אמרי בינה חושן משפט· רבי מאיר אוירבך
קונטרס הקנינים · סימן ט
והנה לדעת המבי"ט הנז' דאף משיכת המוכר בשליחותו של הלוקח מהני וכמו שכ' דעל ידי כוונת הלוקח בצירוף. נראה הא דקיי"ל דחצר השותפין אינו קונה זה מזה אבל מיד אחרים יכול כל אחד לקנות והטעם דכ"ז שכל אחד משתמש נעשה כשלו וכמו שכ' הר"ן נדרים ר"פ השותפין אבל זה ניחא דיכול לקנות מן אחרים כיון שהוא רוצה לשמש הוי כשלו אבל לקנות שותף אחד מן חבירו אין כאן הוצאות מרשות לרשות. אולם אם אחד מוכר לחבירו ואמר הלוקח להמוכר תן ותניח על חצר השותפין בשליחותי י"ל דקונה דחשבינן שזה משמש בהחצר בשליחותו של הלוקח והוי כאלו הלוקח משמש. וע' קידושין (דף ח') התקדשי לי במנה תנה על גבי סלע כו' בעי רב ביבי סלע של שניהם מהו תיקו ופירש"י דאם הסלע שלה מקודשת דחצירה קונה לה והקשו בתוס' אם כן מאי בעי סלע של שניהם פשיטא דאינה קונה כיון דהוא חצר של שניהם וחצר השותפים א"ק זה מזה ועיין רמב"ן ור"ן שם די"ל כיון שרצונו לקדשה אושיל לה מקום וקשה דאפילו אם גילה דעתו במה קנה המקום וכן הקשה המח"א דיני קנין חצר (סי' ו') וכ' כיון שיש לכל א' מהם רשות בחצר לאישתמושי ביה בדבור בלבד יכול להקנותו לענין שאלה והעלה דהא דחצר השותפין אינם קונים זה מזה היינו כשהיה שם כבר החפץ וליכא הוצאה מרשות לרשות אבל כל שהבי' עכשיו והניחו בחצר השותפות כדי שיקנה חבירו קנה וה"ט כל היכא דגילה דעתו שמשאיל לו מקומו עכ"ד וכבר השיג על דבריו בס' נתיבות (סי' קע"ו) דמבואר להיפך מש"ס ב"ב (דף פ"ה). ועיין ס' המקנה אה"ע (סי' ל') שכ' לענין קידושין הוי ס' אי יש ברירה כשמשמש זה ויכול לקנות כמו גיטה וחצירה באים כאחד ודבריו אינם מובנים אם כן בממון כשקנה זה מזה היה מהראוי שיועיל תפיסה מס' אלא ודאי דדוקא לענין גט אמרינן גו"י באין כאחד ולא לענין קנין ממון כמו שביאר הקצוה"ח (סי' ר') ובס' ד"מ באורך:
והנה בירושלמי ר"פ השותפין מבואר לכאורה כמו שכ' המח"א דשם איתא ר' יוחנן בשם ר' ינאי השותפין קונין זה מזה בחצר כו' א"ר בון בר כהנא באומר צבור ואקנה אבל אם צבורין לא קנה עד שיטלטל. הרי משמע דחולק על ש"ס דילן דמשמע דוקא במודד לתוך קופתו. אולם למה שכ' אתי שפיר דודאי אף כשהביא המוכר עכשיו לתוך חצר השותפות לא קנה דכ"ז שלא קנה החפץ אינו משמש בשלו אבל אם הלוקח אומר למוכר צבור ואקנה הוי השימוש בשליחותו של המוכר והוי כאלו הלוקח משמש בהחצר וקונה לו החצר ועדיף מאם המוכר מושך בשליחותו של הלוקח דמהני לדעת המבי"ט. ואולי זה בעייתו של רב ביבי. ולפי זה היה נראה דבגט בכה"ג אם מתרצה האשה שהבעל יניח הגט תוך חצר השותפין שיש לה עם הבעל אף ספק גירושין לא הוי כיון דעיק' הקנין יהיה על ידי שימוש מה שמשמש' האשה בהחצר ע"י שימוש שהבעל משמש בשליחותה הוי כטלי גיטך מעל גבי קרקע ועיין מ"מ (פ"ד ה' כ"א) מהלכות אישות ובספר בית מאיר (סוף סי' קל"ט) והארכתי בזה בדיני גיטין:
סימן יוד בש"ע (סי' קצ"ט ס"ב) אם היה עליו חוב מחמת מכר נקנין אותן המטלטלין אעפ"י שלא משך שזה דבר שאינו מצוי ולא גזרו בהו רבנן ובסמ"ע (סק"ג) אף דאין המעות בעין עשאו חז"ל כאלו המכר הראשון הוא בעין. ועיין בנתיבות הטעם דכשמכר לו בעד מזומן ואינו רוצה לסלק לו במעות רשות ביד המוכר לבטל הקנין וכיון שיכול לבטל המקח הוי כחליפין ולפי זה בעינן שיהיה החפץ הראשון בעין עיין שם וגם אם נתאנה אחד מהם בהמכר דהשתא לא היה שייך בו דין אונאה כיון דהוי רק חליפין:
אולם בס' מח"א דיני קנין מעות (סי' ד' וסי' ז') כ' דלא דמי למלוה דכיון דאמר על מנת שיתן הדמים מיד הוי כאלו המקח עדיין ביד המוכר וכשאמר הלוקח לתת חטים בדמי החפץ הוי כאלו נתן לו החפץ בעד החטים וכמו שכתבו תוס' יבמות (דף צ"ג) במקדש אשה לאחר ל' דמקודשת אעפ"י שנתאכלו המעו' דאינו דומה למלוה דאי חזרה צריכה להחזיר הדמים כמו שהוא וכ"כ סובר בנותן דמים ליתן לו חטים ואח"כ אמר המוכר שיתן יין אף דליתא להני מעות בעין קנה כיון דמעיקרא נתן המעות ע"ד שיתן לו חטים ואם לא יתן החיטים צריך להחזיר המעות כמו שהם דאף שיש רשות להמוכר להשתמש בהמעות בכ"ז אם חוזר המוכר המעות פקדון הם אצל המוכר וכיון שכן אפי' הוצי' חשוב כאלו איתנייהו בעינייהו ולא למלוה דמי ואאמ"ו ז"ל בספרו ד"ח (סי' י"א) כ' דמדברי רוב ראשונים כתובות (דף ע"ב) נרא' להיפך דכ' בהא דקאמר שם ל"ת כו' אחולי אחלה לתנאה תפ"ל מה מועיל המחילה כיון שנמצא בה מומין נתבטלו הקידושין והכסף שמסר לה כבר הוי מלוה עיין שם תוס' ור"ן ורשב"א הרי אף דבא לידה לשם קידושין ונתבטלו בשביל שהיה על מנת שאין לה מומין וצריכה להחזיר הכסף אפ"ה אמרינן דהוי כמלוה עיין שם בדבריו:
ולע"ד לכאורה עיקר סברת הר"י מגאש שהביא שם המח"א על פי מה שכ' הר"ן קידושין ר"פ האומר בטעם הדבר דמקודשת אעפ"י שנתאכלו המעות וכמו שביאר דבריו בספר א"מ (סי' מ') דהוא נתן לה הכסף לשם קידושין מיד ואינו רשאי לחזור ואם היא חוזרת צריכה להחזיר לו הכסף אם כן לאחר למד לא הוי מלוה כלל והו"ל כמקדשה בהאי הנאה שלא יהיה עליה חוב כלל וכיון דאם חוזרת יהיה עליה מלוה ובנתרצית לא יהיה עליה חוב כלל כיון דיהיב לה מעיקרא לגמרי הכסף ומעולם לא היה אצלה פקדון וחוב כלל. וזה נמי כוונת תוס' יבמות כיון דלא יהיב לה לא לחוב ולא לפקדון ואם חזרה צריכה להחזיר הדמים כמו שהוא לכך מקודשת דהוי כמקדשה בהנאה שלא תתחייב ולכך נמי היכא דנתן כסף על חטים לא נתן לו בהלואה להוציא ולא בפקדון רק ע"ד שיתן חטים ואם אינו נותן חיטים היה מחויב להחזיר המעות בעינא לכן אם התרצה הלוקח על יין נקנה היין בהאי הנאה שלא יתחייב למפרע דמי החטים וכן במוכר ע"ד שיתן לו כסף אם אינו נותן מחויב להחזיר בעינא אם כן כשמוכר לו דבר אחר בעד זה נקנה בהאי הנאה שלא יתחייב בדמי החפץ בתורת גזל כיון דאם אינו נותן לו הכסף מחויב להחזיר המקח בעינא ואף שכבר אינו בעין מ"מ אם אינו נותן הדמים בגזל הי' בידו למפרע לכן בהאי הנאה שלא יהיה כגזלן ובע"ח למפרע נקנה המקח. מה שאין כן בכתובות בקדשה על תנאי כיון דיודעת דיש בה מומין או נדרים ולא חלין הקידושין כלל ואם הוציאה הכסף קידושין כבר נעשה מלוה אם כן הוי כמקדש בהלואה ממש כיון דאין בידה לקיים הקידושין שיהיה למפרע הכסף קידושין שלה דכיון שיש עליה נדרים או מומין לא הי' לה רשות להוציא הכסף והי' אצלה או פקדון או מלוה מיד אם כן מקדשה במלוה. מה שאין כן בנידון דהר"י מיגאש מקנה כדי שלא יעשה מלוה למפרע כיון דבידו לעשות שלא יהיה או לוה או גזלן למפרע דאם נותן דמי השור או חיטים בעד הכסף שקבל לא נעשה למפרע גזלן על השור ולא לוה על דמי החיטים אם כן כשמוכר חמור בעד דמי השור או יין בעד החיטים עושה שלא יתחייב למפרע ובהאי הנאה נקנה. אולם בדין דהש"ע במכר מטלטלין ונתחייב בדמים ואחר כך נאבדו המטלטלין באונס י"ל כיון דלא שייך לומר דנעשה למפרע כגזלן הוי החוב שנתחייב שמעון כשאר מלוה כיון דמה שאין בידו להחזיר בעינא המטלטלים שקנה הוא באונס וכבר נתחייב בדמים והוי כמלוה ובזה לא שייך לומר דמקנה כדי שלא יתחייב למפרע מצד ביטול המקח כיון דנאבד באונס. אבל באם אכל או מכר המטלטלים שפיר נקנה כדי שלא יתחייב למפרע מצד גזלן. אולם למה שכ' הר"ן הטעם כיון דהוא אינו יכול לחזו' דאם היה יכול לחזור לא הוי מתקדשת והטעם דאם אינו יכולה לחזור מתקדשת אף בנתאכלו דמעיקרא מיקנה נפשה בהא דיהב לה ועיין מקנה קידושין (סי' מ') ובמה שכ' בהגהותי בס' ד"ח דיני מכירה (סי' ל"ה) אם כן בנידון דהר"י מיגאש ומח"א דמעיקרא לא הקנה מטלטלין בעד הכסף ל"מ. אך למה שכתב הרשב"א שם דבאותה הנאה שלא תתחייב היא מתקדשת כמו שמתקדשת בהנאת מלוה מה שאין כן במלוה דעלמא הואיל ובשעת מ"מ לא נתנו לקידושין אלא להלואה עיין שם נראה שזה סברת הר"י מיגאש ותוס' יבמות הנז' דחשיב כאלו היא בעינא להתקדש בו. ולפי זה מבואר דהר"ן חולק ואפשר לדחוק. אולם בתשובת הרי"ף המובא בש"מ ב"מ (דף ע"ו) מבואר להדיא דאף בבא לידו המעו' בתורת מכר אף על אותו קרקע ונתבטל כיון דעייל ונפיק אזוזי אינו יכול להקנות אחר כך באותן מעות שנתן אף אם היא בעינ' עיין שם. ואולי יש לחלק בין אם מחויב לקבל מי שפרע לבין אם אף במי שפרע לא קאי מקנין ראשון ועיין בש"מ ב"מ (דף מ"ז) בלשון הר"ן דכ' ואפשר דליכא מי שפרע בקרקע. ועיין ב"י (סי' קצ"ח) ויבואר בזה לקמן. אך י"ל דאף דרי"ף סובר דהוי כפקדון המעות וכמו שהביא הטור משמו היינו אם המוכר חוזר ואינו משלים המקח בזה אמרינן אדעתא דהכי לא נתן הלוקח את הכסף להוציא. ובזה שפיר דעת הר"י מיגאש אם נתרצה הלוקח להיות נקנה לו מטלטלים אחרים קונה בהאי הנאה שהמוכר לא יהיה כגזלן למפרע. אבל אם הלוקח חוזר ואינו משלים המקח בזה אמרינן דודאי מ"מ הכסף נתן ע"ד לאשתמושי בי' ועיין בספר ד"ח דיני מכירה (סי' ג') ובחי"וד (סי' נ"ו) משם הרשב"א בתוה"ב ולכך סובר הרי"ף דבעייל ונפיק אזוזי דל"ק ודאי המעות שקבל הוי כהלואה לכך א"ק אף כשנתרצה אח"כ:
אך מה שכתב המח"א שם שכן דעת הטור ג"כ כמו שכתב הר"י מיגאש. תמהני הא הטור כתב להדיא (סוף סי' קצ"ח) דבין אם חוזר בו לוקח או מוכר לעולם הן עליו כמלוה עד שיחזירם. ואם כן כיון שכבר נעשה המעות כמלוה כיצד יקנה על ידו. ועיין במח"א הלכות גזילה (סי' כ"ד) שכתב להדיא שדעת הטור הוא היפך סברת הר"י מיגאש. ועי"ש מ"ש וכן נרא' ממה שכ' המ"מ (פרק כ"ב) אישות דכל דהניח זוזי מסתמא אמרי' דאינהו נינהו והוי ליה כעין פקדון דאיגלאי מילתא דממכרה בטל למפרע ומעות כעין פקדון נינהו. ולא אדע אם כן יהיה דברי הטור סותרים זה את זה דבח"מ הנז' כ' דהוי כמלוה ובאה"ע (סי' צ') כתב דאשה שמכרה בנכסי מלוג ומתה דאם המעות בעין הלוקח גובה דהוי כמו פקדון. אלא ודאי דאינו דומה זה לזה דשם ע"כ איירי דלא קנה הלוקח הטוה"נ דאם ימות הוא קודם יהיה מקחו קיים ואם תמות היא יתבטל המקח דאם כן אין לו ללוקח שום תביעה ועל כרחך איירי דקנה הקרקע בבירור ועל תנאי מצד אומדנא דמוכח וכמו שכ' שם בס' הפלאה. ואם כן שם על כרחך כיון דנחית הלוקח לזה שאם תמות היא ויתבטל המקח יקבל בהחזרה מעותיו על כרחך דהי' כתנאי שאם יתבטל יהיה כפקדון כיון דאם נאמר דיהיה לה רשות להשתמש בהמעו' ויהיה כמלוה למפרע לא יוכל לגבות כלל מן הבעל לכך על כרחך האומדנא הוא שאם יתבטל המכירה יהיה כפקדון למפרע כדי שיהיה בידו לגבות מה שאין כן ביהיב זוזי על המקח אף שהדר ביה מוכר סובר הטור דכל לוקח נותן דמי מכר להמוכר להוצי' ולהשתמש בהן ואם יתבטל המכר יהיה כמו הלואה למפרע כיון דלא יפסיד בזה מה שאין כן בלוקח נכסי מלוג מן האשה וכמ"ש:
ולכאורה יש להביא ראיה לדעת תוס' ב"מ (דף מ"ג) דלגבי מוכר לא הפקיעו חכמי' לקנין כסף וקנה לאשתמושי ביה מדברי ירושלמי מס' שבועות (פ"ח) על מתניתין דשם כל שאינו מיוחד לא לאוכל אדם ולא לאוכל בהמה כו' חישב עליו לעצים הרי הוא כעצים גרסינן בירושלמי שם תני המוכר מוכר לאוכלין והלוקח לוקח לעצים לא כל המינו כו' המוכר מוכר לעצים והלוקח לאוכלין וחישב עליהן לעצים כו' אלא כי אנן קיימינן בשנתן לו מעות ואחר כך משך פלוגתא דר' יוחנן ורשל"ק ע"ד דר"י זו אמר מעות קונות דבר תורה דמי אוכלין נתן לו ע"ד דרשבל"ק זו אמר אין מעות קונות דמי עצים נתן לו כן הגירסא הנכונה וכ"כ בס' בני יעקב (דקפ"ה ע"ג) ובס' קה"י מכ' הגאון מהרי"ט אלגזי ז"ל עיין שם והבנ"י הוכיח מזה דאף דחכמים עקרו לקנין מעות מ"מ כיון דמד"ת מעות קונות הוי דמי אוכלין ולא כל הימנו לחשוב אחר כך לעצים וכן כ' האלגזי ז"ל דבמקום איסורא לא העמידו דבריהם אולם הקשה דנהי דלהקל לא העמידו חכמים דבריהם ומשו"ה כיון דמדאורייתא מעות קונות דמי אוכלין נתן מ"מ היה לפרש דדוקא להחמיר לאסור הדמים אחר זמן ביעור אבל מ"מ כיון דחכמים עקרו לקנין מעות נחמיר מדרבנן לענין קידושין דאם קדש אשה בדמים תהיה מקודשת עיין שם אולם לדעת התוס' אתי שפיר כיון דלגבי מוכר לא הפקיע הקנין וקנה המעות בתור' מכר לאשתמושי ביה אף דביד שניהם לבטל המקח ואף אם נתקיים המקח אינו חל למפרע רק מעת שמשך וכמו שהוכחתי בהגהותי לד"ח דיני מכירה (סי' ט') ובספרי ח"ר (סי' ג') בקונטרס התשובות ולעי' (סי' ה) מ"מ כיון דבא לידו בתורת מכר וחלופי דמי אכילה נתן נתפס המעות בקדושת שביעית. אף דעדיין לא נקנה המקח כיון דלגבי מוכר לא הפקיעו הקנין מעות ונשאר על קנין דאורייתא ולרשל"ק כיון דלא חל שום קנין מדאוריית' לא על החפץ ולא על המעות ממילא דמי עצים נתן. וקצת יש להתבונן לר"ל אף אם לא חישב הלוקח אחר כך לעצים הי' ראוי להיות הדמים מותרי' ולא יתפסו בקדושת שביעית כיון דמשעה הראשונה מ"מ אית למוכר רשות לאפקינהו לאו דמי אוכלין נתן לדעת הרשב"א בתוה"ב המובא בטיו"ד (סי' קל"ב) דישראל שמוכר ע"ז או יי"נ לנכרי אם נתן דמים ואחר כך משך למ"ד משיכה בנכרי קונה ולא דמים אותן דמים מותרים דאע"ג דלא נקנית המעות לישראל עד שימשוך ויגמור המקח מ"מ כיון דמשעה הראשונה אית לי' רשות לאפקינהו דסתמא דמלתא להוציאם יהבינהו כזכה בהם מעיקר' לגמרי דמי ואותו שעה לא נקנה המקח ולאו דמי יי"נ וע"ז נינהו דאין ההתפסה חל רק בשעת נתינת המעות וכל שזכה הישראל מקודם שמשך בהמעות שוב אינו נתפס האיסור על הדמים ע"ש אם כן כאן נמי אף לר"ל דאין המעות קונות להמקח מ"מ כיון דמשעה שנתן לו הדמים אית ליה למוכר רשות לאפקינהו ואז לא חל הקנין ולאו דמי אכילה הן ואף שמשך אחר כך וקאי הלוקח במחשבתו שחישב לאכילה מ"מ אינו נתפס האיסו' על הדמי' בשלמא לדעת הטור שם ותוס' ורמ"א שם אתי שפיר דכמו שם שהדמים אסורים כיון דס"ל דנתפסים בעת חלות הקנין ורואין כאלו היו המעות בעין בשעת משיכה לכך גם כאן צריך שהלוקח יחשוב אחר כך לעצים דאז בשעת חלות ההתפסה ליכא קדושת שביעית אבל אם קאי במחשבתו שחישב מקודם לאכילה חל אז ההתפסה אבל לדעת הרשב"א קשה [וראיתי בקה"י שם שהקשה מירושלמי הנז' ע"ד התוס' וטור והוכיח כדעת הרשב"א ולא אדע לכלכל דבריו ואדרבא לדעת הרשב"א צריך להבין למה דוקא בחיש' הלוקח אחר כך לעצים דמי עצים יהיב הא אף בקאי במחשבתו הראשונה נמי דמי עצים יהיב וכמו שכ':
וע"כ צריך לומר דע"כ לא כ' הרשב"א דאדעתא להוציאם נתנו לו המוכר ולא חל ההתפסה אחר כן רק היכא דלא חל הקנין כלל בשעת נתינת המעות לשום דבר כמו ביי"נ ובע"ז שקבל המעות מנכרי בטרם שמשך דנתינת הדמים אינו עושה שום התחלת קנין אבל היכא דקנה מישראל אף דמעות אינו קונה לר"ל מ"מ מודה דדברים ואיכא בהדייהו מעות קאי באבל וכיון דעכ"פ קאי במש"פ אז אמרינן היכא דנגמר המקח ע"ד שנתן המעות חל על הדמים ההתפסה ולכך דוקא באם חישב הלוקח אחר כך לעצים אז הדמים מותרים כיון דבעת גמר הקנין נשתנה המחשבה אבל אם לא נמלך ממחשבתו הקודם שחישב לאכילה חזינן כאלו אז נגמר ההתפסה וחל על הדמים קדושת שביעית כיון דעכ"פ קאי במש"פ על ידי נתינת הדמים שנתן הלוקח וחישב לאכילה ורואין כאלו המעות בעין אז בשעת חלות הקנין ונתפס בקדושת שביעית כיון דהנתינת המעות היה גורם לגמור הקנין דאם לא כן קאי באבל מה שאין כן בקנה הנכרי יי"נ ונתן המעות דנתינת המעות אינו גומר גמר הקנין וכיון דכבר נתן הנכרי המעות לאפקינהו ואם אינו רוצה בקיום המקח לא קאי באבל לכך הדמים מותרין: