אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
קונטרס הקנינים · סימן יט
פועל או שכיר אינו ישראל של בעה"ב העוש' קנין הגבהה או משיכה לקנות איזה דבר מבואר לכאורה מש"ס ב"מ (דף יוד) דאף למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו שאני פועל דיד פועל כיד בעה"ב ולכך מציאת פועל ששכרו ללקוט מציאות לבעה"ב וכן כ' בס' מח"א דיני מכירה (סי' ט"ו) אולם הקשה הא הוי חצר מהלכת וכמבואר גיטין (דף כ"א ודף ע"ח) דאם נתן גט ביד עבדה לא מהני רק אם עבד כפות וישן ובלא"ה אינה מגורשת דהוי חצר מהלכת. ובנתיבות (סי' קפ"ח) העלה דדוקא בגט דלא מהני הגבהה כשלא נטלה בידה לכך לא מהני יד עבדה דהוי כחצר מהלכת וידה מינח נייחא וממטי לה עם גופה ולכך ביד עבדה לא מהני רק מטעם חצר והוי חצר מהלכת אבל בקנין דל"ב ידו ממש וסגי אם מוגבה מכחו ואף גורם להגביה מהני לכך מהני אף על ידי פועל וכן קנין משיכה סגי אף בגרמתו כמו אם שיסה כלב על הבהמה ופועל ל"ג מגרמתו אבל אם פועל א"י מושכה לרשות עצמו בשליחותו לא מהני כיון דאין שליחות לא"י ולא מהני רק יד פועל כיד בעה"ב אבל רשות פועל לא הוי כרשות בעה"ב וכן אם לא הגביה הפועל המציאה רק נטלה בידו והחזיקו סמוך לארץ ולא הגביה ג"ט דליכא קנין רק מטעם יד ל"ק בעה"ב כיון דיד פועל הוי חצר מהלכת עיין שם:
וקצת יש להבין בזה דברי ש"ס דבב"מ שם נקט הש"ס שאני פועל דידו כיד בעה"ב ובסוף ב"ק (דף קי"ו ע"ב) בהא דשיירא שהיה מהלכת במדבר ועמד גייס וטרפה קאמר שם רבא אמר הכא בפועלים עסקינן וכדרב פועל יכול לחזור כו' וכמה דלא הדר ביה כברשותיה דבעה"ב דמי וכי הדר ביה טעמא אחרינ' כו' למה נקט שם הש"ס כברשותיה דבעה"ב ושם לענין קנין מציאה נקט הש"ס ידו כיד בעה"ב ולמה שכ' הנתיבות אתי שפיר דלענין מציאה בעינן שיעשה הזוכה קנין לזכות ועל ידי פועל דמהני אף דשליחות לא מהני להסובר המגביה מציאה לחבירו לא קנה ממילא ידו ורשותו דפועל לא מהני שיקנה בעה"ב על ידי זה רק על ידי הגבהה או משיכה מכחו לכך נקט הש"ס ידו כיד בעה"ב היינו הגבהה מכחו מה שאין כן שם בב"ק דמציל מן הלסטים דלא צריכים הבעלים לעשות קנין כיון דשל עצמן הוא וכבר כתבו כמה אחרונים דעל ידי יאוש לא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה וכל זמן דלא בא לרשות זוכה כשנסתלק האונס והיאוש חזר הדבר לרשות הבעלים אם כן שם בב"ק כשמציל פועל דבעלים לא צרכינן לקנין בשביל הבעלים רק לעכב קניות הפועל לעצמו ואף אם לא הוי קנין הגבהה רק שבא לרשות הפועל גם כן הוי ברשות בעלים כיון דאז נסתלק היאוש חזר ממילא לרשות בעלים רק אם היה יכול הפועל לזכות לעצמו היה זוכה וכיון דאמרינן כל זמן דלא הדר ביה ידו כרשות בעלים שוב כבר חזר ממילא לבעלים. כן י"ל אם נחזיק לומר דיאוש לא הוי קנין עד דאתי לרשות זוכה ואינו כהפקר ממש. אולם כבר כתבתי בהגהותי בד"ח דיני גניבה (סי' י"ג) להוכיח דאין כן דעת הראשונים ובפרט ברמב"ן שבש"מ ב"מ שם מבואר להדיא להיפך. גם בלא"ה לפי דרכו של הנתיבות יש להתבונן בשכרו ללקט. מציאה לו יהיה שהגבהה מכחו מהני היינו אם נתכוונו הבעלים לזכות בהגבהתו אבל אם לא היה להבעלים כוונת קנין הא קיי"ל העודר בנכסי הגר וסבר ששלו הוא דאינו קונה ומה מהני הגבהת פועלים כיון דאין הבעלים עומדין שם וצריך לומר דמצטרפינן הכוונה שהיה להם בשעה ששוכרן ללקוט מציאות והיה להם כוונה שמה שיגביהו או ימשכו הפועלים יזכו הם בו. גם השיג ע"ד אאמ"ו ז"ל בד"א דיני שלוחין (סי' ך') דאיך יפרש מתניתין דמציאת עבד כנעני לרבו דהרב לא ידע משום מציאה ובזה ל"ש שמוגבה מכחו וגם מבואר בש"ס ב"מ (ד' י"ב) דלרחב"א אר"י גם בע"ע שאינו נוקב מרגליו' כל מציאתו לרבו אף דלא שכרו ללקט מציאות ובזה ל"ש שיקנה רבו מטעם מוגבה מכחו כמובן:
גם מדברי רמ"ך בש"מ ב"מ (דף ו') מבואר להדיא דלאו מטעם קנין מוגבה או משיכה מכחו זוכה במציאת פועל כששכרו ללקט מציאות רק אף באם בא לרשותו דפועל גם כן קנה בעה"ב שכ' מיהו אם הדר בי' משכירתו כל מה שימצא אחר כך הוא שלו כו' מיהו נראה לומר דאם ראה את המציאה קרוב לו בתוך ד' אמו' אעפ"י שחזר משכירתו קודם שנטלה לא זכה בו הפועל והרי הוא של בעה"ב עכ"ל הרי מבואר דאף מציאה הבאה לרשותו דפועל ששכרו ללקוט מציאות גם כן של בעה"ב הוא ושם לא שייך לומר דזוכה מטעם שליחות לדידן דפסקינן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו כיון דטרם שראה לא נתכוין לקנות עבור הבעלי כשראה חוזר מן השכירות ואעפ"כ אמרינן דאף קודם שחזר אף דלא אתכוין לקנות לבעה"ב מ"מ פועל עדיף דידו כיד בעה"ב ואף מה שזכה הפועל על ידי מה שבא לרשותו או חצרו או על ידי קנין ד' אמות גם כן זוכה בו הבעה"ב ואאמ"ו ז"ל בספרו שם העלה כמו שכ' המח"א הלכות שלוחין דפועל עדיף ואף עכו"ם יכול להיות שליח. והא דלא מהני בעבדה לענין גט רק בכפות הוא משום דאי אפשר להיות בתורת שליח כיון דאינו בתורת גיטין ולכאורה א"כ יקשה למ"ד דסובר המגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו אמאי מציאת עבד כנעני לרבו הא בשליחות לא מהני מטעם דחב לאחרים רק מטעם ידו כיד בעה"ב ולבעה"ב לא הוי כוונה. וצ"ל דגם מטעם חב לאחרים עדיף:
ברם במח"א שם כ' דפועל עדיף משליח מטעם דשליח צריך שיכוין לזכות בעד חבירו המשלח אבל פועל הנשכר לכל מלאכה אפילו למציאה אפילו אם בשעה שהגביה המציאה לא היה בדעתו לזכות אלא לעצמו ה"ה של בעה"ב כל כמה דלא הדר ביה משום דידו כיד בעה"ב דשכירות ליומיה ממכר הוא ודמי לעבד כנעני ומבואר ב"מ (דף צ"ו) לענין שאילה בבעלים אף דלא אמרינן בי' שלוחו של אדם כמותו למיפטר ליה להשואל מ"מ באומ' לעבדו צא והשאל עם פרתי יד עבד כיד רבו דמי ויד פועל נמי כיד בעה"ב דמי והביא מדברי תשובת רשב"א דפועל הנשכר לכל מלאכת בעה"ב אף אם לא היה בדעתו לזכות רק לעצמו יד עבד כיד רבו עיין שם. ונראה לבאר הטעם דבעבד כנעני מה שקנה קנה רבו דהוי כידו ממש והכוונה לזכות לעצמו ובכ"ז זוכה רבו דמה שקנה עבד קנה רבו ואף בנותן לעבד על מנת שאין לרבו רשות בו פליגא ר"מ ורבנן קידושין (דף כ"ג). ובירושלמי פ"א דב"מ על מתניתין דמציאת בנו מה בין עבדו ושפחתו העברים לעבדו ושפחתו הכנענים אמר ר"י העברים הואיל ואינו רשאי לשנותו ממלאכתו מציאתו לעצמו הכנענים הואיל ורשאי לשנותן ממלאכ' מציאתו לרבו והיינו ע"כ דיד עבד גופו קנוי ליה לרבו ודעתו ומחשבתו וכוונתו ומה שקנה עבד קנה רבו וברשב"א קידושין שם משם הראב"ד בהא דאמר ר"ש דר"מ ורבנן פליגי דר"מ סובר יד עבד כיד רבו לזכות לו לאדון אמרינן אבל לא לחוב לו הלכך ס"ל לר"מ כיון דאמר לו קני קנה עבד וקנה רבו דכשנתנו לעבד כאלו נתנו לרבו ממש וכשהתנה עם העבד כאלו התנה עם אחר ואין זה כשאר תנאים דעלמא דמתנה עם מקבל מתנה בעצמו ורבנן סברו דמעיקרא קני עבד אלא דלכי זכי עבד זכי רבו מכח זכיית העבד וכשהתנה עם העבד הו"ל כשאר תנאים בעלמא דמתנה אם מקבל מתנה בעצמו ור"א סבר דלכ"ע אין יד לעבד כלל ואין לו קנין בלא רבו ואפילו לרבנן עיין שם ואנן קיי"ל כן עיין ש"ע יו"ד (סי' רס"ז) דלא מהני באומר על מנת שאין לרבו רשות בו דאין קנין לעבד בלא רבו ולכך קונה בעה"ב במה שזוכה העבד אף דמטעם חצר לא שייך דהוי חצר מהלכת מ"מ קונה מטעם יד אף דלא הוי בסמיכה מ"מ זה דוקא במונח על בהמה או בכלי וכדומה דבר שאין בו דעת אינו קונה מטעם דהוי חצר מהלכת ואף דלגבי ממון לא גרע חצר משליחות ושליח מהלך הוא מ"מ כיון דאפקיה רחמנא בלשון יד דכ' אם המצא תמצא בידו בעינן דומיא דידו וכמו שכ' תוס' גיטין (דף כ"א) וברא"ש פרק הזורק וזה בדבר שאין בו דעת אבל יד עבד דכיד רבו דמי ודעתו הוא גם כן של רבו הוי כמו ידו בסמיכה חלק מגופו כן נמי יד עבד כיד ארוכה דמי כיון דקני לי' לרבו ידו ודעתו ומה שקנה עבד קנה רבו:
אולם מ"מ בגט בעי דוקא שיהיה עבד כפות דאם לא כן אף דהוי כחלק מגופה דאשה מ"מ חלק זה אינו בתורת גיטין וקידושין וכמו דאין עבד נעשה שליח לגירושין הואיל דליתא בדנפשי' כן נמי אף עבד דידה אף שהוא כחלק מגופה כיון דאף הדעת שייך להאדון וכיד ארוכה דמי מ"מ חלק זה אינו בתורת גיטין לכך אינה מתגרשת רק בתורת חצר וחצר מיד ילפינן ובעי שלא יהיה חצר מהלכת. ועיין פנ"י גיטין שם בדברי תוס' ד"ה אטו דכתיב חצר כיון דמסברא אינו כמו שליח דלאו בר דעת הוא רק מריבוי דקרא דידה לכך צריך שיהיה דומיא דידה ובעבד גם כן צריך קרא כיון דלא מטעם שליח ממש דאינו בתורת גיטין ולדבריו היה מהני באמת בממון מתורת שליח ממש דבזה לא הוי ריעותא משאר שליח הואיל דהוי ב"ד ושליח מהני אף במהלך אולם מדברי הרא"ש משמע דאף בממון לא מהני כיון דאפקיה בלשון יד ובפרט למה שכ' הש"ך (סי' רמ"ג) לפרש הא דאמרינן בחצר לענין ממון לא גרעי משליחות לא דאית בי' באמת תורת שליחות רק דהך יד ל"ג מן שליחות. ובעבד נמי אף דהוא בן דעת מ"מ כיון דלא עשה אותו לשליח ורק דעתו וגופו קנוי לרבו בזה מהני רק מתורת יד והוי כמו יד בסמיכה כיון דזה חלקו של גופו דרבו ורק לענין גט לא מהני הואיל דליתא חלק זה בתורת גיטין:
וראיתי בספר המקנה בקו"א (סי' ל"ה ס"ו) דכ' אף לדעת רוב פוסקים דעבד פסול אף בשליחות הולכה בגט מ"מ בשולח ע"י עבדו דיד עבד כיד רבו מהני דהא קיי"ל בנתן גט ביד עבדו ונתן לה העבד במתנה מתגרשת מטעמא דיד עבד כיד רבו וכיון דבגט אין עיקר השליחות אלא בהולכת הגט עצמו אם כן כיון דהוא כגופו הוי ליה כאלו נתן מידו לידה עיין שם ודבריו תמוהין הא אף בנתן גט בחצרו ונתנו לה על ידי שטר מתנה מהני וע"כ הא דלא הוי כטלי גיטך מעל גבי קרקע או משום דנתינת שטר מתנה חשיב כנתינת הגט או כיון שבא מרשותו לרשותה ובעבד ונתנו לה לא מטעם יד עבד כיד רבו וכן מבואר מתוס' גיטין (דף כ"ג) ולהדיא מבואר בש"ג סוף פ"ב דגיטין משם ריא"ז עבד שפסול לשליחות גט בין עבד של המגרש בין אם היה של האשה המתגרשת בין אם היה של איש אחר עיין שם וכיון דאינו בתורת שליחות דגט לא מהני אף דיד עבד כיד רבו כיון דחלק גוף זה אינו בתורת גיטין וכמו שכ'. מה שאין כן לענין קנין ממון מהני דידו כיד רבו ואף אם העבד מכוין לזכות לעצמו זוכה רבו כיון דגופו ודעתו קנוי לרבו וכן נמי אף פועל כששכרו ללקט מציאות כיון דלענין זה נקנה לבעה"ב כל זמן דלא הדר ביה ידו כיד בעה"ב הוא וכל שזכה במציאה מקמי דהדר ביה זוכה בעה"ב ואם בא לרשותו דפועל וידו זוכה בעה"ב ודלא כנתיבות. ומ"מ מה שהעלה כדעת התומים (סי' ק"ה) דלא כש"ך שם דסובר בתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דמהני בפועל דידו כיד בעה"ב דלא מהני אתי שפיר אף למה שכ' דאף דידו כיד בעה"ב ותפיסתו ודעתו לזכות הכל קני לבעה"ב מ"מ כיון דאין לו שייכות לזכות לנפשיה אף דהוי ידו כיד בעה"ב מ"מ אליו אין הלוה חייב כלל וצריך שיכוין לזכות לבעה"ב המלוה וזה לא מהני מה שזוכה לו מטעם דאין בכחו לעשות שליח במקום שחב לאחרים וכמו שכ' התומים שם [ודבריו שם מה שכ' בתחילה דאם נאמר דפועל אינו יכול לזכות לעצמו כלל ול"ל יד לזכות כ"כ דלא הדר ביה רק לרבו דאם נימא דיש לו יד רק הואיל דאדעתא דהכי נשכר מחויב לתת לרבו מה קפריך הש"ס מהא דמציאת פועל דיש לומר דזכה לעצמו וקמ"ל דמחויב ליתן לרבו כי כך היה תנאי וע"ז שכרו וע"כ צריך לומר דפועל דשכרו רבו ל"ל יד כלל בעצמו לזכות רק לרבו ואם כן לית ליה מגו כלל והאריך שם בזה ואינם מובנים לי הא מ"מ שייך מגו דיכול לחזור. ובודאי מה דפריך הש"ס לא נוכל לומר דזכה לעצמו רק דמחוייב ליתן לרבו מצד תנאי דאם כן הוי כמקנה לו דשלבל"ע ובמה זכה ועל כרחך דהש"ס סבר דכ"ז דלא הדר זוכה מטעם שליחות ופריך דש"מ זכה חבירו ומתרץ דשאני פועל דידו כיד בעה"ב ומ"מ לא שייך לומר כיד בעה"ב רק מה דיש לו זכות לזכו' בעצמו ולא לתפוס לבע"ח במקום שחב לאחרים]:
ומ"ש הנתיבות (סי' ק"ה) להקשות על הש"ך דאם נאמר דפועל עדיף אם כן אף אותן דלאו בני שליחות נינהו כגון חרש שוטה וקטן שהן פועלים גם כן מקנה מציאה לבעלים אלא ודאי כמו שכ' התומים לא אדע איך יש שייכות שיקנה הבעה"ב ידו דפועל שהוא חשו"ק אם לא בפקח ונשתטה או שנתחרש. וגם למה שכ' הואיל דלאו בני דיעה נינהו הוי כבהמתו והוי כחצר מהלכת רק במקום דקנו הבעלים גם דעתן של הפועלים בזה אמרינן ידו כיד בעה"ב. ומה שכ' המח"א מדברי הראב"ד והא"ח שבכ"מ (פ"א) דתרומות דפועל ידו כיד בעה"ב וכמרחן הבעלים דמי והביא מדברי ירושלמי פאה כבר כתבתי בזה בספרי ח"ר בקונטרס התשובות (סי' י"א). וראיתי בראב"ן (דף צ"ח ע"ג) וז"ל ואם שולח לאשתו על ידי עבדו או על ידי עבד חבירו אינו גט משום דלא שייך בתורת גו"ק כו' מבואר גם כן דלא כמו שכ' המקנה שהבאתי לעיל. ועוד כ' שם וז"ל האומר לעבדו צא וגנוב חייב האדון וכן האומר לעבדו צא וחבול בפלוני חייב האדון אבל חבל או גנב שלא מדעת רבו פטור אדונו ולא מן הדא [צ"ל מן הדין] דיד עבד כיד רבו אלא תקנת חכמים הוא שמא יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו ש"ח ונמצא מחייב את רבו עכ"ל ולכאורה יש ללמוד מדבריו דכמו דאמרינן דיד עבד כיד רבו עדיף משליחות ואף במקום דלא מהני מצד שליחות כמו למ"ד מגביה מציאה לחבירו דלא קנה חבירו מ"מ יד עבד עדיף וכן לענין שאילה בבעלים אף דלא מהני שליחות מ"מ יד עבד עדיף כן נמי לענין אין שליח לדבר עבירה עדיף יד עבד דכיד רבו ממש הוא וחייב רבו מצד שליחות. אולם י"ל כוונתו דהא מצד הדין היה רבו חייב על היזקו כמו דחייב על נזקי בהמתו רק מטעם שלא ילך כשיקניטנו רבו וידליק גדישו של חבירו ויפסיד לרבו לכך פטרו חז"ל משום שיש בהן דעת ואינו יכול לשומרן וכמו שכ' הרמב"ם פי"א) מנ"מ ולכך זה דוקא אם הזיקו מדעת עצמן פטור רבו אבל אם צוה לו רבו חייב עליו דידו כיד רבו והוי כמו אם שורו הזיק. אולם מ"מ יקשה מש"ס דב"ק (דף נ"א) הא משכחת בור של שני שותפין כשציוו שניהם לעבדם שהוא של שותפות שיכרה להם הבור. וגם אף אם נאמר דמ"מ כיון דלא נתחייב רבו על הזיקו דעבדו אף אם מצוה לו גם כן אינו חייב דשייך לומר דברי רב ודברי תלמיד דברי מי שומעין מ"מ משכחת בעבד חשו"ק שלא יש להן דעת כלל מהראוי שיתחייב הרב אף על הזיקן של עצמן שעשו מדעתן דשמירתן על רבו כמו בהמתו ומדברי הרמב"ם הלכות נ"מ הנז' דעבדו החשו"ק שאין להם דעת רבו חייב בנזקו כמו על שורו. ויש לומר דבדבר עבירה לא אמרינן יד עבד כיד רבו רק מטעם מזיק חייב היינו כשאומר לו להזיק כמו גנוב או חבול בפלוני אבל לכרה בור זה לאו מזיק בידים הוא רק התורה חייבו ואוקמי ברשותו זה דוקא בכרה בעצמו או בשליחותו אבל לא על כריית בהמתו ע"ז אינו חייב דכי יכרה איש בור כתיב ולא שור בור. ועיין רמ"א (סי' שפ"ח סט"ו) ובש"ך שם ובקצוה"ח מה שהקשה על זה דאף במוחזק לעשות שייך אין שליח לדבר עבירה אולם המעיין ברשב"ץ יראה דלאו מטעם שליחות אתי עלה רק מטעם מזיק והוי כמו השולח הבערה ביד חשו"ק ואמר לו להזיק דחייב כמו שכ' הריטב"א בש"מ ב"מ (דף י') וביד פקח דפטור משום דלא הוחזק שיעשה אבל בהוחזק חייב מטעם מזיק ועיין מח"א דיני נ"מ (סי' א') וכן מוכח מדברי רמ"א עצמו דבא"ע (סי' ה') לגבי סירוס דתרנגולת והא הנכרי הוחזק לזה אלא ודאי אף דהוחזק מ"מ גזה"כ הוא דאשלד"ע רק לגבי מזיק חייב אף שלא נעשה בשליחותו מ"מ חשוב מזיק ממש ואכ"מ בזה. כן נמי י"ל לגבי עבד אף דידו כיד רבו מ"מ לענין דבר עבירה גזה"כ דאשלד"ע בכל גווני רק מטעם מזיק חייב כשאומר לו רבו שיגנוב או יחבול בחבירו אבל לא לענין בור שאינו עושה ההיזק ממש רק שכורה הבור וגורם שיבא ההיזק אחר כך בזה כיון דלא שייך לומר שכרה בשליחותו דאין שליח לדבר עבירה בכ"מ ממילא אינו חייב על כריית עבדו: