אור ברסלב
אמרי בינה חושן משפט קונטרס הקנינים › סימן טו

אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך

קונטרס הקנינים · סימן טו

סימן יד

בענין קנין שקונה מדרבנן שיש בזה מבוכה גדולה בין הפוסקים אם מהני לענין הנוגע מן התורה כתבתי בזה בעזה"י בכמה מקומות בהגהותי לספר דברי חיים לאאמ"ו ז"ל בפרט בדיני קידושין שם (סי' ח') ובשאר מקומו'. ובספרי א"ב ח"ר ובפרט בדיני יו"ט (סי' כ"א אות ח' ט' י') בכמה פרטים והערות רבות ושם הבאתי דברי הנו"ב מהד"ת אה"ע (סי' נ"ד) דדוקא היכא דפגעו ביחד הקנין דרבנן לענין דאוריית' כמו במקדשה במלוה על פה דאחרים במעמד ג' בזה כיון דבא הקנין ביחד עם הקידושין כיון דלא קנתה רק מדרבנן אינה מקודשת מן התורה אבל אם כבר קנה המקדש מקודם לכן הדבר שמקדשה בו אף דלא הוי רק קנין דרבנן כיון שהוא שלו מהני לקידושי תורה ופקפקתי שם ע"ז וכתבתי לבאר הדברי' ע"נ דהיכא דהחסרון בעצם הקנין מה"ת לא מהני מן התורה מה שאין כן בדבר שאין כאן חסרון מצד הקנין מן התורה ובעצם הדבר הוא קנין מועיל כמו משיכה וכדומה זה מהני אף לד"ת והעליתי שם ליישב הכל ע"נ בעזה"י. ולחלק בין קטן הקונה ומקנה מדרבנן דהחסרון בעצם הקנין מן התורה מצד קטנותו שאין לו דעת לבין קנין שעשאו חז"ל לקנין דבזה י"ל דגם הרמב"ם מודה ע"ש בדברים נכונים:

ובזה מובן הא דכתבו תוס' ב"ק (דף י"ב) גבי קנין אגב דהוי מדרבנן וקרא דערים מצורות אסמכתא בעלמא הוא ולכך אין מטלטלין נקנין עם עבדים דלמילי דרבנן עבדי כמטלטלין וקשה לכאורה מי הכריחו לומר דכל קנין אגב אסמכתא הוא דלמא כח קנין אגב הוא כמו משיכה וכמו דלר"י משיכה הוי קנין המועיל לגבי מתנה רק לגבי מכר לא מהני וכנז' ואתו חז"ל ותקנו גם לגבי מכר כן נמי קנין אגב הנאמר בקרא לא נאמר רק לגבי מתנה מדכתיב ויתן להם אביהם ערים מצורות כו' וזה מהני באמת מדין תורה רק לגבי מכר ליכא סמיכת דעת של המוכר ואינו גמר ומקנה רק בכסף. אך נראה דהכריחו זאת מקושית הש"ס שם שני ברייתות אהדדי מכר לו עבדים ומטלטלין החזיק בעבדים לא קנה מטלטלין והתניא החזיק בעבדים קנה מטלטלין ואי ס"ד דקנין אגב הוי קנין דאורייתא לגבי מתנה אתי שפיר דהא דקתני דלא קנה קתני להדיא במכר לו עבדים ומטלטלין דבזה אינו קונה באגב מדין תורה דלא עדיף מן משיכה ורק מדרבנן קונה באגב ולגבי מילי דרבנן עבדי כמטלטלין דמי ולכך הוי כקונה אגב מטלטלין. והא דתניא קנה מטלטלין איירי במתנה דשם הוי אגב קנין דאורייתא ולגבי מילי דאורייתא עבדי' כקרקע דמי א"ו מוכרח לומר דכל קנין אגב לא הוי רק דרבנן אף לגבי מתנה. אולם מ"מ יקשה על הש"ס מה פריך:

אכן למה שכתבתי אתי שפיר דכיון דקתני לגבי מכר דמהני קנין אגב קרקע רק על ידי עבדים לא מהני ע"כ דכל קנין אגב הוי רק מדרבנן דאי הוי במתנה קנין דאורייתא רק לגבי מכר דלא מהני מדאורייתא ע"כ דאין הריעותא בגוף הקנין רק כיון דלא נתן מעות לא סמך דעת המוכר ולא גמר להקנו' וכיון שתקנו שיהיה מהני גם לגבי מכר כמו דמהני משיכה ונסתלק הריעותא מן סמיכת דעת של המוכר וכיון שגמר ומקנה שוב הוי אגב קנין דאורייתא גם לגבי מכר ולא שייך לומר דלענין מילי דרבנן עבדי כמטלטלין כיון דנקנה על ידי עבדים בקנין אגב במתנה ממילא גם במכר הוי מילי דאורייתא דעבדי כקרקע ולמה לא יהני גם במכר כיון דמהני על ידי קרקע גם במכר הטעם דתקנו שיהי' קנין וגומר ומקנה הוי כמילי דאורייתא שיהיה לעבדים דין קרק'. אלא ודאי על כרחך צריך לומר דכל עצם קנין אגב לאו קנין דאורייתא הוא רק מדרבנן וכל קרא אסמכתא בעלמא הוא והוי רק לענין מילי דרבנן ולא נקנו מטלטלין אגב עבדים. וראיתי בס' קה"י ממהרי"ט אלגזי שמדחיק א"ע בד"ת שיסברו דקנין אגב לגבי מכר הוי קנין דרבנן ועל זה כ' דקרא אסמכתא אבל לגבי מתנה הוי קנין דאורייתא כמו משיכה ולענ"ד הברור כמו שכ' והא דהכריחו לומר דתוס' יסברו דלגבי מתנה הוי קנין אגב מד"ת מהא דכתבו תוס' ב"ק (דף ק"ד) בהא דפ' הזהב גבי היה עומד בגורן דפריך וליקני ליה אגב ארע' ולמה לא מהני מטעם הודאת בעל דין דאית ליה ארעא משום דמדאורייתא בעינן דאית ליה ארעא דאי לית ארעא לא הוי קרוין מעותיו מדאורייתא שיכול לפדות בהן עיין שם ועל כרחך דסברו דקנין אגב מדאורייתא דאם לא כן לא הוי מעותיו מדאורייתא לפדות. וכן הקשה בס' שעה"מ ובקצוה"ח (סי' קצ"ד) אולם נראה דמתוס' אינו ראיה דקנין דרבנן לא מהני מדאורייתא די"ל דסברו גם כן כיון דהוי ממון שלו מדרבנן מדאורייתא נעשה שלו ויכול לפדות בהן ולחלל הפירות של מעשר שני או מטעם שכ' הנו"ב כיון דכבר קנה מקודם דאתינן לדון על דין דאורייתא אינו דומה למקדש במלוה על פה במעמד ג' או מטעם שכ' המח"א דהיכא דבא ליד אחר נקנה לו בכח שינוי רשות וממילא אם הודה בהמעות הנקנה לו מדרבנן חל על המעות קדושת מעשר עכ"פ מדרבנן ונשתנה מרשות הדיוט לרשות גבוה ועיין שם בש"מ דאתיא אליבא דר"מ דמעשר שני ממון גבוה הוא אם כן ההקדש קונה מדאורייתא על ידי שינוי רשות. והתוס' בב"ק שם הקשו רק על הא דמשני דלית לי' ארעא דיודה דאית ליה ארעא ע"ז כתבו שפיר כיון דאם באמת לית לי' ארעא לא קנה המעות וכיון דכלפי שמיא גליא דלית לי' ארעא אף אם באו לב"ד דנין הב"ד על ידי הודאתו שהודה שיש לו ארע' והקנה לו ועי"ז נקנו המעות בקנין אגב היינו משום דלב"ד הודאת בע"ד מהני לדון על זה ונאמר דהיה לו ארעא וכיון דגמר והקנה לו הקרקע קנה באגב המטלטלין. אבל אם באמת לא הוי לו קרקע ולא הי' חל כלל שום קנין מקרקע ממילא לא נגרר המטלטלין אחר הקרקע וזהו כוונת תוס' דאי ל"ל ארעא לא הוו קרוין מעותיו מדאורייתא שיכול לפדות בהן דאף דהב"ד דנין בזה להוציא ממון מ"מ בטרם שהוציא לא הוי ממון שלו דכיון דהוי דבר שבינו לבין קונו ואם באמת לית ליה קרקע לא הוי דבר שיגרור קנין אגב. מה שאין כן היכא דבאמת יש לו קרקע ומקנה המעות על ידי הקרקע בקנין אגב אף דלא הוי רק קנין דרבנן י"ל דיכול לפדות בהן אף מד"ת או מטעם דהפקר ב"ד מהני אף לדאורייתא או מטעם ש"ר כמו שכ' לעיל והא דבאמת לא הקשו התוס' בב"ק דליקנינהו המעות שבביתו על ידי קנין הודאה וכמו שהקשו תוס' בב"מ י"ל דשם אזלו לסברת דל"מ הודאה או בעדים וכמו שכתב הריטב"א ב"מ שם ובמהר"ם לובלין גיטין (דף צ"ג) ובקצוה"ח (סי' מ') או כמו שכתב הריטב"א שם משם רבינו משה כהן כמו שהבאתי דבריהם לעיל דיני הלוואה (סי' ט"ז):

ובמ"ש בכוונת תוס' ב"ק דאין הכוונה דקנין דרבנן לא מהני רק כיון דאין לו קרקע לא מהני י"ל דהסוברי' דקנין דרבנן לא מהני לגבי דאורייתא אף אם קנה מקודם מ"מ אתי שפיר קושית הגמרא דפריך וליקנינהו באגב והיינו דסוברים כמו שכ' הת"ש בס' בכור שור מס' פסחים דלא מהני הערמה בדאורייתא רק בהא דתנן מערימין על מעשר שני איירי במעשר דרבנן עיין שם ולדבריו הך מתניתין דהיה עומד בגורן איירי גם כן במעשר דרבנן אם כן שפיר מהני קנין דרבנן לכ"ע והא דכתבו תוס' דאודיתא לגבי קרקע לא מהני כוונתם כמו שכ' דלאו דוקא משום דאודיתא דרבנן הוא רק כיון דבקושטא אין לו קרקע לא מקנו המעות באגב:

ובספר ד"ח שם כתבתי להוכיח מדברי רמב"ם (פ"ז הט"ו) מתרומות שכ' חשו"ק שקנו להם עבדים אינן אוכלין אבל אם קנו להם ב"ד או אפוטרופס או שנפלו להם בירושה הרי אלו אוכלים וכתבתי דאף דבדעת אחרת מקנה הקטן זוכה מד"ת מ"מ כיון דיכול לחזור כשיגדל לכך אינו אוכל דדלמא יחזור הקטן כשיגדל ויתבטל המכר למפרע. והקשיתי דבהגיעו לעונ' הפעוטו' דמקחן מקח במטלטלין ועבדים לענין זה כמטלטלין למילי דרבנן כמבואר מדברי רש"י גיטין (דף מ' ע"ב) וכיון דמקחן מקח למה לא יאכלו בתרומה וכתבתי דמזה מוכח דקנין דרבנן לא מהני לענין דאורייתא והקשיתי דלדעת רמב"ם דתרומה אינו נוהג מדאורייתא בירושה שניה למה בפעוטות לא יאכלו ודוחק לומר דהרמב"ם לא איירי בקטן שהגיע לעונת הפעוטות עיין שם ובאמת אף בדוחק אי אפשר לומר כן דהא בחרש תקנו חכמים גם כן שיהיה מקחו מקח במטלטלין ואם כן בחרש שקנה עבדי' למה לא יאכלו ועתה זכיתי שמצאתי בס' קה"י (דף י"ב) שעמד עכ"ז והאריך בזה וכ' להוכיח מזה דקנין דרבנן לא מהני לדאוריית' לכך אינו אוכל ובקנו על ידי אפוטרופס סובר הרמב"ם דאפוטרופס מהני מדאורייתא אולם לא הרגיש דעכ"פ בתרומה שמדרבנן הי' מהראוי שיאכלו. וגם כ' הא דל"מ על ידי דעת אחרת מקנה כמו בקטן שקנה קרקע הוא מטעם כיון דיכול לחזור הוי ספק לכך אינו אוכל בו דדלמא יחזור כשיגדל ויתבטל למפרע והוי עבד זר שאכל תרומה ושמחתי שכוונתי לכל דבריו כמעט מאז. אולם לכאורה עדיין קשה כיון דעבדים למילי דרבנן כמטלטלין דמו ומהני הקנין של החרש וקטן שהגיע לעה"פ ואף אם יגדל אינו יכול שוב לחזור עכ"פ מדרבנן ולא יחזיר לו המוכר הדמים אם כן כיון דמהני הקנאתו של המוכר מטעם זכיה והקטן זוכה מדאוריית" בדע"א מקנה והוי זכות גמור להקטן שיזכה מדאורייתא כדי שיאכל העבד בתרומה דזיל יותר מחולין כיון דלעולם אף כשיגדל לא יהיה יכול לחזור אחר תקנת חכמים דמקחן מקח במטלטלין ולא יתחייב המוכר להחזיר לו המעות שקבל ממנו לענין מה יחזור מהמכירה כדי שיתבטל הקנין מדאורייתא כיון דלא יתבטל עכ"פ מתקנת רבנן דמקחן מקח אנן סהדי דהוי זכות גמור וחשוב ממש לענין זה כמתנה שמועיל הקנין מדאורייתא ולמה לא יאכלו בתרומ' ועיין רשב"א קידושין (דף כ"ג) דזכות גמור דליכא צד חוב עלה ע"ד לומר דאף בעומד וצווח שאינו רוצה לא מהני ואף דחזר מזה ועיין מ"ש המח"א הלכות זכיה ומתנה (סי' ו') ומה שכ' בזה בהגהותי בד"ח דיני קידושין (סי' ך') וזה דוקא בעומד וצוח דאינו רוצה לא מהני בעל כרחו אף שהוא זכות גמור בלי שום צד חוב אבל בקטן שיש לו דעת והגיע לעונת הפעוטות כיון דצווח דרוצה בקנין ובזכיה שע"י ד"א מקנה מחזקינן בודאי שלא יבטל אחר כך הקנין דאורייתא כיון דלעולם לא יתבטל המכירה עכ"פ מדרבנן. וצריך לומר דהא הרמב"ם לא כתב אם יתנו להם אחרי' דיאכלו בתרומה ואמאי דוקא בנפלו להם בירושה הא בדעת אחרת מקנה קטן שהגיע לצרור וזרקו אגוז ונטלו זוכה לעצמו מן התורה. וכן בחרש זוכה גם כן לעצמו בדעת אחרת מקנה וע"כ כיון דאם הגדיל הקטן וחוזר מזכייתו מהני החזרה דאין חבין לאדם אלא בפניו לכך אין עבדים אוכלין בתרומה דלאו קנין כספו המיוחד לו הוא כיון דהברירה עדיין בזה הקטן כשיגדל שיאמר שחוב הוא לו ואינו רוצה לזכות בהעבד ובפרט במתנ' דהוי צד חוב דכתיב שונא מתנות יחיה וכיון דיכול הקנין להתבטל על ידי דעתו ורצונו לא הוי כספו המיוחד לו שיאכיל אותו בתרומה ולפי זה גם במכר דאף דתקנו רבנן דמהני הקנין למטלטלין בהגיע לעונת הפעוטות וכן בחרש מ"מ אם הגדיל הקטן או נתפקח החרש ובשגם אחרי שהגיע לדעת גדול אינם רוצים בזכיין שזיכה להן המוכר על ידי ד"א מקנה מ"מ זה דברים הנוגעים בלב ודעת אדם ואם יתחרטו על מעשיהם ממילא נתבטל הקנין דאורייתא של דעת אחרת מקנה ואף דהמוכר לא יצטרך להחזיר הדמי קנין אחר שתקנו חז"ל שמקחן וממכרן יהיה מקח וממכר וממילא הוי שלו ממש היינו רק מדרבנן אבל מדאורייתא לאו קנין כספו הוא אם מתחרט בלב על מעשיו שעשה בקטנותו ולכך סובר הרמב"ם דאינו אוכל בתרומה דחיישינן על כל הצדדים שיוכל להתבטל הקנין דאורייתא רק עד שיהיה קנין כספו בבירור מבלי שום סבך ספק. ולכך לא כתב הרמב"ם רק בנפלו להן בירושה דבזה אין בכח היורש לבטל ירושתו דאינו יכול לומר יורש דאורייתא אינו יורש ואינו נוטל רק בכור לבד כמבואר בטור (סי' רע"ח) דמתנה קריא רחמנא אבל לא יורש ולכן כיון שלא יש לנו שום צד ספק בזכייתו אוכלין בתרומה ולא באופן אחר דבעינן קנין כספו המיוחד לו בבירור. ואף דעכ"פ מקחן מקח מדרבנן ולמה אינו אוכל להסוברים דמה דזכה מדרבנן מהני מדין תורה יש לומר דאף דתקנו רבנן דמקחן מקח משום כדי חייהם מ"מ כמו דמבואר מדברי רש"י גיטין (דף מ') שכ' אפוטרופס מוקמינן לעיין בתקנתו לשומו בדמים מעולים הרי אף לדעת רש"י דעבדי כמטלטלין למילי דרבנן הוא דוקא לענין שיהני ממכרו אבל לשומו בדמים צריך על ידי אפוטרופס כמו כן יש לומר אף דיכול לקנות עבדי' מ"מ כיון שהוא דבר הצריך שומא צריך להיות השומא על ידי אפוטרופס לכך כ' בתוספתא דאין עבדים אוכלין בתרומה רק אם קנו להן ב"ד או אפוטרופ' ועדיין צ"ע בזה כי ל"מ שמטלטלין הצריכין שומא לא יהי' ביד חרש וקטן שהגיע לעונת הפעוטות לקנותן בלא אפוטרופס:

עוד ראיתי במח"א דיני משיכה שהקשה מהא דב"מ (צ"ט) דא' ר' אמי השואל קרדום מחבירו של הקדש הרי זה מעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה הרי אף דהשואל ל"ק אלא מדרבנן כדאמרינן תקנו משיכה בשומרין ומ"מ קנה לגמרי ובתוס' ב"ק (ע"ט) כתבו דר"א ס"ל משיכה קונה מן התורה אבל הרמב"ם דפוסק בהלכות שכירות דמשיכה בשומרים א"ק אלא מדרבנן ואף עפ"כ כ' (פ"ו) ממעילה כר"א דמותר לבקע בו לכתחילה עיין שם ולא קשה כיון דעכ"פ מדרבנן קנה ויצא מרשות הקדש הקנין לשמש בו וזה המשאיל נהנה בזה שמשאיל לחבירו כמבוא' מדברי הרמב"ם פירוש המשניות מס' מעילה דבכל מקום שמוציא מרשות הקדש אינו מועיל עד שיהנה והא דנתנו לחבירו מעל דכבר נהנה בנתינתו לחבירו עיין שם ועיין מה שכתבתי בספרי ח"ר דיני פסח (סי' כ"ב) וכבר כתבו המחברים דאף לדעת ר"י דסובר במקדש במע"פ במע"ג לא הוי רק קדושי דרבנן זה דוקא אם מקד' בכסף אבל אם מקדש בהנאת קנין דרבנן ודאי מקודשת מדאוריית' דמה שקנתה מדרבנן לא גרע משאר הנאות כמו שחוק לפני רקוד לפני ועיין בס' א"מ (סי' כ"ח) ובד"ח דיני קידושין (סי' ז') וה"נ לענין מעילה עכ"פ נהנה המשאיל על ידי הקנין דרבנן שקנה השואל ומדרבנן קנה השואל לכך מותר לבקע בו ועיין ש"מ ב"מ שם משם הריטב"א דמטעם הפקר ב"ד הוא. ולכאורה יש להבין הא אין הפקר לחצאין וכמו שכ' בירושלמי מס' גיטין במפר' מהיום ולאחר ל' דאי אפשר שיהיה גופה מופקר מהיום ושיור בפירות כמבואר בפ' מי שאחזו ברשב"א אם כן כאן נמי כיון דלא הוי הפקר רק לענין שימוש וצריך לומר כמו דמצינו דיש כח לחז"ל לעשות הפקר אף דלא הוי הפקר לכל וכמבואר בירושלמי מס' פאה (פ' ה') כן נמי אף לענין שימוש ובלא"ה כבר כתבתי במ"א להוכיח דמהני אף לענין שימוש בלבד הפקר ומגוף שמיטה מוכח דאפקרה רחמנא לשדהו ללכת ללקוט הפירות כמבואר מס' נדרים פרק השותפין הרי דמהני הפקר אף לשימוש בלבד:

שוב הקשה המח"א שם אמאי חבירו מותר לבקע בו לכתחיל' הא באיסורא לא תקינו ליה רבנן שיקנ' במשיכה כמו דאמרינן ב"מ (דף צ"ו) גבי בעל בנכסי אשתו מי מעל נמעלו ב"ד כי עבדו רבנן תקנתא בהתירא באיסורא לא עבדו ליה רבנן תקנתא. והא דקאמר נמעל בעל בהתירא נ"ל כו' ואמאי לא קאמר דלא תקנו רבנן דלזכו בנכסי אשתו כבר נדחקו התוס' שם בזה. ולענ"ד ודאי אחרי שתקנו רבנן דמשיכה יהיה קנין לא גרע מסטימת' דקונה מטעם מנהג והוי קנין המועיל ואף דעבד איסור' לא נפקע הקנין על ידי זה כיון דהמנהג הוא לקנות במשיכה רק זה דוקא היכא דעושה מעשה קנין מהני בכ"מ ולכך בשואל קרדו'כיון דהמנהג הוא לקנות במשיכה גם במקום איסור קונה רק בבעל בנכסי אשתו כיון דהבעל אינו עושה שום מעשה קנין וגם האשה לא הקנת' לו שום דבר רק בכח ב"ד ותקנתם שהבעל יזכה בפירות נ"מ של האשה בזה כתבו תוס' דלא תקנו לו חכמי' לקנות באיסור כיון דהקנין יבא ממילא על ידי הנשואין שיזכה בכח תקנתן של הב"ד ואף מנהג ואסטימתא ליכא רק ממילא בא. מה שאין כן אחרי שהיה תקנת חז"ל שיקנה במשיכה בזה אף דאתרמי במקום איסור קונה ג"כ ואף דמבואר בריטב"א קידושין (דמ"ז) דמשיכה לשימוש לא הוי מועיל שום קנין כיון שאינו קונה הגוף הוי כמו אותיות ולא מצינו קנין סטימתא באותיות ועיין נתיבות (סי' ר"א) מ"מ כיון דחז"ל עשאו לקנין משיכה שיהיה קנין המועיל אף לשמוש לא גרע מסטימתא ומהני אף באם איתרמי במקום איסור ואינו דומה למה שכ' הר"ן בתשובה דלא תקנו חז"ל בפעוטות דמ"מ וממכרן ממכר רק בהתירא ולא באיסורא כמבואר ברמ"א (סי' רל"ה) דשם קטן לאו בר הקנאה הוא רק משום כדי חייו תקנו שיהני בזה לא תקנו במקום איסור כיון דאין בכחו להקנות רק בכח תקנתן אבל היכא דהחסרון הוא מצד מעשה הקנין לא גרע מסטימתא דמהני ולא פלוג רבנן.

ועיין רמב"ם (פ"ט מזכיה) דשכיב מרע המצוה לתת לנכרי מנכסיו הוי כמצווה לעשות איסור מנכסיו ואין שומעין לו. ובמל"מ שם העיר ממס' בבא בתרא בנכסי לך ואחריך לפלוני דאסור לכתחילה להראשון למכור ואם מכר מה שעשה עשוי ואמרינן שם ומודה רשב"ג דאם נתנם במתנת שכ"מ ל"ק מ"ט מתנת שכ"מ אינו אלא לאחר מיתה וכבר קדמו האחרים ותפ"ל דמתנת שכ"מ אינו אלא מדרבנן והיכא דעבד איסורא לא תיקון עיין שם עוד בדבריו ובשה"מ שם כ' להקשות עוד ממתנת שכ"מ שכתב כל נכסיו לבנו בין הבנים או לבת בין הבנות דכ' הרמב"ם (פ"ו) מנחלות דמתנתו מתנה הא אמרו הכותב כל נכסיו לאחרים אין רוח חכמים נוחה הימנו ואיסורא נמי איכא ובירושלמי אמרו על זה ותהי עונותיו על עצמותיו עיין שם שכתב דוקא במקום איסורא דאורייתא כמו בנותן מתנה לנכרי לא תקון אבל באיסורא דרבנן הם אמרו והם אמרו. ועוד יש להעיר דמהראוי שיגבה בעל חוב ממטלטלין שנתן במתנות שכ"מ דאין עבירה גדולה מזה להזיק שעבודא של חבירו שאחרים יקחו הנכסי' אחר מיתת הלוה והמלוים הנושים בו ילכו בפחי נפש ובאמת מחלוקת הפוסקים בזה כמבואר אה"ע (סי' צ"ג). לכך נראה דודאי כל מה שתקנו חכמים שהמעשה או דיבור יהיה קנין אז אף אם איתרמי במקום איסורא קיים הקנין רק בשכ"מ שצוה לתת להגוי הא בלאו הכי מצינו בב"ק פ' הגוזל דתקנתא לגוי לא עבדינן בפרט ליגרע כח הישראל ואם כן נגד נכרי לא תקנו חז"ל שיהיה דברי שכ"מ ככתובין ומסורין ועיין נתיבות (סי' ס"ו ס"ק ל"ה) דהיכא דלא מהני בדיניהם לא מהני בנכרי על פי תקנת חז"ל דתקנתא לעכו"ם לא עבדינן [ובודאי אמירתו של שכ"מ ל"מ בדיניהן ולכך לא מהני] רק דהיה ס"ד דהא דעבדו חז"ל לדברי שכ"מ ככתובין ומסורין הוא מטעם תקנת השכ"מ שלא תטרוף דעתו אם כן היה מהראוי לקיים דבריו אף אם צוה לתת לגוי כדי שלא תטרוף דעתו דישראל לכך כ' הרמב"ם דהוי כמו שצוה לעשות עבירה מנכסיו דאין שומעין לו ולא חיישינן במקום איסור לטריפת דעתו ושוב לא נשאר רק לקיים דבריו שיהיה כקנין המועיל אף במקום איסורא דלא פלוג חז"ל בתקנתן ובזה אמרינן שוב דתקנתא לגוי לא עבדינן אבל בשאר ענינים נגד ישראל חבירו בזה אמרינן דברי שכ"מ ככתובין ומסורין דמי אף במקום איסורא דלא פלוג חז"ל בתקנתן רק בפעוטות כיון דהריעותא הוא מצד דעת המקנה דאין לו דעת להקנות בזה חידש הר"ן דלא מהני במקום איסורא כיון דהחסרון מצד דעת המקנה ובמקום דעושה שלא בדעת למיעב' איסור ואין כאן כדי חייו לא תקנו וכן היכא דהקנין הוא ממילא כמו בעל בנכסי אשתו דאינו עושה שום מעשה קנין רק שבא לזכות בנכסי אשתו בכח תקנתן של ב"ד בזה במקום איסורא לא תקנו וז"פ וברור. [שוב ראיתי בנתיבות (סי' רל"ה ס"ק ב') שכ' כן בפשיטות לחלק דרק בקטן שהקנין לא מהני רק משום כדי חייו לא תקנו שיחי' עצמו בדבר איסור אבל בגדול מהני קנין דרבנן אף במקום איסור ומה"ט יש לפקפק במה שכ' לעיל דיני גב"ח (סי' ל"ב) לדון שלא יועיל קנין מעמד ג' במקום איסור אך י"ל דשם ג"כ הי' רק מטעם תקה"ש וי"ל דבמקום איסור לא תקנו]:

ובמ"ש בדברי רמב"ם דלכך בשכ"מ שמצוה לתת לגוי אין שומעין דהוא מטעם דתקנה לנכרי לא עבדינן הי' נראה דאם מצוה לתת למומר דאעפ"י שחטא ישראל הוא שומעין לו דלא פלוג חז"ל בתקנתן ועיין כנה"ג חו"מ (סי' רנ"ו אות ז') שכ' משם מהר"א גליקו ז"ל דמהני לגבי מומר וכ' כנה"ג הטעם דלא כ' הרמב"ם אלא לעכו"ם גמור אבל מומר נותנין לו דיש תקנה אולי יחזור ליהדות עיין שם ולמה שכ' אתי שפיר בפשיטות דלא מצינו רק לנכרי לא עבדו תקנתא אבל לא נגד מומר וצ"ע בזה ואכ"מ להאריך:

אמנם נראה בזה אף דתקנתא לעכו"ם לא עבדינן מ"מ מה שתקנו לקנין המועיל בין אדם לחבירו זה ודאי אף בעכו"ם מהני כאשר מבואר מדברי רבינו ירוחם המובא בקצוה"ח (סוף סי' קכ"ג) דמהני בקנין אגב להקנות לעכו"ם ודלא כמו שכ' התומים שם [ואף דהר"י כ' זה לענין הפקעת קדושת בכור להקנות אוזן העובר בקנין אגב והר"י סובר דקנין דרבנן לא מהני לעניני דאורייתא צריך לומר דוקא במקדש במלוה על פה דלא שייך קנין המועיל רק על ידי מעמד ג' ומדרבנן בזה לא מהני מדאורייתא אבל דבר דבר קנין הוא כיון דתקנו חז"ל לקנין אגב לקנין המועיל מהני אף להפקיע איסור דאורייתא או כיון דהקנה לעכו"ם בקנין אגב דרבנן בטרם שבאנו לדין ופגענו באיסור דאורייתא נעשה של העכו"ם ומועיל שלא יחול קדושת בכור כשיולד וכמו שהבאתי לעיל סברא הזאת משם הנו"ב לחלק אבל הרבינו ירוחם לא יחלוק על הרא"ש רבו דמבואר בדבריו מס' ב"ק (דף י"ב) דקנין אגב לא הוי רק קנין דרבנן] הרי מבואר דקנין דרבנן מהני אף לנכרי וכן מבואר מדברי רשב"א בתוה"ב (בית ה' שער שני) דקנין אגב מהני לעכו"ם לקנות מישראל עיין שם אף דסובר גם כן בחידושיו לב"ק שם דקנין אגב לא הוי רק קנין דרבנן. ותמהני על הקצוה"ח דכ' (סי' קצ"ד) דמשיג על אמונות שמואל דכ' לענין מכירת בהמה להפקיע מבכורה להקנות בקנין אגב הא לדעת ר"י לא מהני ואיך לא זכר דברי עצמו של רבינו ירוחם אשר הביא לעיל דמהני. וגם מה שכ' דלדעת הע"ש והסמ"ע (סי' ס"ו) דאם מכירת שטרות מדרבנן עכו"ם אינו קונה בתקנת' דרבנן עיין שם. ולפנינו דעת ר"י ורשב"א דקונה.

והא דמביא (סי' ס"ו) ראי' מש"ס דב"ק (דף צ"ו) תקנתא לעכו"ם לא עבדינן נראה לחלק דשם אין הנגזל מקנה השבח גזילה להנכרי רק מפני תקנת השבים ראו חז"ל להקל על השבים שלא יצטרכו להחזיר לכך אם מכרו לנכרי מוציאין מן הנכרי דבאופן זה לא תקנו שהנכרי יזכה ודומה למריש הגזול שבנאו בבירה דאם בא להשיב אינו חייב להחזיר בעינא רק מסלקו בדמים ואז זכה בו אבל אם נסתר הבנין ממילא חייב להחזיר בעינא כן נמי בזה אף אם היה בא הנגזל להוציא מן הגזלן היה זוכה בשבח מפני תקנת השבים מ"מ אם מכרו לנכרי בטרם שהשיב ובא הנגזל להוציא מן הנכרי בזה לא תקנו תקנה לנכרי. וביותר דהא אף מן הדין אם היה הגזלן חפץ לצאת ידי שמים ולהחזיר אף השבח ודאי תבא עליו ברכה דחז"ל לא הקנו לו רק להקל על השבים ולכך כשבאנו להוציא מן הנכרי מוציאין אבל מה דתקנו רבנן לקנין המועיל אזי מהני אף לגבי עכו"ם מישראל כיון דיש דעת אחרת מקנה וזה גומר להקנו' וזה לקנות ואינו חסר רק מעשה קנין מה שתקנו חז"ל למעשה קנין המועיל יד ישראל ועכו"ם שווין בזה. וראיה דהא ודאי אם ישראל קנה מחבירו דבר בקנין דרבנן ומכר אחר כך לעכו"ם ודאי דאין מוציאין ובשבח גזילה אינו כן אלא ודאי דרק שם כיון דליכא דעת מקנה רק הפקעת זכות ישראל לגבי הגזלן מפני תקנת השבים בזה לא עשינו תקנתא לעכו"ם ואף הסוברים דאם מכירת שטרות דרבנן לא תקנו שיהני מכירה לעכו"ם יש לומר דוקא במכירת שטרות דבעצם לאו בתור' קנין המה וליכא שום דבר שיהני הקנין מדאורייתא רק רבנן תקנו שיועיל קנין וגם השאירו בשביל זה זכות לגבי המוכר שיכול למחול וכיון דהריעותא הוא מצד דבר הנקנה בזה לא הוי רק תקנה ולא תיקנו לעכו"ם. וכן במתנות שכ"מ דמקנה על לאחר מיתה בשעה שהריעותא מצד המקנה או בשביל שאינו בחייו או משום דכבר יצאו הנכסים מרשותו ובחזקת יורשיו המה ולאו ממון דידיה הוא וכמו שכ' רש"י גיטין (דף ט' ע"ב) דחייל רשו' יורשין ורק מתקנת חז"ל תקנו שיהיה דבריו ככתובין ומסורין בזה לא תקנו לעכו"ם וכמו שכתבתי בביאור דברי הרמב"ם. אבל היכא דהדבר הנקנה היא בר קנין וגם הקונה והמקנה בני קנין המה רק הריעותא במעשה הקנין בזה מהני אף לגבי עכו"ם שיקנה וכמו שמבואר מדברי רבינו ירוחם ודברי רשב"א:

ואם מהני קנין אסטימתא להפקיע מקדושת בכור היכא דמכר לנכרי. להסוברים דקנין דרבנן לא מהני להפקיע איסור דאורייתא ודאי דלא מהני דסטימתא לא עדיף מיתר קניני דרבנן ולאו דאורייתא הוא וכן כ' הנתיבות (סי' ר"א) בפשיטות דלא הוי רק קנין דרבנן ומצאתי לו תנא דמסייע רבינו הרמ"א בתשובה (סי' פ"ז) שכתב כן להדיא דלא הוי רק קנין דרבנן ודלא כמו שכ' בס' ח"ס יו"ד (סי' שי"ד) לחלוק על הנתיבות מסברא דנפשיה וסובר דכל שהנהיגו הסוחרים הוי ליה כאלו התנו וכל תנאי שבממון קיים מן התורה ול"ד לקניני דרבנן הנעשה בעל כרחו ומטעם הפקר ב"ד עיין שם ואילו ראה דברי הרמ"א בתשוב' ודאי לא היה חולק לנו השוים ולא יהיה כהנית כפונדקית כל תקנת חז"ל קיימנו וקבלנו עלינו לאשר ולקיים ולדעת הרמב"ם ז"ל נתחייבנו מן התור' מדכתיב לא תסור וככל אשר יורוך ואף לרמב"ן החולק מ"מ התורה נתנה רשות וישראל כשרים מקיימים טובים דודיך מיין חביבין דברי סופרים ובכל קניני דרבנן כופין עליהן ואף נחתינן לנכסי עיין מה שהבאתי בהגהותי לדברי חיים דיני קידושין (סי' ח') משם תשובת רדב"ז ואף נעשה מנהג קבוע על ידי תקנתם ובכ"ז לא מהני לענין דאורייתא מכ"ש מנהג שהנהיגו הסוחרים מעצמן לעשות שאינו זוכה כזוכה דלא עדיף מקנין שהתקינו חז"ל ואף הנהיגו כך. ומה שכ' הח"ס שמבואר בתשובת המיוחסת (סי' רכ"ה) דסוגיא דבכורות דבדיניהם שקבעו להם תורה איירי באתרא דלא נהיגי במשיכה אבל היכי דנהיגי במשיכה פוטר מבכורה מטעם סעימתא. המעיין בדברי המיוחסת יראה שאינו ראיה דהא כתב שם דלר"י לעמיתך בכסף ולנכרי במשיכה ישראל הנותן מעות לנכרי בבהמתו פטורה דהא לא משך ואפילו נהגו לקנות בכסף ונכרי מששקל מסתלק ליה מ"מ ברשותי' דישראל לא קאי להתחייב בבכורה שהוא דאורייתא אבל ודאי לחייב הנכרי לתת להישראל בהמה זו שקנה ממנו חיובי מחייבינן ליה בב"ד דכדיניהם דיינינן ליה עיין שם והיינו דשם איירי רק במה שנהגו ביניהם דאשמועינן הרמב"ן דמחייבינן לי' לנכרי ומזכינן לי' לישראל כמנהגיהם ואעפ"כ הישראל לא זכה עדיין להתחייב בבכורה דלא אזלינן ע"פ מנהגיהם להחמיר על הישראל רק כייפינן להם לקיים מנהגיהם אף נגד ישראל כמו דנהגו נגד חבריהם אבל מ"מ עד שיעשה הישראל מעשה קנין לא קנה. אבל שיהיה מועיל מנהג להפקיע מחיוב בכורה אינו מבואר מדברי רמב"ן שם רק חידש דישראל אינו מחויב לקיים מנהגיהן שנהגו ביניהם רק לזכותו דיינין להו על פי מנהגיהן ואעפ"כ עדיין ל"ק להתחייב בבכורה עייש"ה. וראיתי בס' קרמ"ר ח"ב הלכות מכירה שכ' לפרש דברי התשובות רמב"ן באופן אחר וכנראה פירושו זר והמעיין בדבריו שם יבחר. גם י"ל אף אם מהני מצד המנהג קנין מיד אינו ישראל דמועיל ביותר מאשר יהני לנכרי מישראל או מישראל לגבי ישראל חבירו ויש בזה להאריך וקצרתי:

תוכן העניינים

אמרי בינה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה