אור ברסלב

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

דיני דיינים

סימן א

כתב הרמב"ם במנין המצות (קע"ו) שציונו למנות שופטים ושוטרים כו' ומתנאי מצוה שיהי' השופטים האלו למעלה מדרגה ממדרגה וזהו כשיתמנו בכל עיר כ"ג דיינים מקובצים כולם במקום א' בשער העיר שהוא ראוי למספר הזה ואלו הן סנהדרי קטנה ויתמנו בירושלם ב"ד הגדול משבעים דיינים כו' ועיר שאנשיה מועטים שאינה ראוי' לסנהדרי קטנה יתמנו בה שלשה לעשות הדינים והדבר הקשה יביאו למי שלמעלה והם ימנו שוטרים וכו' והציוי שבא במצוה זו הוא אמרו שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. מבואר מדבריו דגם ב"ד של ג' למנות בכל עיר בא"י בזמן הסמיכה בכלל המנויים כן כמו שחוב למנות סנהדרי גדולה וקטנ'. וכ"כ בס' החינוך והרמב"ן על התורה פ' שופטים כ' ציוה בתו' עד אלקים יבא דבר שניהם ונתן בפלילים א"כ מצוה שיהי' לישראל פלילים באר בכאן שישימו שופטים בכל עריהם כאשר יתן להם השם את הארץ כו' הרי מבואר דאף מה דכתב עד אלקים יבא דבר שניהם והוא דיני ממנות דסגי בשלשה ג"כ נכלל במצו' זו ולכאור' ק' אם נאמר דנכלל במצו' הזו שלשה ג"כ למה לא קתני במתניתין דריש סנהדרין דאין ממנין ב"ד של שלשה רק ע"פ סנהדרין ב"ד של כמו דקתני אין עושין סנהדריות לשבטים אלא עפ"י ב"ד של ע"א וכתב שם רש"י דלאו דוקא לשבטים רק שהיו מושיבים סנהדרי קטנה של כ"ג בכל עיר ועיר כדכתיב תתן לך בכל שעריך וצריכין ב"ד הגדול שבלשכת הגזית לצאת ולהושיבה ובש"ס (די"ו) ילפינן זאת כדאשכחן במשה דאוקי סנהדראות ומשה במקום ע"א וכן מבואר ברמב"ם (פ"ה) דסנהדרין דאין עושין סנהדרי קטנה לכל שבט ולכל עיר אלא עפ"י ב"ד של ע"א ולא מצינו שב"ד של שלשה יהיה צריך דוקא שיתמנו עפ"י סנהדרין ואם נאמר דמצות מינוי שופטים הוא ג"כ על עיר שאין בו ק"כ שיהיה ב"ד של ג' למה לא היו צריכין ג"כ שיתמנו עפ"י סנהדרי גדולה כדאשכחן במשה. וברמב"ם (פ"א ה"ד) כ' עיר שאין בה ק"כ מעמידין בה שלשה דיינים וכ' הכ"מ דהא פשיטא שאין מניחין אותה בלא ב"ד. ובאמת מדבריו במנין המצות מבואר דהוא בכלל העשה דשופטים ושוטרים תתן לך ויש להבין כנ"ל דמניין לו זה. וממ"נ אם הוא בכלל ב"ד של ג' ג"כ יהיו צריכין שיתמנו מב"ד הגדול דהא אף למנות לדון לדברים יחידי' ולסמוך אותו מבואר ברמב"ם (פ"ד ה"ח) דהיה צריך שיהי' ראוי לכל הדברים ועיי"ש בלח"מ מירושלמי (פ"א) דחגיגה ומשה רע"ה דאוקי סנהדראות אוקי ג"כ ב"ד של שלשה. ואולי באמת ל"ה צריך רק לאוקי סנהדראו' כי היו כל ישראל ביחד וד"מ היה יכולין לדון ג' מהם משא"כ במצות מינוי השופטים דנאמר בכל שעריך ועיר שאין בו ק"כ ל"ה מעמידין רק ג' מ"מ מניין לו זה דהנך ג' אם יש מצוה למנות דא"צ להעמידן ע"י סנהדרי גדולה:

ונראה דבאמת הרמב"ם יליף זאת דאף ב"ד של ג' הוא בכלל המצוה מספרי ר"פ שופטים דשם קאמר מניין שממני' ב"ד לכל ישראל ת"ל שופטים כו' כמו שמובא בש"ס (דף י"ו) ואח"כ אמר ושפטו את העם בע"כ משפט צדק זה מינוי הדיינים וגירסת הגר"א ז"ל ושפטו את העם זה מינוי הדיינים עי"ש הרי מבואר דמלבד מה דכ' הצווי תתן לך בכל שעריך הוסיף עוד צווי ושפטו את העם זה מינוי הדייני' וזה לא נכלל בכלל שופטים ושוטרים תתן לך דשם מזהיר על סנהדרי גדולה וקטנה ומתמנים ע"פ סנהדרי גדולה סנהדרי קטנה כדאוקי מרע"ה ומלבד זה הזהירה התורה ושפטו את העם שזה מינוי הדייני' היינו בעיר שאין בו ק"כ דלא נכלל בכלל שעריך למנות ב"ד של ג' ואלה ל"צ להתמנו' מפי ב"ד הגדול דוקא רק אם היו סמוכין מסמוך לבד סגי והנך שלשה לא מצינו דאוקי משה ולכך לא היו צריכין להתמנות ולהעמידן סנהדרי גדולה דוקא כיון דהיא מצוה פרטית על כל ישראל:

והנה הרמב"ן שם כ' דהמצוה הזאת נוהגת בכ"ז בד"מ ובדברים הנדונין בחו"ל אבל בזה"ז אחר שבטלה הסמיכ' כל המשפטי' בטילין מה"ת דכתי' לפניהם ולא לפני הדיוטות ואין דיינין בחו"ל אלא תקנה דשליחותייהו עבדינן אין אנו חייבין במצות מנוי השופטי' מה"ת כלל עכ"ל ויש להתבונן הא גם בזמן הסמיכה דמשגלו סנהדרי גדולה ממקום לשכת הגזית לא דנו דיני נפשות כמבואר בש"ס ע"ז (דף ח) מלמד שהמקום גורם ועי"ש בתוס' וברמב"ם (פי"ד) מסנהדרין ולמה היה צריך סנהדרין של כ"ג בחו"ל וראיתי ברמב"ן פ' מסעי ע"פ בכל מושבותיכם דהקשה הא לאחר החורבן אינו נוהג ולמה נאמר לדורתיכ' בכל מושבותיכם וכתב ואולי הם דורשים אלה לכם לחקת משפט על הסנהדרין הנזכרים בפרשה שנאמר לפני העדה למשפט ושפטו העדה ויאמר שתהיה לנו לדורות עדה שופטת אפילו לאחר החורבן לדון דיני קנסות וגזלות וחבלות וכל דבר שבממון ושל מלקות ארבעים עכ"ל. וקשה הא לכל אלה א"צ ב"ד של כ"ג כמבואר ריש סנהדרין דאף מלקו' בשלשה ולא קיי"ל כר"י דסובר בכ"ג ובש"ס (דף יוד) קאמר דאתיא רשע רשע מחייבי מיתות ואנן אף דפסקינן לגז"ש הזאת לענין משלשין בממון ואין משלשין במכות כמבואר מס' מכות מ"מ פסקינן דסגי בשלשה לענין מלקות כת"ק ועיי"ש בחידושי ר"ן סנהדרין דרבנן לא ילפי לגבי הא מילתא דמיתה שהוא דבר גדול צריכא דיינין הרבה אבל מלקות דלא חמיר כולי האי אין לנו לומר שתתפשט הגז"ש לענין זה א"כ כיון דסגי בג' על איזה דבר קאי לחקת משפט על הסנהדרין הנזכרים בפרשה דשם נאמר לפני העדה ושפטו העדה דקאי על סנהדרי קטנה כמבואר במתני' דריש סנהדרין עדה שופטת ועדה מצלת ומכאן ילפינן כ"ג ולדורות כיון דליכא דיני נפשו' ואלה שפרט הרמב"ן לדיני קנסות ומלקות סגי בב"ד של שלשה. ועוד דלר' ישמעאל אם ילפינן הגז"ש לגמרי או כיון דמלקות במקו' מיתה עומדת כדברי רבא בש"ס שם מהראוי לומר דבכ"ג והוא דוקא אם יש מזבח וסנהדרין במקומו כמו לענין מיתה:

וראיתי בספר יראים (סי' רמ"ד) שכ' הא דנגדיה רבא משום לאו דלא יקום ההוא מלקו' מדרבנן דהא איתקש בסנהדרין דיני מכות לדיני נפשות בגז"ש דרשע רשע ודיני נפשות אין דנין אלא בזמן שסנהדרין נוהגת עכ"ל ובל"ס הא דכ' בזמן שסנהדרין נוהגת כוונתו על זמן שיושבת בלשכת הגזית כנ"ל והיינו לר' ישמעאל דסובר גז"ש דרשע רשע לכל מילי ומלקות במקום מיתה ובכ"ג דאז ממילא בזמן שאין מיתה נוהגת גם מלקות אינ' נוהגת וצ"ע דלרבנן סגי בג' ואנן קיי"ל כרבנן ואם כוונתו רק בזמן שסנהדרין נוהגת היינו אף בזמן שלא היה נוהג דיני נפשות זה מניין לו לחלק ומדברי רמב"ן מבואר דמלקות שוה לדיני קנסות אך דבריו ג"כ אינם מובנים לי אם ע"ז קאי לחקת משפט לכל דורותיכם בכל מושבותיכם הא ל"ב ושפטו עדה דהוא סנהדרין של כ"ג דוקא וסגי בשלשה ודיני קנסות נוהגת בכל זמן סמוכין ול"ב דוקא סנהדרין וצ"ע:

עוד קשה לכאורה על הרמב"ן דאם הך קרא לא קאי דוקא על דיני נפשות רק על כל דבר שבממון ומלקות למה לא נאמר דנוהג לדורות אף בזמן דליכא סמוכין כמו לענין קבלות גרות דכ' תוספות קידושין (דס"ב) בשם הר"ר נתנאל דבגר כתוב לדורותיכם דמשמע בכל ענין אע"ג שאין מומחין דע"כ השתא ליכא סמוכין ולדורותיכם משמע לדורות עולם וכ"כ הרמב"ן בחידושיו ליבמות (דמ"ו) מדמבואר כריתות (ד"ט) אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים ומשני וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם כתיב ע"ש א"כ נימא ג"כ לענין משפט כיון דכתיב לדורותיכם יהיה נוהג לדורות עד עולם אף אם ליכ' סמוכין ואף דכ' רש"י (שמות י"ב פסוק י"ד) לדורותיכם שומע אני מיעוט דורות שנים ת"ל חקת עולם והוא מן מכילתא שם א"כ ה"נ לענין קבלות גרות נאמר מיעוט דורות שנים וכן נמי לענין משפט אולם כבר כ' שם בזית רענן מבעל מג"א ז"ל דמה"ת לומר דוקא ב' דורות יתחייבו וכ' דה"א משבאו לארץ א"צ לזכור יצ"מ ביו"ט רק ביאת ארץ בענין שנאמר ולא יאמר עוד חי ד' כו' ועיין נו"ב תנינא או"ח (סי' פ"ז) אבל בכ"מ דכתיב דורותיכם הוא עד עולם וא"כ נאמר ג"כ מדכ' חקת משפט לדורותיכם הוא עד עולם כמו לענין קבלות גרים אף דליכא סמוכין. ובאמת הרמב"ן יבמות שם סיים ואפשר דמה"ת אפילו הדיוטות דנין בשליחותייהו דמומחין. אולם זה קשה למאד דמבואר בש"ס דהוא רק מתקנתא ולכך דנין רק במלתא דאית ביה חסרון כיס ושכיח ויש בזה כמה פרטים וקנס לא עבדינן שליחותייהו וכ"כ הרמב"ן עצמו פ' שופטים כנ"ל דבזמה"ז דליכא סמוכין כל המשפטי' בטלין מה"ת דכ' לפניהם ולא לפני הדיוטות ואין דנין בחו"ל אלא תקנה דשליחותייהו עבדינן וליכא מצוה דמנוי השופטים וכ"כ כל הפוסקים וכן בר' ירוחם מישרים (ח"א ח"ד) כ' מצוה מדרבנן למנו' שופטים בכל עיר אע"ג דאין לנו סמיכה עתה כדמוכח בסנהדרין עכ"ל עכ"פ מבואר דמה"ת ל"מ הדין אף בשליחותייהו דסמוכין וע"כ מדכ' אלקים בעי סמוכין:

הן אמת שראיתי בקרית ספר מבעל מבי"ט (סוף פ"ה) דסנהדרין דכתב וז"ל כל הנסמכין בא"י דנין דיני קנסות אפי' בחו"ל כו' וכן אפילו בלא סמיכה נראה דמדאורייתא דנין דייני חו"ל אפילו בדבר שאינו מצוי בדיני ארץ דבזמן שאין סמיכה כולן שוין והכל הולך אחר החכמה עכ"ל והדברים נפלאים לכאורה דהא מה"ת בעינן סמוכין ומבואר בש"ס ובכל הפוסקים דאף בדבר המצוי דנין רק מתקנה בשליחותייהו דמומחין וכל הדיינין בטלין מה"ת וכמבואר ברמב"ן וטור ואולי כוונתו דהא דכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות דרשינן דאסור לדון לפני הדיוטות דומיא דולא לפני עכו"מ וכמ"ש הרמב"ן פ' משפטים ודעתו דבקבלו עליהן ליכא איסור וא"ד ללא לפני עכו"מ ודעת הר"ן בחידושיו ריש סנהדרין דאף איסור איכא אעפ"י שקבלו עליהם כדי שלא ישתמשו הדיוטות בכתר המומחין אסרה התור' שלא לבא לפני הדיוטות רק השתא בשליחותייהו עבדינן והם מחלו כבודן ע"ז עי"ש באורך דלא נתנו רשות רק במלתא דשכיחא ומטעם נעילת דלת. וסובר המבי"ט דאיסור דלא לפני הדיוטות הוא דוקא בזמן שיש סמוכין בעולם אבל בזמן שאינו סמוכין ליכא איסור דלפניהם ולא לפני הדיוטות כיון דהוא רק איסור מכלל דלפניהם הוא דוקא בזמן שיש סמוכין ולא בזמן דליכא דאז מדאורייתא מותר לדייני ישראל לדון אפילו בדבר שאינו מצוי. אולם גם זה דוחק דמנ"מ דהא ל"מ הדין בכפיי' רק בקבלו עליהן ובקנס כנראה אף בקבלו עליהן לא מהני כמבוא' בש"מ ב"ק פ' החובל ויבואר אי"ה לקמן. וגם אם נאמר דהשתא דליכא סמוכין ליכא איסור דלפניהם נאמר ג"כ ח"ו דליכא איסור תורה לדון בפני דייני עכו"מ כיון דכל האיסור הוא מלפניהם ולא לפני עכו"מ נאמר דכל איסור זה הוא דוקא בזמן שיש לדון לפניהם היינו לפני סמוכין ובזמן דליכא סמוכין ליכא איסור זה וזה לא ניתן להאמר וכן מבואר בב"י (סי' כ"ו) משם תשובת רשב"א דאיסור זה הוא חמור מאד מה"ת אף בזה"ז וכמרים יד בתורת משה ח"ו. ועיין שיטה מקובצת ב"ק (דף פ"ד) שכ' משם מקצת גדולי הדורות שכל שהצריכו מומחין לגזילות וחבלות לא נאמר אלא בזמן שיש בעולם מומחין אבל כ"ז שאין שם מומחין דנין בהם בבאין בשליחותן שאל"כ בטלו כל הדינים שהעולם חרב. מבואר דרק בשליחותן ובמה דאינו מצוי דלא נאמר בש"ס שליחותייהו עבדינן לא דנין:

וראיתי בס' רביד הזהב פ' משפטים ע"פ אל אלקים דכ' התור' למדנו שלא יסורו הדינין ומשפטים כל הימים מדכ' פ' שופטים ובאת אל הכהן ואל השופט אשר יהיה בימים ההם והרי גלוי לפניו שיגלו ויתבטל הסמיכה כו' הא לא מסר הכתוב אלא לחכמי' לפי הזמן באיזה דבר נעביד שליחותייהו וכה"ג מפורש לענין קבלות גרים עיי"ש וכ"כ פ' שופטים מדכתיב בימים ההם משמע כל ימות עולם ודבריו מוקשים דמשם ודאי לא נוכל ללמוד ואדרבא מבואר בש"ס מדכתיב אל הכהן ואל השופט בזמן שיש כהן יש שופט ובזמן שאין כהן אין שופט לענין מיתה א"כ ע"כ דבימים ההם לא משמע כל ימות עולם. רק זה היה לו למימר מדכתיב ג"כ לחקת משפט לדורותיכם וכקושית רמב"ן אבל קרא דבימים ההם ע"כ לא קאי רק על זמן שסנהדרין יושבין במקום לשכת הגזית והמקום גורם והא דדרשינן במס' ר"ה סוף (פ"ב) וכי תעלה ע"ד שאדם הולך אצל הדיין של"ה בימיו הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו זה ודאי אסמכת' בעלמא הוא אבל לא מה"ת דלא קאי קרא רק על זמן שיש בית הבחירה וכנ"ל ועי"ש ריטב"א בחידושיו שכ' ושמא תאמר דוקא בסנהדרין לכך אמר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה והיינו דלא שיילינן מאי ואומר והא דכתיב לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם דדרשינן מזה אף בחו"ל ורק בזמן שהיו סמוכין ע"כ מדכתיב להדיא בפרשת משפטים לפני אלקים גלי רחמנ' בהדיא דבעינן דוקא סמוכין רק לענין קבלות גר דילפינן דבעי מומחין רק מדכתיב משפט בזה גלי קרא דלדורותיכם דמקבלין גרים אף בזמן דליכא סמוכין אבל לענין משפט ד"מ דכתיב בהדיא אלקים לא סגי דל"ב מומחין רק מטעם דשליחותייהו עבדינן וזה לא מהני מה"ת רק מטעם תקנתא דרבנן וכמו שכ' הרמב"ן וכל הראשונים ובנתיבות כ' דהוא מה"ת רק שנמסר לחכמים ולא עשו אותן לשלוחים רק במקום דאיכא נעילת דלת ונמסר לחכמים והביא ראיה מקבלת גרים. וזה בדברי ס' רביד הזהב הנ"ל וכבר כתבתי דלא נראה כן מכל הראשוני':

וקצת י"ל הכרעה בזה דראיתי בספר הראב"ן (דף קל"ט ע"ד) דכ' וז"ל ורב יוסף נמי דאמר אנן שליחותייהו עבדינן ה"מ דכיון דתנן ואלו שכופין להוציא והן בני ארץ ישראל שנו המשנ' כי מעשינן שליחותייהו עבדינן אבל הכא היכן אמרו במשנה להפקיע קידושין כי הני דנעבד אנן שליחותייהו עי"ש בדבריו והרי זה דבר חדש למאד דתנאי בעינן בדבר דעבדינן שליחותייהו דנשנה הדבר במשנה דבני ארץ ישראל שנו זה וזה לא משמע מפשטות הש"ס דהא כו"כ דינין שהמציאו בש"ס אח"כ תנאים ואמוראים בבבל וגאונים ופוסקים מתוך מו"מ של הלכה ולא ידענו כלל אם נשנה דין הזה בא"י בזמן הסמוכין וגם אפשר שהיו דנין להיפך ובכ"ז בהודאות והלואות עבדינן אנן שליחותייהו. וא"כ י"ל דבאמת זה הוא מתקנתא דרבנן ומצד נע"ד דדנין בכל דבר כפי שיקול דעת והכרעות הב"ד בין הפוסקים אבל בדבר המפורש במשנה מה דשנו בא"י הדין שכן הוא בזה מהני אפשר הדין מה"ת ובשליחותייהו דקמאי ובזה י"ל דא"ש הקרא והיה אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם וכן קבלות גירות דכתיב לדורותיכם שאין בזה הורא' אף דכ' משפט וצריך מומחין סמוכין מ"מ גלי לן הקרא דמהני מה"ת מדכתיב לדורותיכם:

וי"ל נמי בענין עשוי על הגט שכופין להוציא דכ' הר"ן ריש סנהדרין וז"ל ואותה הסוגיא דפרק המגרש הוא ענין מצוה אחרת שאמרה תורה שאסור לדון לפני הדיוטות ואעפ"י שקבלו עליהן בעלי הדין את דינם כדרך שאסור לבא לפני עכו"מ אעפ"י שקבלו עליהם בע"ד את דיניו ואעפ"י שבשניהם הדין אינו כלום מה"ת אפי"ה כדי שלא יבואו בערכאותיהם שהוא עילוי יראתם או כדי שלא ישתמשו ההדיוטות בכתר המומחין אסרה התורה שלא לבא לפני הדיוטו' וזה שאלתו של אביי לר"י כלומר אעפ"י שתקנו חכמים שיהיה הדין כשר בהדיוטו' עדיין איסו' זה במקומו עומד ואין כח בחכמים לבטל זה הענין והוא לטול כתרן של מומחין וכן אעפ"י שהיה יודע שעשוי הגט מועיל מתקנות חכמים מ"מ למה לא חשו על איסור לפניהם ולא לפני הדיוטו' ותירץ לו דשליחותייהו קא עבדינן והם שנתנו כח לדון בהדיוטו' הם עצמן מחלו כבודן ע"ז ובשלוחותן עושין מה שעושין הדיוטו' בבבל וזה שאמרו מד"ה אהודאות והלואות שהדין דין ולענין איסור סומכין על שליחותן עשוי הגט נמי דכוותייהו עי"ש עוד באורך. [ומה דכ' דיש איסור להדיוטות לדון אף בקבלה דומיא דלפניהם ולא לפני עכו"מ הוא חולק בזה על הרמב"ן פ' משפטים כנ"ל ולדבריו הא דקתני במתניתן נאמן עלי שלשה רועי בקר הוא ע"כ השתא אם ליכא סמוכין וניתן רשות לדון בשליחותייהו דקמאי אז ליכא איסור בקבלה אף להדיוטות ממש דל"ש לומר שמשתמשין בכתרן של מומחין כיון דליכא סמוכין או אף בזמן דאיכא סמוכין בדברים שניתן רשות לדון אף בא"י שלא יצטרכו להטריח לעלות לדון לפני סמוכין כמ"ש הר"ן שם בזה ליכא איסור לדון ע"י קבלה ומהני אם אומר נאמן עלי שלשה רועה בקר אבל לדון בכפיה לעולם יש איסור ולאביי אף אי עביד לא מהני הדין ולכך שאל לר"י על האיסור] ומבואר מדברי הר"ן שעשוי הגט מועיל מתקנות חכמים וכן מבואר ברמב"ן מס' יבמות (דף מ"ו) דשליחותא דהדיוטות משום תקנתא דרבנן וגבי קידושין וגיטין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש הרי דסובר דל"מ רק מדרבנן ועיין ב"י וסמ"ע (ס"ק ג'):

וזה זמן כביר נתקשתי בזה למה צריך לזה בעשוי הגט לתקנתא דרבנן הא מבואר בש"ס ב"ב (דף מ"ח) דאף אם תלויה וזבין זביני ל"ה זביני מ"מ הא דתנן בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני משום דמצוה לשמוע דברי חכמים והיינו דגמר בלבו לגרשה דמצוה קעביד מאחר שחייבוהו חכמים להוציא. וכמ"ש שם הרשב"ם וא"כ אף דאנן הדיוטות אנן מ"מ כיון דמצוה קעביד מדרבנן עכ"פ לשמוע לדברי חכמים נימא דגמר ומגרש ובתוס' שם הקשו אמאי בעכו"ם פסול משום לפניהם ולא לפני עכו"ם ועכו"ם לאו בני עשוי נינהו נימא דאגב אונסיה גמר ומגרש וכתבו כיון שע"י כפית עכו"ם ניתנו הוי שלא כדין ושלא כדין הוי כמו מתנה וע"כ הא דפסול בעכו"ם אף אם היה מתחייב באמת עפ"י דתוה"ק להוציא מ"מ ל"ה כמכר כיון דלא נתרצה בזה לקיים המצוה רק ע"י הכפיה וכפיית עכו"ם היה שלא כדין הוי כמתנה וזה היכא דהוי שלא כדין אבל ע"י דייני ישראל אף דאנן הדיוטות אנן ומה"ת אין יכולין לכוף להוציא מ"מ כיון דיש רשות לדון בשליחותייהו דקמאי אף שהוא מדרבנן מ"מ שייך ביה מצוה לשמוע דברי חכמים וא"כ גמר בלבו לגרשה דמצוה קעביד ומהני הגט אף מה"ת. וצריך לדחוק דהא בכה"ג מצינו ריש מס' כתובות דאין טענת אונס בגיטין דאפקעינהו רבנן לקדושין משום דכל מקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה וכ' הרשב"א בתשובה (סי' אלף קס"ב) דכל עיקרא דמלת' לאו משום עגונה בלחוד הוא אלא משום מאן דיהיב גיטא כי היכא דלא ליפקעינהו רבנן לקידושי מיניה ומשוו לבעילתו בעילת זנות אסוקי מסיק אדעתיה כל אונסא דשכיח ואפילו שכיח ולא שכיח מחול להו הא בכדי לא אפקעינהו עי"ש ועיין בית מאיר (סי' קמ"ד) וקשה למה צריך כלל לומר דאפקעינהו תפ"ל כיון דלא אתני דאם יאנס מלבא שיתבטל הגט נימא כיון דלא בא יהיה גט בשלמא אם לא תקנו רבנן דאין טענת אונס שפיר אף בלא אתנה מ"מ היו לו טענת אונס דהוי דברים שבלב דכל אדם ואנן סהדי דל"ה דעתו על אונס דשכיח ול"ש אבל השתא דתקנו חז"ל דמשום צנועות ופרוצות שלא יהי' לו טענת אונס וכל מי שיתן גט על תנאי אם לא אבא יתן על תנאי שלא יהיה לו טענת אונס שוב כיון דלא הותנה בתנאי שיהיה לו טענת אונס הוי דברים שבלב ול"ה דברים. וצריך לומר כיון דמד"ת יש לו טענת אונס חששו חכז"ל על אחד שלא יהיה בדעתו ליתן על אופן שלא יהיה לו טענת אונס לכך אתו עלה מטעם אפקעינהו וכדי שלא יהיה בעילתו בעילת זנות ודאי עושה על דעת חכמים כן נמי בזה לכוף אותו לגרש אף דמצוה לשמוע דברי חכמים וגמר ומגרש מ"מ צריך לבא מטעם כל דמקדש אדעתא דרבנן וכדי דלא לשוי' בעילתו בעילת זנות גמר ומגרש ובל"ז כיון דמה"ת אנן הדיוטות אנן ל"מ ומ"מ הוא דוחק דלמה ל"א מטעם מצוה לשמוע דברי חכמים בלבד גמר ומגרש מדעתו והא דצריך בריש כתובות לטעם זה יבואר אי"ה במ"א:

ולמ"ש י"ל באמת אם דנין בדין המפורש במשנה דכופין להוציא וכופין אותו ב"ד שאינן סמוכין כיון דעצם הדין בכחם לדון אף מה"ת בשליחותייהו דקמאי כיון דהדין נשנו בא"י ואין בו שום מו"מ של הלכה ועל הכפיה אף דכתיב לפניהם ואין רשות מה"ת להדיוטות לכוף בשוטים ולייסר מ"מ כיון דתקנתא דרבנן הוא אף לכוף מפני תקנות עגונו' כמ"ש הר"ן שם ובמס' גיטין שוב מהני מה"ת הגט דודאי אף של"ה רוצה מקודם לכן שוב נתרצה משום דמצוה לשמוע דברי חכמים. אבל אם גוף הדין אינו מפורש ונשנה בא"י רק שאח"כ נפק הדין שחייב להוציא או שהזדמן דין לפני הב"ד שלא נתבאר במשנה והכריעו שהדין הוא שחייב להוציא בזה גוף החיוב להוציא אינו מה"ת כלל דאנן הדיוטות אנן ומה"ת אין כאן הכרעה ואנחנו לא נדע מה הוא רק גם לזה נתנו כח ורשות לדון בשליחותייהו וגם לכוף ובזה ל"מ רק מטעם כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כיון דלא איתברר הדין כלל אם יש עליו חיוב מה"ת להוצי' או אף לכוף אותו רק מדרבנן מהני דאף ע"ז נתנו כח ושליחותייהו עבדינן אבל מ"מ כיון דליכא חיוב תורה אף דמצוה לשמוע דברי חכמים עכ"פ מדרבנן מ"מ מאן יאמר דגם בשביל זה נתרצה אם עצם החיוב לגרשה אינו מה"ת:

וי"ל דאביי ידע דכמו בהודאות והלואות עבדו תקנתא לכוף ולדון בשליחותייהו משום הפקר ב"ד כ"כ בגיטין לענין לחייבו להוציא אם הדין מפורש במשנה עבדו תקנתא אף לכוף רק אם הדין אינו מפורש ולרביוסף דאשכחיה דיתיב וקא מעשה אגיטא הי' כופה להוציא בדין שאינו מפורש במשנה בזה שאל אם עושה ע"י כפיה אף אם נאמר דמהני מתיקון דרבנן ומטעם דכל מקדש אדעתא דרבנן מקדש מ"מ מניין לו לכוף אף בכה"ג הא יש איסור דלפניהם וכמ"ש הר"ן וקאמר לו דאנן שליחותייהו דקמאי עבדינן וליכא איסור בזה וגוף הגט מהני מטעם כל דמקדש כיון דדן לכוף להוציא בדין שאינו מפורש במשנה בגוף החיוב להוציא אינו אלא מדרבנן אבל אם כופין להוציא בדין המפורש במשנה שנשנו בא"י י"ל דגם הרמב"ן והר"ן מודים דמתגרשת מה"ת דגמר בלבו לגרש מצד חיובו מה"ת:

ועיין תוס' ר"פ המדיר דכ' ומיהו אין לכוף שום אדם לגרש ולעשו' מעשה עד שנמצא ראיה ברורה דהא אמרינן דגט מעושה בישראל שלא כדין פסול ואין להתיר אשת איש מספק וברא"ש יבמות (פ"ו סי' י"א) כ' ג"כ כיון דפליגי בה רבוות' ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטי דלא להוי גט מעושה וכ"כ הרמ"א אה"ע (סי' קנ"ד סכ"א) ולכאורה קשה הא בלא"ה כיצד יכולין הב"ד לכוף אותו בשוטי ולייסר אותו אם אין הדין ברור דכופין אותו בשוטי אף דהדין ברור דחייב להוציא וכופין אותו בדברים הא מ"מ יש לאו דלא יוסיף להכות את חבירו ומס' כיצד יכולין הב"ד לייסרו בשוטים אם אין הדין ברור ודוחק לומר דכתבו דמלבד האיסור של ההכאה יש איסור להתיר א"א דדלמא הכפייה בשוטי הוא שלא כדין דכל כי האי הוי להו לפרושי. א"ו היינו אף אם הב"ד הכריעו לכוף ונראה להם לפי העת והזמן או למיגדר מילתא לכוף בשוטים ואז ליכא איסור בההכא' מ"מ יש חשש על גט מעושה כיון דמה"ד אולי אין כופין בשוטים ויקשה ג"כ הא כיון דהחיוב ברור להוציא והב"ד מכין אותו ומצוה לשמוע דבריהם עכ"פ מדרבנן נימא דגמר ומגרש. וע"כ כיון דהכפי' בשוטים אינו ברור אם הוא עפ"י דין ל"מ בזה לומר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והוי כאלו כפו שלא כדין דהוי הגט פסול ובכ"מ ובכ"ז מה דכופין בשליחותייהו דקמאי אף דגוף החיוב הוא מה"ת מ"מ הא מה"ת הכפייה היא שלא כדין ורק מדרבנן כופין אף בשוטים לכך י"ל דל"ה הגט מה"ת כיון דמה שעושה ואומר רוצה אני הוא מצד הכפיה וגוף המצוה לשמוע לדבריהם הוא רק מדרבנן ולכך צריך להטעם דכל מקדש אדעתא דרבנן מקדש ועיין רמב"ם (ספ"ב) מגירושין דכ' ולמה לא בטל גט זה שה"ה אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ לעשות דבר שא"ח בו מה"ת כגון מי שהוכה עד שמכר או שנתן אבל מי שתקפו יצה"ר לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו כו' אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה לפיכך זה שא"ר לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל כו' ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו וע"ש בלח"מ אף דבמכירה מהני משום דאיכא זוזי ואמרינן אגב אונסא וזוזי גמר ומקני ובגט דליכא זוזי ע"כ אף דמצוה הוי כזוזי ולמה צריך רמב"ם להוסיף ביאור דאין זה אנוס ממנו אלא הוא אנוס עצמו בדעתו הרעה הא אף בזביני מהני אגב אונס וזוזי וצ"ל כיון דאנן ראינו שתקף יצרו וא"ר לקיים המצוה ולציית רק ע"י כפיה א"כ גרוע השכר מקיום המצוה ול"ה ממש כזוזי דנימא אגב אונסא וזוזי גמר ומקני ברצונו דעכ"פ יש לו זוזי משא"כ שכר קיום המצוה שהוא ע"י כפייה למה נחשוב לזוזי דנאמר דגמר ומקני כיון שכל מה שעושה עושה בהכרח ואף מה שאומר רוצה אני לכן הסביר הרמב"ם שכיון שהוא רק מתוקף יצה"ר כשתשש כחו ע"י הכאה כבר גרש לרצונו וא"כ י"ל דלכך צריך דוקא שגם הכפיה יהיה מן התורה אבל אם הכפיה אינו אלא מדרבנן לה רצון גמור ולכך הצריכו הרמב"ן והר"ן להא דכל מקדש אדעתא דרבנן מקדש ועיין נתיבות המשפט(סי' ר"ה) ובמה שיש לגמגם עליו ויבואר אי"ה במ"א. וביתר ביאור יש לומר למ"ש הגאון האמיתי מו"ה ארי' ליבוש פלאצקער ז"ל בס' גט מקושר (דף ל"ד ע"ב) הא דמהני הרצון שע"י הכפי' דאף דכל מעשה שאדם עושה באונס כיון שלבו בל עמו אין לו קיום אף שמתרצה ע"י האונס הוא דוקא אם אינו ראוי לעונש ההוא כשלא יעשה המעשה אבל מי שירא מעונש שראוי לו בהעדר המעשה לא מקרי רצון מחמת אונס מאחר שראוי לו שיתרצה בכך והוא מרוצה באמת מחמת העונש והעונש ראוי לו בעצם לא מקרי אונס עי"ש בנועם דבריו וזה אתי שפיר אם לייסר לב"ד מה"ת להכותו על העדר השמיעה לדברי חכמים אבל בהכאה והלחץ ע"י הדיוטות דמה"ת לאו בני עשוי ואין דמו מסור לידם שילחצהו וידונוהו על כך לא מהני הרצון שלו וא"כ אף דהתקנה היה שידונו בשליחותייהו דקמאי מ"מ כיון דמה"ת לא נמסר ההכאות בידם שוב הוי מה"ת כאונס לכן אתי עלה הרמב"ן והר"ן מטעם הפקעות הקידושין:

סימן ב

לכאורה נראה מדברי רמב"ן יבמות הנז' מדכתב ואפשר דמה"ת דנין אפילו הדיוטות בשליחותייהו דמומחין ממילא אף בזמן שהיו סמוכין בא"י היו יכולין לתת כח להדיוטות לדון בשליחותייהו ואף דדרשינן לפניהם ולא לפני הדיוטות דאסור לדון לפניהם וכמ"ש הרמב"ן פ' משפטים והר"ן ריש סנהדרין היינו דוקא אם דנין בכחם כח ב"ד יפה אבל אם באו לדון בשליחותייהו דמומחין רשאין ודינם דין:

אך א"כ קשה מהא דסוף פרק ז"ב בעובדא דשלחו ליה למר עוקב' עוקבן הבבלי קבל קדמנא ירמיה אחי העביר עלי את הדרך ואמרו לו השיאוהו ויראה פנינו בטבריא ומסיק דהכי קאמר אמרו ליה דיינו אתין אי ציית ציית ואי לא השיאוהו ויראה פנינו בטבריא רב אשי אמר דיני קנסות הוה ובבבל לא דיינו דיני קנסות והא דשלחו ליה הכי כדי לחלוק כבוד למר עוקבא. והדברים קשים אם באמת הוה דיני קנסות וכי משום לחלוק כבוד למר עוקבא יחנפו לו לכתו' ח"ו דברים אשר לא כן הוא מן הדין ועי"ש בפירוש רמ"ה דמפרש לרב אשי ג"כ אמרו ליה דיינוהו אתון וכדי לחלוק כבוד למר עוקבא ולמה היה להו לזה לכתוב ח"ו דברים שהם כנגד הדין היה להם לתת כח למר עוקבא לדון אותו בשליחותייהו. ואולי באמת נתנו לו רשות לדון בתורת שליחותייהו אך אם ירמיה לא היה רוצה רק לדון בפני מומחין ממש היינו סמוכין יכול לומר אף דמחוייב לדון בפני ב"ד שבעירו היינו אם הם בכלל ב"ד אבל בדיני קנסות דבעינן מומחין סמוכין רק שידין בעירו בתורת שליחותייהו דמומחין בזה היה יכול לומר שאינו רוצה רק לדון בפני הסמוכין:

ובס' שער משפט חקר אם מהני קבלה לדון בדיני קנסות בפני הדיוטות והוכיח מש"ס הנז' דלמה להו לחלוק כבוד שלחו ליה הא א"ש בפשיטות ששלחו ליה דיינוהו אתון כשירצה לקבל א"ו דל"מ קבלה בדיני קנסות דאשר ירשיעון אלקים כתיב ולמ"ש אינו הוכחה דהא אף דקבלה ל"מ מ"מ היו יכולין למסור הדין ביד מר עוקבא שידון בתורת שליחותייהו. ברם בגוף הדין אם מהני הדין בדיני קנסות בקבלו עליהן נראה מדברי ש"מ ב"ק (דף פ"ה) דלא מהני הקבלה. אך מ"מ שידונו בתורת שליחותייהו דמומחין י"ל דיש כח להם כיון דבאו בכחם. אך יש לומר דלדון בע"כ הוי כמו שליח במקום שחב לאחרים דאין בידם לעשות בע"כ שליח במקום דחב לאחרים ומה"ט צריך לומר דשלחו כדי לחלוק כבוד למר עוקב' דכיוןדעוקבן הבבלי הוכרח לקבול עליו בא"י ע"כ לא רצה ירמיה לדון בפניהם ול"מ לדון אף בשליחות' דדייני א"י במקום דחב לאחרינא וממילא אינו מוכח ג"כ דל"מ קבלה כנ"ל אולם באמת ל"מ קבלה אף בקנין וא"ד לקבל עליו ג' רועי בקר ולכל פשרות דמהני הקבלה כיון דיש לזה טו"ת על זה ויכול לחייב א"ע אף בדבר שאינו חייב אבל לגבי קנס כיון דאף בד"ש פטור כ"ז שהב"ד לא חייבו אותו מדכתיב אשר ירשיעון אלקים ומה מהני קבלה כיון דאינו מחייב א"ע לשלם רק כפי אשר ידונו הם אם חייב או לא והמה אין בכחם לחייבו וכמבואר בש"מ ב"ק הנ"ל בפשיטות ואף לדעת רמב"ן דבקבל עליו הדיוטו' מותר מה"ת לדון וא"ד ללפניה' ולא לפני עכו"ם מ"מ י"ל כיון דכל הטעם דמהני באומר נאמן עלי ג' רועה בקר וא"י לחזור אחר גמר דין אף בלא קנין כתבו תוס' ב"מ (דף ע"ד) דמהני בדברים בעלמא דכיון דיש להם תביעה זה על זה והם קבלו עליהם כך את הדין ומשמע דהיא רק מדרבנן וכיון דבמלתא דל"ש לא ניתן רשות לב"ד לדון רק אם קבלו עליהם י"ל דצריך קנין כיון דלא יכול לתבוע אותו בדין לא משעבד ומחייב א"ע בדברים וכיון דהם לא תקנו שיעשו הב"ד שליחותייהו דקמאי במלתא דלא שכיח ממילא לא חל ג"כ התקנה שיהני הקבלה בלא קנין כיון דא"י לתבוע אותו הוי כמו שאין לו שום תביעה ומ"מ היכא דקבלו קנין ע"ז י"ל דא"י לחזור ובפרט לדעת הראב"ן המובא בש"ך (סי' כ"ב ס"ק ד') דלא מהני אם קנו מידו שלא לחזור דהוי קנין דברים ול"מ רק כשקנו מידו לעשות כאשר ידון א"כ בזה מה"ת לא יועיל במלתא דלא שכיח ואף בקנס י"ל דמה"ת לא יכול להתחייב א"ע בדבר שאינו חייב וגם י"ל כיון דאם תפס לא מפקינן מניה י"ל אף בלא קנין מהני דהוי כמו שיש לו תביעה אף דלא תליא רק בב"ד המחייבו מ"מ מהני קבלו עליו ועיין רמב"ם (פ"ד הי"ד) מסנהדרין שכתב וכל דיין הראוי לדון שנתנו לו ב"ד שבא"י רשות לדון כו' אעפ"י שיש לו רשות לדון דיני קנסות בחו"ל אינו דן אלא למי שרוצה לדון אצלו אבל לכוף את בעלי דינין ולדון להם אין לו רשות עד שיטול מראש גלות ומשמע דרק מי שהוא סמוך ויש לו רשות לדון דיני קנסו' אינו דן בחו"ל אלא למי שרוצה לדון אצלו אבל אינו סמוך אינו דן דיני קנסות אף למי שרוצה לדון אצלו הרי דקבלה ל"מ אולם מ"מ י"ל דקנין מהני רק קבלה בלבד ל"מ או י"ל דקבלה בפירוש מהני ג"כ בקנס רק ל"מ כשבא ורוצה לדון בפניו בקנס רק למי שהוא סמוך ולענין קרוב או פסול דעת הכנה"ג (סי' ג) דל"מ כשבאין מעצמן לדון רק בעינן קבלה בפירוש ורק לענין לדון יחידי מהני מה שבאין מעצמן ולגבי סמוך בחו"ל י"ל דמהני לדון בקנס אף בלא קבל בפירוש רק מי שרוצה לדון אצלו ובאינו סמוך כשבאין מעצמן א"י לדון אבל באם מקבל עליו בפירוש שידון ורוצה שאם יהי' חייב בפני סמוכין ידון הוא וישלם י"ל אף דקנס אינו חייב עד שירשיעון אותו סמוכין מ"מ מהני הקבלה כיון דיש ביניהם טענות ותפיסה מהני גמר ומתחייב. וצ"ע עדיין:

גנב או גזל מגבין ממנו הקרן בשליחותייהו דקמאי וכתב הש"ך משם הב"ח דמה שהוא יותר על הקרן כגון השבח ולפני יאוש אין מגבין בבבל והש"ך חולק וסובר דגם השבח מגבין ולא ממעטינן אלא קנס. ובש"מ ב"ק (דף פ"ד) מבואר כדעת הב"ח וכן מבואר בתמים דעים להראב"ד (סי' קט"ז) וא"כ מי ירים ידו להכריע נגד דברי ראשונים להוציא ממון. ולכאורה יש ראי' לדעת הש"ך מב"ק (דף צ"ו) ההוא דגזל פדנא דתורי אתי לקמי דר"נ אמר ליה זיל שיימו שבחא דאשבח ואף דמסיק שם דגזלן עתיקא הוא ובעי למקנסי מ"מ לפי הס"ד דאקשה ליה רבא קשה הא בלא"ה אין דנין שבח בבבל א"ו כדעת הש"ך וכן ראיתי למי שהכריע מראי' הזאת כדעת הש"ך ובאמת אינו ראיה כלל דמה היה לו לרבא להקשות בדברים שאינו דהיה סובר דר"נ מה"ד חייבוהו לכן הקשה מקודם הא ארעא נמי אשבח וא"ל פלגא קאמינא ואח"כ הקשה הא מה"ד פטור דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ולא הי' עלה ע"ד כלל דמצד קנס חייבוהו כדי דיקשה ליה אין דנין בבבל וכאשר א"ל גזלן עתיקא הוא ובעינא דאיקנסיה מה היה לו עוד להקשות ולעולם יש לומר בסתם גזלן לא עבדינן שליחותייהו במה שהוא יותר מקרן וכשיטת הב"ח ושכן דעת ראשונים הנ"ל. ואף בגזל קרקע ואכל הפירו' דבזה לא שייך לומר כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה דקרקע אינו נגזלת כמבואר בש"ס ופוסקים ועיין ירושלמי ר"פ חזקת הבתים והוי על הפירות כגזלן בפ"ע דלכאורה הי' נראה דעבדינן שליחותייהו דקמאי לגבות ממנו מ"מ כ' שם בש"מ דלא עבדינן בזה שליחותייהו רק להוציא גוף הקרן עיי"ש וצ"ע בזה:

ויש להעיר על דברי הרד"ך המובא במל"מ (פ"ד הי"ד) ממלוה דהא דמחלקינן בין מלתא דשכיח ללא שכיח היינו דוקא בגדרים וסייגות בזה די לנו במה שהחמירו וגזרו במלתא דשכיח אבל במלתא דלא שכיח לא גזרו דליכא למטעי משום אקראי בעלמ' אבל כשאין הענין משום גדר רק שרצו לזכות את ישראל פשיטא שעל כל צד זכיה ותועלת תקנו וע"ש במל"מ דמהר"י טייטצק ז"ל חולק ע"ז וא"כ למה במלתא דלא שכיח לא עבדינן שליחותייהו דקמאי כיון דחכמים עשו תיקון וגדר לזכות את ישראל ואיש על מקומו יבא בשלום נימא דעל כל צד זכיה ותועלת תקנו ואף דהוא הפקעת ממון מ"מ הא גם בנידון דרד"ך שם בחזקות הוא ג"כ להפקיע ממון וראיתי בס' ברית אברהם חלק אה"ע (סי' י"ז) שהעיר מכמה מקומו' וגם עמד שם בהגהה מכאן. אולם באמת לא קשה דהא כאן הוא איסור תורה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני הדיוטו' ולדעת רמב"ן פ' משפטים בקבל עליהם מותר ולדעת חידושי הר"ן ריש סנהדרין הוא איסור גמור להדיוטו' שלא ישתמשו בכתר סמוכין ולכך אמרינן דשליחותייהו דקמאי עבדינן ואינם משתמשין בכתר של סמוכין ולכן רק במלתא דשכיח שהוא לצורך קיום חברת האדם וכל אחד על מקומו יבא בשלום בזה תקנו לדון בשליחותייהו אף דהוא לעבור על לפניהם ולא לפני הדיוטות ובמלתא דלא שכיח דלא יש צורך בדבר להכתיר הדיוטו' כמבואר שם בר"ן. ואין זה ענין לדברי רד"ך ובמ"א יבואר אי"ה בנידון דרד"ך:

סימן ג

דברים שאינם מצויים אעפ"י שיש בהן חסרון כיס כגון בהמה שחבלה בחברתה או דברים שאין בו חסרון כיס כמו כפל אף מצויים אין דנין רק סמוכין בא"י וכ' הש"ך משם היש"ש דהה"ד אש ובור והאחרונים הוכיחו מדעת הטור דדנין דיני אש ובור וכן מבואר בש"מ ב"ק שם ובשבות יעקב (ח"א סי' קל"ו) וכ' הקצוה"ח דמ"מ אין שוין דאף דלא דיינינן בזה באינו שכיח או בלית ביה חסרון כיס מ"מ הוא בעצמו שיודע דחייב א"י יד"ש אם אינו משלם וגזלן הוא אבל קנס ממש ל"ש בי' לציד"ש דתלוי באשר ירשיעון אלקים וכשאין ב"ד לדון ל"ש בהו לצאת יד"ש והוכיח כן מדברי תוס' כתובו' ומהא דר"ג שסימא עין עבדו דבמודה בקנס פטור אף לציד"ש. אולם בס' החינוך פ' משפטים (סי' נ"א) כ' ואלה הדינין שנקראין דיני קנסו' אין דנין אותן אלא ב"ד הסמוכין בא"י אבל המזיק חייב לשלם בד"ש בכ"מ. וצריך לומר דמהך דר"ג שהביא הרשב"א ב"ק מירושלמי להוכיח דפטור אף לציד"ש הוא משום דשם חייבו התורה יותר מכפי שיעור ההיזק דהא אף אם העבד שוה הרבה יותר משומת העין מ"מ חייבו התורה לשחררו וא"י בתשלומי דמי העין בזה כיון דאין לו עדים פטור אף בד"ש דצריך שירשיעו אלקים דוקא וכ"ז שלא חייבוהו הב"ד א"י לשחררו ודברי החינוך אמורים רק היכא דחייב לשלם כפי היזקו אם היו סמוכים וכיון דיש עדים על חיוב הברור רק דחסר ב"ד ולא נמסר להדיוטו' לעשו' בזה שליחותייהו דקמאי בזה דעת החינוך דחייב לציד"ש אף דל"ה רק קנס אולם פשטו' דברי הפוסקים נראה דכל דבר שהוא קנס ולא דיינין ליה בזה"ז דליכא סמוכין פטור אף לצאת ידי שמים:

וכן יש להוכיח מדברי הרי"ף והרא"ש רפ"ב דב"ק דהרי"ף לא הביא הבעיא דרבא אם יש העדאה לצרורות והך דרב אשי אם יש שינוי לצרורו' לרביעי נזק וסלקו בתיקו וכ' הרא"ש הטעם דאין נפקותא משום דלא מצינו בבבל צרורו' דבועוט דהוו משונה וקנסא הוא אא"כ תפס וכי תפס לא מפקינן מיניה עד דמשלם חצי נזק כיון דהוא מוחזק ועי"ש ביש"ש (סי' ד') דמסתמא בלא הך בעייא היינו מבינים הדבר כפשוטו דאין שינוי לצרורות ולעולם ח"נ משלם כמו שאר שנוי אלא שרב אשי בא והעמיד הדין על ספק לכן לא הביא הרי"ף דלא לבא לכלל טעות עי"ש באר היטב דזה ברור דשנוי הוי כקרן וקנס הוא רק על תשלומין מסופק ר"א אם כמו כל ח"נ אם רביעי נזק וכיון דליכא לנו סמוכין ולא יחייבו לשלם רק אם תפס וממילא לדידן דהוי ספק מהני התפיסה אף על ח"נ דהוי מוחזק. ואם נאמר דאף דאין דנין קנס בלא סמוכין מ"מ חייב לגבי עצמו לצאת ידי שמים לשלם להניזק היזקו כפי הדין אם היו סמוכין א"כ עדיין יקשה דהיה לו להאלפסי להביא האבעיא דהוי ספק אם חייב ח"נ או רביעי נזק למען נדע כמה חייב לשלם לציד"ש כיון דמן הסתם נאמר דחייב ח"נ לציד"ש ומספק דהעמיד ר"א אינו חייב אף לציד"ש רק רביעי נזק דבספיקא דדינא שהוא ספק לכ"ע א"ח אף לציד"ש ואחרי שלא הביא הרי"ף גבא לטעות דנבין כפשוטו דאין שנוי וחייב לציד"ש ח"נ ובאמת הוא ספק וא"ח בבירור לציד"ש רק רביעי נזק א"ו דדעתם דא"ח כלל בקנס לציד"ש אף במקום דיש היזק להניזק מקרנו דאשר ירשיעון אלקים כתיב וכ"ז דלא חייבו הב"ד לשלם א"ח כלל:

ובש"ס ב"ק (דף י"ד ע"ב) בפני ב"ד פרט לבית דין הדיוטות ופירוש רש"י דב"ד מומחין דנין דיני קנסות ולא ב"ד הדיוטות וכתבו תוס' אע"ג דמתניתין לא מיירי בקנסות למ"ד שור לרגלו כו' מ"מ מרמז לנו המתניתן אפילו במילי דלא איירי ברישא וק' הא אף בכל ד' אבות נ"מ דכל ששמין אותו כעבד אין דנין בבבל וכל מידי דלא שכיח וכן הקשה שם בש"מ. ויש לומר הא דנקטו רש"י ותוס' לפרש המתניתן והמזיק בתשלומין היינו אף לציד"ש א"ח אם אינו בפני ב"ד סמוכין ואז אף לציד"ש ליכא כלל בתשלומין דאשר ירשיעון אלקים כתיב וכ"ז דלא נתקבל העדות ויצא החיוב מפי הסמוכין ליכא שום חיוב אף לציד"ש משא"כ במלתא דלא שכיח דלא דנין בהדיוטות עכ"פ היודע רמיא עליו החיוב לשלם וכגזלן הוא יותר ממה שחייב בכ"מ לצאת יד"ש כיון דהחיוב ברור רק דליכא סמוכין להוציא בדיינין אבל לגבי עצמו גזלן הוא אם אינו משלם:

ובזה יש להשיב ע"ד הקצוה"ח (ס"ק ג') שכתב להוכיח מדברי תוס' ב"ק הנז' שלא כדברי מהרש"א ריש סנהדרין שהוא שיטות רמב"ן ור"ן דסברו בזמן המשנה שהיו סמוכין אף גזילות לחוד לא היו דנין רק סמוכין כיון דל"ה צריך לנעול דלת בפני הגזלנים דהנגזל יטריח להשיג מומחין וא"כ למה כתבו תוס' דמתניתין מרמז במה שאמר לפני ב"ד מומחין לקנס הא אף אש ובור שו"ר בעו מומחין א"ו דתוס' סברו דגם בזמן המשנה ל"ה בעו בזה מומחין ולמ"ש אינו ראי' דהתוס' הוכרחו לומר דקאי על קנס דאז שייך לומר דאינו בתשלומין כלל דהא אף לציד"ש פטור וא"ש דקתני בתשלומין דלזה צריך ב"ד מומחין ובלא מומחין ליתא כלל בחיוב תשלומין משא"כ במידי דלא שכיח דעכ"פ שייך בתשלומין אף שלא בסמוכין רק לכוף ולהוציא ממנו צריך סמוכין אבל בחזקת גזלן הוא אם אינו משלם:

וזה רבות בשנים נסתפקתי אם מהני בקנס תפיסה ע"י שליח אם אמרינן דהוי במקום שחב לאחרים כיון דאין לנו ב"ד סמוכין לדון בזה ולא נמסר אף לב"ד דאינן סמוכין מכ"ש דאחרים אינם יכולין לתפוס דאין בכחו לעשות שליח במקום שחב לאחרים ולא קנה עד שיבא לידו ואף אם זה התופס מסר ביד הניזק י"ל דחייב לשלם דהוי כמזיק או דלמא כיון דמ"מ אם היו סמוכין היו מחייבים אותו וגם תפיסת הניזק מהני שלא להוציא מידו א"ח זה לשלם מצד מזיק. ויש קצת ראיה מדברי הרא"ש הנז' דכ' דליכא עכשיו נ"מ בבעיא דיש שינוי לצרורות לח"נ. ולמ"ש כמה פוסקים בספיקא דדינא דמהני תפיסה נ"מ תפיסה ע"י שליח דהוי במקום שחב לאחרים כמבואר בס' תקפו כהן ובתומים (ס"ס כ"ה) אם כן עדיין נ"מ במה דלא ידענו מדברי הרי"ף דהוי ספק אם יש שינוי לח"נ צרורות וא"כ נחזיק כפשוטו דחייב ח"נ אם היו מומחין ואם נאמר דבחיוב ברור אם היו מומחין מהני תפיסה ע"י שליח א"כ יכול לבא המזיק לידי הפסד באם תפס השליח ח"נ דנאמר דמהני תפיסתו ובאמת כיון דהוי ספק ל"מ תפיסתו רק על רביעי נזק דחייב בודאי אם היו סמוכין א"ו דליכא נ"מ דאף במה שברור בחיובו אם היו סמוכין ל"מ תפיסת השליח כיון דהב"ד אין דנין בזה"ז הוי כמו תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה. אולם למה דהעלה התומים שם דאף בספיקא דדינא מהני תפיסת השליח בטענות קים לי שוב ליכא ראי' וי"ל דכמו דמהני תפיסת הבעלים בקנס כמו כן מהני תפיסתו ע"י שליח:

ומ"מ מסברא נראה אף אם בסד"ד מהני תפיסה ע"י שליח דיכול לומר קים לי דחייב ולהך צד עביד כדין ול"ה חב לאחרים מ"מ לגבי קנס דאי אפשר בשום פנים לחייבו בזה"ז ואף לצאת ידי שמים א"ח לאו כל כמיניה דשליח לחוב לזה ולתפוס בעד חבירו ואף היכא דחייב לצאת ידי שמים רק דלא נמסר לב"ד לדון נראה להוכיח מש"ס ב"ק (דף צ"ח) דלא מהני תפיסה ע"י אחרים דהא מבואר שם בגוזל חמץ ועבר עליו הפסח דיכול לומר הרי שלך לפניך ואם בא אחר ושרפו לר"ש דסובר דבר הגורם לממון כממון דמי חייב לשלם. וגם לדידן דדהגל"מ לאו כממון דעת רמב"ן מובא בש"ך ח"מ (סי' שפ"ו) דחייב לשלם מצד דיני דגרמי. ושם הא אף דהגזלן היה יכול לומר הש"ל ולא נחתינן לנכסיו לשלם לו דמים מעליא מטעם דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה מ"מ בד"ש חייב דלא גרע מגרמא דגרם לו היזק שהחזיק בידו ועבר עליו הפסח ונאסר בהנאה וכבר כתבתי בזה בדברי חיים דיני נ"מ (סי' י"ב) להוכיח דחייב לציד"ש וא"כ יאמר השורף לא הפסדתיך במה ששרפתי החמץ דהא בד"ש חייב אתה לשלם דמים מעליא להנגזל ואני גרמתי לך שתשלם ותצא גם בדיני שמים ובכל זאת מחייבינן ליה להשורף לשלם בדיינים הואיל דלא הי' הנגזל יכול להוציא ממנו בדיינים באם היה החמץ בעין לא הי' יכול לומר לו הש"ל ונידן כמזיק ממון חבירו ולדעת כמה פוסקים בכ"מ דחייב לשלם בד"ש מהני תפיסה וא"כ לא גרע מאלו היה תופס מהגזלן בידים ממון מעליא ומסרו ביד הנגזל לצאת ידי חובתו ביד"ש ואמאי חייב השורף חמץ דלא עשה לו שום היזק רק גרם לו שישלם ממון מעליא א"ו דבכ"ז לא מהני תפיסתו של אחר דהוי במקום שחב לאחרים כיון דאינו יכול להוציא בדייני' וכל שאינו נמסר לב"ד דנין לזה שהפסידו כמזיק ממש ועוד יבואר אי"ה בזה לקמן:

וגם היכא דחייב בבירור ומהני לכ"ע תפיסת הבעלים רק לא נמסר לב"ד כמו היכא דנפטר מטעם קם ליה בדרב"מ דמבואר דעת רש"י דרק הב"ד א"י לחייב מטעם דא"י לדון רק משום רישע' אחת אבל מ"מ מהני תפיסה ועיין ש"ך (סי' כ"ח) מ"מ י"ל דל"מ ע"י השליח התפיסה כיון דלא נמסר לב"ד הוי כמו תופס במקו' שחב לאחרים ואם מסר התופס ליד בעלים י"ל דחייב מטעם מזיק. ובזה היה מקום ליישב קושית הטורי אבן שהקשה מש"ס סנהדרין (דף פ"ז) גבי זקן ממרא דנ"מ בפלוגתא דרבי ורבנן ופירש"י במתכוין להרוג את זה והרג את זה ומחייב ליה רבי ממון ורבנן פטרי ואי תפסו יורשין דהרוג ממונא דהורג ופטר ליה זקן ממרא וקידש בו את האשה לרבי מקודשת ולרבנן אינה מקודשת ואי אתי אינש אחרינא וקידשה מקודשת לשני הרי חיוב כרת בדבר ואם נאמר דבקים ליה בדרב"מ מהני תפיסה א"כ אפילו לרבנן אם תפסו יורשין דהרוג זכו בו. ולמ"ש נ"מ אם תפסו יורשין ע"י שליח והשליח קידש אשה בעד המשלח בממון זה דלרבי מהני תפיסה דדרש ונתת נפש ממון ולרבנן כיון דקים ליה בדרבה מיניה ואין מוצאין ממון בדייני' לא מהני תפיסה ע"י שליח ואף לדעת רש"י דסובר בעשאו שליח מהני תופס לבע"ח אף במקום שחב לאחרים מ"מ נ"מ באם לא עשאו שליח על התפיסה רק על הקידושין. וגם י"ל אף לדעת רש"י דמהני תפיסה בעשאו שליח היינו במקום דחייב לו בבירור ויכול להוציא בדיינין וגם כל נכסיו נשתעבדו ואז הוי שלוחו של בעל הממון משא"כ בחיוב שא"י להוציא בדייני' מטעם קלבד"מ דל"מ לתפוס במקום דחב להנתפס י"ל אף בעשאו שליח ל"מ.

ועיין מ"ש שם בדברי חיים ליישב דברי רש"י באופן אחר ע"פ דברי הנתיבות(סי'כ"ח) שכ' לתרץ קושי' התומי' מהא דסנהדרין (ד' ע"א) דלמה לא קבל רבא הדכרי דכ' התומי' אף דחייב לציד"ש בקלבד"מ משום דל"ה רוצים להחזיר אא"כ יתחייבו בדיני אדם הא מ"מ לא גרע מתפיסה וכ' הנתיבות דרק אם תפס אין מוציאין הב"ד מידו ומ"מ אסור לו לתפוס כיון דהב"ד אסורין לעשות לו דין להוציא מידו כמו כן הוא בעצמו אסור לו לעשות לעצמו דין וא"כ לדבריו י"ל כמו כן אם התופס לא ידע מזה שיש איסור בתפיסתו הוי זכיה בטעות ולא מהני אף אם עביד דלמאי דכתבו תוס' ב"מ (דף קט"ו) וא"כ נ"מ לרבנן כשלא ידע שעושה איסור דל"מ תפיסתו ולא זכה בו וכשיודע לו א"ר לעשות איסור וממילא אינה מקודשת. ולדברי הנתיבו' י"ל ג"כ דל"מ תפיסה בקלבד"מ ע"י שליח דאין שליח לדבר עבירה. אולם באמת קשה לחדש איסור שלא שמענו מדברי הראשונים כיון דמצינו דעביד אינש דינא לנפשו ואף במקום שאין בכח הב"ד לחייבו דאנן הדיוטות אנן ומ"מ מהני תפיסתו ומותר לתפוס נאמר. כ"כ בקים ליה בדרב"מ אף דלא נמסר לשום ב"ד שבעולם להוציא ממנו מ"מ כיון דמה"ת חייב לשלם לו ומהני תפיסתו מניין לנו לחדש איסור על התופס. ובתשובת מהר"מ בר ברוך הנדפס מחדש (ח"ג סי' תכ"ה) הקשה קושיא הנז' על רש"י דאם מהני תפיסה אעפ"י שהם לא רצו להחזיר לרבא רק אם חייבין מה"ד מ"מ היה לו לרבא לקבל מהם דהא אף אם תפס מעצמו לא מפקינן מניה וכ' וז"ל ושמא כיון שסוף סוף לא רצו להחזיר אלא בתורת דין אם היה מקבל מהם ע"י דרך אחרת היה דומה לגניבת דעת עכ"ל הרי דאתי עלה מטעם אחר ולא מטעם דאסור לתפוס ועימ"ש בתומים(סי' כ"ח). ובמחנה אפרים דיני ריבית (סי' ט"ו) שכ' הא דרבא לא קבל מנייהו משום דהגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהם ואף דהתם היה בעין ובזה מקבלין לכך איצטרך לומר דלא קבלינהו משום דבדמים קנינהו כלומר הואיל דכן ל"ה מחוייבים אף לציד"ש להחזיר הדמים עצמם אלא כל שהיו פורעין דמים אחרים תחתיהם היו יוצאי' ידי חיובם וכיון שכן הו"ל כאלו אינו בעין. ותמהני ע"ז הא ע"כ הא דחייב בקים ליה בדרבה מניה לציד"ש היינו בגוף הדמים עצמם דאל"כ רק דסגי בדמיהן שוב אמאי הוי אתנן דאסרה התורה אפילו בבא על אמו אף דחייב לציד"ש מ"מ א"ח רק דמיו וע"כ כיון דבד"ש חייב ליתן הטלה לכך הוי אתנן דאל"כ הוי כבא עליה ואח"כ נתן לה. וממילא בכ"מ דקלבדר"מ ולרב בבא במחתרת דבדמים קנינהו מ"מ חייב בד"ש להחזיר גוף הדבר ואכ"מ בזה:

עוד יש ליישב קושית הטורי אבן הלז' די"ל אף אם מהני תפיסה בקלבד"מ מ"מ זה דוקא אם תפס ממון אבל אם תפס חפץ אינו שלו עד שיתרצו הבעלים להקנותו עבור החוב. ולפי"ז שפיר נ"מ בין רבי לרבנן אם תפסו היורשין חפץ של ההורג עבור הדמים ובאו לפני הזקן ממרא ודן לחייבו ממון וזיכה להתופס החפץ בעד הממון דלרבי הוי זכייה מעליא וזכה בהחפץ ומהני הקידושין אם קדש בו ולרבנן דא"ח הוי זכיה בטעות והוי כמקדש בדבר שאינו שלו דדעתה של האשה הוא על גוף החפץ ובאמת לא קנה המקדש בתפיסתו רק לשעבוד בעלמא ואף דחייב לו עכ"פ לציד"ש מ"מ אין בכח הב"ד לזכות לו בגוף החפץ בלי רצון הבעלים ובזה אף שהבעלי' זיכהו בגוף החפץ מ"מ הוי בטעות דהיו סומכין על פסק הזקן ממר' שדן כן לחייבו בדיינים ואם היה יודע דאין בכח הב"ד לחייבו ל"ה מזכהו בגוף החפץ כיון דלא מפסיד בזה. ועי' מל"מ(פ"ח ה"א)ממלוה דחקר במי שתבע מחבירו דינר והודה לו ונתן לו חפץ בשביל הדינר ושוב נתברר שטעו ול"ה חייב לו אם קיים המקח וא"ח להחזיר גוף החפץ רק הדינר כמו בנתן לו דבר שאינו מסוים בריבית דאינו חייב להחזיר אלא דמיו או די"ל דוקא בריבית דעכ"פ חייב לו ול"ה נתינה בטעות רק דאסור לו לקבל לכך המקח קיים אבל אם היה בטעות כל הענין י"ל דנתבטל גוף הזכיה מן החפץ וצריך להחזיר גוף הדבר. וה"נ יש לומר כן דאם היה יודע דא"י להוציא ממנו בדיינים רק תפיסתו מהני לשעבוד מ"מ א"י לדחוק אותו על הפרעון כלל לא היה מזכה לו גוף החפץ דכ"ז דלא זכה בו א"י למכרו ולהשתמש בו ואתי שפיר קושית הט"א הנ"ל:

[אמר המחבר דברי חקירות המל"מ (פ"ח) ממלוה הואיל דאתי לידן הגם דאינו שייך כל כך לדינים הללו ואי"ה בדיני מו"מ יבואר הרבה בזה בכ"ז לא אוכל למנוע להציג כאן השגות רב גדול בתורה על מה שכתבתי בח"ר בקונטרס התשובות (סי' ב') ומה שהשבתי לו:

] [על

מה שכ' שם ששמעתי מפי אאמוז"ל להוכיח מדברי תוס' ב"ק (דף ע') דכ' ללישנא קמא דנהרדעי דלא כתבינן אורכתא. קשה מתניתין דבכורות דליכא לאוקמי כמ"ד פודין בקרקעות דהא קתני בהא מתניתן כו' ולמה להו לזה הא אף אם איירי בפדה בקרקע הא כיון דסבר דחייב בהה' סלעים נתקיים עכ"פ המקח וקנה הכהן גוף הקרקע וא"ח רק דמים והוי כהלואה א"ו כיון דהי' בטעות חייב להחזיר גוף הדבר וכתב אלי כבוד ידי"נ הרב הגאון החריף ובקי כו' מו"ה ברוך צבי נ"י אבד"ק פיעטרקאוו יע"א שהוא הפוסק הראשון שם בשאלה הנז' דאף כי בתוס' מס' בכורות (דף מ"ט)כתב כן לתרץ אליבא דאמת דאיירי בפדה בקרקע ואליבא דרבי דפודין בקרקעות מ"מ אין ללמוד מזה לנידן המל"מ ומח"א וז"ל כי לכאורה צריך להבין אמאי ל"נ דדמי כההיא דזבין ולא איצטרכי ליה זוזי כתובות (דף צ"ז) דהדרא זביני ולכאורה הנידן דמל"מ דומה לזה כמעט בכל פרטיו כיון דכל מה שמכר לו הי' בשביל שהיה סבר שחייב לו ונצרך לו לשלם ואח"כ כשנתברר של"ה חייב לו ראוי שיתבטל המכירה כיון שנתבטל הסיבה כמו"ש המל"מ בעצמו שם אולם הא שם ג"כ כתבו תוס' ורא"ש וסייעתו דדוקא כשגילה דעתו בעת המכר שבשביל כך הוא מוכר וגם שיתחדש אח"כ דבר המבטל המכירה כמו"ש הרא"ש שם ובנידן דמל"מ דנתחייב דינר ע"פ הודאתו ואח"כ בירר שהיה בטעות שם אין כאן גילוי דעת בעת המכר וכפי שיבואר ובלא"ה התם הוא בקרקע אבל במטלטלין כבר פסק הרא"ש והטוש"ע דל"מ אומדנא דמוכח עד שיתנה תנאי ובב"י (סי' ר"ז) עמד בסתירת דברי הרא"ש דבכתובות כ' דהך דזבין ולא איצטריך ליה לזוזי ל"ה אומדנא דמוכח ובתשובה (כלל פ"א) כתב דדומה ליודע שבנו קיים ובתשובת שער אפרים (סי' קכ"א) כ' ליישב עפ"י יסוד דברי תוס' דיש שני סוגים בזבין ולא איצטרכי ליה זוזי היינו דבההיא בצורתא דכ"ע ידעו דהאי דזבני לאפדנייהו בשביל בצורתא וכה"ג אומדנא גדולה דמוכח א"צ גילוי דעת כלל ואם אין אומדנא דמוכח צריך גילוי דעת ממש ואם כי יש לדון גם ע"ד ז"ל לא העת להאריך בזה עכ"פ בשני פנים אין שום ראיה מהך דבכורות חדא דהתם קרקע ובכה"ג מהני אומדנא דלכך נתן לו הקרקע כדי לקיים מצות פדיון בנו הגם דאין הכרח עליו ליתן לכהן זה דוקא שיכול ליתן לכל כהן שירצה מ"מ חזינן דנתן בשביל פדיון וכה"ג מועיל אומדנא וכדפסקינן דאומדנא דמוכח מבטל המקח וא"צ גילוי דעת כלל משא"כ בדיני דמל"מ ומח"א דמיירי במטלטלין בכה"ג ל"מ אומדנא כלל ולפלא בעיני על מר אביו הגאון ז"ל שלא הזכיר מחילוק זה המפורש בין מטלטלין לקרקע. ועוד דבנידן דמ"מ י"ל דיש אומדנא להיפוך דלא בשביל כך נתן לו החפץ כי הרי מצד הדין מי שאין לו מזומנים ורוצה שיתן לו זמן למכור מטלטלין שלו ולשלם לבע"ח א"ח ליתן משכון מיד ונותנין לו זמן ב"ד ומי הכריחו שיתן לו תיכף א"ו דהוא רצה למכור בלא"ה ומה לו למכור לאחר ולשלם לו במעות כיון דהתובע נתרצה שיתן לו החפץ ובל"ס נתרצה ברצון גמור למכור החפץ כך י"ל וכיון דעכ"פ אין שום אומדנא מבוררת לפנינו וכיון דהלוקח מוחזק אין מוציאין ממנו משא"כ בקרקע שנתן בשביל הפדיון שהיה רוצה להיות מן הזריזין המקדימין למצות ויש להיפך אומדנא ובקרקע מהני אומדנא לבטל המקח כנלע"ד. זה תוכן דברי הה"ג הנז' אם כי האריך עוד:

והשבתי הנה ידע מעכ"ת נ"י כי לא על אאמ"ו ז"ל תלונתו כי לא שמעתי ממנו רק בדרך הערה להוכיח ולא היה מכריע לדינא מזה כי לא מצאתי הערה הזאת בין כתביו רק אני הזכרתי מה ששמעתי ממנו. ובכל זאת לא אדע מ"ש מעכ"ת לחלק בין מטלטלין לקרקע מי לא ידע כזאת דבר המפורש בש"ע. אולם אף בקרקע צריך גילוי דעת בשעת מכירה ואף אם גילה דעתו קודם לכן וגלוי לכל בכ"ז אם בשעת מכירה לא גילה דעתו לא מבטלינן המכירה מטעם אומדנא ואף לשיטת רש"י כתובות (דף צ"ז) דמשמע אף בלא גילוי דעת מבטלינן המכירה בקרקע כבר כתב הריטב"א שם שהוא דוקא כשהיה ידוע לזה ומפורסם לכל דאי לא דברים שבלב אינו דברים ולתוס' והרא"ש וכל הראשונים אף בדבר המפורסם וגלוי לכל ל"מ האומדנא אם לא גלי דעתיה בשעת המכר כמבואר שם. וגם מ"ש השער אפרים ליישב דברי הרא"ש בתשובה (סי' פ"א) דבהאי בצורתא כ"ע ידעו ובאומדנא גדולה דמוכח א"צ גילוי דעת כלל כבר הרגיש מעכ"ת דיש לדון בדבריו ובל"ס כוונתו דא"כ ע"כ כוונת האיבעיא בזבין ולא איצטרכי ליה זוזי הוא בגווני דליכא אומדנא דמוכח רק דגלי דעתיה ופשטינן מההוא בצורתא בהדרגה דאף דשם הוי אומדנא גדולה דמוכח ול"צ לגלות דעתו מ"מ באומדנא דאינו גדולה כ"כ מהני גילוי דעת וע"ש בש"מ וא"כ למה צריך למפשט מדבר שיש אומדנא גדולה דמוכח מהאי בצורתא הא מבואר הדברים כמו שהביאו תוס' ורא"ש ממברחת וממי שהלך למדינת הים ושמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו דכמו דשם מהני אומדנא גדולה הגלוי לכל אף בלא גילוי דעת כ"כ מהני בגילוי דעת אומדנא קטנה א"ו דמזה אינו ראי' רק מההו' בצורתא דג"כ ל"ה רק אומדנא עם גילוי דעת. ועוד הא כל הפוסקים הרמב"ם וטוש"ע בחדא מחתא מחתינהו ההוא עובדא דבצורתא דבעי גילוי דעת וכן בתוס' רי"ד קידושין (דף נ') כתב דההיא דזביניה אפדנייהו איירי דאמר בההוא שעתא הרי אף דמוכר מפני הרעב דהוי אומדנא דמוכח ל"מ בלא גילוי דעת דכל מוכר מוכר מפני דוחקו ובאמת קושית הב"י על תשובת הרא"ש (כלל פ"א) דכייל הא דשטר מברחת וידוע שבני קיים ומתנות שכ"מ בכולה עם זבין ולא אצטריך ליה זוזי שהוא נגד דבריו שבפסקיו ומ"ש הב"ח דבפסקיו חזר הרא"ש זה קשה מאד וגם בתשובותיו (כלל ל"ד) כ' להדיא דבזבין ולא איצטריך לזוזי איירי שגלה דעתו קודם מכירה ולא עוד אלא שגם בפסקיו פ' מי שאחזו כלל זבין ולא איצטריך ליה זוזי בין דברים דאפילו גילוי דעת ל"ב וע"כ שיש קיצור בדברי הרא"ש ומה שסתם במקום אחד גילה במ"א ואכ"מ בזה עכ"פ הלכה ברורה דגילוי דעת בעינן לבטל המכר אף בקרקע ובלא גילוי דעת אין הבדל בין קרקע למטלטלין:

ומ"ש מעכ"ת נ"י בדינא דמל"מ הוי אומדנא להיפוך לא אדע זה רוצה לקיים מצות פבע"ח דדומה לו שחייב לו ומסר לו בעד החוב החפץ וכיון שנתברר דא"ח למה לא יחזור לו החפץ ז"א דאין זה אומדנא הגלוי לכל וכיון דלא גילה דעתו כלל אינו מבטל הקנין כן נמי בפדיון הבן אף שנתן קרקע מ"מ כל שלא גילה דעתו בשעת הקנין דעושה זה רק בשביל חיובו ואם לא ל"ה מוכרו איני מבטל הקנין. ומ"ש שהיה רוצה להיות מן הזריזין מקדימין למצות לא אדע מה מצוה הוא וזריזות לתת לכהן הה' סלעים בתוך למד בטרם שחל עליו החיוב ואדרבה מי הכריחו להקדים בדבר שאף שמץ מצוה ליכא לפדות תוך למד על אחר למד ובודאי רצה למכור הקרקע וקצת יש אומדנא להיפך ובכ"ז כשמת חייב הכהן להחזיר גוף הקרקע כ"כ בנידון של המל"מ דיש אומדנא שרק בשביל חיובו מוכר לו החפץ ודומה קצת להא דאמרינן בש"ס כתובות שם משום דארבי בעיקולי הוי קיימי דדעת מהרי"ט שם בחידושיו דאף גילוי ל"ב הואיל דהוי טעות מעיקרא ומבטל המקח כ"כ בנידן דהמל"מ ומח"א דהכל הי' בטעות דמעיקרא ובטל המקח מחמת אומדנא אולם באמת כבר הוכיח אאמ"ו ז"ל בספרו דברי חיים דיני גיטין (סי' ב') ממה דהרי"ף ורמב"ם וש"ע לא כתבו לדינא היכא דארבי בעיקולי הוי קיימא דהוי מכירה בטעות אף בלא גילוי הדעת מבואר כיון דלדידן אף בזבין ולא איצטריכו ליה לזוזי מהני הג"ד ממילא כל אפין שוין בזה דבלא גילוי דעת לא מבטלינן אף בטעות דמעיקרא ודברי מהרי"ט שם בלא"ה מוקשים אכ"מ בזה עכ"פ לכאורה דברי אאמ"ו ז"ל נכונים המה ואין בהם פירכא ממה דכ' מטכ"ת נ"י:

ברם כעת נלע"ד דהדין עם אאמ"ו ז"ל שלא כתב זאת על הספר וראיה הזאת יש לדחות דהא תוס' ב"ק כ' שם בסוף דבריהם דאין לדקדק מהאי דפדיון הבן שיכול להרשות במלוה אעפ"י שנותן לכהן ע"מ להוציא דלא אסקי אדעתייהו שימות תוך למד דהתם ע"כ לאו ע"מ להוציא נתנו לו דקיי"ל כשמואל דהפודה בתוך למד ונתאכלו המעות דאין בנו פדוי וכן מבואר שם ברשב"א ובדבריו מס' שבועות (דף ל"ג) דהא שמואל מתרץ שם ולשיטתו ע"כ הוי פקדון עד למד יום וללישנא קמא דנהרדעי דלא כתבינן אורכתא אמטלטלי אף בלא כפריה הקשו תוס' אף דהוי כפקדון מ"מ כיון דא"י להקדיש ל"מ להרשות וע"כ דאיירי לאחר למד יום דבתוך למד ודאי יכול כ"א לתבוע מכהן דהא יכול לחזור כיון דעיקר הנתינה הי' שיזכה לאחר למד בתורת פדיון ולמה לא יכול לתבוע מצד חזרה ואף אם אינו חוזר מ"מ הוי כפקדון דיכול להקדישו דהברירה בידו לחזור א"ו דאיירי לאחר למד יום שכבר זכה הכהן בפדיונו של הבן החי ומה"ד א"ח להחזיר את של המת כיון דא"י למי להחזיר לכך הקשו דל"מ הרשאה ומתרצי דעל קרקע כתבינן דהוי ברשותו ובזה ודאי הכהן צריך להחזיר גוף הקרקע כיון דלא הקנהו לו הבעלים רק על סוף למד ועד למד היה הכל ברשות בעלים והם נתנו לשם פדיון שיחול אחר למד כשיהיו הבנים קיימין נמצא אם מת אחד בתוך למד לא חל כלל הקנין ונשאר לבעלים רק שאינו ידוע מי מהם נשאר הקרקע שלו אבל מ"מ הכהן לא זכה כלל כיון שבשעת הקנין והזכיה לא היה מקנה לו אבי הבן המת וא"ד כלל לאם נתברר הטעות אח"כ שא"ח דמ"מ בשעת הזכיה כיון שלא נודע וקסב' דחייב לו ונתן לו בעד החוב החפץ בזה י"ל שפיר זכה בגוף החפץ וא"ח להחזיר רק דמיו כיון שהמכירה היה ברורה בשעתה משא"כ בפדיון דבשעת הקנין כבר נתברר דלא זכה הכהן רק בעד אחד ודאי כ"ע מודים דהדבר חוזר בעינא לבעלים רק שא"י נמי ומהני הרשאה וז"פ וברור. ומה שקשה ע"ד תוס' דהא בקרקע ג"כ אם א"י להוציא בדיינים ל"מ ההקדש כמבואר ב"מ (דף ז') וע"כ כיון דהכהן אינו מחזיק בו ואינו רוצה לגזול רק שא"י למי להחזיר וכשבא בהרשא' יכול להוציא בדיינים מהני ההרשאה ובא בב"א דאז הוי זה החד כתרי לתבוע מכהן א"כ במטלטלין נמי כיון דהוי פקדון והכהן אינו רוצה לזכות במה שלא יש לו זכות והכהן תופס הה' סלעים בחזקת שניהם שא"י למי ליתן נימא ג"כ דאחר הרשאה יתבע אחד במקום תרי יבואר אי"ה במ"א אכ"מ ולא באתי בזה כאן רק על נידון דהמל"מ ומח"א היכא דהזכיה היה בטעות של"ה נודע בשעת הקנין אם זכה עכ"פ בגוף החפץ דאינו ראיה מדברי תוס' נגד דין זה:

ומה שהביא המח"א שם ראי' לנידינו מש"ס ב"ק (דף ע') בהא דמוקי גנב ומכר בשבת דפטור באומר עקוץ תאינה מתאנתי ותקני לי גניבותיך ופריך הא כיון דאי תבע ליה קמן בדינא לא מחייבינן ליה ליתן דהא מתחייב בנפשו הוא מכירה נמי לאו מכירה ופירש"י דאי תבע החזיר לי תאנים או תן לי מה שמכרת ל"א ליה זיל שלים וקשה הא בקלבד"מ כל היכא דאיתיה בעיניה חייב להחזיר ואמאי לא מחייבינן ליה להחזיר התאנים כל היכא דאיתנייהו בעינא א"ו כיון שבאו התאנים לידו בתורת מכר זכה בהם וליכא גביה אלא דמיו ובדמיו ל"מ תבע דקלבד"מ עיי"ש בדבריו לא הבנתי הא שם ע"כ איירי דהיה בחצירו כמבואר בתוס' שם דמעות אינו קונות ופרי לא עבדי חילופין רק דקונה ע"י חצרו ודמי המקח הוא התאני' וכיון שמברר לו דמים של התאנים הגניבה שהוא בחצרו של בעל התאנים שפיר הוי מכר רק קושית הש"ס היה על שם מכר דמ"מ כיון דאם היה קץ תאנים ל"ה מחויב בממון כך לי עקוץ מתאנתי כמו מתאנתך וכמ"ש שם בתוס' וביתר ביאור בש"מ וא"כ מה הועיל בתירוצו הא זה לא רצה לזכות במתנה התאנים או בגזילה בשביל החיוב מיתה רק דרוצה להקנות לו בעדם הגניבה וכיון דכשהם בעינא חייב להחזיר שפיר הוי מכר דבאותו רגע שזכה בתאנים הקנה הגניבה לבעל התאנים ואם לא היה מקנה לו הגניבה היה צריך להחזיר כיון דלא זכה רק ע"ד זה. וגם אינו דומה למוכר חפץ בעד דמים דליכא רק חיוב דמים בזה שפיר אף בנתברר דא"ח אין לו רק דמים משא"כ שם זה לא הקנה לו התאנים רק בעד חילוף הגניבה ואם אינו נותן לו הגניבה חייב להחזיר התאנים בעיניה דהא הוא א"ר לקנות רק בעד דמי הגניבה וא"כ הוי שם מכר ממש דבשביל שנתן לו רשות לזכות בתאנים שיקוץ הקנה לו החפץ שהוא בחצרו ואף לרב דסובר בבא במחתרת דאף באיתיה בעיניה קנה היינו בעושה קנין לזכות וסובר דכל גנב כיון דחייב באונסין ביש לו דמים אלמא ברשותיה קיימי ה"נ בדמים קונהו וברשותיה קיימי והיינו אם הגביהן וזכה בהן וכמבואר סנהדרין (דף ע"ב) ובחידושי ר"ן שם אבל ודאי אם לא עשה מעשה קנין לאו ברשותייהו קיימי א"כ בעקוץ תאנים דלא רצה לזכות בגזילה רק שיהיה דמים תמורת הגניבה ואם היה נתברר אח"כ דהגניבה כבר היה אבודה בחצירו של הלוקח והיה כל הזכיה בהתאנים בטעות ודאי גם לרב לא זכה בהתאנים ולא אמרינן בדמי' קנינהו כיון דלא היה רוצה לזכות בדמיו א"כ למה ל"ה שם מכר. וע"כ צריך לפרש כמ"ש שם בש"מ דאם היה עוקצן בתורת גזל לא אמרינן זיל שלים תאנים כיון שעוקצה בשבת מיפטר בקלבד"מ וכל היום יכול ללקוט תאנים ולא מחייבי לשלומי לאו שם מכירה הוא שהרי לא נתן דבר בדמי הגניבה ובודאי אם הם בעיניה מוציאין מידו אם לא היה מוכר רק או די"ל דקושית הגמרא היה לרב דסובר אף אם הוא בעינה אם רצה לזכות בו אז בשעת חיוב מיתה בגזילה אין מוציאין או די"ל כמו דלאו שם מכר הוא משום דאם רצה ללקוט לא מחייבינן לשלם כן נמי לאו שם מכר הוא דאם רצה ללקט ולאכול בשעת חיוב מיתה לא אמרינן ליה זיל שלים לאו שם מכר הוא יהיה איך שיהיה בפירוש דברי הש"ס שם מ"מ אינו ראיה משם לנידן דהמל"מ ומח"א לענין אם היה המכירה בטעות שחייב ממון דלא מוציאין גוף החפץ וצ"ע להכריע עדיין בזה בראיה מוכרעת. ויש בענינים הללו עוד לדבר טובא וכאן לא באתי רק להעתיק מה שהשבתי לכבוד הרב הגאון הנ"ל על נידון הנ"ל דרך אגב ואי"ה יבואר עוד במ"א בדיני מו"מ]:

סימן ד

לכאורה היה נראה מדברי הרא"ש ב"ק (סופ"א) בהא דמהני תפיסה בקנס בזה"ז דכתב דהוה מדינא ולא מתקנתא כיון דמדאורייתא מחוייב ליה אלא שאין לו דיין בבבל שיכופנו ליתן לו בכל כה"ג עביד אינש דינא לנפשיה ולא מפקינן מיניה עד דיהיב כל דמחוייב ליה מדאורייתא עכ"ל ובתמים דעים לראב"ד (סי' ר"ג) כ' ג"כ הא דלא גבי משום דאין ביד ב"ד הדיוטות כח להוציא מידו אבל אם הוא תפס בלא ב"ד יכול לעכב משמע דמדינא מהני תפיסה וכן ממ"ש שם דאין לחלק בין תפוס דמעיקרא לתפיסה דאחר מכאן כ' דלא יתכן שיעשה תפיסתו ע"י גוי וראוי לקונסו במה שתפס ע"י גוי שיחזור הכל משמע דמה"ד מהני תפיסה דאל"כ רק אם מצד תקנה מהני למה לו לקונסו תפ"ל דע"ז ל"ה התקנה שיתפוס ע"י גוים א"ו דמה"ד מהני תפיסה ואם תפס ע"י גוים כיון שבא לידו זוכה לכן רק ראוי לקונסו:

וי"ל דבאמת אין לדיין לדון בדיני קנסות בבבל ונודע סברת הפוסקים דקנס אינו מחויב כלל מעצמו בטרם שיחייבו אותו הב"ד דאשר ירשיעון אלקים כתיב וכ"ז דלא חייבהו הב"ד ליכא שום חיוב לא שעבוד הגוף ולא שעבוד נכסים והא דמהני תפיסה היינו כיון דיש לפנינו עדים ואם היה לפנינו ב"ד הסמוכין היו מחייבין אותו בזה עביד אינש דינא לנפשיה ואין בכח הב"ד של אינו סמוכין להוציא מידו כיון דידענו בבירור דאם היו סמוכין היו מחייבין אותו וכל כח לב"ד הדיוטות הוא משום שליחותייהו דקמאי ובקנס אף דלא ניתן להדיוטות כח לדון בשליחותייהו מ"מ אין להם כח ג"כ להוציא אם תפס הניזק. אבל מ"מ אינו יכול הניזק התופס לגבות ממה שתפס דאמרינן מאן שם לך וצריך גוביינא בב"ד וכ"ז דלא חייבו אותו ב"ד סמוכין ליכא חיוב הגוף וממילא ליכא שעבוד נכסים רק שהב"ד א"מ מן התופס דעביד אינש דינא לנפשיה להחזיק במה דתפס עד דמפייס ליה המזיק כיון דברור לנו אם היו כאן סמוכין היו מחייבין אותו לשלם ואז היו הב"ד מגבין ליה ממה שתפס אבל כ"ז דלא חייבו אותו הב"ד ליכא חיוב כלל ולא מגבינן ליה ממה דתפוס ועומד. וכן נראה ממה דכ' הרא"ש ואם בא הניזק לב"ד ואמר קבלו עדותי שאם אתפוס ממנו היום או למחר שלא יוציאנו מידו שאין נזקקין לקבל עדותם דכיון דאין דנין דיני קנסות בבבל גם אין נזקקין לקבל עדותו לזכותו אם יתפוס כדאמרינן דאין מועד בבבל דאין ב"ד נזקקין לקבל העדא' אעפ"י שאין עתה הוצאות ממון אבל אם תפס הניזק ותובעו המזיק לדין אמרינן לניזק שיביא עדים ואם יראה לדיינים שבדין תפס אומרים למזיק אין אנו דנין לחייבך קנס אבל אם תרצה לפדות מה שתפס משלך תן לו כך וכך ממון דהכי אמרו רבנן אי תפס לא מפקינן מיניה. ולכאורה אכתי אמאי אין מועד בבבל הא משכחת כשתפס ובא אח"כ המזיק לתובעו ואז מקבלין עדותו וממילא נעשה השור מועד. וראיתי בספר הפלאה (סו"פ א"נ) שהביא משם אחיו רבינו הגאון המנוח מוהר"ש ז"ל ראיה מזה לדעת ר"ת דצריך שיתפוס דבר המזיק עצמו דאז רשות משנה דאי ל"ב דבר המזיק עצמו וכשתופס הרבה אז מזדקקין הב"ד לשום שיעור נזקו א"כ משכחת דאייעד בכה"ג:

ולמ"ש א"ש דע"כ הוכחת הרא"ש דלא מקבלין עדות בטרם שיתפוס ממה דאין מועד בבבל הוא משום כיון דכ"ז דלא תפס ליכא שום דבר לדון השתא דעל השור אין בכח הדיוטות לדונו וגם לחייבו אין בכחם לדון רק אם תפס אף דאז ג"כ אין בכח הב"ד לחייבו וגם לדון על השור להחזיקו למועד מ"מ אין בכח של שליחותיהו לדון להוציא מזה שתפס ועומד ואומרים להמזיק אם תרצה לפדות מה שתפס תן לו כך וכך ובכח דאמרו רבנן אי תפס לא מפקינן ועיין ספר תקפו כהן (סי' ע"ו) ובס' דברי משפט מאדזמ"ו ז"ל שביאורו כן דקנס א"ח עד שיחייבוהו ב"ד ותפיסה ע"כ הא דמהני אף דליכא חיוב הגוף הוא דאין מוציאין ממנו אבל מ"מ ג"כ אין בכח הב"ד להגבותו או להחליטו במה שתפס שיהיה בידו למכור. וא"כ א"ש דלא משכחת מועד בבבל דאף בתפס מ"מ אין בכח הב"ד לדון על השור ואף אם קבלו עדותן הוא רק שלא להוציא מזה שתפס אבל לא לעשות מועד להשור ואף לא לחייבו:

וזה רבות בשנים אמרתי בהא דנסתפק הראב"ד ז"ל מובא בספר הזכות לרמב"ן ז"ל אם מהני לגבי קנס תפיסה שלא בעדים דיש לו מגו דלא תפסתי די"ל דאינו בכלל מרשיע א"ע כיון דע"י מיגו הוי כאנן סהדי או דל"מ תפיסה שלא בעדים אף בזמן דיש סמוכין מ"מ אף בהודה הוי כמרשיע א"ע והרמב"ן כתב דלא ידע מה ספיקו דלאו על פי עצמו מתחייב רק דאנו מאמינים שאמר נתחייב לי קנס ותפסתי משלו לתשלום קנס שלו הלכך ירשיעון אלקים קרינן ביה ולא מרשיע א"ע כלל דמה הוסיף או גרע בהודאה שלו מכ"ש כשתפס משלו מטלטלין ובא זה לתובעו בדין להחזירם ולפרע לו קנסו בדמים שא"ז מודה בקנס אלא זריז ונשכר עיי"ש ומובא בקצוה"ח. ולמ"ש י"ל דהראב"ד מספקי ליה להמבואר שיטתו בספר ת"כ דבקנס בספק ל"מ תפיסה כיון דלא נתחייב עד העמדה בדין ושהב"ד יחייבנו דאשר ירשיעון אלקים כתיב וי"ל בכ"מ דמהני תפיס' שלא בעדים ונאמן על החיוב במיגו דלא תפסתי בטוען כדי דמיו והב"ד מגבין ליה מן החפץ שתפס ועומד כיון דאנן סהדי דהאמת אתו שחייב לו דאם היה רוצה לגזול היה טוען להד"מ וכיון דנתברר דהאמת הוא דחייב לו ממילא גם החפץ הזה נשתעבד לו ונקנה לו להתופס למשכון ומגבינן ליה ממה שתפס אבל בקנס אם לא יש עדים רק דיש לו מיגו דלהד"מ אין בכח הב"ד לחייבו חיוב הגוף אף דאנן סהדי דהאמת שהזיקו ע"י המיגו דלהד"מ מ"מ אינו מועיל המגו לחייבו חיוב הגוף דהא לא נוכל לעשות יותר ממה שהיה יכול לטעון ואם היה טוען לא תפסתי ואז ל"ה לו שום חיוב הגוף כ"ז שלא חייבו הב"ד והיה כגזלן על החפץ דמנה אין כאן משכון אין כאן. בשלמא בעלמא בתביעת ממון היכא דעפ"י טענתו כבר נשתעבד גופו ונכסיו לשלם וזכה במה שתפס למשכון שפיר מגבינן מכח המיגו דהוי כאנן סהדי דטענתו אמת וממילא כבר נשתעבד ומגבינן ליה אבל בקנס שיועיל המיגו לחייבו להמזיק חיוב הגוף אין בכח המיגו לחייבו דאם היה אומר להד"מ על התפיסה אף אם באמת הזיקו מ"מ כ"ז דלא חייבו ב"ד אין כאן חיוב ושעבוד הגוף וליכא ממילא שעבוד נכסי דמנה אין כאן משכון אין כאן לכך גם השתא כ"ז דליכא עדים אין ביד הב"ד לחייבו וממילא מוציאין מן התופס דהוי כגזלן במה שתפס הואיל דמעולם לא נעשה חיוב הגוף. או דלמא מ"מ כיון דאנן סהדי דטוען אמת נאמר ג"כ לחייבו וא"ש ספיקו של הראב"ד ז"ל. והא דמהני תפיסה ביש עדים אינו ג"כ לחייבו חיוב הגוף ולהגבותו רק שלא להוציא ממנו עד שישלם לו דמי ההיזק וכמו שכתבתי:

ובזה היה נראה דמהני תפיסת המזיק בהחזרה מן הניזק התופס כיון דכל מה דמהני התפיסה הוא לא לגוביינא דכ"ז שלא חייבו הב"ד ליכא שום שיעבוד וחיוב הגוף וגם נכסיו לא נשתעבדו רק דעביד דינא לנפשיה להחזיק במה שתפס עד שיפייס אותי המזיק אבל קנין משכון אין לו בו במה שתפס כ"ז דלא חייבו הב"ד לשלם והב"ד של הדיוטות אין בכחם לחייבו ממילא כשתופס בהחזרה ג"כ שוב אין מוציאין. ובנתיבות הביא דברי הים של שלמה דסובר דל"מ תפיסה בהחזרה כמו בכל מקום שהוא ספיקא דדינא דכאן זכה מן הדין והוא ז"ל השיג עליו והביא ראיה מדברי רא"ש ב"ק דלכך ל"ה צריך הרי"ף להביא האיבעיא אם יש שינוי לחצי נזק צרורו' משום דליכא נ"מ בזה"ז רק לתפיסה ואם תפס גובה הכל מצד ספיקא דדינא ואם נאמר דבזה"ז לא מהני תפיסה בהחזרה אכתי איכא נ"מ לענין זה והיה לו להרי"ף להביא האיבעיא א"ו דגם בקנס ברור בזה"ז מהני תפיסה בהחזרה ולמ"ש הסברה נכונה כיון דאף אחר התפיסה שתפס ועומד לית ליה להתופס זכיה וקנין משכון הואיל דכ"ז שלא חייבו הב"ד סמוכין חיוב הגוף רק אין בכח ב"ד של הדיוטות ג"כ להוציא ממנו הואיל דידענו אם היה לפנינו סמוכין היו מחייבין אותו בחיוב הגוף שוב אם בא בהחזרה לרשות הבעלים אין מוציאין מידם. ומדברי הט"ז יו"ד (סי' רס"ז ס"ק ט"ו) משמע דהא דמהני תפיסה בקנס הוא רק שיכול להחזיק בידו מה שתפס אבל לא להגבותו ממה שתפס וא"כ ממילא היה מהני תפיסה בהחזרה:

אולם לקושטא נראה בהכרח דדעת הרא"ש דמן הדין הוא דעביד דינא לנפשיה בתפיסתו וזכה במה שתפס חדא דאל"כ הדרי קושיא לדוכתא היה לו להרי"ף להביא האיבעיא אם יש שינוי לח"נ צרורות כיון דסד"ד הוא אם חייב בח"נ או ברביעי נזק שוב היה מן הדין דל"מ תפיסה רק לרביעי נזק כיון דנאמר דאף אם חייב באמת מ"מ כ"ז דלא חייבו הב"ד ליכא חיוב הגוף ולא זכה לקנין משכון רק דאין מוציאין ממנו מה שתפס דכך אמרו רבנן זה אתי שפיר על מה שידענו בבירור אם היו מומחין היו מחייבין אותו זה א"מ מידו אבל מה שגם בלעדי חסרון דמומחין יש לנו ס' בחיובו שגם אם היו מומחין אפשר דלא היו מחייבין אותו בזה שייך שוב לומר לאוקמי על חזקת מרא קמא ולהוציא מידו ואינו דומה לכל ספיקא דדינא דמהני תפיסה דיכול לומר קים לי דחייב ואני מוחזק דהתם כיון דלהך צד דחייב לו באמת כבר זכה במה שתפס ויש לו בו עכ"פ קנין משכון משא"כ בקנס כ"ז דלא חייבו הב"ד אם נאמר דליכא חיוב וליכא חיוב הגוף וממילא ליכא שעבוד נכסי ל"ש בזה לאוקמו בחזקת התופס ומהראוי שנאמר להוציא מן התופס מטעם חזקת מ"ק וח"מ דבעלים כיון דלא יצא עדיין כלל מרשותו דבעלים ולית ביה להתופס במה שתפס רק כמה שהיה סמוכין מחייבין בבירור יכול להחזיק ת"י וכיון דיש לנו ספק ל"ה בבירור ביד הסמוכין לחייבו רק רביעי נזק ממילא מהראוי להוציא מידו עכ"פ מה שיש לנו ספק אם הב"ד היה מחייבו ודוחק גדול לומר דגם בזה עביד אינש דינא לנפשיה ויכול לומר קים לי דעל הב"ד מומחין היה לחייבו חצי נזק שהוא נגד הסברא:

ועוד הא מבואר בדברי הרא"ש שם ב"ק (פ"ב סי' ב') באיבעיא היתה מהלכת במקום דא"א לה אא"כ מנתזת ובעטה והתיזה מהו כיון דלא אפשר לה אורחא הוא והו"ל צרורות כי אורחייהו ופטור ברה"ר א"ד השתא מיהת מחמת ביעוט קאתי והו"ל קרן ומשלם ח"נ אם אין שינוי לצרורות ברביעי נזק וסלקא בתיקו ולדברי האומר דכל תיקו דתפס לא מפקינן מיניה ה"נ אם תפס הבהמה משתלם ח"נ ואע"ג דיש ספק ספיקא לח"נ דדילמא אורחייהו הוא ופטור לגמרי ואת"ל השתא מיהא מחמת ביעוט דלמא יש שינוי לצרורות ברביעי נזק הרי מבואר דאף בספק ספיקא אין מוציאין מן התופס וע"כ דהרא"ש סובר דל"מ לגבי ממון להוציא מן המוחזק בספק ספיקא ועיין בזה בקה"ס. וזה א"ש אם נאמר דהוי מוחזק בקנין וזכיה עכ"פ אחר התפיסה אבל אם נאמר דגם אחר התפיסה לית ליה זכיה בזה"ז דליכא סמוכין לחייבו חיוב הגוף היה מהראוי להוציא ממנו בספק ספיקא כיון דלא זכה עדיין ואם תפס המזיק בהחזרה דמהני א"כ נוציא ממנו ע"י ס"ס ודומה למ"ש תוס' (סוף פ"א) דכתובות דדוקא אם בא מעות לידו בהיתר ומדעתו נתן לו הלוקח כמו במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן אבל היכא דלא בא לידו בהיתר כמו באבידת תינוק מושלך ברוב ישראל מודה שמואל דאזלינן בתר רוב עי"ש וה"נ דכוותי כיון דלא בא לידו בהיתר רק ע"י תפיסה וקנין וזכיה לית ליה בו כ"ז דלא חייבו אותו ב"ד נוציא ממנו ע"י ס"ס:

ואף למ"ש במ"א בהא דכ' הש"ך בקונטרס ת"כ (סי' קכ"ג) דהתופס יכול לומר קים לי בפלוגתא דרבויתא אפילו נגד רוב הפוסקים מטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב אף דל"ה מוחזק מעיקרא ואחרונים עמדו ע"ז מדברי תוס' כתובות הנ"ל עיין קה"ס (כלל ויו) וכתבתי עפ"י דברי הב"ח יו"ד (סי' קמ"ו) מובא בש"ך שם דאף דא"ח להחזיר אבידת כותי מ"מ שלו ל"ה ולא נפקע כחו של נכרי ממנו כ"ז דלא אייאוש ובלא הקנאות בעלים לאו שלו הוא ודומה למ"ש ס' יראים המובא במג"א (סי' תרל"ז) בגזל עכו"ם ואני כתבתי במ"א דאף אם נאמר דאין אחר יכול לחטוף ממנו מ"מ הבעלים אם תפסו ממנו בודאי אין להוציא ממנו ולכך ל"ה לכם לענין אתרוג וכ"כ אבידת כותי שלי ל"ה ואם בא ליד בעליו אין מוציאין ממנו ולכך שפיר כתבו תוס' דלכך מוציאין ממנו אבידה עפ"י הרוב דדוקא היכא דלצד המיעוט הוי שלו ממש בזה הוי כמוחזק ואין מוציאין ממנו אבל בנידון דתוס' הנ"ל אף להך צד דהוא מן המיעוט וכותי הוא רק דא"ח להחזיר אבל מ"מ אינו שלו בלא הקנאת בעלים לכך אזלינן בתר רוב להוציא ממנו כיון דלכל צד אינו שלו עכ"פ משא"כ בפלוגתא דרבוותא להנך המיעוט דחייב לו זכה במה שתפס י"ל דאין מוציאן מידו ברוב וזה כוונת התוס' במה שכ' כיון דלא בא לידו המעות מיד בעלים היינו דבשביל זה לית ליה זכייה אף לצד המיעוט משא"כ במוכר שור דבא המעות לידו מכח הבעלים ולצד המיעוט הוי שלו בבירור שוב ראיתי במח"א הלכות גזילה (סי' ל"א) דהעיר בזה בדברי תוס' ולענ"ד כמ"ש מ"מ בקנס ג"כ כיון דלא חייבו הסמוכין אם נאמר דליכא חיוב הגוף ממילא כיון דאף לצד המיעוט לא יש לו בו עדיין זכיה וקנין מהראוי להוציא ממנו היכא דיש ס"ס לפטור. א"ו מוכח דאחר שתפס ועביד דינא לנפשיה זכה בו כמו אם חייבו סמוכין וא"כ ממילא ל"מ התפיסה בהחזרה כשיטת מהרש"ל:

וכן יש להוכיח מדברי הטור (סי' ת"ז) שכ' בשור תם דאם מכרו מזיק אינו מכור ואם תפס הניזק אם נשתמש בו הלוקח קודם שנטלו צריך לשלם לו והוא מדברי ש"ס ב"ק (דף ל"ג) דלר' ישמעאל מכרו מכור לרדיא ולר"ע דהוחלט השור חייב לשלם שכר רדיא כמבואר שם מדברי רש"י וכ' שם תוס' אף דקנס אינו זוכה בו עד שעת העמדה בדין מ"מ בנגיחה גלי קרא דמשמע לר"ע דמכרו אמזיק וניזק קאי והיינו דאחר העמדה בדין זוכה בו הניזק למפרע ולכך נותן דמי רדיא וכן פסק שם הרמ"א דחייב לשלם דמי רדיא גם בזה"ז אחר שתפס השור ואם נאמר דתפיסה ל"מ בזה"ז שלא להחליטו רק דאין מוציאין מידו אבל לא לזכותו שיהיה לו קנין כיון דליכא מומחין לחייבו בקנס א"כ אמאי כשתפס הניזק השור מתחייב המזיק לשלם דמי רדיא הא מ"מ לא זכה בו כ"ז דליכא סמוכין א"ו תפיסה מהני וזוכה בו אף למפרע ולכך גם בזה"ז כשמכרו ואח"כ תפס הניזק מהני מכירת הניזק וכמ"ש שם הטור ורמ"א. וכן נמי אם נימא דמהני תפיסה בהחזרה כמ"ש הנתיבות אמאי אם תפס אח"כ השור חייבין הבעלים בדמי רדיא לא יהיה דמי רדיא דמוחזק בו מעיקרא גרע מאם תפס בהחזרה דמהני ומה לי אם תפס הכל בהחזרה או אם תפס בהחזרה מקצת א"ו דל"מ תפיסה בהחזרה כיון דעביד אינש דינא לנפשי' מהני תפיסתו לזכות בבירור:

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה