אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
דיני עדות
סימן א
הא דכתיב בתורה ע"פ שנים או שלשה עדים יקום דבר מבואר מדברי הרמב"ם הלכות יסוה"ת (פ"ה ה"ב) שהוא מצד חק התורה וגזירה דאורייתא לומר שכן הוא ולדון ע"פ דבריהם לא שנאמר שכן הוא האמת הברור. שכ' וז"ל כמו שצווינו לחתוך הדבר ע"פ שנים ואעפ"י שאין אנו יודעין אם העידו אמת או שקר כך מצוה לשמוע מזה הנביא אעפ"י שאין אנו יודעים אם אם האות אמת יעיי"ש הרי דכ' להדיא דחק התורה הוא אבל אין לומר שכן הוא האמת די"ל גם שנים י"ל דמשקרים רק התורה צוותה לנו לדון ולקיים דבריהם. ומה"ט גזרה התורה לדרוש ולחקור בדבריהם בשבע חקירות ואם אמרו אין אנו יודעים עדותן בטילה ומבואר בש"ס סנהדרין (דף מ"א ע"ב) הטעם דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה יעיי"ש היינו כיון שאומרים אין אנו יודעים ואין מגבילים הזמן חזינן דיראים שלא יתפסו לשקרנים דע"י הזמן יוכלו לבא לידי הזמה וכיון דהתורה לא גילתה לנו רק לדון ע"י עדותן אף שיוכל להיות ששקר הוא מ"מ למיזל בכל ענינים ולחתוך הדין עפ"י עדותן הטילה התורה תנאי בדבר לחקור אותם על כל הזמנים שיוכלו להתפס לשקרנים ע"י הזמה ואם חסר לעדותן תנאי הזאת באנו לחוש דלמא שקרנים המה ובפועל לא יאמרו להגביל כל הזמנים כדי שלא יותזמו ויתגלה הדבר ששקר העידו. ועיי"ש בפירוש המשנה לרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל ואם אמרו בחקירות א"י אי אפשר בהם הזמה בשום פנים ולפיכך עדותן בטלה ונאמר עדות שקר הוא וזה שאומר בחקירות א"י הוא כדי שלא תתקיים עליהם הזמה עכ"ל ולכאורה למה אמר הרמב"ם ז"ל דנאמר עדות שקר הוא ולא סגי ליה לומר דגזה"כ הוא דבעינן שיבררו החקירות כדי שיהיו יכולין להזימן ולקיים בהו הזמה ומה לי אם שקר אומרים או אמת הא זה מחק התורה דבעינן לקיים בהו דין הזמה כדכתיב ועשיתם לו כאשר זמם. אולם למ"ש אתי שפיר דהא תינח במקום דשייך הזמה ובעי שיהיו ראוי' לקיים בהם הזמה. אבל במקום דל"ש לקיים בהם כאשר זמם דל"ב בזה לקיים כאשר זמם למה בעי דו"ח וגם אם יאמרו א"י דפסול למה ל"ה כמו לגבי בדיקות דא"י כשר כמבואר במתניתין דסנהדרין הנ"ל ובש"ס מכדי אידי ואידי דאורייתא מ"ש חקירות ומ"ש בדיקות א"ל הכי השתא בחקירו' עדותן בטילה דהוי ליה עדות שאי אתה יכול להזימה וא"כ היינו אומרים דכיון דמטעם הזמה א"י בחקירות פסול במקום דל"ש לקיים הזמה דל"ב בזה עדות שאתה יכול להזימה כמ"ש תוס' ריש מס' מכות גם כשאומרים א"י בחקירות יהיה כשר דדמי לבדיקות לכך הוסיף הרמב"ם כיון דאי אפשר בהו הזמה אמרינן עדות שקר הוא דזה תנאי התורה להאמין שני עדים במקום דמגבילין הזמן ואינם יראים שיותזמו ואף דל"ש לקיים בהם דין הזמה מ"מ יתפסו לשקרנים ויראים גם מזה אז האמינם התורה אבל כשאומרים א"י עדותן בטילה. וכן מבואר מלשון רש"י מס' ב"ק (דף ע"ה ע"ב) בהא דקאמר שם הש"ס והא קיי"ל דעדות שאי אתה יכול להזימה ל"ה עדות ה"מ היכא דלא ידעו באיזה יום באיזה שעה דליכא לעדות כלל וכתב רש"י דאיכא למימר דלהכי עבדי דמיסתפו דלא ליתו סהדי דליזמוהו והלא באותו שעה עמנו היתם ועדים שקרני' הם עיי"ש והיינו אף במקום דלא נקיים בהו דין הזעה מ"מ יראים שלא יתפסו לשקרנים וכיון דלא הגבילו הזמן באנו לבית הספק אולי שקרנים הם וכבר רמז על דברי רש"י אלו אאזמ"ו זל"ה בספרו דברי משפט (סי' ל"ח):
ובנ"ב מהד"ק חאה"ע (סי' ע"ב) כ' באורך לחדש דהיכא דלא שייך לקיים בהעדים דין הזמה שווין חקירו' עם דרישו' וכשר אף באומר איני יודע והעלה מכח זה דלאסור אשה לבעלה דל"ש כאשר זמם כשאמרו העדי' א"י דין החקירות שוה לדין הבדיקות ועדותן קיימת עיי"ש באורך בזה. ולמ"ש אף היכא דל"ש כאשר זמם ולעשות דין ועונש הזמה מ"מ א"י בחקירות פסול מטעם גזירת הכתוב דבעינן עדות שאתה יכול להזימה כדי שיסתפו שלא יתפסו לשקרנים ובפרט במקום שיתפסו ע"י הזמה שעברו על לאו דלא תענה דאם אמרו לאסרה על בעלה ודאי עברו על לאו דלא תענה ונפסלין. וכ"ז דלא נתקיים בעדותן תנאי שהטילה התורה כדי שנדע לסמוך עליהם דאמרו אמת באנו לספק דלמא שקרנים הם. משא"כ בבדיקות אף שגזרה התורה לחקור מ"מ כיון שזה אינו נפ"מ שיותזמו ויתגלה שקרותם לכך אם אמרו א"י כשר עדותן. וכמו כן בע"א המחייב שבוע מד"ת בעינן דו"ח. וגם באומר אינו יודע בטל עדותו אף דליכא נפ"מ לענין דין הזמה והיה לנו לומר דהוי לגבי ע"א דו"ח כמו בדיקות דאף דבעי מד"ת מ"מ באומרים אין אנו יודעין כשר כמו כן דו"ח כיון דליכא נפ"מ לענין הזמה היה לנו לומר דכשר וכן העלה שם הנו"ב להוכיח דאף דל"ב בד"מ עדות שאתה יכול להזימה מ"מ דו"ח בעינן כמו בבדיקות ואין חילוק בין אחד לב' אף דבאחד ל"ש דין הזמה וגם אף מלקות אינו לוקה דאין עד שקר לוקה רק מטעם שהרשיעו את הצדיק ובע"א לחייבו רק שבועה לא הרשיעו לכלום מ"מ מצד גזה"כ בעינן דו"ח כמו בדיקות עיי"ש באורך כל הבנין ודבריו תמוהין דלדבריו כיון דדין הזמה לא שייך ביה למה בעי כלל דו"ח כיון דגם באומר איני יודע כשר דדומה לבדיקות לדעתו במקום דל"ש בי' הזמה וא' כשר א"כ לענין מה צריך דו"ח אם יודע או לא ליכא נפ"מ בשלמא בשנים כתב שם הנו"ב שפיר לדרכו אף דל"ב עדות שאתה יכול להזימה מ"מ דלמא יכחישו אהדדי ובא"י כשר לדעתו אבל בע"א דליכא שום נפ"מ עתה וגם אינו יודע כשר למה צריך לגבי ד"מ בע"א לדו"ח ודוחק לומר דנפ"מ באם ע"א יבא אח"כ לצרף עם הראשון לחייבו ממון ואז יש נפ"מ בדו"ח דלמא יכחישו אהדדי זה דוחק גדול וגם הא אף באם העד אחד הבא לחייבו שבועה העיד של"ה עמו ולא ראה עוד אחר והנ"מ רק לענין שבועה למה בעינן בע"א כלל לדו"ח כיון דאי אפשר לקיים בי' דין הזמה וגם א"י כשר. ולמ"ש א"ש דאף במקום דל"ש דין הזמה ואף לא למלקות מ"מ כדי שיתקבל עדותו ונדע הדבר אם לסמוך עליו כיון דאחר כל אלה לא הוי בירור שאינו משקר רק דגזה"כ הוא לסמוך על שני עדים אף לדון דיני נפשות ולהוציא ממון ועל ע"א כדי לחייב שבועה הטילה התורה תנאי בדבר שיתחזק אצלינו הדבר קרוב לאמת שיגביל הדבר ע"י חקירות ולא ירא לנפשו פן יותזם משני עדים ויתפס לשקרן והוי כמו בכל מלתא דעבידא לגלוי' בבירור דלא משקר אינשי כן בכל עדים אם מגבילים הזמן בכל אופנים שיוכלו לבוא לידי הזמה ויתגלה שקרותם קרוב הדבר שאמת יהגה חיכם ואז גזרה התורה לסמוך עליהם לדון עפ"י דבריהם וכ"ז שחסר מעדותן תנאי זה חוששין לשקר לכך גם א"י פסול בחקירות אף במקום דל"ש דין הזמ'. ועדות שאתה יכול להזימה לעשות בהן דין הזמה זה תנאי אחר מדכ' ועשיתם לו כאשר זמם ולבוא לידי הזמה זה ג"כ תנאי אחר מדכ' ודרשת וחקרת ועוד יבואר לפנינו אי"ה בכל דברי הנו"ב שם בענין אם בעינן בממון עשאילה"ז [ועיין ספר חמדת שלמה חאה"ע (סי' נ"ב) שם הביא דעת הגאון בעל ח"ד דעכשיו שהכשירו חכמים עדות בלא דו"ח ל"מ עדותן רק מדרבנן והספר הנז' דעתו כיון דנתקבל עדותו בלא דו"ח עברו על ל"ת ונפסלו מה"ת עיי"ש בדבריו ולמ"ש ודאי אינו מועיל עדותן מה"ת אף אם עברו על לא תענה כיון דאנן מקבלין עדותן מ"מ מה"ת חסר תנאי שיהיו יכולין להזימן ובחסר דו"ח אמרינן שמא עדי שקר הן וכמו"ש]:
ומה שהנו"ב שם תמך יסודותיו מדברי הרז"ה המובא בר"ן בחידושיו ר"פ הי' בודקין דכ' דהני חקירות עבדו כשבודקין העדים קודם שיתחילו לדבר כדי להחמיר כרשב"א אבל אם התחיל לומר עדותו בשנה זו או אשתקד א"צ לפרש באיזה שנה בשבוע ובאיזה שבוע דכיון דאמר שבוע זו הרי פירש באיזה שנה היה ואע"פ שא"י כמה שנה זו בשבוע מה בכך ולמה תפסל עדותי בשביל כך וכן אם אמר בחודש זו א"צ לומר באיזה שנה כו' וכן נמי אף עפ"י שאינו יודע שם החודש אין נפסל א"נ אמר אתמול או שלפניו אבל א"י כמה ימים עברו מן החודש אין עדותו נפסלת בשביל כך ואין צריך לפרש יותר אלא באיזה שעה ובאיזה מקום וכתב עליו הר"ן דבריו נראין מסברא מכרעת אבל פשטה דגמרא לא משמע כן דמדאמרינן בגמרא אמר להם ר' יוסי לחכמים לדבריכם מי שבא ואמר אמש הרגו אומרים לו באיזה שבוע באיזה שנה כו' אלא אע"ג דל"צ רמינן עלה כרשב"א ומשמע לעיכובא בעינן הני שבע חקירות כיון דילפינן להו מקראי ומשמע נמי אע"ג דאמרו אמש הרגו צריכין להשיב על ז' חקירות ואם הוכחשו בחקירות הקודמת ואפי' אמרו אין אנו יודעין עדותן בטילה וכן דעת ה"ר דוד ז"ל והרמב"ם ז"ל עכ"ל הר"ן ז"ל וכתב הנו"ב דדעת הרז"ה כיון דשוב אינו שייכות אלו החקירות להזמה אף דצריך לשאול מגזה"כ מ"מ לא חמירי מבדיקות וא"י כשר בהו לכך כ' דא"צ לפרש יותר היינו שאף א"י כשר כיון דתו לא צריכינן להזמה עי"ז ובסי' ע"ד כ' שמדברי הרז"ה יש לי הוכחות ברזל מדמכשיר א"י באמש הרגו ומרמב"ן ור"ןליכא הוכחה להיפך די"ל דטעמייהו דאפשר לא יעלה על לבן דהמזימין רק יום החודש א"כ שוב אני תופס מדברי רז"ה דבמקום דל"ש כלל אין דו"ח מעכב כשא"י כי למה נעשה מחלוקות בין הפוסקים עכ"ל. וכל מעיין ישפוט בצדק דדבריו בדעת רז"ה דחוקים דודאי כוונת הרז"ה כיון דא"י כשר למה צריך לשאול אותו ואף אם יכחישו זה את זה לא יתבטל עדותן כיון דכבר אמרו שניהם אמש הרגו מה איכפת לן אם מכחישין א"ע בכמה בשבת או בכמה בחודש. וגם מדכ' א"צ לפרש יותר אלא באיזה שעה כו' ולא הצריכו לפרש כל אלו החקירות אלא כשאומר זמן מרובה מבואר דכשאומר אמש א"צ כלל לחקירות אלו:
ומה שהקשה הר"ן על הרז"ה מפשטה דגמרא נראה ברור דדעתו בפירושא דש"ס שם כמו"ש הרמ"ה בחידושיו שם דדייק מדקאמר ר"י לדבריכם כו' אומרים לו באיזה יום דאם הכונה אפ"ה אמרינן לי' האי אומרים לי' מפני מה אומרים לי' מיבעי לי' למימר אלא מדמתמה אומרים לו ש"מ פשיטא לי' דלא אמרינן רק הפירוש הוא דבמתניתין קתני היו בודקין בשבע חקירות למה להו לשבע הא פשיטא דאם אמר אמש לא צריכינן תו לשאול על חקירות הקודמות והואיל ואפשר דאמש הרגו לא נשאל בתחילה אלא באיזה יום ובאיזה שעה ונתברר כל הדבר על בוריו וא"כ כי אמרו סתם הרגו נימא ליה אימת' הוי ואי אמר עכשיו שפיר וא"נ מאתמול אמרינן ליה באיזה שעה אלא מאי אית לך למימר אע"ג דאי אמר עכשיו הרגו ל"צ תו למבדק כי אמר סתמא רמינן כולהו הני חקירות דידן כרשב"א כדי שתטרף דעתן ור"י אמר לך חקירות דידי לאו משום דרשב"א אלא משום דשכיחי ברוב עדויות עיי"ש ברמ"ה דסיים ומ"מ שמעינן מינה דהיכא דאתי ואמר אמש הרגו א"נ עכשיו הרגו תו ל"צ למירמא עילויה מידעם והאי דקאמרינן רמינן עליה כדרשב"א היכא דאמר סתמא עיי"ש עוד וכן כתב שם בחידושי רבינו יונה דהפיר' בגמרא אע"ג דל"צ רמינן היינו מדרבנן כדרשב"א ובמתניתין קתני סתם היו בודקין החמירו חכמים כשאומר סתם לבדוק אותם בכל החקירות ולהתחיל מן איזה שבוע איזה שנה ולא לקצר להתחיל מן איזה יום כדי להאריך ולתת זמן להעדים שיכולין לחזור ולהגיד אבל באם כבר העידו אמש ל"צ כלל לשאול ואף אם שאלינן להו והכחישו א"ע לא איכפת לן ואמרינן דחוזר ומגיד וזה דעת רז"ה בבירור ואין מזה שום ראי' לדמות חקירות היכא דליכא נ"מ להזמה לבדיקות שא"י יהא כשר לגבייהו ודלא כנו"ב. ודעת רמב"ם דצריך לשאול מגזה"כ ולפי מ"ש הר"ן בדעתו אף כשאומר א"י עדותו בטל. ומ"ש הנו"ב הטעם דלא יעלה על לבן דהמזימין רק יום החודש הוא דוחק גדול דמ"מ למה צריך שעד המעיד ידע יום החודש אם אומר אמש הרגו או עכשיו כיון שהב"ד יודעים ויתפרסם לכל יום החודש וידעו המזימין להזים ובמה יתברר יותר להמזימין ע"י שיגבילו העדים יום החודש. וגם השנה והשבוע מה איכפת לן במה שהעד המעיד אינו יודע כיון שאין זה גרעון להמזימין. וע"כ צ"ל דהרמב"ם סובר דגזה"כ הוא לשאול על כל הז' חקירות וכיון דלפעמים כשאומרים א"י יש ריעותא בזה לצורך הזמה כל אנפין שווין דכשאומר א"י בטל עדותו ומוכח מדבריו דבכ"מ אף היכא דל"ש הזמה מ"מ א"י בחקירות פוסל עדותן ובפרט למ"ש לעיל דהא דהאמינה התורה לשני עדים לאו מטעם בירור הוא דלא משקרי רק גזה"כ וכמ"ש הרמב"ם (הל' יסה"ת):
וביותר יש ראיה ממ"ש תוס' פסחים (דף י"ב) ד"ה באיזה יום הטעם דאף דכבר כוונו יום אחד לחודש ולמה צריך למישאלינהו באיזה יום הוא משום דחקירות ילפינן מקראי צריך שלא יכחישו זא"ז ושלא יכחישו א"ע וכיון דבמתניתין קתני דבחקירות אם אמר א' א"י עדותן בטילה מבואר דקאי על כל השבע חקירות ואמאי הא אם כבר כוונו יום אחד לחודש כבר ישנו בהזמה ואין צורך להזמה בהך חקירה דאיזה יום ואמאי יפסול בהו א"י בשלמא למאי דכתב רש"י ר"פ היו בודקין דנ"מ כדי שעדי הזמה ישימו לב להזימם יש בהו צורך סיבת הזמה וכן למ"ש תוס' בתירוץ א"נ דנפ"מ לא' אומר בב' וא' אומר בג' שפיר כיון דלפעמים נ"מ להזמה לא פלוג ובכ"מ א"י בכל חקירות בטל אבל אם מטעם גזה"כ הוא אמאי יהיה א"י פסול כיון דל"ש בזה אופן הזמה נימא דהוי כמו בדיקו' וע"כ צ"ל דבחקירות לא פלגו חז"ל ובכ"מ א"י מבטל עדותן:
סימן ב
להמתבאר לעיל דשני עדים לאו בירור גמור אמת לאמיתו הוא שכן הוא רק גזה"כ לדון על עדותן. נלענ"ד לבאר ע"נ סוגית הש"ס ב"מ (דף ג' ע"ב) ומאי ק"ו ומה פיו שאין מחייבו ממון מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו ממון אינו דין שמחייבין אותו שבועה ופיו אין מחייבו ממון והא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי מאי ממון קנס עיי"ש כל הסוגי' עד דמסיק אלא מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה תאמר בעדים שישנן בהכחשה והזמה וכתב הנ"י שם דע"כ פיו אינו בהכחשה אף באומר נזכרתי דאי בעומד בדיבורו מאי אולמי' דפיו מתנה הוא דקא יהיב ליה א"ו אף בשאינו מעמיד דבריו וחוזר בו ומ"מ לא משגחינן אעדים והקשה מכח זה על הרמב"ם דפוסק דיכול לומר נזכרתי ועיי"ש בש"מ משם הר"ן ובש"ע (סי' ע"ט) ובס' או"ת שם. ועוד יש כמה דקדוקים בסוגי' הש"ס שם חדא מה ס"ד דפיו אינו מחייבו ממון וכי לא ידע דהודאות בע"ד מהני. גם מה אולמי' דפיו שכן מחייבו קרבן כיון שמ"מ לענין חיוב אדם לחבירו עדים יש להם מעלה יתירה מפיו דאינו מחייבו קנס:
ולמ"ש א"ש כיון דחזינן דהתורה חייבו שבועה על הודאה במקצת מדכ' כי הוא זה והא ס"ד דזה ודאי לאו בירור הוא שכן הוא האמת לאמיתו רק דמטעם מתנה הוא ומה שהודה חייב לשלם אף אם באמת יוכל להיות דשקר הוא או שטע' ואעפ"כ כיון שחייב לתת מקצת ממון גורר החיוב זה שישבע על מה שכפר ומה דקאמר ומה פיו שאין מחייבו ממון הי' ס"ד אף דחייב לשלם אבל מ"מ בירור שהוא כן האמת לאמיתו אין כאן ומ"מ כיון שצריך לשלם גורר החיוב זה על שבועה על השאר עדים שמחייבין ממון והי' סובר מטעם בירור הוא שכן הוא האמת שחייב לו מכבר והיה הלואה במקצת אינו דין שהחיוב זה יגרור שיתחייב שבועה על השאר ופריך ופיו אין מחייבו ממון והא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ומאה עדים לאו דוקא רק כיון שהודאתו מהני אף נגד עדים ע"כ דזה הוי בירור יותר מן עדים שודאי כן הוא שלוה ממנו באמת לכך גורר החיוב ממון זה שישבע על השאר כיון שהי' הלואה וקאמר מאי ממון קנס דפיו אין מחייבו ע"כ דהודאות בע"ד לאו מטעם בירור הוא שכן הוא האמת שלוה ממנו רק שיכול לחייב א"ע וחייבו התורה מטעם הודאתו לדון עפ"י הודאתו אבל לקנוס אותו גזה"כ אשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע א"ע והטע' כיון דלא ידענו אם האמת כן הוא שעשה המעשה שמחייב אותו הקנס אין הב"ד יכולין לחייבו על זה הקנס ובכ"ז פיו מחייבו שבועה חזינן דכיון שחייב עכ"פ לשלם יהיה מעשה הלואה אמת או שקר חיוב התשלומין גורר השבועה. עדים שמחייבין אותו קנס חזינן דהתורה האמינה להעדים על פעולת המעשה שכן הוא האמת שעשה הפועל הזאת המחייבו קנס א"ד שמחייבין אותו שבוע' כיון שנתברר ע"י העדים שמעשה הלואה הי' אמת למה לא יגרור חיוב התשלומין ע"י מעשה הלואה שישבע על השאר ומיושב קושית הש"מ שם דנימא דיו בעדים המחייבין קנס היינו על מה שמעידי' ע"ש כיון דכל הוכחת הש"ס הי' כיון דמחייבין קנס ע"כ דבירור גמור הוא שהאמת כן הוא יותר ממה שיתברר האמת לפני ב"ד ע"י פיו כמובן. ופריך מה לפיו שכן מחייבו קרבן והיינו כיון דחייב ע"י הודאתו בקרבן אף שלא נודע לנו אם האמת כן הוא בכ"ז רשאין וחייבין הכהנים להקריב הקרבן ע"כ דע"י פיו מבורר שהאמת כן הוא כמו שאומר תאמר בעדים שאין מחייבין אותו קרבן ועמ"ש בתוס' דפיו מחייבו בקרבן אף אם עדים מכחישין אותו והיינו כמ"ש דמזה נלמוד דפיו עדיף שמברר האמת וע"י עדים לא נתברר האמת וקאמר ר"ח כר"מ ס"ל ומסיק מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמ' היינו אף שעומד בדיבורו מ"מ כיון שחזינן דעדים אינם יכולין להכחיש אותו וגזרה התורה שיגרור חיוב זה שחייב לשלם ממון בבירור שישבע על השאר כיון דע"כ צותה התורה להחזיק זה לאמת שחייב לשלם דאם מטעם מתנה הוא למה יגרור לשבועה עוד על מה שכפר וע"כ כיון שחייב שבועה עי"ז אמרינן שהתורה ירדה לדעת בני אדם כשמודים על חיוב ממון אדם נאמן על ממונו שכן הוא האמת לכך גורר שבועה על השאר ועיין רש"י קידושין (דף ס"ה) הודאת בע"ד כמאה עדים כדכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו עיי"ש והיינו דהודאה לאו בתורת חיוב הוא רק דהתורה אמרה שכן הוא האמת שהלוה ממנו כיון שגורר לשבועה ומזה ידענו שכן הוא דאל"כ למה יגרור עוד לשבועה ומזה ידענו ג"כ דהודאות בע"ד יותר מן העדים כיון שרמזה לנו התורה דמחזקינן להודאתו לאמת גמור כיון דחייב עי"ז שבועה על מה שכפר ע"כ דאינו בהכחשה תאמר בעדים שישנו בהכחשה ואיך נוכל לסמוך עליהם שכן הוא האמת כמו שהעידו כיון שישנם בהכחשה ועל כן מצד הסברא הא דהאמינה התורה לשני עדים לאו מטעם שהאמת כן הוא רק ע"פ שנים עדים יקום דבר שכן יתקיים הדבר לדון ע"פ עדותן אבל לא מטעם בירור הדבר הוא ומניין לנו שעוד נחזיק הדבר שיגרור עדותן לחייבו שבועה אף על מה שאינם מעידין ומיושב היטב קושית הר"ן על הרמב"ם דודאי פיו שאינו בהכחשה רק כשעומד בדיבורו ולא נוכל לומר מתנה קא יהיב ליה דא"כ למה יגרור עוד לחייבו שבועה על מה שכפר א"ו כיון שחייבו התורה שישבע מטעם בירור הוא אבל ע"י עדים לאו בירור הוא רק מצד גזה"כ לקיים דבריהם אבל מ"מ מנ"ל שזה יגרור עוד שיתחייב שבועה על מה שאינם מעידין:
שוב ראיתי בקצוה"ח (סי' ל"ד) שהקשה מנ"ל דהודאת בע"ד יותר מעדים ואי משום דכ' כי הוא זה היינו היכא דליכא עדים דמכחשי ליה ומשום מיגו הוא דנאמן דאי בעי יהיב ליה במתנה אבל היכא דאיכא עדים דהוי מיגו במקום עדים ל"א וא"ל דהוא מסברא דהא חזינן מדברי רש"י דיליף לה מקרא דכתיב כי הוא זה עיי"ש ולמ"ש א"ש כיון דהודאתו מחייבו שבועה ע"כ לאו מטעם מתנה הוא ונאמן שמחויב מכבר והמעשה הי' אמת וכיון שגורר לשבועה ליכא שום ספק בהודאתו ממילא מהני אף נגד עדים דעדים מועילים על ספק ולא נגד הברור ואמת ואף אליבא דאמת דעדים גם כן מחייבי שבועה אף דלאו בירור הוא כדמסיק שם בש"ס מ"מ מה שנתחייב על ידי הודאתו מטעם בירור הוא מדכ' בקרא כי הוא זה משמע שכן הוא הדבר לאמיתו ולכך אינו בהכחשה ומהני הודאתו אף נגד עדים:
ועוד נראה די"ל למ"ש תוס' שם בד"ה מה לפיו שכן מחייבו קרבן אפי' העדים מכחישין אותו ואומרים לאו חלב הוא אלא שומן וכ"כ שם בש"מ דמכאן נולד דבר זה שפיו מחייבו אפילו במכחישין אותו לרבנן ולר"מ עדים ולא פיו ושמא אף לר"מ פיו ועדים שוים שניהם מחייבין אותו ושניהם אין פוטרין אותו עי"ש משם הרמב"ן ומשם ר"פ כ' וא"ת כשהעדים מכחישין אותו האיך יסמכו הכהנים ע"פ להקריב קרבן הא הוי חולין בעזרה וי"ל כיון דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים אף אנו סומכין עליו כיון דכפרה דנפשיה הוא עיי"ש א"כ י"ל הא דקאמר מה לפיו שכן אינו בהכחשה תאמר בעדים שישנן בהכחשה היינו דפיו בירור גמור הוא ואף אם עדים מכחישין אותו נאמן יותר מעדים דאדם נאמן ע"ע יותר מק' עדים ואף לחייבו קרבן אבל עדים אף אם נאמנים ג"כ לחייבו קרבן נגד הכחשת הבעלים וכר"מ מ"מ נגד הכחשת עדים הוי תו"ת ואינם נאמנים ומיושב קושית הנ"י והר"ן על הרמב"ם דבאמת באינו מעמיד דבריו ואומר נזכרתי נאמן ופיו דאינו בהכחשה הוא רק במעמיד דבריו ומ"מ הוי רבותא דנאמן יותר מעדים אף להביא קרבן ע"י פיו אף במקום הכחשת עדים והכהנים מקריבין. והא דפשיט' לי' להש"ס דנאמן הוא מדכ' או הודע אליו חטאתו חזינן דהתורה האמינו להקריב שיתכפר ותלי' רק אם נודע אליו אף נגד הכחשת עדים ועיי"ש בש"מ שכתב דלכך פירש"י פיו מחייבו קרבן והתודה אשר חטא והביא. ולא הביא רש"י מדכתב או הודע אליו. דמדכתב בעלמא והתודה כו' מדריש לן או הודע אליו אפי' בהכחשת עדים עיי"ש ומזה ילפינן בכ"מ דיכול אדם לשווי' על נפשו חתיכא דאיסורא אף נגד עדים. ובאמת י"ל דאיסורא מן ממונא לא ילפינן ול"ה ידענו דאדם נאמן ע"ע באיסור רק דיחוש לעצמו אם יודע אבל באם חוזר אח"כ מדבריו הראשונים לא איכפת לן ועיין רשב"א קידושין (דף ס"ה) דגבי ממון אי לאו דכתב רחמנא אשר יאמר כי הוא זה דמינה גמרינן הודאות בע"ד הו"א דלעולם לא מקיימא מילתא אלא בסהדי משום דכ' ע"פ שנים עדים או ג' עדים יקום דבר כו' אלא דאתא כי הוא זה וגלי לן דיקום דבר במקום דאיכא חובה לאחריני כתיב ע"ש והיינו דודאי ע"פ סברא אדם שליט בממונו ויכול לעשות בו כטוב בעיניו רק דהב"ד לא נתחייבו בזה להוציא ממנו והב"ד אומר לו אם חייב אתה צא תן לו ואם אינו רוצה אח"כ איננו נידון לגזלן כיון דכ' ע"פ שנים או שלשה עדים יקום דבר שיהיה קיום לדבר לדון ע"ז צריך לעדים וגלי לן קרא דכי הוא זה שיתקיים ע"י הודאתו ולדון ע"ז לחייבו שבועה ושיהיה קיום להודאתו מזה ידענו דיקום דבר במקום דאיכ' חובה לאחריני כתיב אבל מ"מ למילף מזה לדון באיסור י"ל מה דגלי גלי להוציא הקרא דע"פ שנים או שלשה עדים יקום דבר ממשמעותו היינו בממון אבל באיסור דלא גלי מנ"ל וביותר יקשה למ"ש הש"ך (סי' פ"א ס"ק נ"ו) וכן העלה שם בקצוה"ח (ס"ק כ"ב) דמן כי הוא זה לא ידענו דהודאתו מהני רק בתבעו והודה אז הודאת בע"ד כמאה עדים אבל בהודה שלא ע"י תביעה ל"מ הודאתו דבקרא ע"כ בתבעו איירי כיון דחייב שבועה ובהודאה קדמה לתביעה אינו חייב וכיון דאיירי ע"כ בתבעו אמרינן דהודאתו שלא ע"י תביעה לאו הודאה הוא עיי"ש א"כ אמאי לגבי איסור אמרינן שוי' אנפשי חד"א אף היכא דהיה ההודאה ע"י עצמו ושלא ע"י תביעה כמבואר בכמה דוכתי אין מספר ואם ילפינן מן ממון לגבי איסור דיו לבא מן הדין ורק ע"י תביעה נימא דמהני הודאתו ושלא ע"י תביעה יהיה יכול לומר אח"כ טעיתי ולחזור מן הודאתו [ובמ"א כתבתי דאף בד"מ משמע מש"ס שבועות (דמ"ב) דפריך וראב"י לית לי' משיב אבידה משמע דאי לאו משום משיב אבידה היה חייב לישבע אף בלא תבעו ומ"ש הר"ן והרמב"ן דכל שלא תבעו וקדמה הודאה לתביעת התובע דפטור מבואר במרדכי שם דהוא ג"כ מטעם משיב אבידה ועיין מהרי"ט (סי' קנ"א) ובגיטין (דף מ' ע"ב) באומר נתתי שדה לפלוני כו' משמע ג"כ דמהני הודאה שלא בפני המקבל וביותר אף שהלה הודה להיפך הוי כספק תו"ת כמבואר שם ברשב"א בתרי הודאות דסתרי אהדדי וברפ"ב דכתובות בהא דשדה זו של אביך כו' במחלוקת רש"י ותוס' אי איירי בתבעו מכ"ז מבואר דמהני הודאה אף בלא תבעו ויבואר אי"ה לקמן בדיני טו"נ] אולם למ"ש אתי שפיר דמקרא או הודע אליו חטאתו ילפינן דנאמן ע"ע שיתקדש הקרבן ושיקריבו הכהנים ומקיימים הדבר עפ"י הודאתו ואף נגד עדים וכנ"ל.
ובזה מצאנו מקור נאמן לדברי רמב"ם (פכ"ד ה"ט) מאישות שכ' מי שראה אשתו שזינתה או שאמרה לו אחת מקרובותיו שהוא מאמינם כו' ה"ז חייב להוציא ואסור לו לבוא עליה כו' ואין ב"ד כופין את איש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינתה אשתו זאת בפניהם ברצונה ואח"כ כופין אותו להוציאה ועיי"ש במ"מ ובאה"ע (סי' קט"ו) והדברים מתמיהי' לכאורה כיון דשווי' על נפשו חד"א נאמן מטעם הודאת בע"ד וכעדים ועדיף יותר דאף נגד עדים נאמן אמאי אין כופין אותו כיון דהתורה האמינו. ועיין ספר בית מאיר שהביא לתמוה למה לא נכופו הא דמי לאומר לאשה קדשתיך שאסור בקרובותי' וברור אם נשאה שכופין להוציאה והביא משם הגאון מוה"י ז"ל אחי הטו"ז דכתב דסובר הרמב"ם להוציא מן הבעל בכפיה צריך דוקא עדים וכתב בטעם הדבר דכל שאין הב"ד מענשין בדבר בדיני אדם אף אין נזקקין להוציא דכל שאין הענין ברור לב"ד ע"י עדים או חזקה לא מענשין והה"ד י"ל דאין כופין ומה שנאמר בכתובות ופ"פ כעדי' אפשר דמה דנאמר לאוסרה עליו היינו לענין זה שאין הב"ד מונעין הגירושין אף בזיווג הראשון ואף בע"כ ואף בפ"פ אין כופין וחתר שם הב"מ למצוא ראיה. והנה מ"ש בפ"פ מבואר בש"מ כתובות שם דמדלא קאמר נאמן לאוסרה ע"ע קמ"ל כיון שטען כן בב"ד טענות בריא ב"ד אוסרין אותה עליו ואפקינן לה מיני' עיי"ש. אולם י"ל שם הוי כבירור מטעם חזקה דאין טורח בסעודה ומפסיד' אולם בריטב"א קידושין (דף פ"א) מבואר דכופין להוציא. ומה שכ' מאומר קדשתיך דאם נשא קרובותיה דכופין להוציא שם י"ל בלא"ה דעכ"פ הקרובה כיון שאסורה עליו מוזהרת על לפ"ע משא"כ בראה שזינתה דשניהם יודעין הבירור י"ל שפיר דהב"ד אין אחראין לזה כיון דאינם יודעין ע"פ עדים אומרים להם הזהרו בנפשותיכם:
ולכאורה רציתי לומר דכוונת הרמב"ם רק לכוף לגרש דחיישינן על גט מעושה כיון דהב"ד אינם יודעין האמת אולם ממה דסיים הרמב"ם עד שיבואו ב' עדים ויעידו שזינתה אשתו זאת בפניהם כו' ואח"כ כופין אותו להוציאה משמע מדבריו דאף להוציאה מביתו אין כופין דאי משום חשש גט מעושה לא נכוף אותו לגרש אבל עכ"פ נכוף אותו להוציאה מביתו ובלא"ה אף בהעידו עדים שזינתה אינו ברור דחייב לגרשה אף דאסורה עליו בבירור וכמו שכ' תוס' ריש זבחים. שוב ראיתי בס' ח"ס אה"ע (סי' כ"ח) שכתב כן בכוונת הרמב"ם דמשום חשש גט מעושה אין כופין. ולענ"ד כמו"ש דמדברי הרמב"ם לא משמע כן וגם מצד הסברא אם נאמר דכופין אותו שלא יבא עליה מטעם נאמנות שלו שנתנה לו התורה שוב הוי הגט מעושה כדין דהא אף בשני עדים יש חשש דמשקרים ואם הוא יודע בעצמו דמשקרים למה לא נאמר דעושה בע"כ ובכ"ז כייפינן ליה לגרש כיון דגזרה התורה עפ"י שנים עדים יקום דבר ועל הב"ד מוטל לעשות כמו שהעידו אנן סהדי דכייף יצרו לעשות ברצון כדין תורה כמו שכתב הרמב"ם ה' גירושין כן נמי היכא דנאמן מטעם הודאתו אם נאמר דנמסר לב"ד לעשות קיום לדבר ע"י הודאתו למה לא נכוף אותו ונאמר אף אם יודע בנפשו דשקר ענה בה מ"מ כיון דהחיוב על הב"ד לכופו אנן סהדי דכייף יצרו לעשות ברצון כדין ב"ד ומצוה לשמוע דברי חכמים:
ולמ"ש אתי שפיר דגלי לן קרא עפ"י שנים עדים יקום דבר ול"ה נותנים שום קיום לדבר בלתי עדים וכמו"ש הרשב"א קידושין הנז' רק בממון גלי לן קרא מדכ' כי הוא זה. ובאיסור ידענו מדכ' או הודע אליו חעאתו דאדם נאמן על עצמו ואנן עושין קיום לדבריו אף להקריב הקרבן אולם דיו לבא מן הדין וכמו בחייבי חטאת דאין ממשכנין אותו כן נמי בכ"מ דאוסר אדם על נפשו כיון דמלתא דנפשו הוא על הב"ד לצוות שיעש' עפ"י הודאתו ומ"מ לא כייפינן ליה דע"ז שוב אין אנו מוציאין הקרא דע"פ שנים עדים יקום דבר מן משמעותו ואין נותנים קיום לדבריו באיסורין רק במה מצינו מקרא או הודע אליו חטאתו. וידעתי מה שיש לגמגם בזה מדברי תוס' יבמות (דף פ"ז ע"ב) דאם אומר שלא להביא אף בחייבי חטאות ממשכנין אותו ויש בזה דברים ארוכים ויבואר אי"ה במ"א:
סימן ג
למה שכתבתי להוכיח מאו הודע אליו דאדם נאמן לאסור את שלו ומבואר דאף נגד עדים נאמן וכמו שהוכיח במישור במל"מ (פ"ט הט"ו) מאישות מתשובת רשב"א המובא יו"ד (סי' א') בטבח שאמר על בהמה אחת שהוא לא שחט' ובאו עדים ואמרו ששחטו והוא עומד בדיבורו דלכ"ע מותר' דהא איכא עדים דשחטה ולדידיה אסורה דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ועיי"ש במל"מ בסוף דבריו בשם ריא"ז וכתב וכעת לא ראיתי מי שחולק בסברא זו. ובס' שעה"מ שם כ' ועיין במ"מ הלכה (ל"א) שכ' וז"ל שאפי' אם בא ארוסה אינה מותרת לו בלא גט מן השני שהרי אין עדים מעידים כדבריה ועיי"ש כנראה שחולק על דברי הרשב"א הללו עכ"ד ולענ"ד אינני רואה חולק כיון דילפינן מקרא דאו הודע דנאמן אף לנגד עדים לגבי נפשו. ודברי המ"מ שם ברורים דשם כ' הרמב"ם באמרה מקודשת אני ולאח"ז עמדה וקדשה עצמה דאם לא נתנה אמתלא או דנתנה ואין בהן ממש ה"ה אסורה וקידושי שני קדושי ספק לפיכך נותן לה גט ותהי' אסורה עליו ועל הכל עד שיבא ארוסה וע"ז כתב המ"מ דאף אם בא ארוסה אינה מותרת לו בלא גט מהשני שהרי אין עדים מעידים כדברי' ואם יש עדים שזה קדשה מקודם לא חלין קידושי השני דידענו דהיא א"א ואינה יכולה לשוי' נפשה חד"א לבעלה הראשון כיון דנתברר בעדים שהיתה אגודה גבי דראשון לא מצי מפקיע מבעל' וכמו"ש בתוס' רי"ד קידושין (דף י"ב) בהאי דביתהו דהו"ל צער לידה עיי"ש דהיכא דאגודה בי' ומשעבדה ליה ומטי איסור' לגבי' לא מהימנא ועיי"ש בשעה"מ (הט"ו) מ"ש משם מהרי"ט דאף אם מדינ' יכולה לשווי' נפשה חד"א מ"מ משום טעם דעיניה נתנה באחר א"נ ומ"מ אינו ראיה מדברי המ"מ:
והנה היכא דנאמן לגבי עצמו לומר שזה אסור אף נגד עדים אם הוא ממונו מוכח מקרא דאו הודע דאף לגבי אחרים נאמן דהא מפריש קרבן חטאת והכהנים אוכלי' ומקריבי' ולא חיישי לחולין בעזרה וגם ודאי כיון דקרבן כשר הוא הנהנה ממנו מעל אף דיש לפנינו עדים דשומן אכל והקרבן אינו קרבן הוא כלל מ"מ כיון דכשר להקרבה והתורה האמינו אף לנגד עדים ממילא מעל מי שנהנה ממנו וכ"כ בטבח דא"נ רק לגבי עצמו היינו משום דל"ה שלו ויכול לומר דגופו אסור בזה כמו שיכול לומר שחייב להפריש קרבן ולגבי אחרים א"נ לאסור הבהמה כיון דאינו שלו אבל אם הבהמה שלו ואומר דלא שחט שפיר אף דהעדים מעידים ששחטה דנאמן לאסור לגבי נפשו ממילא אסור לכל העולם אף לנגד עדים דעל ממונו נאמן כמו גבי קרבן דנאמן לגמרי אף נגד אחרים דכהנים מחוייבים להקריב הקרבן ואף נגד עדים כ"כ באומר על שלו דדבר זה אסור ומהימן אף נגד עדים אסור על כל העולם. ועיין ספר חות דעת (סי' קפ"ה) דכ' כמו שאדם יכול להשוות חד"א אנפשי' כמו כן יכול להשוות חד"א בדבר שהוא שלו אכ"ע עיי"ש דכ' דלכך מהני אמתלא וכתב דהא דבעלים נאמנים על שלהם להתיר כ' רש"י ביבמות דהוא מצד הסברא דאל"כ אין לך אדם מתאכסן אצל חבירו ובחולין כ' הטעם מקרא דושחט ולאיסור לא מצינו למילף מהיתר וע"כ הא דנאמן לאסור בדבר שבידו הוא מטעם דיכולין להשוות חד"א בדבר שהוא שלהן אכ"ע עיי"ש ולמ"ש הדבר מוכח מקרא דאו הודע אליו ואף נגד עדים נאמן. והא דלא מחייבינן אותו אח"כ מלקות אף דבע"א בעלמא היכא דנאמן לוקין ע"י כמו"ש הרמב"ם דאיסור עצמו הוחזק בע"א ובמקום דשוי' אנפשיה חד"א אין לוקין ע"י אח"כ אף לעצמו מכ"ש לאחרים וכמבואר בש"ס קידושין (דף ס"ג) וברמב"ם למ"ש בדעת הרמב"ם הנ"ל דאף באומר שראה שזינתה. לכך אין כופין דלא נמסר לב"ד כיון דילפינן רק מאו הודע אליו דיו לבא מה"ד כמו חייבי חטאת דאין ממשכנין אותן כן נמי בזה הטעם דאף דנתחזק לאיסור מ"מ לא נמסר לב"ד לענוש ע"י דיבורו כיון דאין לו נאמנות מצד עדות ולכך מהני ג"כ אמתלא ולא נתחזק לאיסור ברור במקום דליכא עדים דעפ"י שנים או שלשה עדים יקום דבר כתיב ועיין רמב"ם (פ"א) מאיסורי ביאה איש ואשה שבאו ממדה"י היא אומר' זה בעלי והוא אומר זו אשתי אם הוחזקו בעיר שלשים יום שהיא אשתו הורגין עליה ועיין ב"ח אה"ע (סי' י"ט) ובח"מ וטו"ז וב"ש שם שהשיגו עליו דרק אחר שנתחזק הדבר דל"מ אמתלא והיינו כיון שכבר נתחזק לאיסור ממילא העובר ע"ז נמסר לב"ד לענוש אותו אחר שעבר. וקצת יש להבין בדברי רמב"ם (פכ"ד) מהל' אישות הנ"ל למ"ש דאין כופין אותו להוציא משום דלא נמסר לב"ד ולמ"ש הב"מ כיון דאין ב"ד עונשין עפ"י דבריו לכך אין כופין. מ"מ אם כבר נתחזק אשתו לזונה שלשים יום למה לא כייפינן לי' להוציא כיון דאם בא עליה אח"כ נמסר לב"ד לעונש. וצריך לומר דוקא היכא דאינו אומר נגד החזקה כמו בנידן דרמב"ם (פ"א מא"ב) דרק מבררים הדבר בזה אחר שהוחזק נמסר לב"ד לענוש ע"י דהוי כנתקיים ע"י עדים אבל היכא דאומר נגד החזקה אף דנאמן לגבי דנפשי' והתורה האמינתו מ"מ לא נתחזק הדבר לבירור אין הב"ד דנין ע"פ. ואף דהרמב"ם כ' (פט"ז) מהל' סנהדרין ובהל' נזיר (פ"ט) וסוף (פ"א) דא"ב דהוחזק האיסור עפ"י ע"א כגון ע"א אומר חלב כליות הוא זה כ"כ פירות אלו גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו ה"ז לוקה אעפ"י שעיקר האיסור בע"א עיי"ש ומקורו נאמן מירושלמי (פ"ו) דסוטה ובש"ש (ש"ו פ"י) האריך לבאר דאיירי ג"כ היכא דהוחזק שלשים יום דאל"כ איך לוק' כיון דמהני אמתלא לחזור והוי התראת ספק דבריו דחוקין למאד בדברי הרמב"ם לומר שסמך א"ע על מ"ש במ"א ולסתום בכל מקומות בפרט בדברי ירושלמי הנ"ל דוחק למאד לומר דאיירי אחר שנתחזק נוסף לזה מ"ש המל"מ והש"ש דגם מה שכתב הרמב"ם (פ"ב) מאיסורי ביאה במי שבא בזה"ז ואמר כהן אני א"נ כו' אבל אוסר עצמו בגרושה זונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה דאיירי ג"כ אחר שהוחזק דשם אדרבא לגבי כל העולם לא הוחזק וגם דין זה כ' ג"כ בש"ע אה"ע (סי' ג') דלוקה ול"כ אחר שהוחזק ועיי"ש בביאורי הגרא"ו ז"ל דכ' ג"כ אף בלא הוחזק. ועיין ח"ד יו"ד (סי' קפ"ה) דהעלה דבעינן דוקא שיעיד בפני ב"ד דאל"כ איך לוקין כיון שעדיין יכול לחזור עיי"ש. ובדבריו הי' מיושב קושי' הש"ש (פט"ו) לשיטת הרמב"ם במעיד על אשה שהיא זונה או גרושה הו"ל איסור ועא"נ באיסורין יקשה מהא דקידושין דף ס"ד) קדשתי את בתי קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה וה"ה גדולה א"נ נשבית ופדיתיה בין כשהיא קטנה בין כשהיא גדולה א"נ ואמאי א"נ לומר נשבית בתורת ע"א ואף דבגדולה י"ל דמכחישתו תינח גדולה קטנה מאי איכא למימר דלא ידעה אם נשבית בעודה קטנה עיי"ש שהניח בצ"ע ולמ"ש הח"ד דצריך להעיד בב"ד א"ש דכיון דצריך שיתקבל עדותו בפני ב"ד צריך שיעיד בפני הבע"ד דאין חבין לאדם אלא בפניו וקטנה כשלא בפניה הוי. אך באמת דוחק גדול לומר בדעת רמב"ם דיהיה צריך הגדה בפני ב"ד. ומ"ש דהוי התראות ס' י"ל דמוקמינן על החזקה שלא ישתנה הדבר וכבר כתבתי בהגהותי לד"ח חיו"ד (סי' כ"ז) בזה ואחר שמלקין אותו שוב אין העד יכול לחזור כמבואר בתשובת הר"ן דאף היכא דלא בעינן הגדה בפני ב"ד דיכול העד לחזור מעדותו זה דוקא כ"ז שלא נעשה מעשה בב"ד ע"י עדותו אבל אם נעשה מעשה ע"י עדותן בב"ד שוב א"י לחזור מעדותו. אולם קושית הש"ש בלא"ה ל"ק דכבר כתבתי שם דודאי הרמב"ם מודה להעיד על אשה שהיא זונה או גרושה לפסלה לכהן הוי כדבר שבערוה וא"נ וכמו שהוכיח בש"ש שם וראיה מדברי הירושלמי סוטה שם נסתרה בפני ב' אמר א' שנטמאת ובא בעלה כהן עליה והתרו בו ב' לוקה עיי"ש בפ"מ וברמב"ם (סוף פ"א דא"ב) הרי דנקטי דוקא בכה"ג שע"א נאמן בספק סוטה ולמה לא נקטו באשה דעלמא שהעיד ע"א עליה שזונה היא ונשאת לכהן ובעלה והתרו בו דלוקה א"ו דא"נ רק היכא דהוי ס' בלא"ה וכ"כ כוונת הרמב"ם ה' סנהדרין על גרושה במקום דבלא עדותו הוי ס' אז נאמן ועיי"ש עוד במ"ש:
גם מה שכ' הש"ש שם (בפי"ב) בדברי רמב"ם (פ"א מא"ב) שכתב באב שאמר בתי זו מקודשת לזה אעפ"י שנאמן ותנשא לו אם זינתה אינה נסקלת ע"פ עד שיהיה שם ב' עדים שנתארסה בפניהם וכן האשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת ע"פ עד שיהי' שם ב' עדים או הוחזק עכ"ל וכ' הש"ש והך או הוחזק אכולהו בבי קאי גם ע"פ האב ורק בלא הוחזק אינה נהרגת ע"פ אב. הנה מדברי רש"י קידושין (דס"ג) מבואר באומרת נתקדשתי אע"פ שהוחזקה ע"פ דבריה דכתב ואעפ"י שהחזיקה עצמה קודם זנות בחזקת ארוסה יע"ש והטעם דל"מ חזקה רק היכא דנאמנים בבירור אבל לדידה לא הימנה כמבואר בש"ס שם והיינו אף דנאמנת מטעם שוי' אנפשי' חד"א מ"מ לא נמסר לב"ד לאיש רק כיון דבינו ובין קונו חייב לעשו' כמו שאמר אבל לענוש על זה שאומר לא נמסר לב"ד ואף דהוחזק מ"מ לא הוחזק יותר ממה שהאמינה התורה ונשאר בס' והא דכ' הרמב"ם באיש ואשה שבאו ממדה"י והוחזקו שלשים יום דהורגין עליה שם בכאן לא הוחזקו לא האשה לפנויה ולא האיש שאין זאת אשתו בזה דנין על החזקה. אבל בהוחזקה לפנינו לפנויה א"נ רק שתהי' אסורה לשוק אבל לא ללקות. וכן הא דאף האב א"נ לסקול הוא ג"כ משום דהתורה לא האמינתו בתורת עדות רק שבתו כממונו לענין זה וכבר כתבתי בהגהותי לס' ד"ח שם דלדברי הריב"ש מובא במל"מ (פ"ט) מאישות דהאב נאמן לגבי תרי ותרי ומבואר מזה דנאמנות האב על בתו לאו בתורת עדות הוא דאי הוי כח עדות לאסרה הא תרי כמאה ואיך נסלק התרי ותרי ונאמין להאב א"ו דסובר דנאמנות האב הוא מצד בעלים על בתו וכמו דהיא נאמנת לומר נתקדשתי אף נגד עדים כ"כ האב נאמן וכיון דעיקר נאמנותו מצד שוי' נפשה חד"א שוב אינו נמסר לב"ד דבאמת הוי דבר שבערוה עפ"י ב' או ג' עדים יקום דבר כתיב רק מצד שווי' נפשה חתיכ' דאיסורא נאמן לכך אין סוקלין ע"י משא"כ היכא דעד אחד מעיד בדבר שנתנה ' התורה נאמנות אז יש קיום לדבר ונתחזק הדבר שהב"ד ידון ע"ז ועיין מ"ש שם אאמ"ו ז"ל ליישב קושית הפנ"י מהא דסוקלין ע"י דאם אב א"נ בהכחשת עדים לית ליה בזה דין כל מקום שהאמינה תורה ע"א שיהי' כשנים דכיון דאחד יכול להכחישו לא נוכל לדון ע"ז דין מיתה ועי"ש מ"ש אני בעניותי להסוברים דאף נגד שנים האב נאמן א"כ ע"כ דאין לו תורת עדות לכך אין סוקלין ע"י עיי"ש בדברים נכונים:
והא דכתב הרמב"ם באומר כהן אני כו' אם נשא או נטמא לוקה וכבר כתבתי דלגבי שוי' אנפשי' חד"א ל"מ אף בהוחזק וגם דבש"ע אה"ע משמע אף בלא הוחזק כיון דלא הזכיר וגם שם ל"ש כ"כ הוחזק כיון דא"נ להחזיקו לכהן רק לגבי דנפשיה. אולם בלא"ה קשה שם דהרמב"ם כ' דהנבעלת ס' חללה וביאר המ"מ אם בא על אחת מפסולי כהונה זרעו ספק וכ"כ בש"ע. וקשה הא מבואר בתוס' ורא"ש יבמות (דף מ"ז) בהא דנאמן אתה לפסול עצמך לא לענין אם בא על בת ישראל לפסלה דקיי"ל אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משע"ר רק דמהני עדותו לעצמו דשוי' לנפשי' חד"א ואסור בבת ישראל וכתב הרא"ש וכיוצא בזה מצינו הוא אומ' קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה ואעפ"י שהוא אסור אם בא עליהן לא פסלן דלא מיתסר בהן אלא משום דשווינהו אנפשיה חתיכה דאיסורא עיי"ש הרי דא"נ לגבי אחרים כלל ולמה באומר כהן אני זרעו ס' חללה וכבר הרגיש בזה בחידושי הגרא"ו ז"ל שם באה"ע. אמנם ע"כ צ"ל כמו שכתב בס' מח"א הלכות א"ב שם דבאומר כהן אני אינו אומר נגד החזקה ונאמן בתורת עדות לכך לוקין ע"י. ובהגהותי לד"ח הרגשתי על דבריו דא"כ למה אין ע"א נאמן להעלות לכהונה כמבואר שם ברמב"ם אם נאמר דל"ה נגד חזקה ובאמת בר"ן כתובות (פ"ב) תמה ע"ז הא לא הוי נגד חזקה ועיין ספרי פרשת שופטים ע"פ לא יקום ע"א להעלות לכהונה ולהוריד מן הכהונה מניין ת"ל לכל עון ולכל חטאת דמשמע מדאורייתא א"נ ואולי שם איירי נגד קול וכדומה אולם כבר כתבו המחברים דשם הוי נגד רוב דרובא דעלמא לאו כהנים הם וגם חזקה דבמעי אמו זר הוא.
אולם ע"כ צ"ל דבאמת עא"נ במקום רוב לברר כאשר האריכו בזה האחרונים וכתבתי בזה במ"א להוכיח מכמה מקומות וגם לומר חזקה דבמעי אמו זר הוא ג"כ טעות הוא דלדבריו היה אז ג"כ חזקה שאחר שיולד ויצא לאויר העולם יהיה כהן וקדש בקדושת כהונה ועיין מ"ש אאמ"ו ז"ל בספרו חיו"ד (סי' ו') להשיג על הס' ש"ש וע"כ הא דאין עד אחד נאמן הוא מצד מעלה דיוחסין. וא"כ מה"ד היה ראוי שיהי' גם הוא נאמן דבמקום דעא"נ גם בעלים בעצמם נאמנים. ואף שכ' בס' פנ"י מס' כתובות ריש סוגי' דפ"פ דאף דע"א נאמן על חתיכה ס' חלב ס' שומן ואף הבע"ד נאמן מ"מ אפשר היכא שהספק בגופה ל"מ כדאשכחן בשבוי' דע"א נאמן בה שלא זינתה והיא עצמה לא מהימנא עיי"ש היינו ע"כ מדרבנן דמעלה עשו ביוחסין דמד"ת נאמנת אף ע"ע וראי' מדברי תוס' ריש גיטין דהקשו אם עא"נ אף באתחזק איסורא ולאו בידו אמאי איצטרך וספרה לה לעצמה ועיין מהרי"ק (סי' ע"ב) הרי דהיכא דעא"נ אף בע"ד ועל גופיה נאמן. וא"כ בבא ואמר כהן אני מה"ד הי' נאמן רק מצד מעלת יוחסין עכ"פ אף דרבנן החמירו מ"מ באנו לבית הספק עכ"פ כיון דלגבי נפשיה מהימן ומה"ד היה ראוי להאמין לו לגמרי אף דמעיד נגד הרוב מ"מ נאמן לברר רק מצד מעלה אינו נאמן לכך זרעו הוי עכ"פ ספק חללה משא"כ באומר לאשה קדשתיך דמה"ד א"נ דאשה הי' לה חזקת פנויה וגם אין דבר שבערוה פחות משנים רק לגבי דנפשיה נאמן להיות אסור בקרובותיה לכך אם בא עליה לא פסלה מן הכהונה וכן באמר נתגיירתי ביני לבין עצמי דהי' מוחזק לישראל וא"נ לפסול גופו דאאמע"ר רק לשויא נפשי' חתיכ' דאיסור' נאמן לכך א"נ לפסול את בת ישראל אם בא עליה כיון דלכ"ע בחזקת ישראל הוא:
ובאמת דעת היש"ש בפ' החולץ נראה דרק באומר לאשה קדשתיך והיא מכחשת בזה אינו פוסל אבל באינו מי שיכחיש אותו פוסל אח"כ ודלא כמו"ש הרא"ש והטיו"ד (סי' רס"ח) ובודאי כנראה דבזה גם הרא"ש והטור מודים הבנים שיולדו להם אח"כ המה כמותו דרק הבנים שיש לו א"נ לפסול משא"כ הנולדי' אח"כ וע"כ הטעם דע"ז נאמן שיהיו הבנים שיולדו להם אחר כך כמותו ועיין ב"ש (סי' ו' ס"ק כ"ז) בהא דמבואר שם אשת כהן דאינו נאמנת לומר נאנסתי ואחר שימות בעלה אסורה לכהן שהרי הודית כתב הב"ש דאם נשאת לכהן בניה כשרים דא"נ לפסול בניה דוקא לאב נתן התורה נאמנות ולא לאם ובספר בית מאיר שם השיג עליו מהך דיבמות הנז' דמשמע דהבנים שיולדו לו אח"כ הן כמותו אף דלדבריו נכרי הוא ואין עדות לנכרי עי"ש ולמ"ש אינו ראי' דע"כ צריך לחלק בזה די"ל זרע שיולד אח"כ יש לו כח שיהיו כמותו ע"י הודאתו משא"כ לפסול אחרים אינו פוסל כן נמי בנידון דב"ש א"נ לפסול זרעו של כהן אם נישאת לו אחר מות בעלה הראשון וצ"ע וגם נ"מ באשה שאמרה נתקדשתי לפלוני ופ' מכחיש' דיכולה לשווי' נפש' ח"ד אם נישאת אח"כ לאחר אם הולד הוא ספק ממזר או לא ויש בזה אריכות דברים אכ"מ.
וראיתי בס' ש"ש שם (בפי"א) שהקשה למה באומר כהן אני ל"ה זרעו ודאי חללה כמו דנאמן אדם לומר בני זה בן גרושה יעיי"ש אולם נראה למה דמבואר בנ"י מס' ב"ב (דף ל"ד) וז"ל ובאומר על בנו ממזר אין אשתו נאסרת שיפסלו הבנים שיהיו אח"כ משום בני זונה דאימר דשוגגת היתה ואינה נאסרת באשת ישראל ואפי' אמר שהיא מודה א"ל עליה להפסיד כתובתה ולא על הבנים שיולדו אח"כ לפסלם לכהונה עכ"ל וכבר כתבתי בהגהותי לס' ד"ח דיני נחלות (סי' ד') להבין דברי הנ"י דכוונתו על הבנים אם יולדו אח"כ ממנו דלזה ל"מ אמירתו דהשתא לפסול בניו של אח"כ ויהיו בני זונה עיי"ש וה"נ דכוותי' אף דנאמן אף על עובר שבמעי אמו מ"מ היכא דאינו מעיד על הבנים רק ע"ע א"נ ע"י דבורו של השתא לפסול הבנים ואם גם אח"כ אמר שכהן אני כדי לפסול הבת אם הי' מזיד א"נ כמ"ש הנ"י שם דהא דנאמן לומר על בנו שהוא בן גרושה וחלוצה הוא דוקא אם אומר שבא עליה בשוגג אבל לומר שבמזיד לאו כל כמיני' לשווי' נפשו רשע ועיי"ש בד"ח מ"ש בזה בספיקו של רבינו עק"א ז"ל אם אב רשע ופסול נאמן על בנו לפסלו. וראיתי אח"כ שכבר עמד על חקירה הזאת בספר בית מאיר ושם הבאתי ראיה ברורה מש"ס גיטין (דף ע"א) דא"צ תורת עדות ויבואר עוד אי"ה במ"א.
סימן ד
ראיתי למי שהקשה בהא דיבמות (דף מ"ז) באומר נתגיירתי בלב"ע דנאמן לפסול א"ע וכתב רמב"ם (פי"ד מא"ב) וחוזר וטובל בב"ד וכ"כ בש"ע יו"ד (סי' רס"ח) וקשה למ"ש בש"ע (ס"ג) לרי"ף ורמב"ם אף אם בדיעבד מל ועבל בפני ב' מעכב ואסור בישראלית וא"כ לדבריו שגייר א"ע בינו לב"ע והיינו גם המילה יהיה צריך הטפת דם ברית. וכן כ' באמת בר"ן קידושין (דף ע"ח) וז"ל נאמן אתה לפסול עצמך שאסור אתה לבא בקהל עד שתטיף דם ברית ותטבול בפני שלשה שהרי הודית ושווי' נפשך חתיכה דאיסורא עכ"ל ולמה השמיט הש"ע ענין העפת דם ברית. ונראה דודאי אחרים אסור להם להטיף דם ברית כיון דבחזקת ישראל ואינו נאמן לגבי אחרים רק לשויא נפשי' חד"א ואנן לכל דבר בחזקת ישראל מחזקינן לי' אסור לחבול בו ואף לחבול בעצמו אסור דאין אדם רשאי לחבול בעצמו כמבואר בש"ס ב"ק (דף צ"א) וכן לצוות לאחרים וא"כ בלתי אפשר להאמין לו להטיף דם בברית דאף דלדבריו נכרי הוא ורשאי לחבול בעצמו לשם גירות להתיהד עי"ז מ"מ כיון דא"נ מצד עדות רק לגבי עצמו יכול לשוי' נפשו חד"א ואנו מחזקינן לי' שכבר נתגייר כדין אסור לחבול בו ואף שיגייר א"ע בזה להטיף דם ברית אינו מועיל דלדבריו דנכרי הוא לא ימול ואף למ"ש הש"ע (סי' רס"ד ס"א) דאם מל א"צ לחזור ולמול פעם שנית מבואר בב"י משם ר' מנוח דאפשר אף הרמב"ם מודה שצריך להטיף ממנו דם ברית רק דא"צ לחזור ולחתוך והרמ"א כתב שם דכן עיקר דצריך לחזור ולהטיף. גם אף אם נאמר דבדיעבד א"צ לחזור ולהטיף כשמל אותו נכרי ויכול בעצמו לחזור ולהטיף לשם גירות מ"מ אין מניחין אותו דאף דנאמן לגבי עצמו לשוי' נפשו חד"א היינו לענין איסור נאמן אבל לחבל בעצמו אין מניחין אותו דלענין זה ל"ש נאמנות וכבר כתב מהרי"ק (סי' ע"ב) דלענין ממון אדם נאמן על שלו לאסור או להתיר אף היכא דלא הוי בידו ולגבי גופו א"נ ועיין ספר ש"ש (ש"ו פ"ו) עיי"ש וא"כ לענין זה בלתי באפשרות להאמין לו דאין לו תקנה ובדבר שאין לו תקנה לעולם ל"ש להאמינו לגבי דנפשי' וצ"ע בזה עוד כי לדברי מהרי"ק דעל גופו אינו נאמן להתיר וכן לאיסור א"נ מצד בעלים ועיין ש"ש (ש"ו פח"י) דחקר מנ"ל דאשה נאמנת לומר לבעל טמאה אני לך שראתה כיון דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן ואין עא"נ נגד חזקה ועל ספירת שבעה נקיים כבר כ' תוס' ריש גיטין הטע' מוספרה לה אבל לומר טמאה אני לך מנ"ל דא"ל מתורת בעלים דנאמנין בשלהן אפי' נגד חזקה דא"כ לא מקשי תוס' מספירת ז' נקיים וע"כ דל"א בעלים נאמנין בשלהן אלא בממונם וכמ"ש מהרי"ק. והאריך שם דמטעם שוי' נפשי' חד"א אי אפשר לומר דהא הבעל חייב קרבן עיי"ש וכבר כתבתי בהגהותי לד"ח חיו"ד (סי' כ"ג) ליישב זה דאח"כ נאמנת בתורת עדות כיון דכבר איתר' החזקת טהרה מכח שווי' אנפשי' חד"א. והעיקר כתבתי שם הטעם דנאמנות דכל אשה לגבי בעלה הוי כמהימנת אצלו לזה דאל"כ אלד"ס הכי לעולם תצטרך לברר ע"י עדים כשתראה עיי"ש אבל מטעם בעלים א"נ רק על שלהם היינו ממונם אבל גופם א"נ לגבי אחרים א"כ מנ"ל דיכול לשוי' נפשי' חד"א לפסול גופו. וצ"ל כיון דידענו מאו הודע אליו חטאתו דיכול לומר שמחוייב קרבן בבירור דשם בשום פנים אי אפשר לומר דהמעשה שקר רק דנאמן לגבי נפשיה דאי אפשר להביא החטאת בנדבה וע"כ צריך לומר דלגבי נפשו נאמן שמחוייב מכבר להביא הקרבן וחיובו רמיא אקרקפתא דגברא כן נמי יכול לומר שיש עליו חיוב דאסור לעשות דכל איסורי תורה איסורא דגברא המה כמבואר ר"ן נדרים (דף ח"י) וריטב"א קידושין (דף נ"ד) וממילא נאמן לומר קדשתי אשה פלונית ואסור בקרובותיה דהיינו לא שהקרובות אסורים רק הוא אסור בקרובותי' ככל איסורי של תורה. וזה הכל דנאמן לאסור א"ע באיסורי תורה אבל לחייב א"ע לחבול בגופו זה לא מצינו שיהי' אדם נאמן ע"ע יותר מעדים ולכך בהוחזק אצלניו לישראל א"נ על הטפת דם ברית ולא הזכירו רק דאסור עד שיטבול ויקבל גירות מחדש אבל לא שיצטרך להטיף דם ברית דלענין זה לא מצינו שנתנה התור' נאמנו' לאדם ע"ע ועדיין צ"ע בזה דמ"מ יכול לאסור ע"ע עד שיסתלק לגמרי האיסור דהיינו שיתגייר ע"י הטפת דם ג"כ ואכ"מ להאריך בזה:
סימן ה
כתב הרמב"ם (פ"ב ה"ט) הלכות רו"נ אדם טריפה שהרג את הנפש נהרג כו' והוא שיהרוג בפני ב"ד אבל בפני עדים פטור שמא יוזמו ואם הוזמו אינן נהרגין שהרי לא זממו אלא להרוג טריפה וכל עדות שאינה ראוי להזימה אינו עדות בדיני נפשות ע"כ ומדסיים אינו עדות בדנ"פ משמע דבד"מ הוי עדות והקשה הלח"מ (סוף פ"כ) מהלכות עדות הא בסנהדרין (דף ע"ח) אמרו סתם כל עדות שאי אתה יכול להזימה אינו עדות ומשמע בין בממון בין בדנ"פ ובש"ך (סי' ל"ג) מדחיק א"ע בזה בדברי רמב"ם דקאי לענין חקירות עיי"ש ולכאורה י"ל בפשיטות דהא התוס' ריש מכות העלה דהיכא דאי אפשר לקיים דין הזמה כמו במעידין שהוא ב"ג וב"ח מקיימינן במלקות וכתבו דהיכא שבאו לחייבו מיתה וזממו להרוג את הנפש לא מקויים כאשר זמם במלקות דהא בהדיא כתיב נפש בנפש גבי הזמה דעדות נפשות ול"ח יכול להזימה במלקות אבל בלא כוון אלא לשוי' ב"ג דליכא כ"א לאו בעלמא כיון שלקו חשיב שפיר יכול להזימה ובתוס' כתובות (דף ל"ג) כתבו דל"ח עדות שאין אתה יכול להזימה אלא במעידין על הטריפה דאי"א לקיומי בשום דבר לא במיתה ולא במלקות דגברא קטילא בעו למיקטל משמע לכאורה דאף מלקו' אינו חייב ועיין נו"ב (סי' ע"ד) בהתוכחו עם הגאון הספרדי בעל דברי אמת ז"ל שכתב להדיא כן דלא עשו שום דבר דגברא קטילא בעו למקטל והרשיעו את הרשע כתיב וזה לא מיחשב רשע דגברא קטילא בע' למקטל עיי"ש. אמנם נראה באמת די"ל דחייבין מלקות כיון דמ"מ העידו עליו להרשיעו ולפסלו לעדות דהא טריפה כשר לשאר עדיו' כמבואר בש"ך (סי' ל"ג) וכן לשבועה פסלי אותו ובזה חשוב עדות גמור שהרשיעו את הצדיק כאשר יבואר לפנינו דלא כנו"ב. רק מ"מ אף אם הוזמו לוקין לא מקיימינן בזה כאשר זמם כיון שזממו להרוג נפש אין במלקות כאשר זמם וכן כתב להדיא בתוספות שנ"ץ ריש מס' מכות וז"ל דהתם היינו גבי טריפה כיון דלהרוג באו ל"ח לי' עדות שאתה יכול להזימה משום דלוקין בלבד אבל הכא שלא באו להרוג אלא לעשותו בן גרושה או לחייבו גלות כיון דאי מתזמי לוקין חשבינן ליה שפיר עדות שאתה יכול להזימה עכ"ל הרי דעיקר הטעם דמלקות לגבי מיתה אף מיתת הטריפה חמור ול"ה כאשר זמם כלל במה שלוקין דבב"ג זממו ג"כ לחייבו מלקות אם יעבוד ע"ג מזבח מקיימינן ע"י מלקות כאשר זמם אבל בהעידו להרגו ולבערו מן העולם בזה לא מקיימינן כאשר זמם במה שלוקין העדים וזה ג"כ כוונת הרמב"ם וכל עדות שאינה ראוי להזימה אינו עדות לגבי דנ"פ היינו דל"ת כיון דלוקין מקיימינן בזה כאשר זמם כמו בהעידו על ב"ג וב"ח קאמר דלגבי דיני נפשות שהם זממו להרוג לא מקיימינן בזה דין הזמה עם מלקות אף אם ילקה לכך אינה עדות ואינו נהרג על פיהם אבל מ"מ י"ל דנאמנים לפסלו וממילא לוקין ג"כ משום דעברו על לאו דלא תענה ברעיך עד שקר:
והנו"ב שם ד"ה שוב שכתב דהיכא דבא לפוסלו לא מקרי הרשיעו הצדיק לחייבו בשביל זה מלקות והוכיח מדברי תוס' הנ"ל עיי"ש ותמהני הא התוס' שם קאי דבעינן בכל אופן לקיים עכ"פ דין הזמה במלקות רק לגבי טריפה כיון שהעידו להרגו לא מקיימינן בזה דין הזמה אבל משום ל"ת ודאי לוקין כשבאו לפסלו דאל"כ לא משכחת לקבל עדות לפסלו בלבד והא דכתב שם(ובסי' ע"ב) דעד המחייבו שבועה כשהוזם א"ב תורת הזמה כלל ואף מלקות אינו חייב דלא הרשיעו כלום בעדותו והביא ראיה מדברי רמב"ן מלחמות סוף סנהדרין והמעיין שם ברמב"ן יראה דזה דוקא אם לא נגמר הדין עדיין כדי לפסלו אבל בנגמר הדין ודאי דלוקה וגדולה מזו מבואר בדברי רמב"ם (פרק כ"א) מעדות עדי קנוי וסתירה שהוזמו לוקין אף דלא הרשיעו רק לשתות ועיין ירושלמי פ"א דסוטה דמבואר דאף עדי קנוי בלבד שנמצאו זוממין לוקין אף דשם לא הרשיעה לשום דבר עדיין כיון דל"ה סתירה מ"מ לוקין ומכ"ש כשבאו לפסול אדם לעדות ולשבועה. ועיין בדבריו (סי' נ"ז) שם כ' ג"כ דבעדים שבאו לפסול כשר א"י בחקירות כיון דל"ש בם הזמה ואף מלקות אינן חייבין דלא איכפת ליה במה שפוסלין אותו לעדות והוסיף עוד אף לד' הש"ך (סי' ל"ח) דחולק על הריב"ש ופוסל עדות שלא בפני בע"ד לפוסלו דאיכפת ליה לשבועה מ"מ מן התורה לא איכפת לי' דכשכנגדו נשבע ונוטל תקנתא היא ול"ש בזה מלקות מה"ת ול"ש כאשר זמם כלל. והנה כבר כתבתי לעיל להוכיח דא"י בחקירות פסול אף אם ל"ש כלל דין הזמה מ"מ צריך שיהיו בגדר הזמה וממילא כשהעידו לפסול עדי' צריך דו"ח וי"ל דא"י פסול לגבי' זה דאף דל"ש דין הזמה לעשות בו מ"מ בעי שיגביל העד הזמן שיתפס לשקרן כשיוזם כמו שכתבתי למעלה בארוכה (סי' א') וגם מ"ש דל"ש מלקות מה"ת קשה עליו הא מ"מ כיון דתקנתא הוא שיהיה שכנגדו נשבע ונוטל ונ"מ בעדותן לפסלו ודאי דחייבין מלקות וממיל' שייך בזה הזמה ולתירוץ השני של התוס' מ"מ כיון דיש מקום לקיים הזמה בעינן שיהיה יכול להזימם ממילא א"י פסול עכ"פ מדרבנן כיון דנ"מ לגבי הזמה לדין מלקות:
גם יש ראיה מש"ס שבועות (דף מ"ח) דפריך לר"ח דסובר בהדי סהדי שיקרא ל"ל מהא דאחד אומר גבוה ג' מרדעות וא' אומר חמש עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת מאי לאו לעדות ממון ועיי"ש ברש"י אעפ"י שידענו שאחד פסול וקשיא לר"ח. ומה הרשיעו בזה שהעיד בשקר ואעפ"כ מיפסל לעדות ואמאי הא בלאו דלא תענה לא מיפסלי דהוי לאו שאין בו מעשה רק מקרא דוהצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע ובזה במה הרשיעו במה שהעיד שקר הן אם גרם שלא יקדש החודש הן אם גרם לקדש כיון דעיקר הדבר תלוי בב"ד אם יקדשו אף בטעות החודש מקודש ואם לא הוי מעובר א"כ אף דנ"מ לגבי כמה ענינים לענין ממון מ"מ זה ל"ה רק גרמא בעלמא מה שיתקדש החודש ע"י עדותו או שלא יתקדש וככל אשר יעשה עפ"י ב"ד הגדול קם ויהי' באמת והעד רק סיבה וגרם לזה ומה שייך הרשיעו בזה ואמאי מיפסל אף אם עובר על ל"ת מ"מ הוי לאו שא"ב מעשה:
וראיתי בתשובת רבינו עק"א ז"ל (סי' קע"ו) שכתב דעדות החודש אם הוזמו אין שום עונש על העדים דגם מלקות ליכא דהא לא העידו כלל על רעיך וע"כ מוכח דגם לתירוץ הא' בתוס' מכות דדוקא כאשר זמם לאחיך בעינן יכול להזימה אבל היכא דלא העידו כלל על אחיך אינו צריך יכול להזימה עיי"ש וע"כ הכוונה כמו שכתבתי דעיקר עדותן הוא על ענין שיתקדש או שלא יתקדש ומה שנעשה ע"פ הוא כדין אף אם בשקר העידו תלוי בקדושת ב"ד הגדול אולם דבריו צ"ע הא מש"ס שבועות מבואר דמיפסל בהעיד בשקר וע"כ דלא תענה קאי גם ע"ז ואף הרשיעו חשיב כיון שיהי' נ"מ לכל ישראל ושקר העידו בפני ב"ד ובודאי לוקין בשביל זה. וגם מפסל לעדות אם הוכחש האחד מן שנים כמבואר שם בחידושי ריטב"א בהא דמתרץ רבא אליבא דר"ח הוא ואחר מצטרפין לעדות אחרת של ר"ח דהוי להו תרי וחד ואין דבריו של אחד במקום שנים וכתב ריטב"א דל"ת כיון שכבר הוכחש ע"א בהכחשה אינו כלום להצטרף עם אחד קמ"ל דהא עדות אחרת מקריא ואיגלאי מלתא למפרע דהאי אמר קושטא וכשר לעדות זו ולכל עדיות שבעולם ואידך דהוי חד במקום ב' פסול אף לכל עדות דעלמא ואע"ג דהאי תירוצא אליבא דר"ח הלכתא הוא דכ"ש דמוד' ר"ה בהא עכ"ל הרי מבואר דהמוכחש מתרי מיפסל אף דלא העיד ברעך ממש:
גם מ"ש הנו"ב שם בע"א המעיד לחייב שבועה דלא מיפסל אם הוזם אח"כ מבואר ברמ"ה סנהדרין (דף כ"ז) להדיא להיפך דכתב שם לפרש דאסהידו תרי בחד דמיירי בחד סהדי גרידא כגון דאתא לחיוביה שבועה ואיתזים עיי"ש הרי דבזה לכ"ע למפרע נפסל אף דלא הרשיעו לחבירו רק לחייבו שבוע' ובאמת יש להבין הא בקרא כתיב לא תענה ברעיך עד שקר וכללא הוא כ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט הכתוב אחד א"כ מנ"ל דע"א עובר על ל"ת ועיין תוס' ריש מס' סוטה ובס' יראים (סי' רמ"ג) היטב:
עוד כתב שם רבינו הגדול דלענין עדות להכחיש עדים הראשוני' ל"ב יכול להזימן ואם עדים אמרו פלוני הרג ובאו ב' והכחישו דלא הרג מה יכול להזימם שייך בהא דהא לא רצו לחייב לשום דבר ע"י עדותן אלא לפטור להאיש שהעידו עליו הכת הראשונה וגם מלקות אינם חייבין דל"ש בזה ל"ת ברעיך דהא לא העידו כלל על רעהו להפסידו בשום דבר וע"כ דל"ב בזה יכול להזימן עכ"ד וג"כ מוקשה הוא חדא אם אינם עוברים כלל על לא תענה למה נאמנים נגד הראשונים להכחישן כיון דתרי לגבי תרי נינהו ונתקבל עדותן של הראשונים מטעם חזקת כשרות שלהן דכשרין הן ולא יעברו על לא תענה ברעיך עד שקר ואם המכחישין אינם עוברים על ל"ת א"כ עדיף חזקתן של הראשונים ובאיזה כח יכולין להכחישן כיון דלאו תורת עדות עליהן ואינם עוברין על לא תענה אלא ודאי כיון דלדבריהם העידו הראשונים בשקר ועברו על לא תענה ופסולין המה אף דקיי"ל כר"ה זו באה בפ"ע ומעידה מ"מ כיון דאחד מכת זו וא' מכת זו פסולין להעיד הרשיעו לפסול אותן לאיזה אופן עוברי' על לא תענה ברעיך ועוד כיון דע"י עדותן רצי לבטל המצוה מן הב"ד לקיים ובערת הרעה אין רשעות גדול מזה ובודאי עברו על לא תענה ברעיך שהעידו שהב"ד פטורין ואינם חייבין במצות ביעור וכיפור הארץ בדם שופכו. הדרן לדברינו דודאי נראה דהיכא דהעידו לפסול לאדם והוזמו דלוקין ועברו על לאו דלא תענה להרשיעו וא"כ י"ל אף אם העידו על טריפה שהרג דלא מקבלין עדותן להרגו מ"מ כשהוזמו חייבין מלקות דזממו לפסלו:
אך יש לדון דכיון דא"נ שיהרג ע"י עדותן הואיל דהוי עדות שאי אתה יכול להזימן ומלקות לגבי מיתה לא מתקיים בזה דין הזמה ועדותן בטילה ממילא נתבטל מכל וכל אף שלא לפסלו מטעם דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמו בעדים הקרובי' ורחוקים לזה דאמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכמו"ש ראב"ד הטעם משום דכתיב עפ"י ב' או ג' עדים יקום דבר דבעינן מגזה"כ לקיים כל הדבר ולא החצי כמבואר ברא"ש (סוף פ"א) דמכות:
אולם יש לדון בזה דהא מבואר סנהדרין (דף פ"א ע"ב) ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה כו' וקאמר בש"ס מנא ידעינן ואמר רב בעדות מיוחדת ושמואל אמר שלא בהתרא' ור"ח אמר אבימי כגון דאיתכחש בבדיקות ולא אתכחש בחקירות ועיי"ש ברש"י והרמב"ם פסק ככל האופנים [ובפירוש המשנה שם יש ע"כ ט"ס דקאמר אף באם אתכחש בחקירות וז"א דכן מבואר בש"ס ולא אתכחש בחקירות וכן פסק הרמב"ם בהלכותיו. ומזה ראיה למ"ש לעיל (סי' א') לחלק בין חקירות לבדיקות דחקירות תליא בהזמה ויש ריעותא בגוף כח העדים לדעת אם אמת יהגה חיכם לכן אף להכניסו לכיפה א"נ משא"כ בבדיקות דרק מצד גזה"כ וחק התורה לבטל עדותן ומיהו עדות אמת הוא וכמו"ש רש"י] וק' לכאורה נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דנתבטל לענין להמית אותו במיתת ב"ד הראוי לו או מטעם דהוי עדות מיוחדת דגזה"כ הוא לא יומת ע"פ ע"א. או מטעם דהוי שלא בהתרא' או מטע' דלא נמצא נכון הדבר ואתכחשו בבדיקות יתבטל ג"כ לענין להכניסו לכיפה ואף דדבר זה לא נאמר רק ברציחה וחומר דשפיכת דמים והלכה למ"ס הוא כמו שכתב הרמב"ם בפה"מ ובהל' רוצח. מ"מ אף דרק הלמ"ס הוא ברציחה למסור להב"ד להכניסו לכיפה ולא בעניני חייבי מיתת ב"ד מצד איסורים אחרים. עכ"פ נלמוד מזה דמקיימינן מן העדים מה דנוכל לקיים ולא אמרינן בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ובאמת כלל הזה דיקום דבר לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מחזקינן אף בעדות דיני נפשות דרציחה:
וע"כ נראה ללמוד מזה דע"כ לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בעלה כולה רק היכא דהריעותא והחסרון הוא בהגדות העדות כמו קרובים לזה ורחוקים לזה דנתבטל דבר מהגדות עדותן דגזה"כ הוא לגבי קרובים לומר דהוי כלא הגידו והעידו דהא דקרובים פסולין להעיד לאו מטעם משקר הוא רק גזה"כ הוא אף משה ואהרן כמבואר ש"ס ב"ב (דף קנ"ט) ואף דבממון לא אברא סהדי אלא לשקרא כמבואר קידושין (דף ס"ה) והעיקר הוא לדעת אמיתת הענין ע"כ גזה"כ הא דקרובים א"נ הוא שיהא עדותם כאלו לא הגידו וממילא לא נודע אמיתת הענין וכן כתב בס' בית מאיר (סי' י"ז) וכיון דהעידו לקרובים ולרחוקים לא נוכל לחלק דבורם ולקיים חצי דבר. משא"כ היכא דמחזקינן לכל דבריהם רק שחסר תנאי בדבר שלא נמסר לב"ד כמו עדות מיוחדת באחד רוא' מחלון זה וא' רואה מחלון זה דמצד הסברא היינו למדין ממה דכתבה התורה עפ"י ב' או ג' עדים יקום דבר לדון ע"י עדותן רק גלי לן רחמנא לא יומת עפ"י ע"א שלא נמסר לב"ד הדבר עד שיהיו רואין שניהם כאחד כמבואר מכות (דף ח' ע"ב) מנין לעדות מיוחדת שהיא פסולה עיי"ש דמבואר דצריך לימוד לזה מטעם דסתמ' עפ"י ב' או ג' משמע דל"צ רק שיעידו שנים אף דלא ראו זה את זה בשעת מעשה וגלי לן הקרא דלא יומת ע"פ ע"א לפטרו אבל עדותן אמת אלא שאין מיתתו מסורה לב"ד וכמו שכ' רש"י סנהדרין שם לכן ל"א בזה עדות שבטלה מקצת בטלה כולה דלא נתבטל שום דבר מדבריהם רק התורה חסה בדנ"פ וגזרה שלא נמסר לב"ד:
ובאמת יש לעיין אם עברו הב"ד והרגו לזה שחייב מיתה בעדות מיוחדת אם חייבין עליו די"ל דלא קאי עליו רק בלאו דלא יומת עפ"י ע"א ולא אהדריה לאיסורא קמא דמכה נפש מות יומת ודומה קצת למ"ש תוס' ביצה (דף י"ב) הטעם דנו"נ דאין קרובין ביו"ט משום דכתיב לכם ולא לגבוה ולא אהדריה קרא לאיסורא דדוקא לגבי גיזה דלא הותרה בפסולי המוקדשין כלל בהדיא והואיל ואישתכח סמך בהו לאיסורא מוקמינן לה באיסורא קמא אבל גבי יו"ט דאוכל נפש הותר והה"ד נדו"נ מטעם מתוך וכיון דהותרה בהדיא ל"א דאהדריה לאיסורא קמא דלמאי דאהדרי' אהדריה ולמאי דלא אהדריה קאי רק בעשה עיי"ש וה"נ דכוותיה כיון דכתבה התורה בהדיא ע"פ ב' או ג' עדים יקום דבר המשמעו' הוא לדון עפ"י בכל דבר רק לגבי עונשי מיתה גלי לן הקרא דלא יומת עפ"י עדות מיוחדת ומ"מ לא אהדריה לאיסורא קמא וליתא רק באזהרה אבל לא לחייב מיתה אם דנו עפ"י עדות מיוחדת ויש לחלק משם דמ"מ כיון דלא נמסרה לב"ד שוב הוי בכלל מכה נפש אבל מ"מ לא נוכל לומר בזה עדות שבטלה מקצת' בטלה כולה כיון דבאמת מקיימינן כל הדבר רק שחסר תנאי שלא נמסר לב"ד וכן אם לא התרה בו דליכא שום ריעותא לגבי עדים וידענו אמיתת הדבר וקיום הדבר ע"י רק מצד אחר בא הפטור דלא ניתנה התרא' אלא להבחין בין שוגג למזיד וכן אם הי' הכחשה בבדיקות דרק מצד חק וגזה"כ הוא דכדי לחייבו מיתה בעינן נכון הדבר ואין זה נכון אבל אמיתת הדבר ידענו מן הגדתם לכן מה דנוכל לחייבו ע"פ עדותם מקבלים עדותם ומכניסין לכיפה כיון דרק מצד גזה"כ שחסר תנאי בדבר לא נמסר לב"ד ל"א בזה עדות שבטלה מקצת' בטלה כולה כיון דלא בטל שום דבר מן עדותן שאפשר לדון ע"י משא"כ לגבי קרובים דע"כ מסלקינן כל עדותן מצד הקרובים והוי כלא העידו ולא נודע אמיתת הדבר לכן אמרינן בזה עדות שבטלה מקצת' בטלה כולה. ועיין בעה"ת (שער ל"ח ח"ד) דפירש בש"ס (ב"ק דף מ"א ע"ב) אלא כשהמית אדם עפ"י ע"א היינו עדות מיוחדת דאחד ראה מחלון זה שהשור הרג את אדם ואחד ראה מחלון אחר והשור אינו נהרג דכמיתת בעלים כך מיתת השור והי' ס"ד דעכ"פ חצי כופר ישלם קמ"ל קרא דבעל השור נקי דתם אינו משלם כופר הרי דאף דהא בהא תליא מ"מ ל"א עדות שבטל מקצתה בטלה כולה וכיון דלא מקבלין עדותן להרוג השור ממילא לא נקבל לענין כופר זה ל"א כיון דאין רעותא בגוף העדים ועיין תשובת רע"א ז"ל (סי' ק"ה) כנראה דלא ראה אז דברי בעה"ת הנז':
ולפ"ז גם בנתבטל דבר מדבריהן בשביל דהוי עדות שאי אתה יכול להזימן כמו בהעידו בטריפה שהרג הנפש ידענו באמת אמיתת הענין רק גזה"כ הוא לדון מיתה אי אפשר דבעינן לגבייהו דעדים שנוכל לקיים בהו דין הזמה ולא נוכל לקיים בשביל שמעידין על הטריפה ואין החסרון בעדותן ונכלל בהכתוב ע"פ שניים או ג' עדים יקום דבר רק מצד חק התורה דכתיב ועשיתם להם כאשר זמם דבעינן שיהיו ראוי' לקיים בהם כאשר זמם אבל אמיתת הענין ידענו לכן ל"א בזה עדות שבטלה מקצתו בטלה כולה ומקבלין העדו' עכ"פ לפסלו. ואם מעידים על הטריפה שהרג בפני ב"ד של שלשה בזה ודאי נאמנים לפסלו ול"ש בזה עדות שבעלה מקצתה בטלה לכ"ע כיון דלגבי דין נפשות הוי כהעידו חוץ לב"ד דלקבלות עדות לדון דין נפשות בעי כ"ג כמבואר רמב"ן על התורה פ' שופטים ובכ"מ (פ"ד) הלכות עדות רק לפסלו די בפני שלשה ודאי ל"ש בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דלא נתבטל המקצת ודומה לזה מבואר בתומי' (סי' ל"ד ס"ק כ"ד) רק אף בהעידו בפני כ"ג יש מקום לומר דל"א בזה עדות שבטלה מקצת' בטלה כולה כמ"ש:
סימן ו
מהך דסנהדרין הנ"ל דע"י עדות מיוחדת מכניסין אותו לכיפה מטעם שכתב רש"י דאמת הדבר הואיל דיש שני עדים רק שאין עדותן להמית נמסר לב"ד. נראה אם אחד ראה מחלון זה בא"א שזינתה ואחד ראה מחלון זה ולא ראו זא"ז כיון דידענו אמיתת הענין רק לב"ד לא נמסר ממילא אסורה על בעלה דלא נמסר לב"ד להרוג ע"ז אבל מ"מ כיון דידענו מהללמ"ס דמכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ עד שכריסו נבקעת מכ"ש דמוטל על הבעל לחוש לעצמו ולא לעשות נגד שני עדים מעשה באיסור וכן על הב"ד למנוע אותה ממנו. ובב"י ח"מ (סי' ל') הביא הפוסקים בזה אם נאסרת בעדות מיוחדת על שני מעשים. ובתשובת מהר"א ששון (סי' כ"ד) העלה להתיר אף אם ראו זה אחר זה. וכן אם אחד רואה מחלון זה וא' מזה ועיין נו"ב תנינא חלק אה"ע (סי' י"ג) ובנו"ב (סי' ע"ב) האריך בזה לאסור ואחד מן ראיותיו דאם יהיה פירוש התוספתא דראה אחד שנתייחד עמה שחרית ואחד בערב דאין חוששין הטעם כמו"ש הר"ן מטעם דעדות מיוחדת הוא ולא כמו שכתב הב"י דמטעם דהוי כמו מקדש בלא עדים דלא חששו וקשה למה נקט התוספתא באחד ראה שחרית ואחד ערבית לינקט רבותא יותר אפי' אם שניהם העידו על מעשה אחת שאחד ראה מחלון זה ואחד מחלון זה אעפ"כ לאו עדות הוא עיי"ש שכתב שזה ראי' שאין עליו תשובה. ומבואר מדבריו דכללי כייל לכל גווני עדות מיוחדת בחדא מחתא וכן בעובדא דמהר"א ששון אף בראו זא"ז אותו מעשה הואיל דבדנ"פ מיפסלי כמו כן לאסרה על בעלה א"נ:
ולי דבריהם תמוהין וצ"ע דבאופן זה דאחד רואה מחלון זה וא' מחלון זה כ"ע מודים דנאמנין לאסרה על בעלה כדמוכח מהא דמכניסין אותו לכיפה ומדברי רש"י בפירושו דענין זה ודאי אמת הוא רק לענין להרוג ע"י עדותן זה לא נמסר לב"ד אבל אמיתת הענין ידענו ולכך מסבבין להרוצח מיתה ומכ"ש דאסורה על בעלה ומכ"ש היכא דראו בהחור זה אחר זה כמו עובדא דמהר"א ששון דזה עדיף ממה דראו אחד מחלון זה וא' מחלון זה ואין א' מעיד על חבירו כמבואר סוף (פ"א) דמכות דודאי ידענו אמיתת הדבר רק דלא נמסר לב"ד להרוג לרוצח אבל מכניסין לכיפה לסבב לו מיתה ודאי דאסרינן ליה לבוא על אשתו באם יש עדי זנות באופן זה. וממילא דאין כאן ראי' כלל מן התוספתא דעדות מיוחדת על ב' מעשים מדלא נקט אחד מחלון זה וא' מחלון זה דכה"ג באמת אסורה כיון שהעידו על מעשה אחת רק באחד שחרית וא' ערבית י"ל דאין מצטרפין הואיל דליכא שני עדים על מעשה אחת וזה כשר רק בד"מ ולא בעדות לאסור אשה של בעלה דבכה"ג אף לא ידענו אמיתת הדבר והא ראיה דבכה"ג עדות מיוחדת אין מכניסין אותו לכיפה בהורג נפש:
ומ"ש הנו"ב דאם עדות מיוחדת בשני מעשים פסולין בקידושין למה לא נקיט התוספתא רבותא אף במעשה א' למ"ש בזה כ"ע מודים כיון דעדותן אמת רק דלא נמסר לב"ד מ"מ כיון דעפ"י אמת נתקדשה לא נוכל להתירה לשוק דהא הטעם דבעינן בקידושין עדים לקיום הדבר הוא מטעם דחב לאחרינא וכבר כתב הפנ"י מס' קידושין דעיקר הטעם דבעינן עדים כדי להחזיקה למקודשת ע"י עדים כדי שנוכל לדון אותם אח"כ במיתה אם תזנה דאל"כ אין קידושין לחצאין עיי"ש ולפי"ז דוקא להחזיק' למקודש' ע"י שני מעשי קידושין משני עדים מיוחדת זה מדמינן לדנ"פ ולא ידענו אם אמת הדבר וחשבינן עכשיו כאלו בא לפנינו הנדון בדיני נפשות ואז ל"ה מועיל עדותן מדכתיב לא יומת עפ"י ע"א וגם לא ידענו אמיתת הדבר. וכמו כן אינו מועיל להחזיקה למקודשת ע"י עדות כזאת. אבל במעידין על מעשה אחד רק זה ראה מחלון זה וזה ראה מחלון זה ולא ראו זא"ז והמה ראו שניהם בזה כיון דעדותן אמת וכמו שכ' רש"י רק דל"נ לב"ד לא נוכל לומר דלא תהיה מקודשת רק מחזקינן בחזקת מקודשת וממילא אח"כ כיון שנתחזקה עפ"י אמת למקודשת דנין ע"י קידושין הללו גם לדיני נפשות ושוב ל"ה קידושין לחצאין כיון דידענו אמיתת הדבר ועדיין צ"ע בזה:
ומ"ש עוד הנו"ב שם דלענין קידושין דוקא כתב הר"ן דל"מ עדות מיוחדת הואיל דנ"מ גם לדנ"פ משא"כ עדי גיטין דאין בעדותן חיוב נפשות דאדרבא בעדותן משוי אותה לפנויה ושתהיה מותרת. יש לגמגם בו דהא גם בגיטין יש נ"מ אם נתקדשה אח"כ לאחר ואח"כ מת הראשון ואם זינתה אח"כ אם תאמר שהגט מן הראשון כשר ממילא הי' חל קידושין של השני ונתחייבה מיתה ואם לא הי' מהני גט הראשון ולא חל קידושין של השני ופנוי' היא ופטורין ממיתה. גם נ"מ אם מת הבעל ונשאת אח"כ לכהן אם תהיה לוקה:
עוד כתב שם הנו"ב להוכיח דמהני עדות מיוחדת לאסור אשה על בעלה מדברי תוס' מס' מכות שם דהקשו אמאי עדות מיוחדת כשר בד"מ ונגמר מדנ"פ מדכתיב משפט אחד וכתבו דע"כ האי קרא לא בד"מ קאי דע"א מחייב שבועה וכתב לפרש דאף בקרקע דאינו מחייבו שבועה ומ"מ כשר עדות מיוחדת וע"כ צ"ל כיון דיש דיני ממונות המועיל לחייב שבועה ממילא לא קאי האי קרא אשום ד"מ ולפי"ז לאסור אשה על בעלה ג"כ ל"ק האי קרא דהא עכ"פ מועיל ע"א לאסור אשה על בעלה אחר קינוי וסתירה וא"כ אף קודם קינוי וסתירה נאסרה בעדות מיוחדת כיון דיש אשה שמועיל ע"א אלו דבריו. ולכאורה ל"ה צריך לזה רק דאפילו בעד אחד אי מהימן עליו כבי תרי נאסרה עליו כמבואר מס' קידושין (דף ס"ו) א"כ ע"כ לא קאי האי קרא לאסור אשה על בעלה דל"מ עדות מיוחדת. אולם י"ל דזה דאי מהימן עליו כבי תרי דחייב להוציא' ל"ה רק מדרבנן כמו"ש בספר תומת ישרים (סי' ע') אך מדברי ש"ג ש משמע דהוא מה"ת ולקמן יבואר מזה אי"ה אבל מ"מ י"ל דזה לאו מתורת נאמנות העד הוא רק כמו שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ומזה לא איירי קרא והשתא דאתינן לזה יש לומר ודאי תוס' שפיר כתבו כיון דחזינן דבד"מ ע"א מועיל לשבועה ממילא מצד הסברא מהני אף עדות מיוחדת להוציא ממון ואף בקרקעות דלא מחייב שבועה אמרינן שוב משפט אחד להשוות כל דיני ממונות להדדי לחייבו בעדות מיוחדת. משא"כ לאסור אשה על בעלה אף דמצינו דמועיל ע"א אחר קינוי וסתירה שם לאו מצד נאמנות ע"א הוא רק משום דרגלים לדבר שהרי קינו לה ונסתרה ע"י עדים והא ראי' דאף הפסול להעיד ג"כ נאמן כמבואר מס' סוטה ואיך נקיש לזה להאמין עדות מיוחדת לאסרה בלא קינוי וסתירה מה דבעי נאמנות העדים, נוכל לומר שוב לכלול בכלל משפט אחד להתאחד עם דיני נפשות כיון דדומה לזה ומתורת עדות אין שום כח לע"א לאסרה ואחר קינוי וסתירה הוא לאו מתורת נאמנו' ע"א דהא אף פסול נאמן משא"כ לחייב שבועה יש נאמנות מטעם עדות לע"א והא ראי' דהפסול לעדות אינו מחייב שבועה כמו' שכ' רמב"ם (פ"ה) מטרות:
ויש להבין בדברי תוס' מה זה הוכחה דע"כ האי קרא דלא יומת לא איירי בדיני ממונות הא עיקר דילפינן ממשפט אחד הוא מדכתיב פ' אמור מכה אדם יומת ומכה בהמה ישלמנה משפט א' היינו דמכה בהמה היינו ד"מ יהיה משפט אחד עם מכה אדם והיינו ד"מ כולם עם דנ"פ ועיין נו"ב (דף פ"ב ע"א) בזה וא"כ דלמא לעולם לענין תשלומין לא מחייבינן ע"י עדות מיוחדת במכה בהמה כמו דאינו נהרג במכה אדם. אבל שבועה מ"מ חייב דזה ילפינן ממ"א מדכתיב לא יקום ע"א לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה אבל מ"מ לחייבו בתשלומין נימא משפט אחד יהיה לכם ויהי' פסול עדות מיוחדת. וי"ל דכוונת תוס' כיון דבממון ידענו דחייבו התורה שבועה נגד ע"א וטעם השבוע' הוא לברר וכ"ז שאינו נשבע חייבהו רחמנא רק ולקח בעליו ולא ישלם ואם אינו רוצה לישבע נחתינן לנכסי וכיון דיש שני עדים אף דלא ראו יחד מ"מ עדותן אמת הוא כמו"ש רש"י דמטעם זה בהורג נפש מכניסין אותו לכיפה. א"כ מצד הסברא דלא נוכל לחייבו שבועה דכיצד ישבע לברר האמת נגד בירור של שני עדים ועדיף יותר ממה דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע דמשלם ואף מאן דלית ליה מתוך שאי"ל דמשלם היינו לא לנגד ב' עדים דהוי דבר ברור רק לגבי מיתה הקילה התורה דלא מסרה לב"ד אבל בממון מחייבינן לשלם ואף בקרקע וכדומה דלא חייבו שבועה נגד ע"א מ"מ ממילא מוציאן בעדות מיוחדת כיון דיש לנו בירור גמור דומה לזה כתב הנו"ב שם (סי' ע"ד) לשיטתו דבד"מ ל"ב עשאילה"ז דהכחשתו נגד ב' עדים לאו כלום הוא וכתב ועוד דע"א עכ"פ מחייב שבועה ואינו יכול לישבע נגד שנים והוא מחויב שבועה ואילו"מ עכ"ד. וכוונתו ודאי לאו מטעם מתוך הוא דהא משכחת בקרקע וכדומה דאינו חייב שבועה וכן למאן דלי"ל מתשאיל"מ א"ו כוונתו כיון דעכ"פ נתברר הדבר עפ"י שנים מחייבינן ממון כן נמי בעדות מיוחדת כיון דחזינן דהתורה חלקה לנו משפט נפשות מד"מ דבד"מ חייבה התורה שבועה נגד ע"א משא"כ בנפשות אמרינן מסברא דלא הוציא התורה מפשטה דקרא עפ"י שנים עדים יקום דבר דהוא אפי' ע"י עדות מיוחדת כשלא ראו זא"ז רק לגבי מיתה גלי לן קרא דלא ימות עפ"י ע"א דלא נמסר לב"ד לדון ע"י עדות מיוחדת ולא בממון:
וראיתי בספר אליהו רבה וזוטא מבעל מכתב מאליהו (דף צ"ה) שם הביא דברי רבינו הרמ"א ז"ל בתשובותיו שכ' דהא דכתב מהר"מ ז"ל במרדכי לדמות עדי זנות לממון הוא רק לענין צירוף העדות דוקא משום דכתיב קרא לא יומת עפ"י ע"א דמינה ילפינן לעדות מיוחדת דפסול והתם לא יומת כתיב משמע דין מיתה דוקא אבל לענין שאר דברים כגון דו"ח או שלא בפניו דמה"ת בעינן בתרווייהו רק חכמים הקלו לענין ממון פשיטא דמדמינן לה לדנ"פ והוא ז"ל משיג עליו מדברי תוס' מס' מכות הנ"ל דלא יומת לאו דוקא מיתה הוא ולולי דע"א קם לשבועה בד"מ הוי מוקמינן קרא גם לענין ממון כמו פסול קרובים דלא יומתו אבות כתיב ואיתא נמי בד"מ א"כ ע"כ הא דמדמה מהר"ם ז"ל עדות זנות לממון היינו מן הכלל דעדי נשים כיון דסריך וסביך כתובה בהדייהו לד"מ דמי וממילא גם לענין דו"ח. ואני שמעתי ולא אבין הא דברי הרמ"א מבוארים מדברי תוס' הנ"ל דלולי קרא דעד אחד בממון מחייב שבועה היינו ילפינן ממשפט אחד דעדות מיוחדת פסול אף בד"מ אבל כיון דאי אפשר אמרינן דלא קאי על דיני ממונות ומצד משפט אחד סובר מהר"ם ז"ל די"ל כיון דכשר בדיני ממונות מה"ת וע"כ הא דכתי' לא יומת עפ"י ע"א דקאי על עדות מיוחדת הוא דוקא בדנ"פ ולא אמרינן בזה משפט אחד עם ד"מ כשר נמי עדותן לענין איסור דהא דבעי תורת עדות לאיסור ערוה הוא מדילפינן דבר דבר מממון לכן עדות המועיל מה"ת לחייב ממון מועיל נמי לאסור אשה על בעלה. משא"כ לענין דרו"ח ולהעיד שלא בפניו דמה"ת פסול בממון ונכנס בכלל משפט אחד אף דמדרבנן ל"ב מ"מ מודה דבעדי זנות אזלינן בתר דין תורה לגבי דבר שבערוה רק למישקל כתובה הקילו חכמים בעדות אשה משום חינא כמו שכתב הרמ"א שם בתשובה מדנקט הש"ס סוף יבמות כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי דהוא רק בדאיכא למשקל דיש כה"ג טעמא דחינא אבל להפסידה כתובתה דלית ביה טעמא להקל בעינן אף דו"ח ועיין סוף יבמות בחידושי רמב"ן ובס' אבני מילואים אה"ע (סי' י"א):