוד' דאורייתא הוא דאשתעבדו נכסיו לקיום המצוה מ"ש נדר מ"ש שבועה ואף דליכא מצוה שבממון ורק חיובו דסיבב לעצמו גרם לו שנשבע מ"מ אחר שנשבע כיון דמצוה לקיים שבועתו נימא דאשתעבדו נכסיו ויגבה אף מן היורשים. ובהכרח צריך לומר דשאני נדרים ושבועות כיון דבא רק על ידי דיבור פיו ובידו לאתשולי עלייהו אין כאן שעבוד נכסים כלל אף למאן דאמר שעבודא דאורייתא וא"ד לחייבי ערכין וחרמין דיכול גם כן לאשולי עליה דיש שאלה בהקדש ואפ"ה למ"ד שעבודא דאורייתא חייבין היורשין ליתן דשם אף אם מלוה הכתוב' בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא היינו למ"ד שעבודא לא דאוריית' אבל אי שעבודא דאורייתא עכ"פ אשתעבדו נכסי כמו שאר מלוה על פה כיון דמפורש להדיא בתורה לחייבו משא"כ נדר לעניים או שבועה דאינו מפורש להדיא בתורה אף דיש בו מצוה דרך כלל מ"מ כיון דאיתנייהו בשאלה לא אשתעבדו נכסיו ואתי שפיר דברי הרמ"ה לדמות נודר לצדקה לעניים לשבועה:
וכבר כתבתי בהגהותי בדברי חיים יו"ד (סי' מ"ז) בהא דכ' הרמ"א ח"מ (סי' פ"ז סל"ד) בתובע לחבירו שנתן לו ת"כ לתת לו מתנה והוא כופר אינו חייב לישבע לפי ששבועה אינו עושה קנין ובקצוה"ח שם הקשה הא ריבית קצוצה גם כן אין הב"ד יורדין לנכסיו ואפ"ה אם תובעו לקחת ממנו ריבית חייב לישבע וכן על מציאת חשו"ק נמי נשבעין וכן למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא ליכא אלא מצוה ואפ"ה חייב לישבע וכ' כיון דכשמת לא חל על ידי שבועתו ות"ב החיוב לתת להיורשין דלא חל ע"ז ירושה אם כן אינו דומה דבריבית אף דאין יורדין לנכסיו וליכא שעבוד נכסים כיון דגלי קרא ולדידיה אזהיר ולא לבריה ע"כ דליכא עליו שעבוד נכסים מ"מ החיוב רמי עליו לפרוע מטעם דנטל ממון חבירו וחייב להחזיר לו או ליורשיו וכמבואר ברדב"ז בתשובה דחייב להחזיר אף ליורשי הלוה וכן מציאת חשו"ק או למ"ד שעבודא לאו דאורייתא מ"מ, נשתעבד גופו לשלם לו או ליורשיו משא"כ בנתן ת"כ או שנשבע דלא אשתעבד אף גופו רק לקיים המצוה מצד שבועתו וכשמת המקבל אינו חייב לשלם ליורשיו. וגם באם הנותן לא רצה לקיים שבועתו והמקבל תפס ממנו יש לומר גם כן דמוציאין מיד המקבל דאין לו חלק במעותיו רק מוטל מצד השבועה על הנותן לקיים המצוה וכ"ז שא"ר הממון שביד התופס הוא כגזל ואף מוציאין מיד התופס שלא יעבור על לא תגזול וכמו שכתב הנתיבות (סי' ק"ז) לגבי מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן. משא"כ בריבית אף דלא נחתינן לנכסיו מ"מ תפיסתו מהני ואין מוציאין מידו וכן למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אף להסוברים דלא נחתינן לנכסיו מ"מ ודאי אם תופס כדי חובו אין מוציאין מידו ולכך הוי כפירת ממון וחייב לישבע על כפירתו מה שאין כן בנתן ת"כ או נשבע דלא מהני תפיסתו וגם אינו ממון להוריש לבניו ולכך ל"ח כפירת ממון עכ"ד שם ועיין מה שכתבתי עוד בזה בח"ר בקונטרס התשובות (סי' ב') מזה. אך בכ"ז לדידן דקיי"ל שעבודא דאורייתא ואשתעבדו הנכסים מטעם מצוה כנ"ל למה לא אשתעבדו גם כן בנשבע ונדר וע"כ צריך לומר כיון דליכא מלוה הכתובה בתורה ורק חיובא עליו רמיא ואיתנייהו בשאלה ליכא שעבוד נכסים ואף בנשבע לטובת חבירו ליתא בשאלה מ"מ אם עבר ואיתשל חל ההתרה לדעת ר"ת לכך לא אשתעבדו הנכסים:
וראיתי בכנה"ג (סי' רי"ב) בהגהות ב"י (אות כ"ט) שהביא משם גדול אחד בהא דכתב הרמב"ם בשכ"מ שאמר פירות דקל זה לעניים ומת דצריכין היורשים לקיים נדרו והקשה הב"י כיון דאינו אלא משום נדר אמאי חייבין היורשין וכתב דבנדר לצדקה חל עליו הנדר וב"ד יורדין לנכסיו כשיבא לעולם בע"כ וכיון שכן כשמת המקדיש נכסים היו משועבדים לזה ההקדש ונפרעים מהיורשים. ולמ"ש לא אשתעבדו הנכסים וגם בלא"ה יפה כ' בזה הקצוה"ח כיון דהוי ליה דבר שלא בא לעולם ואין הנדר אלא על קרקפתא דגברי כשיבואו הפירות לעולם חייב לקיים נדרו אבל מהשתא לית ביה שעבוד נכסי כיון דהוי ליה דבר שלא בא לעולם ולא חייל אלא כשיבא לעולם. וגם אז כשיבא לעולם גם כן ליכא אחריות נכסים ע"ז רק על קיום המצוה וכשמת פקע חיובו. וראיתי למי שכתב דזה דומה להא דבכורות (דף מ"ח) במת האב תוך למד יום דלא חל החיוב ולא אשתעבד נכסי ואם כן כיון דהרמב"ם הל' בכורים כתב דאף במת תוך למד יום אשתעבד נכסיה ה"נ כן. וזה אינו כלום דשם ע"כ צריך לומר כמו שכתב הר"י קורקוס דאחר למד יום איגלאי מילתא למפרע דהיה בר קיימא ונתחייבו נכסים. וגם שם ל"ה דבר שלא בא לעולם דלא הוי רק מחוסר זמן מה שאין כן באומר פירות דקל זה לעניים דליכא בעולם כלל וגם כל נכסיו לא אשתעבדו לזה רק חיוב אקרקפתא דגברא רמיא כשיבאו לעולם שיתן הפירות ודאי כשמת פקע חיובו ושפיר כתב הב"י דלא חל על היורשים נדר מורישם:
סימן ג
הגם אם שעבודא לאו דאורייתא מבואר ברמב"ן סוף מס' ב"ב ובריטב"א קידושין (דף י"ג) דמ"מ נחתינן לנכסיו כיון דפריעת בעל חוב מצוה מה"ת וכופין על מ"ע אף אנו יורדין לנכסיו ומקיימין מ"ע שלו בע"כ ובריטב"א הוסיף דעד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו כיון דמצוה דממון הוא וכ"כ הר"ן מס' כתובות וכן מבואר בהרא"ה שם (דף פ"ו) דגם לרב כהנא פשיטא ליה דאפילו לר"פ נחתינן ליה לנכסים רק דקאמר מ"ט כיון דליכא אלא מצוה אמאי נחתינן וקאמר בדין הוא דאיכא למכפיה בגופו ומיהו עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו ועיי"ש בש"מ משם רש"י מהד"ק גם כן כן ושם כתב עוד דמסתמא לא יחלוק ר"פ על מה ששנינו המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים ב"ח ובכמה מקומות אמרינן דנחתינן לנכסי. אולם בבעה"ת שער (ס"א ח"ב) הביא שם דברי ראב"ד דכתב לחלוק על הרי"ף וסובר דר"פ ס"ל שעבודא לאו דאורייתא דהא אמר פרבע"ח מצוה ואי אמר ל"נ לי למעבד מצוה אלקויי דמלקינן ליה עד דעביד ליה למצוה אבל למיחת לנכסיה לא נחתינן וכן משמע מדברי רשב"א מובא בטור (סי' רע"ח) שכתב ע"ד הר"י הלוי דאין היורש יכול לסלק מירושתו ושלא לפרוע בע"ח דאביהן אלא כופין אותו לטפל ולמכור וכתב הרשב"א אפשר שלא אמר אלא לר"פ דאמר פריעת בעל חוב מצוה וכופין אותו בשוטים כי אמר לא בעינא למיעבד מצוה אבל לדידן אין כופין בשוטים אלא בהורדת נכסים משמע מדבריו דלר"פ לא נחתינן לנכסיו. הן אמת דקשה להבין אם נאמר דלר"פ לא נחתינן לנכסיו רק דכופין אותו בשוטים לקיים המצוה ובשביל זה אינו יכול לסלק עצמו מן הנכסים רק כופין לטפל בדבר ולמכור מי יחלוק ע"ז האי אף אם נאמר ש"ד היינו דנתוסף עוד שיעבוד על הנכסים ויכולין הב"ד לגבות מנכסיו אף שלא בפניו אבל מ"מ אם הוא לפנינו ודאי דחיובו דגופו שחייב לשלם לא נפקע:
וראיתי שם בדרישה דכתב כן להדיא דלר"ה דחיוב פריעת חוב מוטל על הנכסים אין מכין אותו אלא מורידין אותו לנכסיו ולדידן דקיי"ל דאינו משום מצוה אלא החיוב מוטל על נכסיו דש"ד נ"מ קולא דאין הטיפול מוטל על גופו כ"א על נכסיו ובהורדת נכסיו סגי והדברים אינם מובנים הכי מאן דס"ל שעבודא דאורייתא יאמר דליכא מצוה ונאמר בזה לקולא דאין הטיפול מוטל על גופו ובריב"ש (סי' תפ"ד) דפריעת בע"ח לאו מצוה לחוד הוא וב"ד יורדין לנכסיו מדינא אבל לכ"ע מצוה איכא ואי אמר ל"ב למיעבד מצוה ואי אפשר לב"ד לירד לנכסיו בודאי מכין אותו עד שתצא נפשו ולכן הביא הרי"ף פ' הכותב להא דר"פ עיי"ש ואם כן אם הדין הוא לר"פ דמטעם מצוה הטיפול הוא עליו כמו כן הדין אף אם שעבודא דאורייתא היכא דאין המלוה רוצה במיחת לנכסיו רק שישלם לו במעות. וראיתי בכנה"ג (סי' ק"ז) שתמה בזה על הרשב"א דכל הפוסקים פסקו דפריעת בעל חוב מצוה וכופין בשוטים. אולם ביאור דברי רשב"א מפורשים דבריו בש"מ ב"ב (דף קכ"ד) וז"ל ואני תמה מניין לו וכי כופין בשוטים למי שאינו רוצה לטפל בנכסיו לפרוע אלא אם רצה אומר לב"ד איני מטפל שומו לו והורידוהו כ"ז שתרצו לדידן דש"ד ואפשר לר"ה בריה דר"י [והוא ט"ס כמו שכת' הדרישה וצ"ל ר"פ] דאמר פריעת בעל חוב מצוה שכופין אותו כשאומר לא בעינא למיעבד מצוה אבל לדידן אין כופין בשוטים אלא בהורדה לנכסים עכ"ל והיינו דדעת הרשב"א דאי שעבודא לאו דאורייתא לא נחתינן לנכסיו כלל רק כופין בשוטים אבל שלא ברצון הלוה לא נחתינן לנכסיו ולכן כתב הר"י הלוי דעל חלק הפשוט אינו יכול לסלק עצמו מן הטיפול דהיינו שיאמר שאינו יורש ואם כן לא נחתינן לנכסיו רק כופין אותו או למכור כשירצו או לשומן שהוא במקום המוריש אבל ודאי מודה דאינו מוטל על הלוה לטפל ולמכור רק כופין אותו שיורידהו לנכסיו וזה אם שעבודא לאו דאורייתא אבל אם שעבודא דאורייתא ליכא נ"מ דגם בלעדי רצונו וכן רצון היורש הב"ד מורידין להבעל חוב לנכסיו. אבל ודאי אם הוא מבריח הנכסים ומטמינם ודאי אם אין בכח ב"ד להורידם לנכסים כופין אותו בשוטים אף אם שעבודא דאורייתא למען יקיים המצוה רק אם בפנינו הנכסים ואינו רוצה להוריד להמלוה או למכור ולהגבותו בזה אם שעבודא דאורייתא הב"ד מורידין אותו לגבות מן הנכסים ואף אם אינו לפנינו. ואם שעבודא לאו דאורייתא לא נחתינן לנכסיו רק כופין בשוטים שיגבהו ויקיים המצוה עכ"פ מבואר מדברי רשב"א דאי שעבודא לאו דאורייתא לא נחתינן לנכסיו:
וכן מבואר בתשובת רשב"א (ח"ג סי' נ"ו) דאין הב"ד יורדין לנכסיו וכן כ' (ח"ד סי' קנ"ב) אך קשה הא קתני במתניתין המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים על ידי עדים גובין מנכסים בני חורין ומשמע דבחד גוונ' הוא הגבייה כמו שעל ידי שטר גובין ממשועבדים אף בע"כ ואף אם אין רוצה נחתינן לנכסיו וכמו שכ' בש"מ כתובות הנז' אם כן למ"ד דשעבודא לאו דאורייתא אינם שוין אך יש לומר דהא אף אם נאמר דנחתינן לנכסיו היינו כשהוא לפנינו ומטעם כפיה דעד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו אבל אם אינו בפנינו לכ"ע לא נחתינן לנכסיו אם שעבוד' לאו דאורייתא אם כן אינו שוה למלוה בשטר דבזה נחתינן לנכסיו אף אם אינו בפנינו וכן נ"מ בקטנים או אם נשתטה המלוה דעל ידי שטר דאישתעבדו נכסיו נחתינן לנכסיו ומגבינן ליה להמלוה וע"י עדים דליכא אלא מצוה ושעבוד אין כאן לא נחתינן לנכסיו וכמו כן יש לומר דלאו בחדא מחתא מחתינהו דבשטר נחתינן לנכסיו ועל ידי עדים גובין רק ע"י כפיה ולא נחתינן לנכסיו בע"כ רק מכין אותו עד שיאמר רוצה אני. ולהסוברים דנחתינן לנכסי הוא מצד התקנה או הפקר ב"ד וכן נראה מלשון הריב"ש הנ"ל דכתב פריעת בעל חוב לאו מצוה לחוד וב"ד יורדין לנכסיו מדינא מבואר דאי שעבודא לאו דאורייתא אף דגם כן הב"ד יורדין לנכסיו הוא רק מתקנה דעד שכופהו בגופו כופהו בממונו אבל לא מדינא:
ובש"מ ב"ב שם הנדפס בספר הרמ"ה כ' משם הרא"ש וז"ל אף אי שעבודא לאו דאורייתא מניה גובה אפי' מגלימא דעל כתפיה ואי שעבודא דאורייתא משעת הלואה חל השעבוד על נכסי הלוה ואעפ"י שלא הגיע הזמן והוי כאלו הן ממושכנין לו ורבא אמר שעבודא לאו דאורייתא דמדאורייתא לא נחתינן לנכסיה אלא מנדין אותו או מכין אותו בשוטים עד שיפרע ודרש קרא כפשטי' בחוץ תעמוד והאיש כו' כיון דנכסי דאינש אינון ערבין בי' רבא לטעמי' דאמר לעיל לא יתבע מן הערב כלל דמצי אמר גברא אשלימת לך כו' וכיון דקאי איהו לא נחתינן לנכסי ואפילו את"ל דנחתינן לנכסי ה"מ מטלטלי או זוזי משום דזוזי דאינהו מטלטלי אוזפיה אבל מקרקעי לא משעבדי עי"ש ואולי זה גם כן דעת הרשב"א דלא נחתינן לנכסי היינו קרקע אבל מטלטלין נחתינן לנכסיו כדי לפרוע מנהון וא"ש דקתני גובין מנכסים ב"ח למ"ד שעבודא לאו דאורייתא ממטלטלין גובין ואף נחתינן לנכסי ולמקרקע לא נחתינן רק כייפינן ליה עד שיאמר רוצה אני. וא"ש הא דמבואר ב"מ (דף קי"ד) לשמואל דשליח ב"ד מנתיח נתוחי ולא הלוה ומשמע שם שהוא מדאורייתא דהשליח ב"ד מנתיח נתוחי ואמאי הא לא נחתינן לנכסיו וצריך לדחוק דלענין זה מנתח ממנו כדי שיכוף אותו הב"ד אחר כך עד שיאמר רוצה אני דשמואל סבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא ולא נחתינן לפרוע בע"כ להנך פוסקים ולדברי הרא"ש א"ש דדוקא קרקע לא נחתינן למכור או להורידהו בע"כ של הלוה אבל ממטלטלין מגבינן אף בע"כ דזוזי דאינהו מטלטלין אוזפיהו. ובדברי הרא"ש שכ' רבא לטעמיה דאמר לא יתבע מן הערב כלל לא אבין דהא רבא מסיק שם וקיי"ל לא יתבע ערב תחילה וכן מס' בכורות (דף מ"ח) קאמר רבא נכסי דבר נש ערבין ולא יתבע מן הערב תחילה ואם אין הלוה פורע אף שהוא לפנינו גובין מן הערב ואם כן לענין נחתינן לנכסיו נימא גם כן כן. ועיין סמ"ע (סי' קכ"ט ס"ק ט"ז) דעל שבועתו אין ב"ד יורדין לנכסיו אלא משמתינן ליה לקיים שבועתו ולכאורה לדעת רמב"ן הנז' דעל מצוה שבממון עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו למה לא נכוף אותו למיחת לנכסיו לקיים שבועתו וצ"ל כמו שכ' לעיל דשבועה הוא ענין אחר:
סימן ד
היכא דכתב לבעל חוב שבח היינו שיגבה מעידיות שבנכסיו ויש לו נזקין גם כן שגובין מן התורה מעידיות יש לחקור אם יגבה הבע"ח כמו הניזק. ולכאורה למ"ש הקצוה"ח ליישב דברי הרי"ף דפוסק כאביי ר"פ הנזקין דשטר שכ' בו שבח אינו גובה מיתומים רק זיבוריות וכתבו תוס' שם דאביי סובר שעבודא לאו דאורייתא דאי לא"ה מהיכי תיתי אפקוה רבנן ורבא דסובר דגובה סובר שעבודא דאורייתא דאם לא כן הא מדאורייתא לא גבי כלל ואנן פסקינן דשעבודא דאורייתא ואפ"ה אינו גובה מיתמי רק זיבורית וכ' הקצוה"ח דהא הריטב"א כתב הטעם למ"ד דשעבודא לאו דאורייתא הוא משום דאין קנין לחצאין ומאן דסובר שעבוד דאורייתא הוא משום דממילא הנכסי' משועבדי' דהתורה שעבדן ולפי"ז י"ל דדוקא מה שהתורה שעבדה ומה"ת דינו דבע"ח בזיבורית אבל מה שמשעבד בפירוש ומוסיף מדנפשו בזה נחלקו אביי ורבא אביי סובר דאין לו כח לשעבד דאין קנין לחצאין ורבא סובר דיכול גם כן לשעבדן וכמו שיכול למכור יכול להוסיף בשיעבודו לגבות מעידיות והרי"ף פוסק כאביי עיי"ש בנועם דבריו ולכאורה למה מן הלוה עצמו גובה מן השבח כיון דאינו יכול לשעבד יותר ממה שהתורה שעבדה ממילא. וצריך לומר כיון דגובה מהלוה עצמו הוא מטעם דהכי אתנו וחיובו דגופו הוא דמהני וכמ"ש רש"י שם והיינו מטעם שכירות מחויב לשלם כמו שהתנה לשלם לו מן עדיות ולפ"ז כיון דאין כאן תורת שעבוד על השבח דוקא ממילא הניזק שלא בכח שעבדו ששעבודו התורה בשבח קודם הוא לבע"ח אף שהתנה עמו ונתחייב לשלם משבח:
ברם דברי הקצוה"ח הם מוקשים דהא מבואר דיכול לשעבד מטלטלין אגב מקרקע אף אם מטלטלין לאו בני שעבוד הן אף מן התורה וגם עבדים דהוי מטלטלי דניידי מבואר (סי' קי"ג) דל"ב עומד בתוכו וכתב הרא"ש בתשובה הטעם כיון דעיק' תלוי בקול מהני דהעדים מוציאין הקול אף דלענין שעבוד הוי כמטלטלין כמבואר ברשב"ם ב"ב ותוס' יבמות הבאתי לעיל (סי' ב') וכבר כתבתי לעיל דדעת הטור ורמב"ם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי מדאורייתא ובעבדים עיקר הטעם כמו שכתב התומי' הואיל דיכול לשחררו ליכא סמיכת דעת ואעפ"כ כשמשעבד במטלטלין אגב מקרקע מהני אם כן מבואר דיכול לשעבד אף יותר ממה ששעבדו התורה ואף דכתבתי לעיל דדעת הרשב"א דרק מיתמי לא סמכא דעתיה אבל מניה דידיה גם מטלטלין בני שעבוד הן מ"מ דעת הרמ"ה כנראה דלא כן הוא כמו שכתבתי לעיל ואעפי"כ כשמשעבד במטלטלין אגב מקרקעי לכ"ע מהני וכן בעשה עבדו אפותקי דגובה אף מלקוחות הואיל דיש לו קול הרי דחל השעבוד מה שמשעבדו יותר מכפי ששעבדו התורה כיון דידענו דשעבודו דאורייתא ושעבוד לא הוי כקנין לחצאין ממילא יכול להוסיף השעבוד גם כן כפי רצונו ותנאו ואם כן היה נראה דיכול לשעבדו לבעל חוב שיגבה מעידיות שבנכסיו וחל אף במקום הניזק דבא בכח שעבודו ששעבדו התורה דשניהם שוין:
אך י"ל להמבואר ברמב"ן וריטב"א גיטין שם דאף בכתב לו שבח מ"מ מן לקוחות כ"ע מודים דאינו גובה אם נשאר מקום לגבות. ולפי"ז יש לומר דזה טעמא דאביי ומ"ז משמיה דרב נחמן דסברו דאינו גובה מיתומים כיון דלא סמכא דעתיה דמלוה שיגבהו מן העידיות דיכול להבריחן ולמכרן ולענין זה הוי כמטלטלין דלא משתעבדי הואיל דיכול להבריחן דהא נמי יכול למכרן ולא יגבה ואף למ"ש לעיל מד' רשב"א בתשובה דלגבי הלוה אף מטלטלין משתעבדי דסמך דעתיה עליהן שלא יבריחו הואיל דעשה לו טובה וגם שלא יהי' לוה רשע מה שאין כן לגבי יתומים מ"מ זה דוקא לענין שלא ישלם לו כלל ע"ז סומך דעתו שלא יבריחן שלא יהיה לו תשלומין זה לא יעשה הלוה אבל לענין שבח נכסים שיגבה דוקא מעידיות ע"ז ליכא סמיכת דעת דאף אם לא ישלם לו מעידיות לא יהי' גם כן לוה רשע ולכך אינו גובה מיתמי הואיל דליכא סמיכת דעת על שעבוד דעידיות כנ"ל דיכול למכרן וזה שאמר שם בש"ס תדע דהא בע"ח דיניה בבינונית ומיתמי בזיבוריות אף דודאי כל כוונת הבע"ח היה על דינו שהוא בבינונית מ"מ כיון דיכול למכור הבינונית וישאר הזבוריות ואז לא יגבה כדינו רק מזבורית מפני תיקון העולם לכך לא סמכא דעתיה ואינו גובה מיתומים רק מזבוריות לכך אף בכתב שבח אינו גובה מיתומים דלענין זה הוי כמטלטלין ורבא סובר דלא תליא בזה דמ"מ כיון שהוא קרקע גובה כפי שמשעבד לו והא דאינו גובה מיתומים רק מזיבורית הוא משום דלגבי יתמי אוקמו אדאורייתא אבל בפירש לו שבח גובה אף מן יתומים דמהני השעבוד מן התורה ולאביי אף דמהני השעבוד מה"ת מ"מ לא הוי רק כמטלטלין לענין זה לבתר דתקנו דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ולכך אינו גובה מיתמי גם כן רק מזיבורית וכנז'. ולפי זה יש לומר גם כן הא דמניה דידיה בכתב לו שבח גובה מעידיות הוא משום דהכי אתנו אבל לא מטעם שעעבוד וממילא יש לניזק דין קדימה לגבות מעידיות והא דמבואר (סי' ק"ח) בכתב בו שבח אף מיתומים היינו ממנו ומן יורשיו דאז גובה דבכהאי גונא אף מטלטלי דיתמי משתעבדי דגלי דעתו דסמך רק ע"ז ועיין או"ת (סי' ק"ז) וצ"ע בזה:
סימן ה
כתב הרמב"ם (פי"א) ממלוה המלוה את חבירו בפני עדים או שאמר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לזה מנה או אתם עדים כו' זו נקראת מלוה על פה ואין צריך לפורעו בעדים לפיכך אם טען פרעתי נשבע היסת ונפטר אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפורעו בעדים כו' לפיכך האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה אין כותבין עדותן ונותנין למלוה שלא יחזירו למלוה ע"פ עדות בשטר עד שאומר להן הלוה כתבו שטר וחתמו ותנו לו אעפ"י שאמר להן כך צריכין להמלך בו אחר שחתמו בשטר ואחר כך נותנין השטר ביד המלוה ודעת הראב"ד שלא נאמר בש"ס פ' אעפ"י דצריך לאימלוכי ביה רק בתוספו' כתובה אבל בהודאות והלואות לא צריך לאמלוכי ביה ובמ"מ שם משום דשטרא איגלוי מילתא בעלמא כיון דאמר כתבו כותבין ונותנין ואע"ג דגבי ממשעבדי הא שעבד נפשיה והש"ך (סי' ל"ט) כ' דהרמב"ם יחיד הוא בדבר:
ובאמת מצינו דאינו יחיד דבש"מ כתובות שם הביא דעת ר"י מטראני שהביא דעת רש"י ור"י מיגאש דבאודיתא מכי אמר לעדים כתבו וקבל עליו שתהיה מלוה בשטר תו לא צריך לאמלוכי ביה וכ' וז"ל ואינו נראה לי לחלק בין שטר אודיתא לשטר מתנה דגם בשטר אודיתא אעפ"י שהמעות בידו כיון שבשעת הלוא' לא קבלה ע"ד מלוה בשטר אלא רוצה לעשות עכשיו מלוה בשטר כיון שלא הגיע השטר ליד המלוה יכול לחזור בו אעפ"י שאמר כתבו וצריך לאמלוכי ביה דבאודיתא נמי פליגא עכ"ל הרי דדעתו כדעת הרמב"ם וכן הסמ"ג עשין (צ"ד) כתב גם כן אף בשטר אודיתא צריך לימלך. אך דוקא בשטר אודיתא שהלוהו לו בסתם לא ע"ד שיכתוב לו שטר ואחר כך רוצה לעשות מלוה בשטר דבזה יכול לחזור ולא יהיה צריך להחזיר המעות לכן אף דאמר כתבו כ"ז שלא בא ליד המלוה יכול לחזור בו אבל אם בשעת הלואה בפני עדים אמר להם כתבו דע"ד זה הלוהו ואם לא יתן לו שטר יכול המלוה לתבוע מעותיו בהחזרה כמבואר בטוש"ע בזה מודה הר"י מטראני דאין צריך לאמלוכי וכן נראה מדקדוק לשון הרמב"ם שכ' היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה משמע דוקא בזה כתב אחר כך דצריכין להמלך בו וכ"כ המ"מ דרבינו ז"ל מפרשה אף בהודאות משמע דאם בשעת הלואה היינו המתן מעות אמר לעדים כתבו ועד"ז הלוהו בזה גם הרמב"ם מודה דלא צריך לאמלוכי ביה ואף בשטר מתנה כ' שם בר"ן ובש"מ בשם הראב"ד להקשות דלמה חוששין לשמא נמלך נימא דהיה לו לחזור אחריהם ולהודיעם דסתם שליח עושה שליחותו וכתב דהכא במאי עסקינן שאמר להם מן האירוסין כתבו בשעת הנשואין כיון שגילה דעתו שאינו רוצה לכתוב מעכשיו חוששין שמא חזר בו אבל כשאומר כן בשעת נשואין אין צריך לימלך בו שאלו חזר בו היה רץ אחריהם וכתב וכן נראין הדברים. אם כן בשטר הודאה דגם כן צריכין לימלך לדעת הר"י מטראני יש לומ' גם כן כיון דכבר היה ההלואה בלא שטר חוששין שמא חוזר בו ומשמע אף אם אמר כתבו וכתבו וחתמו מיד דצריכין לימלך קודם הנתינה משום דעשה מילתא יתירה מה של"ה צריך חיישינן טפי אבל אם העדים ראו ההלואה ושהיה ע"ד שיכתוב לו השטר ואמר כתבו דבזה כבר נתחייב הלוה ליתן לו השטר כ"ע מודים דלא צריך לאמלוכי ביה. ולפי זה צריך לומר הא דכתב המחבר בש"ע (ס"ב) המלוה את חבירו בעדים אין כותבין עדותן כו' עד שיאמר להם הלוה כו' צריכין לימלך היינו שהלואה היה בעדים אבל לא נתחייב לו הלוה בשעת הלואה שיתן לו שטר ועיין בפרישה בביאור דברי הטור דכ' לפיכך אעפ"י שראו עדים דקאי על המלוה את חבירו בעדים דהוי מלוה על פה ואינו יכול לומר לעדים לא לויתי לו בפניכם כי אם ע"ד שיכתבו לי שטר וכמו שהדין הוא בקנין קמ"ל דלא כן הוא. ובכה"ג אף שאמר אח"כ הלוה כתבו צריך לימלך כיון דאם חוזר בו אינו חייב להחזיר המעות אבל אם בשעת ההלואה אמר כתבו דבזה ע"ד השטר הלוהו לכ"ע א"צ לימלך ביה ולדינא כ' הלבוש ע"ד היש חולקין דל"צ לאמלוכי ביה וכן נוהגין:
והתומים הקשה לשיטת רמב"ם דמה צורך יש באמירה דכתבו כיון דצריך לימלך קודם הנתינה וכתב דנ"מ דל"ה כזכרון דברים בעלמא ומפי כתבם הוא ואם אמר כתבו אף דחוזר קודם הנתינה ואינו גובה ממשעבדי מ"מ אם בא ליד ב"ד דנין ע"פ לענין טענות להד"מ אם אין העדים זוכרין כיון דכתב ע"פ צוואת הלוה. ונ"מ בזה גם לדעת החולקין דאין צריך לאמלוכי מ"מ אם מוחה ביד העדים שלא יתנו אינם רשאים ליתן דמ"מ תורת עדות ע"פ יש בשטר זה. אך לכאורה יש לומר דהא כל חילו של שטר דל"ה מפי כתבם כתב הבעה"מ מס' יבמות וסייעתו דל"ה מפי כתבם רק מפי כתבו דמה שהעדים חתמו על השטר הוא בשליחותו דהמתחייב ואם כן יש לומר אם מבטל אחר כך ואינו רוצה ואתי דיבור ומבטל דיבור הוי כאלו נכתב שלא בציווי הבע"ד ושלא בשליחותו והוי מפי כתבם דלא מהני. וכבר חשבתי דזה טעמו של הרמב"ם הל' גירושין דסובר בגט בטלו מבוטל כשמבטל להגט גופיה דאינו חוזר ומגרש דמבטל השליחות והוי כנכתב שלא בשליחות וכן העדים כאלו חתמו שלא מצוואת הבעל ומצאתי שכתב כן בס' תורת גיטין ר"פ השולח ומטעם הנ"ל דהוי חתימת העדים כאלו חתמו שלא בצוואת הבעל והוי מפי כתבם ועיין קצוה"ח (סי' ס"ה ס"ק ח') בזה וה"נ כיון דמוחה אחר כך ליתנו נתבטל הצווי של המתחייב והוי שוב מפי כתבם אף לענין מלוה על פה. גם למה שכתב הרי"ף יבמות דכ"ז דאיתא לשטר תחת יד העדים עדיין ל"ה כנחקרה עדותן בב"ד עד דנפיק מתותי ידי' דבע"ד דאז הוי כנחקרה ועיין (סי' מ"ו סל"ה) ובנתיבות שם (ס"ק י"ט) בביאור דברי הרי"ף ואם כן אם מוחה בידי העדים שלא ליתנו אף אם בא ליד ב"ד ל"ה רק מפי כתבם כל זמן שלא בא ליד הבעל דבר:
וראיתי בתשובת ר"י הלוי שציין הש"ך עליו (ס"ק ד') וכתב שאין דבריו נ"ל ושם (סי' ק"ח) עמד להקשות על הרמב"ם דמה מהני כשאמר כתבו כיון דסוף סוף צריך לאמלוכי ביה קודם הנתינה וכקושית התומים וכ' משם רבו הה"ג מ' אהרן חסון ז"ל דמה דצריך המלכה הוא רק לענין שיתנהו ביד המלוה ולענין כתיבה תיכף כשאמר כתבו כותבין והשטר עומד קיים ביד העדי' וגובה בו ממשעבדי ואם יתרצה יתנהו ביד המלוה שמצי למכו' לאחר בכומ"ס מה שאין כן כשנתחרט נשאר ביד העדים ואינו יכול למכור לאחר ולכך מדייק הרמב"ם ואחר כך נותנים השטר ביד המלוה דמשמע לענין לחזור ממלוה על פה למלוה בשטר כשיאמר כתבו וחתמו סגי בהכי רק המלכה צריך לענין נתינת השטר ביד המלוה וזה באמת דבר תימא דבמה זכה המלוה בשעבודו כיון דהרמב"ם איירי בשטר הודאה ול"ה נתינת ההלואה ע"ד לכתוב השטר רק אחר כך רוצה לעשות מלוה בשטר במה זכה בשעבודו כיון דלא קיי"ל עדיו בחתומין זכו לו. ועוד דהא כל הטעם דצריך לאמלוכי ביה כתב הרא"ש משום דאיכא רגלים לדבר שרצונו שימליכו בו מדלא הקנה מיד בקנין סודר וטעם הזה הוא גם כן על שטר הודאה והלואה כמו שכתב התומים וכן כתב להדיא טעם הזה בסמ"ג שם וקאי גם על הודאה כשיטת הרמב"ם אם כן עיקר מה דצריך לאמלוכי ביה הוא על עיקר השעבוד אם חל או לא וממילא אף אם כתבו וחתמו ואחר כך מיחה בהעדים שלא ליתנו לא חל השעבוד לגבות ממשעבדי ואף לענין מלוה על פה הדברים צ"ע למה ול"ה מפי כתבם: