אור ברסלב
אמרי בינה חושן משפט קונטרס הקנינים › סימן יד

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

קונטרס הקנינים · סימן יד

סימן יג

על קושית תלמידי הרשב"א דלמה צריך לתקן משיכה בסימטא ולמה לא מטעם ד"א י"ל דנ"מ שיועיל משיכה במקצת החפץ להכניסו לסימטא מרה"ר ועיין מה שכתב אאמ"ו ז"ל בספרו דיני מכירה (סי' ח') ולכאורה ממה שכ' הרב האי גאון בס' מו"מ (שער י"ג) להוכיח דמשיכה שקונין בה צריך שיוציא החפץ ממקומו כמו שכ' וימשכו את יוסף משמע כוונתו היינו דלא סגי עד שיוציא כל החפץ ועד שיבא ראש השני לסימט' לא קנה ועיין ספר רביד הזהב פ' וישלח על פסוק וימשכו. גם נ"מ אם קדם המוכר לבא לסימטא ועיין נתיבות (סי' ר' ס"ק נ"ד) וכן כ' להדיא הנ"י ב"מ לחד גירסא יע"ש:

ומ"ש הת"ר לנ"מ אם קדים הכלי יקשה מ"מ נימא דהמוכר אינו רוצה לזכות בהד"א כמו שמבואר מדברי נ"י ב"מ דמד"א גופיה יכול לסלק ולומר אי אפשי בתקנת חכמים וכן בגט אף אם קדם הבעל יהיה מועיל כיון דבודאי אינו רוצה לזכות בהד"א. וכבר ראיתי בס' פה"ב שהעיר בזה. וזה שנים רבות שהיה נלע"ד מחלוקת בין הראשונים באיזה אופן תקנו חז"ל קנין ד"א אם מצד חצר היינו שחז"ל נתנו כח וזכות שיזכה בהד"א מטעם הפקר ב"ד לזמן [ואף להסוברים דבעי שיעשה הזוכה קנין ואין כח בחז"ל לתת לזה וכמו שכ' בהגהותי בד"ח משם ש"מ ב"ב ויש"ש גיטין מ"מ לשימוש בלבד מהני קנינו ע"י שימוש וכמו שכ' הקצוה"ח (סי' קפ"ט)] או מצד הפקר ב"ד על החפץ היה תקנת חז"ל שהחפץ המונח תוך ד"א יהיה קנויה לו להסוברים דהפקר ב"ד הפקר הוא אף להוציא מזה להכניסו לזה כמו שכ' רשב"א גיטין פרק השולח דמדברי רמב"ן גיטין פ' הזורק שכ' דלכך מהני בגט ד"א מטעם כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש משמע דסובר דתקנתם ז"ל היה שיזכה בהחפץ דאם היה התקנה שיזכה בהד"א היה מהני שוב הגט מדאורייתא כיון דכבר נקנה לה הד"א מתגרשת שפיר בתורת חצר כמו אם היתה קונה חצר שיהיה שלה מדרבנן וזרק לה בעלה גט לתוך חצרה דמתגרשת מדאורייתא כיון דלא נולד הדרבנן על הגירושין וקנין דחצר היה קודם לכן ומסתעף אחר כך ענין הגירושין כמו שכתבתי בזה בספרי ח"א דיני יו"ט (סי' כ"א) משם הנו"ב מה"ת אה"ע (סי' נ"ד) ויבואר עוד לקמן אי"ה אלא ודאי דסובר דלא תקנו חז"ל שתקנה הד"א לה רק שקונית מה שמונח בד"א [ובס' אבני מלואים (סי' למד) הקשה על דברי רמב"ן הא לדבריו הא דמהני בקידושין קנין ד"א ע"כ לא הוי רק קידושי דרבנן אם כן הא דתנן במתניתין פ' הזורק קרוב לה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת וקתני וכן לענין קידושין ומה נ"מ בין קרוב לה למע"מ כיון דבשניהם הוי רק מדבריהם ובכל קידושי דרבנן אם נתקדשה אחר כך לאחר תפסו בה קידושי שני וליכא נ"מ רק להצריכה גט מראשון מדרבנן ובמחצה על מחצה נמי צריכה גט מדרבנן ולא קשה כלל דנ"מ אם קידשה אחר על ידי ד"א שלה והיה קרוב לה דאם קידושי הראשון היה קרוב לה אינה מקודשת לשני כיון דגם לשני לא הוי רק קידושין דרבנן וכבר חלו קדושי הראשון אבל אם קידושי הראשון הי' על ידי מע"מ שוב חלין גם כן קידושי שני אם הי' קרוב לה וזה פשוט]:

והר"ן כ' שם כיון דרבנן תקנו ד' אמות ואמרו שיהיה קונות הרי הקנום לו ועשאוהו כחצר והפקר ב"ד הפקר מבוא' דסובר באמת דחכמים תקנו רק שהד"א יהיה שלה ואחר כך קונה מדאורייתא אך יש להבין איך מהני בגט בעל כרחה על ידי ד"א הא האשה אינה רוצה לקנות בהד"א ואיך מצינו קנין בעל כרחו לגבי ממון. ואולי באמת מה"ט כ' הרמב"ן דמטעם כל דמקדש אדעתא דרבנן מהני בגט. ובאמת לענין קידושין י"ל מודה הרמב"ן דמהני מטעם חצר כיון דמדעתה מתקדשת רצתה לזכות בהד"א ושוב קונה לה הד"א בתורת חצר. מה שאין כן בגט דבעל כרחה מתגרשת על כן צריך לבא מטעם כל דמקדש. ולפי זה היה מקום לומר לכאורה להסוברים דהפקר ב"ד בעי קנין מדאורייתא הא דמהני ד"א בקידושין הוא דוקא באם מקדש לגדולה דבת קנין היא וקנתה הד"א בהשימוש אבל באם מקדש את הקטנה כשאמר לה אביה צאי וקבלי קידושיך אם זרק לה קידושין תוך ד"א שלה דלא מהני שתקנו רבנן לה קידושין רק בתורת ד"א ובכח חצרה שזיכו לה חז"ל מצד הפקר ב"ד ובקטנה דאינה בת קנין לא מהני ואף דקתני במתניתין וכן לענין קידושין משמע דשוין לגמרי מ"מ הא ע"כ לדעת הרמב"ן אינם שוין דבגט מטעם כל דמקדש אתינן לה ובקידושין מטעם חצרה. ואפשר לומר דבקידושין בכה"ג בקטנה דלא זכתה רק מדרבנן גם כן מהני שיהיו קידושין דרבנן:

גם נ"מ למה שכ' במל"מ ה' גירושין משם הירושלמי להסתפק אם יכול לגרש על ידי חצר שליח דקבלה של האשה [וצד הס' י"ל למאי דמבואר בגיטין (דף כ"ט) כולהו מכח הבעל קאתו ואף אם מת השליח איתא לשליח השני אם כן חזינן דעיקר שליחות צריך שיהיה במקום המשלח הראשון י"ל דוקא היכא דהי' יכול המשלח לעשות לשליח השני שיהי' במקומו מהני ואף כשמינו השליח הראשון נעה שלוחו של הבעל דבר המשלח הראשון א"כ בחצרו של השליח לו יהיה דהוא שלוחו של השליח הא מ"מ לא הי' בכח המשלח למנות חצרו של פלוני לשלוחו כיון דלאו חצרו הוא לכך י"ל דלא מהני ועיין טור אה"ע (סי' ק"מ) ובב"י שם ובב"מ. ועיין מה שכ' לעיל דיני גב"ח (סי' ט' אות ד') בטעם הספק י"ל באם זרק לתוך ד"א של השליח אם מתורת חצר הוא גם כן לא מהני אבל אם הוא רק תקנת חכמים לגוף קנין המטלטלין המונח בד"א של אדם ומטעם כל דמקדש י"ל דמהני וי"ל דמ"מ לא עדיף מחצרו של שליח ממש וצ"ע בכ"ז:

ומדברי הנ"י ב"מ שכתב כיון דנפל גלי דעתו דהוא מטעם אי אפשי בתקנת חכמים נראה גם כן כמו שכתבתי דבתורת חצר הוא דהא צריך לומר למה לו לזה הא בפשיטות אף שזוכה בהד"א מ"א אם אינו רוצה לזכות על ידי חצרו ממש אינו קונה בע"כ. וע"כ צריך לומר דסובר אם כבר זכה כשבא לתוך הד"א ורצה עכ"פ לקנות ממילא זוכה לו חצרו וכן כתוב בתשובת רע"א ז"ל לכך צריך לומר דגלי אדעתיה דאי אפשי בתקנת חכמים לזכות בהד"א וכן מצאתי מבואר בתשובת מוהר"י אבן מיגאש ז"ל (סי' ק"ו) דכיון שגילה בדעתו דלא ניחא ליה דליקני ליה ד' אמות דידיה איגלאי מילתא דהני ד"א לאו חצרו הן כלל כדי שתקנה לו לפי שלא תקנו שד"א של אדם קונות לו בכ"מ אלא אם כן היתה כוונת אותו אדם שיהיו לו אותם ד"א כחצרו אבל אם אינו מתכוין לזה ואינו מתרצה בו הנה חזרו להיות ד"א הללו שאין לו בהם זכות כלל והם לגביה כמו שהם לגבי שאר בני אדם שאינם עומדים בהם ועל כן היה מה"ד שלא יקנו לו תדע שכן הגע עצמך אם היתה מציאה בחצרו ונפל עליה האם היינו אומרים שכיון שנפל גלי אדעתיה דלא ניחא ליה דתקנה לו החצר אין ספק שלא נאמר וחצרו קנתה לו עכ"פ והנפילה שנפל עליה הוא דבר נוסף עכ"ל. [ועיין שם בש"מ ב"מ דהקשה הא אף אם מד"ת הוי קנין אינו קונה בעל כרחו ועוד דהוי כעודר בנכסי הגר דל"ק. ולא קשה למה שכ' רש"י ביצה (דף מ') דר"נ דסובר מגביה מציאה לחבירו דלא קנה חבירו מ"מ קנה זה שהגביה והקשה תוס' איך יקנה בע"כ בלא כוונה וכ' הש"מ ב"מ סוגיא דהיה רוכב דל"ד לעודר בנכסי הגר דשם לא נתכוין לזכות כלל אבל במגביה מציאה עכ"פ נתכוין לזכות רק בעד חבירו וכיון שאין חבירו קונה זכה בו המגביה עיין שם ואם כן בזה מכ"ש מה התם שלא נתכוין לקנו' בעד עצמו מ"מ אמרינן כיון דעכ"פ נתכוין להוציא מרשות הפקר אף דחבירו לא זכה קונה הוא מ"מ מכ"ש היכא דעכ"פ התכוין לקנות לעצמו רק על ידי קנין שאינו מועיל שפיר קונה בקנין המועיל] אך יקשה כיון דהגילוי דעת הוא שלא יקנה בהד"א למה צריך האחר להחזיק בה יקנה האחר בהד"א שעומד בהם כיון שזה שנפל גלי דעתיה שאינו רוצה לקנות בהד"א ולמה קתני במשנה ובא אחר והחזיק בה והארכתי בזה לדון כיון דרק על ידי הנפילה היה הגילוי דעת תליא אם הוכיח סופו על תחילתו או דתליא בברירא והארכתי בזה דרך פלפול ליישב דברי הרמב"ם דפסק דברה"ר לא תקנו ד"א וגם הסברא כיון דנפל גלי דעתיה ולפי שהוא דרך רחוק לא כתבתי:

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה